עד לאחרונה האמינו מרבית המדענים כי הריצה היא יכולת זניחה וחסרת חשיבות. בשנים האחרונות, עם זאת, צפה השערה מרתקת ובלתי צפוייה. האם יכול להיות שאנחנו, בני האדם, הננו למעשה…מכונת הריצה המושלמת?

האזנה נעימה,
רן.

---

דף הבית של הפודקאסט

הרשמה לפודקאסט:

דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת

---

להתיש את הקודו- על ריצה למרחקים ארוכים

כתב: רן לוי

אני בטוח שכולכם מכירים את הציור האייקוני של 'התפתחות האדם': סדרת דמויות, משמאל לימין, שמתארות את האבולוציה האנושית. הדמות השמאלית ביותר היא קוף שפוף, דמוי שימפנזה. הדמות הבאה אחריה היא קוף זקוף מעט יותר ושעיר פחות, וכן הלאה וכן הלאה – עד שמגיעים אל האדם המודרני, שהולך על שתי רגליים בצעד בטוח. אבל… למה שיילך? זאת אומרת, מדוע דמות האדם המודרני בציור מתוארת כשהיא הולכת, ולא רצה? הרי גם היכולת לרוץ על שתי רגליים היא תכונה אנושית מובהקת. קופים, למשל, לא רצים: הם מסוגלים לנוע במהירות רבה למשך פרקי זמן קצרים, ולפעמים גם על שתי רגליים בלבד – אבל אינם מסוגלים לרוץ דקות ארוכות או אפילו שעות, כמו רצי מרתון.

אינני יודע על מה חשב הצייר אבל המדענים, לפחות, לא ראו בריצה התפתחות משמעותית באבולוציה האנושית. המעבר מטיפוס על עצים להליכה על שתיים היה קריטי כיוון שהוא שחרר את הידיים שלנו לעסוק בבניית כלים, לדוגמא – אבל ריצה?… מה כבר תרמה הריצה להתפתחות האנושית?

אצנים גרועים

חלק גדול מהסיבה לדעה זו נובע מהעובדה שבני אדם הם אצנים גרועים למדי. ללא כל הכנה מוקדמת או שנים של אימונים מפרכים, כל צבי מצוי מסוגל לרוץ במהירות של כשבעים ק"מ בשעה. למעשה, מגוון רחב של בעלי חיים יבשתיים, מארנבת ועד שועל, מהירים יותר מהאדם. הצ'יטה יכול לסמוך על רגליו המהירות שיסייעו לו לרדוף אחרי האנטילופה ולהכניע אותה, אבל נדירים הם בעלי החיים שאנחנו מסוגלים לתפוס באמצעות ספרינט קצר והחלטי: זו אינה הדרך שבה אנחנו צדים. נדמה, אם כן, שהריצה האנושית מועילה פחות מבחינה הישרדותית מאשר תכונות אנושיות אחרות, כמו הליכה זקופה או דיבור. מרבית המדענים הניחו, באופן טבעי למדי, שהיכולת לרוץ אינה יותר מאשר 'בונוס' שזכינו בו כשלמדנו ללכת: תכונה בעלות השלכות חיוביות מדי פעם, כשצריך להגיע מהר לאן שהוא – אבל תכונה שלא שיחקה תפקיד מרכזי באבולוצית האדם.

מי שחוללו מהפכה בתפיסה זו היו הביולוגים פרופ' דניס ברמבל (Bramble) מאוניברסיטת יוטה, ופרופ' דניאל ליברמן (Lieberman) מהרוורד, שניהם מארצות הברית. ליברמן וברמבל חוקרים מזה למעלה משלושים שנה, יחד ובנפרד, את הריצה האנושית. השאלה שסיקרנה אותם היא זו. בני האדם למדו ללכת לפני כחמישה מיליוני שנים, אבל במשך שני מיליוני שנים וחצי הבאות נראו שונים מאוד מכפי שאנחנו נראים היום: להומינידים המוקדמים הללו היו ידיים ארוכות מאד, גוף שפוף, מוח קטן וכתפיים מסיביות. לפני כשני מיליוני שנים וחצי בערך, חלו בנו שינויים אנטומיים דרמטיים, שהפכו אותנו למי שאנחנו היום – 'הומו ספיאנס' בעלי מוח גדול, ידיים קצרות יותר ורגליים ארוכות יותר. מדוע, שאלו ברמבל ולימברמן את עצמם, התחוללו השינויים הכבירים האלה?

התשובה אליה הגיעו קשורה בריצה – אותה יכולת אנושית זניחה ולכאורה חסרת חשיבות. הדיון שלנו בתאוריה של שני הפרופסורים האמריקנים יחל דווקא בכפר קטן ונידח במערב אנגליה, ובאנשים שמנסים לנצח סוסים בתחרות ריצה.

אדם נגד סוס

ב-1980 ישב גורדון גרין, בעלי פאב אנגלי, ושוחח עם לקוחותיו. הפאב היה אחד ממקומות הבילוי הבודדים של הכפר הוולשי הקטנטן לאנ-אור-טד (llanwrtyd), ודיונים סמי-פילוסופיים על כוס בירה היו הדרך המקובלת להעביר את הזמן.

בשלב כלשהו עברה השיחה לעסוק ביכולות סוסים ובני אדם. נראה שאיש אינו זוכר את הפרטים הקטנים של השיחה – כולם היו שיכורים למדי – אבל נראה שהיא הייתה קשורה באחד הגיבורים המפורסמים בוולס: גוטו ני-בראן. על פי האגדה, גוטו היה רץ בעל סיבולת אדירה, אשר אי שם בסוף המאה ה-18 עשה את הבלתי ייאמן, וניצח סוס בתחרות ריצה למרחקים ארוכים. לאגדה הזו, דרך אגב, יש גם מוסר השכל: אם ניצחתם סוס בתחרות ריצה, כדאי שתצליחו גם לרוץ מהר יותר מהקהל. כשחצה גוטו את קו הסיום, המעריצים הנפעמים התגודדו סביבו וטפחו על שכמו שוב שוב בהערכה. מרוב טפיחות על השכם, גוטו מת.

אף אחד לא יודע אם הסיפור התרחש במציאות, כמובן – אבל גורדון גרין, הבעלים, טען שלדעתו, אדם יכול בהחלט לנצח סוס במרוץ למרחק ארוך. בן שיחו, צייד מקומי, טען שגרין מדבר שטויות. הרי לסוס 500 קילוגרמים של שרירים משורגים, גידים מתוחים, רגליים ארוכות וקלות וריאות עתירות נפח. נוסף על כך, במשך אלפי שנים מאז בוית הסוס, הקפיד האדם לברור סוסים שמצטיינים בדהירה מהירה ולהרביעם. ללא ספק, מדובר בבעל חיים שראוי להתמודד על הכינוי 'מכונת הריצה המושלמת'. אין שום סיכוי, טען הצייד, שאדם יצליח לנצח סוס בתחרות ריצה, ולא משנה לאיזה מרחק.

במיטב המסורת של ויכוחי שיכורים, החליטו גורדון והלקוח להתערב על העניין. כאן, בדרך כלל, מסתיימים ויכוחים שכאלה: כולם קמים בבוקר עם האנג-אובר, ומרגישים מטופשים על מה שאמרו יום קודם. אבל לא גורדון גרין! הוא החליט לייסד אירוע שנתי בשם 'מרתון אדם נגד סוס': מירוץ על פני כ-38 קילומטרים שבו יתחרו מדי שנה כמה מאות רצים וכמה עשרות סוסים זה נגד זה. האדם הראשון שיצליח לנצח סוס, הכריז גורדון, יזכה באלף פאונד, פרס שיילך ויגדל משנה לשנה.

במירוץ הראשון ניצח הסוס, ובהפרש ניכר: יותר מארבעים דקות הפרידו בין הסוס המנצח והרץ האנושי המהיר ביותר. גם במירוץ הבא, ב-1981, ניצח הסוס. וגם במירוץ הבא. וגם… בזה שאחריו. וכך- 24 שנים רצופות, הסוס תמיד ניצח.

אבל כשניצבו הרצים על כן הזינוק ב-2004, אפשר היה לחוש את השינוי באוויר. לא, באמת: מזג האוויר באותו היום היה חם ולוהט באופן יוצא דופן. 400 רצים ו-50 סוסים יצאו לשעתיים של ריצה בתנאים לא קלים כלל. באותו היום התרחש הבלתי ייאמן: יו לוב, חבר נבחרת בריטניה בריצת מרתון ורץ מנוסה ועתיר ניסיון, חצה את קו הסיום ראשון – שתי דקות תמימות לפני הסוס המהיר ביותר.

כמעט בבת אחת עבר יו לוב מאלמוניות גמורה לחדשות חמות. כל העיתונים בבריטניה, וגם רבים בעולם כולו, דיווחו על המאורע המפתיע: סוס שמנצח אדם בתחרות ריצה – לא חדשות… אבל אדם שמנצח סוס? זה מעניין! סביר להניח שלא משנה כיצד תתפתח ותתקדם הקריירה המקצוענית של לוב, תמיד יזכרו לו את היותו האדם הראשון שניצח סוס בתחרות ריצה.

'מרתון אדם נגד סוס' יכול ללמד אותנו שני דברים חשובים. הראשון הוא שגורדון גרין הוא איש עסקים ממולח מאוד: המירוץ הדי-מטופש הזה, אם לומר את האמת, משך אליו בכל שנה מאות משתתפים וכמה אלפי צופים, וכולם באו לשתות בירה בפאב של גורדון. אינני חושב שהוא היה שיכור כשהתערב עם הצייד באותו ערב ואם לומר את האמת, לא אהיה מופתע לגלות שכל הסיפור על ההתערבות מצוץ מהאצבע, ושגורדון רק חיפש תירוץ טוב לתת לאנשים כדי שירוצו נגד סוסים. אם יש לכם עדיין ספקות, אז דעו לכם שכבר ב-1976 המציא גורדון אירוע ספורטיבי מטופש נוסף בשם 'שנורקלינג בביצה', שבמסגרתו המתמודדים צריכים לשחות בביצה וולשית טיפוסים למרחק של מאה מטרים. ביחס לתחרות השנורקילנג בביצה, מרתון אדם נגד סוס כבר נשמע רציני מספיק כדי להיכלל במשחקים האולימפיים.

דניאל ליברמן ודניס ברמבל

הדבר השני שאפשר ללמוד הוא שבתנאים מסוימים, בני אדם יכולים לגבור אפילו על סוסים בריצה למרחקים ארוכים. סביר להניח שעובדה זו לא הפתיעה את דניאל ליברמן ודניס ברמבל. במאמר שפרסמו ב-2004 במגזין Nature, הם ערכו ניתוח השוואתי של יכולות הריצה בין בני אדם ובין בעלי חיים אשר גופם מותאם באופן מובהק לריצה, כמו סוסים, כלבים ואפילו קנגרו.

למרבה ההפתעה, מסתבר שאין לנו במה להתבייש. אמנם אנחנו ספרינטרים גרועים, על כך אין עוררין – אבל בכל מה שקשור לריצה למרחקים ארוכים, 'ריצת סיבולת', אנו מפגינים ביצועי ריצה שאינם נופלים – ובחלק מהמקרים אפילו עולים – על אלו של מרבית בעלי החיים הולכי-על-ארבע. אם ניקח, למשל, את מהירות הריצה הממוצעת, אזי רצים אנושיים מיומנים מסוגלים לשמור על קצב של ארבעה עד שישה מטרים לשניה לאורך שעות. סוס בוגר יכול לשמור על קצב קבוע של מעט פחות משישה מטרים: ההבדל בינינו אינו משמעותי, כמעט.

לבני אדם יש אפילו יתרון מסוים על סוסים ובעלי חיים אחרים: אורך הפסיעה שלנו גדול מאד, ביחס למסת הגוף, הודות לרגליים הארוכות שלנו. לעובדה זו יש חשיבות רבה בכל מה שקשור לבזבוז אנרגיה בזמן ריצה: ה"תשלום האנרגטי" על הריצה הוא, אפשר לומר, "פר צעד"- דהיינו, ככל שמספר הצעדים בדקה עולה, כך גם מבזבזים יותר אנרגיה. כיוון שאנחנו צועדים צעדים גדולים אנחנו נהנים מריצה במהירות גבוהה יחסית – בלי לשלם "קנס" בצורת צריכת אנרגיה מוגברת.

מהם המאפיינים האנטומיים שבזכותם אנחנו מסוגלים לרוץ מרחקים ארוכים ביעילות כה גבוהה? ליברמן וברמבל סקרו במאמרם את הגוף מכף רגל ועד ראש, והצביעו על כמה מבנים ומערכות גופניות שנדמה שמותאמים במיוחד לריצת סיבולת. ניתן לחלק את המאפיינים האנטומיים לכאלה שמשפיעים על צריכת האנרגיה בזמן ריצה, על חוזק השלד, על שיווי המשקל ועל האיזון התרמי.

ראשית, צריכת האנרגיה. ריצה היא עניין בזבזני מאוד: אנחנו משקיעים עד פי ארבע יותר אנרגיה בזמן ריצה, ביחס להליכה. האינטרס הברור של הגוף הוא שחלק גדול ככל האפשר מהאנרגיה הזו יומר לאנרגיה קינטית, דהיינו – אנרגיה של תנועה – שאם לא כן נתעייף מהר מאוד.

כשאנו רצים, הרגל שעל הקרקע דוחפת את הגוף ומעניקה לו אנרגיה של תנועה. הרגל השנייה נשלחת קדימה, עוברת מרחק מסוים, ואז נוחתת בחזרה על האדמה. בזמן הנחיתה, חלק ניכר מאנרגיית התנועה שלנו נמצא בסכנה ממשית ללכת לאיבוד: הפגיעה בקרקע גורמת לזעזועים בשלד, אשר עשויים לבזבז את האנרגיה כחיכוך מיותר. בזבוז האנרגיה הזה נמנע בזכות מבנים דמויי-קפיץ בכף הרגל ובשוק. בזמן הפגיעה בקרקע השרירים והגידים נמתחים ונדרכים כמו קפיצים רבי-עצמה ואוגרים בתוכם את האנרגיה. שבריר שניה לאחר מכן, כשהרגל הקדמית הופכת להיות הרגל האחורית, הקפיצים משתחררים וכל האנרגיה שהייתה אגורה בהם מומרת כעת, שוב, לאנרגיה של תנועה, כשהרגל האחורית דוחפת את הגוף הלאה וקדימה.

הגידים והשרירים ברגליים, אם כן, הם דוגמה למבנה אנטומי בגופנו שמותאם באופן כמעט בלעדי לריצה יעילה – ואין לו כמעט כל תפקיד בהליכה. גידים ארוכים הם קפיצים יעילים במיוחד, והגידים שלנו, כמו גיד אכילס המחבר בין השוק לכף הרגל, ארוכים מאוד ביחס לאלו של קופים, למשל, ודומים באורכם לגידים שאפשר למצוא אצל בעלי חיים שמותאמים לריצה, כמו אנטילופות וקנגרו. על פי ההערכות, הגידים הארוכים חוסכים כ-50 אחוזים מהעלות האנרגתית בזמן ריצה, אבל כמעט חסרי משמעות בזמן הליכה.

חוזק השלד הוא האתגר השני שעל הגוף להתמודד עמו בזמן הריצה. בכל נחיתה על הקרקע, הגוף סופג זעזועים קשים. גלי ההלם שנוצרים כשהרגל המובילה פוגעת בקרקע נעים בתוך הגוף מכף הרגל ועד קצה הראש ועלולים, באופן עקרוני, לגרום לשברים ולשחיקה מסוכנת במפרקים העדינים. כדי להתמודד עם זעזועים אלה, שטח המגע בתוך המפרקים בפלג הגוף התחתון – השטח המשותף לשתי העצמות המחוברות- רחב במידה יוצאת דופן אצלנו, מעל למה שניתן לצפות על פי השוואה לקופים בעלי מסה דומה לשלנו. השטח הרחב מאפשר לפזר את הזעזועים המכניים של הפגיעה על פני כל המפרק, במקום על שטח מצומצם וקטן בדומה לאופן שבו סכין חדה חודרת את העור, לעומת פגיעת שפיץ קהה של מקל מטאטא באותה העצמה, שלא תחדור אותו.

אתגר משמעותי נוסף בזמן ריצה הוא שמירה על שיווי המשקל, למנוע מהגוף ליפול קדימה או הצידה בכל צעד. זו נשמעת בעיה פעוטה רק וכיוון שאנוו מבצעים את הפעולות הנדרשות כדי לשמור על יציבות באופן אוטומטי לגמרי, מבלי להקדיש לכך מחשבה. למשל, בזמן הריצה פלג הגוף העליון נוטה קדימה. אם לא היינו נוקטים כל פעולה על מנת לייצב אותו, אזי בכל פעם שהרגל המובילה הייתה פוגעת בקרקע, פלג הגוף העליון היה נופל קדימה בדומה למישהו ששמו לו רגל. שרירי העכוז, אותם שרירים מסיביים המחברים בין הירכיים ופלג הגוף העליון, מונעים זאת על ידי התכווצות בתזמון מושלם, רגע לפני שהרגל הקדמית פוגעת בקרקע. שוב, מדובר בהתאמה אנטומית שבאה לידי ביטוי בזמן ריצה, ובזמן הזדקפות מישיבה לעמידה. בזמן הליכה, שרירי העכוז כמעט ואינם פעילים כלל.

האתגר שבשמירה על יציבות בזמן ריצה קשה במיוחד אצל בני אדם, כיוון שאנו בעלי החיים היחידים שמסוגלים לרוץ ללא זנב. אצל כל בעלי החיים המותאמים לריצה, הזנב משחק תפקיד משמעותי בשמירה על שיווי המשקל והוא נע בתיאום עם שאר איברי הגוף בזמן הריצה. אצל בני האדם, הידיים תפסו את מקום הזנב בשמירה על יציבות. בזמן הריצה נעות הידיים קדימה ואחורה בתיאום עם הרגליים. אצל הקופים, הכתפיים מחוברות לצוואר באמצעות שרירים מסיביים, עובדה שמסייעת להם לטפס על עצים אבל מגבילה מאוד את תנועת הכתפיים והידיים ביחס לצוואר ולגב. אצלנו, השרירים האלה מנוונים וכך מתאפשרת תנועה חופשית יותר של הכתפיים והידיים בזמן ריצה.

גם שמירה על יציבות הראש היא עניין לא פשוט. השוו, לצורך העניין, בין תנועות הראש של סוס או חזיר בזמן ריצה. ראשו של הסוס יציב לאורך ציר התנועה, ונע קלות רק קדימה ואחורה. החזיר, לעומת זאת, מטלטל את ראשו הנה והנה בכל צעד. טלטולים שכאלה מבזבזים אנרגיה רבה, ועשויים לגרום לפציעות ולחבלות כתוצאה מהעומס על הצוואר. המפתח לשמירה על ראש יציב היא רצועה דקה שמחברת בין עמוד השדרה והגולגולת. היא קיימת אצל כל בעלי החיים המותאמים לריצה – מארנבת ועד צבוע – וגם, כפי שוודאי ניחשתם, אצלנו. שוב, הרצועה הזו אינה משחקת כל תפקיד בזמן הליכה, והיא דוגמה נוספת להתאמה אנטומית שקרוב לוודאי ייעודית לצורך ריצה בלבד. לו היינו רצים גרועים כל כך כפי שסברו המדענים באופן מסורתי, ספק אם האבולוציה הייתה טורחת לצייד אותנו במנגנונים ייעודים לריצה.

לסיום, קיים גם אתגר השמירה על חום הגוף. ארחיב בעניין זה כיוון שהוא בעל חשיבות רבה בהתפתחות האבולוציונית של האנושות: היכולת לקרר את הגוף בשעת הריצה הפכה את ריצת המרחקים הארוכים לאפשרית לבני האדם.

להתיש את הקודו

לפני כשני מיליוני שנים וחצי התחולל שינוי חשוב בגוף האדם: מוחנו החל לגדול בהתמדה, עד שהגיע לנפחו המרשים בהווה. המוח הוא 'זללן אנרגיה' רציני, וכדי לנצל אותו נאלצו אבותינו לשנות את הדיאטה שלהם באופן קיצוני: מתזונה שמבוססת בעיקר על פירות וזרעים, לתזונה הכוללת גם כמויות משמעותיות של בשר. מאין הגיע הבשר הזה? אפשרות אחת היא אכילת נבלות. בני האדם היו סורקים את האופק ומחפשים להקות נשרים: היכן שנמצאים הנשרים, קרוב לודאי שנמצא גם פגר טרי. על פי אפשרות זו, מנגנוני הריצה התפתחו אצלנו מתוך הצורך להשיג אוכלי נבלות אחרים כמו צבועים, למשל, ולהגיע ראשונים אל הפרס המפתה.

אפשרות נוספת היא ציד, אבל היא מעלה שאלות לא פשוטות. הרי חניתות, חץ וקשת וכלי נשק דומים הומצאו רק לפני כמה עשרות עד מאות אלפי שנים בסך הכול. כיצד הצליחו אבותינו לצוד בעלי חיים גדולים ומהירים מהם כגון זברות, גנו או צבאים?

פתרון הציידים הקדומים היה פשוט מאוד, אבל בה בעת נשמע קיצוני כל כך ואף משונה לאזניים מערביות, עד שכמעט קשה להאמין שהיה קיים במציאות. שיטת הציד המדוברת היא 'ציד בהתשה'. כן, אתם מבינים נכון: רדיפה אחר הטרף מתוך מטרה להתישו. זה נשמע הזוי: המאמץ שיש להשקיע כדי להתיש זברה, למשל, הוא אדיר!! ובמבט ראשון אפילו נשמע על-אנושי. אך בפועל, יש שבטים אפריקניים שיישמו את שיטת הציד הזו בפועל עד לפני כמה עשרות שנים ספורות בלבד, וחוקרים תיעדו אותה בפרוטרוט.

שלושה ציידים יוצאים לדרך. שניים מהם גששים, מומחים באיתור עקבות בעלי חיים. השלישי הוא צייד בעל כושר גופני, הטוב ביותר מבין השלושה. השעה שבה בחרו לצוד נדמית, בתחילה, כשעה הגרועה ביותר האפשרית: לפני שעת הצהריים. השמש כבר עומדת גבוה בשמיים, ובעוד זמן לא רב הסאוונה תהפוך לסאונה.

זמן לא רב לאחר מכן הם מבחינים בטרפם. זהו קוּדוּ זכר, סוג של אנטילופה: בעל חיים השוקל כמה מאות קילוגרמים וקרניים מסולסלות ומרשימות מעטרות את ראשו. כמו יתר האנטילופות, גם הקודו מסוגל לרוץ מהר יותר מכל אדם ללא קושי.  שלושת הציידים מתקרבים אל הקודו באטיות אבל הוא מבחין בהם בחושיו המחודדים, ונמלט במהירות. הציידים יוצאים אחריו בריצה קלה. המרדף החל.

זו שעת צהריים, והשמש היוקדת קופחת מעל ראשם של הציידים ושל הקודו. הקודו רץ ורץ עד שהתרחק מרחק סביר, להערכתו, מהציידים ואז עוצר לנוח מתחת לעץ. הוא מוכרח לנוח: הריצה גורמת לו להתחמם מאוד ובדומה לבעלי חיים אחרים, הקודו מקרר את עצמו בעיקר באמצעות התנשמות, Panting. אם ראיתם פעם כלב שוכב בשמש, ודאי הבחנתם שהוא מתנשף בכבדות ומשרברב את לשונו החוצה: האוויר החם שבריאות מוחלף באוויר קר מבחוץ, וכלי הדם שבלשון מתקררים אף הם. זו הדרך היחידה שבה גם הקודו מסוגל להיפטר מהחום העודף, שכן הפרווה שעוטפת את גופו לוכדת את החום ומונעת ממנו להתקרר. לרוע המזל, הקודו אינו מסוגל להתנשף בזמן ריצה, הוא מוכרח לעצור כדי להתקרר.

שלושת הציידים, בינתיים, הולכים ומתקרבים אל הקודו הנח. המעקב אחר העקבות שהשאיר הקודו בחול אינו קל, והם מוכרחים להאט את הקצב מדי פעם כדי למצוא רמזים שיספרו על הכיוון שאליו פנתה החיה אבל הציידים מנוסים מאוד, והמרחק אל הקודו מצטמצם בהדרגה. כעבור זמן מה, הם מאתרים את החיה, והיא מבחינה בהם. הקודו עוזב את הצל שמתחת לעץ, ונמלט שוב.

כשהמרחק ביניהם שוב גדול דיו, הקודו עוצר לנוח ולהתקרר. הציידים, לעומת זאת, אינם עוצרים לרגע. הגוף האנושי ייחודי בעולם הטבע כייון שקיימות בו כמות אדירות של בלוטות זיעה המפוזרת על פני העור, מכף רגל ועד ראש: הרוח הנושבת על הגוף בזמן הריצה מאדה את הזיעה, ואנחנו מסוגלים לקרר את עצמנו ביעילות. כל עוד נאדי המים שברשות הציידים מלאים והם מסוגלים להחזיר לעצמם את המים שאבדו בהזעה, הציידים לא יעצרו ולו לרגע. הם רצים כבר שעה ברציפות, ומאטים את הקצב אך ורק כאשר העקבות הופכות להיות מטושטשות מדי והמעקב הופך לקשה במיוחד. הקודו מרים את ראשו, מתנשף בכבדות. שלושת הציידים מתקרבים. הקודו שוב בורח.

הגששים מביטים על העקבות בחול: הקודו האט את קצב צעדיו, וזה סימן בדוק לכך שהחיה הולכת ומתעייפת. זה הרגע שלו חיכו. הצייד השלישי לוגם לגימה אחרונה מנאד המים, אולי לוחש תפילה לאלים שיסייעו לו, ויוצא לדרך לבדו. הצלחת הציד תלויה עכשיו בו, ובכושרו הגופני המעולה.

עצירות המנוחה של הקודו הולכות ונעשות תכופות יותר ויותר. הוא מותש, והחום שיוצרת בתוכו הריצה אינו מספיק להתפזר וכבר הצייד נראה באופק. הקרניים הגדולות של הקודו, שבדרך כלל מגנות עליו ועוזרות להאבק בזכרים אחרים, הן עכשיו משקל עודף שהוא נאלץ לסחוב על עצמו בשמש היוקדת.
חלפו כבר קרוב לארבע שעות מאז החל המרדף. הצייד וטרפו עברו מרחק של כשלושים וחמישה קילומטרים: רצי מרתון אנושיים עוברים את המרחק הזה כדבר שבשגרה, אבל מעטים הם בעלי החיים המסוגלים לרוץ למרחק כזה בשעות היום הלוהטות בסאוונה.

לבסוף, הקודו נעצר. חום גופו עומד עכשיו על למעלה מ-42 מעלות. עיניו מזוגגות. הוא מתנדנד על רגליו. הקודו גוסס.

הצייד סוגר את המטרים האחרונים ביניהם בקלות. הוא מזיע מכף רגל ועד ראש, אבל חום גופו יציב וחושיו חדים כשהיו כשיצא לדרך. הקודו מביט בו, רואה אך לא רואה. הוא מנסה לקחת צעד, ונופל אל הקרקע. הצייד רוכן מעליו, סלע גדול בידו. המרדף נגמר.

כעת ניתן גם להבין כיצד הצליח יו לוב לנצח בשנת 2004, בפעם הראשונה בתולדות המירוץ, את הסוס שנגדו התחרה.

בהכללה, לסוסים יש שני סוגי ריצה: 'טפיפה' ו'דהרה'. 'טפיפה' היא מעין ריצה קלה, כשכל שתי רגליים נעות באלכסון בתזמון זהה. דהרה היא המהירה מבין השניים, וסוס דוהר יכול להגיע למהירויות מרשימות. כמו הקודו, גם הסוס אינו מסוגל להתנשם ביעילות בזמן דהרה ואינו מסוגל לקרר את גופו. במירוץ ארוך כמו המרתון 'אדם נגד סוס', הרוכבים חייבים להאט את הקצב כדי שלא לאמץ את הסוס יתר על המידה ולסכן את בריאותו.

במזג אוויר חם במיוחד, כמו זה שהיה במהלך המירוץ של 2004, הסוסים התקשו עוד יותר להיפטר מחום גופם ולכן היו אטיים מהרגיל. יו לוב, בהיותו נציג המין האנושי ומכוסה מכף רגל ועד ראש בבלוטות זיעה, לא התקשה כלל להתמודד עם עומס החום וזו הסיבה לניצחון. גם הניצחון האנושי השני בתולדות המרתון המיוחד הזה, שהושג ב-2007, הושג במזג אוויר חם מהרגיל.

בשורה התחתונה, אם כן, ליברמן וברמבל טוענים שגופנו הוא מכונת ריצה משומנת ויעילה המותאמת באופן מדהים ל'ריצת סיבולת': ריצה למרחק ארוך מאד, בקצב משתנה, למשך זמן רב ובתנאי חום מעיקים. הסיבולת הזו אפשרה לנו לזכות בבשר, והעניקה למוח את האנרגיה לה הוא זקוק. על פי התאוריה הזו, המכונה 'השערת ריצת הסיבולת', הריצה הייתה התפתחות אבולוציונית חשובה ביותר אצל בני האדם. לא רק שהיא אינה 'תוצאת לוואי' סתמית של היכולת ללכת, אלא שהיא עשויה להיות הסיבה המרכזית לכך שיש לנו מוח מפותח כל כך.

כמו כל תאוריה, ל'השערת ריצת הסיבולת' יש עדיין דרך ארוכה לעבור לפני שתוכל להתבסס כתאוריה מוסכמת על כל הפלנתרופולוגים. עדיין יש כמה וכמה שאלות לא פתורות שדורשות פיתרון. אחת מהן, למשל, היא שאלת היעילות המעשית של ה'ציד בהתשה'. על פניו, מדובר בשיטת ציד הדורשת השקעה אדירה של אנרגיה וכלל לא בטוח שהרווח על ההשקעה, דהיינו האנרגיה שניתן להפיק מהחיה הניצודה, מספיק כדי לכסות על ההשקעה הזו.

קושי עקרוני נוסף שניצב בפני 'השערת ריצת הסיבולת' הוא שמרבית הטענות שלה מבוססות על הסברים-בדיעבד של נתונים אנטומיים קיימים בגוף האדם. הוכחות משמעותיות צריכות לבוא מתוך מאובנים של הומינידים קדומים שמתוכן ניתן יהיה לעקוב בפועל אחרי התהליכים האבולוציוניים.
הבעיה היא שגידים, שרירים, רצועות ושאר הרקמות הרכות לעולם אינן שורדות את שיני הזמן, וכל מה שנותר לנו הן רק עצמות. ובכל זאת, יש תקווה: חלק מהגידים, כמו גיד אכילס למשל, מותירים בעצמות חריצים ברורים שמתוכן ניתן ללמוד על אורך הגיד ועוביו. גם ניתוח של דנ"א קדום יכול לגלות לנו מתי נוצרו מנגנוני הזעה או שרירים המתאימים במיוחד לריצה ארוכה. לכל הפחות, מרבית החוקרים בתחום מסכימים כי תאוריית הריצה למרחקים ארוכים מסבירה באופן הגיוני ועקבי את הממצאים שנתגלו עד כה במאובנים, וכי יש לה פוטנציאל מבטיח.

התעלות ריצה

תיאוריית הסיבולת עשויה להסביר גם תופעות מסקרנות אחרות הקשורות לריצה, כמו למשל 'התעלות הריצה', Runner’s High, באנגלית.

יש רצים שמספרים שאחרי ריצה ארוכה ומתישה במיוחד, הם נכנסים למעין 'טרנס': תחושה של התעלות רוחנית, אושר עילאי וחיבור נפשי חזק עם הטבע שמסביב. ההשפעה יכולה להיות רבת עצמה, ממש כמו השפעת סם: מצב הרוח יכול להשתנות באופן דרמטי אפילו כתוצאה מעירור בנלי, כמו כלבלב חמוד שעומד ליד קו הסיום שמביא את הרץ לדמעות.

תופעת התעלות הריצה מוכרת כבר מזה שנים רבות, אבל נחשבת לנושא מחקר בעייתי במיוחד. תחושת ההתעלות הזו אינה משותפת לכל הרצים, ואפילו רחוק מכך: רק ברי מזל מעטים חווים אותה בעצמה. הרוב מסתפק בתחושה כללית של שלווה נעימה, אם בכלל – יש רבים שכלל אינם חשים הנאה בזמן הריצה, או אפילו סובלים במהלכה. התעלות ריצה היא תופעה חמקמקה שמשתנה בין אדם לאדם, ואפילו אצל אותו האדם תלויה לא רק במצב רוח באותו היום, אלא גם בסביבה בה האדם רץ, במזג האוויר וגורמים דומים רבים.

ה'חשודים המיידים' באחריות להתעלות הריצה הם האנדורפינים. אלו כימיקלים בעלי מבנה דומה לזה של מורפיום ואופיום, אבל מופקים באופן טבעי בתוך הגוף. למעשה, המורפיום והאופיום משפיעים עלינו כיוון שהם 'מתחברים' אל אותם הקולטנים הקיימים בגוף עבור האנדורפינים. לאנדורפינים השפעה מרגיעה ומהנה, ואנחנו מרגישים אותה אחרי אורגזמה, אכילת שוקולד או כשאנחנו שמחים ומאושרים מאד.

כבר משנות השבעים, מאז נתגלה דבר קיומם של האנדורפינים, שיערו המדענים שהאנדורפינים הם אלה שאחראים גם להתעלות הריצה: במצבים של פעילות גופנית קשה ומאומצת במיוחד, הגוף מפריש כמויות גדולות של אנדורפינים בניסיון להקל על הסבל שנגרם לגוף בעקבות המאמץ הגופני. לרוע המזל, לא הייתה כל דרך מעשית להוכיח זאת. לא רק שהתופעה עצמה חמקמקה וקשה למדידה, גם הכימיקלים עצמם לא עשו לחוקרים חיים קלים: אמנם ניתן לגלות את האנדורפינים בבדיקת דם, אבל האנדורפינים שבדם אינם מסוגלים לחדור אל המוח בפועל כך שהקשר בין רמת האנדורפינים בדם לתחושות ההתעלות שנוצרות במוח היה רעוע, במקרה הטוב.

ב-2008 חלה פריצת דרך ראשונית בתחום זה, כשקבוצת חוקרים בגרמניה הצליחה בפעם הראשונה למדוד את כמויות האנדרופינים במוחם של רצים באמצעות סורקי מוח מתקדמים. החוקרים הראו שיש קשר ישיר בין תחושת האושר של הרץ בתום הריצה, לבין כמות האנדורפינים במוח בפועל.

אם השערת ריצת הסיבולת נכונה, היא עשויה להעניק הסבר אבולוציוני להתעלות הריצה. המאמץ הגופני הכרוץ במרדף מפרך בחום לוהט אחרי הטרף או במירוץ המתיש להיות הראשון שיגיע אל הפגר המרוחק אינו נעים, עקרונית. באותם רגעי שיא המאמץ, יש יתרון ברור למי שמסוגל להפיק הנאה מתחושת המאמץ, במקום להישבר ולהפסיד את הארוחה.

לתיאוריית הריצה למרחקים ארוכים יכולה להיות גם משמעות נוספת, לגבי האופן שבו אנחנו שומרים על בריאותנו.

אורח החיים בעולם המערבי מביא, כפי שידוע לכל, לעלייה בשכיחות של מחלות שבעבר היו נדירות יחסית, כגון סכרת ומחלות לב. הצורך בפעילות גופנית מוכר וברור, אבל עיקר הדגש בחינוך הוא בהקפדה על תזונה נכונה ומאוזנת. יכול להיות, כפי שהציע פרופ' דניאל ליברמן עצמו, שהדגש צריך להיות דווקא על פעילות גופנית ובפרט על עידוד הנוער לריצה למרחקים ארוכים. אם אנשים ירגישו בנוח לרוץ עשר, עשרים ושלושים קילומטרים, אולי גם נראה השפעה חיובית על רמת הבריאות הכללית באוכלוסיה.

אני, בכל אופן, כבר לקחתי את העניינים לידיים. מזה חמש שעות שאני עוקב ללא לאות אחרי טרפי, ואני חושב שהצלחתי להתיש אותו. הוא במטבח, מנסה להיפטר מהחום, בתוך המקרר. תיכנע, מילקי, אין לך סיכוי…

---

יצירות אשר הושמעו במסגרת הפרק:

admiralbob77 – Two_Guitars

מקורות ומידע נוסף:

http://draftmag.com/features/the-human-race/
http://www.horseride.co.il/%D7%A1%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%9C%D7%99%D7%9B%D7%94-%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%A6%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%A1%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%9D/
http://youtu.be/826HMLoiE_o
http://news.bbc.co.uk/2/hi/uk_news/magazine/8732434.stm
http://discovermagazine.com/2006/may/tramps-like-us
http://www.fas.harvard.edu/~skeleton/pdfs/2004e.pdf
http://barefootrunning.fas.harvard.edu/
http://www.nytimes.com/2011/08/23/science/23conversation.html?pagewanted=all
http://en.wikipedia.org/wiki/Tarahumara#Athletic_prowess
http://www.sciencedaily.com/releases/2004/11/041123163757.htm
http://www.mattmetzgar.com/matt_metzgar/files/persistence_hunting.pdf
http://www.nytimes.com/2008/03/27/health/nutrition/27best.html