[עושים היסטוריה] 169: ההיסטוריה של הגנטיקה, או – טיפול 10,000 לארנבת (ש.ח)

הפודקאסט עושים היסטוריה

לגרגור מנדל הייתה בעיה: לחץ. בכל פעם שעמד בפני אתגר מלחיץ, מנדל התמוטט ולא תיפקד. בלית ברירה 'היגלה' את עצמו מרצון למנזר שקט ונידח ושם, הרחק מעיני שאר העולם, ערך ניסויים באפונה. איש לא ידע זאת, אך מנדל היה הגנטיקאי הראשון.

  • 0600: פרנסיס גלטון (Gelton) עושה טיפול עשרת-אלפים לארנבות ומפריך תיאוריית הורשה מימיו של אריסטו.
  • 1230: גרגור מנדל עורך ניסויים גנטיים על זרעי אפונה, וחושף את הבסיס הסטטיסטי של הדנ"א.
  • 2430: מוטציה אקראית בדנ"א של ויקטוריה, מלכת אנגליה, גורמת למחלת ההמופיליה אצל בית המלוכה הרוסי – ומחוללת שרשרת של מאורעות שתרמה, בדיעבד, להתמוטטותה של האימפריה הרוסית והמהפכה הבולשביקית.

escapeit


ההיסטוריה של הגנטיקה, או – טיפול עשרת אלפים לארנבת

כתב: רן לוי

זה תמיד אותו הסיפור הישן והמוכר. בחור פוגש בחורה. בחור ובחורה מתאהבים. בחור קונה לבחורה טבעת אירוסין. בחורה לא ממש מתלהבת מהטבעת אבל מעמידה פנים כדי לא להעליב את הבחור. בחור ובחורה מתחתנים. בחור ובחורה נכנסים למיטה, עושים את מה שעושים ואחרי תשעה חודשים יוצא תינוק.
אבל רגע. עיצרו את הסוסים. למה יוצא תינוק? זאת אומרת, למה דווקא תינוק אנושי? למה לא…סוס? או דג? או כל יצור אחר. ברור ששני ההורים הם בני אדם, אבל כיצד התכונה המסתורית הזו- 'להיות אדם'- מועברת אל הדור הבא? זאת ועוד, למה הצאצא דומה להוריו או, במקרים מסוימים, לשכן? מהו בדיוק המנגנון שמאפשר להורים להוריש את התכונות שלהם אל הילדים?

אריסטו ופילוסופים יוונים אחרים שיערו שהדם הוא זה שנושא את התכונות התורשתיות: מכאן מגיעים אלינו ביטויים כמו 'קשרי דם' או 'דם כחול'. לחוקרים הקדמונים לא הייתה דרך להוכיח או להפריך את התיאוריה הזו, והיא נותרה על כנה במשך יותר מאלפיים שנים.

במאה ה-19 הופיעה תיאוריה חדשה בשם פאן-גנסיס. הפאן-גנסיס שימרה את הרעיון המקורי של תורשה באמצעות הדם, ואף הרחיבה אותו. על פי תאוריה זו, כל איבר בגוף מפריש חלקיקים זעירים שמכילים את התכונות שלו: כמו זרעי צמחים קטנים, אם תרצו. החלקיקים הללו מועברים- כנראה בתוך זרם הדם- אל איברי המין ומשם אל התינוק המתפתח, שם הם צומחים והופכים לאיברים הבוגרים והשלמים.

אחד מתומכיה המפורסמים של תאוריית הפאן-גנסיס היה צ'ארלס דארווין. למרבה האירוניה, מי שהפריך את התאוריה הזו, בשנת 1870, היה החוקר פרנסיס גלטון (Galton), שהיה בן-דוד רחוק של דארווין. גלטון ביצע סדרה של ניסויים פשוטים וחכמים. הוא לקח ארנבות משני גזעים שונים: גזע אחד שהייתה לו פרווה אפורה ואוזניים זקופות, וגזע שני בעל פרווה לבנה ואוזניים שמוטות. גלטון שאב דם מארנבת בעלת פרווה אפורה והזריק אותו לארנבת בעלת אוזניים שמוטות. הוא הזריק לארנבת עוד ועוד דם, עד שהיה משוכנע שכל הדם שבארנבת שמוטת האוזניים הוא למעשה דם של ארנבת אפורת פרווה. במילים אחרות, הוא עשה לארנבת טיפול עשרת-אלפים. הוא ביצע את אותו הדבר לארנבות נוספות, ואז אפשר להן להתרבות. גלטון בחן בקפידה את הצאצאים, אבל לא מצא שום שינוי מהגזע המקורי: הפרווה לא הפכה לאפורה בעקבות עירוי הדם, והאוזניים נותרו זקופות כמקודם. מכאן, הסיק גלטון, ששום תכונה של הארנבת לא מועברת באמצעות הדם. אז אם הדם אינו מעביר את התכונות, כיצד בכל זאת הן מועברות מדור לדור? הבה נתקוף את השאלה הזו מכיוון אחר.

שני ההורים בדרך כלל שונים מאוד זה מזה. האב יכול להיות נמוך, מכוער ועשיר והאם גבוהה, נאה ומאותגרת כלכלית. מה קובע אילו תכונות יקבל הילד מאביו ואילו מאימו?

רוב המדענים במאה ה-19 האמינו שהתכונות של הצאצא הן מיזוג של תכונות ההורים. הכוונה כאן למזיגה חלקה, באותו האופן שבו צבע כחול מתערבב עם צהוב ליצירת צבע ביניים, ירוק. זאת אומרת שאם האב מכוער והאם יפיפייה, הילד ייצא בסדר, סביר. התיאוריה הזו קיבלה חיזוק מכמה תופעות שהיו מוכרות לכולם. אם אחד ההורים היה לבן והשני שחור, למשל, הילד בדרך כלל היה מקבל גוון ביניים- מה שמכונה בדרך כלל 'צבעוני'.

אבל פה ושם היו תכונות שתיאורית מזיגת התכונות פשוט לא הצליחה להסביר. אם לאב יש עיניים חומות ולאם יש עיניים כחולות, העיניים של הילד אף פעם לא יקבלו צבע-ביניים! הן תמיד יהיו בצבע חום או כחול. עוד יותר גרוע- מבחינת התאוריה- לפעמים לשני ההורים היו עיניים חומות, והילד עדיין היה יוצא עם עיניים כחולות. המדענים במאה ה-19 שברו את הראש בניסיונות להסביר את ההתנהגות התורשתית המשונה הזו.

סודות הגרעין

באותו הזמן בערך החל מתפתח המדע הצעיר של חקר תאי בעלי החיים. המדענים שחקרו את התאים עבדו במנותק מהביולוגים שהתחבטו בשאלות התורשה והאבולוציה- איש לא דמיין, באותם הימים, שיכול להיות קשר כלשהו בין שני תחומי מחקר כה שונים.

עוד מימי המיקרוסקופים הראשונים, במאות ה-17 וה-18, חוקרי התאים הבחינו בעובדה שבתאים רבים, אם כי לא בכולם, ישנו מבנה מרכזי קטן. הם כינו אותו 'גרעין'- אבל לא הצליחו להבין מה תפקידו בתא. ב-1871 בחן מדען שוויצרי בשם יוהאן מיישר מוגלה- אותו נוזל לא סימפטי הבוקע מתוך פצעים. הוא גילה שהמוגלה מכילה המון תאי דם לבנים, ושגרעיני התאים הלבנים מכילים אטומי זרחן. זו הייתה הפתעה גדולה: באף מקום אחר בתא, ככל שידע מיישר, אין זרחן. מה שונה בגרעין התא, שמביא לכך שדווקא שם נמצאים אטומי זרחן? למיישר לא הייתה תשובה לשאלה הזו. הוא ותלמיד שלו המשיכו לחקור את תכונותיו של הגרעין וגילו שהזרחן הוא חלק מתרכובת כימית בעל חומציות קלה. הם כינו את התרכובת הזו 'חומצת גרעין'.

חלפו עוד שלושים שנה, אבל איש לא הצליח לפצח את סודות הגרעין. המדענים שבחנו אותו מתחת למיקרוסקופ ראו בגרעין מבנים מעניינים ומשונים- למשל, סיבים ארוכים ודקים שקיבלו את השם 'כרומוזומים'- אבל לא הצליחו להצמיד להם תפקיד ספציפי בתוך התא. השינוי המשמעותי התחולל בשנת 1901, כששלושה מדענים שונים הגיעו, בנפרד אחד מהשני, לתובנות מהפכניות לגבי מנגנון התורשה- תובנות שהפכו את תפיסת עולמם של הביולוגים. כשדיווחו אותם המדענים על ממצאיהם, הם גילו שמישהו הקדים את שלושתם. לא בשבוע, לא בחודש או אפילו בשנה, אלא בחמישים שנים תמימות. האיש הזה היה גרגור מנדל.

גרגור מנדל

גרגור מנדל נולד בשנת 1822 באוסטריה. הוא היה אינטליגנטי, שקדן ורציני- אבל הייתה לו בעיה אחת קטנה: הוא לא ידע להתמודד עם לחצים. בכל פעם שגרגור הצעיר ניצב בפני אירוע מלחיץ, הוא היה מתמוטט. ולא סתם התמוטטות: התפרקות מוחלטת. בבית הספר התיכון גרמו לו המבחנים לחולשה וכאבי ראש כה עזים, עד שהיה מוכרח להפסיק את הלימודים למספר חודשים ולנוח באזור מבודד. כשהגיע לאוניברסיטה ועמד מול בחינות הסיום, הוא שוב התמוטט. מנדל נאלץ לחזור על שנת לימודים שלמה, הגיע בשנית למבחני הסיום- ושוב פעם התמוטט!

ביוגרפים מודרניים משערים שההתמוטטויות של מנדל היו למעשה התקפים אפילפטיים קשים שנגרמו בשל הלחצים. תהיה הסיבה אשר תהיה, התגובה הקיצונית שלו ללחץ השפיעה על כל מהלך חייו. מנדל החליט, בלית ברירה, לשנות כיוון ולהפוך לכומר. סביר להניח שהוא היה אדם דתי במידה זו או אחרת, אבל כנראה שהשיקול המשמעותי בבחירה זו היה השקט והשלווה של המנזר.

אבל נראה שאפילו החיים המשמימים במנזר היו יותר מדי תוססים וסוערים עבורו. מספר ימים לאחר שנכנס למנזר הוא שוב התמוטט, ואב המנזר כתב עליו:

"מנדל אינו מתאים להפוך לנזיר. הוא אינו מסוגל לראות סבל ומחלה. בתגובה למה שעמד בפניו התמוטט בצורה מסוכנת ונאלצתי לשחררו מכל חובותיו במנזר."

אב המנזר, שהבין שהנזיר החדש הוא לא בדיוק צ'אק נוריס, החליט לשלוח את מנדל ללמד מתמטיקה ולטינית בעיירה קטנה. לצורך העניין מנדל היה צריך לעבור בחינת הסמכה. הוא ניגש למבחן ו…כמה מפתיע, התמוטט. ניגש למועד הקיץ, והתמוטט שוב. אחרי שנה חזר להיבחן פעם נוספת…והתמוטט. חלפו חמש שנים. גרגור ניגש לאותו המבחן. והתמוטט. הוא חזר למנזר מאוכזב ושבור.

מנדל השתקע במנזר והחל מבצע מחקרים ביולוגיים באופן עצמאי, בסביבה תומכת וללא כל לחץ חיצוני. מנדל שתל 22 זנים של אפונים, צמח רגוע במיוחד כידוע, הכליא ביניהם ועקב אחר שבע תכונות שלהם כגון אורך התרמיל, מידת החיספוס שלו וכדומה.

הניסויים העצמאיים שביצע חשפו תוצאות מסקרנות. כשגרגור הכליא אפונה מחוספסת עם אפונה חלקה, למשל, כל הצאצאים של הדור הבא היו חלקים. הוא הכליא את האפונים החלקים זה עם זה, אבל בדור הבא- הדור השלישי של הניסוי- לא כל האפונים היו חלקים. פה ושם הופיעו אפונים מחוספסים. מנדל הקפדן ניהל רישום מדויק של תכונות האפונים וגילה שהאפונים המחוספסים אינם מופיעים באקראי, אלא תמיד ביחס של שלוש לאחד. זאת אומרת, בדור השלישי יהיו תמיד פי שלושה יותר אפונים חלקים מאשר מחוספסים.

מנדל אולי לא ידע זאת, אבל הוא לא היה הראשון שניתקל בתופעה הזו. שלושים שנה קודם לכן ביצע חוקר בשם תומאס אנדרו נייט הכלאות בין אפונים אפורים ולבנים. בדור השני התקבלו אפונים אפורים בלבד, ובדור השלישי אפונים אפורים וגם לבנים ביחס של שלוש לאחד. נייט הבין שהצבע האפור דומיננטי על הצבע הלבן אצל האפונים, אבל לא הצליח למצוא הסבר לכך.

אפילו צ'ארלס דארווין עסק בהכלאה של צמחים. הוא הכליא צמחים בעלי פריחה סימטרית עם פריחה אסימטרית, וגם אצלו קיבל בדור השלישי פרח אחד סימטרי על כל שלושה פרחים אסימטריים. אבל למה?
לגרגור מנדל הייתה תשובה. הוא הניח שכל תכונה מיוצגת בצמח על ידי שני גנים. לא הייתה לו שום דרך לדעת מהם אותם הגנים ואיך הם נראים בפועל בתא- אבל זה לא ממש משנה. זהו פתרון שמבוסס על מתמטיקה, או יותר נכון על סטטיסטיקה- ולא על ביולוגיה.

נניח שבדור הראשון של האפונים הורה אחד מכיל שני גנים ושניהם נותנים את אותה ההוראה: תהיה חלק. ההורה השני מכיל שני גנים וגם הם נותנים הוראה זהה: תהיה מחוספס. כל הורה תורם גן אחד בלבד לצאצא. מכאן שלכל אפונה בדור השני ישנם שני גנים שונים: אחד שקובע שיהיה לה מרקם מחוספס, ואחד שקובע שיהיה לה מרקם חלק.

עכשיו האפונה בבעיה. ההורים שלה הורישו שני גנים שנותנים לה הוראות מנוגדות, אבל היא לא יכולה להיות 'חצי מחוספסת'. היא חייבת לבחור את מי היא אוהבת יותר, את אבא או את אמא…מנדל קבע שאחד מהגנים תמיד יהיה גן דומיננטי על פני השני ויקבע איך תתבטא התכונה בפועל. במקרה הזה, הגן שקובע שהמרקם הוא חלק הוא הדומיננטי ולכן כל הצאצאים יהיו תמיד חלקים.

אבל הגן החלש יותר, שמנדל כינה אותו 'רצסיבי', אינו נעלם. הוא עדיין קיים בצמח למרות שהוא אינו בא לידי ביטוי. בדור הבא מנדל זיווג שני הורים מהדור השני, שלכל אחד מהם ישנו גן אחד חלק וגן אחד מחוספס. כאן זה כבר עניין של מזל וסטטיסטיקה. מבין כל ארבעה צאצאים בממוצע, שלושה יקבלו לפחות גן חלק אחד- ואז הם יהיו חלקים, כי הוא הדומיננטי. אבל כל צאצא רביעי, פחות או יותר, יקבל שני גנים זהים, ושניהם יהיו מחוספסים. בהיעדר גן דומיננטי, הגנים הרצסיבים לוקחים פיקוד והאפונה תהיה מחוספסת. הפתרון הזה מסביר בצורה כמעט מושלמת את תוצאות הניסוי, ועכשיו כל מה שהמדענים צריכים לעשות הוא לצאת ולחפש בתא מנגנון שנראה כמו זוגות של גנים. זו הייתה פריצת דרך דרמטית בחקר התורשה. האדמה הייתה צריכה לרעוד. חוקרים בחלוקים לבנים היו אמורים עתה להסתער על המיקרוסקופים שלהם.

אבל גרגור מנדל היה נזיר ביישן ממנזר שקט, ולא פרופסור מכובד מאוניברסיטה יוקרתית. הוא פרסם את מחקריו בביטאון נידח של אגודה מדעית מקומית שולית, ואף אחד בקהילה העולמית לא התייחס אליהם. מנדל שלח ארבעים עותקים מהמאמר לבוטנאים ידועים ורק אחד מהם, קארל נגלי, השיב לו. לרוע המזל, הוא הפנה את מנדל אל הכיוון הלא-נכון. נגלי הציע לו לשחזר את ניסוייו על צמח הקיטה, ממשפחת החמניות. מנדל ביצע את הניסוי שוב, אבל לא הצליח לשחזר אותו: התוצאות שהפיק צמח הקיטה היו שונות לחלוטין מאילו של האפונה! בדיעבד התברר שצמח הקיטה מתרבה ברביה א-מינית, זאת אומרת- הצאצאים הם העתקים מושלמים של האם, ואין כאן מנגנון של ערבוב גנטי כפי שמתרחש ברבייה מינית.

מנדל ניסה ליישם את התיאוריה שהגה גם על בעלי חיים. גם כאן לא שיחק לו המזל: הוא בחר לעשות את הניסויים על דבורים, אבל בחר בזן שהיה אלים בצורה חריגה ועקץ את הנזירים ללא הרף. מנדל נאלץ להשמיד את הדבורים ולהפסיק את הניסוי. הוא נטש את המדע לגמרי והתמקד בענייני המנזר. בגיל 46 נבחר להיות אב המנזר וב-1884 הלך לעולמו בגיל 62. מחקריו נותרו עלומים במשך שנים ארוכות, וגם כשנתגלו מחדש לבסוף עדיין נדרשו למדענים עשרות שנים נוספות עד שהבינו מהם, למעשה, אותם 'גנים' ואיפה הם נמצאים בתוך התא החי.

אחד מאותם שלושת המדענים שגילו מחדש את חוקי מנדל היה יו דה ורי. דה ורי גילה גם תופעה נוספת, בלתי מוכרת. מדי פעם הופיעו בצאצאים תכונות חדשות, שלא היו אצל הוריהם. התופעה הזו לא התאימה למסגרת הנוקשה שהתווה מנדל. דה ורי הסיק שמדובר בשינוי חד ופתאומי בתכונה שמקודד הגן, וכינה אותה בשם 'מוטציה'.

הממצא הזה עורר התרגשות רבה אצל המדענים מכיוון שעל פניו, הוא מילא דרישה חשובה של תורת האבולוציה. דארווין שיער שבעלי החיים משתנים מדור לדור כדי להתאים את עצמם לסביבתם, אבל חוקי מנדל גרסו שהתכונות שמופיעות אצל הצאצא כבר היו קודם אצל הוריו. מאין, אם כן, מגיע השינוי? המוטציה היא שינוי, כמובן, תכונה חדשה לחלוטין אצל הצאצא.

אבל עד מהרה התברר שהמוטציה דווקא עושה בעיות לתורת האבולוציה. ממצאי המאובנים הראו שהשינויים אצל בעלי החיים הם הדרגתיים מאוד ו'נמרחים' על פני עשרות ומאות אלפי שנים. מוטציה בגן, לעומת זאת, היא עניין חד ובכלל לא הדרגתי: הגן יכול להיות חלק או מחוספס, והשינוי מופיע כבר בדור הבא.
התשובה לסתירה הזו נתבררה רק בשנות העשרים של המאה הקודמת, כשהבינו החוקרים שתכונות נקבעות לרוב על ידי קבוצות של גנים, ולא על ידי גנים בודדים. גובה, יופי, אינטליגנציה וכולי הם תוצאה של אינטראקציה בין המוני גנים שונים שכל אחד מהם אחראי לחלבון בודד. מוטציה בגן בודד, אם היא אינה מזיקה ליצור והורגת אותו, עשויה לחדור למאגר הגנים של המין כולו ולהישאר 'רדומה' במשך שנים רבות- עד שמוטציות נוספות מצטרפות אליה ומחזקות אותה.

זה לא אומר שלמוטציה בודדת אין השפעה כלל. לפעמים יש לה השפעה דרמטית, והיא אפילו יכולה להסיט את מהלך ההיסטוריה, כפי שתראה הדוגמא הבאה.

המופיליה

בשנת 1818 חברו זרעון מלכותי וביצית אריסטוקרטית, ויצרו את ויקטוריה מלכת אנגליה. מחקרים מודרניים העלו שבאדם ממוצע ישנם 100 עד 200 מוטציות. רובן לא משפיעות עלינו כלל, אבל אצל המלכה ויקטוריה הופיעה מוטציה רבת משמעות.

ההמופיליה הייתה מחלה מוכרת גם בתקופתה של ויקטוריה. מדובר בתסמונת שבה נפגמת יכולתו של הדם להיקרש. החולים בהמופיליה נטו ללכת לעולמם בגיל צעיר, מכיוון שכל פצע קטן או דימום פנימי שולי היה גורם להם לדמם למוות. הגן שאחראי על קרישת הדם נמצא בכרומוזום המכונה 'כרומוזום X'. לנשים יש שני עותקים של הכרומוזום הזה, כך שאם עותק אחד נפגם על ידי מוטציה- יש סיכוי גבוה שהעותק השני יהיה תקין ומנגנון קרישת הדם יתפקד כהלכה. אצל גברים, לעומת זאת, יש כרומוזום X בודד, כך שכל פגם בו מתבטא מיד בהמופיליה.

התוצאה הייתה שהמלכה ויקטוריה הייתה נשאית של הגן הפגום אבל לא הייתה חולת המופיליה בעצמה. הפעם הראשונה שהגן הפגום בא לידי ביטוי הייתה אצל הנסיך ליאופולד, בנה השמיני של המלכה. ליאופולד היה היחיד מבין הילדים שהיה חולה בפועל- והוא אכן נפטר בגיל 31 לאחר נפילה קטנה ולא משמעותית. לאיש לא היה מושג שחלק מהנסיכות נשאו את הגן הפגום אצלן, כמו פצצה מתקתקת.

למען הדיוק המדעי יש לציין שאולי המוטציה המקורית לא הופיעה אצל המלכה ויקטוריה. סקס מחוץ לנישואים לא היה נדיר גם באותם הימים, כך שיכול להיות שאם ויקטוריה לא הייתה באמת בתו של הדוכס מקנט, אביה הרשמי, ייתכן וירשה בעצמה את ההמופיליה מאדם אחר. כך או כך, למוטציה הקטנה הזו הייתה השפעה דרמטית על אירופה כולה.

אחת מנשאיות הגן הפגום הייתה הנסיכה אלכסנדרה, נכדתה של ויקטוריה. היא הייתה אמורה להינשא לבן דודה ויורש העצר, ג'ורג החמישי, אבל העדיפה להינשא לצאר הרוסי ניקולאי. בכך הצילה אלכסנדרה בלא יודעין את בית המלוכה הבריטי מקללת ההמופיליה- אבל חרצה את דינו של בית המלוכה הרוסי.

לצאר ולצארינה נולדו שלוש בנות בריאות, ובן בשם אלקסיס. ההמופיליה אובחנה אצל אלקסיס עוד מגיל צעיר, כשהחל מדמם ללא הפסקה מטבורו. למרות שאלכסנדרה הקפידה שבנה יהיה מוגן ככל האפשר, חייו של יורש העצר היו קשים מנשוא. כל חבטה קטנה גרמה לדימומים פנימיים אשר חדרו לתוך המפרקים, ניפחו אותם ומנעו ממנו לזוז. הוא סבל מכאבי תופת נוראיים.

כשהיה אלקסיס בן 8, הופיע אצלו דימום פנימי קשה. מצבו הלך והתדרדר והרופאים הרימו ידיים. אל אלכסנדרה הנואשת הגיעו שמועות אודות נזיר נודד אשר זה עתה חזר מעלייה לרגל לירושלים, והוא ניחן בכוחות ריפוי מיסטיים. היה לו שיער ארוך, זקן עבות, פנים רזות ועיניים בהירות ובעלות עוצמה מהפנטת. שמו של הנזיר היה רספוטין.

הצארינה הזמינה אליה את רספוטין, והנזיר הודיע לה נחרצות שהילד יבריא בקרוב. לא ברור מה עשה רספוטין לאלקסיס, אבל הנבואה התבררה כנכונה והילד חזר לאיתנו. סביר להניח שעצם העובדה שרספוטין סילק מחדרו של הילד את כל הרופאים המלחיצים ואפשר לו סוף סוף לישון בשקט, תרמה להחלמתו.

מאותו הרגע הפך רספוטין לחבר קרוב של המשפחה המלכותית. באמצעות הצארינה, שהייתה שבוייה לחלוטין בקסמי הכריזמה האדירה שלו, הייתה לו השפעה רבה בחצר המלוכה. בכל מקום אחר, עם זאת, הוא היה הרבה פחות פופולארי. האצילים האחרים מאוד לא אהבו את האאוטסיידר שפלש לטרטוריה שלהם, הכנסייה הרוסית האורתודוקסית ראתה בו מכשף מכיוון שהטיף לנצרות לא-ממוסדת, ופשוטי העם שנאו אותו מכיוון שסימל עבורם את השחיתות והריקבון שפשה בבית המלוכה.

כשנכנסה רוסיה למלחמת העולם הראשונה כנגד גרמניה, שכנע רספוטין את הצאר ניקולאי שעליו להיות בחזית ולפקד על הקרבות מקרוב. רספוטין ואלכסנדרה נותרו מאחור בסנט-פטרסבורג ובהיעדר הצאר, השפעתו של הנזיר על הצארינה רק הלכה וגברה. הוא שכנע אותה שלא להסכים לרפורמות שדרשו נציגי הפרלמנט, והסירוב המתמשך הזה הוביל בסופו של דבר למהפכה הבולשביקית של 1917, הוצאתה להורג של משפחת המלוכה ועליית המשטר הקומוניסטי של ברית המועצות. מי יודע- אולי אם לא הייתה מתרחשת המוטציה אצל המלכה ויקטוריה, רספוטין לא היה נקרא להציל את אלקסיס, הצאר היה מסכים לרפורמות והמהפכה לא הייתה מתממשת…

גם גורלו של רספוטין לא שפר עליו. הוא נרצח בידי חבורת אצילים שנה לפני המהפכה, ב-1916. סיפור ההתנקשות ברספוטין אינו קשור כל כך לנושא של הפרק אבל הוא כל כך מוצלח עד שאי אפשר להתעלם ממנו. האגדה האורבנית טוענת שהאצילים פיתו את רספוטין להגיע לאחד מבתיהם והשקו אותו יין מורעל בכמויות אדירות של ציאניד. באופן מפתיע, רספוטין לא מת: הוא היה מעט מטושטש אבל לא יותר. אחד מהקושרים ירה בו כדור בגב, ורספוטין עדיין סירב למות- ואפילו ניסה לחנוק את רוצחו. עוד שלושה כדורים, ורספוטין נפל לריצפה- עדיין חי! האצילים היכו אותו באלות ולבסוף חנקו אותו. כשהיו משוכנעים שרספוטין סוף סוף הואיל בטובו ללכת לעולמו, קשרו אותו וזרקו את הגופה לנהר קפוא. כשנתגלתה הגופה שלושה ימים מאוחר יותר, הנתיחה שלאחר המוות גילתה שרספוטין אכן מת- אבל לא מיריה, הרעלה או חנק כי אם מטביעה…

סיפור מותו של רספוטין כל כך מוצלח עד שאין ספק שהוא מופרך לחלוטין. מומחים שבחנו את הסיפור טוענים שסביר להניח שרספוטין החשדן כלל לא טעם מהיין, וקרוב לוודאי שהכדור הראשון שפגע בו- במצח, דרך אגב- עשה את העבודה הרבה לפני שנזרק למים. אבל אגדה כל כך מוצלחת, אתם יודעים, אי אפשר להרוג- אולי רק לפצוע.

איך הכל מתחבר

בחזרה אל התורשה והגנטיקה. בשנות השלושים של המאה העשרים כבר ידעו החוקרים שחומצת הגרעין מורכבת מארבעה סוגים של מולקולות המכונות 'בסיסים': A, T, G ו-C. עדיין, לא הייתה כל הוכחה שחומצת הגרעין קשורה לתורשה- ואולי אפילו ההפך. החוקר שגילה אותן הסיק, בטעות, שהבסיסים מסודרים בשרשרת ארוכה החוזרת על עצמה: ATGCATGCATGC וכו', ואם כך הדבר הרי שהיא אינה מקודדת שום מידע תורשתי, באותו האופן שבו אם אכתוב על הדף אבגדאבגדאבגד וכן הלאה, לא ייצא מזה משפט אינטליגנטי. היה סביר יותר להניח שהחלבונים בתוך התא, שהם מולקולות הרבה יותר מגוונות ומתוחכמות, שומרים את המידע אצלם.

מי שסלל את הדרך אל האמת היה ארווין שארגאף. בשנות הארבעים והחמישים הוא חקר את חומצות הגרעין לעומקן והגיע לשתי מסקנות מפתיעות המכונות היום 'חוקי שאראגף'. הגילוי הראשון היה שהבסיסים בחומצת הגרעין אינם חוזרים על עצמם בשרשרת. זה היה רמז משמעותי לכך שיכול להיות שחומצת הגרעין בכל זאת מכילה בתוכה את הגנים. גילוי זה דירבן את חוקרי התא והיה יריית הפתיחה של המירוץ הקדחתני בין המדענים שהתחרו ביניהם על הזכות להיות הראשון לפענח את המבנה התלת-מימדי של חומצת הגרעין, הדי-אן-איי. כולם הבינו שהדי-אן-איי עשוי להיות המפתח לסודות התורשה…לקוד החיים.

הגילוי השני של שארגאף היה אפילו דרמטי יותר. שארגאף מצא שבכל דגימת חומצת גרעין שבדק, בכל היצורים החיים, כמות מולקולות ה-A זהה לכמות ה-T, וכמות ה-C זהה ל-G. אבל שארגאף לא ידע מה לעשות עם הקשר החדש והמפתיע שמצא בין הזוגות, וחיפש מישהו שישפוך עליו אור. בשנת 1952 הוא פגש את ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק וסיפר להם על תגליתו. המידע הזה פקח את עיניהם של שני החוקרים. שנה מאוחר יותר, בעזרת צילומי רנטגן שהשיגו בדרך לא-דרך ממדענית אחרת, רוזלינד פרנקלין, פענחו את מבנה הדי אן איי סופית.

אז איך הכל מתחבר? הנה התמונה המלאה של התורשה.
הדי אן איי הוא מולקולה ארוכה שנראית כמו סולם לולייני. העמודים של הסולם הם מולקולות ארוכות שמכילות אטומי זרחן, אותם אטומים שגילה יוהאן מיישר. כל שלב בסולם יכול להיות מסוג AT, TA, CG או GC, צמדי הבסיסים שזיהה שארגאף. רצף השלבים הוא קוד, ממש כמו שרצף אותיות על דף הוא מילה: ה'מילים' במקרה הזה הן גנים, וכל גן הוא רצף של כמה אלפי שלבים בסולם. מנגנונים מיוחדים מפענחים את רצף השלבים ובונים מהם חלבונים ארוכים- למשל, החלבון שקובע את צבע העיניים, או החלבון שממנו עשויות הציפורניים שלנו.

המולקולה הארוכה של הדי אן איי מתפתלת סביב עצמה ויוצרת כרומוזומים. תא זרע מכיל מחצית מכמות הכרומוזומים הדרושה ליצירת אדם, והביצית את המחצית השניה. כשהם מתמזגים, התוצאה המתקבלת היא תינוק שירש מחצית מהגנים של אביו, ומחצית מאימו. חלק מהגנים יהיו דומיננטיים וחלק רצסיביים, וחלוקה זו היא שתקבע את התכונות שיפגין העולל בהמשך חייו.

כשתא מבקש להשתכפל, הוא פורם את הדי-אן-איי שבגרעין לשני גדילים נפרדים ואז בונה מכל גדיל די-אן- איי חדש. הוא יכול לעשות כן מכיוון שלכל בסיס יש רק בסיס אחד אחר שמתחבר אליו כמו שני פיסות פאזל: A ל-T ו-C ל-G. התוצאה היא שני עותקים זהים של המקור.

או ליתר דיוק, כמעט זהים. לעיתים נדירות- כמו במקרה של המלכה ויקטוריה- מתרחשות שגיאות בהעתקה. במקרים אחרים, מפגש עם חומרים כימיים תוקפניים, קרינה רדיואקטיבית וגורמים מזיקים אחרים יכולים ליצור שברים וקמטים בסולם הדי-אן-אי. אלו הן המוטציות: שינויים פתאומיים וחדים בקוד הגנטי. המוטציה יכולה להיות מזיקה ולגרום להמופיליה, למשל, או להיות מועילה ולהעניק לאורגניזם חלבון חדש שיאפשר לו להיות חכם יותר, יפה יותר, גבוה יותר. המוטציות המועילות מאפשרות לאורגניזם להתחרות טוב יותר ביצורים אחרים ולהתרבות על חשבונם- זו הברירה הטבעית, הכוח הדוחף שמאחורי האבולוציה.

פתרון חידת התורשה היא המהפכה המדעית הגדולה ביותר בחמישים השנים האחרונות, ואולי בכל ההיסטוריה האנושית. בתוך זמן קצר מהרגע שהבנו את מנגנוני התורשה, כבר התחלנו לשנות ולשחק עם הקוד הגנטי שלנו ושל היצורים החיים סביבנו. הנדסה גנטית של מוצרי מזון, שיבוט, סינון עוברים, הסוף למחלות תורשתיות…האפשרויות הן כמעט אין סופיות. מה נעשה עם הידע הזה? זו כבר שאלה אחרת לגמרי.

[עושים היסטוריה] 168: לשים את האטומים במקום הנכון – על מיחשוב ביולוגי

הפודקאסט עושים היסטוריה

 הרשמה לעדכונים בדוא"ל על פרקים חדשים * לרשימת הפרקים המלאה * להורדת האפליקציה של רשת עושים היסטוריה


חוק מור ליווה אותנו נאמנה במשך כחמישים שנה – אך נדמה שמהנדסי השבבים מתקשים להמשיך ולמזער את רכיבי הסיליקון. הביולוגיה הסינטתית מציעה מהפכה דרמטית: מחשבים המבוססים על רכיבים ביולוגים, כדוגמת דנ"א וחלבונים. מילת המפתח היא – סטנדרטיזציה.

את העריכה הלשונית של הפרק ביצעה דינה בר-מנחם, וניר סייג ערך את הקול והלחין את פס הקול. נתן פוזניאק סייע בתחקיר לפרק. בפרק התראיינה אפרת פורטי, פוסט-דוקטורנטית באונ' בן-גוריון ואחת מהמנחות של הקבוצה שתייצג את האוניברסיטה בתחרות iGEM העולמית. תמכו בפרוייקט 'בומרנג' ועזרו לצוות לחולל מהפכה ברפואת הסרטן!


לשים את האטומים במקום הנכון – על מיחשוב ביולוגי

כתב: רן לוי

אחד החוקים המפורסמים בעולם ההנדסה הוא 'חוק מור'. גורדון מור (Moore) היה אחד ממייסדיה של אינטל, ובשנות השישים פרסם מאמר ובו חזה שמספר הטרנזיסטורים בשבב אלקטרוני יכפיל את עצמו בכל שנה, ומאוחר יותר עדכן את התחזית להכפלה כל שנתיים. חוק מור אינו חוק במובן של 'חוק טבע' שאי אפשר להתחמק ממנו או חוק משפטי שחובה לציית לו, אך תחזיתו של מור הוכיחה את עצמה כנכונה: מעבדי המחשב הכפילו את ביצועיהם פחות או יותר בכל שנה וחצי.

אך לכל דבר טוב יש סוף, ונדמה שגם חוק מור מיצה את עצמו: ביולי 2015 הודיע נשיא אינטל כי הוא צופה שאינטל תוציא את הדור הבא של מעבדיה רק בעוד כשנתיים וחצי. הצהרה זו לא ממש הפתיעה את מי שמתמצאים בתחום. גודלם הפיזי של הטרנזיסטורים שהם עשוי השבב הלך וקטן לאורך השנים, עד שכיום רוחבו של טרנזיסטור הוא כעשרים ננו-מטרים, דהיינו כרוחבם של כמה עשרות אטומים המונחים זה לצד זה – ונדמה שמהנדסים מגרדים את גבול קצה היכולת של תהליכי המזעור.

אם נביט אל ההיסטוריה של המחשבים, נוכל למצוא מקבילה למצב הנוכחי בתקופת המעבר בין מחשבים מכניים ומחשבים אלקטרוניים. הטכנולוגיה הדומיננטית במאה התשע-עשרה הייתה המכניקה, ומהנדסים השתמשו בגלגלי שיניים, קורות וקפיצים כדי לבנות את המכונות שלהם. גם המחשבים הראשונים היו מבוססים על מכניקה: הממציא הבריטי צ'ארלס בבג' (Babbage), למשל, תכנן ב-1820 מחשב שהיה מסוגל לבצע פעולות מתמטיות בסיסיות. המחשב היה מורכב מאלפי חלקים גלגלי שיניים וחלקים זעירים נוספים, שנעו בתיאום מושלם זה עם זה כדי לבצע את החישובים. אך המורכבות הגבוה של מערכות מכניות שכאלה הביאה לכך שמהר מאד הגיעו המהנדסים לקצה גבול יכולתם, ובתחילת המאה העשרים כבר היה ברור שמחשבים מכניים מיצו את עצמם. הפתרון היה החלפת המכניקה באלקטרוניקה. שפופרות הואקום, הנגדים והקבלים החליפו את גלגלי השיניים והקפיצים, פתחו בפני המהנדסים עולם חדש של אפשרויות והובילו למחשבים המתוחכמים שאנחנו רואים סביבנו כיום.

יש מי שמאמינים שהמפתח להתגברות על מחסום המזעור של רכיבי הסיליקון הוא לנטוש לגמרי את הסיליקון – ולעבור אל הביולוגיה. במילים אחרות, להחליף את הנגדים, הקבלים והסלילים בחלבונים וסלילי דנ"א. בשנים האחרונות החלום הזה, שנדמה כאילו לקוח מספרי המדע הבידיוני, הולך ומתגשם לנגד עינינו. אך בנייתם של מחשבים ביולוגים דורשת יותר מאשר מעבדות משוכללות וחוקרים חרוצים: היא דורשת גם שינוי מחשבתי מסוים לגבי האופן שבו אנחנו תופסים את הרעיונות הבסיסיים ביותר בתחום המיחשוב, ובאופן שבו אנחנו מבצעים הנדסה גנטית. אך לפני שנדבר על מחשבים ביולוגים ועתיד המחשב, הבה נתחיל דווקא בטכנולוגיה פשוטה בהרבה: הבורג.

סטנדרטיזציה בהנדסה הגנטית

בשנת 1864 היה ויליאם סלרס (Sellers) נשיאו הטרי איגוד המהנדסים והמכונאים של פילדפיה. כבר באחד הנאומים הראשונים שלו באסיפת האיגוד הציג סלרס יוזמה שהייתה מהפכנית בזמנה.
אחד האתגרים הגדולים בתחום המכונאות באותה התקופה היה חוסר האחידות במידות הברגים והאומים. כל סדנא וכל מפעל ייצר את הברגים והאומים שהתאימו לצרכיו שלו, והמשמעות הייתה שכשמכונאי בפילדפיה בא לתקן מכונה שיוצרה בניו-יורק – רוב הסיכויים שלא היו בידיו ברגים ואומים באורך המתאים ובהברגה הנכונה, ועל כן היה נאלץ להזמין את הרכיבים המתאימים מניו-יורק ולהמתין עד שיישלחו אליו. בנאומו תיאר סלרס את המצב הקיים והוקיע אותו כבלתי נסבל.
הפתרון שהציע סלרס נראה לנו, במבט לאחור, מובן מאליו – אבל היה ראשון מסוגו. הוא הציג תכנון של הברגה חדשה ומקורית שפיתח, והציע שכל חברי האיגוד יבנו ויתכננו את המכונות שלהם על פי תכנון זה. במילים אחרות – תקן לברגים ואומים. ויליאם סלרס נחשב בעיני רבים למכונאי ולבונה כלי-עבודה מעולה, ומוניטין זה סייע להצעתו להתקבל בפילדפיה, ומשם לארצות הברית כולה. התקן החדש פתר את בעיית חוסר-האחידות בברגים ואומים, והעניק רוח גבית משמעותית לתעשיה האמריקאית: הוא אפשר למהנדסים ומכונאים להתרכז ברעיונות חדשים והכנסת שיפורים במוצריהם – במקום לכלות את זמנם באיתור הבורג שמתאים למכונה זו, או האום הדרוש למכונה אחרת.

מאה וחמישים שנה לאחר מכן, באמצע שנות התשעים של המאה העשרים, עמד טום נייט (Knight) בפני בעיה דומה – בתחום אחר לגמרי. נייט החל את דרכו כמהנדס אלקטרוניקה במעבדת האינטליגנציה המלאכותית של MIT בשנות השישים והשבעים. המעבדה ב-MIT הייתה באותם הימים מרכז יוצא דופן של חדשנות טכנולוגית וחממה של רעיונות פורצי דרך, ולנייט היה חלק גדול בחדשנות זו: הוא סייע לתכנן חלקים מ-ARPANET, רשת המחשב שהקדימה את האינטרנט, ופיתח טכנולוגיות שונות בתחומי המחשב האישי והדפסה.

בשנות השמונים עבר נייט לעסוק בפיתוח שבבי מעבדים, ועד מהרה התגבשה במוחו התובנה שתיארתי בפתיחת הפרק: חוק מור אמנם עושה עבודה נהדרת בחיזוי מגמת מזעור השבבים – אבל הוא לא יוכל לעשות זאת לנצח. יגיע היום – וטום העריך שמדובר בעשורים ספורים – שבו מזעור הטרנזיטורים יהיה מורכב וקשה מדי לביצוע, וההתקדמות הטכנולוגית המואצת בתחום זה תיפסק.
הבעיה העקרונית בתחום ייצור השבבים היא שבניית הטרנזיסטורים נעשית על ידי הנחת שכבות של אטומים באופן סטטיסטי, דהיינו – המכונה הבונה את השבב מציבה את האטומים בערך במיקום הנדרש. כל עוד מדובר בטרנזיסטורים המורכבים מכמה אלפי או עשרות אלפי אטומים, לסטייה קטנה במיקום אין משמעות מעשית – אך ברגע שרוחב הטרנזיסטור הופך להיות שישים או שבעים אטומים בלבד, לסטיות קטנות במיקום האטומים יכולה להיות השפעה אמיתית על ביצועי הרכיב ותהליך היצור מפסיק להיות אמין דיו. נייט למד בעברו הנדסת כימיה, והכרותו עם תגובות כימיות העניקה לו השראה לכיווני מחשבה חדשים.

"היה לי ברור למדי שאנחנו צריכים למצוא דרכים חדשות לשים את האטומים במקום הנכון. יש טכנולוגיה שמאפשרת לך לשים את האטומים היכן שאתה רוצה אותם – והיא נקראת 'כימיה'. אתה מתכנן את המולקולה, והאטומים במולקולה נמצאים בדיוק היכן שאתה רוצה שהם יהיו. ומהו הסוג המתוחכם ביותר של כימיה? הביו-כימיה. דמיינתי שאולי נוכל לעשות שימוש במולקולות ביו-כימיות כגון חלבונים, שיש להם את היכולת להרכבה-עצמית או ליצור גבישים בגודל שאנו זקוקים לו."

הצעד הראשון של נייט בדרך להגשמת הרעיון היה לכסות את פערי הידע שלו בביולוגיה וביו-כימיה. הוא חזר אל ספסל הלימודים ונטל קורסים לתואר ראשון ושני בביולוגיה. בחלק מקורסים אלה ישב לצד סטודנטים שלמדו אצלו כמרצה לאלקטרוניקה. במקביל קרא נייט את כל הספרים הקלאסיים והחשובים בתחום הביולוגיה וההנדסה הגנטית. הייתה לו שיטה ייחודית ללמוד מספרים: הוא היה קורא במקביל כמה ספרים של סופרים שונים, ומשווה את נקודות המבט השונות של כל כותב לגבי נקודה או תחום מסוים. השוואה זו איפשרה לו לשמור על ראש פתוח ולא להתקבע על פתרון או דרך חשיבה מסוימת.

בשנת 2001 הקים טום נייט את קבוצת הביולוגיה הסינטתית ב-MIT. הוא החל לערוך ניסויים, ורבים מניסויים אלה כללו גם הנדסה גנטית: חיתוך של מקטע דנ"א מוירוס או חיידק אחד, וחיבור שלו עם מקטעי דנ"א מחיידק אחר.
מהר מאד זיהה נייט בעיה גדולה ומהותית באופן שבו נעשית ההנדסה הגנטית הזו: העדר סטנדרטיזציה. כל מעבדה וכל קבוצת מחקר עשתה את ההנדסה הגנטית שלה באופן שונה: לא הייתה שום אחידות באופן שבו נעשו החיתוכים והחיבורים של מקטעי הדנ"א. עובדה זו הקשתה מאד על שחזור הצלחות של קבוצות אחרות, וכל ניסוי ביולוגי החל, מבחינה מעשית, בניסוי מקדים של איך צריך לחבר את מקטע הדנ"א הזה למקטע הדנ"א ההוא. במילים אחרות, המהנדסים הגנטיים נמצאו באותו המצב שבו היו המכונאים בימיו של ויליאם סלרס: במקום להתעסק במימוש רעיונות יצירתיים, הם בזבזו זמן יקר בביצוע פעולות טכניות של חיתוך וחיבור מקטעי דנ"א שלא היה להם ערך חדשני בפני עצמו.

BioBricks

טום נייט החליט שהגיע השעה להחיל את הדיסיפלינה ההנדסית של שימוש בתקנים משותפים גם על עולם הביולוגיה וההנדסה הגנטית. לשם ההוגנות ראוי לציין שהיו ניסיונות ליצור אחידות שכזו גם קודם לכן – אך כל הניסיונות לא היו מוצלחים ולא אומצו באופן נרחב. רק כשהציג נייט, ב-2002, את היוזמה החדשה שלו נפתח באופן מעשי העידן החדש של ביולוגיה סינטתית: שילוב של הנדסה וביולוגיה. הרעיון של טום נייט מכונה 'ביו-בריק' (Bio-Brick): 'לבנה ביולוגית', בתרגום חופשי.

בבסיס הביו-בריק נמצא ה'פלסמיד', שהוא לולאה זעירה של דנ"א'. דמיינו לכם צמיד כמו זה ששים על היד – רק שבמקום חרוזים הצמיד עשוי מדנ"א. פלסמידים זעירים שכאלה קיימים באופן טבעי בחיידקים רבים: הם מכילים מידע גנטי שנפרד, אבל הם לא חלק מהכרומוזומים של החיידק שבהם נמצא רובו המכריע של המידע התורשתי. תפקידם של הפלסמידים בטבע הוא לשמש כמעין 'שגרירים': החיידקים מסוגלים להחליף ביניהם את הלולאות הקטנות של דנ"א, וכך להעביר מאחד לשני תכונות גנטיות חדשות כגון עמידות לאנטיביוטיקה.
אבל לא כל דנ"א חיצוני בהכרח מועיל לחיידק: וירוסים מסויימים, למשל, מסוגלים להחדיר את הדנ"א שלהם אל התא החיידקי ולהשתלט עליו. על כן פיתחו החיידקים מנגנון הגנה כנגד דנ"א זר, והוא 'אנזימי הגבלה'. אנזימי הגבלה הם חלבונים המסוגלים לזהות מקטעים מסוימים ספציפיים של דנ"א – ולחתוך אותם, כמו מספרים חדות שיש להן את היכולת לזהות חרוז מסוים אחד על הצמיד ולחתוך את הצמיד באותה הנקודה. כשאנזים הגבלה מזהה מקטע דנ"א בעל הרצף היחודי שמתאים לו, כמו מפתח למנעול, הוא ננעל עליו – וחותך אותו.

ביו-בריק הוא פלסמיד: לולאה קטנה של דנ"א, שמכילה את המידע הדרוש כדי ליצור חלבון כלשהו. למשל, החוקר יכול ליצור ביו-בריק ובו דנ"א המתאים ליצור המוגלובין, שנמצא בדם שלנו ומשמש להולכת חמצן מהריאות אל התאים. הביו-בריק מכיל גם ארבעה אזורים מוגדרים היטב של דנ"א, שהם נקודות שעליהם יכולים להנעל אנזימי הגבלה: לכל אזור יש אנזים הגבלה שמתאים בדיוק עבורו, כמו מפתח למנעול. דהיינו, החוקר יכול לומר בוודאות שאם הוא מוסיף אנזים הגבלה מסוג א', האנזים יחתוך את צמיד הדנ"א בדיוק בנקודה הספציפית והרצויה, ולא באף מקום אחר. אחרי החיתוך, יש לנו כעת רצועות דקות של דנ"א בעל קצוות פתוחים, כמו רצועות קטנות של ספגטי.

כעת, דמיינו שיש לנו בתמיסה לא סוג אחד של ביו-בריק – אלא שני סוגים. אחד מהם מכיל את הדנ"א לייצור המוגלובין, והשני דנ"א לייצור חלבון רעיל שמסוגל להרוג חיידקים. באמצעות הוספת אנזימי ההגבלה המתאימים, החוקר מסוגל לחתוך את שני הפלסמידים העגולים האלה במקום הרצויים, ואז להוסיף אנזימים אחרים שמחברים את רצועות הדנ"א אלה לאלה. במקום שני פלסמידים קטנים ונפרדים – נקבל כעת פלסמיד בודד שמכיל את שני מקטעי הדנ"א. שימו לב שמדובר בפעולה טכנית ומוגדרת היטב: שני הביו-בריקים מכילים נקודות חיבור תקניות, והחוקר יכול לדעת בודאות שאם יוסיף את האנזימים המתאימים לתמיסה יקבל תמיד את אותה התוצאה – באותו האופן שבו אנחנו יודעים שאם יש לנו שקע תקני בקיר הבית ותקע תקני במכשיר החשמלי שלנו – השקע והתקע יתאימו לזה לזה בוודאות.

כעת מוסיף החוקר את הפלסמידים אל תרבית ובה חיידקים. בדרך כלל מדובר בחיידק מסוג E. Coli, שהם חיידקים שנחקרו באופן נמרץ במשך עשרות שנים והמדענים מבינים את תכונותיהם היטב. החיידקים בתרבית יקלטו את הפלסמיד לתוכם – ואז יחלו לעשות את מה שהם יודעים לעשות היטב באופן טבעי: לתרגם את המידע האצור בדנ"א שעל הפלסמיד, ולייצר את החלבונים שמוגדרים בו הלכה למעשה.

בשנת 2005 ייסדו טום נייט וחברי קבוצתו תחרות בין-לאומית בשם iGem: ראשי התיבות של International Geneticaly Enginnered Machines, או 'מכונות מהונדסות-גנטיות'. אפשר להבין את מקור השם – חיידק שקיבל לתוכו פלסמיד מהונדס שכזה הופך להיות מכונה לכל דבר: אין לו ברירה אלא לייצר את החלבונים כפי שהוגדרו לו בדנ"א החדש. בתחרות ה-iGem מתמודדות קבוצות של סטודנטים לתואר ראשון ותארים מתקדמים מכל רחבי העולם: הם מתכננים ביו-בריקים חדשים, ובעזרתם בונים 'מכונות ביולוגיות' מתוחכמות.

למשל, לא במקרה נתתי את בהסבר דוגמא של פלסמיד מהונדס שמכיל גנים לייצור המוגלובין ורעל משמיד חיידקים. אחד הפרוייקטים הזוכים בתחרות בשנת 2007 היה פרוייקט בשם BactoBlood – קיצור של 'דם בקטריאלי'. הקבוצה מאוניברסיטת ברקלי שבארצות הברית פיתחה את הפלסמידים הללו, מתוך כוונה לאפשר לחיידקי E. Coli לייצר דם מלאכותי עבור בני אדם – ובכך לחסוך את הצורך בתרומות דם. חיידקים מהונדסים שכאלה יוכלו להתרבות בתוך גופו של הפציינט ולייצר המוגלובין. ברגע המתאים יכלו החיידקים לייצר גם את החלבון הרעיל, ישמידו את עצמם וישחררו את ההמוגלובין אל הגוף. תיאור שכזה נשמע, לאוזני, כאילו לקוח מתוך המדע הבידיוני – אבל הוא קיים במציאות, והוא פועל יוצא של הסטנדרטיזציה שמאפשרים הביו-בריקים, סטדרטיזציה שמאפשרת לחוקרים לדלג מעל הקושי הטכני של חיתוך וחיבור דנ"א ולהגיע ישר לעיקר: תכנון ובנייה של המכונות הביולוגיות המדהימות האלה.

אי אפשר לספר על iGEM מבלי לספר על הזווית הישראלית של התחרות הזו. קבוצות מהטכניון ומאוניברסיטת בן-גוריון מתמודדות ב-iGEM מזה מספר שנים, ואז זכו בפרסים מכובדים. למשל. ב-2014 זכתה הקבוצה מהטכניון שפיתחה התקן המזהה רעלנים ואלרגנים במים ובמזון: חיידקי ה-E.Colli מייצרים חלבון הזוהר באור ירוק בתגובה לנוכחותם של כספית, גלוטן או חומרים אחרים. קבוצה מבן-גוריון פיתחה ב-2013 מנגנון השמדה עצמית המאפשר לנטרל את חיידקי ה-E.Coli באופן מוגדר וידוע מראש. כך ניתן יהיה להעזר בחיידק כדי להוביל תרופה מסוימת בתוך הגוף, למשל – ואז לוודא שהוא אכן מושמד ברגע שביצע את תפקידו.

האפשרות העקרונית 'להנדס' מכונות ביולוגית פותחת את הדלת גם להגשמת הרעיון של מחשבים המבוססים על אבני בניין ביולוגיות, אבל צריך לזכור גם שישנה עוד דרך ארוכה לעשות. בשונה מממחשבים אלקטרוניים, שאת הבסיס הפיזיקלי והחשמלי את פעולתם אנחנו מבינים היטב – ההבנה שלנו לגבי דרך פעולתם של הדנ"א והאנזימים השונים בתא החי רחוקה מלהיות מושלמת. תגובות כימיות מסוימות עלולות להפעיל מנגנונים לא-ידועים בתוך התא ואותו מקטע דנ"א עשוי להפיק חלבונים שונים במצבים שונים. במילים אחרות – הביולוגיה היא תחום מורכב מאד. דוגמא טובה למורכבות המדהימה של עולם הטבע, מורכבות שעשויה לצמוח גם מאבני בניין פשוטות כביכול, היא משחק בשם 'משחק החיים'.

משחק החיים של קונווי

שורשיו של משחק החיים במחקריו של ג'ון פון ניומן, מתמטיקאי אמריקני ממוצא הונגרי. פון ניומן עסק, במחצית הראשונה של המאה העשרים, במגוון תחומים: ממתמטיקה טהורה ועד מיחשוב, ונחשב לאחד המדענים המשפיעים של דורו.
אחד מהנושאים שעוררו את סקרנותו של פון ניומן היה היכולת לשכפול עצמי, או במילים אחרות: האם ניתן לתכנן מכונה שתהיה מסוגלת ליצור עותקים של עצמה? זו שאלה בעלת השלכות מעשיות מעניינות, למשל בתחום חקר החלל. לא קל להקים מושבה אנושית על המאדים: מישהו צריך להביא לשם את כל הציוד, להקים מבנים ולבנות תשתיות. שלב ראשוני זה מורכב ויקר כל כך, עד שבינתיים הוא חוסם כל אפשרות מעשית להתיישבות אנושית על מאדים. אבל מה יקרה, שאל פון ניומן את עצמו, אם נצליח לשלוח אל אותם כוכבי לכת או אסטרואידים מרוחקים רובוטים שיהיו מספיק אינטליגנטיים כדי למצוא חומרי גלם – ולבנות עותקים חדשים של עצמם? רובוט אחד שנשלח, בחללית זולה יחסית, יוכל להקים עד מהרה צבא של רובוטים זהים, שיאספו חומרי גלם, יקימו את המבנים ויבנו את התשתיות – וכך יכינו את הקרקע לבני האדם שיבואו אחריהם.

כמובן שתחום הרובוטיקה בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת לא היה מתקדם דיו כדי לנסות וליישם רעיונות שכאלה בפועל, אך פון ניומן המתמטיקאי המשיך לחקור את הנושא מהזווית התאורטית. הוא יצר מודל מתמטי מופשט של מכונה רובוטית – 'אוטומטון' – שהייתה מסוגלת לבצע חישובים מורכבים כמו כל מחשב – וגם ליצור העתק מושלם של עצמה. בכך הוכיח פון ניומן שהרעיון העקרוני של מכונה המסוגלת לשכפול עצמי אפשרי, לפחות ברמה העקרונית.

ג'ון קונוואי (Conway) נולד בשנת 1937, ובדומה למתמטיקאים גדולים רבים אחרים – הפגין יכולת מרשימה מגיל צעיר מאוד. בגיל ארבע כבר ידע לחשב חזקות, והצטיין בחשבון בבית הספר היסודי. כמתמטיקאי, תחומי העניין שלו היו רחבים במידה יוצאת דופן, והוא תרם תרומות חשובות למדע בנושאים רבים ושונים, מאלגברה ועד תורת המספרים.
הפרט הרלוונטי לענייננו היה העניין שגילה קונוואי במשחקים, עניין שכנראה התפתח אצלו עוד כשהיה סטודנט באוניברסיטת קיימברידג' ובילה אינספור שעות במשחקי שש-בש עם סטודנטים אחרים. קונוואי חקר את היסודות המתמטיים של משחקים קיים ואף המציא משחקים חדשים ומעניינים.

בשלהי שנות השישים שמע קונוואי על מודל האוטומטון של ג'ון פון ניומן, והרעיון סקרן אותו מאוד. הוא מיד ראה את הקשר שבין המודל המתמטי המופשט לעולם הטבע, שהרי כל יצור חי מסוגל – בהגדרה – ליצור עותקים חדשים של עצמו. הוא רצה לחקור לעומק את הקשר בין האוטומטונים ויצורים חיים, אך גילה שהמודל של פון ניומן היה מורכב ומסובך מכדי שניתן יהיה לעבוד עמו, במיוחד כיוון שמחשבים היו עניין חדש למדי באותה התקופה.
על כן החליט קונוואי לקחת על עצמו אתגר: פישוט המודל של פון ניומן. הוא רצה למצוא מודל מתמטי שיהיו לו אותם התכונות של האוטומטון של פון ניומן – דהיינו, ניתן יהיה לבצע באמצעותו חישובים מורכבים וגם שכפול עצמי – ובו בזמן מודל שיהיה מספיק פשוט כדי שניתן יהיה ליישם אותו בפועל על לוח משחק רגיל, או באמצעות דף ועט. קונוואי וכמה מתלמידיו בילו כשנה וחצי, בעיקר במהלך הפסקות קפה ארוכות, בניסיון לבנות מודל מתמטי מופשט שכזה. ב-1970 הגיעו, סוף סוף, לתוצאה שסיפקה אותם.

'משחק החיים של קונוואי', כפי שמכונה המודל, מתנהל באופן הבא.
קחו דף משבצות רגיל. כל משבצת מייצגת תא: יצור 'חי' קטן. אם המשבצת מושחרת היצור חי, ואם היא ריקה – היצור מת. לכל יצור ביקום המשבצות שלנו יכולים להיות עד שמונה שכנים, במשבצות הסמוכות. הכלל הוא כזה: אם ליצור יש ארבעה או יותר שכנים – הוא מת כתוצאה מ'צפיפות יתר'. אם יש לו רק שכן אחד או אם אין בכלל שכנים – הוא מת מ'בדידות'. אם למשבצת ריקה יש בדיוק שלושה שכנים – יוולד שם יצור חדש. וזה הכל! שלושה כללים פשוטים ומוגדרים היטב, ומשחק שאפשר לשחק על דף נייר או לוח שחמט משובץ. כל מה שצריך לעשות הוא לקבוע את הקונפיגורציה הראשונית של היצורים ביקום המשבצות – זאת אומרת, לבחור מספר משבצות שיהיו מושחרות כבר בהתחלה – ואז להחיל את הכללים הללו שוב ושוב בלולאה, דור אחר דור, ולראות מה קורה. משחק החיים כל כך פשוט, עד שאני זוכר את עצמי משחק אותו בבית הספר היסודי: מצייר ומוחק משבצות במהלך שיעורים משעממים כדי לראות מה יקרה.

ומה שקורה הוא מרתק. הכללים הפשוטים שניסחו קונוואי ותלמידיו יוצרים על הדף תבניות מוזרות ומרתקות – תבניות מורכבות שכאילו צומחות מאליהן בתוך עולם המשחק. למשל, ישנן קונפיגורציות התחלתיות שיוצרות 'מושבות' משגשגות של יצורים שחיים במשך אלפי דורות – וקונפיגורציות אחרות שבהן המושבות נכחדות במהירות, או פורחות, מתפרצות באנרגיה יוקדת של צמיחה וגדילה – ואז מתות ונעלמות במפתיע. לעיתים נוצרות מושבות שנעות במחזוריות בין שניים, שלושה ויותר פיזורים שונים – לפעמים צמיחה, ולפעמים דעיכה. פה ושם גילו קונוואי ועמיתיו תבניות מרתקות במיוחד, כדוגמת ה'רחפן' – שהוא תבנית של משבצות שמסוגלת 'לנוע' על פני לוח המשחק כמו נמלה בעקבות מזון. בכל דור 'מתות' משבצות מסוימות ברחפן ואחרות נולדות, כך שהתבנית זזה בכיוון מוגדר.

כל התבניות והתצורות הללו, שנוצרו כאמור מתוך מספר כללים פשוטים וברורים, היו אקראיות ובלתי ניתנות לחיזוי לחלוטין – דהיינו, אי אפשר היה לנחש, מתוך קונפיגורציה התחלתית מסוימת, מה תהיה התוצאה הסופית של המשחק: האם מושבה תחיה מיליארד דורות או תמות בתוך אלף דורות בלבד, ואם תישאר במקום או אולי תחליט לנוע למקום אחר על הלוח… דווקא האקראיות הזו היא זו שקסמה לג'ון קונוואי יותר מכל דבר אחר:

"משחק החיים שלי לא היה ידוע מראש. הגישה שלי הייתה: אם אתה לא יכול לחזות מה תעשה המכונה, זה כנראה כיוון שהיא מסוגלת לעשות כל דבר."

באחת ההזדמנויות פגש קונוואי מתמטיקאי אחר בשם מרטין גרדנר (Gardner). לגרדנר היה טור קבוע בירחון Scientific American, שעסק בחידות ושעשועים מתמטיים. הטור של גרדנר היה מצליח ביותר ומשך אליו עשרות אלפי קוראים מכל רחבי העולם.
קונוואי סיפר לגרדנר על המשחק שלו, ואף הציע אתגר מיוחד לקוראים. אחת השאלות המסקרנות, מנקודת מבט מתמטית, הייתה – האם ניתן לבחור קונפיגורציה ראשונית של יצורים, שתיצור תבנית שהולכת וגדלה, וגדלה וגדלה, עד לאינסוף. קונוואי הכריז שהראשון שימצא תשובה לשאלה יקבל ממנו חמישים דולר.

מרטין גרדנר תיאר את משחק החיים לקוראיו בגיליון שיצא לאור באוקטובר 1970 – אבל איש מהם לא היה מוכן להתלהבות האדירה שבה קיבל אותו הקהל. הטור של אותו החודש נחשב לפופולרי ביותר מכל הגיליונות, וגרדנר קיבל יותר מכתבי תגובה מהקוראים מאשר קיבל כל מאמר אחר שהתפרסם אי פעם ב-Scientific American בכל מאה ומשהו שנותיו. הקוראים, שהוקסמו מהפשטות המהפנטת והמתעתעת של משחק החיים, לא הפסיקו לנסות ולגלות תבניות חדשות. בתוך זמן קצר הצליח מתמטיקאי מ-MIT לפצח את האתגר של קונוואי: הוא גילה 'תותח רחפנים' – דהיינו, תבנית התחלתית שיוצרת בכל פרק זמן קבוע רחפן, שזוחל לו על הלוח ומתרחק מהמושבה המקורית כמו פגז שנורה מתותח. כיוון שרחפנים אף פעם לא מתים, מדובר בתבנית שהולכת וגדלה עד אינסוף.

אתגר נוסף, עם זאת, נותר לא פתור. קונוואי, כזכור, המציא את משחק החיים בניסיון לפשט את המודל המורכב של פון-ניומן, שהיה מסוגל לבצע שכפול עצמי. אמנם ניתן היה להוכיח מתמטית שהכללים הפשוטים של משחק החיים מאפשרים בחירת תבניות המסוגלות לשכפול עצמי – אבל איש לא הצליח למצוא תבנית שכזו בפועל.

המצאת המחשבים האישיים הזולים והזמינים העניקה למשחק החיים דחיפה משמעותית, כשאלפי חובבים כתבו תוכנות פשוטות שהריצו סימולציות של המשחק, בעיקר בלילות – כשהמחשב עמד ללא שימוש. יש מי שטוען שיותר זמן מחשב הוקדש למשחק החיים של קונוואי, מאשר לכל פעילות חישובית בודדת אחרת.
המאמצים המשותפים של חובבי המשחק הובילו למציאת עוד ועוד תבניות מעניינות, ובסופו של דבר הצליח אחד מהם – מתכנת בשם אנדרו ווייד (Wade), לפצח את החידה. הוא גילה תבנית התחלתית, אותה כינה "ג'מיני", שהייתה מסוגלת לשכפל את עצמה בתוך שלושים ושלושה מיליון דורות. שחקן אחר הצליח אפילו ליצור מחשב מושלם בתוך המשחק, הכולל תבניות המתנהגות כתאי זיכרון, רחפנים המדמים אותות חשמליים וכדומה.

ג'ון קונוואי עצמו לא כל כך מרוצה מהצלחת המשחק שקרוי על שמו.

"נהגתי לומר, ואני עדיין אומר זאת מדי פעם, שאני שונא את משחק החיים. אני לא באמת שונא אותו, לא היום בכל אופן. הסיבה לכך ששנאתי אותו הייתה כיוון שבכל פעם ששמי הוזכר, זה תמיד היה בהקשר של משחק החיים, ואני לא חושב שהמשחק היה עד כדי כך מעניין. הוא האפיל על הרבה דברים חשובים אחרים שעשיתי בחיי. אבל עכשיו אני כבר מזדקן, והיכולת שלי לשנוא דועכת. בכל זאת, זה היה הישג שאני מאד גאה בו, אבל לא בא לדבר עליו כל הזמן."

אך למרות שקונוואי אולי קצת פחות מאושר – הצלחתו של משחק החיים בכל זאת דירבנה את המתמטיקאים להקדיש יותר תשומת לב לענף המתמטי שעוסק ב'אוטומטונים' פשוטים שכאלה, ולהבין כיצד ניתן להעזר בהם כדי לדמות תופעות מורכבות מאד בעולם האמיתי, כגון סימולציות של מזג האוויר. אך יותר מהאספקטים המעשיים של המשחק, המוגבלים למדי, משחק החיים מדגים כיצד יכולות מערכות מורכבות, בעלות התנהגויות מרתקות, להיווצר באופן טבעי מתוך אבני בניין פשוטות – תופעה המכונה Emergence. הוא גורם לנו לחשוב מחדש על הנחות היסוד שלנו כשאנחנו מנסים ל'ברוא' מערכות מורכבות משלנו, כגון מחשבים בעלי בינה מלאכותית וכדומה.

טרנזיסטור ביולוגי

תופעת ה-Emergence מטרידה את מנוחתו של חוקר אחר בתוך הביולוגיה הסינטתית.
דרו אנדי (Endy) נולד בארה"ב בשנת 1970. הוא גילה עניין רב בלימודי הביולוגיה בתיכון, אבל לא התלהב משיטות הלימוד המיושנות בבית ספרו שכללו בין היתר שינון בעל פה של מאתיים חרקים מסוגים שונים – בלטינית! באוניברסיטה למד הנדסת בניין והנדסת סביבה, עסק תקופה מסוימת במערכות טיהור-שפכים – אך הסקרנות כלפי עולם הטבע לא נתנה לא מנוח ובסופו של דבר חזר לתחום, הפעם כמהנדס כימיה.

במסגרת עבודת הדוקטורט שלו ניסה לשכנע כמה גנטיקאים שעמם עבד לבצע עבורו כמה ניסויים, אבל כל אחד היה עסוק במחקריו ולאיש לא היה זמן לסייע. אנדי הבין שאם הוא רוצה שמשהו יקרה במעבדה כדאי שילמד לעשות זאת בכוחות עצמו. אך הניסיון שצבר אנדי בעבודת המעבדה רק הוביל לתסכול גדול יותר.

"שמתי לב שכל התחזיות שהשגתי מהמודלים הממוחשבים לגבי התנהגותן הצפויה של המערכות הביולוגיות הטבעיות כשהכנסנו בהן שינויים – היו שגויות לחלוטין. רציתי התנהגות אחת, עשיתי את השינוי – ובדיוק הדבר ההפוך התרחש… [למשל] עשיתי מספר שינויים במבנה של וירוס כדי שיתפתח מהר יותר. הייתי נכנס למעבדה, עושה את השינויים, והוירוס היה מתפתח לאט יותר.."

אנדי הגיע מעולם ההנדסה ולא היה מוכן לקבל את אי הוודאות הזו: כיצד אפשר לתכנן מערכת כלשהי, מבלי שאפשר לחזות את התנהגותה במידה סבירה של ודאות? כפי שניסח זאת אנדי –

"אני אוהב פשטות. לא הייתי רוצה שהמטוס שעליו אני טס מחר ייפתח תוך כדי טיסה התנהגויות בלתי-צפויות בסגנון ה-Emergence.'

בשנת 2001 חבר דרו אנדי לטום נייט, והיה ממקימיה של המעבדה לביולוגיה סינטתית ב-MIT ומייסדי תחרות ה-iGEM. העבודה עם נייט הובילה גם אותו להכיר בחשיבותה של הסטנדרטיזציה:

"למרות שיש לי שלושה תארים כמהנדס – לא הבנתי [את חשיבותה של האחידות התקנית] עד שטום נייט הציע שיכול להיות נחמד אם יהיו לנו רכיבים ביולוגיים תקניים שניתן יהיה לחברם זה לזה בקלות, ואחרי שנחבר אותם זה לזה יפגינו התנהגות צפויה."

התובנה הזו הוליכה את אנדי לתובנה אחרת: שבמקום 'להנדס לאחור' מערכות טבעיות – דהיינו, לנסות ולפענח כיצד פועלות המערכות בתא כדי לשנות אותן בהמשך – ניתן להתחיל דווקא מהכיוון ההפוך:

'המסקנה שאליה הגעתי הייתה שאבולוציה אינה בוררת מערכות ביולוגיות טבעיות כדי שאנחנו נוכל להבין אותן […] ועל אחת כמה וכמה כדי שנוכל לשנות אותן. זהו אינו חלק מהתפקוד האובייקטיבי של האבולוציה. אם אני רוצה ליצור מודלים מדוייקים של מערכות ביולוגיות, אם אני רוצה להיות מסוגל לחזור את התנהגותן כשהסביבה או אני עושים בהן שינויים – אז אני צריך לבנות אותן בעצמי."

בשנת 2013 הצליחו דרו אנדי ועמיתיו, עכשיו כבר באוניברסיטת קורנל, לבנות בעצמן רכיב ביולוגי פורץ דרך וחשוב במיוחד. כדי להבין את חשיבותה של פריצת הדרך הזו, יש ראשית להבין את חשיבותם של הטרנזיסטורים במעבדים אלקטרוניים מודרניים. שימו לב שהכוונה כאן היא לרכיב אלקטרוני בגודל ננו-מטרי, ולא לרדיו-טרנזיסטור, שהוא מכשיר חשמלי שאפשר להחזיק ביד. הטרנזיסטור הוא מעין שער המסוגל לחסום מעבר של אותות חשמליים או לאפשר אותו – כמו ברז, שמאפשר או מפסיק את זרם המים דרכו. יכולת זו, לאפשר או לעכב מעבר של זרם חשמלי, אינה נשמעת מרשימה במיוחד – אך היא הבסיס לכל המורכבות האדירה של המחשבים בימינו, ומעבדי המחשב מכילים מילארדים של טרנזיסטורים המחוברים זה לזה.

קבוצתו של דרו אנדי הצליחה לממש, בפעם הראשונה, רכיב ביולוגי שהוא המקבילה לטרנזיסטור האלקטרוני. רכיב זה, המכונה 'טרנסקיפטור', מסוגל לשלוט על הפקתם של חלבונים בתוך התא באותו האופן שבו שולט הטרנזיסטור האלקטרוני על מעבר הזרמים החשמליים: הטרנסקריפטור יכול לאפשר את תהליך ההפקה של החלבונים או להפסיק אותו, כאילו לחצנו על כפתור שמפעיל או מכבה מכונה כלשהיא.

כיצד פועל הטרנסקריפטור?
הדנ"א, נזכור, מכיל מידע שמגדיר לתא כיצד ליצור חלבונים מסוימים. אפשר לדמות אותו לתרשימי בנייה שמהם אפשר לבנות בניין. הבעיה היא שכל עוד התרשימים האלה נמצאים במגירה של האדריכל – אי אפשר לעשות איתם שום דבר. כדי לבנות בית, צריך ליצור עותקים של תרשימי הבנייה ולחלק אותם למהנדסי הבניין שיקימו את המבנה בפועל. באותו האופן, מערכות התא צריכות להיות מסוגלות לפענח את המידע השמור בדנ"א ולהעביר אותו ליחידות שמייצרות את החלבונים בפועל.
השלב הראשון בתהליך הפענוח הוא 'שעתוק' (Transcription).מולקולה מיוחדת בשם RNA פולימראז' עוברת על פני סליל הדנ"א ויוצרת ממנו מולקולות בשם רנ"א. מולקולות הרנ"א הן מעין שכפולים של המידע שהיה בדנ"א: באנלוגיה שלנו, הרנ"א פולימראז' הוא כמו מכונת שכפול שיוצרת העתקים של תרשימי הבנייה. בשלב השני, שלב 'התרגום' – מולקולות הרנ"א נשלחות אל הריבוזומים, שהם 'בתי החרושת' שמפיקים את החלבונים בפועל – כמו מהנדסי בניין שמקבלים את השכפולים של תרשימי הבנייה ובונים בעזרתם את הבתים.

הטרנסקריפטור הוא מולקולה שמפריעה לרנ"א פולימראז' להתחיל בתהליך השעתוק. היא בולמת את תנועת מולקולת הרנ"א פולימראז', כאילו שמישהו תקע טריז בתוך מכונת השכפול שלנו ומפריע לה לעבוד. החוקרים מסוגלים לשלוט בטרנסקריפטור בעזרת אנזימים מיוחדים: אם אין אנזימים, הטרנסקריפטור 'תוקע' את תהליך השעתוק. אם יש אנזימים, הטרנסקיפטור מפסיק להפריע ותהליכי השעתוק והתרגום ממשיכים כסדרם – עד שהחלבון שהיה מקודד בתוך הדנ"א נוצר בפועל בתוך התא.

לטרנסקיפטור שתי משמעויות חשובות. הראשונה היא שהוא מאפשר לחוקרים לחקות, באמצעות אבני בניין הביולוגיות של דנ"א ואנזימים, את פעולתו של הטרנזיסטור האלקטרוני – ובאותו האופן שבו ניתן להשתמש בטרנזיסטור האלקטרוני כדי לבנות מעגלים לוגיים מתוחכמים ושימושיים, ניתן יהיה גם להשתמש בטרנסקריפטור לבניית מעגלים ביולוגיים מורכבים. במילים אחרות: נוכל לבצע חישובים בתוך תא חי, באותו האופן העקרוני שבו אנחנו מבצעים חישובים בעזרת גוש של סיליקון.
ישנו הבדל עקרוני ברור בין מחשבים מבוססי-סיליקון ומחשבים ביולוגיים: מחשבי הסיליקון מהירים מאד ופועלים במגוון של תנאי סביבה כמו חום וקור קיצוניים, בעוד שהטרנסקיפטור ושאר הרכיבים הביולוגיים איטיים מאד – אפילו חישובים פשוטים יכולים לארוך שעות רבות – והם רגישים מאד לשינויי טמפרטורה וכו'. לדרו אנדי יש תשובה טובה לשאלה זו. בראיון לאתר אינטרנט הוא אמר –

"אנחנו לא הולכים להחליף את המחשבים מבוססי הסיליקון. אנחנו לא עומדים להחליף את הטלפון או המחשב הנייד שלך. אבל אנחנו נגרום למחשבים לעבוד במקומות שבהם סיליקון לעולם לא יעבוד."

החשיבות השניה של הטרנסקיפטור היא בכך שהוא מפחית את הסיבוכיות והמורכבות של עבודה עם מערכות ביולוגיות. כפי שנוכחנו לדעת ב'משחק החיים', מערכות ביולוגיות יכולות להפגין התנהגויות מורכבות מאד גם מאבני בניין צנועות יחסית. באלקטרוניקה, אנחנו עוקפים חלק גדול מהמורכבות בכך שאנחנו מניחים שלכל טרנזיסטור יש רק שני מצבים: 'פתוח' או 'סגור' – יש זרם, או אין זרם. הטרנסקריפטור מאפשר לנו גם כן לעקוף את המורכבות בכך שגם לו יש רק שני מצבים: 'פתוח' או 'סגור' – יש חלבון או אין חלבון. הלוגיקה הבינארית הזו של אפס ואחד היא המפתח לתכנון מערכות ביולוגיות מורכבות מאד.

ראוי לציין גם שטרנסקריפטור עומד בתקן הביו-בריק ולכן ניתן לשלב אותו במכונות הביולוגיות הקיימות, ולא פחות חשוב – קבוצתו של דרו אנדי שחררה את תוצאות המחקר במלואן לרשות הציבור, באופן חופשי, במקום לרשום פטנט על הטכנולוגיה.

אם וכאשר תבשיל טכנולוגיית הטרנסקריפטור וניתן יהיה לעשות בה שימוש גם בעולם האמיתי, יש לה פוטנציאל שאפילו המדע הבדיוני מחוויר לצדו. מעגלים ביולוגים המוטמעים בתוך התאים יוכלו לגלות ולאבחן שינויים בכימיה של התא – למשל, לזהות כשתא הופך להיות סרטני – ובתגובה לשחרר לזרם הדם חלבונים שיאותתו לרופאים על מצבו של החולה, או אפילו חלבונים שירפאו את התא או שיגרמו לו להשמיד את עצמו. מעבר להשלכות המעשיות, דרו אנדי מאמין שהביולוגיה הסינטתית תאפשר גם לחובבים ומהנדסים יחידים להשתלב בתחום ולבנות מערכות מתוחכמות בכלים שפעם היו זמינים אך ורק לחברות ענק ואוניברסיטאות, בדומה לאופן שבו מהפכת המחשוב האישי הוציאה את המחשבים ממעבדות מחקר של חברות גדולות והכניסה אותם לכל בית. ועדיין לא אמרנו מילה לגבי הסוגיות האתיות המורכבות שללא ספק יצוצו כשנתחיל להראות התערבות כה דרמטית בתהליכים טבעיים של הגוף.

אלו הפנטזיות, בכל אופן. האם תבשלנה הביולוגיה הסינטתית והמחשוב הביולוגי לכדי שימוש מעשי? אי אפשר להבטיח דבר: רעיונות כמו ה'דם החיידקי' כך חדשניים, עד שיידרשו שנים של ניסויים קפדניים כדי לוודא שהם אכן ישימים בבתי חולים. על יישום מעשי של מיחשוב באמצעות טרנסקריטפור אף אחד אפילו לא מדבר, בשלב הזה. אבל יש לי תחושה שעצם פריצת הדרך של סטנדרטיזציה בעולם ההנדסה הגנטית – היא התפתחות מכריעה בפני עצמה. גם אם טכנולוגיה כזו או אחרת תתרסק ותיפול – זו תהיה רק מהמורה זמנית ותו לא. הביו-בריקים והטרנסקריפטור הם בסך הכל כלים בידיים אנושיות – לא שונים מהותית מגרזני אבן וחניתות: ההיסטוריה מלמדת אותנו שברגע שנותנים לבני האדם כלים חדשים, הם כבר יידעו לעשות בהם שימוש – ובדרך כלל יהיה זה שימוש שהאנשים שהמציאו את הכלים המקוריים כלל לא היו מעלים על דעתם. טום נייט ניסח זאת היטב:

'אני עוסק בטכנולוגיה כבר המון שנים. כששואלים אנשים אילו דברים מדהימים עומדים להתרחש בעוד חמש או עשר שנים, הם תמיד מגזימים בתחזיות לגבי חמש שנים – ותמיד מעריכים בחסר את מה שיקרה בעוד עשר. דמיין לעצמך שאתה בימיה הראשונים של תעשיית המוליכים-למחצה ומישהו אומר- עכשיו, תחזה לי את ה-iPad. אתה לא תהיה מסוגל לעשות את זה. אני לא יכול להגיע לכם מה יקרה, אבל אם תסתכלו על זה במבט על, הביולוגיה הסינטתית היא הטכנולוגיה של המאה הזו. היא עומדת לשנות את האופן שבו אנחנו בונים דברים. ביולוגיה היא בעיקרה טכנולוגיית ייצור, ואנחנו נמצאים על הקצה של להבין איך לשלוט בה. אי אפשר לחזור או להעריך את השפעותיה – אבל השפעה תהיה, והיא תהייה עצומה.'

 ביבליוגרפיה:

http://archive.wired.com/wired/archive/10.01/standards.html
http://media.proquest.com/media/pq/classic/doc/2297722311/fmt/ai/rep/NPDF?_s=YgOTAZqIl850Lq8ZvcypS98B31Y%3D
https://books.google.co.il/books?id=y4VGsMOfvJEC&lpg=PA84&pg=PA90#v=onepage&q&f=false
http://www.fastcompany.com/3000760/tom-knight-godfather-synthetic-biology-how-learn-something-new
http://edge.org/conversation/engineering-biologyhttp://www.ibiblio.org/lifepatterns/october1970.html
http://www.extremetech.com/extreme/152074-stanford-creates-biological-transistors-the-final-step-towards-computers-inside-living-cells
http://med.stanford.edu/news/all-news/2013/03/biological-transistor-enables-computing-within-living-cells-study-says.html
http://www.mercurynews.com/business/ci_22898974/biological-computer-created-at-stanford
http://www.npr.org/2013/03/29/175604770/tiny-dna-switches-aim-to-revolutionize-cellular-computing
https://biobricks.org/bpa/contributions/57/
http://www.lcc.uma.es/~jja/recidiva/042.pdfhttp://www.doc.ic.ac.uk/~nd/surprise_96/journal/vol4/cs11/report.html
http://www.theprojectspot.com/tutorial-post/creating-a-genetic-algorithm-for-beginners/3
http://www.cs.bham.ac.uk/internal/courses/intro-nc/current/notes/14-examples-of-evolutionary-algorithms.pdf
http://rogeralsing.com/2008/12/07/genetic-programming-evolution-of-mona-lisa/
http://www.perlmonks.org/?node_id=298877
http://www-history.mcs.st-andrews.ac.uk/Biographies/Conway.html
http://www.dailymotion.com/video/x2iq0iw
https://alumni.stanford.edu/get/page/magazine/article/?article_id=29598
http://bio.davidson.edu/genomics/2014/GeneticLogic.pdf

[עושים היסטוריה] 167/166: המפץ הגדול

הפודקאסט עושים היסטוריה

בפרק זה נתמקד בשני קצוות מנוגדים של חיי היקום: השניות הראשונות של המפץ – ובמיוחד תקופת ה'אינפלציה הקוסמית' – ובאופן שבו יגיע היקום לסופו, תחת השפעתה של ה'אנרגיה האפלה' המסתורית.

  • 0430: אלן גות' (Guth) החל את הקריירה האקדמית כמדען מבטיח – אך 'התבזבז' ולא מיצה את הפוטנציאל שבו. עד היום שבו הגה את רעיון 'האינפלציה הקוסמית' – ושום דבר כבר לא יהיה כבעבר..
  • 3530: על התעלומה של 'אסימטריית הבריונים': מדוע יש ביקום יותר חומר מאנטי-חומר?
  • 4300: הפיסיקאי אדם ריס (Riess) מקבל מהמחשב שלו תוצאה בלתי הגיונית בעליל, ומבין שהיא מעידה על מהפכה מדעית כבירה. הבעיה? קבוצת מדענים נוספת גילתה אף היא את 'האנרגיה האפלה' באותו הזמן ממש – ושתי הקבוצות יוצאות למירוץ קדחתני אחת מול השניה, להיות הראשונה שתפרסם את המאמר המדעי הרשמי.

את העריכה הלשונית של הפרק ביצעה דינה בר-מנחם, וניר סייג ערך את הקול והלחין את פס הקול. את התחקיר לפרק ערך נתן פוזניאק.

תיקון טעות

האסטרופיזיקאים דורון קושניר מפרינסטון ובועז כץ ממכון וויצמן הסבו את ליבי לטעות בהסבר שננתי בפרק לגבי סופרונובות מסוג 1a – טעות שמסתבר שהיא נפוצה למדי. זו ההזדמנות לתקן את המעוות 🙂 דורון, ובועז – רוב תודות!
רן

"הי רן, 

אנחנו אסטרופיסקאים (בועז ממכון וויצמן ודורון מהמכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון) ומאזינים אדוקים ומרוצים של עושים היסטוריה. בפרק המפץ הגדול חלק ב׳ אתה מזכיר בקצרה סופרנובות מסוג 1a. ההסבר שתארת לתופעה, ננס לבן שמגיע למסה הקריטית, נתקל לאחרונה בקשיים רבים ורוב העוסקים בתחום לא מאמינים שהוא יכול להסביר את כלל הסופרנובות מסוג זה ואולי אינו תקף בכלל. מהו המקור לפיצוצים אלו הוא שאלה פתוחה. לנו ולחוקרים שעובדים איתנו יש תאוריה חדשה, שהפיצוץ נובע מהתנגשות ישירה של ננסים לבנים, במהירות של אלפי ק״מ לשניה, ללא כל קשר למסה הקריטית. יש לנו סיבות תצפיתיות טובות לחשוב שההסבר החדש הוא ההסבר הנכון.

בכל מקרה, יש אי דיוק חשוב בתאור שנתת שמוסבר ביתר פירוט למטה: עוצמת הקרינה הנפלטת מסופרנובה מסוג 1a איננה קבועה כפי שאמרת. למעשה, היא משתנה בכמעט סדר גודל בין סופרנובות שונות מסוג זה. מעניין ששגיאה זאת לגבי התכונה התצפיתית הפשוטה ביותר – עוצמת הקרינה, מופיעה במקומות רבים, כנראה בהשראת המודל התאוריטי הישן.

בפרק נתת את התיאור הבא,

״סופרנובה מסוג 1a מתרחשת כשכוכב מסוג 'גמד לבן' – כוכב ישן וכבוי – מושך אליו חומר מכוכב פעיל שנמצא סמוך אליו: הגמד הלבן 'שואב' את החומר, בולע ממנו עוד ועוד – עד שהמאסה שלו מגיעה לערך קריטי מסויים שמאפשר להצית מחדש את תהליך ההיתוך הגרעיני … הפרט המעניין בתהליך הזה, הוא שהוא אחיד למדי: הגמד הלבן צריך להגיע לערך קריטי מסוים מאוד של מאסה כדי להתחיל את שרשרת הפיצוץ, ולכן עוצמת הקרינה הנפלטת מסופרנובה מסוג 1a תהיה, כמעט תמיד, אותה עצמת קרינה.״

למעשה עוצמת הקרינה הנפלטת מסופרנובה מסוג 1a איננה קבועה והיא משתנה בכמעט סדר גודל בין סופרנובות שונות. העובדה הזאת הובהרה בפעם הראשונה כבר בשנת 1993, שהוא אחד המאמרים החשובים ביותר בחקר סופרנובות אלו (1113 ציטוטים נכון להיום), ולמעשה מדידת מרחקים מתבססת על תוצאה ממאמר זה (קשר פיליפס).[…] 

לאנשים רבים יש רושם מוטעה שעוצמת ההארה של סופרנובות היא קבועה, וטענה זאת מופיעה בתאורים פופולריים רבים. סביר להניח שהסיבה לטעות היא אמונה במודל התיאורטי שהיה נהוג עד לעשור האחרון. אם הסופרנובות האלו מתפוצצות כשננס לבן מגיע למסה קריטית, אז התחזית הפשוטה ביותר היא שעוצמת ההארה תהיה קבועה. על-פי התצפיות עוצמת ההארה איננה קבועה. עובדה זאת גרמה לעובדים בתחום לשנות את המודל של הננס הלבן המתפוצץ ע״י הוספת שלב בעירה איטית לפני הפיצוץ שמאפשר עוצמות שונות אם משחקים עם משך זמן הבעירה האיטית (משחק זה לא מבוסס על הבנה פיסיקלית). למעשה המצב הוא אפילו חמור יותר עבור מודל המסה הקריטית. הסיבה היא שתצפיות עדכניות מראות שסופרנובות חזקות יותר נוטות להתפוצץ בגלקסיות צעירות בעוד שסופרנובות חלשות יותר נוטות להתפוצץ בגלקסיות זקנות. אם הננס הלבן מתפוצץ תמיד באותה מסה קריטית, איך הננס הלבן יודע באיזו גלקסיה הוא נמצא? גם הסיבוך של הבעירה האיטית שהוסף בכדי להסביר את טווח העוצמות לא מספק שום הסבר לקשר בין העוצמה לסוג הגלקסיה. מדענים רבים מודים שהמודל הישן בעייתי. כפי שציינו למעלה, אנחנו חושבים שהוא פשוט לא נכון.

אז מה קורה כאן? מדוע ננסים לבנים מתפוצצים? זהו בדיוק נושא המחקר שלנו בשנים האחרונות (ביחד עם סובו דונג מאוניברסיטת בייג׳ין). אנחנו מאמינים שגילינו את התשובה לשאלה זאת שהטרידה חוקרים במשך עשרות שנים. התשובה כפי שהזכרנו היא ששני ננסים לבנים מתנגשים אחד בשני במהירויות של אלפי ק״מ בשנייה."

כתובת חדשה ל-RSS

הודעה חשובה למאזינים דרך iTunes, באייפון או במחשב: עקב תקלות טכניות בשירות אחסון הפרקים של התכנית, פתחתי ערוץ חדש לתוכנית ב-iTunes. אנא הרשמו לערוץ החדש כדי להנות מעדכונים שוטפים בעתיד: הערוץ הישן עדיין פעיל, אבל סובל מתקלות רבות ובעתיד הקרוב אפסיק לתמוך בו.

ההודעה תקפה גם למאזינים באמצעות מכשירי אנדרואיד: אנא חפשו את הערוץ החדש באפליקציה שלכם, או הזינו את כתובת ה-RSS ידנית. פרטים נוספים והסבר צעד-אחר-צעד, כאן.

האזנה נעימה,
רן


המפץ הגדול, חלק א': יקום מתרחב ויקום סטטי

כתב: רן לוי

יש תקופות מעניינות רבות בהיסטוריה של המדע. לו הייתי יכול, הייתי שמח להיכנס למכונת זמן ולבקר בהן, אבל לא כל התקופות: אינני מוותר בקלות על האינטרנט והמקרר בשביל לצוד ממותות עם חניתות. יש תקופה אחת ספציפית שבשביל להגיע אליה, הייתי מוותר אפילו על מיזוג האוויר לשבוע: הזמן שבין שתי מלחמות העולם, ובייחוד השנים 1915 ו-1930.

בחמש עשרה השנים שבין 1915 ו-1930, עולם המדע – ובפרט הפיסיקה והקוסמולוגיה – עברו טלטלה דרמטית. בפרק זמן קצר זה השתנתה תמונת עולמנו מקצה לקצה, בזכות תאוריות פורצות דרך כדוגמת תורת היחסות ותורת הקוונטים. אחת הטלטלות הגדולות שחוו המדענים הייתה בעניין הבנת היקום שלנו. הנחות יסוד ואקסיומות שהיו מקובלות במשך אלפי שנים קרסו והתמוטטו, ובתוך שנים ספורות הוחלפו בתמונת עולם שונה ומשונה יותר משניתן היה אפילו לדמיין חמש עשרה שנים קודם לכן. הייתי שמח להיות שם כשזה קרה.

אחת השאלות המעניינות היא כיצד הגיבו המדענים לשינויים כל כך דרמטיים בתמונת העולם שלהם. מדענים, מטבע מקצועם, צריכים להיות מסוגלים לקבל ולהפנים עובדות ברורות, גם אם הן סותרות את הדעות שבהן החזיקו קודם לכן. מאידך, אנחנו יודעים עד כמה קשה לנו, בני האדם, לשנות את דעותנו המקובעות גם כשהמציאות סביב טופחת על פנינו. הפיזיקאי מקס פלאנק טבע משפט מפורסם בהקשר זה: "אמת מדעית חדשה אינה מנצחת על-ידי שכנוע המתנגדים לה, אלא כיוון שהמתנגדים לה מתים בסופו של דבר וגדל דור חדש הרגיל כבר אליה." מתח זה בין תמונת עולם ותיקה וממוסדת, ובין עובדות ותיאוריות חדשות שמכריחות את המדענים להיישיר מבט אל מציאות חדשה – בא לידי ביטוי בצורה המובהקת ביותר במושא פרק זה: מבנה היקום, והמפץ הגדול.

חוקרים בני כל התרבויות נשאו עיניהם אל השמים עוד מתקופות פרה-היסטוריות וערכו תצפיות אסטרונומיות מדויקות יותר ומדויקות פחות. היו אלה הפילוסופים היוונים – אריסטו, למשל – שבפעם הראשונה שאלו את עצמם כיצד נראה היקום שבו אנחנו חיים. מהו החלל שבו מרחפות נקודות האור שאנחנו רואים בשמיים כל לילה? ובפרט – האם היקום הזה הוא סופי, או שמא הוא משתרע לכל הכיוונים ללא שום גבול או קצה?…

הדעה הדומיננטית ביותר הייתה דעתו של אריסטו. הוא גרס כי היקום אינסופי וסטטי – דהיינו, קבוע ובלתי משתנה לנצח נצחים. פרט לשמש, לירח ולכוכבי הלכת, כל השאר הכוכבים קבועים במקומם ואינם זזים – ואם הם בכל זאת זזים מעט או משתנים, השינוי מקומי בלבד. דוגמה הולמת לתפיסה זו היא טיסה במטוס מעל הים. במבט מקרוב כל גל וכל אדווה נראים ייחודיים ודינמיים – אבל מגובה של כמה ק"מ, כל נקודה בים נראית פחות או יותר אותו הדבר. הים אינו גדל או קטן, ולא נעשה כחול יותר או ירוק יותר וכמותו, גם היקום שלנו סטטי ובלתי משתנה. למרות שבימי הביניים היו פילוסופים מוסלמיים שדחו את את הרעיון של יקום שאין רגע בריאה, בעיקר על רקע דתי – תאוריית היקום הסטטי תפסה אחיזה בקרב המלומדים באירופה והייתה הדעה השלטת במדע במשך קרוב לאלפיים שנה.

היו מספר סיבות טובות להגמוניה הזו. הסיבה הראשונית הייתה העובדה שלמראית עין, הכוכבים אכן לא זזים. אמנם פה ושם הופיעו גרמי שמיים חדשים למספר ימים או שבועות – בדרך כלל כוכבי שביט או התפרצויות סופר-נובה מרוחקות – אך ככלל, מפת הכוכבים הייתה תמיד קבועה ובלתי משתנה.

סיבה נוספת היא שתמונת העולם של היקום הסטטי והאינסופי התאימה גם להלך הרוח המדעי שצמח בעידן הרנסנס. במאה ה-15 הוכיח קופרניקוס, אסטרונום פולני, שכדור הארץ אינו במרכז היקום וכי הוא זה שמקיף את השמש, ולא השמש מקיפה אותו. חוקרים רבים שבאו אחריו – קפלר, גלילאו ואחרים – הראו לנו שכדור הארץ אינו מיוחד במינו אלא בסך הכל עוד כוכב לכת במערכת השמש, שמציית לחוקי הטבע בדיוק ככל שאר כוכבי הלכת. ההבנה שאיננו נמצאים במרכז היקום, במובן המילולי והמטפורי של הביטוי, הובילה את המדענים לנסח עיקרון מנחה בסיסי בשם 'העקרון הקוסמולוגי'. בצורתו הבסיסית ביותר, העיקרון הקוסמולוגי גורס שבעצם, אין שום מקום ביקום שהוא יחיד ומיוחד מכל השאר. חוקי הטבע פועלים בכל מקום באותו האופן, ולמרות ששמי הלילה אולי נראים מעט שונים כתלות בכוכב הלכת עליו אנו עומדים – באופן כללי, כל מקום ביקום נראה אותו הדבר וחוקי הטבע חלים עליו באותו האופן שבו הם חלים בכל מקום אחר. רעיון היקום הסטטי והאינסופי התאים לגישה זו, שכן בדומה לטיסה מעל הים – גם ביקום קבוע, בלתי משתנה וחסר גבולות, כל נקודה ביקום זהה לנקודה אחרת.

הפתרון של ניוטון

עד לפני כמה מאות שנים לשאלות האם היקום שלנו הוא סטטי או דינמי, והאם יש לו גבולות או שהוא אינסופי היו שאלות פילוסופיות לחלוטין, במובן שלא הייתה למדענים דרך מעשית כלשהי לנסות ולהשיב עליהן. אך בשנת 1687 פרסם אייזיק ניוטון את ספרו המפורסם 'העקרונות המתמטיים של פילוסופיית הטבע', וניסח, בפעם הראשונה, חוקים פיזיקליים אוניברסליים אשר אמורים להיות תקפים בכל מקום ביקום, כמו למשל האופן שבו משפיע כוח המשיכה על גוף כלשהו. כעת, כשהיו בידיהם חוקים אוניברסליים שכאלה, יכלו המדענים לנסות ולהשיב על השאלות הפילוסופיות האלה, שכן על פי העקרון הקוסמולוגי חוקי הטבע התקפים כאן, בכדור הארץ, אמורים להיות תקפים באותה המידה גם בקצוות המרוחקים ביותר של היקום.

הראשון שניסה להכליל את חוקי הפיסיקה על היקום כולו היה אייזיק ניוטון. בשנת 1692 ניהל ניוטון חלופת מכתבים עם כומר בשם ריצ'רד בנטלי שביקש למצוא הוכחות מדעיות לקיומו של אלוהים. ניוטון היה מועמד טבעי להשיב על שאלות הכומר שכן היה לא רק המדען החשוב ביותר בדורו, אלא גם אדם דתי ומאמין אדוק. בנטלי שאל את ניוטון כיצד משפיע כוח המשיכה על היקום בקנה מידה גדול, בהינתן ההנחה המקובלת של יקום אינסופי וסטטי שבו הכוכבים מפוזרים פחות-או-יותר באופן אחיד.

התשובה הראשונית שהציע ניוטון לבנטלי הייתה שאם היקום אינסופי וסטטי והכוכבים מפוזרים בתוכו באופן אחיד, אזי כוח המשיכה משפיע על כל הכוכבים באופן סימטרי. דהיינו, כל כוכב מפעיל על כל הכוכבים האחרים מסביבו כוח משיכה, וכיוון שכל כוכב נמשך לכל הכיוונים במידה שווה – הכוחות מבטלים זה את זה והכוכב נותר במקומו ללא תזוזה, כמו בתחרות משיכת חבל גלקטית שבה שתי הקבוצות שוות בכוחן.

פיתרון זה נראה, על פניו, כפיתרון הגיוני וקביל – אך בתוך זמן קצר הבין ניוטון שדרך על מוקש: הפיתרון שלו מחביא סתירה מסוכנת שמערערת את יסודותיה של תורת הכבידה. אם כל הכוכבים נמצאים בשיווי משקל מוחלט, מה יקרה אם לפתע פתאום תופיע הפרעה קטנטנה שתערער את שיווי המשקל הזה? למשל, כוכב שביט חולף. כוכב השביט יחלוף ליד כוכב ויפעיל עליו כוח משיכה שיהיה אמנם זעום, אבל בכל זאת יגרום לכוכב לזוז. תזוזה זו, מינורית ככל שתהיה, תשבור את הסימטריה המושלמת של כוח הכבידה מול שאר הכוכבים – ואז תגרום לתגובת שרשרת איומה: כמו אבני דומינו שמפילות אחת את השנייה, כל הכוכבים יתחילו להימשך זה לזה, עד שיתרסקו אחד לתוך האחר והיקום יגיע לקצו. כיוון שברור שהקטסטרופה הזו לא התרחשה – ישנה סתירה ברורה בין התאוריה של ניוטון למציאות.

ניוטון היה אדם מבריק, בכך אין כל ספק: הוא ראה והבין דברים שאיש לא ראה והבין לפניו. סביר להניח שהבין שאם תאורית הכבידה שלו נכונה אזי הנחת היסוד שלפיה היקום סטטי ואינסופי, היא המקור לסתירה. ועדיין, למרות חכמתו הרבה, ניוטון לא היה מסוגל להשליך מעליו את הנחת היסוד שהייתה קבועה ומקובעת במוח כל המדענים במשך אלפי שנים. הפיתרון שלו לסתירה היה להניח שאלוהים הוא זה שמתערב באופן פעיל ביקום, מרחיק את הכוכבים זה מזה לפי הצורך ומונע את ערעור השלווה הסטטית והאינסופית. תשובה זו סיפקה את ניוטון הדתי, וסיפקה גם את הכומר בנטלי שזכה ב'הוכחה' שחיפש לגבי קיומו של אלוהים.

אך מהסתירה שחשף ניוטון לגבי הנחת היקום הסטטי אי אפשר היה להתעלם לנצח. כמו הבלאגן במחסן שאשתך מבקשת שתסדר, ולא מפסיקה להציק לך למרות שאמרת לה שאתה תטפל בזה, ולא צריך להזכיר לך כל חצי שנה – הבעייתיות של הנחת היקום המשיכה 'לארוב' מתחת לפני השטח ורק חיכתה לרגע המתאים כדי לצוץ ולטרוד את מנוחתם של המדענים… רגע זה הגיע, לבסוף, בתחילת המאה העשרים.

משוואת השדה של איינשטיין

בשנת 1905 פרסם אלברט איינשטיין את תורת היחסות הפרטית. מבלי להיכנס לפרטי התאוריה עצמה, נאמר רק שבשנים הראשונות היא עניינה בעיקר מתמטיקאים ופיזיקאים תאורטיים: לא היו לה השלכות מעשיות במיוחד בתחום הקוסמולוגיה, הוא חקר היקום. עשר שנים מאוחר יותר, ב-1915, הציג איינשטיין את תורת היחסות הכללית ובמסגרתה, משוואה מתמטית בשם 'משוואה השדה של איינשטיין'. מהי אותה משוואת שדה?

כל משוואה מתמטית היא, בעיקרו של דבר, תאור של קשר בין משתנים כלשהם. המשוואה y=2x, לשם הדוגמה, מספרת לנו ש-y גדול פי שניים מ-x: הקשר ביניהם הוא כזה שאם x גדל, y גדל פי שניים.
משוואת השדה מתארת את הקשר שבין המרחב, ובין תכונותיה של מאסה הנמצאת במרחב הזה. אם למסה יש צורה או תכונות כלשהם – אזי למרחב שסביבה יהיה בהכרח צורה כלשהי, באותו האופן שבו אם ל-x, בדוגמה הקודמת שלנו, יש ערך מסוים – אזי הערך של y יהיה בהכרח כפול ממנו. הקשר שבין מאסה למרחב נובע מהעובדה שהמאסה יוצרת כוח משיכה ש'מעקם' ומשנה את צורת המרחב, כמו כדור כבד שמונח על משטח גומי של טרמפולינה וגורם לגומי לשקוע ולהימתח. ברור שאני חוטא כאן בפשטנות יתר: המרחב, למשל, אינו מרחב בלבד אלא גם זמן – והמאסה אינה רק מאסה אלא גם אנרגיה. אבל התיאור הפשטני בכל זאת ממצה את מהות העניין.

כדי לבדוק את משוואת השדה ולהוכיח את תקפותה, ערך איינשטיין ניסוי מחשבתי שאינו שונה באופן מהותי מהניסוי המחשבתי שערך אייזיק ניוטון לפניו. איינשטיין ניסה להחיל את המשוואה שלו על היקום בקנה מידה גדול, ולראות לאן המשוואה תוליך אותו. אם הניסוי המחשבתי יחשוף סתירות פנימיות בתאוריה, ייתכן ויהיה צורך לשנות אותה.
בצד אחד של המשוואה, כאמור, נמצאת המאסה והתכונות שמגדירות אותה. כמו ניוטון לפניו, איינשטיין הניח שכל הכוכבים מפוזרים ביקום בצורה אחידה, פחות או יותר – הנחה סבירה בקנה המידה של היקום כולו – ובדק מה קורה בצד השני של המשוואה, דהיינו איך נראה היקום. ובדיוק כמו ניוטון לפניו, גם איינשטיין גילה שהתוצאה היא יקום לא יציב. המשוואה של איינשטיין חזתה שאם כל הכוכבים מפוזרים בצורה אחידה ביקום, במוקדם או במאוחר כוח המשיכה יגרום להם להתקרב אחד אל השני, ואז היקום כולו יקרוס לתוך עצמו.

אלו היו חדשות רעות מאוד עבור איינשטיין. כולם ידעו שהיקום שלנו סטטי ובלתי משתנה, ואינו נמצא בתהליך של קריסה מתמשכת: זו הייתה אמת ברורה במשך אלפי שנים. בניגוד לניוטון, לאיינשטיין לא הייתה כל כוונה לתת לאלוהים תפקיד בואלס הקוסמי של תנועת הכוכבים: הוא רצה שהתיאוריה שלו תיתן תיאור מושלם של היקום, ללא חורים או דלתות נסתרות.
כדי לתקן את התאוריה ולהתאים אותה להנחת היקום הסטטי, איינשטיין הוסיף קבוע חדש למשוואה – מספר המייצג כוח כלשהו שמתנגד להתכווצות היקום: מעין 'אנטי-גרוויטציה', אם תרצו. הכוח הזה – והקבוע שמייצג אותו במשוואת השדה – חלש דיו כדי שלא נוכל לחוש בהשפעותיו בקנה המידה של כדור הארץ או אפילו מערכת השמש, אבל חזק מספיק כדי להשפיע בקנה המידה של הקוסמוס, היקום – וזה המקור לשמו: 'הקבוע הקוסמולוגי'.

הבעיה הגדולה ביותר עם הקבוע הקוסמולוגי הייתה שהוא היה פיתרון מכוער מאוד לסתירה שנחשפה במשוואת השדה. קשה להסביר כיצד יכול להיות קבוע מתמטי 'מכוער' במשוואה מתמטית – אבל זהו רעיון שרובנו יכולים לתפוס אותו בקלות בתחומים אחרים. דמיינו לעצמכם אופנוע הארלי-דיווידסון יפיפייה, בעל קימורים חלקים ומבריקים – מהסוג שגורם לכל חובב אופנועים להזיל ריר. אבל למעצב האופנוע הייתה בעיה: מושב הנהג מתחמם קצת יותר מדי. מה עשה? לקח מאוורר תעשייתי, כזה שקונים במאה שקל בחנות חשמל, והצמיד אותו לירכתי האופנוע. התוספת הזו פתרה את הבעייה – אבל עכשיו יש לנו אופנוע סקסי ויפיפייה, בעל קימורים חלקים ומבריקים – עם מאוורר ענקי ומכוער שמחובר לו לתחת – פיתרון שבברור אינו אלגנטי.
הקבוע הקוסמולוגי של איינשטיין היה מכוער ולא אלגנטי, ממש כמו מאוורר תעשייתי על אופנוע. הקבוע לא נבע באופן טבעי מהתאוריה כשאר חלקי המשוואה, אלא 'הולבש' עליה באופן מלאכותי כדי לפתור בעיה שנתגלעה בה. כולם בעולם הפיזיקה ראו זאת, וגם איינשטיין עצמו לא אהב את הפיתרון שמצא לסתירה שחשף. במכתב שכתב שנים רבות לאחר מכן אמר –

"הוספת קבוע שכזה למשוואה היוותה ויתור משמעותי על הפשטות הלוגית של התאוריה… מהרגע שהוספתי את הקבוע [הקוסמולוגי] למשוואה, מצפוני תמיד הציק לי… איני מסוגל להאמין שדבר כה מכוער עשוי להתקיים בטבע."

אך למרות שהוספת הקבוע הקוסמולוגי פגעה בחוש האסתטי של איינשטיין בעוד הוא התגאה בפשטות האלגנטית של התאוריות שהגה, פגיעה זו לא הייתה קשה מספיק כדי לגרום לאיינשטיין לפקפק בהנחת היסוד שלו, הנחת היקום הסטטי והאינסופי.

בשנת 1912 – שלוש שנים לפני תורת היחסות הכללית של איינשטיין – בחן אסטרונום אמריקני בשם וסטו שליפר (Slipher) את האור הנפלט מגלקסיות אחרות וחישב את מהירות תנועתן. שליפר גילה שהגלקסיות שבהן צפה נעות מהר יותר מכפי שמישהו שיער קודם לכן: היו כאלה ש'טסו' במהירויות של כאלף ק"מ בשנייה. כוכבים בשביל החלב, לשם השוואה, נעים במהירות של כחמישים ק"מ בשנייה בלבד.
תגלית זו לגבי מהירות הגלקסיות אכן הייתה מסקרנת, אך איינשטיין לא התרשם ממנה במיוחד. ביחס למהירות האור – כשלוש מאות אלף ק"מ בשנייה – אפילו הגלקסיה המהירה ביותר שבחן שליפר נעה לאט כמו חילזון ומכאן, טען איינשטיין, שבקירוב טוב אפשר עדיין להניח שהיקום סטטי וקבוע.

המרחק לאנדרומדה

תצפיותיו של שליפר עוררו את סקרנותו של אסטרונום אחר בשם אדווין האבל (Hubble).
האבל לא התעניין במיוחד בתורת היחסות של איינשטיין. הוא עסק בבעיה אחרת בעולם האסטרונומיה, והיא מדידת המרחק אל הכוכבים. באופן מסורתי, מדידת המרחק בין כדור הארץ וכוכב או ערפילית כלשהי בשמיים הייתה תמיד קשה ובעייתית. דמיינו עצמכם נוסעים בכביש ישר וארוך בלילה חשוך לחלוטין, כשלפתע מופיעה נקודת אור קטנה הרחק מלפנים. האם מדובר בפנסים חזקים של משאית גדולה ורחוקה, או בפנסים חלשים של חיפושית קטנה? קשה לדעת. באותו האופן, כוכבים הם בסך הכל נקודות אור קטנות בשמיים, וללא נקודת ייחוס או סרגל קוסמי כלשהו קשה מאוד לדעת אם כוכב מסוים בהיר ורחוק, או שמא בהיר פחות אבל קרוב יותר.

דוגמא קלאסית להתלבטות שכזו הייתה שאלת המרחק אל אנדרומדה, ערפילית ('נבולה') שניתן להבחין בה גם בעין בלתי מזוינת. בראשית שנות העשרים היו המדענים חלוקים בדיעותיהם. חלק האמינו שאנדרומדה היא ערפילית קטנה וקרובה, ולמעשה אפשר לומר שהיא חלק מהגלקסיה שלנו, שביל החלב. אחרים טענו שאנדרומדה היא גלקסיה ענקית, שכמו שביל החלב מכילה מיליארדי כוכבים – ואם אנחנו רואים אותה כערפילית זעירה בשמי הלילה, זה בגלל שהיא רחוקה מאד מאד.
לויכוח הזה הייתה נגיעה גם לעניין היקום הסטטי. אם אנדרומדה היא ערפילית קטנה וקרובה, אזי סביר להניח שהיקום שלנו לא כל כך גדול וגלקסיית שביל החלב תופסת חלק נכבד ממנו. מכיוון שברור למדי ששביל החלב אינה מתכווצת וקורסת לתוכה, זה מחזק את ההנחה שהיקום שלנו הוא סטטי במהותו. אך אם, להבדיל, אנדרומדה היא גדולה כמו שביל החלב ורחוקה מאיתנו מאד – אזי סימן שהגלקסיה שלנו היא רק חלק קטן מאד מיקום גדול, וזה שהיא אינה משתנה לא אומר שהיקום שלנו לא נמצא בכל זאת בתהליך קריסה ממושך.

מספר שנים קודם לכן, ב-1912, פיתחה אסטרונומית בשם הנרייטה ליוויט (Leavitt) טכניקה חדשנית למדידת מרחק כוכבים מסוג מסוים, בשם 'משתנים קפאידים' (Cephieds). משתנה קפאידים הוא כוכב שבהירותו משתנה באופן מחזורי, מתחזקת ונחלשת ושוב מתחזקת. בבסיס הטכניקה שפיתחה הנרייטה הייתה התובנה שיש קשר מוצק בין בהירותו המוחלטת של הכוכב המשתנה, ומחזוריות שינוי הבהירות שלו. במילים אחרות, אם אנחנו מתבוננים דרך הטלסקופ ורואים שני משתנים קפאידים שהבהירות שהם משתנה באותו הקצב – אנחנו יכולים להניח שמדובר בשני כוכבים דומים יחסית. אם אחד הכוכבים חלש ועמום, והשני בהיר – זה כנראה בגלל שהכוכב הראשון רחוק מאד, כמו פנסים של משאית רחוקה. במילים אחרות, הקפאידים נותנים בידו דרך אמינה יחסית להשוות בין שני כוכבים ולומר, למשל, 'זה רחוק פי שניים מזה'.

אדווין האבל היה חלוץ בתחום מדידת המרחקים אל כוכבים אחרים, ולרשותו עמד אחד הטלסקופים המתקדמים ביותר של תקופתו: טלסקופ בקוטר מאה אינץ', במצפה הכוכבים שבהר וילסון, קליפורניה. באמצעות טלסקופ ענק זה הצליח האבל ב-1925 לאתר משתנים קפאידים גם בערפילית אנדרומדה ולהשוות אותם לקפאידים בתוך הגלקסיה שלנו. המסקנה שנבעה מההשוואה הייתה בלתי ניתנת להכחשה: אנדרומדה היא גלקסיה רחוקה מאד, כשניים וחצי מיליון שנות אור. תגלית זו הוכיחה לאסטרונומים שהיקום שלנו למעשה רחב ידיים ואדיר ממדים מעבר לכל מה שמישהו העז לדמיין, וגלקסיית שביל החלב היא בסך הכל גרגר אבק קטן חסר חשיבות בתוך החלל הגדול הזה.

ארבע שנים מאוחר יותר חולל האבל רעידת אדמה נוספת בעולם האסטרונומיה.
וסטו שליפר, האסטרונום שכזכור מדד את מהירותן של גלקסיות אחרות ב-1912, חשף אנומליה מעניינת נוספת. הוא גילה שרוב הגלקסיות אותן בדק נעות מאיתנו והלאה: מתוך עשרים וחמש ערפיליות שבדק, עשרים ושתיים נעו מאיתנו והלאה ורק שלוש נעו לעברנו. האבל הפנה את הטלסקופ רב-העוצמה שלו אל הגלקסיות האלה, ומדד את המרחק אליהן באמצעות המשתנים הקפאידים. כששרטט את תוצאות המדידה בגרף, הוא מצא קשר ברור בין מהירותן של הגלקסיות ומרחקן מאיתנו – ככל שהגלקסיה רחוקה יותר, כך היא מתרחקת מאיתנו מהר יותר.

תגלית זו אינה מתיישבת בשום אופן עם הנחת היקום הסטטי, שכן היא מרמזת על כך שיש דינמיות מסוימת ביקום – דינמיות שאינה מוגבלת אך ורק לתנועה מקומית בתוך מערכת השמש או אפילו בתוך שביל החלב – אלא מגמת תנועה בקנה המידה של היקום כולו. זאת ועוד, העובדה שכל אותן גלקסיות מתרחקות מאתנו מנוגדת גם לעיקרון הקוסמולוגי שנזכר קודם, לפיו כדור הארץ אינו יחיד ומיוחד, אלא נקודה סתמית נוספת ביקום הגדול. איננו נמצאים במרכז היקום – אז מדוע שכל הגלקסיות יתרחקו דווקא מאיתנו? כפי שנסתבר בדיעבד, התשובות לשאלות אלה נתגלו אפילו בטרם עלו השאלות עצמן.

אלכסנדר פרדימן

אלכסנדר פרידמן נולד ברוסיה ב-1888. הוא היה מתמטיקאי מבריק, אך מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הבולשביקית, בשילוב מצבה הכלכלי הקשה של משפחתו, לא אפשרו לו לבטא את מלוא הפוטנציאל הטמון בו. כדי לכלכל את עצמו עבר לעסוק במטאורולגיה, ובמהלך המלחמה היה טייס ומנהל מפעל לבניית מטוסים.
המלחמה והמהפכה הביאו לניתוק מסוים בין המדענים הרוסים ועמיתיהם במערב, ורק בשלהי 1920 שמע פרידמן בפעם הראשונה על תורת היחסות הכללית של איינשטיין שפורסמה חמש שנים קודם לכן. פרידמן התיישב לחקור את משוואת השדה, וכמו כל שאר המדענים הבחין מיד באופן המאולתר והלא-אסטתי שבו 'הולבש' הקבוע הקוסמולוגי על המשוואה המקורית. אך שלא כמו כל שאר המדענים, פרידמן לא הסכים לקבל את הנחת היסוד לגבי יקום סטטי ובלתי משתנה.

ב-1922 שלח פרידמן מאמר בשם 'על עקמומיות המרחב' למגזין מדעי. במאמרו טען שאפשר לסלק את הקבוע הקוסמולוגי המכוער ממשוואת השדה ועדיין להמנע מקריסה ודאית של היקום לתוך עצמו – אם מניחים שהיקום התחיל ממצב של התרחבות, והמומנטום של ההתרחבות הראשונית הזו מונע ממנו לקרוס. לשם ההסבר, נניח שאני מחזיק כדור ביד: ברגע שאעזוב את הכדור, כוח המשיכה לוקח פיקוד על העניינים והכדור נופל לרצפה – זו האנלוגיה ליקום שקורס תחת כוח המשיכה שלו. אבל אם אשליך את הכדור באוויר – דהיינו, אתן לו מומנטום כלפי מעלה – כוח המשיכה עדיין מנסה להוריד אותו אל הרצפה, אבל זה ייקח לו יותר זמן כי הכדור נע כלפי מעלה ועל כוח המשיכה ראשית להאט אותו, לגרום לו לעצור ורק אז להפיל אותו אל הרצפה. באנלוגיה שלנו, הפתרון של פרידמן מתאר יקום שמתרחב, ורק בעתיד הרחוק אולי יפסיק להתרחב ויתחיל לקרוס לתוך עצמו. במילים אחרות – זהו אינו יקום סטטי, אלא יקום מאד דינמי שחלים בו שינויים מהותיים בחלוף הזמן.

המאמר נתקבל ונתפרסם, אך איינשטיין לא אהב את מה שקרא. הוא הגיב בנחרצות, ובמכתב למגזין אמר:

"התוצאות בנוגע ליקום שאינו סטטי, כפי שמוצגות בעבודתו [של פרידמן], נראות בעיניי כחשודות. במציאות, מתברר כי הפיתרונות שהציג אינן תואמות את המשוואה."

לאיינשטיין לא הייתה 'בעלות' על משוואת השדה. זהו אחד הדברים היפים שבמדע, לדעתי: מהרגע שפרסם איינשטיין את תוצאות מחקריו, המשוואה יצאה משליטתו ולאלכסנדר פרידמן הייתה כל זכות לפרש אותה כאוות נפשו. אך מתוך מגוון הפתרונות האפשריים למשוואה, לאיינשטיין היה 'בן מועדף' ברור והוא הפיתרון המייצג יקום סטטי. הוא לא אהב את העובדה שפרידמן הטיל ספק בתמונת העולם שכולם האמינו כי היא הנכונה, ולכן דחה את רעיונותיו של פרידמן כלאחר יד וללא הסברים מנומקים.

אלכסנדר פרידמן, כצפוי, לא אהב את תגובתו הלקונית של איינשטין. הוא שלח אל איינשטיין מכתב מנומס אליו צירף את החישובים המפורטים שעשה, וביקש מאיינשטיין שיסביר לו היכן טעה – או שישלח מכתב נוסף למגזין המדעי ויתקן את תגובתו הקודמת. איינשטיין הבין אז ששגה כשביטל את תוצאותיו של פרידמן בנפנוף יד, ושלח מכתב תיקון אל המגזין:

"במכתבי הקודם הטלתי ספק בעבודתו של פרידמן על עקמומיות המרחב. אך ביקורת זו שלי, כפי שהדגים לי פרידמן במכתבו […] מקורה בשגיאה של חישוביי שלי. אני מסכים כי תוצאותיו של פרדימן נכונות, וכי הן שופכות אור חדש על הנושא."

אך למרות שקיבל את תוצאותיו של פרידמן והסכים להודות שהן תקפות – איינשטיין המשיך להתעלם מהן. ולא רק הוא: כל המדענים התעלמו מפרידמן. הנחת היקום הסטטי הייתה מקובעת עמוק מדי בתודעה המדעית הקולקטיבית והפיתרונות האלטרנטיביים של פרידמן, שלא התאימו להנחת היסוד הזו, הושלכו אל צד הדרך. סביר להניח שאלכסנדר פרידמן היה ממשיך לנסות ולהגן על מחקרו, כפי שעשה כשאיינשטיין נפנף אותו כלאחר יד, אך לרוע המזל הוא חלה בטיפוס המעיים והלך לעולמו ב-1925 כשהוא בן 37 בלבד.

ג'ורג למטר

ג'ורג למטר (Lemaitre) נולד רק שש שנים אחרי אלכסנדר פרידמן, ב-1894, אך מסלול חייו היה שונה לחלוטין. למטר הבלגי היה כומר קתולי שבמקביל ללימודי הקודש עסק גם בפיזיקה ומתמטיקה, למד אסטרונומיה בקמברידג' שבאנגליה ועשה את הדוקטורט שלו במדעים בהארוורד שבארצות הברית.
כשחזר למטר לבלגיה, ב-1925, החל לחקור את משוואת השדה של איינשטיין. על אף שלא הכיר את עבודתו של אלכסנדר פרידמן, למטר הגיע לאותן התוצאות בדיוק – דהיינו, שלמשוואת השדה יש פתרונות קבילים ואפשריים שבהם היקום אינו סטטי. נוסף על כך, למטר הגיע למסקנה שאם היקום אינו סטטי אלא מתרחב – אזי לצופה מכדור הארץ כל הגלקסיות ייראו כאילו הן מתרחקות, וככל שהגלקסיה תהיה רחוקה יותר כך היא תתרחק מהר יותר. במילים אחרות, ג'ורג' למטר חזה במדויק את תצפיותיו של אדווין האבל.

הבעיה הייתה שכמו פרידמן, גם למטר היה מדען אלמוני לחלוטין. את מאמרו פורץ הדרך פרסם במגזין מדעי בלגי עלום שם שאף אחד לא הכיר, והקהילה המדעית התעלמה ממנו כפי שהתעלמה מאלכסנדר פרידמן לפניו. ב-1927 פגש למטר את איינשטיין בכנס מדעי והציג בפניו את מסקנותיו, אך איינשטיין נפנף גם אותו: הוא הסביר לו ש"חישוביך נכונים, אך ההבנה שלך בפיזיקה זוועתית."

מחקרו של למטר היה גם הוא בדרכו אל תהומות השכחה של הפיזיקה, אלמלא פרסום תוצאות מחקריו של אדווין האבל ב-1929, והסערה שחוללו בקהילה המדעית.
אחד הראשונים שהעזו להטיל ספק בהנחת היסוד של היקום הסטטי היה ארתור אדינגטון. אדינגטון היה אסטרונום ותיק ומוערך, שהיה מפורסם מאד כיוון שהיה זה שתצפיותיו על כוכב הלכת מרקורי היו אלה שאיששו את נכונותה של תורת היחסות. בכנס שנערך בלונדון ב-1930 שאל אדינגטון את הקהל אם ייתכן והסתירה בין ממצאיו של האבל והתאוריה של איינשטיין נובעת מהעובדה שכולם מניחים שהפיתרון למשוואת השדה חייב להיות פיתרון שמניח יקום סטטי.

ג'ורג' למטר שמע על השאלה הרטורית של אדינגטון, והבין שזו ההזדמנות שלו. אדינגטון היה המורה שלו לאסטרונומיה בקמברידג', ולמטר ניצל את הקשרים האישיים ביניהם כדי לפנות אל אדינגטון בזריזות, והזכיר לו את המאמר שכתב שנתיים קודם לכן. אדינגטון קרא את המאמר והבין מיד שזו התשובה שכולם מחפשים. אם מניחים שהיקום שלנו נמצא בתהליך של התרחבות, כל חלקי הפזל מתיישבים במקומם באופן מושלם והתצפיות של האבל זוכות להסבר הגיוני. למשל, העובדה שכל הגלקסיות נראות כאילו הן מתרחקות מאיתנו מפסיקה להיות משונה כל כך. קחו בלון ריק וציירו עליו כמה נקודות שחורות. כעת, נפחו את הבלון: כשהבלון גדל מתמלא באוויר, הנקודות מתחילות להתרחק אחת מהשנייה – והחשוב ביותר הוא שכל נקודה על הבלון תראה את כל הנקודות שסביבה מתרחקות ממנה, ותסיק מכך שהיא זו שנמצאת במרכז, כביכול. פרשנות היקום המתרחב שומרת על העיקרון הקוסמולוגי, ומחזירה את כדור הארץ למקומו הטבעי: 'סתם' נקודה נוספת וחסרת חשיבות בגלקסיה חסרת חשיבות, ביקום אדיר ממדים…

איינשטיין קיבל את מאמרו של למטר מארתור אדינגטון.
קשה לנחש מה עובר במוחו של אדם ברגע שהוא מבין שהמציאות מתנגשת עם תמונת העולם הפרטית שלו. איינשטיין היה מסוגל להיות עקשן גדול לפעמים. למשל, הוא מפורסם בכך שלא הסכים לקבל את תורת הקוונטים, ונותר ספקן גם כשכל שאר הפיזיקאים סביבו קיבלו אותה כשרירה ותקפה. אך במקרה הזה, דווקא, הצליח איינשטיין להתעלות מעל לחולשותיו – אולי מכיוון שברגע שזונחים את הנחת היקום הסטטי, אין יותר צורך בקבוע הקוסומולוגי המכוער ומשוואת השדה חוזרת להיות שוב אסטית ואלגנטית, ואיינשטיין היה מדען שהעריך מאד אסטתיקה וסימטריה בתיאוריות פיזיקליות.
ב-1931 הכריז איינשטיין כי שגה כשהתעקש לבטל את מודל היקום המתפשט, וכי אין עוד צורך בקבוע הקוסמולוגי – שכל מטרתו, כזכור, הייתה לתקן את משוואת השדה כדי להתאימה להנחת היקום הסטטי. בשנים מאוחרות יותר אמר איינשטיין שהוספת הקבוע הקוסמולוגי למשוואה הייתה השגיאה הגדולה ביותר שלו. היקום הסטטי מת, יחי היקום המתרחב.

לידתו של המפץ הגדול

אבל הסיפור שלנו – של הייקום שלנו – אינו נגמר כאן אלא רק מתחיל, תרתי משמע. ההיגיון אומר שאם היקום שלנו הולך ומתרחב, אזי הייתה נקודה כלשהי בעבר שבה הוא היה קטן, קטן מאוד אפילו, כמו בלון רגע לפני שניפחו אותו. ג'ורג' למטר היה הראשון שהבין שמודל היקום המתרחב מכתיב, בהכרח, שהייתה ליקום גם התחלה. הוא הציע שהייקום שלנו החל את דרכו כ'אטום קדמוני': גוש צפוף של חומר, מעין ביצה קוסמית דחוסה, שברגע מסוים התפוצצה והחלה להתרחב ולהתפשט.

העובדה שאיינשטיין הגדול סמך את ידיו על רעיונות של למטר, הפכה את הכומר הבלגי האלמוני כמעט בין לילה לסלבריטי בעולם המדע, והוא זכה להכרה ולכבוד רב, כולל גם פרס נובל לפיסיקה. אף על פי כן, כשהציע למטר ב-1931 את השערת 'הביצה הקוסמית' שלו – רוב המדענים סירבו לקבל אותה. אפילו ארתור אדינגטון, האיש ש'גילה' את למטר והכיר אותו לעולם, לא האמין באפשרות זו. הסיבה הראשית לכך הייתה שאם מחשבים את גיל היקום לפי המדידות שביצע אדווין האבל, מקבלים קצת יותר ממיליארד שנה – בעוד שעדויות גאולוגיות הראו באופן ברור שגיל כדור הארץ הוא כארבעה מיליארדי שנים. בדיעבד הסתבר שנפלה טעות בחישוביו של האבל ושהיקום שלנו מבוגר בהרבה – אבל בשנים הראשונות היה נראה שישנה סתירה בין גיל היקום וגיל כדור הארץ.
סיבה נוספת לדחיית רעיונותיו של למטר הייתה קירבתם הלא נוחה לרעיונות הדתיים. למטר, כזכור, היה כומר קתולי ולכן הקונספט של 'בריאה' של יקום ברגע אחד מסוים לא היה זר לו. מדענים חילוניים, לעומת זאת, לא אהבו את מה שראו כחפיפה מסוכנת מדי בין הדת והמדע: היה להם נוח בהרבה להאמין שהיקום היה קיים לנצח. 'בריאה' של היקום מתוך 'ביצה קוסמית' כלשהי מעלה שאלות מטרידות כגון מי או מה חולל את אותה הבריאה, ומה היה לפניה.

כאלטרנטיבה להשערת ה'אטום הקדמוני', העלה האסטרונום פרד הויל (Hoyle) השערה מתחרה שתשמר את הרעיון המוכח של יקום מתרחב – אבל תבטל הצורך בנקודת התחלה. השערת 'המצב היציב' (Steady State) של הויל גרסה שתוך כדי התפשטות הייקום יוצר ללא הרף חומר חדש: כמו קנקן שמוזגים ממנו מים – אך המים לעולם אינם נגמרים. לאזניים מודרניות זו נשמעת, אולי, כהשערה מופרכת – אך לאמתו של דבר, התאוריה של הויל אינה מופרכת יותר מאשר הרעיון העקרוני של ביצה קוסמית דחוסה שהתפוצצה אי שם בעבר. בשני המקרים, קשה להסביר מהיכן מגיע החומר החדש.

השערת האטום הקדמוני ויריבתה, תאוריית המצב היציב, התחרו זו בזו במשך שנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים. מעניין לציין שדווקא פרד הויל הוא זה שבראיון רדיו נתן להשערת האטום הקדמוני את השם המזוהה עמה היום – תיאורית 'המפץ הגדול' (Big Bang), כשניסה להסביר את ההבדל שבין התיאוריות המתחרות. יש מי שחושבים שהויל בחר את השם Big Bang, שכאילו לקוח מסרט מצויר לילדים, כדי להגחיך את הצעתו של למטר, אך הויל עצמו הסביר מאוחר יותר שלא הייתה לו כוונה כזו, ושהביטוי 'מפץ גדול' היה בסך הכל דרך נוחה להעביר למאזינים את ההבדל העקרוני בין שתי התאוריות.

במשך שנים לא מעטות נותר ה'מפץ הגדול' כהשערה מעניינת אך לא מוכחת. כדי להוכיח אותה, היה על המדענים לאתר ממצאים או עדויות שתומכים בה – אך אלו עדויות יכולות לשרוד מפיצוץ שהתרחש לפני כל כך הרבה מיליארדי שנים?
הפיזיקאים ראלף אלפר (Alpher) ורוברט הרמן (Herman) התמקדו באור שנפלט בזמן המפץ הגדול. אם אכן היה הייקום כולו מרוכז בתוך אטום קדמוני אחד שהתפוצץ ברגע אחד – אזי כמו בכל פיצוץ רב עוצמה, סביר להניח שגם כאן נפלט אור חזק ועתיר אנרגיה מסוג המכונה 'קרינת גמה'. אלפר והרמן שאלו את עצמם מה קרה לפוטונים של קרינת הגמה שנוצרו במפץ הגדול, והיכן הם היום.
הנחת העבודה של החוקרים הייתה שמיד לאחר הפיצוץ הייתה הטמפרטורה מיליונים רבים של מעלות. בחום עז שכזה, החומר נמצא במצב של פלזמה לוהטת ודחוסה. הפלזמה הדחוסה לא נתנה לאור לברוח ממנה: הפוטונים התנגשו ללא הרף באלקטרונים ששחו בפלזמה, ולא היו מסוגלים לצאת. רק אחרי 380 אלף שנה, לפי חישוביהם, התקרר הייקום במידה כזו שהאלקטרונים היו יכולים להיצמד סוף סוף לגרעיני האטומים, והפלזמה הפכה לשקופה מספיק כדי שהפוטונים יוכלו לעזוב.

התשובה לשאלה 'ומה קרה לאותם פוטונים אחר כך?' – נוגעת באחת המסקנות המפתיעות והמרתקות שנובעות ממודל היקום המתרחב.
הפיתרון של למטר למשוואת השדה של איינשטיין מכתיב כי הייקום שלנו מתפשט ומתרחב, אבל אם מודדים את גודלו של היקום בפועל – רואים שהוא גדול מדי. כדי שהיקום יהיה גדול כפי שהוא היום, על חלק מהגלקסיות לנוע במהירות העולה על מהירות האור, ולפי תורת היחסות זה בלתי אפשרי.
הפיתרון לסתירה הזו הוא שהתרחבות היקום אינה רק תוצאה של התרחקות הגלקסיות אלו מאלו – אלא גם תוצאה של מרחב חדש הנוצר בין הגלקסיות. כמו הרבה רעיונות אחרים בקוסמולוגיה החדשה הזו, קשה לנו לדמיין מרחב חדש שנוצר יש מאין. דמיינו לעצמכם שני אנשים שהולכים כל אחד בכיוון אחר, ומתרחקים זה מזה: אם אנחנו אומרים שהיקום הוא החלל שבין שני האנשים, אז היקום הזה גודל בהתאם למהירות ההליכה שלהם. אבל אם כל אחד מהאנשים נמצא על מסוע, כמו במדרגות נעות, אזי הם יתרחקו אחד מהשני בקצב הרבה יותר מהיר ממהירות הליכתם. המסוע הוא סוג של רצפה חדשה שמופיעה לא הרף מתחת לרגלי ההולכים, ובמקרה הזה היא האנלוגיה למרחב החדש שנוצר ביקום כל העת.

אלפר והרמן הבינו שאם המרחב עצמו מתרחב ונמתח אזי גם הפוטונים, קרני אור שנעות באותו המרחב, חייבות להימתח גם הן – כמו קו קצר שמשורטט על גומי, ומתארך כשמותחים את הגומי. בפוטונים, התארכות שכזו באה לידי ביטוי כשינוי של תדר. הפוטונים של קרינת הגמה שנוצרו במפץ הגדול, שהם בעלי תדר גבוה מאד, הפכו ברבות מיליארדי השנים לפוטונים בעלי תדר בתחום המיקרוגל, קרינה בעלת תדר נמוך יותר. במילים אחרות, אם המפץ הגדול התרחש, אזי אנחנו אמורים להיות מסוגלים לאתר פוטונים בתדרי מיקרוגל שמגיעים אלינו מכל כיוון בחלל.

וזה בדיוק מה שגילו הפיזיקאים ארנו פנזיאס (Penzias) ורוברט ווילסון (Wilson) בשנת 1965, כשהפנו גלאי רגיש מאוד לקרינת מיקרוגל אל שמי הלילה. הגלאי קלט הפרעה משונה שאי אפשר היה להעלים אותה. פנזיאס ווילסון לא ידעו להסביר, בתחילה, מה מקור ההפרעה שגילו – הם חשבו שמדובר אולי בהפרעות רדיו מערים סמוכות, או אולי קרינה שמקורה בשמש – אבל פסלו את האפשרויות הללו שכן הפרעות הגיעו מכל כיוון באותה העוצמה, ולא היו תלויות בשעה או בתאריך. רק כשחברו במקרה לקבוצת פיזיקאים אחרת שהכירה את מחקרם של אלפר והרמן ועמדה לפצוח בעצמה בחיפוש אחרי קרינת המיקרוגל החזויה – הבינו שמצאו, למעשה, את הפוטונים העתיקים אותו אור שנפלט בעקבות המפץ הגדול. גילוי קרינת רקע קוסמית היווה הוכחה ברורה להשערת המפץ הגדול, ותאוריית המצב היציב נשכחה ונעלמה.

לתאוריית המפץ הגדול והיקום המתרחב מקום חשוב בהיסטוריה של המדע. מעבר לכך שההבנה החדשה של מבנה היקום העניקה לנו גם הבנה נכונה ואמיתית יותר לגבי מקומנו שלנו במרחב – דהיינו, שאנחנו והגלקסיה שבה אנחנו חיים הם קצה קצהו של פרור חסר חשיבות ביחס לגודלו של היקום – היא גם אפשרה למדענים לבחון ולאשש תיאוריות ורעיונות פיזיקליים מתקדמים שהיה קשה מאד לבחון אותם אחרת. תורת היחסות, מטבעה, עוסקת בחוקי הטבע בתנאים של מהירויות אדירות, קרובות למהירות האור, במאסות בקנה המידה של כוכבים וגלקסיות – ואלו תנאים שכמעט בלתי אפשרי לשחזר כאן בכדור הארץ. התבוננות בגלקסיות המרוחקות ובפוטונים שהם שאריות של הפיצוץ הגדול ביותר האפשרי, קרוב לודאי, מאפשרת לנו לבחון את התחזיות שעולות מתוך התאוריות המתקדמות האלה כגון שינוי תדר הפוטונים בעקבות התרחבות היקום- ולאשש או לפסול אותן.

כשאני מביט אחורה על אותה תקופה מסקרנת במדע, בין השנים 1915 ו-1930, אינני יכול שלא לשאול את עצמי איך הייתי מתמודד עם השינויים המחשבתיים האדירים שהתחוללו אז לו הייתי מדען. האם הייתי מסוגל לזנוח דרכי חשיבה ישנות והרגלים עתיקים, או שהייתי מתחפר בעמדותי? אין זה סוד שהעולם שלנו כיום משתנה בקצב מסחרר, וכל שנה גוררת מהפכות טכנולוגיות ומדעיות חדשות. יכול להיות שאני, ואולי גם אתם, נמצא עצמנו עומדים בפני מצבים דומים בעתיד הלא רחוק.
כשזה יקרה, אולי אחכה עד רדת הלילה ואז אצא לשדה חשוך, מקום שבו אפשר לראות את הכוכבים במלוא הדרם. עם קצת דימיון, אולי אוכל לראות את אותו זוהר ערטילאי שמציף את כל השמיים החשוכים מאופק ועד אופק – קרינת הרקע הקוסמית בתדרי המיקרוגל. אולי אז, כשיציף אותי אותו הד עמום של הפיצוץ האדיר שהתחיל את הכל, אצליח להשתחרר מכבלי העבר ולהביט אל העתיד.

רגע…רגע…ועוד דבר אחד. לפני קצת יותר מעשרים שנה חשפו האסטרונומים עובדה מפתיעה ובלתי צפויה לחלוטין. הגלקסיות המרוחקות, אותן גלקסיות שנעות מאיתנו והלאה? מסתבר שהן לא סתם מתרחקות – הן מאיצות כל הזמן. מדוע? מה דוחף אותן הלאה מהר ומהר יותר? איש לא יודע. אחת ההשערות היא שיש משהו חסר במשוואת השדה של אלברט איינשטיין…איזו תוספת שאם רק נכניס אותה למשוואה, פתאום הכל יעשה ברור יותר. אתם מנחשים מהי אותה תוספת?…כן, ייתכן וזו נקמתו של הקבוע הקוסמולוגי.

חלק ב': עלייתו ונפילתו של היקום

אחת האמרות הידועות במדע היא שכל תגלית שאנו מגלים, וכל תשובה שאנו מוצאים לשאלה כלשהי, יוצרת כמה וכמה שאלות חדשות. למשל, כשגילו המדענים שחיידקים מחוללים מחלות, הם החלו שואלים את עצמם אילו סוגי חיידקים יש, כיצד הם גורמים לנו לחלות, ואיך אפשר להילחם בהם.

האמרה הוותיקה הזו נכונה במיוחד בתחום הקוסמולוגיה, חקר מבנה הייקום ותולדותיו. למעשה, אפשר לומר שעד שנתקבלה תאוריית המפץ הגדול – דהיינו, שהייקום שלנו החל את דרכו בפיצוץ אדיר לפני כמעט ארבע עשרה מיליארדי שנים – לא היה צורך במדע הקוסמולוגיה. כל עוד האמינו המדענים שהיקום שלנו אינסופי, אינו משתנה, לא הייתה לו התחלה וגם לא יהיה לו סוף – שאלות כדוגמת 'מה נמצא מעבר לייקום?' או 'מה קדם לו?' היו שאלות פילוסופיות, בעלות השלכות דתיות בלבד.

בפרק הקודם, חלקו הראשון של פרק זה, סיפרתי לכם אודות תחילתה של הקוסמולוגיה, וכיצד תגליתם של אלכסנדר פרידמן וג'ורג למטר, ותורת היחסות הכללית של איינשטיין, פתחו בפני הקוסמולוגים יקום שלם של פליאה ושאלות מסקרנות. במאה השנים האחרונות נדמה כאילו בכל פעם שאנחנו מרימים לשמיים עדשה גדולה יותר או משגרים לחלל טלסקופ מתוחכם יותר – אנחנו מגלים עובדה חדשה שמלמדת אותנו עד כמה איננו בעצם מכירים את היקום שסביבנו. בפרק זה אספר על כמה מהתעלומות המפתיעות הללו, וננסה להשיב על שאלות שבמבט ראשון נדמה שכמעט אינןי ניתנות לפתרון, כגון מה היה לפני שנוצר היקום שלנו, ומה יש מחוצה לו…

מונופולים מגנטיים

אלן גות' (Guth) היה ילד מבריק. גות' נולד בארה"ב בשנת 1947, וכבר בבית הספר הפגין כישורים מרשימים במדע. כפי שקורה במקרים רבים, התמזל מזלו של גות' ללמוד אצל מורה לפיזיקה שהצליח לעורר אצלו את הניצוץ הנכון ברגע המתאים.

"מורה טוב באמת יכול להשפיע בצורה אדירה על אדם צעיר, ובמקרה שלי הושפעתי באופן חזק ביותר ממורה צעיר לפיזיקה בבית הספר התיכון. שמו היה רוברט, והוא היה דינמי ונלהב לגבי פיזיקה בצורה שלא תאמן. אם לומר את האמת, היה לי ברור כבר אז שרוברט לא באמת מבין עד כדי כך בפיזיקה – אבל אבל אתה לא בהכרח צריך לדעת כל כך הרבה פיזיקה כדי להצליח לגרום לאחרים להתלהב ממנה."

גות' עזב את בית הספר התיכון בשנה האחרונה, ועבר ללמוד פיזיקה באוניברסיטת MIT היוקרתית וגם בה הצטיין.
אך כשסיים גות' את לימודיו, זכה בדוקטורט הנכסף והחל בקריירה האקדמית – גילה שפוטנציאל לחוד והצלחה מעשית לחוד. בשנות השבעים עבד אלן גות' בכמה מהאוניברסיטאות הנחשבות והטובות בארה"ב – פרינסטון, קולומביה וקורנל – אך לא הצליח להפיק תחת ידיו מחקרים מעניינים ופורצי דרך או מאמרים בעלי חשיבות. חלק מהאשמה נעוץ, קרוב לוודאי, בתחום שבו בחר לעסוק: מתמטיקה של חלקיקים תת-אטומיים. זהו ענף חשוב בפיזיקה, ללא ספק, אך ידוע כענף שקשה מאוד לחדש בו ומן הסתם לפרסם מאמרים פורצי דרך. גות' העדיף תמיד לעסוק בנושאים שמעניינים אותו באופן אישי ולא לשחות עם הזרם האקדמי, אך בשלהי שנות השבעים כבר החל להרגיש את הלחץ. הוא כבר היה כבן שלושים, עדיין ללא משרה קבועה באוניברסיטה כלשהי, ונדמה שכל הפוטנציאל הגדול והמבטיח שניכר בו בתחילת הדרך הולך לאיבוד, דועך ומתבזבז כמו גפרור בוער שמתקרב לקצו.

ב-1978, בעודו באוניברסיטת קורנל, ניגש לגות' אחד מעמיתיו, פיזיקאי בשם הנרי טיי (Tye), שביקש להתייעץ עמו לגבי שאלה מסקרנת. האם תאוריית המפץ הגדול, שאל טיי, מספקת ניבוי כלשהו לגבי חלקיקים המכונים 'מונופולים מגנטיים' (Magnetic Monopoles)?

מונופולים מגנטיים הם חלקיקים בעלי תכונה מוזרה: יש להם מגנטיות, כמו למגנטים שאנחנו תולים על דלת המקרר – אבל יש להם רק קוטב אחד. לכל המגנטים שאנחנו מכירים יש שני קטבים – צפון ודרום, כמו הקוטב הצפוני והדרומי של כדור הארץ. מגנטים בעלי קטבים זהים דוחים זה את זה, ומגנטים בעלי קטבים שונים נמשכים זה לזה. למונופול מגנטי, אם זאת, יש רק קוטב אחד, צפוני או דרומי.
התיאוריות הפיזיקליות הקיימות גורסות שאין שום מניעה עקרונית לקיומם של מונופולים מגנטים: אין שום חוק טבע שמונע מהם להתקיים. יותר מכך: התיאוריות האלה מנבאות שמונופולים מגנטיים צריכים היו להיווצר באופן טבעי בתנאים ששררו בזמן המפץ הגדול. אף על פי כן, איש לא מצא עדיין חלקיקים שכאלה בפועל – כך שעושה רושם שמשהו בתמונת העולם המדעית שלנו לא בסדר. אם מונופולים מגנטיים צריכים להתקיים אבל אינם בנמצא, אז אולי התיאוריות הפיזיקליות אינן נכונות או שאנחנו פשוט לא מחפשים במקום הנכון. הנרי טיי ביקש לבדוק כמה חלקיקים שכאלה עשויים היו להיווצר בזמן המפץ הגדול, וכך אולי לנסות ולחשב את השכיחות הצפוייה שלהם ביקום כיום.

לאלן גות' לא היה רקע בקוסמולוגיה. כל מה שידע לגבי תורת היחסות הכללית של איינשטיין, קרינת הרקע הקוסמית, הסחה לאדום של פוטונים ושאר המונחים והמושגים שנזכרו בפרק הקודם, היה מה שזכר מהקורסים הבסיסיים שלקח באוניברסיטה. אבל תעלומת המונופולים המגנטיים סיקרנה אותו וכפי שציינתי קודם, לגות' הייתה נטיה ללכת בעקבות הסקרנות הטבעית שלו. הוא חבר לטיי, ויחד חקרו השניים את התנאים ששררו במפץ הגדול ואת השלכותיהם על היווצרותם של מונופולים מגנטיים.

התיאוריה המקובלת גורסת שבשברירי השנייה הראשונים לחיי הייקום – וליתר דיוק, בעשר בחזקת מינוס 43 חלקי השנייה הראשונים – הלחץ והחום היו כה גבוהים עד ששכל כוחות הטבע שאנחנו מכירים כיום – כוח המשיכה, הכוח האלקטרומגנטי, הכוח הגרעיני החזק והחלש – לא התקיימו בנפרד ועמדו כל אחד בפני עצמו, אלא התמזגו לכוח אחד ויחיד, כמו טעמים שונים של גלידה מומסת שמתערבבים זה בזה ליצירת נוזל חסר צבע.
מה בדיוק התרחש באותן עשר בחזקת מינוס 43 שברירי השנייה? אין לדעת. התאוריות הפיזיקליות שלנו אינן מסוגלות לנבא מה יתרחש בתנאים קיצוניים שכאלה, ואנחנו יכולים רק לנחש. אבל כשהתרחב היקום והלחץ והחום פחתו, נפרדו גם כוחות הטבע מזה והחלו מקבלים את הזהות העצמאית והמוכרת שלהם כיום.

גות' וטיי הגיעו למסקנה כי בתנאי המעבר בין נקודת הסינגולריות של המפץ הגדול וההיפרדות ההדרגתית לכוחות נפרדים יכלו, באופן עקרוני, להיווצר המוני מונופולים מגנטיים. מונופולים רבים כל כך, למעשה, עד שהיינו צריכים להיות מסוגלים לגלות אותם בקלות יחסית גם בכדור הארץ. מסקנה זו העמיקה עוד יותר את המיסתורין של המונופולים המגנטיים: אם המפץ הגדול אכן התרחש, כפי שמעידה קרינת הרקע הקוסמית ותצפיות אחרות, היכן מסתתרים המונופולים המגנטיים?

בעיית העקמומיות

רצה הגורל ובאותה השנה הגיע לקורנל פרופסור מוכר ומכובד לקוסמולוגיה בשם רוברט דיק (Dicke), שחקר באוניברסיטת פרינסטון תעלומה מסקרנת נוספת בפיזיקה: בעיית העקמומיות. גות' וטיי הוזמנו להרצאה שהעביר פרופ' דיק, שם סיפר על תעלומת העקמומיות וחשיבותה. גות' הגיע ראשון לאולם והתיישב בשורה הראשונה.

השאלה העקרונית שבבסיס בעיית העקמומיות היא כיצד יבוא הייקום אל קיצו. אנחנו יודעים שהיקום היום מתרחב וגדל, בכך אין כל ספק – אך האם ימשיך להתרחב לנצח? התשובה לשאלה הזו תלויה בכמות המאסה ביקום. מאסה יוצרת כוח משיכה, והמשיכה מתנגדת להתרחבות היקום כמו מסטיק שדבוק לסוליית הנעל ומפריע להרים את הרגל מהרצפה. אם יש המון מאסה ביקום – דהיינו, הרבה גלקסיות, אבק בין כוכבי וכדומה – אזי כוח המשיכה יבלום, בסופו של דבר, את ההתרחבות ואז היקום יתחיל להתכווץ עד שברבות הימים נקבל את ה"קווץ' הגדול", שהוא ההפך מהמפץ הגדול. אם אין מספיק מאסה – כוח המשיכה יהיה חלש והיקום יתרחב לנצח.
המושג 'עקמומיות' מתייחס כאן לתיאור המתמטי של כל הסיפור. יקום שמתרחב לנצח הוא בעל עקמומיות 'פתוחה', ויקום שקורס לתוך עצמו הוא בעל עקמומיות 'סגורה'.

בעיית עקמומיות המרחב מסקרנת מאוד את הפיזיקאים, ולא מפני שהם חרדים לגורלם אם היקום יחליט לקרוס לתוך עצמו. שהרי זה יקרה בעוד שנים רבות מספור – הרבה אחרי ששמש שלנו תפסיק לבעור, הגלקסיה שלנו תיכבה ותיעלם ואולי אחרי שהרכבת הקלה בתל אביב תהיה מוכנה. אולי.
הבעייה הזו מעניינת כיוון שכשמודדים את עקמומיות היקום בעזרת תצפיות אסטרונומיות וכו' – מקבלים שהייקום אינופתוח ואינו סגור, אלא שטוח – בדיוק על הגבול שביניהם. וכשאני אומר 'בדיוק', אני מתכוון לבדיוק. מהתצפיות האסטרונומיות עולה שאילו היה רק מעט יותר חומר ביקום – כוח המשיכה היה חזק מספיק כדי לגרום לקריסת הייקום כבר לפני מיליארדי שנים, והחיים לא היו מספיקים להיווצר על פני כדור הארץ. אילו היה פחות חומר בייקום משקיים בפועל, היקום היה מתרחב מהר כל כך עד שכוכבים לא היו מספיקים להיווצר ושוב לא היו נוצרים חיים. במילים אחרות, אם כמות החומר ביקום הייתה שונה רק במעט מכפי שהיא בפועל – לא הייתי מדבר אליכם באוזניות ברגע זה, ואתם לא הייתם עומדים כרגע בפקקים של תל אביב.

כשהמדענים נתקלים בצירוף מקרים מדהים שכזה, הם מרימים גבה. הדבר דומה לרצף של מאה זכיות ברולטה. אמנם יכול להיות שאנו ברי מזל ושהייקום, במקרה לגמרי, מתאים לנו בדיוק כמו כפפה ליד – אבל אם מישהו זוכה מאה פעמים רצוף ברולטה, סביר יותר להניח שהוא מרמה – או במקרה שלנו, כנראה שאיננו באמת מבינים איך הייקום עובד.

בסוף אותה שנה, 1979, נאלץ אלן גות' לעזוב את קורנל ולעבור לאוניברסיטת סטנפורד. הוא והנרי טיי המשיכו לשוחח בטלפון, ותכננו להשלים את המאמר המשותף שלהם אודות המונופולים המגנטיים. למגינת לבם, הם גילו שחוקרים אחרים הקדימו אותם ופרסו מאמר אחר על מונופולים מגנטיים – ושאם הם רוצים שהמאמר שלהם יהיה שווה משהו, הם צריכים להוסיף לו משהו חדש: רעיון מעניין או השערה חדשנית שתפיח חיים במאמר הכמעט-לא-רלוונטי שלהם.

גות' היה בלחץ. הוא כבר בן 32, בלי עבודה קבועה, עם אישה וילד קטן. הקריירה האקדמית שלו לא התקדמה לשום מקום. כך מצא את עצמו יושב מול שולחן העבודה בביתו, באחת בלילה, שובר את הראש ומנסה למצוא משהו – כל דבר – שיציל את המאמר שלו ושל טיי על המונופולים המגנטיים.

ואז, באחת בלילה, היכתה בו ההשראה. הוא פתח את המחברת בהתרגשות וכתב שם – 'תובנה מדהימה' באותיות גדולות. הוא בקושי נרדם באותו הלילה. כשהגיע הבוקר עלה על אופניו ומיהר למשרד שם הריץ כמה מספרים במחשבון, והגיע למסקנה שהרעיון שהגה אמש עשוי להיות תקף. ההתרגשות גאתה בו כיוון שאם הוא צודק, אזי השערתו פותרת לא רק את תעלומת המונופולים המגנטיים – אלא גם את בעיית העקמומיות שעליה סיפר פרופ' רוברט דיק בהרצאתו.

אינפלציה קוסמית

הרעיון של אלן גות' מכונה 'התנפחות קוסמית', או 'אינפלציה קוסמית'.
ההנחה הראשונית של המדענים הייתה שהמפץ הגדול גרם לייקום להתחיל ולהתרחב, ושהתרחבות זו התרחשה בקצב קבוע – דהיינו, היקום הלך וגדל בצורה הדרגתית, כמו בלון שמנפחים אותו עם זרם אוויר יציב וקבוע. גות' הגיע למסקנה שמודל ההתנפחות ההדרגתית אינו נכון או ליתר דיוק, אינו מדויק. ברגעים הראשונים שלאחר המפץ, הייקום אכן התרחב בקצב קבוע, אך בנקודת הזמן שבה התפצלו כוחות הטבע זה מזה, הפסיקו להיות כוח אחד ויצאו כל אחד לדרכו העצמאית – הייקום החל להתנפח בקצב מואץ, התרחבות פתאומית ומהירה שהביאה את הייקום מגודל של גרעין אטום, פחות או יותר, לגודל של ענב. זה אולי לא נשמע כמו שינוי דרמטי – אך צריך לזכור שמדובר בהתרחבות של כמה וכמה סדרי גודל בפרק זמן של הרבה פחות מטריליונית השנייה… במילים אחרות, במקום שהייקום יתרחב בקצב קבוע או אפילו בקצב הולך ומאט – הוא דווקא האץ את קצב ההתרחבות שלו לפרק זמן קצר. בהמשך לאנלוגיה הבלון הקודמת, כעת החלפנו את זרם האוויר הקבוע והיציב שממלא את הבלון- בזרם אוויר אדיר ופתאומי שגורם לו להתנפח כמעט בבת אחת.

יש פרט נוסף, משונה ובלתי שגרתי בהתרחבות המהירה הזו, על פי מודל האינפלציה הקוסמית. כשמגדילים נפח של מיכל כלשהו, צפיפות החומר שבתוכו יורדת. למשל, נניח שיש לנו קבוצת ילדים בתוך בריכה קטנה, מהסוג שמוצאים בחצר של בית פרטי בדרך כלל. הבריכה הקטנה, והילדים צפופים. עכשיו ניקח אותה קבוצת ילדים ונשים אותה בבריכה אולימפית גדולה: הגדלנו את נפח הבריכה אך מספר הילדים נותר זהה, ולכן הילדים צפופים הרבה פחות.
אך בזמן האינפלציה הקוסמית, כשנפח הייקום גדל – צפיפות החומר שבו נותרה זהה. במילים אחרות – חומר חדש נוצר כדי למלא את הנפח הפנוי החדש. זה כאילו שכשהעברנו את קבוצת הילדים מהבריכה הקטנה לבריכה האולימפית, הוספנו לקבוצה כמה עשרות ילדים כך שהם נותרו צפופים כשהיו.

כיצד ייתכן שחומר חדש נוצר לפתע יש מאין? ובכן, היקום הוא מקום מוזר, ובאותן שברירי שנייה שלאחר המפץ הגדול הוא היה מוזר עוד יותר מוזר. גות' שיער שבשלב שבו נפרדו כוחות הטבע זה מזה, חלה התקררות פתאומית. ה'התקררות' במקרה זה יחסית מאד, כמובן – מטמפרטורה של כמה טריליוני מיליארדי מעלות לטמפרטורה של כמה טריליוני מליארדי מעלות פחות – אבל עדיין מדובר בהתקררות. התקררות זו גרמה להיווצרות אנרגיה בשם 'אנרגיית הוואקום'. קשה להסביר מהי 'אנרגיית ואקום' מבלי להיכנס לפרטי-פרטים של משוואות ונוסחאות, אבל אפשר לדמות את אנרגיית הוואקום לכוח-משיכה שלילי: במקום לגרום לדברים להימשך זה לזה, היא גורמת להם לדחות זה את זה, ולכן היקום החל לפתע להתרחב במהירות.

השאלה המתבקשת היא כיצד פותרת תאוריית האינפלציה הקוסמית של גות' את תעלומת המונופולים המגנטיים ובעיית העקמומיות.
בשני המקרים, הפתרון טמון בעובדה שהייקום תפח בכמה וכמה סדרי גודל בזמן קצר מאוד – כך שהוא היום גדול בהרבה מכפי שצריך היה להיות אלמלא התרחשה האינפלציה. למשל, סביר להניח שמונופולים מגנטיים אכן נוצרו בעקבות המפץ הגדול – אך הייקום רחב ידיים כל כך עד שהסיכוי להיתקל במונופול שכזה בפועל קלוש מאוד. בהמשך לאנלוגיה הקודמת, זה כאילו שמישהו זרק לתוך הבריכה הקטנה שלנו שק מלא במטבעות זהב – ולפתע הבריכה הקטנה הפכה לאוקיינוס. גם אם נפזר מיליון מטבעות זהב באוקיינוס, עדיין הסיכוי שלנו למצוא מטבע זהב במקרה זעום מאד, כמו מחט בערימת שחת. במילים אחרות, הסיבה שאיננו רואים סביבנו מונופולים מגנטיים היא שהסיכוי למצוא אותם קלוש מאד, ונצטרך אולי לסרוק את היקום שלנו גלקסיה אחר גלקסיה, כדי להצליח לאתר בסופו של דבר חלקיק שכזה.

האינפלציה המהירה מספקת תשובה משכנעת גם לבעיית העקמומיות. השאלה העקרונית, נזכיר, היא מדוע היקום שלנו מכיל את כמות החומר המתאימה בדיוק כדי שיהיה 'שטוח', דהיינו שלא יקרוס תחת כוח המשיכה שלא או יתרחב מהר מדי מכדי שגלקסיות וכוכבים יספיקו להיווצר. על פי חישוביו של גות', תהליך היווצרות החומר במהלך ההתרחבות המהירה היה כזה שהכמות הסופית של החומר מתאימה בדיוק ליקום שטוח – ולא משנה כמה חומר הכיר היקום לפני האינפלציה. במילים אחרות, זה לא שיש כמות חומר מתאימה "בדיוק" – אלא שתחת השערת האינפלציה הקוסמית, כל כמות של חומר שאיתה התחלנו תביא, בסופו של דבר, למצב שאותו אנחנו רואים כיום. זו תשובה שהקוסמולוגים אוהבים, כיוון שהיא מבטלת את הצורך ב'צירוף מקרים' מדהים כמו מאה זכיות רצופות ברולטה.

אלן גות' הנלהב הרים את הטלפון, חייג להנרי טיי שהיה עדיין בקורנל, וסיפר לו על הרעיון המדהים שעולה במוחו. טיי, להפתעתו, לא התלהב במיוחד. הוא לא רצה להכניס שינוי דרמטי כל כך במאמר המשותף שלהם על המונופולים המגנטיים, והעדיף שגות' יפרסם את תיאוריית האינפלציה הקוסמית במאמר נפרד. גות' התבאס קצת, אבל נאלץ להסכים. בדיעבד התברר שהנרי טיי לא תפס, באותה שיחת טלפון, את חשיבות התאוריה של גות'. אמנם שניהם נכחו בהרצאתו של פרופ' רוברט דיק אודות בעיית העקמומיות – אבל טיי איחר להרצאה, התיישב בספסל האחורי ולא שמע כמעט מילה מהסבריו של הפרופסור. זו הסיבה שכשאמר לו גות' שהאינפלציה הקוסמית פותרת גם את בעיית העקמומיות – להנרי טיי לא היה מושג על מה הוא מדבר. מוסר ההשכל? תגיעו בזמן להרצאה…

למרות – ואולי בגלל – ההתלהבות הגדולה שחש בעקבות התיאוריה שלו, גות' היה מודאג.

"חששתי מאד, מכיוון שמדובר ברעיון דרמטי מאד – ורוב הרעיונות הדרמטיים מתבררים בסופו של דבר כשגויים, אחרת מישהו כנראה כבר היה מגלה אותם קודם. לא הבנתי איך, אם האינפלציה הקוסמית נכונה, אף אחד לא חשב עליה קודם."

הבטחון של גות' בנכונותה של התיאוריה שלו גבר כשזמן מה לאחר מכן, כשישב לאכול ארוחת צהריים בסטנפורד, הזדמן לו להאזין לשיחה של כמה קוסמולוגים. הקוסמולוגים דיברו על משהו בשם 'בעיית האופק'. גות', נזכור, לא היה קוסמולוג. למרות שאך לא מכבר הגה את אחת התאוריות החשובות בדברי ימי הקוסמולוגיה, הוא עדיין לא הבין כמעט מילה מהז'רגון המקצועי של האנשים מסביב לשולחן. עם זאת, מה שבכל זאת הצליח להבין מהשיחה גרם לו להתרגשות גדולה. 'בעיית האופק' קשורה בפיזור קרינת הרקע הקוסמית על פני הרקיע. כן, זה כנראה מה שקוסמולוגים אוהבים לדבר עליו בארוחת צהריים. אולי זה הולך טוב עם פירה, אני לא יודע.

קרינת הרקע הקוסמית (Cosmic Microwave Background Radiation) היא ההד האלקטרומגנטי שנותר מהמפץ הגדול: פוטונים בתדרי מיקרוגל – תדרים שאיננו מסוגלים לראות בעין שנפלטו במהלך המפץ הגדול ושאנו מסוגלים למדוד אותם באמצעות טלסקופים מתאימים.
כשאנו מפנים את הטלסקופים אל השמיים ומודדים את קרינת הרקע, אנחנו רואים שמכל כיוון הקרינה זהה: אם נמדוד את קרינת הרקע משמי הקוטב הצפוני, לפוטונים המתקבלים יהיה כמעט את אותו התדר כמו לפוטונים שנמדוד בשמי הקוטב הדרומי. אין זו עובדה מובנת מאליה. הקרינה בקוטב הצפוני והקרינה בקוטב הדרומי מגיעות משני קצוות מנוגדים של הייקום. איך 'יודעים' הפוטונים בשני הקצוות שהם צריכים להיות בעלי תדר זהה? מה גורם להם להיות דומים זה לזה?

יש לכך, עקרונית, הסבר פשוט. נניח, לצורך הדוגמא, שאנחנו שופכים כוס מים רותחים לתוך אמבטיה של מים פושרים. בשנייה הראשונה, המים הרותחים יהיו מרוכזים באותה הנקודה הסצפיפית, באותו הצד של האמבטיה שבו שפכנו אותם – כך שאם נמדוד את הטמפרטורה בצד אחד של האמבטיה ואת הטמפרטורה בצדה האחר, לא נקבל מדידה זהה. אל אם נחכה מספיק זמן יצליחו מולקולות המים הרותחים להתפזר ולהתפשט ברחבי האמבטיה הגדולה, ואז תשוב הטמפרטורה להיות זהה בכל נקודה באמבטיה.
האנלוגיה הזו יכולה להסביר, באופן עקרוני, גם את הדימיון שבין הפוטונים של קרינת הרקע הקוסמית: בזמן שחלף מאז המפץ הגדול התפזרו הפוטונים בכל רחבי הייקום וכעת אנו מודדים אותם הפוטונים מכל כיוון, כמו מדידת טמפרטורה של אמבטיה של מים פושרים.
הבעיה היא שאנו יודעים מתי התרחש המפץ הגדול – לפני קצת פחות מארבע עשרה מליארדי שנים – ואין זה מספיק זמן כדי שהפוטונים שחייבים לנוע במהירות האור, יצליחו להתפשט לכל מקום בייקום. במילים אחרות, המים הרותחים עדיין לא הספיקו להתפזר בכל רחבי האמבטיה הגדולה. המדידות מקרינת הרקע הקוסמית סותרות, אם כן, את מה שאנחנו יודעים על המפץ הגדול.

אלן גות' הבין מיד שהאינפלציה הקוסמית שלו פותרת גם את הדילמה הזו. באותן שברירי שנייה של התרחבות פתאומית, גדל הייקום בקצב מהיר בהרבה ממהירות האור. אני יודע, אני יודע, אתם צודקים – שום דבר לא יכול לנוע יותר מהר ממהירות האור, זה ברור! אל תדאגו, הפוטונים אינם מפרים את העיקרון הזה. הם עדיין המשיכו לנוע במהירות האור, אבל המרחב שסביבם הוא זה שנוצר וגדל בקצב כה מסחרר. הפוטונים, במקרה הזה, הם כמו אנשים שרצים על מסוע מסתובב: המסוע נותן להם 'תוספת מהירות', למרות שרגליהם ממשיכות לעלות ולרדת באותו הקצב. אם הפוטונים הצליחו לנוע מהר יותר ממהירות האור בפרק הזמן הקצר שבמהלך האינפלציה, תוספת המהירות הזו עשויה הייתה לאפשר להם להתפשט לכל קצוות היקום – וזו הסיבה שקרינת הרקע הקוסמית שאנו מודדים היום זהה לחלוטין בכל כיוון שבו נתבונן.

העובדה שרעיון האינפלציה הקוסמית מצליח לפתור תעלומות שגות' אפילו לא שמע עליהן קודם לכן העניקה לו ביטחון רב בכך שהוא נמצא בכיוון הנכון. חודש לאחר אותה הברקה בשעת לילה מאוחרת, סיפר על התאוריה שלו בהרצאה מול קהל שהיה באקסטזה – אצל פיזיקאים זה אומר שהם כנראה הנהנו בראש. אמנם היו עדיין אתגרים גדולים בתקשורת, ולא תמיד הצליחו הקוסמולוגים להבין את רעיונותיו של גות' – שהרי עד אז קוסמולוגיה ופיזיקה של חלקיקים תת-אטומיים היו שני תחומים שונים במדע שלא היה ביניהם בהכרח קשר הדוק. אבל גות' הצליח להתגבר על הקשיים, ותאוריית האינפלציה הקוסמית תפסה אחיזה עמוקה בקרב החוקרים. כבר למחרת ההרצאה קיבל שתי הצעות עבודה, ובשבועות הבאים קיבל הצעות מכל אוניברסיטה מובילה ונחשבת בארה"ב. כמעט בין לילה התהפכה הקריירה של אלן גות', ומדוקטור אלמוני הפך לאחד המדענים החשובים של דורו. הפוטנציאל שהראה בצעירותו התממש סוף סוף, וגות' זכה באינספור פרסים ואותות הוקרה.

בעיית היציאה החיננית

למרות שתאוריית האינפלציה הקוסמית מציעה פתרונות נאים ואלגנטיים לכמה מהבעיות הטורדניות ביותר בעולם הקוסמולוגיה, היא רחוקה מלהיות תאוריה מושלמת. כבר בתחילת שנות השמונים זיהה אלן גות' עצמו נקודת תורפה מהותית במודל האינפלציה הקוסמית, חולשה שהייתה עשויה למוטט את כל מגדל הקלפים שבנה. הבעיה כונתה 'בעיית היציאה החיננית' (Graceful Exit): מהרגע שהחלה ההתרחבות המהירה של האינפלציה הקוסמית, מה גרם לה להפסיק? במילים אחרות, מדוע הפסיק היקום להתרחב בקצב מהיר מאוד – וחזר להתרחבות המתונה שאנחנו רואים כיום?
גות' תיאר את הבעיה בכנות ראויה לציון במאמר שפרסם ב-1983, והודה שלמרות שהוא עדיין מאמין שמודל האינפלציה הוא ההסבר הנכון למה שהתרחש במפץ הגדול – חולשת היציאה החיננית מטילה צל כבד על תקפותה של התאוריה כולה.

למזלו של גות', פיסיקאי סובייטי בשם אנדי לינדה (Linde), חלק מקבוצת חוקרים בבריה"מ שעבדו בשנות השבעים על רעיונות דומים לאלה של אלן גות', הציע שינויים ותוספות לתאוריה הראשונית ואלו פותרים את בעיית היציאה החיננית וחולשות נוספות שנתגלו בתאוריה. אחד ההצעות המעניינות של לינדה הייתה שהאינפלציה הקוסמית היא תופעה אקראית שמתרחשת מדי פעם בתוך יקום-על גדול בהרבה מהייקום שלנו. על פי הצעה זו, המפץ הגדול הוא מעין ניצוץ פתאומי ואקראי, מעין הבזק כמו של חשמל סטטי, שגורם להיווצרותן של בועות חומר שמתפשטות בתוך יקום-העל והופכות לייקומים קטנים. במילים אחרות, הייקום שלנו הוא רק יקום אחד מתוך אינסוף יקומים מקבילים שנוצרים בתוך 'מולטי-ורס' (Multiverse) – כמו בועות סבון בתוך אמבטיה גדולה. לכל יקום שכזה יש חוקי טבע משלו, שאינם בהכרח זהים לחוקי הטבע בייקומים האחרים. אנחנו חיים בייקום שבו חוקי הטבע – במקרה לגמרי – מתאימים להיווצרותם של כוכבים, גלקסיות וכדומה.

תאוריית האינפלציה הקוסמית נמצאת במצב משונה של הסכמה-למחצה בקרב קהילת המדענים. מצד אחד, ההתרחבות המהירה פותרת כמה בעיות קשות בקוסמולוגיה, כדוגמת בעיית המונופולים המגנטיים. ולא פחות חשוב, כל התצפיות האסטרונומיות שנערכו מאז שהציע אלן גות' את מודל האינפלציה, כולל תצפיות שנעשו בעזרת טלסקופים ששוגרו לחלל, תואמות במדויק את ניבויי התאוריה.
אך מצד אחר, יש בתאוריית האינפלציה הקוסמית כמה חולשות מהותיות ומעיקות. למשל, קשה להסביר מדוע בכלל החלה התרחבות מואצת זו. בשביל שתיווצר אינפלציה מהירה צריכים היו להתקיים תנאים ספציפיים מאוד בזמן המפץ הגדול – ואין סיבה אמתית או מהותית שדווקא תנאים אלה יתקיימו, ולא תנאים אחרים. במילים אחרות, 'בעיית הרולטה' – היינו מציאת הסבר הגיוני להתרחשות אירוע בלתי סביר כמו מאה זכיות רצופות ברולטה – עדיין שרירה וקיימת גם במודל של אלן גות'.
למרות הוויכוחים וחילוקי הדיעות בקרב המדענים, תאוריית האינפלציה היא עדיין 'סוס העבודה' של הקוסמולוגיה, ונחשבת כחלק מהותי מה'מודל הסטנדרטי של הייקום' על פי הפיזיקה המודרנית. שיפורים ושיכלולים שלה ממשיכים להופיע כל העת.

חומר ואנטי-חומר

מפץ גדול, אינפלציה, אנרגיית ואקום… יש כאן לא מעט רעיונות ומושגים חדשים – אז הבה נעשה סדר בדברים, וננסה לשרטט בקווים כלליים את השתלשלות האירועים במהלך המפץ הגדול, כפי שאנו מביאים אותם כיום.

מרגע המפץ עצמו ועד עשר בחזקת מינוס 43 שניות, הלחצים והטמפרטורות בייקום הצעיר היו כה גדולים עד שאין לנו כלים לתאר מה התרחש באותה נקודת זמן. הסברה המקובלת היא שכל כוחות הטבע – משיכה, אלקטרומגנטיות וכדומה – היו מאוחדים לכוח אחד משותף.
עשר בחזקת מינוס 43 שניות לאחר ההתפוצצות הראשונית החלו הכוחות להיפרד זה מזה, והייקום נכנס לתקופה של התרחבות מואצת שכינינו אותה 'אינפלציה קוסמית'. בשלב זה אין עדיין ביקום אטומים או אפילו חומר כפי שאנחנו מכירים אותו כיום.
בעשר בחזקת מינוס 32 שניות שניות מסתיימת האינפלציה. היקום ממשיך להתרחב, אבל בקצב מתון יותר. הטמפרטורה ממשיכה לרדת, אך היא עדיין גבוהה מאוד והייקום הקטן עדיין מלא בפלזמה של חלקיקים תת-אטומיים. רק כעבור שנייה מרגע המפץ הגדול, התקרר הייקום מספיק כדי לאפשר לפרוטונים ולניוטורונים להיווצר. קרינת הרקע הקוסמית, אותה קרינה בתדרי מיקרוגל שמגיעה מכל כיוון בשמיים, היא תוצר של ההתרחשויות באותה שנייה ראשונה של אינפלציה קוסמית והתקררות.

את התנאים ששררו בסביבות השנייה הראשונה לקיומו של היום אנחנו מסוגלים, כבר היום, לשחזר במאיצי החלקיקים שלנו, וכתוצאה מכך יש לנו תאוריות פיזיקליות מבוססות למדי שמסוגלות לתאר את האינרקציות שבין חלקיקי חומר. ועדיין, קיימת תעלומה גדולה שמקורה באותה נקודת הזמן שהמדענים מנסים לפצח מזה שנים.

על פי הפיזיקה המוכרת לנו, לכל חלקיק בטבע – למשל, אלקטרונים ופרוטונים – ישנו גם 'אנטי-חלקיק': חלקיק בעל אותה המאסה כמו החלקיק הרגיל – אבל תכונותיו הפוכות. אנטי-פרוטון, למשל, הוא החלקיק ההופכי לפרוטון: יש לו את אותה המאסה כמו הפרוטון, אבל המטען החשמלי שלו שלילי במקום חיובי. במילים אחרות, אלה הם חלקיקים-תאומים, מעין 'תמונת מראה' של החומר המוכר לנו. חוקי הטבע מכתיבים גם שכשחלקיק חומר ואנטי-חומר נוגעים זה בזה – הם מתאיידים בהבזק אדיר של חום וקרינה, נעלמים והופכים לאנרגיה טהורה.

ככל הידוע לנו, היקום – או נכון יותר לומר, חוקי הטבע השולטים בו – אינם מעדיפים חומר על פני אנטי-חומר, ובשניה הראשונה נוצרו פרוטונים ואנטי-פרוטונים, וניוטרונים ואנטי-ניוטרונים, בכמות זהה. מיד לאחר שנוצרו, החלו חלקיקי החומר והאנטי-חומר להתנגש זה בזה, התאיידו ונעלמו.
כאן טמונה הבעיה. תסתכלו על עצמכם. תסתכלו על העולם שמסביב. כל זה – לא אמור להתקיים. אם בשנייה הראשונה לחייו של הייקום נוצרו בדיוק אותו מספר של חלקיקי חומר ואנטי-חומר, הם היו צריכים להשמיד זה את זה וכתוצאה, הייקום שלנו היה מכיל רק אנרגיה טהורה. העובדה שאנחנו והאדמה שעליה אנו דורכים קיימים, מלמדת אותנו שמסיבה כלשהי נוצרו במפץ הגדול חלקיקי חומר רבים יותר מאשר אנטי-חומר. אך לא הרבה יותר: על פי ההערכות, על כל שלושים מיליון חלקיקי אנטי-חומר, נוצרו במפץ הגדול שלושים מיליון ואחד חלקיקי חומר. על כל שלושים מיליון חלקיקים שהתאיידו במהלך ההכחדה הגדולה שלאחר השנייה הראשונה, כשחומר פגש אנטי-חומר – חלקיק אחד של חומר שרד, ומספר זעום של חלקיקי חומר ממלא את כל הייקום שאנחנו יכולים לראות סביבנו כיום.

התעלומה הגדולה, אם כן, היא מדוע נוצרו יותר חלקיקי חומר מאנטי-חומר? אם חוקי הטבע המוכרים לנו אינם נוטים להעדיף חלקיק על פני אנטי-חלקיק, מדוע אנחנו קיימים? התעלומה הזו מכונה 'בעיית האסימטריה של הבריונים', או 'בריוגנסיס' (Baryogenesis). ה'בריונים' הם סוג של חלקיקים שאליה משתייכים גם פרוטונים וניוטרונים.

לתעלומה זו יכולים להיות שני פתרונות עקרוניים. האחד – משהו בתאוריות הפיזיקיליות שלנו אינו נכון, ועלינו לתקן אותן כך שיסבירו מדוע היקום בכל זאת מעדיף חומר על פני אנטי-חומר. הפתרון האחר גורס שאכן אין העדפה מיוחדת שכזו, ואם יש ביקום חומר – הרי שצריכה להיות בו כמות זהה של אנטי-חומר, אבל פשוט לא מצאנו אותה עדיין.
האפשרות השנייה מסקרנת מאוד. שלחנו חלליות אל כוכבי הלכת האחרים במערכת השמש והן לא התאיידו בהבזק אדיר של אנרגיה, לכן אנחנו יכולים להיות בטוחים למדי שגם שאר כוכבי הלכת שלנו עשויים מחומר. השמש מפזרת כל הזמן חלקיקי חומר שפוגעים בכל האסטרואידים והסלעים שבאזור: שוב, אין הבזקי אנרגיה ומכאן שגם האסטרואידים עשויים מחומר. חלק מהתושבים של אילת מוזרים מאד – אבל אני די בטוח שגם הם לא עשויים מאנטי-חומר.
אבל מי מבטיח לנו ששאר כוכבי השבת מסביב והגלקסיות שאנחנו רואים בטלסקופים, אינם עשויים מאנטי-חומר? התשובה הקצרה היא שאין ודאות מוחלטת: יכול להיות, באופן עקרוני, שיש 'איים' של אנטי-חומר בייקום, ואם נפגוש בהם יום אחד – זה יהיה גם, כנראה, היום האחרון שלנו. אבל במציאות, הסבירות שהגלקסיות האחרות עשויות מאנטי-חומר נמוכה מאוד. אם היה זה המצב, אזי בנקודות הגבול שבין איי החומר והאנטי-חומר היינו אמורים לזהות פליטה חריגה מאוד של אנרגיה כתוצאה מההשמדה ההדדית של החלקיקים – ואיננו רואים פליטה חריגה שכזו. מכאן שהאפשרות הראשונה – שאנחנו צריכים עדיין לתקן את התאוריות שלנו – היא כנראה זו הנכונה.

בחזרה אל קו הזמן של המפץ הגדול. שלוש דקות לאחר המפץ הגדול התקרר היקום מספיק בכדי לאפשר לגרעיני אטומים כדוגמת הליום להיווצר. במשך שבע עשרה הדקות הבאות נוצרו גרעיני הליום בתהליך של היתוך גרעיני – אך כשהיה היקום בן עשרים דקות כבר לא היו בו את הלחץ והחום המתאימים לקיום היתוך גרעיני, וגרעיני הליום הפסיקו להווצר.
עשרים דקות לאחר המפץ, החלה תקופה שאנו מכנים אותה 'העידן החשוך' (The Dark Ages). היא מכונה 'העידן החשוך' כיוון שגם אחרי 380 אלף שנה לערך, כשהיו התנאים מתאימים להיווצרות אטומי מימן, למשל, האטומים האלה לא התגבשו לכדי כוכבים, ולכן לא היה, למעשה, שום דבר בייקום הצעיר שהיה מסוגל לפלוט אור. העידן החשוך נמשך כארבע מאות מיליון שנים, שבמהלכן הפוטונים היחידים ביקום היו פוטונים שנוצרו בזמן המפץ הגדול עצמו.
בתום העידן החשוך החלו להתקבץ האטומים לכדי כוכבי שבת, ותהליכי ההיתוך שניצתו בלבות הכוכבים הצעירים גירשו את החשיכה והאירו את שמי הלילה. הכוכבים הראשונים הללו היו מאסיבים מאוד, גדולים פי כמה וכמה מהשמש שלנו, ובערו בעצמה אדירה. הם כילו את הדלק שלהם במספר מיליוני שנים בלבד, ואז התפוצצו. החורים השחורים שהותירו אחריהם כוכבים ראשוניים אלה הם, אולי, החורים השחורים האימתניים שאנחנו מזהים כיום במרכזן של כמעט כל הגלקסיות. במרכז גלקסיית שביל החלב שלנו, למשל, ישחור שחור ענק שמאסתו פי ארבעה מיליון מזו של השמש. מכאן ואילך שררו ביקום תנאים כמו אלה המוכרים לנו כיום, ונוצרו הגלקסיות והכוכבים שאנחנו רואים מסביבנו.

סופרנובה

דיברנו, אם כן, על ההתחלה של היקום. אי אפשר להשלים את התמונה בלי לצייר את צדה האחר: סופו של היקום.

המודל הראשוני של המפץ הגדול, זה שהגו ג'ורג' למטר ועמיתיו בשנות השלושים של המאה העשרים, עסק בשני תסריטים אפשריים לקצו של היקום. הראשון הוא שברבות הימים יגבר כוח המשיכה על האינרציה הראשונית של המפץ הגדול, היקום יפסיק להתרחב, הוא ייעצר, ויחל לקרוס לתוך עצמו – כאילו שהמפץ הגדול מוקרן על מסך, אבל בהילוך לאחור. הגלקסיות יתקרבו זו לזו, יתנגשו, הכוכבים יימעכו זה לתוך זה, עד שהכל יהפוך לקווץ' אחד גדול ומרשים.
התסריט השני גרס שההתרחבות תימשך לנצח, אם כי במהירות הולכת וקטנה. היקום יגדל, ויגדל ויגדל, הכוכבים יזדקנו, ידעכו, וייעלמו וגם הגלקסיות יפסיקו להאיר. חשכה גדולה תשתרר בייקום הזקן, ורק מדי פעם יהיה הבזק של אור כאשר חור שחור קשיש יתנגש בחור שחור אחר ויבלע אותו. ואז שוב, חושך… בסופו של דבר לא יישאר בייקום דבר פרט לחורים שחורים, וגם הם יתאדו וייעלמו ברבות טריליונים אינספור של שנים. וזהו. היקום יגיע לסופו ב'קיפאון גדול' ולא מרשים בכלל.

אלו היו שני התסריטים המקובלים בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים, כשדוקטורנט צעיר בשם אדם ריס (Riess) החל את הקריירה המדעית שלו בתחום האסטרופיזיקה. המומחיות העיקרית שלו הייתה בתחום מדידת הקרינה הנפלטת מהתפוצצויות סופרנובה, ובעיקר סופרנובה מסוג מסוים מאוד המכונות 'סופרנובה 1a'. סופרנובות מסוג 1a מעניינות מאו את המדענים, מכיוון שבדומה לכוכבים הקפאידים שנזכרו בחלקו הקודם של הפרק – גם הן עשויות לשמש מעין 'סרגלי מדידה' קוסמיים, שעוזרים לנו להעריך את המרחק אל גרמי שמיים מרוחקים. סופרנובה מסוג 1a מתרחשת כשכוכב מסוג 'גמד לבן' – כוכב ישן וכבוי – מושך אליו חומר מכוכב פעיל שנמצא סמוך אליו: הגמד הלבן 'שואב' את החומר, בולע ממנו עוד ועוד – עד שהמאסה שלו מגיעה לערך קריטי מסויים שמאפשר להצית מחדש את תהליך ההיתוך הגרעיני. כשזה קורה, מתרחשת בגמד הלבן תגובת שרשרת אימתנית שקורעת אותו לגזרים בפיצוץ אדיר, והאור שנפלט ממנה עשוי להיות חזק יותר מהאור הנפלט מגלקסיה שלמה.
הפרט המעניין בתהליך הזה, הוא שהוא אחיד למדי: הגמד הלבן צריך להגיע לערך קריטי מסוים מאוד של מאסה כדי להתחיל את שרשרת הפיצוץ, ולכן עוצמת הקרינה הנפלטת מסופרנובה מסוג 1a תהיה, כמעט תמיד, אותה עצמת קרינה. כיוון שעצמת הקרינה האבסולוטית הנפלטת ידועה מראש, אפשר לחשב את המרחק אל הסופרנובה לפי עצמת הקרינה שאנחנו מודדים בפועל.

בפועל, עם זאת, חישוב שכזה אינו כה פשוט, ולפעמים קשה להיות בטוחים אם סופרנובה מסוימת נראית לנו חלשה כיוון שהיא רחוקה מאוד או אולי כיוון שיש בדרך ענני אבק, למשל, שבולעים חלק מהאור, כמו ערפל שבולע פנסי המכונית על כביש. אלן ריס פיתח מספר טכניקות חדשניות ופורצות דרך שאיפשרו לזהות ענני אבק והפרעות דומות, ולחשב בדיוק רב את המרחק אל אותן סופרנובות. בשלהי שנות התשעים הצטרף ריס אל קבוצת חוקרים בשם High-Z Supernova Search Team: התארגנות מדעית בינ"ל שמטרתה הייתה למדוד את המרחק אל מספר רב ככל האפשר של גלקסיות מרוחקות באמצעות איתור סופרנובות מסוג 1a שצילם טלסקופ החלל ע"ש האבל, במסלול סביב כדור הארץ.

באחד הימים, ב-1998, ישב ריס מול המחשב ובחן את תוצאות התצפיות שהתקבלו מטלקסופ החלל. הוא הזין את עצמת הקרינה שהתקבלה מסופרנובה מרוחקת כלשהי לתכנת מחשב. התכנה אמורה לקחת את הקרינה, להעריך ממנה את המרחק אל הסופרנובה – ולגזור ממנה את המאסה המשוערת של כל החומר בייקום. החיבור בין מרחק אל סופרנובה בודדת ומאסה משוערת של הייקום כולו נשמע אולי כמו קפיצה גדולה מדי בשביל חישוב אחד – אבל הוא אפשרי בהחלט. אם הסופרנובה קרובה באופן יחסי, זה סימן שהייקום מתרחב לאט – ואם הוא מתרחב לאט, זה בגלל שהמאסה שלו גדולה מאוד. דהיינו, מדידת המרחק לסופרנובה היא כמו חלק בפאזל שמכתיב באופן מוחלט את צורתו של החלק הבא בפאזל.

אבל כאן נכונה לריס הפתעה: הערך שהחזירה תכנת המחשב היה ערך שלילי – דהיינו, לייקום יש מאסה שלילית. מאסה שלילית? אין דבר כזה, כמובן, וריס הבין שמשהו לא בסדר. במשך שבועות ארוכים הוא חזר ובדק את כל החישובים, אבל התוצאה לא השתנתה. אם אין שום טעות בחישובים ובמדידות, האפשרות היחידה שנותרה היא שהמודל המתמטי שאותו יישמה התכנה אינו נכון. המודל הזה הניח שהייקום מתרחב בקצב הולך וקטן בגלל כוח המשיכה – שהרי כפי שהסברתי קודם, זו הייתה התולדה הצפויה של תאוריית המפץ הגדול כפי שהבינו אותה המדענים עוד מאז שנות השלושים. ואם הייקום אינו הולך ומאט את מהלכו, סימן שהוא דווקא הולך ומתרחב בקצב מואץ… וזה ממש מוזר. מדוע שהיקום יתרחב בקצב מואץ? האם יש כוח כלשהו שמתנגד לכוח המשיכה, דוחף ומנפח את הייקום ללא הרף? אם ישנו כוח כזה, איננו רואים אותו כאן בכדור הארץ.

אלן ריס ידע שההשלכות של תגלית זו, אם היא נכונה, יהיו לא פחות ממהפכניות. אם ישנו כוח חדש ובלתי מוכר בייקום, הרי שיש צורך בתאוריה פיזיקלית חדשה ומעודכנת כדי להסביר אותו – וכל תאוריה חדשה בפיזיקה היא חדשות גדולות.
ריס ידע דבר נוסף. קבוצת מדענים נוספת בשם Supernova Cosmology Project, עבדה על אותו תחום מחקר. בדומה לקבוצה של ריס, גם הקבוצה השנייה ניתחה תצפיות של סופרנובות 1a מרוחקות ונעזרה בהן כדי לחשב את מאסת הייקום. לריס לא היה ספק שאם התוצאות שקיבל נכונות – חברי ה- Supernova Cosmology Project יגלו אותן בעצמם בקרוב מאוד. למעשה, הוא חשד שהם כבר קיבלו אותן. שבועות מספר קודם לכן הצהיר ראש הפרוייקט המתחרה, הפיסיקאי סול פרלמוטר (Perlmutter), שהוא יכול לומר בודאות גמורה שהייקום שלנו לא יקרוס לתוך עצמו ב'קווץ' גדול', אלא יתרחב לנצח. פרלמוטר לא אמר שום דבר לגבי התרחבות מואצת של הייקום – אבל ריס ועמיתיו חשדו שהסיבה לכך היא אותה הסיבה שהם בעצמם אינם מספרים על שום דבר לאף אחד: הם לא בטוחים בתוצאות, וחוששים שאולי מדובר בשגיאת מדידה.

והם צדקו. שתי הקבוצות נכנסו למירוץ נגד הזמן ואחת נגד האחרת: מי תהיה הראשונה שתפרסם מאמר מדעי מפורט על התצפיות שמראות שהיקום שלנו מתרחב בקצב מואץ, והמסקנות המהפכניות שעולות מכך. איש לא רצה לקחת את הסיכון של טעות מביכה בעקבות עבודה מהירה ומרושלת – ולכן שתי הקבוצות עמלו במשך זמן ארוך על המאמרים. בסופו של דבר, קבוצתו של אלן ריס הייתה זו שפרסמה את המאמר ראשונה, וחוללה סנסציה בעולם המדע.

אנרגיה אפלה

התצפיות הראו שעד לפני כשישה מיליארדי שנים היקום שלנו 'היה ילד טוב': הוא התרחב בקצב הולך ומאט, בדיוק כפי שחזו התאוריות הראשונות של המפץ הגדול. אבל אז, לפני כשישה מליארדי שנים, משהו השתנה והביא לכך שקצב ההתרחבותו של היקום הלך וגבר בהתמדה. ההתרחבות המואצת של היקום פירושה שיש כוח מסתורי שדוחף את היקום וגורם לו להתרחב, וכוח מסתורי זה זכה לשם 'אנרגיה אפלה'.

נכון לעכשיו, אין אינו יודע לומר מהו אותו כוח מסתורי. אחת ההשערות המובילות מחזירה אותנו אל שנות העשרים של המאה הקודמת – אל אלברט איינשטיין ומשוואת השדה שלו. איינשטיין, כפי שסיפרתי בפרק הקודם, הוסיף למשוואת השדה קבוע מתמטי, בשם 'הקבוע הקוסמולוגי', שייצג כוח בלתי ידוע שפועל בתוך היקום. איינשטיין הוסיף את הכוח ההיפותטי הזה כדי לפתור בעיה אחרת לגמרי: הוא היה משוכנע שהיקום שלנו סטטי, והקבוע החדש נועד כדי למנוע מהמשוואה להפיק תוצאה המתאימה ליקום דינמי – דהיינו, מתרחב או מתכווץ. אם היקום מתכווץ, למשל, הקבוע הקוסמולוגי מייצג כוח שדוחף אותו מבפנים ושומר עליו שלא ייקטן, כמו קורות תמיכה שמונעים מבית גדול לקרוס ולהתמוטט. ברגע שהסתבר שהיקום שלנו בעצם מתרחב, הבין איינשטיין שאין צורך בקבוע הקוסמולוגי – סילק אותו מהמשוואה והתייחס אליו כאל טעות מצערת.

אך כעת, כשמתברר שהיקום שלנו מתרחב בקצב מואץ – הקבוע הקוסמולוגי הזנוח חזר אל הפיסיקה, ובגדול. הקבוע מייצג כוח בלתי-ידוע שפועל על היקום – וזהו אולי אותו הכוח שאנחנו מכנים כיום 'האנרגיה האפלה'. נכון להיום, המדענים אינם יודעים להסביר מהו אותו כוח מסתורי. ייתכן ומדובר באותה אנרגיית ואקום שגרמה להתנפחות המהירה והדרמטית של היקום בשברירי השנייה הראשונים שלאחר המפץ הגדול, כפי שהסביר אותה אלן גות'. בשני המקרים התוצאה המתקבלת היא כמן כוח 'אנטי-משיכה' שגורם לחומר להידחות זה מזה, וגורם ליקום להתנפח במהירות. מצד שני, התנאים בזמן מפץ הגדול והתנאים ביקום כיום – שונים לחלוטין, כך שלא בטוח שאכן מדובר באותה התופעה. במילים אחרות, אנחנו פשוט לא יודעים.

כפי שקורה לא אחת במדע, העובדה ששתי קבוצות חוקרים הגיעו לאותה המסקנה בדיוק בטווח של ימים או שבועות ספורים זו מזו הביאה לקרבות שקטים לגבי השאלה – למי מגיע הקרדיט על הגילוי? כלפי חוץ, כולם שומרים על ארשת ייצוגית, ומצהירים שלא משנה מי הקדים את מי: הכי חשוב שהמדע ממשיך להתקדם והאנושות כולה מרוויחה מהידע החדש. מאחורי הקלעים, עם זאת, הויכוח שריר וקיים. אין ספק ששקבוצתו של אלן ריס הקדימה את קבוצתו של סול פרלמוטר בפרסום המאמר המדעי – אך פרלמוטר הוא זה שרמז ראשון לעיתונאים על דבר הגילוי, בעוד שריס שמר על שתיקה. האם זכות הראשונים שמורה אך ורק למי שפרסם מאמר מדעי, או שאולי גם חצי-הצהרה במסיבת עיתונאים נחשבת?… הוויכוח אינו רק סביב שאלות של אגו, אלא גם כסף – והרבה ממנו: פרסים ואותות הצטיינות מלווים, בדרך כלל, בפרסים בגובה של מיליוני דולרים.
בשנת 2011 סתמה ועדת פרס נובל את הגולל על הויכוח הזה, כשהעניקה את הפרס בפיזיקה לאלן ריס, לבריאן שמידט – עמיתו של ריס בקבוצת High Z – וגם לסול פרלמוטר מה- Supernova Cosmology Project. ההחלטה הזו שיקפה את מה שרוב הקהילה המדעית מאמינה בו, והוא שעצם העובדה ששתי הקבוצות גילו אותה התגלית כמעט באותו הזמן היא היא הפרט החשוב ביותר בכל הסיפור. סול פרלמוטר עצמו ניסח זאת באופן הטוב ביותר בראיון שערכו השלושה זה לצד זה לאחר טקס קבלת הפרס:

"[מדוע קיבלה הקהילה המדעית בכזו קלות את ההשערה שהיקום שלנו מתרחב בקצב מואץ?] אני חושב שאחת הסיבות לכך היא שהיו שתי קבוצות. העובדה שהקבוצה של בריאן ושל אדם והקבוצה שלי אמרו את אותו הדבר בדיוק, וכולם ידעו באיזו תחרות קשה אנחנו נמצאים אחד עם השני, ושכל אחד מאיתנו היה יותר משמח למצוא שגיאה אצל הקבוצה השניה ולספר לכולם עליה! הקהילה המדעית קיבלה אישרור מיידי לתגלית הזו, במקום שתצטרך לחכות עוד מספר שנים כדי שקבוצה שניה ובלתי תלויה תוכל לאשר אותה."

התגלית לגבי התרחבותו המואצת של היקום וקיומה של האנרגיה האפלה מסמנים, אולי, קץ אחר לגמרי ליקום שלנו: לא 'קווץ גדול' ולא 'קיפאון גדול', אלא 'קריעה גדולה' (Big Rip). אם היקום ימשיך להתרחב באופן הולך ומואץ כפי שאנו רואים היום, אזי בעתיד הרחוק הגלקסיות יהיו רחוקות כל כך זו מזו עד שאפילו אור לא יצליח לעבור את המרחק שביניהן. בסופו של דבר יתחילו אפילו הגלקסיות עצמן להיפרם ולהיקרע תחת עצמת האנרגיה האפלה. הכוכבים יתרחקו זה מזה עד שהשמיים יהיו שחורים לגמרי ולא נראה עוד נקודת אור בודדה אחת לרפואה. ואז גם יתחיל המרחב שבין האטומים עצמם להיפרם, והחומר כולו יתפורר לאבק אטומי. אתם מודאגים? חשבתי שלא.

משחק של סודוקו

וזה שאנחנו לא מודאגים ממשהו שיקרה בעוד מיליארדי שנים רבות מתחבר אצלי למשהו שאמרה לי דינה בר-מנחם, העורכת הלשונית שלנו, כשסיימה לעבור על הפרק הזה. היא אמרה שהיא לא מצליחה להבין מדוע הקוסמולוגים עושים את מה שהם עושים. מדוע הם חוקרים ומעלים השערות לגבי דברים כמו קיצו של היקום או מה התרחש בשברירי השנייה הראשונים של המפץ הגדול? את מי זה מעניין? הרי סביר להניח שבני האדם כבר לא יהיו בסביבה כשהיקום יקפא או ייקרע למוות, ואף אחד מאיתנו לא יצליח, כנראה, לבקר בגלקסיה אחרת. מה הטעם?

אני לא קוסמולוג, אבל אני חושב שאני יכול להכנס לנעליהם של חלק, לפחות, מאותם מדענים.
הקוסמולוגיה היא כמו משחק גדול של 'סודוקו'. יש המון משבצות ריקות והמון מספרים שצריך למלא – וכיוון שאנחנו איננו יכולים לטוס בחללית אל קצה היקום או לשחזר במאיץ חלקיקים את התנאים שהתקיימו כשהיקום היה רק בן עשר בחזקת מינוס 43 שניות, הדרך היחידה שלנו לנסות ולנחש איזה מספר מכילה כל משבצת – דהיינו, לפתור את השאלות המורכבות לגבי מבנה היקום – היא להפעיל את הראש שלנו. עבורי, החלק המעניין והיפה ביותר בכל הסיפור של המפץ הגדול היא העובדה שהוא מדגים לנו את עצמת החשיבה המדעית. בעזרת המתמטיקה, החשיבה ההגיונית וקצת תצפיות אסטרונומיות אפשר לנסות לנחש, במידה מסוימת של אמינות, אפילו מה מתחולל מחוץ ליקום שלנו.

נכון, מדי פעם פעם אנחנו מגלים שהמספר שרשמנו במשבצת לא יכול להיות נכון ושאנחנו חייבים למחוק את כל מה שכתבנו באלפיים השנות האחרונות. לא נעים – אבל מצד שני… מי יודע מה נגלה כשנצליח לנחש את כל המספרים? הסופר דאגאלס אדאמס כתב פעם משהו חכם בהקשר הזה. הוא אמר –

'ישנה תיאוריה שאומרת שאם אי-פעם מישהו יגלה לשם מה בדיוק קיים היקום ולמה הוא כאן, היקום ייעלם מיד ויתחלף במשהו עוד יותר מוזר ובלתי מובן. ישנה תיאוריה שאומרת שכל זה, כבר קרה.'

ביבליוגרפיה:

http://www.astronomynotes.com/cosmolgy/s10.htm

https://mukto-mona.com/science/physics/Inflation_lself_prod_inde.pdf

https://www.bostonglobe.com/magazine/2014/05/02/alan-guth-what-made-big-bang-bang/RmI4s9yCI56jKF6ddMiF4L/story.html#

http://www.symmetrymagazine.org/article/december-2004january-2005/the-growth-of-inflation

http://www.physicsoftheuniverse.com/scientists_guth.html

http://blogs.scientificamerican.com/degrees-of-freedom/alan-guth-interview/

http://discovermagazine.com/2002/apr/cover/?searchterm=Guth%27s%20Grand%20Guess

http://www.physicsoftheuniverse.com/topics_bigbang_inflation.html

https://en.wikipedia.org/wiki/Inflation_(cosmology)

http://csep10.phys.utk.edu/astr162/lect/cosmology/inflation.html

http://www.astronomynotes.com/cosmolgy/s12.htm

http://math.ucr.edu/home/baez/physics/ParticleAndNuclear/baryogenesis.html

http://jwst.nasa.gov/firstlight.html

http://www.space.com/13368-universe-dark-ages-survival-cosmos-evolution.html

http://hetdex.org/dark_energy/discovery.php

http://pages.jh.edu/~jhumag/0208web/riess.html

https://www.aip.org/history/cosmology/ideas/journey.htm

http://www.astronomynotes.com/cosmolgy/s12.htm

http://www.astronomynotes.com/cosmolgy/s10.htm

https://mukto-mona.com/science/physics/Inflation_lself_prod_inde.pdf

https://www.bostonglobe.com/magazine/2014/05/02/alan-guth-what-made-big-bang-bang/RmI4s9yCI56jKF6ddMiF4L/story.html#

http://www.symmetrymagazine.org/article/december-2004january-2005/the-growth-of-inflation

http://www.physicsoftheuniverse.com/scientists_guth.html

http://blogs.scientificamerican.com/degrees-of-freedom/alan-guth-interview/

http://discovermagazine.com/2002/apr/cover/?searchterm=Guth%27s%20Grand%20Guess

http://www.physicsoftheuniverse.com/topics_bigbang_inflation.html

https://en.wikipedia.org/wiki/Inflation_(cosmology)

http://csep10.phys.utk.edu/astr162/lect/cosmology/inflation.html

http://www.astronomynotes.com/cosmolgy/s12.htm

http://math.ucr.edu/home/baez/physics/ParticleAndNuclear/baryogenesis.html

http://jwst.nasa.gov/firstlight.html

http://www.space.com/13368-universe-dark-ages-survival-cosmos-evolution.html

http://hetdex.org/dark_energy/discovery.php

http://pages.jh.edu/~jhumag/0208web/riess.html

https://www.aip.org/history/cosmology/ideas/journey.htm

http://www.astronomynotes.com/cosmolgy/s12.htm

[עושים היסטוריה] 164: באג 2000, או – האפוקליפסה של הארנבות

הפודקאסט עושים היסטוריה

בחודשים שלפני המילניום החדש הזהירו טורי הפרשנות בעיתונים מתקלת תוכנה שעלולה לפגוע בכמעט כל המחשבים בכדור הארץ, ומאיימת לפגוע באורח אנוש בתשתיות בהן אנו תלויים. נבואות זעם אלה לא התגשמו – אך האם פירוש הדבר שסכנה דומה לא צפויה לנו בעתיד? ייתכן ותופתעו לגלות את התשובה. האם אתם מוכנים ל"באג 2038"?…


רשימת תפוצה בדואר האלקטרוניאפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link


באג 2000 ובאג 2038

כתב: רן לוי

לא פעם שואלים אותי מאזינים כיצד אני בוחר את הנושאים לפרקים של עושים היסטוריה. אין לי תשובה מוחלטת לשאלה זו: כל פרק הוא סיפור קצת שונה. את הפרק על ההיסטוריה של ביג-בן כתבתי אחרי תוכנית מעניינת שראיתי בטלוויזיה. בהזדמנות אחרת ביקרתי בנושאת מטוסים אמריקנית בקליפורניה, שהסתבר לי שהייתה הספינה שאספה את האסטרונאוטים של אפולו 11 כשחזרו מהירח. ארמסטרונג, אלדרין וקולינס 'בילו' שלושה שבועות בבידוד בבטן הספינה, כדי לוודא שלא הביאו עימם חיידקים מהירח. הביקור הזה הביא לי את ההשראה לפרק שעסק ב'חזרות קשות מטיסות לחלל'. בקיצור, רוב הנושאים לפרקים הם דברים שמעניינים אותי באותו הרגע.

אבל זה לא יהיה מדוייק לומר שהבחירות שלי הן קפריזיות לחלוטין. יש עקרון מסוים שעליו אני מקפיד עוד מהפרק הראשון של התוכנית: הנושא הנבחר צריך להיות 'על-זמני'. דהיינו, הפרק צריך להיות רלוונטי לא רק בעוד שבועיים – אלא גם בעוד שנתיים, חמש שנים, עשר שנים ואפילו יותר. אני לא כותב על פוליטיקה או על הגאג'דט האחרון שיצא לשוק בשבוע שעבר, אלא על רעיונות ותאוריות שישארו רלוונטיים ומעניינים גם בעתיד. באופן זה אני מאריך את 'חיי-המדף' של הפרקים, ומבטיח שגם מאזינים שעדיין לא שמעו על התוכנית כיום, או אפילו מאזינים שהם היום צעירים מכדי להאזין לה – יוכלו להנות מהפרקים בעתיד.

"שמי אריה רוקח. אני בוגר אוני' תל אביב במתמטיקה שימושית. עשיתי את השירות הצבאי שלי בממר"מ כמנתח מערכות, ומאז אני עוסק בתחום המחשבים על כל צורותיו במספר מקומות עבודה. עבדתי באלביט, וכיום אני עובד באחת התעשיות הגדולות בארץ."

אריה רוקח הוא גם סופר, וכמוני הנושא שבחר לספרו – או ליתר דיוק, הנושא שבחרו הוא ושותפו, ד"ר אבנר אנגל – נבחר מתוך סקרנות ספונטנית.

"עוד בשנת 1992, קולגה שלי בחדר אמר לי – 'תראה, אריה, יש פה איזו ידיעה מוזרה שבנקים משקיעים מיליארדים בנושא [באג 2000].' הרי הבנקים היו הראשונים שגילו את הנושא וידעו שהולכת להיות בעיה. אמרתי – 'מה? יש בעיות כל כך קשות וכבדות, ובזה משקיעים מיליארדים?'. זה עורר את סקרנותי. קולגה שלי בעבודה, ד"ר אבנר אנגר, זה גם עורר את סקרנותו, ואמרנו – בוא נכתוב על זה ספר."

אבל בניגוד אלי, הנושא שבחרו אריה ואבנר אינו 'על-זמני' – אלא אולי אפילו ההפך הגמור מכך: תאריך התפוגה שלו "מובנה" בתוכו. שמו של הספר הוא 'איך לשרוד את באג 2000', והוא מכיל עצות ורעיונות כיצד להתכונן לכאוס ולקריסת התשתיות שחלק ממומחי הטכנולוגיה חזו שיתרחשו באחד בינואר, 2000. כמה כסף מזומן כדאי לשמור בצד, איזה מזון כדאי לאגור וכמה בקבוקי מים להכין במחסן.

"זה היה הספר הראשון [שלנו]. חשבנו בהתחלה להוציא את זה בהוצאה עצמית, הלכנו מהוצאה להוצאה וראינו שזו מטלה כספית. אז יום אחד, בתור מוצא אחרון, באנו לידיעות אחרונות, שמנו את הספר על השולחן. זה היה ערב פסח, ממש קרוב לראשון במאי. אמרנו – 'טוב, אם לא ילך, לא יילך.' בחול המועד אני יושב בבית, ופתאום מצלצלים מידיעות אחרונות ואומרים – אנחנו רוצים לפרסם את הספר.
הספר יצא באחד במאי, 1999, כהכנה לנושא באג 2000. זה בעצם היה הספר היחיד שיצא לאור בעברית [ראו תיקון למטה – ר.ל.]. היינו בטוחים שעשרה אנשים כותבים, כיוון שבעולם כתבו על כך לא מעט ספרים. אנחנו, להפתעתנו, היינו הספר היחידי שיצא בעברית בנושא הזה."

עולה כאן שאלה מעניינת ומסקרנת, במיוחד לסופרים כמוני. מצד אחד, העובדה שהספר 'איך לשרוד את באג 2000' מפסיק להיות רלוונטי בשני בינואר, 2000, תפגע במכירות שלו והסופר לא ירוויח עליו כסף. מצד שני, מדובר בנושא שהיה אז, באותה נקודת זמן ב-1999, נושא לוהט: בעיתונים, במהדורות החדשות ובשיחות הסלון – כולם דיברו על באג 2000, ועל הקטסטרופה שצפויה או שלא צפויה לנו בעקבותיו. העניין האקטואלי יגביר את המכירות, ואולי יפצה ואפילו יגבר על החסרון שבתאריך ה'פג תוקף'. אז מהי הגישה הנכונה? האם כדאי לי לכתוב על הכאן והעכשיו, או להקריב את האקטואליות לטובת העל-זמניות?…

באג 2000

ראשית, מה הוא אותו 'באג 2000' שעורר את סקרנותם של אריה רוקח ואבנר אנגל? מאזינים מבוגרים ודאי זוכרים את ההיסטריה התקשורתית שחלה סביב הנושא לפני קצת יותר מחמש עשרה שנה, אך לטובת המאזינים הצעירים יותר כדאי להציג את הרקע לבעיה.

כל מחשב שומר את המידע המאוחסן בתוכו בתאי זיכרון, המאורגנים ב'בייטים' (Bytes). כל בייט של זכרון יכול להכיל כמות מסוימת של מידע – למשל, אות אחת של האלפבית, או ספרה דצימלית אחת. אם נרצה לשמור שתי אותיות או שתי ספרות, נצטרך להקצות לשם כך שני בייטים של זיכרון.
תאריך הוא מידע חשוב, ובמקרים רבים מהווה חלק חיוני בחישובים שונים. כספומטים מתעדים את זמן משיכת הכסף, מטוסים מנווטים לפי מקום וזמן, סופרמרקטים מנהלים את תכולת המחסן שלהם מסביב לשעון וכו' וכו'. המחשב שומר את התאריך בזכרון, ומקדם את השניות, הדקות, השעות והימים עם התקדמות הזמן. ישנם עד שלושים ואחת ימים בכל חודש, ושניים עשר חודשים בכל שנה: אלו מספרים דו-ספרתיים, ולכן ניתן לשמור כל אחד מהם בתוך שני בייטים. השנה, לעומת זאת, היא מספר בין ארבע ספרות – ולכן נצטרך ארבעה בייטים כדי לאחסן אותה בזכרון.

במחשבים מודרניים אין בעיה של מקום – כל מחשב שולחני פשוט מכיל מיליארדים רבים של תאי זיכרון – אך בימיה הראשונים של הטכנולוגיה, זיכרון היה משאב יקר. מחשב מדגם 650 של חברת י.ב.מ, למשל, ניצב בפסגת הטכנולוגיה של שנות החמישים: הוא שקל קצת פחות מטונה, התנשא לגובה של מטר וחצי – והכיל רק כאלפיים בייטים של זיכרון. המתכנתים התייחסו אל הזיכרון הפנוי כמו מילואמיניקים לקופסא האחרונה של הקפה השחור: הם ניצלו אותו במשורה, מנצלים כל טריק וכל שיטה כדי למקסם את כמות המידע ששמרו בתוך כל בייט. אחד ה'טריקים' המקובלים כדי לחסוך במקום היה אחסון שתי הספרות האחרונות בלבד של השנה. דהיינו: במקום 1975, לשמור רק את ה-75. הרציונל היה שהספרות 19 מיותרות כיוון שאינן משתנות. אם יש לבצע את החישוב: 1975-1974, התוצאה תהיה זהה לגמרי לתוצאת החישוב 75-74.

הנחת היסוד הזו מאבדת את תוקפה, כמובן, במאה העשרים ואחת. תוצאת החישוב 2000-1999 היא אחת, אבל 00-99 הוא מינוס תשעים ותשע. במילים אחרות – שתי הספרות הראשונות של השנה, שהשמטנו כדי לחסוך בתאי זיכרון, הופכות כעת לחיוניות לצורך חישוב נכון של תאריכים. לרוע המזל, רבות מהתכנות שנכתבו בשנות השישים, השבעים והשמונים של המאה העשרים הכילו בתוכן את ייצוג השנה בשתי ספרות בלבד – ומכאן שבאחד בינואר, שנת 2000, תוכנות אלה היו צפויות להפיק תוצאות שגויות בכל פעם שתתבקשנה לחשב משהו שקשור בתאריך.

ומה תהיינה ההשלכות של חישובים שגויים אלה? איש לא ידע לומר בודאות. אם התוכנה לא ממש מסתמכת על חישוב התאריך כחלק מהותי מפעילותה, כנראה שלחישוב השגוי לא תהיה השפעה או שאולי תהיה לו השפעה זניחה: השעון על המסך, נאמר, יציג תאריך לא הגיוני. אבל אם לחישוב התאריך יש חשיבות, לשגיאה עשוי להיות מחיר כבד. במערכת בקרה השולטת על תנועת רכבות, למשל, לתאריך ולשעה יש חלק נכבד בהחלטה לגבי איזו רכבת תנוע על איזו מסילה. אם באחד בינואר, שנת 2000, החישוב ישתבש – המחשב עלול להתבלבל ולאפשר לשתי רכבות לנוע על אותה המסילה. הבעיה הייתה שהיו כל כך הרבה תוכנות, שנכתבו על ידי אינספור מתכנתים לאורך עשרות שנים – שאי אפשר היה לדעת באילו תוכנות עלולה להתרחש השגיאה באחד בינואר, ואם תתרחש מה יהיה השפעותיה.

הקושי בתיקון הבאג

אי-הודאות הזו הכניסה חברות היי-טק, ארגונים גדולים ואפילו ממשלות לסחרור. במחצית השניה של שנות התשעים השקיעו חברות רבות במצטבר מאות מיליארדי דולרים כדי לבדוק, לתקן או להחליף את התוכנות שברשותן. ברוב מדינות המערב הוקמו ועדות ממשלתיות שתפקידן היה לוודא שמערכות המחשוב של תשתיות קריטיות כגון חשמל ומים לא יפסיקו לעבוד באחד בינואר. גם בישראל הוקמו ועדות וגופים שונים לטיפול בהערכות לקראת באג 2000.

למי שאינו מתמצא בתכנות קשה לעתים להבין על מה כל המהומה. מדוע קשה כל כך לתקן תכנה? הרי בסופו של דבר, תכנה היא אוסף פקודות ותווים על המסך שאפשר לשנותם בלחיצת כפתור. את חמרת המחשב – נגדים, קבלים ושבבי סיליקון – קשה לשנות, אך תכנה היא מידע טהור, גמישה וניתנת לעיצוב כמו פלסטלינה. שינוי תוכנה אמור להיות קל, לא?

המציאות המעשית מורכבת הרבה יותר. תכנות גדולות ומסובכות, כדוגמת תכנה לניהול מסחר במניות או תכנת בקרה על כור גרעיני, עשויות להכיל מיליוני שורות של פקודות. תוכנות שכאלה הן מבנים עדינים ושבריריים, כמו שעון מכני המורכב מאינספור קפיצים, גלגלי שיניים ומנופים זעירים. כשהמתכנת משנה פרט קטן בחלק אחד של התכנה, הוא עלול להכניס טעות – 'באג' – בחלק אחר שלה, חלק שלכאורה אינו אמור להיות מושפע. המצב חמור עוד יותר כשמדובר בתכנות ישנות, שנכתבו לפני עשר ועשרים שנה. שפת התכנות הפופולרית ביותר בשנות השישים והשבעים, למשל, הייתה שפה בשם COBOL, ורבות מהתכנות המסחריות נכתבו בשפה זו. בשנות התשעים, עם זאת, נחשבה COBOL לשפה מתה, ונדיר היה למצוא מתכנת שהכיר אותה. כדי לשנות את חישובי התאריכים בתכנות הישנות היה צריך לגרור את המתכנתים הוותיקים בחזרה מהפנסיה, ולקוות שיצליחו לפענח תכנות שנכתבו על ידי מתכנתים אחרים לפני עשרים שנה ויותר.

אריה רוקח ואבנר אנגל, מתכנתים בעצמם, ידעו עד כמה מורכב ומסובך הוא האתגר של עדכון ושדרוג אינספור התוכנות שרצות במאות מיליוני המחשבים שסביבנו. הם לא האמינו שהבנקים, חברת החשמל, מקורות, משרדי הממשלה וכל אותם גופים גדולים ומסורבלים יצליחו לעמוד במשימה זו לפני האחד בינואר, שנת 2000. למען האמת, ככל שבחנו את העניין לעומק – כך גבר גם חששם.

"כדי ללמוד על הנושא, הלכתי לכנסים. הלכתי לכנס שבו הציגו כמה חברות, ביניהן גם חברות חשמל. כל חברה הייתה צריכה להצהיר על עצמה שהיא Y2K-Compliant, דהיינו תאימות לשנת אלפיים. אם אני מייצר מוצר כלשהו, איך אני יודע אם אני תואם לשנת אלפיים? אני צריך לוודא שגם הרכיבים שאני קניתי הם בעצמם תואמים לשנת אלפיים. אם יצרן הרכיבים הצהיר שהרכיבים תואמים לשנת אלפיים, והתוכנה שלי נבדקה בהתאם, אני יכול להצהיר שאני תואם שנת אלפיים.
ואז מישהו בקהל שאל את נציג חברת החשמל: 'אתה מדבר על תאימות לכולם – אבל אתם בעצמם, תואמים לשנת אלפיים?'. אז הוא [נציג חברת חשמל] השיב – 'תשאל אותי בהפסקה.' עבדך הנאמן לא יכול היה לוותר על ההזדמנות הזו, וניגשתי אליו בהפסקה. שאלתי אותו מה יהיה, והוא השיב – 'יהיו בעיות..' חברת חשמל חוזה שלא תהיה קטסטרופה, אבל יהיו הפסקות חשמל של שש שעות, משהו כזה. כך עדכנתי גם את התחזיות שלי. וזה עוד איש חברת חשמל, שאומר לכולם להתכונן!…"

אריה ואבנר לא היו היחידים שחששו מהעתיד להתרחש באחד בינואר, שנת 2000. חלק מהפרשנים – מומחים או מומחים-בעיני-עצמם – שרטטו תרחישים מבהילים וקטסטרופליים: קריסה מוחלטת של רשתות החשמל, מזון שיאזל ממדפי החנויות כששרשרת האספקה מהיצרן לצרכן תשתבש, מפולת בשוק המניות ופשיטת רגל המונית של אינספור חברות – ואפילו קריסה מוחלטת של השלטון המרכזי במדינות שיפגעו באופן קשה מהבאג. העולם שלאחר האחד בינואר, 2000, אליבא אותם רואי שחורות, הוא עולם אפוקליפטי בסגנון 'מקס הזועם בדרכים', שבו החוק היחיד הוא חוק הג'ונגל, וכל אחד יהיה מוכרח לדאוג לעצמו.

נוסף על כך, אפילו אם לא תהיי נה תקלות תשתית חמורות במידה כה קיצונית, עדיין היה סיכוי לבעיות חמורות שייווצרו כתוצאה מתגובה מוגזמת של הציבור לאזהרות ולהפחדות. די בכמות אנשים קטנה באופן יחסי שיחליטו לנקוט בצעדי התכוננות קיצוניים, כדי ליצור תגובת שרשרת מסוכנת. למשל, אם מספיק לקוחות של בנק מסוים יחליטו להמיר את החסכונות שלהם לכסף מזומן, הם עלולים ליצור בעיית נזילות לבנק שבתורה תביא לקוחות אחרים למהר ולנסות למשוך גם את החסכונות שלהם – ובכך יגרמו לקריסה אמיתית של הבנק, מבחינת 'נבואה שמגשימה את עצמה'.

פה ושם הופיעו בעיתונים כתבות על אנשים שהחליטו שלא לקחת סיכון. ה-Guardian הבריטי, למשל, ציטט ראיון עם מהנדס תוכנה בריטי בשם ג'רמי פרון (Perron), שהחליט יחד עם אשתו לברוח אל ההרים הקפואים של סקוטלנד שנתיים לפני היום המכריע. ב-1998 מכרו ג'רמי ואשתו, את מכוניתם, שכרו משאית קטנה, העמיסו עליה את שני ילדיהם הקטנים, בגדים, מלאי תרופות, גנרטור לשעת חירום וציוד הישרדות – והשתקעו בבית קטן ומבודד בצפון הרחוק. נחל קטן שזרם ליד הבית עתיד היה לספק את צרכיהם כשהמים בצינורות יפסיקו לזרום. גנרטור יספק חשמל, ושקים של אורז הונחו במרתף הקריר, מוכנים לרגע האמת. ג'רמי למד לירות ברובה, כדי שיוכל לצוד ארנבות עבור משפחתו.

העובדה שהספר שכתבו אריה רוקח ואבנר אנגל היה היחיד שעסק בהשלכותיו של באג 2000 שיחקה לטובתם. בימים שלאחר צאת הספר, הפך אריה רוקח למרואיין מבוקש. הוא הופיע בתכניות טלוויזיה, ברדיו ובעיתונים, ובכל מקום הסביר על מהות הבאג והסכנות הנשקפות ממנו. מנהלים בכירים בחברות מסחריות ואפילו מנכ"לים של משרדי ממשלה התייעצו עמו.

ערב המיליניום

אבל לכל מסיבה יש סוף, ולמסיבה הזו היה סוף ידוע ומוגדר מראש. בשלושים ואחת בדצמבר, 1999, ישב אריה רוקח בביתו וחיכה לראות מה יקרה. האם יגיע העולם כפי שאנו מכירים אותו אל קיצו? התשובה, הוא ידע, תגיע אפילו לפני שהשעון יראה חצות.

"הרי אוסטרליה מקדימה אותנו בשמונה שעות. ואז, כשאוסטרליה הקדימה אותנו בשמונה שעות ואחותי מצלצלת אלי ואומרת לי – 'אריה, הכל בסדר!' – הבנתי שאת הספרים שנותרו לנו אני יכול לאפסן עכשיו על המדף, ואולי למכור אותם פעם כמוצג [מוזיאוני], אבל כסף אני כבר לא אראה מהם… באופן אישי שמחתי שהכל בסדר כי הבת שלנו הייתה בשליחות בארצות הברית. אז אני מאד שמחתי שהכל היה בסדר, לא הייתי מאלה שרוצים שהכל לא יהיה בסדר. צלחנו, באמת, בצורה שקשה לי להסביר- כי הבעיה היא באמת בעיה.."

כפי שכולנו יודעים, התחזיות הקודרות לא התממשו. תחנות כוח גרעיניות לא נמסו, החשמל זרם בכבלים כבכל יום וההמונים לא ניפצו חלונות ראווה בשדרות הערים. סוף השבוע חלף, ובורסות המסחר נפתחו כסידרן בכל בירות העולם: הכלכלה לא התמוטטה.

פה ושם נרשמו תקלות אקראיות. משרד ההגנה האמריקני, למשל, דיווח על בעיית תקשורת חמורה עם חלק מלוויני הריגול שלו במסלול סביב כדור הארץ- אך תקלה זו תוקנה בתוך שעות ספורות והמידע זרם אל תחנות הניטור כרגיל. רוב התקלות היו משעשעות יותר ממזיקות. בדנמרק נולד תינוק בן מאה. בארה"ב הופתע אדם לגלות שקלטת הוידיאו שהחזיר למכשיר ההשכרה נמצאת ברשות משפחתו מזה דורות, והוא חוייב בסכום של כתשעים ואחת אלף דולר. בגרמניה גילה לקוח מאושר של אחד הבנקים כי שישה מיליוני דולרים הופקדו בחשבונו בסוף המאה התשע-עשרה, עובדה שהייתה חבויה מעיני מנהל הבנק שלו בכל אותן השנים. כל התקלות תוקנו בזריזות, והחיים שבו למסלולן. שקי האורז במרתפיה של משפחת פרון לא נפתחו, וארנבות ההרים של סקוטלנד שבו להיות בטוחות מנחת זרועו של ג'רמי פרון.

כעת, כשהעולם שב להיות מקום בטוח – אפשר היה לשלוף את הסכינים הארוכות. הפרשנים בתקשורת האשימו את המומחים שהזהירו מפני באג 2000 שזרעו בהלה ופאניקה בציבור רק כדי להרוויח מכך כסף, עבור שירותי ייעוץ למשל. גם אריה רוקח זכה לאותו היחס: הספר שכתבו הוא וחברו נתפס כעת, ביום שלאחר האסון-שלא-התממש, כדוגמא קלאסית של ניסיון לרכב על הפחד של הציבור ולנצל אותו כדי לעשות כסף קל.

"כן, בהחלט האשימו. בשני בינואר מתקשר אלי בקול עולץ השדרן של גלי צה"ל. 'שלום, מר רוקח. אתה פרסמת ספר על באג 2000, אתה עשית הרבה כסף!' אמרתי לו, 'אני מקווה שאשתי לא שומעת את השידור הזה..' כן, בהחלט האשימו אותנו. "

האם באמת היה מדובר באזהרות סרק והפחדות שלא היה מאחוריהן דבר? האם העובדה שההר הוליד עכבר ושאף תרחיש אימה לא התממש, בסופו של דבר, פירושה שבאג 2000 לא היווה בעיה אמתית? זו שאלה שכמעט בלתי אפשרי לענות עליה. מצד אחד, ברור שהעולם לא הגיע אל קצו ושהכול בסדר, וברור גם שלא מעט חברות ניצלו את הפחד מבאג 2000 כדי לשכנע את לקוחותיהן לבצע שדרוגים במערכות המחשוב שלהם והרוויחו מכך לא מעט כסף. סביר להניח שכלי התקשורת שיתפו פעולה עם כל העניין כיוון שכותרות מפחידות באותיות גדולות ובצבע אדום מוכרות עיתונים רבים.

אבל מצד אחר, יכול להיות שהסיבה שהכל היה בסדר היא כיוון שהצלחנו לתקן בזמן את כל התכנות הבעייתיות. ההערכות מדברות על כך שכחמש מאות מיליארד דולר הושקעו בתיקון תכנות חיוניות ובדיקת תאימותן לשנת אלפיים. שיטוט אנקדוטלי בפורומים הטכנולוגיים של Reddit, אחד האתרים הקהילתיים הגדולים ברשת, מעלה לא מעט עדויות על המאמצים הגדולים שהשקיעו מהנדסים ומפתחים בבדיקה ובשדרוג אינספור תכנות קריטיות. גולש אחד כתב:

"עבדתי בשביל אחד הבנקים הגדולים בוול-סטריט, ועקבתי אחר ההתקדמות של תכנית ההתכוננות לבאג 2000, שהושקעו בה כמאה וחמישים מיליון דולר. הדיווחים הראו כי למעלה מ-8000 מערכות היו בתהליכים שונים של בדיקת תאימות לשנת 2000 (אבלואציה, תיקון ובדיקות), והיו שלושת אלפים איש בניו-ג'רזי שעסקו בתיקון הבעיות."

אחר כתב:

"בוול-סטריט היו שבעה ימי שבת שונים ב-1999 שבהם נפגשו נציגי כל הבנקים, והזיזו את שעוני המערכות שלהם קדימה לשנת אלפיים… כדי לראות אם יוכלו למצוא בעיות. בסופו של דבר הם קבעו אפילו פגישה שמינית באוקטובר, 1999, כיוון שהם עדיין מצאו באגים בכל פעם. ואז, כשלא היו יותר באגים ושום דבר לא קרה במעבר לשנת 2000, כולם חשבו שזו הייתה סתם היסטריה. לך תבין. במציאות, זה היה פרויקט אדיר ומוצלח מאוד של תיקון תוכנה."

היקפה האדיר של הבעיה המקורית, וההיקף האדיר במידה שווה של המאמצים לתקן אותה, מרמזים שאין דרך מעשית לקחת צעד אחורנית ולקבל פרספקטיבה כוללת כדי לקבוע בוודאות איזו טענה צודקת. כיוון שאין מספיק מידע ומחקרים מקיפים, אין טעם להתבוסס בוויכוח חסר הטעם בשאלה האם באג 2000 היה איום אמיתי או הייפ תקשורתי ותו לא. למרות הפיתוי לעסוק בשאלה זו, סביר להניח שלא נגיע לתשובה בעלת משמעות.

במקום זאת, אולי כדאי לעסוק בשאלות מהותיות ועמוקות יותר שעולות כתוצאה מהאפיזודה הבלתי שגרתית הזו. השאלה הראשונה היא – מה מספר לנו החשש מבאג 2000 על האמון שאנחנו נותנים בטכנולוגיה שלנו? השנייה – עד כמה נבעו הפחדים מסיבות טכנולוגיות אובייקטיבות, ועד כמה כתוצאה מחשש פסיכולוגי ועמוק יותר בשל המעבר ממיליניום אחד לשני? והשאלה השלישית – איזה לקח אנחנו לומדים מכל הפרשה הזו לגבי תקלות דומות שצפויות לנו בעתיד- וכפי שניווכח, עוד צפויים לנו לא מעט באגים דומים.

אמון ותלות בטכנולוגיה

נתחיל בשאלה הראשונה: מה מגלה לנו באג 2000 על מידת האמון שאנחנו נותנים בטכנולוגיה?
הדיון בנזקים הצפויים כתוצאה מהבאג העלה לקדמת הבמה שאלות שאנחנו אולי מודעים להן ברמה האינטלקטואלית – אבל לא נוהגים לחשוב עליהן ביום ביום. למשל, אני זוכר שבשבועות שלפני מעבר המיליניום שאלתי את עצמי לא אחת האם אני מסוגל, במידה ואהיה מוכרח, לשרוד בכוחות עצמי בטבע, ללא המעטפת המגוננת של הטכנולוגיה המודרנית. הייתי בחור צעיר כבן 25, משכיל ובכושר מעולה – והתשובה הייתה חד משמעית: לא. אין לי מושג איך אפשר לחיות בלי סופרמרקט וחשמל. אני לא יודע להדליק אש בלי גפרורים, איך לגדל ירקות בגינה ואיך לצוד ארנבות. למעשה, אפילו אין לי מושג איפה אפשר למצוא ארנבות, חוץ מבגן חיות.

בחודשים שקדמו לאחד בינואר, 2000, אנשים רבים שאלו את עצמם עד כמה הרחקנו לכת בתלות שפיתחנו כלפי הטכנולוגיה שלנו. זו שאלה שתלויה באוויר כבר עשרות שנים, ובדרך כלל צצה ועולה במדע הבדיוני. הסופר אדוארד מורגן פורסטר (Forster), למשל, כתב כבר ב-1909 סיפור קלאסי בשם 'The Machine Stops' ('המכונה נעצרת', בתרגום חופשי) – ובו הוא מתאר עולם עתידני שבו בני האדם חיים מתחת לפני הקרקע בחדרים מבודדים ומנותקים זה מזה, ותלויים במכונה מתוחכמת וכל-יכולה המספקת את כל צרכיהם. כשתקלה משביתה את המכונה, בני האדם חסרי הישע מתים ברעב. הסיפור של פורסטר מרתק כיוון שהוא משרטט מערכת דמויית-אינטרנט, עשרות שנים לפני שהומצא המחשב: התקשורת בין בני האדם בסיפור נעשית באמצעות מסרים מידיים ושיחות וידאו, ובאמצעות המכונה ניתן לעשות קניות שאחר כך מגיעות אל דלת החדר של המזמין – כמו המשלוחים מאמאזון ו-eBay בימינו. פורסטר מתאר את הנוחות שמציעה המכונה שהופכת לתלות מוחלטת, אשר בסופו של דבר מתנקמת באנושות.

אותה התמה מופיעה גם ברעיונותיו של קרל מרקס, הפילוסוף המפורסם. מרקס טען שהפרולטריון – מעמד האנשים העובדים – הוא עבד הבורגנות, המעמד השליט. עבדות זו תוביל, בסופו של דבר, לתלות מוחלטת של הבורגנים במעמד העובד כיוון שהבורגנים אינם יודעים איך ליצר דברים ולגדל ירקות, ובלי הפרולטריון הם חסרי ישע לגמרי. ברגע שיבינו העובדים שהיוצרות התהפכו ושהכוח נמצא למעשה בידיהם, טען מארקס, המהפכה כנגד העריצות הבורגנית תהיה בלתי נמנעת. אנחנו רואים הדים של הפחדים הללו גם בסרטים כמו 'שליחות קטלנית' ו'המטריקס', שבהם המכונות מחליטות להשתחרר מה'עבדות' שלהן – ומנסות להשמיד את בני האדם או להפוך אותנו לעבדים שלהן.

קשה לדעת עד כמה באמת החברה שלנו תלויה בטכנולוגיה כדי לשרוד. הטכנולוגיה המודרנית מסובכת כל כך, ומורכבת משכבות על שכבות על שכבות של מערכות ממוחשבות ואוטומטיות – עד שלאף אחד מאיתנו אין תמונה אמתית בראש של כל מה שקורה מתחת לפני השטח. איננו מודעים, למשל, למורכבות שרשרת האספקה של המזון שאנחנו צורכים: מהרגע שבו נשתלים הזרעים בשדה החקלאי בפינה נידחת בצד אחד של העולם, דרך כל המיכון החקלאי, המפעלים שמייצרים חומרי הדברה ודשנים, המכונות שקוטפות את הירקות, המכונות שממיינות ואורזות אותם, המשאיות שמובילות אותן אל האניות והאניות שמביאות אותן לארץ, המכונות שפורקות את הסחורה – ועד המערכת הממוחשבת של מלאי שמבטיחה שהעגבניה תגיע למדף הנכון בסופרמרקט שלנו. מהי החוליה החלשה בשרשרת הארוכה הזו? כמה תקלות ובעיות – מבאג כמו באג 2000 ועד הוריקן או רעידת אדמה – יכולה השרשרת הזו לספוג לפני שהיא מתפרקת ונשברת, והעגבניה כבר לא מופיעה על המדף?

הסוציולוג הבריטי אנתוני גידנס (Giddens), אחד הסוציולוגים החשובים במאה העשרים, טען שאמון במערכות גדולות ומופשטות – בין אם מדובר במערכות טכנולוגיות ובין אם בביורקרטיה ארגונית בדומה לממשלה גדולה – הוא חלק חלק בלתי נפרד מהמציאות של החיים בעידן המודרני. המילה 'מופשט' מתארת כאן מערכת שהיא סוג 'קופסא שחורה': אין לנו דרך של ממש לדעת מה קורה בתוכה. כשאתה מוציא כסף מהכספומט, חובה עליך לתת אמון במערכת הממוחשבת שתדע להעביר את המידע אודות המשיכה באופן הנכון אל סניף הבנק שלך. אין לך ברירה: בלי האמון הזה, אינך יכול להסתדר בעולם המודרני.

בשורה התחתונה, באג אלפיים חשף את העובדה שבמידה מסוימת האמון שאנחנו נותנים בטכנולוגיה שלנו – היא לפחות בחלקה תוצאה של תלות. במילים אחרות, האמון הזה נכפה עלינו מכיוון שמצד אחד שאין לנו יכולת להבין לעומקם את כל המנגנונים הטכנולוגיים המורכבים שסביבו, ומצד שני אין לנו ברירה אלא להעזר בהם. אנחנו לא נוהגים לחשוב על האמון העיוור הזה ביום יום מכיוון שבדרך כלל המערכות המורכבות מתפקדות כמצופה והכל בסדר. רק כשאיום כדוגמת באג 2000 מציב לנו מראה מול העיניים, אנחנו נזכרים שלא אנחנו הם אלה ששולטים במכונות באופן ישיר, מרימים ומורידים מתגים – אלא למעשה, המכונה שאנחנו כה תלויים בה נשלטת על ידי מכונה אחרת, שנשלטת בעצמה על ידי מכונה שלישית, שאין לנו מושג איך היא עובדת. התוצאה היא תחושה לא נעימה של איבוד שליטה.

איום לא רציונלי?

השאלה השנייה היא עד כמה נבעה ההיסטריה של באג 2000 מחששות אמתיים לגבי אמינות של מערכות המחשוב, וכמה מתוך פחד לא-רציונלי שקשור למעבר בין מיליניום אחד לשני? אחת התופעות המוכרות בסוציולוגיה היא זו של כתות מילנאריות (Millenarian): כתות שמאמינות שבעתיד הלא רחוק יתרחש אירוע קטסטרופלי כלשהו, שבעקבותיו העולם-כפי-שהוא-מוכר-לנו-כיום ישתנה מקצה אל קצה: השליטים הנוכחיים של החברה יופלו, ורק המאמינים האמיתיים יזכו לפרסים בדמות חיי נצח, עושר, אושר וכדומה. יש אינספור דוגמות לכתות שכאלה, והמוכרות שביניהן הן בדרך כלל אלה שמאמינות שיש לנקוט באלימות כדי לקרב את הארוע הקטסרופלי המדובר, כדוגמת Aum Shinrikyo, כת יפנית שפיזרה גז רעיל בשם 'סארין' ברכבת התחתית של טוקיו ב-1995.

באופן היסטורי, חלק מהכתות ראו בתאריכים עגולים – למשל מעבר בין מאות – מועד אפשרי שבו יכול להתרחש האירוע הקטסטרופלי הצפוי, אבל הקונצזוס הנוכחי אצל ההיסטוריונים והסוציולוגים הוא שהקשר לתאריך עגול בדרך כלל משמעותי פחות ביחס לגורמים אחרים, כגון תהליכים תרבותיים ודתיים. למשל, בעבר חשבו ההיסטוריונים שהתקרבות שנת 1000 גרמה להיסטריה המונית בקרב האירופאים של ימי הביניים. הדיעה הנפוצה הייתה שהציבור הרחב באירופה נכנס לחרדה עמוקה שמא השטן ינסה להשתלט על העו לם, והפחד דחף עשירים לתרום את כל כספם ולעלות לרגל לירושלים, בשעה שעניים הסתגרו בכנסיות כדי להתגונן מפני האיום המתקרב. מחקרים מודרניים יותר, החל מסוף המאה ה-19, מעלים שהתמונה הזו אינה מדויקת: אמנם היו במקרים מסוייים פחדים וחששות – אבל ככלל, לא הייתה פאניקה. אנשים המשיכו לתכנן תכניות קדימה גם אל מעבר לשנת 1000, ואם היו אירועים מיוחדים הם היו קשורים יותר לשינויים תרבותיים שהתחוללו באמצע ימי הביניים, ופחות ללוח השנה עצמו.

אם כן, סביר להניח שאצל חלק מהאנשים לחרדה מפני באג 2000 היה אולי קשר לפחד לא-רציונלי מסופו של המיליניום, אבל עושה רושם שאצל רובנו החשש הזה לא שיחק תפקיד משמעותי.

באג 2038

השאלה השלישית והאחרונה היא – האם למדנו לקח מכל הסיפור הזה? ובכן, לשמחתנו – או לצערנו – נגלה את התשובה לשאלה הזו באופן ברור בעוד זמן לא רב, יחסית.

'מערכת הפעלה' היא תכנה בסיסית במחשב שמאפשרת לתכנות אחרות לפעול בצורה תקינה. רוב משתמשי המחשב מכירים את מערכת ההפעלה 'חלונות' – אבל בעולם העסקי, הצבאי והתעשייתי, מערכות ההפעלה הנפוצות יותר הן אלו הקרויות 'מערכות הפעלה דמויות Unix'. יוניקס הייתה מערכת הפעלה שנוצרה בסוף שנות השישים והייתה לה השפעה אדירה על עולם המחשב.

במערכות הפעלה דמויות יוניקס – כגון לינוקס, למשל – המחשב אינו מחשב תאריכים לפי לוח השנה הגרגוריאני של ימים, חודשים ושנים, אלא סופר את מספר השניות שחלפו מרגע מסוים בהיסטוריה, שהוגדר באופן שרירותי לגמרי כ'יום ההולדת' של יוניקס. יום ההולדת הזה, או ‘Epoch’ כפי שהוא מכונה בעגה המקצועית, הוא שעת חצות באחד בינואר, 1970. המחשב סופר כל העת את מספר השניות שחלפו מאז אותו רגע מכונן בהיסטוריה, ולפיו מחשב את כל התאריכים והזמנים הנחוצים לו.

מספר השניות שחלפו מאז ה-Epoch מאוחסן במחשב בתוך ארבעה בייטים – אותן 'מגירות' שמחזיקות את המידע בזכרון. כפי שכבר ראינו, אותן מגירות יכולות להכיל כמות מוגבלת וסופית של מידע, ובמקרה זה המספר הגדול ביותר של שניות שניתן לאחסן בארבעה בייטים הוא 2,147,483,647 שניות. כשיגיע מונה השניות ל-2,147,483,648 שניות הוא יתאפס, ויתחיל לספור מאפס. זה יקרה ביום שלישי, ב-19 בינואר, 2038, בשעה שלוש בלילה, 14 דקות ושבע שניות – ובאותה השניה ניתקל שוב בכל אותן בעיות מוכרות פוטנציאליות שכבר ניתקלנו בהן בבאג 2000:
כל חישובי התאריכים במחשבים ישתבשו, חשבונות בנקים יימחקו, מטוסים יטוסו הפוך, האינטרנט יקרוס והעולם יגיע אל קיצו בקטסטרופה מפוארת של דם, אש וארנבות מבוהלות.

או שלא. אם למדנו משהו מהניסיון, זה שבשלב מסוים כולם יתעשתו, יחליפו את המחשבים לכאלה בעלי חומרה מתקדמת יותר, יתקנו או יחליפו תוכנות בעייתיות, ויפתרו את רוב הבעיות לפני שיצוצו בעולם האמיתי. זאת ועוד, כמהנדס שרוב הקריירה שלו עסק בפיתוח של מערכות קריטיות, אני יכול להעריך שגם חישובים שגויים לחלוטין לא יגרמו לאסונות קטסטרופליות. כמעט בכל מערכת חשובה ומהותית ישנן הגנות מובנות שמונעות תקלות בעלות פוטנציאל להביא לאובדן חיי אדם. אבל אפשר בהחלט להניח שכמו במקרה של באג 2000, מאמצי התיקון בדקה התשעים יהיו יקרים מאד – יקרים בהרבה מהעלות של תיקון שנעשה כבר היום.

במילים אחרות, בעוד עשרים ושלוש שנה מרגע כתיבת שורות אלה אנחנו צפויים לשידור חוזר של באג 2000. ומה אנחנו עושים בעניין? ניחשתם נכון: כלום. אף ממשלה לא מנהלת דיונים או ממנה ועדות לטיפול בבאג 2038, ואף אחד לא רץ להחליף תוכנות בעייתיות או לשדרג את החומרה שלו כבר עכשיו. מדוע? אני מנחש שהסיבה היא אותה הסיבה שבגללה איש לא עשה דבר כדי לפתור את באג 2000 עשרים ושלוש שנים קודם לשינוי המילניום, בשנת 1977. עשרים ושלוש שנים מעתה ועד 2038 הם הרבה זמן, ומי יודע מה יקרה עד אז? יש לנו פרוייקטים לחוצים לסיים, ובעיות בוערות לפתור היום – אז למי יש זמן לחשוב על מה יקרה בעוד יותר מעשרים שנה.

גם במקרה של באג 2000, היו אנשים שהתריעו וצעקו וניסו לעורר את תשומת הלב הציבורית לבעיה עשרות שנים לפני שהבאג הפך לבעיה דחופה ובוערת. בוב במר (Bemer), למשל, הוא אחד מחלוצי המחשוב החשובים במאה העשרים, ובין היתר אחראי אפילו על כפתור ה-Esc שבפינה השמאלית העליונה שבמקלדת שלכם. במר פרסם מאמרים כבר בראשית שנות השבעים שבהם קרא למהנדסים שלא להתעלם מבאג 2000 ולאחסן במחשב את השנה בארבע ספרות ולא בשתיים. מובן שאיש לא הקשיב לו: אין מתכנת שהאמין שהתוכנות שהוא כותב בשנות השישים יהיו רלוונטיות בעוד ארבעים שנה… לכן נאלצנו להשקיע מאות מיליארדי דולרים בתיקון תכנות שאפשר היה לכתוב אותן נכון יותר מלכתחילה.

אך כפי שמציין אריה רוקח, הסופר שכתב את 'איך לשרוד את באג 2000', ארבעים שנה אינן זמן רב במונחים של עולם הטכנולוגיה. שורשיו של באג 2000, למשל, היו טמונים בהחלטות שנתקבלו מוקדם הרבה יותר.

"באג 2000, עד כמה שזה יישמע מוזר, מתחיל ב-1890. לפי חוקת ארצות הברית, ייצוג מדינות בקונגרס נעשה לפי מספר בעלי זכות הבחירה בכל מדינה, ובכל עשר שנים צריך לעשות מפקד אוכלוסין. ב-1790 נערך מפקד האוכלוסין הראשון. ב-1890, זה כבר היה בלתי אפשרי לבצוע בצורה ידנית. בא אדם בשם הרמן הולריט והמציא את רעיון הכרטיס המנוקב. הוא אמר – לכל שאלה במפקד נעשה עמודה ושם ננקב חור. אם התשובה היא חיובית, יש חור – ואם התשובה שלילית, אין חור. המציאו שעון שכזה שיודע לקרוא את התשובות האלה: כאן, ב-1890, נולד באג 2000. ב-1924, הרמין מיזג את החברה שלו עם עוד שתי חברות, וייסד את חברת י.ב.מ. בכרטיסים היו 80 טורים. כשניקבו תאריכים, במקום לכתוב את התאריך המלא – ניקבו רק שתי ספרות. אם פלוני אלמוני נולד ב-1975, כתבו רק '75' כדי לחסוך את הטורים, לחסוך מקום ב-80 הטורים. כאן זה באג 2000."

במילים אחרות, מערכות לוגיות ואלגוריתמים, מידע מופשט שאין לו צורה מוחשית בעולם המציאותי, אינן מתיישנות באותו האופן שבו עצמים פיזיים מתיישנים. אף אחד אינו בונה מכונת תפירה שתחזיק מאה שנה – אבל להחלטות שנתקבלו ב-1890 הייתה השפעה דרמטית על הטכנולוגיה של שנת 2000.

'העיוורון' שלנו לבעיות שיתרחשו במה שנתפס כעתיד הרחוק מאד הוא תופעה שקשה מאוד להתמודד מולה. למשל, באחד הפרקים העתיקים של עושים היסטוריה סיפרתי על ארגון בשם 'העכשיו הארוך' (Long Now Foundation), שחבריו מנסים לעודד מחשבה ותכנון ארוכי טווח. חברי העכשיו הארוך כותבים את התאריך בחמש ספרות – דהיינו, 02015 – כדי להיות מוכנים למעבר של שנת 9,999, שבה תתחלף השנה לחמש ספרות במקום ארבע. אבל אפילו הם, המעודדים תכנון ארוך טווח, מתעלמים מהבעיה של שנת 99,999, שבה תתחלף השנה לשש ספרות! אני מניח שאם אשאל מישהו מהם, הוא ודאי יאמר לי שבכל זאת, מדובר על עוד מאה אלף שנה, די הרבה זמן… והוא צודק, כמובן; אבל העיוורון הוא אותו העיוורון, בסופו של דבר. אם תיקון באג 2000, תוצאה של הזנחה בת כמה עשרות שנים, דרש מאיתנו השקעה של מאות מיליארדי דולרים – כמה כסף נצטרך להוציא כדי לתקן את באג 100,000, שיהיה תוצאה של הזנחה של עשרות אלפי שנים?… האם נוכל בכלל לתקן אותו?…

מעניין לציין שלמרות שהאחד בינואר, 2000, הגיע וחלף ללא דרמות יוצאות דופן – אריה רוקח עדיין מאמין שניתקל בו מדי פעם גם בעתיד כיוון שבחלק מהמקרים, הפתרונות שהוחלט עליהן כדי למנוע את הבאג היו זמניים בלבד.

"אבל אז השתמשו גם בעוד טריק. בוא נגיד למחשב שעכשיו לא שנת אלפיים – עכשיו 1990. "נמתח את הקפיץ" אחורה למשך עשר שנים, וכך נחליק את הבעיה. אז בראשון לינואר 2010 אני קורא ידיעה מאד מוזרה ששלושה מיליון כספומטים בגרמניה נתקעו למשך שלושה ימים, ואף אחד לא יודע מה עושים ופה ושם… ובסוף איכשהו הצליחו [לתקן אותם]. למחרת, בשני בינואר, אני פוגש בטכניון מישהו שידע שכתבתי ספר יחד עם ד"ר אבנר אנגל, ושואל אותי מה אני אומר. בהבזק של הברקה אמרתי לו – 'זה באג 2000 המאוחר!'. אני הייתי היחיד, לעניות דעתי, שאמר את הדבר הזה. זאת אומרת, אני בעצם לא כזה מטורף שצריך לאשפז אותו מייד במחלקה סגורה, אפשר לדחות את זה מעט."

אז אם בראשון בינואר, 2020, הכספומט שלכם מפסיק לעבוד או החשמל בבית כבה פתאום – יכול להיות שזה בגלל שמישהו שהיה אמור לעשות עבודה טובה בשנות התשעים החליט… לעגל פינות.

"הגישה הזו שחונכנו עליה תמיד, כאילו – ח'ברה, יש מישהו שיודע מה הוא עושה… אז אני, עבדך הנאמן, רוצה לבוא ולהגיד: לא כל כך בטוח."

ומה לגבי השאלה שעימה פתחתי את הפרק: האם משתלם יותר לכתוב על נושאים בוערים של ההווה, או לכתוב על נושאים על-זמניים שיישארו רלוונטיים גם בעוד שנים? תמיד אמרו לי שלא מנומס לשאול אנשים על כסף, אבל במקרה הזה הייתי מוכרח.

"ש: אז בוא נתקן את העוול ההיסטורי. אתה יכול לספר לנו היום, חמש עשרה שנים מאוחר יותר, כמה כסף אתה ואבנר הרווחתם מהספר? (צחוק) אני שואל כסופר, אז אני לא מפחד לשאול. עושר גדול לא ייצא מזה..
ת: תראה, אתה יודע איך סופר חי מתמלוגים של הוצאה. מכרנו מהדורה אחת. לפי החישובים הזהירים שלי, הרווחים העצומים שהשדרן קינא בי עליהם, משהו כמו שלושת אלפים שקל."

שלושת אלפים שקל הם פחות או יותר גם מה שאני הרווחתי ממכירות הספר הראשון שלי, 'פרפטום מובילה', שעסק בנושא שלא היה אקטואלי לפני שמונה שנים, וכנראה שלא יהיה אקטואלי גם ב-2038. אז מה המסקנה? המסקנה היא שסופרים תמיד יישארו עניים, אלא אם מתמזל מזלך לכתוב את 'הארי פוטר'.

אבל עכשיו, כשהסכנה מבאג 2038 ברורה ומובנת, אני, באופן אישי, לא מתכוון להתעלם ממנה. בשנת 2000 הייתי צעיר ופוחז, אבל היום אני בוגר, שקול ואחראי. הפעם, כשיבוא הבאג, אני אדע איך לצוד ארנבות כדי לשרוד. (קולות של התכוננות) יש לי את רובה הצייד שלי…יש לי את ז'אקט הציד…יש לי כובע ציידים…הכל מוכן. עכשיו צריך רק למצוא את הארנבת.
בגוגל.

תיקון:

זהר עמיהוד מתקן את דבריו של אריה לפיהן ספרו היה היחיד שיצא לאור בעברית בנושא זה. "הספר "מדריך הישרדות למשפחה באג 2000" בהוצאת הוד-עמי לספרי מחשבים יצא לאור בשנת 1999. 
הספר "משבר המיחשוב של שנת 2000" בהוצאת הוד-עמי לספרי מחשבים יצא לאור בשנת 1996." 
תודה, זהר 🙂


ביבליוגרפיה:

http://www.reddit.com/r/technology/comments/2acjwa/y2k_bug_resurfaces_and_sends_draft_notices_to/ciubwgx

https://clarotesting.wordpress.com/2015/01/19/fix-on-failure-a-failure-to-understand-failure/

http://www.themarker.com/wallstreet/1.546850

http://archive.wired.com/wired/archive/6.08/y2k_pr.html

https://books.google.co.il/books?id=4Ry6ar929bMC&pg=PA259&lpg=PA259&dq=y2k+trust+in+technology&source=bl&ots=wkvLP8oCwr&sig=AEK2hJb-fP_Xlbh7jUmNbN_3ys8&hl=en&sa=X&ei=yspgVcOiHMS5UciIgaAO&ved=0CDIQ6AEwBQ#v=onepage&q&f=false

http://computer.howstuffworks.com/y2k1.htm

http://www.religioustolerance.org/millenni.htm

http://www.nytimes.com/1999/07/17/nyregion/beliefs-millennial-fears-year-1000-apocalypse-then-apocalypse-now-apocalypse.html

http://en.wikipedia.org/wiki/Time_formatting_and_storage_bugs

http://tools.ietf.org/html/rfc2550

http://media.longnow.org/djlongnow_media/press/pdf/0200001-Smith-LessonsfromtheLongNow.org.pdf

http://www.mathpages.com/home/kmath200.htm

http://maul.deepsky.com/~merovech/2038.html

https://groups.google.com/forum/#!topic/net.bugs/ZGlqGwNaq3I

https://books.google.co.il/books?id=RF5yE2SU78sC&lpg=PA61&ots=57xyWWtV12&dq=y2k%20trust%20in%20technology&pg=PA60#v=onepage&q&f=false

http://www.transparencynow.com/the-machine-stops.htm


יצירות אשר הושמעו בפרק:

https://www.youtube.com/watch?v=jUmM8MD8oI0

https://www.youtube.com/watch?v=EhaoaZ2WxQE

https://www.youtube.com/watch?v=fZt8w5LH12E

[עושים היסטוריה] 163: U-2 – מטוס הריגול של המלחמה הקרה

הפודקאסט עושים היסטוריה

ב-1960 היו היחסים בין בריה"ב וארה"ב במגמת התחממות, ונשיא בריה"מ אף הזמין את עמיתו מארה"ב לביקור במוסקה. שנתיים בלבד לאחר מכן היתה התמונה שונה לגמרי, והעולם עמד על סף שואה גרעינית. במרכז ההתקררות עמד טייס בשם גארי פאוארס, ואחד המטוסים הייחודיים בהיסטוריה: מטוס כה סודי, עד שעצם קיומו הנביט את האגדה על טכנולוגיה חייזרית ב'אזור 51' המפורסם'… U-2.

  • 0640: הרוסים והאמריקנים מחליפים שבויים בגשר גליניקה שבגרמניה, אך גארי פאוארס לא זוכה לקבלת פנים של גיבור…
  • 2600: כיצד הצליחו הרוסים להפיל את המטוס שהאמריקנים האמינו כי הוא חסין מפני מטוסי יירוט וטילי נ"מ?
  • 4300: ערן רמות, טייס קרב במיל', מספר על החוויה של טיסה על גבול החלל – וגם, בונוס מיוחד ומפתיע: 'מאחורי הקלעים' של הפלת המיג-25, הסיפור שכיכב במפגש המאזינים הקודם של התכנית.

בפרק התארח ערן רמות: ניתן ליצור קשר עם ערן כדי להזמינו להרצאות בכתובת המייל:   ramoteran@qos.net.il. הנה לינק לברושור של הרצאתו המלאה. את התחקיר לפרק ערך נתן פוזניאק, וניר סייג הלחין את המוזיקה, השמיע אותה על הבמה וערך את הפרק.

בשבוע הבא תעלה לאוויר הרצאתה של פרופ' חנה דודיוק ממכללת שנקר, אודות המסע האישי שלה בעולם המדהים של דבקים. יש למה לחכות!

כתובת חדשה ל-RSS

הודעה חשובה למאזינים דרך iTunes, באייפון או במחשב: עקב תקלות טכניות בשירות אחסון הפרקים של התכנית, פתחתי ערוץ חדש לתוכנית ב-iTunes. אנא הרשמו לערוץ החדש כדי להנות מעדכונים שוטפים בעתיד: הערוץ הישן עדיין פעיל, אבל סובל מתקלות רבות ובעתיד הקרוב אפסיק לתמוך בו.

ההודעה תקפה גם למאזינים באמצעות מכשירי אנדרואיד: אנא חפשו את הערוץ החדש באפליקציה שלכם, או הזינו את כתובת ה-RSS ידנית. פרטים נוספים והסבר צעד-אחר-צעד, כאן.

האזנה נעימה,
רן


U-2: מטוס הריגול של המלחמה הקרה

כתב: רן לוי

 

העשרים ושניים ביולי, 1959

טייס בשם אברהם ישב במשרדי הטייסת שלו, כשלפתע נכנס לחדר טייס אחר ושאל בבהילות מי מוכן לצאת איתו לגיחת יירוט מיידית. אברהם קפץ על רגליו, והשניים רצו אל מטוס הווטור (Vautour) שהיה בכוננות על המסלול.

"רק אז שמתי לב שאנחנו שני טייסים. 'למה צריך שני טייסים? איפה אשב?' שאלתי אותו. הוא השתיק אותי ואמר שאין זמן לשאלות. רגע לפני שיצאנו ניגש אלי בחור מגף צילום בבסיס ונתן לי קופסה עצומה שנראתה כמו מצלמה: 'תלחץ על הכפתור הזה ותביא כמה שיותר תמונות', הוא אמר והשאיר אותי עם החפץ הענק הזה שאני לא יודע להפעיל, במשימה שלא ביצעתי מעולם.
הבקר כיוון אותנו מערבה ואנחנו התחלנו לטפס ולטפס עד שהגענו לגובה 50,000 רגל."

אברהם שחרר את חגורת הבטיחות והצמיד את ראשו ואת המצלמה אל חלונות הווטור.

"עברתי מחלון לחלון, חיפשתי אותו, הייתי דרוך ואז, משום מקום, זה הגיע מעלינו: שחור וענק עם כנפיים אדירות כמו שלא ראיתי מעולם. זה היה צלב עצום שטס באיטיות ובגובה מטורף. ידענו שאין סיכוי שנגיע אליו והטייס הרים גובה, צבר תאוצה והזדקרנו. צילמתי תמונה אחר תמונה בקצב, עד שנכנסנו לסחרור ואיבדנו גובה. עפתי על החלון מולי, אבל תוך זמן קצר השתלטנו על המצב וחזרנו לרמת דוד. הייתי עוד בהלם, בקושי הספקתי לרדת מסולם המטוס ומישהו ניגש אליי, לקח ממני את המצלמה ומאז אף אחד לא הזכיר את התמונות ואף אחד לא דיבר על הגיחה הזו".

ניסיון הצילום שתיאר סרן אברהם היה רק אחד מתוך כמה וכמה נסיונות יירוט דומים, שנכשלו כולם. שם הקוד שניתן לטיסות האלה היה "ז'ול וורן". ייתכן והקונוטציה המד"בית של השם לא הייתה מקרית. באותה התקופה מטוסים ישראלים לא יכלו לטוס מעל גובה של כארבעים וחמש אלף רגל, וכשבקריות השליטה הבחינו על צגי המכ"מים שלהן בעצם שטס בגובה של כשבעים אלף רגל – הן היו בטוחות, בתחילה, שמדובר בתקלה טכנית. לא היה שום מידע מודיעיני לגבי המטוסים המסתוריים שחדרו למרחב האווירי של ישראל פעם אחר פעם.

עשרה בפברואר, 1962

גשר גליאניקה (Glienicke) אינו גשר מרשים במיוחד: מדובר בסך הכל בגשר מתכת, לא ארוך במיוחד, שעובר מעל לנהר האבל (Havel) בגרמניה. אך ביום שבת, העשרה בפברואר, 1962, עיני העולם כולו היו נשואות אל גשר גלינקה. בצד אחד של הגשר, בגרמניה המערבית, עמדו חיילים אמריקנים, ולצידם מרגל סובייטי בשם רודולף אבל. בצידו השני של הגשר, במזרח גרמניה, עמדו חיילים של ברית המועצות – וטייס אמריקני בשם גארי פאוארס. במרכז הגשר היה מסומן פס לבן: הגבול בין שתי הגרמניות, ולמעשה הגבול בין שתי אמפריות שהיו בשיאה של מלחמה קרה. הייתה זו הפעם הראשונה שבה גשר גלינקה שימש את הרוסים והאמריקנים לשם חילופי שבויים – אך לא האחרונה. בשנים הבאות יעברו מצד לצד עוד כמה סוכנים ושבויים, וגשר גלינקה יקבל את הכינוי המפורסם שלו – 'גשר המרגלים'. גם נתן שרנסקי חצה את גשר המרגלים בדרכו לישראל ב-1986.

רק שלוש שנים קודם לכן, בסוף שנות החמישים, היה נדמה שהכפור בין ארה"ב ובריה"מ עומד להפשיר. ניקיטה חרושצו'ב, נשיא בריה"מ, התארח בקמפ-דיוויד אצל נשיא ארה"ב אייזנהאואר, ויחסים טובים שררו בין השניים. הנשיא הרוסי אפילו הזמין את עמיתו האמריקני לפגישת גומלין במוסקבה. בחמישה עשר למאי, 1960, הייתה מתוכננת פגישת פסגה מרובעת, הראשונה מזה חמש שנים, בין ראשי ארה"ב, בריה"מ, צרפת ואנגליה. אך במקום הפשרה וידידות, היחסים בשנת 1962 בין המעצמות היו כעת בשפל המדרגה – במיוחד אחרי שניקיטה חרושצ'וב השפיל את נשיא ארה"ב בפומבי רק ימים ספורים לפני אותה פגישת פסגה. החשש מפני התדרדרות למלחמה גרעינית כוללת היה בשיאו. חודשים ספורים לאחר אותו יום בגשר גלינקה, פרץ העימות בקובה – המשבר החמור ביותר בכל ימי המלחמה הקרה. גארי פאוארס, הטייס האמריקני שכעת עמד בצידו המזרחי של הגשר, עמד במוקד האיבה המחודשת בין המעצמות.

הסימן המוסכם ניתן, ושני השבויים עברו מצד לצד. למרות שפאוארס, טייס קרב אמריקני, בילה כמעט שנתיים בבית כלא סובייטי – קשה לומר שהמערב קיבל אותו בשמחה ובזרועות פתוחות. לא רק שהוא לא קיבל עיטורי גבורה והצטיינות – רבים ב-CIA היו משוכנעים שהוא בוגד, סוכן כפול של המשטר הקומוניסטי. היו כאלה שכעסו על גארי פאוארס על כך שהוא בכלל בחיים. לכל הפחות, היו רבים שראו בו אחראי לפאדיחה גדולה ומאד לא נעימה לארה"ב, שגרמה למתיחות גדולה אפילו ביחסים בינה ובין ישראל: על פי דיווחי עיתונות, שר הביטחון הישראלי משה דיין איים על שגריר ארצות הברית כי חיל האוויר יפיל מטוסים אמריקניים שיחדרו למרחב האווירי של ישראל – תקרית ששורשיה באותה פאדיחה. גארי פאוארס לא יחזור עוד לטוס עבור ממשלת ארצות הברית. בשנת 1977 הטיס מסוק אזרחי עבור תחנת טלוויזיה מקומית בקליפורניה, כדי לסקר שריפה כלשהיא. תקלה במערכת הדלק גרמה למסוק להתרסק בדרכו חזרה לשדה התעופה. פאוארס נהרג במקום.

שנתיים קודם לכן: האחד במאי, 1960

גארי פאוארס שכב על הקרקע. הנחיתה הייתה כואבת ומטלטלת, וגופו היה חבול. כשהרים את עיניו ראה שהוא עומד בתוך שדה חקלאי, כמה עשרות מטרים מכפר קטן. ילדים קטנים רצו החוצה מבית ספר מקומי, מביטים בו בתדהמה. כמה חקלאים ירדו מטרקטור סמוך וניגשו אליו. הם סייעו לו לקום על רגליו, והמטירו עליו אינספור שאלות. פאוארס לא הבין מילה ברוסית. בכיס הסרבל היה לו אקדח קטן, וגם סיכה זעירה, שדקירה אחת ממנה פירושה מוות ודאי בתוך עשר שניות אבל הוא ידע שאין טעם בהתנגדות או בניסיון לברוח: במצבו הנוכחי, ובהתחשב בכמות האנשים שהקיפו אותו, היה זה ניסיון חסר סיכוי.

הוא הביט למעלה, אל השמיים, וראה מצנח נוסף יורד אל הקרקע: זה הפתיע אותו, מכיוון שהוא היה הטייס היחיד במטוס שלו. אחד החקלאים הבחין בקת האקדח מבצבצת מתוך הכיס, ועליו הכיתוב – Made in the USA. הוא שאל את פאוארס משהו ברוסית, והפעם לא היה זקוק הטייס למתורגמן: החקלאי שאל אם הוא אמריקני. לא היה טעם להכחיש, ופאוארס הנהן בראשו. הם הסיעו אותו במכונית אל תחנת משטרה קרובה. כעבור זמן לא רב הגיעו קציני צבא, ולקחו אותו תחת חסותם. האחד במאי היה יום חג בבריה"מ, והקצינים נראו כאילו נשלפו היישר מתוך מצעד צבאי – מה שהיה נכון, לפחות לגבי חלקם.

פאוארס הוחזק בבידוד מוחלט במשך שלושה חודשים, ללא מבקרים מהמערב או קשר עם משפחתו. לא היה לו מושג אם מישהו בארה"ב יודע שהוא בכלל בחיים. הרוסים חקרו אותו יום יום, מבוקר ועד ליל, ופאוארס סיפר להם כמעט הכל. הוא סיפר להם על מטוס הריגול הסודי שלו, ה-U-2, ועל טיסת הביון שיצאה מפקיסטן והייתה אמורה להביא אותו לנורווגיה, לאחר שצילם מתקנים צבאיים סובייטים. הוא סיפר להם על טיסות הצילום שמקיימים מטוסי ה-U-2 מעל שטחה של בריה"ב וסביב גבולותיה משזה שנים.

שעות ספורות בלבד לאחר שהופל מטוסו של גארי פאוארס מעל בריה"מ החלו דיונים קדחתניים בדרגות הגבוהות ביותר בממשל ובצבא האמריקני. סיפור הכיסוי של תוכנית הריגול האמריקנית הייתה שמטוסי ה-U-2 הם בעצם מטוסים אזרחיים של נאס"א, סוכנות החלל, שמטרתם למדוד רוחות ותנאים אטמוספריים אחרים בגובה רב. הסברה המקובלת הייתה שבמקרה של הפלת מטוס מדגם U-2, אין סיכוי שהטייס יצליח לשרוד: מטוס הריגול טס בגובה של עשרים ואחת קילומטרים, כך שגם אם הצליח הטייס לנטוש את המטוס – הקור והאוויר הדליל יהרגו אותו בתוך דקות. מכיוון שכך, החליטו בארה"ב להמשיך במשחק. סוכנות החלל שיחררה הודעה רשמית לתקשורת שבה הודיעו כי מטוס מחקר אזרחי אבד תוך כדי טיסה בשמי צפון תורכיה, לאחר שהטייס דיווח על תקלה במערכת אספקת החמצן של המטוס. על פי ההערכות, נכתב בהודעה, הטייס האוטומטי של המטוס הביא אותו, ככל הנראה, לתוך שטחה של ברית המועצות, שם התרסק. האמריקנים אף הגדילו לעשות ופרסמו תמונה של מטוס U-2 צבוע בצבעי נאס"א, ואפילו הודיעו על קרקוע מיידי של כל מטוסי ה-U-2 ה'אזרחיים' כדי לבדוק את מערכות אספקת החמצן שלהם.

נשיא בריה"מ ניקיטה חרושצ'וב, שידע כמובן שגארי פאוארס בחיים ושמדובר בטיסת ריגול, החליט לתת לאמריקנים לחפור לעצמם את הבור העמוק שלהם. ארבעה ימים אחרי ההתרסקות פרסמה בריה"מ הודעה רשמית על התרסקות מטוס אמריקני בשטחה – אך עדיין לא חשפה את העובדה שהטייס שרד את ההתרסקות, כדי לתת לארה"ב הזדמנות להמשיך ולהזיע עם הצגות וניסיונות שווא לטשטש את שארע. רק שבוע לאחר הארוע, בשבעה במאי, חשף חרושצ'ב בנאום חגיגי מול הפוליטבירו את העובדה שגארי פאוארס בחיים, ושבריה"מ ידעה כל הזמן שהסיפור על נאס"א וחקר מזג האוויר הוא שטות גמורה.

"עלי לגלות לכם סוד. כאשר דיווחתי לראשונה על התקרית – לא הודעתי, במכוון, שהטייס בריא ושלם…ועכשיו ראו את כל הדברים הטפשיים שהם (האמריקנים) אומרים…"

המלכודת שהכין חרושצ'וב תפסה את האמריקנים בהפתעה גמורה, והשפילה את משרד החוץ והנשיא האמריקני עד עפר. התמונות ושברי המטוס שהציג בנאומו לא הותירו לאייזנהאואר ברירה אלא להודות שכל הסיפור על נאס"א ומזג האוויר הוא שקר גמור, ושמדובר בתוכנית ריגול שמדינתו מפעילה מזה מספר שנים.

פגישת הפגישה שנערכה רק שבוע לאחר מכן, בחמישה עשר במאי, התמוטטה אפילו לפני שנפתחה. חרושצ'וב פתח את הפגישה בנאום כעוס שבו דרש את התנצלותו המלאה של נשיא ארה"ב. איזנהאואור לא היה מוכן להתנצל, כמובן – וחרושצ'ב עזב את הועידה מיד לאחר טקס הפתיחה, עוד לפני שהוא ואייזנהאואר הספיקו ללחוץ ידיים ולו פעם אחת. חרושצ'ב גם ביטל את ההזמנה של אייזנהאואר לבריה"מ. ללא ספק, המשבר שיחק לידיהם של שמרנים משני הצדדים, שהתנגדו לנורמליזציה ביחסים שבין המעצמות.

לאחר חקירתו של גארי פאוארס, בא המשפט. היה זה משפט ראווה מתוכנן היטב, אליו הוזמנו גם נציגי ארה"ב ומדינות מערביות נוספות. התובע הטיח בפאוארס שהוא הגיע לבריה"מ במטרה להכין את הקרקע לגיחת הפצצה שתעלה בחייהם של אלפי אזרחים סובייטים, ושאפילו האקדח שברשותו נועד כדי לחסל כמה שיותר אזרחים חפים מפשע על הקרקע. גארי פאוארס שמר על קור רוח והסביר שהאקדח המדובר הוא חלק מערכת ההשרדות התקנית, ושמטרתו לאפשר לטייס לצוד חיות קטנות למאכל במקרה הצורך. התובע התעקש להציג את פאוארס כמפלצת: אפילו הגפרורים שהיו בערכת ההשרדות שלו, טען התובע, נועדו כדי להצית בתים של אזרחים סובייטים תמימים. פאוארס תרגם לו את הכתוב על חפיסת הגפרורים: 'גפרורים להדלקת מדורה לחימום ולבישול.' על פי עדויות הנציג האמריקני שצפה במשפט, גארי פאוארס הגן על עצמו בכבוד – אך מאמציו היו חסרי סיכוי, כמובן: תוצאת המשפט הייתה ידועה מראש, מן הסתם. למרות שגארי הצהיר שהוא מצטער על מעשיו ושאין ולא היו לו מעולם רגשות שליליים כלפי אזרחי ברית המועצות – הוא נידון לשלוש שנות מאסר, ועוד שבע שנים של עבודת פרך. פאוארס הספיק לרצות שנתיים מתוך עונשו, לפני ששוחרר במסגרת חילופי השבויים בגשר גלינקה.

החשיפה הפומבית של תוכנית הריגול האמריקנית סיפקה הסברים גם לתעלומת ז'ול וורן שהטרידה מאד את חיל האוויר הישראלי. לאחר הפלת מטוסו של גארי פאוארס וחשיפת תוכנית הביון האמריקנית, הבינו בישראל שמדובר במטוסי U-2 מגביהי טוס שהאמריקנים הפעילו כדי ללמוד עוד על מאמצי בניית הכור בדימונה, וההערכות הישראלית בחזית המצרית בסיני. בתחילה הבליגו הישראלים והסכימו לאפשר לאמריקנים לטוס בנתיבי טיסה מוסדרים – אך כשהחלו האמריקנים לחרוג מנתיבי טיסה אלה, איים עליהם משה דיין שישראל לא תהסס להפיל מטוס U-2, ממש כפי שעשתה בריה"מ קודם לכן. האמריקנים הפסיקו להשתמש ב-U-2, ועברו לצלם בעזרת מטוס מסוג SR-71, 'הציפור השחורה', שהיה מהיר יותר מה-U-2 ולישראל לא הייתה תשובה כנגדו.

שעתיים קודם לכן, האחד במאי, 1960

גארי פאוארס ישב בתא הטייס של מטוס ה-U-2. מתחתיו השתרעה בריה"מ בשיא תפארתה: זמן מה קודם לכן היה נדמה שעננים כבדים יכסו את פני הקרקע, אבל כעת התפזרו העננים ואיפשרו לו לצלם מתקנים צבאיים סובייטים מסווגים ביותר כדוגמא הקוסמודרום בבייקונור, מרכז החלל של בריה"מ שהיה גם בסיס שיגור של טילים בליסטיים בין-יבשתיים.

מסלול הטיסה של פאוארס היה בלתי שגרתי. כל טיסות הריגול עד אז היו לאורך גבולותיה של בריה"מ, או אם חדרו לתוך שטחה – הטייסים נכנסו פנימה ואז הסתובבו וחזרו אל נקודת המוצא שלהם. הכורח לשמור חלק מהדלק עבור הדרך חזרה הגביל את טווח החדירה של מטוסי הריגול לתוך שטחה של ברית המועצות. המסלול שנבחר הפעם היה שאפתני מאד: פאוארס המריא מפקיסטן שבדרום, והיה אמור לחצות את כל בריה"מ לאורכה עד שיגיע לנחיתה בנורבגיה שבצפון. מכיוון שלא יצטרך לחזור על עקבותיו, הוא יוכל לנצל את כל הדלק שבמטוסו.

לפאוארס לא היו ספקות שהרוסים מודעים לעובדה שהוא נמצא מעליהם. כשתוכנן ונבנה ה-U-2, בתחילת שנות החמישים, האמריקנים האמינו שהמכ"מים הסובייטים לא יוכלו לגלות מטרות מגביהות טוס: המכ"מים הסובייטים היו אז מכ"מים אמריקניים שהעניקה להם ארצות הברית בזמן מלחמת העולם השניה. אך בחלוף הזמן הראו הקלטות של מכשירי מדידה מטיסות קודמות שהרוסים שיכללו את מכשירי המכ"ם שברשותם, ואפילו ה- U-2 שטס בגובה של כעשרים ואחת ק"מ – קצה גבול האטמוספירה, כמעט – כבר לא היה חסין מפני גילוי.

אך למרות שהיה באותה העת עמוק בתוך שטח האויב – הכי עמוק שאפשר, למעשה – גארי פאוארס לא היה מודאג. הסיבה לכך הייתה שכולם בארה"ב היו משוכנעים שלברית המועצות אין טיל או מטוס המסוגלים להגיע לגובה בו משייט מטוס הריגול ולהפיל אותו. למעשה, זמן מה קודם לכן הבחין פאוארס במטוס קרב סילוני עוקב אחריו – אך המטוס היה כל כך נמוך ורחוק מה-U-2, שפאוארס התעלם ממנו לחלוטין. הוא התקרב כעת לבסיס טילים ליד עיר בשם סברדלובסק (Sverdlovsk), והתרכז בהכנות לקראת הצילום.

לפתע כשל הטייס האוטומטי, וחרטום המטוס החל לנטות כלפי מטה. פאוארס עבר לשליטה ידנית על המטוס ובחן את החיוויים בתא הטייס. שום נורית אזהרה לא נדלקה, אך כשניסה להפעיל שוב את הטייס האוטומטי, שוב החל חרטום המטוס לנטות – ולפאוארס לא הייתה ברירה אלא להמשיך ולהטיס את המטוס באופן ידני באופן רצוף.

עכשיו החל פאוארס להיות מודאג באמת, מכיוון שה U-2 לא היה מטוס רגיל. כדי להיות מסוגל לטוס גבוה כל כך, היו כנפיו של מטוס הריגול ארוכות באופן יוצא דופן: למעשה, ה- U-2 היה יותר דאון ממונע מאשר מטוס קרב – ולמבנה הזה היו השלכות חמורות על יכולת השליטה במטוס. לכל מטוס ישנו טווח מותר של מהירויות: אם הוא יורד מתחת למהירות מסוימת, הוא נכנס להזדקרות והטייס מאבד שליטה על המטוס. אם הוא עולה מעל למהירות המקסימלית המותרת, גלי הלם שנוצרים מעל ומתחת לכנפיים גורמים לעומס גדול על המבנה שיכול לגרום במקרה הטוב לאיבוד שליטה, ובמקרה של ה-U-2, אפילו להתפרקות של הכנפיים תוך כדי טיסה.

כתוצאה מהמבנה הייחודי שלו, חלון המהירויות שבו יכול ה-U-2 לנוע היה מצומצם במיוחד: 12 קמ"ש בלבד. במילים אחרות, אם המטוס נע במהירות של 900 קמ"ש, למשל, האטה ל-894 תגרום להזדקרות, והאצה ל-906 קמ"ש עשויה להביא להתפרקות. חלון מהירויות זה צר כל כך, עד שב-U-2 טייס אוטומטי אינו נחשב מותרות אלא הכרח: לטייסים אנושיים קשה לשמור על מהירות קבועה לאורך שעות טיסה רבות, ובמיוחד עם אם אמורים גם לנווט ולצלם מטרות באותו הזמן. גארי פאוארס שקל לבטל את המשימה ולחזור על עקבותיו, אך באותו הזמן היה כל כך עמוק בתוך שטחה של בריה"מ עד שלא היה טעם להסתובב, והוא החליט להמשיך לנורבגיה.

לפתע הבזיק אור כתום חזק בחוץ, ופאוארס חש את המטוס הגדול קופץ ומזדעזע. באותו רגע איבד שליטה על המטוס, שהחל מסתחרר ומטלטל אנא ואנא. עוד טלטול חזק זעזע את גוף המטוס, ופאוארס הבין שככל הנראה איבד לפחות את אחת מהכנפיים. המטוס צלל כלפי מטה הפוך: החרטום מופנה אל השמיים, והזנב אל הקרקע. הסחרור המהיר יצר כוח ג'י חזק שניסה לקרוע אותו מהכסא אליו היה חגור. פאניקה אחזה בפאוארס. המטוס היה מצוייד בכסא מפלט, אך פאוארס לא רצה להפעיל אותו. לכסאות המפלט במטוסי ה-U-2 היה מוניטין רע מאוד: המהנדסים שתכננו את חופת תא הטייס לא לקחו בחשבון שבקור העז השורר בגבהים הזכוכית קופאת והופכת לקשה כאבן. היו מקרים שבהם טייסים שניסו לנטוש את המטוס התרסקו עם כסא המפלט לתוך הזכוכית הקפואה, ונהרגו במקום. זאת עוד, פאוארס העריך שאם ינסה לנטוש עכשיו, כשהוא רכון מהכסא והלאה – שתי רגליו ייקטעו מתחת לברכיים בודאות.

כעבור מספר שניות הצליח להשתלט על הפחד, וניסה לחשוב בהגיון. הוא הבין שהוא לא מוכרח להפעיל את כסא המפלט: אם יפתח את החופה וישחרר את חגורת הכסא, יוכל לקפוץ החוצה ולצנוח. הייתה עוד משימה חשובה, קריטית אפילו, שהיה מוכרח לעשות כחלק מהנטישה: להפעיל את מערכת ההשמדה העצמית של המטוס, שתבטיח ששום חלק מהציוד הרגיש שבו ייפול לידיהם של הרוסים.

פאוארס משך בידית, והחופה התעופפה אל השמיים הכחולים. בנקודה זו עשה פאוארס טעות חמורה. הוא החליט לשחרר את עצמו מהכסא – ורק אז להפעיל את מערכת ההשמדה העצמית. ברגע שפתח את חגורת הכסא, זרק אותו הכוח הצנפריפוגלי אל מחוץ למטוס. כמעט מייד התכסתה הקסדה באדים עקב הקור העז, והוא לא ראה דבר. משהו עדיין חיבר אותו אל גוף המטוס ומנע ממנו להתנתק. הוא ניחש שמדובר בצינור החמצן של הקסדה. פאוארס ניסה נואשת להגיע אל כפתור ההשמדה העצמית, אבל ללא הצלחה. לבסוף החליט שאם לא יעזוב את ההשמדה העצמית וינסה להציל את עצמו ברגע זה ממש – הוא ימות בודאות. פאוארס משך ומשך, והצליח לתלוש את צינור החמצן. הוא נזרק החוצה מהמטוס המתרסק.

עד היום, אין תשובה ודאית לשאלה כיצד הצליחו הרוסים להפיל את מטוסו של גארי פאוארס. ברור למדי שהרוסים ראו את מטוס הריגול על צגי המכ"ם שלהם כבר בתחילת הטיסה, ועקבו אחריו במשך שעות – אך על פי עדויות של קצינים סובייטים, מסלול הטיסה של פאוארס הרחיק אותו מסוללות טילי הנ"מ. רק כשהתקרב לסברדלובסק, שם עמדה סוללת טילים מסוג SA-2, הצליחו הרוסים לשגר לעברו שלושה טילים. במקביל, שני מטוסי קרב מדגם מיג-19, שהוכנו במיוחד לצורך היירוט בגובה רב, הצליחו להתקרב גם הם אל ה-U-2. כאן מתחילה העלילה להסתבך.

הגנרלים הסובייטים רצו להפיל את ה-U-2 בכל מחיר, ולטייסי המיג הייתה הוראה ברורה לנסות ולהתנגש במטוס הריגול – גם במחיר חייהם שלהם. גם לאנשי הנ"מ הייתה מוטיצביה גבוהה: הטילים לא היו מסוגלים להבחין, כנראה, בין המיגים וה-U-2 – אבל למרות הסכנה שיפגעו באחד המטוסים שלהם, הם שיגרו אותם בכל זאת.

קציני הנ"מ היו משוכנעים שאחד הטילים שירו הוא זה שהצליח לפגוע במטוס, או לכל הפחות להתפוצץ מספיק קרוב אליו כדי לגרום לאחד הכנפיים להתפרק – וגרסא זו תואמת גם את התיאור של פאוארס לגבי אור כתום בוהק מחוץ לתא הטייס רגע לפני הפיצוץ – אך לעומתם, טייס אחד המיגים טען שבמהלך ניסיונו להתנגש ב-U-2, סילון האוויר מהמנוע שלו טלטל את מטוס הריגול וגרם לו להתפרק באוויר.

אנחנו יודעים בודאות שטיל נ"מ פגע באחד מהמיגים והשמיד אותו. הטייס הרוסי הצליח לצנוח אבל נפצע אנושות ומת במהלך הירידה – זה היה המצנח השני שפאוארס ראה באוויר כשהיה על הקרקע. לעומת זאת, לא בטוח שטילי הנ"מ הצליחו לפגוע ב-U-2. אגב, המיג שנפגע מטיל הנ"מ איבד גובה בהדרגה, עד שהתרסק. ככל הנראה קלטו האמריקנים את המיג המנמיך במכשירים משלהם – וחשבו בטעות שמדובר במטוס ה-U-2 שירד לגובה שבו ניתן היה להפיל אותו באמצעות טילי נ"מ. לטייס U-2 אין שום סיבה לרדת לגובה נמוך: ההפך הוא הנכון – כדאי לו לטוס בגובה רב ככל שרק יוכל. ב-CIA חשבו שגארי פאוארס הוא זה שהמניך, ובכוונה – ולכן היו משוכנעים שהוא בוגד שניסה למסור את המטוס המסווג לידי הרוסים. זאת, בשילוב העובדה שפאוארס לא הפעיל את מערכת ההשמדה העצמית, וגם לא התאבד באמצעות הסיכה המורעלת – הביאו לכך שלא רק שפאוארס נתקבל בארה"ב בקרירות ובחשדנות לאחר שחרורו, הוא גם לא קיבל שום מדליה או עיטור צבאי על אומץ ליבו. רק לאחור מותו, ב-1977, הוענקו המדליות למשפחתו.

העובדה שאין ודאות גמורה לגבי האופן שבו הופל ה-U-2, בשילוב עם ההערכה של המודיעין האמריקני שלבריה"מ לא הייתה אמורה להיות טכנולוגיה שמסוגלת לפגוע במטוס כה גבוה, הופכת את סיפור ההפלה לכר פורה לצמיחתן של תיאוריות קונספירציה רבות. למשל, יש מי שמשערים שמטוסו של פאוארס חובל במכוון על ידי גורמים ב-CIA, שביקשו לפגוע בסיכויי ההצלחה של פגישת הפסגה שהייתה אמורה להתקיים שבועיים לאחר מכן. מותו של פאוארס בהתרסקות מסוק הטלוויזיה שהטיס ב-1977 מחזק את תומכי תאוריות הקשר. המסוק של פאוארס התרסק מכיוון שהדלק בו אזל לפני שפאוארס הספיק להגיע למנחת. יש כאלה ששואלים כיצד ייתכן שטייס כה מנוסה כגארי פאוארס, ישכח לבדוק את מד הדלק שלו במהלך הטיסה. עושה רושם שהאופן המדוייק שבו הופל ה-U-2 יישאר בגדר מסתורין, לפחות כל עוד לא יצופו חומרים חדשים מתוך ארכיוני סודיים במרוצת השנים.

בחזרה לרגע ההפלה, ב-1960. המצנח של פאוארס נפתח באופן אוטומטי, והוא ריחף אל הקרקע. הוא הסדיר את נשימתו, וניסה לחשוב על הצפוי לבוא. הדבר הראשון שעשה היה לקרוע את מפות הניווט שלו לחתיכות קטנות, כדי שלא ייפלו לידי החיילים שודאי מחכים לו למטה. לאחר מכן פשפש בכיסיו ומצא שם מטבע קטן של דולר אחד. מטבע הדולר יזהה אותו כאמריקני בודאות, והוא החליט להפטר ממנו. לפני שזרק אותו, שלף מתוך המטבע מחט קטנה שהייתה חבויה בתוכו, והניח אותה בזהירות בחזרה בכיסו. דקות ספורות לאחר מכן מצא את עצמו שוכב בתוך שדה חקלאי, לא הרחק מכפר קטן. קבוצת ילדים יצאה מתוך בית ספר כדי לראות מה קורה בחוץ, וכמה חקלאים ירדו מטרקטור סמוך והתקרבו אליו.

שש שעות קודם לכן, האחד במאי, שעה ארבע לפנות בוקר. בסיס חה"א האמריקני בפקיסטן

גארי פאוארס התעורר מוקדם, לבש את סרבל הטיסה שלו ואכל ארוחת בוקר. הטיסה הייתה אמורה להמריא בשש וחצי – אבל ההחלטה הסופית הייתה בידי נשיא ארה"ב, שעקב אחרי טיסת הריגול המתוכננת באופן אישי.

אייזנהאואר, כמו כל צמרת הממשל, העריכו מאד את המודיעין שהביא ה-U-2. בשנות החמישים, למשל, האמין המודיעין האמריקני שלבריה"מ יש מספר גדול של מפציצים ארוכי טווח שלארה"ב לא הייתה מענה כנגדם, הערכה שהלחיצה מאד את הגנרלים האמריקנים. כבר בטיסת הצילום הראשונה של ה-U-2 מעל בריה"מ, הוא הצליח להחזיר תמונות שהוכיחו שמדובר בבלוף: מספר המפציפים שהיו בידי הרוסים בפועל היה זעום. הצלחה המוכחת של ה-U-2 היא הסיבה שלמרות שאייזנהאואר חשש שמא תקלה כלשהי בטיסה תכשיל את פגישת הפסגה עם נשיא בריה"מ, הוא לא היה מוכן לוותר על המודיעין הצבאי. כפשרה, הציב אייזנהאואר את האחד במאי כמועד האחרון בהחלט לטיסה מעל בריה"מ.

האיש שאחראי יותר מכל להצלחתו של ה-U-2 היה מהנדס בשם קלארנס "קלי" ג'ונסון (Johnson). קלי הצטרף לחברת לוקהיד בשנת 1933 כמהנדס תעופה זוטר בשכר של פחות ממאה דולר בחודש, אך עד מהרה הוכיח את עצמו כילד פלא. היה לו את הכישרון הנדיר לראות בעיני רוחו כיצד יתנהג המטוס באוויר עוד כשהיה על לוח השרטוט, וכמה מדגמי המטוסים הראשונים שתכנן ג'ונסון בלוקהיד זכו להצלחה גדולה. הוא קודם במהירות בסולם הדרגות של החברה, וקיבל את הניהול על קבוצת עילית של מהנדסי אווירונאטיקה במפעל סודי בשם Skunk Works ('מפעל הבואשים').

כשהחליט חיל האוויר האמריקני שהוא צריך מטוס ביון שיטוס בגובה רב, הפרוייקט – בעל שם הקוד Dragon Lady – הוצע בהתחלה למספר חברות קטנות יחסית. בלוקהיד שמעו על המכרז והחליטו על דעת עצמם לשלוח הצעה משלהם. הרעיון של ג'ונסון היה מטוס בעל מוטת כנפיים גדולה במיוחד ובעל מנוע אחד. למטוס המוצע לא יהיו ביצועים של מטוס מלחמתי – אך הוא יוכל לטוס בגובה רב ולמרחק אדיר.

חיל האוויר דחה את הצעתו של ג'ונסון בגלל המבנה הבלתי שגרתי של המטוס, ועוד 'מוזרויות' שלו. למשל, ליו-2 היו גלגלים מתחת לכנפיים שהתנתקו בזמן ההמראה. אך דווקא ה-CIA גילה בה עניין. עד אז לא הייתה ל-CIA זרוע ביון אווירית עצמאית, והמטוס הקל וארוך הטווח קסם לראשי הארגון. בסופו של דבר החליטו ה-CIA וחיל האוויר לממן את הפרוייקט יחד, כשהאחריות על הפעלת המטוס תהיה על ה-CIA. גארי פאוארס היה טייס בחיל האוויר שגוייס לתוכנית של ה-CIA, ואפילו בני משפחתו לא ידעו במה עוסק. עד לרגע שבו קיבלו את הדיווח מבריה"מ, גם הם היו בטוחים שהוא עובד בשביל נאס"א.

עקב הסודיות הגדולה של הפרוייקט, לא יכלה לוקהיד לבצע את טיסות הניסוי של ה-U-2 במפעליה בקליפורניה. קלי ג'ונסון יצא לתור את המדבריות בנוואדה כדי למצוא אתר מתאים לטיסות ניסוי. הוא מצא אתר שכזה באזור המכונה 'גרום לייק' (Groom Lake) – אזור שטוח ונידח מאד בעומק המדבר. בגרום לייק הוקם בסיס הניסויים של ה-U-2, שג'ונסון כינה אותו 'חוות גן עדן' (Paradise Ranch), כדי למשוך אליו עובדים. ברבות הימים זכתה 'החווה' גם לכינוי נוסף, מפורסם יותר: 'אזור 51'. המטוסים המשונים והבלתי שגרתיים שפיתחה שם לוקהיד אחראים למוניטין של הבסיס הזה כמקום שבו שומרת ממשלת ארצות הברית את הטכנולוגיה החייזרית שלה, כביכול…

אחרי ארוחת הבוקר המשיך גארי פאוארס בהכנות לטיסה. הוא לא היה מודאג יותר מהרגיל, אך מכיוון שמסלול הטיסה שלו יוביל אותו עמוק לתוך שטחה של בריה"מ, הוא היה מוכרח בכל זאת להתמודד עם האפשרות הבלתי סבירה של התרסקות בעורף האוייב. הוא התייעץ עם אחד מקציני ה-CIA מה יקרה אם יפול בעורף האויב: הקצין הסביר לו שאין שום אפשרות לחילוץ במקרה הזה, ושהוא יכול לספר הכל בחקירה – מכיוון שהם יוציאו את זה ממנו בלאו הכי.

במקור, ה-CIA סיפק לטייסי ה-U-2 גלולות ציאניד, כדי שיוכלו להתאבד במקרה והם עומדים ליפול בשבי. הם לא הכריחו את הטייסים להתאבד – אבל 'עודדו' אותם. הבעיה הייתה שהגלולות הקטנות היו קצת מטעות: אחד מהטייסים כמעט ונהרג כשהתבלבל וחשב שהגלולה היא סוכריית מציצה. ב-CIA החליטו להפטר מהגלולות, ופיתחו סיכה מיוחדת, מצופה בחומר קטלני ביותר, שהייתה חבויה בתוך מטבע של דולר. רק מטבע אחד כזה יוצר אי פעם, מכיוון שב-CIA העריכו שאם אי פעם ייאלץ אחד הטייסים להשתמש בה – תוכנית הריגול כולה תבוטל באופן מיידי. לפאוארס, בכל אופן, לא הייתה שום כוונה להתאבד, והוא מעולם לא לקח את הסיכה איתו לטיסות – אבל הפעם החליט לחרוג ממנהגו, ושם את המטבע בכיס הסרבל. הרעל נועד אמנם להתאבדות – אבל אף אחד לא אסר עליו להשתמש בו ככלי נשק, אם יזדקק לכך.

בשעה חמש ועשרים לפנות בוקר טיפס גארי פאוארס למטוסו. כעבור שעה נתקבל האישור מהבית הלבן, והמטוס רחב הכנפיים החל להתגלגל על מסלול ההמראה. הוא לא היה מודאג. הוא ישב בתא הטייס של אחד המטוסים המתקדמים בעולם, המגיע לגובה שאף מטוס או טיל אינם יכולים לטפס אליו. בעוד קצת יותר מעשר שעות יאכל ארוחת ערב טובה בנורבגיה. מה כבר יכול להשתבש?…

יצירות אשר הושמעו בפרק:

http://soundbible.com/2063-UFO-Landing.html

ביבליוגרפיה:

http://omegataupodcast.net/2012/11/109-flying-the-u-2-dragon-lady/

https://books.google.co.il/books?id=3XmedlBLsEUC&printsec=frontcover&dq=gary+powers&hl=en&sa=X&ei=v9k_Vf6vBcSBUamUgMgI&ved=0CCcQuwUwAQ#v=onepage&q&f=false

http://www.history.com/speeches/francis-gary-powers-released-by-soviets#francis-gary-powers-released-by-soviets

http://www.history.com/speeches/francis-gary-powers-released-by-soviets#powers-makes-final-plea-before-moscow-court

http://iaf.org.il/6590-39450-HE/IAF.aspxhttp://www.haaretz.co.il/1.1812836

http://cafe.themarker.com/post/2009078/

http://iaf.co.il/1005-18419-he/IAF.aspx

http://www.pagunblog.com/2012/10/06/55-years-of-the-u-2/

http://eisenhower.archives.gov/research/online_documents/u2_incident.html

http://politicalassassinations.wordpress.com/2010/05/05/cia-documents-show-us-never-believed-gary-powers-was-shot-down/

http://www.youtube.com/watch?v=U9BBwCKfSKk

http://adst.org/2013/01/the-show-trial-of-u-2-pilot-francis-gary-powers/

http://www.lockheedmartin.com/us/products/u2/u-2-specifications.html

http://www.coldwar.org/articles/50s/bomber_gap.asp

http://theamericanchronicle.blogspot.co.il/2013/04/what-really-happened-to-gary-powers-u2.html

[עושים היסטוריה] 162: משבר היין – על המגיפה הגדולה של גפן היין

הפודקאסט עושים היסטוריה

בימינו, רק מעטים זוכרים עד כמה היינו קרובים, לפני קצת מעט ממאה שנים, לאבד את היין כפי שאנחנו מכירים אותו. כנימה זעירה בשם 'פילוקסרה' עמדה להשמיד את כל זני גפן היין – בכל העולם. צרפת, אומת היין הגאה, עמדה על סיפו של אסון כלכלי ותרבותי אדיר. כיצד הסתיימה מלחמת העולם כנגד הכנימה הזעירה?…

  • 0633: חקלאים בדרום צרפת מגלים כי הגפנים בכרמים שלהם נרקבות ומתות בהמוניהן – ושום פתרון לא עוזר…
  • 2545: חוקר צרפתי חושף כי הגורם למחלה הוא כנימה שהצליחה לחצות את האוקיינוס, ולעבור מאמריקה לאירופה. כיצד סייעה טכנולוגיית הקיטור לחרק הקטן?
  • 3840: הצרפתים נאבקים בכנימה, והמחלוקת בין 'הכימאים' וה'אמרקניסטים' מדרדרת את תעשיית היין החשובה לפילוג, מהומות ומלחמת מעמדות גלויה…

בפרק התארח יפתח מזור, מהפודקאסט 'פה ושם בא"י'. בהמשך השבוע יעלה לאוויר הראיון המלא עם יפתח, כ'מיני-פרקון' בפני עצמו. תודה לדינה בר-מנחם על העריכה הלשונית, ולניר סייג שערך את הפרק והלחין את הפסקול.

הודעות ועדכונים

בעוד כחודש, בתאריך 17.5.2015, נקיים הקלטה של פרק של 'עושים היסטוריה' – מול קהל בשידור חי! הארוע יתקיים באודיטוריום של מכללת שנקר, ברח' ידע עם 8, רמת גן, בשעה 1900. מספר המקומות באולם: 250.

לחצו כאן כדי לרכוש כרטיסים לאירוע.

כתמיד, הנושא שבו יעסוק הפרק מוגדר כ'סוד צבאי שמור'…אבל אני יכול לספר שיהיו אורחים מרתקים נוספים, שאלות ותשובות עם הקהל ועוד. כמובן, אשמח לפגוש אתכם לפני ואחרי האירוע, לשוחח, להצטלם וללחוץ ידיים.

החידה הקבועה

הפעם עליכם לזהות את שלוש נקודות הציון הבאות ב-Google Maps, ולנסות למצוא את הקשר בינן. גם הפעם המשחק יהיה שיתופי: אתם מוזמנים לעבוד יחד ולשתף פעולה בפורום שלנו, לתרום כל אחד מהידע והאינטואיציה שלו כדי להגיע לתשובה. בהצלחה!

נקודת ציון 1 – נקודת ציון 2נקודת ציון 3

כתובת חדשה ל-RSS

הודעה חשובה למאזינים דרך iTunes, באייפון או במחשב: עקב תקלות טכניות בשירות אחסון הפרקים של התכנית, פתחתי ערוץ חדש לתוכנית ב-iTunes. אנא הרשמו לערוץ החדש כדי להנות מעדכונים שוטפים בעתיד: הערוץ הישן עדיין פעיל, אבל סובל מתקלות רבות ובעתיד הקרוב אפסיק לתמוך בו.

ההודעה תקפה גם למאזינים באמצעות מכשירי אנדרואיד: אנא חפשו את הערוץ החדש באפליקציה שלכם, או הזינו את כתובת ה-RSS ידנית. פרטים נוספים והסבר צעד-אחר-צעד, כאן.

האזנה נעימה,
רן


מלחמת עולם נגד כנימה: על המגיפה הגדולה של גפן היין

כתב: רן לוי

בצבא, לפני כמעט עשרים שנה, הייתי מפקד ספינת דבור. הספינה שלי, דבור 908, הייתה תופסת מדי פעם בפעם כוננות באחת המרינות במרכז הארץ, לצד יאכטות יפיפיות שהיו שייכות לאנשים שהיו, קרוב לודאי, עשירים מאד. באחד הימים, כשעגנו במרינה, ניגש אלי סקיפר של אחת היאכטות. 'הי, קצין!' הוא אמר לי, 'כל הכבוד על העבודה החשובה שאתם עושים. אני רוצה לצ'פר אתכם.' הוא מסר לי שקית גדולה מלאה בפחיות שתיה עבור החיילים – ובקבוק יין בשבילי.

עכשיו, אני לא מבין גדול ביינות – אבל לפי הכיתוב על הבקבוק והתווית המהודרת, ניחשתי שמדובר ביין אכותי למדי. הודתי לסקיפר מקרב לב, העברתי את השקית עם הפחיות לח'ברה בספינה – אבל את הבקבוק, לא פתחתי. החלטתי לשמור אותו עבור אירוע חגיגי במיוחד. ביום שבו נתפוס סירת מחבלים ונמנע פיגוע – נקשור מטאטא הפוך על התורן, כפי שמקובל בחיל הים במקרים שכאלה – וכשנחזור לנמל, אפתח את בקבוק היין המיוחד והחגיגי שלנו, ונשתה כולם לחיים. איך נגמר הסיפור שלי עם בקבוק היין האכותי? אני חושב שאשאיר אתכם במתח, ביינתיים: רק ארמוז שהבקבוק הזה לא נשאר סגור וחתום זמן רב.

אין זה מקרה שאפילו אחד כמוני, בור יחסית בענייני יין משובח, יודע שיין אכותי שומרים לאירועים מיוחדים. יין הוא חלק מהתרבות האנושית מזה אלפי שנים: ייצור ושתיית יין מקדימים בהרבה את המצאת הכתב, למשל. שתיית יין שזורה – גם בימינו – באינספור טקסים, אירועים ורגעים מיוחדים בחיינו. ארוחה רומנטית במסעדה? כוס יין. החברים מגיעים לביקור? נפתח בקבוק. עשינו אקזיט? זה הזמן לשמפניה! כמעט כל הטקסים היהודיים כוללים שתיית יין – מברית מילה ועד קידושין. במילים אחרות, אם יש אירוע חגיגי ומשמח – קשה כמעט לדמיין מצב שיין לא יהיה חלק ממנו.

אך רק מעטים זוכרים היום עד כמה היינו קרובים, לפני קצת יותר ממאה שנים, לאבד את היין. קברנה סוביניון, מרלו, שיראז', שרדונה, סוביניון בלאן, ריזלינג… כמעט כל היינות שאתם מכירים ושתיתם בהנאה כל חייכם, לבנים או אדומים – עמדו בפני האפשרות המציאותית מאוד של היעלמות מוחלטת מהעולם. תרבות היין בת אלפי השנים הייתה על סיפה של קטסטרופה, כמו אדם שמביט למטה מצוק גבוה. אם דברים היו מתרחשים רק מעט אחרת מכפי שהתרחשו היינו נותרים רק עם מספר זעום של בקבוקים ישנים שנשמרו במקרה במחסנים או במרתפי אספנים – ואולי מספר סוגי יינות שמרבית חובבי היין ומביני-העניין רואים בהם נחותים וכמעט שלא ראויים לשתיה. האם אתם מסוגלים לדמיין לעצמכם עולם ללא יין? פתחו בקבוק, מלאו את הכוס וקחו לגימה הגונה. בפרק זה, הדימיון יהפוך למציאות.

מגיפה בכרמים

האזור הדרום-מזרחי של צרפת, השוכן לחופיו של הים התיכון וסמוך לגבול שוויץ ואיטליה, הוא אחד האזורים הפוריים ביותר בעולם בכל הנוגע לגידול גפנים: כשליש מכל הענבים הגדלים בצרפת מקורם מחבל ארץ זה. בשנת 1866 גילו מספר כורמים – חקלאים העוסקים בגידול גפנים ליין – כי חלק מהגפנים שלהם סובלות ממחלה כלשהי. הגפנים הנגועות היו כמושות, עליהן הצהיבו והענבים שהפיקו היו קטנים וחמוצים. כשעקרו הכורמים את הגפנים החולות, הבחינו מיד שרקבון לא מוכר פשה בשורשי הגפנים, שהפכו לשחורים ולמצומקים.

התמודדות עם טפילים ומזיקים לא הייתה זרה למגדלי הגפנים: רק עשור קודם לכן, למשל, הצליחו בקושי רב למגר פטריה בשם 'קימחון' (Powdery Mildew), שתקפה כרמים בכל רחבי צרפת והשמידה גפנים רבים. אלפי שנות ניסיון לימדו את החקלאים כל מה שאפשר היה לדעת על המזיקים הפוטנציאלים והדרכים הנכונות להתמודד עמם. ובכל זאת, אף אחד לא שמע על פטריה, חרק או חיידק שתקף את הגפן וגורם לשורשיה להרקב באופן כזה.

התגובה הראשונית של החקלאים הייתה התגובה המקובלת במקרים שכאלה: הם עקרו את הגפנים המתות, הרחיקו אותן מהגפנים הבריאות – וקיוו שבזאת באה הבעיה על פתרונה. בתוך חודשים ספורים נתבדו תקוותיהם: גפנים נוספות החלו להצהיב ולנבול, וגם שורשיהן היו רקובים ומתים. המחלה הלכה והתפשטה לכל הכיוונים, כמו גל מחליא של ריקבון בתוך בריכת גפנים ירוקות. בתוך שנה הושמדו כל הכרמים בשטח של חמישה דונמים.

בצר להם פנו הכורמים אל הרשויות. המכון החקלאי במונטפלייה (Montpellier), אחת הערים הגדולות באזור, שלח צוות בעל שלושה חוקרים בכירים לבדוק את פשר העניין: ג'ורג' באזיל, נשיא המכון, פליקס שאהו (Sahut), מגדל גפנים ידוע ומנוסה, וז'ול-אמיל פלנשו (Planchon) – רופא ופרופ' לרוקחות ובוטניקה.

שלושת החוקרים הסתובבו בין הגפנים החולות במשך שלושה ימים. הם עקרו גפן אחר גפן, בחנו את השורשים הרקובים בחינה מעמיקה – אך למרבה הפלא לא הצליחו להבחין בחרק, בפטריה או בתולעת שהייתה עשויה להיות הגורם לתופעה. לבסוף, כמעט במקרה, החליטו לעקור מהאדמה גפן בריאה – גפן שלא הראתה סימני מחלה. פרופ' פלנשו תיאר מאוחר יותר את מה שראו על השורשים:

"בדקנו בקפידה את שורשי הגפנים העקורות, ולא הבחנו בריקבון כלשהו. אך לפתע, תחת עדשת הזכוכית המגדלת, הופיע חרק: כנימת-צמחים צהבהבה שהייתה צמודה לצמח וינקה מלשד השורשים. הבטנו שוב, הפעם ביתר תשומת לב: זו לא הייתה כנימה אחת, לא עשר כנימות – כי אם מאות ואלפים של כנימות, בכל מגוון שלבי ההתפתחות! הן היו בכל מקום!…"

פלנשו מיהר להעלות את תיאור הממצאים על הדף, והפיץ אותם בין כל רשויות החקלאות והאוניברסיטאות בצרפת. בדו"ח כתב שהוא משוכנע שהכנימה הבלתי מוכרת היא הגורם למחלה המסתורית הפוגעת בגפנים. לאוזניים מודרניות, זו נשמעת כשהשערה הגיונית וכמעט מתבקשת מאליה – אך לא כך ראו אותה בני תקופתו של הפרופ'. ויכוח סוער התפתח בקרב החוגים המדעיים בצרפת בשאלה האם הכנימה שגילו פלנשו ועמיתיו היא אכן הגורם למחלה – ויכוח שפלנשו היה בו, תופתעו לשמוע, דווקא בדעת מיעוט. רוב האנטומולוגים – חוקרי החרקים – היו תמימי דעים שאין סיכוי שהכנימה עומדת מאחורי מגיפת הגפנים. אפילו ראש החברה האנטמולוגית בצרפת פרסם מאמר תקיף ונחרץ שבו תקף את השערותיו של פלנשו וביטל אותן כלא הגיוניות.

סיבה למגיפה – או תוצאה?

ההתנגדות לרעיון לפיו הכנימה היא זו שמחוללת את המגיפה נבעה משני גורמים עיקריים. הראשון היה שלמרות ניסיון מצטבר של מאות שנים, האנטמולוגים לא נתקלו מעולם בחרק שפוגע באופן מוחלט כל כך וקטלני בגפנים – ולא מיהרו לקבל את קיומו של חרק שכזה ללא הוכחות חד-משמעיות. יש לא מעט הגיון בזהירות זו, שהרי אם היה בנמצא חרק או מזיק אחר שגרם לפגיעה כה אנושה בצמח, סביר להניח שהמדענים – והחקלאים – היו נתקלים בו שנים רבות קודם לכן..

הסיבה השנייה לשלילת ההשערה הייתה עמוקה ומשמעותית יותר. הקהילה הרפואית במאה ה-19 נעה בין שני קטבים, שתי פילוסופיות שונות, בשאלת הגורם העקרוני למחלות ביצורים חיים. בצד אחד של המגרש היו אלה שטענו שמחלות – בקרב בעלי חיים, צמחים וגם בקרב בני אדם – הן תוצאה של גורמים חיצוניים לגוף. החיה או הצמח בריאים, אך אז תוקף אותם חיידק או מזיק אחר שגורם להם להיות חולים – כמו אדם שנדבק בוירוס ונעשה חולה בשפעת.

מהעבר השני היו אלה שהאמינו שמחלות נובעות קודם כל ממקור פנימי לגוף החי: משהו בשיווי המשקל הפנימי של הייצור משתבש ומתערער באופן שהופך אותו לפגיע ומועד יותר לפורענות. כשהאיזון הפנימי של הייצור החי מופר, כל אותם טפילים, חיידקים ורעלנים שהגוף מסוגל להתמודד עמם בהצלחה בימים כתיקונם – לפתע מצליחים להתגבר על ההגנות הטבעיות שלו ולחולל נזקים נוספים, כמו חולה סרטן שהתרופות הכימותרפיות החלישו את המערכת החיסונית שלו וכעת הוא בסכנה למות מדלקת ריאות.

באותה התקופה – שנות השבעים של המאה התשע עשרה – המחנה שהאמין במקור פנימי למחלות היה דומיננטי יותר בחוגי המחשבה המדעית בצרפת, וחוקרים רבים נטו לפרש את ממצאיו של פלנשו בהתאם: דהיינו, הכנימה שגילו חברי הוועדה על שורשי הגפנים אינה הגורם למחלה, אלא מעידה על בעיה אחרת, מהותית יותר, שפוגעת בגפנים ומחלישה אותם – משהו לא תקין בקרקע, למשל, או שינוי כלשהו באקלים. פלנשו עמד תחת מטר ביקורות והצלפות, ורק מדענים מעטים אחרים קיבלו את דעתו.

יש להניח שגם גאווה מקצועית שיחקה תפקיד מסוים בוויכוח. פרופ' פלנשו היה אמנם איש מקצוע מוכר ומוערך – אבל עם כל הכבוד, הוא רוקח ובוטניקאי ולא אנטמולוג. הוא אינו מבין בחרקים מספיק כדי לספר לאנטומולוגים מומחים איזה חרק גורם לאיזו מחלה.

הממשלה הצרפתית הקימה מספר ועדות חקירה כדי לבחון את ההשערות השונות ולמצוא תרופה למגיפה המסתורית. לא היה קל לסנכרן בין פעילותן של הועדות השונות. היין, כפי שאתם ודאי יודעים, הוא חלק חשוב מזהותצרפת ותרבותה: הצרפתים הם צרכני היין הגדולים בעולם, והיינות הצרפתיים נחשבים לאכותיים ולמשובחים ביותר. אין פלא, אם כן, שתעשיית היין הצרפתית מלווה בלא מעט פוליטיקה משל עצמה: כל מחוז מלא בגאווה על זני הגפנים המעולים שגדלים אצלו, ונוטה לזלזל במחוזות האחרים ובנוזל הדלוח והמשעמם שהם מעיזים ברוב חוצפתם לכנות בשם 'יין'. שוועדה ממונטפלייה תעז לקבוע לחקלאים מבורדו מה עליהם לעשות או שלא לעשות עם הכרמים שלהם? קודם כל שילמדו לייצר יין כמו שצריך, החוצפנים… פעילות הוועדות השונות הייתה מלווה באינספור חיכוכים וויכוחים.

הוויכוחים, המחקרים, הסקרים והדיונים הסוערים לגבי הכנימה המסתורית נמשכו – ובמשך הזמן הזה הלכה המגיפה והתפשטה בקצב מסחרר. כרם אחר כרם, גפנים בריאות ומשגשגות כמשו ונבלו בתוך שבועות, שורשיהן שחורים ורקובים. אלפי דונמים של יבולים ירדו לטימיון. החקלאים שתלו גפנים חדשות במקום אלה שמתו, אך גם אלה מתו בזמן קצר. יבול הענבים בצרפת צנח משנה לשנה, ושום פתרון לא נראה באופק.

עבור צרפת, היין אינו רק חלק חשוב מזהותה ומתרבותה, הוא גם משחק תפקיד חשוב בכלכלה ובתעשייה. הגפנים שנפגעו היו מטה לחמם של חקלאים רבים, חקלאים שרק לפני שנים ספורות התאוששו מפגיעתה של פטריית הקימחון (אותה הזכרתי קודם), שהביאה לכך שייבול הגפנים ב-1854 היה הייבול הקטן ביותר בצרפת בששים ושש השנים האחרונות. עבור המגדלים הקטנים, שלא היה להם הון עצמי גדול, איבוד בציר שלם היה קטסטרופלי – ורבים מהם פשטו את הרגל, עברו לגדל חיטה במקום גפנים, או מכרו את שדותיהם למגדלים עשירים וגדולים יותר. במחוזות שבהם ייצור היין היה התעשייה העיקרית, מגיפת הגפנים גרמה למשבר כלכלי חמור: עובדים רבים פוטרו, ומשכורותיהם של אלה שנותרו קוצצו בחצי. חקלאים לשעבר שכעת נותרו בלא כלום החליטו במקרים רבים להגר לארצות הברית או לאלג'יריה.

במשך שבע שנים תמימות המשיכו המומחים והמדענים להתווכח ולהתדיין בשאלת הגורם למגיפה, בעוד המשבר הכלכלי בצרפת הולך ומתעצם. לאורך שנים אלו, המשיך פרופ' ז'ול-אמיל פלנשו לחקור את הכנימה המסתורית ולעמוד על טבעה. למרות הלחץ מכיוון הקהילה המדעית, הוא נותר איתן בדעתו כי הכנימה חייבת להיות הגורם למגיפה – ואם כך הדבר, הרי שרק היכרות אינטימית עם החרק הבלתי-מוכר ומחזור החיים שלו יאפשרו לחוקרים למצוא תרופה נגדו. הוא המשיך לחקור אותה בשדה ובמעבדה, והעניק לה את השם פילוקסרה (Phylloxera)- מלטינית, 'כנימת העלים הכמושים' או 'היבשים'.

ייבוא מאמריקה

צ'ארלס ולנטיין ריילי (Riley) היה אנטמולוג אמריקני מפורסם ומוערך מאוד, שכתב שבעה ספרים מוצלחים אודות מזיקים וטפילים בענף היין. כשהגיעו לארצות הברית השמועות אודות המשבר הפוקד את תעשיית היין בצרפת, גילה בכך ריילי עניין רב, כמובן. הוא קרא את תיאורי פלנשו אודות הכנימה הצהובה והזערורית, ומשהו בתאור זה נשמע לו מוכר. אכן, לאחר בדיקה נסתבר שמספר שנים קודם לכן, ב-1856, תיאר אנטמולוג אמריקני בשם אסא פיץ' (Fitch) כנימה שחיה באזור ניו-יורק, אף היא טפיל של צמח הגפן, שהייתה דומה מאוד לפילוקסרה של פלנשו: בשני המקרים החרק המדובר היה צהבהב, אורכו כמ"מ אחד והוא חי במושבות של אלפי פרטים. ריילי כתב בחזרה לפלנשו, ושיתף אותו בחשדותיו לפיו הכנימה הצרפתית המסתורית והכנימה האמריקנית אחת הן.
על אף הדימיון החיצוני, הייתה עדיין אי-ודאות מסוימת לגבי זהותה האמתית של הכנימה הצרפתית. הכנימה שתיאר פיץ' חיה על עלי הגפן ושורשיו – בעוד הפילוקסרה הצרפתית נתגלתה אך ורק על השורשים. הבדל זה יכול להעיד, באופן עקרוני, על כך שמדובר בשני חרקים שונים בעלי דימיון חיצוני ותו לא. פלנשו לא ויתר: הוא נאחז בקצה חוט זה והלך בעקבותיו.

חמש עשרה שנים קודם לכן, כשפגעה פטריית הקימחון בכרמים, חיפשו החקלאים הצרפתים דרכים ושיטות להילחם בה. הגפן שגדלה בכרמים בצרפת הייתה ממין המכונה 'Vitis Vinifera' – 'גפן היין', או 'הגפן האירופאית'. גפן אירופית זו הייתה פגיעה לנזקי הפטריה – אך החקלאים גילו כי גפן ממין אחר בשם 'לברוסקה' (Labrusca), הגדל בצפון אמריקה, היה עמיד בפניה. מספר חקלאים צרפתיים ייבאו מצפון אמריקה גפני לברוסקה לצורך מחקר, כדי לנסות ולגלות מה מקנה להם את העמידות בפני הפטריה. בסופו של דבר לא היה בכך צורך: פיזור גפרית בקרקע, כך הסתבר, הצליח לחסל את הפטריה ולהגן על הגפן.

חיסול פטריית הקימחון הפך את הגפן הצפון-אמריקנית ללא רלוונטית. כל מומחי היין היו תמימי דעים שהיין המופק מגפנים אמריקניות גרוע ונחות בהרבה מהיין המופק מה- Vitis Vinifera האירופית, כך שלא הייתה סיבה אמתית לגדל גפנים שכאלה לאורך זמן…ובכל זאת, פה ושם היו עוד מספר חקלאים ששמרו על הגפנים המיובאות וגידלו אותן, אולי מתוך סקרנות. פלנשו פנה אל אותם חקלאים וביקש לבדוק את הגפנים האמריקניות. ואכן, על העלים של הגפנים המיובאות גילה את אותה הכנימה שתיאר אסא פיץ'. זאת ועוד, כשכשלקח פלנשו את כנימות העלים והעביר אותן באופן יזום אל שורשי גפן אירופית בריאה, חלתה זו עד מהרה והפגינה אותם התסמינים המוכרים של שורשים נפוחים, רקובים וכו'. מכאן, שלמרות שהכנימות מפגינות התנהגות שונה כשהן גדלות על גפנים אירופאיות ואמריקניות – הרי שבמידה גבוהה של ודאות מדובר בסך הכל בשני גילגולים שונים של אותה הכנימה. שינוי צורה שכזה מוכר ומקובל מאוד בעולם החרקים, שהרי חרקים רבים עוברים במהלך חייהם מביצה, לזחל ומשם לצורת החרק הבוגר. במילים אחרות, פלנשו הוכיח במידה גבוהה של ודאות את השערתו של צ'ארלס ריילי, לפיה הכנימה המסתורית שנתגלתה בצרפת – היא למעשה כנימה אמריקנית שהצליחה להסתנן בדרך כלשהי לאירופה.

חשיפת זהותה של הכנימה סיפקה לפלנשו את התחמושת שלה היה זקוק בוויכוח מול מתנגדיו. אם הפילוקסרה הצפון-אמריקנית – טפיל של צמח הגפן – הגיעה לאירופה, ובדיוק באותו הזמן פרצה מגיפה איומה שחיסלה גפנים אירופאיות – אין זו יד המקרה… ההיגיון מכתיב שהפילוקסרה היא הגורם למגיפה, ולא תוצר לוואי שלה.

אירוע מפתיע נוסף שהתרחש בערך באותו הזמן, שנת 1869, סייע אף הוא לשכנע את המתנגדים הקשוחים ביותר. לואי פושון (Faucon) היה חקלאי, ממתנגדיו הקולניים ביותר של פלנשו, שהגפנים שגידל היו כולם בשלבים שונים של גסיסה כתוצאה מהמגיפה. רצה המקרה ונהר סמוך שעלה על גדותיו הציף את הכרמים של פושון. לפושון, שהגפנים שלו היו בלאו הכי על ערש דווי, לא היה טעם להילחם בשיטפון, וחלפו כחודש ימים לפני שהמים נסוגו והכרם שב להתייבש. להפתעתו של פושון, בימים שלאחר השיטפון החלו הגפנים להתאושש ולהבריא! פושון הבין שהשיטפון הטביע והשמיד את הכנימות שעל השורשים, ושהתאוששות המפתיעה של הצמחים פירושה שהפילוקסרה הייתה אכן הגורם לממחלה. הוא שינה את דעותיו, ועבר לתמוך בפלנשו. שאר מתנגדיו של פלנשו נאלמו דום, והוויכוח בדבר הקשר שבין הפילוקסרה למגיפה נסתיים. לרוע המזל, סיום הוויכוח הזה היווה יריית הפתיחה לוויכוח חדש וסוער הרבה יותר, שאיים לפלג את תעשיית היין הצרפתית ולקרוע אותה מבפנים.

כיצד חצתה הכנימה את האוקיינוס?

לפני שאספר על הוויכוח החדש, ראוי להתעכב על שתי שאלות מעניינות שהופיעו באופן טבעי כתוצאה מתגליתו של פרופ' פלנשו. הראשונה היא – כיצד מצאה הפילוקסרה את דרכה מצפון אמריקה לאירופה, והצליחה לחצות את אלפי הקילומטרים שמפרידים בין היבשות? השנייה, מדוע פוגעת הכנימה באופן כה אנוש וקטלני בגפן האירופאית, Vitis Vinifera – אך אינה מזיקה לגפנים הצפון האמריקניות?

פרופ' ז'ול-אמיל פלנשו ערך מחקר משלו כדי לנסות ולקבוע כיצד נחתה הכנימה האמריקנית בדרום צרפת. ההשערה שהכנימה המכונפת הזעירה הצליחה לעבור את האוקיינוס האטלנטי בכוחות עצמה נפסלה על הסף: קרוב לודאי שהיא מסוגלת לרחף באוויר כמה מאות מטרים או אפילו מספר קילומטרים – אך גם רוח חזקה במיוחד לא תביא אותה רחוק כל כך… התשובה הייתה חייבת להיות, אם כן, קשורה באופן כלשהו בפעילות בני אדם. החשודים שעליהם הצביע פלנשו היו מגדלי הגפנים הצרפתיים, שבחוסר זהירותם הביאו על עצמם את אסונם.

כיום אנו מבינים את הסכנה שמציבה הגירה בלתי מפוקחת של מזיקים, טפילים וצמחי בר. האוסטרלים, למשל, למדו על בשרם עד כמה מזיקה פלישה של צמחים ובעלי חיים לסביבה אקולוגית בלתי מוגנת: הממשלה האוסטרלית מבזבזת מיליארדי דולרים בכל שנה במלחמה בשיחי בר זרים שכובשים שטחים נרחבים ביבשת, ועוד כמה מאות מיליונים במאבק נגד ארנבים ועזי-בר, שני בעלי חיים שהגיעו עם המתיישבים האירופים הראשונים, שוחררו לטבע ומאז גורמים לנזקים כבדים לחקלאות. החקלאים במאה ה-19 עדיין לא היו מודעים די הצורך לסכנה זו. הגפנים האמריקניות שהובאו לצרפת כדי לנסות ולהלחם בפטריית הקימחון עשרים שנים קודם לכן, נכנסו למדינה באופן פיראטי ולא עברו שום בקרה או הסגר ממשלתי. שניים מהמשלוחים הגדולים ביותר של גפנים מיובאות הגיעו לבורדו ולאזור נהר הריין – שם גם אירעו ההתפרצויות הגדולות ביותר של המגיפה. סביר להניח שבשורשי אותן גפנים הסתתרו ביצים של הפילוקסרה.

מעניין לציין שייבוא גפנים מצפון אמריקה לאירופה לא החל במאה ה-19: גפנים שכאלה הובאו עוד הרבה קודם. מדוע, אם כן, פרצה המגיפה לראשונה רק ב-1866? פלנשו שיער שהסיבה לכך הייתה הקדמה הטכנולוגית. בימי המפרש והרוח, חציית האוקיינוס האטלנטי ארכה חודשים ארוכים – והכנימה לא הייתה שורדת את המסע. המצאת מנוע הקיטור קיצרה את המסע לכמה שבועות ספורים – ואפשרה לפילוקסרה להגיע לחוף האירופי בחיים.

השאלה השנייה היא: מדוע פוגעת הפילוקסרה דווקא בגפנים האירופיות, ולא באמריקניות? כדי לענות על שאלה זו, כדאי להכיר את הכנימה הזעירה הזו קצת יותר לעומק – ולשם כך גייסתי לעזרתי את יפתח.

"קוראים לי יפתח מזור. ביום יום אני ביולוג, ועובד בחברת זרעים בתוך מפתח מוצרים חדשים בתחום הפרות והירקות. ובלילה, אני פודקאסטר במשרה מלאה – רבע משרה, אפשר לומר: בערך שעתיים עד שנגמרות לי העיניים…"

יפתח הוא מגיש הפודקאסט 'פה ושם בארץ ישראל'. אם לא שמעתם עדיין את 'פה ושם בארץ ישראל' – אתם מפספסים את אחת מתוכניות הרדיו הטובות ביותר שצמחו לנו כאן בשנים האחרונות, ולי יש סטנדרטים גבוהים, אתם יודעים. ביקשתי מיפתח שישים על עצמו את חליפת המעבדה של הביולוג, ויספר לנו על הפילוקסרה והאופן שבו היא פוגעת בגפן.

"דבר ראשון – מה זו כנימה, בכלל? כנימה, אם נעשה השוואה למשהו שאנחנו מכירים, היא הקרצייה של הצמח. היא נראית כמו קרצייה, אבל הרבה יותר קטנה ממנה: משהו בסביבות של חצי עד שני מ"מ. הכנימה מתיישבת על הצמח, מחדירה לתוכו את חדק המציצה שלה ומכניסה אותו בדיוק לצינור מסוים בו זורמים ה'מוטמעים', שהם תוצרי הפוטוסינתזה של הצמח, הסוכרים בעיקר. היא אפילו לא צריכה למצוץ: הלחץ הפנים-צינורי חזק חזק כדי לדחוף את הסוכר לתוכה! וכך היא יונקת ונהנית מהסוכר של הצמח. היא בעצם טפילה.
אבל הכנימה היא לא זו שמביאה בדרך כלל למותו של הצמח. הטפילות שלה מביאה לתהליכים נוספים שמזיקים מאד לצמח. כשלכלב יש קרציה, הוא מאבד מעט דם: זה לא אידיאלי בשבילו, אבל זה לא מה שיהרוג אותו. מה שהורג את הצמח הם תוצרי הלוואי של פעילות הכנימה. פילוקסרה, מבחינה מערכתית, מסווגת כ'כנימת עלה', למרות שרוב הפגיעה שלה היא בשורש. כנימת עלה מתלבשת על העלה ומוצצת אותו: הצמח לא שמח על כך, אבל הפגיעה שלה לא נוראית.

כפי שאמרתי, הלחץ של המוטמעים בתוך הצמח הוא גדול מאד, ודוחף את הסוכר חזק מאד לתוך הכנימה. לא תמיד היא מצליחה לעכל את כל הסוכר בקצב של הזרימה. נוצר טל דבש בטוסיק שלה, שנפלט החוצה. באזורים שמוכים בכנימות אפשר לראות שבתחתית העלים ישנה שכבה מבריקה, ואם טועמים אותה – ואני טעמתי – היא גם מתוקה. על הסוכר הזה מתלבשות פטריות מסוגים שונים, שגורמות לתופעה הנקראת 'פייחת', מהמילה 'פיח'. העלה משחיר, כמו עובש שחור שעוטף אותו, וזה פוגע מאד בעלווה: העלים לא סופגים את אור השמש ולא עושים פוטוסינתזה. כך נפגעת פעילות העלה, הרבה יותר מהמציצה עצמה.

רן: וכשהכנימה תוקפת את הצמח בכמויות גדולות, זה מתחיל להיות משמעותי, אני מניח.

יפתח: נכון, הן מתרבות בקצב אדיר – במחזורים של שבועיים, לפעמים. זה יכול לחסל חלקות שלמות."

במבט לאחור, כשסוקרים את ההיסטוריה של גידול גפנים אירופיות בצפון אמריקה, אפשר היה לראות את הפילוקסרה בפעולה מאות שנים לפני פרוץ המגיפה בצרפת. במאה ה-15, למשל, ניסו מתיישבים צרפתיים בפלורידה לגדל את ה-Vitis Vinifera בכרמים החדשים שהקימו. למרות המאמצים האדירים של המתיישבים, הגפנים האירופיות נבלו תמיד ומתו בתוך שנים ספורות, ואיש לא הצליח להבין מדוע. בקרב המומחים השתרשה הסברה שכנראה האקלים והקרקע בצפון אמריקה פשוט אינם מתאימים לגידול הגפן האירופית, ואין מה לעשות בנידון. בדיעבד, קל לנחש שהפילוקסירה המקומית היא זו שהיכתה בגפנים המיובאות והשמידה אותם – אבל לזכותם של המתיישבים בפלורידה, יש לציין שקשה מאוד לאבחן את הקשר שבין הכנימה למחלה. לראייה, גם לפרופ' פלנשו ולשני עמיתיו לוועדה ב-1866 נדרשו שלושה ימים של מחקר מאומץ כדי לגלות את דבר קיומה של הכנימה. מדוע?

כפי שהסביר יפתח, כנימת הפילוקסרה מצוידת בצינור קטן שעמו היא דוקרת את שורש הגפן, וכמו יתוש המוצץ דם של בן אדם – היא יונקת את הנוזל שבתוך השורש וניזונה ממנו. כדי למנוע מהצמח לסתום את החור בשורש, הכנימה מפרישה חומר שמונע מהפצע להחלים – ודרך פצע זה חודרים אל השורשים מזיקים אחרים כגון פטריות וחיידקים שמכניעים את הצמח והורגים אותו. כשמסיימת הכנימה לינוק את כל הנוזל הזמין, היא עוזבת את השורש ועוברת אל הצמח הבא – וזו הסיבה שכאשר בודק החקלאי את שורשיו הרקובים של הצמח הגוסס, הוא אינו מוצא שם כנימות. רק כשבוחנים צמחים בריאים למראה – צמחים שעדיין לא נכנסו לשלב הסופני של המחלה – אפשר לגלות על שורשיהם את אלפי הכנימות התוקפות.

בתקופתו של פלנשו הייתה תאורית האבולוציה צעירה ובלתי מבוססת, אך כבר אז היה קל לראות כיצד ניתן להסביר בעזרתה עמידותן של הגפנים האמריקניות.

"נשאלת השאלה: מדוע דווקא הגפנים האמריקניות עמידות? מה שונה בינן ובין הגפן האירופאית?
ההבדל הוא בהסתגלות אבולוציונית של הצמח שגדל לצד הכנימה, לפעילות שלה. אם הוא לא היה מסתגל – הוא לא היה שורד, כיוון שמוצאה של הכנימה הוא, בסופו של דבר, מאמריקה. איך התרחשה הסתגלות זו? ישנן כמה השערות. המרכזית שבהן גורסת שכשיש פציעה בגפן האמריקנית, הפצע 'משתעם' (מלשון 'שעם'). דהיינו, נוצרת באזור הפציעה רקמה שעמית שמגלידה את האיזור הפגועה. השעם אוטם ומפריד את האזור הנגוע מהאזור הבריא.
הרקמה השעמית הזו קיימת גם בגפן האירופאית, אבל שם הצמח לא מספיק לייצר אותה מהר מספיק. הגפן האמריקנית למדה לייצר את הרקמה הזו מהר מאד, וגם בעובי מתאים – וכך נוצר מעין 'חיסון' כנגד תופעות הלוואי של הכנימה. דהיינו, הכנימה תהייה – זה לא שהיא נעלמת מהגפן האמריקנית – אבל תופעות הלוואי שלה יהיו פחות קיצוניות והיא לא תהרוג את הגפן."

במילים אחרות, הפילוקסרה והגפנים האמריקניות חיו זו לצד זו, בצפון אמריקה, מזה מיליוני שנים, ומנהלות מעין "ריקוד טנגו" אבולוציוני. בכל פעם שאחד מהצדדים מצליח למצוא דרך חדשה לתקוף את הצד השני ולפגוע בו, הלחץ הבלתי פוסק של הברירה הטבעית מכתיב כי הצד השני ישתכלל, ימציא הגנה חדשה ויחזיר את המלחמה בין הטפיל וטרפו בחזרה אל הסטטוס-קוו, שיווי משקל עדין שמאפשר לשני הצדדים לשרוד. ה- Vitis Vinifera האירופית, לעומת זאת, לא נתקלה בפילוקסרה בכל מהלך האבולוציה שלה – ולא פיתחה הגנות מתאימות כנגדו. כמו קבוצת כדורסל ישראלית שעולה לשחק בפעם הראשונה נגד קבוצת NBA חזקה וחוטפת על הראש – גם הגפן האירופית לא הייתה מסוגלת לתת לטפיל את אותו ה-'פייט' שנותנת לו הגפן האמריקנית.

מלחמת עולם נגד כנימה

כעת, לאחר שכולם הסכימו סוף סוף שהפילוקסרה היא הגורם למחלה הפוגעת בגפנים, אפשר היה לנסות למגר אותה. ההצפה המקרית שהצילה את הכרם של לואי פושון עוררה תקוות רבות בקרב החקלאים, אך למרות האפקטיביות המוכחת שלה – ההצפה התבררה עד מהרה כפיתרון לא מעשי. הצפת כרמים אפשרית רק באזורים שבהם נהרות זורמים קרוב לכרמים, והיא דורשת הקמת תשתית מורכבת ויקרה של תעלות הצפה וניקוז. במספר מקומות בצרפת היו תשתיות שכאלה שהונחו כבר לפני אלפיים שנה על ידי הרומאים והיו עדיין בשימוש קבוע על ידי החקלאים – אך הקמת תשתיות חדשות הייתה יקרה מדי, וגם ארכה זמן רב.

פיתרון נוסף היה שתילת גפנים על קרקע חולית. הניסיון הראה שפילוקסרה אינה אוהבת חול, ושכרמים שנטעו בקרבת הים לא סבלו מהמגיפה. כרמים חדשים אכן נשתלו במספר אזורים חוליים, אך גם הפיתרון הזה לא היה מעשי בהיקף נרחב, ממגוון סיבות. העיקרית מביניהן היא שהחול, מטבעו, דל מאוד במינרלים שהגפן זקוק להם כדי לשגשג, והחלקאים חייבים לספק את המינרלים האלה באופן מלאכותי, באמצעות דשנים מלאכותיים ויקרים יחסית. אלטרנטיבה אחרת הייתה לשאוב בוץ עתיר במינרלים מקרקעית נהרות ולכסות בעזרתו את הקרקע החולית – אך ברגע שהונח הבוץ הסמיך על הקרקע, הפילוקסרה פלשה חיש מהר אל הכרם והשמידה את הגפנים. בסיכומו של דבר, הצפה וגידול גפנים על קרקע חולית יושמו רק על כארבעה אחוזים בלבד מכלל הכרמים בצרפת.

הצורך במענה יעיל ומעשי כנגד הכנימה הפך להיות בוער יותר משנה לשנה. קצב ההתרבות של הפילוקסרה היה מדהים, עוצר נשימה ממש: כנימה נקבה שבקעה מהביצה באפריל, מסוגלת להעמיד עשרים עד שלושים מיליון (!) צאצאצים בתוך פחות מחצי שנה. הכנימות נישאו עם הרוח, או נתפסו בבגדי הפועלים ובגלגלי המכונות החקלאיות – והתפשטו בין הכרמים במהירות הבזק. בתוך שנים ספורות הפסיקה מגיפת הפילוקסרה להיות בעיה בצרפת באופן בלעדי – והפכה לבעיה כלל עולמית, כשהכנימות החלו מוצאות את דרכן לספרד, לגרמניה, לאיטליה ולמדינות נוספות. בכל מקום שבו גידלו החקלאים את ה-Vitis Vinifera האירופית – הגיעה, בסופו של דבר, גם הפילוקסרה. כן, אפילו לארץ ישראל הרחוקה והנידחת.

"גפן היין הראשון שנכנס לארץ ישראל בצורה מסודרת ותעשיית היה ב-1870, במקווה ישראל. בשנות השמונים של המאה ה-19 נכנס לתמונה הברון רוטשילד, שהיה כידוע ממוצא צרפתי: הוא עודד וסייע לאיכרים לנטוע וגדל כרמי ענבים לייצור יין. בשנת 1890-91 נתגלתה הפילוקסרה, במקביל לנטיעת הגפנים שהגיעו מאירופה. האם יש קשר? קשה להוכיח, אבל זה הגיוני.
זה הביא לקטסטרופה גדולה, בעיקר במושבות השומרון דאז – אזור חדרה, גבעת עדה וכו' – ומושבות הגליל העליון, כדוגמת ראש פינה. נגע הפילוקסרה החריב את כל הכרמים שנטעו בסיוע הברון רוטשילד."

חשוב להבין עובדה אחת מהותית וכבדת משקל. יש בעולם מאות מינים של גפנים המניבות ענבים, וכמעט מכל אחת מהן ניתן להפיק, עקרונית, יין. המרת מיץ הענבים ליין מתבצעת בעזרת שמרים הממירים את הסוכר שבמיץ לאלכוהול. תהליך ההמרה הזה רגיש בצורה בלתי רגילה ומושפע מאינספור גורמים: החל מהרכב המינרלים בקרקע, דרך האקלים שבו גדלה הגפן, הרגע המדויק שבו קוטפים את הענבים וכלה בסוג העץ שממנו עשויות החביות שבהן מתרחש תהליך ההמרה של הסוכר לאלכוהול. כל שינוי בתנאי הסביבה משנה גם את טעם היין, וזו הסיבה שייצור יין אכותי הוא עניין מורכב הדורש מומחיות גבוהה. זו גם הסיבה ששתיית יין, עבור חובביו, אינה 'סתם' צריכה של אלכוהול כדי להרגיש טוב – אלא חוויה אנינת טעם שיש מי שמשקיע בה שנים רבות כדי להיות מסוגל לחוש את ההבדלים והדקויות שבין הטעמים השונים, בדומה ליכולת להעריך ציור של אמן דגול או לזהות מגבר אודיו אכותי במיוחד. במילים אחרות, מורכבות תהליך ייצור היא זו שהופכת את היין לאומנות היחידה שאפשר גם להשתין אותה.

ה-Vitis Vinifera הוא חלק מהותי מתהליך ייצור היין: למעשה, כשאנו חושבים על יין, אנו כמעט תמיד חושבים על ה-Vitis Vinifera. הענבים שמפיקה הגפן האירופית מכילים סוכר בדיוק בשיעור המתאים, והם בעלי קליפה בדיוק בעובי הנכון, כדי לאפשר תסיסה מהירה של הסוכר לאלכוהול והפיכת המיץ ליין לפני שהוא מספיק להתקלקל. זו הסיבה לכך שכמעט כל היינות שאתם מכירים – גם האדומים וגם הלבנים, גם היבשים וגם החצי-יבשים, אלו שמבעבעים ואלו שלא – כולם מופקים מזנים שונים של אותה הגפן: Vitis Vinifera. רוב המומחים מסכימים שאין מין אחר של גפנים המתקרב לאכות היין שניתן להפיק מהגפן האירופית – ולאיש גם לא היה ספק שאם לא תימצא תרופה למגיפה, יהיה זה סופו של היין כפי שאנו מכירים אותו. דמיינו לעצמם ארכיאולוג בעוד אלפיים שנה שמתבונן בנו בהווה, קורא את הספרים שלנו וצופה בסרטים, וכמעט בכל מקום נתקל באזכור של שתיית יין. כל ארוחה רומנטית, כל חתונה, כל מפגש חברתי וכל טקס דתי: יין, יין ועוד יין. אם הארכיאולוג הזה חי בעידן שבו היין נעלם מהעולם מזה מאות שנים – מה הוא יבין ממה שהוא קורא? סביר להניח שהוא יגרד בראשו וישאל את עצמו – מה היה כל כך מיוחד בנוזל האלכוהולי הזה, שכמעט אי אפשר היה להסתדר בלעדיו במשך עשרת אלפי שנים של תרבות אנושית? האם הוא יצליח להבין את הקרבה שנוצרת בין חברים כשהכוסות נוקשות זו בזו ועושים 'לחיים'? האם הוא יתפוס מדוע לגימה של יין אדום הופכת אכילת הסטייק למהנה יותר?

בייאושם ניסו החקלאים כל פיתרון שהצליחו להעלות על הדעת. ממשלת צרפת הכריזה על פרס בסך שלוש מאות אלף פרנק למי שיצליח למצוא את תרופה למגיפה, ועדה מיוחדת בחנה כשבע מאות הצעות שונות ומשונות – למשל, לקבור קרפדות חיות באדמה מתחת לשורשים, כדי שיאכלו את הכנימות, או לפזר תרנגולות בתוך הכרמים. הוועדה פסלה יותר מחצי מההצעות שראתה בהן הזויות ומשונות מכדי שניתן יהיה להתייחס אליהן ברצינות, ורק את השאר העבירה לבחינה מעשית בשטח. בין ההצעות שאושרו היו גם פיזור קליפות שום בין הגפנים או השקייה בשתן עזים – ואם ההצעות האלה אושרו, אפשר לנחש כמה מוזרות היו ההצעות שלא אושרו…

עולם היין הצרפתי נחלק שוב לשני מחנות. מהצד האחד היו ה'כימאים', אלה שהאמינו שהפיתרון צריך להיות מציאת חומר שידביר את הפילוקסרה ויחסל אותה. מהצד השני היו ה'אמריקניסטים', שחשבו שיש לנסות ולנצל באופן כלשהו את עמידותן הטבעית של הגפנים הצפון-אמריקניות לכנימה כדי להילחם בה.

השיטה הפשוטה לנצל את עמידות הגפנים הצפון-אמריקניות היא לגדל את הגפנים האלה בכרמים, ולהפיק מהן את היין. הפילוקסרה אינו יכול לפגוע בגפנים האמריקניות – והבעיה נפתרה. אבל לזני הגפנים האמריקניות יש בעיה עם הטעים (תאים). היין שלהן לא טעים. נוסף על כך, החקלאים הצרפתים לא הכירו את הגפנים הזרות האלה ולא ידעו כיצד לגדלן: כרמים שלמים הושמדו כתוצאה משתילת זנים המעדיפים אקלים קר באזור חם ולח, ולהפך.

השיטה השנייה להעביר את התכונות הטובות של הגפנים הצפון-אמריקניות, דהיינו – העמידות בפני הפילוקסרה – אל ה-Vitis Vinifera, היא 'היברדיזציה': הרביית גפנים ממינים שונים זו עם זו. למשל, נוטלים אבקנים מגפן צפון-אמריקנית, ומעבירים אותם באופן יזום אל השחלה שבפרח של גפן אירופאית. הצאצא המתקבל – הזרע – מכיל תכונות גנטיות של שני ההורים. אבל היברדיזציה שכזו אינה עניין פשוט: קשה לשלוט על התכונות שמקבל צאצא מהוריו, והתהליך דורש כיוונון וסינון מדויק וממושך של הצמחים עד שמצליחים לאתר את השילוב הרצוי של תכונות בצמח אחד. בפועל, הגפנים שנתקבלו בעקבות היברדיזציה בין זנים אמריקניות והזן האירופי לא היו עמידות מספיק בפני הפילוקסרה מחד, וגם הפיקו יין לא מספיק מוצלח מאידך. זנים היברדיים שכאלה קיימים גם היום וזוכים להצלחה מסוימת באזורים שונים ברחבי העולם – אך ככלל, האירופים לא אהבו אותם ולא הסכימו להעמידם על השולחן.

מעבר לקשיים האובייקטיבים, הייתה סיבה עמוקה ובסיסית יותר לעובדה שחלק לא מבוטל מממגדלי הגפנים לא היו מוכנים לשקול מעבר לגידול גפנים צפון אמריקניות או היברדיזציה שלהן עם הגפן האירופית. תעשיית היין מטבעה היא תעשייה שמרנית מאוד: שיטות גידול הגפנים, תהליכי ייצור היין, ואפילו החומרים שמהם עשויות החביות שבהן הוא נשמר – כל אלה אינם משתנים לאורך מאות שנים, לעתים. ייתכן ושמרנות זו היא תוצאה טבעית של מורכבות תהליך ייצור היין והרגישות שלו לכל שינוי זעיר. ואולי הסיבה לשמרנות היא שיין הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות הצרפתית, והצרפתים גאים מאוד בתרבותם. כך או כך, היו מגדלים רבים שלא היו מסוגלים לסבול את המחשבה שה-Vitis Vinifera, הגפן שממנו מפיקים יין מזה שבעת אלפים שנה ויותר – תפסיק להיות 'טהורה', ותכונותיה העילאיות יתערבבו עם זנים אמריקניים נחותים יותר.

מסיבה זו נשמו המגדלים ממחנה ה'כימאים' לרווחה, כשמדען בשם ברון פול תנאר (Thenard) הכריז שמצא חומר הדברה יעיל כנגד כנימת הפילוקסרה: תרכובת בשם פחמן דו-גופרתי. הפחמן הדו-גופרתי הוא נוזל שמנוני בעל ריח דוחה למדי, לא חומר שהייתם שמחים להשקות בו צמחים, כנראה, אבל הוא עשה את העבודה. הוא הדביר את הכנימה במחיר של פגיעה מסוימת, אך נסבלת, בבריאותה של הגפן. הרשויות הממשלתיות העדיפו את פיתרון ההדברה על פני ההיברדיזציה, והוציאו הנחיה שלפיה כל מגדלי הגפנים חייבים לפזר פחמן דו-גופרתי בכרמיהם על מנת להשמיד את הכנימה.

הנחיה זו התבררה כבעייתית מאוד. הפחמן הדו-גופרתי הוא חומר יקר למדי, ורק מגדלים אמידים היו מסוגלים לממן את קנייתו. ההחלטה לחייב את החקלאים להשתמש בחומר ההדברה פגעה במיוחד בחקלאים הקטנים שההרס שזרעה מגיפת הפילוקסרה שאבה מהם בלאו הכי את מעט המשאבים הכלכליים שהיו להם. המתיחות שבין המגדלים העניים למגדלים העשירים הפכה לאיבה גלויה, ו'מלחמת המעמדות' התדרדרה להפגנות ומהומות של המגדלים הקטנים – במיוחד במחוז בורגונדי, שם היה שיעור גבוה במיוחד של מגדלים דלי אמצעים. גם מי שלא יצאו לרחובות להפגין, לא בהכרח צייתו להנחיות, וחלק מהחקלאים הזעירים המשיכו בכל זאת להבריח בסתר זני גפן אמריקנים עמידים, לגדל אותם ולהפיק מהם יין באיכות נמוכה כדי להמשיך ולהתפרנס. הייבוא הפיראטי הכניס לצרפת כנימות חדשות, ופעל כנגד מאמצי ההדברה הנואשים.

הרכבה

היה פיתרון אפשרי נוסף לבעיית הפילוקסרה – פיתרון שאיש לא שש לאמץ: 'הרכבה'. בעולם החקלאות, הרכבה היא פעולת חיבור חלק צמח ממין אחד, על גבי ענף או גזע של צמח ממין אחר, מאותה המשפחה. למעשה, מדובר ב 'ניתוח' השתלה: החקלאי יוצר חתך בצמח שיהיה הבסיס – ה'כנה' – ומחדיר לתוכו את הענף של הצמח המולבש – 'הרוכב'. הכנה והרוכב מתמזגים ומתאחדים, ויוצרים צמח חדש בעל תכונות משולבות: הפרי שעל הענפים הוא בעל תכונות הצמח הרוכב, בעוד שהשורשים מתנהגים בהתאם לתכונותיה של הכנה.

בשנת 1870 הציעו זוג מגדלי גפנים צרפתיים – ליאו לאלימן (Laliman) וגאסטון באזיל (Bazille) – חקלאים שהיו מנוסים בגידול גפנים אמריקניות, לנסות ולהרכיב את הגפן האירופית על שורשים של גפנים מיובאות. ההיגיון בהצעה זו ברור: הרכבת ענפי הגפן האירופית על גבי שורשים אמריקניים תיצור גפן שתהיה עמידה בפני הפילוקסרה מחד, ותמשיך להניב ענבים מצוינים ליין מאידך. למרות פוטנציאל ההרכבה המבטיח, המגדלים הצרפתיים לא קיבלו אותה בזרועות פתוחות, בעיקר כיוון שהרכבה מוצלחת דרשה היכרות טובה עם הגפנים האמריקניות ועם תנאי הגידול המתאימים להן – וגם אז, עדיין מדובר בתהליך מורכב ומאתגר: יש למצוא את השורשים בעלי התכונות המתאימות, המוכנות לקבל בשמחה את ענף הגפן האירופית, ולקוות שהצמח המורכב ימשיך להפיק ענבים איכותיים.

תהליך מציאת זנים מתאימים של גפנים אמריקניות והרכבת Vitis Vinifera עליהן ארך שנים רבות, והיה מלווה בכשלונות רבים. כשפרצה מגיפת הפילוקסרה לראשונה, הצרפתים לא הכירו כמעט בכלל את הגפנים הצפון אמריקניות. הם התייחסו אליהן פחות או יותר כמו שאוהדי כדורגל של קבוצות בליגת העל מביטים על קבוצות מליגה ג': יודעים שיש משהו כזה אי שם, ויודעים שהוא לא טוב – וזהו, פחות או יותר. עמידותן של הגפנים האמריקניות בפני הפילוקסרה שינתה את הגישה הזו. חקלאים רבים יותר ויותר למדו להכיר את הגפנים הללו ולעבוד איתן. במקביל, הממשלה הצרפתית מימנה מחקר אקדמאי מקיף שקיטלג את זני הגפן האמריקניים וסיווג אותם, כדי ליצור שפה משותפת בין החקלאים שתאפשר להם לעבוד עם גפנים אלה. גם פרופ' ז'ול-אמיל פלנשו, מיודענו, היה שייך מלכתחילה למחנה האמריקניסטי והאמין בפוטנציאל שילוב גפנים בעלות תכונות משלימות. הוא הפליג לארה"ב שם פגש את האנטמולוג צ'ארלס ריילי ולמד ממנו על הפילוקסרה בפרט ועל מזיקים וטפילים של גפנים אמריקניות בכלל.

סך כל הידע שנצבר במשך עשרים שנה, דור שלם של מאבק בפילוקסרה, הבשיל בסופו של עניין לכדי הרכבה מוצלחת של גפן אירופית על פני כנה של שורשי גפן אמריקנית. האמריקניסטים הצליחו להוכיח, הלכה למעשה, שהם מסוגלים לשלב בין הגפנים השונות מבלי לפגוע באכות היין המופק מהענבים. הצלחה זו, בשילוב הקשיים הכלכליים והחברתיים שעוררה ההדברה באמצעות הפחמן הדו-גופרתי, שיכנעה לבסוף את הרשויות שהרכבה היא הפיתרון למגיפת הפילוקסרה. החל מ-1890 פתחו הצרפתים במבצע אדיר, בהקף שבמבט מרחוק קשה להעריך את ממדיו לאשורן: הם עקרו כל אחת ואחת מהכרמים שבצרפת, והחליפו כל גפן בגפן חדשה המורכבת על כנה אמריקנית. נדרשו לצרפתים כעשר שנים תמימות להשלים את המהלך המונומנטלי הזה. בספרד, באיטליה ובפורטוגל – שגם בהן הושמדו כרמים בהיקף של עשרות אלפי דונמים – מיהרו לאמץ את הפתרון הצרפתי גם. לכל אורך המחצית הראשונה של המאה העשרים הופיעו התפרצויות של הפילוקסרה כמעט בכל מקום בעולם, והכריחו את כל החקלאים – מאוסטרליה ועד יוון – לעקור את הגפנים הישנות ולשתול במקומן גפנים מורכבות. כיום, פרט למספר זעום יחסית של מקומות, כל הגפנים האירופיות בעולם – גפנים המיועדות לייצור מסחרי של יין – מורכבות על שורשים של גפנים צפון-אמריקניים, וכמעט שאין יותר גפנים אירופאיות השתולות על שורשיהן שלהן. רק המהלך הכלל עולמי הגורף הזה הצליח, סוף סוף, לפתור את בעיית הפילוקסרה אחת ולתמיד.

ההשפעה על תעשיית היין

לכשנתפזרה עננת הקרב, אפשר היה לראות עד כמה שינתה הכנימה הקטנה והצהבהבה את צרפת ואת עולם היין בכלל. כתוצאה מהמגפה כשליש מהכרמים בצרפת נעלמו, תעשיית היין בבורדו נכחדה כמעט לגמרי, והעיר מרסיי הכפילה את אוכלוסייתה, בעיקר בשל הגירת חקלאים לשעבר מהספר אל העיר. רבים אחרים היגרו אל אלג'יר ותוניסיה. הנזק הכלכלי שגרמה הכנימה לצרפת מוערך בכעשרה מיליארד פרנק – לשם השוואה, מדובר בעלות כפולה מעלות המלחמה מול פרוסיה, כמה שנים קודם לכן. גם תעשיית היננות הישנה שינתה את פניה מהקצה לקצה, וכיום היא שמרנית הרבה פחות ומתקדמת טכנולוגית הרבה יותר מכפי שהייתה לפני מגפת הפילוקסרה.

אגב, ליאו ללימן, אחד מהמגדלים שהציעו לראשונה את ההרכבה כפתרון למגיפת הפילוקסרה, דרש מהממשלה הצרפתית לקבל פרס על סך שלוש מאות אלף הפרנק שהובטח למי שימצא תרופה למגיפה. הממשלה הצרפתית סירבה להעניק לו את הפרס, בטענה כי הפתרון שלו בסך הכל מונע השמדת הגפנים – אך אינו משמיד או ממגר את הכנימה עצמה. יש מי שטוענים שהתפלפלות הזו נבעה מכך שרבים בצרפת חשדו בללימן שהמומחיות שלו בגידול גפנים אמריקניות מקורה בייבוא בלתי חוקי של גפנים כאלה לצרפת, ושאולי ללימן עצמו הוא אחד המגדלים שגרם למגיפה מלכתחילה… בסופו של דבר, איש לא קיבל את הפרס הגדול.

בקרב חובבי היין המושבעים של ימינו ישנה סקרנות עזה לגבי טבעם של היינות שיוצרו לפני המגיפה, מהגפנים הישנות ובשיטות הישנות. רוב המומחים יגידו לכם שזו שטות גמורה: אין שום הבדל משמעותי בטעם או בריח בין יינות מלפני המגיפה, ויינות המופקים מגפנים מורכבות. הענבים, הם אומרים, הם אותם הענבים. ובכל זאת, יש מי שטוענים שמשהו מהשפעת השורשים של הגפנים האמריקניות חדר אל הגפן האירופית, ושהטעם של היין לעולם לא יהיה אותו הטעם 'של פעם'. כאמור, רק במספר זעום יחסית של כרמים גדלים עדיין גפנים אירופיות מקוריות, שנשתלו עוד לפני 1850 על שורשיהן שלהן. במונטלצי'נו (Montalcino) שבאיטליה, למשל, ישנו כרם קטן בן למעלה ממאה וחמישים שנה, שמסיבה לא ידועה הצליח לחמוק מאימת הפילוקסרה. ליינות המופקים מהכרם במונטלצי'נו יש מעריצים מושבעים, ביניהם מבקר יין שכתב בשנת 1987 שלשתות אותם זה כמו "להקשיב לארץ שרה ברקיע." יין אחר, שמפניה צרפתית מכרם ששרדה אף היא את המגפה, נמכר כיום בכמעט שלושת אלפים שקלים לבקבוק בודד.

מה צופן העתיד לתעשיית היין? נכון להיום, אנחנו והכנימה נמצאים בתיקו. ההרכבה על שורשים אמריקניות מאפשרת לנו להמשיך ולהפיק יינות אכותים ללא חשש, אך מדי פעם בפעם מזכירה לנו הפילוקסרה שהיא עדיין איתנו: חבויה עמוק באדמה, בין השורשים, אבל חיה ובועטת. בארה"ב, למשל, התפרצה מגיפת פילוקסרה בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים והשמידה אלפי דונמים של גפנים. גפנים אלה אמנם הורכבו על שורשים שהיו אמורים להיות עמידים לפילוקסרה, אך בדיעבד מסתדר שעמידותם לא הייתה גבוהה מספיק. במשך עשרות שנים הצליחו הגפנים הללו לעמוד בפני הכנימה – אך נראה שלחצי הברירה הטבעית אפשרו לפילוקסרה להשתנות ולהתגבר על עמידות חלקית זו. לא סביר להניח שמחר בבוקר נקום ונגלה שמוטציה אקראית ודרמטית מאפשרת לפילוקסרה להשמיד גם גפנים מורכבות – אבל התפרצות טראומתית הזו מזכירה לנו שלמרות שאנו נמצאים כעת בסוג של 'שיווי משקל' מול הפילוקסרה, הטבע הוא מערכת דינמית המשתנה ללא הרף ואסור לנו לקחת אותו כמובן מאליו. אז בפעם הבאה שמישהו מוזג לכם כוס יין – קחו כמה שניות להריח אותו, לטעום אותו ולהעריך אותו. מי יודע, יכול להיות שזו הכוס האחרונה.

אה – ומה לגבי בקבוק היין שנתן לי הסקיפר, אתם שואלים – בקבוק היין ששמרתי ליום שבו נצליח לפגוע בסירת מחבלים? ובכן, דבור היא ספינה קטנה, ואפילו למפקד יש רק ארון קטן שבו הוא יכול לשים את הפריטים האישיים שלו. שמתי את הבקבוק בארון, ושכחתי ממנו. לא חשבתי לעטוף אותו בקלקר או בריפוד אחר כלשהו. הייתה אזעקה. יצאנו לים. הגלים סערו והספינה קפצה ונחבטה. כשחזרנו לחוף פתחתי את הארון, ומצאתי את הבקבוק שבור לרסיסים. במשך חודשים ארוכים לאחר מכן המדים שלי, המצעים שלי ואפילו המגבות שלי היו כולם ספוגים בניחוח נפלא של מרלו, שאני בטוח שאם הייתי שותה אותו היה גורם גם לי לשמוע את הארץ שרה ברקיע. במקום זאת, הריח רק הזכיר לי בכל רגע ורגע, שאני אידיוט.

 

 

יצירות אשר הושמעו בפרק:

https://soundcloud.com/cody-aldrich/full-tango

https://soundcloud.com/davedorgan/ambient-jazz-in-3-4-disquiet0126-nolaremetered

https://soundcloud.com/stevenobrien/slow-jazz-piece

ביבליוגרפיה:

https://books.google.co.il/books?id=f_unBQAAQBAJ&pg=PA113&lpg=PA113&dq=asa+fitch+wine+blight&source=bl&ots=M0YGhhn9Go&sig=TE8m9In1nWFXCX-Gix7-GRP8Y2Q&hl=en&sa=X&ei=1kQ1VYuQEZHWaoTugbAI&ved=0CBwQ6AEwAA#v=onepage&q=asa%20fitch%20wine%20blight&f=false

http://www.washacadsci.org/Journal/Journalarticles/V.90-1-Adding%20a%20Bit%20of%20Scientific%20Rigor%20to%20the%20Art%20of%20Finding%20and%20Appreciating%20Fine%20Wine.Kenneth%20J.%20Haapala.pdf

http://cas.umkc.edu/philosophy/gale/proofs.pdf

http://wampumkeeper.com/wineblight.html

http://www.grape-man.com/articles.asp?NavigationID=197&ContentID=316

http://www.wineroute.co.il/?tree=rightmenu&item=519&theme=he-il

https://books.google.co.il/books?id=hOsq8AXT3CAC&pg=PA36&lpg=PA36&dq=Phylloxera+blight&source=bl&ots=3-lvFCo2Bj&sig=dAITe6o1GdJD92MQnXj77YtKkGw&hl=en&sa=X&ei=WpwZVb_5D4nUao3agtgO&ved=0CEoQ6AEwCTgK#v=onepage&q&f=false

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC2826248/

[עושים היסטוריה] 161: אפקט מרס – האם יש אמת באסטרולוגיה?

מישל גוקלן הקדיש את חייו למציאת התשובה לשאלה – האם יש אמת באסטרולוגיה? התשובה שהעלו מחקריו המדעיים, הקפדניים והמושקעים תפתיע אתכם… מהו 'אפקט מרס', והאם לכוכבי הלכת ישנה אכן השפעה על חיינו? ולא פחות חשוב: אם התשובה חיובית – האם תסכימו לקבלה?…

  • 0503: הסטודנט הצעיר גוקלן מבלה ימים ולילות בספרייה, תר אחר תאריכי הלידה של פושעים נתעבים. יש נשים, מסתבר, שנמשכות לטיפוסים למדניים שכאלה…
  • 1445: סטטיסטיקות המבוססות על עשרות אלפי תאריכים וביוגרפיות חושפות אמת מפתיעה: יש קשר בין כוכב הלכת הזורח באופק בשעת הלידה, והצטיינות במקצוע אותו בחרת לעצמך!
  • 3100: ספקות ותהיות צצות בקרב החוקרים – וגם אצל גוקלן עצמו. מה המרחק בין מדע אמיתי ומשאלת לב?…

את הפרק כתב גלעד דיאמנט, האיש שמאחורי הבלוג המצליח 'חשיבה חדה': בלוג שעוסק בכל מה שקשור בספקנות וחשיבה מדעית. מידע נוסף על חקר האסטרולוגיה, כמו גם על תחומים רבים אחרים – נומרולוגיה, הילינג, קריסטלים, הומאופתיה, מחשבה יוצאת מציאות ועוד – תוכלו לקרוא בספרו של גלעד: "חשיבה חדה – בין מציאות לאשליה", המוקדש כולו לחשיבה ספקנית-מדעית. הספר יצא לאור בתמיכת הקהילה, בפרויקט מימון-המון והוא סוקר הטיות מחשבה, תפיסה וזיכרון שבהן כולנו נופלים, כולל האינטליגנטים ביותר בינינו, ומדגים בעזרת מחקרים מאלפים ודוגמאות מחיי היום יום, כמה קל להאמין בדברים שאינם נכונים. הספר נותן טיפים לקוראים כיצד להבחין טוב יותר בין ידע מבוסס לבין פרשנויות ומשאלות לב, בין מציאות לאשליה. באתר "חשיבה חדה" תוכלו לקרוא פרטים נוספים על הספר, סקירות בתקשורת והמלצות קוראים. תוכלו גם לרכוש אותו באופן ישיר מהמחבר, במחיר זול יותר מאשר בחנויות.

תודה לדינה בר-מנחם על העריכה הלשונית, ולניר סייג שערך את הפרק והלחין את הפסקול.

הודעות ועדכונים

בעוד כחודש, בתאריך 17.5.2015, נקיים הקלטה של פרק של 'עושים היסטוריה' – מול קהל בשידור חי! הארוע יתקיים באודיטוריום של מכללת שנקר, ברח' ידע עם 8, רמת גן, בשעה 1900. מספר המקומות באולם: 250. אתם מוזמנים לרכוש כרטיסים לאירוע כאן.

כתמיד, הנושא שבו יעסוק הפרק מוגדר כ'סוד צבאי שמור'…אבל אני יכול לספר שיהיו אורחים מרתקים נוספים, שאלות ותשובות עם הקהל ועוד. כמובן, אשמח לפגוש אתכם לפני ואחרי האירוע, לשוחח, להצטלם וללחוץ ידיים.

החידה הקבועה

כדי לתת לכם עוד קצת זמן להתאושש מהפסח ולנקות את הראש, אני מנסה חידה מסוג חדש. הנה שלוש תמונות הלקוחות מתוך Google Street View בישראל. המטרה שלכם היא לזהות את שלוש המקומות המופיעים בתמונות – ואת הקשר ביניהם. כדי לעשות את זה עוד יותר שונה, המשחק הפעם יהיה שיתופי: אתם מוזמנים לעבוד יחד ולשתף פעולה בפורום שלנו, לתרום כל אחד מהידע וההכרות שלו עם ארץ ישראל, כדי להגיע לתשובה. בהצלחה!

תמונה 1תמונה 2תמונה 3

כתובת חדשה ל-RSS

הודעה חשובה למאזינים דרך iTunes, באייפון או במחשב: עקב תקלות טכניות בשירות אחסון הפרקים של התכנית, פתחתי ערוץ חדש לתוכנית ב-iTunes. אנא הרשמו לערוץ החדש כדי להנות מעדכונים שוטפים בעתיד: הערוץ הישן עדיין פעיל, אבל סובל מתקלות רבות ובעתיד הקרוב אפסיק לתמוך בו.

ההודעה תקפה גם למאזינים באמצעות מכשירי אנדרואיד: אנא חפשו את הערוץ החדש באפליקציה שלכם, או הזינו את כתובת ה-RSS ידנית. פרטים נוספים והסבר צעד-אחר-צעד, כאן.

האזנה נעימה,
רן


אפקט מרס: האם יש אמת באסטרולוגיה?

כתב: גלעד דיאמנט
ערך: רן לוי

אם אתם מאזינים קבועים של עושים היסטוריה, סביר להניח שלא אפתיע אתכם אם אספר שאני איני מאמין באסטרולוגיה. אני מאמין שלאקראיות יש תפקיד גדול מאד בקביעת הגורל האישי שלנו, אבל גם אם אתעלם לרגע מחוקי הטבע השולטים בתנועת כוכבי הלכת – עדיין קשה לי לקבל את הרעיון לפיו למשהו כל כך אקראי וסתמי כמו שעת הלידה שלך ומיקום השמש וכוכבי הלכת בשמיים באותו הרגע, יכול לקבוע את תכונות האופי שלך ועתידך.

גם קיקרו, נואם, מדינאי, סופר ופילוסוף רומאי, העלה השגות משלו לגבי ההיגיון שמאחורי האסטרולוגיה ותקפותו כבר לפני למעלה מ-2000 שנה. קיקרו הצביע על סתירות בין הנחות היסוד של האסטרולוגיה ובין המציאות המוכרת לנו: לפי תורת האסטרולוגיה, למשל, אנשים שנולדו באותו הזמן – ולפיכך תחת מערך שמיים זהה – אמורים להיות דומים זה לזה בתכונות האופי שלהם. קיקרו ציין שהסתכלות פשוטה על תאומים שאינם זהים גנטית מראה מיד כי הדבר אינו בהכרח נכון: ברובם המוחלט של המקרים הם אינם חולקים תכונות אופי זהות, יותר מאשר זוג אחים רגילים. גם הרמב"ם, שחי במאה ה-12, אחז בדיעות דומות. באחד מכתביו טען הרמב"ם כך:

"אבל מה שראיתך משתוקק אליו מחכמת הכוכבים והדיבוקים שהיו ושעתידים להיות – כל זה הסר אותה מלבך ונקה דעתך ממנו ורחץ שכלך, כמו שרוחצים הבגדים המטונפים מטינופם. לפי שהם דברים שאין בהם ממש, ואינם אמת אצל החכמים השלמים ואפילו שאינם מאמינים בתורה, כל שכן למקבלי התורה."

אך בבסיס פרק זה ניצבת דילמה, שמכריחה ספקנים כמוני, כמו הרמב"ם – ואולי גם אתכם, אם אינכם מאמינים באסטרולוגיה – לשאול את עצמנו שאלה לא פשוטה. מה היה קורה אילו מחקר מדעי מקיף, מעמיק ויסודי היה חושף כי יש אמת באסטרולוגיה? שלתנועת כוכבי הלכת בשמיים אכן יש השפעה על מהלך חיינו כאן, בכדור הארץ? אם היה בנמצא מחקר כזה, אמין ומשכנע, האם הייתי משנה את דעתי לגבי אסטרולוגיה? האם הייתי מפסיק להתייחס בזלזול למדורי האסטרולוגיה בעיתוני סוף השבוע? האם הייתם מתחילים להוועץ באסטרולוגים לפני החלטות חשובות, כמו החלפת מקום העבודה או קניית דירה?

גיבור פרק זה נמשך למזלות ולמפות לידה כבר בצעירותו, ובבגרותו הפך לגדול חוקרי האסטרולוגיה. בספריו הפריך כל טענה אסטרולוגית מוכרת כמעט – אך בד בד, הוא גם גילה תופעה מפתיעה ומשונה שהצביעה על האפשרות שיש אמת באסטרולוגיה. טענה זו הייתה כנראה זוכה להתעלמות מוחלטת מהממסד המדעי, אלמלא העובדה שהמחקרים שערך גיבורנו היו מבין המחקרים המדעיים המקיפים והקפדניים ביותר שנערכו בעניין אסטרולוגיה מאז ומעולם. הפולמוס סביב תופעה זו, שזכתה לכינוי 'אפקט מארס', נמשך במשך עשרות שנים.

מישל גוקלן

מישל גוקלן (Gauquelin) נולד בפריז ב-13 בנובמבר 1928, בשעה 22:15. משיכתו לאסטרולוגיה החלה כבר בהיותו ילד קטן. בגילשבע זכר בעל פה את התאריכים של כל מזלות השמש ואביו, רופא שיניים במקצועו, לימד אותו כיצד לחשב מפות לידה אסטרולוגיות. כשהיה בן 10 ברחה משפחתו לדרום צרפת בעקבות הכיבוש הנאצי. בגיל 15, כשחזרה המשפחה לפריז, היה נוהג לחמוק בזמן הלימודים לחנות אסטרולוגיה שהייתה ממוקמת ממול לכנסיית הנוטר-דם, והיה קורא בה בספרי האסטרולוגיה. כך גמע למעלה ממאה ספרים במשך שנתיים. גוקלן היה מכין מפות לידה וניתוחים אסטרולוגים לחבריו לספריו הלימודים, ואלו היו כה מוצלחים וקולעים עד שהם העניקו לו את הכינוי "נוסטרדאמוס", ע"ש האסטרולוג המפורסם בן המאה ה-16.

אך העניין שגילה גוקלן באסטרולוגיה לא עמעם את יצר הספקנות הפנימי שבו. בין השנים 1919 ו- 1946 פרסמו מספר אסטרולוגים אירופים מחקרים סטטיסטיים שהראו, לכאורה, תוצאות חיוביות לניבויים שמספקת האסטרולוגיה – אך מחקרים אלה לא שכנעו את גוקלן הצעיר.

"מאז שאני זוכר את עצמי התעניינתי באסטרולוגיה. אני לא יודע למה. אבי התעניין באסטרולוגיה, אבל רק לשם שעשוע. למדתי לחשב מפות לידה, אבל כשהגעתי לגיל 16 התחלתי לשאול את עצמי, אולי כל התחום הזה הוא קשקוש?"

בשנת 1946 נרשם ללימודי פסיכולוגיה וסטטיסטיקה באוניברסיטת הסורבון, והכלים המחקריים שרכש במהלך לימודיו סייעו לו לזהות שני פערים גדולים במחקר האסטרולוגי של תקופתו. הראשון היה חוסר בנתונים: חוץ מכמה ניסויים בהקף מצומצם, אף לא אחד טרח לאסוף כמות נתונים משמעותית מספיק כדי לאפשר מחקר סטטיסטי באכות גבוהה. הפער השני היה חמור אף יותר – היעדר שיטות ראויות לניתוח הנתונים. גוקלן החליט להקדיש את מרצו לכיסוי שני פערים אלה.

"בגיל 20 הייתי נלהב בטירוף לגבי האסטרולוגיה, למרות שהייתי נלהב כמעט באותה המידה לגבי ציור וטניס. רציתי לחקור את האסטרולוגיה, אבל לא היו לי לא הכסף ולא הזמן לעשות זאת (זה היה בזמן לימודי). יחד עם זאת ידעתי במעורפל במה הדבר כרוך. הייתי יורד לספריה, בין שיעור ציור למשחק טניס, ומעתיק שמות ותאריכי לידה של אנשים. זה היה פרויקט מאוד ארוך, יקר ורצוף מכשולים".

באותה התקופה הכיר את מארי פרנסואז, סטודנטית אף היא. מארי, לא רק שלא נרתעה מהעיסוק האובססיבי של גוקלן באסטרולוגיה, אלא אפילו ראתה בכך סוג של הזדמנות להוכיח את שוויה שלה כחוקרת וכמדענית. היא הפכה להיות שותפתו, הקוראת הראשונה של ספריו והמבקרת הגדולה ביותר של עבודתו.

"גורל מוזר חיכה לי בסורבון בדמותו של מישל גוקלן, שהיה גם הוא סטודנט לפסיכולוגיה וסטטיסטיקה. (…) לאחר מעט דרבון הוא הודה לבסוף להיכן הוא נעלם בכל יום חמישי אחה"צ: ללקט נתוני לידה של הפושעים הנתעבים ביותר שידעה משטרת צרפת. יתרה מזאת, הפעילות המרכזית שלו בסופי השבוע הייתה לחשב מפות לידה בזו אחר זו כדי לבדוק את טענות האסטרולוגיה. הייתי נבוכה – אך יחד עם זאת מלאה הערצה. נושא המחקר שלו נראה היה כחסר טעם, אבל השיטות האובייקטיביות שבהן השתמש פיתו אותי. כמהתי לבעל שיקבל אותי כשותפה למחקר מדעי ונתקלתי עד אז רק בחסידי גישת 'האישה מקומה בבית'. מישל קיבל אותי כשותפה מלאה במחקריו.
ללא היסוס נרתמתי למשימה, בטוחה כי לא יהיה בכך כל סיכון: אם נשתמש בשיטות מחקר אובייקטיביות שום תוצאה חיובית לא יכולה לעלות ממפעל מטורף שכזה. קיוויתי שלאחר תקופה קצרה של בחינת האסטרולוגיה אוכל לשכנע את מישל לנטוש את הנושא לטובת מחקרים אקדמאיים שקטים במחוזות המקובלים. המפגשים שלנו התפתחו לדיונים מלאי חיים על נושאים כגון: איך לחלק נכון את תנועת הפלנטות בשמיים ל-36 אזורים, באיזה כיוון יש למספר את האזורים, וכד'. אבל הביטחון שלי בהכרעה המהירה שנשיג בעזרת השיטות האובייקטיביות היה אופטימי מדי: ההרפתקה התגלתה כארוכה וקשה בהרבה ממש שציפיתי. היא לעולם לא הסתיימה."

גוש הזהב של גוקלן

ב-1955, לאחר שנים של עבודה מאומצת, פרסם מישל גוקלן את ספרו הראשון: "השפעת הכוכבים" (L'Influence des Astres). במאה העמודים הראשונים של הספר פירט את נתוני הלידה של קרוב ל-6,000 רופאים, ספורטאים מצטיינים, אנשי צבא, ציירים, שחקנים, פוליטיקאים, מדענים וכמרים – עבודה חסרת תקדים בהיקפה במסגרת המחקר המדעי על אסטרולוגיה. בשאר הספר, מתח גוקלן ביקורת חריפה על כמה מהאסטרולוגים המובילים בתקופתו, והצליף בהם על חובבנות המחקרים שביצעו. מחקריו הקפדניים הפריכו כל טענה אסטרולוגית כמעט, כגון הקשר שבין מזלות השמש לתכונות אישיות, השפעת הזוויות בין כוכבי הלכת על בני האדם וכדומה. הוא כתב כי:
"הכרחי להדגיש שהתוצאות ממוטטות את האסטרולוגיה יותר ממה שנראה, היות והם תוקפים לא רק טענות של אסטרולוגים מסוימים אלא את הבסיס העמוק של כל תחום האסטרולוגיה עצמו."

למרות מכת המחץ הקטלנית שהנחית גוקלן על האסטרולוגיה בספרו, הוא לא היה מסוגל להניח לנושא. משהו בו המשיך לקוות שאולי, רק אולי, יש בכל זאת משהו מן האמת בתחום שגירה את סקרנותו מאז שהיה ילד קטן.

"…התשוקה לא עזבה אותי לרגע. בחנתי את הפינות הנסתרות ביותר בהורוסקופ כדי לפוצץ את החצ'קון האסטרולוגי ולנפץ את בועת גלגל המזלות, אבל אולי אחזה בי גם תקווה סמויה להיות אותה "תרנגולת חרוצה" שקפלר דיבר עליה, אשר בערמת האשפה המצחינה של האסטרולוגיה עשויה למצוא לפתע גרגר תירס – פנינה או גוש זהב – אם היא מחפשת ומנקרת מספיק זמן."

ומה היה אותו 'גוש זהב' שמצא גוקלן? ראשית, כמה מילים על העקרונות האסטרולגיה הבסיסיים.

שורשיה של האסטרולוגיה בבבל, באלף השלישי לפנה"ס: הבבלים הם אלו שהמציאו את מושג גלגל המזלות – ה'זודיאק' – שהוא חלוקה דימיונית של השמיים לשניים עשר מערכי כוכבים: תאומים, שור, טלה וכו'. אסטרולוגים מצרים הוסיפו את הרעיון לפיו למזל שעולה באופק בדיוק ברגע לידתו של אדם יש חשיבות קריטית למהלך חייו. מאוחר יותר נתווספו לאסטרולוגיה אלמנטים מהתרבות היוונית, כגון הקישור בין האלים וכוכבי הלכת, והתייחסות לארבעת היסודות – אדמה, אוויר, מים ואש.

המילה 'הורוסקופ' מציינת מפה המייצגת את מצב השמיים ברגע הלידה. מקור המילה 'הורוסקופ' הוא מהמילה הלטינית Hora, 'זמן' או 'שעה', שבתורה לקוחה מיוונית ושפות קדומות יותר, וקשורה גם למילה האנגלית Hour. לשם בניית ההורוסקופ יש לדעת את תאריך הלידה, שעת הלידה ומקום הלידה המדויקים. במפה מסומנים שתיים עשרה המזלות לפי מיקומם ביחס לאופק, וכל אחד מהם מציין תכונות אופי שונות. שניים עשר אזורים נוספים, המכונים 'בתים', מייצגים כל אחד תחום חיים שונה. השמש, הירח וכוכבי הלכת מסומנים גם הם לפי מיקומם ברגע הלידה, ולכל אחד מהם מיוחסות תכונות מיוחדות. מיקום גרמי השמים במזלות ובבתים השונים וכן הזוויות שביניהם, הם גורמים בעלי חשיבות רבה בניתוח מפת הלידה. המזל האישי שלנו הוא המזל שבו נמצאת השמש ברגע הלידה: דמיינו לעצמכם גלגל רולטה בעל שניים עשר חריצים, כאשר השמש היא בתפקיד הכדור הנוחת בחריץ מסוים אחד ברגע הלידה. המזל האישי מהווה רק מרכיב אחד מתוך עשרות רבות של גורמים שנלקחים בחשבון בעת ניתוח מפה אסטרולוגית מלאה. גורמים אחרים משתנים בטווח של ימים, שעות ואף דקות, כמו למשל "המזל העולה" – המזל שזורח באופק בעת הלידה – המתחלף אחת לשעתיים.

אפקט מרס

מחקריו של גוקלן העלו כי יש קשר סטטיסטי מובהק בין כוכב הלכת הזורח באופק או נמצא בשיא גובהו בשמיים – ובין סיכויי ההצלחה של אדם במקצוע שבחר לעצמו. אלופי ספורט, למשל, נולדו כאשר מאדים בדיוק זרח מעל האופק או עבר את שיא גובהו. אילו הייתה ההשפעה מקרית ואקראית לחלוטין, מאדים היה מופיע במפות הלידה של 17% מהלידות – ואילו המחקר העלה שבמקרים של ספורטאים מצטיינים, הוא מופיע בכ-22% מהמפות. קשר מובהק דומה נמצא גם בין מאדים ורופאים ואנשי צבא, בין צדק לבין שחקני תיאטרון, הירח וסופרים ובין שבתאי למדענים. השם שנתן גוקלן לממצא מפתיע זה היה 'אפקט מארס', הוא שמו הלועזי של מאדים.

אלו היו תוצאות מדהימות ומרעישות, אך גוקלן לא היה בטוח בעצמו.

"חיפשתי זמן רב ולבסוף מצאתי את גוש הזהב. לפחות אני מאמין שמצאתי. יחד עם זאת הייתי מודע בהחלט עד כמה בלתי סביר שזה נכון. האם יתכן שהפנינה שלי מזויפת? מעידה מחשבתית או תעתוע שרקח התת-מודע?"

הוא הבין כי הצעד המחייב הבא הוא לחזור על הניסוי בהקף גדול יותר. עם פרנסואז אשתו הוא אסף את פרטי לידתם של חמישה עשר אלף איש נוספים, וניתח אותם. את התוצאות פירסם בספרו השני: 'אנשים וכוכבים' (Hommes et les Astres). המסקנות היו חד משמעיות: המחקר הניב אותן תוצאות על פני חמש מדינות שונות, ועבור תאריכי לידה שהשתרעו בין 1800 ל-1930, וזאת למרות הבדלי שפה, תרבות והיסטוריה בין האנשים הנבדקים.

מחקרו המקיף של גוקלן הראה הקבלות מסויימות בין הממצאים לבין מאפיינים טיפוסיים שהאסטרולוגיה מייחסת לכוכבי הלכת השונים – אך מצד אחר, היו גם הבטים רבים שבהם לא ניכרה התאמה לאסטרולוגיה המסורתית. למשל, באסטרולוגיה המקובלת יש חשיבות גם לכוכב חמה, אורנוס, נפטון, פלוטו והשמש – אך לא נמצא קשר בין כוכבי לכת אלה ובין הצטיינות במקצועות. רק מיקומים מסוימים בשמיים הראו השפעה כלשהי, ולא אחרים, וגוקלן גם לא זיהה קשר בין הצטיינות מקצועית ובין הזוויות בין גורמי השמיים השונים.

נוסף על כך, הקשר האסטרולוגי נמצא רק לגבי אנשים מאוד בולטים בתחומם, כגון ספורטאים אלופים. לא נמצא כל קשר בין כוכבי הלכת לאנשים "ממוצעים", או אפילו ל"ספורטאים מן השורה". והמוזר מכל – הקשר נעלם לגבי אלה שנולדו לאחר שנת 1950 בקירוב.

גוקלן ניסה למצוא הסבר לתופעה. הוא החליט לבדוק האם יש קשר בין מצב גרמי השמים בזמן לידת תינוק, ובין מצב גרמי השמיים בזמן לידת הוריו. ושוב, בעבודה סיזיפית ומאומצת אסף עוד עשרים וחמישה אלף נתוני לידה של ילדים והוריהם. הממצאים שפורסו בספרו 'ההורשה הפלנטרית' (L'Heredite Planetaire) בשנת 1966 הראו כי הורים שירח, נוגה, מאדים, צדק או שבתאי היו באחד מאזורי המפתח בזמן לידתם – נטו"להוריש" יותר (באופן יחסי) אותו גרם שמיים גם לצאצאיהם! עצמת אפקט ה"הורשה" הייתה בערך מחצית מאפקט-מרס המקורי, והיא גדלה אם ברגע הלידה של שני ההורים הופיע אותו גרם שמיים באזור מפתח.

אפקט ההורשה סיבך את העניינים עוד יותר. איזה הסבר הגיוני אפשר למצוא לתופעה כה מוזרה? אם משהו עובר בין הורה לילדו, הרי שסביר להניח שיהיו אלה תכונות אופי, ולא הצלחה במקצוע ספציפי…

הגוקלנים הפשילו שרוולים שוב, ובמשך 10 השנים הבאות אספו כאלפיים ביוגרפיות של סופרים, ספורטאים, שחקנים ומדענים. בעזרת אנשים נוספים עברו על הביוגרפיות וחילצו מתוכן כחמישים אלף תכונות אופי. את החישובים שנועדו לאתר קשר סטטיסטי בין תכונות האופי של אותן דמויות מפורסמות ומיקום כוכבי הלכת ברגע לידתם עשה גוקלן בעזרת מחשב. ב-1978 התקבלו התוצאות: חיוביות! קשר מובהק נמצא גם בין תכונות אופי ובין מצב גרמי השמיים בזמן הלידה, גם ללא צורך במקצועות כמתווכים. יותר מכך, האפקט שנמצא היה כפול בעצמתו מאפקט מארס.

היבט נוסף שחשוב לתת עליו את הדעת הוא גודל האפקט, ולא רק מובהקותו ההסטטיסטית (הגבוהה). כשמטילים מטבע, הסיכוי לנבא בהצלחה את הצד שעליו יפול הוא חמישים אחוזים. גודלו של אפקט מארס עבור אנשים מצטיינים בתחומם שקול להטלת מטבע בסיכוי הצלחה של חמישים ושניים אחוזים. אם ניקח בחשבון שגוקלן בחן רק את האנשים המצטיינים בתחומם, שהם כשש אלפיות האחוז מהאוכלוסיה הכללית, נקבל שגודלו המשוקלל של אפקט מרס הוא 50.0001% בלבד. במילים אחרות, אם נשתמש ב"אסטרולוגיה החדשה" הזו, שעושה שימוש במיקומם של חמישה גרמי שמיים בלבד ברגע הלידה, נקלע בתחזיותינו טוב יותר מניחוש רק לגבי לקוח אחד מתוך מיליון.

הטיה קוגניטיבית

במילים אחרות, אפקט מארס אינו שימושי במיוחד בחיי היום יום. ובכל זאת, הממצאים הצליחו להטריד גם ספקנים קיצוניים במיוחד. למרות שהאפקט אינו גדול, הוא עדיין קיים: דהיינו, יש קשר בין כוכבי הלכת ואופיו של אדם. כיצד ייתכן הדבר? האם הפיזיקה כפי שאנו מכירים אותה עומדת לעבור טלטלה היסטורית?

במשך כ-40 שנה סערו הרוחות סביב מחקריו של גוקלן. היו שראו את הממצאים כאמיתיים, ראויים לבחינה מעמיקה, ושאולי מדובר בתופעה אמתית שניתן למצוא לה הסבר הגיוני. אחרים ראו אותם כמוטלים בספק, או כבלתי קבילים או אף בלתי ראויים להתייחסות נוספת. היו כאלה שחשבו שגוקלן שגה בניתוח הנתונים. אחרו חשדו בו ש'טיפל' במספרים כדי שיתאימו לתאוריה.

לפני שננסה להסביר את פשרו של אפקט מארס, הבה ננסה ראשית להבין מדוע אנשים כה רבים משוכנעים שאסטרולוגיה עובדת. ג'פרי דין, אחד מחוקרי האסטרולוגיה הבולטים של תקופתנו, הסביר זאת כך.

"נניח, לצורך הדוגמה, כי בני מזל אריה מתוארים כחמים, נדיבים, עצמאיים, ושונאים כשאומרים להם מה לעשות. אתה שואל 100 בני מזל אריה אם התיאור הזה מתאים להם. 90 אומרים שכן, והשאר אומרים שתלוי, אבל בדרך כלל כן. אתה ממשיך לחקור. נניח שאסטרולוגים אומרים שצמידות מאדים-נפטון מציינת אדם שהוא אידאליסט, שערכים כמו התחשבות בזולת חשובים לו. אתה שואל 100 אנשים שיש להם צמידות כזו במפת הלידה שלהם מה דעתם על אמירה כזו. 95 אומרים שזה נכון עבורם. אתה ממשיך במחקר. נותנים לך פרשנות של מפת הלידה שלך. האסטרולוג אומר לך למשל שיש לך חוש הומור טוב, ושלעתים אתה מוטרד מעניינים כספיים. באופן מדהים הכול מתאים! אתה משוכנע עכשיו שאסטרולוגיה עובדת. אין לך מושג איך היא עובדת, אבל זאת עובדה. אתה מסיק כי אלה שאינם מאמינים פשוט לא יודעים על מה הם מדברים."

במילים אחרות, השכנוע הוא תוצאה של הטיה תפיסתית סובייקטיבית. ניתן להוכיח זאת באמצעות ניסוי פשוט, שכמה וכמה חוקרים חזרו עליו לאורך השנים: החלפת הנתונים עם נתוני בקרה. למשל, החוקרים יכולים לשאול אם את אלה שאינם בני מזל אריה עד כמה התיאורים מתאימים להם. תוצאות הניסוי זהות תמיד: בעוד ש-90% מבני מזל אריה חשבו שהתיאור מתאים להם, גם 90% מבני המזלות האחרים חשבו כך. במילים אחרות, קיומו או העדרו של מזל אריה אינו משנה את נטיית האדם למזג חם, נדיב ועצמאי – ומפת לידה של מישהו אחר תתאים לו באותה המידה.

האסטרולוגים עצמם, מן הסתם, לא ששים לערוך ניסויים מסוג זה – אבל לעתים רוצה הגורל וניסוי כזה מתרחש גם ללא ידיעתם. האסטרולוג רוב האנד (Hand) כתב כך במגזין אסטרולוגיה –

"אני בטוח שכולכם חוויתם את התופעה הנוראית ומורידת המורל של הענקת קריאה מבריקה על בסיס תאריך לידה שגוי! זה אחד מהדברים הקטנים והמביכים הללו שאנחנו לא אוהבים לדבר עליהם. למרות זאת עלינו להודות ששגיאות כאלה הן תופעה אמתית."

האסטרולוג דונלד ברדלי (Bradley) עבר חוויות דומות, כנראה:

"כמה פעמים קרה לכם שעבדתם עם נתוני לידה שגויים ומצאתם התאמות מדהימות לחייו של הלקוח? כולנו התנסינו בחוויה המזעזעת הזו. תנו לי נתונים שקריים וסיכויים טובים שאהיה מסוגל למצוא פרמטרים תומכים בכך במפת הלידה, ועוד עם חיזוקים רבים שמראים עד כמה נפלא עובדת האסטרולוגיה. יותר מדי פעמים גילינו שמישהו נולד בעצם ב-1923 ולא ב-1924, או שבזמן הלידה נרשם PM במקום AM, או שזמן הלידה נרשם בשעון קיץ במקום בשעון חורף, וכו'. אך למרות שהמידע היה שגוי מיסודו, גלגלי מפת הלידה תקתקו בהצלחה לא פחותה. האם זה מדע? זו שאלה גדולה, ועליה יושב כל הערך של האסטרולוגיה."

אירוע מביך ומשעשע במיוחד בהקשר של החלפת נתוני לידה, והפעם בזדון, אירע כאשר חבר באגודת הספקנים של קנזס פנה למספר אסטרולוגים ידועים באזורו בקשר לייעוץ מקצועי. "אני חושב לעבוד עם ילדים ובני נוער", סיפר להם, וביקש לקבל חוות דעת על אישיותו והכוונה מקצועית על סמך נתוני הלידה שהעביר להם. אסטרולוג אחד החמיא לו כי הוא "נולד לשרת אנשים", והוסיף, "בעבר ניצלת את האנרגיות שלך בצורה טובה מאוד ולכן בחיים אלה יש לך הרבה מה לתרום. חייך יהיו מאוד מאוד חיוביים". אחרים כתבו כי "רק הנוכחות שלך לבדה יכולה לספק לאנשים אחרים אפקט מרגיע ממשי", "אתה יכול לשמש דוגמה", "עדין, נחמד ומתחשב בצרכי אחרים". אסטרולוג ידוע אחד ייעץ לו "להירגע בקשר לחרטות על דברים שהיה יכול לעשות יותר בעבר". הוא ציין "חוסר באגרסיביות", ועודד אותו לעבוד עם צעירים כי "יוכל להוציא מהם את תכונותיהם הטובות ביותר".

לרוע המזל, נתוני הלידה שסיפק להם אותו ספקן לא היו שלו, אלא של אדם בשם ג'ון גייסי. גייסי היה ליצן שהופיע במסיבות ימי הולדת של ילדים – אבל בכל זאת, ספק אם רצוי היה לעודד את גייסי לעבוד עם צעירים. גייסי היה רוצח סדרתי סדיסט במיוחד, שעינה ורצח שלושים ושלושה מבוגרים ובני נוער, והוצא להורג בשנת 1994. הכינוי שלו היה 'הליצן הרוצח'.

תיאוריית הזיוף

עם היסטוריה כה עשירה של כשלונות במבחנים וניסויים מבוקרים, קל להבין מדוע סירבו לקבל מבקריו של גוקלן את תוצאות מחקריו לגבי אפקט מארס. גוקלן, מצידו, היה פרגמטי ונכון לשתף פעולה עם המבקרים. בשנת 1982, לאחר בחינה יסודית של הטיעונים משני המחנות, סיכמו הפסיכולוגים האנס אייזנק ודויד ניאס ( Eysenck and Nias) את דעתם במילים הבאות:

"הגענו למסקנה ברורה כי המבקרים התנהגו לעתים קרובות בצורה בלתי רציונלית ולא מדעית, הפרו את העקרונות והכללים שהם עצמם קבעו, לא התייעצו עם הגוקלנים לגבי פרטי הבדיקות לפני ביצוען ולא דיווחו להם על נקודות חיוניות לגבי התוצאות. לא מצאנו כל התנהגות בלתי הולמת מסוג זה מצד הגוקלנים, ששמרו על התנהגות רגועה, רציונלית ומדעית, הגיבו לביקורות בבדיקה חוזרת של הנתונים ואף פעלו לאיסוף נתונים חדשים, לא משנה עד כמה מייגע היה התהליך שנדרש. אנחנו לא מרגישים שהקהילה ה"מדעית" מצטיירת באור חיובי מכל חילופי הדברים הללו."

אבל עם הזמן, החלו מופיעים סדקים בממצאיו של מישל גוקלן לגבי 'אפקט ההורשה': דהיינו, הקשר שבין מצב גרמי השמיים בלידת ההורה, וההצלחה המקצועית של ילדיו. ב-1976, חזרה על ניסוי ה"הורשה" המקורי, הפעם עם קרוב לעשרים אלף זוגות חדשים של הורים וילדיהם, הניבה תוצאות חלשות. חזרה נוספת ב-1984 עם שלושים ושלושה אלף זוגות לא הראתה שום אפקט. במילים אחרות, לא ברור אם אפקט ההורשה בכלל קיים.

חוקר בשם ארטל דווקא נמנה על תומכיו המקוריים של גוקלן. הוא הראה כי בחירה סלקטיבית ומוטה של תכונות האופי שחולצו מתוך הביוגרפיות עשויה להסביר את אפקט ההורשה. התכונות חולצו מהביוגרפיות לאחר שגוקלן ידע כבר מה מצב הכוכבים המתאים לכל מקרה, ומעבר לכך – הן עברו תרגום מצרפתית לאנגלית, עובדה שהשאירה מקום די נרחב לפרשנות. שני אלמנטים אלה עשויים לגרום, גם שלא במודע, להטיות בתרגום ובבחירה – וגוקלן עצמו הודה כי זו אפשרות קבילה. די בכך שרק אחת מכל שניים עשר תכונות תתורגם באופן שונה – כדי ליצור את כל האפקט הנצפה. ארטל ביקש מקבוצת סטודנטים לחלץ תכונות אופי מתוך אותן הביוגרפיות שעמן עבד גוקלן, אך בהבדל חשוב אחד: הסטודנטים לא ידעו בעת הניתוח מה מצב גרמי השמיים של כל אדם. השוואת הניתוחים חשפה כי גוקלן נטה לחלץ מהביוגרפיות תכונות רבות יותר שתואמות את מצב גרמי השמיים בשעת הלידה – מאשר כאלה שאינן תואמות אותו. הוא אף נטה לפסול תכונות שהראו התאמה נמוכה למצב הכוכבים. לעתים קרובות זה היה רק עניין של פרשנות, כמו למשל ההחלטה האם המונח "אקטיבי" המיוחס לכוכב לכת כלשהו – מתאים למונח "אנרגטי" שנמצא בתיאור הביוגרפיה, או שלא.

אם כן, ממצא הורשת התכונות – הופרך. נשארנו עם אפקט מרס המקורי: הקשר שבין כוכבי הלכת, והצטיינות במקצועות שונים. אם נניח שגוקלן אינו נוכל, ושהנתונים שבהם נעזר במחקריו אמתיים – איזה הסבר "ארצי" יכול להיות לממצאים המוזרים?

ג'פרי דין, חוקר האסטרולוגיה, הציע הסבר מעניין. הרעיון עלה במוחו בשנת 1991, לאחר שיחות שניהל עם גוקלן עצמו, עם ארטל ועם חוקר אסטרולוגיה נוסף בשם רודולף סמיט (Smith). באותו הזמן לא שיער ג’פרי כי בדיקת הרעיון תדרוש שמונה שנים, אבל כפי שניסח זאת: "זה כנראה גודל האתגר שמציבות חידותיו של גוקלן."

ג'פרי דין משער כי חלק מההורים זייפו את שעות הלידה של ילדיהם, ושינו אותן לשעות שבהן כוכבי לכת מסוימים נמצאים מעל האופק או ברום השמים. זיופים אלה, אם התרחשו באמת, הם אלה שיצרו את האפקט שזיהה גוקלן.

השאלה הראשונה היא – מה המוטיבציה לזיוף שכזה?

ובכן, מסתבר כי בתקופה בשה נולדו האנשים שעל נתוניהם הסתמך גוקלן במחקריו, המאה ה-19, האסטרולוגיה העממית נתנה דגש מיוחד לגרם השמיים שזרח מעל האופק או הגיע לשיא גובהו בשמיים בשעת הלידה. אמונה זו היתה ידועה ורווחת מאות שנים לפני שנמצא אפקט מרס, ולמעשה אין צורך להזדקק ללוחות שנה כדי לייחס משמעויות סמליות לזריחתו של גרם שמיים, או להגיעו לשיא מסלולו. גוקלן עצמו מציין בספרו Neo-Astrology כי הפרשנות האינטואיטיבית לגבי התכונות המיוחסות לגרמי השמים השונים לא השתנו הרבה מאז התקופה הבבלית, ועובדה זו משתקפת גם בשפה עצמה: המילה martial ('מלחמתי', Mars) משמשת לתיאור אנשי צבא וספורטאים. שחקני תיאטרון הם Jovial ('עליזים', Jupiter, צדק). מדענים הם Saturnine ('זועפים', Saturn, שבתאי) וסופרים יצירתיים הם Moonish ('חולמים בהקיץ', ירח).

במאה ה-19, היה מקובל למדי כי מקצועות נשארים במשפחה: הורים ציפו כי ילדיהם ימשיכו את המסורת המקצועית. אם האב היה איש צבא מצטיין, רצוי שהילד יוולד כשמאדים זורח – כדי שגם הוא יהיה איש צבא מצטיין בבוא היום. אתם אולי שואלים את עצמכם – מה הטעם לזייף את שעת הלידה? הזיוף הרי לא יזיז את הכוכבים ממסלולם! אם מיקומם לא היה מיטבי בשעת הלידה, דבר לא יוכל לשנות זאת, ולכן השפעתם המשוערת לא תתרחש בכל מקרה. טיעון הגיוני, אבל נראה כי היגיון אינו מסוג הדברים שמנחים אנשים במקרים שכאלה. שכן אם נמשיך באותו קו מחשבה, מה הטעם לדלג על המספר 13 במניין הקומות ולקרוא לה "קומה 14"? את מי בדיוק אנחנו מנסים לרמות?

מאידך, ייתכן וזיופים אלה של שעת הלידה נועדו גם כדי לשפר את התפישה העצמית של הילד בעתיד ותפישת החברה אותו, בבחינת זריעת "נבואה שמגשימה את עצמה". אם החברה רואה את המספר 13 כמביא מזל רע, עדיף לילד שלא יוולד בתאריך זה. על אותו משקל, אם הורים רוצים לכוון את ילדם להצטיינות בספורט למשל, עדיף שהוא והחברה יחשבו כי הוא נולד כשמאדים נמצא באזור השמיים – שכן כולם יודעים שמאדים עוזר להצטיינות בספורט. עדויות לזיופים נוספים "חסרי היגיון" אפשר למצוא בנתונים של תאריכי הלידה.

ג’פרי בחן את מאגר נתוני הלידה שבו השתמש גוקלן וגילה פערים מוזרים במספר הלידות שדווחו בתאריכים "רצויים" לעומת תאריכים "לא רצויים" לפי המסורת באותה תקופה. זינוק במספר הלידות אובחן בימי חג נוצריים, בימים של ירח מלא, בתאריך ה-7 בחודש, וכד', ולעומת זאת היתה נפילה נקודתית בדיווחי הלידות ב-13 בחודש, ב"ימי מכשפות", וכד'.

אגב, גם הפרסום נשאר במשפחה: רוב האנשים המפורסמים הגיעו מקומץ משפחות שהיו העשירות והמשכילות ביותר. ככל שהמשפחה הייתה מפורסמת יותר, כך גבר הלחץ על הילדים להמשיך את המסורת ולהצטיין באותו המקצוע שבחרו הוריהם. מעגל קסמים זה יכול להסביר מדוע אפקט מרס גדול במיוחד בקרב המפורסמים ביותר בכל תחום.

שאלה מתבקשת נוספת היא: כיצד ידעו ההורים מתי גרמי השמיים השונים זורחים או מגיעים לשיא גובהם בשמיים? ובכן גרמי השמיים הנכללים באפקט מארס – מאדים, הירח, צדק ושבתאי – הם בדיוק אותם גרמי שמיים הנראים בבירור בעין בלתי מזוינת. כוכב חמה, לעומת זאת, קשה מאוד לזיהוי בשל קרבתו התמידית בשמים לשמש המסנוורת, ואוראנוס נפטון ופלוטו חלשים מכדי שיהיה אפשר להבחין בהם בעין. ההורים לא היו צריכים אפילו להיות חובבי אסטרונומיה: כל הנתונים הרלוונטיים הופיעו בלוחות שנה פופולריים באותה העת.

כיצד מזייפים נתוני לידה? בקלות. באותם הימים דיווחו ההורים בעצמם על מועד הלידה למשרדי הרישום שבעיריה המקומית. הממצאים מראים כי שינוי תאריכי לידה לא היה מעשה נדיר, ויותר מכך, גם לא נדרשים "זיופים" רבים כדי לייצר את האפקט שגילה גוקלן: זיוף שעת הלידה באחת מתוך 30 לידות תספיק כדי ליצור את האפקט הזעיר.

השערת הזיוף מקבלת חיזוק נוסף כאשר בודקים בנתוניו של גוקלן ומגלים שאפקט מרס גדול יותר עבור שעות לידה עגולות, בהשוואה לשעות לידה שאינן עגולות. אין סיבה הגיונית לאפליה כזו אם היה מדובר בהשפעה אמיתית כלשהי. במקרה של זיוף, לעומת זאת, סביר להניח כי הורים יבחרו שעה עגולה שבה מצוי כוכב הלכת באזור הרצוי בשמים, ולא יטרחו לדייק יתר על המידה. כלומר, אחוז הזיופים במקרים שבהם שעת הלידה עגולה צפוי להיות גדול יותר, ולפיכך גודל אפקט מרס צפוי להיות גדול יותר בשעות עגולות – בהתאמה לממצאים.

האם האמונה באסטרולוגיה הייתה חזקה מספיק כדי לגרום לאנשים לטרוח ולזייף שעת לידה? השוואה למתרחש בימינו מראה שגם כיום, אנשים נוטים לפעול בהתאם לאמונות אסטרולוגיות. לפי האמונה היפנית, למשל, אישה שנולדה בשנת סוס האש תזכה לנישואים לא מאושרים, ועלולה אף לרצוח את בעלה. בשנת סוס האש האחרונה (1966) צנחו הלידות ביפן ב-25% לעומת השנים הסמוכות, חלקית בעקבות הפלות רבות מהממוצע. בדומה לכך, בסין נחשבת שנת דרקון-אדמה כשנה טובה לנישואין, לפריון ולעסקים חדשים. באחת משנות דרקון האדמה האחרונות (1988) נרשם זינוק של 25% במספר הלידות של סינים במלזיה ובסינגפור לעומת השנים הסמוכות לה. אם אנשים מגיעים עד לביצוע הפלות בהתבסס על אמונות אסטרולוגיות, לא יפתיע אם יסיטו מעט את שעת הלידה המדווחת.

תאוריית הזיופים מסבירה יפה גם את הדעיכה באפקט מארס לקראת שנות ה-50. עם השנים יותר ויותר לידות דווחו על ידי רופאים ולא על ידי ההורים, מה שהקטין מן הסתם את כמות הזיופים בשעות הלידה. בנוסף, התרבות מקרי ההתערבות הרפואית בתהליך הלידה (ניתוחים קיסריים למשל) הגדילה את כמות המקרים שבהם שעת הלידה מתועדת במדויק וללא שליטת ההורים.

בסך הכל תאוריה

במילים אחרות, אם ההשערה שהעלה ג'פרי דין נכונה – אפקט מארס מבטא תופעה חברתית תקופתית, ולא אמת אסטרולוגית. ג’פרי מסייג בזהירות, כי אחרי הכל, ההסבר שהעלה הוא רק תאוריה. למרות שהיא מתאימה יפה לכל המוזרויות שהתגלו בנתונים, עד שלא יתבצע מחקר חדש שינטרל את האפשרות לזייף את שעת הלידה, מדובר רק בספקולציה. על כן השאלה שעימה פתחתי את הפרק נשארה, לפחות במישור העקרוני – תקפה: אם ג'פרי דין טועה בהשערותיו, ומחקריו של מישל גוקלן אכן חשפו אמת עמוקה לגבי הקשר שבין כוכבי הלכת ובני האדם – האם תסכים הקהילה המדעית לקבל אותה? האם אוכל אני להביא את עצמי לזנוח את כל דעותי הספקניות הקודמות? זו שאלה שאני חושב שכל מי שמאמין בשיטה המדעית ובתאוריות המבוססות על תצפיות וניסויים, צריך לשאול את עצמו – מכיוון שההיסטוריה מלמדת אותנו שמדי פעם בפעם מתחוללות במדע 'רעידות אדמה' אדירות שכאלה, שינויי פרדיגמה סוחפים, שמכריחים את המדענים לשנות את תפיסת העולם שלהם: תורת הקוונטים, למשל, הייתה רעידת אדמה שכזו – ואפילו מדענים מבריקים כאלברט איינשטיין לא הצליחו להביא את עצמם להאמין בה, למרות ההוכחות הרבות לאמיתותה. אני לא חושב שהאסטרולוגיה, בהכרח, תוכיח את עצמה כ'רעידת אדמה אדירה' שכזו, אבל מי יודע…

מישל גוקלן עצמו החל לאסוף נתונים לצורך מחקרי המשך, אך מאמציו נקטעו באופן טרגי בשנת 1991. מישל גוקלן ומארי פראנסואז התגרשו שש שנים קודם לכן, וכעת גם נישואיו השניים של מישל עמדו בפני גורל דומה. שכנים הזעיקו כוחות כיבוי אש והצלה כדי לבדוק מדוע גוקלן לא עזב את מעבדתו במשך ימים מספר: הכבאים מצאו את החוקר על הספה, ללא רוח חיים, עם בקבוקון ריק של כדורי שינה ומכתב המסביר לאחותו את החלטתו לשים קץ לחייו בעקבות דיכאון שאחז בו.

מארי פראנסואז כתבה כך בעקבות מותו של בעלה לשעבר:

"עצוב לי ביותר שחוקר כה דינמי ורב תושייה ויתר לבסוף על הקריירה המאתגרת הזו בהתקף של דיכאון. (…) לא רק שהיה אחד מהאספנים המסורים והקפדנים ביותר בעולם של נתונים; הוא גם הבין עד כמה רבים הנתונים, החזרות והבקרות שנדרשים כדי להישמע משכנע מספיק בקהילה המדעית. כמובן, אחרי כל כך הרבה מאבקים שנוהלו בהצלחה מול יריבים שלא תמיד לחמו בצורה הוגנת ואובייקטיבית כמוהו, העייפות הכריעה אותו. התפרקות נישואיו השניים מן הסתם תרמה, מותירה אותו מבודד מדי רגשית."

וג'פרי דין הוסיף:

"בזמן שאסטרולוגים דיברו, ודיברו על דיבורים, מישל גוקלן עשה. מהמעבדה הזעירה שלו בסמטאות פריז, ייצרה עבודתו העצומה חידות מהפנטות שמבטיחות את מקומו בדפי ההיסטוריה. אם הוא ראה רחוק יותר מרוב האנשים, לא היה זה משום שעמד על כתפי ענקים, אלא משום שעמד על כתפי הנתונים. (…) הוא היה מודע תמיד לאפשרות כי הוא טועה, לעולם לא בטוח שיזכה לראות את החידה נפתרת, אבל תמיד מלא תקווה שיזכה. אבל זה לא קרה. כשהחדשות העצובות הגיעו לאוסטרליה הייתה זו שעת ערב מוקדמת בסיומו של יום חורפי חמים. במערב, שהדים אחרונים של שקיעה זהובה נטשו אותו, היה תלוי משולש נדיר של כוכבי לכת סמוכים זה לזה, כמו ראש חץ שמצביע אל מעבר לירח הבהיר לכיוון מזרח, שם עמד לזרוח שבתאי. כל חמשת גרמי השמיים של גוקלן, באזורי מפתח בשמים, מאירים את ההתחלה החדשה הזו. אם למלאכים בשמיים יש משרדים לרישום [תאריכי לידה], מוטב להם להיזהר."

יצירות אשר הושמעו בפרק:

https://soundcloud.com/nirsa/project-astrology-open

https://soundcloud.com/nirsa/project-astrology-chaser

[עושים היסטוריה] 160: הצונאמי שהציל חלום – על ספינות אדמה

מייקל ריינולדס הוא אדריכל גרוע ומסוכן – או גאון יצירתי ויוצא דופן…תלוי את מי שואלים. חלום חייו של ריינולדס הוא לתכנן מבנה אשר יהיה עצמאי לחלוטין ומנותק לגמרי מכל התשתיות: חשמל, מים, ביוב וכו'. רק 'ספינת אדמה' שכזו, מאמין ריינולדס, תוכל למנוע את האפוקליפסה האקולוגית המתקרבת. חלום זה עמד בסכנה לאחר שלילת רשיונו המקצועי ואיסור גורף מצד הרשויות להמשיך לעבוד על הפרוייקט. האם תצלחנה ספינותיו של ריינולדס להגיע לנמל מבטחים?

  • 0315: מייקל ריינולדס מסיים את לימודי האדריכלות – ומגלה עולם חדש של צמיגים ופחיות בירה ריקות…
  • 2248: חלק מלקוחותיו של ריינולדס מגישים כנגדו תביעות על רשלנות ורמאות – והוא מאבד את רשיונו לעסוק באדריכלות בניו-מקסיקו.
  • 3910: הצונאמי מכה באכזריות בקבוצת איי אנדמאן, וריינולדס מסייע למקומיים – ובעקיפין, מסייע גם לעצמו…

את הנושא לפרק בחר דולב גבע, שתרם לקמפיין מימון ההמונים של התוכנית. תודה לניר עמית שערכה את התחקיר, לדינה בר-מנחם על העריכה הלשונית, ולכפיר נח שערך את הפרק.

בפרק תוכלו לשמוע ראיון קצר עם קלי או'לוקלין, המגישה ומפיקת-המשנה של Curious Minds, הגרסא האמריקנית של עושים היסטוריה. קלי תספר על עצמה, וגם על הפודקאסט שהקימה לפני כחצי שנה: The Highly Sensitive Person Podcast.

גם הפעם, חידת מירוץ ויקיפדיה היא מירוץ בויקיפדיה העברית: אתם מתבקשים להגיע מהערך על בנייה ירוקה – לערך על העיירה הצרפתית רוקפור-סור-סולזון, בכמה שפחות דילוגים. מי שיוסיף תוכן לערך מסוג 'קצרמר' – יקבל בונוס: הדילוג הזה לא ייחשב במספר הדילוגים לפתרון. כדי לעשות לי את החיים קלים, אני מבקש שבפתרון שאתם כותבים בפורום שלנו, ציינו אם ערכתם את הערך או לא. בהצלחה לרצים! 

הודעות ועדכונים

הודעה חשובה למאזינים דרך iTunes, באייפון או במחשב: עקב תקלות טכניות בשירות אחסון הפרקים של התכנית, פתחתי ערוץ חדש לתוכנית ב-iTunes. אנא הרשמו לערוץ החדש כדי להנות מעדכונים שוטפים בעתיד: הערוץ הישן עדיין פעיל, אבל סובל מתקלות רבות ובעתיד הקרוב אפסיק לתמוך בו.

ההודעה תקפה גם למאזינים באמצעות מכשירי אנדרואיד: אנא חפשו את הערוץ החדש באפליקציה שלכם, או הזינו את כתובת ה-RSS ידנית. פרטים נוספים והסבר צעד-אחר-צעד, כאן.

האזנה נעימה,
רן


ספינות אדמה ובניה ירוקה, או – הצונאמי שהציל חלום

כתב: רן לוי

דמיינו לעצמכם את הסצינה הבאה. הקבלן ששכרתם כדי שיבנה את ביתכם, סיים את העבודה ולוקח אתכם לסיבוב בבית החדש. 'תשמעו,' הוא אומר לכם, 'הקירות קצת עקומים. התקרה – גם היא בזווית, אבל לא משהו רציני. אם יירד גשם חזק, יכול להיות שיהיו נזילות פה ושם. ושימו עין על הביוב, כדי שלא יעלה על גדותיו… אבל חוץ מזה, באמת, בובה של בית.'

איך הייתם מגיבים? אני חושב שאני יכול לנחש. בניית בית היא אולי הפרויקט הגדול ביותר שרוב האנשים ייקחו על עצמם במשך חייהם: מדובר בהשקעה אדירה של זמן, כסף ומאמץ. והבחירות…כל כך הרבה בחירות קשות! אני מכיר אנשים שבילו שבועות בהתחבטויות על צבע הבלטות בשירותים, והתייסרו סביב הדילמה שבין קירות בצבע לבן-קרם ולבן-שמנת. קבלן שימסור בית חדש במצב איום שכזה?… בואו נאמר שאני מכיר יסודות רדיוקאטיביים אקזוטיים מאד בעלי תוחלת חיים ארוכה יותר מתוחלת החיים של אותו קבלן.

גיבור פרק זה הוא אדריכל שנתבע על הרשויות מספר פעמים, ורישיונו המקצועי אף נשלל בעקבות רשלנות, שיש מי שכינו אותה 'רשלנות פושעת'. חלק לא מבוטל מלקוחותיו זכו לקבל בתים חדשים שהיו פחות או יותר במצב שתיארתי – ואולי אפילו גרוע יותר. ובכל זאת ,לא רק שלא ניסו לחנוק את אותו האדריכל – אלא יש ביניהם כאלה שמעריצים אותו ורואים אותו כסוג של נביא.

מייקל ריינולדס

מייקל ריינולדס (Reynolds) נולד ב-1945 בקנטקי שבארצות הברית. הוא למד אדריכלות באוניברסיטת סינסנטי, ואת הסטאז' עשה בחברת אדריכלים יוקרתית בלונדון. אך לניסיון המעשי שצבר במהלך העבודה הייתה דווקא השפעה הפוכה מהמצופה: ריינולדס גילה שהמקצוע שבחר אינו כה 'זוהר' ומעניין כפי שקיווה. העבודה היום-יומית במשרד שעממה אותו, והתכנונים שנתבקש לעשות היו סטנדרטיים וחסרי השראה. שבועיים בלבד מרגע שהחל לעבוד, החליט ריינולדס להתפטר. הוא הפסיק את הלימודים, עלה על אופנוע ושם פעמיו לאפריקה. לאחר הטיול הארוך החליט לשוב ללימודים ולסיים את התואר, אבל היה לו ברור שאדריכלות 'רגילה' אינה הסגנון שלו. תכנון מבנים גדולים ומרשימים לא עניין אותו, וכסף לא עשה לו את זה – הוא חיפש מטרה בעלת משמעות ערכית ומוסרית, מטרה שתאפשר לו לרתום את מה שלמד באוניברסיטה לטובת האנושות כולה.

בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים, הלכה וגברה בארצות הברית המודעות לחשיבות השמירה על אכות הסביבה. אנשים רבים החלו לגלות עניין במצב יערות הגשם של האמזונס ובבעלי החיים באפריקה, וגם כלי התקשורת החלו להעניק משקל רב יותר לנושאים סביבתיים ולהעלות כתבות ותחקירים שעסקו בהשפעות השליליות של זיהום סביבתי וניצול קלוקל של משאבים מתכלים. הערכים שעמדו בבסיס אותה תנועה ירוקה קסמו מאוד לריינולדס.

שתי כתבות טלוויזיה ספציפיות השפיעו עליו במיוחד. הראשונה הייתה כתבה שסיפרה על כריתת יערות מופרזת בצפון-מערב ארצות הברית והשפעתה השלילית על רמות הפחמן הדו-חמצני באזור. השנייה הייתה כתבה שעסקה בכמויות הגדולות של פחיות שתייה שליכלכו וזיהמו את רחובות הערים הגדולות. שתי הכתבות הללו התחברו במוחו של ריינולדס לרעיון בלתי שגרתי.

אביו של ריינולדס היה אוגר כפייתי: במרתף שמתחת לבית שמר ריינולדס האב אלפי צנצנות זכוכית ריקות, קופסאות וקרטוני חלב. כששאל אותו מייקל הצעיר מדוע הוא שומר את האריזות הריקות האלה – לא הייתה לאביו תשובה ברורה. משהו בתוכו אמר לו, טען האב, שלהשליך את האריזות הריקות יהיה בזבוז משווע, ושאולי יום אחד יימצא בהן שימוש. כשהיה ילד, ראה ריינולד במנהג המוזר הזה לא יותר מאשר סוג אספנות כפייתית – אבל כשהחל להתעניין בנושא איכות הסביבה, וצפה בכתבות בטלוויזיה, הבין בפעם הראשונה את המקור לתחושות אביו. ייצור פחיות שתייה הוא תהליך שצורך אנרגיה וחומרי גלם: אנרגיה וחומרי גלם שהולכים לאיבוד כשמשליכים את הפחיות אחרי שמשתמשים בהן פעם אחת בלבד. לא חבל?…

"היה לי ההיגיון הזה שאמר – 'אוקי, אם משמידים המון עצים כדי לבנות מהם בתים, ופחיות בירה ריקות נערמות ברחובות ובכבישים המהירים – למה שלא נבנה בתים מפחיות בירה?' זה הגיוני!"

ריינולדס לא רק חשב – הוא גם עשה. בשנת 1972 הוא אסף פחיות שתיה ריקות ונעזר בהן כדי לבנות מספר בתי שני-חדרים צמודי קרקע לא רחוק מהעיר טאוס (Taos) שבמדינת ניו-מקסיקו, בתים ייחודיים ומסקרנים שאף זכו לסיקור במספר כלי תקשורת. אך למרות שהיו עיתונאים שגילו התעניינות מסוימת ברעיונותיו של ריינולדס, הם תייגו את עבודותיו כסוג של 'בנייה היפית': רעיון יפה ואצילי – אבל נאיבי, לא ישים במציאות ובטח לא כזה שיכול להוות אלטרנטיבה אמתית לבנייה סטנדרטית.

אך אם רעיונותיו של ריינולדס היו, אולי, 'היפים' ונאיביים – המבנים שתכנן והקים היו מושתתים על עקרונות אדריכליים מבוססים היטב. קירות הבתים, למשל, היו מעוגלים כיוון שצורה זו מאפשרת לקיר לתמוך במשקל רב יותר מאשר קיר ישר. האוויר שבפחיות הריקות שימש כבידוד תרמי לא רע ושמר על הטמפרטורה בתוך הבתים יציבה למדי. כנראה שאי אפשר לבנות גורדי שחקים מפחיות בירה ריקות, אבל הבתים שהקים בשנות השבעים הוכיחו את עצמם כיציבים ועמידים – ואחד מהם, למשל, עדיין עומד על תילו, במצב טוב, מאז שנת 1972: למעלה מארבעים שנה. ריינולדס עצמו התגורר באחד מאותם בתים במשך תקופה ארוכה.

בניה ירוקה

ריינולדס לא היה האדריכל היחיד שהושפע מרעיונות ירוקים. החל משנות השבעים הלכה המודעות הסביבתית וחדרה גם ל'מיין-סטרים' של עולם הבנייה. אדריכלים רבים החלו לשלב במבנים שתכננו אלמנטים ידידותיים לסביבה – כגון שימוש בחומרי בנייה מקומיים במקום כאלה שיש לשנע אותם מרחוק, תאורה שמנצלת בחכמה את אור השמש, מחזור פסולת הבנייה וכדומה. אבל שילוב של אלמנטים ירוקים בבנייה סטנדרטית אינו קל, מכיוון שמתכנן הבניין נאלץ להתמודד עם מגוון גדול של אילוצים ושיקולים – ששמירה על איכות הסביבה היא רק אחד מהם. לדוגמא, שילוב של פאנלים סולאריים כמקור לאנרגיה חשמלית מייקר במידה מסויימת את עלות הבנייה ביחס לבנייה רגילה: אמנם בטווח הארוך השימוש באנרגיית השמש חוסך כסף, אבל לא תמיד קל לשכנע את הלקוח לפתוח את הארנק היום בתמורה לרווח עתידי 'על הנייר'.

זאת ועוד, האפקטיביות המעשית של שילוב אלמנטים ירוקים בתוך מסגרת של בנייה סטנדרטית אינה גבוהה במיוחד. למשל, מחקרים שנעשו על מבנים שתוכננו לפי תקן בשם LEED, שנחשב כיום כאחד התקנים המובילים בארצות הברית לבניה ירוקה, הראו שבחלק לא מבוטל מהמקרים מבנים אלה אינם חסכוניים בחשמל ביחס למבנים שאינם עומדים בתקן. אמנם יש לבניה הירוקה יתרונות אחרים – למשל, מי שעובדים וגרים בבתים כאלה בדרך כלל מרוצים ושמחים לעשות כן יותר מהממוצע – אבל עבור מייקל ריינולדס, זה פשוט לא היה מספיק. הוא האמין שכדי למנוע את האסון האקולוגי ההולך ומתקרב שראה לנגד עיניו, יש לנקוט בצעדים החלטיים ודרמטיים הרבה יותר.

עם הזמן, הרעיון המקורי לנצל פחיות בירה ריקות כחומר גלם לבנייה ירוקה השתכלל והתפתח במוחו של ריינולדס, לרעיון גרנדיוזי ושאפתני יותר: מבנה שיהיה מסוגל לספק את כול צרכיו באופן עצמאי. מבנה שכזה יהיה כמעט 'חלק מהטבע': הוא לא יצרוך משאבים מתכלים כגון נפט ופחם לחימום בחורף וקירור בקיץ, ולא יזהם את הסביבה בביוב. מבנה שכזה יהיה מנותק לחלוטין מהתשתית העירונית, ויעמוד ברשות עצמו כמו ספינה המפליגה לבדה בלב-ים. זהו גם מקור השם שהעניק ריינולדס למבנה שעליו חלם: 'ספינת אדמה', Earthship.

ספינות אדמה

השאלה המתבקשת היא – עד כמה קשה לבנות בית שכזה? על פניו, זה לא נשמע כמו אתגר מורכב במיוחד: הרי חשמל, ביוב ומיזוג הם המצאות מודרניות, ולכל אורך ההיסטוריה נבנו בתים ללא אף אחת מהתשתיות האלה. במקומות רבים בעולם, למשל כפרים נידחים באפריקה, עדיין בונים המקומיים מבנים 'עצמאיים' שכאלה – בהעדר כל ברירה אחרת, מן הסתם.

אך זו לא הייתה כוונתו של ריינולדס. כל אחד יכול לבנות בקתת קש ולקרוא לה 'בית' – אבל מי מאיתנו יירצה לגור בבית ללא חשמל או מים זורמים? כולנו יודעים איך זה לחיות בתנאים כאלה. אני עשיתי את הטירונות שלי בקורס טיס. טירונות של חיל האוויר היא אתגר פסיכולוגי מיוחד במינו: כולם מסביבך משתכשכים בבריכה של הבסיס, ורק אתה עושה את הצרכים בשירותי בול פגיעה. ובכל זאת, אני מוכן לחיות בלי ביוב, לא להתקלח שנתיים ואפילו להסתדר בלי מיזוג לכמה שעות – אבל בלי חשמל אין לי אינטרנט, וכאן אני מותח את הקו. ריינולדס ידע שכדי שספינות האדמה לא ייוותרו בגדר קוריוז בלבד, הוא לא יכול להסתפק בארבעה קירות וגג: עליו להעניק לדיירים תנאי חיים מודרניים, על כל המשתמע מכך – אספקת חשמל סדירה, מים נקיים, סילוק של מי שפכים וכדומה.

לכל אתגר שכזה היה פיתרון, כמובן: את החשמל ניתן להפיק משמש ומרוח, בביוב ניתן לטפל באמצעות מתקני מחזור, מים אפשר לשאוב מבארות וכולי. השאלה הגדולה הייתה האם ניתן לשלב את כל הטכנולוגיות השונות האלה יחד בתוך מבנה אחד בצורה יעילה ומעשית?

דוגמה לסימן שאלה שכזה היה רצונו של ריינולדס להיעזר בצמיגי מכוניות משומשים כחומר בנייה. צמיגים משומשים נחשבים למפגע אקולוגי חמור ביותר במעלה במדינות מתועשות: מיליוני צמיגים משומשים מצטברים בערמות ענק במזבלות, מהווים מדגרות ליתושים, עכברושים ושאר מזיקים – וקשה מאד למחזר אותם או לקבור אותם באדמה. בנוסף, אם מצבור צמיגים שכזה מתלקח – קשה מאד לכבות אותו והוא עשוי לפלוט עשן רעיל ומסוכן במשך חודשים ארוכים. מייקל ריינולדס תכנן לבנות את קירות הבתים שלו מצמיגים ממולאים באדמה דחוסה, שיונחו זה על גבי זה ויכוסו בטיט, כך שחיצונית ייראו כמו קיר רגיל לגמרי. הצמיגים המלאים והכבדים יציבים מספיק כדי לתמוך במשקל המבנה. על ידי השימוש בצמיגים יוכל ריינולדס ליהנות מחומר בנייה זול וזמין מחד, ולסייע בפתרון הבעייה האקולוגית של מצבורי הצמיגים מאידך: שתי ציפורים במכה אחת.

זו הייתה התאוריה, בכל אופן. בפועל, כפי שציינתי קודם, בבנייה רגילה זמינות ועלות חומר הבנייה הם רק אחדים מתוך מגוון אילוצים ושיקולים שהאדריכל עומד בפניהם בשעת התכנון. שיקולי חוזק המבנה ועמידות לאורך זמן, למשל, הם שיקולים נוספים שמגבילים את בחירת חומרי הבנייה שעומדים לרשותו. מי מבטיח שקירות הצמיגים יהיו חזקים מספיק כדי לתמוך במשקל המבנה גם לאורך שנים רבות? מה יקרה אם יתגלה שבמרוצת הזמן צמיגי הגומי מתפוררים, מחלישים את הקירות – והמבנה כולו יקרוס ויתמוטט על ראשם של הדיירים? מה יקרה אם נזילות סמויות בימי גשם יפוררו את האדמה הדחוסה שבתוך הצמיגים וייאלצו את הדיירים לבנות את הקירות מחדש כל מספר שנים?…

אלו רק מקצת השאלות שעליהן לא היו למייקל ריינולדס תשובות, כיוון שלא היה לו ניסיון מספיק כדי לענות עליהן. הדרך היחידה לצבור ניסיון שכזה היא לתכנן מבנים שכאלה, לבנות אותם – ולבחון את התוצאות בשטח. ריינולדס החליט להיות 'שפן הניסיונות' של עצמו. הוא רכש עשרים דונם של קרקע ליד טאוס שבניו-מקסיקו, והקים שם ספינת אדמה ניסיונית. הוא התגורר במבנה, ולמד על בשרו מה עובד ומה לא.

אך מבנה בודד אינו מספיק כדי שניתן יהיה להסיק בעזרתו מסקנות אמינות, וריינולדס היה זקוק לשפני ניסיונות נוספים שיסכימו לחיות בספינות האדמה שלו ולבחון את הרעיונות החדשניים הלכה למעשה. למזלו, היו לא מעט אנשים שהסכימו להיות שפני ניסיונות שכאלה. אשתו של ריינולדס העידה, בראיון לסרט תיעודי, שמייקל משך אליו כל מיני אנשים בלתי שגרתיים. חלק מהסיבה לכך היא אולי המראה החיצוני שלו, השונה בתכלית מהסטריאוטיפ המקובל של אדריכל מעונב ולבוש בקפידה: ריינולדס מזכיר יותר הומלס… יש לו שיער לבן ארוך ופרוע, זיפים ארוכים ומוזנחים למראה, והוא לובש בגדים מרושלים שנראו כאילו קנו אותם בחנות יד-שניה – כנראה מכיוון שריינולדס אכן קנה את הבגדים שלו בחנויות יד שניה. אלמנט נוסף בכריזמה המיוחדת של ריינולדס היא הלהט הכמעט-דתי שהוא משדר כשהוא מספר על ספינות האדמה ועל הצורך הנואש, כפי שהוא ראה זאת, למנוע מהאנושות להרוס את כדור הארץ. אשתו מתארת אותו כעקשן ואובססיבי – וזו אשתו הנוכחית, שהיא הרביעית במספר. מעניין מה חשבו עליו שלוש נשותיו הקודמות…

אך מבנה האישיות הבלתי שגרתית הזו, שילוב מרתק של נאיביות היפית, יצירתיות אמנותית ומעשיות הנדסית – קסם מאוד לאנשים שחיפשו חיים 'מחוץ לקופסא'. לקוחותיו של ריינולדס, האנשים שחיו בספינות האדמה הנסיוניות שלו, היו אנשים שכמוהו התאהבו בעצמאות ובחופש המוחלט שמעניק בית שאינו קשור לתשתית עירונית. אנשים שהאמינו בשמירה על הסביבה, היו מוכנים להקריב חלק מהנוחות האישית שלהם עבור הרעיונות הירוקים. גם לשיקולים כלכליים היה מקום, כמובן, אבל סביר להניח שלא הם דחפו את האנשים שרכשו ספינות אדמה לעשות כן, שכן למרות שחלק מחומרי הבנייה, כדוגמת הצמיגים והאדמה שממלאת אותם, הזולים מאוד – עדיין יש צורך כמויות לא מבוטלות של עץ, בטון, פלדה, זכוכית ושאר חומרי בנייה מסורתיים יותר. בנוסף, הביוב הממוחזר, החשמל הסולארי ושאר האלמנטים ה'ירוקים' בבנייה מחייבים שימוש בצנרת מיוחדת, בשבשבות ובפאנלים סולאריים יקרים. גם תחזוקת הצנרת, המשאבות והפאנלים אינה זולה, כך שבסופו של יום, עלות הבנייה של ספינת אדמה נמוכה בסך הכל בשליש עד רבע מעלות בניית בית רגיל: לא הבדל של שמים וארץ.

את מקום הרווח הכלכלי החליף, בקרב לקוחותיו של ריינולדס, רווח חברתי. חלקת האדמה הגדולה שרכש בניו-מקסיקו הפכה לשכונה של ספינות אדמה, שתושביה – זוגות צעירים, אמנים ומוזיקאים – התגבשו לכדי קהילה הדוקה בעלת עקרונות ואידיאלים משותפים באופן שמזכיר, אולי, את רוח ההתיישבות הקיבוצית אצלנו לפני שישים שנה. אותם 'מאמינים' שהתגבשו סביב ריינולדס בטאוס הם, במידה רבה, האנשים שליוו אותו ותמכו בו – גם בשנים מאוחרות יותר, בתקופה קשה שבה נראה היה שמיזם ספינות האדמה שלו עומד לטבוע כמו ספינה עשויית עופרת.

מאסה תרמית

התמיכה, העידוד ובעיקר נכונות הלקוחות לשמש כ'שפני נסיונות' לרעיונותיו של ריינולדס, אפשרו לו לצבור את הניסיוןשהיה זקוק לו. כל טעות או או תקלה שנתגלו בבית מסוים אפשרו לריינולדס לשדרג את התכנון העקרוני ולעדכן אותו כך שהבתים הבאים שייבנו יהיו מוצלחים יותר, ועם הזמן הבשילו הרעיונות השונים והשתלבו זה עם זה לכדי 'תבנית' סטנדרטית הכוללת תשתיות חשמל, מים, ביוב ובקרת אקלים – שכולן עצמאיות ואינן קשורות לתשתיות העירוניות המקובלות.

מי גשמים ושלגים, למשל, נאספים במרזבים אל מאגר מרכזי, ומשם נשאבים אל הברזים בתוך הבית. מים אפורים, המים היוצאים מהכיורים, ממכונת הכביסה וממדיח הכלים, עוברים סינון ומולכים אל גינות שבהם גדלים עצי פרי וצמחי מאכל אחרים. הצמחים ואדמת החצץ שבגינה מנקים עוד יותר את המים – אשר משמשים בהמשך בניאגרה שבאסלת השירותים. מי הביוב שעוזבים את השירותים עוברים למסננים שמטהרים אותם, ומשם לתאים בוטניים נוספים שמנטרלים רמות חריגות של חנקן במי הביוב לפני העברתם לבורות ספיגה, שם הם מחלחלים בחזרה לאדמה. חשמל מיוצר באמצעות לוחות סולאריים ושבשבות רוח ונאגר במצברים, ודוד שמש מספק מים חמים למקלחת. גנרטור הפועל על דלק ובלוני גז טבעי מהווים גיבוי לחשמל ולחימום המים בימים מעוננים.

בקרת אקלים היא אתגר משמעותי במיוחד. לא כיף לחיות בבית אשר הופך לתנור לוהט בקיץ ולפריזר קפוא בחורף, ועל כן לשמירה על טמפרטורה פנימית סבירה יש חשיבות אדירה מצד נוחות הדיירים. בבית רגיל אפשר להיעזר במזגנים ובתנורים כדי לווסת את הטמפרטורה הפנימית – אך בספינת אדמה מכשירים אלה אינם באים בחשבון. תנורים ומזגנים הם, באורח מסורתי, מצרכני החשמל הכבדים ביותר ברוב משקי הבית. בספינת אדמה שאמורה לקבל את כל אספקת החשמל שלה מאנרגיה סולארית או מאנרגיית רוח – סביר להניח שלא ניתן יהיה להפעיל אותם לאורך זמן. אין מי שהיה שמח אם ביום מעונן, למשל, עליו לבחור בין המזגן לבין הטלוויזיה כיוון שאין מספיק חשמל כדי להפעיל את שניהם בו זמנית…

באדריכלות, עקרון בקרת אקלים בסיסי מושתת על שליטה בזרימת חום ומעברו בתוך מבנה. 'חום' הוא המושג המתאר מעבר אנרגיה מגוף אחד לגוף אחר. דמיינו לעצמכם את החום כנוזל הזורם ממקום למקום, ועובר בתוך החומר כמו מים דרך ספוג: זה אינו התיאור הפיזיקלי הנכון, אבל ההקבלה של חום למים זורמים נוחה מאוד לצורך ההסבר.

יש שתי דרכים עיקריות שבעזרתן ניתן לשלוט על זרימת חום. הראשונה היא בידוד, או מניעה של זרימת החום. יש חומרים שמוליכים חום בצורה גרועה, ומונעים ממנו לזרום ולעבור דרכם – כמו האופן שבו ניילון אטום למים. קלקר וצמר סלעים – סוג של סיבים מלאכותיים – הם דוגמות לחומרי בנייה מבודדים. בית עטוף בשכבה טובה של בידוד לא יושפע, באופן יחסי, משינויי טמפרטורה חיצוניים – והטמפרטורה הפנימית שלו תישאר קבועה גם אם בחוץ יהיה חם או קר מאד.

אך בידוד בלבד – גם אם מוצלח ואכותי – אינו מספיק. בידוד עובד בשני כיוונים: באותו האופן שבו הוא מונע מחום לזרום לתוך הבית – הוא גם מונע ממנו לעזוב אותו. אם הבית מתחמם כתוצאה מבישול, או אפילו בעקבות החום שנפלט מגופם של הדיירים, הבידוד לא יאפשר לו להתקרר.

לשם כך מגייסים האדריכלים לעזרתם עקרון פיזיקלי נוסף – 'מאסה תרמית'. המושג 'מאסה תרמית' מתאר יכולת של חומר כלשהו לספוג ולאצור חום, והוא שונה במהותו מבידוד. חומר מבודד מונע מהחום לזרום דרכו, בעוד שחומר בעל מאסה תרמית גדולה אוגר בתוכו את החום לאורך זמן – ואז משחרר אותו, גם כן לאורך זמן. אם באנלוגיה למים הבידוד התרמי שקול לניילון אטום שמונע ממים לעבור מצד לצד, אזי חומר בעל מאסה תרמית גבוהה הוא כמו מיכל מים גדול: אפשר למלא אותו במים בבוקר, ולצרוך ממנו את המים בערב. למאסה תרמית יש מקום חשוב בעולם הבנייה, ובחירה חכמה של החומר שממנו ייבנה בית עשויה לחסוך לדייריו כסף רב. במקומות קרים, למשל, ניתן לתכנן את הבית כך שהקירות ייספגו את אור השמש ואת החום שמייצרת פעילות הדיירים בתוך המבנה ביום – וייפלטו אותו באטיות במהלך הלילה. באופן זה תנודות הטמפרטורה בתוך הבית מתונות ביחס לשינויי הטמפרטורה החיצוניים, ואין צורך בהשקעת אנרגיה רבה כדי לחמם או לקרר אותו.

כאמור, שני העקרונות האלה – בידוד ומאסה טרמית – מוכרות לאדריכלים מזה זמן רב. האתגר שעמד בפניי ריינולדס היה ליישם אותן באופן יעיל ומושלם דיו כדי שלא יהיה צורך כלל בחימום וקירור באמצעות מכשירים זוללי חשמל.

את המאסה התרמית הדרושה לו קיבל משני מקורות. הראשון הוא הצמיגים המלאים באדמה דחוסה שבהם השתמש כדי לבנות את הקירות. אדמה דחוסה היא בעלת מאסה תרמית מצוינת, והקירות העבים אוגרים היטב את החום שעובר דרכם. המקור השני הוא הקרקע שעליה עומד המבנה, וגם אותה אפשר לדמות ל'מיכל חום' גדול: הטמפרטורה מתחת לפני השטח קבועה למדי, כחמש עשרה מעלות צלזיוס, ושינויי הטמפרטורה החיצוניים בקיץ ובחורף כמעט ואינם משפיעים עליה. ספינת אדמה היא מבנה נמוך ש'מחבק' את הקרקע, וכך היא נהנית מהיציבות התרמית שמספק לה כדור הארץ. הגג עטוף בחומר מבודד כדי למנוע מאור השמש לחמם מאוד את הבית בימים בהירים, וחלונות זכוכית גדולים קולטים את קרני השמש ומחממים את הבתים בימים קרים.

ריינולדס שילב בספינות האדמה גם מנגנון איוורור המעניק לדיירים שליטה נוספת על האקלים שבמבנה. בצד אחד של הבית, בתקרה, ישנו צוהר – ובצד השני של הבית, ברצפה, פתח שני. אוויר חם המצטבר בתוך הבית נוטה לעלות מעלה ועוזב דרך הצוהר – ואת מקומו תופס אוויר טרי שנכנס לבית דרך הפתח הנמוך בצד השני. בדרכו פנימה, האוויר הנכנס עובר מעל האדמה הקרירה – וכך מתקבלת בתוך הבית זרימה טבעית של אוויר קריר, שהדיירים יכולים לשלוט על עצמתה באמצעות פתיחת הצוהר בתקרה וסגירתו: מזגן טבעי, אם תרצו.

ההתרסקות

לאורך שנות השמונים הלך וגדל המוניטין של ריינולדס בקרב פעילי אכות הסביבה. כלי התקשורת גילו עניין רב יותר בספינות האדמה שלו, במיוחד לאחר שכוכב טלוויזיה אמריקני בשם דניס וויבר (Weaver) שכר את שירותיו לצורך הקמת ספינת אדמה ענקית בסכום של למעלה ממיליון דולר. אך למרות שספינות האדמה השתפרו והשתכללו במרוצת הזמן – מעמדו המקצועי של ריינולדס בעולם האדריכלות ולך והורע.

האבולוציה ההדרגתית שאיפשרה לריינולדס לשפר את ספינות האדמה שלו הייתה כרוכה בלא מעט ניסוי וטעיה. וכשאני אומר 'טעיה', אני מתכוון לפשלות שאדריכלים אחרים היו אולי עומדים לדין בגללן. למשל, סיפרתי קודם על חלונות הזכוכית הגדולים שמסייעים לחימום המבנה בחורף. באחת מספינות האדמה, משהו במיקום או בזווית שבה הוצבו החלונות היה שגוי והתוצאה הייתה שמיקוד קרני השמש באחד החדרים היה כה חזק, עד שמכונת כתיבה שעמדה על שולחן נמסה מהחום… ריינולדס עצמו הודה שרק במזל אף אף אחד לא השאיר תינוק בעריסה באותו החדר.

ריינולדס גם הסתבך בתביעות משפטיות שהגישו כנגדו מספר לקוחות לשעבר, במגוון תלונות ותואנות. למרות שרוב לקוחותיו של ריינולדס הבינו את אופיין הניסיוני של ספינות האדמה – היו כאלה שלא קיבלו בהבנה את הגגות הדולפים, השירותים הסתומים או בעיות רבות נוספות שנתגלו במבנים לאורך השנים, ודרשו פיצוי. תביעות אחרות עסקו בנושא הבעלות על האדמה. רוב ספינות האדמה הוקמו על חלקת האדמה שרכש ריינולדס ליד העיירה טאוס, והיו אמורות לעבור לבעלותם של הלקוחות – אך ריינולדס, מסיבה לא ברורה, דחה את מועד העברת הבעלות למועד מאוחר יותר שלא היה מקובל עליהם. במקרים אחרים עסקו התביעות בעלויות הבנייה, שהתבררו כגבוהות יותר מהעלות שעליה הצהיר ריינולדס במקור. לקוחות כועסים אלה הגישו תלונות כנגד ריינולדס למועצת התכנון והבנייה המקומית בניו-מקסיקו.

כמות התלונות כנגד ריינולדס והדיווחים על תקלות ובעיות בספינות האדמה הגיעו לרמה שאילצה את הרשויות בניו-מקסיקו להתערב. חלק מתפקידן של מועצות התכנון והבנייה הוא לוודא שאכות הבנייה בשטחן עומדת בסטנדרטים מסוימים של תכנון ובטיחות – וספינות האדמה לא עמדו בסטנדרטים האלה, כמובן. ריינולדס לא התווכח עם העובדות. הוא הצהיר בפה מלא ששבר את כל התקנות, החוקים והנהלים הקיימים – שהרי זה כל עצם העניין כשמנסים ליצור משהו חדש לגמרי, סגנון בנייה ששונה באופן מהותי מהסגנון הקיים. לרוע מזלו, פקידי הרשות לא היו מוכנים לקבל את הסבריו – וקשה להאשים אותם: אחרי הכל, אם כל אדריכל ייתרץ תכנון גרוע שלו ב'ניסוי וטעיה', הלקוחות הם אלו שייפגעו.

בשנת 1990 נאלץ ריינולדס לוותר על הרשיון שלו לעשות באדריכלות בתחומי ניו-מקסיקו. זו ודאי הייתה פגיעה לא נעימה בגאווה המקצועית שלו – אבל לא השפיעה על העבודה בפועל: ריינולדס המשיך להקים את ספינות האדמה, ונתן לאנשים אחרים לחתום על הניירות והמסמכים. המכה הכואבת באמת נחתה עליו ב-1997, כשקיבל צו המורה לו להפסיק באופן מיידי את הבנייה של כל ספינות האדמה. פקודה זו שמטה את הקרקע מתחת לרגליו. ללא היכולת לבנות ספינות אדמה חדשות, נעלם גם הבסיס הכלכלי של הפעילות כולה: ריינולדס נאלץ לפטר כמעט את כל העובדים בחברת הבנייה שלו.

זו הייתה נקודת השפל העמוקה ביותר בקריירה של מייקל ריינולדס. בתוך פחות מעשור הוא הפך מגיבור ופורץ דרך בעולם האדריכלות הירוקה – למי שמואשם בנוכלות וברשלנות מקצועית הגובלת בפלילים. ההתרסקות הכלכלית שהתלוותה אל ההתרסקות המקצועית עירערה אף היא את בטחונו העצמי של ריינולדס.

שתי ברירות עמדו בפניו. הראשונה הייתה לוותר: להתקפל בפני ועדת התכנון והבניה, ולקבל עליו את כל המגבלות, החוקים והתקנות המקובלים. משמעות החלטה זו תהיה לא רק ההכרח להתמודד עם הר הבירוקרטיה האינסופית שריינולדס, כפי שניתן לנחש מההיכרות עם אופיו המרדני, לא סבל – אלא גם איבוד חלק ניכר מהיכולת שלו לנסות רעיונות חדשים וטכניקות פורצות דרך בספינות האדמה. הבררה השנייה הייתה להמשיך להילחם: לגרור את רשויות התכנון לבתי משפט שנה אחר שנה, ולהמשיך לעמוד על זכותו לנסות ולהציל אל כדור הארץ מעתיד קודר של דלדול משאבים וזיהום סביבתי חמור. ריינולדס שקל את שתי האפשרויות שעמדו בפניו, הפך וחכך בדעתו – ואז קיבל החלטה.

הוא החליט לוותר.

ריינולדס היה אולי חולם, לוחם ומורד – אבל הוא היה גם מציאותי. הוא הבין שאם יחליט להמשיך ולהילחם על דיעותיו בבתי המשפט, לא ישיג דבר. כל הכסף המועט שעוד נותר לו יתבזבז על שכר טרחה של עורכי דין, וזמן יקר יתבזבז על דיונים משפטיים והמתנה לתוצאות ערעורים – במקום שישקיע אותו בבניית ספינות אדמה חדשות. על כן החליט ריינולדס לבלוע את גאוותו, וחזר אל מועצת התכנון כש'זנבו בין רגליו'. הוא הסכים לעמוד בכל התקנות והנהלים – או כפי שהוא תיאר זאת, 'חרא אינסופי של סוסים' – כדי לזכות באישור הבנייה הנכסף. הוא שכר מהנדסים שיבצעו תכנון שכונתי מסודר, הביא פקחים שיאשרו את התקדמות הבנייה, ואפילו אריכאולוגים שיסרקו את השטח כדי לוודא שאין בו ראשי חץ אינדיאנים עתיקים.

ריינולדס הוציא מכיסו עשרות אלפי דולרים כדי למלא אחר הדרישות והנהלים – אך עיקר ההתמרמרות שלו כנגד הרשויות הייתה עקב איבוד החופש שלו להיכשל. התקנות החדשות הגבילו אותו לדגם סטנדרטי של ספינת אדמה, ומנעו ממנו לנסות רעיונות חדשים שאולי היו נכשלים באופן מביש – אבל היו גם עשויים לשפר את המבנים ולהפוך אותם למעשיים, נוחים ואקטרקטיבים יותר גם לציבור הרחב. ריינולדס ציין לא אחת את האירוניה שבעובדה שארצות הברית העזה לנסות בניו מקסיקו את הפצצות האטומיות הראשונות שלה – אבל אינה מעיזה לתת לו לנסות ולהתקין שירותים טובים יותר בספינות האדמה שלו. מרמור או לא מרמור – האיפוק ונשיכת השפתיים עשו את שלהם, וב-2004 זכה ריינולדס באישור מחודש להמשיך ולבנות את ספינות האדמה בטאוס.

ריינולדס לא ויתר על החלום שלו להציל את האנושות מעצמה. באחד הראיונות העיתונאיים סיפר שהדמות הנערצת עליו ביותר היא זו של נוח המקראי, שכמו ריינולדס בנה ספינה כהכנה לאסון הולך ומתקרב – למרות שכל האנשים בסביבתו לעגו לו.

ריינולדס לא רצה לאבד את היכולת לחדש את ספינות האדמה שלו ולשפרן, והחליט לנסות ולסלול 'כביש עוקף' סביב התקנות של מועצת התכנון. בשנת 2004 פנה אל בית המחוקקים של ניו-מקסיקו, ודחף יזמת חקיקה שתעניק לו חופש פעולה נרחב יותר, ותאפשר לו לנסות רעיונות חדשים ונועזים בספינות האדמה. ניסיונו של ריינולדס לשנות את המערכת מבפנים אילץ אותו לשנות גם את עצמו, במידה מסוימת. הוא הבין שאם המחוקקים יראו מולם אדם לא מגולח, בעל שיער ארוך ופרוע ובגדים מרופטים – אף אחד לא ייקח אותו ברצינות. הוא קנה לעצמו חליפה אכותית, אסף את שערו והשתדל למתן את כמות הקללות והגידופים שפלט כנגד הממסד הבירוקרטי. אך למרות מאמציו והשתדלותו – ניסיון החקיקה בפרלמנט של ניו מקסיקו כשל, והתקנות הקיימות נותרו ללא שינוי. ריינולדס לא זכה להתאבל על התבוסה במשך זמן רב.

הצונאנמי שהציל חלום

בסוף שנת 2004 פגע הצונאמי המפורסם בדרום מזרח אסיה, והשמיד עיירות שלמות באזורי החוף לאורך המפרץ ההודי.

אחד המקומות שנפגעו קשות היה קבוצת איים בשם איי אנדאמן (Andaman) בצפון המפרץ – וריינולדס קיבל פניה דחופה מגורמים באייםלסייע למקומיים שאיבדו את בתיהם בשטפון. ריינולדס לווה חמישים אלף דולר מהבנק, אסף שבעה מאנשי צוותו, והמריא לאיי אנדמאן. המראות שקיבלו את פניו היו קשים: הצונאמי שפגע באיים השמיד בתים רבים, הרס כבישים והחריב את תשתיות החשמל. בארות המים המתוקים התמלאו במי-ים מלוחים, או שהורעלו בעקבות גופות שנסחפו לתוכן ונרקבו. התושבים היו במצוקה קשה, ותלויים לחלוטין בחסדי סיוע ממשלתי שלא תמיד הגיע בזמן..

אך היכן שהיה נזק והרס – ראה ריינולדס פוטנציאל. הצונאמי הנסוג הותיר אחריו כמויות אדירות של פסולת: צמיגים, פחיות ולכלוך שנשטפו לכל עבר. פסולת זו הייתה בדיוק חומר הגלם שריינולדס היה זקוק לו כדי לבנות בתים… נוסף על כך, אם היו באיים נהלים וחוקים שהיו מקשים על סוג כזה של בנייה ניסיונית – גם הם נשטפו עם הזרם. המהנדסים המקומיים התלהבו מאוד לנסות את שיטותיו של ריינולדס, ולו רק מהטעם הפשוט שלא היו להם בררות אחרות. ריינולדס חלק עם המקומיים את הניסיון שצבר במשך שנים של ניסוי וטעיה במדבריות של ניו-מקסיקו. הוא לימד את המקומיים איך לבנות קירות יציבים ועמידים מבקבוקי פלסטיק, צמיגים ואדמה דחוסה, ואיך לתכנן מבנה כך שמי הגשמים, שהאיים הטרופיים היו משופעים בהם, ייאספו אל באר שמתחתיו, ומשם יישאבו אל הברזים.

קשה להעריך מה הייתה ההשפעה המעשית של הסיוע וכמה בתים מאולתרים שכאלה הוקמו בפועל באיי אנדמאן, אך במבט לאחור ברור שהביקור באיים מוכי האסון היה נקודת מפנה חשובה בקריירה של ריינולדס.

הסיקור התקשורתי של מאמצי הסיוע האיר את רעיונותיו של ריינולדס באור חיובי, ויצר אקלים של פתיחות כלפיהם בארצות הברית. לא פחות חשוב, הוא סייע להפיץ את בשורת ספינות האדמה אל מחוץ לארצות הברית, לא מעט בזכות האינטרנט והרשתות החברתיות: כתבות וראיונות עם ריינולדס מתפרסמים בבלוגים ומגזינים העוסקים באכות הסביבה, והרצאות שהוא מעביר מועלות ליו-טיוב. במאי בשם אוליבר הודג' (Hodge) יצר סרט קולנוע תיעודי אודות ריינולדס בשם 'לוחם הזבל' (The Garbage Warrior), אשר סייע להעצים את התדמית הרומנטית של האדריכל חובב-הסביבה ומלחמתו כמעט חסרת הסיכוי כנגד הבירוקרטיה הדורסנית.

לתפנית זו הייתה השפעה דרמטית על הקריירה של ריינולדס. בשנת 2007, אחרי שתי ניסיונות כושלים – הצליח ריינולדס סוף סוף להעביר בבית המחוקקים של ניו-מקסיקו את התיקונים לחוק הקיים שיאפשרו לו להמשיך ולשפר את ספינות האדמה, תחת הגדרה של בנייה ניסיונית. הוא גם זכה באישור להקמת שכונה חדשה וגדולה של ספינות אדמה בטאוס – ובאותה השנה גם הוחזר לו הרישיון לעסוק באדריכלות. באורח מפתיע, עושה רושם שהרשויות בניו-מקסיקו הפסיקו להתייחס אל ריינולדס כאל נטל ומפגע בטיחותי פוטנציאלי – וכעת הן רואות בו סוג של נכס תרבותי אותנטי.

הילות ספינות האדמה ליד טאוס והאוכלוסייה האקלקטית של אמנים, היפים ומוזיקאים הפכה להיות מוקד משיכה לתיירים, ולאחרונה החליטה המדינה להקים מרכז מבקרים חדש לצד שכונות ספינות האדמה כדי לקדם את הפוטנציאל התיירותי שלהן. ריינולדס גם הקים במקום מרכז הדרכה שמקבל סטודנטים ותלמידים מכל רחבי העולם ומלמד אותם את העקרונות שמאחורי הבנייה הירוקה.
אחת ההתפתחויות החשובות בשנים האחרונות עבור המיזם, היא ההצלחה שלה הוא זוכה מחוץ לארצות הברית. באתר האינטרנט שלו, ריינולדס מציע למכירה תכניות מלאות והדרכה כיצד לבנות ספינות אדמה באופן עצמאי – ומדי פעם בפעם יוצא בעצמו להדריך יזמים ומהנדסים במדינות שונות.

פה ושם צצות ספינות אדמה במדינות מערביות כגון צרפת, אנגליה ואפילו כאן בישראל – אם כי הן זוכות להצלחה הגדולה ביותר בעיקר במדינות עולם שני ושלישי, שבהן יש בירוקרטיה פחותה מחד, ומאידך, צורך דחוף יותר בבנייה שאינה תלויה באופן מוחלט בתשתיות עירוניות.

"אנחנו יודעים שזה אפשרי. אנחנו תמיד מנסים להפוך את התכנון [של ספינות האדמה] לפשוט יותר, ולכזה שמשתמש בכמה שיותר חומרי גלם מקומיים. אנחנו משכללים את התכנון כל הזמן, ואנחנו מתחילים לראות אנשים מיישמים אותו בהצלחה [בכל רחבי העולם בעצמם] – ואני חושב שזה כל הרעיון."

כיום ניתן למצוא ספינות אדמה בסיירה לאון, ארגנטינה, בוליביה, קמבודיה, האיטי, הודו ומדינות רבות נוספות. ספינת האדמה הישראלית נמצאת במעלות, והיא ביתם של אורית ואמנון לבב: תכנן אותה האדריכל דוד רנוב לאחר שלמד אצל מייקל ריינולדס בשנות התשעים ואף התגורר בעצמו באחת מקהילות ספינות האדמה בטאוס.

האם עומדות ספינות האדמה לכבוש את העולם? האם בעוד עשרים או שלושים שנה נחייה כולנו בבתים עשויים מצמיגים, ונאכל עגבניות שהושקו במימי האמבטיה שלנו? כמאמר הקלישאה: לא קל לנבא – ובעיקר לא את העתיד. המבקרים טוענים שספינות אדמה אינן ישימות בקנה מידה נרחב כיוון שהן רגישות מדי לתנאי האקלים: לא כל מה שעובד היטב בחום המדברי של ניו-מקסיקו יכול לעבוד באותה המידה בכפור ובשלג של צפון אירופה, למשל. וגם אם יצליח ריינולדס למצוא פתרון אקולוגי ישים לכל סביבה אקלימית, אני עדיין מתקשה להאמין שספינות האדמה יחליפו ביום מן הימים את הנוף העירוני של מגדלי פלדה ובטון: משהו ברעיון הזה נשמע לי אידילי מדי, כמו סוף של סרט של דיסני. ואתם יודעים מה? אני מקווה שאני טועה.

 

יצירות אשר הושמעו בפרק:

https://soundcloud.com/barnabywalters/rosa-das-rosas
https://soundcloud.com/everknew19/cloud-of-sense
https://soundcloud.com/dadi-6/nevermind-cloud-minds

ביבליוגרפיה ומידע נוסף:

http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4280335,00.html
http://eytana.com/
http://www.haaretz.co.il/misc/1.689901
http://www.esb.co.il/uploaded_files/1335952170-%D7%A2%D7%9C%20%D7%91%D7%99%D7%93%D7%95%D7%93,%20%D7%9E%D7%A1%D7%94%20%D7%AA%D7%A8%D7%9E%D7%99%D7%AA%20%D7%95%D7%9E%D7%94%20%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%94%D7%9D.pdf
http://www.taosnews.com/news/article_6f72ac56-e81f-577e-804b-8aa9fb4d6ec4.html
http://www.treehugger.com/sustainable-product-design/henry-giffords-100m-leed-lawsuit-dismissed-with-prejudice.html
http://www.businessinsider.com/michael-reynolds-beer-can-thumb-house-2014-7?op=1
http://hesomagazine.com/featured/garbage-warrior/
http://www.nytimes.com/1996/12/02/us/at-heart-of-dispute-tires-by-the-acre.html
http://www.theverge.com/2012/11/29/3693164/escape-to-earthship-taos-michael-reynolds
http://magazine.uc.edu/issues/0509/architect.html
http://earthship.com/Systems/electricity
http://earthship.com/Systems/comfort-in-any-climate
http://earthship.com/Systems/organic-food-production
http://www.archinia.com/index.php/58-publications/publications/216-earthship-pros-and-cons
http://www.archinia.com/index.php/58-publications/publications/215-solving-the-earthship-enigma
http://www.ccathsu.com/askccat/do-earthship-tire-constructions-pose-health-risks/
http://www.theage.com.au/national/captain-planet-20090829-f3cn.html
http://www.theverge.com/2012/11/29/3693164/escape-to-earthship-taos-michael-reynolds
http://www.newspapers.com/newspage/13237161/
http://www.psmag.com/navigation/nature-and-technology/earthship-trooper-4343/
http://alilassoued.com/garbage-warrior-architecture-for-saving-the-planet/
http://www.nmbea.org/New/s_01_in.pdf
http://opensourceecology.org/wiki/Earthship
http://www.concretecentre.com/technical_information/performance_and_benefits/thermal_mass.aspx