Podcast: Download

הרולד מקלוסקי היה אדם רגיל, טכנאי בן 64 בכור גרעיני, עד שנחשף למינון אדיר של קרינה רדיואקטיבית בעקבות תאונה גרעינית – מינון קטלני. אך בתום חודשים של טיפולים ובידוד כפוי, הרולד עשה את הבלתי יאמן ושרד. מהי קרינה רדיואקטיבית וכיצד היא פוגעת בגופנו?

תיקון: כפי שציינו מספר מאזינים, המונח 'רדיואקטיביות' מתייחס בהגדרה לקרינה הנפלטת כתוצאה מהתפרקות של אטומים. קרינת רנטגן, על אף שגם היא מייננת, אינה קרינה 'רדיואקטיבית' במובן זה.

רשימת תפוצה בדואר האלקטרוני | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

הפרק בחסות:

רדיואקטיביות ומחלת קרינה

כתב: רן לוי

לא מזמן חגגנו את פורים ושחר, בני בן הארבע, החליט להתחפש לספיידרמן.

גיל ארבע הוא גיל מיוחד. כשאתה בן שנתיים וההורים מחפשים אותך לספיידרמן, אתה לא בדיוק מבין מי זה ספיידרמן ומה אתה אמור לעשות בתוך התלבושת האדומה. בגיל שבע אתה כבר בוגר מספיק כדי להבין שגם אם התחפשת לספיידרמן, אתה לא באמת ספיידרמן. אבל גיל ארבע הוא גיל קסום. בגיל ארבע, אם התחפשת לספיידרמן – אתה באמת הופך לספיידרמן. הגבול בין הדמיון הפרטי שלך למציאות של העולם החיצון מטושטש בדיוק במידה הנכונה כדי להרגיש שאוטוטו, אם רק תלבש את החליפה ותעשה את התנועות הנכונות, קורי עכביש יזנקו מכף ידך ותוכל לטפס על קירות בניינים.

במקרה של שחר, הוא גילה שכשהוא לובש את חליפת ספיידרמן שלו – הוא באמת זוכה בכוחות על. הוא מסוגל לעטוף את אויביו בקורי עכביש בלתי נראים ולהפוך אותם לפסלים, ואגרוף אחד שלו מפיל אותם לרצפה מעולפים. יש רק קץ' אחד: בשלב זה כוחות העל של שחר פועלים רק על אבא (כל הזמן) ואמא (כשהיא במצב רוח מתאים). אנחנו עדיין מנסים להתג בר על התקלה. יכול להיות שזו בעיה בתפרים.

רבים מגיבורי העל של סדרות הקומיקס זכו בכוחותיהם בעקבות חשיפה למינון גבוה של קרינה רדיואקטיבית. ברוס באנר, למשל, היה פיזיקאי מן השורה עד שפצצה גרעינית שפיתח התפוצצה ברגע הלא נכון- וברוס הפך ל'ענק הירוק'. פטר פרקר, ספיידרמן, היה תלמיד תיכון מחונן שננשך על ידי עכביש רדיואקטיבי. אפילו גודזילה, המפלצת היפנית האיומה, הייתה בסך הכל לטאה גדולה עד שהתקרבה יותר מדי לאתר ניסויים גרעיניים באוקיינוס השקט.
ומה קורה במציאות? מה קורה לאדם שנחשף לקרינה רדיואקטיבית במינון גבוה במיוחד? ההיגיון הבריא אומר לנו שמדובר במוות ודאי. אחרי הכל, החיים אינם עלילת קומיקס…ובכל זאת: מוות ודאי, אמרנו? לא בהכרח.

השלושים באוגוסט, 1976.

מפעל הפלוטוניום שליד העיירה הנפורד, במדינת וושינגטון שבארצות הברית, היה מפעל בעל היסטוריה צבאית מפוארת. בימי מלחמת העולם השנייה הופק במפעל הפלוטוניום ששימש בפצצה הגרעינית שהוטלה על נגסקי, ומאוחר יותר גם פלוטוניום עבור הטילים הבליסטיים של עידן המלחמה הקרה. בראשית שנות השבעים הוסב המפעל לתפקיד חדש וזוהר פחות: הפקת חומרים רדיואקטיביים מפסולת של כורים גרעיניים לשימושים אזרחיים, כמו בגלאי עשן או תהליכים תעשייתים מסוימים.
הרולד מקלוסקי (McCluskey) היה טכנאי ותיק בהנפורד. למקלוסקי בן ה-64 היו 25 שנות ניסיון בעבודה עם חומרים מסוכנים, כמו למשל ה'אמריקיום': תוצר לוואי רדיואקטיבי של הפקת הפלוטוניום.
השלושים באוגוסט החל כיום שמח יחסית עבור הרולד. היה זה יום הנישואים ה-40 שלו ושל אשתו, וגם היום הראשון בעבודה אחרי שביתה מאורגנת של עובדי המפעל שנמשכה חמישה חודשים ארוכים. בשעות הערב של אותו היום נפרד מאשתו לשלום, ויצא אל משמרת לילה במפעל. ספק אם ניחש שבהפעם הבאה שיראה אותה , חייו יהיו שונים לגמרי.

אנרי בקרל

בשנת 1895 גילה וילהלם רנטגן הגרמני קרינה חדשה ובלתי מוכרת אשר הייתה מסוגלת לחדור מבעד לעצמים אטומים כמו עץ ובשר. קרני הרנטגן, או 'קרני X' כפי שהן מכונות בלעז, עוררו את סקרנותם של רבים בקהילה המדעית, וביניהם פיזיקאי צרפתי בשם אנטואן אנרי בקרל.
בקרל ידע שישנם חומרים מסוימים אשר זורחים בחושך, ושאל את עצמו אם ייתכן והאור שפולטים אותם חומרים קשור באופן כלשהו לקרינה המסתורית שגילה רנטגן. קרני רנטגן מסוגלים לעבור דרך נייר כהה ואטום וליצור כתם כהה על נייר צילום חשוף, ובקרל החליט לבדוק אם גם הקרינה שפולטים החומרים הזרחניים מסוגלת לעשות כן.
כמה מבני משפחתו של בקרל היו גיאולוגים, כך שלאנרי הייתה גישה חופשית למגוון רחב של סלעים ומינרלים – וביניהם גם מינרל שהכיל אורניום.
כדי לגרום לחומר זרחני להאיר, יש ראשית לחשוף אותו לאור השמש למשך זמן מה. בקרל נתן לאורניום לרבוץ בשמש מספר שעות, ואז עטף את הסלע בנייר כהה והניח אותו על גבי לוח צילום. לשמחתו, כתם כהה הופיע על לוח הצילום, ובקרל הסיק מכך שהאורניום מסוגל להמיר את אור השמש הנספג בתוכו לקרינה דומה לקרינת רנטגן. הוא המשיך בניסוייו, אך מזג האוויר בפריס סירב לשתף פעולה: עננים עבים הסתירו את השמש, ובקרל המאוכזב נאלץ להשאיר את האורניום שלו במגירה. להפתעתו, כשפתח את המגירה כעבור מספר ימים, ראה שכתם כהה חדש נוצר על לוח הצילום. במילים אחרות, מקור הקרינה שפלט האורניום לא היה באנרגיה שקלט מהשמש, כי אם ממקור אנרגיה פנימי ובלתי מוכר לחלוטין עד אז.

הנפורד, מפעל הפלוטוניום, חצות

הרולד מקלוסקי שמח לחזור לעבודה. שביתת עובדים בת חמישה חודשים הגיעה סוף סוף לסיומה, והרולד קיוה שחייו יחזרו למסלולם. לרוע מזלו, כמעט מיד נתקל בבעיה.

התהליך התעשייתי שבו היה הרולד מעורב היה מיצוי האמריקיום הרדיואקטיבי מתוך תערובת שהכילה סוג מסוים של שרף. כיוון שהאמריקיום פולט קרינה רדיואקטיבית חזקה במיוחד – עד פי חמישים מפלוטוניום – תהליך המיצוי נעשה בתוך תא משוריין ומבודד, מבעד דופן זכוכית עבה, באמצעות כפפות עופרת מיוחדות.
כשחזר הרולד לעבודה, גילה שבחמשת החודשים האחרונים, לכל אורך תקופת השביתה, התערובת הרדיואקטיבית הושארה בתוך התא המשוריין. כדי להפיק את האמריקיום, היה עליו להוסיף לתערובת חומצה חנקתית – אך הוא זכר היטב את מה שלמד בהכשרה המקצועית שלו: אם תערובת השרף והאמריקיום היא בת יותר משלושה חודשים, הוספת החומצה החנקתית עשויה להפוך אותה לנפיצה ולמסוכנת ביותר. הרולד שלח דגימה מהתערובת לבדיקת מעבדה, והתריע בפני מנהליו כי אסור להמשיך ולעבוד על התערובת הישנה. התשובה מהמעבדה התעכבה, אך התשובה מהדרגים הניהוליים הייתה זריזה יותר: אל תפסיק. תמשיך לעבוד כרגיל.

הארולד החליט לקבל את ההנחייה, ולא לעשות בעיות. קשה להאשים אותו. הוא היה בן 64, בעל השכלה תיכונית בלבד: אם יפוטר ממשרתו, סביר להניח שלא יימצא עבודה משתלמת כל כך כמו העבודה במפעל הפלוטוניום. בעוד שנים ספורות הוא היה אמור לצאת לפנסיה. למה לנענע את הסירה? הרולד שפך את החומצה החנקתית לתוך תערובת האמריקיום.

מארי ופייר קירי

פייר קירי היה מדען צרפתי מוכר ומוערך. ב-1880 גילו הוא ואחיו תופעה חשמלית חדשה בשם 'פיאזואלקטריות', ובעקבותיה הלך שמו לפניו בקרב קהילת המדע בצרפת. מצבה של מארי סקלודובסקה (Sklodowska) היה שונה בתכלית. מארי נולדה בפולין ב-1867, ולמרות שהתעניינה במדע זכתה רק למעט השכלה רשמית בשל היותה אישה. גם לאחר שעברה לצרפת והחלה ללמוד בסורבון היוקרתי, גילתה שמרבית המדענים הגברים לא לקחו אותה ברצינות.

אך כשמכר משותף הכיר ביניהם, פייר הבין שמצא את אהבת חייו. בפעם הראשונה פגש אישה שחולקת איתו את התשוקה והסקרנות המדעית, ושכישוריה אינם נופלים משלו. כשהציע למארי נישואים בפעם הראשונה, סירבה כי קיוותה עדיין לשוב לפולין. פייר השיב שהוא מוכן לוותר על הכל ולבוא איתה לפולין, גם אם כל מה שיכול לעשות שם זה ללמד צרפתית… מארי אמרה 'כן'.

מארי קירי החלה חוקרת את הקרינה שגילה אנרי בקרל מספר שנים קודם לכן. היא ערכה ניסויים רבים על גוש האורניום, וראתה שהוא ממשיך לפלוט קרינה גם אם מחממים אותו, מקררים אותו, מרטיבים אותו, מפוררים אותו או מערבבים אותו עם חומרים אחרים. מכך הסיקה כי מקורה של הקרינה הנפלטת מהאורניום הוא בתכונה בסיסית ביותר החומר, או במילים אחרות, תכונה שקשורה לאטומי האורניום עצמם.
תגליתה של מארי סיקרנה מאוד את פייר – עד כדי כך, שהוא החליט לנטוש את מחקריו שלו ולהצטרף אליה. יחד הצליחו להפיק עוד שני חומרים פולטי קרינה: לאחד קראו פולוניום (על שם מדינת המוצא של מארי), ולשני ראדיום. מארי היא זו שהעניקה לקרינה החדשה את שמה: 'רדיואקטיביות'.

תגלית מרתקת זו פתחה תחום חדש לחלוטין של מחקר מדעי, ובני הזוג קירי זכו להכרה בינלאומית. על אף שמארי הייתה הכוח הדוחף שמאחורי המחקרים, ועדת הנובל החליטה להעניק את הפרס היוקרתי רק לפייר כיוון שמארי הייתה אישה. רק כשהודיע פייר באופן נחרץ שהוא מסרב לקבל את הפרס לבדו, החליטה הוועדה להעניקו גם למארי. השניים חלקו את פרס הנובל בפיזיקה בשנת 1903 יחד עם אנרי בקרל, שחשף את התופעה לראשונה.

בשנת 1906 נפגש פייר עם מספר חברים בבית קפה בפריז. בתום הפגישה יצא לרחוב, אל מזג אוויר סוער ומקפיא. כשחצה את הכביש פגעה בו כרכרה עמוסה לעייפה בציוד צבאי. פייר נהרג במקום.

מארי הייתה שבורת לב, אך למזלה המוניטין המקצועי שלה בשלב זה כבר היה מכובד מספיק כדי לאפשר לה להמשיך ולעסוק במחקר מדעי גם ללא בעלה המנוח. בתום תקופת האבל, קיבלה על עצמה את משרת ההוראה של פייר: האישה הראשונה שלימדה בסורבון בכל 650 שנות קיומו. המשפט הראשון בהרצאה הראשונה שלה היה המשפט האחרון שאמר פייר בהרצאה שנתן לפני שנהרג. בשנת 1911 זכתה מארי קירי שוב בפרס נובל, הפעם בכימיה, על גילוי הראדיום: האדם הראשון, גבר או אשה, שזכה בשני פרסי נובל. עבור דור שלם, ובמידה מסוימת גם בימינו, קירי הייתה 'פניו של המדע': היא גילמה את דמותו של המדען החריף והמבריק, שאינו מתפשר ואינו נרתע בדרך לחקירת האמת על אף כל הקשיים. הרדיואקטיביות היא זו שהביאה למארי קירי הצלחה מקצועית אדירה – אך למרבה האירוניה, הייתה זו שגם הביאה עליה את מותה.

הנפורד, מפעל הפלוטוניום, 02:45 לפנות בוקר

הרולד הוסיף את החומצה החנקתית לתערובת האמריקיום והשרף, ובתוך זמן קצר ראה מבעד לזכוכית הכפולה אדים חומים וסמיכים עולים מתוך התערובת. הוא כבר ראה אדים שכאלה, וזיהה שאלו אדי יוד. מה שהפחיד אותו הייתה כמות היוד שנפלטה והקצב שבו מלאו את התא המשוריין. בתוך שניות התכסתה הזכוכית כולה בשכבה חומה, ומתוך התא נשמעה שריקה חזקה של גזים נעים במהירות. עמו בחדר היה טכנאי נוסף בשם מרווין קלאנט (Klundt), והרולד צעק לו "קרא לעזרה!".
הרולד התקרב אל התא והכניס את ידיו אל תוך הכפפות העבות כדי לנסות ולווסת את לחץ האדים בתא באמצעות ברזים שהיו בתוכו. מבעד לשכבת הגומי והעופרת חש בברור בחום העצום שנפלט מהתערובת הרותחת. הוא שלף את ידיו מתוך הכפפות, וקרא בקול – "זה עומד להתפוצץ!"

מהי קרינה?

ובכן, 'קרינה' היא שם המאגד בתוכו שתי תופעות שונות מאד זו מזו. הסוג הראשון של קרינה הם גלים אלקטרומגנטיים שמתפשטים במרחב כמו גלים במימי האוקינוס. גלי רדיו, שבעזרתם אנחנו מאזינים לגלי צה"ל ורשת ב', הם דוגמא מוכרת לגלים א"מ. הסוג השני של קרינה היא קרינה של חלקיקים: פיסות זעירות של חומר מוצק שנעות במהירות רבה, כמו קליעים של אקדח. חלקיקים אלה הם בדרך כלל אלקטרונים, פרוטונים וניוטרונים, החלקיקים היסודיים שמהם בנויים האטומים.
תכולת האנרגיה של הקרינה באה לידי ביטוי במהירות התנועה של החלקיקים, או בתדר של גלים א"מ. מרבית הקרינה שאנו נחשפים אליה ביום ביום מכילה אנרגיה מועטה בלבד: חלקיקים שנעים באיטיות או גלים א"מ בתדר נמוך, כמו גלי רדיו בתדרי FM ו-AM. ניתן לדמות זאת לגלים נמוכים בים רגוע שפוגעים ברציף מוצק, ולא ממש מזיזים לו. אם תכולת האנרגיה של הקרינה גבוהה, אנחנו נחוש בהשפעתה כאפקט של חימום: למשל, תנורי מיקרוגל פועלים על ידי 'הפגזת' המזון המחומם בגלים א"מ בתדר גבוה, אשר גורמים למים שבאוכל להתחמם מאד. אך כאשר תכולת האנרגיה של הקרינה גבוהה מאד- דהיינו, חלקיקים מהירים במיוחד או גלים א"מ בתדר גבוה מאד- אנחנו מכנים אותה בשם 'קרינה רדיואקטיבית'. הנזק שגורמת קרינה רדיואקטיבית לגוף אינו תוצאת של חימום, אלא מנגנון שונה לחלוטין עליו נרחיב בהמשך.

כיצד נוצרת קרינה רדיואקטיבית? ישנן מגוון תהליכים פיזיקליים הגורמים לקרינה רדיואקטיבית.
ניקח, כדוגמא, אטום של יסוד כמו אורניום. כמו כל האטומים, גם אטום האורניום הוא אוסף של אלקטרונים, פרוטונים וניוטרונים- אך בניגוד לאטומים של יסודות כמו חמצן או פחמן, באטום האורניום סידור החלקיקים היסודיים הוא לא יציב. אפשר לדמות זאת ללהקת רוק שחבריה ניחנים באנרגיה יצירתית שופעת, וכל אחד מהם מנסה כל העת למשוך את הלהקה לכיוון אמנותי אחר: בסופו של דבר, הדבק המאחד את חברי הלהקה נגמר והלהקה מתפרקת. כמו להקת הרוק, גם אטום האורניום מכיל אנרגיה רבה מדי ונמצא כל העת על סף פירוק.

ברגע אקראי כלשהו, האטום הבלתי יציב יתפרק לשני אטומים קטנים יותר. אצל להקות רוק, הפירוק ילווה בדרך כלל בביוגרפיות משמיצות, תביעות בבתי משפט, שירים מעליבים וכן הלאה. במקרה של האטום הבלתי יציב, הפירוק ילווה בקרינה: שטף של חלקיקים וגלים א"מ עתירי אנרגיה- או במילים אחרות, קרינה רדיואקטיבית- שיתפזרו לכל עבר.

הנפורד, 02:45 לפנות בוקר.

הרולד מקלוסקי הספיק להתרחק בקושי שני מטרים וחצי, כאשר לחץ האדים הרותחים הגיע לנקודה קריטית ותא הכפפות התפוצץ בעצמה רבה.

מקלוסקי לבש בגדי מגן עבים וחבש לראשו מסכה, אך אלו לא הועילו לו במאום: מעצמת הפיצוץ נקרעו מעליו הבגדים והמסכה, ואלפי רסיסי זכוכית ומתכת רדיואקטיבית ננעצו בגופו ובפניו. מעצמת הפיצוץ הרולד התעוור והתחרש באופן זמני. כששכב על הרצפה, נאנק מכאבים, התמלאו ריאותיו באדים רדיואקטיביים. בתוך שניות ספורות ספג הרולד מקלוסקי כמות קרינה גבוהה פי 500 מכמות הקרינה המותרת לעובד בכור במשך חיים שלמים. למעשה, החדר שבו אירע הפיצוץ היה מלא בחומר רדיואקטיבי רב כל כך, עד שלמרות הטיהור שעבד המקום בעקבות התאונה, נאלצו הרשויות לאטום אותו לחלוטין. החדר נפתח מחדש רק בשנת 2005, עשרים ותשע שנים מאוחר יותר, ובוצע בו טיהור מקיף נוסף.

מרווין קלאנט, האיש שהארולד הציל את חייו כשהזהיר אותו מפני הפיצוץ המתקרב, חזר אל החדר ההרוס ובאקט גבורה מעורר כבוד משך את הרולד הפצוע החוצה על אף שלו עצמו לא הייתה מסכת מגן. מינון הקרינה שספג קלאנט היה נמוך יחסית, והוא לא ספג נזק בריאותי משמעותי.

הרולד, לעומת זאת, היה איש מת מהלך. אף אחד, בכל ההיסטוריה של עידן הגרעין, לא ספג מינון כה גבוה של קרינה רדיואקטיבית ושרד יותר מימים ספורים. מדוע? מה הופך את הקרינה הרדיואקטיבית למסוכנת כל כך?

מחלת קרינה

כשחקרו פייר ומארי קירי את הקרינה הרדיואקטיבית, הם הבחינו בהשפעה שיש לה על רקמות הגוף. פייר, למשל, הצמיד לזרועו גוש רדיום קורן למשך מספר ימים, תיעד את האדמומיות ולאחר מכן את הפצע שנוצר בנקודת המגע, ואת העובדה שנדרש לפצע זמן רב מהרגיל כדי להחלים. ובכל זאת, איש לא שיער עד כמה באמת מסוכנת הקרינה. פייר ומארי ערכו את מחקריהם ללא שמץ של הגנה, והסתובבו במשך שנים כשבכיסיהם ועל שולחנותיהם חומרים רדיואקטיביים לרוב. כשנתגלה שקרינה רדיואקטיבית הורגת חיידקים, הסברה הייתה שקרינה דווקא עוזרת לגוף להילחם בדלקות, והיו מי שמכרו קרם גוף רדיואקטיבי "בריא במיוחד". אחרים הציבו גושי אורניום ורדיום זוהרים ליד מיטותיהם בתור 'מנורות לילה'…

ההשפעה המזיקה קרינת רנטגן על הגוף נתגלתה כבר בסביבות שנת 1900, אבל חלפו עוד כמעט שלושים שנה עד שנעשה אותו הקישור גם לגבי הקרינה הנפלטת מאורניום וחומרים רדיואקטיביים אחרים. פייר קירי נהרג עוד לפני שהספיק להיתקל בהשפעותיה המזיקות של הקרינה, אך מארי קירי חשה בהן היטב, אם כי לא ידעה מה הסיבה האמתית להן. היא סבלה מדלקות חמורות בכליות, וקטרקט בשתי העיניים – ונפטרה לבסוף כתוצאה מאנמיה בשנת 1934. מחברות המעבדה שלה, ואפילו ספרי הבישול שלה, עדיין פולטים קרינה רדיואקטיבית מסוכנת, וחוקרים שמעוניינים לעיין בהם חייבים לעטות על עצמם ציוד מגן מיוחד.

לאחר הטלת הפצצות הגרעיניות הראשונות על הירושימה ונגסקי, זרמו פצועים רבים אל בתי החולים ביפן. הרופאים ביפן הבחינו שרבים מהנפגעים, גם אלו שלא ספגו חבלות פיזיות משמעותיות, סובלים ממחלה מסתורית שתקפה אותם כעבור מספר ימים. התסמינים היו כמעט תמיד זהים: בתחילה ירידה במספר תאי הדם הלבנים של מערכת החי סון, לאחר מכן פגיעה במערכת העיכול, סחרחורות, כאבי ראש, ולבסוף איבוד הכרה ומוות. הרופאים היפנים לא מצאו הסבר למחלה המסתורית, כיוון שבימים הראשונים כלל לא היו מודעים לכך שהפצצות שהוטלו עליהם היו פצצות גרעיניות. תיאוריהם של הרופאים היפנים היוו את הבסיס למחקר על 'מחלת הקרינה', או בשמה הלועזי Acute Radiation Syndrome.

נזכור שקרינה רדיואקטיבית היא קרינה עתירת אנרגיה: שטף של חלקיקים מהירים או גלים א"מ בתדר גבוה. כשגל א"מ רב עצמה או חלקיק מהיר חודר אל תוך הגוף, הוא כמו כדור באולינג שפוגע בפינים בסוף המסלול- כשאת תפקיד הפינים מגלמים האטומים שבתאים. הפגיעה מעיפה מתוך האטומים אלקטרונים, ובכך משבשת את המאזן החשמלי בין האלקטרונים השליליים והפרוטונים החיוביים. האטום, שהיה נייטרלי מבחינה חשמלית, הופך עתה ל'יון'- אטום שיש לו מטען חשמלי. זו הסיבה לכך שקרינה רדיואקטיבית מכונה גם 'קרינה מייננת', מלשון להפוך אטום ליון.
התהליכים הכימיים המתרחשים בתוך תא חי תלויים מאד באיזון של מגוון השפעות חיצוניות, מטמפרטורה ועד חומציות. יינון בלתי צפוי של אטומים משבש באופן חריף את התהליכים העדינים האלה- כאילו החלפנו כמה נגני כינור בתזמורת פילהרמונית בגיטריסטים של רוק כבד. ההשפעה שתהיה לשיבוש זה תלויה במזל: לעתים מדובר בהרס של חלבון זניח, ולפעמים מוטציה בדנ"א גורמת לתא להפוך לסרטני.

כאן המקום לציין שכולנו נחשפים לקרינה רדיואקטיבית בכל רגע ובכל מקום. האוויר שאנו נושמים, המזון שאנחנו אוכלים והכיסאות שאנחנו יושבים עליהם מכילים באופן טבעי כמות מזערית של אטומים רדיואקטיביים, ואין דרך מעשית להתחמק מכך. נוסף על כך, חלקיקים רדיואקטיביים מהחלל פוגעים בנו מדי פעם, וללא ספק גורמים נזק לתאי הגוף. אך ברובם המוחלט של המקרים, התאים מסוגלים להתמודד עם הנזק שגורמת הקרינה. אם מולקולה כלשהי נהרסת, מנגנונים מיוחדים בתא מזהים זאת ומתקנים או מפרקים אותה. אם נגרם לתא נזק שאינו בר תיקון, הוא מבצע 'התאבדות יזומה' כדי למנוע מהנזק להתפשט גם לתאים השכנים.

מחלת קרינה נגרמת כשמינון הקרינה הרדיואקטיבית הוא כה גבוה, עד שיותר תאים נפגעים בבת אחת משהגוף מסוגל להחליף – או במילים אחרות, כשנגרם נזק לרקמות, ולא רק לתאים בודדים. הרקמות הראשונות שנפגעות, בדרך כלל, הן רקמות שהתאים שבהן מתחלקים בקצב גבוה ובהם נזק שנגרם לדנ"א בא לידי ביטוי באופן מיידי. זו הסיבה שאחת ההשפעות הראשונות של מחלת קרינה היא פגיעה בתאי דופן המעי ובתאי מח העצם המייצרים תאי דם אדומים ולבנים. במינון גבוה מאוד נפגעים גם תאים במערכת העצבים, והתוצאה היא סחרחורת ואיבוד הכרה. מוות כתוצאה ממחלת קרינה יכול לבוא בתוך שבועות, ימים ואפילו שעות ספורות, כתלות במינון שסופג החולה.

הנפורד, מתקן טיהור, 1976

הרולד מקלוסקי נפצע באורח חמור ופונה במהירות למתקן טיהור מיוחד לא רחוק ממפעל הפלוטוניום. המחלצים הניחו אותו על מיטה מיוחדת, ומשם הסיעו באמצעות שלט רחוק על מסילה אל חדר מבודד בעל קירות בטון עבים.

הרולד היה מלא כל כך בחומר רדיואקטיבי כתוצאה אלפי הרסיסים הרדיואקטיביים שספג והאדים שנשם, עד שבמשך חמישה חודשים ארוכים אף אחד לא התקרב אליו, פרט למספר מצומצם של רופאים ואחיות שעטו על עצמם ביגוד מגן ומסיכות. המים שבהם התקלח והמגבות שבהם התנגב הוטמנו מאוחר יותר יחד עם פסולת רדיואקטיבית אחרת. עבור הרולד, זו הייתה תקופה איומה. פרט לכאבים העזים בכל גופו, הוא גם היה חרש ועיוור כמעט לגמרי, ולא הצליח להבין מילה ממה שאמרו מטפליו מבעד למסכות. רק האמונה הדתית העזה שלו סייעה להתגבר על הכאב והפחד הנורא. אפילו אשתו לא הורשתה להתקרב אליו, וכשחזרה אליו השמיעה יכלו רק לשוחח דרך טלפון פנימי שהצוות הרפואי כינה בהומור שחור 'הקו החם של הרולד'.

לרופאים לא היו אשליות לגבי עתידו של הארולד. אמנם הניסיון בטיפול במקרים כה חמורים של חשיפה לקרינה היה מצומצם מאוד, אבל אפילו הרופאים האופטימיים ביותר נתנו לו סיכוי של חמישים אחוז לשרוד את השבועות הקרובים – ואם לא ימות ממחלת קרינה, אזי הסרטן לא יאחר לבוא.
ובכל זאת, כיוון שלא היה מה להפסיד, החליט הרופא האחראי על הרולד לנסות טיפול חדשני בשם 'כילציה' (Chelation) אשר נועד במקור לטיפול במקרים של הרעלה במתכות כבדות כמו עופרת וכספית. מדובר על חומר מיוחד אשר מוזרק לגוף, נצמד לחלקיקים הרדיואקטיביים ואז נפלט מתוך הגוף בשתן. ההחלטה לנסות את הטיפול התבררה כמוצדקת, ובתום חמשת חודשי הטיפול פחתה רמת הקרינה שנפלטה מהרולד בשמונים אחוזים. אחרי שצלקות הפיצוץ החלימו והשמיעה והראייה חזרו אליו, החליטו הרופאים שאין טעם יותר להשאיר אותו בבית החולים- וב- 1977 שחררו את הרולד לביתו.
עצם העובדה שחמישה חודשים חלפו מאז התאונה הגרעינית הקשה והרולד עדיין היה בחיים, הפכה אותו לאגדה חיה. העיתונים דיווחו בהשתאות על כך שהוא אינו סובל מאיבוד שיער, בעיות נשימה או סימפטומים נפוצים אחרים של מחלת קרינה. הוא זכה לכינוי 'האיש האטומי', The Atomic Man, כאילו היה גיבור על שפסע מבין דפי הקומיקס.

אך כששב הרולד לעיירה שבה התגורר, קבלת הפנים לה זכה הייתה רחוקה מלהיות קבלת פנים הראויה לגיבור על. אף אחד לא היה מוכן להתקרב אליו – גם לא חברים ובני משפחה. כל חנות שנכנס לתוכה התרוקנה כמעט מיד מלקוחות. הרולד המסכן נאלץ להחליף ספר בכל פעם שהיה צריך לקצץ את שיערו, כיוון שכל בית עסק שביקר בו בקביעות היה בסכנה מיידית לפשיטת רגל.

אפשר להבין את הפחד ממנו. הרולד פלט עדיין חומר רדיואקטיבי רב והפעיל בקלות מונה גייגר שקורב אליו. אפילו צרכיו היו עדיין רדיואקטיביים מכדי שניתן יהיה פשוט לשטוף אותם אל הביוב הרגיל, והוא היה חייב לשמור אותם במיכלים מיוחדים. לאורך השנים שלאחר התאונה סבל מבעיות רפואיות רבות שללא ספק היו קשורות בקרינה שספג, כמו דלקות חריפות, קטרקט בשתי העיניים והתקפי לב, אם כי ראוי לציין שבשלב זה הרולד כבר היה בשנות השבעים לחייו ולגילו היה, ללא ספק, קשר למצב בריאותו ונוסף על כך,הרולד לא פיתח סרטן.

בכל קנה מידה, הוא היה נס רפואי בלתי מוסבר: אדם שנותר בחיים במקום שבו אף אחד לא שרד קודם לכן. המגזין 'Health Physics' הקדיש להרולד ולתאונה שעבר גיליון שלם בשנת 1983. הארולד תבע את הרשויות על תאונת העבודה שעבר, וזכה בפיצוי בגובה 275 אלף דולר ומימון מלא של הוצאותיו הרפואיות. כשהתעכבה המדינה בהעברת הכסף, הודיעה להם אשתו של הרולד חד וחלק שאם לא ישלמו – היא לא תאפשר לאף אחד לבצע בהרולד נתיחה שלאחר המוות לכשיילך לעולמו. האיום עשה את שלו, והכסף שולם מייד. הוא נפטר בשנת 1987, כתוצאה מבעיית לב.

למרות כל הקשיים, הרולד מעולם לא שמר טינה למקום עבודתו לשעבר. הוא ראה במה שאירע לו תאונה תעשייתית מצערת, אך לא כזו שצריכה לשים קץ לשימוש באנרגיה אטומית למטרות אזרחיות. למרות שלא אהב להתראיין, הוא הופיע מדי פעם בהרצאות של רופאים שדיברו על המקרה שלו מתוך מטרה מוצהרת לסייע לאנשים להבין מה באמת קרה בתאונה, ולא לפחד ללא סיבה של ממש.
אם כן, הקרינה הרדיואקטיבית שספג לא העניקה להארולד מקלוסקי כוחות מיוחדים כמו לספיידרמן והענק הירוק- אבל אולי עצם העובדה שהצליח לשרוד את מה ששרד, סבל קשיים נוראיים ובכל זאת לא הפך לאדם מריר ומלא שנאה הופכת אותו, בכל זאת, לסוג של גיבור.

מקורות ומידע נוסף:

 http://www.aip.org/history/curie/resbr2.htm

http://www.physics.isu.edu/radinf/cuire.htm

http://web.princeton.edu/sites/ehs/osradtraining/biologicaleffects/page.htm

http://www.people.com/people/archive/article/0,,20089304,00.html

http://en.wikipedia.org/wiki/Acute_radiation_syndrome

http://books.google.co.il/books?id=hKQm-tH5bhAC&pg=PT88&dq=harold+McCluskey&hl=en&sa=X&ei=EQgpUcf0IsWrtAapgoGwAg&redir_esc=y#v=onepage&q&f=false

http://science.howstuffworks.com/radiation-sickness1.htm

http://library.thinkquest.org/3471/radiation_effects_body.html

http://chemed.chem.purdue.edu/genchem/topicreview/bp/ch23/radiation.php

http://www.cancer.org/cancer/cancercauses/othercarcinogens/medicaltreatments/radiation-exposure-and-cancer

יצירות אשר הושמעו במסגרת הפרק:

http://soundcloud.com/element6-1/centralia

http://soundcloud.com/mgl/unknown

http://soundcloud.com/slashsslayer97/oceans-by-the-end-of-our-days

http://soundcloud.com/gmaks/calling-a-superhero

Podcast: Download

רשימת תפוצה בדואר האלקטרוני | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

פרק 276: כופרות (Ransomware) – היסטוריה של סחיטה ממוחשבת, חלק ב'

בפרק הקודם סיפרתי לכם על שורשיה של תופעת ה-Ransomwares: תוכנות זדוניות שמונעות מהמשתמש לגשת אל הקבצים שלו על המחשב, ודורשות ממנו דמי כופר כדי לשחרר אותם. סיפרנו גם על שני האתגרים הגדולים ביישום סוג כזה של פשע ממוחשב. הראשון – אם אתה לא מומחה בקריפטוגרפיה, זה די קשה לכתוב תוכנת הצפנה טובה שתהיה Bulletproof: דהיינו, כופרה נטולת שגיאות שאי אפשר לפצח אותה בקלות. האתגר השני – העברת כספים דרך האינטרנט בדרך כלל מותירה אחריה שובל של ראיות, ולא קל למצוא דרך לקבל דמי כופר באופן שמותיר את העבריין אנונימי מחד, ומאידך לא מאפשר לקורבן לבטל את התשלום ולקבל את כספו בחזרה מאוחר יותר. שני האתגרים האלה הביאו לכך שבמשך שנים כופרות היו סוג נדיר וזניח יחסית של תוכנות זדוניות, למרות שכבר בשנות התשעים הראו שני חוקרים, מוטי יונג ואדם יאנג, כיצד ניתן ליישם בכופרות הצפנה חזקה שתהפוך אותן לכלי נשק מרשים בארסנל של עברייני המחשב. 

כמעט עשרים שנה חלפו מאז פרסמו יונג ויאנג את מאמרם, ובספטמבר 2013 נתגלתה כופרה חדשה בשם קריפטלוקר (CryptoLocker). במובנים רבים, קריפטולוקר היתה דומה מאוד לכופרות שבאו לפניה. כמו כופרת ה AIDS משנות השמונים המאוחרות, גם קריפטולוקר הצפינה קבצים חשובים – למשל, מסמכים ותמונות – ואז הקפיצה על מסך המחשב הודעה מאיימת: שלם שלוש שלוש מאות דולרים או שכל הקבצים שלך יימחקו לתמיד – ושעון עצר בפינת המסך החל לספור לאחור שבעים ושתיים שעות. כאמור, עצם האיום שהציבה קריפטולוקר לא היה חדש: מה שכן היה חדש היה אחת מאפשרויות התשלום שהציגה הכופרה לקורבנותיה: ביטקוין (BitCoin). 

ביטקוין

ביטקוין נוצר לראשונה ב-2009, על ידי אדם או קבוצת אנשים שהסתתרו מאחורי הכינוי האנונימי 'סאטושי נאקאמוטו'. מדובר במטבע וירטואלי – דהיינו, מטבע שקיים בעולם הממוחשב בלבד – אבל לא זו התכונה המייחדת אותו משאר המטבעות הותיקים יותר: אחרי הכל, אפשר לשלם באינטרנט גם בשקלים ובדולרים. התכונה החדשנית והחשובה באמת של ביטקוין – גם לענייננו שלנו – היא העובדה שכדי להשתמש בו, אין צורך במתווכים. 

למה הכוונה? הנה ההסבר. נניח שקניתי בעלי אקספרס מברשת ניקיון לשירותים בצורת השערות של דונלד טראפ. אני לא ממציא – יש דבר כזה, בחיי. זה עולה בערך חמישה עשר דולרים ליחידה. איך אני מעביר את התשלום למוכר? אם ארצה לשלם באשראי – אני צריך את חברת האשראי כמתווך בעסקה. אם ארצה לשלם בהעברה בנקאית – הבנק הוא המתווך. למעשה, כשמדובר במטבעות רגילים, אין אפשרות לשלם דרך האינטרנט שלא באמצעות מתווך! מדוע? כיוון שאני והמוכר לא ממש סומכים אחד על השני. אני לא סומך על המוכר שישלח לי את המוצר שקניתי כי תכל'ס, איך אפשר לסמוך על מישהו שמוכר מברשת לשירותים בצורת דונלד טראמפ. המוכר, מצידו, המוכר לא סומך עלי שאעביר לו את הכסף, כי תכל'ס איך אפשר לסמוך על מישהו שקונה מברשת לשירותים בצורת דונלד טראמפ. תפקידם של המתווכים בעסקה, חברת האשראי ושל עלי אקספרס עצמה, הוא – אחד, לאפשר לי העברה של הכסף דרך האינטרנט, שניים – להבטיח למוכר שהכסף שאני שולח אינו מזויף, שלוש – להבטיח שאם התחייבתי להעביר כסף, אני לא יכול להתחרט, לפחות לא בקלות – וארבע, לאפשר לי לבצע עסקה עם מישהו שאני לא מכיר אישית, לפעמים מהצד השני של העולם. 

ביטקוין מבטל את הצורך במתווכים, לפחות בכל מה שקשור לצד הפיננסי של העסקה. מדוע? לא אכנס כאן לשאלה איך בדיוק עובדת הטכנולוגיה שמאחורי ביטקוין – זהו נושא מרתק ורחב בפני עצמו שכנראה אקדיש לו פרק שלם בעתיד – אבל לצורך הדיון שלנו, חשוב להבין שלביטקוין יש ארבע תכונות עקרוניות. הראשונה – הוא דיגיטלי, ולכן אפשר להעביר אותו דרך האינטרנט. השניה – אי אפשר לזייף אותו. השלישית – פעם שהעברת למישהו ביטקוין, אי אפשר לבטל את ההעברה. והרביעית – שני הצדדים בעסקה נשארים אנונימיים לגמרי: מבחינתו של מישהו שמסתכל מבחוץ, כל מה שהוא רואה זה כתובת כלשהי באינטרנט מעבירה ביטקוין לכתובת אחרת – ואין דרך קלה לשייך את הכתובות הללו לאנשים בעולם האמיתי. השילוב של ארבעת התכונות מבטל, הלכה למעשה, את הצורך בחברת אשראי או בנק כמתווך. במילים אחרות, תשלום דמי כופר בביטקוין הוא המקבילה הממוחשבת של העברת מעטפה מלאה בשטרות בלתי מסומנים. אין פלא אם כן, שכמעט מיד לאחר שנוצר – הפך ביטקוין לחביבם של אנשי העולם התחתון ושימש כאמצעי תשלום לכל מיני עסקאות אפלות, מסחר בסמים ועד כלי נשק. 

קריפטולוקר הייתה הכופרה הראשונה – או אולי הכופרה המשמעותית הראשונה – שאימצה את ביטקוין כאמצעי תשלום, וההימור שלה על המטבע החדש השתלם – ובגדול. על פי הערכות שונות היא השתלטה על כרבע מיליון מחשבים בכל רחבי העולם, ולמרות שרק קצת פחות מאחוז וחצי מהקורבנות אכן שילמו את דמי הכופר – עדיין הזרימה הכופרה לכיסיהם של יוצריה מטבעות ביטקויין בשווי של כשלושה מיליוני דולרים. ההצלחה האדירה וכמעט חסרת התקדים הזו עוררה את תאבונם של עברייני סייבר בכל רחבי העולם, ויצרה מעין 'בהלה לזהב': מאז קריפטולוקר חלה עלייה דרמטית במספר הכופרות – עד כדי קפיצה של פי עשרה ופי אחד עשרה במספרן במהלך שנת 2016 לבדה. הנתח היחסי שתופסות כופרות מתוך כלל הנוזקות שמתגלות בעולם משתנה כל העת, אבל בחודש יוני של 2017, למשל, היוו הכופרות כשבעים אחוזים מכלל הנוזקות שנתגלו באותו החודש. העליה הדרמטית הזו בפופולריות של תוכנות כופרות הביאה את חברת אבטחת המידע סימנטק לפתוח את הדו"ח השנתי שלה ב-2015 במילים – 

"מעולם בהיסטוריה האנושית לא היו כל כך הרבה אנשים בכל רחבי העולם נתונים לסחיטה בהיקפים כה מאסיביים כפי שהם היום."

מאפיינים יחודיים של כופרות

ההצלחה המרשימה הזו של קריפטולוקר מעלה שאלה מסקרנת. קריפטולוקר נתגלתה ב- 2013, ארבע שנים אחרי שהופיע ביטקוין לראשונה. ארבע שנים, במונחי עולם הטכנולוגיה, הם די הרבה זמן: מדוע לא אימץ יוצר או יוצרי הכופרות את המטבע החדש קודם לכן? אנחנו לא יודעים בוודאות, כמובן, אבל אפשר לשער שהסיבה היא שבשלב הזה, משתמשי המחשב ה'רגילים', אלה שאינם חובבי טכנולוגיה מושבעים – לא שמעו על ביטקוין מימיהם ולא היה להם שמץ של מושג איך משלמים איתו. עובדה זו הכריחה את היוצר של קריפטולוקר להוסיף לכופרה שלו, למשל, הסבר על מה זה בכלל ביטקוין, מה אפשר לעשות איתו ואפילו להוסיף קישורים לדפי עזרה והסבר באינטרנט. כופרות אחרות, בשנים מאוחרות יותר, הציגו סרטונים שמסבירים איך לשלם בביטקוין – ואפילו הפעילו 'מרכזי שירות ותמיכה' טלפוניים אליהם יכלו הקורבנות לפנות ולקבל עזרה בתשלום הכופר. 

העניין הזה מוליך אותנו למסקנה מרתקת, והיא שכופרות הן 'חיה מיוחדת' בנוף הכללי של תוכנות זדוניות, מכיוון שהן מנהלות אינטראקציה עם ה"לקוחות" שלהן. למה הכוונה? וירוסי מחשב 'רגילים' הם חד כיווניים: הם בדרך כלל גונבים מידע או זורעים הרס במחשב שאליו הם מסתננים, אבל בכל מקרה – אין להם אינטראקציה עם המשתמש. אבל בכופרה, הפושע רוצה לגבות דמי כופר ולכן מטבע הדברים חייבת להיות לו אינטראקציה כלשהי עם המשתמש. וכפי שיודעים כל בוני האתרים ומפתחי האפליקציות, לאינטארקציה עם "הלקוח" יש השפעה גדולה מאוד על אופיה ותכונותיה של תוכנה, במספר מישורים.

למשל, תוכנה זדונית טיפוסית בדרך כלל תנסה להיות כמה שיותר 'בלתי נראית' מבחינת המשתמש, כי אם היא תתגלה – זה הסוף שלה. אצל כופרות המצב הפוך: כופרה צריכה להיות כמה שיותר בולטת, ולא סתם 'בולטת': היא צריכה להיות מפחידה. היא צריכה להכניס את הקורבן לפאניקה, כי אם למשתמש יהיה זמן לחשוב בהיגיון, להתייעץ עם חברים או לחפש בגוגל – יכול להיות שהוא יגלה שאפשר להיפטר מהכופרה בדרך אחרת כלשהי, או לשחזר את המידע מגיבוי כלשהו. לכן, יוצרי הכופרות הפכו עם הזמן למומחים בלוחמה פסיכולוגית. השימוש בשעון עצר שסופר אחורנית את השניות והדקות הוא דוגמה קלאסית לאלמנט 'מלחיץ' שכזה, והוא רק ההתחלה. ישנן כופרות שמשמיעות הודעה קולית מפחידה ומאיימת. כופרות אחרות מציגות על המסך גרפיקות מלחיצות כמו צלבי קרס או דמות מסתורית של האקר עטוי קפוצ'ון, או סמלים של רשויות חוק כמו ה FBI וה CIA. 

הכופרה שהיא אולי הדוגמה המוצלחת ביותר למניפולציה הפסיכולוגית הזו היא כופרה בשם Jigsaw ('מסור'), משנת 2016. השם ג'יגסו לקוח משמו של סרט אימה מפורסם בשם 'המסור': והכופרה מציגה על המסך תמונה של בובה מפחידה מתוך הסרט, וציטוט של שורה מתוכו. ג'יגסו מציגה שעון עצר של שבעים ושתיים שעות – אבל בכל כמה שעות שבהן הקורבן לא משלם את דמי הכופר, הסכום של הכופר עולה בהדרגה -מעשרים דולר בביטקוין, ועד מאה וחמישים דולר. זאת ועוד, בכל שעה שחולפת הכופרה מוחקת קבצים: בהתחלה רק קובץ אחד בכל פעם, ואז עוד ועוד קבצים ככל שחולף הזמן. אם המשתמש 'מעיז' לכבות את המחשב – הכופרה מענישה אותו, ומוחקת אלף קבצים בפעם הבאה שיפתח את המחשב. אחת הגרסאות של ג'יגסו מאיימת על הקורבן שאם לא ישלם את הכופר, היא תשחרר את המידע האישי שלו ברחבי האינטרנט לעיני כל. כל הטקטיקות המאיימות והמלחיצות האלה באות לכסות על העובדה שההצפנה שהפעילה ג'יגסו על הקבצים לא הייתה חזקה במיוחד, ואפשר היה לפצח אותה בעזרת תוכנות מתאימות. 

טקטיקות של הפחדה הן הנפוצות ביותר בכופרות, אבל פה ושם אפשר למצוא גם עבריינים יצירתיים יותר. למשל, יש כופרות שמציגות תמונות פורנוגרפיות על המסך, אולי כדי שהמשתמש יתבייש להראות את המחשב שלו לטכנאי מחשבים. כופרות אחרות מבטיחות לתרום חלק מדמי הכופר לצדקה! כתמיד, גם במקרה הזה אין גבול ליצירתיות האנושית. 

דוגמה נוספת להשפעה של האינטראקציה עם הקורבן היא בבחירת סכום הכסף שהעבריין גובה מהקורבנות שלו. אם מסתכלים על תשלום דמי כופר כעסקה כלכלית טהורה, אז כמו בכל עסקה כלכלית – גם כאן ישנם מגוון של שיקולים שמשפיעים על ההחלטה של הקורבן האם לשלם את הכסף. למשל, דמי כופר בסך שלוש מאות דולר הם סכום סביר יחסית לאמריקני הממוצע – אבל הם הרבה כסף לרוסי או לסיני הממוצע. אם אני אמריקני, כנראה ש"שווה לי" לשלם שלוש מאות דולר כדי להציל את התמונות של הילדים, אבל אם אני סיני – כנראה שהתמונות של הילדים לא שוות לי כל כך הרבה כסף. בית עסק ישלם, מן הסתם, הרבה יותר כסף כדי להציל את המידע העסקי הקריטי שלו – ממידע של אדם פרטי. לכן, ישנן כופרות מתוחכמות שבמהלך ההשתלטות על המחשב בודקות היכן בעולם הן נמצאות, או אם המחשב המדובר שייך לאדם פרטי או לעסק – ומשנות את דרישת דמי הכופר בהתאם. 

זאת ועוד, בדיוק כמו כל קונה בחנות אינטרנט מקוונת, יוצר הכופרה חייב לשכנע את הקורבן שלו שהוא אמין: שאפשר לסמוך עליו שאחרי שהקורבן ישלם את דמי הכופר, הוא באמת יקבל את הקבצים שלו בחזרה – אחרת הקורבן לא יהיה מוכן לשלם את הכסף. מכיוון שכך, יש כופרות שמאפשרות לקורבנות כמה 'פענוחים חינם' של קבצים מוצפנים רק כדי להדגים להם שהן רציניות ושאחרי התשלום יקבל הקורבן את התמורה המלאה לכספו. בקיצור, מי שרוצה ליצור כופרה מוצלחת, רצוי שיהיה לא רק מתכנת טוב – אלא גם קצת כלכלן וקצת פסיכולוג. 

ועוד הערה מעניינת אחת לפני שאנחנו חוזרים אל סיפורה של קריפטולוקר. במבט לאחור, עושה רושם שכפי שהביטקוין עזר לכופרות להתרומם ולהפוך לכוח משמעותי בעולם התוכנות הזדוניות – כך סייעו הכופרות להצלחה של הביטקוין. לפני שבועות מספר שוחחתי עם חבר, בעל עסק עצמאי, שכופרה השתלטה על המחשב שלו ודרשה דמי כופר בביטקוין. עד אותו הרגע, החבר לא הכיר את ביטקוין – אבל עכשיו לא הייתה לו ברירה: הוא בדק, התייעץ, למד על ביטקוין ולסוף קנה ביטקוין ושילם את דמי הכופר. כמו החבר שלי, לא מעט אנשים ברחבי העולם חבים את עסקת הביטקוין הראשונה שלהם לכופרות – שהרי באותם הימים אף תוכנה אחרת, לגיטימית, לא הסכימה לקבל ביטקוין כאמצעי תשלום. אין דרך לדעת כמה מההצלחה של ביטקוין אפשר לזקוף לזכותן של הכופרות, אבל אין ספק שיש להן חלק בעניין.

אגב, אותו חבר קנה בזמנו ביטקוין בהיקף של כאלפיים וחמש מאות דולר. אמנם הכופרה דרשה "רק" ביטקוין בשווי אלפיים דולר, אבל אתם יודעים איך זה – עדיף לקנות קצת יותר מדי, מאשר להיתקע עם קצת פחות מדי. החבר שילם את הכופר ונשארו לו כמה ביטקוין ביד. מספר שנים אחר כך, כשהשווי של הביטקוין נסק לאלפי דולרים לביטקוין אחד – החבר מכר את הביטקוין שהיה ברשותו, והרוויח בעסקה הזו יותר כסף מאשר הפסיד לכופרה. אז אולי יש דבר כזה 'קארמה' בעולם. 

סלביק

בחזרה לקריפטולוקר. קריפטולוקר היא דוגמה מוצלחת לא רק לשימוש חכם בביטקוין – אלא גם למהפך עקרוני נוסף שהתחולל בעולם התוכנות הזדוניות בעשר השנים האחרונות. 

באופן טבעי, הצלחה הגדולה של קריפטולוקר והנזק הגדול שגרמה משכו את תשומת ליבן של חברות אבטחת המידע ורשויות החוק. הכופרה עצמה לא הכילה כל רמז לגבי זהותם של יוצריה, אבל החוקרים שבחנו אותה הבחינו מיד שמי שיצר את קריפטולוקר ידע מה הוא עושה. פרט לשימוש החדשני בביטקוין, גם אופן ההצפנה של הקבצים – שכפי שכבר ציינתי קודם, הוא לכשעצמו אתגר טכנולוגי לא פשוט – היה ללא דופי ובלתי ניתן לפיצוח. במילים אחרות, קריפטולוקר הייתה בברור עבודה של מקצוענים, ולא ילדים שהשתעשעו בנוזקות בזמנם הפנוי או נוכלים שחיפשו לעשות כסף קל. השאלה הייתה – מי היו אותם מקצוענים. 

השם 'סלביק' (Slavik) מוכר לאנשי אבטחת המידע מאז שנת 2006 לפחות. סלביק הוא כינויו של מתכנת שיצר את אחת התוכנות הזדוניות הידועות ביותר לשמצה: זאוס (Zeus), תוכנה זדונית מתוחכמת וקשה ביותר לגילוי ששימשה בעיקר לפריצה של חשבונות בנקים. סלביק ומספר נוכלים ממוצא רוסי ואוקראיני ששיתפו עמו פעולה, פרצו לחשבונות הבנקים של עשרות חברות וארגונים וגנבו מיליוני דולרים. בשנת 2010 הצליח ה-FBI להניח את ידו על כמה משותפיו של סלביק ולבלום את הפעילות העבריינית של הכנופיה בארצות הברית – אך סלביק עצמו הצליח לחמוק. 

סלביק ירד למחתרת. הוא הכריז בפורומים של העולם התחתון על 'פרישה' ואף מכר את קוד המקור של זאוס לפושע אחר. במשך מספר חודשים לא שמעו ממנו דבר – אבל ב-2011 נתגלתה תוכנה זדונית חדשה שהייתה גרסא משופרת ומתוחכמת עוד יותר של זאוס: השם שניתן לה היה "גיים אובר זאוס" (GameOver Zeus). טביעות האצבע הדיגיטליות של סלביק לא הותירו ספק: ה"פרישה" הייתה לא יותר מאשר פסק זמן להתארגנות, שאיפשר לסלביק לשכלל את דרכי פעילותו. גיים-אובר זאוס השתלטה על מיליוני מחשבים ברחבי העולם, וגל חדש של פריצות ממוחשבות בהיקף של עשרות מיליוני דולרים הכה בחברות גדולות וארגונים פיננסיים.

גיים-אובר-זאוס לכשעצמה לא הייתה כופרה, אלא תוכנת ריגול שאספה מידע כמו שמות משתמשים וסיסמאות לצורך פריצה לחשבונות בנקים, למשל. אבל ב-2013, כשהופיעה קריפטולוקר – גילו החוקרים שגיים-אובר-זאוס מפיצה את קריפטולוקר: דהיינו, כשגיים-אובר-זאוס משתלטת על מחשב חדש, היא מתקינה עליו קריפטולוקר. הפצה כזו מעידה על קשר הדוק בין שתי התוכנות הזדוניות. לצורך הדוגמה, אם יש לי רשת פודקאסטים היפוטתית לגמרי, ובפודקאסטים ההיפותטיים האלה אני משמיע פרסומת ליצרנית מזרנים היפוטתית לגמרי – אז ברור שאו שיש לי מפעל שמייצר מזרנים, או שאני וחברת המזרנים משתפים פעולה באופן כלשהו. באותו האופן, כיוון שגיים-אובר זאוס הייתה בשליטתו המלאה של סלביק, ברור שהוא אחראי גם לכופרה החדשה – או לכל הפחות עובד בתיאום מלא עם האנשים שמאחוריה. יתרה מכך, בחינה מדוקדקת של הקוד של שתי התוכנות הזדוניות – גיים אובר זאוס וקריפטולוקר – העלתה שבסבירות גבוהה, אותו מתכנת שכתב את האחת, כתב גם את השניה. 

עובדה זו יצרה לרשויות החוק הזדמנות נדירה: אם יצליחו לחסל את גיים-אובר זאוס, יצליחו באותה ההזדמנות למוטט גם את קריפטולוקר. שתי ציפורים במכה אחת.

מבצע טובר

 ה FBI האמריקני החל לתכנן את 'מבצע טובר' (Operation Tovar), מה שהפך לאחד המבצעים המורכבים ביותר בתולדות עולם אבטחת המידע. זרועותיו הארוכות של סלביק, באמצעות גיים-אובר זאוס וקריפטולוקר, פגעו במשתמשים וארגונים בכל רחבי העולם כמעט, ועובדה זו הכריחה את ה-FBI לשתף פעולה מגוון של רשויות חוק וחברות אבטחה כדוגמת ה-Europol, UK National Crime Agency, Dell, Microsoft, Symantec, The Australian Federal Police ועוד. 

שמירה על סודיות וחשאיות, כשכל כך הרבה גורמים מכל כך הרבה מדינות מעורבים במבצע, הייתה אתגר כביר בפני עצמו – אבל בפני אנשי החוק ניצב גם אתגר טכנולוגי מורכב במיוחד. 

כשהשתלטה גיים-אובר זאוס על מחשב כלשהו, היא צירפה אותו – ללא ידיעתו של בעלי המחשב, כמובן – לרשת שבה היו שותפים שאר המחשבים הנגועים. כל המחשבים הנגועים החברים ברשת כזו מכונים בעגה המקצועית 'בוטים' (Bots), מלשון 'רובוטים': זאת מכיוון שמי ששולט ברשת – סלביק, במקרה הזה – שולט בכל אחד מהם שליטה מלאה והם עושים כרצונו כמו רובוטים. 

הבוטים בתוך הרשת מסוגלים להעביר מידע בינם לבין עצמם, כמו דבורים בכוורת או נמלים בקן – ועובדה זו הקשתה מאד על החוקרים להשתלט על הרשת. מדוע? 

נניח שה- FBI הצליח, בדרך כלשהי, להשתלט על מחשב נגוע אחד. אני מזכיר שהמחשבים המדוברים מפוזרים ברחבי העולם כולו, אז כשאני אומר 'להשתלט' – אני מתכוון להשתלטות מרחוק: דהיינו, במקום שסלביק ישלוט מרחוק על המחשב הנגוע, עכשיו ה- FBI שולט עליו מרחוק. אבל סלביק ישים לב שמשהו לא בסדר: מחשב שעד עכשיו היה בשליטתו, פתאום הפסיק לבצע את פקודותיו. סלביק יחקור ויבדוק מה קרה, עד שיגלה איך בדיוק הצליחו אנשי ה FBI להשתלט על התוכנה הזדונית שלו. בשלב הבא, סלביק ישנה את גיים-אובר זאוס כדי לתקן את הפירצה הזו, ויוציא עדכון תוכנה. עדכון התוכנה הזה "יחלחל" בתוך הרשת, עובר ממחשב אחד לשני כמו שמועה עסיסית בווטאסאפ – ועד שאנשי ה FBI יתפנו כדי לנסות להשתלט על מחשב נוסף ברשת – הם יגלו שהפרצה שלהם כבר נחסמה. 

למעשה, זה בדיוק מה שקרה כשניסו מספר חוקרי אבטחה אמריקנים וגרמנים להשתלט על הרשת של גיים-אובר זאוס עוד בראשית שנת 2013: הם הצליחו לקחת את הפיקוד על 99% מהמחשבים ברשת הבוטים – אך השליטה על 1% הנותרים הספיקה לסלביק כדי לסכל את תוכניתם של החוקרים ולחטוף בחזרה את השליטה על הרשת כולה! 

על כן לאנשי ה-FBI הייתה רק אפשרות אחת: עליהם להשתלט על כל המחשבים ברשת בבת אחת, בכל העולם. זה אומר שכל חברות אבטחת המידע וכל ארגוני החוק שהיו חלק ממבצע טובר צריכים להיות מסונכרנים, ולהכנס לפעולה ברגע אחד מסוים, יחד. אם מישהו לא יעשה את העבודה כמו שצריך וחלק מהרשת של סלביק לא יפול – אפילו חלק קטן יחסית – המבצע ייכשל. לכישלון כזה עשוי להיות מחיר יקר מאד, כי היה סיכוי סביר שאם סלביק יחוש שהשליטה על רשת הבוטים נשמטת מידיו, הוא עלול לשגר לכל המחשבים שבשליטתו פקודת השמדה עצמית שתמחק את כל המידע על המחשבים הנגועים כדי לנסות ולטשטש את עקבותיו. אי אפשר אפילו להעריך את מידת הנזק שתיגרם למאות אלפי משתמשים וארגונים ברחבי העולם במקרה כזה. 

'מועדון העסקים'

ה- FBI החל לתכנן את פרטי המבצע, ובינתיים ניצלו החוקרים את הזמן כדי לגלות עוד ועוד מידע על סלביק וארגון הפשיעה שלו. פריצת הדרך הראשונה התרחשה בשלהי שנת 2013, כשחברה הולנדית בשם Fox IT הצליחה להניח את ידה על אחד השרתים ששימשו את סלביק ואנשיו כדי לשלוט על רשת הבוטים שלהם. השרת הזה הכיל לא רק פאנל שליטה על גיים-אובר זאוס, אלא גם את כל ההתכתבויות והצ'אטים בין חברי הכנופיה. המידע יקר הערך הזה העניק לחוקרים הצצה נדירה לתוככי אימפרית הפשע שהקים הנוכל החמקמק. 

סלביק קיבץ סביבו כחמישים פושעי סייבר ותיקים ומנוסים, שחלקם כבר היו פעילים בתחום כעשור. מקובל לכנות התארגנות שכזו 'כנופיית פשע' – אבל האמת היא שמדובר בהרבה יותר מכנופיה. הארגון שבנה סלביק כינה את עצמו The Business Club, ואכן התנהל כארגון עסקי לכל דבר ועניין – לא שונה בהרבה מכל חברת הייטק טיפוסית. סלביק היה ה-CTO (Chief Technology Officer( של הארגון, וניהל את כל הצדדים המעשיים של הפעלת התוכנות הזדוניות, פריצה לחשבונות הבנקים וסחיטת דמי הכופר. לצידו של סלביק היה אדם נוסף, שהיה המנהל העסקי והיה אחראי על העברת הכספים והתשלומים לשאר חברי ה'מועדון'. כל אחד משאר אנשי החבורה התמחה באספקט ספציפי של "המקצוע", אם אפשר לכנות זאת כך, בין אם פריצה לחשבונות בנקים, הפצה של התוכנות הזדוניות, הלבנת כספים וכדומה. חלק חברי הארגון עבדו יחד כבר למעלה מחמש שנים. 

התמחות ושיתוף פעולה כזה מעידים על תהליך ה"התבגרות" שעבר עולם הפשיעה המקוונת בשני העשורים האחרונים. רוב כותבי הוירוסים ועברייני הרשת בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת פעלו לבד, וכל אחד עשה לביתו ופעל לפי האינטרסים הצרים שלו. אבל הכסף הגדול שהחל לזרום לכיסיהם של העבריינים, יחד עם המורכבות הטכנולוגית ההולכת וגדלה של הפעלה של רשתות בוטים חובקות עולם, סחיטת דמי כופר בהיקפים חסרי תקדים ופריצות לארגונים בעלי מערך אבטחת סייבר – דחפו את הפושעים להשתכלל ולהתייעל, ממש כמו בכל שוק עסקי בעולם הנורמטיבי. 

"מועדון העסקים' של סלביק לקח את הרעיון הזה אפילו צעד אחד קדימה. סלביק ואנשיו לא רק הפעילו את גיים-אובר זאוס לתועלת הפרטית שלהם: הם העניקו שירותים לפושעים אחרים, פחות מתוחכמים. עבריינים אחרים שרצו גם הם להפעיל כופרות או לפרוץ לחשבונות בנקים של ארגונים, אבל לא היו להם את המשאבים או הידע כדי להפעיל רשת בוטים מתוחכמת או להפיץ כופרות בצורה יעילה – שכרו ממועדון העסקים את שירותיהם של גיים-אובר זאוס וקריפטולוקר. כשפרצו החוקרים של Fox IT לשרת הניהול של סלביק, הם גילו בו לא אחת כי אם עשרים ושבע רשתות בוטים שונות שסלביק ניהל והפעיל עבור עבריינים אחרים – תמורת תשלום, כמובן – במעין מודל 'כופרה כשירות' (Ransomware As A Service). 

והחוקרים גילו עוד משהו מעניין, ומאד לא צפוי. שרת הניהול של סלביק הכיל פאנל הפעלה נוסף, חבוי ונסתר: רק לסלביק הייתה גישה אליו, והוא הסתיר את דבר קיומו משאר חברי מועדון העסקים. פאנל ההפעלה הזה שלט על רשת בוטים נוספת, אבל רשת הבוטים הזו לא נועדה כדי לפרוץ לחשבונות בנקים או לשתול כופרות במחשבים נגועים, אלא כדי לאסוף מידע מודיעיני צבאי. סלביק שתל את גיים-אובר זאוס במחשביהם של אנשי ממשל וצבא באוקראינה, גאורגיה וטורקיה, ושם תר אחר מסמכים שהכילו מילות חיפוש כגון 'שכירי חרב בסוריה' ומידע מסווג נוסף. לכולם היה ברור לאיזו מדינה יש אינטרנס לעקוב אחר הנעשה באוקראינה, גאורגיה, טורקיה וסוריה: סלביק, במקביל לפעילותו העבריינית, עבד בחשאי גם עבור שירותי הביון הרוסים – ללא ידיעתם של חבריו. 

וההשתלטות על שרת הניהול הניבה לחוקרים עוד פרט חשוב: כתובת אי-מייל ששימשה את סלביק. סלביק היה אולי פושע סייבר מתוחכם, אבל מדי פעם גם הוא – כמו רבים מאיתנו – עשה את הטעות המקובלת ולא הפריד בין חיי העבודה שלו והחיים הפרטיים באינטרנט. אותה כתובת מייל שבה השתמש סלביק כדי לנהל את פעילותו של 'מועדון העסקים' שימשה אותו גם כדי לעשות Log In לפייסבוק. חוקריה של Fox IT סרקו את הרשת החברתית עד שמצאו את הפרופיל שהיה משוייך לאותה כתובת מייל. 

סלביק, מסתבר, הוא יבגני מיכאלוביץ' בוגצ'ב (Bogachev): גבר בשנות השלושים לחייו המתגורר ב Anapa, עיירת נופש רוסית לחופי הים השחור. מהתמונות ששיתף בוגצ'ב ברשתות החברתיות עושה רושם שהפשע בהחלט השתלם עבורו: ברבות מהתמונות אפשר לראות אותו עומד לצד מכוניות יוקרה או מפליג ביאכטות מרשימות. עושה רושם שהוא גם מאוד אוהב חתולים, אבל את זה אי אפשר לזקוף לחובתו. לאיש לא היה ספק שכוחות הביטחון של רוסיה לא ישתפו פעולה עם עמיתיהם במערב ולא יעצרו את סלביק, הסוכן הכפול שלהם בעולם הפשע.

המבצע יוצא לדרך

ביוני 2014, אחרי חודשים רבים של עבודת הכנה חשאית ומאומצת, היו כל הכוחות מוכנים לפעולה. ואז – תקלה: מקאפי, אחת מחברות אבטחת המידע שלקחו חלק במבצע, העלתה בטעות לבלוג שלה פוסט ובו הודעה לתקשורת אודות המבצע נגד גיים-אובר זאוס – פוסט שהיה אמור לעלות רק למחרת. אם יבגני בוגצ'ב עוקב אחר הבלוג של מקאפי, הוא יבין במה מדובר וזה יהיה סוף הסיפור. הפוסט נמחק מהאתר במהירות, אבל עכשיו כבר לא הייתה כל ברירה: זה היה עכשיו או לעולם לא. אנשי אבטחת המידע פרצו לרשתות הבוטים של מועדון העסקים והשתלטו עליהן, בזמן שבכל רחבי העולם פרצו שוטרים ובלשים למשרדי חברות אחסון שרתים והחרימו את המחשבים שהיו בשירותה של הכנופיה. 

ממקום מושבו לחופי הים השחור ניסה בוגצ'ב להיאבק בחוקרים ולשמר את שליטתו ברשת הבוטים – אך בתוך שעות ספורות הבין שאין לו סיכוי. מבצע טובר, על שלל שיתופי הפעולה הבינלאומיים והמשאבים הגדולים שהושקעו בו, היו גדולים על מידותיו. בצר לו, ניסה לפחות להגן על הנכס החשוב ביותר שנותר לו: מפתחות ההצפנה של כל המחשבים שהיו נגועים בקריפטולוקר. המפתחות האלה, כפי שהסברתי בפרק הקודם, הם הדרך היחידה לפתוח את הקבצים שהצפינה קריפטולוקר, ואם יצליח בוגצ'ב לשמור עליהם הוא יוכל להמשיך ולסחוט דמי כופר מקורבנותיו גם ללא רשת הבוטים הענפה שלו. לרוע מזלו ולמזלם של המשתמשים, הצליחו חוקרי אבטחת המידע למנוע ממנו 'לשלוף' את מפתחות ההצפנה מהשרת שלו ממש ברגע האחרון. 

גיים-אובר זאוס וקריפטולוקר הובסו. מועדון העסקים של בוגצ'ב ספג מכה קשה וחבריו נפוצו לכל עבר. נכון לכתיבת שורות אלה, יבגני בוגצ'ב עדיין מסתובב חופשי ברוסיה: ה FBI החליט, בצעד חריג, להעמיד פרס של שלושה מיליוני דולרים לכל מי שימסור מידע שיביא ללכידתו של הפושע החמקמק – הפרס הגדול ביותר שהוטל על עבריין סייבר עד אז. חוקרי אבטחת המידע הקימו אתר מיוחד בו פרסמו את מפתחות ההצפנה שתפסו, לטובת קורבנותיה של קריפטולוקר. 

מבט אל העתיד

מבצע טובר היה הצלחה מסחררת, אבל קריפטולוקר ומועדון העסקים של סלביק מסמנים לנו מגמה ברורה ומטרידה מאד בעולם הפשע הממוחשב. שבועות ספורים בלבד אחרי המבצע, כבר הופיעה כופרה חדשה בשם CryptoWall, שהיתה מתוחכמת ומסוכנת לא פחות מקריפטולוקר. הפופולריות של הכופרות ביחס לסוגים אחרים של תוכנות זדוניות משתנה ותלויה בכל מיני גורמים חיצוניים – למשל, כששער הביטקוין חווה התרסקות כואבת לפני שנתיים, גם הפופולריות של הכופרות דעכה לתקופה מסויימת. אבל למרות זאת הכופרות הם איום מוחשי ומסוכן מאד בעולם אבטחת המידע – במיוחד עבור ארגונים ועסקים. ב-2018, למשל, שישה מכל עשרה עסקים בארצות הברית נפגעו מכופרה. חמישה אחוזים מהקורבנות בחרו לשלם את דמי הכופר, שעמדו בממוצע על בין חמישים למאה אלף דולר. עם מספרים כאלה, קל להבין מדוע מתמקדים הפושעים בארגונים דווקא, בניגוד לסחיטה של משתמשים פרטיים שמהם אפשר להוציא כמה מאות דולרים במקרה הטוב. בתי חולים, בפרט, הם המטרות המועדפות על הנוכלים: רשתות המחשוב בבתי חולים הם בדרך כלל מיושנות ולא מעודכנות – רבים מהמחשבים בארגונים כאלה עדיין משתמשים במערכות הפעלה כמו חלונות XP מלפני חמש עשרה שנים – והמידע הרפואי הוא יקר ערך במיוחד: כשחיי אדם נמצאים על הכף, קל לשכנע את בית החולים לשלם את דמי הכופר. עוד ועוד ארגונים נופלים קורבן למתקפות מכוונות, שבהם הנוכל חוקר ולומד לעומק את נקודות החולשה של הארגון ותוקף אותו פעם אחר פעם – עד שהוא מצליח. הכסף הגדול שמתלווה לנוכלויות האלה מאפשר לארגוני פשיעה כמו 'מועדון העסקים' של בוגצ'ב לגייס לשירותיהם מהנדסי תוכנה מעולים, לאו דווקא כאלה שבאים מעולם הפשע הקלאסי. במדינות כמו רוסיה וסין, למשל, ישנו היצע גדול מאד של מפתחים ומהנדסים מצויינים שיוצאים מהאקדמיה או משתחררים מהצבא – אבל עולם ההייטק המקומי לא מספיק מפותח כדי להציע לכל אנשי המקצוע האלה עבודה בשכר טוב. ארגוני הפשיעה יכולים להציע לאנשים האלה שכר שהוא במקרים רבים גבוה בהרבה מהשכר שיקבלו בעולם המסחרי. 

אם כן, עושה רושם שאיום הכופרות לא רק שלא הולך להיעלם – הוא אפילו עשוי להתחזק ולהשתכלל בעתיד הנראה לעין. אל המגמות שכבר ציינתי אפשר להוסיף את העובדה שככל שהעולם שלנו הולך ונעשה מחובר ומקוון יותר, וכל מכשיר אלקטרוני מתחבר לאינטרנט ולמכשירים אחרים – "בנק המטרות הפוטנציאליות" של פושעי הסייבר רק הולך ומתרחב. למשל, עד היום התמקדו הכופרות בקבצים חשובים כמו תמונות או מסמכים – אבל קבצים אפשר לגבות, ואם יש לך עותק של התמונה במקום אחר, אז הכופרה היא לא איום כזה נורא. אבל יותר ויותר מהמכשירים הפיזיים שלנו מחוברים היום לאינטרנט: טלוויזיות, מקררים, מכוניות ומה לא. דמיינו לעצמכם שאתם מדליקים את הטלוויזיה, ובמקום ערוץ הספורט אתם רואים על המסך שעון עצר: שלם בתוך שבעים ושתיים שעות, או שתגיד שלום לטלוויזיה. או מתיישבים בכסא הנהג באוטו, וזו ההודעה שמופיעה על הדשבורד. טלוויזיה ומכונית אי אפשר לשחזר מגיבוי, אתם יודעים. 

ואם אנחנו מדברים על תרחישים מדאיגים ומכוניות, מה יקרה כשהמכוניות שלנו יהיו אוטונומיות לחלוטין? האם אתם יכולים לדמיין לעצמכם מצב שבו הרכב ששלחתם כדי לאסוף את הילד מהחבר שלו שולח לכם הודעה – 'שלם עכשיו, או ש…' תרחישים כאלה, שפעם אפשר היה לדמיין אותם רק בסרטי מדע בדיוני, כבר לא כל כך בדיוניים. 

מה אפשר לעשות נגד האיום הזה? על פי כל הסימנים, לא הרבה: אין תרופת פלא או שינוי מעשי כלשהו בטכנולוגיה הקיימת שיוכלו לפטור אותנו מאימתן של הכופרות. נקודת האור היחידה בסיפור הזה היא שלא רק הפושעים הם אלה שמשתכללים, אלא גם המהנדסים שיוצרים את הטכנולוגיות שלנו. לפעמים זה לוקח הרבה זמן ודורש כמה מכות מכאיבות כדי להעביר את המסר, אבל כל מוצר חדש וכל תוכנה חדשה שיוצאים לשוק הם קצת יותר מוגנים וקצת יותר עמידים בפני מתקפות כאלה מהדור שקדם להן. אחרי הכל, אבולוציה ו"ברירת המתאימים" היא לא רק נחלתם של היצורים הביולוגיים. 

ואולי יותר משמעותי – גם אנחנו, משתמשי הטכנולוגיה, הולכים ומשתכללים: בימינו, גם ילדים קטנים כבר לומדים בבית הספר על "הגיינה" בעולם הדיגיטלי – ממה להזהר, מה מותר ומה אסור לחשוף ברשת, ואיך לזהות איומים שונים. אני חושב שההיסטוריה מלמדת אותנו שבטווח הארוך, אם נעשה את הצעדים הנכונים, נוכל להגיע למעין 'שיווי משקל' עדין עם הטפילים והמזיקים הדיגיטליים שמקיפים אותנו בעולם הוירטואלי, כמו שיווי המשקל אליו הגענו עם החיידקים והוירוסים הביולוגים. נחיה ונראה. 

ביבליוגרפיה ומקורות:

https://securelist.com/analysis/publications/77544/a-look-into-the-russian-speaking-ransomware-ecosystem/

https://medium.com/un-hackable/the-bizarre-pre-internet-history-of-ransomware-bb480a652b4b

http://blog.checkpoint.com/2016/04/15/kovter-ransomware-the-evolution-from-police-scareware-to-click-frauds-and-then-to-ransomware/

https://krebsonsecurity.com/2015/08/inside-the-100m-business-club-crime-gang/

https://krebsonsecurity.com/2015/02/fbi-3m-bounty-for-zeus-trojan-author/

https://www.secureworks.com/research/cryptolocker-ransomware

http://blog.trendmicro.com/cryptolocker-evolves-new-monetization-schemes/

http://www.bbc.com/news/technology-28661463

https://www.justice.gov/opa/pr/us-leads-multi-national-action-against-gameover-zeus-botnet-and-cryptolocker-ransomware

https://www.wired.com/2017/03/russian-hacker-spy-botnet/

https://www.bromium.com/sites/default/files/bromium-report-ransomware.pdf

http://news.bbc.co.uk/2/hi/technology/5038330.stm

http://www.symantec.com/content/en/us/enterprise/media/security_response/whitepapers/the-evolution-of-ransomware.pdf

http://www.villagevoice.com/news/dr-popp-the-first-computer-virus-and-the-purpose-of-human-life-studies-in-crap-gapes-at-popular-evolution-6659397

http://www.casilli.fr/2009/12/07/the-aids-trojan-horse-disk-20-years-later-a-sociological-exploratio/

https://www.symantec.com/connect/blogs/international-takedown-wounds-gameover-zeus-cybercrime-network

http://krebsonsecurity.com/2014/07/crooks-seek-rivival-of-gameover-zeus-botnet/

http://www.slate.com/articles/technology/technology/2014/06/evgeniy_bogachev_gameover_zeus_cryptolocker_how_the_fbi_shut_down_two_viruses.html

https://www.justice.gov/sites/default/files/opa/legacy/2014/05/30/appendix-A.pdf

https://www.fbi.gov/news/stories/gameover-zeus-botnet-disrupted

https://krebsonsecurity.com/2015/02/fbi-3m-bounty-for-zeus-trojan-author/

http://garwarner.blogspot.co.il/2012/03/microsoftdcu-fs-isac-and-nacha-vs-zeus.html

https://www.slideshare.net/Cyburbian/aids-pccyborg-trojan-original-diskette-info

https://www.theregister.co.uk/2016/04/20/jigsaw_ransomware/

https://www.tcdi.com/the-psychology-behind-infamous-ransomware/

https://heimdalsecurity.com/blog/security-alert-new-ransomware-donate-earnings-charity/

https://www.sentinelone.com/blog/exploring-psychological-mechanisms-used-ransomware-splash-screens/

https://www.fireeye.com/blog/threat-research/2017/05/wannacry-malware-profile.html

https://www.comparitech.com/antivirus/ransomware-statistics/

https://www.csoonline.com/article/3153707/top-cybersecurity-facts-figures-and-statistics.html

רשימת תפוצה בדואר האלקטרוני | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

פרק 275: כופרות (Ransomware) – היסטוריה של סחיטה ממוחשבת, חלק א'

יום שישי, השניים עשר במאי, 2017, היה יום גרוע עבור הרבה מאוד אנשים. אנשי עסקים, רופאים, בנקאים וטכנאים ביותר ממאה וחמישים מדינות הפעילו את המחשבים שלהם בבוקר – ובמקום שולחן העבודה הרגיל, הופתעו לראות תמונה של מנעול לבן וגדול על רקע אדום ומאיים, ולצידו המילים – "אופס, הקבצים שלך הוצפנו."

ואכן, מי שניסה לגשת אל הקבצים שהיו מאוחסנים על המחשב שלו – גילה שהוא לא יכול לפתוח אותם. מתחת לתמונת המנעול הלבן היה שעון עצר שספר את השניות והדקות לאחור, ומסר שאינו משתמע לשני פנים: אם לא תשלם שלוש מאות דולר בביטקוין – הקבצים שלך ימחקו.

"הקבצים החשובים שלך הוצפנו. […] אולי אתה עסוק עכשיו בחיפוש אחר דרך להציל את הקבצים שלך, אבל אל תבזבז את הזמן. אף אחד לא יוכל לשחזר אותם ללא שירות הפענוח שלנו."

שמה של התוכנה הזדונית שהייתה אחראית לאיום הזה היה WannaCry – 'רוצה לבכות', בתרגום חופשי. שם הולם, במקרה הזה: WannaCry הייתה אחת מהתקפות הכופר הממוחשבות הגדולות והנרחבות ביותר אי פעם, אם לא הגדולה שבהן: למעלה ממאתיים אלף מחשבים בכל רחבי העולם נדבקו בתוכנה הזדונית הזו, וסיפורים מסמרי שיער על תיקים רפואיים שאבדו בבתי חולים ועסקים שהפסידו סכומי עתק הציפו את מהדורות החדשות. מומחי אבטחת המידע הזהירו מפני תרחיש אימים שכזה כבר מזה שנתיים ויותר, אבל הייתה זו הפעם הראשונה שהציבור הרחב נחשף לאיום ה'כופרות' – Ransomware, בלעז – במלוא עוצמתו.

AIDS, סוס טרויאני

אבל רק מעטים זוכרים שגם לפני כמעט שלושים שנה, בדצמבר 1989, התעוררו כמה אלפי משתמשי מחשב בבריטניה ומספר מדינות אירופאיות נוספות – לתרחיש דומה מאוד לזה שתיארתי לכם כרגע. הכיתוב שראו על מסך המחשב שלהם כשהפעילו אותו, היה –

"אנא המתן כשלושים דקות. אזהרה: אל תכבה את המחשב שלך, אחרת הקבצים שעל הדיסק הקשיח ייפגעו."

בחלוף שלושים דקות מתוחות, קיבל המשתמש הודעה מדאיגה נוספת.

"פג תוקפו של רישיון השימוש בתוכנה זו. זה הזמן לשלם לחברת PC Cybory עבור הרשיון שלך. עלות רישיון השימוש בדיסק הקשיח לכל החיים הוא שלוש מאות שבעים ושמונָה דולר. שלח את ההזמנה שלך בדואר לחברת PC Cyborg, תיבת דואר 87-17-4TL, פנמה."

וכל הקבצים שהיו על הדיסק הקשיח – נעלמו. כשניסו המשתמשים לכבות ולהדליק מחדש את המחשב – קיבלו את אותה הודעה שוב ושוב. אמנם המילה 'סחיטה' לא הופיעה באופן מפורש בטקסט – אבל אי אפשר היה לפספס את רוח הדברים. התלונות החלו זורמות לתחנות המשטרה השונות. בתוך זמן קצר נתגלה המכנה המשותף לכל המקרים: כל הקורבנות קיבלו, מספר ימים קודם לכן, מעטפה לבנה בדואר ובתוכה דיסקט. הכיתוב על המעטפה הכריז שמדובר ב- "דיסקט הכרות עם מחלת האיידס, גרסא 2.0", והשולחת היתה חברה מסתורית בשם PC Cyborg.

יתכן ואתם שואלים את עצמכם – מי האידיוט שיכניס למחשב שלו דיסקט שקיבל בדואר, מגורם לא ידוע? בימינו, עם כל הוירוסים והתוכנות הזדוניות, זו המקבילה הדיגיטלית של יחסי מין לא מוגנים. אבל בשנות השמונים והתשעים, טרום עידן האינטרנט, הפצת דיסקטים ודיסקים דרך הדואר היתה נפוצה למדי: משתמשי המחשב היו רגילים לקבל תוכנות חינמיות ודמואים שהיו מצורפים למגזינים, למשל. מעט אנשים שמעו על 'וירוס מחשב' ועוד פחות נתקלו בייצור כזה באופן אישי.

זאת ועוד, רבים ממי שקיבלו את המעטפה הלבנה השתתפו בשנה הקודמת בכנס בינלאומי של ארגון הבריאות העולמי בנושא מגיפת האיידס – HIV, כפי שאנחנו מכנים את המחלה היום. על כן רבים מהם הכניסו את הדיסקט למחשבם והתקינו את התוכנה שעליו. הם לא התאכזבו: התוכנה אכן סיפקה להם מידע שימושי לגבי המחלה. הם נתבקשו למלא שאלון קצר אודות גילם, מוצאם האתני והרגלי המין שלהם, ובתמורה ניתחה עבורם התוכנה את הסיכוי שלהם להידבק בנגיף. לא היתה לאיש סיבה לחשוד שבתוך התוכנה התמימה למראה מסתתר, בעצם, 'סוס טרויאני': תוכנה זדונית המתחזה לתוכנה לגיטימית.

חברת קש בפנמה

בתוך המעטפה, לצד דיסקט ההתקנה, היה גם נייר ועליו הוראות התקנה ורישיון שימוש. במבט שטחי, רשיון השימוש היה דומה לכל אחד מאינספור רשיונות השימוש הטרחניים והמשמימים שאנחנו נתקלים בהם כשאנחנו מתקינים תוכנות חדשות, ומסמנים עליהם 'אני מסכים' בלי שאפילו קראנו את הכותרת. אבל מי מבין המשתמשים שכן טרח לקרוא את הטקסט המשפטי גילה שבאופן חריג למדי, תנאי ההסכם הכתיבו שמי שמתקין את התוכנה – למעשה, כאילו הסכים לרכוש אותה.

"ישנו תשלום חובה עבור השימוש בתוכנה. […] היא אינה ניתנת לך חינם. אם תתקין את התוכנה על המחשב שלך, אזי תחת תנאי הרשיון הזה אתה מסכים לשלם לחברת PC Cyborg."

כאמור, הסכם שימוש כזה הוא חריג מאד בעולם המחשב – אבל זה עוד לא הכל.

"אם תפר את תנאי רישיון השימוש הזה, חברת PC Cyborg שומרת לעצמה את הזכות להשתמש בהתקני תוכנה שונים כדי להבטיח את הפסקת השימוש בתוכנה. להפרת הסכם הרשיון יהיו השלכות חמורות ביותר. מצפונך עשוי לרדוף אחריך למשך שארית חייך."

מצפונך עשוי לרדוף אחריך למשך שארית חייך… אני לא משפטן, אבל אפילו אני הייתי מרים גבה אם הייתי נתקל בטקסט זה. אבל רשיון או לא רשיון, רוב המשתמשים המבוהלים היו הרבה יותר מודאגים לגבי הקבצים שלהם מאשר לגבי יסורי מצפון פונציאליים. מומחי אבטחת מידע מיהרו לנתח את התוכנה הזדונית, ועד מהרה התחוור שלמרות הרושם הראשוני המאיים – מדובר בוירוס לא מתוחכם במיוחד. הקבצים, מסתבר, לא נמחקו: הם רק הוסתרו בתוך תיקיות בלתי נראות במחשב, והתוכן שלהם לא נפגע כלל. שמותיהם של הקבצים הוצפנו והוחלפו בג'יבריש חסר משמעות – אבל האופן שבו נעשה הדבר היה חובבני למדי: ההצפנה הייתה למעשה טבלה פשוטה שבה כל תו הוחלף בתו אחר – למשל, האות B הוחלפה באות U, האות F הוחלפה בסימן קריאה וכולי. החוקרים שבחנו את הקוד של הוירוס חילצו מתוכו את טבלת ההצפנה, ובתוך ימים ספורים יצר מישהו תוכנה פשוטה שהסירה את התוכנה הזדונית והשיבה את הקבצים למצבם המקורי.

הסקוטלנד יארד הבריטי פתח בחקירה וגילה ש PC Cyborg הוקמה בפנמה שבמרכז אמריקה שלושה חודשים קודם לכן בידי שלושה אנשי עסקים בעלי שמות שהעידו על מוצא אפריקני. כתובת החברה הייתה פיקטיבית, לא יותר מאשר תיבת דואר רגילה. המעטפות נשלחו לכעשרת אלפים איש, מתוכם שלושת אלפים שהשתתפו בועידה הבינלאומית של ארגון הבריאות העולמי, ועוד שבעת אלפים שהיו מנויים של מגזין בשם PC Business World. את רשימת התפוצה רכש מהמגזין אלמוני בשם 'מר קֵטֵמה' (Ketema). היום לא היינו מצפים ממגזין מחשבים מכובד למכור את רשימת המנויים שלו לכל דיכפין – אבל אז, בשנות השמונים העליזות, הנוהג הזה היה מקובל יותר.

חוקרי המשטרה ומומחי אבטחת המידע היו מבולבלים. במי הם נלחמים כאן? האם מדובר בארגון בינלאומי של פושעים מתוחכמים? השימוש בחברת קש כמסווה לפעילות הפלילית ועצם מעשה הסחיטה באמצעות תוכנה זדונית רמזו על תחכום ואולי גם על השקעה כספית לא מבוטלת: הדיסקטים עצמם, אפילו ללא עלות המשלוח בדואר, ודאי עלו כמה עשרות אלפי דולרים. מצד שני, התוכנה הזדונית עצמה הייתה בברור חובבנית, והניסוח של הסכם הרישיון היה…פשוט…מוזר. בדוח אודות הכופרה שכתבו שלושה מומחי אבטחה זמן מה לאחר האירועים, אפשר לשמוע את הבלבול בו היו נתונים החוקרים:

"קשה לדעת איך להתייחס לדיסקט הזה. […] לפי ההכנה המדוקדקת והזהירה שלו וסכום הכסף הגדול שבוזבז על העניין, סביר להניח שלא מדובר אך ורק בניסיון סחיטה גס ותו לא. האם ייתכן שלא שמענו את המילה האחרונה מ PC Cyborg? האם ייתכן שבעוד מספר שבועות נקבל מכתב נוסף ובו פרק הסחיטה האמיתי? ואולי, מצד שני, מדובר בסך הכל בכמה אנשים הזויים? אם זה המצב, אולי אין להם שום מניע נסתר, ומה שראינו עד כה יהיה סוף הסיפור."

'ד"ר פאפ הורעל"

שבועיים מאוחר יותר ארעה פריצת דרך בחקירה. בנמל תעופה באמסטרדם שבהולנד עצרה המשטרה המקומית גבר שהפגין התנהגות משונה. שמו היה ד"ר ג'וזף לואיס פאפ (Papp), בן שלושים ותשע, אמריקני, מומחה לאנתרופולוגיה. פאפ היה בדרכו לארצות הברית בחזרה מאפריקה, שם ערך מחקרים מדעיים על קופים מקומיים. הוא פנה לשוטרים בשדה התעופה והתלונן בפניהם שמישהו מנסה לחסל אותו, ואפילו שרבט על מזוודה של נוסע אחר – "דר' פאפ הורעל."

השוטרים עיכבו את המדען הפרנואיד לחקירה, וכשפתחו את מזוודתו גילו בתוכה חותמת דיו עם הכיתוב PC Cyborg. המשטרה ההולנדית דיווחה על התגלית לסקוטלנד יארד הבריטי ושיחררה את ד"ר פאפ לדרכו. כשנחת המדען בארצות הברית, המשיכו ה FBI והסקוטלנד יארד בחקירה סמויה שהעלתה כי מספר שנים קודם לכן פיתח ד"ר פאפ עניין רב במגיפת ה HIV, ואפילו ארגן כנס גדול סביב המחלה בקניה. אבל זמן קצר לפני שחזר לארצות הברית, פוטר פאפ מעבודתו בארגון הבריאות העולמי. הוא התגורר עם הוריו בעיירה קטנה באוהיו, ושכניו תיארו אותו כאדם שקט ונעים לבריות.

אחרי שלושה חודשים של חקירה סמויה פשטו הסוכנים על ביתו ועצרו את פאפ. בחיפוש בחדרו נתגלו לא פחות ממיליון דיסקטים ריקים. עושה רושם שפאפ קיווה להשתמש בדמי הכופר שירוויח מהכופרה שהפיץ כדי לממן קמפיין סחיטה נוסף, רחב יותר.

ג'וזף פאפ הוסגר לבריטניה, שם התגוררו מרבית קורבנותיו. במשפטו הודה כי שלח את הדיסקטים בדואר – אבל טען כי אין מדובר בניסיון סחיטה. אחרי הכל, הוא כתב בברור בהסכם הרישיון שהתקנת התוכנה פירושה הסכמה לרכוש אותה, ושהפרת ההסכם עלולה להביא לפגיעה במחשב. זו לא אשמתו שהמשתמשים לא קראו את הסכם השימוש לפני שהתקינו את התוכנה! לרוע מזלו של פאפ, השופטים הבריטים לא התרשמו מטיעון ההגנה היצירתי הזה.

במשפט גם נחשפו מניעיו של פאפ. לטענתו, ארגון הבריאות העולמי והממשלות האפריקנית עושות יד אחת כדי למנוע מאזרחיהן גישה למידע אודות מחלת האיידס. מדוע? כיוון שהמגיפה הקטלנית היא דרך יעילה מאד, עבורן, לבלום את הגידול באוכלוסיה. התוכנית שלו הייתה להשתמש בכסף שירוויח מהסחיטה כדי לממן מחקר מדעי עצמאי ולחשוף בפני הציבור את הסכנה של ה HIV.

פאפ היה אדם מבריק ומחושב, בכך אין כל ספק. למשל, הוא הקפיד שלא לשלוח את הדיסקטים הנגועים למשתמשים בארצות הברית, כדי לא לעמוד למשפט במדינה שלו. אבל התוכנית המגלומנית שלו והטיעונים הקונספירטיביים שכנעו את השופטים שהוא סובל ממחלת נפש. זה, והעובדה שהופיע מדי פעם בבית המשפט כשהוא חובש לראשו קופסאות קרטון ומסלסלי שיער בזקנו, כדי להגן מפני 'קרינה קטלנית'. בסופו של דבר, גם התביעה הסכימה להכריז על ד"ר פאפ כ'ביזיון לציבור': מונח משפטי רשמי באנגליה שמאפשר לסיים משפט ללא הרשעה פלילית. פאפ הוחזר אחר כבוד לארצות הברית, שם בילה מספר שנים בבית חולים פסיכיאטרי. לא רבות ידוע על קורותיו של פאפ לאחר מכן. הוא עבר לניו יורק, שם פרסם ספר תחת הכותרת המטעה 'אנתרופולוגיה פופולרית': הספר באמת היה על אנתרופולוגיה, רק מאד מאד לא פופולרי. בהמשך הקים חווה לשימור זני פרפרים, וב-2006 מצא את מותו בתאונת דרכים קטלנית.

אין ספק כי שביחס מזימות לפשע אחרות, כופרת ה-AIDS היתה פלופ זוועתי. פאפ בזבז עשרות אלפי דולרים כדי להקים את חברת הקש שלו ולקנות את כל הדיסקטים הריקים – אבל ההצפנה החובבנית שפוצחה בזריזות הביאה לכך שאף אחד מקורבנותיו לא שלח לו ולו סנט אחד לכתובת בפנמה. למעשה, כופרת ה AIDS הייתה כישלון כל כך טוטאלי, שיחלפו עוד חמש עשרה שנים – נצח, במונחים של עולם המחשב – עד שמישהו בעולם התחתון יסכים לתת לרעיון של כופרות צ'אנס נוסף. אך עם זאת,  אפשר לומר שבזכות הכשלון המהדהד של ד"ר פאפ, "זכינו" להנות מכופרות הרבה יותר מתוחכמות ומוצלחות, כמו למשל WannaCry.

הצפנה סימטרית

ד"ר מוטי יונג (Yung) הוא מדען מחשב אמריקני, ישראלי לשעבר, שנחשב למומחה ופורץ דרך בתחום הקריפטוגרפיה, מדעי ההצפנה: בין החברות שעבד בהן אפשר למצוא את IBM, גוגל ו RSA. ב- 1996, הזמן שבו מתרחש סיפורנו, עבד באוניברסיטת קולומביה שבארצות הברית, ושם הכיר חוקר בשם אדם יאנג (Young). יחד ייסדו השניים תחום חדש במדעי המחשב: קריפטו-וירולוגיה.

מהי 'קריפטו-וירולוגיה'? ובכן, באופן מסורתי, חוקרי הצפנה בוחנים דרכים ושיטות להגן על מידע מידי מישהו שמנסה לגשת אליו: למשל, לפתח צפנים מתוחכמים כדי לאפשר לסוכנויות ביון לשלוח הודעות סמויות למרגלים שלהן במדינות זרות מבלי שאיש יוכל לקרוא אותן. קריפטו-וירולוגיה, לעומת זאת, לא מנסה *להגן* על מידע באמצעות הצפנה, אלא להשתמש בהצפנה כדי לתקוף את היריב – למשל, להצפין את המידע החיוני של האויב, כדי שהוא לא יוכל לגשת אליו. למשל, להצפין את מפות המודיעין של מדינת אויב, כדי שחוקרי המודיעין שלה לא יוכלו לעשות את עבודתם.

ההשראה לתחום המחקר החדש הזה הגיעה לחוקרים בזכות הגאות הדרמטית במספר הוירוסים למחשב בשנות השמונים והתשעים, ובמיוחד אותם וירוסים שעשו שימוש בטכניקות של הצפנה – כמו הכופרה של ד"ר פאפ. בשנת 1996 פרסמו יונג ויאנג מאמר ובו ניתחו, בין היתר, את כופרת ה AIDS. המסקנה שלהם במאמר הייתה שהחולשה הבסיסית שממנה סבלה כופרת ה AIDS הייתה שיטת ההצפנה בה בחר הד"ר: הצפנה 'סימטרית'.

מהי 'הצפנה סימטרית'? הרעיון הבסיסי פשוט למדי. קחו מפתח רגיל והכניסו אותו למנעול של דלת הבית. סיבוב אחד של המפתח נועל את הדלת, וסיבוב בכיוון ההפוך – פותח אותה. זה העיקרון של הצפנה סימטרית: אותו המפתח שבו משתמשים כדי להצפין מידע כלשהו, הוא גם המפתח שאיתו מפענחים את ההצפנה. בהקשר של הצפנה, 'מפתח' הוא פיסת מידע – מספר, מילת קוד או כל נתון אחר – שאנחנו משתמשים בו כדי להצפין את המידע. למשל, בכופרת ה AIDS ד"ר פאפ השתמש בהצפנה פשוטה למדי: טבלה שמגדירה החלפה של תו אחד בתו אחר – B ב- U, אף בסימן קריאה וכן הלאה. הטבלה הזו היא המפתח שבעזרתו הצפינה הכופרה את שמות הקבצים במחשבים הנגועים. הטבלה הזו, מטבעה, היא דו-כיוונית: דהיינו, באותו האופן שבו מפתח של דלת גם נועל אותה וגם פותח אותה – אני יכול להשתמש בטבלה כדי להחליף את B ב- U, וגם להחליף את U בחזרה ל – B.

עכשיו – מה אנחנו עושים עם מפתח הדלת שלנו אחרי שנעלנו את הבית? אם אתם אשתי, אתם שמים אותו איפשהו, שוכחים איפה שמתם אותו ואז מאשימים את בעלך המסכן שהזיז את המפתח והעלים אותו שכשהוא בסך הכל ניסה לעשות קצת סדר בבית כי מה זה הברדק הזה, ואיך אפשר לחיות ככה, ואולי תשימי את התיק שלך בפינה כמו שצריך ו…. אההמ. כן. הקיצר, אתם שומרים את המפתח בכיס כי בלי המפתח, אי אפשר לפתוח את הדלת אחר כך. באותו האופן, אם הכופרה שהצפינה את הקבצים שלנו צריכה להיות מסוגלת לפענח את הקבצים האלה אחר כך – והיא צריכה, כי אם אי אפשר לפתוח את הקבצים, אף אחד לא ישלם את די הכופר – היא צריכה לשמור את מפתח ההצפנה הזה איפה שהוא בתוך הקוד, כי בהצפנה סימטרית אותו מפתח ש'נועל' את הקבצים הוא גם המפתח ש'פותח' אותם.

מומחי האבטחה שניתחו את הכופרה של ד"ר פאפ היו מודעים לעובדה הזו, והם חפרו וחפרו וחפרו בתוך הקוד של הוירוס עד שמצאו את הטבלה המדוברת – ובעזרתה החזירו את המצב לקדמותו. במילים אחרות, החולשה הגדולה ביותר של הצפנה סימטרית היא שקשה מאד להחביא את מפתח ההצפנה בתוך הקוד. אם נחפש מספיק טוב בתוך הקוד, תמיד נמצא את המפתח בסוף.

הצפנה א-סימטרית

מוטי יונג ואדם יאנג מצאו דרך להתגבר על החולשה הזו: טכניקה שאם מיישמים אותה בתוך כופרה כמו AIDS, היא הופכת את ההצפנה להרבה – הרבה – יותר קשה לפיצוח. שמה של הטכניקה הזו הוא 'הצפנה א-סימטרית', והיא פותחה עוד בשנות השבעים של המאה העשרים.

מהי הצפנה אסימטרית? ובכן, אם נמשיך את האנלוגיה הקודמת, אז הצפנה אסימטרית היא כמו מנעול דלת שיש לו שני מפתחות: מפתח אחד שנועל את הדלת, ומפתח אחר שפותח אותה. המפתח הנועל, זה שמצפין את המידע, מכונה 'מפתח ציבורי': אתה יכול לתת אותו לכל אחד – לילדים, לשכנה, אפילו לאשתך – כי איתו אפשר רק לנעול את הדלת. המפתח השני, זה שפותח את הדלת, מכונה 'מפתח פרטי', ואותו אתה שומר לעצמך. אני מניח שדי קשה ליצור מנעול פיזי שפועל באופן הזה, אבל כשמדובר במתמטיקה ובספרות בינאריות, זה בהחלט אפשרי.

נניח שאני מתכנת מרושע שרוצה לפתח כופרה. אני יוצר שני מפתחות קריפטוגרפיים: אחד ציבורי, ואחד פרטי. את המפתח הציבורי אני מכניס לתוך הקוד, וכשהכופרה שלי משתלטת על מחשב קורבן היא מצפינה את הקבצים שעליו – דהיינו, 'נועלת' אותם – באמצעות המפתח הציבורי. העובדה שהמפתח הציבורי נמצא בתוך הקוד, גלוי לכל מי שמעוניין לחפש אותו – לא מעלה ולא מורידה: המפתח היחיד שיכול לפתוח את ההצפנה הוא המפתח הפרטי שנמצא אצלי, ורק אצלי. רוצה לקבל את המפתח הפרטי ולפענח את הקבצים המוצפנים? שלם את דמי הכופר.

זה המקום המתאים לומר כמה מילים על הדילמה האתית המורכבת שבה מצאו את עצמם יונג ויאנג. כשפרסמו שני החוקרים את המאמר שלהם, שבו הסבירו על האופן שבו ניתן להשתמש בהצפנה אסימטרית כדי לפתח כופרות בלתי ניתנות לפיצוח – היה להם ברור שאת המאמר הזה יקראו לא רק חוקרי הצפנה אחרים, אלא גם עבריינים. היו רבים שתהו – בקול רם, אפילו – האם ראוי שהחוקרים יעניקו מתנה כל כך יקרת ערך לפושעים: טכניקה שתעזור להם לפתח כופרות יעילות ומסוכנות מאוד. מה היינו חושבים על מומחה לכלי נשק שנותן טיפים לרוצח פוטנציאלי, כמו איך לכוון את הנשק שלו טוב יותר?… יאנג ויונג לא ניסו להתחמק מהדילמה הזו. כבר בפסקה הראשונה של מאמרם הסבירו את המניע שמאחורי החלטתם לפרסם את הטכניקה החדשה ברבים.

"כל התקדמות טכנולוגית משמעותית טומנת בחובה עוצמה מסוימת. לפעמים, העוצמה הזו משמשת לטובת הציבור – אבל ברוב המקרים, היא גם מנוצלת לרעה. הקריפטוגרפיה היא ברכה בתחומי עיבוד המידע והתקשורת כיוון שהיא מאפשרת לאנשים לאחסן מידע באופן בטוח ולנהל תקשורת פרטית על פני מרחקים גדולים. טבעי לשאול – 'מהם השימושים הזדוניים הפוטנציאלים של קריפטוגרפיה?'. אנחנו מאמינים שעדיף לחקור את השאלה הזו [עכשיו], מאשר לחכות להתקפות האלה לכשיגיעו."

במילים אחרות, שני החוקרים רואים בקריפטוגרפיה טכנולוגיה ניטרלית: כזו שיש לה שימושים מועילים, אבל גם מזיקים. אם החוקרים יבחרו להתעלם מהשימושים הזדוניים הפוטנציאליים של הטכנולוגיה הזו – השימושים האלה לא יעלמו, והעבריינים לא יתעלמו מהם. על כן, לתפיסתם, עדיף לחוקרים להיות צעד אחד לפני העבריינים, לזהות את השימושים הזדוניים האלה ולמצוא להם הגנות מתאימות. מבחינה זו, הדילמה שניצבה בפני יונג ויאנג היא אותה הדילמה שניצבה ועודנה ניצבת מול אינספור מדענים אחרים לכל אורך ההיסטוריה לגבי פיתוחן של טכנולוגיות כמו חומרי נפץ, אנרגיה גרעינית, חומרים כימיים מסוכנים, זנים חדשים של חיידקים ועוד ועוד.

רעיון טוב – על הנייר בלבד

חלפו עוד עשר שנים עד שרעיונותיהם של יונג ויאנג מצאו את דרכם אל כופרות מודרניות. בסביבות 2005 החלו מופיעות תוכנות זדוניות חדשות שהיו מצויידות בטכניקות ההצפנה המתקדמות האלה. וירוסים כמו GPCoder, Archiveus ו Cryzip הטילו את חיתתם על משתמשי המחשב – אז בעיקר במזרח ומרכז אירופה.

אבל למרות זאת, אם בוחנים את התמונה הכוללת של מפת איומי הסייבר בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת – כופרות, אותן תוכנות זדוניות שמצפינות מידע על מחשב הקורבן ומבקשות דמי כופר כדי לפתוח אותו – היו נדירות למדי, איום זניח מאד ביחס לסוגים אחרים של תוכנות זדוניות. באותה התקופה כבר נתגלו מאות אלפי ואפילו מיליוני וירוסים חדשים בכל חודש – ורק בודדים מתוכם היו כופרות. למה? מדוע ויתרו העבריינים על המתנה היקרה שהעניקו להם מוטי יונג ואדם יאנג: טכנולוגיה שתשדרג את וירוסי הכופר ותהפוך אותם לאיומים מסוכנים באמת? משתי סיבות.

הסיבה הראשונה היא שקריפטוגרפיה היא אחד השדות הקשים והמאתגרים ביותר במדעי המחשב. יש מרחק גדול בין הבנה רעיון עקרוני כלשהו בתחום ההצפנה – ובין יישום שלו הלכה למעשה. אם אני כותב תוכנה 'רגילה' – נניח, לשם הדוגמא, משחק מחשב – מותר לי לטעות פה ושם. אולי במצב מסוים המשחק יתקע או יקרוס, אולי משהו קטן במשחק לא יעבוד – אבל בסך הכל הכללי, המשחק יעבוד בסדר גמור, ואפשר יהיה להנות ממנו. תוכנה מורכבת, כמו מערכת הפעלה למשל, עשויה להכיל אלפי שגיאות ותקלות קטנות שכאלה, ואנחנו עדיין נוכל להשתמש בה. אבל כשמדובר בתוכנת הצפנה, זה לא עובד ככה. כל טעות בקוד, כל שגיאה זעירה או שיבוש קטנטן, היא פרצה שמומחי פיצוח הצפנים יכולים להסתנן דרכה ולשבור את הצופן.

דוגמה מעולה לבעייתיות הזו היא WannaCry, אותה כופרה שעימה פתחתי את הפרק. כאמור, WannaCry הייתה כופרה מוצלחת במיוחד: בתוך פחות מארבעים ושמונֵה שעות היא השתלטה על למעלה ממאתיים אלף מחשבים, הצפינה את הקבצים שעליהם ודרשה תשלום של שלוש מאות דולר בביטקוין כדי לשחרר אותם. זמן לא רב לאחר מכן מצא חוקר אבטחה בריטי דרך להאט את התפשטותה של הכופרה ולמנוע ממנה להדביק מחשבים חדשים – אבל לא זה העניין: משתמש שהמחשב שלו כבר נדבק בוירוס האכזרי והקבצים שעליו כבר הוצפנו, עדיין היה בבעיה קשה.

אבל אז, ארבעה ימים לאחר שנתגלתה WannaCry לראשונה, חשף חוקר אבטחה צרפתי חולשה מפתיעה בכופרה.

WannaCry השתמשה ברעיון ההצפנה האסימטרית שתיארו יונג ויאנג. לאחר שהתוכנה הזדונית הסתננה לתוך המחשב הקורבן, היא יצרה שני מפתחות הצפנה: אחד ציבורי, ואחד פרטי. בעזרת המפתח הציבורי היא הצפינה, 'נעלה', את הקבצים. את המפתח הפרטי, המפתח שאיתו אפשר לפתוח את הקבצים – היא שלחה דרך האינטרנט אל ההאקר שיצר אותה, ואז מחקה אותה מהמחשב לגמרי. על פניו, הפשע המושלם: המפתח הציבורי שנמצא על המחשב חסר תועלת, ורק העבריין מחזיק במפתח הפרטי שיכול לפתוח את ההצפנה.

אבל מפענחי צפנים הם יצורים עקשניים במיוחד. הם מסוג האנשים שישבו על תשבץ או חידת הגיון במשך ימים, שבועות או שנים עד שיפתרו אותם – והם מומחים באיתור הסדקים הקטנים והחולשות הזעירות שיפילו אפילו את ההצפנה המורכבת ביותר. במקרה הזה, חוקר האבטחה הצרפתי שבחן את קוד התוכנה של WannaCry הבחין בתקלה זעירה באופן שבו יצרה הכופרה את מפתחות ההצפנה שלה. מבלי להכנס ליותר מדי פרטים טכניים, אומר רק שכדי ליצור את המפתח הציבורי והמפתח הפרטי – WannaCry הייתה צריכה לבצע תרגיל מתמטי מסוים: הכפלה של שני מספרים ראשוניים גדולים מאד. מכיוון שהרבה תוכנות במחשב משתמשות בהצפנה בשגרה, מערכת ההפעלה – Windows – מכילה בתוכה קוד שכבר יודע לעשות את זה. באופן הזה, מי שמפתח תוכנה חדשה לא צריך 'להמציא את הגלגל' כל פעם מחדש ולכתוב קוד שמבצע את ההכפלה הזו: הוא יכול לבקש מ Windows שתעשה את זה בשבילו ורק תיתן לו את התוצאה הסופית. גם המתכנת של WannaCry ניצל את האפשרות הזו. למה לא? חיים קלים…

אבל מסתבר שבקוד של מערכת ההפעלה הייתה שגיאה. אחרי שמערכת ההפעלה סיימה לחשב את תוצאת המכפלה של שני המספרים הראשוניים – היא לא מחקה את המספרים האלה מזיכרון המחשב. כל עוד המחשב נשאר דולק וחשמל מגיע לשבבי הזכרון – המספרים האלה נשמרו בתוכם.

מדוע מדובר בשגיאה? כי אם אני יודע מהם שני המספרים הראשוניים שבעזרתם חושבו המפתח הציבורי והפרטי – אני יכול לבצע את אותה ההכפלה שוב, ולשחזר את המפתח הציבורי והפרטי! זה כמו שמישהו ירצה לדעת מה קניתי בסופר: אם אין לו מושג מה היה בעגלה שלי כשעזבתי את החנות, הוא יכול לנסות למצוא את רשימת הקניות שנתנה לי אשתי. מכיוון שאני נשוי ותיק וחפץ חיים, אני כבר יודע  לא לסטות מרשימת הקניות אפילו במילימטר: אם כתוב לי ברשימה מרכך כביסה של מותג X, ועל המדף יש גם מרכך כביסה של מותג Y זול בחצי – אני אקנה את המרכך של מותג X ויעלה כמה שיעלה, כי כמו שכתוב – לא תחקור במופלא ממך, או משהו כזה. במילים אחרות, אם יש לך את רשימת הקניות שלי, אתה יודע בדיוק מה קניתי – ובאותו האופן, אם יש לך את המספרים הראשוניים בזכרון, אתה יודע בדיוק מהם מפתחות ההצפנה שנוצרו מהם. וכך חוקר האבטחה הצרפתי כתב תוכנה חדשה שמחלצת את אותם מספרים ראשוניים מהזיכרון, מחשבת את המפתח הפרטי החסר – ומחלצת את הקבצים הנעולים על המחשב ללא דמי הכופר. כל זאת בהנחה, כמובן, שהמשתמש לא כיבה את המחשב אחרי שנידבק בכופרה.

אם כן, זו דוגמה מצויינת לקושי הגדול של יישום מוצלח של רעיונות קריפטוגרפיים: כל טעות זעירה הורסת את ההצפנה. למעשה, במקרה הזה מי שיצר את WannaCry היה בסדר גמור: הוא עשה את הכל בדיוק כמו שצריך – ועדיין, באג קטנטן ועלום במערכת ההפעלה, באג שאפילו לא קשור אליו בשום צורה – הרס לו את התוכניות. במילים אחרות, שימוש בהצפנה אסימטרית כדי ליצור את הכופרה האולטמיטיבית הוא אולי רעיון נפלא על הנייר – אבל כשבאים יישם אותו מגלים שהוא הרבה יותר קשה ליישום משנדמה לך בהתחלה, ולכן רוב עברייני הסייבר העדיפו להתמקד בפשעים פשוטים וקלים יותר למימוש – כמו פריצות לבנקים, למשל…

אלו מבין העבריינים שבכל זאת התאהבו ברעיון של סחיטת דמי כופר מהקורבנות שלהם, פנו אל כופרות מסוג אחר, פשוט ובסיסי יותר. הכופרות האלה מכונות 'לוקרים' (Lockers, מלשון 'לנעול') והן לא מצפינות את הקבצים שעל המחשב הנגוע – אלה רק מונעות מהמשתמש לגשת אליהם. למשל, לוקר בשם רבטון (Reveton) היה מציג על המסך חלון גדול ובו לוגו של סוכנות משטרתית כלשהי – והודעה שאומרת שהתוכנה זיהתה שהמשתמש צפה בפורנוגרפיה או בתוכן לא חוקי אחר ולכן עליו לשלם קנס של מאה אירו. ה"טריק" כאן הוא שהחלון הגדול כיסה את כל המסך, ואי אפשר היה לסגור אותו: אם ניסית ללחוץ על האיקס בפינה החלון, לא קרה כלום. זאת אומרת, המחשב היה פחות או יותר משותק עד ששילמת את דמי הכופר. לוקרים אחרים השתמשו בטכניקות דומות: חלונית פופ-אפ שלא נסגרת, דפי אינטרנט שאי אפשר לצאת מהם וכו' וכו'. למרבה המזל, הלוקרים האלה לא היו מוצלחים במיוחד: משתמש מחשב מנוסה היה מסוגל להתגבר על המטרד הזה די בקלות גם ללא תשלום של הכופר.

שובל של ראיות

הסיבה השניה לכך שכופרות מתוחכמות לא תפסו אחיזה בקרב הפושעים היא שהעברת כסף באופן אנונימי דרך האינטרנט היא לא דבר פשוט. בעולם האמיתי, אני יכול לשלם למישהו בשטרות מזומן, ולמי שרוצה לעקוב אחרי קשה לדעת כמה כסף שילמתי ולמי: אחרי הכל, כל השטרות נראים, בגדול, אותו הדבר. אבל כשמדובר בהעברות כספים דרך האינטרנט, הכסף בדרך כלל משאיר אחריו 'שובל של ראיות' שאפשר לעקוב אחריהן. למשל, אם אני עושה קניות באתר כלשהו ומשלם בכרטיס אשראי – אז חברת האשראי שלי, ואולי אפילו הבנק, שומרים אצלם רישום של עסקת האשראי. אם אני חשוד בפשע כלשהו, המשטרה יכולה לגלות בקלות למי שילמתי וכמה. 'שובל הראיות' הזה הוא זה שהביא, כזכור, לנפילתו ולכידתו של ד"ר ג'וזף פאפ, האיש מאחורי כופרת ה AIDS: פאפ ניסה לטשטש את שובל הראיות הזה על ידי הקמתה של חברת קש בפנמה, PC Cyborg, אבל החותמת עם שם החברה שנתגלתה במזוודה שלו סיכלה את התוכנית הזו. עבריינים ששקלו להשתמש בכופרות למטרותיהם הנלוזות, נתקלו מיד בבעיה הזו: איך אפשר לקבל את דמי הכופר מהקורבן, מבלי שהמשטרה תוכל להגיע אליהם באמצעות אותו שובל ראיות – או לחילופין, מבלי הקורבן יוכל לבטל את העברת הכסף ברגע שקיבל את הקבצים שלו בחזרה.

יוצרי הכופרות בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת ניסו מגוון של שיטות כדי להתמודד עם הבעיה הזו. למשל, כופרה בשם ארכיביוס (Archiveus) דרשה מהקורבנות לגלוש לאתר של בית מרקחת כלשהו ולקנות שם תרופות. דמי הכופר, במקרה הזה, היו העמלה שיקבל יוצר הכופרה תמורת הרכישות. כופרה אחרת, WinLock, ביקשה מהמשתמשים לשלוח סמס למספר פרמיום כלשהו, שעלותו הייתה כעשרה דולרים. היו כופרות שניסו להשתמש בשירותי העברת כספים דיגיטליים כמו Western Union או בכרטיסי מתנה נטענים. היו מגוון של שיטות וטכניקות – אבל לכולן היו חסרונות: חלק השאירו יותר מדי עקבות וראיות, אחרות היו ניתנות לביטול על ידי הקורבנות.

אם כן, בשורה התחתונה, כופרות היו רעיון יפה על הנייר – אבל עבור הפושע הממוצע, רעיון קשה מדי ליישום. רוב הפושעים הם לא נבלי-על של סרטים: הם לא יבנו מכונות מתוחכמות וירקמו מזימות חובקות עולם, שאחר כך צריך כמה דקות טובות כדי להסביר אותן לג'יימס בונד בסצינת השיא של הסרט ובזמן הזה בונד מותח איזה קפיץ בשעון המתפוצץ שלו או שולף סכין יפנית מהשן הטוחנת העליונה. העבריין הממוצע, כמוני וכמוכם, הוא עצלן – ואם לשלוח דואר ספאם, למשל, מרוויח לו מספיק כסף ויותר קל לביצוע, זה מה שהוא יעדיף.

אבל כל זה השתנה בשנת 2008 כשאדם אנונימי בשם סטושי נאקאמוטו (Nakamoto) – או אולי קבוצה של אנשים שהסתתרה תחת שם פיקטיבי, אנחנו לא יודעים – פרסם באחד הפורומים באינטרנט מאמר ובו הציע רעיון חדש: מטבע וירטואלי בשם ביטקוין. זמן לא רב לאחר מכן נקמוטו שחרר לעולם את תוכנת הביטקוין, והשיק את מהפכת המטבעות הוירטואליים שאנחנו נמצאים בעיצומה כיום. אבל ליוזמה של נקמוטו הייתה עוד השפעה בלתי צפויה – עלייה דרמטית בפופולריות של כופרות.

אם בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת היו רק כמה כופרות בודדות, אזי ב 2017, למשל, הכופרות היוו כשישים אחוזים מכלל התוכנות הזדוניות, עם נזק ממוצע של למעלה מאלפיים דולר לכל קורבן בארצות הברית לבדה. איך הפך הביטקויין את הכופרות מאיום זניח למדי לסוג הנפוץ ביותר של תוכנות זדוניות בימינו? ואולי יותר מעניין – איך תרמו הכופרות להצלחה המטאורית של הביטקויין?

אלו השאלות שנענה עליהן בפרק הבא. בנוסף, נשמע על CryptoLocker, אחת מהכופרות המסוכנות בהיסטוריה – ועל ההאקר הרוסי שיצר אותה ובתמורה זכה להיות אחד הפושעים המבוקשים ביותר בעולם, עם פרס של שלושה מיליון דולר על ראשו. נשמע גם על העתיד של הכופרות בעולם מקוון של מכוניות אוטונומיות ובתים חכמים. כל זאת ועוד, בפרק הבא של עושים היסטוריה.

Podcast: Download

רשימת תפוצה בדואר האלקטרוני | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

פרק 274: טרה נובה – המשלחת המקוללת אל הקוטב הדרומי, חלק ב'

כתב: נייט נלסון

קישור אל: טרה נובה, המשלחת המקוללת לקוטב הצפוני, חלק א'

רואלד אמונדסן (Amundsen) קיווה להיות האדם הראשון שיגיע אל הקוטב הצפוני. המסע שתכנן בעשור הראשון של המאה העשרים היה ראשון מסוגו – אבל בר ביצוע: נורבגיה, מולדתו של אמונדסן, שוכנת בקו רוחב כל כך צפוני, עד שהפלגה למרכז הים הארקטי הייתה אמורה להיות עבורו כמו ביקור בבית של השכנים. שכנים שהשאירו את המזגן שלהם על מינוס שלושים מעלות צלזיוס – אבל אתם מבינים למה אני מתכוון. אבל בשישה באפריל, 1909, הכריזו כותרות העיתונים כי רוברט פירי (Peary), מהנדס בצי האמריקני, הקדים אותו והגיע ראשון אל הקוטב הצפוני. פירי זכה לקבלת פנים של גיבורים בשובו לארצות הברית, ואמונדסן החליט לשנות כיוון. במקום צפונה, הוא ירד דרומה.

עשרות שנים אחרי שוך החגיגות, החלו צצים סימני שאלה סביב הישגו של פירי. רישומי המפות של פירי היו במקרה הטוב מעורפלים, ובמקרה הגרוע לא מדוייקים כלל. אסטרונום שבחן את טכניקות ומכשירי הניווט שעמדו לרשותו של פירי טען שהסבירות שהצליח למצוא את הנקודה המדויקת של הקוטב נמוכה מאד. חוקר בריטי מנוסה, שבעצמו ערך את המסע לקוטב הצפוני באמצעות מזחלת כלבים, ביקש וקיבל גישה מלאה לכל חומרי הארכיון מהמשלחת של פירי. גם הוא הגיע למסקנה שלא סביר שפירי מצא את הקוטב. בהינתן הרישומים המעורפלים והמידע החלקי ששרד מהמשלחת, אי אפשר לומר בוודאות שפירי הגיע או לא הגיע לקוטב הצפוני. יש מי שעדיין מחזיקים בדיעה שפירי היה הראשון שכבש את הנקודה הצפונית ביותר בכדור הארץ, אבל רוב ההיסטוריונים מסכימים שקשה עד בלתי אפשרי לאמת את טענתו של ההרפתקן האמריקני. מי שנחשב היום כאדם הראשון שהגיע בוודאות לקוטב הצפוני הוא – תאמינו או לא – רואלד אמונדסן. הוא הגיע לקו רוחב תשעים צפון ב- 1926, שבע עשרה שנה אחרי רוברט פירי. הוא לא ידע זאת באותו הזמן אבל יש אפשרות מעשית מאוד שאמונדסן היה גם האדם הראשון שהגיע לקוטב הצפוני.

אבל ב-1909, בחושבו שהקוטב הצפוני כבר נכבש – אמונדסן החל בהכנות למסע אל הקוטב הדרומי. הוא לא סיפר לאף אחד על תוכניותיו: לא למי שמימנו את המסע שלו, לא לעם הנורבגי – אפילו לא לצוות שלו עצמו. הוא חשש שהמשלחת תבוטל, ולכן שיתף במחשבותיו רק את חבריו הקרובים ביותר. רק כשהגיע ספינתו של אמונדסן לפורטוגל הודיע ההרפתקן הנורבגי לצוותו לאן באמת מועדים פניהם.

שתי המשלחות נפגשות ביבשת הדרומית

קפטן רוברט פלקון סקוט שמע לראשונה על תוכניותיו של אמנודסן כשהיה במלבורן שבאוסטרליה, ועסק בהכנות למסע שלו. הטלגרמה ששלח לו אמונדסן הייתה תמציתית למדי: "מעדכן אותך שהספינה שלי ממשיכה לאנטארקטיקה. אמונדסן." סקוט, על פי התיאורים, רתח מזעם. אפשר להבין אותו: לפתע פתאום הפכה המשלחת שלו לקוטב ממסע גילוי ומחקר – למירוץ.

לאמונדסן כבר היה ניסיון עשיר שצבר במסעות מחקר לקוטב הצפוני. האינואיטים, תושביו הילידים של חוג הקוטב הצפוני שעימם בילה חורפים ארוכים, לימדו אותו טכניקות הישרדות שסייעו מאד לחוקר הנורבגי:  למשל, איך להעזר בכלבים כדי לסחוב מזחלות שלג כבדות. אחד מהלקחים החשובים מהמסעות הצפוניים היה המבנה הרצוי של הספינה שתביא אותם ליעדם. ה'פראם', ספינתו של אמונדסן, הייתה עשויה מעץ קשיח, וגופה הרחב והשטוח תוכנן מראש כדי להתמודד עם קרחונים צפופים, כמו אלה שכלאו את הטרה נובה של סקוט בים הדרומי ומנעו ממנה להתקדם במשך שבועות ארוכים. כשנתקלה הפראם בקרחונים שלחצו עליה מהצד, הקימורים המעוגלים של הגוף הרחב גרמו לספינה להתרומם מעל הקרחון במקום להתחפר בתוכו. ההפלגה מנורבגיה לאנטארקטיקה ארכה חמישה חודשים, ואמונדסן נחת בחופי היבשת הדרומי ב-14 בינואר 1911, עשרה ימים בלבד אחרי הטרה נובה.

הבריטים והנורבגים הקימו את המחנות שלהם באותו האזור, פחות או יותר: על מדף קרח – קרחון גדול שבולט מהיבשה אל תוך הים – בשם מדף הקרח רוס (Ross Ice Shelf). כחודש אחרי הנחיתה באנטארקטיקה יצאו שישה מאנשיו של סקוט מערבה מהמחנה שלהם כדי לחקור את מדף הקרח הגדול – כשלפתע נתקלו במחנה של אמונדסן. המפגש בין הצוותים היריבים היה לבבי אך…מביך משהו, קצת כמו לפגוש את האקס המיתולוגי של בת הזוג שלך.

המפגש הבלתי צפוי הכניס ללחץ את שני מפקדי המשלחות. אמונדסן נלחץ כשהבין שרוברט סקוט הביא עמו לאנטארקטיקה מזחלות שלג ממונעות. סקוט היה מוטרד מכך שהחוקר הנורבגי הקים את המחנה שלו בנקודה שהייתה קרובה יותר לקוטב הדרומי בכמעט מאה ועשרים קילומטרים מהמחנה שלו.

אבל במבט לאחור, לא זו ולא זו היו הסיבות שהכריעו את המירוץ אל הקוטב. מזחלות השלג הממונעות של סקוט התגלו כלא יעילות בתנאי מזג האוויר הקשים ונזנחו בשלב מוקדם יחסית, וגם אותם מאה ועשרים קילומטרים לא שינו הרבה. הגורם שהשפיע יותר מכל על תוצאת המירוץ היה, בסיכומו של דבר – אופיים של סקוט ואמונדסן. באותו האופן שבו מאמן של קבוצת כדורגל מעצב את הקבוצה שלו ואת טקטיקת המשחק שלה סביב מבנה האישיות שלו – הגנתי, התקפי, טקטי או פרוע – כך גם המשלחות של סקוט ואמונדסן שיקפו במידה רבה את מבנה האישיות של מנהיגיהן. למשל, כבר סיפרתי לכם בפרק הקודם על נטייתו של סקוט להסתמך בהחלטותיו על ניסיון העבר של שקלטון, יריבו המושבע. למשל, הוא השתמש בסוסי פוני כיוון ששקלטון השתמש בהם במשלחת שלו, וגם ההחלטה לבחור רק בסוסי פוני לבנים – נבעה מכך ששקלטון האמין שפונים לבנים חזקים ועמידים יותר, משום מה, מפונים שחורי שיער – גם אם לא היו לכך סיבה רציונלית. בנוסף, לצי הבריטי – שסקוט היה בשר מבשרו – הייתה מסורת רבת שנים של שיתוף פעולה עם הממסד המדעי הבריטי – ולכן סקוט הציב את המחקר המדעי כחלק ממטרותיה המוצהרות של המשלחת שלו. להחלטה הזו הייתה השפעה ברורה על הלוגיסטיקה והתכנון של המשלחת, כמו למשל כמות האנשים שהביא איתו סקוט על סיפונה של ה'טרה נובה'.

רואלד אמונדסן

רואלד אמונדסן, לעומת זאת, הגיע מרקע שונה לחלוטין וניחן באופי שונה לחלוטין מזה של יריבו. אמונדסן נולד ב-1872 למשפחה של אנשי ים נורבגים. לכל גבר נצר למשפחת אמונדסן הייתה ספינה משלו, או לכל הפחות פיקד על ספינה של מישהו אחר. אבל אחרי שלושה בנים ימאים, אמו של רואלד התעקשה שלפחות הבן הרביעי יפנה לקריירה שונה וקצת פחות מסוכנת – וכך בילה רואלד הצעיר את רוב שנות נערותו בלימודי שהכינו אותו לבית הספר לרפואה.

אבל לרואלד היו פנטזיות אחרות לגמרי. הוא רצה להיות הרפתקן, חוקר נועז של ארצות לא נודעות. גיבור ילדותו היה פרידטוף נאנסן (Fridtjof Nansen), החוקר הראשון שחצה את גרינלנד על מגלשי סקי. הוא הוקסם מדמותו המיתולוגית של סר ג'ון פרנקלין (Franklin), ההרפתקן הבריטי שבאמצע המאה ה-19 הוביל משלחת מחקר לקוטב הצפוני – משלחת שבה מצאו פרנקלין וכל מאה שלושים וארבעה אנשי צוותו את מותם. אמונדסן התמיד בלימודי הרפואה מתוך כבוד לאמו – אך כשזו הלכה לעולמה, כשרואלד היה בן 21, מיהר הנורבגי הצעיר לעזוב את האוניברסיטה ולהחליף את החלוק הלבן בכובע המלחים.

המהירות שבה נטש אמונדסן את לימודי הרפואה אחרי מותה של אימו מלמדת אותנו משהו על אופיו. אנחנו בהחלט יכולים להזדהות עם ההחלטה שלו ללכת בעקבות חלומו הגדול – אבל אני חושב שרובנו היינו חושבים פעמיים, או לפחות מתלבטים קצת, לפני שהיינו מחליטים ללכת נגד רצונה של אימנו האהובה, ועוד זמן קצר כל כך אחרי מותה. אמונדסן לא חשב פעמיים, והנחישות הקרה וחסרת הרחמים הזו הייתה מאפיין בולט באישיותו. אפשר לומר שאמודנסן הוא המייקל ג'ורדן של משלחות המחקר לקטבים: דומיננטי, מוכשר, ידען גדול לגבי כל פרט ופרט של המשימה, מחושב, קר רוח – ואחד שיעשה את כל מה שצריך, ולא משנה המחיר, כדי להשיג את מטרתו.

התכונות האלה לא תמיד הפכו אותו לאדם נוח לבריות, בלשון המעטה. למשל, כשיצאו בפעם הראשונה למסע הרגלי ממחנה הבסיס אל הקוטב, אחד מאנשי הצוות – יוהנסן, שמו – התנגד וטען שעדיין מוקדם מדי לצאת דרומה ושכדאי לחכות עוד מספר ימים למזג אוויר טוב יותר. אמונדסן התעלם מהעצה הזו. הם יצאו לדרך אבל בתוך זמן קצר גילו שאכן, מזג האוויר היה עדיין מסוכן מדי – בדיוק כפי שחזה יוהנסן. הם הסתובבו וחזרו לבסיס. אבל העובדה שיוהנסן צדק לא מנעה מאמונדסן להעניש אותו על מה שהוא ראה כחוסר נאמנות או קריאת תגר על מנהיגותו – ובפעם השניה שיצאו לקוטב, יוהנסן נשאר מאחור. יוהנסן מעולם לא דיבר עם אף אחד על האירוע הזה, אבל קרוב לוודאי שהאכזבה העצומה שחש בעקבות החלטתו של אמונדסן הייתה חלק מהסיבה לכך שלקה בדיכאון עמוק. כשחזרה המשלחת לנורבגיה, יוהנסן התאבד ביריה.

אבל אותו ריחוק וקור רוח מחושב שהפך את אמונדסן לאדם כל כך נוקשה ולא תמיד נעים, הם אלה שגם העניקו לו יתרון במירוץ אל הקוטב. למשל, המשלחת הנורבגית לקוטב הייתה הרבה יותר יעילה מזו הבריטית, כיוון שהמנהיג שלה היה יעיל, מחושב וקר רוח. למשל, בניגוד לסקוט – אמונדסן לא בא לחקור את אנטארקטיקה ולא הביא איתו מדענים במשלחת: כל מה שעניין אותו זה להגיע לקוטב ראשון, וכל ההכנות היו בהתאם.

אולי הדוגמה הבולטת ביותר לרציונליות המחושבת של אמונדסן היא האופן שבו השתמש בכלבים במסע אל הקוטב. כאמור, אמונדסן למד את רזי השימוש בכלבים מהאינואיטים בקוטב הצפוני. בזמן שהבריטים צעדו בכבדות בשלג לצד הפונים שלהם, הכלבים של הנורבגים סחבו את המזחלות, ואנשי הצוות אחזו בהן והחליקו אחריהן על מגלשיים. בנוסף, הכלבים היו הרבה יותר טובים מסוסי הפוני בטיפוס על הקרחונים, עובדה שאיפשרה למשלחת הנורבגית לחצות את רכס ההרים בקלות רבה יותר ולנוע בנתיב הישיר ביותר אל הקוטב.

אבל בנובמבר של 1911, כשסיימה המשלחת של אמונדסן לחצות את רכס ההרים וכעת רק מישור שטוח ורחב עמד בינם ובין הקוטב, הם כבר לא היו צריכים כל כך הרבה כלבים כדי לסחוב את המזחלות. וכך, אחרי ששירתו אותו נאמנה במשך כמעט שנה וחצי – הורה רואלד אמונדסן לצוות שלו לשחוט מחצית מהכלבים. אנשי המשלחת היו אחוזים אווירת נכאים, ואפשר להבין אותם. אבל אמונדסן הקר והמנותק לא התרגש מהסנטימנטליות. נהפוך הוא: הוא הורה לכל אחד מהאנשים לשחוט את הכלב שלו. וכך הכלבים החלשים ביותר הומתו, ובשרם ניתן לכלבים החזקים יותר. השם שניתן לנקודה בה שחטו הנורבגים את כלביהם היה 'האיטליז'.

אני חושב שרובנו היינו מוצאים את הרעיון של שחיטה סיטונאית של כלבים – ועוד שחיטה מתוכננת מראש – די קשה לעיכול. אבל מייקל ג'ורדן לא היה נעשה מייקל ג'ורדן ואמונדסן לא היה הרפתקן מוצלח כל כך אלמלא אופיו הקר והמחושב. אנחנו יכולים לא לאהוב את החלטה שלו להרוג מחצית מהכלבים – אבל אי אפשר להתווכח עם ההגיון הרציונלי שמאחוריה.

בשעה שלוש אחר הצהריים, בארבעה עשר בדצמבר, 1911, אחרי קצת יותר משלושים יום של מסע כמעט נטול תקלות – הגיע אמונדסן אל הקוטב הדרומי. אמונדסן התעקש שכל אנשי הצוות יאחזו יחד בדגל הנורבגי בזמן שנעצו אותו בקרח הקשה. הם הקימו אוהל ואפילו השאירו כפפות ספייר עבור הבריטים שיגיעו אחריהם. כשסקוט וארבעת אנשי הצוות שלו הגיעו לקוטב, חמישה שבועות מאוחר יותר, אמונדסן ואנשיו כבר כמעט והספיקו לחזור למחנה הבסיס.

היפותרמיה

“הנורבגים הקדימו אותנו והגיעו ראשונים אל הקוטב. זו אכזבה נוראית, ולבי נחמץ עבור אנשי הנאמנים. שוחחנו ארוכות על אשר בליבנו. […] אבל אין פנאי לחלומות בהקיץ. המסע חזרה יהיה בוודאי מתיש."

כשצוותו של אמונדסן הגיע אל הקוטב הדרומי, הם התייצבו לצילום קבוצתי – עומדים בגו זקוף וגאה לפני הדגל הנורבגי המתנוסס ברוח. גם סקוט ואנשיו הצטלמו צילום קבוצתי. חיוכים לא תמצאו בתמונה הזו: רק פנים קפואות של אכזבה והתפכחות כואבת. דמיינו לעצמכם את הדבר הגדול ביותר שתעשו אי פעם בחייכם, הדבר שלשמו עמלתם וסבלתם במשך שנים – מחליק מידכם ברגע האחרון ממש. "אלוהים אדירים!" כתב סקוט ביומנו ביום שלמחרת, "המקום הזה נורא ואיום גם ככה, על אחת כמה וכמה כשהתאמצנו קשה כל כך כדי להגיע אליו – ולא זכינו להיות הראשונים."

וברגע הזה, אולי הרגע הקשה ביותר בחייהם, היה עליהם לצאת לדרך למסע של תשע מאות קילומטרים בחזרה הביתה. תשע מאות קילומטרים, רק כדי לתת לכם קנה מידה, זה בערך המרחק בין תל אביב ובגדד שבעיראק. את כל זה ברגל, בקור הנורא של הטונדרה האנטארקטית.

"העשרים ושלושה בינואר. ווילסון גילה שאוואנס סובל מכוויית קור באפו. האף היה לבן וקשה. עצרנו למנוחה בשש וארבעים וחמש דקות. היה קשה להקים את האוהל, אבל עכשיו די נעים. […] אין ספק בכך שאוונס במצב גרוע: אצבעותיו מכוסות ביבלות חמורות, ואפו סתום לגמרי. הוא כעוס ועצבני, וזה לא סימן טוב."

כשהגוף האנושי נחשף לקור קיצוני, כמו הקור של החורף האנטארקטי, התגובה שלו היא מעין תהליך הדרגתי שהולך ומחריף ככל שעובר הזמן והחשיפה לקור ממשיכה. השלב הראשון הוא רעידות: הגוף מנסה לייצר חום באופן עצמאי באמצעות כיווץ ושחרור מהירים של השרירים. קצב הלב וקצב הנשימה עולים בהתאם.

אם החום שיוצרות הרעידות לא מספיק, או אם החשיפה לקור הקיצוני לא מפסיקה, כלי הדם בידיים, האוזניים והאצבעות מתכווצים, וזרימת הדם לאיברים האלה פוחתת. מדוע? כיוון שהאיברים הבולטים האלה הם בדרך כלל האיברים החשופים ביותר לקור, הדם שעובר בהם מתקרר מאד – ואז האיברים הפנימיים החיוניים כגון הלב, הריאות והמוח נמצאים בסכנת התקררות.

אבל אם הקור לא מפסיק, אותם איברים חיצוניים בולטים וחשופים לקור – שעכשיו גם אין בהם הרבה דם שיחמם אותם, מתחילים פשוטו כמשמעו לקפוא. קפיאה כזו – בשמה המוכר 'כוויית קור' (Frost Bite) היא תהליך הרסני ביותר לרקמות: גבישי הקרח שנוצרים בתוך התאים קורעים את דפנות התא והורגים אותו. אם לא עוצרים את תהליך הקפיאה, המשמעות היא הרס בלתי הפיך של הרקמות, עד כדי נמק מוחלט.

לכן ,אם הקור הקיצוני ממשיך, הגוף נכנס למעין מצב חירום ומנסה להציל את האיברים הבולטים באמצעות הזרמה של דם חמים מהאיזורים הפנימיים של הגוף אל השכבות החיצוניות: כלי הדם בשכבות החיצוניות מתרחבים, וקצב זרימת הדם אליהם גובר. אנחנו נחווה את זה כתחושת בעירה על העור, מעין 'קור לוהט' שכזה. מי שקפץ פעם לתוך מי מעיין קפואים בשמורת טבע בצפון ודאי יודע בדיוק למה אני מתכוון.

אבל כאן. נוצרת בעיה: חימום השכבות החיצוניות של הגוף באה על חשבון שמירת הטמפרטורה התקינה של האיברים הפנימיים, שגם היא חיונית. ולכן, אם הקור העז ממשיך – הגוף נכנס למעין 'לולאה ללא מוצא': רגע אחד הוא מרחיב את כלי הדם החיצוניים כדי לשמור על האיברים החיצוניים, ורגע אחר כך הוא מצר אותם כדי לשמור על האיברים הפנימיים, וכך הלאה והלאה. אותו כיווץ והרחבה מחזוריים של כלי הדם מכונה 'תגובת האנטינג' (Hunting Reaction).

ככל שהגוף מאבד עוד ועוד חום, הטמפרטורה של האיברים הפנימיים יורדת – תופעה המכונה 'היפותרמיה', או 'תת-חום' בעברית. כשטמפרטורת הגוף יורדת אל מתחת לשלושים ושתיים מעלות, אנחנו נכנסים לאזור המסוכן. התסמינים הראשונים הם בלבול, אדישות וחולשה, יחד עם פגיעה בקואורדינציה וביכולת הדיבור. השלב הבא הוא ערפול הכרה, ואז איבוד הכרה – ולבסוף, מוות.

מותו של אדגר אוונס

אדגר אוונס, אחד מחמשת חברי המשלחת הבריטית וחברו הטוב ביותר של סקוט, היה הראשון לחוות את התהליך המענה והכואב של היפותרמיה.

"האחד בפברואר. אצבעותיו של אוונס במצב רע מאוד. שתי ציפורניים כבר נפלו, וכמה יבלות התפוצצו."

"הארבעה עשר בפברואר. אין דרך להתעלם מהעובדה שמצבנו לא טוב. הכי גרוע הוא אוונס, שגורם לנו לחרדה עמוקה. הבוקר הוא חשף בפנינו יבלת ענקית בכף רגלו. היא גרמה לנו לעיכוב בצעידה כשנאלצנו לעצור כדי לסדר מחדש את נעלי השלג שלו. לפעמים אני חושש שהמצב של אוונס הולך ומתדרדר."

"השישה עשר בפברואר. אנחנו חושבים שאוואנס סובל מהתמוטטות עצבים. האישיות הרגילה ומלאת הביטחון העצמי שלו השתנתה לגמרי."

בשבעה עשר בפברואר, ידו של אוונס הייתה מכוסה בכוויות קור חמורות והוא כמעט שלא יכול היה להזיז אותה. ראשו היה מכוסה חבלות, תוצאה של מספר נפילות קשות על הקרח.

“יום איום ונורא. אוונס התעורר משינה ארוכה ונראָה קצת יותר טוב. כמו תמיד, הוא הכריז שהוא מרגיש נפלא. התחלנו לצעוד, אבל אחרי כחצי שעה, נעלי השלג שלו נפלו, והוא נאלץ לעזוב את המזחלת. הקרקע איומה, והשלג הרך שנפל לא מזמן סותם את המגלשיים והנעליים שלנו בכל צעד. […]

עצרנו אחרי שעה בערך, ואוונס הצטרף אלינו שוב, אבל מאוד לאט. חצי שעה אחר כך הוא שוב נעצר, מאותה הסיבה.[…]. דירבנתי אותו להמשיך ללכת מהר ככל שיוכל, והוא והסכים בעליצות הרגילה שלו. המשכנו קדימה, כשכל אנשי הצוות הנותרים נאלצים למשוך את המזחלת בזיעה רבה.

[בשלב מסוים] עצרנו לארוחת צהריים, וראיתי שאוונס נמצא הרחק מאחורינו. בתחילה לא ראיתי סיבה לדאגה: הכנו תה, ואכלנו את המזון. אבל אחרי הארוחה, כשאוונס עדיין לא הגיע, התחלנו לחפש אותו. בשלב הזה כבר היינו מודאגים, וארבעתנו חזרנו אחורה לחפש אותו. אני הייתי הראשון להגיע אליו, ונדהמתי כשראיתי את הבחור המסכן. הוא היה על ברכיו, בגדיו היו מפוזרים לכל עבר, ידיו החשופות מלאות בכוויות קור ומבט פרוע בעיניו. שאלתי אותו מה קרה, והוא השיב לי בדיבור איטי שהוא לא יודע, ושהוא חושב שאולי התעלף."

זו תופעה משונה שאפשר למצוא אצל בערך אחד מכל ארבעה אנשים הסובלים מהיפותרמיה: הם מורידים את הבגדים מעליהם, ולעיתים נשארים ערומים לגמרי. מדוע? אין לדעת. יש מי שמעריכים שבמסגרת ערפול החושים שמופיע בשלבים האחרונים של ההיפותרמיה, המוח המבולבל מפרש את הקור הקיצוני כחום קיצוני, והאנשים הקפואים מתפשטים בניסיון לקרר את עצמם.

“הקמנו אותו על רגליו, אבל אחרי שניים או שלושה צעדים הוא נפל שוב. הוא היה בהתמוטטות מוחלטת. וילסון, באוורס ואני הלכנו להביא את המזחלת, ואוטס נשאר איתו. כשחזרנו, הוא כבר איבד את הכרתו. הבאנו אותו אל תוך האוהל. הוא הלך לעולמו בדממה בשתיים עשרה וחצי בצהריים."

גבורתו של לורנס אווטס

חוסר המזל שפקד את סקוט וצוותו לא הסתיים כשאמונדסן הקדים אותם במירוץ אל הקוטב. בדרכם חזרה, הם נלכדו במזג אוויר קשה יותר משאיש מהם יכול לצפות.

כשהחלו את המסע שלהם חזרה צפונה, בשלהי ינואר 1912, היו לפניהם כמה חודשי הליכה – אבל החורף האנטארקטי אמור היה להתחיל רק בסביבות אפריל. לרוע מזלם, עם זאת, הטמפרטורות החלו לצנוח בחדות חודש שלם לפני הזמן. בלילה שבין העשרים ושישה והעשרים ושבעה בפברואר, מינוס עשרים ושבע מעלות צלזיוס הפכו לפתע למינוס שלושים ושמונה מעלות – ונשארו ככה. סקוט ואנשיו המשיכו במסע הרגלי שלהם במה שהיה, הלכה למעשה, החורף האנטארקטי. בריאותם של אנשי הצוות, מדוכדכים וכאובים בעקבות מותו של אוונס, הלכה והתדרדרה בהדרגה. גם רגליו של לורנס אווטס החלו סובלות מכוויות קור.

"החמישה במרץ. אני מצטער לכתוב שהעניינים הולכים מדחי אל דחי. […] אפשר לראות את זה על כולנו, אבל בעיקר על אווטס, שהרגליים שלו במצב איום. אחת מהן התנפחה באופן משמעותי במהלך הלילה, והוא צולע הבוקר. אנחנו במרחק של שמונה קילומטרים ממצבור המזון הבא שלנו. האוכל שלנו כמעט ואזל, והחייל המסכן [אווטס] כמעט גמור. זה כל כך פתטי בגלל שאנחנו לא יכולים לעשות כלום כדי לעזור לו. חוששני שעוד קצת אוכל חם בקושי יעזור לו, אם בכלל.

ווילסון [הרופא] מקריב את עצמו כדי להציל את רגליו של אווטס. [אבל] אנחנו לא יכולים לעזור אחד לשני – לכל אחד מאיתנו יש מספיק בעיות משל עצמו. אנחנו מתאמצים מאד לסחוב את המזחלת הכבדה, והרוח הקפואה חודרת דרך הבגדים שלנו. כל האחרים משתדלים לשמור על מצב רוח טוב כשאנחנו בתוך האוהל. אנחנו נחושים להמשיך את המסע הזה עד סופו מעודדים ונמרצים, אבל זו עבודה כל כך קשה, הקשה ביותר שחווינו אי פעם בחיינו, לסחוב [את המזחלת] שעות ארוכות ולראות כמה שהתקדמות שלנו כל כך איטית. אפשר רק לבקש – 'אלוהים, עזור לנו!'.

לורנס אווטס הרוויח את מקומו במשלחת לקוטב בעיקר בזכות העיקשות והקשיחות שלו. בפרק הקודם סיפרתי לכם איך כקצין סירב אווטס להיכנע, פעמיים, גם כשהקרב נראה היה אבוד לגמרי. הוא היה מסוג האנשים שימשיכו להילחם גם אחרי שספגו מכות איומות וגם כשנדמה שאפסה כל תקווה. ואכן, גם אחרי שכוויות הקור הקשות גרמו לרגלו השמאלית להתנפח כמו בלון – אווטס המשיך לצעוד עם כולם, עד שהיה זה בלתי אפשרי מבחינה פיזית. הכאבים העזים קרעו אותו לגזרים מבפנים, אבל חיצונית – הוא המשיך לשמור על מצב רוח מרומם.

אבל כששתי הרגליים ושתי הידיים שלו חדלו מלתפקד, גם כוח הרצון האדיר שלו אזל.

"האחד עשר במרץ. אני חושב שאווטס קרוב לסוף. מה נעשה הוא או אנחנו, רק אלוהים יודע. שוחחנו על כך אחרי ארוחת הבוקר. הוא בחור אמיץ ומבין את המצב אליו נקלע. הוא ביקש את עצתנו. אף אחד לא ידע מה לומר, פרט להמשיך ולהפציר בו להמשיך ולצעוד כל עוד הוא יכול."

בהבינו שמצבו הקשה מסכן את חייהם של חבריו הצוות, שבעצמם היו במצב גרוע, אווטס ניצל את הגרם האחרון של כוח רצון שנותר למעשה אחד אחרון של הקרבה הירואית.

“יום שישי, השישה עשר במרץ, או יום שבת השבעה עשר במרץ. איבדתי את תחושת הזמן, אבל נראה לי שיום שבת היום. טרגדיה. בארוחת הצהריים לפני יומיים, אווטס המסכן אמר שהוא אינו מסוגל להמשיך עוד. הוא הציע שנשאיר אותו מאחור בשק השינה שלו. לא יכולנו להביא את עצמנו לעשות זאת, והפצרנו בו שימשיך ללכת. למרות מצבו הקשה הוא המשיך לצעוד עוד כמה קילומטרים נוספים. כשהגיע הערב, מצבו התדרדר עוד יותר, וכולנו הבנו שהסוף קרוב.

אני רושם את הפרטים הבאים לטובת מי שימצא את היומן הזה. מחשבותיו האחרונות של אווטס היו על אימו, אבל ממש לפני כן הוא הצהיר שהוא שמח ביודעו שהגדוד שלו יתגאה בו על הדרך שבה פגש את מותו. אנחנו כולנו יכולים להעיד על גבורתו העילאית. הוא סבל כאבים איומים במשך שבועות ארוכים ללא מילה אחת של תלונה. […] הוא לא ויתר – לא הסכים לוותר – על התקווה עד הרגע האחרון ממש. הוא ניחן בנפש אמיצה. זה היה הסוף. הוא הלך לישון וקיווה שלא להתעורר – אבל אתמול בבוקר התעורר בכל זאת. בחוץ נשבה סופת שלגים עזה. הוא אמר לנו – 'אני רק יוצא החוצה. יכול להיות שאתעכב קצת.' הוא יצא אל הסופה, ומאז לא ראינו אותו.

[…] ידענו שאווטס המסכן הולך אל מותו, ולמרות שניסינו להניאו מכך – ידענו שהיה זה מעשה של אדם אמיץ וג'נטלמן אנגלי. אנחנו מקווים שאם נמצא את מותנו, נעשה זאת באותה הגבורה. נראה לי שהסוף כבר לא רחוק."

סופה של המשלחת הבריטית לקוטב הדרומי

חברי הצוות הנותרים – סקוט, ווילסון ובאוורס, חולים וסובלים כל אחד בדרכו – יצאו קדימה. הם איבדו שני אנשים, וסופת השלגים שסערה סביבם הייתה הקשה ביותר מכל אלה שפקדו אותם עד עכשיו. מצבור המזון הבא היה במרחק של כארבעים קילומטר. פעם, בתחילת המסע, מדובר היה ביומיים של צעידה. אבל עכשיו, במצבם הנוכחי, נדמה היה שזה מרחק בלתי אפשרי. רישומי יומנו של סקוט הלכו ונעשו קצרים יותר ויותר ככל שחלפו הימים.

"שמונה עשר במרץ. המזל הרע ממשיך לרדוף אותנו, אבל אולי יהיה בסדר. הרוח מכה בנו מלפנים, היינו חייבים להפסיק את הצעידה. הטמפרטורה היא מינוס שלושים ושבע מעלות צלזיוס. אף בן אדם לא יכול לעמוד בכך. אנחנו מותשים לחלוטין.

הרגל הימנית שלי הלכה. איבדתי כמעט את כל האצבעות. לפני יומיים עוד הייתי בעליהן הגאה של שתי רגליים טובות. אלו הסימנים המבשרים את נפילתי. כמו אידיוט ערבבתי כפית של אבקת קארי עם אבקת השומן והחלבון שלי, וזה גרם לי לקלקול קיבה חמור. הכאב העז החזיק אותי ער כל הלילה. כשהתעוררתי, הרגשתי שאני גמור. הרגל שלי הלכה, ואפילו לא שמתי לב. ככה זה – אתה מזניח משהו רק קצת, ועכשיו יש לי רגל שאני ממש לא רוצה לחשוב עליה. המצב של באוורס קצת יותר טוב, אבל לא בהרבה. האחרים עדיין נראים בטוחים בכך שנצליח לסיים את המסע – או שאולי הם רק מעמידים פנים. אני לא יודע!".

"תשעה עשר במרץ. היום יצאנו לדרך כרגיל. המזחלת ממש ממש כבדה. אנחנו בערך שלושים קילומטרים מהמצבור הבא, ונגיע לשם בעוד שלושה ימים. איזו התקדמות! יש לנו מזון לעוד יומיים, אבל הדלק לחימום בקושי יספיק לעוד יום. הרגליים של כולנו במצב גרוע. ווילסון במצב הכי טוב, הרגל הימנית שלי במצב נורא, השמאלית בסדר. אין סיכוי שהרגל תחלים, אם לא נצליח להכניס לעצמנו קצת מזון חם. כריתה של הרגל היא הדבר הטוב ביותר שאני יכול לקוות לו כעת, אבל האם הבעיה תתפשט לשאר הגוף? זו שאלה רצינית. מזג האוויר לא משאיר לנו סיכוי."

בעשרים ואחד במרץ, עם רגליים נפוחות וסופה אדירה משתוללת סביבם, לא נותרה לצוות ברירה אלא להתחפר בתוך האוהל שלהם. כל מה שנותר להם כעת הוא לקוות שמזג האוויר ישתפר מספיק כדי שיוכלו להגיע למצבור המזון. הרשומות היומיות ביומנו של סקוט, שפעם היו ארוכות ומפורטות, הצטמצמו כעת לכדי משפטים בודדים.

"יום חמישי, עשרים ושניים או עשרים ושלושה במרץ. סופת השלגים גרועה כתמיד. ווילסון ובאורס לא מסוגלים לזוז. סיכוי אחרון מחר. אין דלק ורק יום או יומיים של מזון. הסוף ודאי קרוב."

במשך שבוע שלם נותרו חברי הצוות לכודים באוהלם. סקוט איבד את היכולת, או אולי את כוח הרצון, לכתוב ביומן. ואז, לבסוף, כששכב בשק השינה לצידם של שני חבריו הנותרים, רשם את מילותיו האחרונות.

"יום חמישי, העשרים ותשעה במרץ. מאז העשרים ואחת בחודש הרוח הנושבת ממערב ודרום מערב לא פסקה. בעשרים בחודש היה לנו מספיק חומר בעירה לשתי כוסות תה כל אחד, ומזון לעוד יומיים. בכל בוקר היינו מוכנים לצאת לדרך אל המצבור, עשרים קילומטרים מאיתנו, אבל מחוץ לפתח האוהל כל מה שאפשר לראות הוא סופה משתוללת. אני לא חושב שיש לנו למה לקוות יותר. ננסה לסחוב עד הסוף, אבל אנחנו נעשים חלשים יותר ויותר, והסוף כנראה קרוב. חבל, אבל לא נראה לי שאוכל לכתוב עוד. ר. סקוט.

למען השם, שמרו על אנשי המשלחת שלנו."

סקוט ואנשיו היו רחוקים רק כאחד עשר קילומטרים ממצבור המזון הבא שהיה עשוי להציל את חייהם. מעניין להרהר בהשפעה הפסיכולוגית שהייתה לתבוסה במירוץ על סקוט ואנשיו. מי יודע – אולי אם לא היו סופגים את המהלומה הנפשית הקשה הזו, אם במקום דגל נורבגיה היו נועצים את דגל בריטניה ראשון באדמת הקוטב – אולי זה היה נותן להם את הכוח לשרוד את המסע חזרה. אולי זו סתם רומנטיקה ריקה מתוכן. לעולם לא נדע.

חדשות עצובות

בכל יום שחלף, אנשי המשלחת שהמתינו לסקוט וצוותו במחנה הבסיס הלכו ונעשו מודאגים יותר. כבר בינואר יצאה משלחת ראשונה אל אחד ממצבורי המזון המרכזיים שסקוט היה אמור לעבור דרכם. משלחת נוספת יצאה בפברואר, אבל כשירד החורף על אנטארקטיקה והטמפרטורות החלו לצנוח – נאלצו המחלצים לחזור לבסיס האם. רק בסוף אוקטובר, כמעט חצי שנה לאחר מכן, השתפר מזג האוויר מספיק כדי שניתן יהיה לצאת למשלחת חיפוש נוספת.

בשניים עשר בנובמבר, 1912, מצאו המחלצים את האוהל של סקוט, קבור למחצה בתוך השלג. בפנים, שכובות זו לצד זו, היו גופותיהם הקפואות של הנרי באווארס, אדוארד ווילסון וקפטן רוברט פלקון סקוט. כך תיאר ביומנו אחד המחלצים את המחזה שגילו בתוך האוהל.

"הכפור הפך את עורם [של המתים] לצהוב ושקוף, ומעולם לא ראיתי משהו נורא כל כך כל חיי. נראה ש[סקוט] סבל קשות עד הרגע האחרון, בעוד ששני האחרים הלכו לעולמם בשנתם."

האוהל שבו מצאו את מותם היה גם מקום קבורתם של סקוט ואנשיו. אנשי צוות החילוץ מוטטו את האוהל על הגופות שבו, וקברו אותו תחת השלג. מאוחר יותר הקימו צלב גדול על פסגת אחד ההרים, לזכרם של גיבורי הטרה-נובה.

כשהגיעו החדשות אודות מותו של סקוט והתבוסה הבריטית במירוץ אל הקוטב הדרומי, אבל ירד על הממלכה הבריטית ודמותו של סקוט כגיבור טרגי התקבעה בתודעה הציבורית. מעניין לציין שהעיסוק בסיפור המירוץ, המסע המפרך והמוות הטרגי דחק הצידה את ההישגים המדעיים של משלחת הטרה נובה – שהיו לא מבוטלים בזכות עצמם. שניים עשר המדענים שהתלוו למשלחת ובילו חודשים ארוכים במחקר מדעי חזרו צפונה עם שלל עשיר של תגליות וממצאים מרתקים: כאלפיים ומאה דגימות של בעלי חיים וצמחים, שמתוכם לפחות ארבע מאות לא היו מוכרים למדע עד כה. סקוט עצמו, כפי שסיפרתי קודם, ראה במחקר המדעי מטרה מהותית וחשובה מאד של המשלחת – אולי לא פחות מעצם ההגעה לקוטב הדרומי. העדות החזקה ביותר לכך היא העובדה שבתוך האוהל, לצד גופותיהם של סקוט, באווסט ווילסון, גילו המחלצים גם גוש סלע גדול במשקל של כשמונה עשר קילוגרמים – שהכיל בתוכו מאובן של צמח קדום,  שרך שצמח באדמת אנטארקטיקה לפני כמאתיים וחמישים מיליוני שנים. השרך הזה יכול היה לצמוח רק בסביבה טרופית, ולכן היווה המאובן עדות דרמטית לתאוריה שהייתה אז בחיתוליה, לפיה אנטארקטיקה הייתה בעבר הרבה יותר צפונית מכפי שהיא היום. סקוט ואנשיו ראו חשיבות כל כך גדולה בהבאת המאובן הזה לידיעת המדענים, עד שהמשיכו לסחוב אחריהם את הסלע הגדול הזה גם כשהיו כבר קרובים למוות וכל צעד קדימה היה הסבל בהתגלמותו.

אפילוג

גם ההישג המרשים של רואלד אמונדסן הואפל מעט על ידי הטרגדיה הגדולה של סקוט, אבל הוא התקבל בארצו כגיבור וספרים וסרטים רבים נעשו על פועלו. בשנים שאחרי המסע לקוטב הדרומי לא הפסיק אמונדסן לצאת למשלחות מחקר נועזות, כולל שימוש חלוצי בספינות אוויר – צפלינים – ומטוסים שהיו אז בראשית דרכם. ב-1928 יצאו אמונדסן ומספר מלווים נוספים למסע חילוץ באזור הקוטב, תרים אחר ספינת אוויר שהתרסקה. מטוסו של אמונדסן נעלם בצפונה של נורבגיה, ומאוחר יותר נתגלו מספר שברים שהעידו על סופו העגום של ההרפתקן המוכשר.

ארנסט שקלטון, הצלע השלישית במשולש הגברי שהגדיר את 'העידן ההרואי של חקר אנאטרקטיקה', ניסה את מזלו במספר יוזמות עסקיות אחרי שחזר מהדרום – אבל כולן כשלו. שקלטון כבר כמעט וויתר על קריירת ההרפתקנות שלו, אבל בסופו של דבר החליט לצאת למסע נועז נוסף, ב-1914, להיות הראשון שיצליח לחצות את יבשת אנטארקטיקה ברגל מחוף אל חוף, מסע של למעלה מאלפיים קילומטרים. סיפורה הדרמטית של המשלחת הזו, 'המשלחת האימפריאלית הטראנס-אנטארקטית', ראוי לפרק בפני עצמו: ספינתו של שקלטון, ה'אנדורנס' (Endurance) נקלעה לתוך קרחון גדול שהטביע אותה, ושקלטון ואנשיו עברו תלאות מפרכות בים וביבשה עד שהצליחו לחלץ את עצמם. שקלטון הספיק עוד לקחת חלק במלחמת העולם הראשונה, וב-1922 יצא בראש משלחת מחקר נוספת לאנטארקטיקה – אך נפטר מהתקף לב עוד בטרם הגיע ליבשת. הוא זכור כיום בעיקר בזכות יכולות המנהיגות המרשימות שהפגין בכל אחת מהמשלחות שהוביל.

רואלד אמונדסן ורוברט סקוט היו אמנם יריבים בחייהם, אבל הם מונצחים היום יחד בשמה של תחנת המחקר האמריקנית 'אמונדסן-סקוט', שניצבת כבר קרוב לשבעים שנה בקוטב הדרומי: מקום שהפך לביתם של אלפי מדענים מכל רחבי העולם שחוקרים את אנטארקטיקה, וסמל לקדמה, מדע ועוצמתה של הרוח האנושית.

קישור אל: טרה נובה, המשלחת המקוללת לקוטב הצפוני, חלק א'

ביבליוגרפיה ומקורות

https://en.wikipedia.org/wiki/Roald_Amundsen

https://en.wikipedia.org/wiki/Amundsen%E2%80%93Scott_South_Pole_Station

https://en.wikipedia.org/wiki/Ernest_Shackleton

https://en.wikipedia.org/wiki/Robert_Falcon_Scott

https://amp.theguardian.com/books/2018/dec/12/antarctic-diary-finding-captain-scott-tryggve-gran

http://expeditions.fieldmuseum.org/antarctic-dinosaurs/antarctic-fossils

https://en.wikipedia.org/wiki/Terra_Nova_Expedition#Attempts_to_relieve_the_polar_party,_1912

https://www.bbc.com/news/magazine-15384729

Podcast: Download

רשימת תפוצה בדואר האלקטרוני | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

טרה נובה – המשלחת המקוללת אל הקוטב הדרומי, חלק א'

כתב: נייט נלסון

קישור אל: טרה נובה, המשלחת המקוללת אל הקוטב הדרומי, חלק ב'

הנה אתגר בשבילכם: נסו לומר משהו שמעולם לא נאמר קודם לכן. למשל – ארבעים ואחת מכנסי תקרה. מפיות צעירות לעולם אינן מטפטפות נעליים. לימון ההיפ הופ שלי במזחלת לנרניה.

באמת מאתגר, לא? בהינתן כל הדברים שכבר נאמרו לאורך ההיסטוריה האנושית, בכל העולם, בכל השפות – קשה לדעת אם אפילו הדבר המגוחך ביותר שחשבת עליו לא נאמר כבר אי שם בעבר. מים מסריחים גורמים לסבתא לצאת מהחלון. זה פודקאסט סבון באי מינור, אבל אני רוצה את זה ב A מז'ור שבע. יש אומרים שמעל מאה מיליארד בני אדם התהלכו על כדור הארץ לאורך ההיסטוריה. אני ואתם פוסעים בשבילים שהלכו בהם אינספור אנשים לפנינו. מישהו בטח כבר כתב את הסיפור שאני עומד לספר לכם, וכנראה יותר טוב מפי שאני אעשה זאת.  

מעט אנשים בהיסטוריה, ובמיוחד בהיסטוריה המודרנית, יכולים לטעון כי השיגו משהו שאף אחד אחר לא השיג לפניהם. אבל עבור המעטים מבינינו שיש להם הזדמנות לעשות כן – זהו מניע רב עוצמה. רבים ימותו מרצונם החופשי על מזבח התהילה.

גיבורים

בעשרים ושישה בנובמבר, 1909, צוות של ארבעה גברים וארבעה סוסי פוני בראשות חוקר אירי בשם ארנסט שקלטון (Shackleton), בוסס בטונדרה הקפואה של אנטארקטיקה, וחצה את קו הרוחב 82 מעלות דרום. בעשותם זאת, הם היו לאנשים הראשונים שהגיעו קרוב כל כך לקוטב הדרומי של כדור הארץ.

שבועות מספר קודם לכן, כשעשה צוותו של שקלטון את דרכו דרומה, הם נתקלו במכשול שהיה לכאורה בלתי עביר: רכס של הרים גבוהים, שהיה רחב מכדי שאפשר יהיה לעקוף אותו. האפשרות היחידה הייתה למצוא נתיב מעבר בין ההרים. ככל שהתקרבו אל הרכס הלכה ונעשתה הדרך לקשה ובוגדנית יותר. שניים מסוסי הפוני שגררו מזון ואספקה מתו. מעט מאד תקווה נותרה בליבם של אנשי הצוות החבוטים והקפואים. אבל שקלטון היה עקשן. הוא דחף את הצוות שלו קדימה והלאה, ובשלושה בדצמבר הבזיק מולם "ניצוץ מבריק של אור", כלשונו של שקלטון, מבעד לרכס ההרים. הם צעדו לקראתו. אלת המזל הייתה לצידם: היה זה נתיב נסתר בין ההרים, דרך שחצתה את הרכס.  

בעודם צועדים על קרקע זרועת המהמורות, נפל הפוני האחרון לתוך נקיק קרח עמוק. אנשיו של שקלטון עברו בסך הכל רק רבע מהמסע שלהם, וכבר עכשיו נאלצו לגרור בכוחות עצמם את כל האוכל והאספקה שלהם. אבל הם המשיכו. ביום חג המולד הגיע הצוות למרחק של כשש מאות קילומטרים מהקוטב הדרומי. המזון שנותר להם יאזל בעוד פחות מחודש, וברור שלא יספיק להם כדי להגיע אל הקוטב ולחזור ממנו. ובכל זאת, הם המשיכו.

בתשעה בינואר, המוות כבר ריחף מול עיניהם. כל ארבעת הגברים לקו בדיזנטריה חריפה אחרי שאכלו את בשרם הנרקב של סוסי הפוני המתים. פרנק ווילד (Wild), חברו הקרוב ביותר של שקלטון, היה אחוז בדלקת מעיים כה קשה עד שבקושי היה מסוגל לזוז או לאכול. בשלב מסוים בחר שקלטון – שבעצמו היה חולה מאוד – להקריב את מנת המזון שלו לטובת חברו, וכמעט אילץ את ווילד לאכול את הביסקוויט שלו. "אלוהים אדירים," כתב ווילד מאוחר יותר. "לעולם לא אשכח זאת. אלפי לירות לא היו מספיקות כדי לקנות את הביסקוויט הזה."

שקלטון ואנשיו היו גיבורים. הם הגיעו קרוב יותר לקוטב הדרומי מכפי שאיש הצליח לעשות זאת לפניהם. מסע הגבורה שלהם דרך הגיהנום האנטרקטי והדרך שסללו למי שיבוא אחריהם, היה מעשה אמיץ שמעטים מאיתנו מסוגלים לו. אבל רגע הגבורה האמיתי של שקלטון התרחש בתשעה בינואר, כשהצוות היה בקו רוחב שמונים ושמונה מעלות דרום, פחות ממאה ושישים קילומטרים מהקוטב הדרומי. שקלטון הביט באנשיו המותשים והשבורים בעקבות המסע המפרך. הוא ידע שהמזון שברשותם לא יספיק להם. שגם אם יצליחו להגיע לקוטב הדרומי – סביר מאד שחלקם לא יחזרו הביתה. הוא קיבל החלטה שדרשה יותר אומץ וכוח רצון מכל מה שהפגינו במסעם עד כה. "עשינו את שלנו," כתב ביומנו באותו היום, לפני שנעץ את הדגל הבריטי בנקודה בה נצבו רגליהם. אחרי שעברו כמעט תשעים אחוזים מהדרך אל מטרתם – הוא והצוות שלו סבו לאחור.

שקלטון ויתר על חלומו הגדול באותו היום, אבל בתמורה – הוא וכל אנשי צוות חזרו הביתה בחיים.

הטרה נובה יוצאת לדרך

"שלושת השבועות הראשונים של נובמבר חלפו בכזו מהירות, עד שהזנחתי את יומני וכעת אני יכול רק לדלות את הפרטים מזכרוני."

מתוך יומנו של קפטיין רוברט פלקון סקוט (Scott). בסתיו של 1910, הוא וצוותו היו עסוקים בהכנות לקראת להפלגה דרומה מנמל דיונדין (Dunedin), שבניו זילנד.

"באורס (Bowers) ו-וייאט (Wyatt) עבדו במחסן […], ממיינים וסופרים את הצידה. הכל מתקדם ללא תקלות. המתנות והרכישות השונות בניו-זילנד נאספו: חמאה, גבינה, בייקון, נקניק, בשר משומר, לשונות. […] הכל הועמס, מוין וסומן מחדש כדי להימנע מקשיים בדרום.

כשירדה הספינה מהממשה היא הייתה אחוזה בהמולה גדולה של עבודה. קצינים, אנשי צוות וסבלים היו עסוקים בטעינת המחסנים. אנשיו של מילר בנו אורוות לסוסים, אטמו את הסיפונים ןחזקו את המבנים שעל הסיפון. המכונאים ואנשיו של אנדרסון עבדו על המנועים. המדענים איפסנו את המעבדות שלהם. הטבח סידר את המטבח שלו, וכן הלאה. לא הייתה נקודה פנויה על הספינה שמישהו לא עבד עליה."

במקביל להכנת המזון והספינה, נפגש סקוט בחוף עם הפקידים ואנשי העסקים שמימנו את המסע. משלחת טרה נובה (Terra Nova) עוררה המון עניין ציבורי, אפילו בטרם עזבה את הרציף. בעשרים ושישה בנובמבר, אחרי חודשים ארוכים הכנות וגיוס כספים אינטנסיבי, כתב סקוט ביומנו:

"הודענו על יציאתנו לדרך בשעה שלוש אחר הצהריים, ושלוש דקות אחרי השעה שלוש התנתקה הטרה נובה מהרציף. המון גדול התקהל על החוף."

ניו זילנד היא אחד המקומות היפים ביותר בכדור הארץ. הסצנה כולה לא הייתה יכולה להיות ציורית יותר. קרני אור בקעו מבעד לעננים, רוח נעימה נשבה על פני המים השקטים, והקהל בחוף נופף למלחים לשלום.

"הרחק מבעד למישורים אפשר לראות את ההרים […] והפסגות הנפלאות ומכוסות השלג של האי קאיקורה [Kaikoura]. הנוף כולו מכשף ביופיו, ומביא את האדם לכדי שביעות רצון שאי אפשר להסבירה במילים."

בעודם מתרחקים מהנמל הריע צוותה של הטרה נובה שלוש פעמים לכבודם של אזרחיה מסבירי הפנים של ניו זילנד. הייתה להם סיבה טובה להיות במצב רוח מרומם. הם היו בעיצומו של מסע היסטורי: להפוך לבני האדם הראשונים אי פעם שכף רגלם תדרוך בנקודה הדרומית ביותר של כדור הארץ.

אתם יודעים – תשכחו מזה.

מסע אל הגהנום

קפטן סקוט ואנשיו היו אמורים להיות מבועתים. המסע ההיסטורי שלהם עתיד להביא אותם לא רק להיות בני האדם הראשונים שידרכו בקוטב הדרומי אלא היונקים הראשונים…אתם יודעים מה – אולי אפילו היצורים החיים הראשונים, פרט לבקטריה אקראית פה ושם – שיעשו כן מאז שקפאה יבשת אנטארקטיקה לפני יותר משלושים וארבע מיליוני שנים. משלחת טרה נובה הייתה מסע אל הגיהנום. אל מקום אליו איש לא אמור להגיע. כבר בדרך לשם, נדמה היה שאלוהים עצמו ניסה לרמוז להם שאולי כדאי להסתובב אחורנית.

"אחד בדצמבר, 1910. במהלך הלילה גברה הרוח. הספינה האיצה לשמונה, תשעה ואז תשעה וחצי קשרים. רוח עזה מצפון מערב וים סוער ומבולבל. התעוררתי להמולה גדולה בספינה, ולמראה לא מלבב כלל תחת הנסיבות.

הגלים מתנפצים כל העת על הצוות ומדי פעם בפעם מכסים אותם לחלוטין. לעיתים על האנשים אחוז בעוז בעצמים על הסיפון כדי שלא להסחף אל מעבר לדופן, כששקי פחם וארגזים משוחררים מטלטלים לכל עבר, מתנגשים בהם ומאיימים לשבור את אחיזתם. ברגע שהיה נדמה שהנה הצלחנו להחזיר את הסדר לספינה, הגיע איזה גל אדיר, קרע את אבטוחי החבלים ואילץ אותנו לקשור את הכל מהתחלה.

לכל אורך הלילה המשיכו הגלים והרוחות לעלות, וטלטלו את הספינה. קיצרנו את המפרשים והדממנו את המנועים, אך ללא הועיל. מהסיפון הקדמי הגיעו אלי דיווחים על סוסי פוני שנפגעו, היכן שאוטס (Oates) ואטקינסון (Atkinson) עמלו כל הלילה. והרע ביותר עדיין לפנינו."

אורכה של הטרה נובה היה כחמישים ושבעה מטרים, והיא נשאה על סיפונה שישים וחמישה אנשי צוות, שלושים וארבעה כלבים ותשעה עשר פונים סיביריים. אפשר לומר שהספינה עליה פיקד קפטין סקוט הייתה מעין גרסה מודרנית לתיבה של נח.

"אחד הכלבים טבע אתמול בלילה. פוני אחד מת ועוד שניים במצב קשה: כנראה שגם הם יאבדו לנו. הגלים הגבוהים התנפצו על סוסי הפוני וסחפו אותם, ורק השרשרת שלהם מנעה מהם ליפול למים. מירֵס (Meares) ועוזריו היו עסוקים כל העת בלהציל את היצורים המסכנים האלה ממוות בתליה, ולמצוא להם מחסה טוב יותר – משימה כמעט חסרת סיכוי. פוני אחד נמצא מת, תלוי על השרשרת שלו. אחד נסחף החוצה בכזו עוצמה שהשרשרת שלו נקרעה והוא נעלם מעבר לדופן. הגל הבא שהגיע העיף אותו, באורח פלא, בחזרה אל הסיפון, והוא בריא ושלם. הסופה גבתה מאיתנו מחיר כבד, אבל אני מרגיש שהכל יהיה בסדר אם רק נצליח להחזיק מעמד. אבוי! עוד כלב הועף כרגע מעבר לדופן!"

והצרות עדיין לא הסתיימו. שבוע אחרי שהסופה שככה, נתקלה הטרה נובה בקרחונים צפים.

"אתמול בלילה היו לי עדיין תקוות גדולות שאת חג המולד נבלה בים הפתוח. אבל הנוף שסביבנו הולם את חג המולד: אנחנו מוקפים בקרח, עננים אפורים ונמוכים מורידים עלינו מדי פעם פתיתי שלג שמסתירים את הרקיע, ופה ושם בריכות קטנות של מים מבצבצות בינות לקרחונים ומטילות צללים כהים על העננים. הצללים הכהים נמצאים בעיקר מאחורינו, מהכיוון ממנו באנו. מקדימה, הזוהר הלבן של הקרח שולט בכל מקום.
אנחנו לכודים: כמעט ולא מצליחים לזוז תחת כוח המפרשים, וגם כוח הקיטור לא עושה הרבה. בכל צעד שאנחנו עושים קדימה, נדמה שהסיכוי להשתחרר רק הולך ופוחת."

יחלפו עוד עשרים יום ושישים ואחת טונות של פחם, לפני שספינתו של סקוט תשחרר מאחיזתם של הקרחונים ותמשיך דרומה. בארבעה בינואר, 1911, חודש אחרי שעזבו את ניו זילנד, פגשה הטרה נובה לראשונה את חופיה של יבשת אנטארקטיקה.

העידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה

"העידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה", כפי שאנחנו מכנים היום את התקופה המדוברת, החל ב-1897 ונמשך עד 1922. כל היבשות הגדולות והאוקיינוסים כבר מופו בהצלחה, וההרפתקנים שמו לעצמם למטרה להגיע אל שתי הנקודות האחרונות בכדור הארץ שטרם נכבשו: הקטבים.

הקוטב הצפוני הוא לא בדיוק מקום מסביר פנים. בשיא הקיץ, הטמפרטורה הממוצעת בליבו של הים הארקטי נעה סביב אפס מעלות. בחורף, היא יורדת לשלושים מעלות מתחת לאפס. אין הרבה אור שמש, במיוחד בחודשי החורף. ובכל זאת, שבטים אינואיטים בגרינלנד וצפון קנדה חיים לא רחוק מקו רוחב תשעים צפון, וכבר ב 1909 הכריז רוברט פירי (Peary) האמריקני כי כבש את הקוטב הצפוני והקדים בכך את החוקר הנורווגי רואלד אמונדסן (Amundsen).

אבל הקוטב הדרומי הוא לא כמו הקוטב הצפוני.

אנטארקטיקה היא, באופן עקרוני, גוש ענק של קרח שמכסה יבשת נרחבת, בגובה של כשלושת אלפים מטרים מעל פני הים – לשם השוואה, קצת יותר גבוה מפסגת הר החרמון. פינגווינים, שחפים ודגים חיים בקרבת החופים, אבל גם היצורים העמידים ביותר לא יכולים לשרוד במרכזה של היבשת, היכן שהטמפרטורות נמוכות מאלו שבקוטב הצפוני בכעשרים וחמש עד שלושים מעלות. הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה אי פעם על כדור, שמונים ותשע מעלות מתחת לאפס, נמדדה באנטארקטיקה. הריה של אנטארקטיקה מתנשאים לגובה של כחמשת אלפים מטרים, ומעבר להם –  מיליוני קילומטרים רבועים של מדבר שטוח וקפוא. שממה לבנה מאופק עד אופק. כל כך לבנה, עד שבימי הקיץ כוויות שמש ועיוורון שלגים מהווים איום ממשי. חודשי החורף, להבדיל, הם לילה ארוך ומתמשך.

“העובדה שבני האדם יוצאים אל מעמקי הקוטב בחשיכה, כדי לפגוש פנים אל פנים את הקור האיום ביותר והרוחות העזות ביותר – היא לכשעצמה דבר חדש. העובדה שהם מתמידים במשימתם כנגד כל איום אפשרי שהטבע מציב בדרכם – זו גבורה."

אנטארקטיקה היא גיהנום. היא גיהנום גרוע יותר מכפי שרוב בני האדם מסוגלים לשרטט בדמיונם. למה שמישהו יבחר, בהכרה צלולה ומרצונו החופשי, לחצות אותה ברגל? אישית, קשה לי להבין את זה. אני בקושי מתפקד כשמישהו מכוון את המזגן במשרד לפחות מעשרים מעלות. אבל עבור שקלטון, סקוט ואנשי תקופתם, הקשיים האדירים ביותר היו מחיר סביר לשלם תמורת התהילה שיזכו בה הם, עמיתיהם וארצם. התהילה, כנראה, היא זו שחיממה אותם בלילות הקפואים.

אבל כבוד ותהילה לא היו המוטיבציה היחידה שהניעה את האנשים האלה. בנוסף לכל התכונות הנעלות – פטריוטיות, כבוד וחברות אמת – ארנסט שקלטון ורוברט סקוט הונעו גם על ידי רגש אנושי נחות: קנאה קטנונית. הם היו יריבים מהסוג המר ביותר: אויבים שהיו פעם חברים טובים.

ארנסט שקלטון

משלחת דיסקברי (Discovery) לקוטב הדרומי עזבה את חופי אנגליה באוגוסט, 1901 – עשור לפני הטרה נובה. רוברט פלקון, שפיקד על המשלחת, היה קצין צי עתיר זכויות – אבל נטול הכישורים והניסיון הדרושים כדי להוביל משלחת כזו. על סיפונה של הדיסקברי היו חמישים איש, חלקם מלחים של הצי הבריטי וחלקם אזרחים. אחד מאותם חמישים היה ארנסט שקלטון בן העשרים ושבע: צעיר כריזמטי, שניחן בשילוב של כישורים חברתיים ורגישות גבוהה, עם אגרסיביות נוקשה ובלתי מתפשרת.

שקלטון החל את הקריירה ההרפתקנית שלו כנער סיפון זוטר על סיפונה של ספינת סוחר אזרחית שהפליגה בין אנגליה ודרום אפריקה. הוא התקדם לתפקיד קצונה – אך מתוך  שמונת אלפים האנשים שהגישו מועמדות להצטרף למשלחת דיסקברי, שקלטון היה – בכל קנה מידה – פחות ראוי מרובם. למזלו, הוא היה חברו הטוב של בנו של אחד המממנים הראשיים של המשלחת, והקשר האישי הזה – בשילוב אישיותו וכוח הרצון הבולט שלו – הבטיחו לו תפקיד במשלחת ואפילו דרגת קצונה. בתוך זמן קצר הצליח להרשים אפילו את מפקדו הקשוח. האגדה מספרת שבאחד המקרים, סקוט התקשה להתמודד עם איש צוות סורר שלא שעה לפקודותיו. 'תן לי לטפל בזה,' אמר לו שקלטון. המפקד עזב, ושקלטון היכה את את איש הצוות מכות רצח עד שהבטיח למלא פקודות כלשונם.

שישה חודשים אחרי שעזבו את אנגליה, עגנה הדיסקברי באנטרקטיקה. הצוות הקים את בקתות המגורים והחל במחקר מדעי. הם אספו נתוני מזג אוויר, עקבו אחר חיות הבר, גידלו צמחים באדניות וניהלו רישומים מדעיים קפדניים. בזמנם הפנוי ציירו, כתבו שירה וסיפורים, ואפילו יצרו לעצמם עיתון מקומי בשם The South Polar Times.

שקלטון היה פופולרי מאד בקרב אנשי הצוות, ואחד מקציניו המוערכים ביותר של סקוט. כשיצא סקוט למסע הרגלי לעבר הקוטב הדרומי, הוא בחר רק שני אנשים שיתלוו אליו: אדוארד ווילסון (Wilson), אקדמאי ואיש אשכולות מבריק – ושקלטון, נער הסיפון לשעבר.

ביומנו כתב ווילסון כי מטרת המסע הייתה "להגיע הכי דרומה שניתן בקו ישר מ[החוף], לכבוש את הקוטב הדרומי אם אפשר – או לכל הפחות לגלות אזורים חדשים." תחת ההגדרה הזו, המשלחת הייתה הצלחה מסחררת. הם הצליחו לחצות כמעט אלף קילומטרים ולהגיע עד קו רוחב שמונים ושתיים דרום, לפני שהסתובבו בחזרה. המסע המפרך הזה לימד אותם כמה לקחים חשובים. לדוגמה, אף אחד מהם לא היה מיומן בעבודה עם כלבים, והתכנית המקורית שלהם להיעזר בכלבים במהלך המסע התגלתה כלא מעשית. גרוע יותר, כל השלושה לקו בצפדינה – מחלה קשה הנגרמת ממחסור חמור בויטמין C. שקלטון, במיוחד, היה כל כך חולה עד שלא היה מסוגל לסחוב שום דבר, ולעיתים אפילו לא היה יכול לעמוד על רגליו. סקוט ו-ווילסון נאלצו לסחוב אותו אחריהם במזחלת שלג.

כל השלושה שרדו את המסע, אבל תהום חשוכה נפערה בין סקוט ושקלטון. שקלטון הראוותני והכריזמתי היה ההפך הגמור מסקוט, הג'נטלמן האנגלי המופנם – והימים הארוכים שבילו זה בקרבתו של זה חשפו את פערי האופי ביניהם. בספר זכרונות שפרסם סקוט אודות מסעה של הדיסקרי, הוא קטל ללא רחמים את שקלטון בגלל הקשיים שהעמיס עליו ועל וילסון בזמן המסע לקוטב.

לשקלטון המבויש והמריר הייתה רק דרך אחת להציל את כבודו: לחזור לאנטארקטיקה, ולשבור את השיא אליו הגיע עם סקוט. וזה בדיוק מה שהוא עשה. הוא קרא לנתיב שמצא בין ההרים על שמו של אחד מאנשי העסקים שמימנו את המשלחת, ולנקודה אליה הגיעו – המקום הקרוב ביותר לקוטב בו דרכה רגל אדם –  'נקודת שקלטון', על שמו.

וכך התחלפו סקוט ושקלטון בתפקידים. שקלטון זכה לאות אבירות, והציבור הריע לו על גבורתו. סקוט עמד כעת בצל – והוא ידע שימשיך לעמוד בצילו של השוליה-לשעבר שלו, אלא אם יצליח לעבור את נקודת שקלטון ולהגיע לקוטב הדרומי.

כשקוראים ביומנו של סקוט, אפשר לחוש באיבה ובטינה שלו כלפי שקלטון. למשל, כשהגיעה משלחת טרה נובה אל בקתה ששימשה אותו בזמן משלחת דיסקרי, ואחר כך גם את המשלחת של שקלטון, סקוט מתאר איך השאיר אותה שקלטון אחריו:

"כשהגענו אל הבקתה, גילינו אותה למגינת ליבי מלאה בשלג. שקלטון דיווח שרוח עזה מנעה מהם לפתוח את דלת הכניסה, אבל הם הצליחו להיכנס דרך החלון ומצאו מחסה בבקתה. אבל כשהם עזבו אותה הם השאירו את החלון פתוח, וכתוצאה מכך הבקתה מלאה כעת בשלג קשה כקרח, והיא כמעט חסרת תועלת עבורנו."

במקומות אחרים ביומן, סקוט מתרברב בכך שסוסי הפונים שלו טובים יותר משל יריבו.

"הכל פחות או יותר אותו הדבר," כתב בעשרים ושתיים בנובמבר, 1911. "הפונים קצת יותר רזים, אבל לא חלשים. עוד יומיים נחלוף על פני הנקודה שבה איבד שקלטון את הסוס הראשון שלו." שבוע וחצי לאחר מכן – "הפונים צעדו נפלא היום, וחצו את השלג העמוק ללא קושי. כנראה שהם במצב הרבה יותר טוב מהסוסים של שקלטון."

אבל למרות האיבה, גם סקוט ידע להעריך את הישגו של שקלטון. למשל, הוא התעקש להביא רק סוסי פוני לבנים לטרה נובה, כיוון שאלה היו הפונים ששקלטון ציין כקשוחים ביותר מבין אלו שלקח עימו במסעו. סקוט קרא בקפידה את רישמיו ודיווחיו של שקלטון, ובמקרים רבים נעזר בהם כדי לעקוב אחר התקדמותו שלו. בשישה עשר בדצמבר כתב – "אנחנו חייבים לדחוף קדימה בכל הכוח, שכן אנחנו מאחרים בשישה ימים אחרי שקלטון בגלל הסופה המרגיזה [שעיכבה אותנו]." יום לאחר מכן – "אם נמשיך בקצב הזה, נשיג את שקלטון – ואינני רואה סיבה שלא נצליח לעשות כן." שמו של שקלטון צץ ועולה שוב ושוב ביומניו של סקוט. גילוי? בטח. תהילה? ברור. נקמה? ללא צל של ספק.

המסע לקוטב הדרומי

בפעם הראשונה שביקרו סקוט ושקלטון יחד באנטארקטיקה, הצפדינה כמעט וחיסלה אותם. גם כשחזר שקלטון ליבשת בפעם השניה, הוא ראה את המוות מול עיניו. עכשיו, ב-1911, סקוט היה זה שחזר לאנטארקטיקה. למה כבר יכול היה לצפות? אם הרים סקוט את מבטו אל ההרים, כנראה שיכול היה לראות את הצלב הגדול שהציב עשר שנים קודם לכן על פסגה גבוהה באי רוס (Ross Island) הצמוד ליבשת, לזכרו של אחד מחברי משלחת דיסקברי שנהרג בנפילה מצוק בזמן סופת שלגים. מה סימל עבורו הצלב הזה? אולי תקווה. אולי אזהרה עגומה. מה שבטוח, הוא לא הרתיע את סקוט ואנשיו מלהמשיך במשימתם: להגיע לקוטב הדרומי ולכבוש אותו בשמה של בריטניה.

בראשון בנובמבר, 1911 – כעשרה חודשים אחרי שיצאו לדרך מניו זילנד, היה סקוט מוכן סוף סוף למסע הרגלי אל הקוטב. כלבים, סוסי פוני ושישה עשר איש יֵצאו לעבר קרחון בירדמור (Beardmore Glacier), הנתיב דרך ההרים שגילה שקלטון. בנקודה זו יפנו לאחור ארבעה מהם, ושניים עשר הנותרים יתפצלו לשלוש קבוצות ויחצו את הקרחון. מתוך השניים עשר שיעברו את ההרים, רק חמישה אנשים – וסקוט ביניהם – ימשיכו הלאה אל עבר קו רוחב תשעים דרום.

בחודש הראשון למסעם נראה היה שהכל מתנהל כמתוכנן – אבל אפילו לפני שהספיקו להגיע אל רכס ההרים, כבר החלו מבצבצים סימנים ראשונים מבשרי רעות.

"הערתי את הצוות בשש בבוקר. במהלך הלילה שינתה הרוח את כיוונה […] היא לא הייתה חזקה במיוחד, אבל השמש הייתה מוסתרת והשמיים כהים. […] חשבנו שאנחנו יכולים להמשיך ולהתקדם, אבל בזמן ארוחת הבוקר התגברה לפתע הרוח, ואם הבטת מחוץ לאוהל כל מה שיכולת לראות היה סופה לבנה וסוערת. […] אי אפשר להתקדם במזג אוויר שכזה, ואני לא יכול להסביר מאין הגיע. הברומטר זינק בלילה מ 29.4 ל 29.9, קפיצה פנומנלית. עושה רושם שהתנאים האטמוספריים השתנו באופן דרמטי. אין ברירה – חייבים להחזיק מעמד ולקוות לטוב. זה מה שיש.

איבדנו רק עשרה או שניים עשר קילומטרים ביומיים המרגיזים האלה, אבל מזג האוויר הקיצוני גורם לי לחרדה עמוקה בכל הנוגע לקרחון, ששם – יותר מכל מקום אחר – נזדקק למזג אוויר נוח. יש לי תחושה נוראית שזו עונה קשה במיוחד. הלילה אנחנו מקבלים משבי רוח אקראיים מכיוון הפתח שבין ההרים, ונכון לעכשיו הוא לא נראה מזמין במיוחד."

סקוט ואנשיו הגיעו לקרחון בירדמור, אל מה ששקלטון כינה 'השער' – ושם בלמה אותם סופת שלגים אדירה. חמישה בדצמבר:

“צהריים. התעוררנו הבוקר לקולה הזועם והמיילל של סופת שלגים. הרוחות העזות מטיחות בנו שלג דק כמו פודרה. דקה או שתיים באוויר הפתוח מספיקות כדי לכסות אותך מהראש ועד הרגליים. הטמפרטורה גבוהה יחסית, ופתיתי השלג נדבקים אליך. כל איבר חשוף של סוסי הפוני – ראש, זנב, רגליים – מכוסה בקרח. החיות עומדות בשלג עמוק והמזחלות והאוהלים מכוסים כמעט לחלוטין. אכלנו ארוחת בוקר, בנינו מחדש את החומות המאולתרות נגד הרוח וכעת אנחנו שוב בתוך שקי השינה שלנו. אי אפשר לראות אפילו את האוהל הצמוד אלינו, שלא לדבר על מעבר לכך."

אם אתה יוצא למסע בטונדרה של אנטארקטיקה, קצת שלג – אתם יודעים מה, אפילו הרבה שלג – לא עומד להפתיע אותך, כנראה. אבל מה שהפך את סופת השלגים של דצמבר לקשה כל כך היא העובדה שהיא לא הייתה טיפוסית לעונת הקיץ באנטארקטיקה. סקוט תכנן את המסע כך שינצל במלואו את מזג האוויר הקיצי והחם יחסית, אבל למרבה האירוניה דווקא הטמפרטורות החמות הפכו את הסופה הבלתי צפויה לקשה ומעיקה הרבה יותר.

“אחת עשרה בבוקר. הרוח נשבה בעוצמה כל היום, והמטירה עלינו את השלג הכבד ביותר שנתקלנו בו עד כה. הטמפרטורה מקודם הייתה כשלוש מעלות מתחת לאפס ואז עלתה לכחצי מעלה מתחת לאפס: השלג הנופל נמס ויוצר שלוליות מים גדולות בכל מקום. האוהלים, הבגדים, המגפיים – הכל רטוב לגמרי. מים מטפטפים ממוטות האוהלים ומיריעות הכניסה, מרטיבים את רצפת האוהל, את שקי השינה שלנו, והופכים את חיינו לעלובים ביותר. אם יתפוס אותנו גל קור לפני שנספיק לייבש את הציוד, זה יהיה מאוד מאוד לא נעים. הכל צף בשלוליות. אם המצב הזה ימשיך, נאלץ להפוך את האוהלים שלנו על ראשם, ולהשתמש בהם בתור סירות."

יחסית ליבשת שעשויה רובה ככולה מ H2O, נדיר למדי למצוא מים נוזליים על אנטרקטיקה – בגלל הקור התמידי, כמובן. למעשה, בחודשים הקרים יותר, כשהאוויר יבש במיוחד – השלג והקרח עוברים במקרים רבים 'המראה' (סובלימציה, בלעז): הופכים ממוצק ישירות לגז, מבלי להפוך לנוזל כלל. הכמויות המפתיעות של מים נוזליים שהטביעו את חברי המשלחת יצרו עבורם שתי בעיות עיקריות.

הבעיה הראשונה קשורה לעובדה שמים מקררים הרבה טוב יותר מאוויר. מדוע?

לכל חומר יש תכונה פיזיקלית בשם 'קיבול חום סגולי', שמציינת כמה אנרגיה צריך להשקיע כדי להעלות את הטמפרטורה שלו במעלה אחת. למשל, כדי להעלות את הטמפרטורה של קילוגרם אחד של ברזל במעלה אחת, צריך להשקיע אנרגיה בכמות 460 ג'אול. כדי להעלות את הטמפרטורה של קילוגרם מים במעלה אחת, לעומת זאת, צריך להשקיע 4186 ג'אול – זאת אומרת, פי עשר יותר מברזל. תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מרתיחים קומקום מלא במים בשביל להכין כוס אחת של קפה.

גופנו מקרין החוצה חום, והחום הזה מחמם את האוויר שמקיף אותנו. קיבול החום הסגולי של האוויר הוא נמוך יחסית, ומכאן שהחום שפולט הגוף מצליח לחמם את האוויר בקלות יחסית – ולכן אנחנו מרגישים חמימים ונעימים מתחת לבגדים, גם כשבחוץ קר מאד. אבל המים, לעומת זאת, לא מתחממים בקלות. אם נדמה את הטמפרטורה סביבנו כמעין תוצאה של 'משא ומתן' שמנהל גופנו עם הסביבה שמקיפה אותו – אז אפשר לומר שהמים מנהלים משא ומתן קשוח מאד, והגוף לא מצליח לחמם אותם באותה המידה שהוא מחמם אוויר. זאת ועוד, מולקולות המים 'נדבקות' אל העור, ועור רטוב מוליך חום הרבה יותר טוב מעור יבש. מכאן שבשורה התחתונה, בגדים רטובים מחממים אותך הרבה הרבה פחות טוב מבגדים יבשים: חולצות, מכנסיים, מגפיים, שקי שינה, האוהל, הכפפות, המסיכות – שום דבר לא מגן עליך מהקור הנורא שבחוץ.

"השישה בדצמבר. צהריים. עליבות, עליבות טוטאלית. אנחנו חונים במה שאנחנו מכנים 'ביצת הייאוש'. הסופה ממשיכה להלום בנו ללא רחמים. הטמפרטורה עלתה למעלה אחת מעל האפס, וכל דבר בתוך האוהל ספוג במים. מי שיוצא החוצה חוזר לאוהל ספוג כולו, כאילו הלך בגשם זלעפות. המים מטפטפים על רצפת האוהל. השלג מצטבר בהתמדה סביב החומות, קירות האוהלים, סוסי הפוני והמזחלות. הפונים נראים זוועה. אלוהים, זה נורא, ואנחנו בסך הכל עשרים קילומטרים מהקרחון. חוסר התקווה זוחל לתוכך, וקשה להלחם בו. איזו סבלנות אדירה נדרשת כדי להתמודד עם מצבים שכאלה!"

הקושי השני שהערימה סופת השלגים הרטובה על חברי המשלחת היה קשור ביכולת התנועה שלהם. שלג יבש ואפילו קרח מוצק הם יציבים וצפויים, וקל יחסית ללכת או להחליק עליהם עם מגלשיים. שלג מפשיר יוצר מעין 'סלאש' בוצי ולא צפוי, שהרגל עלולה לשקוע בתוכו בקלות. יחד עם הרוחות הנושבות והשלג שנופל על הפנים, סופת השלגים הפכה את ההליכה לקשה ומסוכנת, ולסקוט ואנשיו לא הייתה ברירה אלא לחנות במקום בו עצרו ולהמתין למזג אוויר טוב יותר.

"חצות. כמעט ללא שיפור. הברומטר ממשיך לעלות – אולי יש בכך תקווה. יש רק מעט מאד מצבים יותר מתסכלים מהעצירה המאולצת הזו, כשכל יום – כל שעה – קריטית. אנחנו יושבים כאן, מביטים בקירות הירוקים והרטובים של האוהלים שלנו, בגרביים הספוגות ושאר פריטי הלבוש שתלויים לייבוש, […] מאזינים לרחש הבלתי פוסק של שלג נופל וקנבס מתנפנף, מרגישים את הבגדים הרטובים צמודים לעורנו, ויודעים שבחוץ יש רק קיר לבן בלתי חדיר מכל עבר. תוסיף לזה את החרדה מהתמוטטות מוחלטת של כל התוכנית שלנו, ונראה לי שאף אחד לא היה מקנא במצבנו. ובכל זאת, למרות הכל, אפשר להחזיק מעמד ולמצוא בקשיים האלה אתגר שראוי לעמוד בו."

החניה הקפואה הייתה לא רק משעממת – היא הייתה גם מסוכנת. מסוכנת לאנשי הצוות שישבו ללא תזוזה שעות ארוכות בקור העז, מסוכנת לבעלי החיים שעמדו בחוץ, חשופים. ויותר מכל, ההמתנה הכפויה העמידה בסכנה את תוכניותיו של סקוט.

בתוך היבשת, רחוק מהחופים, אין בעלי חיים שאפשר לצוד אותם – ועל כן נאלצו חברי המשלחת לסחוב איתם את כל המזון שידרש להם במהלך המסע. יש כאן מלכוד ברור: ככל שתסחוב עליך יותר מזון, כך תאלץ להשקיע יותר אנרגיה בשינוע שלו. הפתרון, אם כן, היה להשאיר לאורך הדרך 'מצבורים' מסומנים של מזון – depots – במרווחים ידועים, כך שלפחות בדרך חזרה מהקוטב יוכל הצוות לסחוב עליו מזון רק בכמות שתספיק למסע הקצר יחסית בין מצבור אחד למשנהו.

אבל כדי כשהתכנית הזו תצליח, סקוט נדרש לתכנון קפדני ומדוקדק של כמות המזון שהוא צריך להשאיר בכל מצבור וכמה ימי הליכה נדרשים בין מצבור אחד למשנהו. העיכוב הבלתי צפוי אילץ את סקוט ואנשיו להשתמש עכשיו במזון שהיה אמור לשרת אותם בהמשך, דווקא כשהמסע יהיה לקראת סופו והם יהיו הרבה יותר מותשים ורעבים.

"השבעה בדצמבר. הסופה אינה פוסקת והמצב נעשה חמור. האוכל של סוסי הפוני אזל, ועלינו לצאת מחר – או שנאלץ להקריב את בעלי החיים. וזה עוד לא הכל. היינו יכולים להסתדר רק עם הכלבים, אבל היום כבר התחלנו לאכול את המנות שהיינו אמורים לשמור להמשך. זאת אומרת, את האוכל שהיינו אמורים לאכול בקרחון. […] לא נראה שהסופה עומדת לדעוך, והיא חמורה כתמיד. אתמול בלילה היה נדמה שמזג האוויר עומד להשתפר, אבל בשלוש לפנות בוקר הטמפרטורות והרוחות חזרו לעלות, ונראה שהמצב חוזר לקדמותו. אני לא רואה את הסוף, וכולנו מסכימים שבמצב הזה אי אפשר לזוז. אין לנו מה לעשות אלא לקבל את המצב כמות שהוא, אבל זה לא קל.

זה כל כך לא הוגן, אחרי כל התכנונים הקפדניים וההצלחות הראשוניות. אם הייתי צריך לתכנן הכל מהתחלה – לא הייתי משנה דבר: הנחות היסוד שלנו לגבי מזג האוויר היו מעוגנות בניסיון מצטבר רב, ודצמבר הסוער הזה – החודש שהיה אמור להיות החודש הנוח ביותר עבורנו – הוא אירוע שגם המתכנן הקפדן ביותר לא היה יכול לקחת בחשבון. זה רע מאד לשכב ככה בשק השינה הרטוב ולרחם על עצמך, כשנדמה שמזג האוויר רק מתקדם מגרוע לעוד יותר גרוע. מירֵס לקה בעיוורון שלגים בעין אחת. אני מקווה שהמנוחה תעזור לו, אבל הוא אומר שהעין כואבת לו כבר הרבה זמן. לא יכול להיות מצב רוח מרומם במחנה במזג אוויר שכזה – אבל אם מזג האוויר ישתפר, גם מצב הרוח יחד איתו. אתמול, כשנדמה היה לרגע שישנה תקווה, שמעתי מישהו צוחק.

ווילסון חושב שהפונים אבודים, אבל אוטס חושב שהם יוכלו לסחוב עוד יום למרות תנאי השטח הקשים. אם לא יוכלו, נאלץ להרוג אותם מחר ולהתקדם ככל שנוכל בעזרת המגלשיים והכלבים. אבל אני לא יכול שלא לתהות איך יסתדרו הכלבים בתנאי השטח האלה. אני חושש שגם הם לא יצליחו להתמודד. אוה! רק קצת מזג אוויר נוח, לפחות עד הקרחון!… "

לבסוף, אחרי חמישה ימים נוספים, שככה הסערה. עם זאת, גם כשהציצה השמש מבין העננים, עדיין התקשו סקוט וצוותו לפלס את דרכם בשלג העמוק והטובעני. באחד עשר בדצמבר שלח סקוט קבוצת אנשים ואת הכלבים, בחזרה למחנה הבסיס. הוא מסר להם מכתב לחברים שנותרו במחנה הבסיס: "העניינים לא כל כך טובים כפי שקיווינו," כתב, "אבל אנחנו שומרים על מורל גבוה, ובטוחים שהמזל עוד ישתנה."

ומזלם, אכן, עמד להשתנות.

הישורת האחרונה

בשלושה בינואר, חודשיים ויומיים אחרי שיצאו לדרך ממחנה הבסיס, החליט סקוט מי יהיו ארבעת האנשים שילוו אותו אל קו רוחב תשעים דרום. את החודשיים האחרונים ניצל סקוט כדי לבחון את אנשי הצוות ולבחור בקפידה את המועמדים המבטיחים ביותר. זכרון המסע הקודם אל הקוטב, עשור קודם לכן, שבו נאלץ לגרור את ארנסט שקלטון החולה לאורך קילומטרים רבים, הביא אותו לתכנן את החלק הראשון של המסע כך שיוכל לאתר את האנשים המוכשרים והחזקים ביותר מבין אנשי הצוות – ולשלוח בחזרה לבסיס את מי שלא יהיו מסוגלים לעמוד באתגר. אפשר לומר שכל המסע עד כה היה בסך הכל פרק אחד ארוך של תוכנית הריאליטי 'הישרדות': מתוך אלפי האנשים שהגישו מועמדות להצטרפות למשלחת, ומתוך החמישים שהתקבלו בסופו של דבר, ומתוך השישה עשר שיצאו לדרך אל קרחון בירדמור – רק ארבעה נבחרו להמשיך עד לקוטב עצמו, בזכות יכולותיהם יוצאות הדופן. הארבעה היו – אדגר אוואנס (Evans), קצין צי בן שלושים ושש, הנרי באורס (Bowers), קצין צי נוסף בן 28, לורנס אוטס (Oates), קצין צבא יבשה בן שלושים ואחת, ואדוארד ווילסון, רופא בן שלושים ותשע.

והם באמת היו חבורה של אנשים יוצאי דופן. באורס, למשל, פיקד על ספינת תותחים בבורמה ולחם במבריחי נשק במפרץ הפרסי. אוואנס הצטרף לצי הבריטי בגיל 15, והיה יד ימינו של הקפטן עוד מימי המשלחת הקודמת לקוטב, משלחת דיסקברי. למעשה, אוואנס תכנן לצאת לקוטב בראש משלחת משלו – אבל כששמע שסקוט מארגן משלחת החליט להצטרף אליו ולהעביר לרשותו את כל כספי המימון שהשיג. ווילסון היה המדען הראשי של הטרה נובה, וחברו הקרוב ביותר של סקוט. כנער צעיר, הוא התקבל גם לאוקספורד וגם לקיימברידג', ובנוסף להיותו רופא היה גם צייר, זאולוג, חוקר ציפורים והיסטוריון של הטבע.

רגלו השמאלית של אוטס היה קצרה בשני סנטימטרים מרגלו הימנית, תוצאה של קליע שספג במלחמת הבורים השניה. פעמיים קראו לו אוייביו להכנע במהלך הקרבות. האגדה מספרת שבאחת הפעמים קרא לעברם – 'באנו לפה להלחם, לא להכנע.' הוא היה אדם שניחן בכוח רצון שגבר על כל סכנה וכאב גופני – בדיוק האדם שהיית רוצה שיצא איתך למסע מפרך אל הקוטב הדרומי.

סקוט, וילסון, אוואנס, באורס ואוטס יצאו לדרך, אל השממה הקפואה. שבוע לאחר מכן, בתשעה בינואר, חלפו על פני נקודת שקלטון. מכאן והלאה ניצבו מולם מאתיים קילומטרים של שממה קפואה ולא נודעת. הייתה זו הישורת האחרונה של המסע.

הם המשיכו קדימה. שבעה ימים מאוחר יותר כבר היו בקו רוחב שמונים ותשע, במרחק של שלושים קילומטרים בלבד מהקוטב הדרומי. אחרי חודשיים וחצי רצופים של צעידה קשה, ברוטלית, מפרכת ונוראית במישורי הקרח והשלג הקפואים  – הם היו כל כך קרובים. שום כוח שבעולם לא יכול היה לעצור בעדם מלהגיע למטרתם. נותר עוד פחות מיום של צעידה. הם כמעט יכלו להריח את הקוטב הדרומי. אם היו מצמצמים את עיניהם, אולי אפילו יוכלו לראות אותו.

אחד מהם עשה זאת. בעודם עושים את הקילומטרים האחרונים אל הקוטב, באורס הרים את מבטו וגילה משהו מדהים…. ולא, זה לא היה הקוטב הדרומי.

סקוט כתב את רשמיו מהרגע הזה ביומנו. השישה עשר בינואר, 1912:

"הנורא מכל קרה, או כמעט הנורא מכל. צעדנו בעוז כל הבוקר ועברנו חמישה עשר קילומטרים. בצהריים כבר היינו בקו רוחב שמונים ותשע מעלות, ארבעים ושתיים דקות, ומצב רוחנו היה מרומם. הרגשנו שמחר כבר נגיע ליעדנו. אבל כעבור שעתיים של צעידה, עיניו החדות של באוארס גילו את מה שהיה נדמה לו כגל אבנים. הוא לא היה בטוח, אבל טען שאולי מדובר בגבעה שיצרה הרוח. אחרי חצי שעה נוספת הבחין בנקודה שחורה, וכולנו הבנו שאין מדובר בגבעה מעשה ידי הטבע."

ואכן, התל שראה באוארס לא היה חלק מהנוף האנטרקטי. היה זה מעשה ידי אדם.

"המשכנו לצעוד, וראינו שמדובר בדגל שחור קשור למזחלת שלג. לידו ניצבו שרידי מחנה. עקבות מזחלות ומגלשיים, ועקבות של כלבים. הרבה כלבים. העקבות האלה סיפרו לנו את כל הסיפור."

קישור אל: טרה נובה, המשלחת המקוללת אל הקוטב הדרומי, חלק ב'

הורד את הקובץ (mp3)

דף הבית של הפודקאסט

הרשמה לפודקאסט:

דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת

כוכבי לכת מחוץ למערכת השמש

כתב: רן לוי

לפני המון המון שנים, בפרק מספר ארבעים ושמונה של עושים היסטוריה, לקחתי אתכם למסע במערכת השמש בחיפוש אחר תופעות מזג אוויר משונות בכוכבי הלכת השונים. זה היה בעשרים במרץ, 2009. ביקרנו בסערות האדירות של צדק, בענני היהלומים של נפטון, צפינו בסופות החול חובקות העולם של מאדים ונזהרנו מגשמי החומצה שבאטמוספירה של נוגה.

עד לא מכבר, מערכת השמש שלנו הייתה גם מערכת השמש היחידה שהכרנו. המין האנושי היה שקול לשבט קטן שחי, מבודד לגמרי, בכמה בקתות עץ בלב הג'ונגלים של האמזונס – ושואל את עצמו איך נראה העולם שבחוץ. סביר להניח שישנם עוד בני אדם מחוץ לג'ונג'לים – ובטח גם הם חיים בבקתות עץ משלהם. מי יודע – אולי ישנם שבטים ענקיים של…של…אלפי בני אדם, שחיים בכפרים של מאות בקתות, אולי אפילו בקתות של…שתי קומות!… באותו האופן, האסטרונומים ידעו לספר שנקודות האור שאנחנו רואים בשמי הלילה הן שמשות כמו השמש שלנו, והסברה המקובלת הייתה שגם סביב שמשות אלה ישנן פלנטות, כמו הפלנטות במערכת שלנו, אבל מעולם לא ראינו אותן. מכיוון שכך, היה טבעי להניח שמערכת השמש שלנו היא דוגמה מייצגת לאיך נראות מערכות שמש ברחבי היקום.

אבל כבר לפני שלושים שנה לערך החלו המדענים לחשוד שאולי תפיסת העולם שלנו שגויה – שאולי מערכת השמש שלנו אינה דוגמה כה טיפוסית כפי שחשבנו קודם. שבועיים לפני שיצא לאור אותו פרק מספר ארבעים ושמונה, שיגרה נאס"א את טלסקופ החלל על שם קפלר. בזמן שאני ואתם הסתובבנו במערכת השמש שלנו, צילם קפלר כוכבי לכת מחוץ למערכת השמש – פלנטות הסובבות שמשות אחרות. היום, בעקבות אותה משימת חלל, תפיסת העולם שלנו לגבי איך נראה היקום שמחוץ למערכת השמש שלנו – שונה לחלוטין. אנחנו שקולים לבני אותו שבט קטן מהאמזונס שבפעם הראשונה עזבו את הכפר שלהם, ובמקום למצוא בקתות עץ של שתי קומות – גילו את גורדי השחקים של מנהטן. היקום שלנו, מסתבר, הרבה הרבה יותר מוזר מכפי שהעזנו לדמיין.

אז זה תירוץ טוב להסיר את כיסוי הבד מעל חללית הליסינג שלנו, שבזמנו לקחה אותנו למסע במערכת השמש – ולצאת לסיור נוסף. אני שמח לבשר שבמרוצת השנים שחלפו מאז הטכנולוגיה השתפרה, והצלחתי להתקין בחללית שלנו Flux Capacitor מתקדם שמסוגל להאיץ אותנו אפילו מעבר למהירות האור. בואו, היכנסו אל החללית שלנו – ונצא למסע אל כוכבי הלכת מחוץ למערכת השמש. קדימה, להכנס. יש עוד מקום מאחורה. להצטופף עוד. תחשבו שאתם ברכבת. יופי. תחזיקו חזק, אנחנו ממריאים.

כוכבי הלכת הראשונים מחוץ למערכת השמש

הגענו. אנחנו נמצאים כעת במרחק של כאלפיים ושלוש מאות שנות אור מכדור הארץ. החלל שסביבנו נראה שחור וריק – אבל אם תסתכלו טוב טוב מהחלון השמאלי, תוכלו לראות נקודת אור קטנטנה. נקודת האור הקטנה הזו החלה את חייה כשמש גדולה ומרשימה, דומה למדי לשמש שלנו, אבל כשהזדקנה והדלק שהזין אותה אזל – היא הפכה ל"גמד לבן": כוכב קטן ועמום, שכל המאסה האדירה שלו דחוסה לתוך כדור בגודל של כדור הארץ, פחות או יותר.

מיליוני שנים חלפו, ובשלב כלשהו נתקל הגמד הלבן הזה בגמד לבן נוסף. שני הכוכבים הדחוסים האלה התנגשו בפיצוץ אדיר, ומה שנותר אחרי הפיצוץ הוא כוכב חדש מסוג שונה לגמרי: 'כוכב ניוטרון' – גוף העשוי מחומר כה דחוס, עד שכל המסה שלו – בערך פעם וחצי מסתה של השמש שלנו – ארוז לתוך כדור ברדיוס של פחות או יותר עשרה קילומטרים בלבד: משהו שנכנס בנוחות בין תל אביב ונתניה. הכדור האולטרא-דחוס הזה מסתובב סביב עצמו בכל שש מילישניות – או כמאה ושישים הקפות בכל שניה. אנחנו יודעים את זה כיוון שכוכב הניוטרון פולט שתי קרניים צרות של קרינה אלקטרומגנטית, והקרניים האלה מסתובבות יחד עם כוכב הניוטרון – כמעין 'מגדלור קוסמי'. רצה הגורל ואחת הקרניים שפולט כוכב הניוטרון חולפת, בתנועתה המחזורית, על פני כדור הארץ – ונקלטת כאן כרצף של הבהובים מחזוריים, פולסים של קרינת רדיו. מכאן נובע השם שניתן לסוג הספציפי הזה של כוכבי ניוטרון: 'פולסאר'.

ב-1990 כיוון אסטרונום פולני בשם אלכסנדר וולשטאן (Wolszczan) טלסקופ גדול בשם 'ארסיבו' (Arecibo') לשמיים. למעשה, קשה לומר שהוא "כיוון" את הטלסקופ: ארסיבו סבל מסדקים שמנעו ממנו לזוז, ולכן עד שתיקנו אותו היה 'תקוע' על נקודה אחת בשמיים. בדרך כלל, יש תור ארוך של אסטרונומים שמתחרים על זמנו היקר של הטלסקופ – אבל התקלה הפכה את הטלסקופ לחסר ערך עבור רוב החוקרים, ו-וולשטאן מצא את עצמו פחות או יותר לבד עם הטלסקופ.

תחום המחקר של וולשטאן היה אותם פולסארים, והוא ניצל את הזמן שלו עם אריסיבו כדי לחפש פולסארים חדשים. כך גילה את הפולאסר שלצידו אנחנו נמצאים עכשיו. האסטרונום הפולני נתן לפולסאר החדש שם זמני, PSR 1257+12, שהוחלף מאוחר יותר בשם הקליט יותר "ליץ'", על שמה של מפלצת מיתולוגית.

כשניתח וולשטאן את הקרינה שהתקבלה מליץ', הבחין במשהו משונה. רוב הזמן, הבהובי האור מהפולסאר הגיעו במחזוריות מדוייקת, אבל מדי פעם בפעם זיהה האסטרונום סטייה קטנה מהמחזוריות הקבועה: פולסים שהגיעו מעט מוקדם או מאוחר מדי. הסטייה שמדד וולשאטן היה זעירה ביותר, קטנטנה בכל קנה מידה – אבל הוא ידע שהמחזוריות של פולסארים היא באופן עקרוני מאד מאד מאד מדוייקת – למעשה, מדויקת יותר מכל שעון אטומי שברשותנו. סטייה כמו זו שמדד לא אמורה להתקיים.

בתחילה הוא חשב שאולי חלה שגיאה במדידה שלו, וביקש מקולגה – אסטרונום בשם דייל פרייל (Frail) לעבור על הנתונים ולמדוד את המחזוריות של הפולאסר החדש בעצמו. כשגם פרייל זיהה את הסטייה המדוברת, הבין וולשאטן שהסיבה לסטייה נעוצה, ככל הנראה, בתופעה אחרת לגמרי: משהו, גוף שמיימי כלשהו, מפעיל על הפולסאר כוח משיכה שמשבש מעט את המחזוריות הקבועה של כוכב המסתובב. אבל מה יכול להיות אותו גוף? לא היה אף כוכב אחר בסביבתו הקרובה של ליץ'.

בשנת 1992 פרסמו וולשאטן ופרייל מאמר במגזין Nature, ובו יצאו בהכרזה נועזת: הסטייה שגילו במחזוריות הסיבוב של ליץ' נובעת מהשפעתם של שני כוכבי לכת המקיפים את הפולסאר: כוכבי הלכת הראשונים שנתגלו מחוץ למערכת השמש. חשוב להעריך עד כמה נועזת הייתה ההכרזה הזו: שנים ספורות קודם לכן היה אסטרונום אחר שהכריז קבל עם ועדה שגילה כוכב לכת מחוץ למערכת השמש – ExoPlanet, בלעז – אבל מחקר אחר זיהה טעות בחישובים שלו וכל העסק התמוטט באופן מביש. היו הרבה אסטרונומים שהטילו ספק בכך שהטכנולוגיה העכשווית בכלל מאפשרת לגלות כוכבי לכת ממרחק כה גדול. אם וולשאטן ופרייל טועים – זו עלולה להיות פאדיחה שתהרוס להם את הקריירה.

אבל התעוזה, לפחות במקרה הזה, השתלמה. מדידות עצמאיות שנערכו בידי חוקרים אחרים אישרו ואיששו את טענתו של וולשאטן. למעשה, לא שניים כי אם שלושה כוכבי לכת מקיפים את ליץ', וכמו הפולסאר עצמו – כל השלושה קיבלו שמות של יצורים מפלצות ושדים מיתולוגיים: פולטרגייסט, פוביטור ודארגור. דארגור הוא כוכב הלכת השלישי שניתגלה, וגם הקטן ביותר: פולרגייסט ופויבטור גדולים פי ארבעה מכדור הארץ, בעוד שדארגור הוא קצת יותר גדול מהירח שלנו.

כפי שאתם אולי יכולים לשער לעצמכם, שלושת כוכבי הלכת המקיפים את ליץ' הם לא יותר מאשר גושי סלע גדולים ואפלים. האנרגיה האדירה שנפלטה בזמן ההתנגשות בין שני הגמדים הלבנים שיצרו את ליץ' לא השאירה שום דבר בסביבה של הפולסאר שאפשר לקרוא לו 'מעניין' – פרט לעצם העובדה שבפעם הראשונה בהיסטוריה גילינו כוכבי לכת המקיפים כוכב שאינו השמש שלנו. התגלית הזו, מסתבר, שיחררה מעין 'פקק' או מחסום פסיכולוגי אצל החוקרים. אם עד אותו הרגע הספקנות והחשש בלמו את האסטרונומים וכפו עליהם משנה זהירות – הסכר הזה נפרץ, ומאותו רגע החלו מתפרסמות עוד ועוד תגליות של כוכבי לכת חדשים.

בוא נמשיך במסע שלנו ונבקר באחד מכוכבי הלכת הראשונים שנתגלו בעקבות הצלחתו של אלכסנדר וולשטאן. אם יש לכם משקפי שמש, זה הזמן להרכיב אותם.

מהירות רדיאלית

אנחנו נמצאים עכשיו קרוב, ממש ממש קרוב, לכוכב בשם בשם 'פגאסי 51' (Pegasi 51). פגאסי 51 הוא שמש קצת יותר גדולה מהשמש שלנו, במרחק של חמישים שנות אור, פחות או יותר, מכדור הארץ. כאן, בפגאסי 51, נתגלה ב-1995 כוכב לכת שאף אחד לא ציפה לו.

אבל לפני שנדבר על כוכב הלכת עצמו, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו שאלה חשובה: איך בכלל אפשר לגלות כוכב לכת שמסתובב סביב כוכב כמו פגאסי 51? את פולטרגייסט, פוביטור ודראגור ניתן היה לאתר בזכות השפעתם על הפולאסר שלהם, שגרמה לסטיות קטנות אבל מורגשות במחזוריות שלו. פגאסי 51, לעומת זאת, הוא כוכב רגיל: האור שהוא פולט הוא לא מחזורי כמו הקרינה מפולסאר, אלא כאוטי וסוער כמו הקרינה מהשמש שלנו. זאת ועוד, אי אפשר לגלות כוכב לכת באמצעות תצפית ישירה: לעומת הבוהק הזוהר של הכוכב, האור שמוחזר מכוכב לכת הוא חלש כמו נר של חנוכה ביחס לפיצוץ גרעיני.

המפתח לפתרון החידה הזו טמון בעובדה שכשכוכב לכת מקיף את הכוכב שלו, כוח המשיכה שלו גורם לכוכב לרטוט מעט. דמיינו לעצמם את כדור הארץ מקיף את השמש. כשכדה"א נמצא בצד אחד של השמש, הוא מושך אותה קצת לכיוון שלו – וכשהוא נמצא בצד השני של השמש, הוא מושך אותה לצד השני.

מכיוון שכדור הארץ הוא הרבה הרבה יותר קטן מהשמש, ההשפעה שלו עליה – הריטוט הזעיר של השמש סביב צירה – הוא קטן מכפי שנוכל להבחין בו ביום יום. האנלוגיה המתאימה למצב הזה היא קרב אגרוף ביני ובין, למשל – מייק טייסון. הצופה הנאיבי מהצד יכול לטעון שמדובר בקרב חד-צדדי לחלוטין. מייק טייסון, שגבוה ממני בעשרה ס"מ, שוקל עשרים ק"ג יותר והכינוי הרשמי שלו הוא – תבדקו בוויקיפדיה, אני לא צוחק – "האדם המרושע ביותר בכדור הארץ" – מוריד עלי אגרופים איומים בזה אחר זה ואני רק סופג. אבל אם מסתכלים טוב טוב טוב, אפשר היה לראות שמדי פעם אני דורך לטייסון על הרגל. בהקבלה, אם נמדוד את תנועת השמש במכשירים מדויקים, נוכל לזהות את הרטט הזעיר והמחזורי שיוצרת השפעת כוח המשיכה של כדור הארץ על השמש. שיטת הגילוי הזו מכונה 'שיטת המהירות הזוויתית' – Radial Velocity.

צדק חם (Hot Jupiter)

זה האופן שבו נתגלה לראשונה דבר קיומו של כוכב הלכת פגאסי 51b – או בשמו הבלתי רשמי 'בלארופון'. החוקרים שבדקו את האור הנפלט מפגאסי גילו בו רמזים לרטט זעיר ומחזורי, ובאמצעות מדידת עוצמת הרעידות וזמן המחזור שלהן הצליחו להסיק בעקיפין את דבר קיומו של בלארופון, את המאסה שלו ואת הזמן שלוקח לו להקיף את הכוכב. וכאן נכונה להם הפתעה גדולה. בלארופון, מסתבר, לא דומה לשום דבר שאי פעם ראינו. מדובר בכוכב לכת ענק – בערך חצי ממאסתו של צדק – שנע במסלול קרוב יותר לשמש שלו מאשר המרחק בין כוכב חמה לשמש שלנו, ומקיף אותה פעם אחת בכל ארבעה ימים בלבד.

זו הייתה תגלית בלתי צפויה לחלוטין. במערכת השמש שלנו יש כלל ברור: כוכבי לכת קטנים וסלעיים נמצאים קרוב לשמש, וכוכבי לכת גדולים ומאסיביים נמצאים רחוק ממנה. בלארופון, לעומת זאת, הוא כוכב לכת מאסיבי שמסתובב סביב השמש במרחק כה קטן, עד שאפשר להגיד שהוא כמעט 'מגרד' אותה. עובדת קיומו נגדה את כל מה שחשבנו שאנחנו מבינים ויודעים על אופן הווצרותן של מערכות שמש. אפשר לדמות את זה לזאולוגים שמחפשים מיני ציפורים חדשות בג'ונג'ל מרוחק: הם מניחים שכל הציפורים המעופפות חייבות להיות קטנות וקלות – ולפתע מגלים משהו כמו פיל שיכול לעוף.

העדות הטובה ביותר לעוצמת ההפתעה היא העובדה שלמעשה, כוכב לכת דומה לבלארופון נתגלה כבר מספר שנים קודם לכן – אבל אפילו החוקרים שהיו מעורבים בגילוי הזה סירבו להאמין לתוצאות המחקר שלהם. פרופ' עודד אהרונסון הוא ראש המרכז למדעים פלנטריים במכון וייצמן, וגם המדען הראשי של משימת 'בראשית'. ישבתי איתו לשיחה באולפן מספר שבועות לפני ההתרסקות המצערת של החללית שלנו.

"[עודד] קולגה שלי, פרופסור מאוד מכובד בארץ בשם צבי מאז"ה, שש שנים קודם לכן היה מעורב בקבוצת מחקר. הם חשבו והאמינו שפלנטות כאלה צריכות להתקיים, וחיפשו אותם. […] הם הצליחו לגלות גוף שהיה נראה באותו הזמן מאוד מוזר. הם פרסמו אותו בתור ננס חום. בתוך הצוות עצמו לא הייתה הסכמה אם זה בעצם כוכב לכת או ננס חום.

[רן] ננס חום, נאמר, זה סוג של שמש: אמנם שמש שאולי כבר לא בשיא זוהרה, אבל היא לא פלנטה.

[עודד] אבל הם זיהו את הגוף הזה ופרסמו מאמר שש שנים קודם, והיום הגוף הזה מופיע בכל הקטלוגים של הפלנטות בתור פלנטה!

[רן] אז הם גילו פלנטה, אבל לא הבינו שהם גילו.

[עודד] אני חושב שחלק מהם הבינו, ואני חושב שחלק מהם לא היו משוכנעים. אולי בגלל ההטיות [הפסיכולוגיות] הקהילה לא הייתה עדיין מוכנה לבלוע את זה שפלנטה כזו מוזרה [אפשרית.]  יצור מאוד מוזר בתוך הגן חיות. הם אמרו – לא יכול להיות שזו פלנטה. בואו נחכה עד שנמצא ייצור קצת יותר נורמלי לפני שאנחנו מכריזים. אבל הם בטוח הבינו שאולי זו פלנטה, ואפילו כתבו את זה במאמר."

גילויו המפתיע של בלארופון היה הרמז הראשון עבור האסטרונומים שהנחת העבודה שלהם, לפיה מערכת השמש שלנו מהווה איזו דוגמא טיפוסית לשאר מערכות השמש ביקום – היא לאו דווקא נכונה.

"[רן] אסטרונומים מודרנים, אפילו כבר במהלך המאה ה-20, שהסתכלו על מערכת השמש שלנו מה הם חשבו עליה?  האם הם חשבו שזה המודל סטנדרטי של היקום – או שלא היה להם שמץ של מושג?

[עודד] כן. אז עכשיו עשינו קפיצה קדימה כמה מאות שנים אל עשרות שנים האחרונות, ועכשיו השאלה – אם יש כוכבי לכת סביב כוכבים אחרים,  האם הם יהיו דומים למערכת השמש שלנו? זאת אומרת, מערכת שמש מסודרת עם פלנטות די צפופות אחת לשנייה, במסלולים שהם מאוד עגולים: מסלולים שלא מתקרבים ולא מתרחקים אחד מהשני, ופלנטות יותר קטנות קרובות לשמש, ופלנטות כבדות, שמנות – במערכת השמש החיצונית. אני חושב שהציפייה הטבעית הייתה שאם בכל זאת נצליח למצוא כוכבי לכת שמקיפים שמשות אחרות, הם יהיו דומים למערכת השמש שלנו.

[רן]  זאת אומרת, לא זיהו איזו אנומליה מיוחדת במערכת השמש שלנו, אלא זה נראה די טבעי במובן מסוים?

[עודד] נכון. זו גם הדוגמה היחידה שהכרנו, ואולי זו הדוגמה הראשונה בסיפור שלנו שבה האנושות חטאה בפשע של לדמיין שכל היקום דומה לדוגמה היחידה שאנחנו מכירים, שהדוגמה היחידה שאנחנו מכירים – כדור הארץ – היא מיוחדת מאיזה שהיא סיבה."

התקרבנו, ועכשיו אפשר לראות את בלארופון מחלון החללית. זהו כוכב לכת גזי, דומה לצדק ושבתאי – אבל בעוד שהאטמוספירות של צדק ושבתאי הן צבעוניות ובהירות למדי, בלארופון הוא כוכב לכת כהה מאוד. הסיבה לכך היא שהגזים ה'קלים' שאפשר למצוא בצדק ושבתאי – מימן, הליום, מתאן ודומיהם – לא יכולים לשרוד באטמוספירה של בלארופון כל כך קרוב לשמש. אם היו לו גזים כאלה באטמוספירה, הרי שהחום והקרינה העזה גרמו להם להתנדף ולהעלם לפני עידן ועידנים. במקום זאת, סביר להניח שהאטמוספירה של בלארופון מורכבת מיסודות כבדים בהרבה: תרכובות של סיליקון, ברזל ואפילו טיטניום. אנחנו לא יודעים אם יורד גשם בבלארופון, אבל אם כן, אולי מדובר – מילולית – בגשם של סלעים.

זאת ועוד, אם תסתכלו טוב, תוכלו לראות שהאטמוספירה של בלארופון זורחת באור אדום עמום, כמו פיסה של ברזל מלובן – ומאותה סיבה: הטמפרטורה על פניו של כוכב הלכת עשויה להגיע לאלף מעלות ואולי יותר. אחת ההשערות היא שהטמפרטורה הגבוהה של בלארופון נוצרת בתהליך דומה לזה של תנור המקלחת שלכם. הזרם העצום של חלקיקים טעונים שפולט הכוכב פוגש את השדה המגנטי החזק של כוכב הלכת, ויוצר זרם חשמלי שעובר דרך האטמוספירה של בלארופון ומחמם אותה כמו שזרם חשמלי מחמם את הסלילים בתנור האמבטיה. התוצאה היא, כאמור, אטמוספירה לוהטת ונפוחה, וזו הסיבה שהמדענים מכנים כוכבי לכת מסוגו של בלארופון – 'צדק חם', Hot Jupiters.

"[רן]איך האטמוספירה הזו, שאמרנו שהיא מתנפחת – לא מתנדפת ובורחת מכוכב הלכת?

[עודד] אז קודם כל, יש דוגמאות: שוב, בגן חיות החדש הזה שגילינו של כוכבי הלכת החוץ שמשיים, כמעט כל דבר שיכולת לדמיין מופיע – ועוד הרבה דברים שלא דמיינו. זה חלק מההתרגשות והיופי של התחום החדש הזה, שבאמת יש כל כך הרבה מקום לדמיון, ועוד ועוד הרבה דברים שגורמים לדמיון שלנו להתפתח. אז כמו שאמרת, כן, יש אפילו דוגמאות של כוכבי לכת שמאבדים כל הזמן קצת מאטמוספרה שלהם. האטמוספירה מתנדפת.

[רן] זאת אומרת, יש להם זנב מאחורה, כמו שביט?

[עודד] כן יש להם זנב מאחורה. זנב הגז לא נופל ישר אחורנית: הוא גם כן נמצא במסלול סביב השמש שלו, אז יש להם סוג של זנב."

תיאוריית הנדידה של כוכבי הלכת

הבעיה הגדולה ביותר של המדענים עם בלארופון היא שכוכבי לכת מטיפוס 'צדק חם' – לא אמורים להתקיים.

מדוע? כיוון שלפי מיטב הבנתנו, כוכבי לכת מאסיביים וגזיים לא יכולים להווצר כל כך קרוב לשמש שלהם. החום העז ושטף החלקיקים שפולטת השמש אינם מאפשרים לגזים להתגבש בכמות מספקת כדי ליצור כוכב לכת מאסיבי כמו צדק: זה קצת כמו לנסות להדביק חתיכות נייר קטנות זו לזו קרוב מאד למאוורר מסתובב: הרוח החזקה תעיף את הניירות ותפזר אותן לפני שנספיק למרוח עליהן דבק. על כן, כוכבי הלכת היחידים שיכולים להיווצר קרוב לשמש הן פלנטות קטנות וסלעיות כמו כדור הארץ, מאדים ונוגה.

אבל מהרגע שנתגלה בלארופון, וחוקרים רבים אחרים הפנו את מבטם אל הכוכבים והחלו להשתמש באותה השיטה כדי לגלות כוכבי לכת נוספים, בתוך זמן קצר מאד הסתבר שלא רק שבלארופון הוא לא מקרה נדיר וייחודי, אלא להפך: יש המון כוכבי לכת דומים לו. על פי ההערכות, כאחד מכל מאה כוכבי לכת ביקום שלנו הוא מטיפוס צדק חם. אז מה קורה כאן?

גילויו של בלארופון והשכיחות המפתיעה של כוכבי לכת מסוג 'צדק חם' הכריחה את המדענים לחשוב מחדש על אופן היווצרותן של מערכות שמש. עד היום, הנחת העבודה הייתה שכוכבי לכת – כמו כוכבי הלכת במערכת השמש שלנו – נוצרו פחות או יותר במקום שבו אנחנו רואים אותם היום: דהיינו, כוכבי הלכת הגזיים נוצרו רחוק מהשמש, וכוכבי הלכת הסלעיים קרוב אליה. אבל בעקבות הגילוי הזה הועלתה השערה חדשה, המכונה 'תיאורית הנדידה'.

על פי השערה זו, בשלבים המוקדמים של היווצרות מערכת שמש ישנו פרק זמן שבו כוכבי הלכת 'מטיילים' ונודדים בתוך המערכת: מתקרבים ומתרחקים מהכוכב שלהם במסלולים מבולבלים וכיאוטים הנובעים מהאינטראקציה המורכבת של השפעות כוח המשיכה של כוכבי הלכת אחד על השני וההשפעות של ענני הגז שעדיין מרחפים במערכת השמש הצעירה. על פי ההשערה הזו, כוכבי הלכת המאסיביים והגזיים אכן נוצרים רחוק מהשמש – אבל הם נודדים פנימה ובתנאים מסויימים נלכדים ונשארים קרובים מאד לשמש שלהם. התגליות במערכות השמש המרוחקות הכריחו את האסטרונומים לשנות את תפיסותיהם אפילו לגבי אופן היווצרותה של מערכת השמש שלנו. פרופ' עודד אהרונסון.

"[עודד] במקביל לזה שמצאו כוכבי לכת חוץ שמשיים, המציאו עבורם תיאוריות שמתבססות על נדידה של המסלול ואינטראקציה בין פלנטות. כך גם קרה במערכת השמש שלנו. אז יש היום תיאוריה מאוד מפורסמת שנקראת 'מודל ניס' (Nice), על שם העיר בצרפת. התיאוריה הזו טוענת שגם במערכת השמש שלנו בעצם הייתה תקופה של בלבול מסוים, שצדק ושבתאי נדדו במסלול שלהם. יכול להיות שהם אפילו החליפו מקומות: צדק יכול היה להתקרב לשמש, ואז עוד פעם להתרחק או כוכב לכת אחר היה יכול לעשות גם כן איזה ריקוד דומה. וזה יכול להסביר כל מיני תופעות במערכת השמש שלנו שעד היום לא היו לנו הסברים להן. למשל על הירח רואים שהיה גשם של פגיעות אסטרואידים שקרו בבת אחת בתחילת מערכת השמש. מוקדם בהתפתחות מערכת השמש נראה שהירח חווה הרבה 'חבטות', לפי מספר המכתשים שיש עליו. התאוריה שלפיה צדק נכנס ואז יצא במסלול שלו, יכול להיות שהוא גרם לאסטרואידים לצאת מהמסלול שלהם בעזרת כוח המשיכה שלו –  וכיוון אותם כך שיכנסו לתוך מערכת השמש וכך המטיר גשם של מכתשים על הירח על כדור הארץ."

מזג האוויר על צדק חם

בואו נעזוב את בלארופון ונטוס לכוכב הלכת הבא ברשימה שלנו. אל תדאגו – המוזרויות ב'גן החיות הקוסמי' שלנו לא נגמרו. למעשה, הן רק התחילו – ותאוריית הנדידה של כוכבי הלכת עוד תשחק תפקיד חשוב נוסף בסיפורנו. אנחנו נמצאים כעת במרחק מאה ותשעים שנות אור מכדור הארץ, ליד כוכב לכת בשם HD80606b אשר נתגלה בשנת 2001.

כמו בלארופון, גם 80606 הוא כוכב לכת מטיפוס 'צדק חם': מאסתו גדולה פי ארבעה מזו של צדק, והאטמוספירה הכהה שלו עשויה ככל הנראה מיסודות כבדים. בלארופון, וגם כוכבי הלכת במערכת השמש שלנו, נעים סביב השמש שלהם במסלולים מעגליים יחסית.ל- 80606, לעומת זאת, יש מסלול מאד אקסצנטרי: דהיינו, מסלול אליפטי ומוארך שבנקודת זמן אחת מביא אותו קרוב מאד לשמש שלו – הרבה יותר קרוב מהמרחק של כוכב חמה לשמש שלנו, למשל – ובנקודת זמן אחרת רחוק מאוד ממנה, מסלול שמזכיר כוכבי שביט אצלנו.

ברגע זה, 80606 נמצא קרוב מאוד לשמש שלו – ואם נביט באטמוספירה הכהה, אולי נוכל להבחין בזרמים אדירים, סופות ענקיות שעוטפות את כוכב הלכת במערבולות רבות עוצמה. אנחנו מכירים סערות גדולות על כוכבי הלכת הגזיים אצלנו, כמו 'הנקודה האדומה הגדולה' של צדק – סופה גדולה מספיק כדי לבלוע שלושה כדורי ארץ. אבל הנקודה האדומה הגדולה של צדק מתגמדת לעומת הסופות על 80606, שמכסות אולי עד כדי רבע מפניו של כוכב הלכת. מה פשר הסופות האדירות האלה?

הסיבה נעוצה במסלולו האקסצנטרי של כוכב הלכת. ההבדלים במרחקים בין הנקודה הקרובה ביותר לשמש והנקודה הרחוקה ביותר גורמים גם להבדלים משמעותיים בכמות החום והקרינה שמקבל 80606 מהשמש שלו: פי שמונה מאות יותר קרינה כשהוא קרוב לשמש, מאשר שכשהוא רחוק ממנה. השינוי הדרמטי הזה בכמות הקרינה מתרחש בקצב מהיר ביותר: הטמפרטורה ב 80606, בצד הקרוב לשמש, עשויה לזנק בכ 550 מעלות בתוך שעות ספורות בלבד. מודלים ממוחשבים חוזים שהשינוי המהיר בטמפרטורה מייצר זעזועים אדירים באטמוספירה, גלי הדף שמתפשטים בכוכב הלכת מהצד הפונה אל השמש אל הצד של הלילה. התוצאה עשויה להיות ורוחות שנעות במהירות של עשרות אלפי קילומטרים בשעה.

מזג האוויר הקיצוני ב 80606 מוביל אותנו לשאלה מתבקשת שאני בטוח שעלתה במוחם של רבים מכם: האפשרות לקיומם של חיים על כוכבי הלכת המרוחקים האלה. אין ספק שכוכבי לכת מטיפוס 'צדק חם', עם האטמוספירות המוטרפות שלהם, הם לא המועמדים האידיאליים, בלשון המעטה, לקיום חיים. אבל מאז גילויים של כוכבי הלכת החוץ-שמשיים הראשונים ב-1992, התגלו אלפי כוכבי לכת – ועל חלקם שוררים תנאים הרבה יותר נוחים. בואו נבקר באחד מהם.

שיטת 'טרנזיט' לגילוי כוכבי לכת

כפי שסיפרתי לכם בתחילת הפרק, בשנת 2009 נכנס לפעולה טלסקופ החלל ע"ש קפלר, שמטרתו המוצהרת הייתה איתור כוכבי לכת מחוץ למערכת השמש. ואכן, קפלר עמד במשימתו: במשך תשע וחצי שנות פעילותו, צפה טלסקופ החלל ביותר מחצי מיליון שמשות רחוקות, ואיתר למעלה מאלפיים וחמש מאות כוכבי לכת חדשים. כיצד הצליח קפלר לגלות כל כך הרבה כוכבי לכת בזמן קצר יחסית?

המפתח נעוץ בשיטת הגילוי בה עשה הטלסקופ שימוש. בלארופון ו 80606, נזכיר, התגלו באמצעות שיטת 'מהירות רדיאלית', שבה מודדים את הרטט של כוכב בתגובה לכוח המשיכה של כוכב לכת קרוב אליו. זו טכניקה טובה שהוכיחה את עצמה, אבל אחד החסרונות שלה הוא שבכל רגע נתון הטלסקופ יכול לעקוב ולמדוד כוכב אחד בלבד.

טכניקת הגילוי של קפלר מכונה 'טרנזיט', מלשון 'לחלוף' על פני משהו (To Transit). הטלסקופ עוקב אחר כוכב במשך זמן ארוך מאוד – מספר שנים – ומודד את עוצמת האור שנפלט ממנו. במצב רגיל, עוצמת האור שפולט כוכב לא משתנה בצורה משמעותית – אבל אם יש כוכב לכת שמקיף אותו, ואם כוכב הלכת הזה חולף בדיוק בקו הראייה בינינו ובין אותה שמש – אז בזמן שהוא עובר בינינו הוא מסתיר אותה באופן חלקי, במעין ליקוי חמה זמני. השינוי בעוצמת האור בעקבות ההסתרה הזו הוא זעום למדי: כדור הארץ, למשל, חוסם רק 0.008 אחוז מאור השמש. אבל החיישנים של קפלר היו רגישים מספיק כדי לזהות שינויים זעירים כל כך, ולא פחות חשוב – מפתח העדשה שלו היה רחב מאד והטלסקופ היה מסוגל לעקוב אחרי מאה וחמישים אלף כוכבים בו זמנית. כך הצליח טלסקופ החלל לאתר המון כוכבי לכת חדשים בבת אחת.

מי מתוך אותם אלפי כוכבי לכת חדשים שגילה קפלר, עשוי לשאת עליו חיים? זו שאלה מורכבת שאנחנו לא יודעים לענות עליה, בעיקר מכיוון שנכון להיום, אנחנו לא יודעים לומר בוודאות מהם התנאים ההכרחיים לקיומם של חיים. אנחנו מכירים את החיים כפי שהתפתחו כאן, בתנאים השוררים על פני כדור הארץ – אבל זה לא אומר שחיים לא יכולים להתפתח גם בתנאים אחרים. ובכל זאת, המדענים פיתחו סט של 'כללי אצבע' בסיסיים שעוזרים להם להתמקד במועמדים פוטנציאליים מבטיחים יחסית – ואחד מאותם מועמדים מבטיחים הוא קפלר 22B, שלצידו אנחנו מרחפים עכשיו, במרחק של כשש מאות שנות אור מכדור הארץ.

כללי אצבע לקיומם של חיים מחוץ למערכת השמש

'כלל אצבע' ראשון נוגע לא בכוכב הלכת עצמו, כי אם בשמש שלו. כוכבים גדולים ומאסיביים שורפים את הדלק שלהם בתוך כמה עשרות מיליוני שנים בלבד – הרף עין, במונחים קוסמיים. בכדור הארץ חלפו כמיליארד שנים עד שהופיעו ניצני החיים, ועוד כשלושה מיליארד שנים נוספות עד שהתפתחו יצורים רב-תאיים מורכבים. על כן, כוכב לכת שמקיף שמש קטנה וצנועה יחסית, שכמו השמש שלנו בוערת במשך מיליארדי שנים – הוא מועמד סביר יותר להחזיק חיים מכוכב לכת שמקיף שמש גדולה ולוהטת.

כלל האצבע השני קשור במרחק שבו מקיף כוכב הלכת את השמש שלו. כוכב לכת שנע במסלול קרוב מאוד לשמש – כמו, לדוגמה, בלארופון שפגשנו קודם – סופג כמות גדולה של קרינה וחום, והטמפרטורה על פניו תהיה כנראה גבוהה מדי. שוב, זה לא אומר שאין שום סיכוי לחיים על כוכבי לכת מטיפוס צדק חם: מי יודע, אולי ישנן אזורים קרירים יותר בתוך האטמוספירה, או ירח שמקיף את כוכב הלכת שעליו התנאים נוחים יותר – אבל ככלל, קשה לראות כיצד יכולים יצורים חיים להתפתח בסביבה כה עוינת. באותו האופן, גם כוכבי לכת שמקיפים את השמש שלהם במרחק גדול מדי אינם מועמדים טובים לקיום חיים: הקור העז יהפוך אותם לשממה קפואה.

באמצע, בין הגיהנום הלוהט והשממה הקפואה, נמצאת רצועה שהמדענים מכנים אותה 'איזור המחיה': טווח של מרחקים מהשמש, שבו כמות הקרינה והחום שיקבל כוכב לכת היא לא גדולה מדי ולא קטנה מדי. טווח המרחקים המדוייק של אזור המחיה משתנה בין שמש לשמש: אם השמש חזקה ובוהקת, רצועת אזור המחיה סביבה תהיה רחוקה יותר מאזור המחיה שסביב שמש קטנה וקרירה יותר.

ולבסוף, כלל האצבע השלישי – מים. החיים בכדור הארץ התפתחו באוקיינוסים, וכל היצורים החיים בכדור הארץ חייבים מים כדי להתקיים – ולכן כוכב לכת שיש עליו מים, ובמיוחד מים נוזליים – להבדיל מקרחונים קפואים – הוא מועמד טוב להכיל חיים.

קפלר 22B הוא הרבה פחות מסעיר ומשונה מכוכבי הלכת בהם ביקרנו עד כה: גודלו רק פי שניים מזה של כדור הארץ, והוא מקיף את השמש שלו במרחק גדול יחסית: קצת פחות מהמרחק של כדור הארץ לשמש שלנו, שזה בסדר כי גם השמש של קפלר 22B קצת יותר קטנה מהשמש שלנו. בקיצור, כוכב לכת די משעמם – פרט לעובדה שהוא מבין כוכבי הלכת הספורים הידועים לנו שעונים על כל שלושת התנאים שציינתי: השמש שלו קטנה ועתיקה, המסלול שלו נמצא בתוך אזור המחיה הפוטנציאלי שלה, ועל פי ההערכות – אוקיינוס של מים נוזליים מכסה את פניו. זה לא אומר שהתנאים בקפלר 22B הם בהכרח זהים לאלו שעל כדור הארץ: מי יודע, אולי האטמוספירה שלו עשויה מגזים רעילים או כאלה שיוצרים אפקט חממה קיצוני כמו זה שאנחנו מכירים מנוגה במערכת שלנו. אבל מכל כוכבי הלכת שאנחנו מכירים, קפלר 22B הוא אולי הדומה ביותר לכוכב הלכת שאנחנו מכנים 'בית'.

אבל קפלר 22B, נזכור, מרוחק מאיתנו כמעט שש מאות שנות אור. אם התפתחו עליו חיים, איך נוכל לגלות אותם?

ובכן, בדומה לאופן שבו אנחנו מסוגלים להסיק את עובדת קיומם של כוכבי לכת מסביב לשמשות מרוחקות בעקיפין, מתוך רמזים קלושים וההשפעות המיניאטוריות שלהם על הכוכבים שלידם – כך גם נוכל, אולי, לגלות את העקבות הזעירות שיצורים חיים עשויים להשאיר אחריהם. למשל, חמצן, מתאן ואדי מים – גזים שכאן על כדור הארץ קשורים בקשר הדוק לתהליכי חילוף החומרים של בקטריות, בעלי חיים וצמחים. לחוקרים ישנה דרך מחוכמת לאתר גזים כאלה באטמוספירות של כוכבי לכת רחוקים.

[עודד]מה שאנחנו יכולים לעשות זה להסתכל על האור מהכוכב, שעובר דרך האטמוספירה של כוכב לכת שאותו אנחנו מעוניינים לחקור – ואז מגיע לטלסקופ שלנו. מה יקרה לאור הזה, לעומת האור שנפלט ישר מהכוכב? האטמוספירה תבלע חלק ממנו.

[רן]כמו פילטר שיחסום חלק מהתדרים.

[עודד] בדיוק. אבל גזים שונים חוסמים אורכי גל שונים. ז"א, אורכי גל שונים יעברו. אנחנו יודעים שהאטמוספירה שלנו כחולה כי צבעים מסויימים נשברים באטמ' שלנו יותר מצבעים אחרים. השמש בפועל לא צהובה, אבל אם מסתכלים עליה דרך האטמוספירה שלנו היא נראית צהובה כי האטמוספירה שלנו חוסמת חלק מאורכי הגל וגורמים לשמש שלנו להראות צהובה. אז ככה אנחנו יכולים להסתכל גם על שמש אחרת, דרך האטמוספירה של כוכב לכת אחר, ולנסות לזהות אילו גזים יש באטמוספירה הזו לפי אילו צבעים אנחנו רואים, איזה ספקטרום."

במילים אחרות, המדענים מקווים לאתר את עקבותיהם של הגזים האלה באותו האופן שבו אני יודע לומר ששחר, בני האמצעי, הגיע הביתה מבית הספר: אם שוקולד שהיה במגירה בבוקר – נעלם, זה סימן בדוק ששחר היה פה. באופן דומה, אם פוטונים בתדר כלשהו שהיו אמורים להימצא באור שפולטת השמש הרחוקה נעלמים כשהם חולפים דרך האטמוספירה של כוכב הלכת – סימן שגז כלשהו 'בלע' אותם.

אבל כאן מתעוררת בעיה חדשה. אצלי בבית, שחר הוא לא טורף הממתקים היחידי: יש לי עוד סוכרקניבור מושבע – מרום, אחיו הקטן. אם השוקולד שהיה במגירה נעלם, אולי מרום אכל אותו. באותו האופן, גם חמצן, מתאן ואדי מים יכולים להיווצר באטמוספירה של כוכב לכת בעקבות תהליכים טבעיים שאינם קשורים לחיים – כמו למשל, המתאן שאנחנו מוצאים בכמויות גדולות על טיטאן, ירחו של שבתאי. איך נדע שהגזים שגילינו, אם גילינו אותם, הם אכן תוצרי לוואי של חילוף חומרים ביצורים חיים? לפרופ' עודד אהרונסון יש תשובה.

"[עודד] יש אגב אנשים שאומרים, אפילו אם נמצא אחד או שניים מאלה – יופי, ניצחנו. אני חושב שהטריק הוא לגלות את הקומבינציה של הגזים האלה. ז"א, כל גז לחוד, אני יכול להסביר את ההמצאות שלו בתהליכים לא ביולוגים, אבל אם אמצא חתימה של כל מיני גזים, שזמן היציבות שלהם הוא כל כך קצר במערכת שהם לא אמורים להיות שם, ובכל זאת אני מגלה אותם. ויתרה מזאת, אני מגלה אותם בקומבינציה עם עוד גזים אחרים שלא אמורים להיות שם – אז זה לא במקרה, אז אני כבר מתחיל להתרגש."

ואולי לפרופ' אהרונסון ועמיתיו יש סיבה טובה להתחיל להתרגש: שפע המידע החדש שהעניק לנו טלסקופ החלל קפלר בעשר השנים האחרונות מצביע על כך שבערך אחת מכל חמש מערכות שמש בגלקסיה שלנו עשויה להכיל כוכב לכת דומה לקפלר 22B. המשמעות היא שישנם, אולי, כאחד עשר מיליארד כוכבי לכת דמויי-כדור הארץ שכאלה בשביל החלב לבדה.

ואם זה לא מספיק, תגלית חדשה שנעשתה בשנים האחרונות עשויה לשנות עוד יותר את תפיסת העולם שלנו לגבי שכיחותם של כוכבי לכת מחוץ למערכת השמש, והאפשרות למצוא עליהם חיים. בואו נטוס אל כוכב הלכת האחרון שנבקר בו היום.

כוכבי לכת נודדים (Rouge Exoplanets)

הגענו.

נכון. אין פה כלום. אנחנו נמצאים עשרים וארבע אלף שנות אור מכדור הארץ, בחלל הבין-כוכבי. נכון שתמיד אומרים על החלל שהוא גדול ורחב במידה בלתי נתפסת? שהמרחקים בין הכוכבים הם כה גדולים, עד שכל כוכב הוא כמו אי קטנטן באוקיינוס קוסמי אדיר? עשרות שנים של צריכת מדע בדיוני חינכו אותי להאמין שהחלל הבין-כוכבי הזה הוא ריק. שפרט לכמה אטומים אקראיים פה ושם, אין שם שום דבר.

הרמז הראשון לכך שתפיסת העולם הזו היא אולי שגויה הגיע כשגילו המדענים את כוכבי הלכת מסוג 'צדק חם' שהכרנו קודם. החוקרים הבחינו בעובדה משונה: במערכות שמש שבהם נתגלו כוכבי לכת מאסיביים במסלול קרוב לשמש שלהם לא היו, בדרך כלל, כוכבי לכת אחרים. זה מוזר: התיאוריות שמתארות את אופן הווצרותן של מערכות שמש חוזות שבמערכת שמש טיפוסית יהיו, בדרך כלל, כמה וכמה כוכבי לכת קטנים לצד כוכב הלכת הגדול והמאסיבי, כפי שבמערכת השמש שלנו ישנן כמה וכמה פלנטות לצד צדק הגדול. אם כן, לאן נעלמו כל כוכבי הלכת האלה?

המפתח לחידה הזו היא תיאוריית הנדידה שהזכרתי קודם. על פי התאוריה הזו, נזכור, כוכבי הלכת הגזיים והמאסיביים נוצרים רחוק מהשמש שלהם, ואז נודדים פנימה אל תוך מערכת השמש תחת השפעת כוח הכבידה של ענני הגזים וכוכבי לכת אחרים. סימולציות של מודלים ממוחשבים מעלות את האפשרות שכשכוכבי הלכת המאסיביים האלה עושים את דרכם פנימה אל עבר השמש שלהם, הם כמו טנק מרכבה שדוהר במהירות של תשעים קמ"ש: שום דבר לא יכול לעצור אותו. כל גוף אחר במערכת השמש שעומד בדרכם של הבהמות הקוסמיות האלה 'נדרס' או מועף לכל הרוחות.

"[עודד] אם אתה לוקח כוכב לכת גדול ושמן כמו צדק וגורם לו לנדוד פנימה, שום דבר לא עומד בדרכו. הוא יקח את כדור הארץ, יקח את נוגה ויזרוק אותם פנימה אל השמש או שהוא יכול גם לזרוק אותם החוצה ממערכת השמש. ולכן, כשהוא מגיע בסופו של דבר, אותו צדק חם, קרוב מאד לשמש שלו – אתם לא תופתעו לשמוע שבעצם לא נשאר שום דבר מאחוריו. הוא ניקה את כל המסלול שלו. המערכות שיש בהן צדק חם, הרבה פעמים לא רואים עוד כוכבי לכת. לעומת זאת, יש מערכות אחרות כמו מערכת השמש שלנו, שגילינו בהן כוכבי לכת רבים. אנחנו הרבה פעמים מגלים קבוצה של פלנטות, משפחה של פלנטות סביב כוכב אחד ואז יש מן סדר כמו שיש במערכת השמש שלנו.

[רן] זאת אומרת, אתה אומר שיש פה מגמה לשני מצבים אפשריים: או שזה משהו כמו צדק חם ואז הוא לבד מסתובב כי כשהוא נכנס, הוא זורק החוצה כוכבי לכת אחרים – או שהוא נמצא קצת יותר רחוק מהשמש כמו הצדק שלנו, והוא כן מאפשר לכוכבי לכת אחרים להיווצר.

[עודד]  נכון. מה שאמרת זה נכון. תמיד יש יוצאים מן הכלל אבל בתור מגמה זה תיאור טוב של מה שקורה."

אם המודלים הממוחשבים נכונים, אז המשמעות היא שישנם מיליארדים רבים. אולי טריליוני כוכבי לכת, שנוצרו במערכות שמש לצידם של כוכבי לכת מסוג 'צדק חם' – והושלכו ממערכות השמש שלהם תחת השפעתם של הענקים הדורסניים האלה. היכן הם, כל אותם מיליארדי כוכבי לכת אבודים? כאן, בחלל הבין כוכבי. אם פעם חשבנו שהמרחבים הכבירים בין הכוכבים הם שממה ריקה – היום אנחנו מתחילים להבין שהמדבר הקוסמי הזה הוא ביתם של אינספור כוכבי לכת ואסטרואידים נודדים, Rouge ExoPlanets בלעז, שנעים באפילה התמידית שבין השמשות – אולי אפילו יש יותר כוכבי לכת נודדים מאשר כוכבי לכת במערכות שמש.  

אנחנו נמצאים כעת ליד כוכב לכת נודד שכזה. אין לו שם – רק מספר: MOA משהו-משהו-262. קשה לכם לראות אותו כיוון שבהעדר שמש שתאיר אותו, 262 הוא אפל לחלוטין. ומכיוון שהוא אינו סובב סביב כוכב, כל שיטות הגילוי שתארתי קודם – שנסמכות על איתור ההשפעות של כוכב לכת על השמש שלו – אינן רלוונטיות. 262 נתגלה בדרך שונה לחלוטין, שיטה המכונה 'מיקרו-לנסינג' (MicroLensing), מלשון Lens, עדשה. השיטה הזו מבוססת על העובדה שכוח הכבידה של כוכב הלכת משפיע על קרני האור שחולפות בסמוך אליו: הוא 'מעקם' אותן מעט, בדומה לאופן שבו עדשת זכוכית 'מעקמת' ומשנה את מסלולן של קרני האור שעוברות דרכה. ההשפעה של כוח הכבידה של כוכב הלכת על קרן אור היא זערורית ביותר, אבל בשנים האחרונות פותחו טכנולוגיות המאפשרות לחוקרים לאתר את ההשפעות הזעירות האלה, למדוד אותן ולהסיק מהן את קיומם של כוכבי לכת נודדים כגון 262. אנחנו אפילו יודעים לומר ש 262 הוא ככל הנראה מאסיבי פי שלושה מצדק שלנו, וכנראה שיש לו ירח שגודלו כחצי מכדור הארץ.

על פניו, לא סביר לצפות למצוא חיים על כוכבי לכת נודדים. כל הצמחים ובעלי החיים שאנחנו רואים סביבנו בכדור הארץ תלויים באור השמש למחייתם, בישירות או בעקיפין, וללא כוכב קרוב – היינו מצפים שכוכבי הלכת הנודדים יהיו גושי קרח קפואים ותו לא. אבל אפילו כאן בכדור הארץ, השמש אינה מקור האנרגיה היחיד: יסודות רדיואקטיביים בבטן האדמה מתפרקים, והתפרקות רדיואקטיביות זו מייצרת חום ששומר על ליבת כדור הארץ רותחת ומבעבעת. רק לפני עשרות שנים ספורות הופתעו המדענים לגלות מושבות של יצורים חיים בקרקעית האפלה והקפואה של האוקיינוסים שעושים שימוש באנרגיה הזו כתחליף לאור השמש: בקטריות, תולעים, סרטנים וצמחים שחיים סביב ארובות עשן לוהטות, גייזרים של מים רותחים שניזונים מהאנרגיה שנפלטת מבטן האדמה כבר למעלה מארבע מיליארדי שנים.

החום הזה לא תמיד מספיק. כדי שהאנרגיה הרדיואקטיבית תחמם את כוכב הלכת כולו, הכוכב צריך להיות גדול מספיק או בעל אטמוספירה עבה מספיק כדי לשמר את החום שלא יברח אל החלל. למאדים, למשל, לא היה מזל: מאדים הוא קטן יחסית והאטמוספירה שלו דלילה, ולכן כל האנרגיה התת-קרקעית שהייתה אצורה בו התנדפה ונעלמה זה מכבר. אבל חישובים מראים שאם כוכב לכת נודד, אפילו כזה שנזרק ממערכת השמש שלו לפני מיליארדי שנים, הוא גדול מספיק ובעל אטמוספירה עבה – הטמפרטורה על פניו עשויה להיות נוחה למדי, אולי אפילו מעל נקודת הקיפאון של המים. וישנן אפילו מקורות אנרגיה אפשריים נוספים: למשל, אם לכוכב לכת נודד שכזה יש ירח גדול, כמו הירח שאולי מקיף את 262 שלנו, כוחות הגאות והשפל שפועלים בין כוכב הלכת והירח שלו עשויים להניע תהליכים טקטוניים שמחממים את הירח הקטן יותר. אנחנו יכולים למצוא דוגמה לתהליכים כאלה גם במערכת השמש שלנו: כוחות הגיאות והשפל שמפעיל צדק על ירחו אירופה, למשל, מחממים את הלווין ומאפשרים לו לשמור על אוקיינוס חובק-עולם של מים נוזליים מתחת לשכבה עבה של קרח-עד, ששומרת על החום הפנימי שלא יברח לחלל.

במילים אחרות, אנחנו יכולים בהחלט להעלות תרחישים שבהם חיים יכולים להתקיים ואולי אפילו לשגשג על כוכבי לכת נודדים. נסו לשוות בדמיונכם גזע של חייזרים תבוניים שהתפתחו על כוכב לכת נודד שכזה, ללא אף שמש באזור. איך הם רואים את היקום? מה הם חושבים על נקודות האור הקטנטנות שהם רואים בשמי הלילה העשירים שלהם? האם הם יכולים בכלל לדמיין חיים על כוכב לכת שמסתובב סביב כדור אש שממטיר עליו גשם של קרינה לוהטת, או שהרעיון כולו נראה להם מגוחך ואבסורדי. האם ייתכן שאי שם, בעבר הרחוק של מערכת השמש שלנו, נקלע כוכב לכת נודד שכזה אל השכונה שלנו – והביאו איתו לכדור הארץ את בשורת החיים ממערכת שמש רחוקה, כמו חבילה של דואר בין-כוכבי?

אין לנו מושג, אבל אין ספק שהתגליות המרתקות של עשרים השנים האחרונות מטלטלות את תפיסת עולמנו, ומכריחות אותנו להרחיב ולמתוח את גבולות הדימיון שלנו.

"[עודד] אני רוצה להגיד את הדבר הבא. אני חושב שזה מחזיר אותנו לתחילת השיחה, שדיברנו על זה שאנשים – אגב לא רק באסטרונומיה, שם זה אולי הכי בולט – אבל אנשים יש להם הטיות, והם נוטים לצפות ולראות את היקום סביבם דרך המשקפיים של עצמם, ודרך החוויות היחסית צרות שהם מכירים. מאד קשה לנו לבלוע את זה שיכול להיות שיש מקומות אחרים שהם מאד מאד שונים. אפילו לא בגלל שמרנות אלא בגלל שהדימיון שלנו לא מאפשר לנו ללכת לשם. ואני חושב שכוכבי הלכת החיצוניים, הוא התחום האינטלקטואלי הכי חשוב באסטרונומיה בעשרות השנים האחרונות, בדיוק בגלל מה שאתה אומר, בדיוק בגלל שזה פותח לנו את האופקים ומרשה לנו להסתכל על עצמנו במעין פרפסקטיבה יותר רחבה מזו שהייתה לנו לא לפני הרבה זמן, שנים ספורות."

בשנים הקרובות אנחנו צפויים לשטף הולך וגובר של תגליות חדשות, בעקבות שני טלסקופים חדשים שתפעיל נאס"א: הראשון, TESS, שוגר לחלל ב-2018 ותר אחר כוכבי לכת חדשים ברגעים אלה. השני, טלסקופ החלל על שם ג'יימס ווב, עתיד להמריא בשנים הקרובות. יהיה מעניין מאוד לגלות אילו כוכבי לכת חדשים ומשונים יגלו שני הטלסקופים האלה, ואלו יצורים חדשים יצטרפו אל גן החיות הקוסמי שלנו.

https://arxiv.org/abs/1312.3951

https://en.wikipedia.org/wiki/Kepler-22b

https://en.wikipedia.org/wiki/HD_80606_b

https://en.wikipedia.org/wiki/51_Pegasi_b

https://astroengine.com/2017/03/29/exoplanets-are-sacrificing-moons-to-their-white-dwarf-overlords/

https://www.sciencealert.com/hot-jupiter-wasp-104b-one-of-the-darkest-planets-ever

https://www.space.com/6364-exoplanet-sees-extreme-heat-waves.html

https://arxiv.org/pdf/1101.3800v4.pdf

http://www.openexoplanetcatalogue.com/planet/MOA-2011-BLG-262Lb/

https://www.universetoday.com/139792/this-planet-is-so-metal-iron-and-titanium-vapour-found-in-the-atmosphere-of-an-ultra-hot-jupiter/https://news.psu.edu/story/140842/1997/09/01/research/planets-very-start

https://en.wikipedia.org/wiki/Chthonian_planet

https://en.wikipedia.org/wiki/Super-Earth

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC4291657/

https://arxiv.org/abs/1609.08633

https://news.stanford.edu/news/2012/february/slac-nomad-planets-022312.html

https://arxiv.org/abs/1707.07634

https://aeon.co/essays/could-we-make-our-home-on-a-rogue-planet-without-a-sun

https://phys.org/news/2011-05-class-planets.html

https://en.wikipedia.org/wiki/Rogue_planet

https://www.space.com/818-orphan-planets-hard-knock-life.html

https://web.archive.org/web/20121008190445/http://news.sciencemag.org/sciencenow/2011/05/homeless-planets-may-be-common.html?ref=hp

https://web.archive.org/web/20110524023950/http://news.sciencemag.org/sciencenow/2011/02/outcast-planets-could-support-li.html?ref=hphttp://news.sciencemag.org/sciencenow/2011/02/outcast-planets-could-support-li.html?ref=hp

https://web.archive.org/web/20121108043420/http://www.nature.com/nature/journal/v473/n7346/full/nature10076.html

https://arxiv.org/abs/0709.0945

http://www.astronomy.com/news/2018/11/rogue-one-and-two

https://www.hao.ucar.edu/research/stare/search.html

http://www.thestargarden.co.uk/Exoplanets.html

https://en.wikipedia.org/wiki/Planetary_migration

https://en.wikipedia.org/wiki/Hot_Jupiter

https://www.space.com/17738-exoplanets.html

https://exoplanets.nasa.gov/the-search-for-life/habitable-zones/

https://exoplanets.nasa.gov/the-search-for-life/life-signs/

https://www.jpl.nasa.gov/news/news.php?feature=6991

https://arxiv.org/pdf/1410.2575.pdf

https://arxiv.org/pdf/1604.03092.pdf

https://lco.global/spacebook/pulsar-timing-method/

הורד את הקובץ (mp3)

דף הבית של הפודקאסט

הרשמה לפודקאסט:

דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת

האבולוציה של האופיום והסמים הנרקוטיים

כתב: רן לוי

(הערה חשובה: המאמר הבא עוסק באופיום, הירואין, מורפיום ורפואה. זה המקום להכניס את האזהרה המקובלת – אני לא רופא, ואין כאן יעוץ רפואי. אם אתם מתמודדים עם סוגיה רפואית שקשורה לנושא שלנו – פנו לרופא בתחום).

יש לי שיא גינס. זאת אומרת, הוא לא רשמי – זה לא שנציג של גינס בדק אותי ואישר את השיא – אבל באמת, יש לי תחושה שזה שיא אמיתי: המכונה להכנת פסטה שעשתה הכי הרבה קילומטרים. שימו לב, לא קילומטרים של פסטה – למעשה, אני די בטוח שהמכונה הסצפיפית הזו מעולם לא הפיקה אפילו ס"מ של פסטה.

אני אסביר. כשהתחתנתי, רוב האורחים הביאו לי צ'קים כמקובל. אחד האורחים, שלא נחשוף את שמו מסיבות מובנות, לא הביא צ'ק אלא מכונה להכנת פסטה. אין לי מושג למה הוא הביא לי מכונה להכנת פסטה: כל מי שמכיר אותי יודע שאין לי שמץ של מושג בבישול. מנת הדגל שלי זה ראמן נודל משקית. אני די בטוח שגם הוא קיבל את מכונת הפסטה לחתונה שלו והעביר לי אותה בירושה.
אז בסדר, קיבלתי מכונת פסטה. תגידו – לא נורא… אבל מכונת פסטה היא כמו אקדח בהצגת תיאטרון: מכונה להכנת פסטה שנכנסת הביתה במערכה הראשונה, חייבת להכין פסטה במערכה השלישית. ואני, לכל לאורך תקופת החיזור שלנו, התאמצתי להרגיל את אשתי לעתיד לעובדה שאני לא מבין כלום בבישול. אתם יודעים, כגודל הציפיות גודל האכזבה. והנה אני מכניס מכונת פסטה הביתה?! מה יקרה לכל המוניטין שצברתי לאורך השנים? הדבר הבא שיקרה זה שהיא תקום בוקר אחד ותגיד לי – 'מאמי, למה שלא תכין לנו פסטה טריה מהמכונה?'. ואז אחר כך פתאום – אולי תכין סושי… אולי תקנה לנו מכונת אפיה ללחם… מאמי, בוא נבשל בירה בבית… מה מבשלת בירה?! מה אני, היינקן? יש לי מינוי רשמי ממלך דנמרק?!…

בקיצור, אז דאגתי לזה שכשחזרנו הביתה מהחתונה והעלנו את השקית של הצ'קים – מכונת הפסטה נשארה חבויה בבאגז' של האוטו, מתחת לשטיח של הרצפה, איפה שהצמיג הרזרבי. שכחתי ממנה. נסעתי עם מכונת הפסטה הזו בבאגז', ואני לא מגזים, במשך לפחות שש או שבע שנים. אני מעריך שהיא עשתה משהו כמו מאה אלף קילומטרים, המכונה הזו. בסוף מכרתי את המכונית הזו, עם מכונת פסטה בבאגז', ואני די בטוח שהיא עדיין שם. אז אם ייצא לכם לראות בכביש סוזוקי באלנו לבנה מודל 2001, תעשו כבוד – יש מצב שיש לה עדיין בבאגז' את מכונת הפסטה שעשתה הכי הרבה קילומטרים בהיסטוריה.

אז למה אני מספר לכם את הסיפור הזה? כי מכונת הפסטה שלי היא דוגמה למתנה שמגיעה עם כוכבית – ובמקרה הזה, כוכבית כל כך גדולה שאתה מעדיף לא להוציא אותה מהבאגז'.
הפרק הזה יעסוק במתנה מסוג אחר: האופיום, שהוא אחת המתנות הגדולות ביותר שהעניק לנו הטבע – אבל גם היא מתנה שמגיעה – לצערנו הרב- עם כוכבית. ולא סתם כוכבית – כוכבית ענקית.

סוד עוצמתו של האופיום

האופיום מופק מצמח בשם 'פרג תרבותי', או 'פרג האופיום'. בשלב מסוים של חייו, הפרג מפיק שרף – מעין נוזל צמיגי – שמכיל תערובת של כחמישים כימיקלים שונים. המגדל חותך את פקעת האופיום, אוסף את השרף, מייבש אותו והופך אותו לאבקה. האבקה הזו – ואת זה גילו בני האדם כבר בעידן הפרה-ההיסטורי – היא משכך כאבים חזק באופן יוצא דופן, משכך הכאבים הטבעי המוצלח ביותר שאנחנו מכירים. יש לנו עדויות לשימוש באופיום כבר באלף הרביעי לפני הספירה באזור מסופטמיה – אירן ועיראק של ימינו – וככל הנראה משם התפשט השימוש באופיום לכל רחבי העולם הקדום, מאירופה ועד סין. אחת מדרכי השימוש המקובלות באופיום הייתה להמיס את האבקה באלכוהול ולשתות אותה. מכאן מגיע גם השם 'אופיום': 'אופוס' הוא 'מיץ', ביוונית עתיקה.

אבותינו הקדמונים לא ידעו לומר איך עושה האופיום את פעולתו, אבל כיום אנחנו מבינים שלמעשה האופיום מנצל מנגנון שיכוך כאבים טבעי שכבר קיים בגוף – וזה גם סוד עוצמתו. כשאזור כלשהו בגוף חווה נזק, חיישני כאב שולחים אותות חשמליים דרך תאי עצב שמובילים אותם ממקום הפגיעה, דרך עמוד השדרה ומשם למוח – שם האות החשמלי מפוענח ואנחנו חווים את התחושה שאנחנו מכירים כ'כאב'.
המסלול שצריך לעבור האות החשמלי הוא ארוך למדי, ולכן האות צריך לדלג בין מספר תאי עצב עד שהוא מגיע ליעדו – קצת בדומה לנוסע ברכבת תחתית שמחליף מספר רכבות בדרך למחוז חפצו. איך 'מדלג' האות החשמלי בין שני תאי עצב סמוכים? הרווח בין שני תאי עצב מכונה 'סינפסה'. התא שהוליך את האות החשמלי מפריש כימיקלים מסויימים – 'נוירוטרנסמיטרים' – שחוצים את הרווח הזה כמו ספינות שחוצות תעלת מים, ואז נקלטים בקולטנים מיוחדים בתא העצב השני. כשקולטן כזה מקבל לתוכו נוירוטרנסמיטר, ההשפעה היא כמו סיבוב של מפתח ברכב: בתוך התא המקבל מתחילה שרשרת של תגובות כימיות שמביאות, בסופו של דבר, להיווצרותו של אות חשמלי חדש שעכשיו מתחיל לנוע במעלה תא העצב הלאה והלאה, לכיוון המוח.

כאב הוא תחושה חשובה: אם נדקרנו מקוץ, למשל, רצוי מאד שנחוש כאב כדי שנדע להימנע מדקירות נוספות. אבל מצד שני, חשוב גם שהכאב יפסיק מתי שהוא אחרת לא נוכל לתפקד. לשם כך התפתחה בגוף מערכת נוספת שהתפקיד שלה הוא לעצור את איתותי הכאב בשלב מסוים ולמנוע מהם להגיע למוח. איך זה קורה? ברכב, יש לנו מערכת הגנה – נאמר, קודן – שבתנאים מסוימים מונעת מאיתנו להתניע: אנחנו מסובבים את המפתח, ושום דבר לא קורה. באופן דומה, הגוף מסוגל להפריש כימיקלים שנצמדים לקולטנים מתאימים בתאי העצב, ובולמים את השפעתם של הנוירוטרנזמיטרים שמעבירים את הדיווח החשמלי מחיישני הכאב. המפתח מסתובב בחור ההתנעה, אבל שום דבר לא קורה.
מסיבה כלשהי, אולי תאונה אקראית של הטבע או אולי תוצר של ברירה טבעית, צמח הפרג מסוגל לייצר כימיקלים – "אופיואידים", בז'רגון המקצועי – שמחקים היטב את פעולתם של אותם הכימיקלים בולמי-הכאב שהגוף שלנו מייצר בעצמו. זו הסיבה ליעילות העצומה שלו: האופיום מתחבר למערכת המובנית של הגוף, ומאלץ אותה לעשות בדיוק את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב – להפסיק את הכאב.

שתי תופעות לוואי

הרופאים הקדומים הכירו היטב את סגולותיו של האופיום וידעו עד כמה הוא יעיל בשיכוך כאבים – ובכל זאת, היחס אל האופיום היה מאז ומעולם אמביוולנטי, ורבים מהרופאים העדיפו שלא להשתמש בו כלל או רק כשלא הייתה להם כל ברירה אחרת. מדוע?
כשהגוף מפיק את הכימיקלים בולמי-הכאב, הוא מפיק כמות קטנה מהם. לעומת זאת, כשאנחנו שותים, בולעים או מסניפים אופיום, אנחנו מציפים את הגוף בכמויות אדירות של אופיואידים, מעל ומעבר למה שהגוף מסוגל לייצר בכוחות עצמו. זה כמו ההבדל בין לשטוף את הבית עם דלי של ספונג'ה, או לשטוף אותו עם זרנוק של מכבי אש: ההשפעות של הכימיקלים הזרים מוציאות את מערכת העצבים שלנו משיווי משקל וגורמות לתופעות לוואי חריגות מאד.

שתי תופעות לוואי כאלה חשובות לעניינו. הראשונה היא דיכוי נשימה, תכונה שממנה קיבלו האופיום ונגזרותיו את השם 'נרקוטיים' – מהמילה היוונית לשיתוק ודיכוי. מערכת הנשימה שלנו מבוססת על כך שהגוף מזהה עלייה ברמת הפחמן הדו-חמצני בדם, וכשכמות הפחמן הדו-חמצני בגוף עולה מעל סף מסוים, רפלקס הנשימה נכנס לפעולה. הצפת האופיואידים בגוף מערערת את המנגנון הזה, ומפחיתה את הרגישות לעלייה ברמת הפחמן הדו-חמצן. במילים אחרות, רמת הפחמן הדו-חמצני יכולה לעלות ולעלות ולעלות – אבל עדיין לא להפעיל את רפלקס הנשימה. מכאן שאם נציף את הגוף יותר מדי אופיואידים, התוצאה תהיה הפסקת נשימה ומוות – מה ששמוכר לנו כ'מוות ממנת יתר'. הרופאים הקדומים הכירו היטב את הסכנה ממנת יתר, אבל לא ידעו איך להמנע ממנה. השאלה כמה זה "יותר מדי אופיום" תלויה בהמון משתנים כגון משקלו של החולה, מצב בריאותו ובכמות המדויקת של האופיואידים שהפיק הפרג – וכל אלה עשויים להשתנות בקיצוניות מחולה לחולה ומצמח לצמח. טעות אחת קטנה, ובמקום לעזור לחולה שלך – הרגת אותו.
היום, אגב, יש לנו תרופות שמסוגלות להפוך את ההשפעה של האופיואידים ולהציל מישהו שגוסס ממנת יתר – אבל רק, כמובן, אם מגיעים אליו בזמן, באותן דקות קריטיות של הפסקת נשימה.

תופעת הלוואי השנייה היא הפרעה במנגנון ההנאה של המוח. תחושת עונג והנאה במוח נוצרת בעקבות שחרור של כימיקל בשם 'דופמין' – וגם כאן, הגוף מייצר כמויות מדודות ומתונות של דופמין. האופיואידים משבשים את המנגנון שמסוות את שחרור הדופמין, והתוצאה – צונאמי של דופמין שגורם לאופוריה נפלאה. האופוריה הזו היא הסיבה, למשל, שאפשר למצוא את האופיום במגוון של טקסים דתיים בתרבויות שונות.

האופוריה שמשרה האופיום הוותה לכשעצמה בעיה עבור חלק מהאנשים, כי בנצרות הסגפנית למשל, הנאה גופנית – כמו מסקס ואוכל טוב – היא סוג של חטא. אבל הבעיה היותר גדולה היא שבשימוש ממושך, עודף הדופמין גורם להתמכרות. אנחנו לא מבינים לגמרי את המנגנון של התמכרות לאופיום, אבל די ברור שכשהמוח מתרגל לצונאמי של דופמין, הכמויות המזעריות שהוא מסוגל לייצר בכוחות עצמו כבר לא מספיקות אפילו כדי לשמור על מצב שיווי משקל נומינלי. ללא האופיום, המשתמשים חווים חרדה וסבל. הרופאים המוקדמים הכירו היטב גם את סכנות ההתמכרות לאופיום, וכולם – מהערבים והפרסים ועד הטורקים והסינים – הזהירו מפניה שוב ושוב.

אבל לאזהרות האלה הייתה הצלחה חלקית בלבד: עוצמתו של האופיום כמשכך כאבים וסם הנאה הייתה חזקה מכפי שניתן היה להתעלם ממנה, ותרופות המבוססות על אופיום היו פופולריות בכל הדורות. אחת התרופות הפופולריות במאה ה-18, למשל, הייתה 'האבקה של דובר' (Dover's Powder). ד"ר תומאס דובר, הרופא הבריטי שהמציא אותה, החל את הקריירה שלו דווקא כשודד ים מצליח ומפורסם מאד באוקיינוס האטלנטי. באחת ההפלגות שלו, למשל, חילץ ימאי בשם אלכסנדר סלקירק (Selkirk) שנקלע לאי בודד לאחר שספינתו נטרפה בים. סיפורו של סלקריק היה ההשראה לספר 'רובינזון קרוזו'.
כשחזר דובר לאנגליה הוא כתב ספרי רפואה שהיו מבוססים על שיטות שלמד מאנשי רפואה שפגש במהלך מסעותיו בעולם, ונעזר בכספי השלל שלו כדי להקים מרפאה מצליחה בלונדון. האבקה של דובר כללה מספר מרכיבים – ביניהם ליקריץ' ואופיום – מומסים באלכוהול, ודובר שיווק אותה כתרופה משככת כאבים ומקדמת הזעה. דובר היה מודע היטב לסיכון שבנטילת התרופה שלו: הוא הדגיש בכתביו שמדובר בתרופה מסוכנת מאד, וחלק מרופאים שהשתמשו בה המליצו למטופלים שלהם לרשום צוואה לפני שהם נוטלים אותה. אף על פי כן, האבקה של דובר הייתה פופולרית מאד במשך מאות שנים, אפילו עד לסביבות מלחמת העולם השניה.
תרופה פופולרית נוספת שהייתה מבוססת על האופיום הייתה 'לאודנום' (Laudanum), שהרופאים רשמו אותה נגד מגוון רחב מאד של מחלות – מנדודי שינה ועד אפילפסיה. היו כאלה שאפילו המליצו לתת אותה לתינוקות, כדי למנוע מהם לבכות בלילה.

הביקוש הגדול לאופיום באירופה, הן כתרופה והן כסם לצרכי הנאה, שיחק תפקיד חשוב ביחסים המורכבים בין האירופאים ומדינות מזרח אסיה במאתיים השנים האחרונות. הסינים הכירו את פוטנציאל ההתמכרות ההרסני של האופיום והקיסר הסיני אסר על עישון אופיום – אבל לבריטים היה אינטרס מובהק לעודד את האוכלוסיה הסינית להתמכר אליו: הציבור הבריטי אהב מאד את התה הסיני, והברחת אופיום לסין הייתה הדרך הנוחה עבור הבריטים לממן את הסחר בתה. מגיפה של התמכרות לאופיום פרצה בסין, והקונפליקט בין השלטונות הסינים ומעצמות המערב שביקשו לסמם את האוכלוסיה הסינית מתוך אינטרסים כלכליים שלהם – הוביל בסופו של דבר לשתי מלחמות באמצע המאה ה-19, שהסתיימו בתבוסה סינית והמשך של מגיפת האופיום בסין. באותו הזמן, אגב, האירופאים אסרו על עישון אופיום במדינותיהם שלהם. המוסר הכפול בהתגלמותו.

גילוי המורפיום

במקביל, המדענים האירופאים חיפשו פתרון למורכבות המובנית של האופיום. הם רצו לסלק את הכוכבית מתרופת הפלא הזו: לשמר את היכולת הנפלאה שלה לשכך כאבים חזקים, אבל להסיר את הסכנה של מנת יתר והתמכרות.

פרידריך סֵרטוּרנֵר היה אחד מאותם חוקרים שתרו אחר הגביע הקדוש של האופיום. פרידריך נולד בגרמניה ב-1783 ונמשך לכימיה מגיל צעיר יחסית. בניגוד לכימאים מפורסמים אחרים שאולי שמעתם את שמותיהם, פרידריך לא זכה להשכלה אקדמית: הוא נכנס לעולם הכימיה כשולייה של רוקח כשהיה בן 16 – ולמעשה, את התגלית הגדולה ביותר שלו – זו שבגללה אנחנו מזכירים אותו היום – עשה כשהיה עדיין רק שולייה, לפני שהוסמך אפילו כרוקח מן המניין.

הכימיה בתקופתו של פרידריך התמקדה בעיקר בחומרים אנאורגניים – דהיינו, חומרים שמקורם לא בחי או בצומח – אבל יותר ויותר החלו הכימאים להתעניין באופן שבו ניתן להפיק חומרים מיצורים חיים ולבודד מתוך חומרים את התרכובות הפעילות שיש להן השפעות רפואיות כאלה ואחרות. האופיום היה המטרה הכמעט אידיאלית: כולם הכירו את התכונות הרפואיות שלו, והייתה תקווה גדולה שאולי ניתן לבודד מתוך בליל התרכובות הכימיות בשרף של האופיום רק את החומר שגורם לשיכוך כאבים – ללא המרכיב שגורם להתמכרות, למשל. ואם לא זה – אז לכל הפחות אפשר יהיה לשלוט בצורה מיטבית על המינון של החומר הפעיל שבאופיום, כדי למנוע מנת יתר מסוכנת.

היו מספר כימאים גרמנים וצרפתים שעבדו על הבעיה הזו, אבל פרידריך סרטונר היה הראשון שהגיע לקו הגמר. הוא החל את ניסוייו בהכנת תמיסות של אופיום באלכוהול, וניסה אותם על מספר כלבי רחוב ועכברושים כדי להבין את ההשפעה והמינון של החומר. בהמשך, כשלקה בכאב שיניים חמור, ניסה קצת מהחומר על עצמו.
פריצת הדרך הגדולה התרחשה מספר שנים לאחר מכן, כשהצליח להפיק מאבקת האופיום גבישים של חומר חדש ולא מוכר בעזרת שימוש חכם בחומצה ואמוניה. כדי לגלות את השפעותיו של החומר החדש ואת המינונים הנכונים שלו, פרידריך גייס לעזרתו שלושה מתנדבים צעירים, כולם מתחת לגיל 17. הוא ושלושת המתנדבים שלו נטלו כל אחד מספר גבישים מהחומר – וההשפעה הייתה דרמטית, חזקה בהרבה מזו של האופיום בצורתו הטבעית. כל הארבעה חוו בחילות קשות, חולשה והזיות רבות עוצמה שחלפו רק לאחר יום או יומיים.

פרידריך נתן לחומר הפעיל שבודד מהאופיום את השם 'מורפיום' (או מורפין, בגרסה המודרנית), על שמו של מורפיוס, אל החלומות במיתולוגיה היוונית. הרוקח הגרמני פרסם את תגליתו במספר מאמרים ששלח למגזין מקצועי צרפתי, וחלפו עוד מספר שנים עד שכולם הבינו את גודל ההישג של סרטונר. המורפיום שהפיק הרוקח מהאופיום היה טהור ובעל ריכוז אחיד וידוע, ובפעם הראשונה יכלו הרופאים לשלוט במדויק על המינון של התרופה משככת הכאבים שרשמו לחולים שלהם ובכך להפחית במידה ניכרת את הסכנה למנת יתר קטלנית. הרופאים זינקו על החומר החדש בהתלהבות, וכינו אותו God's Own Medicine – 'התרופה של האל'. במלחמת העולם הראשונה הציל המורפיום את חייהם של אינספור פצועים בשדות הקרב כשאיפשר לרופאים לבצע ניתוחי שדה מורכבים ללא הרדמה מלאה.

אבל התקווה שמיצוי המורפיום מתוך האופיום תפחית את פוטנציאל ההתמכרות לסם התבררה כתקוות שווא. למעשה, קרה בדיוק ההפך. המורפיום המרוכז והטהור חזק פי עשרה מהאופיום הטבעי, ובהתאם גם ההתמכרות הייתה מהירה וחריפה יותר. רבים מהחיילים שנפצעו במלחמת האזרחים האמריקנית וטופלו במורפיום חזרו לבתיהם כשהם סובלים להתמכרות חריפה לסם. אם עד אז נזדקקו מכורים לארבע או חמש מנות של האבקה של דובר או לאודנום כדי לקבל את ההשפעה הרצויה, עכשיו יכלו להשיג אותה במנות קטנות ומרוכזות הרבה יותר. התוצאה הייתה עלייה חדה במספר האנשים שהתמכרו למורפיום, ובהתאם עליה גם במספר המיתות ממנת יתר, ופשעים על רקע הסחר בסם. לשם ההמחשה, בספר של המחזאי אונורה דה בלזק משנת 1830, השטן מספר לגיבור על עלייה ניכרת באוכלוסיית הגיהנום. והקרדיט? כולו למורפיום.

למעשה, ייתכן מאד שפרידריך סרטונר עצמו נפל קורבן לחומר שגילה. אנשים שהכירו אותו תיארו אותו כמי שסובל משינויים תכופים במצב הרוח ודיכאונות – תסמינים קלאסיים של התמכרות לסם. בשנותיו האחרונות, כשהיה חולה מאד וסבל מכאבים, הוא נטל מורפיום כמשכך כאבים – אבל השפעתו של הסם הייתה קצרת טווח במובהק, רמז נוסף לכך שאולי הרוקח כבר היה משתמש ותיק של הסם ופיתח סבילות גבוהה להשפעותיו. מצד שני, ייתכן שמדובר באקסנטריות מהזן השגרתי יותר. פרידריך סבל מרגשות נחיתות תמידיים ביחס לעמיתיו, אולי בגלל שלא היה לו את אותו רקע אקדמי: למרות שזכה לפרסים ואותות הוקרה ממספר אוניברסיטאות גרמניות על השגו, הוא נהג להתלונן על כך שהעם הגרמני לא יודע להעריך את ההשגים המדעיים של בניו. אולי שינויי מצבי הרוח שלו היו רק חלק מתסביך הנחיתות הזה. כנראה שלעולם לא נדע בוודאות מה היו יחסיו האמיתיים של הכימאי עם החומר שגילה.

כחמישים שנים לאחר גילוי המורפיום חלה התפתחות מעניינת נוספת. ד"ר אלכסנדר ווד (Wood), רופא סקוטי, פיתח ב-1853 מחט שאיפשרה להזריק חומר ישירות לכלי הדם. הגילוי הזה עורר תקווה מחודשת שאולי הזרקה של מורפיום – במקום בליעה שלו – תפחית מפוטנציאל ההתמכרות של הסם. מדוע? היו כאלה ששיערו שאולי ההתמכרות קשורה איך שהוא למנגנון הרעב של הגוף, ואם זה נכון – אזי אם לא בולעים את הסם, אולי הקשר אל מנגנון הרעב ינותק. עד מהרה הראו הניסויים שהזרקת מורפיום באמת יעילה יותר מבליעה שלו: היו הרבה פחות תופעות לוואי של בחילה והקאות, והשפעת הסם המוזרק הייתה מהירה וחזקה יותר פי שלושה ממקודם…אבל גם ההתמכרות הייתה מהירה וחמורה יותר בהתאם. במקום לקרב את הגאולה, החזון של האופיום כמשכך כאבים רב עוצמה אבל לא ממכר רק הלך והתרחק.

המצאת ההירואין

ועדיין, המדענים לא איבדו תקווה. במחצית השניה של המאה ה-19 עברו הכימאים מניסיונות למצות חומרים פעילים קיימים מצמחים ובעלי חיים, לניסיון ליצור תרכובות חדשות מאפס או באמצעות שינוי של תרכובות קיימות. חוקר אנגלי בשם צ'ארלס אלדר רייט (Wright) ערך מאות ניסויים בתרכובות שונות שהיו מבוססות על המורפיום, מתוך תקווה לשנות את המורפיום כך שלא יהיה ממכר יותר.
ב – 1875 יצר רייט תרכובת בשם דיאמורפין (Diamorphine). הוא נתן לכלב שלו לטעום מעט מהחומר, וההשפעה הייתה דרמטית: הכלב נכנס לאמוק של היפראקטיביות, בשילוב הקאות חמורות. רייט המאוכזב זרק את הדיאמורפין לפח, לא לפני שדיווח על ממצאים במאמר למגזין מקצועי.

עשרים שנים חלפו עד שחוקר אחר גילה מחדש את הדיאמורפין. הפעם היה זה כימאי גרמני בשם היינריך דרסֵר (Dresser), שעמד בראש צוות חוקרים במעבדותיה של חברת התרופות באייר (Bayer). בתוך פרק זמן של שבועיים בלבד, הניבו מחקריו של דרסר שתי תוצאות דרמטיות.
הראשונה הייתה האספירין. בתחילה, דרסר לא התלהב מהאספירין: הוא סבר שהחומר החדש מזיק מאד ללב, והחליט לעצור את המחקר. למזלו ולמזלה של באייר, אחד החוקרים שעבדו תחתיו דווקא ראה באספירין פוטנציאל רפואי משמעותי, החליט להמרות את פיו של דרסר והמשיך את המחקר ללא ידיעתו. כפי שכולנו יודעים, האספירין הוכיח את עצמו כתרופה יעילה ולא מסוכנת, שהפכה למכרה זהב עבור חברת התרופות.

החומר השני שגילה הצוות של דרסר באותן שבועיים מוצלחים היה דיאמורפין. דרסר בדק את הדיאמורפין על בעלי חיים ואז על מספר מתנדבים אנושיים, והתוצאות היו חיוביות ביותר: כולם דיווחו על הקלה עצומה בכאב, ואחרי ארבעה שבועות איש מהנבדקים לא פיתח התמכרות לתרופה. דרסר היה בעננים: הוא היה משוכנע שגילה את הגביע הקדוש של הרפואה. ב-1898 הציג את החומר החדש בפני עמיתיו בכנס מקצועי גדול, תיאר בפניהם את מעלותיו ושיער שהדיאמורפין יוכל לא רק לטפל בכאבים חזקים, אלא גם בדלקות גרון, דלקת ריאות ואפילו – התמכרות למורפיום! הקהל בכנס עמד על רגליו והריע לו.

כל הטענות האלה היו, בשלב זה, לא מבוססות בשום מחקר מעשי – אבל ב 1898 יצאה באייר לשוק עם תרופה מבוססת דיאמורפין תחת השם המסחרי "הירואין", מלשון Hero, גבורה. ההירואין היה הצלחה אדירה, במיוחד בארצות הברית. רופאי משפחה רשמו אותו כטיפול למגוון גדול של תחלואים, כולל אסתמה, ברונכיטיס ושחפת, ואפילו תרופה נגד שיעול לילדים. למעשה, ההירואין נחשב כל כך בטוח, עד שהוא נמכר בבתי מרקחת ללא מרשם. האספירין לעומתו, דרש מרשם רופא… בתוך שנה בלבד כבר ייצרה באייר כמעט טון של הירואין, שהם כחמישים מיליון מנות.

אני חושב שאתם כבר מנחשים לאן הולך הסיפור הזה. פוטנציאל ההתמכרות להירואין לא שונה במאום מזה של מורפיום. למעשה, בתוך הגוף ההירואין מתפרק והופך למורפיום. אם כבר, מכיוון שהרואין חזק פי חמישה ממורפיום, גם ההתמכרות מהירה וחזקה יותר בהתאם. אנחנו לא יודעים לומר בודאות מה גורם לחלק מהאנשים להיות פגיעים יותר להתמכרות לאופיואידים, אבל כנראה שהמתנדבים בקבוצת הביקורת של דרסר היו חסינים יחסית. באוכלוסיה הכללית, לעומת זאת, ההירואין יצר מגיפת התמכרות מבהילה בהיקפה, ושנים ספורות לאחר שיצא ההירואין לשוק כבר החלו רופאים רבים לצלצל בפעמוני האזעקה.

לקח קצת זמן עד שגופי הרגולציה בארצות הברית נכנסו לפעולה, ובראשית שנות העשרים של המאה העשרים הוכרז ההירואין כסם מסוכן והוצא מחוץ לחוק. אבל השד כבר היה מחוץ לבקבוק. עשרות אלפי אנשים היו מכורים להירואין, וכעת נאלצו לפנות לשוק השחור כדי להזין את ההתמכרות הזו. העצימה את הטרגדיה העובדה שקל מאד להכין הירואין, וכל רוקח בעל ידע סביר בכימיה יכל לרקוח את החומר באמצעים בסיסיים למדי. תרבות של פשע – זנות, גניבה ושוד – נוצרה סביב הסחר בהרואין, שהתמקד פעמים רבות בשכונות של מהגרים ממזרח אסיה, צ'יינה טאונס, בעקבות הרקע ההיסטורי של גידול וסחר באופיום במזרח הרחוק.

ההשפעות התרבותיות של תרבות ההתמכרות לסמים הנרקוטיים

זה הרגע לסטות מעט מהנרטיב ההיסטורי שלנו, ולומר כמה מילים על ההשפעה שהייתה לאופיום, המורפיום וההירואין על התרבות המערבית. כמו סמים מוכרים אחרים, גם האופיום ונגזרותיו נתנו השראה לאמנים מכל התחומים, ואנחנו יכולים לדבר עד מחר על אינספור המוזיקאים והשחקנים שהשתמשו בהירואין ומתו ממנו: קורט קוביין מ'נירוונה', ג'ניס גו'פלין, ג'ימי הנדריקס, הקומיקאי כריס פארלי והרשימה עוד ארוכה. קית' ריצ'ארדס – הגיטריסט האגדי של הרולינג סטונס, היה מפורסם בכמויות האדירות של הירואין שהיה מסניף בהופעות, בין שיר לשיר, מעל רמקולים מאחורי הקלעים…

אפשר לראות את ההשפעה של ההירואין על התרבות הפופולרית דרך הסלנג: ביטויים שאנחנו משתמשים בהם ביום יום, שמקורם בתת-התרבות של התמכרות להירואין.למשל, Junkies הם אותם מכורים להירואין שבעשורים הראשונים של המאה העשרים נהגו לשוטט ברחובות ולחפש גרוטאות מתכת, ג'אנק, כדי למכור אותם ולממן את הסם. הביטוי To Kick The Habit – להגמל ממשהו – מקורו באחד הסימפטומים המוכרים של גמילה מהירואין: התכווצויות שרירים חזקות שגורמות לבעיטות לא רצוניות. גם הביטוי Cold Turkey – במובן של להיגמל ממשהו בבת אחת, להפסיק מיד – מגיע מתופעה נוספת של גמילה מהירואין – פלאשים פתאומיים של חום וקור שגורמים ל'עור ברווז' בידיים וברגליים.

בחזרה לאופיום. כאמור, למרות שידעו היטב את הסכנות של הסם, מדינות המערב מעולם לא היססו להשתמש בו בצורה צינית לצרכים שלהן. הבריטים, למשל, השליכו ממטוסים סיגריות מהולות באופיום על החיילים הטורקים שהיו מוצבים בעזה בזמן מלחמת העולם הראשונה. האמריקנים התעלו עליהם, כשניצלו את הסחר הפורה בהירואין בדרום מזרח אסיה כדי להלחם בהתפשטות הקומוניזם באזור. הצבא האמריקני מימן את כנופיות סוחרי הסמים בבורמה, לאוס ותאילנד, צייד את מגדלי האופיום בנשק ותחמושת ואפילו עזר להם לשנע הירואין: ה- CIA הקים חברת תעופה, Air America, שהובילה הירואין עבור הסוחרים. אני לא יודע לומר אם לאסטרטגיה הזו הייתה השפעה על ההצלחה של הקומוניזם באזור, אבל הייתה לו השפעה ברורה על הזמינות של ההירואין בארצות הברית עצמה, ובשנות השבעים המוקדמות טיפס מספר המכורים להירואין בארצות הברית לכ- 750,000 איש לפחות.
שלושת-רבעי מיליון נרקומנים נשמע כמו מספר גבוה למדי, אבל בכל זאת – היקף ההתמכרות למורפיום והירואין בארצות הברית היה עדיין מוגבל יחסית כיוון ששני הסמים האלה היו אסורים לשימוש מחוץ לתחום הרפואי: לאדם נורמטיבי, האזרח הרגיל, היה די קשה להשיג את הסם סתם כך. כל זאת השתנה באופן דרמטי בשנות התשעים.

האוקסיקונטין

הניסיון לשנות את המורפיום בדרך כלשהי כדי להפוך אותו לבלתי-ממכר, נכשל: התוצאה הייתה הירואין, שרק החמיר את הבעיה. אבל החוקרים לא התייאשו מהמרדף אחר הגביע הקדוש של האופיום, ומצאו אפיק מחקר חדש. האופיום, נזכור, מכיל תערובת עשירה של כחמישים תרכובות כימיות שונות ומשונות, והמורפיום שגילה פרידריך סטרונר הוא רק אחד מהם. במרוצת הזמן זיהו המדענים באופיום עוד שתי תרכובות בעלות מבנה כימי דומה לזה של המורפיום: קודאין, ותיביין (Thebain). שוב, בפעם המי יודע כמה, התעוררה התקווה שאולי הקודאין והתיביין ניחלים בסגולות שיכוך הכאבים של המורפיום, ללא הכוכבית של ההתמכרות. ב-1916 הצליחו החוקרים ליצור בפעם הראשונה גירסא מלאכותית של התיביין, ונתנו לה את השם אוקסיקודון (Oxycodone). האוקסיקודון היה משכך כאבים מוצלח, אבל למרבה האכזבה – גם הוא היה ממכר.

אבל בשנות התשעים חלה פריצת דרך. חברת התרופות פורדו (Purdue) פיתחה גלולה שמאפשרת לשחרר את האוקסיקודון בתוך הגוף לא בבת-אחת, כפי שקורה כשנוטלים מנה של מורפיום או הירואין, אלא לאט ובמתינות, לאורך עשר עד שתים עשרה שעות. השחרור האיטי מפחית בצורה ניכרת את ההשפעה האופורית של האופיואידים: זאת אומרת, הוא מאפשר לחולה לקבל את ההשפעה של שיכוך הכאבים ללא ה'היי' המוכר של האופיום. פורדו ייצרה את התרופה תחת השם המסחרי אוקסיקונטין (OxyContin).

האוקסיקונטין של פרודו הגיע לשוק בתזמון מעולה.
הרפואה הקלאסית, של הדורות הקודמים, לא ממש התייחסה לכאב כבעיה רפואית שצריך לטפל בה. זאת אומרת, ברור שכולם רצו למנוע כאב – אבל הפוקוס היה בריפוי הגורם לכאב, ופחות בטיפול בכאב עצמו. במחצית השניה של המאה העשרים הלכה והשתנה התפיסה הזו אצל הרופאים, והם החלו רואים בטיפול בכאב חלק בלתי נפרד מתהליך הריפוי – במיוחד במקרים של כאבים כרוניים, כמו כאבי גב למשל, שבהם קשה מהם לפתור באופן מושלם את הסיבה לכאב. יותר ויותר רופאים חיפשו דרכים להקל על החולים הכרוניים שלהם.
המורפיום היה, כמובן, החשוד המיידי בהקשר הזה בגלל הסגולות המופלאות שלו – אבל לכל אורך המאה העשרים השימוש במורפיום כמשכך כאבים הוגבל אך ורק למקרים קיצוניים יחסית, כמו אצל חולים סופניים שעבורם הסיכון להתמכרות לסם אינו רלוונטי.

אבל במרוצת שנות השמונים החלו להופיע מספר מחקרים קליניים שהטילו ספק בהנחה הבסיסית לפיה מורפיום הוא חומר ממכר מאד. כמה חוקרים הראו סטטיסטיקות לפיהן אחוז קטן מאד יחסית של חולים כרוניים שמקבלים טיפול במורפיום, מתמכרים אליו. כאמור, מנגנון ההתמכרות למורפיום אינו ברור במאת האחוזים, אבל היו כאלה ששיערו שאולי הכאב הכרוני מצליח איכשהו 'לספוג' את אפקט האופוריה של הסם – ואם אתה לא נהנה מהמורפיום, אולי אתה גם לא מתמכר אליו. לאט ובהדרגה, רופאים החלו לתת מורפיום לא רק לחולים סופניים, אלא גם לחולים שסבלו מכאבים כרוניים קשים כגון כאבי גב, ברכיים וכדומה.

פורדו קפצה על העגלה הזו בכל הכוח. היא הציגה את האוקסיקונטין, התרופה שמשחררת את החומר האופיואידי לאורך שתיים עשרה שעות, כפתרון אידיאלי לשיכוך כאבים כרוניים, עם סיכון נמוך מאד להתמכרות. זה גם היה המסר הרשמי שהופיע בדף ההוראות וההנחיות שמצורף לאריזה של התרופה. כל הרופאים יודעים שהכיתוב בדף התרופה מפוקח באופן מדוקדק מאד על ידי ה-FDA, הסוכנות הפדרלית לפיקוח על תרופות: המומחים של ה-FDA עוברים בפינצטה על כל מילה שמופיעה בדף הזה. מכאן, רוב הרופאים הניחו שאם ה-FDA מאשר לפרודו לכתוב שהאוקסיקונטין, תרופה מבוססת אופיואידים, היא לא ממכרת – כנראה שזה נכון. הם התחילו לתת את התרופה ליותר ויותר מטופלים שלהם. במדינות מסוימות בארצות הברית, בעיקר במדינות הדרום העניות, חולקו כמאה וארבעים מרשמים למשככי כאבים אופיואידים על כל מאה איש.

האוקסיקונטין היה הצלחה מסחרית מדהימה עבור פורדו. התרופה יצאה למדפים ב- 1996, ובתוך שנה נמכרה בהיקף של מיליארד דולר. בשיא ההצלחה, מכירות האוקסיקונטין היוו כתשעים אחוזים מסך כל המכירות של פורדו.

מגיפת האופיואידים בארה"ב

אבל מה שאף אחד לא ידע הוא שכל הנחות היסוד שבבסיס הפופולריות של האוקסיקונטין – היו מופרכות לחלוטין. המחקרים שהראו ששיעור ההתמכרות למורפיום בקרב חולים כרוניים הוא נמוך מאד נערכו על מטופלים בבתי חולים. הם לא לקחו בחשבון מה יקרה כשנותנים למטופלים האלה תרופות כל כך חזקות לקחת הביתה. שם, בבית, הפוטנציאל להשתמש בתרופות האלה בצורה לא תקינה – 'abuse' – הרבה יותר גבוה. מי שרצה יכל לקחת את האוקסיקונטין, לכתוש את התרופה לאבקה, להסניף או להזריק אותה – וכך לבטל את כל ההשפעה המעוכבת של הגלולה ולקבל, הלכה למעשה, השפעה כמו זו של הירואין. בנוסף, אפילו אם הסיכון להתמכרות הוא נמוך מאד – עדיין, כשמדובר על עשרות מיליוני בני אדם, גם אחוז זעום של התמכרויות פירושו המון המון מכורים. התרופות האלה זלגו מהר מאד מהאנשים שקיבלו אותן במקור למשפחה והחברים שסביבם. היית הולך לבקר את סבתא ומספר לה שכואב לך הגב, וסבתא – שרק רוצה לעזור לך – הייתה מציעה לך לקחת את הכדורים המעולים שלה…

וכך, לקראת סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, התפרצה בארצות הברית מגפת ההתמכרות החמורה ביותר בתולדותיה. אם בשנת 1999, כחמש עשרה אלף אמריקנים מתו ממנת יתר של סמים – המספר הזה הלך וטיפס באורח דרמטי משנה לשנה, עד לשיא של כחמישים אלף מיתות ב-2017 לבדה: לשם השוואה, יותר ממספר ההרוגים בתאונות דרכים בארצות הברית. בין השנים 2014-2017 ירדה תוחלת החיים הממוצעת בארצות הברית בשלושה חודשים, בפעם הראשונה במאה השנים האחרונות. מוות ממנת יתר הפך לסיבת המוות המובילה אצל אנשים מתחת לגיל חמישים.
על ההערכות, ישנם בין מיליון וחצי לשני מיליונים מכורים לאופיואידים בארצות הברית – רובם הגדול אנשים נורמטיבים, אזרחים שומרי חוק, שהפכו לנרקומנים בעקבות כאבי גב או כאבי ברכיים.

שוב, כמו לפני מאה שנים, צילצלו הרופאים ובפעמוני האזעקה, ושוב נזעק הממשל הפדרלי לפעולה – אבל היה זה מעט מדי ומאוחר מדי. ב-2001 הופסק שיווקו של האוקסיקונטין והוקשחו הכללים שמאפשרים לרשום משככי כאבים אופיואידים, אבל בשלב הזה כבר היו מיליוני מכורים שהיו זקוקים למנות הסם שלהם, והתמכרות לאופיואידים נחשבת לאחת ההתמכרויות הקשות ביותר להיגמל מהן, אם לא הקשה ביותר. כשהאספקה החוקית של התרופות התדלדלה, פנו המכורים האלה אל הסמים הזמינים בשוק השחור. על פי ההערכות הממשלתיות, שמונים אחוזים מהמכורים להירואין בארצות הברית החלו את המסע שלהם בעולם הסמים דרך תרופות המרשם. קית' ריצ'ארס של שנות השישים הוא היום השכנה המבוגרת מהבית ליד, שמסניפה הירואין כי אין לה ברירה. הנזק הכלכלי לארצות הברית כתוצאה ממגיפת האופיואידים נאמד בכשמונים מיליארד דולר בכל שנה.

אחד הגורמים המשמעותיים ביותר לעלייה הדרמטית במספר מקרי המוות ממנות יתר הוא אופיואיד סינתטי בשם פנטאניל (Fentanyl), שפותח בסוף שנות החמישים. הפנטאניל ניחן במסיסות גבוהה ברקמות שומניות, ולכן הוא חזק באופן משמעותי יותר משאר האופיואידים: פי חמישים יותר חזק מהירואין, ופי מאה יותר חזק ממורפיום.
כתרופה משככת כאבים, הפנטאניל עושה עבודה נפלאה: נכון ל-2017, זה משכך הכאבים הנפוץ ביותר עבור חולי סרטן, למשל. אבל העוצמה האדירה שלו, והעובדה שהוא זול הרבה יותר מהירואין, הופכת אותו גם לאופיואיד הקטלני ביותר: הפנטאניל אחראי לכמחצית מכלל המיתות ממנת יתר בארצות הברית, כולל כמה ממקרי המוות המפורסמים ביותר של השנים האחרונות כגון הזמרים פרינס וטום פטי. הפנטאניל הרבה יותר מסוכן מהירואין: כל כך מסוכן, עד שעל פי דיווח של הגארדיאן, סוחרי סמים רבים באינטרנט החליטו עצמאית לא למכור אותו ללקוחות.

אגב, סיפרתי לכם שבעלון ההוראות של האוקסיקונטין היה כתוב שהתרופה אינה גורמת להתמכרות, ושה- FDA אישר את המסר הזה שתרם מאד לפופולריות של התרופה. איך זה קרה? ובכן, כשהתבררה גודל השגיאה נפתחה חקירה מקיפה נגד פרודו, והסתבר שה- FDA מעולם לא אישר את השורה המדוברת בעלון ההוראות. מישהו, ואנחנו לא יודעים מי, הכניס את השורה הזו למסמך במהלך המשא ומתן של פרודו מול ה-FDA, מבלי שאיש בסוכנות הממשלתית הבחין בכך. ב-2007 הורשעו מספר מנהלים בכירים של החברה בהונאה של רופאים ומטופלים לגבי הסכנה הטמונה באוקסיקונטין ופרודו נקנסה בסכום של כשש מאות מיליון דולר, שהם כאמור שבריר מהנזק האמיתי שגרמה התרופה.

אפילוג: חשבון נפש

הגענו לסוף הסיפור שלנו.
בשנים האחרונות ארה"ב מתחילה להתאושש מגיפת האופיואידים. במקביל, הרבה אנשים שואלים את עצמם מדוע התרחשה הטרגדיה הזו מלכתחילה. הירואין ופנטאניל גובים קורבנות גם בארצות אחרות, אבל לא ראינו בשום מקום מגיפת התמכרות בהקפים שמתקרבים למה שהתחולל בארה"ב. האם יש משהו בדרך החיים או בתרבות האמריקנית שמעודד צריכה של משככי כאבים? כנראה שכן: על פי אחת הסטטיסטיקות, ארצות הברית לבדה – שאוכלוסייתה מהווה כחמישה אחוזים מאוכלוסיית העולם – צורכת כשמונים אחוזים מכל משככי הכאבים בעולם. גם הדומיננטיות של חברות התרופות והקשרים הענפים שלהם עם גופי רגולציה בממשל כנראה משחקים תפקיד בהצגה הזו.
מצד שני, מגיפת האופיואידים לא פגעה בכל האמריקנים במידה שווה: אוכלוסיות מסוימות בחברה האמריקנית נפגעו יותר מאחרות. למשל, לבנים הרבה יותר משחורים. מדוע? אולי בגלל אפלייה כלשהי במבנה מערכת הבריאות האמריקנית שבגללה שחורים לא מקבלים את אותו טיפול רפואי כמו לבנים, או אולי בגלל הבדלים בקשיים החברתיים והמשפחתיים בקהילות השונות. אחת התיאוריות היא שההישענות על משככי כאבים היא סימפטום של חוסר בקהילה תומכת שתעזור לך להתגבר על קשיים גופניים, כלכליים ונפשיים – ואם נעזור לאנשים להדק את הקשרים החברתיים שלהם, הם לא יצטרכו יותר את ערפול החושים של משככי הכאבים.

מבחינה זו, מגיפת האופיואידים היא הזדמנות בשבילנו לעשות חשבון נפש לגבי האופן שבו אנחנו משתמשים במתנות שהטבע מעניק לנו מדי פעם – כמו, למשל, אנרגיה האטומית, הנדסה גנטית וכדומה, שגם הן מגיעות עם 'כוכביות' משלהן . פרופ' רודולף שמיץ, היסטוריון שחקר את ההיסטוריה של האופיום, סיכם את היחס שלנו לאופיום בצורה נאה:

"הבעיות של המורפיום הן דוגמא לאופן שבו האנושות מתמודדת עם מתנות שמעניק לה הטבע. מה שאנחנו עושים עם מתנות אלה הוא שאלה של מתינות ואתיקה, אחריות אישית ושליטה עצמית."

מקורות וביבליוגרפיה

https://www.deamuseum.org/ccp/opium/history.html
https://www.pbs.org/wgbh/pages/frontline/shows/heroin/etc/history.html
https://web.csulb.edu/~cwallis/483/opiates_on_the_brain.html
https://www.drugabuse.gov/drugs-abuse/opioids/opioid-overdose-crisis
https://www.livescience.com/60559-opioid-crisis-echoes-epidemic-of-1800s.html
https://www.youtube.com/watch?v=pROfg1vOp4w&index=3&list=PLkfBg8ML-gInnjfanZG6HD0H1m6Xpnfvh
https://www.jstor.org/stable/41109546
https://www.sciencehistory.org/distillations/magazine/opioids-devastating-return
https://www.nytimes.com/2007/05/10/business/11drug-web.html
https://www.marketplace.org/2017/12/13/health-care/uncertain-hour/opioid
https://www.nature.com/articles/s41386-018-0225-3
http://www.guidetopharmacology.org/GRAC/FamilyIntroductionForward?familyId=50
https://www.pnas.org/content/pnas/90/12/5391.full.pdf
http://theconversation.com/how-opioid-addiction-alters-our-brains-to-always-want-more-96882
https://www.youtube.com/watch?v=t2tKyjj7u5Y
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC5125194/
https://www.csicop.org/si/show/gods_own_medicine
https://www.theguardian.com/society/2018/dec/01/dark-web-dealers-voluntary-ban-deadly-fentanyl
https://www.projectknow.com/15-famous-heroin-addicts-and-why-they-used/
https://books.google.co.il/books?id=JV4oDwAAQBAJ&pg=PT24&lpg=PT24&dq=Diagoras+of+Melos+opium&source=bl&ots=qkeXjgnwXe&sig=ACfU3U3wGo3HV6jWWv_qG8u3jiSajMKKBg&hl=en&sa=X&ved=2ahUKEwiSjqatvaThAhUksKQKHRwDDQk4ChDoATAIegQICBAB#v=onepage&q&f=false
https://www.nytimes.com/2016/06/03/arts/music/prince-death-overdose-fentanyl.html
https://www.nytimes.com/2018/01/19/arts/music/tom-petty-cause-death-opioid-overdose.html

הורד את הקובץ (mp3)

דף הבית של הפודקאסט

הרשמה לפודקאסט:

דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת

על ההיסטוריה של ה-LSD (אסיד)

כתב: רן לוי

כשהשתחררתי מהצבא יצאתי, כמו כולם, לטיול הגדול: שלושה חודשים ביערות הגשם ובחופים הקסומים של קוסטה ריקה, גוואטמלה ומקסיקו. מה לא עשיתי… רפטינג בריו בלנקו, צלילת מערות ביוקטן, טיפוס על הר הגעש ארנל… חוויות מדהימות. אך אם תשאלו אותי מה הייתה החוויה שהכי השפיעה עלי, אולי תופעתו לשמוע שהיא אינה קשורה לאיתני הטבע- אלא לילד חמוד, בן ארבע או חמש. עורו השחום העיד עליו שהוא ממוצא אינדיאני. הוא עמד ליד אביו, מאחורי דוכן נקניקיות קטן. חלפתי על פניהם ברחוב צדדי אי שם בגוואטמלה. הילד חייך אלי חיוך מקסים ונופף אלי. 'הי, גרינגו… הוט-דוג?'

חייכתי אליו בחזרה. הוא הזכיר לי את אחי הקטן, שהיה בערך באותו הגיל. סימנתי שאני לא מעוניין בנקניקיה, והמשכתי ללכת. משום מה, חיוכו של הילד מדוכן הנקניקיות ליווה את מחשבותיי בכל אותו היום. רק בלילה, בדקות שלפני השינה, הבנתי למה: כשראיתי אותו תפסתי בפעם הראשונה עד כמה שהמזל העיוור קובע את נסיבות חיינו. אחי הקטן יילך לבית הספר, יזכה בתעודת בגרות ואם ירצה, ילמד באוניברסיטה. הילד מדוכן הנקניקיות?… אביו מוכר נקניקיות, וכנראה שגם הוא יגדל להיות מוכר נקניקיות. שני ילדים חמודים וחייכנים, שני גורלות שונים – והכל בגלל שאחד נולד בישראל המשגשגת והמפותחת, והשני בגואטמלה שבעולם השלישי.

האירוע הקטן וחסר החשיבות הזה שינה את תפיסת עולמי. עד אותו יום הייתי קפיטליסט מושבע: האמנתי בכל לבי שכל אחד יוכל להצליח אם יהיה חרוץ מספיק. זה לא שהפכתי לקומוניסט, אבל היום אני מבין טוב יותר מהו אי-שיוויון אמתי, במובן העמוק ביותר של המילה.

שינוי בתפיסת העולם

מדוע אני מספר לכם את הסיפור הזה?

כדי לחוות את האירוע ששינה את תפיסת עולמי, הייתי צריך לנסוע לצדו השני של העולם ולבלות שם שלושה חודשים. לעומת זאת, יש לא מעט אנשים שמספרים על חוויות רוחניות עמוקות וטוענים שחייהם השתנו באותו האופן… אחרי טריפ של LSD. עשרים ושמונה שעות טיסה, עשרת אלפים שקל ושני קלקולי קיבה לא נעימים בכלל… לעומת בול קטן על הלשון, בספה שבסלון. בפרק זה אנסה לענות על השאלה הפשוטה הבאה: האם LSD הוא טוב, או רע?

אם תשאלו את המורה שלכם בבית הספר, למשל, הוא יסביר לכם ש LSD הוא סם מסוכן מאין כמותו. נכון, ה-LSD  מוגדר בספר החוקים כסם מסוכן – אבל אם נשווה אותו לסמים מסוכנים אחרים כמו קוקאין והרואין נגלה שמישהו מתח את ההגדרה הרשמית ל'סם מסוכן' עד לקצה גבול הסבירות. LSD אינו ממכר ובכל מאה השנים אחרונות אין אפילו מקרה ודאי אחד של מוות כתוצאה ממנת יתר. מצד שני, אם תשאלו את הסטודנט הסטלן מהשורה האחרונה של אולם ההרצאות, הוא יספר לכם שה LSD אחראי לכמה מהשירים הטובים בחמישים השנים האחרונות. גם זה נכון, אבל זה שאמנים דגולים רבים היו מכורים לאלכוהול לא הופך את האלכוהוליזם להתמכרות רצויה. שתי התשובות, לדעתי, אינן מספקות. כדי לדעת אם ה LSD הוא מזיק או מטיב, כדאי להכיר אותו טוב יותר. אני מזמין אתכם להתרווח על הספה, להגביר את הווליום ולשכוח מכל מה ששמעתם עד היום על LSD.

 אלברט הופמן

אלברט הופמן, שוויצרי, סיים את לימודי הכימיה שלו בשנת 1929 והצטרף למעבדות המחקר של חברת התרופות סנדוז. תחום ההתמחות שלו היה צמחי מרפא ופטריות: בדומה לכימאים רבים, הוא ניסה למצות מתוך הצמחים את החומרים הפעילים שבהם ולגלות כיצד ניתן להפיק אותם באופן מלאכותי.

ב-1935 החל לחקור את הארגוט, פטריה הגדלה על צמח השיפון. לארגוט יש היסטוריה ארוכה ובעייתית: מיילדות השתמשו בו באופן מסורתי כדי להקל על כאבי לידה, אבל טעות קטנה במינון מסוגלת לגרום להרעלה חמורה. בתחילת המאה העשרים הצליחו הכימאים לבודד מתוך הארגוט את החומר הפעיל שבו, ארגוטאמין, וסנדוז שיווקה אותו כתרופה גניקולוגית. בשנים שחלפו השתפרה הטכנולוגיה, ואלברט הופמן החליט לשוב ולחקור את הארגוטאמין.

זה לא היה קל. הארגוטאמין היה ידוע כחומר רגיש מאוד שנוטה להתפרק בקלות, והפקתו הייתה עניין יקר. כשביקש הופמן חצי גרם ארגוטאמין כדי להתחיל במחקר, נזף בו מנהלו על ה'בזבזנות הפרועה' שלו. הופמן החליט לעבוד עם סוג אחר של ארגוטאמין, שהיה זול יותר אבל דרש תהליכי זיקוק נוספים.

הקללה נתגלתה כברכה. בשעת הזיקוק הבין הופמן שמה שנחשב עד אז כחומר הפעיל בארגוט הוא למעשה תערובת של מספר חומרים פעילים. הוא הצליח לבודד אותם ולזהות מולקולה מסויימת בשם חומצה ליסרגית דיאתילאמידית- LSD, בקיצור- שמהווה את הבסיס לכל התרכובות הפעילות בפטריית הארגוט. בתוך זמן קצר למד הופמן כיצד ניתן לייצר את החומצה הליסרגית באופן מלאכותי, והחל מנסה אותה בשילוב עם חומרים אחרים כדי להפיק תרופה שתמריץ, אולי, את מערכת הדם והנשימה. לכל שילוב שכזה נתן מספר: LSD-1, LSD-2 וכן הלאה.

LSD-25

תרכובת LSD-25 לא הייתה מוצלחת במיוחד. הטכנאים שבדקו אותה על עכברי מעבדה דיווחו להופמן שהשפעתה על מחזור הדם והנשימה מינורית למדי. כבדרך אגב, נכתב בדו"ח, החיות נראו מעט… חסרות מנוחה. הופמן זנח את התרכובת הזו, והמשיך לדברים אחרים.

חמש שנים חלפו להם, אבל הופמן לא שכח את LSD-25. האינטואיציה שלו אמרה לו שהמולקולה הזו לא חשפה עדיין את מלוא סודותיה. ב-1943, בצעד נדיר מאוד הוא החליט לחזור ולייצר מחדש כמה גרמים של התרכובת למרות שכבר הוגדרה בעבר כבלתי מועילה. בזמן שרכן מעל שולחן המעבדה תקפה אותו לפתע תחושה משונה של אי נוחות. ראשו היה סחרחר. הופמן עזב את המעבדה ונסע הביתה, לנוח. כששכב במיטה חש כאילו הוא חולם, למרות שידע שהוא ער. תמונות משונות צפו ועלו מול עיניו, צורות וצבעים בוהקים היכו בו בזה אחר זה. כעבור שעתיים חזר לעצמו.

הופמן הבין מיד כי ה-LSD-25 הוא שאחראי לתחושות האלה, אבל לא הבין כיצד הדבר ייתכן. פטריית הארגוט היא רעילה למדי, והופמן הקפיד על כל כללי הזהירות במעבדה: כיצד בכל זאת חדר החומר לגופו? האפשרות הסבירה היחידה, חשב לעצמו, היא שכמות קטנה נדבקה לקצות אצבעותיו והוא הכניס אותן לפיו לאחר מכן. אבל אפילו אם כך קרה הדבר, הרי שמדובר בכמות מזערית ביותר של חומר!

הופמן החליט שהוא מוכרח לבדוק את העניין ולוודא שאכן הLSD-25  הוא המקור להזיות שחווה. הדרך היחידה לעשות זאת הייתה לנסות את החומר על עצמו שוב, הפעם בצורה מבוקרת. הכמות שבחר הייתה הקטנה ביותר שיכול היה לדמיין לעצמו שתיצור השפעה כלשהי: 250 מיקרוגרם. לשם ההשוואה, מדובר בכעשירית מממשקלו של גרגר חול. הוא ערבב את החומר במים ושתה.

 נסיעת האופניים של ד"ר הופמן

הופמן לא העריך את עצמת ה LSD במלואה: היום אנו יודעים כי מדובר באחד הסמים החזקים ביותר המוכרים לאדם. מנה מקובלת של LSD בימינו היא כ- 50 עד 100 מיקרוגרם. שוב, לשם השוואה: מנה בודדת של קוקאין, שורה של האבקה הלבנה שמסניפים דרך האף, שוקלת כ-100 מיליגרם. כמות זהה של LSD תספיק לאלף איש. המשמעות היא שאלברט הופמן נטל מנה גדולה מאד של LSD, פי שלושה עד חמישה ממנה מקובלת.

ההשפעות החלו מופיעות כעבור ארבעים דקות. סחרחורת, תחושת חרדה קלה, עיוותים בראיה ורצון עז לצחוק. הופמן ביקש מהעוזר שלו, שהיה מודע לניסוי, ללוות אותו בנסיעת האופניים הביתה. בזמן הנסיעה כבר היה הופמן בעיצומו של טריפ אדיר: העולם כמו עצר מלכת והוא חש שהוא מדווש במקום, למרות שעיניו אמרו לו שהם מתקדמים כל העת. כשהגיעו לביתו החל להבין את גודל הטעות שעשה. כך תיאר זאת הופמן עצמו.

"שד פלש לתוכי, השתלט על גופי, מוחי ונשמתי. קפצתי מעלה מטה וצרחתי, ניסיתי להשתחרר ממנו, אבל צנחתי למטה ונפלתי חסר אונים אל הספה. החומר שביקשתי לנסות על עצמי הביס אותי לחלוטין… נתקפתי בפחד איום שמא אני מאבד את שפיותי. נלקחתי לעולם אחר, למקום אחר, לזמן אחר. גופי היה נטול תחושה, חסר חיים, משונה. האם אני גוסס? האם זה היה המעבר לעולם הבא? לעתים היה נדמה לי שאני שוכן מחוץ לגופי ותפסתי באופן צלול את הטרגדיה שבמצבי. אפילו לא נפרדתי מאשתי ומשלושת ילדי…האם הם יבינו שלא ניסיתי את החומר בפזיזות, אלא בשיא הזהירות ובשיקול דעת – ושלא הייתה כל דרך לצפות את התוצאה הזו?"

עוזר המחקר המבוהל הזמין רופא והסביר לו את פשר הניסוי. הרופא בדק את הופמן, אבל משך בכתפיו. הכל תקין, הוא הסביר לעוזר. האישונים קצת מורחבים, אבל חוץ מזה… הכל בסדר. הדופק, הנשימה, לחץ הדם – כולם תקינים. לא הייתה לו שום תרופה להעניק להופמן כיוון שמבחינה גופנית, הכימאי היה בריא לחלוטין.

בימינו, שיטת טיפול מקובלת לאנשים שחווים 'טריפ רע', כמו זה שחווה הופמן, היא להכניס אותם לחדר מבודד ונטול גירויים חיצוניים. למזלו של הופמן, זה גם מה שעשה הרופא: הוא השכיב את הופמן בחדר השינה השקט, והשגיח עליו. אט-אט הלכה השפעת ה LSD והתמתנה, והופמן נכנס לתוך טריפ נפלא…

"צורות פנטסטיות, קליידוסקופיות,  זינקו עלי מתוכי, משתנות, מתחלפות, נפתחות ונסגרות במעגלים וספירלות, מתפוצצות במזרקות של צבע נזיל…במיוחד נדהמתי כשכל רעש קטן, כמו קול ידית הדלת או מכונית חולפת, הפך לחזיון אופטי של תמונות חיות, עשירות בצבע וצורה."

הוא נרדם. כשהתעורר למחרת ההזיות והחזיונות נעלמו, אבל לא לגמרי. הופמן עדיין הרגיש שונה: כוח חיים מוזר מילא אותו ופיעפע בתוכו. כל חושיו היו חדים ורעננים יותר מאי פעם. ארוחת הבוקר הייתה טעימה בצורה יוצאת דופן. אפילו השמש זרחה באור חזק יותר. כשכתב הופמן את דו"ח הניסוי למנהליו, הוא כבר ידע שעלה על משהו: ה-LSD היה שונה בתכלית מכל סם שהכיר.

הרואין, למשל, הוא סם 'מדכא': הוא משרה על המשתמש תחושה של קהות חושים ואפטיות. קוקאין הוא סם 'מעורר'- הוא גורם לאופוריה. לשניהם ישנה השפעה גופנית ברורה על קצב הלב, הנשימה, לחץ הדם ועוד. ל-LSD  השפעה שונה בתכלית. הוא משנה את האופן שבו המוח מעבד את המידע שמעבירים אליו חמשת החושים, כאילו מישהו חיווט מחדש את כל הקשרים העצביים. בזמן הטריפ אפשר לראות צלילים, לשמוע צבעים ולהריח רגשות. הזיות צבעוניות מופיעות גם כשהעיניים סגורות. תחושת הזמן משתנה לגמרי.

בנוסף להשפעה הפסיכודלית הזו, ה-LSD מביא לשינויים גם בתודעה, בזרם המחשבות. המחיצות בין ה'אני' ו'העולם שבחוץ' נעלמות כלא היו. האגו, אותו חלק בנפש שמנסה להגדיר את הזהות העצמית וליצור תחושה של שליטה קוהרנטית על הגוף כולו, נעלם כלא היה. זהו המקור לכל אותן חוויות מיסטיות ורוחניות שמשתמשי ה LSD מדווחים עליהם לא פעם.

להפיל פיל

הופמן לא העלה בדעתו שמישהו ירצה אי פעם לצרוך LSD לשם ההנאה שבדבר. הוא שיער שאולי יימצאו ל LSD שימושים בעולם הפסיכיאטריה, וזו גם הייתה הגישה העקרונית של מנהליו בחברת סנדוז. הייתה להם תרופה ביד- עכשיו רק צריך למצוא לה את המחלה המתאימה.

סנדוז חילקה LSD בחינם לאלפי פסיכיאטרים ברחבי העולם. אחת ההשערות הייתה שהLSD  יכול לשמש כסם פסיכו-ממטי, דהיינו סם הגורם באופן זמני לסימפטומים של מצב פסיכוטי: הזיות, איבוד שליטה וכו'. סנדוז המליצה בחום לפסיכיאטרים לנסות את ה LSD על עצמם לפני שהם נותנים אותו למטופליהם, כדי לחוות בעצמם איך זה להיות משוגע…לפחות לכמה שעות.

משנות הארבעים ועד תחילת שנות השבעים של המאה העשרים נכתבו אלפי מאמרים מדעיים על ה LSD ושימושיו האפשריים: סיוע בגמילה מאלכוהוליזם, השפעתו על היצירתיות, טיפול בחרדות וחסמים נפשיים ועוד ועוד. מכיוון שאז, בדומה להיום, איש אינו מבין את מנגנון הפעולה של ה LSD על המוח, לא הייתה סיבה לפסול אף רעיון אחד- הזוי ככל שיהיה. אחד הניסויים ההזויים ביותר התרחש בשנת 1962.

פילים הם בדרך כלל חיות שלוות למדי. בתקופת הייחום שלהם, עם זאת, פילים זכרים עלולים להפוך לאלימים מאוד: הם מסוגלים לתקוף את המטפלים שלהם, ואפילו נקבות. זו תופעה המכונה 'מאסט' (Musth) והיא מסקרנת מאוד את המדענים כיוון שאגרסיביות מוגברת בזמן ייחום נדירה יחסית בטבע.

פסיכיאטר בשם לואיס ווסט, מאוניברסיטת אוקלוהומה, החליט לבדוק אם LSD מסוגל לגרום לפיל להיכנס למאסט באופן מלאכותי, דהיינו שלא בעונת הייחום. למזלו, היה פיל זכר בשם 'אסקו' בגן החיות של אוקלוהומה. 'טסקו' הוא שם גנרי שכזה לפילים, כמו 'מוקי' לכלבים ו'מיצי' לחתולים.

לואיס וכמה מעמיתיו נסעו לגן החיות, מילאו מזרק ב LSD וירו אותו באמצעות רובה חצים אל ישבנו של אסקו. הם ציפו להשתוללות אלימה, אבל התוצאה הייתה שונה בתכלית. לאחר מספר דקות החל טסקו להפגין התנהגות מבולבלת והתקשה לעמוד על רגליו. הפילה הנקבה שהייתה בת זוגו ניגשה אליו וניסתה לסייע לו, אבל טאסקו התמוטט וקרס אל הקרקע. הוא איבד שליטה על סוגריו, עיניו פזלו לצדדים וכל גופו רעד בהתכווצויות אפילפטיות רבות עוצמה. ההתקף נמשך דקות ארוכות, ולבסוף החליט לואיס להזריק לפיל סם הרגעה אנטי-פסיכוטי, כדי לנסות ולנטרל את השפעתו של ה-LSD. ההתכווצויות פחתו, אבל טסקו מת כעבור שעה וארבעים דקות.

לואיס ווסט ספג ביקורת קשה על הניסוי – גם על קלות הראש שבה הרג חיה נדירה וייחודית כל כך, גם על הטעויות שעשה במהלך הניסוי. יש חוקרים שהעריכו כי לואיס טעה בחישוב המינון של LSD  שנתן לטסקו: הוא הזריק לו כ-300 מיליגרם LSD: פי 3000 ממנה מקובלת לבן אדם. אמנם פיל שוקל שלושה טונות, אבל מוחו גדול רק פי שלושה עד ארבעה ממוחו של אדם, וזה שיקול חשוב בקביעת המינון. גם מינון תרופת ההרגעה היה מוגזם באותה המידה, ואולי דווקא הוא זה שגרם למותו של הפיל. במילים אחרות, הניסוי היה רשלני כל כך שאפילו את סיבת המוות המדוייקת לא ניתן היה לקבוע בוודאות.

מ.ק. אולטרא

הניסוי על טסקו, מרגיז ומיותר ככל שהיה, אינו מתקרב לרמת הציניות והאכזריות של ניסוי אחר שהתנהל פחות או יותר באותו הזמן.

חלק מהחיילים האמריקנים שנשבו במלחמת קוראה עברו עינויים פיזיים ופסיכולוגיים קשים על ידי שוביהם, בניסיון לשבור את רוחם ולגרום להם לחשוף סודות צבאיים. ב-CIA, סוכנות הביון האמריקנית, חששו שברית המועצות וגרורותיה מנסות לפתח טכניקות פסיכולוגיות מתקדמות של שטיפת מוח שיאפשרו להם 'לתכנת מחדש' חיילים שנשבו או מרגלים שנחשפו, ולהפוך אותם לסוכנים כפולים בסגנון עלילת הסרט 'המועמד ממנצו'ריה'.

ל LSD היה פוטנציאל להפוך לנשק רב עצמה במרוץ החימוש הפסיכולוגי הזה, והוא עורר סקרנות רבה ב-CIA. היו כאלה שפינטזו שאולי הסם יאפשר להם להפוך אנשים תמימים למתנקשים קרי-מזג, או אולי להשפיע על ההחלטות שמקבלים מנהיגי מדינות זרות. בשנת 1953 החלה סוכנות הביון בפרוייקט חשאי ביותר שזכה לשם MK-Ultra. במסגרת הפרוייקט נבחנה השפעת ה LSD בשילוב טכניקות מקובלות יותר ליצירת לחץ נפשי כמו בידוד מוחלט, איומים, היפנוזה וכדומה. זה היה מחקר רחב היקף שהשתתפו בו עשרות אוניברסיטות ומכוני מחקר, והושקעו בו עשרות מיליוני דולרים.

כיוון ש-MK Ultra היה, כמובן, פרוייקט סודי ביותר, לא הוטל על סוכנות הביון שום פיקוח חיצוני. העדר הפיקוח הביא לכך שבכירי ה-CIA הרשו לעצמם לאשר ניסויים שקשה לדמיין אותם מתרחשים במדינה מערבית ודמוקרטית. חלק מהניסויים נערכו על מתנדבים, אבל רבים מהם נעשו על אזרחים תמימים, כמו סוכן שנתן לזונות מאה דולר כדי שיכניסו מנת LSD לתוך המשקאות של הלקוחות שלהם, וצפה בטריפ שלהם מבעד למראה דו^–כיוונית. ב-CIA  ידעו, כמובן, שאף לקוח לא יעיז להתלונן בפני המשטרה…הקורבנות הקלים ביותר לניסויים הללו היו מי שאושפזו בבתי חולים פסיכיאטרים, חסרי אונים שלא היו יכולים להתנגד.

אחד המקרים המפורסמים ביותר הוא זה של דוק’ דונלד קמרון, פסיכיאטר קנדי שעבד עבור ה-CIA. קמרון, מומחה עולמי בתחומו, פיתח תאוריה בשם Psychic Driving ('השפעה פסיכית', בתרגום חופשי) שתאפשר – כך קיווה – לטפל במחלות נפש כגון סכיזופרניה, דיכאון וכיו"ב. בבסיס התאוריה עמד הרעיון שלפיו ניתן למחוק לחלוטין זיכרונות של אדם, ו'לתכנת' אותו מחדש בזיכרונות טובים וחיוביים. ה-CIA מימן את מחקריו של קמרון מתוך שאיפה לנצל את יכולת ה'תכנות מחדש' לצרכים שונים לגמרי, כמובן.

המטופלים חסרי המזל היו בחלקם אנשים רגילים שהתאשפזו כתוצאה מבעיות קלות יחסית כמו דיכאון שלאחר לידה או התקפי חרדה. דוק’ קמרון ביצע עליהם ניסויים מסמרי שיער: הוא הזריק להם אינסולין בכמות גדולה והביאם למצב "צמח" למשך שבועות ארוכים, או העניק להם מכות חשמל בעצמה גבוהה פי שלושים ויותר מהעצמה המרבית המותרת. הוא סימם אותם ב-LSD ובסמים אחרים והשמיע להם קלטות שחזרו על עצמן שוב ושוב ושוב עם מסרים חיוביים כאלה ואחרים במשך ימים ושבועות.

הטיפולים, או נכון יותר לומר העינוים הפסיכולוגים של דוק’ קמרון, גרמו לנזקים קשים אצל מטופליו. היו כאלו שנשברו לחלוטין ולא חזרו לעצמם יותר. חיי רבים נהרסו לגמרי. אחת מהמטופלות, למשל, איבדה זכרונות של עשרים ושש שנים רצופות, ובתוכם גם תקופת ילדותם של חמשת ילדיה.

פרוייקט MK-Ultra ארך כעשר שנים, ובסיומו הגיע ה-CIA למסקנה שה LSD אינו יעיל כנשק פסיכולוגי כיוון שלרוב הוא בלתי צפוי: אין דרך לדעת בוודאות מה תהיה ההשפעה שלו על מוח של אדם ספיציפי.

רק בתחילת שנות השבעים נחשף לבסוף הפרוייקט הסודי בעקבות כתבת תחקיר של העיתון 'ניו יורק טיימס', והציבור נדהם לגלות את עומק הריקבון המוסרי שפשה בסוכנות הביון המרכזית. הרי רק שלושים שנה קודם לכן הייתה ארצות הברית התובעת הראשית במשפטי נירנברג, שם הזדעזעו כולם לשמוע על הניסויים שערכו הרופאים הנאצים בבני אדם. דוק’ דונלד קמרון עצמו היה אחד מהמומחים שהופיעו במשפט מטעם התביעה! איך יכול להיות שאותו הדבר מתרחש גם בארצות הברית הנאורה והדמוקרטית?

נדמה ב-CIA לא התרגשו במיוחד מהביקורת. ראש הסוכנות הורה ב-1973 להשמיד את כל המסמכים שקשורים לפרוייקט כדי לחבל בחקירה מטעם הקונגרס, ונעשו מאמצים רבים ליישב תביעות של אנשים שנפגעו מחוץ לבתי המשפט. כל מה שאנו יודעים היום על פרוייקט MK-Ultra  מגיע מעשרים אלף מסמכים שניצלו מהשמדה כיוון שתוייקו בארון הלא נכון, ומעדויות של אנשים שלקחו בו חלק פעיל. אחד מאותם עדים, לדוגמה, היה סטודנט צעיר בשם קן קיזי שעבד בבית חולים צבאי לחולי נפש והתנדב לניסויים ב LSD. חוויותיו מאותה התקופה דרבנו אותו לכתוב את הספר 'קן הקוקיה' שהפך אותו לסופר מפורסם, ועובד בהמשך גם לסרט מצליח בכיכובו של ג'ק ניקולסון.

 טימותי לירי

אלברט הופמן, כזכור, לא האמין שה-LSD ישמש כסם 'משכר', דהיינו לצרכי הנאה. אף על פי כן, החל משנות השישים החל ה LSD לזלוג ממעבדות הפסיכולוגיה של האוניברסיטות אל קהל הסטודנטים.

בתוך זמן קצר גילו אותו גם אמנים מפורסמים ורבי השפעה כמו ג'ימי הנדריקס, ג'פרסון אירופליין והביטלס, וה-LSD הפך לאייקון של התנועה ההיפית בארצות הברית. רובנו שמענו שירים שנכתבו על (או תחת השפעת) LSD, כמו Lucy in the Sky With Diamond, אבל לפסיכודליה הייתה השפעה עמוקה יותר על התרבות והאמנות של שנות השישים. אמנים רבים ניסו להעביר באמצעות המכחול את חווית ה-LSD, כמו הצבעוניות המסחררת  בציורים ועל עטיפות תקליטים והאותיות הגדולות והנוזליות שהפכו לפונט הייצוגי של ההיפים. התאורה בהופעות חיות, כמו אלו של פינק פלויד למשל, עוצבה באותו סגנון צבעוני ונוזלי. אפילו הניירות הסופגים, אותם בולים קטנים שהכילו מנות LSD, הפכו במרוצת הזמן לסוג של אמנות ועוצבו בתבניות ובצבעים שונים.

מעניין לציין של-LSD לא היה ייצוג ניכר בעולם הספרות – פרט למספר מצומצם מאד של ספרים, כמו 'דלתות התודעה' של אלדוס האקסלי. ייתכן והסיבה לכך היא שחווית ה-LSD היא בעיקרה תחושתית, ועומדת בניגוד מוחלט לעצם השימוש בסמלים וייצוגים רציונליים של מושגים במילים.

בשנות השישים המוקדמים ערך הפסיכולוג דוק' טימותי לירי, כמו חוקרים אחרים בתקופתו, ניסויים שמטרתם הייתה לבחון את השפעות ה-LSD. במהלך עבודתו באוניברסיטת הרווארד הוא חשף את העובדה שאופי הטריפ שאותו חווה המשתמש תלוי בשני גורמים: 'Set' ו'Setting'. Set הוא מצב הרוח הכללי והמטען הנפשי שהאדם נושא עמו. אם אתה טיפוס לחוץ ומודאג, חווית ה LSD שלך תהיה שונה מאוד מחוויה של אדם נינוח, רגוע ומאושר. Setting הוא הסביבה החברתית והפיזית שבה נמצא המשתמש במהלך החוויה הפסיכודלית: טריפ של מסיבת אסיד פרועה ורועשת עשוי להיות שונה מאד מטריפ של פיקניק שלו בתוך יער ובו ציפורים מצייצות.

כמו רבים אחרים, הוא הבחין בכך שהשימוש בסם לעתים מביא לחוויות מסטיות אצל המשתמשים וגורם להם לראות דברים בצורה שונה מבעבר. 'מות האגו' ואיבוד השליטה העצמית עשויים לגרום למשתמש להתבונן על עצמו ועל חייו מבחוץ, מנותק מהקשר הרגשי. אחרי חוויה שכזו, היו כאלה שהחליטו לשנות את חייהם מקצה לקצה. לירי הפך לתומך נלהב בפוטנציאל של ה LSD לשינוי פני החברה. המוטו שלו היה: Turn On, Tune In, Drop Out.

Turn On, כפי שהסביר זאת לירי באוטוביוגרפיה שלו, משמעו לתת לסם לפתוח את התודעה שלך לתחושות חדשות ולכיווני מחשבה חדשים. Tune In פרושו להתחבר מחדש לעולם שסביבך, ליצור הרמוניה מחודשת. Drop Out הוא נטישת אורח החיים הישן שדיכא את ה'אני האמתי' שלך.

לא כך, כמובן, הבינו את המסר אותם שמרנים מודאגים. מבחינתם,Drop Out  פירושו לעזוב את הלימודים, את העבודה, את ההורים, את האישה, את הילדים… לנטוש את הערכים המקודשים של מוסר ומשפחה, וללכת להתמסטל באיזו פינה אפלולית. במילים אחרות, ה LSD עמד בניגוד מוחלט לחלום האמריקני.

דיעותיו של לירי עוררו תגובה נחרצת, אולי אפילו מבוהלת, מצד הממסד. לירי פוטר מהאוניברסיטה שבה לימד ונאלץ לעבור למקסיקו, גם ממנה גורש לאחר מכן. כשחזר לארצות הברית ניסה להמשיך את מחקריו באופן עצמאי, אבל נעצר על אחזקת חצי סיגריה של מריחואנה. במשפט נגזרו עליו שלושים שנות מאסר. כן, אתם שומעים נכון: שלושים שנות מאסר על חצי סיגריה של מריחואנה. גזר הדין הזה בוטל, בסופו של דבר, בערעור, אבל הוא ללא ספק מעיד על עצמת האנטגוניזם כלפי לירי ויותר מכך, כלפי ה LSD והסכנה שנשקפת ממנו לחברה.

אין ספק שדיעותיו הבוטות, ולא פעם פרובוקטיביות, של לירי, הציבו אותו בקו האש . הוא עצמו הודה שחלק מהמחקרים שלו הפכו, בסופו של דבר, ללא יותר ממסיבות אסיד פרועות. אף על פי כן, קשה להאמין שאישיותו בלבד היא זו שגרמה לכך שהנשיא ריצ'רד ניקסון כינה אותו 'האיש המסוכן ביותר בארצות הברית'.

כיום  רק מחקרים מועטים נעשים על LSD. העדר תקציב ותמיכה ציבורית מביאים לכך שגם אם יש לסם הזה יישומים תרופתיים חיוביים, איננו מכירים אותם עדיין. רק לאחרונה החלו המדענים שבים ומקדישים לתשומת לב ל LSD ולסמי הזיה דומים, והתוצאות הראשוניות מעודדות למדי. נראה כי סמי הזיה הם טיפול יעיל יותר כנגד דיכאון והלם קרב מתרופות כמו פרוזאק, למשל. גם בקרב המשתמשים, הפופולאריות של ה LSD כסם הזיות דעכה במידה ניכרת מאז שנות השבעים. מסיבות אסיד חזרו לאופנה בשנות השמונים והתשעים, אבל סמים אחרים כמו 'אקסטזי' תפסו את הבכורה בסצינה הפסיכודלית.

טריפ רע

כפי שגילה אלברט הופמן על בשרו, אפילו כמות זעירה של LSD מביאה לתגובות חריפות ורבות עצמה אצל המשתמש. מרבית הפסיכיאטרים מאמינים כי למרות שה LSD אינו גורם בעצמו לנזקים נפשיים, הוא יכול להעצים תופעות קיימות: זאת אומרת, אם יש לך נטייה מולדת לחרדתיות או לדיכאון, ה LSD יכול להעצים אותה עד כדי מצב פסיכוטי כרוני. גם אצל אנשים בריאים לגמרי, 'טריפ רע' הוא חוויה לא נעימה כלל!

מהו טריפ רע? הנה דוגמה. העיתונאי ג'ון וולש מספר על תקופת לימודיו באוקספורד שבאנגליה, בשנות השבעים המוקדמות. הוא וחבריו ללימודים היו סקרנים מאד לגבי ה LSD, וגם הכירו את הסכנות הקשורות בו. אחד מהם, בחור בשם רוג'ר, החליט לקפוץ למים ולנסות את הסם. הקונצזוס בקרב החברים היה שלרוג'ר אין מה לחשוש: הוא היה טיפוס בעל אופי יציב וחזק, יפה תואר, הבנות נפלו לרגליו, הוא היה עשיר… בקיצור, סביר להניח שהטריפ שלו יהיה חיובי. ואכן, הטריפ של רוג'ר התחיל ברגל ימין. הוא שכב על הדשא, נהנה מהמוזיקה שבאוזניו ומהמראות שחלפו כנגד עיניו. ואז, הוא החליט ללכת לשירותים. וזו הייתה טעות רצינית.

כשהביט במראה, הבחין לפתע בחצ'קון על סנטרו. זה היה ח'צקון קטן, אבל רוג'ר לא היה יכול להסיר ממנו עיניו. לפתע, החצ'קון החל לגדול, ולגדול, ולגדול! בתוך שניות כיסה את מחצית פניו ועיוות לגמרי את לחייו, אפו, ואפילו עיניו. מסתבר שלרוג'ר, כמו לכולם, הייתה בכל זאת חולשה סמויה. במקרה שלו, זה היה הפחד שהוא לא מספיק חתיך. תחת השפעת הסם, החולשה הזו התפרצה במלוא עצמתה והפכה להתקף פרנויה איום שנמשך כמעט שעתיים שבמהלכם רוג'ר היה משוכנע שהוא הפך למפלצת מעוותת. לטריפ הרע של רוג'ר לא היו השלכות ארוכות טווח על בריאותו הנפשית, אבל הוא וגם ג'ון וולש לא ניסו את הסם שנית מאז.

חלק ניכר מהסכנה שטמונה ב LSD נובעת מכך שאיננו מבינים עדיין אילו שינויים הוא מחולל במוחנו. למשל, תופעה ידועה בקרב משתמשי ה LSD היא תופעת ה'פלשבקים': התקפי הזיות שפוקדים את המשתמש שבועות או אפילו חודשים לאחר שהשתמש בסם. איש אינו יודע להסביר מה גורם לאותם פלשבקים: ברור למדי שלא מדובר בשאריות סם שנותרו בגוף, אבל נכון להיום אין להם הסבר חלופי.במילים אחרות: האם הייתי מרשה לילדיי לקחת LSD? לא. אין סיכוי.

אבל באותה הנשימה אי אפשר להתעלם מהעובדה ש LSD שונה מאד מסמים כמו הרואין וקוקאין, או אפילו מאלכוהול. לא תמצאו משתמש LSD פורץ למכונית או מכייס ארנקים כדי לממן לעצמו את המנה הבאה, כיוון ש LSD  אינו יוצר תלות התמכרותית. בנוסף, משתמשי LSD אינם מפיצים מחלות דרך מזרקים משומשים.

זאת ועוד, עולמנו מלא וגדוש בסכנות מכל סוג. רפטינג בריו בלנקו הורג כמה וכמה אנשים בכל שנה. למעלה מ-600 איש טבעו למוות בזמן צלילה במערות יוקטן. שבעים ושמונה בני אדם נהרגו בהתפרצות האחרונה של הר הגעש ארנל שבקוסטה ריקה. האם הייתי מוכן שמישהו יאסור עלי לעשות רפטינג, לצלול או לטפס על הר געש רק בגלל שזה מסוכן? לא. אין סיכוי. אני אדם בוגר, וזכותי לסכן את חיי אם אני מעוניין בכך.

נחזור אל השאלה שבה פתחתי את הפרק. האם LSD הוא 'טוב' – כפי שטען טימותי לירי בזמנו – או 'רע', כפי שמשתמע מהכתוב באתר האינטרנט של הרשות למלחמה בסמים? התשובה, כפי שודאי הבנתם, היא 'לא' ו-'לא'. הוא לא טוב, והוא לא רע. הוא מסוכן – וחמור יותר, הוא גם בלתי צפוי. אתה יודע איך אתה נכנס אליו, אבל לא איך תצא ממנו. יכול לזכות שתזכה בחוויה מדהימה שתשנה את חייך ותפיסת עולמך. באותה המידה, יכול להיות שהחוויה תותיר אותך שבור לרסיסים. בשני המקרים, זה יכול לקרות בטריפ הראשון, או לא לקרות לעולם. זה טבעו של ה LSD.