פודקאסטים מרתקים במגוון תחומים
דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת
Podcast (samla_feed): Download
אם תחפשו את השם 'סמל"א' בגוגל, לא תמצאו הרבה – ולא במקרה. רפאל היא חברה בטחונית שלא משחררת יותר מדי מידע על הנעשה בתוכה, וסמל"א היא אולי אחת היחידות המסווגות ביותר בתוך רפאל. מהי לוחמה אלקטרונית, וכיצד פיצחו חוקריה של סמל"א את סודותיו של טיל ה- SA6 הסובייטי במלחמת יום הכיפורים?
יצרה והפיקה את הפרק – אור לוי.
עריכה – רן לוי
דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת
דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת
בפרק הקודם, חלקו הראשון של הפרק הזה, התמקדנו בשמות משפחה – וספציפית, מקורותיהם של שמות המשפחה. סיפרתי לכם ששמות משפחה הם המצאה חדשה יחסית בדברי ימי האנושות – אלף שנה בסך הכל, והרבה פחות מכך אצל היהודים – ותיארנו את מקורות ההשראה אליהם פנו אבותינו כשהיו צריכים להמציא לעצמם שמות משפחה יש מאין: שמות ההורים והסבים, שמות מקומות, מקצועות, תכונות וכינויים. גילינו המון סיפורים קטנים ומרתקים שמסתתרים מאחורי השמות שאנחנו מכירים היטב מחיי היום היום שלנו.
שמות פרטיים, להבדיל, נראים על פניו, הרבה פחות מעניינים. קודם כל, המגוון של שמות פרטיים הוא מצומצם מאד, ועל אחת כמה וכמה אם נשווה אותו לעושר הכמעט אינסופי של שמות משפחה. למשל, אני מכיר רק אדם אחד ששם משפחתו 'סילבצקי', אבל קשה לי אפילו להעריך כמה 'שרות' פגשתי בימי חיי: מאות, סביר להניח.
זאת ועוד, אין הרבה סיפורים מעניינים שמסתתרים מאחורי השמות הפרטיים הנפוצים. כמעט לכל שם יש פרשנות כלשהי, כמובן – נורית היא פרח, רן הוא שר – אבל כמעט תמיד אלו פרושים קצרים, תמציתיים, ובואו נודה על האמת – משעממים. למשל – "גדי אייזנקוט", הרמטכ"ל. 'גדי' הוא על שמו של שבט גד, אחד משניים עשר השבטים. משעמם. 'אייזנקוט', לעומת זאת, מגיע מ'אָזנקוט': שמה של משפחה חשובה בקרב יהדות מרוקו וטוניס. כשהגיעו בני משפחת אזנקוט לארץ ישראל, מישהו – אולי בטעות, אולי בתור בדיחה – שיבש את השם הצפון-אפריקני הזה ל'אייזנקוט', שמשמעותו בגרמנית 'חרא מברזל'. אוה! זה כבר מעניין! ותכל'ס, זה גם שם משפחה מתאים מאד לרמטכ"ל שהגיע מגולני.
בקיצור, שמות משפחה הרבה יותר מעניינים משמות פרטיים, נכון? ד"ר רוביק רוזנטל חושב אחרת. רוביק הוא סופר, עיתונאי וחוקר של השפה העברית על כל גווניה. ראיין אותו – נתן פוזניאק.
"[רוביק] התחלת את השיחה המקדימה איתי בעניין שמות משפחה, ואני אמרתי לך משהו שהפתיע אותך נראה לי: זה פחות מעניין אותי מאשר שמות פרטיים. זה עשוי להפתיע כי שמות משפחה הם יותר מוזרים. הם מרמזים לנו שיש מאחוריהם סיפור, ובדרך כלל באמת יש מאחוריהם סיפור – הבעיה היא שהסיפור הזה לא ברשותנו, ובדרך כלל אנחנו ממציאים אותו."
התופעה עליה מצביע רוביק נפוצה מאד, ואפשר לראות אותה בפעולה גם בדוגמא הקודמת שנתתי – 'גדי אייזנקוט'. השם 'גדי' הוא קצר, קליט ופשוט ולכן קשה מאד לשבש אותו: אנחנו יכולים לעקוב אחר מקורו בקלות אפילו אחרי שלושת אלפים שנה של שימוש רצוף. 'אייזנקוט', לעומת זאת, הוא סיפור אחר: למרות שעברו רק כמה עשרות שנים ספורות מאז עלו בני משפחת אָזנקוט לישראל, שם המשפחה שלהם כבר הספיק לעבור שינוי מהותי למדי, ואנחנו לא יודעים להסביר בוודאות מתי חל השינוי והאם מדובר בטעות או שינוי מכוון.
העובדה ששמות פרטיים נוטים להיות יציבים ועמידים מאד לאורך השנים, מביאים לתופעה המכונה 'אפונים' (Eponym). אפונים הוא מצב שבו שם של אדם – בדרך כלל אדם חשוב – הופך במרוצת הזמן למושג שעומד בפני עצמו, כמו למשל 'התקופה הויקטוריאנית' בהיסטוריה הבריטית, על שמה של המלכה ויקטוריה. רוביק רוזנטל מסביר על הסיפור שמספרים לנו האפונים על ההיסטוריה שלנו.
"[רוביק] אפונים ותפונים מספרים סיפור, ובמקרה היהודי-ישראלי הם מספרים סיפור ענק. מפני שכל הזהות שלנו כבני אדם וכיהודים וישראלים – זה שמות פרטיים. אדם הראשון – שם פרטי שהפך למושג. שם, בנו של נח – אנחנו שמים, ומי ששונא אותנו הם אנטי-שמיים. על יעקב כמעט ואין אפונים, השם הוא ישראל. ישראל הפך לאפונים המוביל של קיומנו: כלומר, גם השם פרטי, שם הארץ, שם הלאום, שם המדינה, הממלכה, והבסיס לנטיות – ישראלי, ישראליות. כלומר, הכל מתחיל מאותו ישראל. זה כבר התחיל אז, בני ישראל. יהודה – אנחנו יהודים! אנחנו יהודים וישראלים, ויהודה וישראל אלו שני אנשים, אבא ובן.
אנחנו עבריים: עבר היה אחד מצאצאים הקדמונים. כנראה שזה המקור של השם 'עברי' למרות שיש לזה עוד תיאוריות. קבוצה שנייה מאד נחמדה ומעניינת זה שמות פרטיים שהפכו לתכונות אנוש, בדרך כלל שליליות. אני קורא להם שמות חסרי מזל: חבורה יהודית נחמדה: הליימך, השלומיאל, התרח והירחמיאל. שלומיאל היה נשיא לבני שמעון. למך היה זה שהרג את קיין. תרח היה אבא של אברהם וירחמיאל לא היה אדם אלא טופונים – היו 'ערי הירחמיאלים' במקרא. ארבעת אלה הפכו להיות רביעייה משוקצת, שלהם נוסף הזקן האולטימטיבי, שנכנס גם לשפות אחרות – מתושלח. מישהו מאד זקן הוא מתושלח, שהיה האיש הכי זקן בתנ"ך."
מעבר ליתרונות שיש ליציבות ולמגוון המצומצם של שמות פרטיים מבחינת המחקר, ישנו גם הבדל מהותי בתפקידים שהם ממלאים עבורנו, מי שנושאים אותם.
"[רוביק] שמות משפחה ושמות פרטיים זה חלק מהשפה, חלק מהעולם הלשוני. שם פרטי מייצג את עולם הרגש, הרעיונות והרצונות של ההורה כלפי ילדיו. שם משפחה מייצג את העבר, את ההיסטוריה והמורשת, את המקום שממנו הגעת. כלומר, שם משפחה זה מאין באת, ושם פרטי זה לאן אתה הולך."
בתור הורים, הרגע הקסום הזה שבו אנחנו נותנים שם לילד חדש שהבאנו לעולם – הוא רגע רב משמעות שלתוכו אנחנו מזריקים את כל המטען הנפשי שלנו, את האישיות שלנו, את התקוות שלנו לעתיד. כילדים, אנחנו יכולים לבחור לאמץ את המטען הנפשי הזה ולשאת אותו בגאווה כחלק ממי שאנחנו – או להתנער ממנו, מה שבמקרים רבים מוביל אותנו גם לשנות את שמנו.
אולי העדות הטובה ביותר לאופן שבו שמות פרטיים מייצגים אותנו, הרעיונות והאידיאלים שלנו, בניגוד לשמות משפחה שמייצגים את ההיסטוריה שלנו – הם דווקא שמות אמצעיים. שמות אמצעיים, או שמות פרטיים שניים, הם תופעה שכיחה למדי: בדרך כלל הם מנציחים שמות של קרובי משפחה מדורות קודמים. בקרב הצוות שלנו, כאן ברשת עושים היסטוריה, ישנם לפחות שני אנשים שיש להם שמות פרטיים שניים. שניהם לא היו מוכנים, בשום פנים ואופן, שאספר על השם הנוסף שלהם בשידור. מדוע? כי הם לא אוהבים אותו. מכיוון שמדובר בשמות מהעבר, שמות מלפני מספר דורות, הם מרגישים שהשם האמצעי שלהם מיושן, מגוחך, ולא מייצג אותם ואת מי שהם. אין להם שום בעיה לחשוף את שם המשפחה שלהם, כמובן – שגם הוא, כמעט בכל המקרים, מיושן ונושא עימו ניחוחות גלותיים חזקים – אבל שם פרטי, זה משהו אחר. שם המשפחה מספר על אבותיך וההיסטוריה המשפחתית שלך, ואילו השם הפרטי שלנו הוא הרבה יותר אינטימי ומייצג את מי שאנחנו, או את מי שאנחנו רוצים להיות.
המאגר הטבעי לשמות פרטיים, גם אצל היהודים וגם אצל הנוצרים, הוא התנ"ך. חלק גדול, אולי אפילו רוב השמות הפרטיים בעולם הנוצרי הם ואריאציות על גיבורי התנ"ך, והדוגמאות רבות מספור: ג'ייקוב (יעקב), מייקל (מיכאל), נייט (נתנאל), ג'ונתן (יונתן) וכו' וכו'. גם בקרב היהודים בגולה בעבר – ובמידה רבה גם בחברה החרדית המודרנית – השמות הפרטיים הנפוצים ביותר היו השמות התנ"כיים הקלאסיים. כפי שמספר רוביק רוזנטל, התנ"ך הוא עדיין מקור ההשראה העיקרי לשמות פרטיים גם בחברה החילונית הישראלית המודרנית.
"[רוביק] התנ"ך הוא המקור המוביל לשמות פרטיים של יהודים בגולה, ובארץ ישראל החדשה, המודרנית, זו שקורצת לדוד מאמריקה. עדיין, לפחות חמישים אחוז מהשמות המובילים הם שמות מהתנ"ך. מה שמשתנה זה השמות עצמם."
רוצה לומר, המקור לשמות פרטיים בחברה החילונית הוא עדיין התנ"ך – אבל השמות עצמם הם לא אותם השמות התנ"כיים הקלאסיים שהיו נפוצים אז.
"[רוביק] בעבר היו השמות המסורתיים מהתנ"ך כמעט כולם, יש קצת מהתלמוד. המשנה לא עומדת בתחרות עם התנ"ך ואף פעם לא עמדה. קודם כל אברהם, יצחק ויעקב, משה, יוסף… אבל אלו שמות שסבלו מהציונות החדשה. אנחנו לא רוצים את השמות האלה. אנחנו רוצים שמות ישראליים. מאיפה אתה לוקח שמות ישראליים? אתה הולך לתנ"ך אבל לא הולך לאבות אברהם, יצחק ויעקב – אתה הולך לדרג ב', לכאורה. הבנים של יעקב. וכך בדור שלי כולם ראובן, שמעון, גד, דן, יהודה. שופטים – גדעון, יפתח, יש לא מעט. בקיצור, זה היה המאגר. כל מקום שהיית צועק 'דני' היה איזשהו דני. כבר התחילו שמות דרג ג' – אורי, למשל. כל מיני אנשים שהיו בני לוויה של דוד המלך, יועצים, גיבורים. אלה לאט לאט התחילו בתור חלופה לשמות בדור שלי שהפכו קצת להיות מיושנים. לא החזיקו הרבה זמן מעמד. אתה לא תמצא אותם במובילים כבר עשרות שנים. לא תמצא ראובנים ולא תמצא שמעונים.
לבנות הייתה בעיה יותר גדולה, כי בתנ"ך יש מעט מאד שמות נשים ושמות הנשים חלקן בלתי ניתנות למאכל אדם. לקרוא לילדה 'חלאה' – זה אגב בא מחלאים שזה תכשיטים – אבל מה לעשות יש לזה עוד פרוש. לקרוא לילדה 'מחלה' – הייתה ילדה ישראלית שקראו לה מחלה וההורים עשו את זה כי בתנ"ך זה קשור בתכשיטים. כל השנים היא חייתה בצל השם הנורא הזה שלה. השם חולדה היה נפוץ, היו ילדות שקראו להם חולדה. לעומת זאת היו שמות של בנות שתפסו עד היום מובילות מהתנ"ך – תמר, נועה, נעמי, נעמה, יעל."
גם בקרב הצוות של עושים היסטוריה יש רוב ברור לשמות תנ"כיים מדרג ב' וג', כפי שמכנה אותם רוביק, ושמות שנלקחו מהתנ"ך למרות שלא היו במקור שמות של אנשים: נתן פוזניאק, ניר סייג, חגי גולן, דניאל זיסמן, בעז סתוי ואסף בר שי. ובנוסף, איך לא, גם יותם שטיינמן, האיש שמאחורי 'עושים תנ"ך'.
פרט לקשר המובהק אל המסורת התנ"כית, קשר שאותו אנחנו חולקים כאמור עם עמים אחרים, מה עוד מאפיין את השמות הפרטיים שהחברה הישראלית מעניקה לילדיה? ובכן, מסתבר שיש כמה וכמה מאפיינים מובהקים שכאלה, וחלקם אפילו די ייחודיים לחברה שלנו. למשל, מגוון השמות הפרטיים.
"[רוביק] אחד הדברים שמאפיינים את החברה הישראלית הוא המגוון העצום של שמות פרטיים. אתה לא תמצא את זה, בתרבויות שאני מכיר. אתה מגיע לצרפת וקורא ז'אן! יענו לך ז'אן קלוד, ז'אן פייר וז'אן לוק. וגם התוספת שלהם מאד מצומצמת. חצי מדינה קוראים לה ג'ון וחצי מדינה קוראים לה ג'ק, באמריקה. גם אלה שמגיעים מרוסיה: בוריס, אלכס, מאיה ונינה. קבוצה מאד קטנה של שמות. הישראלים רוצים כל אחד להמציא את השם שלו."
בהקשר הזה ראוי לציין שעד לפני כשלוש מאות שנה, מגוון השמות הפרטיים בתרבויות האירופאיות היה אפילו עוד יותר מצומצם מכפי שהוא היום. בבריטניה, למשל, עד המאה ה-18 כשבעים אחוז מהגברים נקראו ג'ון, תומאס, רוברט, ריצ'ארד או וויליאם, ואצל הנשים המצב לא היה טוב בהרבה.
מאפיין מובהק נוסף של החברה הישראלית הוא החיבה לכינויים.
"[רוביק] החברה הישראלית היא חברה של כינויים. זה תמיד היה. יכול להיות שזה קצת נחלש בעשורים האחרונים, אני לא בטוח, צריך לבדוק את זה. אין ספק שדור הפלמ"ח והקמת המדינה – השם שלך היה הכינוי שלך. מעטים מאד הלכו עם השם שנתנו להם הוריהם ובצורה שצריך לומר אותו, התקנית.
זה מתחיל מהדברים הכי בסיסים: אברהם הוא אבי, אבל אבי יכול להיות גם אביעזר ועוד שמות. לרפאל תקרא רפי, לגבריאל גבי, לציפורה ציפי ולתמר תמי, וכדומה. זה נמשך בזה שאנחנו ממלעלים שמות – סימן ההיכר של שפת הדיבור הישראלית: יאיר, מנשה, דוד, אברם, משה, רובן, שמון. אם יש שם עם הברה אחת אז מוסיפים לו י' ואז הוא דני, גדי ורפי. זה נמשך – אתה שומע יניב, ירון.
אם אתה רואה ל' או ק' בסוף, זה אידיש וזה בא מהעיירה. מוישל'ה, ינקעל'ה, אברמל'ה, חנהל'ה, לאהל'ה. כנ"ל ק': שאלת על רוביק, יש גם שמוליק, איציק.
לוקחים שם ומקצרים אותו: ציפ. מויש. או השם הערבי, שהוא לאו דווקא לעדות המזרח: מוסא פלד שהיה אשכנזי. פואד המפורסם. אתה מכיר את הסיפור על פואד?
[נתן] לא.
[רוביק] שהוא היה מפקד של מבצע השתלטות על מקום של מחבלים. ראש הממשלה מתקשרת, גולדה. "מי מדבר?" "פואד." "אוי ואבוי, הערבים ניצחו!". [צוחקים]
וכמובן, השמות המיוחדים שנולדים לפעמים בצורה לגמרי מקרים. בוגי, בוז'י, בייגה, ביבי. שמות בלב הציבור המקומי. זה מספר את הסיפור של חברה ששונאת פורמליות. אני יכול להעיד שבמחקר שלי על שפת הצבא, שאלת התזה הייתה איך השפה משקפת את ההיררכיה הצבאית הישראלית. והתשובה היא שזו לא ממש היררכיה. יש מושג דיסטנס – אבל המושג החשוב באמת הוא שבירת דיסטנס. יש סיפור נהדר על שגריר ארה"ב בישראל בראשית שנות המדינה. משה שרת היה ראש הממשלה. השגריר טילגרף למשרד החוץ ואמר – אני יודע איך אומרים His Majesty בעברית: 'שמע, משה.' כי הוא שמע את הנהג פותח את הדלת לראש הממשלה: 'שמע, משה, אתה יודע מה שמעתי במזנון?…' אז הוא אמר, שמע משה זה כנראה הביטוי העליון של הוד מלכותו.
תרבות לא פורמלית. לדעתי זה מספר סיפור הרבה יותר עמוק. החברה היהודית\ישראלית היא חברה של קולקטיבים. גנאולוגיה של קבוצות. בתי אב, שבטים, קיבוצים, מושבים. זו מערכת שכל הזמן ששוברת מחיצות. כינויים זה אחד הכלים. לקרוא לבן אדם בכינוי שלו – אין לך מושג כמה פעמים אמרו לי, 'תשמע למה אתה חותם רוביק על הספרים שלך? זה לא מכובד.' ירון לונדון אמר לי – 'אתה כופה עלי אינטימיות.' אמרתי לו, תשמע, יכול להיות – זה השם שלי! ראובן זה לא השם שלי, נפרדתי ממנו."
ולבסוף – שמות קצרים.
"[רוביק] אנחנו אוהבים שמות קצרים. אנחנו אוהבים קיצור. כאשר יש שם ארוך מקצרים אותו: ירמיהו תמיד יהפוך לירי, ירחמיאל יהפוך לירח. לא שם נחמד. ישעיהו יהפוך לשייקה ויחזקאל לחזי. אנחנו תמיד נקצר."
יש הטוענים שהנטייה הישראלית לשמות קצרים היא סוג של מרד נגד הזהות היהודית הגלותית: שמות קצרים, מהירים וקוצניים – קצת כמו צבר. רוביק רוזנטל מצביע על מאפיין משותף לכל השמות האלה, ולעוד המון שמות שאתם ודאי מכירים.
"[רוביק] בדקתי מאות שמות מובילים בעברית, מאיזה עיצורים הם לקוחים. עלה באופן גורף שיש ארבע עיצורים שמופיעים שוב ושוב בשמות: האותיות ל', מ', נ' ור'. בקיצור למנ"ר. למה למנ"ר? כי הן אותיות עיצורי שטף…יש להן משהו מתגלגל כזה. לא שורק. לכן אתה תמצא המון שמות עם האותיות האלה. אמנון, דן, ארנון. הבנים שלי ארנון ויותם. נעם חנן… תמיד תמצא את אחד מהעיצורים האלה. תסתכל סביבך ותדגום שמות: אם תמצא שם שהאותיות אינן בו – הוא יישמע לך קצת שונים וזרים. צוף. זה גם קובע בבחירה של שמות."
ולבסוף, אם כבר אנחנו מדברים על שמות פרטיים, שווה להעיף מבט גם מעבר לחברה היהודית החילונית. מה קורה בעדות ודתות אחרות במדינה?
"[נתן] דיברנו על השמות שלנו. במדינה יש גם הרבה ערבים. מה השמות שם?
[רוביק] זה שונה בין מוסלמים, נוצרים ודרוזים. דרוזים יש נטייה לשמות ישראליים – אמיר בא'. לנוצרים הולכים לשמות נוצריים – תומאס, ג'ורג'. שמות אירופאים. אפשר לזהות ערבי נוצרי על פי שמו.
מוסלמים הולכים לפי המסורת המוסלמית: גם בנים וגם בנות אמורים להקרא על פי אחת מדמויות היסוד של האיסלאם. למוחמד היו 99 שמות. עבדאללה זה גם מוחמד: עבד אלוהים. מוחמד, אחמד, מחמוד – כל השמות האלה. אבל בראש ובראשונה מוחמד, השם הכי נפוץ בישראל: כל ילד שישי מוסלמי נקרא מוחמד. לכן אין ריבוי שמות שם, לא קיימת. לגבי בנות – פאטמה, עייה..דמויות מתוך המעגל המצומצם של מוחמד."
בפרק הקודם ציינתי עובדה נוספת, והיא ששינויים במנהגי מתן השמות הם במקרים רבים תוצאה של תהליכים חברתיים ותרבותיים עמוקים. הדוגמה הקלאסית היא התעוררותה של הציונות אצל היהודים בשלהי המאה ה-19, שלוותה במגמה ברורה של 'עיברות' של שמות לועזיים. אבל העובדה ששמות משפחה עוברים כל כך הרבה שינויים ושיבושים במרוצת השנים מקשה על החוקרים שמנסים לעקוב אחר אותם תהליכים היסטוריים.
בניגוד לכאוס של שמות המשפחה, דווקא העובדה שיש מגוון מצומצם יחסית של שמות פרטיים, ושהשמות האלה נוטים שלא להשתנות לאורך מאות ואלפי שנים – היא זו שהופכת אותם לכלי מחקר יעיל מאד עבור ההיסטוריונים. זה קצת מזכיר את הדנ"א שלנו, שגם הוא לא השתנה באופן דרמטי במרוצת הדורות – וזו בדיוק הסיבה שהגנטיקאים יכולים להשוות את הדנ"א שלנו ושל הניאנדרטלים, למשל, לזהות את ההבדלים ביניהם ולהפיק מהם תובנות מעניינות. אילו הדנ"א שלנו ושל הניאנדרטליים היה שונה לחלוטין – ההשוואה הייתה כמעט בלתי אפשרית.
ניקח, כדוגמה, את השם אדולף. 'אדולף' הוא שם גרמני עתיק מאד שמגיע אלינו עוד מימי השבטים הגרמניים הברבריים באלף הראשון לספירה: מקורו בצירוף של Athal (אציל, בגרמנית קדומה) ו Wolf, זאב. 'אדולף' היה שם פרטי נפוץ למדי והחזיק מעמד במשך למעלה מאלף שנה עם מעט מאד שינויים, באופן יחסי – עד מלחמת העולם השניה. אחרי אדולף היטלר, השם 'אדולף' הפך כמעט בן לילה למוקצה: הורים לא נתנו אותו לילדיהם, ומי שכבר קראו לו אדולף – שינה את שמו, כמו למשל אדולף דאסלר (Dassler), מייסד חברת אדידס, שקיצור אותו ל Adi. גם שמות פרטיים שהיו נגזרות של 'אדולף', כמו אדולפו הצרפתי והאיטלקי – נכחדו כמעט לחלוטין. הנקודה היא שבגלל היציבות היחסית של השם 'אדולף' לאורך ההיסטוריה, קל לזהות את שינויים דרמטיים שהתחוללו בו ולהצביע על המאורע ההיסטורי שאחראי להם.
בשבעים שנות קיומה עברה מדינת ישראל כמה וכמה שינויים תרבותיים עמוקים, ואפשר למצוא סימנים מובהקים לשינויים האלה גם בשמות שלנו. למשל, האופוריה הכוחנית שאחרי מלחמת ששת הימים.
"[רוביק] כוח: און, עוז, איל, כפיר, ברק. היום קוראים לזה שמות של טייסים. ונורא מעניין באמת שהמון טייסים יש להם שמות כאלה!"
וכמעט באותו הזמן, חדרה לישראל השפעתה של התנועה ההיפית האמריקנית ואיתה גם החיבור לטבע.
"[רוביק] ישראלים מאד אוהבים שמות שקשורים בטבע. שמות של פרחים לבנות – נורית, כלנית, דליה ומה שאתה רוצה. גיא, כמובן."
שנות השמונים היו התקופה שבה החלה מדינת ישראלית להשיל מעליה את הקליפה הסוציאליסטית ולהפתח, מבחינה תרבותית, לעולם הרחב. הישראלים ראו יותר סדרות לועזיות בטלוויזיה וסרטים הוליוודיים במכשירי הוידיאו, טסו יותר לחוץ לארץ – והחלו לתת לילדים שלהם שמות שישמעו טוב גם מחוץ לישראל.
"[רוביק] שתי מגמות מרכזיות בשלושים השנים האחרונות זה שמות שילכו טוב בעולם – שרון, קרן, ונטלי ודורית ובן. יש אפילו כאלה שנשמעים בעברית כמו שון או ליאם. הבן של דן תורג'מן וענת עצמון קראו לו ליאם כי באותה התקופה ליאם ניסן היה כוכב קולנוע גדול, וקראו לו על שמו. יש ליאם בא' שזה מחו"ל ויש ליעם בע' שזה כאילו עברי. נטלי יכולה להיות נטע-לי, אבל אם היא תרצה לחיות בחו"ל יקראו לה נטלי."
שנות התשעים, תקופה של התעוררות של התרבות המזרחית בישראל אחרי שנים רבות בשוליים, הביאה עימה עליה בשמות תואמים כגון שירז, יסמין ועדן – שבמקרה או שלא במקרה, הם גם שמות בינלאומיים. בשנות האלפיים ראינו בחברה הישראלית רגישות הולכת וגוברת לנושא השיוויון בין המינים – וגם את התהליך הזה ראינו משתקף בשמות הפרטיים שניתנו לילדים.
"[רוביק] השני זה היוניסקס. שמות שזהים לזכר ונקבה. תופעה מאד גורפת כבר זמן רב מאד והולכת ומתעצמת. בדרך כלל שם של בן שבנות מאמצות אותו, ודי נדיר שלהפך. היה בעבר ניסיון לקחת שמות גבריים ולנקב אותם. ראובנה, יוספה, שמעונה, ביאליקה. הייתה ארלזורה על שם ארלוזרוב. לא יאמן אילו שמות נתנו לבנות."
אם כן, השורה התחתונה היא שלמרות שעל פניו שמות פרטיים נדמים לנו הרבה פחות מעניינים ומסקרנים משמות משפחה – הסיפור שהם מסתירים מאחוריהם הוא סיפור הרבה יותר עמוק ומשמעותי.
"[רוביק] למה שם פרטי יותר משמעותי? כי בניגוד לשם משפחה שקיבלנו אותו בירושה, והוא לא מספר לנו הרבה על עצמנו – השם הפרטי הוא אנחנו. הוא ההורים שלנו בהתחלה – הם השקיעו בו את הידע והציפיות שלהם, את הטעם שלהם, ולפעמים דפקו לנו את החיים בגלל שהתעקשו על השם – והוא אחר כך אנחנו הולכים איתו כל חיינו. אנחנו מחליפים שם, לפעמים, אבל זה מהלך שאדם עושה כמרד נגד השם שהוריו נתנו לו."
אם הסיפורים שמאחורי שמות המשפחה שלנו הם כמעט תמיד סיפורים אנקדוטליים, לעיתים משעשעים ולרוב מומצאים – דווקא הגיוון המצומצם יותר של השמות הפרטיים והיציבות שלהם לאורך הדורות הם אלה שמאפשרים לנו להשתמש בהם כמעין משקפת אל תהליכים חברתיים והיסטורים עמוקים.
"[רוביק] השמות הפרטיים הם הסיפור האמיתי של החברה הישראלית."
דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת
כפי שאתם ודאי יודעים, עושים היסטוריה היא חלק מרשת של פודקאסטים – "רשת עושים היסטוריה". מדי פעם אנחנו משיקים תוכנית חדשה ברשת, ואחת השאלות הראשונות שעולה על הפרק היא, מטבע הדברים – איך נקרא לפודקאסט החדש? כמעט תמיד המגיש או המגישה מתחבטים קשות בשאלה הזו: אולי השם הזה, אולי השם ההוא, אולי המאזינים לא יאהבו שם כזה או שם אחר… שעות של דיונים והתלבטויות.
אני, מצידי, תמיד אומר למגישים שזו לא החלטה כל כך קריטית! שם הוא רק שם. בהתחלה הוא יכול להשמע מגניב או משונה או מוזר – אבל אחרי שאנחנו מתרגלים אליו, אנחנו בדרך כלל מפסיקים לחשוב עליו. שיאומי, נייקי, טויוטה – יכול להיות שכשמעתם את השמות האלה בפעם הראשונה חשבתם לעצמכם 'איזה שם משונה ובלתי שגרתי!', אבל מאז אמרנו ושמענו אותם כל כך הרבה פעמים, שהשמות הללו הפכו ללאיותר מאשר צלילים. מי מאיתנו זוכר ששיאומי, בסינית, הם קבוצה של דגנים חד-שנתיים בעלי זרע קטן, נייקי היא אלת הניצחון היוונית, ול'טויוטה' אין בעצם שם משמעות והיא נבחרה כיוון שאפשר לכתוב אותה ביפנית באמצעות שמונֶה משיכות מכחול, ושמונה הוא מספר מזל בתרבות היפנית. זה לא חשוב. שם הוא רק שם, לא?
אבל אם להיות כן לרגע, זה לא באמת נכון. אם שם הוא רק שם, אז למה אני ואשתי התלבטנו שבועיים בכל פעם שהיינו צריכים לבחור שם לילד חדש שנולד לנו? היו שמות מגוחכים לגמרי שאשתי הציעה שאני נעמדתי על הרגליים האחוריות ולא הסכמתי לקבל בשום פנים ואופן! והיו, כמובן, שמות שאני הצעתי והיא לא הייתה מוכנה לשמוע – למרות שתכל'ס, אני לא מבין מה רע בגנדלף.
בני אדם מייחסים חשיבות רבה לשמות שלהם – ובפרק זה ננסה לפצח את המנגנונים הפסיכולוגיים, החברתיים והתרבותיים שקובעים אילו שמות פרטיים ושמות משפחה אנחנו מוכנים לקבל על עצמנו ומעניקים לאחרים. דרך השמות גם נקבל הצצה מנקודת מבט בלתי שגרתית אל ההיסטוריה שלנו כבני אדם, כיהודים וכישראלים.
שורשיו של הנוהג לתת שמות פרטיים לבני אדם עתיקים וחבויים בערפילי הזמן. כל מה שאנחנו יודעים לומר הוא שמתן שמות פרטיים הוא מנהג אוניברסלי שקיים בכל התרבויות האנושיות, ושכבר בלוחות הטין הקדומים ביותר שנחשפו במסופטמיה – חמשת אלפים שנה לפני הספירה לערך – הופיעו גם שמותיהם של האנשים שכתבו אותם. הסברה המקובלת, עם זאת, שבתקופות העתיקות היו לאנשים רק שמות פרטיים. לעיתים נתווספו לשם הפרטי גם כינוי תיאורי – למשל, למשל, אחשוורוש מלך פרס או אלכסנדר הגדול – או תוספת שמציינת את שם האב – 'יהושע בן נון' – אבל אלו לא היו 'שמות משפחה' כפי שאנחנו מבינים אותם כיום, והם לא עברו מדור לדור. ההשערה הזו מבוססת על המקורות ההיסטוריים שברשותנו אבל יש בה גם הגיון: עבור האזרח הרגיל, העולם הקדום היה עולם מצומצם בהרבה מכפי שאנו חווים אותו כיום. הערים והכפרים היו קטנים והתחבורה ביניהם קשה ומפרכת, כך שברוב המקרים סביבתו הקרובה של אדם הכילה רק כמה מאות שכנים, מכרים ובני משפחה. בתנאים שכאלה, שם פרטי הוא בדרך כלל די והותר ואנשים לא חשו צורך להוסיף לעצמם או לילדיהם שמות נוספים. זו הסיבה שאנחנו מכירים את חכמי יוון הקדומה, למשל, אך ורק בשמם הפרטי: אריסטו, סוקרטס ואפלטון, למשל.
פה ושם היו גם יוצאים מן הכלל, כמובן. הסינים נתנו לעצמם שמות משפחה כבר לפני מספר אלפי שנים, וגם לחלק מהרומאים היו שניים ואפילו שלוש שמות: למשל, גאיוס יוליוס סיזר. אבל ברוב המקרים מדובר ביוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל: תופעות תרבותיות מקומיות. במקרה של הרומאים, למשל, הנוהג של ריבוי שמות החל להעלם עם חדירתה של הנצרות, ופסק כליל לאחר קריסתה של האימפריה.
הרעיון של שמות משפחה – דהיינו, שמות שמזוהים עם משפחה סצפיפית ועוברים מדור לדור – הוא רעיון חדש יחסית בתרבות האנושית, פחות מאלף שנים בסך הכל. מקורו באירופה, והוא הופיע באנגליה ובאירלנד בסביבות המאה האחת עשרה. כמו כל מנהג חדש, גם הוא לא נתקבל על ידי כולם באותו הזמן. למשל, אנחנו יודעים על אציל מאותה התקופה, רוג'ר דה מונטגומרי, שהיו לו חמישה בנים – ורק שניים מהם המשיכו לשאת את השם 'דה מונטגומרי'. שלושה בחרו לעצמם שם משפחה אחר או שהעדיפו להשאר עם שם פרטי בלבד. במאות השנים הראשונות, שמות משפחה היו נפוצים באופן כמעט בלעדי בשכבות האצולה, אולי מכיוון שבאורח מסורתי אצילים רבים נהגו להוסיף לשמם הפרטי גם את שם המקום בו החזיקו אדמות – והוספה של שם משפחה היא מן הסתם רעיון לא רע כשהמשפחה שלך עשירה ומפורסמת.
מהאצולה, הלכו שמות המשפחה והתפשטו מטה בסולם המעמדות. הסוחרים אימצו את הרעיון מהר יחסית, כנראה מתוך רצון להידמות למעמדות הגבוהים יותר – אבל אצל האיכרים הפשוטים זה לקח הרבה יותר זמן. רוב האיכרים היו ואסלים – דהיינו, משועבדים לאדמותיו של האציל ששלט בהם – ולכן לא הרבו לעזוב את הכפרים בהם חיו. רק במאה ה-15 היו לרוב האירופאים שמות משפחה, וגם אז – היו אזורים נרחבים שבהם לא תפס המנהג הזה אחיזה. רבים מהסקנדינביים, למשל, נוהגים עד היום לתת לילדיהם שמות פטרונימיים: שמות המתייחסים לאביו של הילד, כמו בדוגמא של יהושע בן נון שנתתי מקודם. שמה המלא של הזמרת האיסלנדית ביורק, למשל, הוא ביורק גומונדסדוטיר (Björk Guðmundsdóttir): מילולית, 'ביתו של גומונדור'.
ובכל זאת, מה הביא את האירופאים לאמץ לעצמם שמות משפחה, אחרי אלפי שנים שבהם לא חשו צורך לעשות זאת? אנחנו לא יודעים בוודאות: רק מעט מסמכים היסטוריים שרדו את שיני הזמן מאותה התקופה. עם זאת, המחקר המודרני מצביע על קשר ברור ועמוק מאד בין מנהגי מתן שמות ותהליכים חברתיים והיסטוריים עמוקים מאד, ומכאן שסביר שהשינוי באירופה הוא תולדה של תהליך שכזה. למשל, המוות השחור – אותה מגיפה אכזרית שהמיתה כשליש מאוכלוסייתה של אירופה במאה ה-14 – יצרה ביקוש גדול לידיים עובדות בחקלאות, ולכן החלישה את שליטתה של שכבת האצולה על הואסלים, שנהנו לפתע מעמדת מיקוח משופרת. האיכרים יכלו להרשות לעצמם ניידות גבוהה יותר, פגשו אנשים רבים יותר משהכירו עד אז בכפר הקטן – ואז, אולי, הצורך בשם משפחה גבר בהתאם.
מכיוון ששמות משפחה היו עניין חדש באירופה, האירופאים נאלצו להמציא אותם. מתן כינוי לאדם, בדרך כלל נסיך או מישהו רם מעלה, היה מקובל מאד בימי הביניים – לדוגמא, ריצ'ארד לב-הארי – ולכן אין פלא שהמקור הראשוני והכמעט אוניברסלי לשמות משפחה היו הכינויים (Bynames, בלעז). את הכינויים המקובלים ניתן לחלק לארבע סוגים.
הסוג הראשון, בו נתקלנו כבר, הוא כינוי פטרונימי (דהיינו, על שם האב) או – נדיר יותר – מטרונימי, על שמה של האם. רבים משמות המשפחה הלועזיים המודרניים הם כינויים פטרונימיים שהוסיפו להם סיומות ותחיליות סטנדרטיות – כמו הסיומת son באנגלית (Williamson), הסיומת ski בשפות הסלביות (Wachowski) והתחיליות O האירית (O'hara) ו-fitz הנורמנית (Fitzroy).
המקור השני לכינויים הוא שמות מקומות: למשל, שם המשפחה אטווד (Atwood, כמו שמה של הסופרת מרגרט אטווד, מחברת 'סיפורה של שפחה') מגיע מהכינוי At The Wood, דהיינו – 'מהיער'. המילה At, במקרה הזה, היא גם כן תוספת סטנדרטית שאפשר היה למצוא אותה לצד שם המקום עצמו. מעניין לציין שכינויים המבוססים על שמות מקומות היו רלוונטיים רק אחרי שכבר עזבת את מקום הולדתך ועברת למקום חדש, שהרי אין משמעות ל'מרגרט מהיער' אם כל האנשים שסביבך גם כן מסתובבים באותו היער.
המקור השלישי לכינויים ומהם לשמות משפחה היו שמות מקצועות, כגון סמית' ומילר (נפח וטוחן) ומעמד חברתי (Pope וקינג). כמובן שלא תמיד היית צריך להיות אפיפיור או מלך כדי לנכס לעצמך את הכינויים הללו: סביר להניח ש'קינג' המקורי היה יותר 'יניב המלך' מאשר ריצ'ארד לב הארי. היסטוריונים נעזרים, לעיתים, בשמות המשפחה האלה כדי לזהות מקצועות עתיקים שמאז נעלמו מהעולם. למשל, באנגליה של המאה ה-14 חיו שני אנשים ששם משפחתם היה Floyter. המילה Floyt מגיעה מיורקשייר שבאנגליה, ופירושה סכר – מכאן שייתכן והפלוייטרס היו בעלי המקצוע שהפעילו סכרים באזור הזה.
הסוג הרביעי והאחרון הם שמות חיבה. אני משתמש במושג 'שמות חיבה' במובן הרחב, כי לא בטוח שבכל המקרים היה מדובר על כינויים בעלי משמעות חיובית. למשל, שם המשפחה Falinthewol , שהמשמעות המילולית שלו היא 'נופל אל הבאר' (Fall In the Well). שם המשפחה הזה היה מספיק נפוץ באנגליה של ימי הביניים כדי שנוכל להעריך שאו שכמות לא הגיונית של אנשים נפלו לתוך בארות באותה התקופה – או שמדובר בכינוי כללי יותר, בסגנון 'שלומיאל' או 'ידיים שמאליות.' חלק מהכינויים האלה אולי החלו כבעלי משמעות חיובית, וזכו לתפנית שלילית ברבות הימים – כמו למשל שם המשפחה SmallBehind (מילולית, ישבן קטן) שהיה נפוץ באנגליה במאה ה-14, אבל מאז כנראה שחלה תפנית כלשהי ביחס של האנגלים אל ישבנים קטנים והשם נעלם אל ערפילי ההיסטוריה.
ומה לגבי היהודים? איך התחולל אצלם המעבר משמות פרטיים לשמות משפחה? על פי הגנאולוג ד"ר פאול יעקבי – שחקר את עברן של מאות משפחות יהודיות ותיקות – לרוב היהודים לא היו שמות משפחה בימי הביניים, פרט לקבוצה מצומצמת מאד, 'אליטה' של כשמונים משפחות, שאחזו בשמות משפחה כבר בשנים 700 עד 1000 לספירה: שאלתיאל, אלפסי, ברדוגו, שמעונידס ועוד. במהלך ימי הביניים הצטרפו למשפחות 'המייסדות' האלה, כפי שכינה אותן יעקבי, משפחות מיוחסות נוספות – ובעיקר כאלה שגורשו מספרד ב-1492: גינצבורג, קורדובה, רוטשילד, תאומים, אופנהיימר, ריבלין ועוד.
שאר היהודים, משושלות קצת פחות מיוחסות, לא מיהרו לחקות את הגויים ולאמץ שמות משפחה. כדי להרחיב על נושא השמות במסורת היהודית, הבאנו לאולפן את הבלשן, הסופר והעיתונאי הותיק, זוכה פרס סוקולוב לעיתונות, ובעצמו בעל שם פרטי לא שגרתי – רוביק רוזנטל. ראיין את רוביק: נתן פוזניאק.
"[רוביק] קודם כל, שמות של יהודים – היסטורית – מאוחרים לשמות של גויים. הסיבה שהיהודים, בקהילות שלהם, לא היו זקוקים לזה. כל אחד יודע מי זה מוטק'ה עם הגיבנת או שורה הקלפטא. מה אתה צריך את שם המשפחה? מקסימום, הבן של."
אבל לקראת סוף המאה ה-18, החלו מדינות רבות באירופה לדרוש ולהכריח את היהודים לקחת על עצמם שמות משפחה. תופעתו לשמוע, אבל לא מדובר בהתעמרות אנטישמית – ואפילו להפך. כפי שציינתי קודם, שינויים במנהגים של מתן שמות קשורים כמעט תמיד בתהליכים חברתיים עמוקים יותר, וכאן מדובר בתחילתו של 'עידן הנאורות' – תקופה של ליברליזם ורעיונות דמוקרטיים של אחווה ושיוויון שהתפשטו באירופה כולה והגיעו לשיא במהפכה הצרפתית. הרוח הליברלית הזו הביא גם לתהליך המכונה 'אמנציפציה': השוואה הדרגתית של זכויותיהם ומעמדם של היהודים לשאר בני העמים. כדי להשתלב במערכות החינוך, המסחר והכלכלה של המדינות השונות – על היהודים היה לקבל על עצמם זהות בירוקרטית 'מסודרת' יותר. תהליך דומה התחולל גם במדינות הסקנדינביות באותה התקופה: מי שרצה להרשם לאוניברסיטה, למשל, היה צריך לקחת על עצמו שם משפחה ייחודי.
יוזף השני, קיסר האימפריה האוסטרו-הונגרית, היה הראשון שקבע בחוק ב-1789 שעל כל היהודים לאמץ לעצמם שמות משפחה. כמעט מיד לאחר מכן הופיעו תקנות דומות גם בפולין, רוסיה, צרפת ומדינות נוספות.
"[רוביק] אבל בשלב מסוים, גם היהודים נדרשו לשמות משפחה בצו מגבוה, ואז החלו לתת להם שמות משפחה שמתחלקים לשתי קבוצות – שמות עבריים ושמות לא עבריים. שמות עבריים זה לכאורה הדבר המתבקש ביותר, אבל זה רק שמות שבאמת יש להם בסיס מאד מוצק במקורות כי לא דיברו עברית. בראש ובראשונה, מהו השם העברי הגנרי? כהן! כהן זה הסמית' הבריטי-אמריקני.
[נתן] אתה חייב להיות כהן כדי להיות כהן?
[רוביק] ממש לא! זה אחד השקרים הלבנים בתולדות העם היהודי, שמי שקוראים לו 'כהן' הוא בן של כהן. זה מאד שיבש את החיים לפעמים למי שרצה להתחתן עם גרושה. אני בכלל לא כהן! מה פתאום!".
וכך הפך השם 'כהן' לשם המשפחה הנפוץ ביותר בקרב היהודים: קצת יותר משניים וחצי אחוזים מאזרחי ישראל הם כהן, ועוד לא מעט נושאים שמות משפחה שנגזרים מ'כהן' – כגון קוגן, כהנא, כהנמן, קפלן ועוד. אותו הדבר נכון גם לשם היהודי הגנרי השני בשכיחותו – לוי, עם שכיחות של כאחד וחצי אחוזים באוכלוסיה ומגוון של שמות נגזרים: לוין, לויט, הורוביץ, גורביץ' וכהנה. זה מסביר, אגב, את מה שסיפרתי לכם על עצמי בפרק של עושים היסטוריה שעסק בבדיקות גנטיות: אני לוי, ועל פי המסורת היהודית גם כהן – אבל הגנטיקה שלי מתעקשת שאני לא זה ולא זה.
שאר היהודים שלא קראו לעצמם 'כהן' או 'לוי', היו צריכים למצוא לעצמם שמות אחרים – והם פנו לאותן מקורות השראה כמו שכניהם הגויים בתקופות מוקדמות יותר. למשל, שם פטרונימי שמבוסס על שמו של אחד מאבות המשפחה עם תוספות כלשהן, כגון השם הפרטי אברהם שהפך לאברהמס, אברמוף, ואברמוביץ', או התוספת הגאורגית 'שווילי' שפירושה 'בן של' – כך שיעקבשווילי הוא בן יעקב, וקוסאשווילי הוא בנו של הקירח. יש גם, כמובן, שמות מטרונימיים – מאם המשפחה – שהיו נדירים יותר: ריבקין, ביילין, סורוס, פרלמן ועוד.
אחרי שמות פטרונימים מגיעים שאר החשודים המיידים. רוביק רוזנטל.
"[רוביק] שלוש הקטגוריות המובילות ללא מתחרים, הם מקומות ישוב, מקצועות ותכונות. בתקופה ההיא אתה נותן לאדם על פי מקצועו של אב המשפחה, על פי מקום מגוריהם או על פי תכונה מסויימת, לא תמיד תכונה כל כך חיובית, של ראש המשפחה.
נתחיל ממקומות. העדה שבה המקומות כשמות משפחה הם הנפוצים ביותר זה התימנים. שושנה דמארי? מדמאר. מאיפה באה משפחת צנעני? מצנעא. אצל יוצאי הודו, התוספת 'קר' פרושה 'הוא בא ממקום מסוים'. למשל – קהימקר הגיעו מכפר קהים. טלקר הגיעו מכפר טל. יש משפחה בשם יזדי, אלו משפחות מפרס שעברו אחרי רעידת אדמה מהעיר יז לעיר משהד, ושמרו על שם העיר ממנה באו.
יוצאי צפון אפריקה: אלפסי בא מפס. דרעי ואדרי – מדרעא. בגדדי – יש המון עירקאים בשם בגדדי, לא צריך להסביר. טולדנו באו מטולדו, ועל זה יש בדיחות סותרות. אחת אומרת שאחרי שהם גורשו אמרו להם אתם מטולדו?' הם אמרו – 'טולדו? נו.' אנחנו לא רוצים לחזור לשם. או טולדנו, שזה טולדו-אנו. אבל זה כמובן בדיעבד. המדרשים האלה מאד נחמדים.
היה פעם ראש עיריית קריית אונו, קראו לו אביגדור ורשה. היה פילוסוף בשם ישעיהו ברלין. אלפרין זה כנראה לפי העיר היילבורן בגרמניה, שם שעבר שינוי. רבי נתן המאתי, מהמאה ה-13, הגיע מהעיר האיטלקית צ'נטו, באיטלקית – מאה. לפעמים מעברתים: בר אילן זה מברלין. בנציון דינור זה דין נבור, עיר בלטביה. אגב, סיבוני – שם הנעורים של מירי רגב – זה כנראה מליסבון, בירת פורטוגל. ורסנו – ח'ברה שהגיעו מברצלונה שנקראה בעבר ורצינו. מילים שמתחילים ב'מי' – זה מישהו שבא ממקום כלשהו: מיטראני הגיעו מהעיר טיראני באיטליה. פלורנטין הגיע מאזור פלורנס.
בצפון אפריקה יש נוספים: אבוהב – אום אל אבוהב הוא מקום בטוניסיה. סוויסה – יש ארבעה מקומות שמובילים לסוויסה! סווסה בספרד, סוייסיה בדרום מרוקו, סוסה בטוניס ועיירה ונהר בשם סוויסה בסוריה. [אפשרות חמישית -] "קווצת שיער" בערבית ברברית. זה כמו הבן של הקרח שקורא לעצמו סוויסה, שיהיו לו קווצת שערות… שמי זה שם סורי, כי 'שם' זה השם הערבי של דמשק.
על השמות המפורסמים אשכנזי ומזרחי יש תילי תילים של סיפורים, כי זה לא קשור למי אשכנזי ומי ספרדי. לפעמים ההפך! אשכנזי זה אדם שהגיע לספרד מאשכנז – הוא אשכנזי אבל נהיה ספרדי. מזרחי זה אנשים שהגיעו בעבר מהמזרח לספרד, מארצות הבלקן, איטליה וארץ ישראל. קראו להם מזרחי כי הם מזרחיים. גם מזרחים שהגיעו לישראל מארצות המזרח, למרות שארצות המזרח כוללות ארצות מערב מובהקות כמו מרוקו וטוניס."
אגב, זה המקום לציין שגם בקרב ערביי ישראל, שמות ישובים הם מקור חשוב לשמות משפחה. למשל משפחות מצרי (ממצריים), זחלוואי (מזחלה שבלבנון), חלבי (מחלב הסורית), רמלאווי (רמלה), נבלוסי (נבלוס היא שכם) ועוד רבים אחרים.
"[רוביק] מקומות זה מספר שתיים אחרי פטרונים. מספר שלוש זה מקצועות. או שזה מקצוע שהיה לאב המשפחה – או שזה מקצוע שהוא היה רוצה שיהיה לו. אנחנו לא יכולים לדעת. תראה, השם הנפוץ ביותר באנגלית זה סמית' שזה נפח או חרש מתכת. בייקר הוא אופה. ולכן יש בעברית אנשים שקוראים להם נחתומי. בארצות הספרדיות קראו לטוחן מולינרו, פָטרו זה סנדלר, גוררו זה לוחם.
קודם כל הלכו על שמות עבריים, של מקצועות מהמשנה והתלמוד. קצב, חזן, ונגר וחייט ודיין – שמות מאד נפוצים. גם שוב, שזה ראשי תיבות "שוחט ובודק." לפני זה, אהרון דותן אמר שבעצם היו שמות משפחה בתלמוד, שהוא קורא להם שמות חניכה: אנשים שנקראו על שם המקצוע שלמדו. יוחנן הסנדלר, רבי יצחק נפחא. אפילו אצל התימנים יש דוגמאות במסורת של רבי זכריה הרופא, ששמו הערבי היה יחיא אל-טביב. אלי טביב, למשל, הוא אלי הרופא. ניסיונו ברפואה לא עמד לו בבית"ר ירושלים.
בכלל, השמות התימנים הם מקסימים כי הם נותנים לנו את התמונה הזו. מועלם – מורה. שמעא – יצרן נרות שעווה. אלקולומברי – זה אדם שעוסק בגידול יונים. קולומבה זו יונה. אצל הפרסים גם כן נתנו שמות משפחה על שם משלח היד של האב: נג'ר – נגר, כפש – סנדלר, זרגריאן – צורף זהב. מופזזאקר – מצפה כלים ותכשיטים בכסף. היה אדם שהחליט שזה שם ארוך מדי, ונהיה רמטכ"ל – שאול מופז הפרסי.
בין האשכנזים – ארתור מילר הטוחן, עופר שכטר – צאצא לשוחט. שייע גלזר – צאצא של זגג. בוכבינדר – כורך. גייגר כנר ועוד ועוד. אבוטבול זה אדם שמוכר תופים: אבא של התוף. אסייג הוא יצרן תכשיטים, דהן – אחד השמות הנפוצים ביותר בישראל, מרוקאי – צבע, או סייד.
"מספר שלוש – תכונות. מלינקי – פשוט קטן. יש תיאטרון מליניקי, התיאטרון הקטן. מורנו זה כהה עור, קליין וגרוס בגרמנית זה קטן וגדול. אלתר זה זקן. היו נותנים אותו כשם פרטי לילדים, כסגולה לאריכות ימים. הילדים בהמשך חייהם לא התלהבו שצוחקים עליהם וקוראים להם זקן. יש תכונות מוזרות קצת, למשל, אסֶאדו בספרדית זה 'חמוץ.' כנראה בן אדם לא נחמד. קונפינו הוא אדם שיושב בבית הסוהר. בוחבוט אדם שיש לו כרס. גם שמות של בעלי חיים. סוקולוב זה הבן של הבז. 'סוקול' זה בז בפולנית וברוסית. הרצל – שני הסברים: אחד, לב קטן והשני – צבי קטן, 'הרשל'. יותר הגיוני."
לא כל היהודים קיבלו אפשרות לבחור לעצמם את שמות המשפחה שלהם. בחלק מהמקומות, היית צריך לקנות את שם המשפחה שלך מהשלטונות – עובדה שהביאה ללא מעט שמות משפחה ביזאריים.
"[רוביק] ואז מגיעים לפולקלור הגדול של שמות משפחה יהודיים שנועדו לפגוע בהם. למה נועדו לפגוע בהם? כי כשנתנו שמות ליהודים היו צריכים לקנות אותם. ליהודים יש כסף, מה יש להם? רק כסף. מי שהיה לו הרבה כסף קיבל שם כמו גולדשטיין או רוזנטל. רוזנטל, מסתבר, זה שם יוקרתי מאד. עד היום אנשים שואלים אותי אם אני נצר לרוזנטל של הפורצלן.
[נתן] אתה נצר לרוזנטל של הפורצלן?
[רוביק] לא. ואני גם לא, כמו ששואלים אותי במילואים, אני גם לא אח של רוני רוזנטל [צוחקים]. ככל שירדו, הלכו לשמות יותר פשוטים: הולץ, שטיק, כל מיני כאלה. לא היה לך כסף בכלל? דחפו לך שם כדי ללגלג עליך ואז יש שמות באמת מוזרים. שפטר – מאחר. אדם שלא הגיע בזמן לקבל את השם. איחרת? קוראים לך שפטר. בלומנקלוץ – שם שאדם שלא היה לו כסף."
ליפז להב, חברה טובה שסייעה לי בתחקיר לפרק זה, הזכירה לי בדיחה רלוונטית מאידיש: באוסטריה, אחרי יריד מכירת שמות משפחה, מסתובב אדם שלא היה לא כסף לקנות שם משפחה יפה, אז הוא נאלץ להסתפק בשם "קנאקער". פונה אליו חברו ואומר לו: מה זה השם הזה "קנאקער", זה שם לא יפה, תחליף אותו. עונה לו האיש: אתה משוגע, אתה יודע כמה עלתה לי רק ה- "נ" הזאת?
"[רוביק] הזלקוף – ראש חמור. אוקסנשווץ – זנב שור. וונצקניקר – מועך פישפשים. קיסמיך – שק לי…אתה יודע איפה. הייזנפרץ – פרצוף ארנבת. הייזנשפרוג – זנב ארנבת. שלומפר זה יצאנית. זה קיבל משמעות באידיש של אדם רשלן."
חביבים אחרונים הם שמות משפחה המבוססים על ראשי תיבות.
"[רוביק] ראשי תיבות זאת מלאכה יהודית עתיקה ומאד אהובה מתקופת התלמוד בעיקר. התלמוד מפוצץ בראשי תיבות, ואתה לא יכול לקרוא טקסט תלמודי בלי להכיר את כל נושא ראשי התיבות. כל השמות של הגדולים הם תמיד ראשי תיבות: רש"י, רמב"ם ורמב"ן…
יש שמות משפחה שנולדו מראשי תיבות, ושמות שהם 'נוטריקון בדיעבד'. בשפה הצבאית שאותה חקרתי זה מאד אהוב, בדרך כלל אירוני. הרבה פעמים זה אירוני. קריה – "קמתי, ראיתי, יאללה הביתה!".
[דוגמאות ל]שמות משפחה כאלה, זה כ"ץ – כהן צדק, אבל יש מחשבות שאולי זה בכלל בדיעבד. וולך, זו דוגמה מצויינת: שם יחסית נפוץ, גרמני, שהוא גם ראשי תיבות של 'ואהבת לרעך כמוך'. אבל יש לזה גם המון הסברים אחרים. קודם כל, אנשים שדיברו בשפות רומניות – צרפתית, איטלקית, רומנית – כונו 'וולשים'. יש מחוז וולאכיה ברומניה, מחוז ווליס בשוויץ. שמות שמתחילים ב"ול" כנראה התפשטו, ואז הפכו אותם לראשי תיבות. כנראה שזה סתם."
עוד דוגמה לראשי תיבות בדיעבד הוא שם המשפחה של ד"ר יובל בלוך, חצי מהצמד של 'עושים רפואה'. בלוך, סיפר לי יובל, הם ראשי תיבות בדיעבד של 'בר לבב ונקי כפיים' – שזה מתאים ליובל כי הגיינה זה דבר חשוב לרופא.
בקושי הספיקו היהודים בגולה להסתגל לשמות המשפחה החדשים שלהם – וכבר היו צריכים לשנות אותם. עם התעוררות הציונות והעלייה לארץ ישראל בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה העשרים, היו יותר ויותר הוגי דיעות ומובילי דיעה שקראו להחליף את השמות הפרטיים ושמות המשפחה הגלותיים – בשמות עבריים יותר. חלק מהסיבה לעיברות הייתה מעשי: קשה לכתוב שמות גרמניים וסלביים מסורבלים וארוכים בעברית. אבל יותר מכך, הציונים ביקשו לברוא "יהודי ארץ ישראלי חדש" עצמאי וחזק, ושמירה על השמות הלועזיים הייתה לדידם הנצחה של אורח החיים הגלותי בגיטאות. מנהיגי הישוב דרשו מיהודי הארץ לעברת את שמם, כמו למשל יצחק בן צבי שפרסם טורי דיעה תחת כותרות כגון 'הסירו את שמות הנכר מתוככם!'. ואכן, רבים מהעולים שינו את שמם: בכתבה בעיתון 'על המשמר' דווח כי רק בשנת 1944 לבדה – שנה שהוכרזה כ'שנת התאזרחות והשם העברי' – עיברתו אלף איש את שמם, מתוכם למעלה משלוש מאות איש החליפו גם את שם המשפחה וגם את השם הפרטי.
"[רוביק] משה שרטוק הפך לשרת, שקולניק הפך לאשכול, יצחק יזרניצקי הפך לשמיר, פרסקי הפך לפרס. כשעברתו שמות, הרבה פעמים אדם קרא לעצמו על פי השם של אתוס, ופחות שם של דבר שממש עשה. למשל משפחת חקלאי: פגשתי בחור בשם חקלאי והוא אמר שהוא לא ראה טרקטור בחיים שלו וגם ההורים שלו – אבל הם קראו לעצמם חקלאים. כמו חברי הכנסת של מפא"י: המקצוע – חקלאי, למרות שהוא לא ראה שדה כבר הרבה זמן. אברהם יוגב, מאיר זורע, ויש אחד מצאתי לאוניד שדכן. אברהם בנקאי. מה זה נותן להם בחיים, אני לא יודע."
דוד בן גוריון – לשעבר, דוד גרין – היה תומך נלהב של רעיון עיברות השמות. בשנים הראשונות לקום המדינה הוא נהג בעקביות לדרבן את האנשים הכפופים לו לעברת את שמם – לעיתים בצורה אגרסיבית מאד. למשל, זהו מכתב שכתב בן גוריון לרמטכ"ל בשלושים בספטמבר 1949:
"הדו"ח השבועי האחרון חתום ע"י רב סרן גולדנצוויג. אם אין סיבה מיוחדת לרב הסרן להמשיך בשם הגרמני המסורבל שלבני הארץ קשה לבטא אותו – הייתי בכל הכבוד והרצינות מציע לו לשנות את שמו לשם עברי. רב הסרן יתכן שיצטרך להופיע בשם צהל ולא רצוי שבשם צבא ישראל יופיע איש שיחשבו אותו לגרמני. בכבוד רב, דוד בן גוריון, ראש הממשלה ושר הבטחון."
אנחנו לא יודעים מי היה אותו רב סרן מסכן, אבל אני מניח ברור לכם שכש'הצעה' כזו מגיעה מראש הממשלה ושר הביטחון – זו לא הצעה שאתה יכול לסרב לה, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. מאוחר יותר, ב-1955, הפך בן גוריון את ההמלצה לפקודה מחייבת כשהורה שרק בעלי שמות עבריים יוכלו לייצג את צה"ל בחוץ לארץ.
"[רוביק] כל אדם שמייצג את ישראל בחו"ל חייב למצוא שם עברי. ולכן קצינים היו חייבים בשמות עבריים, ולכן האלופים של פעם…היום יש לנו את בני גנץ ואייזנקוט וכו', אבל האלופים של פעם היו להם שמות עבריים – חוץ מלסקוב שנלחם כמו אריה שלא ישנו לו את השם."
לסקוב לא היה היחיד שהתנגד לגל העיברות. עוד לפני הקמת המדינה היו כאלה, גם בהנהגת הישוב, שראו בעיברות הכפוי סוג של קנאות לאומנית ולא הסכימו להפרד משמם המקורי: למשל, ארלוזרוב, ז'בוטינסקי, כצנלסון ואחרים. מי שמצא את עצמו בין הסדן והפטיש הבן-גוריוני, נאלץ לעיתים למצוא פתרונות יצירתיים, כמו ראש השב"כ השני, איזידור רוט, שעיברת את שמו לאיזי דורות – שנשמע בדיוק אותו הדבר – וכך הצליח גם לבצע את הפקודה כלשונה וגם לא לשנות את שמו.
"[רוביק] יש סיפור על ירון לונדון שהתבקש לשנות את שמו. היו שני שלבים. בשלב ראשון הוא אמר: לונדון זה בעברית! תראו לי מילה בעברית שמחליפה את לונדון, אין! אמרו לו – טוב, ספר סיפורים לסבתא… אז הוא גם לא היה במעמד שהוא יכל להרשות לעצמו [להתנגד]. אז הוא אמר שהוא מקבל את הדין. "שיניתי את שמי – אבל אין לכם שום התנגדות לשום שם שאבחר?" אמרו לו – ודאי! אמר – מעתה קוראים לי ירון בן גוריון. אמרו לו טוב, תישאר לונדון…"
במרוצת השנים, עם ההתבססות של מדינת ישראל והדעיכה הטבעית של הקנאות הלאומית, הלכה וגברה גם ההתנגדות לרעיון של עיברות השמות, עד שבשנות השמונים נעלמה כמעט לחלוטין.
"[רוביק] כל מפעל עיברות השמות, ההצלחה שלו מאד חלקית. רוב הישראלים, גם בדור שני, שלישי ורביעי, מעדיפים לשמור על השם הלועזי שלהם. זו דרך של הישראלים לומר 'אני לא שכחתי מאיפה באתי, וישראליות זה לא הכל.' מול האידיאולוגיה הבן-גוריונית של 'תשכחו מאיפה באתם, מתחילים הכל מהתחלה. אנחנו הממלכה החדשה. אני גרין, הפכתי לבן גוריון, גם אתם יכולים."
לסיכום, ראינו איך מנהגי מתן שמות בתרבויות שונות קשורים בקשר הדוק עם תהליכים חברתיים והיסטוריים עמוקים מאד – כמו, למשל, הופעתו של שם המשפחה אצל האירופאים בד בבד עם היציאה מימי הביניים והפרת האיזון בין המעמדות השונים. אצל היהודים, הקשר בין שמות ותהליכים היסטוריים הוא אפילו עוד יותר בולט: היציאה מהגיטאות וההטמעה באוכלוסיות המקיפות לוותה בקבלת שמות משפחה, והתעוררות הרגשות הציוניים לוותה בהמרה של אותם שמות משפחה לועזיים בשמות בעלי 'ניחוח' עברי יותר.
אבל כל זה היה רק חלק מהתמונה. עד כה התרכזנו בשמות משפחה – וזה מאד טבעי, כי שמות משפחה הם מאד מעניינים: כל אחד מהם מסתיר מאחוריו פרשנות מרתקת או סיפור משונה, במיוחד אם שם המשפחה שלך הוא קיסמיך או וונצקניקר. אבל לרוביק רוזנטל יש בשורה עבורנו.
"[רוביק] התחלת את השיחה המקדימה איתי בעניין שמות משפחה, ואני אמרתי לך משהו שהפתיע אותך נראה לי: זה פחות מעניין אותי מאשר שמות פרטיים. השמות הפרטיים הם הסיפור האמיתי של החברה הישראלית."
בפרק הבא, חלקו השני והאחרון של פרק זה, נצלול לעומקם של השמות הפרטיים. ננסה להבין מדוע לישראלים יש מגוון הרבה יותר גדול של שמות פרטיים מכמעט כל שאר מדינות המערב, מה קורה לשם כמו 'אדולף' אחרי שמישהו כמו היטלר עושה את מה שהוא עושה, ונגלה מדוע אנחנו קוראים לילדים שלנו בשמות שאנחנו נותנים להם. אתם בטח חושבים שיש לכם בחירה חופשית בעניין הזה, אבל אם גם לכם יש בגן של הילד ארבעה יהלים ושלוש ספירים – יכול להיות שיש לכם פחות בחירה משחשבתם.
דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת
בשנת 1988 הייתה פיקסר (Pixar) חברה צעירה וקטנה יחסית. היום אנחנו מכירים את פיקסר כאולפן שמאחורי הצלחות קולנועיות פנומנליות כדוגמת 'צעצוע של סיפור' ו'משפחת סופר-על' אבל אז, בשלהי שנות השמונים, אנימציה ממוחשבת הייתה עדיין בחיתוליה והחברה התמודדה עם קשיים כלכליים לא קלים.
מנהליה של פיקסר חשו שהם חייבים להוכיח לעולם את הפוטנציאל הגלום באנימציה ממוחשבת, ולשם כך הגו רעיון לסרטון אנימציה קצרצר בשם Tin Toy – 'צעצוע בדיל', בתרגום חופשי – ובמרכזו שתי דמויות, בובת צעצוע קטנה ותינוק קטן בשם בילי. לעלילת הסרטון אין משמעות רלוונטית: Tin Toy היה סרטון הדגמה לטכנולוגיית האנימציה הממוחשבת החדישה של פיקסר, שיועד להיות מוקרן בכנס מקצועי בפני מהנדסים ומדענים מתחום הגרפיקה הממוחשבת. סטיב ג'ובס, בעליה של פיקסר, אישר תקציב חריג של 300 אלף דולר לשם הפקת הסרטון – ולכולם היה ברור שעתידה של החברה מותנה ביכולתו של הסרטון להרשים את באי הכנס.
אנשיה של פיקסר עבדו ימים ולילות על הסרטון – מילולית, הם ממש ישנו במשרד – ועדיין הצליחו להשלים רק כשני שליש מהסרטון בזמן לכנס. בכל זאת, Tin Toy היה הצלחה מסחררת. בימינו, אנחנו כבר רגילים לפלאי האנימציה הממוחשבת ול'קסם' של פיקסר – אבל עבור באי הכנס, הייתה זו הפעם הראשון שחזו בגרפיקה כה מתקדמת. כשהסתיימה ההקרנה, נעמד הקהל על רגליו והריע בתשואות רמות ומחיאות כפיים סוערות.
היה רק יוצא דופן אחד: התינוק. כולם קראו לו 'בילי', למרות ששמו לא מוזכר כלל בסרטון עצמו. כמעט כל מי שצפה בסרטון העיר שבילי נראה רע. ממש רע. זה לא שהאנימטורים של פיקסר לא ידעו להנפיש דמויות כמו שצריך – ההפך: איש הצעצוע הקטן היה עשוי נפלא, והקהל הוקסם מתנועותיו והבעות פניו. היה זה בילי התינוק שבאופן ספציפי משך אליו את כל האש. אחד הצופים כינה אותו – 'פיסת האנימציה המפחידה והמטרידה ביותר בהיסטוריה של האנימציה'. זו תגובה מפתיעה מאד, בהתחשב בעובדה שבילי היה גם פיסת האנימציה האנושית המתוחכמת והמדוייקת ביותר בהיסטוריה של הגרפיקה הממוחשבת עד אותו הרגע. תווי הפנים שלו, שרירי הגוף – האנימטורים של פיקסר עמלו והזיעו על כל פיקסל ופיקסל של בילי. אז מדוע בילי הטריד כל כך את הצופים?…
התשובה לשאלה זו, כך מסתבר, נתגלתה כבר שמונה עשרה שנים קודם לכן, בצידו השני של העולם. מסאהירו מורי (Masahiro Mori) הוא פרופסור יפני לרובוטיקה. החיבה היפנית לרובוטים, ובפרט רובוטים בעלי חזות אנושית מאד, היא עובדה ידועה – אבל אולי תופתעו לשמוע שבשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, היפנים לא התייחסו ברצינות לרובוטיקה. מורי, שב-1970 היה פרופסור להנדסה במכון טוקיו לטכנולוגיה, נחשב ל'עוף מוזר' בקרב אנשי האקדמיה היפנים בגלל העיסוק האובסיסי שלו ברובוטים – ותודו שזה הישג לא מבוטל בהתחשב במוזרות הכללית של העם היפני.
באחד הימים נתבקש מורי לכתוב מאמר למגזין טכנולוגי יפני, לגיליון בנושא הקשר שבין פילוסופיה ורובוטיקה. מורי חיפש נושא מעניין לכתוב עליו, ונזכר במשהו שחווה בילדותו.
"מאז שהייתי ילד, מעולם לא אהבתי בובות שעווה. הן תמיד נראו לי קצת קריפיות. באותו הזמן [שנתבקשתי לכתוב את המאמר] פותחו הזרועות התותבות האלקטרוניות הראשונות, והן גרמו לי לאותה התחושה."
מורי מכוון בדבריו לידיים תותבות שמסוגלות לנוע בתגובה לאותות ממערכת העצבים של הגוף, ובפרט לניסיון לשוות להן מראה אנושי טבעי: לצבוע אותן בצבע עור, עם פלומת שיער, רמזים של כלי דם וכדומה. ניסיונו של מורי לימד אותו שדווקא הניסיון הזה לתת לידיים התותבות מראה טבעי כל כך גרם באופן פרדוקסלי לדחייה גדולה יותר אצל אנשים שנגעו בתותבת והרגישו את המרקם הפלסטי הלא-טבעי שלה. הניסיון הזה הביא את מורי לכתוב מאמר למגזין, תחת הכותרת 'עמק המוזרוּת' (Uncanny Valley), ובו העלה השערה מרתקת וחדשנית לגבי קשר אפשרי בין מידת הריאליזם של רובוט דמוי-אנוש (אנדרואיד), ומידת המשיכה או הדחייה שחשים מי שצופים בו.
השם 'עמק המוזרוּת' מגיע מהאנלוגיה שבה בחר מורי כדי להסביר את רעיונותיו. דמיינו לעצמכם שאתם הולכים ובשביל ופוגשים בדרך דמויות אנושיות או כמו-אנושיות: רובוטים, צעצועים אנושיים וכדומה. השביל מתחיל בגובה פני הים, והגובה שלו בכל נקודה בדרך מייצגת את מידת המשיכה או 'הקשר הרגשי החיובי' שלכם אל אותן דמויות. למשל, אתם מתחילים בטיפוס ומיד פוגשים בזרוע רובוטית, כזו שאפשר למצוא במפעל להרכבת מכוניות. הזרוע הרובוטית היא בברור מכונה: היא עשויה ממתכת מבריקה, יש לה כמה וכמה מפרקים ובמקום אצבעות יש לה מלחם. במילים אחרות – היא נראית לגמרי כמו מכונה ואין סיכוי להתבלבל בינה ובין זרוע אנושית. השביל שלנו עדיין מישורי, פחות או יותר – ובאנלוגיה, הקשר הרגשי שלנו אל הזרוע הרובוטית הוא ניטרלי לחלוטין, אותו קשר רגשי שיש לנו לטוסטר שלנו בבית.
אנחנו ממשיכים ללכת בשביל ופוגשים ברובוט צעצוע קטן: זרועות, רגליים, ראש קטן עם עיניים מצוירות. זה בברור רובוט…חמוד. אם היינו ילדים קטנים, כנראה שהיינו משחקים איתו ואפילו נותנים לו שם. אנחנו מסתכלים סביב, ומגלים שהשביל הביא אותנו לגבעה קטנה – משמע החיבור הרגשי שלנו אל הצעצוע החמוד מתחיל להיות משמעותי.
השביל ממשיך ומטפס לגובה, ואנחנו פוגשים את צמד הרובוטים המפורסמים ביותר בגלקסיה: R2D2 ו C3PO מסדרת מלחמת הכוכבים. השניים האלה הם בברור רובוטים: אפילו C3PO, שיש לו צורה כללית אנושית – הוא בעל עור מתכתי בוהק ופנים קבועות ובלתי משתנות. אבל אף על פי כן, יש בשניים האלה משהו שונה שגרם למיליוני מעריצי 'מלחמת הכוכבים' להתאהב בהם: אולי זה האופי המרדני והעיקש של R2D2 או המלנכוליות המבוהלת של C3PO. הם "מרגישים" לנו מאד אנושיים, ולכן אנחנו אוהבים אותם. השביל שלנו ממש גבוה, משהו כמו פסגת הר החרמון.
ואז אנחנו משפילים את עינינו, ורואים על הקרקע גופה. אדם מת. חיצונית, הגופה נראית שלמה, ללא סימני אלימות או משהו דומה – אבל העור שלה חיוור, השפתים כחולות והעיניים הפקוחות בוהות באוויר, ללא מיקוד. ראיתם פעם אדם מת? אני ראיתי, כמה פעמים. זה לא מראה שקל לשכוח. ההשפעה הפסיכולוגית של מפגש כזה היא עמוקה ומטלטלת מאד, ובעיקר אנחנו מוצאים את עצמנו מנסים להתרחק מהגופה, לא לגעת בה אם לא חייבים. לפתע אנחנו כבר לא על ההר – השביל שלנו הוביל אותו לתוך עמק תלול וצר, שמסמל את מידת הדחייה והסלידה שלנו מהגופה: זהו 'עמק המוזרוּת'.
אבל אנחנו עדיין לא בתחתיתו של עמק המוזרות. קצת קדימה ולמטה, בתחתית הנקיק, אנחנו רואים מחזה איום – עוד גופה, אבל הגופה הזו…זזה. הידיים החיוורות מתקשחות ורוטטות, השפתיים הכחולות נפתחות ונסגרות, העיניים הלא-מפוקסות זזות אנה ואנה בתוך הארובות שלהן, ולא ממצמצות אפילו פעם אחת. זה החומר שממנו עשויים סיוטים, והבסיס לכל סרטי הזומבים שאי פעם צפיתם בהם. הסלידה והפחד שאנחנו חשים בתוך עמק המוזרות מגיעים לשיא.
אנחנו מרימים את מבטנו קדימה ומעלה: השביל ממשיך אל צידו השני של עמק המוזרות, מטפס ועולה מעלה מעלה – עד שהוא מגיע אל ראש פסגת האוורסט. שם, גבוה גבוה, על פסגת ההר – עומד אדם. אדם רגיל, בריא. הילד שלנו, בן הזוג, הורה או חבר – מישהו שאנחנו יכולים להתחבר אליו רגשית, והחיבור הרגשי הזה הוא אולי החיבור הרגשי הגבוה שבני אדם מסוגלים להגיע אליו.
מה ניסה לומר לנו מסאהירו מורי במאמרו? הרעיון פשוט: ככל שיצור כלשהו ייראה אנושי יותר – כך אנחנו מסוגלים לחוש כלפיו חיבה ואמפתיה בקלות רבה יותר, אבל עד גבול מסוים. רובוט שנראה דומה מאד לבן אדם, כמעט כמעט אנושי, אבל לא לגמרי – יעורר בנו סלידה וחלחלה עמוקה. זרוע תותבת אלקטרונית שנראית, חיצונית, כמו זרוע מכנית – לא תעורר בנו תחושות שליליות במיוחד: אולי לא נתאהב בה, אבל גם לא נסלוד ממנה. לעומת זאת, זרוע תותבת שנראית כמעט אנושית – למשל, יש לה צבע עור שנראה כמעט טבעי אבל לא בדיוק, או יש לה מפרק אחד יותר מדי… זה כבר סיפור אחר. את הזרוע הזאת אנחנו מצפים לראות בקולנוע, מחוברת כנראה לגופו של נבל-על כזה או אחר. אם תלחץ יד למישהו בעל זרוע כזו בלילה חשוך, כנראה שתקפוץ בבהלה ואולי תפלוט איזו צעקה.
הרעיון של מורי מפתיע בחדשנותו, במיוחד לנוכח העובדה שבאותה התקופה לא היו עדיין רובוטים אנושיים, ומורי ביסס את ההשערה שלו אך ורק על סמך ניסיונו המוגבל עם זרועות מכניות ובובות שעווה. אין פלא, אם כן, שאף אחד לא התייחס למאמר שלו, ומורי לא קיבל עליו אפילו תגובה אחת מעמיתיו באקדמיה. אבל בחלוף שמונה עשרה שנים, הגרפיקאים של פיקסר מצאו את עצמם פוסעים בלא יודעין היישר לתוך עמק המוזרות של מורי. בילי התינוק בסרט Tin Toy היה זומבי. פיקסר לא התכוונו לעשות אותו זומבי, אבל בהינתן הטכנולוגיה הראשונית שעמדה לרשותם – הדמות שהם יצרו הייתה תינוק אנושי…אבל רק כמעט. הבעות פניו של בילי משכנעות למדי, אבל העור שלו לא נראה כמו עור טבעי אלא כמו משהו שהיינו מצפים לראות על בובה. התנועות שלו לא בדיוק אנושיות, רק כמעט, והחיתול שלו מרגיש כמו יציקת בטון. התוצאה, בדיוק כפי שחזה מורי כמעט עשרים שנה קודם לכן, היא תחושה כבדה של מועקה וחלחלה אצל הצופים. הדמות השניה בסרטון, בובת הצעצוע, יוצרת תחושה שונה לגמרי: היא חמודה, מתוקה, והבעות הפנים שלה מעוררות חיבה אצל הקהל – בדיוק מכיוון שהיא מזכירה בן אדם אבל לא מנסה לחצות את עמק המוזרות ולשכנע אותנו שהיא באמת בן אדם. יש לה רגליים וידיים מעץ, עיניים מצוירות ופה שהוא לא יותר מקו מתעקל.
למרות שמאמרו של מסאהירו מורי היה עדיין בלתי מוכר לחלוטין, תגובת הקהל ל-Tin Toy הביאה את פיקסר לקבל את המסקנה הנכונה: מאותו הרגע לא ניסו יותר הגרפיקאים של פיקסר ליצור בסרטיהם דמויות ממוחשבות ריאליסטיות באנושיותן – אלא הסתפקו בדמויות שיש להן אופי אנושי מובהק אבל אי אפשר לטעות ולחשוב שהן אנושיות: כך קיבלנו את וודי מ'צעצוע של סיפור', וואלי הרובוט, ונמו הדג. אפילו כשישנן דמויות אנושיות בסרט של פיקסר, כמו ב'משפחת סופר-על' למשל, הן עדיין נראות יותר כמו קריקטורות – כמו הסנטר המוגזם של אבי המשפחה, למשל, שנראה יותר כמו ישראל כ"ץ ופחות כמו אדם אמיתי.
פיקסר לא היו היחידים שנתקלו ב'עמק המוזרות' של מסאהירו מורי. אנדי ג'ונס, במאי האנימציה של הסרט Final Fantasy, תיאר את התופעה בכתבה של המגזין Wired בשנת 2002:
"זה יכול להעשות מטריד. ככל שאתה דוחף את הדמויות הלאה והלאה [לכיוון הריאליזם האנושי], זה מתחיל להרגיש גרוטסקי. אתה מתחיל להרגיש כאילו אתה מושך בחוטים של גוויה."
אחת האנימטוריות של אולפני DreamWorks תיארה באותה הכתבה תחושה דומה שחוותה בעת העבודה על הסרט שרק (Shrek): היא וצוותה נאלצו להפחית במכוון מהריאליזם של דמותה של הנסיכה פיאונה, כי ככל שהדמות נעשתה מציאותית יותר – תחושות האי-נוחות של הצוות הלכו וגברו. השכיחות ההולכת וגוברת של תופעת עמק המוזרות בעקבות התקדמות עולם האנימציה הממוחשבת הביאה לגילויו מחדש של המאמר הנשכח של מאסהירו מורי. המאמר המקורי תורגם מיפנית לאנגלית, זכה לתהודה נרחבת – והחוקר היפני פורץ הדרך זכה סוף סוף להכרה הבינלאומית שהגיעה לו.
אבל תהיה זו טעות לומר שהיה קונצנזוס מיידי לגבי השערת 'עמק המוזרות' של מורי. ההפך הוא הנכון: היו לא מעט חוקרים שתהו אם אכן יש כאן תופעה פסיכולוגית-נוירולוגית אמיתית, או שמדובר באוסף של אנקדוטות מקריות אצל כמה אנשים בודדים. באמצע שנות האלפיים המחקר המדעי לגבי 'עמק המוזרות' היה עדיין רק בחיתוליו, אבל עולם הטכנולוגיה, כפי שאתם ודאי יודעים, היה באותו הזמן בעיצומה של תנופה אדירה. כלי התוכנה והמחשבים הלכו והתפתחו במהירות מסחררת, לבמאים ולאנימטורים לא הייתה כוונה להמתין לאף אחד.
רוברט זֶמֶקיס (Zemeckis) נחשב בעיני רבים לאחד הבמאים המוצלחים שיצאו מהוליווד. באמתחתו כמה מהלהיטים הגדולים ביותר של שלושים השנים האחרונות, כדוגמת הסדרה 'בחזרה לעתיד', 'מי הפליל את רוג'ר ראביט' ו'פורסט גאמפ' – קלאסיקה קולנועית בכיכובו של טום הנקס, שהביאה לזמקיס אוסקר על הבימוי. זמקיס גם נחשב לבמאי פורץ דרך כל הנוגע לשימוש באפקטים מיוחדים בקולנוע. למשל, בסרט 'בחזרה לעתיד 2' (1989) הוא נעזר בגרפיקה ממוחשבת כדי לאפשר לכוכב הסרט, מייקל ג'י פוקס, לגלם שלוש דמויות שונות בו זמנית על המסך, או כדי להציג כריש הולוגרפי – כביכול מהסרט 'מלתעות 19'. גם ב'פורסט גאמפ' עשה זמקיס שימוש בלא מעט גרפיקה ממוחשבת, כדי להכניס את טום הנקס לסצינות היסטוריות שונות, ביניהן מפגש עם הנשיא המנוח ג'יי אף קנדי. אין פלא, אם כן, שזמקיס מצא את הרעיון של דמויות אנושיות ממוחשבות לחלוטין מפתה כמו שירתה של הסירנה.
ב-1997 הקים זמקיס אולפן סרטים עצמאי בשם ImageMovers, ובמסגרתו ביים מספר סרטים מצליחים. ב-2004 החליט זמקיס לפצוח בפרוייקט שאפתני במיוחד: סרט ילדים בשם 'רכבת לקוטב' (Polar Express) שיהיה עשוי כולו באנימציה ממוחשבת בעזרת הטכנולוגיה פורצת הדרך בזמנה של 'לכידת תנועה' (Motion Capture). לכידת תנועה הוא תהליך שבו מקליטים את התנועה של השחקן האנושי ו'מלבישים' אותה על דמות מצוירת. השילוב של איור ממוחשב מציאותי ומדויק, יחד עם תנועות גוף ומשחק אמין של שחקנים אנושיים היה אמור להפיק דמויות אנושיות קרובות יותר מאי פעם לבני אדם אמיתיים.
אני מניח שבשלב הזה אתם כבר מבינים לאן נוסעת הרכבת הספציפית הזו. לו היה רוברט זמקיס מתעמק במאמרו של מאסהירו מורי משנת 1970, היה מגלה שם השערה מטרידה נוספת. מורי כתב שמניסיונו, לתנועה יש השפעה דרמטית על 'עמק המוזרות'. היא מקצינה אותו: הפסגות נעשות גבוהות יותר, והעמק עמוק יותר. למשל, זרוע רובוטית חסרת תנועה לא תחולל אצלנו תחושה מיוחדת – אבל אם תחל הזרוע לנוע באופן שמזכיר מאד תנועה אנושית, אנחנו חיש מהר נפתח כלפיה חיבה מסוימת, כמו אל חיית מחמד. וגם ההפך הוא הנכון: גוויה חסרת תנועה תעורר אצלנו חלחלה ותחושות לא נעימות, אבל הגוויה תתחיל לזוז – החלחלה עשויה להפוך חיש מהר לאימה ופחד של ממש. במילים אחרות, לא רק שהדמויות האנושיות בסרט 'רכבת לקוטב' יהיו מציאותיות מאד מבחינה חזותית – שזה כבר מביא אותן קרוב מאד לעמק המוזרות – הוספת האלמנט של לכידת תנועה ריאליסטית איים להפוך את 'רכבת לקוטב' לפיאסקו בסדר הגודל של השקת קו הרכבת ירושלים-תל אביב.
אבל זמקיס, שכאמור היה מאז ומתמיד פורץ דרך בשילוב טכנולוגיה בסרטיו, רץ קדימה. התקוות מהסרט היו גבוהות: עם זמקיס זוכה האוסקר כבמאי וטום הנקס הגדול בתור הכוכב הראשי, אין סיבה שהצמד המוכשר הזה לא ישחזר את ההצלחה האדירה של 'פורסט גאמפ'.
זה לא מה שקרה. 'רכבת לקוטב', שהפקתו עלתה כ-165 מיליון דולר, הכניס רק 23 מיליון דולר בשבוע הראשון להקרנתו. לשם השוואה, 'משפחת סופר-על' של פיקסר, שעלה לאקרנים שבוע קודם לכן, גרף פי ארבע יותר בשבוע הראשון שלו. רכבת לקוטב לא היה כשלון מוחלט: בכל זאת, הוא הכניס כ-316 מיליון דולר בסך הכל, שזה סכום לא מבוטל, והיו מבקרים ששיבחו את זמקיס על התעוזה והיצירתיות של הסרט. אבל הדיעה הרווחת הייתה שהסרט אינו מוצלח במיוחד, בעיקר מכיוון שהתסריט היה בינוני למדי – פסק דין מאכזב למדי בהתחשב בתקוות הגבוהות שתלו כולם בבמאי ובכוכב הסרט.
טענה אחת שחזרה שוב ושוב בכל טור ביקורת קולנוע שנכתב על 'רכבת לקוטב', הייתה שחלק גדול מהבעיה של הסרט הייתה בדמויות האנושיות שבו. למשל, אחד המבקרים כתב –
"העובדה העצובה היא שהדמויות ב'רכבת לקוטב' של רוברט זמקיס – שנוצרו באמצעות גרפיקה ממוחשבת והטכנולוגיה החדשה של לכידת תנועה […] הן, בקיצור, קריפיות. כשצפיתי בנוסעי הרכבת בעלי העיניים המתות ובתנועות ה'טבעיות' כביכול שלהן, זה גרם לי לחשוב יותר על גולום בשר הטבעות מאשר על משהו שקשור בחג המולד. רכבת הקוטב היא רכבת של זומבים."
למרות הביקורות הפושרות, זמקיס לא התייאש. בסופו של דבר, הגרפיקה הממוחשבת ולכידת התנועה היו עדיין טכנולוגיות ראשוניות ובוסריות, והעובדה ש'רכבת לקוטב' כשל בניסיונו להביא למסך דמויות משכנעות אין פרושו שאי אפשר לעשות זאת כלל. ואכן, הסרט הבא של זמקיס – 'באוולוף' (Beowulf), עיבוד מודרני של פואמה עתיקה – שיצא לאור ב-2007, זכה להצלחה גדולה יותר. אמנם הסרט לא הרוויח הרבה בקופות אבל הביקורות היו חיוביות למדי. גם כאן נשמעו טענות לגבי האמינות והמראה הכללי של הדמויות האנושיות המונפשות, אבל עושה רושם שהתסריט היה מוצלח מספיק כדי לפצות על קשיי האנימציה.
זמקיס ניגש לסרטו הבא: סרט ילדים נוסף בשם 'דרושות אמהות במאדים' (Mars Needs Moms). הפעם זמקיס לא היה הבמאי אלא רק המפיק, אבל ברוח סרטיו הקודמים גם בסרט הזה נעשה שימוש מאסיבי בטכנולוגיית לכידת התנועה. הפעם, לא שיחק לו מזלו: התסריט בכללותו, אודות ילד בן תשע שאימו נחטפת על ידי בני מאדים, היה כל כך גרוע ולא אמין, שלא היה לו שום סיכוי לטשטש את העובדה המצערת שהדמויות בסרט נפלו עמוק עמוק לתוך עמק המוזרות. "כל בני האדם בסרט נראים קצת כמו קופים," כתב מבקר אחד, "כאילו שהאבולוציה נעצרה איפה שהוא באמצע הדרך!". "…הדמויות ב'דרושות אמהות במאדים' נראות כמו בובות שעווה, התנועה שלהן משונה והעיניים שלהן מתות כמו בובות של חלון ראווה.' כתב מבקר אחר. הביקורות על הסרט היו כה קטלניות והכשלון הקופתי כה מהדהד – שבעה מיליון דולר בלבד בשבוע הראשון – עד שחברת דיסני, שעד אז שיתפה פעולה עם ImageMovers, אולפן הסרטים של זמקיס, החליטה לסיים את העבודה המשותפת עוד באותה השנה.
בואו נהיה הוגנים לרגע עם רוברט זמקיס: הוא פורץ דרך, וכמו כל פורץ דרך לפניו – מקולומבוס ועד ניל ארמסטרונג – הוא הלך בדרך חדשה ולא נועדת ונפל לתוך בורות לא מוכרים. אבל האם הטכנולוגיה החדשה של לכידת תנועה היא הסיבה לכישלון? במבט לאחור, ברור שלא. היו לא מעט סרטים שעשו שימוש בטכנולוגיה זו בהצלחה מרשימה – בתנאי שהדמויות המדוברות לא היו דמויות אנושיות ריאליסטיות. למשל, גולום בסרטי 'שר הטבעות' או הנאבי בסרט 'אוואטר'.
כיום, אחרי כמעט עשרים שנים של הצלחות וכשלונות, ישנה הסכמה כללית בקרב אנשי המקצוע ש'עמק המוזרות' היא תופעה פסיכולוגית אמיתית שיש לקחת בחשבון, ויהיה קשה מאד ליצור דמויות אנושיות ריאליסטיות שיהיו מסוגלות לדלג אל הצד השני של העמק. הנטייה העכשווית בקרב בימאי הסרטים – נכון לזמן כתיבת פרק זה, כמובן – היא לא ליצור סרטים מונפשים לגמרי, כמו סרטיו של זמקיס – אלא לשלב את הדמויות האנושיות המונפשות בסצינות מצולמות רגילות, ובכך לטשטש את הגבול בין אנימציה וצילום. למשל, בסרט ""רוג אחת", מסדרת מלחמת הכוכבים, רק שתי דמויות הן מונפשות לחלוטין: הראשון הוא טארקין, מפקד כוכב המוות, והשניה – הנסיכה ליאה. בשני המקרים, לא היו ליוצרים הרבה ברירות: הסיפור של Rouge One מתרחש לפני העלילה של 'מלחמת הכוכבים' המקורי, ולכן היה עליהם להציג את דמותה של קארי פישר – הנסיכה ליאה – כפי שהייתה לפני ארבעים שנה. פיטר קושין (Cushing), השחקן שגילם את טארקין בסרט המקורי, הלך לעולמו לפני שנים. בשני המקרים הקפיד הבמאי לשמור את דקות המסך של שתי הדמויות הממוחשבות למינימום האפשרי.
בשלב זה של סיפורנו, ייתכן ואתם שואלים את עצמכם – אז מה? אוקי, אז קשה ליצור דמויות אנושיות ריאליסטיות בסרטים. So What. את מי זה מעניין, ולמה זה חשוב? זו שאלה לגיטימית, ואולי זו גם הסיבה שאף אחד לא לקח את המאמר של מסאהירו מורי ברצינות במשך די הרבה זמן.
שתי תשובות עקרוניות עולות בתגובה לשאלה הזו. הראשונה היא שבמציאות הטכנולוגית שלנו, תופעת עמק המוזרות הולכת ומקבלת חשיבות רבה יותר משנה לשנה ובתחומים הרבה יותר חשובים ומהותיים – ויסלחו לי כל חברי מהברז'ה התל-אביבית – מקולנוע ואנימציה. הרובוטיקה, שבשנות השבעים הייתה קוריוז של מדע בדיוני, הופכת יותר ויותר רלוונטית לעולם האמיתי: רובוטים מתוחכמים ובעלי בינה מלאכותית מתקדמת הולכים ונכנסים לשימוש במפעלים, צבא, בתי חולים ואפילו לבתים. היפנים, בפרט, שהאוכלוסיה שלהם הולכת ומזדקנת במהירות – עובדים במרץ על אנדרואידים שיסייעו לקשישים במטלות היום יום. אם נרצה שהציבור הרחב יקבל בברכה את שליטנו הרובו…אר…זאת אומרת, את העוזרים הרובוטיים, ולא ידחה אותם בשאת נפש, כדאי שנדע כיצד לעצב אותם נכון.
התשובה השניה היא שהבנה טובה של תופעת עמק המוזרות עשויה לסייע לנו להבין טוב יותר את מוחנו שלנו והמנגנונים השולטים באינטראקציה עם סביבתנו. ישנם חוקרים הסבורים שיש קשר בין עמק המוזרות ובין תופעות המזכירות אותו: למשל, הפחד שלנו מליצנים, או הרתיעה שמפגינים חלק מהאנשים מטרנסג'נדרים. זאת ועוד, יתכן שיש קשר בין עמק המוזרות ומחלות נוירולוגיות שונות, כדוגמת תסמונת קפגרס (Capgras): הפרעה נפשית שבה החולה חש שחבר, בן זוג או קרוב משפחה הוא למעשה מתחזה שהוחלף במישהו אחר שדומה לו בדיוק או אפילו ברובוט אנושי. הבנה טובה יותר של עמק המוזרות עשויה לשפוך אור גם על תופעות שכאלה.
מהם, אם כן, ההסברים שמעלים החוקרים לגבי תופעת עמק המוזרות? נכון להיום, לא נערכו המון מחקרים בנושא, וגם מאלה שכן נעשו קשה להסיק מסקנות חד-משמעיות. תופעת עמק המוזרות היא סובייקטיבית מאד ותלויה לא רק בדמות שאנחנו מראים – אלא גם באדם שצופה בה: החוקרים הראו בברור שתחושת הגועל והחלחלה של עמק המוזרות חזקה יותר אצל אנשים שחשים אי נוחות גם במצבים אחרים כגון הליכה בבית קברות או שינה במיטה של מישהו שהלך לעולמו. זאת ועוד, קשה להגדיר במיוחד מהי אותה תחושת 'מוזרות' שאנחנו מנסים למדוד: האם מדובר בגועל, או עצבנות, או אולי פשוט דחיה אסטתית? מכאן שנכון להיות אין לנו תשובות של ממש אלא בעיקר השערות.
הסברה הנפוצה ביותר היא שעמק המוזרות הוא תוצר של האבולוציה שלנו. מיליוני שנות ברירה טבעית לימדו את מוחנו לזהות אצל אנשים אחרים סימנים המעידים על בריאות לקויה שמצביעים, אולי, על מחלה מדבקת או פוריות נמוכה. אם אנחנו מזהים סימנים שכאלה, הם יוצרים אצלנו תגובת רתיעה אינסטינקטיבית זהה באופיה לתגובת הגועל למראה מזון מקולקל. יכולת זו משוכללת במיוחד בכל מה שקשור לאינטראקציה עם בני אדם ומינים של בעלי חיים הקרובים לנו מאד מבחינה גנטית, שמסוגלים להדביק אותנו במחלות וטפילים שלהם. מסיבה זו מוחנו מסוגל לקרוא ולהבחין, גם ברמה התת-הכרתית, בשינויים מזעריים בהבעות פנים ובמבנה הפנים. השערה זו יכולה להסביר מדוע כל כך קשה לאנימטורים לחצות את עמק המוזרות וליצור דמות מונפשת מושלמת. רק לשם הדוגמא, כשהשפתיים שלנו נפתחות לשם דיבור – הן לא נפתחות באופן מושלם: טיפות רוק זעירות בקצות השפתיים גורמות לשפתיים להדבק מעט זו לזו כך שהפתיחה אינה מלאה, כמו אליפסה. זו תנועה זעירה, תת-מילימטרית, שסביר להניח שמעולם לא חשבתם עליה – אבל האנימטורים יודעים שאם לא ידמו את ההדבקה הזערורית הזו בקצות השפתיים, הצופים יחושו בהבדל. אנחנו כנראה לא נבין מה לא בסדר בדמות שאנחנו רואים מולנו – אבל משהו בה יהיה 'לא בסדר' בכל זאת.
ההשערה הזו מקבלת משנה תוקף בעקבות ניסוי שנערך באוני' פרינסטון שבארצות הברית, בשנת 2009. בניסוי הראו לקופים שלוש תמונות: אחת צילום של קוף אמיתי, השנייה הדמיה תלת מימדית לא מציאותית של קוף, והשלישית – הדמייה תלת מימדית מציאותית של קוף. הקופים שהשתתפו בניסוי העדיפו להתבונן בתמונה האמיתית ובהדמיה הלא מציאותית, אבל לא אהבו להתבונן בהדמייה המציאותית שלו. התוצאות האלה עומדות בקנה אחד עם תופעת עמק המוזרות האנושית: הדמיה לא מציאותית נמצאת לפני עמק המוזרות, ותמונה של קוף אמיתי נמצאת אחרי עמק המוזרות. הדמיה מציאותית נופלת בדיוק לתוך עמק המוזרות. הניסוי הזה מחזק את ההשערה שמקורה של התופעה הוא אבולוציוני וביולוגי.
הסבר נוסף לעמק המוזרות נוטה לכיוון הנוירולוגי. מוחנו נוטה לחלק את כל מה שהוא רואה סביבו לקטגוריות ברורות, כדי להקל על המאמץ המנטלי שכרוך בקבלת החלטות. 'כללי האצבע' המנטליים האלה משרתים את האינטרס ההשרדותי שלנו. למשל, אם אתה רואה משהו שחור, קטן ובעל הרבה רגליים הולך על הרצפה לידך, המוח מייד מכניס אותו לקטגוריה של 'עכביש ארסי' ומפעיל מנגנוני פחד ורתיעה – ולא משנה אם שניה אחר כך נבין שזו בעצם חיפושית קטנה ובלתי מזיקה. בנוסף, פסיכולוגים יודעים מזה זמן רב שבני אדם לא אוהבים קונפליקטים קוגניטיביים, מצבים שבהם המוח מתקשה להכניס משהו לתוך קטגוריה ברורה ומובהקת. למשל, אם אנחנו אוהבי חיות ורגילים לסווג אוהבי חיות אחרים כאנשים טובים – יהיה לנו קשה להתמודד עם תמונה של אדולף היטלר משחק בחביבות עם בלונדי, הכלב שלו. האהבה העזה שמפגין היטלר לכלבו לא מתיישבת עם כל שאר הדברים שאנחנו יודעים עליו.
ההשערה, אם כן, היא שדמויות כמעט-אנושיות יוצרות אצלנו מצוקה נפשית כיוון שמוחנו מתקשה להכניס את הדמות שהוא רואה מולו לקטגוריה מובהקת. כל עוד הרובוט או הדמות המצוירת נראים שונים מספיק מבן אדם אמיתי, המוח מתייחס אליהם כ'לא אנושי' ומנתח אותם בצורה סלחנית כביכול. הוא לא מצפה מהזרוע הרובוטית להתנהג ולהראות כאנושית ולכן אין כאן קונפליקט. אך ברגע שהדמות הופכת להיות ריאליסטית מאד, המוח מכניס אותה לקטגוריה של 'יצור אנושי' ומתייחס אליה בהתאם – אבל כיוון שעדיין אפשר להבחין בכך שלא מדובר בבן-אדם אמיתי, נוצר דיסוננס קוגניטיבי ובעקבותיו מצוקה רגשית. אנלוגיה מוצלחת לתופעה הזו היא האהבה שאנחנו מפגינים כלפי גורי כלבים חמודים בגלל שהם קצת מזכירים לנו תינוקות אנושיים: ראש גדול יחסית, עיניים גדולות, התנהגות שובבית… אבל מצד שני, ברור כשמש שתינוק אנושי בעל תכונות כלביות יעורר אצלנו חלחלה עמוקה.
אם כן, המדע עדיין מתמודד עם חידת עמק המוזרות. מה אפשר לעשות בינתיים? אם תשאלו את מאסהירו מורי, שתפיסת העולם שלו שואבת את ההשראה שלה מהפילוסופיה הבודיהיסטית, התשובה ברורה.
"אני תמיד אומר להם לעצור [לפני עמק המוזרות]. למה אתה חייב לקחת את הסיכון לנסות להתקרב כל כך לצד השני? […] קח לדוגמא פסל עץ של בודהה: המגע האחרון של הסכין בפסל העץ יכול להרוס את הפסל כולו. יש רק מקום זעום מאד לטעות. זה אפילו לא מעניין לפתח רובוט שנראה בדיוק כמו בן אדם, לדעתי. […] אני חושב שרובוטים צריכים להיות שונים מבני אדם. "
אבל המציאות מוכיחה לנו שלבמאים, אנימטורים ומתכנני רובוטים אין שום כוונה לשעות לעצתו של מורי. כמו לכל אורך ההיסטוריה האנושית, הדחף הטבעי שלנו למתוח את גבולות האפשר ולראות מה נמצא מעברו השני של האוקיינוס גובר על כל שיקול אחר. למעשה, הנוהג המקובל בתעשיית הסרטים היום הוא לסרוק ולצלם את גופו של כוכב הסרט באופן מלא ומדוקדק לפני תחילת הצילומים, כדי שאפשר יהיה להנפיש אותו במידה והבמאי ירצה להוסיף סצינות מאוחר יותר – או אם חלילה השחקן ילך לעולמו במהלך הצילומים, כפי שקרה לא פעם. במילים אחרות, סביר להניח שנמשיך לראות על המסך ובעולם האמיתי יותר ויותר דמויות מונפשות אנושיות, ואולי גם רובוטים אנושיים.
דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת
לשני החלקים הקודמים של הפרק: א' וב'.
התשעה באוקטובר, יום שלישי, 1973. צפון רמת הגולן.
"[שי] עברנו את בוקעתה, ואז בשלב מסוים אני שומע בום נוראי. טלטלה נוראית של הטנק. אני מרגיש טלטלה, והמחשבה הראשונית היתה שעלינו על מוקש."
כוח טנקים בפיקודו של סמג"ד גדוד 71, סא"ל גדעון ויילר, שיצא לחלץ שני טנקים נעדרים מהפלוגה של אבנר לנדאו, נקלע לתוך מארב טילי נ"ט של כוחות קומנדו סורים. שי קנטור הוא נהג טנק הסמג"ד.
"[שי] ואז אני מגלה את המראה הנוראי. אני מזהה, אני אגיד את זה במילים עדינות, חלקי גופות פזורות בצריח. ואני מתחיל להבין מה קרה."
שי לכוד בתא הנהג ואינו יכול לצאת. בחוץ מסתובבת, מן הסתם, חוליית הקומנדו שירתה עליהם.
"[שי] אני לא יודע מי מנצח! האם אנחנו את הסורים, או חס וחלילה להפך? שום מושג אין לי."
שי לא יודע זאת, אבל הוא היחיד בכוח ששרד את המארב הקטלני.
"[שי] גדעון למעשה עף מהטנק כתוצאה מאותה פגיעה. הוא עף כדי עשרה מטרים מהטנק, משהו כזה. כמובן שהקסדה הייתה מחוברת אליו – אבל מעוצמת המעוף הזה הקסדה עפה לו או לא ישבה עליו טוב, והוא נחת עם הראש על סלע. כתוצאה מהמכה הזו הוא נהרג. כנראה שזה היה מוות מהיר מאד."
אבנר לנדאו הוא מפקד פלוגה ב' בגדוד 53 בחטיבה 188. הוא צפה בכוח הטנקים המתקרב ממרחק של מספר קילומטרים, וראה אותם נקלעים למארב הקטלני. לנדאו המתין לזריחה, ואז החליט לצאת בעצמו אל השיירה הפגועה כדי לבדוק אם נותרו בה ניצולים. באותו הרגע שבו הוא מתכונן לצאת לדרך, בטוויסט אירוני ואכזרי במיוחד, הוא מקבל שיחת טלפון מפתיעה. מסתבר שהצוותים של שני הטנקים החסרים מהפלוגה שלו, אלה שהכוח של גדעון ויילר יצא לחלץ – נחלצו בכוחות עצמם.
"[אבנר] אותו רגע מתקשר אלי אחד ממפקדי הטנקים של שני הטנקים שנותרו שם ואומר לי, המ"פ אני נמצא בתחנת הדלק של בוקעתה, במקום שקבענו שמי שצריך להחלץ יגיע לשם. אני נמצא עם שני הצוותים פרט למפקד טנק אחד שנשאר הרוג בתוך הטנק."
אבנר לוקח את הכוח שלו ויורד אל הכביש. ראשית הם מגיעים אל שני הטנקים הפגועים של הפלוגה.
"[אבנר] אני לוקח את הטנק שלי ועוד שני טנקים, אחד חיפוי רחוק. ואני מגיע לטנקים ועוד פעם מתחילה אש ארטילרית נוראית. אני מתעלם מזה, אני לא זוכר אפילו שיש אש ארטילרית, אחרי זה אמרו לי. אני עולה על שני הטנקים ואני באמת רואה את אפרה גורן הרוג, מפקד הטנק. אני ממשיך לשלושת הטנקים הנוספים, אותם אלה שנשלחו לחלץ."
"[שי] ואז סביב שמונה או תשע בבוקר – אנחנו מדברים בערך 5-6 שעות מהפגיעה שהייתה בשתיים או שלוש לפנות בוקר – אני שומע ברקע נהמת טנקים שהולכת ומתגברת. אבל אני שומע רק קול, אני לא יודע אם זה שלנו או אולי שיירה שלהם."
"[אבנר] אני מגיע לטנק הראשון, מסביב אני רואה גופות חרוכות, ואני עולה על הטנק הראשון, ובודק אם יש גוויות, אם יש מישהו חי. אני רואה רק בתוך הצריח, גוויות. אני יורד, עולה על הטנק השני, אותו דבר. בטנק השלישי אני רואה שהתותח מונח על המדפים של הנהג. בתקופה ההיא, שהתותח בטנק צנטריון, שוט קל, מונח על המדפים של הנהג, אי אפשר לפתוח את המדפים, פתח היציאה של הנהג חסום. אני דופק בשקל, וו גרירה, והיה לי נדמה שאני שומע משהו."
"[שי] אני שומע איזה קול מתכתי בטנק. יש בטנק מין וו גרירה, שקל, שברגע שאתה מזיז אותו הוא משמיע קול מתכתי ששומעים אותו מצוין בטנק. ואת זה שמעתי מצוין, ואז אני בשאגת אימים, אני צועק – 'כן, אני כאן!! כן, אני כאן!!' למזלי הטוב הוא שמע את זה."
"[אבנר] אני עולה על הצריח, מזיז את הגוויות, תמונה נוראית הייתה שם. מזיז אותם הצידה, מצודד את התותח, ניגש ויוצא החוצה, פותח את מדפי הנהג ומתוך תא הנהג יוצא ילד בן 19, כולו מפויח, כתמים צהובים, פנים צהובות מפחד. כולו מפויח. תעלה מיד על הטנק שלי."
"[שי] כל כך שמחתי שראיתי אותו. תשמע נתן, יש מצבים לעיתים, שהקיצוניות היא מאפס למאה…כל החידות שהיו לך עד עכשיו רובן נפתרות. אתה יודע שאתה מחולץ, אתה יודע שאתה לא תיפול בשבי, אתה יודע שאנחנו כרגע שולטים בשטח. הכל מתאחד למין מכה חיובית, מה שנקרא – 'חמצן מועשר', גם בא' וגם בע'…. אז הוא אומר לי – 'תשמע, אני מבקש ממך, קח את הנשק ורוץ מהר.' הוא מצביע לי על הטנק שנמצא בערך מאה מטר מאיתנו. 'אל תלך, תרוץ! תכנס לעמדה של הטען קשר, שם יש מקום להכיל עוד [אדם]. חכה לי שם, אני מיד בא.'
אני קופץ מהטנק כמו שבחיים שלי לא קפצתי כל כך מהר, ורץ… מצאתי את עצמי מהר מאד בטנק של אבנר."
"[אבנר] אנחנו עולים על הטנק ומתחילים לנסוע, ורואים שני מיגים סורים צוללים ומרקטים ברקטות עוד פעם את שלושת הטנקים שכולם עולים באש. אם לא הייתי מוציא אותו כמובן שהוא היה נהרג."
מאורעות אותו לילה קשה ליד הר חרמונית זכו, מאוחר יותר, לשם 'ליל הבזוקות' – למרות שבפועל, כפי שודאי הבנתם, לא נורו בו בזוקות – טיל נ"ט מימי מלחמת העולם השניה – אלא RPG וסאגרים: השם האנכרוניסטי הוא מעין עדות לחוסר הכרותם של הלוחמים עם האיום מולו התמודדו. ליל הבזוקות סימן עוד שורה עצובה וטרגית בסיפורה של חטיבה 188 המוכה והחבולה. צביקה רק משחזר את התחושה הקשה ששררה בקרב לוחמי החטיבה.
"[צביקה] אתה שומע שהמח"ט שלך נהרג, הסמח"ט שלך נהרג, קצין האג"ם נהרג, המג"ד ההוא נפצע והמ"פ ההוא נפצע… אני מדבר עם מ"פ שיושב ב-104, שחם ז"ל, מדבר איתו – ואחרי שלוש דקות הוא לא עונה לי. חטף פגז ארטילריה איפה שהוא ישב בטנק, על הפתח של המפקד. איננו! אתה…שתבין מבחינה פסיכולוגית, אתה שומע שזה נהרג וזה נהרג, כל המפקדים..אין חטיבה! ואתה במקביל חייב להילחם כי אתה שמאחוריך אין כלום. יש את אצבע הגליל, את טבריה, אתה נלחם כמו אריה כמה שאתה יכול."
אבל גם אז, בנקודת השפל הגדולה ביותר שאפשר כנראה לדמיין – לא הסכימו לוחמי החטיבה לתת לסיפור שלהם להסתיים.
סא"ל יוסי בן חנן היה מג"ד גדוד 53 של חטיבה 188. שלושה חודשים לפני המלחמה החליף אותו עודד ארז, ויוסי יצא לירח דבש בנפאל. יכול להיות שאת מכירים את בן חנן: הוא זה שהופיע בתמונה המפורסמת על שער המגזין Life אחרי מלחמת ששת הימים, שוחה במי התעלה ומניף תת-מקלע קלצ'ניקוב. המלחמה תפסה את בן חנן בקטמנדו, והוא מיהר לחזור לישראל.
בן חנן הגיע לרמת הגולן ביום שלישי בבוקר, ומצא את החטיבה שלו לשעבר מפורקת ומפוררת. יחד איתו הגיע לבסיס שמואל אסקרוב, סמג"ד 53: אסקרוב נפצע במהלך ימי הלחימה הראשונים ופונה לקבלת טיפול רפואי, אבל ברח מבית החולים וחזר לרמת הגולן. בן חנן ואסקרוב אספו את לוחמי חטיבה 188, וארגנו כוח מאולתר של אחד עשר טנקים. שם הקריאה של הכוח ברשת הקשר היה 'התעמלות בוקר': קריצה לאביו של יוסי בן חנן שהיה שדרן בקול ישראל והגיש שם תוכנית התעמלות הבוקר המיתולוגית.
תזמון הקמתו של כוח 'התעמלות בוקר' לא יכול היה להיות טוב יותר. הפיקוד הסורי החליט לרכז את המאמץ ההתקפי ולהבקיע את הגזרה הצפונית של רמת הגולן באזור פתחת קונייטרה – אזור שזכה מאוחר יותר לכינוי 'עמק הבכא'. מאה ושבעים טנקים סורים שטפו את העמק, ומולם ניצבו כחמישים טנקים ישראלים בלבד. המתקפה האדירה, בשילוב הפגזה ארטילרית כבדה והתשישות אחרי שלושה ימים ולילות של לחימה רצופה, היו יותר מדי לכוחות המגנים והטנקים הישראליים נסוגו לאחור. אל שדה המערכה הגיעו גדוד 77 של אביגדור קהלני מחטיבה 7, וגדוד 71 – אותו גדוד מאולתר של מדריכי וצוערי קצונה, בפיקודו של משולם רטס.
הקרב בעמק הבכא נרשם בהיסטוריה כאחד הקרבות המרים והעקובים מדם בהיסטוריה של לוחמת השריון המודרנית. כוחותיהם של קהלני ורטס נלחמו בשריון הסורי בטווחים קצרים באופן יוצא דופן, ובין ההרוגים בצד הישראלי היה גם משולם רטס. וקצרה היריעה בפרק הזה מלתאר את סיפורי הגבורה של הלוחמים בקרב הזה – סיפורים שהונצחו, בין היתר, בספרו המפורסם של קהלני, 'עוז 77'. לקראת הצהריים הגיע לזירה כוח התגבורת של בן חנן מחטיבה 188 , איגף את הכוחות הסורים והצטרף אל קלחת הקרב. שמואל אסקרוב נפצע באורח קשה, ובן חנן עצמו ניהל קרבות מקלעים כוחות הקומנדו הסורים – אבל יחד עם שאר הכוחות הישראלים הצליחו לשבור את המתקפה הסורית בגזרה הצפונית.
הקרב בעמק הבכא סימן את סופו של שלב הבלימה של מלחמת יום הכיפורים. בצפון הצליחו חטיבה 7 וגדודים 71 ו-74 של חטיבה 188 למנוע את הפריצה הסורית, ובגזרה הדרומית הסתערו כוחות המילואים על הטנקים הסורים שחדרו את קו התלים. אבירם ברקאי.
"[אבירם] וזה הזמן לתת את הכבוד הענק, שגם הוא לדעתי לא ניתן מספיק, למילואמניקים. עובדתית, מי שהציל את דרום רמת הגולן – בסופו של דבר היו המילואימניקים. ההצלה הראשונית הייתה של 188 שעמידת הגבורה שלה שיבשה את לוחות הזמנים של הסורים ואיפשרה למילואימניקים להגיע. אבל בתכל'ס, אחרי שהסורים כבר עברו דרך הקווים הדלילים של המגינים, מישהו היה צריך היה לתפוס אותם.
הגיעו חטיבות המילואים, ועשו קרבות באמת…אני לא חקרתי את זה, בטח לא ברמה של 188 כי הספר על 188, אבל הקרבות שעשו חטיבות המילואים…179 של רן שריג, 679 של אורי אור, אלו החטיבות הראשונות שנכנסו לפעולה. ואחר כך חטיבות נוספות – 9 של מוטקה בן פורת ו-4 של יעקב הדר פפר. הם עשו את ההבדל בקרבות בלתי רגילים. הם מצליחים להדוף אותם אחורה. תחילת ההדיפה חזרה מעבר לקו מתחילה מהשעות האלה ועד יום רביעי. ביום רביעי מסתיימת הדיפת הסורים מעבר לקו הסגול בדרום רמת הגולן."
לאחר הצלחת הבלימה, נפנו כוחות צה"ל להעביר את הלחימה אל שטח האויב. חטיבה 7 וגדוד 53 של חטיבה 188 – תחת פיקודו של יוסי בן חנן – פרצו את הקו הסגול והתקדמו לעבר דמשק. תוך כדי הפריצה, במהלך שנוי במחלוקת שזכה לביקורת רבה בדיעבד, ניסה בן חנן לכבוש מוצב סורי בשם תל א-שמס, אשר שלט על הכביש הראשי לדמשק. ניסיון הכיבוש נכשל, ארבעה לוחמים נהרגו ועשרות נפצעו, ביניהם אבנר לנדאו וגם יוסי בן חנן עצמו, שנותר בשטח וחולץ מאוחר יותר על ידי כוח של סיירת מטכ"ל בפיקודו של יוני נתניהו. את תל א-שמס כבשו, בסופו של דבר, כוחות הצנחנים.
בעשרים וארבע באוקטובר, כשהוכרזה הפסקת האש בין ישראל וסוריה, החזיקו כוחות צה"ל בשטח – 'מובלעת' – בעומק של כעשרים קילומטרים בתוך השטח הסורי. למרות הפסקת האש הרשמית, הסורים המשיכו לנהל מלחמת התשה נגד הכוחות הישראליים. ציון הדרי, החובש קרבי אותו הכרנו בפרק הקודם, ניצל כבר פעמיים ממוות: פעם אחת כשיצא ממוצב החרמון יום לפני כיבושו בידי הקומנדו הסורי, ופעם אחת כשחובש אחר – שמעון יוסף ז"ל – החליף אותו בנסיעת נגמ"ש לפינוי פצועים.
"[ציון] אני ונהג בשם אביטן, שני מרוקאים. הוא נהג על הנגמש. אנחנו היחידים שהצלחנו לפנות [נפגעים] משדות מוקשים: אף אחד לא היה מוכן לפנות משדות מוקשים, אנחנו היחידים שהיינו מוכנים לפנות נפגעים משדות מוקשים.
באחד המקרים שנסענו – תראה איך ניצלנו – הוא נתן ברקס. אמרתי לו – 'מה קרה לך?'. הוא אומר לי, 'ציון, אתה לא מאמין: יש פה RPG עם חוט. בוא תראה מה הם עשו לנו, המפגרים הסורים האלה." אנחנו יורדים: הם היו שמים RPG עם חוט, ואם אתה עובר אותו הטיל נכנס בנגמ"ש. איזה מזל! איך הוא ראה את זה!? אני לא ראיתי דברים כאלה [קודם]. תראה כמה פעמים ניצלתי. אתה מבין, זו מלחמה. אתה לא מאמין כמה דברים עברנו בשמונה חודשים שם, כמה הפגזות."
לצביקה רק, מ"פ פלוגה א', לא שיחק אותו המזל.
"[צביקה] באחד הערבים היינו באזור שבו כולנו התקבצנו ביחד. ולמחרת ביום שלישי בבוקר – היום ה-11 למלחמה – לקחתי את הכוח שהיה לי בחזרה לפאתי התל, לתפוס שליטה. ואז נפל פגז ארטילרי, כנראה מרגמה, על סיפון הטנק שלי – כשאני כמובן עם הראש בחוץ. לא קרה לאף אחד בטנק כלום, רק לי. רסיסים של הסיפון פגעו בשתי ידי, וצנחתי פנימה לתוך הטנק. הצוות היה מורגל, כמה ימים לפני זה מההרוג שלנו: נסעו אחורה לתאג"ד, ק"מ או שניים משם.
שלפו אותי החוצה מתוך הטנק. בתאג"ד היה רופא מילואמיניק, אף אוזן גרון, בשם ד"ר דוד כהן. בודקים דופק – אין לי דופק. המפקד הבכיר האחרון של 188 – הלך. מכסים אותי בשמיכה. ואז – זה כבר סיפורים שהרופא סיפר לי, אנחנו בקשרים עד היום – הרגל שלי עשתה איזה עווית. הוא אומר – "ח'ברה תרימו את השמיכה – יש פה מישהו שעוד חי!"
מה שהוא סיפר זה שהיד הימנית שלי הייתה ממש כמעט תלושה, והוא עשה לי חסם עורקים ביד ימין . ביד שמאל חטפתי גבוה מאד, והוא הכניס אגרוף מתחת לבית השחי כדי לעצור את הדם. כלומר, זה שהייתי בלי דופק זה כי איבדתי את הדם בגוף. ואז הוא התחיל להחיות אותי.
בקשו להביא הליקופטר כי אחרת אני לא אשרוד. יאנוש, באמת לזכותו, הביא מיד הליקופטר והובהלתי לבית החולים בצפת כי חשבו שאני לא אגיע לרמב"ם. התעוררתי בבית החולים, את זה אני זוכר, התעוררתי אחרי הרבה שעות של ניתוחים: רצו להציל את יד שמאל. אני שוכב במיטה, רואה את אשתי ואת ההורים שלי לידי, ואני שואל – "מה קרה?" ואני מרגיש את העירוי ברגל כי אי אפשר לעשות עירוי בידיים. לאט לאט מתחילים לספר לי. אשתי אומרת לי ששאלו אותה אם אני חזק: "ספרי לו את האמת, שיד ימין קטועה ויד שמאל עדיין בבעיה. ספרי לו את האמת!" אחר כך היו כתבות בערוץ אחד, המת שקם לתחיה."
צביקה התאושש מהפציעה הקשה, השתקם וחזר לשירות צבאי. הוא זכה לעיטור המופת, פיקד על הפנימייה הצבאית לפיקוד והשתחרר בדרגת אלוף משנה.
פנינה בר, פאפי, פקידה בחטיבה 188 וחברתו של החובש שמעון יוסף, למדה על גורלו של חברה רק חודשים רבים לאחר תום המלחמה.
"[פפי] אני ולאה שאלנו 'מה אפשר לעשות? במה אנחנו יכולות לתרום?' אז [הקצין] אמר שאפשר ללכת לבתי חולים, ובאמת זה מה שעשינו. הלכנו להתארגן, להחליף בגדים, ומשם הלכנו לבתי חולים. עשינו סבב בתי חולים: עלינו עד לזיו, לרמב"ם, הגענו לכל בתי החולים.
יום אחד הגעתי לרמב"ם והיה שם [חייל בשם] רוני פינטו, שהיה בגדוד, בחוליה הטכנית ואחר כך התברר לי שהוא היה עם שמעון, החבר שלי. אני דיברתי עם חייל מחיל הים ששאל אותי -'את מ-188?' אמרתי לו שכן, והוא אמר לי 'אח לי מ-188, אולי את מכירה אותו?' ואני ממקודם שמעתי שהוא נהרג. אז אמרתי לו 'לא, אני לא מכירה אותו.' בזמן שדיברתי איתו שמעתי את רוני [פינטו] אומר 'אל תגידו כלום, אל תגידו כלום'. אני חשבתי שהוא מתכוון לחייל הזה [מחיל הים]. נכנסתי ודיברתי איתם וכולי, ושאלתי אותם איפה הייתם, איפה כל אחד היה.
אחר כך התברר לי שהוא היה עם שמעון בנגמ"ש. הוא נפצע מאד קשה. שמעון ראה פצוע וביקש מהנהג לעצור ולקחת את הפצוע. הנהג לא הסכים – הוא אמר 'בהפצצה כזו אני לא עוצר בשום פנים ואופן.' אז שמעון אמר – 'טוב, תעצור רק שאני אקפוץ. אני אתן לו סיוע'. הוא עצר ושמעון רץ אל הפצוע, הגיע אליו, כיסה אותו, ונפצע בראש ונהרג במקום. והפצוע הזה חי."
בתום המלחמה התכוון הפיקוד הבכיר לפרק את שרידי חטיבה 188 ולפזר את הלוחמים בין החטיבות האחרות – אבל אלה הקימו קול זעקה. יאיר נפשי, מג"ד גדוד 74 שלחם בגזרה הצפונית, סיפר על היום שבו שמע על הכוונה לפרק את החטיבה מיצחק חופי, אלוף פיקוד הצפון.
"נסעתי לצפת. מלון "הרצליה" הפך להיות אכסניה לאנשי מפקדת פיקוד הצפון. נכנסתי ללובי, חושך, האפלה מלאה, אך נרות דולקים. הצלחתי לראות בחשכה רק צלליות של אנשים וסרטי סלוטייפ על חלונות. אני שהגעתי מהקרבות ולא נראיתי הכי טוב, ניגשתי למתג החשמל והדלקתי את האור. מה אתם יושבים בחושך? ניצחנו, אני אומר לכם, ניצחנו, הדליקו את האור, זהו, אני בא משם, ניצחנו! הם מכבים את האור ואני בשלי – מדליק.
נכנסתי לחדרו של האלוף, חקה היה רכון על גבי מפה ואני מטונף כולי, בסרבל קרוע ותחבושת על יד ימין. חקה קם, חיבק אותי בחום ואמר: "יאיר, הצלת את מדינת ישראל". עניתי לו: "האלוף, שמעתי שרוצים לפרקאת חטיבה 188 ,הגיעו פקודות פיזור לצוותים, אל תיתן שיפרקו אותנו, אתה תראה, אנחנו נקים את החטיבה מחדש!" ראיתי בזווית עינו של האיש החזק הזה קצה דמעה. "יאיר, החטיבה תקום, אני מבטיח".
חטיבה 188 הוקמה מחדש, ואליה צורף גם גדוד 71 – הגדוד שהחל את חייו כאוסף מאולתר של צוערים ומדריכים, אבל הפך בתום המלחמה לגדוד סדיר תחת פיקודו של יוני נתניהו. ב-1974, כחלק מהמאמץ לשקם את החטיבה והגדוד ולהקים אותם מחדש, פנה נתניהו אל אבנר לנדאו וביקש ממנו להעביר ערב של מורשת קרב לדור הלוחמים הצעיר, שלא חווה את מלחמת יום הכיפורים.
"[אבנר] את הסיפור הזה שעכשיו אני מספר על החילוץ אני בעצם כמעט נמחק מזכרוני. אלא מה, ב-1974 ביום הזיכרון לחללי צה"ל, התקשר אלי יוני נתניהו שהיה מג"ד 71. הוא אומר לי אבנר תספר לנו איזה שהוא סיפור קרב. ואני אומר לו תשמע אין לי מה לספר. ובכל זאת אני קובע איתו שאני אבוא אליהם בערב יום הזכרון. בג'יפ שאנ ינוסע אני חושב מה אני אספר להם? אמרתי לעצמי שאספר להם את הסיפור של החילוץ. אני מגיע לגדוד, 150-200 חיילים, עשר חיילות, יושבים סביב המדורה, ואני מתחיל לספר את הסיפור."
שי קנטור, ניצול ליל הבזוקות, יצא אחרי המלחמה לקורס קצינים. כאחד המייסדים של גדוד 71, היה זה אך טבעי שישוב אליו כמפקד. גם הוא היה סביב המדורה באותו ערב מורשת קרב של אבנר לנדאו.
"[שי] באותו רגע שאבנר מגיע, הוא לא מכיר אותי ובטח לא זוכר אותי. אני גם לא כל כך זוכר אותו, כי תזכור שהחשיפה שלי אליו הייתה לדקות ספורות. הוא ראה אותי בפעם הראשונה כשהוא פתח את המדפים של הטנק, והמראה שלי לא היה כפי שאתה רואה אותי עכשיו…
כשאבנר הגיע, הוא סיפר את הסיפור שסיפרתי על הפלוגה שלו, פלוגה ב', על המלחמה שלו ואיך התגברו על כל מיני קשיים. וגם על אותו חניון טנקים שהופעל כתוצאה מאותם ציידי טנקים סורים, ועל זה שהוא בא וחילץ מישהו מהטנק שהיה אחד הטנקים שבא לחלץ אותו. כשאני שומע את הסיפור הזה, אני עושה אחד ועוד אחד. בתמימותי – כי הוא בכל זאת היה סא"ל ואני סג"ם – אני אומר לו – 'המפקד, אני רק רציתי לומר שהנהג שחילצת, אם אני לא טועה, זה עבדך הנאמן, אני.'"
"[אבנר] ואז לפתע, איך שאני מסיים, בצד השני של המדורה, מתרומם בחור. והוא אומר לי, אני שי קנטור אותי הצלת."
"[שי] תשמע, ברגע שאני אמרתי לו את זה…הוא השתתק לחלוטין. הוא השתנק. בכל זאת…הוא התקרב אלי…מאד מאד מרגש. זה החזיר כל אחד מאיתנו לאותו רגע של החילוץ."
"[אבנר] כל החיילים מסתכלים על שנינו, על שתי הדמויות משני הצדדים של המדורה. אנחנו הולכים אחד לשני ומתחבקים, מישהו פוצח בשיר הרעות."
מלחמת יום הכיפורים, ואת זה יודעים כולם, הותירה צלקת עמוקה וכואבת מאד בעם ישראל. בפרט, מי שחוו את הקרבות הקשים על בשרם לא ששו להפתח ולשתף אחרים – אפילו את אלה שלחמו איתם כתף אל כתף – בטראומות הקשות שחוו. אבל כנראה שהזמן עושה את שלו. אבירם ברקאי.
"[אבירם] בשלושים שנה למלחמת יום הכיפורים, בשנת 2003, קרה אירוע. שמעתי מלא מעט אנשים, ששלושים שנה זה פרק זמן ידוע כנראה: אני לא יודע אם [זה מופיע] בספרות, אבל כעובדה, קרה משהו. אחרי שלושים שנה אנשים, שכל השנים שתקו, סגרו, לא פתחו – בחלוף שלושים שנה הם רצו לפתוח. ונוצרו מעגלים שלמים של לוחמים שחיפשו אחד את השני, הפעילו פה ושם גם חוקרים פרטיים, וישבו יחד. אם זה תותחנים, הנדסה, שריון, צנחנים, גולני, אפילו בחורינו המצויינים בחיל האוויר. ישבו יחד ודיברו ודיברו, דברים ששלושים שנה לא דיברו עליהם.
אולי יותר מכל אחד אחר, מי שהחליט לקחת את המפגש הזה קדימה ולא להשאיר אותו רק כמפגש חברים, הייתה חטיבה 188. החטיבה הזו החליטה שהיא רוצה לכתוב ספר על קורותיה. הם פנו לפלוני ולאלמוני ולכל מיני אנשים בדרך, והתחילו אפילו לעשות איתם עבודה – אבל זה לא צלח. וכך יום אחד הם הגיעו אלי.
אמרתי – הכבוד כולו שלי, אבל למה אתם חושבים שאני מסוגל? אמרו, אתה מסוגל! הכירו את ספרי הטיולים שכתבתי. אתה מסוגל. אמרתי, אוקי, נאמר שכך – למה אתם חושבים שמגיע לכם שאני אעזוב הכל ואתחיל לכתוב ספר? אמרו, מגיע כי יש לנו סיפור מיוחד, סיפור שלא סופר ולא מוכר. אמרתי, לא מכירים? אמרו לי, לא.
אמרתי, תנו לי לעשות מבחן לקמוס. אני גר בישוב קהילתי עם אג'נדה – בטח אז, בשנת 2007 – בטחונית מאד מובהקת. הישוב הוא כוכב יאיר. פניתי לכעשרה חברים, חלקם אפילו שמות ידועים במילייה הביטחוני הישראלי. באתי אליהם, אחד אחד לביתו, ואמרתי – יש לי שאלה קצרה ואני רוצה תשובה מהירה. אמרו – שוט. אמרתי: יום שבת, שישה באוקטובר, 1973, שעה 1355 בצהריים. פרוץ מלחמת יום הכיפורים. איזה כוחות שריון סדירים עומדים ברמת הגולן על מנת לקדם את הצבא הסורי. עכשיו! בלי לחשוב!
עשרה אנשים אמרו חטיבה 7. תאמין לי, יש לי עכשיו צמרמורת כשאני מספר את זה. היה אחד או שניים שאמרו, רגע, כוח צביקה – הוא לא שייך להם. לאן היה שייך כוח צביקה?…והיה אחד שאמר – רגע, רגע, היו גם 188. אבל כולם במיידי אמרו חטיבה 7. ולמי מהמאזינים שלא יודע, מי שעמד לאורך הגבול, על קו התפר, על קו המגע, בחזית – הייתה רק חטיבה 188. רק. ולכן אני חזרתי אליהם, אמרתי להם – לוקח. לקחתי, והיתר היסטוריה. בראש השנה 2009, שנתיים אחרי שפנו אלי, יצא לאור הספר 'על בלימה'. זה שם שלא אני נתתי. שם מדהים. בהתחלה אפילו התנגדתי לשם הזה. שם מדהים. כי הכל היה על בלימה. הם היו על בלימה. המדינה הייתה על בלימה. הכל היה בתחושה של על בלימה! הספר הזה עושה – אני יודע שאלה מילים קצת גבוהות – אבל הוא עושה צדק היסטורי לסיפור שכל כך הרבה שנים לא נשמע."
"[אבירם] אני מניח בסבירות גבוהה שאף כוח אחר, אם היה לו את אותה כמות טנקים באותה גזרה, לא היה מצליח לעשות יותר טוב מ-188. לכן צריך לעשות תיקונים לעוולות היסטוריות. לכן אני כל כך – באמת – שמחתי על הזכות הגדולה לעשות את זה. היו לי חברים מהשכונה שהיו שם, ב-188. עודד בקמן. דוד איילנד. נתי לוי. גיגי אורן. ואולי אחרים ששכחתי. היו שם! אז הספר הזה היה מאד מאד חשוב שהוא ייצא ויספר את הסיפור שלהם ויתן להם את הכבוד הגדול שמגיע להם."
'על בלימה', ספרו של ברקאי, השיג את מטרתו. אם לפני שיצא הספר לאור היה סיפורה של חטיבה 188 עלום וידוע רק למתי המעט שלקחו בו חלק – כיום הוא מוכר וידוע הרבה יותר. ואולי חשוב יותר, מורשתה של חטיבה 188 התחלפה מסיפור של כשלון ותבוסה, לסיפור של לחימה הירואית ועיקשת כנגד כל הסיכויים. המעגל נסגר, ולוחמיה הצעירים של חטיבה 188 הנוכחית יכולים כעת להביט אחורנית, אל ההיסטוריה של החטיבה שלהם, בגאון.
רק עוד מעגל אחד היה צריך להסגר. ארבעים שנה חלפו מאז אותו ערב סביב המדורה, ושי קנטור ואבנר לנדאו לא שוחחו ולא פגשו זה את זה אפילו פעם אחת. לבסוף, בשנת 2014, החליט שי קנטור לעשות מעשה.
"[שי] אני ידעתי שהוא מקיבוץ יגור, אבל לא הייתי בטוח שהוא עדיין בקיבוץ. חיפשתי את הטלפון, הגעתי אליו, ואני אומר לו – 'אבנר, שלום, אני לא יודע אם אתה זוכר אותי, מדבר שייקה קנטור…'"
"[אבנר] ארבעים שנה על היום, יום הזכרון 2014, אני חוזר מבית הקברות ביגור. הטלפון מצלצל בבית. אני מרים את הטלפון עם האופטימיות הרגילה שלי, צהריים טובים. אני שומע מישהו – זה אבנר לנדאו? הוא אומר זה שי קנטור. אני כולי מצטמרר. כולי צמרמורות ואני לא יכול לענות לו. אני טורק את הטלפון ורק בטלפון השני התחלנו לדבר ולשחזר את מה שקרה."
"[שי] איך אתה מדבר עם מישהו שארבעים שנה לא היה לך קשר איתו? הוא מה זה זכר, זכר כמו גדול…"
"[אבנר] ואז קבענו פגישה, והמשפחות הכירו."
"[שי] מיד קבענו להפגש. תיכננו פגישה של משהו כמו שעתיים, שעתיים וחצי – שילשנו את הזמן הזה, וגם זה הספיק לרק עשרים אחוז מהדברים שרצינו לדבר עליהם. רגע מאד מרגש, שמתפרצים אצלך דברים שהיו חבויים או חבויים למחצה. המשפחות מיד נקשרו אחת עם השניה. הוא ביקר אצלנו כמה וכמה פעמים, והילדים שלו ושלי שאלו את כל השאלות הנכונות. אצל אבנר זה גם דור הנכדים. אנחנו בקשר מצוין מאותה רגע שהתחלנו אותו."
[אבנר] מה שנקרא היום נסגר מעגל? נסגר המעגל."
https://soundcloud.com/myuu/msp3danger
https://www.youtube.com/watch?v=liPX4uqfLWA
https://www.youtube.com/watch?v=W_USLXUIt40
https://www.youtube.com/watch?v=W2MHwws8TsE
https://www.youtube.com/watch?v=pjRDn5mG2Pw
https://www.youtube.com/watch?v=HyFOlrt6Sz0
https://www.youtube.com/watch?v=Zkx944e1cTU
https://soundcloud.com/edboi19/pirate-tension
https://soundcloud.com/karol-piczak/fields-of-war-prelude
https://www.youtube.com/watch?v=xlKns2KbKBc
https://soundcloud.com/myuu/the-crypt-horror-soundscape
https://soundcloud.com/jetflystation/they-are-attacking
https://soundcloud.com/proxymusik/over-dresden
https://soundcloud.com/invisiblefrequencies/the-tempest
https://www.youtube.com/watch?v=oJNNOqeumWY&t=92s
https://www.youtube.com/watch?v=-Yh-f_i9BTo
https://soundcloud.com/myuu/blackout-dark-ambient
https://www.youtube.com/watch?v=kq2ndclwEqY
https://www.youtube.com/watch?v=Sj99uD2Mc8M
https://www.youtube.com/watch?v=8ZXQOOAVk4E
https://soundcloud.com/lazyman123/the-cost
תמונה ראשית מאת: Henri Bureau.Sygma/CORBIS
[ratemypost]
דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת
יום שני, השמיני באוקטובר, 1973. רמת הגולן.
"[שי] [הסורים] שפכו לאזור הזה כמויות בלתי הגיוניות של טנקים. אני קורא לזה צונאמי. גל אדיר שבא מולך, כמויות אדירות של שריון, ונושאי גייסות וארטילריה."
שי קנטור הוא מדריך טנקים בסדיר, וכעת נהג טנק בגדוד 71 – גדוד שהוקם בחופזה יומיים לפני המלחמה וכעת היה חלק מכוחות הבלימה בגזרה הצפונית של רמת הגולן, תחת פיקודה של חטיבה 7. בעוד שי וחבריו נאבקים במאות הטנקים הסורים הדוהרים לתוך הרמה, המצב בגזרה הדרומית הולך ונעשה נואש יותר משעה לשעה.
"[אבירם] ובגזרה הדרומית של בן שוהם החלו במהלך הלילה להיות חדירות פנימה, והחדירות הלכו וגדלו וגדלו, והסורים כבר אוטוטו, בחלק מהמקומות, היו כמעט במבואות הצירים שיורדים לכנרת."
מי שנשאה בעיקר העול של בלימת הכוחות הסורים בשעות הראשונות של המלחמה הייתה חטיבה 188, חטיבת שריון סדירה. ביום ראשון בצהריים, היום השני למלחמה, במהלך הניסיון למנוע את נפילתו של בסיס נפח, המפקדה הראשית של רמת הגולן, לידי הסורים – ספגה החטיבה מהלומה קשה.
"[אבירם] הטנקים של המח"ט והסמח"ט חוטפים פגיעות ישירות. בטנק המח"ט נהרג המח"ט אל"מ יצחק בן שוהם וקצין האג"ם רס"ן בני קצין, ובטנק הסמח"ט נהרג הסמח"ט דוד ישראלי ומילואמניק, קצין בשם יואב ברקאי מקיבוץ עין חרוד. זו מכה נוראית."
ביום ראשון בערב מתקבלת ההחלטה הקשה להסיג לאחור את גדוד 53 של חטיבה 188 – או ליתר דיוק, מה שנותר ממנו.
"[אבירם] הם יורדים למטה, והם שבורים. הם באמת מוכים ושבורים ומבחינתם הם לא עמדו במשימה. נכשלו. נכשלו!".
"[אבירם] אני אבירם ברקאי. אם אמא שלי, ז"ל, הייתה שומעת היא הייתה אומרת 'ברקאי' על משקל 'חקלאי'. בכל אופן, אני חגגתי במאי האחרון 65. הייתי מפקד מחלקת טנקים צעיר בגדוד 71, גדוד שהוקם בחופזה ביום שישי והסתפח לחטיבה 7 שלחמה ברמת הגולן גם היא. נפצעתי ביום הקרבות השני, יום ראשון השבעה באוקטובר, על רכס החרמונית בצפון הרמה. פוניתי, עברתי טיפול וגם שיקום מסויים כי יד שמאל שלי קצת הייתה לא בסדר. אחר כך מצאתי את עצמי מקים מחלקת טנקים בג'וליס, עובר את התעלה ומצטרף ל swipe האחרון של השריון עד העיר סואץ, כולל. הייתי סמ"פ בקורס מפקדי טנקים, ועברתי לרמת הגולן לחטיבה 188, וגם שם הייתי סמ"פ."
ב-2009 יצא לאור ספרו של אבירם ברקאי, 'על בלימה', המספר את קורותיה של חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים. אנחנו עוד נרחיב בהמשך על הנסיבות יוצאות הדופן שבהן יצא הספר הזה לאור. כעת, הבה ניתן לאבירם להסביר, מנקודת ראותו, את הגורמים שהביאו להפתעה הגדולה של מלחמת יום הכיפורים.
"[אבירם] צריך להבין את נקודת הפתיחה. נקודת הפתיחה הייתה שבחמישה ביוני, 1967, לפני שפרצה מלחמת ששת הימים, הייתה לנו מדינה בחרדה. חרדה אמיתית. הייתה כאן תחושה שמישהו הולך לעשות לנו את השואה הנוספת. הכשירו גנים ציבורים [כבתי קברות] – דיברו על שלושים עד ארבעים אלף מקומות להרוגים. באמת, תחשוב – שלוש מדינות שמתעצמות מאד, עסקאות נשק ענקיות ודברים אחרים, שמבחינתן היה להן את הנכבה, האסון של 48', פאשלה גדולה – והם באים לנקות את האסון שקרה אז לפלשתינאים ולהם, שכולם הושפלו בשדה המערכה. זה הזמן! יום אחד יחזירו לנו על מה שהיה. והנה התחושה היא שעכשיו זה קורה. זה הולך ליפול עלינו.
אבל אז הגיעו, וזו היסטוריה מוכרת מאד, שישה ימים בחודש יוני. ובאחד עשר ביוני 1967, כשתושבי מדינת היהודים פקחו את עיניהם, התחושה הייתה – ואני בלי כיפה – אני לא אקרא לזה משיחית, אבל תחושה של נס גדול. דתיים וחילוניים יחד! מה, אנחנו לא אומרים 'בשנה הבאה בירושלים הבנויה'? והנה הכותל והנה ירושלים שחוברה לה יחדיו… וכששאלנו את עצמנו מי אחראי לנס הגדול הזה, מי הוציא אותנו מהמצוקה הקיומית אל הנס הגדול והבלתי נתפס, התשובה הייתה ברורה: המציאים, הגנרלים.
והתחיל כאן פסטיבל שרק מי שחי באותם ימים יכול לזכור אותו. היו ספרי ניצחון, מאמרי ניצחון, בולים, היית נכנס למסעדות והתמונות שלהם היו על הקירות. היו צלחות עם תמונות של דיין וכן הלאה. היו מחזיקי מפתחות עם תמונות של דיין. היו סטיקרים, מדבקות לאלבומים לילדים – יש לך את שייקה גביש? לא, יש לי את דוד אלעזר…דוגמניות באירופה הלכו עם רטיה על העין! באיטליה בעיקר. צריך להבין, זה היה פסטיבל הערצה. היום קוראים לזה 'סלבים' – אף אחד מהם לא מתקרב. תראה לי סלב אחד שעושים לו צלחות…אלו היו דברים בלתי נתפסים.
לדעתי, שני הספרים הכי טובים שנכתבו אחרי 67' – היו ספרים מצויינים אחרים, חס וחלילה שמישהו לא ייפגע – אבל שני הספרים הכי טובים היו 'שיח לוחמים' ו'חשופים בצריח'. את 'חשופים בצריח' כתב שבתאי טבת. 'חשופים בצריח' מספק בעיקר – לא רק, אבל בעיקר – על קורותיה של חטיבת השריון 7 בסיני. מכיוון שכך, באופן טבעי, מפקד החטיבה שמואל גורודיש הפך לגיבור הספר. הוא, והמפקד שמעליו – מפקד גייסות השריון ישראל טל (טליק). הם שני הגיבורים. וכשאתה מעלעל בין דפי הספר מסתבר לך שהנשניים האלה ראויים לכל הערצה: הם אמיצים, נחושים, חותרים למגע, מקצוענים, יש להם דבקות במטרה.
אבל כשאתה מעלעל טוב אתה מגלה עוד דבר נוסף: שהשניים האלה היו דיקטטורים שלא איפשרו מחשבה יוצרת וסיעור מוחות אמיתי לידם. אנשים פחדו להביע את דעתם. אני אומר לך, ראיינתי הרבה מאד אנשים שאמרו לי – 'אתה יודע מה היינו חושבים כשהיינו באים לישיבות עם גורודיש?' או דמויי גורודיש, כי כולם התחילו להתנהג כמוהו! חשבו אולי זה הדפוס הנכון שאולי יכתבו גם עלינו ספר יום אחד. אני אמור את כמובן בחצי בדיחות הדעת, אבל… גורודיש כמשל, היו מגיעים אליו לישיבות ואמרו לי 'היינו חושבים רק על דבר אחד: מה הוא רוצה לשמוע מאיתנו'. אמרתי – 'אתם לא רצינים?…' אמרו לי 'כן. כי אחרת היה מלבין את פנינו, צועק, גוער, עושה את זה גם לפני החיילים שלנו לפעמים.' עזוב, לא נכנס עכשיו לסיפורי גורודיש. זה נורא ואיום כל הדברים שהיו כאן. זה חלחל הלאה. זה גם חצה חיילות: זה לא רק שהמפקדים בשריון לא כל כך איפשרו לדבר, זה חלחל לכל המקומות.
ועם ישראל, אנחנו גדלנו למצב שאנחנו בריונים, אנחנו זחוחים, אנחנו חזקים, אנחנו לא סופרים את האויב ממטר, כי תראה מה קרה פה בששת הימים: הבסנו אותו, השפלנו אותו וכן הלאה וכן הלאה. גדל כאן דור של מפקדים שלא איפשר לצבא לצמוח כמו שצריך, כי צמיחה היא מתוך סיעור מוחות. היא לא מתוך חשיבת יחד. ומה שעשו המפקדים, גרמו לחשיבת יחד.
כל הדברים האלה יחד, קח צבא מאד בטוח בעצמו, מאד זחוח. משה דיין אומר – 'הלוחם הערבי הוא כמו להקת ציפורים על גג פח: אבן אחת כולם בורחים'. ברלב, איש יקר מאד, אומר בסיום אחד התרגילים, אמר לו הרמטכ"ל שהתרגיל לא היה בדיוק כך וכך…אז הוא מסתכל ובטון המאד שקט שלו אומר: 'חברה, בסך הכל מדובר בערבושים.' אם רצית את הבסיס להבין מה קרה [ביום כיפור] אז מדינת ישראל זחוחה, שחצנית, יהירה, בוטחת בכוחה, שלא באמת מתקדמת, לא קונה ציוד ראיית לילה וציוד אחר מתקדם – כי הערבים זה כמו להקה של ציפורים על גג של פח, ובכלל אם תהיה מלחמה, המודיעין אומר, לא תהיה לפני שנת 75', מה שנקרא "הקונספציה המודיעינית". ולכן צריך להבין מה קרה לנו ב-13:55, הפתעה שמוצאת את מדינת ישראל קודם כל בעמדה שישראל היא הבריון. לפני זה ישראל לא הייתה הבריון, הבריון שמסתובב בשכונה וכולם נסים מפניו. הבריון הופתע! הבריון הופתע!'"
הפתעה הייתה – אבל היו גם רמזים מקדימים.
"[אבנר] שמי אבנר לנדאו. ב-1973 הייתי מפקד פלוגה ב' בגדוד 53 בחטיבה 188."
בימים שלפני המלחמה הוצבה הפלוגה של אבנר בגזרה הצפונית של רמת הגולן. יום אחד, מספר אבנר, הגיע לביקור במוצב לא אחר מאשר נשיא המדינה.
"[אבנר] במהלך חודש יולי, 1973, כשהפלוגה שלי הייתה ברמת הגולן, הכל שליו, הכל פסטורלי. מגיע לבקר בפיקוד הצפון נשיא המדינה אפריים קציר. הוא מגיע בהליקופטר, והנשיא יורד מהליקופטר ואיתו כמובן הצמרת של צה"ל – דדו, חופי אלוף הפיקוד, מפקדי האוגדות, בן שוהם מפקד החטיבה, יוסי בן חנן מפקד הגדוד. אני עם החיילים שלי. הנשיא מסתכל, נוגע לי בכתף – אבנר, קוראים לך, נכון? תגיד לי אבנר. כאן אני מסתכל על כל הסורים, כמה טנקים סורים יש בקו. אני אומר לו, הנשיא בקו הראשון יש כאלה טנקים, ומאחור יש עוד טנקים."
זוכרים בסרט 'גבעת חלפון אינה עונה' של שלישיית הגשש החיוור, את הסצינה המיתולוגית שבה הקצין הבכיר מגיע לגבעת חלפון ושואל את סרג'יו קונסטנזה מה הוא עושה אם המצרים מתקרבים אל המוצב, וסרג'יו עונה לו שהוא לא מבין איזה אינטרס יש למצרים לבוא לפה בחום הזה? הנה גרסת המציאות של הסיפור הזה, והיא הרבה פחות משעשעת.
"[אבנר] ואז הוא אומר, תגיד אבנר, עכשיו הסורים מניעים מנועים ואלף טנקים מתקרבים לכיוון שלך. מה אתה עושה? ואני עם חטא היוהרה, אומר לנשיא – הטנקים שלי עולים לעמדות ואנחנו מטווחים של 3000-4000 מתחילים להשמיד את הטנקים הסורים ואני מודיע בקשר למג"ד הסורים תקפו. הוא אומר לי, אוקי – יפה, כמה פגזים יש לך בטנק? אני אומר בסביבות 75 פגזים בטנק, כפול עשרה טנקים, 750. האם אתה יכול להשמיד בכל פגז טנק? אני אומר לו כל פגז רביעי או חמישי בטווחים האלה, אולי אני אשיג מטרה. אז הוא אומר לי אבל הם ממשיכים להתקרב! אני אומר לו כל הגדוד בא. ואז הנשיא שואל תגיד, מה זאת אומרת כל הגדוד. כמה טנקים מצטרפים? אני אומר אני 11 טנקים, הם עוד 25 טנקים ואז אנחנו עם גדוד טנקים! זה כבר משהו אחר.
ואז הנשיא אומר, תראה דדו, אבנר, לי זה לא מסתדר במתמטיקה, שאלף טנקים במשך שעתיים לא יצליחו להגיע לרמת הגולן. כך הוא אומר. במתמטיקה זה לא עובד.
[נתן] הוא היה מדען. אמנם לא מתמטיקאי, אבל…
[אבנר] נכון."
האמת העגומה היא שלא היית צריך להיות ביופיזיקאי מצטיין ונשיא כדי להבין לאן נושבת הרוח. גם רב"טית מחיל המודיעין קראה את התמונה לאשורה.
"[אבנר] יש לי עד היום את התרמיל של המ"פ. ושם יש לי שקף מודיעין אויב שקיבלתי משרטטת חיל המודיעין שהייתה בחטיבה 188. היא קוראת ביום חמישי, יומיים לפני המלחמה, ואומרת לי – אבנר יש לי כאן שקף אויב, תסתכל עליו. היא אומרת לי תראה אבנר אני לא מבינה במלחמות. תהיה מלחמה? אני אומר לה אין שום סיכוי. היא אומרת לי אני רק שרטטת, אבל כשלימדו אותי לשרטט אמרו לי תראי, אם יהיה כאן בקו ראשון בקמ הראשונים שמונים עמדות, ובקו השני שלוש מאות עמדות ובקו השלישי עמדות לטילים ולארטילריה ולטנקים – תראה אבנר, אם הדיביזיות יתקרבו הן כל כך קרובות אלינו. לימדו אותי שזו תהיה מלחמה. אבל אם אתה אומר אז אולי אתה צודק.
נפגשו אחרי המלחמה, והיא באה לבקר אותי בבית החולים. כשנפצעתי בקרב של שאמס היא באה לבקר אותי. ישבה על המיטה שלי ושנינו בכינו."
בחזרה ליום שבת, השישה באוקטובר. סרן צביקה רק היה מ"פ פלוגה א' בגדוד 53 של חטיבה 188 – למעשה, המ"פ הבכיר והותיק מבין מפקדי הפלוגות של החטיבה. כפי שסיפרתי בפרק הקודם, רוב רובו של גדוד 53 היה פרוס, בימים שלפני המלחמה, בגזרה הדרומית של רמת הגולן – אבל מכיוון שחטיבה 188 תפסה את כל קו הגבול של הרמה, הפלוגה של צביקה – וגם הפלוגה של אבנר לנדאו – היו מוצבות דווקא בגזרה הצפונית.
"[צביקה] בעשרה לשתיים, אני לא אשכח את זה… הרעשה ארטילרית בלתי רגילה. הרעשה במרחק של מטרים מהטנקים. ומטוסים באוויר! מטוסים שלהם באוויר יורדים עלינו, עם הארטילריה… אמרתי, וואלה, זה יום קרב? מה זה הדבר הזה! אני לוקח את המשקפת ומסתכל מזרחה, חשכו עיני: טנקים בשדרות מסע כמו ביום העצמאות. נעים עם טנקי גישור בראשם כדי לגשר על תעלת הנ"ט שהקמנו. אותה תעלה שהייתה…תעלה, תעלונת. מטוסים שלנו עולים למעלה ונופלים! נופלים! אתה מסתכל למעלה, בום – חוטף נ"מ."
"[אבנר] איך שאנחנו מתקרבים לקו, פתאום אנחנו רואים עננים של אבק מתקרבים מכיוון מזרח, וכשאנחנו רואים את זה אנחנו רואים ממש טנקים מתקרבים. אנחנו עוצרים, יורים, חלק מאלה שפוגעים צועקים 'שמפניה, שמפניה', כי היה נהוג שכל מי שמוריד טנק סורי מקבל בסיומו של יום הקרב שמפניה.
אנחנו עדיין בהליך של יום קרב. רק כשאני מגיע ל-105 ויורד בתוך הואדי, אני עובר בתוך שדרה של גדוד טנקים סורי, שעשרה מהם עברו את תעלת הנ"ט שמימיני שאמורה לעצור את הסורים. עוד עשרים טנקים עדיין לא עברו. אני עובר בתוך שדרת הטנקים הסורית, רץ מהר לכיוון צפון לעוד מאתיים מטר לעמדות , משליך רימונים ויורה מתת מקלע שהיה על הטנק, ונכנס לעמדות. וכשאני מגיע לעמדות אני מודיע לפלוגה מה שקורה ואנחנו משמידים את כל גדוד הטנקים."
"[צביקה] אני נותן להם להתקרב עד 800-900 מטר, שזה הטווח הקרבי שכל פגז שאתה יורה פוגע בטנק, כי מארבעה-שלושה קילומטרים אתה לא פוגע. ב[מרחק של] 800-900 מטרים אני נותן פקודה: "תחנות אס," אני הייתי פלוגה א' – "תחנות אס כאן אס, אני יורה פגז ראשון לתת את המטרות – אש!" יורים כל הטנקים, פוגעים בטנקים שלהם. זה טווחים קצרים. אני בוגר ששת הימים. להבדיל מששת הימים, הם לא ברחו! הייתי אז במצרים, הם ברחו. [עכשיו] הם לא בורחים! טנקים נפגעים, עוברים את הטנק הפגוע וממשיכים הלאה. עוד פעם פוגעים, עוד פעם מתקרבים."
כל הזמן הזה, מאז פרוץ הקרבות בצהריים, אבנר וצביקה משוכנעים עדיין שהם נמצאים במהלכו של יום קרב – אמנם יום קרב סוער למדי, אבל בכל זאת אירוע מקומי ונקודתי שודאי יסתיים בקרוב.
"[אבנר] ואז אני רואה רדיו טרנסיסטור שהיה של המט"ק השני שהיה שם. אני פותח אותו ואז אני שומע את גולדה אומרת שפרצה מלחמת יום כיפור."
""[צביקה] היה לי טרנזיסטור בטנק. בסביבות שש-שבע בערב הדלקתי אותו ואני שומע מקול ישראל, שיש גם במצרים מלחמה!"
"[אבנר] זאת אומרת, אנחנו נמצאים בקרב כבר שעתיים וחצי, ורק ברגע זה אנחנו מבינים שזאת מלחמה."
"[צביקה] תבין, מ"פ בחזית, לא יודע שיש מלחמה כוללת נגד מצרים וסוריה. רק מה שאני רואה דרך העיניים שלי, ונלחם מול עשרות טנקים, ולא יודע שיש מלחמה כוללת. רק בשבע-שמונה בערב, דרך הטרנזיסטור, הבנתי שזה לא יום קרב."
פלישת הכוחות הסורים והמצרים בשישה באוקטובר 1973 לא הייתה ההפתעה היחידה שתפסה את צה"ל עם המכנסיים למטה.
הטנקים הראשונים הופיעו כבר במלחמת העולם הראשונה, אבל רק במלחמת העולם השניה החלו להוכיח את עצמם כגורם המשפיע – ואולי המכריע – בשדה הקרב. הטנקים המשוריינים היו עמידים בפני כדורי מקלעים ורימונים, ולכן החלו הצדדים הלוחמים לצייד את החיילים שלהם ברקטות נגד-טנקים כדוגמת ה'בזוקה' האמריקנית וה'פאנצרפאוס' הגרמני. רקטות הנ"ט היו מסוגלות לחדור את השריון העבה של הטנק – אבל היה להן חיסרון ברור: טווח הפעולה שלהן היה קצר יחסית, וכדי להשמיד טנק היה על החייל היורה להתקרב מאד אל המטרה שלו ובכך לסכן את עצמו.
בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה פותחו מספר כלי נ"ט בעלי טווח פעולה גדול יותר. מהצד הסובייטי, הבולטים והמוצלחים מביניהם היו שניים: ה- RPG-7, מטול רקטות שטווח הפעולה שלו היה 500 מטרים, והסאגר (Sagger) – טיל מונחה לטווחים של עד שלושה קילומטרים. המאפיין הבולט של שני כלי הנשק האלה היה הפשטות שלהם: אם בעבר טילים ארוכי טווח שכאלה שוגרו לרוב מכלי רכב, הרי שאת ה-RPG יכל לשאת ולירות חייל בודד. את הסאגר הפעילו שלושה חיילים בלבד – שניים שנשאו את הטילים, ואחד שירה אותו וניווט אותו אל המטרה באמצעות ג'ויסטיק ומשקפת מגדילה.
הסאגר וה-RPG כבר הופעלו בהצלחה נגד טנקים במלחמת וויאטנם בשלהי שנות השישים, ואפילו נורו מספר פעמים על ידי הסורים ברמת הגולן נגד כוחות ישראליים – אבל כפי שמסביר אבירם ברקאי, העובדות האלה לא הספיקו כדי לעורר דאגה בקרב קציני השריון הישראליים.
"[אבירם] בו נאמר כך. אשגר טכני, מפרט טכני, חוברות – המודיעין הוציא כבר ב-70' על טיל הסאגר. אבל אתה צריך להבין שיש הבדל גדול בין להוציא חוברת מבחינת שגר ושכח, ובין להוציא חוברת ולראות שמי שמקבל אותה מבין את המשמעויות שלה. הוציאו חוברת – אבל אף אחד לא שם דגלי אזהרה ואמר – ח'ברה, תשימו לב, טיל חדש, עם יכולת חדירות שריון יותר טובה, ודיוק יותר גדול וטווח יותר גדול. את זה לא עשו. אם אני אומר את זה עם סימן קריאה, סימן שבדקתי. לא עשו.
לא רק שלא עשו את זה כמו שצריך, המודיעין הישראלי ידע ששיטת הלחימה – של המצרים בעיקר – השתנתה. הם הבינו שהם לא יכולים להתמודד עם מטוסי חיל האוויר בשמיים בקרבות אוויר ולכן הם הציפו [את שדה הקרב] בסוללות נ"מ. הם גם הבינו שהם לא יכולים להתמודד עם התמרון והמקצוענות של השריון הישראלי, בהכללה, ולכן אמרו: אם אי אפשר להלחם טנק מול טנק, נציף את שדה המערכה בנ"ט, וניתן לשריון הישראלי להתנפץ על מערכי ה'דוקרנים', כפי שהם קראו לזה. מערכים רוויים בנ"ט מכל הסוגים: אם זה RPG, הטיל האישי, ואם זה סאגר שאותו מפעילים חוליה של שלושה. אוקי? את זה לא אמרו. לא אמרו! וידעו. הטיל הזה כבר נתקלו בו ברמת הגולן. עוד פעם, הקטע של הזחיחות הזו. יכול להיות שגם מח"טים של השריון [אחראים]: אני לא מוריד את האחריות מהצד האג"מי. כמח"ט, תקרא, משהו לא ברור לך, תשאל..אבל בזחיחות הכללית, נדרוס אותם, נעבור אותם!…
בגזרה הסורית היו פחות, אגב. מזל גדול. אבל המצרים?…אני לא יודע אם אתה יודע: 63% מכח השריון הסדיר של צה"ל בשבע בבוקר ביום ראשון בגזרת סיני, הושמד. 63%, אתה מבין על מה אני מדבר? תעשה את הכפולות. מתוך 260 טנקים בערך, 63% לא קיימים. הם הושמדו מטילים. דרך אגב, לאו דווקא סאגרים – אולי יותר RPG. אבל זה לא משנה. איש לא נתן על טילי ה"נט את הדעת, אף אחד לא אימן ולא הכין כמו שצריך. הייתה תרגולת שנקראה 'צוות בזוקה אש'. מה זה 'צוות בזוקה אש'? יש לך כמה חביות בצד הדרך. אז אתה רואה את המטרות, הן לא מסתתרות והן גם לא משיבות אש. מה שהסתבר במלחמה זה שא', אתה לא רואה [את החוליות], וב' – הן יורות עליך ממרחקים ארוכים מאד. בהתחלה לא הבינו מה זה הכדור האדום הזה שרץ מולם. להיסטוריון אסור להגיד אם ואילו, אבל בכל אופן – אם הסורים היו מציפים את רמת הגולן בנ"ט כמו שהמצרים עשו, טוב זה לא היה עושה."
כפי שציין אבירם, את עיקר ההפתעת טילי הנ"ט ספגו כוחות השריון בסיני – אבל גם ברמה החלו הכוחות המגנים לטעום מנחת זרועו של כלי הנשק החדש. צביקה רק.
"[צביקה] ואז חלק מהם הגיע לתעלת הגישור והחלו להכנס פנימה. ואז הסגן שלי אומר לי – 'צביקה, הם חודרים פה!' הלכתי עם הטנק לתגבר אותו. בדרך, בתוך קונייטרה, חטפתי RPG. זה היה מיועד אלי: המפקדים, היינו עם הראש בחוץ. למזלי…לרועץ…הטען קשר שלי, זוארץ ז"ל, בחור חזק וקטן, הוא היה מוציא את התרמילים החוצה דרך הפתח של הטען קשר. ירינו המון פגזים, ואז באחת הפעמים שהוא הוציא את התרמילים החוצה – הוא הוציא את הראש החוצה וה RPG שהיה מיועד אלי פגע בו.
הטנק קיבל זעזוע. אני רואה את עצמי כולי בדם, ובדברים נוספים שלא נעים לדבר עליהם. אני מסתכל למטה ורואה את זוארץ הרוג. התותחן והנהג נכנסו לשוק. אני מוריד את הטנק אחורה, מבקש עזרה מהתאג"ד להוציא את זוארץ החוצה, אבל הטנק כבר לא היה שמיש. לקחתי טנק אחר והמשכתי להלחם."
אבנר לנדאו.
"[אבנר] בלילה השלישי אנחנו מקבלים ידיעות שיחידות קומנדו סורי מסתובבות בשטח ומנסות לארוב ולתקוף חניוני טנקים. אנחנו מוכנים לכל דבר. החניון לילה קצת יותר צפוף כדי שתהיה לי שליטה על הטנקים. לקראת שלוש בלילה, יגאל רובינשטיין שנהרג מאוחר יותר צועק לי מהטנק השני, המ"פ אני שומע קולות בערבית. ז"א הם נמצאים על ידינו, על הסוללה של תעלת הנ"ט!
יגאל פותח באש, בתרגולת של חיקוי המפקד כולם פותחים באש, לא צריך להגיד כלום. כולם פותחים באש מקלעים, רימונים, שתי דקות או שלוש דקות – אש תופת לכל הכיוונים! ברגע שזה נגמר אני רואה שנורים עלינו פגזי RPG, על כל הטנקים. ואז אני מודיע לכולם נתק מגע, נוע אחרי.
כל הטנקים מתחילים לנסוע אחרי, חשיכה מוחלטת אבל אתה רואה את הניצנוצים של הטנקים הנוסעים. אני בקשר שואל, 1 שומע, 2 שומע…ואז מתברר לי ששני טנקים לא עונים בקשר. אני עם חמישה טנקים ניתקתי מגע ושני טנקים לא עונים לי בקשר.
ואז אתה כמפקד נמצא בדילמה. איך לפעול כאן? לחלץ אותם או לחכות ליותר מאוחר. אני מקבל החלטה לחלץ יותר מאוחר. אני נכנס לחניון ומודיע לראטס המגד מה שקרה, וראטס אומר לי סע מהר לחלץ את הפצועים. אני בקול מאד שליו, קו ובטוח אומר לו ראטס, אני אחכה עוד חצי שעה לשחר ורק אז אני אסע. השטח רווי בחיילי קומנדו סורי. יש חילופי דברים מאד מאד קשים וראטס צועק בקשר ואני אומר לו אני אמתין עם זה עד השחר. ואז אני שומע את ראטס מודיע לסמג"ד של 11, סע עם שלושת הטנקים שלך לחלץ את שני הטנקים שלנו.
[נתן] סירבת פקודה?
[אבירם] נכון, אני בעצם מסרב פקודה בקרב נוכח פני אויב. זו בדיוק האמירה שעשיתי."
משולם רטס, מג"ד 71, מבין שאבנר לא מתכוון לסכן את הכוח שלו בחילוץ לילי תחת אש וללא אמצעי ראיית לילה. נאמן לעקרון שלא משאירים פצועים בשטח, רטס מחליט להטיל את משימת חילוץ שני הטנקים על הסמג"ד שלו, גדעון ויילר. ויילר יוצא לדרך בראש כוח של שלושה טנקים. שי קנטור הוא, כזכור, נהג טנק הסמג"ד.
"[שי] ואז בשלב מסוים גדעון אמר לנו שאנחנו צריכים לנסוע לטובת מבצע חילוץ, כי יש שניים-שלושה טנקים של כוח מסוים שבגלל איזו בעיה לא יודעים מה עלה בגורלם והמג"ד החליט שאנחנו ניסע [לבדוק] אם יש אפשרות לחלץ אותם ולעזור להם. אנחנו היינו, כפי שאמרתי, באזור [הר] חרמונית. אנחנו נוסעים למטה, לכיוון קיבוץ אל-רום, שבו היה רוב הנושא הלוגיסטי של חטיבה 7. נענו מקיבוץ אל-רום לאורך הכביש לישוב דרוזי בשם בוקעתה. כל הדרך גדעון מספר לנו על הקומנדו הסורי, שהגיע לשטח עם מסוקים והיה מצוייד בטילי נ"ט מסוג RPG. גדעון מספר לנו שזה איום חדש אבל מאד מאד משמעותי ואכזרי שגורם לנו להרבה מאד אבידות, ויכול להיות שזה מה שקרה לאותם טנקים שנפגעו ולא עונים בקשר, ולא יודעים מה עלה בגורל הצוותים שלהם.
אז הוא אומר לנו – 'אני מבקש מכם דבר אחד.' גדעון היה טיפוס שמעט מאד בדיבור, וכשהיה כבר מדבר הוא היה מדבר ממש לעניין, בלי הרבה מסביב. 'אני מבקש מכם לחדד את כל החושים שלכם. כל אחד שיושב בתא שלו, שיהיה הרבה יותר מרוכז בשמיעה, ראיה והבנה של הדברים. אל תבלבלו את המוח בשיחות חולין, אני לא רוצה את זה עכשיו'. הוא ממש פקד עלינו.
ואז בשלב מסוים של הנסיעה…ללמדך עד כמה היה המתח גדול בטנק, כי הפחד מתחיל להיבנות ואתה יודע שאתה נכנס לאיזור שיש עליך הרבה מאד איומים. הרחובות בבוקעתה מאד צרים: זה ישוב דרוזי, והבתים צפופים. אני רואה את הרחוב ואני רואה כמה רכבים שמפריעים לי בהתקדמות. אני טנק ראשון, אל תשכח. אחרינו יש עוד שני טנקים. אני אומר לגדעון – מה לעשות? ואז הוא נותן צעקה – 'תעלה עליהם! מה אתה בכלל שואל, תסע כבר!!' זה רגע שמלמד הרבה על האווירה. הוא היה מאד מתוח. הוא הבין [את גודל האיום]. מה אני מבלבל לו את המוח עכשיו?!"
גדעון ויילר צדק בהערכתו את גודל האיום שנשקף לטנקים שלו מטילי הנ"ט. ה-RPG והסאגר היו לא רק טילים מדויקים יחסית מטווחים רחוקים – היה להם עוד מאפיין חשוב שהיווה סכנה אדירה לטנקים: ראש הקרב שלהם.
רקטות הנ"ט הראשונות במלחמת העולם השניה היו מצוידות בראשי קרב פשוטים למדי: רימונים מלאים בחומרי נפץ שהתפוצצו בזמן הפגיעה במטרה. אבל ברקטה שנישאת על ידי אדם אפשר לשים רק כמה קילוגרמים בודדים של חומר נפץ במקרה הטוב, ועד מהרה נסתבר שהפצצות הקטנות לא מצליחות לחדור את השיריון העבה של הטנק.
בצר להם, פנו מפתחי הנ"ט אל תופעה שנתגלתה עוד באמצע המאה ה-19 – אבל עד אותו הרגע לא ממש עניינה אף אחד. תופעה זו מכונה 'אפקט מונרו', על שמו של צ'ארלס מונרו (Munroe), האיש שחקר אותה. הרעיון הבסיסי – והמשונה למדי, חייבים להודות – של אפקט מונרו הוא שאם נוטלים גוש של חומר נפץ ומחסירים ממנו חומר – הפיצוץ דווקא הופך לחזק יותר. דמיינו לעצמכם גוש של חומר נפץ בצורת חצי אבטיח. ניקח כף, 'נחפור' בתוך החומר וניצור בו גומה חלולה. בזמן הפיצוץ נוצרים בתוך הגומה החלולה גלי הדף שמתווספים זה לזה ומחזקים זה את זה, כמו גלים בים סוער – ואותו מיקוד של גלי הדף בנקודה אחת במרחב 'מפקס' את עוצמת ההרס של חומר הנפץ ומחזק אותו. מונרו תיאר באחד ממאמריו ניסוי ראשוני שבו פיסה לא גדולה של חומר נפץ חלול שכזה פערה חור בקוטר של עשרה ס"מ בקיר פלדה בעובי של כמעט עשרים ס"מ.
מפתחי טילי הנ"ט נטלו את אפקט מונרו – והוסיפו לו טוויסט קטלני: הם ציפו את דפנות הגומה החלולה בשכבה דקה של נחושת. דמיינו קונוס צר עשוי מנחושת, שמצפים אותו מבחוץ בפלסטלינה – ותקבלו תמונה מנטלית לא רעה של מטען חלול. ברגע הפיצוץ, גלי ההדף מתנפצים על הנחושת, מאיידים אותה והופכים אותה לענן דחוס של חלקיקי מתכת. החלל הריק בתוך המטען מרכז את עוצמתם של גלי ההדף והופך את ענן המתכת לסילון צר וארוך, כמו מקל מוצק-למחצה של נחושת גזית, שנע קדימה במהירות אדירה, למעלה מתשעה קילומטרים בשניה – מהר יותר מכל פגז או קליע.
כשסילון הנחושת פוגע בקיר פלדה, כדוגמת שיריון של טנק, העוצמה שבה הוא מתנפץ על המתכת גורמת לה להפסיק להתנהג כמו חומר מוצק – ולהפוך לשבריר שניה למעין נוזל דחיס. סילון הנחושת דוחף הצידה את אטומי המתכת ומפלס את דרכו בקלות דרך עשרות סנטמטרים של פלדה, עד שהוא בוקע מצידה השני כמו גז מתוך נחיר של בקבוק דאודורנט. את מה שקורה בתוך הטנק בשלב הזה…אני לא חושב שאני צריך לתאר לכם.
טילי נ"ט בעלי ראש קרב חלול – באנגלית High Explosive Anti Tank Warhead, או HEAT בקיצור – הופיעו בשלבים המאוחרים של מלחמת העולם השניה וכבר אז חוללו מיני-מהפכה בשדה הקרב. בפעם הראשונה היה לחיילי החי"ר כלי נשק יעיל וקטלני שהיה מסוגל לחדור את השריון העבה של הטנק, ואפשר להם להתמודד כנגדו אם לא כשווים מול שווים – אזי משהו שבהחלט התקרב לכך. בימים שלאחר מלחמת העולם השניה המשיכו צבאות העולם לשכלל את הטכנולוגיה הזו, וראשי הקרב של ה- RPG והסאגר כבר היו בעל כושר חדירה של 200 עד 430 מ"מ פלדה. לטנקים מודרניים בימינו ישנם אמצעי הגנה להתמודדות כנגד איום טילי הנ"ט, אבל במלחמת יום הכיפורים עמד לטנק השוט-קל רק השריון שלו: 150 מ"מ של פלדה, בלבד.
אבנר לנדאו עומד עם פלוגת הטנקים שלו וצופה, חסר אונים, בכוח החילוץ של גדעון ויילר מתקדם לקראתם. הוא מבין מה עומד להתרחש.
"[אבנר] ואז אני רואה את הצלליות, כמעט השחר. אני רואה את הצלליות של שלושת הטנקים. אני לא יכול לשכוח את זה עד היום. ממרחק של ק"מ בערך ממני, נוסעים על דרך הכי פשוטה, הכי קרובה להגיע לטנקים, אבל ברור שאי אפשר להגיע לשם בשלום. אני צועק בקשר – ראטס עצור את הטנקים. הוא לא מתייחס אלי. הטנקים מתקרבים לשני הטנקים שלי במרחק של מאות מטרים, ופתאום ממרחק של קמ, אני רואה איך שכל הטנקים חוטפים ממארב מתוכנן ומסודר של הסורים, פצצות RPG, משני צידי הכביש. ובעצם הטנקים מתחילים לבעור. "
"[שי] עברנו את בוקעתה, ואז בשלב מסוים אני שומע בום נוראי. טלטלה נוראית של הטנק. אני מרגיש טלטלה, והמחשבה הראשונית היתה שעלינו על מוקש. אל תשאל אותי למה. ידעתי שאנחנו מתקרבים לתעלת נ"ט, סיפרו לנו בזמנו שהיא ממוקשת כדי לעצור כוחות סורים – אבל זה בצד המזרחי בשלה, לא בצד המערבי. ידעתי בגדול שאנחנו באים מ[מערב]. החלטתי שעלינו על מוקש, אולי בגלל הטלטלה הגדולה.
בד בבד בזמן שאני מנסה להבין אם עלינו על מוקש, יש ריח ועשן נוראי ופיח בתוך הטנק. המנוע עדיין עובד, מערכת החשמל 24 וולט של הטנק עדיין עובדת. ואני בתמימותי, בקשר פנים שיש לכל טנקיסט, בקסדה – שואל את גדעון, 'גדעון, מה קרה?'. ואני שומע שהקשר פנים פעיל. אין קול ואין עונה. 'גדעון, מה קרה?…' בום נוראי, ריח… לא שומע שום דבר מגדעון. אני פונה למאיר. מאיר יערי היה איש הפנימיה הצבאית, והוא היחיד שהכרתי טוב כי את הקורסים הראשונים בשריון עשינו יחד. 'מאירקה מה קורה?' וגם מאיר, פעם פעמיים שלוש – אין קול ואין עונה. אז אני פונה ליהודה. 'יהודה, מה קורה? מה קורה?' בקיצור, אין קול ואין עונה.
אז אני מבין שאנחנו נפגענו, ואני מבין שכנראה עלינו על מוקש. אז אני אומר לעצמי – בוא נבדוק אם הזחל תקין. כי אולי המוקש קרע אותו. אני עושה היגוי קטן ואני מרגיש שהזחל בסדר. זאת אומרת, יש לי נגיעה. אמרתי, רגע…ואז רק שיחזרתי את מה שגדעון אמר לנו. תחשוב שבחור בן 19 שמתחיל עכשיו להבין את גודל האירוע שהוא נמצא בו. ואני מבין שהצוות לא עונה, אני לא יודע למה. בכלל לא חושב שקרה להם משהו! יש לי היגוי, אז אני אומר – אוקי, אני לוקח את הידית ושם ב Parking, ומדומם את המנוע. זו הפעולה הראשונה שעשיתי."
בשלב זה, תא הנהג שבו נמצא שי קנטור מבודד משאר חלקי הצריח. על דפנותיו הפנימיות של הצריח מותקנות כל מיני מערכות – כגון מתקנים לאחסון פגזים וכדומה – שחוסמים את המעבר מתא הנהג לצריח. שי יכול לשמוע מה קורה מאחוריו, ואולי לראות מה קורה בצריח מבעד לחריר כזה או אחר – אבל לא יותר.
"[שי] ואז אני שומע כל מיני חרחורים מהצריח, מאחורה. אני כרגע עם הפנים קדימה, לא יודע מה קורה אחורה, נושם אבק ופיח ועוד ריח מאד מאד מוזר. מאד מאד מוזר, חריף כזה. ואז אני מחליט לראות מה קורה בצריח. אני לוקח את המשענת של תא הנהג ומביא אותה למצב של 180 מעלות, מה שמאפשר לי לראות מה קורה בצריח.
ואז אני מגלה את המראה הנוראי. אני מזהה, אני אגיד את זה במילים עדינות, חלקי גופות פזורות בצריח. ואני מתחיל להבין מה קרה. אני עושה איחוד של כל הדברים שאני מבין…אני נותן לך הכל בסלואו מושן. אני מבין שזה כנראה טיל נ"ט, כי יש לי היגוי וזה לא יכול להיות מוקש. הצריח פגוע לחלוטין. ואז למעשה אני מבין שהריח שאני נושם זה כנראה ריח של דם שרוף.
"המטען חלול עשה נזקים נוראיים בצריח עצמו, בטח לבני האדם. אני מקבל החלטה לכבות את האורות, את העשרים וארבע וולט, וממתין. אני לא יכול לעבור לצריח, כי יש רק מצב מסוים של התותח, כשהוא בשעה חמש, שיש אפשרות מעבר מתא הנהג לצריח. במקרה הזה התותח היה ממש בחזית הטנק – מה שהגיוני, כי האויב ממולנו, התותחן וגדעון מכוונים את התותח לחזית. זה שתא הנהג נמצא בחזית, זה מה שהציל אותי – כי ברגע שתא הנהג חסום, כנראה שכל מערכות הצריח די חסמו כל מיני חלקי מתכת שהיו יכולים לפגוע בי. זה גם מזל גדול. אני כן רואה קצת, אבל אני לא יכול להכנס לצריח.
ואז אני למעשה מבין שאנחנו פגועים, ואני מתחיל לחשוב – שי, מה אתה עושה? פה נכנסות מחשבות, שאני זוכר שהמחשבה הראשונה והכי מפחידה מבחינתי הייתה ליפול בשבי. אני זוכר את מה שקראתי וידעתי על נפילה בשבי ובעיקר בשבי הסורי, שנחשב לשבי הנוראי ביותר. אני אומר – אם אתה נופל בשבי, אתה גמור. זה היה פחד נוראי. אני זוכר שזה הביא אותי לכל מיני מחשבות…שאם אני כן נופל בשבי, מה אני אומר או לא אומר לשובים שלי. דאגתי שלא יהיה עלי שום סימן שאני מפקד טנק. התחלתי לשחזר לעצמי סיפור, מה אני. התובנה שהגעתי אליה הייתה שאני התחלתי באמת בשריון אבל בגלל סיבות בריאותיות הביאו אותי להיות טבח, לעבוד במטבח.
הבעיה השניה שחשבתי עליה היא – מה אני עושה עם עצמי כרגע? החלטתי להעמיד פני מת. מה זה אומר? אני שוכב בכסא, לא זז ולא נע. כמובן שפיפי עשיתי כמה שצריך. מזל שהיה לי טיפה חלבה. חלבה הייתה ארוחת בוקר, צהריים וערב שלנו…היה לי גם קצת מים. מה אני עכשיו עושה? האם אני נשאר בטנק? האם אני מנסה לצאת מהצריח?…לא ידעתי אם אני יכול או לא, אולי בהשתחלות מסוימת. מה אני עושה? גם אם אני מצליח לצאת מהטנק- לאן אני אלך? רמת הגולן מבחינתי זה חבל ארץ שלא ידעתי עליו כלום. מצד שני, אם אתה בטנק יכולים לירות עליך שוב, מהאוויר או טנקים אחרים שרואים טנק ישראלי ודופקים בו עוד פגז אחד, ואני גמור. ואני רואה שהאור כבר עולה. ואז אני חייב לומר שבאותם רגעים לא פשוטים, כשאני משחזר כל מיני דברים ואני בודק את עצמי ורואה שהכל בסדר, אי הידיעה מה קורה עם גדעון ובכלל – משגעת. אותי. אני גם לא יודע, וזה גם אחד הדברים הנוראים, אני לא יודע מי מנצח! האם אנחנו את הסורים, או חס וחלילה להפך? שום מושג אין לי."
https://soundcloud.com/myuu/msp3danger
https://www.youtube.com/watch?v=liPX4uqfLWA
https://www.youtube.com/watch?v=W_USLXUIt40
https://www.youtube.com/watch?v=W2MHwws8TsE
https://www.youtube.com/watch?v=pjRDn5mG2Pw
https://www.youtube.com/watch?v=HyFOlrt6Sz0
https://www.youtube.com/watch?v=Zkx944e1cTU
https://soundcloud.com/edboi19/pirate-tension
https://soundcloud.com/karol-piczak/fields-of-war-prelude
https://www.youtube.com/watch?v=xlKns2KbKBc
https://soundcloud.com/myuu/the-crypt-horror-soundscape
https://soundcloud.com/jetflystation/they-are-attacking
https://soundcloud.com/proxymusik/over-dresden
https://soundcloud.com/invisiblefrequencies/the-tempest
https://www.youtube.com/watch?v=oJNNOqeumWY&t=92s
https://www.youtube.com/watch?v=-Yh-f_i9BTo
דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת
"[שי] ואז אני מגלה את המראה הנוראי, ואני מזהה חלקי גופות פזורות בצריח. ואני מתחיל לחשוב, 'שי, מה אתה עושה?'. אני זוכר שהמחשבה הראשונה והכי מפחידה, מבחינתי, הייתה ליפול בשבי. ליפול בשבי, אני זוכר מה שאז קראתי וידעתי על נפילה בשבי ובעיקר בשבי הסורי, שנחשב לשבי הנוראי ביותר. ואני אומר [לעצמי] 'אלוהים אדירים, שי, אם אתה נופל בשבי הסורי, אתה גמור!"
זהו שי קנטור. בשמונָה באוקטובר, 1973, בלילה שבין שני ושלישי – לילה שזכה לשם 'ליל הבזוקות' – שי, שרק שלושה ימים קודם לכן היה מדריך טנקים בבאליש, מצא את עצמו לכוד בתא הנהג של טנק שזה עתה ספג פגיעה ישירה וקטלנית.
סיפורו של שי קנטור, סיפור שהוא רק אחד מתוך עשרות אלפי טרגדיות ודרמות שהתחוללו ברמת הגולן ובסיני באותו הלילה, מייצג סיפור גדול יותר. חטיבה 188 הייתה חטיבת השיריון הסדירה שלוחמיה הופקדו על קו הגבול עם סוריה בימים שלפני מלחמת יום הכיפורים. ביום השישָה באוקטובר 1973 מצאו את עצמם כמה מאות לוחמי החטיבה במאה שבעים ושבעה טנקים – עומדים מול 120,000 חיילים ואלף ושלוש מאות טנקים סורים שדהרו אל תוך הרמה. זה סיפורם.
ב-1973 עמד שי קנטור, מפקד טנק בסדיר, להצטרף לקורס קצינים. בינתיים, עד שייפתח הקורס, הוא היה מדריך בבסיס האימונים באלי"ש. ביום חמישי, הרביעי באוקטובר, קיבלו אנשי צוות ההדרכה פקודה מפתיעה.
"[שי] אנחנו, כל קציני, מפקדי וחיילי מתקן 500, אמורים לנסוע לרמת הגולן – לא ידענו עדיין איך ומתי. מה שבקשו מאיתנו, ואני מדבר על יום חמישי [יומיים לפני פרוץ המלחמה – ר.ל.], זה 'תארזו את הקיטבג שלכם, תקחו חגור ונשק וכל הציוד הצבאי האישי.' ברקע היו דיבורים על מה שנקרא אז באותם הימים 'יום קרב.'
ימי קרב היו ימים שאיזה שהוא גנרל בצבא הסורי, בא לו לעשות צרות ליהודים, והוא היה מעלה כמה וכמה טנקים בגזרה כלשהי, סתם, ביום מסוים, ונע איתם לעמדות ירי – בתצפיות אפשר לזהות את הדבר הזה. היו מתחילים בירי כלפי הכוחות שלנו, ולפעמים הייתה מתלווה לירי הזה גם קצת ארטילריה. זה היה תחילתו של איזה שהוא עימות מאד איזורי וממוקד, וגם הזמן שחלף היה בדרך כלל 24-48 שעות גג. זאת אומרת, זה היה יכול להסתיים עם החשיכה או טיפה לגלוש: סינוס כזה, ירי ותגובה לירי. שוב, בגזרה מאד סצפיפית. יכול מאד להיות שכמה עשרות ק"מ דרומה או צפונה משם אנשים לא ידעו שקיים [עימות]. התגובה של החטיבה הסדירה שישבה שם הייתה לקדם כמה טנקים כדי לענות על הירי הזה, להשקיט את העניין וחזרה לשגרה. ככה חשבנו שאנחנו בדרכנו, אולי, ליום קרב 'פלוס' שכזה, שלכמה גנרלים סורים יש חשק לחמם את הגזרה. המילה מלחמה בכלל לא הוזכרה, וגם לא הוזכר מתח בגזרה."
שי קנטור וחבריו ארזו את הקיטבגים שלהם ועלו לרמת הגולן. אליהם הצטרפו מדריכי טנקים ממתקן צאלים וצוערי קורס קצינים מבה"ד 1, ושלוש הקבוצות התאחדו ליצירת גדוד שריון 'מאולתר': גדוד 71. למפקד הגדוד מונה סגן-אלוף משולם רָטס, שבעברו היה מג"ד טנקים במלחמת ההתשה וכעת פיקד על קורס מפקדי פלוגות בשריון. סגנו היה רב-סרן גדעון ויילר, מ"פ טנקים ותיק.
"[שי] אחד הדברים שאני רוצה לציין, שהיווה בעיה ולא ידענו עד כמה. בדרך כלל גדוד שעולה למשימה, זה גדוד אורגני. חשובה מאד עבודת הצוות ברמת הטנק הבודד, חשובה מאד ההכרות והעבודה ברמת המחלקה, שזה שלושה טנקים, ובטח ברמת הפלוגה והגדוד. גדוד שמוכן לקרב חייב לעשות אימונים – אימון הקמה ואימונים נוספים – על מנת שהחל מרמת הטנק הבודד, שהמט"ק יכיר היטב את הצוות שלו, את החולשות והחוזקות של הצוות. החוזקות והחולשות ברמת גדוד שריון זה דבר חשוב מאד.
לנו, בהקמת הגדוד הזה, זה היה חסר מאד. לא הכרנו אישית את השמות והאנשים – אני, למשל, הכרתי את הטען-קשר אצלי, אבל לא את המפקד והתותחן. אתה אפילו לא יודע איך לקרוא לבן אדם כי אתה לא יודע את שמו. כשאתה נכנס למצב של לוחמה, למתח גדול מאד, ואתה צריך לרכז את עצמך לשיא התפוקה שאתה יכול לתת כדי לשרוד, להיות משמיד ולא להיות מושמד – אתה חייב את ההכרות עם האנשים והאימונים, וזה כמובן היה חסר לנו. אז זה המצב, ועם זה צריך לצאת לקרב."
חוסר ההכרות והעדר האימונים המשותפים היו חיסרון ברור, אבל אף אחד לא היה מודאג באמת. כפי שציין שי, ימי קרב היו דבר שבשגרה ברמת הגולן וכולם ציפו שגם יום הקרב הנוכחי יסתיים במהירות – ובכל מקרה, גדוד 71 היה בסך הכל גדוד עתודה מטכ"לי שסביר להניח שלא יידרש לקחת חלק פעיל באירועים.
שי וחבריו לגדוד הגיעו לבסיס פילון, שנמצא לא רחוק מראש פינה שבאצבע הגליל. הם קיבלו טנקים שהיו מאוחסנים במחסני החירום של הבסיס, והחלו לזווד ולהכין אותם לפעילות מבצעית. שי היה הנהג בטנק של הסמג"ד, גדעון ויילר, ואיתו בצוות היו מאיר יערי הטען-קשר ויהודה רואימי התותחן.
"[שי] יום שבת בבוקר, ממש עם אשמורת ראשונה, גדעון ויילר מוביל כוח של בערך 13 טנקים כאשר הנתיב היה מאזור פילון, ליד ראש פינה, מזרחה ישירות לאפיק הירדן. משם נסענו בדרך עפר בנתיב שמקביל לאפיק הירדן לכיוון צפון. אני הייתי ראשון, כי הייתי טנק ראשון, כי הייתי הנהג בצוות של הסמג"ד שהוביל את הכוח. אנחנו מדברים על יום כיפור. שקט. אין תנועה. שום רחש בסביבה, והייתה נסיעה מאד פסטורלית. אני קורא לזה, בסיפור שאני מספר, 'השקט שלפני הסערה.' מקום מאד פסטורלי, כביש מוצל עם אקליפטוסים, תענוג לנסוע. נסעתי עם מדפי נהג פתוחים, זה כיף לא נורמלי. אתה ראשון, אז גם אין לך אבק של הטנקים שלפניך…"
לא הרחק משם בצפון רמת הגולן, ביקרה פנינה בר (פאפי) – פקידה בחטיבה 188 – את החבר שלה, שמעון יוסף, חובש קרבי בחטיבה 188. יממה לפני פרוץ המלחמה לקח שמעון את פאפי אל תצפית במוצב שלו, כדי להציג בפניה מראה מטריד.
"[פאפי] החבר שלי שמעון יוסף, שהיה חובש קרבי, שירת בגדוד 74 בפלוגה ח'. הוא ביקש ממני לעלות אליו לגדוד בסער כי הוא היה תורן בחג. עליתי אליו לגדוד. יצאנו לטייל והוא הראה לי שם את כל המקומות ואמר לי – 'בואי, תראי משהו.'
הוא לקח אותי לתצפית והראה את הגבול עם סוריה. 'את רואה את הדברים האלה, שם למטה, שנראים כמו ג'וקים? זה טנקים. זה כל הצבא הסורי שם. את יודעת מה זה אומר?'. אמרתי לו שלא. אז הוא אמר לי – 'זה אומר שהולכת להיות מלחמה. והולכת להיות מלחמה מאד מאד קשה. תזכרי משהו: אם הם תופסים אותי, הסורים, בשבי – אני לא הולך איתם. אני נותן להם להרוג אותי.' אמרתי לו – 'מה אתה מדבר שטויות?! על מה אתה מדבר בכלל??'. הוא אמר לי – 'תזכרי מה שאני אומר לך. אם אני נופל בשבי, אני לא נותן להם לקחת אותי.'"
חובש אחד נשאר שבת – וחובש אחר יוצא הביתה. ציון הדרי היה גם הוא חובש קרבי בחטיבה 188.
"[ציון] שלחו אותי להיות חובש בגדוד במוצב 102, שיא החרמון. הייתי שם חודש וחצי, משקיף על הנוף בצד הסורי, לראות את העיר שלי, טבריה, איפה שגדלתי, את החברה…הרופא שהצמידו לי היה עולה חדש – ד"ר ווסרגלוק רובין, זכרונו לברכה. [הוא היה] סגן, אני הייתי סמל מרפאה. לא יכולתי לדבר איתו הרבה כי הוא דיבר רומנית, אבל תפקדנו יפה בתור רופא וחובש.
יום שישי, לפני המלחמה, בבוקר – חמש וחצי בבוקר – הרופא מעיר אותי ואומר לי 'אנחנו הולכים הביתה.' שאלתי אותו – 'דוקטור, מי קבע לנו? מה, עוזבים את המוצב והולכים הביתה?'. הוא אומר – 'כן, אני קובע.' אמרתי, אני אשחק אותה כמו שאומרים במרוקאית 'אהבל'. תעשה את עצמך משוגע ותלך אחריו, מה אכפת לך. חודש וחצי לא הייתי בבית.
ירדנו ברגל. עד שתפסנו את הסיור כמעט נקרעו לי הרגליים. מה שדאגתי הוא שאני הולך רק עם העוזי וכלי רחצה. כל הבגדים שלי [נשארו במוצב], השק שינה, הדובון…היה מאד חשוב לי הדובון, כי אז קיבלנו דובונים חדשים בחרמון. ואז הגענו לרכבל התחתון ושם עולים על החיפושית שלו. נוסעים, אף אחד לא אומר לנו כלום. מגיעים לצומת כפר הנשיא אחרי ראש פינה, והוא אומר לי תרד. אמרתי לו 'תודה רבה, דוקטור!'. מיד עצרו לי טרמפ ולקחו אותי הביתה. ההורים שלי שמחו, באתי לחג."
פאפי, חברתו של שמעון יוסף, חזרה לבסיס שלה והתכוננה גם היא לצאת הביתה לחג. לפתע, שינוי בתוכניות.
"[פאפי] אני הולכת לי בשמחה רבה לש.ג., ואז הוא אומר לי – 'אין יציאות'. אמרתי – 'מה אין יציאות?! יש לי פס!'. הוא אומר לי – 'לא, חמודה, לכי למפקד שלך. אין יציאות. אני לא נותן לך לצאת.' אמרתי לו – 'מה אני אעשה פה?!' והוא אומר לי – 'אין יציאות, תלכי למפקד.' באתי בחזרה, המפקד אמר – אין יציאות, יש כוננות ג', את נשארת פה. נשארתי.
למחרת, ירדנו בבוקר למשרדים. עליתי, בסביבות אחת וחצי, אחת וארבעים, למגורי בנות. בכניסה למגורי בנות ישבו שתי בנות מהקשר, מהותיקות, והיה איתם עוד חייל אחד. אחת הבנות שישבה שישבו שם תפסה את הסנדלים שלה והעיפה אותם למעלה וצרחה 'דייי כבררר, שיגמר כבר הדבר הזה! אני לא יכולה לעמוד במתח הזה יותר!!'. ופתאום, איך שהיא אומרת את זה, עוברים שני מטוסים. אני מרימה את העיניים ואומרת להם – 'זה מטוסי אויב, כתוב בערבית!'."
"[שי] ואז יש איזשהו מטס מעלינו של מטוסים, שאנחנו היינו משוכנעים – למרות שהם באו מכיוון מזרח למערב – שאנחנו רואים את חיל האוויר שלנו."
"[פאפי] אז הם אמרו לי, כן, בטח. ממש. אז אני אומרת להם – 'חבר'ה, זה מטוסי אויב, אני נשבעת לכם, אני ראיתי שכתוב בערבית!'. הם הסתכלו עלי: טוב…ואיך שהם אומרים 'טוב', התחילו הפצצות."
"[שי] ולא רק שהם עוברים, באים נוספים – ופתאום אנחנו רואים אבק ואש מפצצות שהם הטילו על כוחות שהיו שכנים לנו! אני זוכר שאחד הח'ברה שלנו שאל – 'יכול להיות שחיל האוויר שלנו לא יודע שזה כוחות שלנו?' זאת אומרת, היה פה בלבול נוראי שאנחנו לא מזהים שאלה לא מטוסים שלנו. ואנחנו שואלים – מה פתאום הם מפציצים אותנו? מה קרה פה?…"
"[ציון] בשעה שתיים, היינו בבית הכנסת. אזעקות, אנשים יוצאים. כל אחד צועק עלי – 'אתה בשריון, חטיבת ברק, מה אתה עושה פה?! תלך לצבא!' אמרתי 'כן, בטח.' לבשתי מדים וישר יצאתי לכביש."
המטוסים שתקפו את פאפי ושי היו הגל הראשון במתקפת הפתע הסורית. אבירם ברקאי הוא מורה דרך וסופר: בשנת 2009 יצא לאור ספרו 'על בלימה', המתאר את קורותיה של חטיבה 188. ב-1973 היה גם הוא מפקד טנקים צעיר בגדוד 71, גדוד הטנקים שאולתר בחופזה מתוך בסיסי ההדרכה וקורס הקצינים של חיל השריון. ברקאי מתאר לנו את מה שראה בצהרי אותו יום שבת גורלי. ראיין את אבירם נתן פוזניאק, שאחראי גם לכל שאר הראיונות שתשמעו בפרק.
"[אבירם] 1355 זו שעה שהסדירים לא יכולים לשכוח. לא בסיני ולא ברמת הגולן. קודם כל היה רעם גדול מאד, שהתגלגל, התגלגל, התגלגל באזניים. רעם שאני אישית לא שמעתי כמותו מאז ועד היום. ואחריו הם מריחים את הבזלת שמתפצפצת ואת השלף השרוף של אוקטובר. ואחריו זה עננים, אלומות של עשן שחור שלאט לאט מתמרות והופכות לקיר של עשן שחור שמתלכד עם השמים הכחולים והעננות הלבנה. היו הרבה ענני צמר גפן בשמים.
כל הדברים האלה שאני מתאר, העשן שאתה רואה והריח הבלתי נתפס והרעם המתגלגל – היום כחוקר אני יודע מה גרם לזה. על רמת הגולן הסורים הורידו מתח של פלוס מינוס, אני לא ספרתי פגז-פגז, כן? אבל פלוס מינוס שלושים אלף פגזים ברבע שעה. כשלושים אלף פגזים יורדים על רמת הגולן ברבע שעה – זו התחושה שחווה כל מי שנמצא שם, ורק סדירים היו שם. כל מי שנמצא שם, זה מה שהוא חווה: שלושים אלף פגזים."
זו נקודה טובה לעצור את הסיפור שלנו ולומר כמה מילים על סדרי הכוחות ברמת הגולן ערב פתיחת המלחמה, והטופוגרפיה היחודית של הרמה.
שתי חטיבות שריון היו ברמת הגולן בשישה באוקטובר, 1973: חטיבה 188 שהייתה מוצבת על קו הגבול ועסקה בבטחון שוטף, וחטיבה 7 בעורף, כעתודה למקרה הצורך.
סמלה של חטיבה 188 – חרב על רקע מפה של מפרץ חיפה – מרמז על ההיסטוריה שלה: 188 צמחה מתוך כוחות ההגנה במרחב חיפה והמפרץ. במקור היא הייתה יחידת חי"ר, אך לאחר מלחמת סיני ב-1956, כשהתחוור לצה"ל שהוא זקוק ליחידות שיריון נוספות, הוסבה היחידה לחטיבת שריון. הטנקים של החטיבה היו מסוג 'שוט קל' – טנקי 'צנטוריון' מוסבים מתוצרת בריטית, וככאלה אפילו היה בהם שקע מיוחד לקומקום עבור הפסקת תה.
מפקד החטיבה במלחמת יום הכיפורים היה אלוף-משנה יצחק בן שוהם, ותחת פיקודו עמדו שבעים ואחת טנקים, שחולקו לשני גדודים – גדוד 74, וגדוד 53. כל גדוד היה אחראי על אזור משלו בגבול הסורי: גדוד 74, בפיקודו של סא"ל יאיר נפשי, קיבל את הגזרה הצפונית של רמת הגולן, וגדוד 53 של רב-סרן עודד ארז – את הגזרה הדרומית.
רמת הגולן היא חבל ארץ מישורי למדי. מתוך המישור בוקעות כמה וכמה גבעות טמירות – למעשה, שרידיהם של הרי געש עתיקים – המכונות 'תלים'. פסגות התלים חולשות על הרמה המישורית ועל קו הגבול עם סוריה כמו מגדלי תצפית, ומעניקים למי שנמצא עליהם יתרון אדיר על פני מי שנמצא מתחתם. וזו הסיבה שעל רבים מהם היו – ועדיין ישנם – מוצבי הגנה ותצפית של צה"ל, שם היו גם מוצבים גם הטנקים של חטיבה 188.
האזור הגיאוגרפי היחיד אשר חולש מגבוה על התלים הוא רכס החרמון, ולכן אין פלא שאחת הפעולות הראשונות שעשו הסורים בשבת בצהריים הייתה להסתער על מוצב החרמון – אותו מוצב שהיה ביתו של החובש ציון הדרי בחודשים האחרונים. אבל לציון אין מושג הה קורה ברמת הגולן: הוא עסוק בלתפוס טרמפים במטרה לחזור למוצב החרמון.
"[ציון] האוטו הראשון הביא אותי עד לראש פינה ומשם נסעתי למחניים. במחניים פגשתי בצומת, לא פחות ולא יותר – את צביקה גריגולד, מ"פ כוח צביקה!"
צביקה גרינגולד היה מפקד פלוגה בחטיבה 188. שבועיים לפני המלחמה הוא סיים את שירותו בחטיבה ויצא לחופשה, אך כששמע על המתרחש ברמת הגולן מיהר לחזור ליחידה מיוזמתו. סיפורו של 'כח צביקה' הוא אחד הסיפורים המפורסמים ביותר של מלחמת יום הכיפורים, ואנו עוד נשוב אליו – אבל כל זה עדיין בעתיד.
"[צביקה] שאל אותי – 'מה אתה עושה פה?'. אמרתי לו – 'מה אתה עושה פה? אתה השתחררת!' הוא היה מ"פ שלי בפלוגה ז'. הוא אומר לי 'מה אני אעשה, אולי יש מלחמה ומה אני אעשה בבית. אני לא מסופח, עדיף שאני אגיע לגדוד.' אז אמרתי לו שנעלה ביחד.
הוא אומר לי – 'איך זה שיצאת הביתה, סמל מרפאה, חובש?'. אמרתי 'אל תשאל, הייתי בחרמון חודש וחצי, והרופא החליט שהולכים הביתה.' הוא אומר לי – 'איפה היית בחרמון?'. אמרתי לו – 'ב-102'.
הוא אומר לי, 'אתה יודע שכבשו את המקום? הח'ברה הלכו בשבי, חלק נהרגו! אתה ניצלת ממוות!'.
אמרתי לו – 'מה אתה אומר? וואי, הדובון שלי! הדובון שלי והשק שינה! יואו! מה אני עושה עכשיו, מה אני אגיד לאפסנאי!' [צוחק] איזה קטע…נתן לי וואחד צ'פחה, אומר לי – 'מה אתה מדבר על דובון?! מה אתה מדבר על דובון, ציון, הח'ברה הלכו בשבי! ניצלת! תסתכל לשמיים ותגיד תודה לאל…'
הוא חיבק אותי, ועלינו לגדוד בסער, לפני נפח. הכל הרוס שם. ירו המטוסים. נכנסים לבונקר עם חיילים בהלם. אני שואל אותם מה קרה, והם אומרים לי – 'מטוסים ירדו עלינו, גם המרפאה הרוסה.' אמרתי, איפה הש.ג.? אמרו לי שהש.ג. נהרג. גם קראו לו ציון. קיבל כדור במפשעה והלך."
"[אבירם] הדברים מתחילים להשתבש בקטנה בגזרה הצפונית. הרוג ראשון יש בערך לקראת השעה שלוש וחצי. יש פצועים, לא הרבה – אבל מתחילים כבר להיות פצועים. בגזרה הדרומית הדברים הולכים פחות טוב כבר מההתחלה: יש יותר הרוגים בגזרה הדרומית. בשלוש שעות הראשונות, למיטב זכרוני – וסלחו לי אם אני שוכח – יש כבר שישה הרוגים. אבל עדיין, גם בגזרה הדרומית, באופן גס, אפשר לומר שהח'ברה מצליחים לעמוד ולבלום.
חטיבה 7 נכנסת למלחמה החל מבערך שעתיים אחרי שהכל התחיל. אורי שמחוני, קצין אג"ם פיקוד צפון שהיה בבונקר הפיקוד בנפח ולצידו יצחק בן שוהם, מח"ט 188, הם מנהלים את המערכה שנפלה עליהם בהפתעה, כמובן. הם צריכים לנהל את המערכה גם בלי שיש להם חשמל בהתחלה כי מטוסים סורים שעברו מעל מחנה נפח זרקו פצצות. לא פשוט להיות בסיטואציה הזו. מישהו יגיד שהכי קשה זה להיות בשדה הקרב, ויכול להיות שזה נכון – אבל לא אחת אני חושב על האנשים שצריכים לקבל את ההחלטות. הם אמנם מוגנים ממוות באותו רגע, אבל הם צריכים לקבל החלטות, וזה קשה מאד."
אחת ההחלטות שנתקבלה הייתה לחלק את תחומי האחריות על הגזרות השונות ברמת הגולן: חטיבה 188 קיבלה את האחריות על הגזרה הדרומית, וחטיבה 7 את הגזרה הצפונית. זכרו שערב פרוץ הקרבות הייתה חטיבה 188 פרושה על פני כל קו הגבול של רמת הגולן – ולכן, חלוקת תחומי האחריות יצרה מצב בלתי שגרתי שבו גדוד 74 של חטיבה 188, הגדוד של יאיר נפשי, וגדוד 71 – העתודה המטכ"לית של משולם רטס – לחמו תחת פיקודו של אל"מ יאנוש בן גל, מפקד חטיבה 7, למרות שלא היו חלק אורגני מחטיבה 7 קודם לכן.
כוח הטנקים של שי קנטור, בפיקודו של סמג"ד 71 גדעון ויילר, הגיע אל הר חרמונית: תל גבוה בגזרה הצפונית. מיד עם הגיעם, מצאו עצמם לוחמי הגדוד – שכזכור היה מורכב ממדריכי וצוערי שריון שנאספו בחופזה יומיים קודם – יחד עם לוחמי גדוד 74 שאיישו את הגזרה עוד מקודם, ניצבים מול אחת ממתקפות השריון הגדולות בהיסטוריה.
"[שי] [הסורים] שפכו לאזור הזה כמויות בלתי הגיוניות של טנקים. אני קורא לזה צונאמי. גל אדיר שבא מולך, כמויות אדירות של שריון, ונושאי גייסות וארטילריה. אם ננתח את איכות הטנק הסורי, קוטר התותח והפגזים שלו וכו', הם היו טנקים מאד מתקדמים. שלא נדבר על אמצעי ראיית הלילה המתקדמים שהיו להם, לעומת מחסור גדול שלנו. על כל שישה טנקים סורים – טנק אחד ישראלי, והיחס הזה הורע עם הזמן, לדאבוני, בגלל שנפגעו טנקים שלנו, ומצד שני הצבא הסורי העמיד עוד ועוד כוחות לאותו מקום שבו הם רצו ליצור ראש חץ. היחס הורע ליחס של אחד לעשר, שלא נאמר יחס של אחד לשתיים עשרה, שזה יחס שגם מי שאין לו הבנה בטנקים מבין שזה יחס לא נורמלי."
גם גדוד 53, בגזרה הדרומית של רמת הגולן, נמצא תחת אותה מתקפה איומה. אבל אף אחד בפיקוד הבכיר לא מבין, באותה נקודת זמן, שבגזרה הדרומית מסתתרת נקודת התורפה הגדולה של מערך ההגנה הישראלי. אבירם ברקאי מסביר.
"[אבירם] פיקוד צפון לא באמת האמין שתהיה מלחמה. הוא האמין שיהיה יום קרב גדול עם סיכוי למחטף. 'מחטף' זה עוברים את קו הגבול בנקודה מסוימת ותופסים איזה שטח קרקע בשביל להחזיר את הכבוד, או כדי לייצר עוגן למשא ומתן וכן הלאה. כשפיקוד צפון ניתח את המקום שהסורים הכי ירצו לעשות בו מחטף, הם אמרו – קונייטרה."
קונייטרה היא עיירת גבול סורית, פחות או יותר במרכז הגזרה הצפונית.
"[אבירם] למה קונייטרה? כי קונייטרה הייתה עיירה סורית. בשאר המקומות אלה היו כפרים דרוזים וצ'רקסים, ומה לסורים עם הדרוזים והצ'רקסים. הם אף פעם לא היו בבת עינם. אבל כאן היו סורים-סורים, עלווים ואחרים. קונייטרה זו עיר ואם, בירת המחוז אם תרצה. אז אמרו שאם [יהיה מחטף] זה יהיה בקונטיירה.
אז מה עשו? ביום שבת העלו את אחד מעוזרי הקמ"נים, בחור מקסים בשם אשר סדן, לרכס החרמונית. כשכל הקרבות מתחילים, אשר לא נלחם: אשר מדבר בקשר. מה הוא אומר בקשר? מה שהוא רואה. ומה הוא רואה? הוא רואה, לתפיסתו – ובצדק! – את כל הצבא הסורי כולו רץ לכיוון פתחת קונייטרה! הוא לא יודע מה קורה בגזרה הדרומית, הוא לא יודע שיש ריכוז מאמץ [של הצבא הסורי] בכל המקומות, הוא לא יודע שעוד מעט בגזרה הדרומית יהיה עוד יותר גרוע. את כל זה הוא לא יודע והוא גם לא צריך לדעת. הוא צריך לעשות רק דבר אחד: לדווח את מה שהוא רואה. והוא מדווח מה שהוא רואה: כל הצבא הסורי עולה על פתחת קונייטרה."
הדיווחים על כוחות השריון הזורמים אל אזור קונייטרה הגיעו אל אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, חקא.
"[אבירם] מה עושה חקא? אומר, הבנתי. ראשית הוא מכניס את יתר הפלוגות של חטיבה 7 שלא הופעלו, לפעולה. ממש לקרבות, לקו החזית. מרגע זה אני עושה חלוקת גזרות לא בין שני המג"דים [של חטיבה 188] – זוכר, עד רגע זה היה נפשי בצפונית וארז בדרומית – מעכשיו אני עושה חלוקת גזרות בין שני המח"טים. הגזרה הצפונית הופכת להיות גזרתו של אלוף-משנה אביגדור בן גל, המוכר בכינויו יאנוש, מח"ט 7. הגזרה הדרומית הופכת להיות גזרתו של אלוף-משנה יצחק בן שוהם, מח"ט 188. עד כאן אין בעיות, נכון?
הגזרה הצפונית מקבלת אליה להגנתה 113 טנקים. מי המפקדים? שלושה סגני אלופים ותיקים ומנוסים. ראטס הוא מפקד קורס מ"פ, הולך להיות בתפקיד הבא שלו מח"ט מילואים. אביגדור קהלני, רק שבחים יש לי לומר עליו. באמת – עיטור המופת מששת הימים, מג"ד משכמו ומעלה, סגן-אלוף ותיק. יאיר נפשי צמח בכלל בהנדסה ולא בשריון, אבל הספיק 'לטעום' את השריון והוא מג"ד ותיק מאד ברמת הגולן ועבר ימי קרב. גם הוא סגן אלוף. אלה המפקדים שאתה רוצה שיובילו אותך [בקרב].
בוא נעבור עכשיו לגזרה הדרומית. זוכר כמה טנקים היו בצפונית? 113 טנקים. בדרומית, בן שוהם מקבל 64 טנקים. זה חמישים טנקים הבדל, כמעט! זה בלתי נתפס! מי מפקדי הכוחות? רס"ן עודד ארז ורס"ן חיים ברק. קודם כל, זה שהם רק רבי סרנים מראה שהם צעירים, Rookies, טירונים. אף אחד מהם לא עשה אפילו תרגיל גדודי עם הגדוד שלו. חיים ברק קיבל את הגדוד שלושה שבועות לפני זה! גדוד 82. שלושה שבועות לפ ני! את רמת הגולן הם לא מכירים. ארז היה פעם [ברמת הגולן] אבל כבר שנים לא היה. לא מכירים! הם טירונים בתפקיד המג"ד, לא עשו תרגיל גדודי, ונותנים להם 64 טנקים בלבד להגן על הגזרה.
בוא נבדוק את התבליט, הטופוגרפיה. הגזרה הצפונית היא גזרה שהרבה יותר קל להגן עליה מהגזרה הדרומית. היא גזרה עם הרבה מאד רכסים. פתחת קונייטרה רבתי נשלטת על ידי כל מיני בלטים וכן הלאה. קל להגן עליה באופן יחסי. היא בנויה לתפארת לטובת המגנים. הגזרה הדרומית? פרוצה לאין ערוך! פרצות ענק של קודנה ורפיד וכל מיני מקומות אחרים, לאין ערוך יותר פרוצה!"
מכיוון שאיש בפיקוד הבכיר לא הבין את חומרת המצב שנוצר בגזרה הדרומית, כוחות התגבור שנשלחים אליה היו בהיקף מצומצם וכמעט שולי. אחד מכוחות התגבור האלה היה זה של צביקה גרינגולד, מ"פ הטנקים שחזר מחופשה. בשעה שש בערב התייצב צביקה במחנה נפח, המפקדה הראשית של רמת הגולן.
" [אבירם] פוגש את הסמח"ט, דוד ישראלי, שאומר לו שהם קיבלו את הגזרה הדרומית עליהם. 'תארגן לך שניים-שלושה טנקים, אם אתה יכול. הגיעו טנקים מהקו, והם במצב לא כל כך טוב,' – הוא אומר לו את זה בלשון המעטה. צביקה הולך, ויש שרידי גופות בפנים, של הלוחמים של 188. זה קטע לא פשוט, אגב. אתה יכול להיות לוחם אמיץ בצורה בלתי רגילה, אבל להתעסק עם שרידי גופות, אתה לא בדיוק בנוי לדברים האלה.
איך שלא יהיה, הוא מפנה את השרידים עם הח'ברה של חברה-קדישא או מי שלא היה מהרבנות, ומצליח להשמיש שני טנקים. בשעות הערב של יום שבת, הוא יוצא עם שני טנקים בפקודתו של הסמח"ט, דוד ישראלי, ומתחיל לעשות את דרכו על ציר הנפט, שני טנקים בודדים."
'ציר הנפט' הוא שמו של כביש שנסלל לצידו של צינור ארוך שבעבר הוביל נפט מערב הסעודית אל נמל צידון בלבנון. כביש הנפט חוצה את רמת הגולן באלכסון, מקו הגבול עם סוריה בערך באזור מרכז הרמה – ועד הגבול הלבנוני בצפון. הוא עובר לא רחוק מבסיס נפח שממנו יצא כוח הטנקים של צביקה לכיוון דרום.
"[אבירם] בערך שניים-שלושה קילומטרים מהצומת של ציר הנפט עם הכביש שהולך לכיוון הכנרת למטה, מה שאנחנו קוראים היום גשר אריק, יהודיה. שניים-שלושה ק"מ לפני הצומת הזו הוא מזהה טנק סורי ויורה עליו. הוא משמיד אותו. מערכת הקשר שלו תקולה: הרבה פעמים היה קורה בטנקים שאחרי ירי היה בלאגן בקשר.
הוא קורא לבחור השני שהיה איתו [בטנק השני] – חגי צור. הם מחליפים טנקים: צביקה עולה על הטנק של חגי ואומר לחגי שינסה להשמיש את הקשר של הטנק, ואם לא – תחזור לנפח, תשמיש ותחזור. אני לא יודע אם זו החלטה נכונה, אבל זה מה שהוא אמר וגם חגי מאשר את זה. חגי לא מצליח להשמיש את הקשר וחוזר לנפח. צביקה נשאר לבד בשטח.
[נתן] טנק אחד.
[אבירם] טנק אחד. עכשיו, אני רוצה להגיד משהו לטובת המאזינים, כי אתה יודע שבישראל כולם צינים וכולם יש להם מה להגיד. צביקה גרינגולד, טנק בודד בשטח, על ציר הנפט. יש לו אלף סיבות לחזור על עקבותיו לנפח. אלף סיבות! אף אחד לא היה אומר לו כלום, דרך אגב. אלף סיבות! וצביקה נשאר. צריך לזכור את זה. צריך להזכיר את זה. הוא נשאר בשטח אחרי שהוא פגע בטנק סורי, והוא מבין שיש עוד טנקים סורים בסביבה."
מה שארע בשעות שלאחר מכן הוא אחד מסיפורי הגבורה המפורסמים של המלחמה. הטנק הבודד של צביקה נתקל בכוח שריון סורי גדול, ונלחם בו לבדו במשך מספר שעות כשצביקה מדלג מעמדה לעמדה, צולף בטנקי האויב ובולם את התקדמותם. שנים רבות לאחר מכן הועלו טענות לפיהם סיפור הגבורה של כוח צביקה נופח והוגזם. אבירם ברקאי, מחבר הספר 'על בלימה' ומי שחקר את השתלשלות האירועים בחזית רמת הגולן לעומקן, מסכים שהסיפור המקורי אכן נופח – אבל לא על ידי צביקה.
"[אבירם] יצא מערך [הדרכה] שנקרא "שישים אפס." מערך של חיל חינוך שאומר שצביקה השמיד שישים טנקים והאויב לא השמיד אותו. אמרתי לצביקה, 'נו, צביקה, בחייך…איך הגענו למספר שישים?…' והוא אמר לי – 'אבירם, אני מעולם לא אמרתי את המספר שישים. מעולם!' אמרתי לו, 'כי ברור לי שלא השמדת שישים. כמה?'. אז הוא אומר – 'בין שלושה לחמישה.' אמרתי, אוקי, זה עושה לי הגיון. דרך אגב, להשאר במקום, ביום שבת, על ציר הנפט ולא לחזור לנפח ולא לברוח ולפגוע בשלושה עד חמישה טנקים – אני מסיר את הכובע. בענק!"
"לקראת 23:00 בלילה, שישה באוקטובר, מגיע כוח המילואים הראשון לרמת הגולן. עוזי מור, מג"ד מילואים, גדוד 266 מחטיבה 179 של רן שריג. הוא מגיע עם שבעה טנקים, יחד איתו המ"פ אמנון שרון. מגיעים לתדרוך ונפח ואומרים להם – סעו על ציר הנפט, תפגשו שם אחד צביקה. תחבירו אותו אליכם ותמשיכו הלאה.
הם מגיעים לציר הנפט וצביקה מאותת להם עם הפנסון הקטן של הטלפון האחורי, מזהים אותו. ואז עוזי מור, איש יקר מאד, עושה החלטה לדעתי – ועוד פעם, זה בדיעבד ואני יושב איתך מול השולחן – אבל לדעתי החלטה שגויה. [הוא אומר לצביקה] 'כנס בין הגדרות של ציר הנפט מימין', והם נעים על הציר קדימה ומשפרים עמדות. לא עושים דבר כזה בלילה, בלי אמצעי ראיית לילה כשכבר הייתה התקלות.
ואז הם חוטפים מארב סורי, כקילומטר מצומת משטה.
[נתן] מארב טנקים?
[אבירם] לא ידוע אם זה היה מארב טנקים או נ"ט. קשה לדעת בדיוק מה היה שם. מתוך שמונה טנקים שישה חוטפים. המג"ד, עוזי מור, מאבד כמעט לגמרי את מאור עינייו ויד אחת שלו נקטעת. אמנון שרון, המ"פ, נותר בשטח ונופל בשבי הסורי. הטנק של צביקה חוטף פגז, ושלושת אנשי הצריח – למי שלא טנקיסט, בצריח יש תותחן, טען ומפקד – הם קופצים החוצה. רצים אחורה לטנק האחרון שהופך להיות טנק פצועים, טנק שאיתו בורחים לנפח, כי הבינו שהם בצרות צרורות. ואז בעודם רצים, צביקה שואל 'איפה הנהג? איפה פיליפ?'. פיליפ ברקוביץ', הנהג. אומרים – וואו! אז הוא אומר לצוות, תמשיכו לרוץ, אני חוזר לטנק. כשהוא מגיע חמישים מטרים ממנו הטנק מתפוצץ עם פיליפ בפנים.
הטנק האחרון נוסע לנפח, והם משאירים את צביקה מאחור. שוב, אין לי טענות לאף אחד בתוך הלחץ והבוקה והמבולקה. שכחו. צביקה מסתכל אנה ואנה ומזהה איזה טנק שנראה לו במצב טוב. הוא עולה עליו ומוצא צוות מילואים די מבוהל. לוקח את הפיקוד על הטנק. יוצר קשר עם בן שוהם. השעה היא בערך חצות בין שבת לראשון. מספר לו מה קרה ושואל מה עושים. בן שוהם אומר לו – קח את הטנק הבודד שאתה עליו, תחזור לכיוון הגדרות של נפח ותתמקם באזור עין-קורה, כשני קילומטר מהגדרות של נפח. צביקה אומר לי שאת אנחת הרווחה שלו אפשר היה לשמוע… [צוחקים] אמרתי לו, למה בכלל שאלת?!…"
בינתיים, בגזרת הדרום, המצב מחמיר מרגע לרגע. גדוד 53 של חטיבה 188 מצליח לבלום את הכוחות הסורים באור יום, אבל כשהערב יורד הנחיתות הטקטית של הכוחות המגנים מתחילה לבוא לכדי ביטוי. הגדוד סופג עשרות הרוגים ופצועים.
"[אבירם] בגזרה הדרומית, הגזרה של בן שוהם מח"ט 188, שיש לו רק 64 טנקים להגן, עם שני מפקדי כוחות ירוקים, עם גזרה פרוצה לאין ערוך – הסורים דחפו 437 טנקים. זה מסביר הכל. זה מסביר הכל. זה מסביר למה עם רדת החשיכה – ואני מדגיש 'עד רדת החשיכה', כי עד רדת החשיכה פלוס מינוס 188 בלמו את הסורים ולא איפשרו להם לעבור את הקו הסגול… אבל עם רדת החשיכה, מפוצלים למחלקות מחלקות על שטח ענק…אתה לא יכול לעשות ריכוז כוח כאן. יש כל כך הרבה נקודות שדרכן אפשר לפרוץ. מישהו אמר פעם 'למה לא ריכזו כוחות?'. איך לרכז כוחות?! ריבונו של עולם, יש לך כל כך מעט טנקים וכל הרבה פרצות. הם מפוזרים למחלקות, בלי אמצעי ראיית לילה. אז הם עושים כמיטב יכולתם. אבל הסורים עם אמצעי ראיית לילה, וזה מה שקרה. ולכן הגזרה הצפונית של יאנוש הצליחה לבלום – בגדול, פה ושם היו חדירות, אבל בגדול – ובגזרה הדרומית של בן שוהם החלו במהלך הלילה להיות חדירות פנימה, והחדירות הלכו וגדלו וגדלו, והסורים כבר אוטוטו, בחלק מהמקומות, היו כמעט במבואות הצירים שיורדים לכנרת."
ציון הדרי, החובש הקרבי, מגיע לחזית ומצטרף לשמעון יוסף ושאר כוחות הרפואה שמתמודדים עם שטף עצום של נפגעים.
"[ציון] ואנחנו מגיעים לקונייטרה. איזו הפגזה על הבונקר בקונייטרה…לא יכולים לצאת עם הפצוע, לא יכולים לזוז ולא לעשות שום דבר. בשניה של שקט מהר הכנסנו את מולי דגני לתוך המוצב. ואז אני פוגש את הרופא ווסרגלוק רובין. הוא אומר לי – 'איפה אתה! אתה לא נורמלי! למה לא באת?!' אמרתי לו, 'אף אחד לא בא לקחת אותי, אף אחד לא אמר לי כלום…'
נכנסתי לבונקר. מלא פצועים של גדוד 50 של נח"ל, גולני, צנחנים, כל מיני מילואמניקים, אחד על השני. 'בוא הנה ציון, תפנה את זה ואת זה.' הגיע נגמ"ש, והכנסנו אותם לנגמ"ש. הנהג – אני זוכר שהוא היה גרוזיני גיבור וחזק, אני לא אשכח אותו, אומר לי – 'אני אקח אתכם לאיפה שאתם רוצים. אני לא מפחד מהפגזות.'
פינו את הנפגעים ובאתי לנסוע. אומר לי הרופא – 'אתה לא נוסע עם הנגמ"ש הזה.'
אמרתי לו – 'אבל זה הנגמ"ש שלי!'.
הוא אומר לי – 'לא, אין לך חליפת נויימקס, חליפה חסינת אש. אתה לבוש בגדי א', אתה באת מהבית. אתה לא יכול לנסוע בנגמ"ש. אתה צריך חליפת נויימקס.'
אמרתי לו – 'דוקטור, עכשיו אתה מדבר על נויימקס?! תסתכל כמה פצועים!'
הוא אומר לי – 'שום דבר, אתה נשאר פה.' והוא צועק 'שמעון! אתה נוסע עם הנגמ"ש.' הייתה לו חליפה. שמעון זה החבר של פפי. הוא עלה על הנגמ"ש, נסע עם הגרוזיני והפצועים, וחטף כדור בראש אחרי עין זיוון מהקומנדו [הסורי] ונהרג.
זאת אומרת, זאת פעם שניה שאני ניצל: פעם בחרמון, ופעם הייתי צריך לנסוע במקומו [של שמעון]. אתה מבין, הרופא הזה, הציל אותי – פעמיים! פעמיים! אני חי, יש לי נכדים, יש לי ילדים ברוך השם, ואני כל הזמן חושב על מי שנהרג במקומי."
צביקה גרינגולד וטנק המילואים שלו התקדמו צפונה, ולפנות בוקר חברו אל דוד ישראלי, סגן מפקד חטיבה 188. שעות ספורות לאחר מכן הצטרף אליהם גם כוח הטנקים של יצחק בן-שהם, המח"ט. הכוח המשולב נתקל בחטיבת טנקים סורית ומשמיד אותה. אבל הסורים שוטפים את רמת הגולן, ומאיימים לכבוש את בסיס נפח, המפקדה הראשית.
"[אבירם] לפתע פתאום עולה על הקשר רפול, ואומר לבן שוהם – 'חזור לנפח, הסורים על הגדרות.' זה המשפט הידוע. אני, כל אימת שהילדים שלי כשהיו צעירים, היו מתחילים 'אבא! אבא!' הייתי אומר להם 'מה קרה? הסורים על הגדרות??' זה ביטוי שכל הלוחמים לקחו איתם. אז הוא אומר – תחזור לנפח, הסורים על הגדרות."
פאפי, פקידת השריון, עדיין לא יודעת שהחבר שלה, שמעון יוסף ז"ל, כבר אינו בין החיים. היא פונתה מנפח אל בסיס פילון, שם האזינה לקשר הצה"לי ושמעה את מח"ט 188, יצחק בן שוהם, מבקש תגבורת ממח"ט 7, יאנוש בן גל.
"[פאפי] בבוקר אני ועוד מישהי, אני חושבת שהיא הייתה מהקשר, קוראים לה לאה. הלכנו והתיישבנו בנגמ"ש, ושמענו את הקשר. שמענו הכל. בסביבות שתיים עשרה או שתיים עשרה וחצי, אני לא זוכרת את השעה המדוייקת, שמענו את המח"ט. אני הייתי צעירה, אז לא ידעתי כל כך את הקודים. היא אמרה לי ש-20 זה המח"ט. הוא דיבר אז עם יאנוש, ושמעתי את השיחה הנוראית הזו, שהוא מבקש ומתחנן לציפורים, ומתחנן ומבקש ממנו להשאיר לו את הכוח והוא לא משאיר לו את הכוח. בסוף הוא אומר 'חבל, חבל, חבל…'
"[אבירם] במהלך הניסיונות לחזור לנפח ולהציל את נפח, כולם יחד – צביקה גרינגולד שעדיין איתם, יחד עם המח"ט בן שוהם, בני קצין קצין האג"ם, ישראלי הסמח"ט…כולם מנסים להציל ולהגיע…קורה…אסון זו לא המילה הנכונה, אבל קורה… 188 חוטפת מכה נוראית. הטנקים של המח"ט והסמח"ט חוטפים פגיעות ישירות. בטנק המח"ט נהרג המח"ט אל"מ יצחק בן שוהם וקצין האג"ם רס"ן בני קצין, ובטנק הסמח"ט נהרג הסמח"ט דוד ישראלי ומילואמניק, קצין בשם יואב ברקאי מקיבוץ עין חרוד. זו מכה נוראית."
המח"ט, הסמח"ט וקצין האג"ם של החטיבה אינם. גדוד 53 בגזרה הדרומית ספג אבידות נוראיות ונמצא פסע מהשמדה מוחלטת. יותר ממחצית הלוחמים של החטיבה פצועים או הרוגים.
"[פאפי] ואז אחרי כמה זמנו שמענו שהמח"ט נהרג, וקצין האג"ם נהרג. ירדתי מהנגמ"ש ונכנסתי בחזרה לאולם. באתי לבנות ואמרתי להן, 'תקשיבו, המח"ט נהרג, קצין אג"ם נהרג…' והן הסתכלו עלי, מה את מדברת שטויות? אני הייתי צעירה, אז לא התייחסו אלי ברצינות. אני אומרת להם – 'אני שמעתי בקשר!' אז הבנות רצו לשמוע בקשר, ואז נכנסה מישהי ואמרה, 'בנות, הסמח"ט נהרג.'
הבנו שמשהו נורא קרה. התיישבנו על הרצפה, כולנו, היינו באבל. ממש אבל. ישבנו על הרצפה, עם הראש מורכן למטה, ולא דיברנו. זו הייתה דממה נוראית, מחרישת אוזניים. ואז הגיע משה צוריך, שהיה קצין מודיעין, וכינס אותנו ואמר לנו, 'בנות, תקשיבו, חטיבה 188 נכחדה.'
הסתכלנו עליו ככה…איך מגיבים לדבר כזה? מה אומרים?…"
בדרום רמת הגולן היה המצב בכי רע. בתל סאקי התבצרו כמה עשרות לוחמים, ביניהם מספר טנקיסטים של חטיבה 188, בבונקר תת-קרקעי, מסתתרים מפני כוחות קומנדו סוריים שהונחתו על התל במסוקים. כמה קילומטרים צפונית משם, בתל פארס – המכונה גם הר פרס – הדפו מג"ד 53 עודד ארז וחמישה עשר הטנקים שנותרו לו מאות טנקים וחיילים סורים שכיתרו את התל מכל עבר. ביום ראשון בערב, היום השני ללחימה, נתקבלה ההחלטה לסגת. כוח הטנקים של עודד ארז יוצא מערבה בשיירה שלימים זכתה לכינוי 'שיירת הרפאים'. הכוח נתקל בשני טנקים סורים ומשמיד אותם, אך בכך לא מסתיימות צרותיו.
"[אבירם] 188 בגזרה הדרומית, עושה את מסע הנסיגה שלהם ועוזבת את דרום הרמה, ומגיעה למחנה ירדן. אומרים להם 'תעזבו, אתם מוקפים.' הם עושים בלילה שבין ראשון לשני מסע נסיגה. ותוך כדי מסע הנסיגה הקמב"ץ שלהם, יוסי ספיר, נהרג. כוחותינו יורים עליהם והורגים אותו בטעות כמובן. הם יורדים למטה, והם שבורים. הם באמת מוכים ושבורים ומבחינתם הם לא עמדו במשימה. נכשלו. נכשלו!".
זה היה, אם כן, מצב העניינים בערבו של יום ראשון. חטיבה 188, שנשאה בעיקר עול הבלימה של הכוחות הסוריים – נמחקה כמעט לחלוטין, וכל שדרת הפיקוד הבכיר שלה נהרגה. בצפון הצליחו חטיבה 7 וגדוד 71 לבלום את הסורים בסדרה של קרבות מרים ועקובים מדם, אבל בדרום הרמה מוטטו הסורים את קווי ההגנה, כבשו שטחים נרחבים וכבר צפו על הכנרת. בפיקוד צפון נתקבלה החלטה למלכד את גשרי הירדן, לקראת הרגע שבו ישטפו הטנקים הסורים את שארית הכוחות המגנים וישעטו מערבה.
בפרק הבא נמשיך את סיפורה של חטיבה 188. נשמע על 'ליל הבזוקות' וההתקלות הגורלית של שי קנטור, על המג"ד שחזר מנפאל והסמג"ד שברח מבית החולים כדי להקים מחדש את החטיבה המוכה תוך כדי הקרבות – ועל הקרב העקוב מדם בעמק הבכא.
https://soundcloud.com/myuu/msp3danger
https://www.youtube.com/watch?v=liPX4uqfLWA
https://www.youtube.com/watch?v=W_USLXUIt40
https://www.youtube.com/watch?v=W2MHwws8TsE
https://www.youtube.com/watch?v=pjRDn5mG2Pw
https://www.youtube.com/watch?v=HyFOlrt6Sz0
https://www.youtube.com/watch?v=Zkx944e1cTU
https://soundcloud.com/edboi19/pirate-tension
https://soundcloud.com/karol-piczak/fields-of-war-prelude
https://www.youtube.com/watch?v=xlKns2KbKBc
https://soundcloud.com/myuu/the-crypt-horror-soundscape
https://soundcloud.com/jetflystation/they-are-attacking
https://soundcloud.com/proxymusik/over-dresden
ביבליוגרפיה ומקורות
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4424880,00.html
https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/e/e6/Syria-YKW-initial-map-He.svg
https://www.youtube.com/watch?v=udKfmiM0SwU
https://www.youtube.com/watch?v=MJn5WEInerA
https://www.youtube.com/watch?v=DcYZ3_PFDFA
https://www.youtube.com/watch?v=HyFOlrt6Sz0
http://www.military-today.com/missiles/malyutka.htm
https://www.youtube.com/watch?v=GR0bK7Ta27o&t=
https://www.israelhayom.co.il/article/315613
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4391924,00.html
http://yadlashiryon.com/division/hativa188/
https://www.mako.co.il/pzm-weekend/Article-8d4cc63cc421141006.htm
http://maarachot.idf.il/PDF/FILES/4/110484.pdf
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%A0%D7%A7_%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%9B%D7%94
http://maarachot.idf.il/PDF/FILES/7/106787.pdf
