רשימת תפוצה בדואר האלקטרוני | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

פרק 316: פרוייקט הלביא

הנה לכם ניסוי שאתם יכולים לבצע אפילו עכשיו. המצרכים: 1 יחידה גוגל. מהלך הניסוי: כנסו לגוגל ובשורת החיפוש תכתבו 'פרויקט הלביא'. עכשיו תִספרו: בכמה תוצאות חיפוש מופיע צירוף המילים 'פרויקט שאפתני'? אצלי, בדף התוצאות הראשון, מופיעה המילה הזו שלוש פעמים מתוך תשע, ועוד שתי תוצאות שהן ואריאציות על הביטוי הזה: 'פרויקט יומרני', ו'פרויקט מפלצתי'. 

אבל אתם יודעים, כשהרצתי חיפוש על פרויקט המרכבה – אין אף תוצאת חיפוש עם המילה 'שאפתני'. יש 'פרוייקט מרשים', 'פרויקט דגל', אפילו 'פרויקט יוקרתי' – אבל אין 'פרויקט שאפתני.' גם פרויקט פיתוח ספינות הטילים הישראליות, 'סער 4', גם הוא לא נחשב 'פרויקט שאפתני'. וגם לא פרויקט החץ, ואפילו לא הפרויקט של כיפת ברזל. כל הפרויקטים האלה מתוארים כמצליחים, כחשובים, כחיוניים…אבל לא שאפתניים. ולא שזה קל לפתח טנק מערכה, ספינת טילים או מערכת יירוט: מדובר בפרויקטים הנדסיים מורכבים, שכל אחד מהם זיכה את האחראים עליו בפרסים יוקרתיים ואותות הוקרה. ובכל זאת, פרויקט שאפתני – יש רק אחד: הלביא.  אז…למה דווקא פרויקט הלביא יוצא דופן? מה כל כך שונה ומיוחד בפיתוח של מטוס קרב? 

הציניקנים יגידו שזה הכל פסיכולוגי, שאנחנו נותנים לפרויקט הלביא את התואר 'שאפתני' – כי הוא נכשל. זאת אומרת, לנחם את עצמנו באומרנו שאנחנו, אנחנו היינו בסדר גמור – זה רק הפרויקט שהיה שאפתני מדי. אבל אולי באמת המהנדסים הישראליים לא היו מספיק טובים, לא מספיק מוכשרים, בכדי להוציא לפועל פרויקט הנדסי מורכב כזה? 

מצד שני, אולי בכל זאת יש משהו מיוחד ויוצא דופן בפיתוח של מטוס קרב מודרני. אחרי הכל, תעיפו מבט לצד השני של האוקיינוס: פרויקט ה F35, מטוס הקרב המתקדם של ארצות הברית, הוכרז באופן רשמי בסביבות שנת 2001. נכון לכתיבת שורות אלה, אמצע 2020 – הפרויקט הזה עלה לארצות הברית 428 מיליארד דולר – יותר מפי שניים מהעלות של הנחיתה על הירח – ולמרות שחלפו למעלה מעשרים שנה, הם אפילו לא קרובים לסיום! עדיין יש לא מעט תקלות קריטיות ב F35: לחץ אוויר לא תקין בתא הטייס, תקלות במיכל הדלק, תקלות במצלמות… עושה רושם שאפילו לארצות הברית הגדולה, המעצמה הטכנולוגית הגדולה ביותר בהיסטוריה, פיתוח של מטוס קרב הוא פרויקט "שאפתני", למרות שהתעשיה הביטחונית האמריקנית כבר פיתחה בעבר עשרות רבות, אם לא מאות מטוסי קרב מכל הסוגים. 

בפרק הזה, אם כן,  אנסה לענות על השאלה – למה כל כך קשה לפתח מטוס קרב מודרני? האם זה אנחנו – התעשיה הביטחונית הישראלית, הצבא, הממשלה – שלא היינו מספיק טובים, או שבאמת המטרה שהצבנו לעצמנו בשנות השמונים – פיתוח וייצור מטוס קרב שיעמוד בשורה הראשונה של מטוסי הקרב בעולם – הייתה באמת שאפתנית מדי? 

'האריה'

ראשיתו של פרויקט הלביא באמברגו שהטילה צרפת על יצוא נשק לישראל ב-1967, זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים. לחרם הצרפתי היו שתי השפעות עיקריות: הראשונה הייתה המעבר של צה"ל לשימוש בכלי נשק ופלטפורמות מתוצרת אמריקאית, ובפרט החלפת מטוסי המיראז' הצרפתיים – שעד אז היוו את עמוד השדרה של חיל האוויר – במטוסי סקייהוק ופאנטום. 

ההשפעה השניה שהייתה לאמברגו הייתה ההבנה שישראל לא יכולה להרשות לעצמה להסתמך על כלי נשק מיובאים בלבד. במערכת הביטחון התפתחה התפיסה שלישראל חייבת להיות לפחות פלטפורמה מרכזית אחת מתוצרת עצמית בכל אחד מהחיילות המרכזיים: ספינת טילים בחיל הים, טנק מערכה בשיריון – ומטוס קרב באוויר. התפיסה הזו הובילה, בסופו של דבר, לפיתוחן של ספינות סער 4, טנק המרכבה – והלביא. 

התעשייה האווירית לישראל נוסדה ב-1953 כחברה בבעלות ממשלתית מלאה. בשנותיה הראשונות עסקה התע"א בעיקר במתן שירות תחזוקה למטוסי הקרב של חיל האוויר, אך במרוצת השנים לקחה על עצמה משימות יותר ויותר מאתגרות, והאמברגו הצרפתי תרם רבות למגמה זו. מכיוון שהצרפתים לא היו מוכנים למכור לנו את מטוסי המיראז' המתקדמים ביותר שלהם, לישראל לא הייתה ברירה אלא להרכיב כאן מטוסי מיראז' מחלקים שהוברחו מצרפת: זה היה מטוס 'הנשר', שלקח חלק פעיל במלחמת יום הכיפורים. הנשר היה הבסיס לפיתוחו של הכפיר, שהיה מבוסס על הגוף של המיראז' 5, עם מנוע אמריקני משופר ומערכות אוויוניקה מתקדמות מתוצרת ישראלית. הנשר והכפיר הוכיחו את עצמם כהצלחה ענקית, הן בהיבט המבצעי והן מבחינה כלכלית: אם בתחילת שנות השבעים הסתכם היצוא לחו"ל של התע"א בכחמישים מיליון דולר – בראשית שנות השמונים, הוא גדל לכמעט מיליארד דולר. 

הכפיר והנשר הוכיחו שלמהנדסים הישראליים אין מה להתבייש ביכולות שלהם ביחס לעמיתיהם במערב – אבל בתע"א כבר חיפשו את האתגר הבא, ובאמצע שנות השבעים לערך ניצבה בפניהם הזדמנות נדירה. הפאנטום והסקייהוק, שני מטוסים שפותחו בשנות החמישים של המאה העשרים, היו אמורים לצאת משירות בחיל האוויר בראשית שנות התשעים – והחיל החל לחפש מחליף פוטנציאלי לשני המטוסים האלה. התע"א הגישה הצעה לפיתוח מטוס קרב מתקדם מתוצרת ישראלית. שמו של מטוס הקרב הזה היה – 'אריה'. על פי התכנון שהגישה התע"א לצבא ולממשלה, האריה היה אמור להיות מטוס דו-מנועי המותאם גם לקרבות אוויר וגם לתקיפות קרקע – מאפיינים שעתידים להציב אותו בשורה הראשונה של מטוסי הקרב בעולם. 

אבל חיל האוויר התנגד להצעה הזו. החלפת מנוע ומערכות אוויוניקה, טענו אנשי החיל, הם בהחלט הישגים טכניים מכובדים – אבל, וזה אבל גדול – פיתוח של מטוס קרב חדש, מאפס, הוא אתגר הרבה יותר מורכב משדרוג של מטוס קיים. מטוס קרב מכיל המון מערכות אלקטרוניות ומכניות שכל אחת מהן היא פרויקט מורכב בפני עצמה: למשל, שלד שעשוי מחומרים מרוכבים, חיישנים וגלאים ממגוון סוגים, חימוש, מחשבים – רשימה ארוכה ארוכה של חלקים שצריכים להשתלב יחד למכונת מלחמה סופר-מתוחכמת. גם בימינו, רק למעט מאוד מדינות בעולם – לא יותר מעשר – יש את היכולת לתכנן ולייצר את כל המערכות האלה בכוחות עצמן. זאת ועוד, האמריקנים הסכימו למכור לנו את ה F16, מטוס הקרב החדש והמתקדם ביותר בעולם באותה התקופה – אז למה לקחת סיכון על פיתוח מקורי ולא מוכח, אם אנחנו יכולים לרכוש מטוס קיים? 

ההצעה של התע"א הוגשה לועדת המשנה לרכש ביטחוני של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. בראש וועדה זו עמד משה ארנס: פרופ' לאווירונאוטיקה, ובעברו מנהל בכיר בתע"א. ארנס – שהכיר את המהנדסים והטכנאים של התע"א היכרות אינטימית – האמין שיש בהם את מה שצריך כדי לעמוד באתגר הזה. בעידודו של ארנס החליטה ועדת המשנה להמליץ לממשלה לתמוך בפרויקט האריה ולתקצב אותו – אבל לאור התנגדותו של חיל האוויר, דחתה הממשלה את ההצעה. 

פרויקט האריה בוטל – אבל לא נעלם. בתע"א לא רצו שהידע המקצועי הייחודי שנצבר במהלך פרויקטי הכפיר והנשר יתנדף ויעלם כשלמהנדסים ולטכנאים לא תהיה עבודה, ועל כן החזיקו צוות מצומצם של אנשי מקצוע שהמשיכו לעבוד על האריה, במימון פנימי של החברה, בתקווה שמשהו ישתנה בעתיד ואפשר יהיה להעיר את הפרויקט בחזרה לחיים. 

מטוס 'משלים מלמטה'

ואכן, משהו השתנה. 

עזר ויצמן היה דמות ייחודית ומרתקת בדברי ימי שנותיה הראשונות של מדינת ישראל: טייס מוכשר ומפקד כריזמטי, שטבע את הסיסמה המפורסמת 'הטובים לטיס' ואחראי במידה רבה למעמדו היוקרתי של חיל האוויר בתוך הצבא. ויצמן כיהן כמפקד חיל האוויר בעשור שלפני מלחמת ששת הימים, וההצלחה הגדולה של החיל במלחמה נזקפת לא מעט לזכותו. לאחר שירותו הצבאי פנה לפוליטיקה, והיה אחד התורמים הגדולים למהפך הפוליטי הגדול של 1977 שהביא את הליכוד לשלטון. בעקבות המהפך, מינה אותו מנחם בגין לשר הביטחון. 

ויצמן תמך ברעיון העקרוני של פיתוח עצמאי של מטוס קרב ישראלי, אבל כמו רבים בחיל האוויר גם הוא סבר שפיתוח מטוס קרב דו-מנועי מתקדם, כזה שיתחרה ראש בראש בביצועיו של ה F16, הוא אתגר גדול מדי לתע"א, לפחות בשלב הזה. אך עם זאת, לויצמן היה רעיון מחוכם שנועד לעקוף את הקושי הזה. 

התפיסה האסטרטגית של חיל האוויר באותם ימים הייתה שסדר הכוחות של החיל צריך להיות מורכב משני סוגי מטוסים: מספר מצומצם של מטוסי איכות בעלי ביצועים מעולים שישלטו בשדה הקרב ביד רמה – ומספר גדול יותר של מטוסי 'שורה שניה': מטוסי קרב זולים ובעלי ביצועים נחותים יחסית למטוסי העילית – אבל בכל זאת, מהירים וזריזים מספיק כדי לאפשר להם לשרוד בשדה הקרב ולבצע את משימותיהם. ויצמן הציע להחליף את התכנון של ה'אריה' – שהיה אמור להיכלל בקבוצת מטוסי העילית של השורה הראשונה – בתכנון חדש של מטוס מהשורה השניה. 

"[מנחם] מנחם שמול, טייס הניסוי של התע"א במשך שנים רבות, והטייס שהטיס את הלביא בפעם הראשונה ובעוד טיסות רבות אחריה."

מנחם שמול היה לא רק טייס הניסוי של הלביא, אלא גם מעורב באופן אינטימי בכל תהליך הפיתוח שלו. ראיין את מנחם שמול, נתן פוזניאק.

"[מנחם] ב-1980, הרעיון הבשיל לכדי אפשרות לפתח, אחרי שנבחנו כל מיני תצורות. שר הביטחון דאז, מי שהיה מפקד חיל האוויר, עזר ויצמן ז"ל, העביר החלטה בממשלת ישראל להתחיל לפתח ולייצר מטוס קרב כזה. הוא קרא לו 'הספיטפייר המודרני'.

[…] קראנו לזה Layout 33. הוא היה מטוס בסדר גודל של 17-18,000 ליברות, מנוע של GE של F18. המשימות המיועדות שלו בעיניים של התע"א, היו להחליף את מטוסי הסקייהוק ('עייט'), להחליף את מטוסי הכפיר, ולקחת חלק ממשימות הפאנטום. קראנו לזה 'המשלים מלמטה': מטוס קטן, זריז, מיוחד, בעל יכולות מתקדמות מאוד בכל מיני שטחים, ויחסית זול. אמור להיות זול משמעותית מה F16 שבאותם שנים החל לטוס מבצעית. בסביבות 1974 טס טיסה ראשונה, ב-1978 החל לטוס מבצעית בחיל האוויר האמריקני. ולכן אנחנו חשבנו שזה הלייאאוט המתאים, הלייאאוט של מטוס קטן."

ההצעה המבריקה הזו פתרה באבחה אחת את שתי ההתנגדויות הגדולות ביותר לפרויקט. מחד, מכיוון שהמטוס החדש לא אמור כלל להתחרות ב F16 המתקדם והמתוחכם – לחיל האוויר לא הייתה כעת סיבה להתנגד לו. מאידך, הדרישות הנמוכות יחסית מהמטוס הפכו אותו לזול יחסית, וגם הגבירו את הסבירות שהתעשיה האווירית תהיה מסוגלת להתמודד עם האתגר הטכנולוגי שבפיתוחו. בתמיכתו של עזר ויצמן ובעידודו של משה ארנס, אישרה הממשלה תקציב פיתוח של 806 מיליון דולר. פרויקט הלביא נולד. 

בחזרה למטוס שורה ראשונה

חלפה פחות משנה. הלביא היה עדיין לא יותר מאשר כמה קווים משורטטים על גיליון נייר גדול – וכבר התחולל שינוי דרמטי בפרויקט. 

"[מנחם] כאשר הדבר הובא לידיעת חיל האוויר שלנו – לא שלא ידעו קודם, ולא שלא השתתפו קודם ולא שלא הסכימו לתצורה – אבל אנשים מתחלפים ודיעות מתחלפות, גם בחיל האוויר שלנו. החליטו בחיל האוויר, ולא אזכיר שמות בכוונה, לדרוש מטוס אחר. לדרוש מטוס שלא יהיה משלים מלמטה, אלא שיהיה המטוס המרכזי של חיל האוויר, מקביל פחות או יותר ל F16, רק עם יכולות טובות יותר."

חיל האוויר, אם כן, שינה את דעתו: למרות שבתחילה אהבו בחיל את הרעיון של מטוס 'משלים מלמטה', כפי שכינה אותו מנחם שמול – עכשיו הם רצו לחזור בחזרה למשהו שהיה הרבה יותר דומה ל'אריה' המקורי. הדרישות החדשות כללו, בין היתר, טווח טיסה ארוך יותר וביצועים מעולים בקרבות אוויר. לרוע המזל, המנוע המקורי של הלביא – ה F404 מתוצרת GE – לא התאים לדרישות האלה: הוא לא היה מסוגל להביא את הלביא למהירויות ולטווחים הדרושים. 

בתע"א תרו אחר תחליף מתאים, ובין היתר פנו לחברת Pratt & Whitney האמריקנית. בפראט & וויטני זינקו על ההזדמנות העסקית, והסכימו לפתח – על חשבונם – מנוע חדש על פי דרישות חיל האוויר. המנוע החדש, מדגם PW1120 היה נגזרת של מנוע קיים שהיה מותקן ב F16 וב-F15, משמע מנוע בעל יכולות מבצעיות טובות ומוכחות. בנוסף, ולא פחות חשוב, פראט & וויטני התחייבה להעביר לידי התע"א את כל הידע הדרוש על מנת שתוכל להרכיב את המנוע במפעל המנועים בבית שמש. 

אז מנוע היה – ואפילו מנוע מצוין – אבל בתע"א בכל זאת לא התלהבו מהשינוי שביקש חיל האוויר. המנוע החדש היה גדול וכבד יותר מהמנוע המקורי באופן משמעותי: הוא חייב תכנון מחדש של הלביא, והפך אותו לכבד יותר – ויקר יותר. כמה יקר? פי שלושה מהלביא המקורי בתצורת 'המשלים מלמטה.' בתע"א חששו שהעלות הגבוהה תהיה בעוכריו של המטוס החדש, והעדיפו את התצורה המקורית. ההחלטה הסופית הועברה, אם כן, לידי הממשלה. כך כתב העיתונאי מרדכי חיימוביץ' בעיתון 'מקור ראשון', על ישיבת הממשלה בה התקבלה ההחלטה המכרעת. 

"ביוני 1981, סמוך לתקיפת הכור העיראקי, מתכנסת ממשלת בגין להחליט סופית על איזה לביא הולכים. […] "מתחיל דיון", ממשיך מכאן מנחם שמול, "ובגין הלך לישון. פשוט נרדם בישיבה. כל העת שנציגי חיל האוויר הציגו את הטענות בעד מטוס גדול ואנשי התעשייה האווירית בעד מטוס קטן, בגין ישן. בסוף היה צריך להחליט. אז [מנחם] קדישאי [ראש לשכתו של בגין]  או מישהו נתן לו מרפק והעיר אותו. בגין קם, אמר: 'טוב, מה אומר מפקד חיל האוויר?', דוד עברי אמר שצריך מטוס גדול ואז בגין, בפולניות שלו, חתך: 'אם גנרל ישראלי אומר שצריך את המטוס הזה – אז זאת ההחלטה'. בזה נסגר העסק. בלי שבגין שמע מילה אחת מכל הדיון. לא את הבעד ולא את הנגד. כלום".

וכך הפך הלביא ממטוס קטן וצנוע יחסית, למטוס קרב שיתמודד על אותה המשבצת של ה F16 האמריקאי. 

טיסה-על-חוט

כדי להתמודד ראש בראש מול מטוסי הקרב של האמריקאים והסובייטים, על מפתחי הלביא היה לשלב כמה טכניקות וטכנולוגיות מתקדמות במטוס שלהם, כדוגמת שלד העשוי מחומרים מתקדמים בעלי חוזק גבוה ומשקל נמוך – וכנפונים קטנים בקדמת המטוס, המכונים 'כנפוני קנארד' (Canard) לשם שיפור הביצועים האווירודינמיים שלו. אפשר לכתוב ספרים שלמים על שלל החידושים והאלמנטים הטכנולוגיים המרתקים ששולבו בלביא, אבל מפאת קוצר הזמן, בחרתי להתעכב בפרק הזה רק על חידוש אחד חשוב במיוחד: "טיסה-על-חוט", (Fly By Wire). 

במהלך טיסה פועלים על המטוס כמה וכמה כוחות, שכל אחד מהם מושך אותו לכיוון אחר: יש את כוח המשיכה שמושך למטה, כוח העילוי שמושך כלפי מעלה, גרר שנוצר כתוצאה מחיכוך עם האוויר וכדומה. כשטייס מטיס את המטוס הוא שואף להביא אותו לשיווי משקל: זאת אומרת, הוא משחק עם זוויות ההגאים שבכנפיים ובזנב כדי להביא את המטוס למצב שבו מגוון הכוחות שפועלים על המטוס בכל רגע נתון מבטלים זה את זה, כך שהמטוס טס ישר קדימה בלי ליפול למטה או לסטות לאחד הצדדים. אבל מה יקרה אם במצב של שיווי משקל שכזה, יפגע לפתע משב רוח פתאומי במטוס, למשל? 

ובכן, אפשרות אחת היא שהמטוס יסטה לרגע בגלל הכוח החדש שהופעל עליו – אבל אז יחזור בהדרגה לשיווי המשקל המקורי שלו. לצורך ההסבר, שימו גולה בתוך קערת מרק. לא…לא…תוציאו את הגולה. עכשיו תשפכו את המרק. באמת, אנשים, כל דבר אני צריך להגיד לכם?… אוקי, עכשיו שימו את הגולה בתוך הקערה, ותנו לה דחיפה קטנה עם האצבע. הגולה תנוע לכיוון דפנות הקערה – אבל מכיוון שהקערה קעורה, הגולה תטפס קצת על הדפנות ומיד תחזור בחזרה לכיוון מרכז הקערה. אחרי כמה סיבובים קצרים בתוך הקערה, הגולה תחזור שוב לשיווי משקל במרכז הקערה. זו גם ההתנהגות שהיינו רוצים לראות במטוס נוסעים, למשל: מטוס שמסוגל לספוג הפרעה פתאומית ולחזור לטיסה ישרה ויציבה כמעט ללא התערבות מצד הטייס, הוא מטוס מאוד בטיחותי. ואכן, רוב המטוסים האזרחיים – ממטוסי ססנה זעירים ועד מטוסי הנוסעים הענקיים – מתוכננים כך שתהיה להם מה שמכונה 'יציבות סטטית חיובית': אם הם פוגשים בהפרעה כלשהי, הם חוזרים לשיווי משקל מעצמם, גם ללא התערבות מצד הטייס. 

אבל יציבות שכזו היא לא בהכרח תכונה חיובית כשמדובר במטוס קרב. כשפותח מטוס ה-F16 בשנות השבעים, המהנדסים שלו רצו להעניק לו יכולת תמרון גבוהה יותר מכל מטוס קרב אחר: זאת אומרת, לאפשר לטייסים לפנות פניות חדות ומהירות ככל האפשר. מטוס בעל יציבות סטטית חיובית הוא גרוע מהבחינה הזו, כיוון שהמטוס מתנגד לסטיות ושואף לחזור לטיסה ישרה ויציבה. מהנדסי ה F16 רצו להעניק למטוס שלהם 'יציבות סטטית שלילית'. דהיינו, הם רצו שהוא יתנהג כמו גולה שמניחים אותה על ראש גבעה: כל נגיעה הכי קטנה בגולה, מיד תגרום לה לצאת משיווי המשקל ולהתגלגל במורד הגבעה מהר ויותר מהר. בהתאם, במטוס בעל יציבות סטטית שלילית, כל תזוזה קלה של הסטיק תגרום למטוס לא רק לפנות בחדות – אלא גם להמשיך לפנות עוד יותר ועוד יותר בחדות. 

אבל אליה וקוץ בה: מטוס כל כך לא יציב הוא מטוס מאוד לא בטיחותי, שקשה מאוד להטיס אותו – תנועה אחת לא נכונה של הטייס, והמטוס עלול להיכנס להזדקרות מסוכנת או סחרור שאי אפשר להיחלץ ממנו. למעשה, ה F16 הוא כל כך לא יציב – עד שאי אפשר היה להטיס אותו בכלל. למשל, נניח שטייס ה F16 הבחין שהמטוס סוטה הצידה: הוא מזיז את הסטיק לצד השני כדי להחזיר אותו לשיווי משקל. עכשיו המטוס פונה לצד השני – אבל הוא עושה זאת בחדות ובמהירות – ולפני שהטייס מספיק למצמץ, כבר המטוס חולף על פני נקודת שיווי המשקל ועכשיו הוא סוטה לצד השני. שוב הטייס מזיז את הסטיק כדי לייצב את המטוס, אבל שוב המטוס פונה בפראות – והסטייה גדלה אפילו עוד יותר. הטייס לא מסוגל להגיב לכל השינויים האלה מהר מספיק, והמטוס נכנס לסחרור מסוכן. 

כדי לפתור את בעיית ההטסה של ה F16, נקטו המהנדסים בצעד קיצוני. עד אותו הזמן, הג'ויסטיק של הטייס במטוסי קרב היה מחובר להגאי המטוס בכבלי מתכת. זאת אומרת, כשהטייס היה מזיז את הסטיק, מערכת של כבלים וגלגלות הייתה מעבירה את התנועה הזו אל ההגאים בקצות הכנפיים ובזנב. חיבור פיזי שכזה הוא קל יחסית לתכנון וייצור, והטייסים אהבו אותו כיוון שדרך הכבלים אפשר היה לחוש את הרוח שפוגעת בהגאים ולקבל תחושה ברורה של התנהגות המטוס. אבל כל עוד השליטה על ההגאים הייתה בידי הטייס האנושי ומהירות התגובה המוגבלת שלו – אי אפשר היה להטיס מטוס כל כך לא יציב כמו ה F16. 

הפתרון היה 'טיסה-על-חוט'. בטיסה-על-חוט, אין יותר קשר ישיר בין הג'ויסטיק ובין הגאי המטוס: למעשה, מי שמטיס את המטוס הוא לא הטייס, אלא המחשב. בגוף המטוס ובהגאים ישנם חיישנים שמעבירים נתונים לגבי מצב המטוס בכל רגע אל המחשב – ואם מחשב הטיסה מזהה שהמטוס יצא משיווי משקל, הוא שולח להגאים פקודות מהירות – עד אלפי פקודות בכל שניות – כדי לתקן את הסטיה ולהחזיר את המטוס לשיווי משקל. מכאן שאם הטייס מזיז את הסטיק ימינה, הפקודה הזו לא הולכת ישירות להגאים – אלא למחשב, שדואג להוציא אותה לפועל מבלי שהמטוס יתדרדר לאי יציבות מסוכנת.

שיטת הטיסה-על-חוט היא זו שאפשרה את יכולת התמרון הגבוהה של מטוסי ה F16, אבל היא מציבה אתגר טכנולוגי לא פשוט, במיוחד בכל מה שקשור באמינות. למערכת הממוחשבת ששולטת על ההגאים אסור בשום פנים ואופן להיכשל – כיוון שברגע שהיא מפסיקה לעבוד, מכל סיבה שהיא, המטוס נופל מהשמיים כמו צפלין מעופרת. על כן מערכת הבקרה של ה F16 מכילה לא מחשב אחד, לא שניים  – אלא ארבעה מחשבים שפועלים במקביל ומגבים זה את זה לכל מקרה שלא יבוא, וגם למערכת ההידראוליקה שמזיזה את ההגאים יש מערכת גיבוי, וגם למערכת שמספקת אנרגיה למערכת הבקרה יש גיבוי משלה וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה. 

למהנדסיה של התע"א היה ברור שכדי שהלביא יהיה מסוגל להתמודד בכבוד עם הביצועים של ה F16 ויתר מטוסי הקרב המתקדמים – הוא יהיה חייב להיות מבוסס על טיסה-על-חוט, על כל הקשיים והאתגרים הטכנולוגיים העצומים שהגישה הזו יוצרת. וזה, כאמור, רק אחד מתוך שורה ארוכה-ארוכה של אתגרים טכנולוגיים מורכבים שמהנדסי הלביא היו צריכים להתמודד מולם. לא במקרה נמדד מחזור החיים של מטוס קרב מודרני בעשרות שנים: הניסיון המצטבר בכל העולם מראה שתכנון של מכונה כל כך מורכבת לוקח לפחות חמש עשרה עד עשרים שנה – וזו גם הסיבה לזמן השירות הארוך שלהם. לראייה, מטוסי ה F16 שפותחו בשנות השבעים עדיין נמצאים בשירות פעיל בחיל האוויר שלנו ובחילות רבים בעולם גם היום. 

עובדי התעשיה האווירית

מי שהופקד על פרויקט הלביא, פרויקט הדגל של התע"א בכל מובן המילה, היה עובדיה הררי. הררי, שנולד במצרים וגדל בדימונה, ניחן – כפי שתיאר אותו אחד מחבריו – ב"שילוב בלתי רגיל של כישרון, שכל וחריצות". צבי ארזי, מנהל ניסויי הטיסה של הלביא, כינה אותו 'אילושין הישראלי' – רפרנס לסרגיי אילושין, מתכנן המטוסים האגדי של ברית המועצות. עובדיה הררי ניהל קודם לכן את מפעל מל"מ של התע"א, ופרויקט הלביא היה נקודת השיא בקריירה מפוארת שכללה שני פרסי ביטחון ישראל ופרס ישראל אחד. עובדיה ניהל את הפרויקט ביד רמה, וכל מי שעבד איתו סיפר בהשתאות על השליטה המוחלטת שלו בפרטים הקטנים ביותר: אי אפשר היה להגיע לא מוכן לישיבה עם הררי – הוא היה צולב את המהנדסים בשאלות נוקבות ודרש מהם בקיאות מוחלטת בתחום עיסוקם. הררי היה טוטאלי בגישה שלו כלפי פרויקט הלביא. הוא היה עובד עד שעות מאוחרות כל יום, ומגיע למפעל גם בשישי ובשבת: מאה שעות נוספות בכל חודש, בממוצע. שנים רבות לאחר מכן, כשהלך עובדיה הררי לעולמו, נחקק השם 'לביא' על המצבה שלו. 

והררי לא היה היחיד. דוב בנימיני, אחד המנהלים הבכירים של הפרויקט, סיפר בראיון עיתונאי כי – 'זה היה טירוף קבוצתי שאחז בכולנו, עם מחויבות אינסופית, ועם רצון שאין למעלה ממנו לתרום.' עבור רבים מהאנשים שעבדו בפרויקט, הלביא היה הדבר החשוב והמשמעותי ביותר שעשו בימי חייהם. הם הרגישו שזו הזדמנות חד-פעמית להעלות את ישראל לליגה הבכירה של המדינות בעולם, להפוך אותה למעצמה טכנולוגית – ואנשים נתנו את הנשמה לפרויקט. דוב בנימיני מודה בפה מלא שהתגרש מאשתו מכיוון שלא היתה מסוגלת להתמודד עם השעות הארוכות שהשקיע בפרויקט: “אשתי הקודמת נשברה," סיפר בראיון עיתונאי, "הגעתי הביתה כל יום ב-11 בלילה. יש תוכנית עבודה וצריך להוציא מטוס בזמן." 

השמועות בתע"א דיברו על אנשים שהתאבדו כיוון שלא עמדו בלחץ הנפשי. לא מצאתי שום סימוכין לטענה הזו – אבל היא מדגימה את התשוקה וההקרבה של אנשי התע"א שהשתתפו בפרויקט. 

מתנגדי הפרויקט

היעד שנקבע לטיסת הבכורה של הלביא היה 1986. התע"א התקדמה במרץ לקראת מטרה זו, אך במקביל התפתח בישראל המשבר הכלכלי החמור ביותר בתולדותיה. לא זה המקום לתאר את שרשרת ההחלטות הכלכליות הגרועות של ממשלות ישראל לאורך שנות השבעים וראשית שנות השמונים – אבל התוצאה הסופית של ההחלטות האלה, יחד עם ההוצאות הביטחוניות הכבדות עקב מלחמת לבנון הראשונה, הייתה שהחוב החיצוני של מדינת ישראל תפח בצורה ניכרת, והאינפלציה זינקה לשיא של 445 אחוזים ב-1984 – משמע, מחירי המוצרים עלו ביותר מפי חמישה בתוך שנה אחת. 

המצב הכלכלי הקשה החל להשפיע גם על פרויקט הלביא. בשלהי 1981 החליט שר הביטחון אריאל שרון להקפיא את כל החוזים של התע"א עם קבלני המשנה שלה עקב הקשיים התקציביים – ורק שנה שלמה לאחר מכן, בסוף 1982, הוסרה ההקפאה והפיתוח חזר למסלולו. ובכל זאת, האתגר הכלכלי אף פעם לא נעלם לגמרי. ההפך הוא הנכון: בשלב מסוים החליט חיל האוויר לצמצם את מספר מטוסי הלביא שהזמין מהתע"א – מ 350 מטוסים, לפחות ממאה. מכיוון שמכירת המטוסים הייתה אמורה לכסות את הוצאות הפיתוח, משמעות הצמצום הייתה שמחיר מטוס בודד של הלביא זינק פי שלושה. 

במקביל, החלו מתגלעים קשיים מול הממשל האמריקני. ממשל רייגן היה, באופן עקרוני, אוהד כלפי פרויקט הלביא והסכים לסייע במימון הפיתוח של המטוס – אבל יצרניות המטוסים הגדולות של ארצות הברית לא כל כך התלהבו מהרעיון הזה, בלשון המעטה: הן טענו – ובמידה לא מבוטלת של צדק – שהכסף שממשלת ארה"ב מזרימה לכיסיה של התע"א כדי לממן את הלביא, בא על חשבון העובד האמריקני. למה שארה"ב תממן את המשכורות של עובדיה הררי ודוב בנימיני מיהוד, במקום לדרוש מישראל שתרכוש בכספי הסיוע האלה מטוסי F16 שישלמו את המשכורות של ג'ורג' וג'ייסון באלבמה? האם עניי עירך לא קודמים?… יצרניות המטוסים הפעילו לחץ אדיר על משרד ההגנה האמריקאי כדי שיבלום את הפרויקט. הלחץ הזה הביא לכך שב- 1983 הקפיא משרד ההגנה את מתן הרישיונות להעברת טכנולוגיות צבאיות לחברות אמריקניות שלקחו חלק בפרויקט הלביא כקבלניות משנה. 

אבל אל מול הלחץ הכבד של התעשייה הצבאית האמריקנית, עמד הלובי היהודי והישראלי בממשל ובקונגרס. משה ארנס, שכזכור היה אחד התומכים הגדולים – אם לא הפטרון הראשי של פרויקט הלביא בממשלה הישראלית – היה בעברו גם שגריר ישראל בארצות הברית, ויצר שם קשרים אישיים ענפים. ארנס החליט לעקוף את כל הצינורות הרשמיים, ופנה ישירות למזכיר המדינה האמריקני ג'ורג' שולץ כדי שיתערב בעניין הרשיונות. ואכן, בתוך ימים ספורים בוטלה ההקפאה. באותה שנה גם אישר הקונגרס האמריקני מתן מימון אמריקני לפרוייקט הפיתוח בהיקף של כ 550 מיליון דולר. על פי דיווח עיתונאי בארצות הברית, ההשפעה היהודית והישראלית על הקונגרס הייתה כה גדולה, עד שהתקציב הזה אושר בתוך ארבעה ימים בלבד ומבלי שעבר אף ועדת ביקורת. למעשה, כותב העיתונאי, הויכוח היחיד שנתגלע בקשר ללביא היה איזה חבר קונגרס יזכה לקבל את הקרדיט על ההחלטה. 

ולבסוף – גם כאן, בישראל, נתגלעה התנגדות עזה לפרויקט הלביא. המתנגדים החריפים ביותר ללביא הגיעו מתוך חיל האוויר עצמו, שהעדיף בבירור את ה F16 על פני הלביא – אבל גם הרמטכ"ל דן שומרון ושאר מפקדי הצבא הירוק, צבא היבשה, לא אהבו את הפרויקט. הם חששו שהפרויקט היקר 'ישאב' נתחים נכבדים מהתקציב של צה"ל, ויבוא על חשבון יכולת ההצטיידות שלהם בטנקים ותותחים. 

בדצמ' 1984 נכנס יצחק רבין למשרד הביטחון. בתחילה הפגין רבין אהדה לפרויקט הלביא, אבל ככל שנקפו החודשים הלך ושינה את דעתו. בתחילת 1985 פרסם היועץ הכלכלי של מערכת הביטחון דוח שבו נטען כי חלופת הלביא יקרה בשלושים ושלושה אחוזים ביחס לרכש של מטוסי F16. בדוח מאוחר יותר עלה המספר הזה לחמישים וחמישה אחוזים. תחת ההערכות הפסימיות האלה, החל גם רבין להאמין כי פרויקט הלביא גדול מדי על כלכלת ישראל – מה גם שהסיוע האמריקני היה תקף אך ורק לשלב הפיתוח של המטוס, והאמריקנים הבהירו במפורש כי ישראל תצטרך לממן בעצמה את ייצור המטוס – עניין לא פחות יקר מתהליך הפיתוח. 

הלחץ על הפרויקט הגיע לשיאו בפברואר 1986. קספר ויינברגר, מזכיר ההגנה האמריקני, שכאמור היה נתון בעצמו תחת לחץ מאסיבי מצד יצרניות המטוסים האמריקניות, החליט לשלוח לישראל צוות מיוחד שיבחן את הפרויקט ואת הסיכונים הכלכליים שהיו כרוכים בו. בראש צוות הבדיקה עמד דב זקהיים, יהודי-אמריקני ששימש בתפקיד בכיר של עוזר תת-שר ההגנה לתכנון ומשאבים. בתום הביקור פרסם זקהיים את הדוח שלו, ובו טען שמחירו האמיתי של כל מטוס לביא יהיה גבוה בכארבעים אחוזים מההערכות הישראליות – מחיר שיהפוך את הפרויקט כולו לכמעט בלתי אפשרי מבחינה כלכלית. 

מנגד, היו גורמים רבים במערכת הפוליטית הישראלית שתמכו ולחצו להמשיך את פרויקט הלביא. חלקם תמכו בו משיקולים פטריוטים – להוכיח לעולם את עוצמתה הטכנולוגית של ישראל – אבל היו גם שיקולים מעשיים מאוד, כמו למשל הרצון להפחית את התלות הביטחונית של ישראל במדינות זרות. אם התעשיה הביטחונית הישראלית תוכל לייצר לעצמה את כלי הנשק המתקדמים ביותר, ישראל תהיה עמידה יותר בפני לחצים והתערבות של גורמים זרים בהחלטות שלה. בנוסף, ייצוא נשק הוא מקור הכנסה לא מבוטל לתעשיות הביטחוניות ולמדינה, ומכירה של הלביא בחו"ל תזרים לא מעט דולרים לקופת המדינה. ועוד שיקול – התע"א העסיקה באותה התקופה למעלה מעשרים אלף איש. ביטול פרויקט הלביא יביא לפיטוריהם של אלפי מהנדסים וטכנאים, ואין אף פוליטיקאי שרוצה ששמו יקשר עם החלטה שמביאה לגל פיטורים כה מאסיבי. וכך, למרות הלחצים הפנימיים מצד הצבא והלחצים החיצוניים מצד ארצות הברית, הממשלה שבה ואישרה את המשך העבודה על הפרויקט. 

טיסת הבכורה של הלביא

בתוכנית העבודה שלה התע"א התחייבה כי הלביא ימריא לטיסת הניסוי הראשונה שלו ב-1986 – אך העבודה על המטוס התארכה והתארכה, ונדמה היה כי לא תהיה ברירה אלא לדחות את טיסת הניסוי. עובדיה הררי ומשה קרת, מנכ"ל התע"א, התעקשו: באקלים הפוליטי שנוצר, בו מתנגדי הפרויקט חיפשו כל תירוץ ולו הזעום ביותר לבטל אותו – עיכוב בפרויקט עשוי יהיה להיות הקש שישבור את גב הלביא. על כן נקבעה טיסת הבכורה של הלביא לשלושים ואחד בדצמבר, היום האחרון של 1986. 

בימים שקדמו לטיסת הבכורה אמור היה הלביא לבצע ניסוי שבו המטוס ירוץ על המסלול במהירות, יתנתק מעט מהקרקע – ואז מיד ינחת שוב. מסיבות שונות לא התקיימה ריצת המסלול הזו, וקצין הבטיחות של הפרויקט ביקש לדחות את טיסת הניסוי הראשונה. מנחם שמול, שהבין את ההשלכות הפוליטיות של ההחלטה הזו, הטיל את מלוא כובד משקלו: "זה התחת שלי שישב שם למעלה, ואני מרגיש בטוח לטוס," הוא אמר למשה קרת, המנכ"ל. קרת החליט – טסים. 

וכך, בשלושים ואחת בדצמבר, 1986, בשעה 1301 – התיישב מנחם שמול בתא הטייס של הלביא, סגר את החופה – ומשך את ידית המנוע. 

"[מנחם] כאשר המראתי…בתוך התע"א כולם היו על הגגות, אלפי אנשים על כל גג שאפשר היה. כשהמראתי, הסתכלתי למטה וראיתי שבכל הכבישים מסביב – דרומית, צפונית, מערבית ומזרחית – כל הכבישים עומדות מכוניות. כאילו פקק אחד גדול סביב שדה התעופה, וכולם מסתכלים למעלה. ידעו את השעה…איך, אני לא יודע, אבל אלפי מכוניות ואלפי אנשים היו סביב שדה התעופה וכמובן בתע"א, והסתכלו על הפלא הזה שממריא: פעם ראשונה [מטוס] שכולו תכנון, פיתוח ויצור של התע"א."

כל מי שהביט בלביא, גם מי שלא הבין דבר וחצי דבר במנועים, כנפונים והגאים, לא היה יכול שלא להודות שהלביא היה פשוט…מטוס…יפה. נכון, יש הרבה סוגים של מטוסים ולכל אחד מהם יש את המעלות שלו: אני בטוח שאפילו טייסי פאנטום יגידו על המטוס שלהם שהוא יפה – אבל בינינו, המחמאה הכי טובה שאפשר לומר על הפאנטום היא שהוא 'ברור'. הלביא הוא מטוס יפה, באמת יפה: קווי המתאר שלו היו עגולים וזורמים, והחופה הגבוהה וכנפוני הקאנארד שבחלק הקדמי שיוו ללביא את אותו מראה עתידני ומסעיר שאפיין גם את ה F16, שבבירור היווה השראה למתכנני הלביא. 

אבל הלביא היה הרבה יותר מאשר סתם מטוס יפה. לישראל הקטנה לא היו הרבה מהיתרונות התעשייתיים והכלכליים שהיו למעצמת על כדוגמת ארצות הברית, אבל היה לנו משהו שלא היה להרבה צבאות בעולם – וזה ניסיון קרבי עשיר. לטייסים הישראליים היה המון ניסיון בקרבות אוויר במסגרת מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ויום הכיפורים – והלביא היה במידה רבה תוצר של זיקוק של כל הידע המבצעי העשיר הזה. מנחם שמול מספר. 

"[מנחם] בעיקרון אני ריכזתי את הפעילות של כל הטייסים שהיו קשורים לפרוייקט. אנחנו הקמנו צוות, אחד מהטייסים שלנו היה ראש הצוות, של טייסים מתוכנו ואחרים מחיל האוויר שפרשו ולא רק שפרשו. לדוגמה, אילן רמון ז"ל היה אחד האנשים האלה. הוא היה מושאל לשנה מחיל האוויר והיה אצלנו והשתתף בצוות הזה.

הצוות הזה, שהיו בו אנשים מעולים, חלקם מהנדסים אבל רובם לא, טייסי קרב מצטיינים שטסו במטוסים שונים עם ניסיון שונה. הצוות הזה הוא אשר תיכנן את מערכות האוויוניקה, את מערכות השליטה והבקרה של הטייס, ומערכות הכיוונון והחימוש. חלק אחר, טייסי הניסוי שעבדו ישירות תחתי כראש הקבוצה שפיתחה את מערכת בקרת הטיסה של המטוס. למעשה הייתה עבודה משולבת טובה מאוד בין מהנדסים ובין טייסים, אולי המקרה היחידי בעולם שזה נעשה ככה."

"[מנחם] הגענו לתוצר מדהים. ישנה שיטה להערכת תכונות ניהוג שפותחה על ידי שני מהנדסים-טייסים אמריקנים שהתחילו את זה עוד אחרי מלה"ע 2. טבלת ההערכה הזו מחולקת לעשר דרגות: 1 הכי טוב, 10 התרסקות. אנחנו הערכנו על ידי מספר גדול של טייסים את תכונות הניהוג של המטוס הזה, של הלביא, בצורה מאוד שיטתית ומדוייקת כנגד משימות מוגדרות. התוצר של הניסוי הזה, שהיה ניסוי מורכב וממושך יחסית, היה שהניקוד שהמטוס קיבל היה 1.5. כלומר, 1 זה אלוהים? 1.5 זה הסגן של אלוהים. בנושא הזה, של בקרת טיסה.

המטוס הזה היה נפלא. כל מי שטס עליו, כולל מפקדי חיל האוויר ואחרים שטסו איתי על המטוס הדו-מושבי המלא, שטס טיסה ראשונה ב-1989 והם טסו איתי בשנים האלה, הרימו את הידיים כשטסו על המטוס. כולם! יש לי את הכל כתוב ומוקלט – שזה המטוס הזה הוא המטוס הכי טוב שהם אי פעם הטיסו בימי חייהם."

"[מנחם] פה יש סיפור מעניין. לקחתי שלושה טייסים – הזכרתי אחד קודם לכן, זה אילן רמון ז"ל, טייס שני זה רני פאלק וטייס שלישי זה דני חלוץ. כולם היו טייסי F16 מאוד מאוד מנוסים: שניים מפקדי טייסות ואחד מפקד בסיס, בסדר הזה. ואנחנו עשינו השוואת ביצועים כאשר כל אחד מהם טס טיסה אחת בלביא מול כל אחד מהם שטס ב'ברק', F16C חד מושבי, חלק, נקי, חדש. עשינו תרגילי קרבות – לא קרב אוויר מלא, כי זה לא היה נכון לעשות מבחינה עניינית. התחלנו במהירות מסוימת וגמרנו איך שגמרנו. וכל השלושה המוכשרים האלה טסו טיסה אחת ויחידה במטוס – ראשונה ואחרונה, כמעט, חלוץ טס עוד טיסה אחר כך – ובכל תרגיל הם התגברו על הברק באופן ברור ומוחלט. הלביא עלה בכל התרגילים שעשינו על הברק, עם אותם טייסים שהתחלפו ועשו שלוש גיחות. הם היו המומים. תזכור, עשיתי להם חצי יום קורס הסבה  על המטוס. חצי יום!"

ישיבת ממשלה גורלית

עושה רושם, אם כן, שהלביא היה מטוס מוצלח – ואולי אפילו מוצלח מאוד. בקרבות אוויר הוא התמודד כשווה בין שווים עם המטוסים הטובים בעולם – אבל בשלב זה של חייו, אוייביו האמיתיים של הלביא לא הסתובבו בשחקים, אלא במסדרונות הממשלה. 

"[אהרון פוגל] הסיפור של הלביא…אני צריך להגיד משהו כללי כדי להבין מה זה נקרא משרד אוצר בפרויקטים."

זהו אהרון פוגל, אחד מהפקידים הבכירים ביותר במשרד האוצר בשנות השמונים. 

“[פוגל] אני היום יו"ר צים ספנות ואיילון ביטוח, ובעברי הייתי בשלוש תקופות באוצר. עזבתי, חזרתי להיות ממונה על תקציבים, כשהלביא בתוך התקופה הזו."

לצד משרד ההגנה האמריקני, חיל האוויר שלנו ומפקדי צבא היבשה – משרד האוצר היה אחד הגופים שדחפו באופן הברור יותר לכיוון ביטול הפרויקט, כמעט לכל אורך הדרך. 

"[פוגל] ניסינו פעם ראשונה להביא לממשלה את הפסקת הלביא. מודעי היה שר האוצר, עזר ויצמן נדמה לי שר המדע. הם היו השניים היחידים שהצביעו בעד הפסקת הלביא. כל השאר – כולל ראש הממשלה, שמעון פרס, כולם התנגדו, וכך הפרויקט נמשך."

אהרון מספר כי לו ולעמיתיו באוצר לא היה שום דבר אישי נגד הפרויקט – ואפילו להפך. היה להם ברור שלתע"א יש את היכולת הטכנית להעמיד על מסלול ההמראה מטוס פנטסטי בכל קנה מידה. אבל בכובעו כממונה על התקציבים, מערך השיקולים של פוגל היה שונה לגמרי מזה של מהנדסי הלביא. 

"[פוגל] היתרון הגדול בשיקול משרד האוצר הוא שהוא לא שוקל כל פרוייקט לגופו – אלא מול אלטרנטיבות כחלק מתמונה כוללת. זה אחד. דבר שני, באוצר אנחנו לא מאמינים בקיצוצים או בחיסכון לשם החיסכון: אנחנו כן בעד, ותמיד היינו, להוציא ולהשקיע אם התועלת שאתה מקבל גדולה יותר מההשקעה – ואז האוצר אפילו עוזר לקדם פרויקט, לא מונע אותו."

נקודה היא שהמשאבים הדרושים במבחן האלטרנטיבות – גם בתוך מערכת הביטחון וגם מול חינוך, בריאות וכולי – שלא נדבר על מצב התקציב, שבאותו הזמן ירדנו ממאות אחוזי אינפלציה וגירעון תקציבי של יותר מעשרה אחוז מהתוצר, שגם זה הייתה בעיה להקצות את המשאבים הדרושים אחרי גירעון גדול במטבע חוץ. בפיתוח טכנולוגי מהסוג הזה יש גם הוצאות גדולות במטבע חוץ. למרות תמיכה אמריקנית בחלק מסוים מהתקציב, זה היה גדול בהרבה על המדינה. יחד עם זה, כשאתה מנתח את הפרויקט, לא רק שהפרויקט גדול על המדינה – אלא אתה בוחן אותו כדי לראות – אוקי, חיל האוויר הישראלי ירצה או לא ירצה, הוא ידאג למשאבים לקנות אותו. אבל מעבר לזה, למי עוד מוכרים? כמעט בטוח שהאמריקנים לא יתנו לנו למכור את זה בחו"ל, כי הם שומרים על התעשיה שלהם. ואז אתה מראש בפרויקט שהוא הפסדי ברמה גבוהה."

הנקודה האחרונה שהעלה אהרון פוגל היא אולי הקריטית ביותר בסיפור כולו. זה שפרוייקט הלביא הוא פרוייקט יקר – את זה כולם ידעו. כולם גם הבינו שהדרך היחידה למנוע מהפרויקט להפסיד כמויות אסטרונומיות של כסף היא למכור את הלביא למדינות אחרות – באותו האופן שבו נמכר מטוס הכפיר, למשל, לחילות האוויר של דרום אפריקה, קולומביה, אקוודור, סרי לנקה ואפילו ארצות הברית עצמה. 

אבל בואו נהיה ריאלים לרגע. מה הסיכוי שארצות הברית תממן, מכיסה, את פיתוחו של מטוס שיתחרה ראש בראש בשווקים הבינלאומיים מול ה F16 שלה? ולא סתם יתחרה: מטוס שיהיה טוב יותר *וגם* זול יותר מה F16?… הרי גם פיתוחו של ה F16 עלה מיליארדים רבים  של דולרים, וגם את העלויות של הפרויקט הזה צריך לכסות איך שהוא. אין ספק שהממשל האמריקני הרפובליקני היה אוהד גדול של ישראל וחברי קונגרס רבים, כפי שראינו, התקוטטו ביניהם על ה"זכות" להיחשב לידידיה הגדולים ביותר של מדינת היהודים – אבל לצפות מהם לבצע התאבדות פיננסית בשביל ישראל, זה כבר לא הגיוני. ארה"ב הייתה מוכנה לראות את הלביא מגן על שמי ישראל מפני מיגים מצרים וסורים – אבל לראות את הלביא חורך את השמיים בסלון האווירי בפריז ומאפיל על בוהק המבער של F16?… זה לא יקרה. נקודה. 

ואכן, ככל שהתקדם פרויקט הלביא כך גברו המאמצים שהפעיל משרד ההגנה האמריקני לחסל אותו. מנחם שמול טוען שצוות הבדיקה שנשלח לישראל בראשותו של דב זקהיים, היה למעשה צוות התנקשות. 

"[מנחם] הם באו, הסתכלו, כתבו ספר עבה בעובי של 2 אינץ' בערך, על ידי צוותים כלכליים, וצוותים מבצעיים וצוותים טכניים וסיפורים שלמים. אבל האמת, הפרק האחרון – מסקנות והמלצות – נכתב עוד באמריקה לפני שהם הגיעו הנה. זו האמת. אדון דב זקהיים קיבל הוראה מקספר ויינברגר לחסל את הלביא."

גם משה ארנס הסכים עם ההערכה הזו. בראיון עיתונאי סיפר ארנס כי להערכתו, קספר ויינברגר – 

"רצה להרוג את המטוס. […] ויינברגר שלח [את דב זקהיים] לשכנע את יצחק רבין שהמטוס יעלה פי עשרה ולא יוכלו לעמוד בזה. זקהיים בא עם חישובים מפוברקים ואסטרונומיים. לאמריקאים היה קשה להבין שאצלנו לפתח מטוס עולה 15% ממה שעולה אצלם. מה שעשינו ב'כיפת ברזל', האמריקאים לא היו יכולים לעשות בעלות שגדולה פי כמה. במקום לזרוק אותו, רבין נתן הוראה לשבת איתו".

אם כן, ישראל הייתה נתונה בסד לחצים בלתי אפשרי. מצד אחד, הרצון להראות לעולם שאנחנו טובים – ולא סתם טובים, בשורה הראשונה של המדינות המתקדמות בעולם – ומהצד השני, ההבנה ההולכת ומתבהרת שיש סיכוי לא רע שהמטוס המדהים הזה הולך ליירט את הכלכלה של המדינה, הרבה לפני שיזדמן לו ליירט מטוסי אויב. אפשר לראות את הדיכוטומיה הזו, למשל, אצל אביהו בן נון. מנחם שמול מספר. 

"[מנחם] לקחתי איתי את אביהו בן-נון, שהיה אז מפקד חיל האוויר, ועשיתי לו גם כן חצי יום הסבה למטוס, והלכנו לטוס. ובטיסה ההיא עשינו גם השוואת ביצועים באוויר-אוויר, אבל עשינו גם טיסת הפצצה. פעם ראשונה שהבן אדם מטיס את המטוס. עשינו קודם ניווט קטן, שיתרגל, עשינו כמה תרגילים בשביל ההרגשה – ואז עשינו את ההפצצה. 

ביעף הראשון הוא צלל, שחרר את הפצצה וקצין המטווח אמר – חמישים מטר, או 25 מטר, אנדרשוט.

שאלתי את אביהו – 'איפה כיוונת?' אז הוא אומר, 'כיוונתי 25 מטר אנדרשוט.' אז אמרתי לו – 'בפעם הבאה, תכוון על החבית באמצע.' אז הוא כיוון לחבית באמצע. הוא היה טייס טוב מאוד. פגע בחבית. יעף שני בחיים, על המטוס הזה – פגע בול."

אותו אביהו בן נון אמר על הלביא אחר כך, בראיון לעיתון 'מעריב':

“אם הפרויקט היה ממשיך, הוא היה גוזל את כל התקציבים. אי אפשר היה לעשות בצבא דבר. אנחנו מובילים היום בעולם במזל"טים, בכשירות מבצעית, במערכות חימוש, ולא היינו יכולים לעשות את זה כשהלביא בסביבה."

היו מי שהאשימו את אנשי חיל שההתנגדות שלהם ללביא נבעה משיקולים לא עניינים. כך, למשל, צוטט מנחם שמול בכתבה בעיתון 'מקור ראשון':

"חוץ מזה", הוא מדגיש, "הרבה יותר טעים לאכול סטייק בדאלאס, טקסס מאשר חומוס ביהוד".

למה אתה מתכוון?

"כשאתה עושה פרויקט בארצות הברית יש לך זנב עצום של הטבות".

כמו מה?

"כמו להיות קצין פרויקט ועוזר קצין פרויקט ונהג קצין פרויקט, אתה שולח אנשים לארצות הברית הלוך וחזור. כולם אוהבים לנסוע לחו"ל. אנשים יושבים בפרויקט אף-15 ובאף-16 ובאף-16 השני והשלישי, אלה ההטבות אלה טובות הנאה שכולם רוצים ואין שום טובת הנאה בלשבת ביהוד".

גורמים אחרים טענו כי חלק מההתנגדות של חיל האוויר נבעה לא מרצון להטבות כאלה ואחרות – אלא מהרצון של החיל לא להיות כבול בקבלת ההחלטות שלו, לשיקוליה של התעשיה האווירית, האוצר וכל עשרות הגורמים שהיו מעורבים בפרויקט. היה הרבה יותר נוח, מבחינתם של קברניטי החיל, לקבל כסף – ולקנות מטוסים בחו"ל לפי רצונם ולפי שיקוליהם המקצועיים בלבד, מבלי שיצרכו להתחשב בלחצים של ועד העובדים של התע"א או העדפותיה של ועדה ממשלתית כזו או אחרת. 

הלחץ והויכוחים הגיעו לשיא בשלושים באוגוסט, 1987. היו אלה ימי ממשלת האחדות של המערך בראשותו של שמעון פרס, והליכוד בראשות יצחק שמיר. על פי הסכם הרוטציה בין המפלגות, יצחק שמיר היה כעת ראש הממשלה – אך לכל אחת מהמפלגות היה מספר שרים זהה סביב שולחן הממשלה. אהרון פוגל מספר.

"[פוגל] אנחנו באוצר, לא מוותרים. עברה שנה, והעלנו שוב את נושא הפסקת הלביא להצבעת הממשלה. היו סביב זה הרבה שיחות והכנות. היינו ממשלת אחדות: שמיר ראש הממשלה, משה ניסים שר האוצר, רבין שר הביטחון, פרופ' ארנס נדמה לי שהיה שר בלי תיק. פרופ' ארנס הוא הדמות החיה מאחורי הפרויקט."

שמעון פרס, מי שנחשב כאמור לרוח החיה מאחורי הקמתה של התע"א ובמידה רבה של התעשייה הבטחונית הישראלית כולה – השתכנע שחייבים לבטל את פרוייקט הלביא, וכל שרי העבודה התיישרו לצידו. כמעט כולם. מהצד השני, בליכוד היו משוכנעים שאסור לבטל את הפרויקט, וכל שרי הליכוד רצו להצביע בעד המשך הפרויקט. כמעט כולם. 

"[פוגל] ממשלת אחדות לאומית, 12 או 13 שרים מכל צד, ונוצר מצב כזה בהצבעה: מצד אחד משה ניסים, שר האוצר, בעד הפסקת הפרויקט. אז לכאורה, אם הוא עובר צד, יש רוב להפסקת הפרויקט. אבל מהצד השני, שושנה ארבלי-אלמוזלינו התנגדה להפסקת הפרויקט, ולא עזר שום שכנוע. היה גם בנושא הזה משהו אישי. 

אז יש תיקו. שמיר, שסמך מכל שריו בעיקר על משה ניסים, היה מצביע בעד הפסקת הפרוייקט –  הוא הבין את זה. אבל מתוך כבוד לארנס וליוזמה ולחזון, הוא תומך בארנס. רבין, שר הביטחון, יודע שאי אפשר להמשיך את הפרויקט, הוא לא רוצה להזדהות עם הפסקת הפרויקט. אז הוא אמר – אני בעד המשך הפרויקט, אם תתנו לי את התקציב המתאים. אני לא זוכר את הסכום – 500 מיליון דולר, לאותה השנה. ואז הוא בעד, הוא לא נגד – אם לא תתנו לי, נפסיק את הפרויקט. 

בסיטואציה הזו זה בעצם תיקו. כי שושנה ארבלי מצד אחד בעד המשך, ומשה ניסים בעד הפסקה. בתיקו ממשיכים את הפרויקט."

שמעון פרס הפעיל לחץ אדיר על שושנה ארבלי-אלמוזלינו. אלמוזלינו תיארה את הלחץ שהפעילו עליה פרס ושאר שרי העבודה כ'אונס קבוצתי', לא פחות:

"הם אמרו לי […] עכשיו, תחליטי, אין זמן. הם אמרו לי, את לא נמצאת בממשלה הזו באופן פרטי, המפלגה שלחה אותך. פרס אמר לי 'אני מיניתי אותך, את חייבת לקבל מרות'."

קשה לדעת מה עבר במוחה של שושנה ארבלי-אלמוזלינו כשהייתה תחת הלחץ הפסיכולוגי האדיר שהפעילו עליה עמיתיה, אבל בסופו של דבר, ברגע המכריע, כשפרוייקט הלביא עמד על פי תהום – ארבלי אלמוזלינו בחרה לצאת לשירותים. אהרון פוגל זיהה את ההזדמנות – וזינק עליה.

"[אהרון] ובסופו של דבר נוצרה סיטואציה, בתוך הפסקה של ישיבת הממשלה, שהשרים נקראו פנימה להצבעה, ושושנה נעדרה. ואז שמיר, שרצה להפסיק את הפרויקט, שם את ההצבעה מיד על השולחן – כי הוא ידע שאז תהיה החלטה להפסיק – וכך היה.

[נתן] זה אתה הצעת את ההצבעה המיידית? נדמה לי שזה נאמר כך בספר שלך.

[אהרון] אמרתי…אמרתי למשה ניסים שיבקש משמיר כינוס מהיר ונראה מה קורה."

שושנה ארבלי-אלמוזלינו חזרה מהפסקת השירותים ונכנסה לחדר הישיבות. 'נו, מתי מצביעים?' היא שאלה. יצחק שמיר דפק על השולחן. 'זהו, הצבענו כבר.' הוא אמר לה.  

"[נתן] וכך נפל הפרויקט.

[אהרון] וכך נפל הפרויקט."

סוף דבר

הבשורה על ביטול פרויקט הלביא הכתה את עובדי התע"א בהלם. כבר סיפרתי לכם מוקדם יותר על רמת המחוייבות המעשית והנפשית של מי שהשתתפו בפרויקט הזה, אנשים שהשקיעו כמעט עשור מחייהם בעבודה אינטנסיבית על מטוס שהיה, לכל הדעות, פסגת היצירה של התעשייה הישראלית, ולא היו מוכנים לקבל את רוע הגזירה. מאות עובדים חסמו צמתים והבעירו צמיגים, פרצו לשטח נמל התעופה בן גוריון וחסמו מסלולי המראה, נכנסו לבית הנתיבות ועלו על הדלפקים של חברות התעופה. עשרות עובדים ניסו להסתער על בניין משרד החוץ של שמעון פרס, והמשטרה נאלצה לפזר אותם באמצעות גז מדמיע. תשעה עובדים נזקקו לטיפול רפואי. חמישה נעצרו בידי המשטרה. 

אני מוכרח לומר משהו מזווית אישית. כמהנדס, הייתי חלק מהתעשייה הבטחונית הישראלית בכובעים שונים ובחברות שונות, במשך כמעט חמש עשרה שנה. אני מכיר היטב את הטיפוסים שעובדים בחברות האלה, ורבים מהם חברים טובים שלי עד היום. עבדנו יחד תחת לחצים אדירים בפרויקטים של מיליארדי דולרים. אני מודה: קשה לי לדמיין מה יכול לגרום לקבוצת האנשים האלה, שביום יום הם האנשים הכי רגועים, נחמדים, מתחשבים, יורמים בכל קנה מידה…. מה יכול לגרום להם לצאת ולהבעיר צמיגים, לחסום מסלולי המראה, לטפס על מכוניות ולהפוך שולחנות. עצם העובדה שביטול פרויקט הלביא הביא את האנשים האלה לקיצוניות שאליה הגיעו, היא העדות הכי טובה, לדעתי, לעומקה של תחושת הבגידה שחשו בעקבות הביטול. השבר היה כל כך עמוק, כל כך טראומטי, שקשה לבטא אותו במילים. למחרת ההצבעה בממשלה, התייצבו מאות עובדים בשגרירות ארצות הברית בתל-אביב, והגישו בקשה לויזת הגירה. משה ארנס הודיע שהוא מתפטר מהממשלה, ועובדיה הררי אמר שהוא מתכוון להחזיר את פרסי בטחון ישראל שקיבל. 

ואני אומר עוד משהו: אני לא מקנא בשרי הממשלה שהיו צריכים לקבל את ההחלטה הזו. כולם הבינו היטב את ההשלכות של ההחלטה שלהם. מנכ"ל התע"א הודיע ללא כחל ושרק שביום שפרויקט הלביא יבוטל, אלפי עובדים של החברה ילכו הביתה – וזה באמת מה שקרה. לא הייתי רוצה להיות במקומו של שמעון פרס, למשל, שנאלץ להצביע בעד החלטה שתנחית מכה איומה על חברה שהוא עצמה סייע להקים. 

בסיפור של פרוייקט הלביא אין 'רעים' ואין 'טובים'. כולם, משני הצדדים, מסבירים את השיקולים שהביאו אותם להחלטות שלהם במונחים של טובת המדינה. אבל מהי 'טובת המדינה'? האם ביטחון צבאי עדיף על פני ביטחון כלכלי? האם פיטוריהם של אלפי עובדים מהתעשיה הבטחונית תפגע יותר בטובת המדינה, מאשר איבוד תמיכתה הביטחונית והכלכלית של המעצמה הגדולה ביותר בעולם? מי יכול לשים מספר על כל אחד מהשיקולים האלה ולסכום אותם, כמו שסוכמים את העלות של רשימת מכולת?… 

יש מי שמנסים לראות צד חיובי בכל הפרשה העגומה הזו: אולי בזכות פרויקט הלביא ואלפי העובדים שפוטרו ועברו לעבוד בחברות אזרחיות – אולי בזכות זה קיבלנו את ההייטק הישראלי המפואר שצמח כאן בשלהי שנות התשעים. אם לומר את האמת – אני לא קונה את זה. זו משאלת לב, ולא יותר. כפי שאמר גם משה ארנס, שהכיר את עולם התעופה היכרות אישית ועמוקה – עם הכישורים שצברו האנשים שעבדו על פרויקט הלביא, אי אפשר אחר כך לייצר טלפונים ניידים. אלו התמחויות יותר מדי ספציפיות, שלא קל להעביר אותן לתחומים אחרים. 

בקיצור, בסיפור של פרוייקט הלביא אין מנצחים – רק מפסידים. אלפי עובדים שהלכו הביתה בתחושת בגידה והשפלה, ומיליארדי שקלים שירדו לטמיון. 

פתחתי את הפרק בשאלה – מה כל כך שונה, קשה ומורכב בפיתוחו של מטוס קרב? אני חושב שקיבלנו תשובה מצוינת לשאלה הזו. האתגר הטכנולוגי שבפיתוחו של מטוס קרב מהשורה הראשונה, מסתבר, הוא לא האתגר האמיתי של פרויקט כזה. אם זה היה תלוי רק בשכלם וביכולותיהם של המהנדסים – היינו רואים את הלביא תוקף היום בסוריה ובמדינות אויב נוספות. אבל פיתוחו של מטוס קרב מודרני, מסתבר, הוא בראש ובראשונה אתגר כלכלי ופוליטי. כדי להצליח בפרויקט כזה לא מספיק להביא מהנדסים ולבנות מפעלים. אפילו לא מספיק לבנות מדינה. כדי להצליח בפרויקט כזה , צריך לבנות *מעצמה*. מעצמה כלכלית שמסוגלת לתמוך בפרויקט שנמשך ארבעים וחמישים שנה, ומעצמה פוליטית וצבאית שתהיה מסוגלת ללפות את הכבלים העבים של הפוליטיקה הבינלאומית ולכופף מדינות אחרות – בנעימים או בכוח הזרוע – כדי שיתיישרו לפי האינטרסים שלה. לנו, בישראל, יש מהנדסים, יש מפעלים, יש אפילו מדינה – ויש שיאמרו מדינה לא רעה בכלל!…אבל אנחנו לא מעצמה. כמו איקרוס מהמיתולוגיה היוונית, ניסינו לתפוס את השמש – ושילמנו את המחיר. 

אבל אולי הלביא לא מת. או ליתר דיוק, הוא מת – אבל יכול להיות שעבר 'גלגול נשמות'. בסוף שנת 2006 חשפה סין מטוס קרב חדש מתוצרתה בשם J10, או 'הדרקון הנמרץ'. לדרקון הנמרץ יש מנוע בודד, כנפוני קנארד בחרטום, וקווי מתאר חלקים ועגולים. אם מסתכלים עליו מהצד, ככה…מלמטה, מזווית נמוכה…הוא מאוד מזכיר את הלביא. וגם אם מסתכלים עליו מלמעלה. ומאחורה. תכל'ס, מכל כיוון שלא תסתכלו עליו, הדרקון הנמרץ הוא העתק כמעט מושלם של הלביא. אם תצבעו אותו בלבן, תדביקו עליו מגן דוד כחול על הזנב ותשימו אותו במוזיאון חיל האוויר בחצרים – אף אחד לא ישים לב שזה לא הלביא. 

האם ה J10 הוא הלביא? על פי דיווחים עיתונאים רבים, התשובה היא כן: ישראל מכרה את הטכנולוגיה של הלביא לסינים בשלהי שנות השמונים. הסינים והישראלים מכחישים, כמובן: על פי הסינים, ה J10 הוא פיתוח עצמאי שמושפע במידה כזו או אחרת ממגוון של מטוסי קרב מערביים ומזרחיים. אני מניח שאת האמת בעניין הזה נגלה רק בעוד שנים רבות. אבל דבר אחד בטוח: סין היא מעצמה. 

רשימת תפוצה בדואר האלקטרוני | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

רשימת תפוצה בדואר האלקטרוני | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

314: האם אפשר לדחוס סרט שלם לתוך 8 ק"ב?, חלק ב'

קישור לחלק א'

בפרק הקודם הכרנו את יאן סלוט: טכנאי טלוויזיה הולנדי, אדם בעל כשרון טכני יוצא מן הכלל, שבשנות התשעים של המאה הקודמת טען כי פיתח שיטה חדשה לדחיסת מידע – טכנולוגיה המאפשרת לו לדחוס סרט שלם, תשעים דקות של וידיאו באיכות טובה, לתוך כרטיס זיכרון בנפח של שמונה קילובייט בלבד – נפח קטן אפילו מזה של תמונה בודדת שאתם מצלמים במכשיר הטלפון שלכם. 

מהנדסים של חברת פיליפס, ענקית הטכנולוגיה ההולנדית הבינלאומית, בחנו את המצאתו של יאן סלוט – אך לא השתכנעו. טכנולוגיות הדחיסה המודרניות מצמצות את נפחם של קבצי הוידיאו על ידי השמטה של מידע מיותר:  מה שמכונה 'דחיסה מאבדת מידע', Lossy Compression. אך כדי לדחוס סרט שלם לתוך נפח כה זעום, כפי שטען יאן סלוט, יש להשמיט כל כך הרבה מידע מתוך הקובץ המקורי עד שהסרט יהיה, הלכה למעשה, בלתי ניתן לצפיה. 

אך למרבה ההפתעה ולמרות הספקנות הזו – סלוט זכה לתמיכה מכיוון מאוד בלתי צפוי: רול פיפר, סגן-נשיא בפיליפס ומי שכונה 'ביל גייטס ההולנדי', החליט לעזוב את תפקידו הבכיר בפיליפס ולחבור ליאן סלוט ולחבר משקיעיו. 

במבט ראשון, המהלך של פיפר נראה חסר הגיון לחלוטין: מי יעזוב תפקיד כה בכיר – תפקיד שהציב את פיפר בנקודה מצויינת להתמנות למנכ"ל פיליפס בעתיד הלא רחוק – לטובת סטארט-אפ שמבוסס על המצאה של טכנאי טלוויזיה מניו-ואחן, עיירה הולנדית קטנה ומנומנמת? 

אבל רול פיפר היה רחוק מלהיות טיפש. הניסיון העשיר שלו בעולם הטכנולוגיה לימד אותו ששיפור כה דרמטי ביכולת דחיסת מידע – פי מאה מיליון ביחס לטכנולוגיות הקיימות – יחולל מהפכה טכנולוגית בקנה מידה שקשה אפילו לדמיין. חלק גדול מאד מטכנולוגיית האינטרנט המודרנית סובב סביב האתגר של שינוע כמויות אדירות של מידע בכמה שפחות זמן: סרטים, סדרות, שירים, ספרים, דפי אינטרנט ועוד ועוד. ההמצאה של סלוט תייתר את כל הסיפור המורכב הזה, ותחסוך לחברות הטכנולוגיה מאות מיליארדי דולרים בכל שנה. פיפר העריך, בהערכה זהירה ושמרנית יחסית, ששווייה הראשוני של המצאתו של סלוט הוא לפחות עשרים וארבעה מיליארד דולר – וזו באמת הערכה שמרנית מאוד. 

כעת קל יותר להבין את פשר עזיבתו הדרמטית של פיפר את פיליפס. הקבוצה הקימה חברה בשם 'הכוח החמישי', Fifth Force, ופיפר ניצל את קשריו הענפים בעולם הטכנולוגיה כדי לפתוח לסלוט דלתות שלטכנאי הטלוויזיה לא היה סיכוי לפתוח בכוחות עצמו. השניים המריאו לארצות הברית – הטיסה הביניבשתית הראשונה בחייו של סלוט – ונפגשו עם מספר מנכ"לים ושותפים בכירים בקרנות הון סיכון, שגילו עניין רב בהמצאה. 

שבועות מספר לאחר מכן הזמין פיפר את סלוט להצטרף אליו שוב למסע פגישות בארצות הברית, אבל סלוט סירב: הנסיעה הקודמת התישה אותו לגמרי. אחרי מאמצי שכנוע כבירים, סלוט הסכים למסור לידיו של פיפר ומשקיע נוסף את קופסת האלקטרוניקה כדי שיוכלו להדגים אותה למשקיעים פוטנציאלים גם בלעדי הממציא – אבל נעל את הקופסא מבחוץ כדי שאיש לא יוכל לפתוח אותה ולהעתיק את המעגלים האלקטרוניים. כשחזר פיפר להולנד מארצות הברית, בחן סלוט את הקופסא – ומצא סימנים שהעידו על כך שמישהו ניסה לפרוץ את המנעול. הוא רתח מזעם. מכאן ואילך, הוא לא נתן לאיש להתקרב להמצאתו ללא השגחה צמודה. 

הרעיון האמיתי מאחורי ההמצאה

אבל מסע גיוס הכספים הוכתר בהצלחה אדירה. בתוך שבועות ספורים הודיע פיפר למשקיעים כי ABN AMRO, הבנק השלישי בגודלו בהולנד – מוכן להשקיע כחמישים מיליון דולר בחברה החדשה תמורת ארבעה אחוזים מהמניות. הפגישה המכרעת עם נציגי הבנק שבה תיתקל ההחלטה הסופית לגבי ההשקעה נקבעה ליום שישי, התשעה ביולי, 1999. 

אל הפגישה הזו החליט פיפר להזמין גם מכר ותיק שלו: איש עסקים אמריקני בשם תומאס פרקינס (Perkins). פרקניס היה אחד ממשקיעי ההיי-טק הגדולים בעמק הסיליקון: קרן ההשקעות שייסד, Kleiner Perkins, הייתה אחת המשקיעות הראשונות באמזון, גוגל, טוויטר ועוד חברות מצליחות רבות אחרות, ושווי ההון האישי שלו הוערך בכמה מיליארדי דולרים. 

כשסיפר פיפר לפרקינס על ההמצאה של סלוט, פרקינס היה משוכנע שמדובר בתרמית. כך כתב פרקינס על השיחה שלו עם פיפר בביוגרפיה שכתב מספר שנים לאחר מכן:

"[אמרתי לו] 'רוּל, ההמצאה הזו מפרה את התיאוריה של שאנון, ואני חושב שגם את של פורייה וגם את של גרין. זה בלתי אפשרי.' אם הייתי יכול לחשוב על עוד שמות של תיאוריות, בטח הייתי זורק גם את השמות שלהן. זה היה נראה כמו רעיון הזוי."

אבל פיפר התעקש. 

"תום, זה מהפכני! עם הטכנולוגיה הזו, אפשר יהיה להעביר שידורי טלוויזיה על כבלים דקיקים – לא נצטרך סיבים אופטיים. אפשר יהיה לשים ספריות וידיאו שלמות בכיסו של הצרכן!"

פרקינס נותר ספקן – אבל פיפר לא היה סתם מישהו: לא רק שהוא היה איש עסקים רציני ומכובד, הוא גם היה דוק' למדעי המחשב, ואם הוא חושב שהדבר אפשרי…וכך, למרות הספקנות – תומאס פרקינס הסכים להצטרף לפגישה של התשעה ביולי. 

פרקינס היה באותו הזמן באנגליה. הוא ופיפר נכנסו למכונית של פרקניס ונסעו יחד לאחוזתו של פיפר בפאתי אמסטרדם. בדרך הסביר פיפר לפרקינס איך בדיוק עובדת המצאתו של סלוט. המהנדסים שבחנו אותה, אמר פיפר, לא הבינו אותה כמו שצריך. לא מדובר כאן על דחיסת מידע סטנדרטית – אלא ברעיון אחר לגמרי. 

נניח שאני רוצה להראות לכם את 'המונה ליזה', הציור המפורסם. אני יכול לקחת תמונה של הציור, לדחוס אותה, לשלוח אותה אליכם במייל או בוואטסאפ – ואז תוכלו לראות אותה. אבל אני גם יכול לעשות משהו אחר: אני יכול לשלוח לכם קישור לערך של המונה ליזה בוויקיפדיה. כשתלחצו על הקישור תוכלו לראות את הציור – וזאת למרות שלא שלחתי לכם אפילו פיקסל אחד של התמונה המקורית. הקישור ששלחתי לכם הוא בסך הכל מצביע, 'פוינטר', אל מידע קיים שלכם כבר יש גישה אליו. היתרון הגדול של השיטה הזו הוא בעובדה שקישור, במקרה הזה, מכיל הרבה פחות מידע ממה שמכילה התמונה עצמה, ולכן שליחת קישור היא הרבה יותר מהירה ויעילה משליחת כל אותם מיליוני פיסקלים שמרכיבים את המונה הליזה. כל זה בהנחה, כמובן, שלצד המקבל כבר יש את המידע הזה זמין לרשותו וכל מה שהוא צריך זה פוינטר שיפנה אותו אל המיקום המדויק של המידע.

אותו עקרון נמצא בבסיס המצאתו של סלוט. בקופסת האלקטרוניקה, הסביר פיפר לפרקינס, נמצאת ספריה מוכנה מראש של כל הפריימים האפשריים בסרט: כל הקומבינציות האפשריות של כל פיקסלים שאפשר לצייר על המסך – למשל, פריים אחד שכולו מסך שחור, פריים שבו כל הפיקסלים שחורים פרט לפיקסל אחד לבן בפינה הימנית התחתונה, פריים ובו שני פיקסלים לבנים בפינה הימנית התחתונה –  וכן הלאה וכן הלאה, המוני צירופים שונים ומשונים של פיקסלים. לכל פריים מוכן-מראש בספרייה הזו, יש שם: לצורך הדוגמה – פריים א', פריים ב', פריים ג' וכדומה. בכרטיס הזיכרון של סלוט יש רשימה של שמות: למשל, א'ב'ג'. קופסת האלקטרוניקה קוראת את הרשימה הזו מהכרטיס, מפענחת אותה – ומציגה על המסך את הפריימים המתאימים בזה אחר זה: פריים א', ואז פריים ב', אחר כך פריים ג' וכדומה. במילים אחרות, במקום לאחסן על כרטיס הזיכרון שלושה פריימים מלאים – שלוש תמונות עם עשרות אלפי פיקסלים כל אחת – אנחנו מאחסנים רק שלושה פוינטרים, שלושה מצביעים קטנטנים ורזים, אל פריימים שכבר נמצאים בזיכרון המכשיר. 

תודו שיש משהו מקסים בפשטות של הרעיון הזה. הרי כל פריים של כל סרט שאי פעם הוקרן, מוקרן או יוקרן על המסך – הוא בסך צירוף של פיקסלים בתוך מרובע תחום ומוגדר מראש. לא משנה אם זה סרט של שפילברג או סרטון מיינקראפט שצילם הבן שלי, מרום – שניהם מוכרחים, בסופו של דבר, לבחור את הפריימים שלהם מתוך מאגר סופי שמכיל את כל הפריימים שאפשר, באופן עקרוני, להקרין על מסך. אם כל הפריימים שאפשר לצלם כבר נמצאים מראש בטלוויזיה של הצופה, כל מה שצריך לעשות זה לשלוח לטלוויזיה רשימה שאומרת לה אלו פריימים אנחנו רוצים להציג על המסך ובאיזה סדר – והטלוויזיה כבר תשלוף את הפריימים המתאימים מהזיכרון שלה. אין כאן 'דחיסה' במובן שבו תיארתי אותה עד כה, אלא בסך הכל מנגנון העברת מידע שמנצל את העובדה שהמידע הרצוי כבר נמצא אצל הצופה במעין ספרייה ענקית של פריימים, ורק צריך לומר למכשיר איזה פריים לשלוף מהספרייה הזו ומתי. 

סלוט הוא לא היחיד שחשב על הרעיון הזה כפתרון אפשרי לצורך ההולך וגובר שלנו בהעברת כמויות גדולות של מידע. גוגל, למשל, הציעה ב-2008 תקן תקשורת חדש בשם SDCH, שמבוסס על אותו הקונספט. בכל פעם שאנחנו מבקשים משרת אינטרנט שישלח לנו מידע מסוים – למשל, קובץ GIF של איזה מים מצחיק – המידע הזה מגיע עם מידע אקסטרה המכונה Header. לצורך העניין לא חשוב בדיוק מה מכיל ה Header הזה, אלא חשובה העובדה שלפעמים, המידע 'אקסטרה' הזה יכול להיות די גדול ביחס למידע שאנחנו באמת רוצים לקבל. לא נדיר לראות קובץ של 500 בתים מגיע עם Header של אלף בתים, שזה קצת כמו לשלוח דף נייר אחד בתוך ארגז קרטון ענקי. גוגל הציעה לצמצם את הבזבוז המיותר הזה באמצעות שמירה מראש של חלק מסוים מה- Header-ים בדפדפן של המשתמש, כך שבמקום לשלוח את ה Header כולו, אפשר לשלוח רק פוינטר אל המידע שכבר שמור במחשב. היוזמה הזו נגנזה, בסופו של דבר, משיקולים טכנולוגיים כאלה ואחרים, אבל הרעיון העקרוני שריר ותקף. 

הדגמה בביתו של רול

ההסבר הזה של רול פיפר הניח מעט את דעתו של תום פרקינס, אבל הוא עדיין לא היה משוכנע שסלוט הוא לא נוכל. על כן, הוא הציב תנאי ברור: הוא יצטרף לפגישה, בתנאי שיקבל גישה חופשית אל קופסת האלקטרוניקה כדי לבחון אותה בדקדקנות ולוודא שלא מדובר ברמאות. פיפר הסכים. 

בביתו של פיפר הם פגשו את הממציא, בנו ושאר המשקיעים. סלוט כבר הדגים את ההמצאה שלו לנציגי הבנק ההולנדי, בהצלחה רבה, וכעת נתבקש להדגים אותה שוב בפני פרנקינס. פרקינס מספר. 

"עם מינימום דיבורים, התנפלתי מיד על הציוד של סלוט. היו שם שתי קופסאות אלקטרוניות: אחת להקלטה, ואחת לניגון. […] בחנתי אותן מבפנים. על הלוחות האלקטרוניים היו רכיבים סטנדרטיים, שום דבר מיוחד, ולא ראיתי שום דבר חשוד – לא דיסק חבוי, לא אנטנה סמויה. הכל נראה היה שגרתי.

הפעלנו את הטלוויזיה, ובחרתי תוכנית בישול אקראית ששודרה באותו הרגע. [סלוט] הוציא מכיסו את כרטיס הזיכרון, הכניס אותו לקופסת ההקלטה ולחץ על כפתור ההקלטה. לגמנו קפה בזמן שתוכנית הבישול המשעממת רצה ברקע. אחרי עשרים דקות אמרתי שמספיק זמן חלף: אם ההקלטה נעשתה בטכנולוגיה רגילה, כרטיס הזיכרון כבר היה מתמלא אלפי פעמים עד עכשיו. 

הממציא הוציא את הכרטיס ודחף אותו לקופסה השניה. הוא לחץ על כפתור – והכל היה שם! הוא הריץ קדימה במהירות, הוא הריץ את ההקלטה אחורה. הוא הקפיא את הפריימים והאט אותם. איכות התמונה על המסך הייתה כמעט זהה למקור, ואפילו קצת יותר טובה מאיכות שידור אמריקנית טיפוסית."

תום פרקינס היה בהלם. הוא מעולם לא ראה דבר שכזה. על המקום הוא החליט להצטרף לצוות המשקיעים.

"לא היה לי ספק קל שבקלים שאנחנו עומדים להיות בעליה של טכנולוגיה שתהיה שווה מיליארדים רבים של דולרים. […] בחנתי את פניו של יאן סלוט. הוא היה במצב של…ובכן.. אושר עילאי. זו המילה היחידה שאני יכול למצוא כדי לתאר את ההבעה על פניו באותו הרגע. הוא עבד במחשכים במשך חמש עשרה שנה, וזה היה הרגע שבו כל החלומות והתוכניות שלו התגשמו. הוא היה, מילולית, האדם המאושר ביותר שאי פעם ראיתי. 

[…] באותו הלילה לא הצלחתי לישון. מוחי קדח במחשבות על ההזדמנויות שהטכנולוגיה הזו תפתח עבורנו: סרטים שלמים על שבבים זעירים, טלפונים יוכלו לשדר וידיאו בזמן אמת, לווינים יוכלו לשדר תוכניות תפורות לכל אדם. תכננתי להכניס את רופרט מרדוק [ענק העיתונות הידוע – ר.ל] בסוד העניינים. […] כמה נוכל לדרוש תמורת רשיון שימוש לטכנולוגיה? כמה נוכל לייצר בכוחות עצמנו? מחשבותי הנלהבות רצו קדימה עוד ועוד."

כשעלה הבוקר, התקשר פרקינס לפיפר. 

"'רול! חשבתי על זה, אנחנו צריכים לייצר כמה קופסאות הדגמה לחברות הטלפוניה, ואני רוצה לדבר עם רופרט מרדוק כמה שיותר מהר, ו..'

'תום, הוא מת.'

' – ואחרי שנצליח לעניין את רופרט, אנחנו צריכים להכניס שחקנים נוספים לתמונה. אני חושב שסוני צריכה להיות ראשונה בגלל ש…'

'אחרי שהלכת, הוא מת.'

'מה?'

'יאן סלוט מת.'

'מה זאת אומרת, הוא מת??'

'תום, לא הרבה אחרי שהלכת, הוא התמוטט על הרצפה. עשינו לו החייאה והטסנו אותו לבית החולים, אבל הוא כבר היה מת. הוא חטף התקפת לב מאסיבית.'"

החברה נכנסת לסחרור

יומיים בלבד לפני ש Fifth Force הייתה אמורה לקבל מהבנק ההולנדי חמישים מיליון דולר – וסלוט עצמו היה אמור לשלשל עשרים מיליון דולר לכיסו – הלך הממציא לעולמו במפתיע, והשאיר את כל המשקיעים המומים. הבעיה הגדולה ביותר הייתה שסלוט הפרנואיד לא שיתף אף אחד בסוד ההמצאה שלו. הוא הסביר לרול פייפר את הרעיון העקרוני – וגם תיאר אותו בקווים כלליים בשני פטנטים שהגיש בהולנד – אבל איך בדיוק פועלת התוכנה שממירה את סרטי הוידיאו לרשימה המקוצררת שבכרטיס הזיכרון – את זה הוא הבטיח לגלות רק אחרי שהכסף מההשקעה ייכנס לכיסו. 

היכן נמצא קוד המקור של התוכנה? זו הייתה השאלה שהטריפה את דעתם של כל המשקיעים – אך לאיש לא הייתה תשובה. כצעד ראשוני, הציבה החברה שומרים סביב ביתו של סלוט, עשרים וארבע שעות ביממה, כדי למנוע כל אפשרות לגניבה. והייתה עוד סיבה לשמירה. אשתו של סלוט וילדיו טענו שאין להם מושג היכן נמצאת התוכנה הסודית – אבל חלק מהמשקיעים לא בטחו בהם. הם חשדו בבני משפחתו של סלוט שהם ינסו למכור את הקוד למישהו אחר שיציע להם יותר כסף. השמירה, אם כן, נועדה גם כדי למנוע מבני המשפחה להוציא את הקוד מהבית – אם הוא אכן שם. אבל למרות השמירה, הסתבר להם שאחת מבנותיו של סלוט הצליחה להגניב החוצה מהבית שתי קופסאות קרטון מלאות בציוד שמצאה בחדר העבודה של הממציא המנוח. השומרים עקבו אחר רכבה של הבת – אבל היא הצליחה לחמוק מהם. 

בסופו של דבר הצליחו המשקיעים להגיע להסכמה עם בני המשפחה, ואלה מסרו לידיהם את קופסת האלקטרוניקה תמורת הבטחה לכמה מיליוני דולרים בעתיד. חברת הכוח החמישי שכרה את שירותיו של מומחה שפתח את הקופסא. הוא לא מצא בתוכה את הקוד הסודי – אבל כן מצא בתוכה דיסק קשיח. סלוט, נזכור, טען בתוקף לכל אורך הדרך שאין שום התקן אחסון בתוך קופסת האלקטרוניקה, ושכל החוכמה של ההמצאה שלו היא בקוד התוכנה המיוחד… בנו של סלוט הסביר כי אביו התקין את הדיסק הקשיח בתוך הקופסא רק יום לפני מותו, כפתרון זמני לתקלה שנתגלעה במתקן: שבב זכרון כלשהו כשל, ולסלוט לא היה שבב חליפי. 

בתוך חברת הכוח החמישי פרצו סכסוכים קשים. חלק מהמשקיעים האשימו את רול פיפר שהוא מנסה להשתלט על החברה, וחשדו בו שהוא עצמו מסתיר את הקוד הסודי. אפשר להקדיש עוד פרק שלם נוסף לתככים ולסכסוכים שפרצו בתוך Fifth Force בעקבות מותו של הממציא – אבל אין בכך טעם. סלוט לקח עימו את סודו אל הקבר, וההמצאה המהפכנית – אם אכן הייתה כזו – אבדה, ככל הנראה לנצח. 

בשנים שחלפו מאז הפך סיפורו של יאן סלוט לעוד אחד מתוך אלפי סיפורים מיתולוגיים שמרחפים בתרבות שלנו, לצד האגדות של ביגפוט, אזור 51 ומשולש ברמודה. אם תחפשו ביו-טיוב, תמצאו לא מעט סרטונים שבהם מועלות תיאוריות קונספירציה שונות ומשונות, כמו למשל שחברות הקולנוע הן שהתנקשו בחייו של סלוט כיוון שאיים על העסקים שלהן באופן כלשהו. בהולנד, ספציפית, נעשו כמה תוכניות דוקומנטריות על חייו של סלוט, ואפילו נכתבו תסריטים לשני סרטים שנכון לעכשיו, עדיין לא יצאו אל הפועל. 

פסק הדין הסופי – ממציא או נוכל?

אם כן, מה פסק הדין הסופי לגבי יאן סלוט? האם הוא היה ממציא אותנטי של טכנולוגיה מהפכנית, או נוכל מתוחכם שהיתל במשקיעיו? 

כמובן שבלעדי עדויות מוחשיות, לא נוכל לקבל תשובה נחרצת – אבל על פניו עושה רושם שלמרות שהרעיון העקרוני של סלוט ישים ברמה התיאורטית, הוא לא יכול היה לעבוד במציאות. מדוע? כמו תמיד, השטן נמצא בפרטים הקטנים. 

פריים של סרט וידיאו צבעוני ברזולוציה של 480 על 640 פיקסלים, למשל, מכיל 921 אלף ביטים של מידע – 921 קילובייט. זה אומר שהספרייה בזיכרון של המכשיר צריכה להכיל פריימים שהם כל הצירופים האפשריים של 921 אלף ביטים – שזה בערך שתיים בחזקת שבעה מיליון פריימים. לומר שזה לא מעשי עם הטכנולוגיה שיש לנו היום, זה אנדרסטייטמנט, ומעבר לכך – סלוט גם טען שבקופסת האלקטרוניקה אין כלל התקן זיכרון שמאחסן פריימים כאלה. אם כן, איפה נמצאת הספרייה ההיפוטתית הזו? אנחנו לא יודעים. 

אבל אתם יודעים מה – בואו ניתן ליאן סלוט להנות מהספק. אולי הוא מצא שיטה שלוקחת את הפויינטרים השמורים בכרטיס הזכרון והופכת אותם, באמצעות אלגוריתם תוכנה כלשהו, לפריים מלא שאפשר להציג על המסך. אני לא יודע איך אפשר לעשות דבר כזה, אבל בואו נניח לרגע שזה אפשרי. גם תחת ההנחה הזו – ההמצאה של סלוט היא עדיין בלתי אפשרית. מדוע? 

בואו נניח, לשם ההסבר, שבכל פריים של הוידיאו יש בסך הכל ארבעה פיקסלים. לצורך הדוגמה, כל פיקסל בפריים שלנו יכול להיות דלוק או כבוי. אם נרשום על דף את כל הצירופים האפשריים של פיקסלים כבויים ודלוקים, נמצא שיש לנו שישה עשר צירופים אפשריים – או במילים אחרות, שישה עשר פריימים שונים שאפשר ליצור בעזרת אותם ארבעה פיקסלים. 

כעת אנחנו צריכים ליצור פוינטר שיאמר לטלוויזיה שלנו 'בחרי את הפריים הספציפי הזה מתוך שישה עשר הפריימים ששמורים אצלך בזיכרון.' אתם יודעים כמה ביטים אנחנו צריכים כדי לייצג שש עשרה אפשרויות שונות? ארבעה ביטים. כן, בדיוק אותו המספר כמו מספר הפיקסלים שעל המסך. אפשר להוכיח את הטענה שטענתי כרגע באמצעים מתמטיים, אבל אפשר גם להבין אותה בעזרת השכל הישר. נניח לרגע שיש לנו רק שלושה ביטים בכל פוינטר. שלושה ביטים שכל אחד מהם יכול להיות 0 או 1, יוצרים שמונה צירופים אפשריים. אבל כרגע אמרנו שבספרייה שלנו ישנם שישה עשר פריימים. זה אומר שכל פוינטר בכרטיס הזיכרון מצביע על שני פריימים בו זמנית. איך תדע הטלוויזיה לבחור מי מבין שני הפריימים האלה צריך להופיע על המסך? היא לא תדע – ולכן אין לנו ברירה, אנחנו חייבים שכל פוינטר יהיה מורכב ממספר ביטים זהה למספר הפיקסלים על המסך. ואם מספר הביטים בפוינטר זהה למספר הפיקסלים שעל המסך – לא עשינו כלום! לא דחסנו את המידע! אם בכל פריים יש 921 אלף ביטים של מידע, ופוינטר אליו הוא בגודל של 921 אלף ביטים של מידע – זה אותו הדבר, לא?

רגע, אתם שואלים – אז מה לגבי הדוגמה של המונה ליזה שנתתי קודם? איך שם זה עובד, ופה לא? התשובה היא שמונה ליזה – או תמונות בוויקיפדיה בכלל – יש מעט מאוד באופן יחסי. בדקתי: יש בערך 62 מיליון תמונות וסרטונים בוויקיפדיה. כדי לבחור תמונה אחת מתוך 62 מליון אפשרויות – אנחנו צריכים בסך הכל עשרים ושישה ביטים. בפריים של וידיאו, כפי שכבר ציינתי קודם, יש 2 בחזקת שבעה מיליון אפשרויות, שזה מספר בקנה מידה אחר לגמרי. 

אז בשורה התחתונה, הרעיון של סלוט יכול היה לעבוד רק במקרים מסויימים מאוד שבהם מגוון הפריימים שצריך לבחור מתוכם הוא מצומצם יחסית. ברור לגמרי שכשמדובר בסרט וידיאו אמיתי, שבו כל פריים הוא עולם ומלואו, עם צבע ותנועה ומה לא – זה לא יכול לעבוד, ולכן קשה להאמין שסלוט אכן הצליח להמציא את מה שטען שפיתח. 

דחיסת מידע ובינה מלאכותית

דחיסת מידע ממשיכה להיות אחד האתגרים הטכנולוגיים הכבירים ביותר שניצבים בפנינו במאה העשרים ואחת. בכל שנה או שנתיים אנחנו שומעים על אלגוריתמים חדשים לדחיסת מידע שמפותחים במעבדות מחקר ואוניברסיטאות שונות – אבל השיפור בדחיסה נמדד כמעט תמיד בשברירי אחוז. בשנת 2016, למשל, הציגה פייסבוק אלגוריתם דחיסה חדש בשם Zstandard שפיתחו מהנדסיה. Zstandard עושה שימוש בטכניקות מתקדמות ומעבדים רבי עוצמה שלא עמדו לרשותם של אברהם למפל, יעקב זיו ועמיתיהם בדורות הקודמים – ולמרות כל היתרונות האלה, Zstandard מצליח להגיע לשיפור של 0.03 אחוזים בלבד ביחס לאלגורתמי דחיסה מקבילים – אם כי למען ההגינות יש לציין כי הוא מבצע את הדחיסה הזו במהירות כפולה מהם – שיקול חשוב כשבאים לבחור באיזה אלגוריתם דחיסה כדאי להשתמש. ובכל זאת, לא האלגוריתם של פייסבוק הוא זה שיאפשר לנו להתמודד עם כמויות המידע האדירות שאנחנו צריכים להעביר דרך האינטרנט בכל שניה ושניה. 

אבל אולי יש תקווה מסויימת, שמגיעה מכיוון מעט מפתיע. 

בואו נחזור אחורה לקוד מורס. במורס, נזכיר, האותיות E ו-T זוכות לייצוגים הקצרים ביותר בקוד כיוון שאלו הן האותיות השכיחות ביותר באלפבית האנגלי. השאלה הזו, איזה ייצוג לתת לאיזו פיסת מידע – היא האתגר הגדול ביותר בתחום דחיסת המידע, כיוון שלכל סוג של מידע יש מאפיינים ייחודיים משלו. כבר לפני כמעט מאה שנה הוכיח קלוד שאנון, מי שייסד את התחום במדע המכונה 'תורת האינפורמציה', שאי אפשר ליצור אלגוריתם דחיסה אחד שיצליח לדחוס בצורה אופטימלית את כל סוגי המידע הקיימים. זאת אומרת, אלגוריתם שעושה עבודה מצוינת עם סוג אחד של מידע – בהכרח לא יעשה עבודה טובה בסוגי מידע אחרים. ואכן, כפי שכבר ראינו במהלך הפרק, אלגוריתם דחיסה משמר-מידע שיעבוד מצוין על קובץ טקסט, יהיה הרבה פחות מוצלח על קובץ וידיאו. לכן, חוקרים שמפתחים אלגוריתמי דחיסה צריכים לחשוב טוב טוב על סוג המידע שהם רוצים לדחוס והמאפיינים הייחודיים לו. 

אבל גם בתוך כל סוג מידע ישנה חלוקה לעוד תתי-סוגים של מידע. למשל, נניח שאנחנו צופים בקרב איגרוף. מטבע הדברים המבט שלנו מרוכז בשני המתמודדים בתוך הזירה, ואנחנו כמעט ולא שמים לב למה שמתרחש מחוץ לזירה. זה אומר שעקרונית, אפשר היה לדחוס את המידע לגבי מה שקורה מחוץ לזירה עוד קצת, גם במחיר של טשטוש ועיוות נוספים, כיוון שרוב הצופים בלאו הכי לא שמים לב לאזור הזה של המסך. הבעיה היא, כמובן, שהמחשבים שלנו לא יודעים לזהות איזה מידע בתוך התמונה הוא מידע 'חשוב' שאסור לקלקל אותו בזמן הדחיסה, ואיזה מידע הוא פחות חשוב ולכן אפשר לדחוס אותו עוד יותר גם במחיר של קלקול נוסף. מבחינת האלגוריתמים הקיימים, פיקסל הוא פיקסל הוא פיקסל. 

אבל בשנים האחרונות הופיעה טכנולוגיה חדשה – הבינה המלאכותית – שאחד הדברים שהיא מצטיינת בו הוא בדיוק אותו 'שיקול דעת' שתארתי לגבי מה חשוב בתוכן ומה לא. למשל, אחת המשימות הקלאסיות של בינה מלאכותית היא זיהוי תוכן של תמונה: למשל, לזהות שבתמונה מסוימת נמצא כלב. האתגר במשימה הזו הוא שכמעט תמיד יהיו בתמונה פרטים נוספים פרט לכלב – למשל, שיח מרוחק ברקע או משהו דומה – ועל המחשב להבין שהכלב הוא הפרט החשוב בתמונה, וכל השאר פחות חשוב. טכניקות מודרניות של בינה מלאכותית מסוגלות לעשות את ההבחנה הזו, וזה סוד כוחן. אפשר בהחלט לדמיין מצב שבו הבינה המלאכותית עוברת על המידע בזמן שהוא עובר דחיסה, ואומרת – 'זו זירת האיגרוף, החלק החשוב בסרטון – ואלו המושבים של הקהל, והם לא חשובים.' מצוידת בתובנה הזו, הבינה המלאכותית תוכל להפעיל דחיסה אגרסיבית יותר על מידע פחות חשוב, וכך בשאיפה להקטין עוד יותר את גודל הקובץ המתקבל. ואכן, מחקרים ראשוניים שנעשו בשנים האחרונות מראים שלכיוון הזה יש פוטנציאל מבטיח מאוד – עד כדי שיפור של עשרות אחוזים ביחס לטכניקות הקיימות. בשנים האחרונות יזמו גוגל, נטפליקס, טוויטר ועוד מספר חברות טכנולוגיה תחרויות נושאות פרסים לחוקרים בתחום הבינה המלאכותית שיצליחו לפתח טכניקות דחיסה פורצות דרך.

האם זה המפתח לפתרון אתגר דחיסת המידע שאנחנו עומדים מולו? אולי. אבל מה שבטוח הוא שזה עוד מקום שבו אנחנו נותנים לבינה המלאכותית פתח להחליט עבורנו מה חשוב בתוכן שאנחנו מקבלים, ומה לא – וגם כאן, נצטרך לשקול היטב האם הטרייד אוף הזה משתלם לנו. 

ועוד מילה אחרונה לסיום, על יאן סלוט וההמצאה שלו. אם אתם זוכרים, סיפרתי לכם בפתיחת הפרק שהסיפור של סלוט מזכיר לי מאוד את הסיפורים שעליהם כתבתי בספר 'פרפטום מובילה'. יש עוד סיבה שהסיפור של סלוט הזכיר את הספר ההוא: ב'פרפטום מובילה' חקרתי סיפורים של עשרות רבות של ממציאים של מכונות של תנועה מתמדת, שהתבררו בסוף כנוכלים שניסו לעבוד על משקיעים תמימים. כל האלמנטים הקלאסיים של הנוכלויות האלה נמצאים, כמעט אחד לאחד, גם בסיפור של יאן סלוט: הפרנויה והסירוב לחשוף את ההמצאה, הדגמות פנטסטיות שלא עולות בקנה אחד עם המציאות, הדיסק הקשיח שנתגלה בתוך קופסת האלקטרוניקה לאחר מותו – כל אלה טכניקות מוכרות וידועות של רמאויות טכנולוגיות לכל אורך ההיסטוריה. אני לא יכול לומר לכם בוודאות גמורה שסלוט היה נוכל – אבל אם הייתי צריך להמר על זה, אני יודע איפה הייתי שם את הכסף שלי. 

רשימת תפוצה בדואר האלקטרוני | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

רשימת תפוצה בדואר האלקטרוני | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

---

312: האם אפשר לדחוס סרט שלם לתוך 8 ק"ב?, חלק א'

קישור לחלק ב'

הספר הראשון שלי, 'פרפטום מובילה', עסק במכונות מסוג מיוחד במינו: 'מכונות של תנועה מתמדת,' מכונות שלא זקוקות לאנרגיה כדי לעבוד. המכונות האלה הן, כמובן, בלתי אפשריות: חוקי הפיזיקה קובעים כי כל מנוע זקוק למקור אנרגיה כדי לפעול. אבל העובדה הזו לא מנעה מאלפי ממציאים לנסות ולבנות מכונות שכאלה לכל אורך אלפיים השנים האחרונות. 

במהלך התחקיר לספר ההוא, שמתי לב לעובדה מעניינת: לכל דור, או לכל תקופה היסטורית – היו מכונות של תנועה מתמדת אופייניות לאותה התקופה. למשל, ממציאים שחיו בימי הביניים ניסו להמציא משאבות מים שלא זקוקות לשור שיסובב אותן – מן הסתם כיוון ששאיבת מים מהבאר הייתה צורך חשוב ובסיסי באותם הימים. ממציאים מודרניים יותר ניסו לפתח מכוניות שלא זקוקות לדלק כדי לנסוע, או גנרטורים לייצור חשמל שעובדים ללא פחם או גז – כיוון שאלה היו הצרכים הבוערים במאה העשרים. 

כשערכתי את התחקיר לפרק הזה, נזכרתי במאפיין המעניין הזה של מכונות של תנועה מתמדת. מדוע? מכיוון שגם ההמצאה שתעמוד במרכז הסיפור שלנו היום מסמלת את אחד הצרכים הבוערים ביותר של תקופתנו. הצורך הזה הוא דחיסת מידע. דחיסת מידע (Compression, בלעז) היא הטכנולוגיה שמאפשרת לנו לקחת קובץ בגודל עשרה מגהבייט, למשל, לכווץ אותו – לעשות לו Zip באמצעות תוכנה מתאימה – ולהפוך אותו לקובץ של אחד מגהבייט. היא מאפשרת לנו להפוך שיר שבפורמט המקורי שלו תופס חמישים מגהבייט של מידע – לקובץ mp3 ששוקל חמישה מגהבייט בלבד. במילים אחרות, הטכנולוגיה שמאפשרת לנו להקטין את מספר הביטים שתופס קובץ מסוים – מבלי לפגוע בתכולת המידע של הקובץ. 

יכול להיות שאתם מרימים גבה. נו, באמת – ממתי דחיסת מידע היא צורך חיוני כמו דלק למכוניות או גז לייצור חשמל? אז אתם יודעים מה – לכו לסלון ותפתחו את נטפליקס. או תפתחו את הטלפון שלכם ותכנסו ליו-טיוב. או תפעילו את ספוטיפיי או Apple Music. הסדרה שעשיתם עליה בינג' בסוף השבוע? הסרט ההוא שראיתם אתמול? האלבום החדש ששמעתם? כל אלה היו בלתי אפשריים אלמלא טכנולוגיות דחיסת מידע. 

רק כדי לסבר את האוזן: שניה אחת של וידיאו באיכות HD, אם מעבירים אותה כמו שהיא – ללא שום דחיסה של המידע הגולמי – שווה בערך לאחד וחצי ג'יגהבייט. שניה אחת! הסיבה היחידה שאנחנו יכולים לראות ולשמוע את כל הוידיאו והאודיו שאנחנו צורכים בכמויות הולכות וגדלות בעשרים השנים האחרונות היא שהמהנדסים של גוגל, נטפליקס וכל שאר חברות הטכנולוגיה הצליחו לדחוס את כמויות המידע האדירות שמכילים הסרטים, הסדרות והשירים – לתוך קווי התקשורת הצרים יחסית שמובילים את המידע הזה לבתים ולמכשירים הניידים שלנו. 

ולא מדובר רק בסרטים ובשירים. דחיסת מידע היא חלק בלתי נפרד מכל פעולה שאנחנו עושים ברשת: בכל פעם שאנחנו מבקרים באתר כלשהו, כל תמונה שאנחנו שולחים בוואטסאפ, כל פוסט שאנחנו מעלים לפייסבוק – כל המידע נדחס ומכווץ לפני שהוא נשלח ליעדו. אלמלא דחיסת מידע, האינטרנט שלנו היה נראה אחרת לגמרי! בלעדי הדחיסה, לתשתיות התקשורת שלנו לא היה שום סיכוי להתמודד עם טריליוני הביטים שעוברים דרכן בכל רגע. 

עכשיו תשאלו את עצמכם כמה כסף תהיינה חברות הטכנולוגיה המובילות מוכנות לשלם תמורת טכנולוגיה שמסוגלת לדחוס סרט שלם – תשעים דקות של וידיאו באיכות מעולה – לתוך… אתם יושבים?… שמונָה קילובייט. כן, שמונה קילובייט. שמונה קילובייט זה בערך מאית מגודלה של תמונה שאתם מצלמים בטלפון, אולי אפילו פחות. ואני לא מדבר על שמונה קילובייט לשניה של וידיאו: אני מתכוון לשמונה קילובייט לסרט שלם! 

אם אתם המנכ"ל של גוגל או נטפליקס או פייסבוק, כמה כסף הייתם משלמים תמורת טכנולוגיה שתאפשר לכם לאחסן יותר מעשרה מיליון סרטים באורך מלא, בנפח אחסון של דיסק-און-קי סטנדרטי? אני אגיד לכם: כמעט כל סכום שיידרש, פשוטו כמשמעו. החברות האלה מוציאות מיליארדי דולרים בכל שנה על שרתים מהירים, סיבים אופטיים וכו' וכו'. טכנולוגיה מהפכנית שכזו תחזיר את ההשקעה בקלות, ללא צל של ספק. זאת ועוד, היא תפתח להם הזדמנויות חדשות למכביר: MP3, הטכנולוגיה שאיפשרה לדחוס קובץ אודיו בסך הכל פי עשר – מחמישים מגהבייט לחמש מגהבייט, פחות או יותר – השיקה מהפכה דרמטית שבתוך פחות מעשרים שנה הפכה את כל תעשיית המוזיקה על ראשה. תחשבו איזו מהפכה תחולל טכנולוגיה שדוחסת מידע פי כמה מיליונים!…

מי הוא, אם כן, אותו ממציא מהפכן? 

יאן סלוט

רומקה יאן ברנהארד סלוּט (Romke Jan Bernhard Sloot) נולד ב-1945 בכפר קטן בשם ניו-וחֵן (Nieuwegein) שבהולנד. כבר בגיל צעיר הפגין סלוט כישרון טכני מרשים, ואהבה בוערת לכל מה שקשור באלקטרוניקה. הוא אמנם לא סיים את לימודי התיכון, אבל בזכות כישוריו הבולטים התקבל לעבודה בפיליפס, ענקית הטכנולוגיה ההולנדית. אחרי שנה וחצי עזב סלוט את פיליפס. ב-1978 פתח בניו-וחן חנות אלקטרוניקה קטנה, ובהמשך עבד כטכנאי לתיקוני טלוויזיה. 

סלוט היה טכנאי מעולה וצבר המון ידע לגבי תיקוני טלוויזיות. החלום שלו היה לשתף טכנאים אחרים בהולנד בידע שצבר. הימים היו ראשית עידן המחשב האישי, ולמרות שהאינטרנט הייתה עדיין חלום רחוק – סלוט הבין שמחשבים הם המפתח לשיתוף ידע שכזה. הבעיה הייתה שכמות המידע שניתן היה לאחסן בדיסקטים הקטנים הייתה זעומה מאוד, ובטח ובטח שלא הספיקה כדי להחזיק את כל המידע הטכני הרב שסלוט רצה לשתף – ועל כן החל סלוט לחפש דרכים לאחסן מידע ביעילות רבה יותר. המשימה הזו הפכה, במרוצת הזמן, לפרוייקט חייו. הוא הקדיש כמעט עשרים שנה לניסיונות ולפיתוחים שונים – עד שבאמצע שנות התשעים מצא, סוף סוף, את מה שביקש: טכנולוגיית דחיסת מידע חדשה ומהפכנית. 

שני אנשי עסקים מקומיים שמעו על ההמצאה, וביקשו מסלוט שידגים אותה עבורם. סלוט לקח טלוויזיה רגילה וחיבר אותה לקופסת אלקטרוניקה בגודל של, נאמר, ספר עב כרס. לאחר מכן שלף סלוט מכיסו כרטיס זיכרון קטן, בסדר גודל של כרטיס אשראי.  קופסת האלקטרוניקה, הסביר סלוט, מכילה תוכנה שמפענחת את תוכן כרטיס הזיכרון. והכרטיס עצמו מכיל שבב בנפח של שישים וארבעה קילובייט, ועליו לא פחות משישה עשר סרטים באורך מלא. רק לשם השוואה, קומפקט-דיסק (CD) בנפח של יותר משבע מאות מגה בייט – פסגת טכנולוגיית אחסון המידע באותם הימים – היה מסוגל להכיל רק שבעים ושתיים דקות של וידיאו בלבד. 

סלוט נטל את כרטיס הזיכרון והכניס אותו לתוך חריץ בקופסת האלקטרוניקה. הטלוויזיה התעוררה לחיים – ועל המסך הופיעו שישה עשר סרטים שניגנו זה לצד זה, בו זמנית! אנחנו מדברים על סוף שנות התשעים של המאה העשרים, תקופה שאני אישית זוכר מצוין: לא היה אף מחשב ביתי, באותה התקופה, שהיה מסוגל להריץ שישה עשר סרטים באיכות גבוהה על המסך בבת אחת. הטכנולוגיה שהדגים סלוט הייתה, פחות או יותר, מדע בדיוני. 

אנשי העסקים עמדו פעורי פה. היה להם ברור שאם מה שהם רואים באמת נכון – ולא איזו רמאות מתוחכמת – מדובר בהמצאה שעתידה לשנות את העולם. אבל שני אנשי העסקים לא הבינו דבר וחצי דבר באלקטרוניקה ומחשבים: אחד היה קבלן בניה, והשני בעל חנות רהיטים. גם אילו היו בטוחים לחלוטין שמדובר בהמצאה אותנטית, לא היו להם המשאבים כדי לעזור לסלוט להוציא אותה לפועל. כדי לפתח טכנולוגיה כזו ולהפוך אותה למוצר בפרישה גלובלית, צריך מימון של עשרות מיליוני דולרים לכל הפחות וגב טכנולוגי ותפעולי של חברת טכנולוגיה בינלאומית כדוגמת אינטל, מיקרוסופט או אורקל. אבל מאיפה להתחיל? איך משכנעים חברת ענק שכזו להתעניין בהמצאה של סלוט? 

פגישה עם סגן-הנשיא של פיליפס

למזלם של סלוט ומשקיעיו, הולנד – אולי קצת כמו ישראל – היא מדינה קטנה יחסית שבה כולם מכירים את כולם. חבר של חבר חיבר את הקבוצה עם סגן-הנשיא של פיליפס, אדם בשם רוּל פּיפֵר (Roel Pieper), שהסכים להפגש עימם. 

הפגישה נערכה בארבעה במרץ 1999, והייתה הצלחה גדולה. סלוט הציג בפני פיפר את אותה הדגמה כמקודם – שישה עשר סרטים על כרטיס זיכרון קטנטן – וסגן הנשיא התרשם מאוד. הפגישה, שהייתה אמורה להימשך עשרים דקות – התארכה ללמעלה משעה. בסופה, פיפר אמר למשקיעים שהוא ישקול את העניין ויהיה עימם בקשר בעוד מספר שבועות – אבל עוד באותו היום התקשר אליהם והציע פגישה נוספת. 

כאן המקום לומר כמה מילים על רול פיפר. מבחינה פיזית, פיפר – כדורסלן לשעבר – היה אדם מרשים מאוד, גבוה ונאה. אבל הרזומה שלו היה אפילו מרשים עוד יותר. הוא היה ד"ר למדעי המחשב, כיהן כ CTO (Chief Tech. Officer) בחברה אמריקנית בינלאומית ואז כמנכ"ל של חברת טכנולוגיה גדולה אחרת. את החברה הזו הוא מכר לענקית הטכנולוגיה Compaq בעסקה שהפכה אותו לאחד האנשים העשירים ביותר בהולנד. שנה לפני הפגישה עם יאן סלוט חזר פיפר מארצות הברית להולנד, ומיד הוזמן להצטרף לדירקטוריון של פיליפס. השמועות בחברה גרסו שפיפר עתיד לרשת את המנכ"ל הנוכחי של החברה בעוד זמן לא רב. אתם יכולים לשער לעצמכם איזו התרגשות אחזה בקבוצת המשקיעים כשפיפר גילה עניין רב כל כך בהמצאה. 

אבל יאן סלוט לא הסכים להגיע שוב למשרדו של פיפר. כל מי שפגש את הממציא מתאר אותו באותו האופן: פרנואיד. סלוט חשש שמהנדסיה של פיליפס ינצלו את הביקור שלו כדי לגנוב את קופסת האלקטרוניקה, לנתח את תוכנת הפענוח – ולהעתיק את הטכנולוגיה שלו. הוא היה כל כך פרנואיד, שהוא אפילו לא סיפר לבן שלו, שליווה אותו לרוב הפגישות, איך בדיוק עובדת ההמצאה כי חשש שהבן יפלוט משהו בתמימות. חששותיו של סלוט הביאו לכך שהפגישה השניה התקיימה במקום נייטרלי – בית חרושת שהיה בבעלותו של אחד מאנשי העסקים. רול פיפר הביא עמו שלושה מהנדסים מפיליפס כדי לבחון את ההמצאה לעומקה. שלושת המהנדסים צפו בהדגמה ובמשך שעה ארוכה חקרו את סלוט לגבי הפרטים הטכניים של המצאתו. בתום ההדגמה, עזבו פיפר ומהנדסיו את המקום. 

אנחנו לא יודעים על מה בדיוק שוחחו יאן סלוט ומהנדסים של פיליפס – אבל בעקבות הפגישה הזו, פיליפס החליטה לרדת מהעניין ולדחות את סלוט והמצאתו. לא צריך להיות מומחה לעסקי הטכנולוגיה כדי לנחש את הסיבה: סביר להניח שהם חשדו בסלוט שהוא נוכל. כך, לדוגמה, הגיב פרופ' הולנדי – מומחה למדעי המחשב שגם עבד בעבר בשירותה של פיליפס – כששמע על המצאתו של סלוט: 

"אנחנו, המומחים, שמחים מאוד אם אנחנו מצליחים לשפר את הדחיסה של מידע דיגיטלי באחוז אחד בודד. שיפור של פי שניים בדחיסה הוא אולי אפשרי – אבל דחיסה פי מיליון היא בלתי אפשרית."

ההמצאה של סלוט לא הייתה טובה פי מיליון מטכנולוגיות הדחיסה המתקדמות ביותר באותה התקופה: היא הייתה טובה מהן פי מאה מיליון, אם לא יותר. השאלה המתבקשת היא – האם בכלל ניתן לשפר את טכנולוגיית הדחיסה פי מאה מיליון, או אפילו פי מיליון? במילים אחרות, האם הספקנות שהפגינו מהנדסיה של פיליפס ואותו פרופסור – מוצדקת? 

בואו ניקח צעד אחורה ונכיר את הרעיונות הבסיסיים מאחורי טכנולוגית דחיסת הנתונים. 

דחיסת נתונים

את שורשי הרעיון שבבסיס הטכנולוגיה הזו אפשר למצוא כבר במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה. הטלגרף איפשר בפעם הראשונה תקשורת ארוכת טווח, וההודעות שעברו דרכו יוצגו על ידי 'קוד מורס' המפורסם: לכל אות ולכל ספרה היה ייצוג ספציפי של קווים ונקודות. עכשיו, היו המון המון אנשים שרצו לשלוח הודעות, אבל רק מעט יחסית קווי טלגרף – על כן, חשוב היה לוודא שההודעות ייוצגו על ידי כמה שפחות קווים ונקודות. לדוגמה, אם אפשר לייצג את המילה "שלום" על ידי שמונָה קווים ונקודות במקום עשרה – זה עדיף, שכן אז ייקח פחות זמן להעביר אותה דרך הטלגרף.

הפתרון לבעיה הזו הוא די ברור: ככל שהשכיחות של אות מסוימת בשפה גבוהה יותר, כדאי לתת לה את הייצוג הקצר ביותר בקוד מורס. למשל, האותיות E ו – T הן האותיות השכיחות ביותר בשפה האנגלית, ולכן קיבלו את הייצוגים הקצרים ביותר האפשריים בקוד מורס: נקודה וקו, בהתאמה. אותיות נדירות יותר, כמו Q למשל, קיבלו ייצוגים ארוכים יותר: קו קו נקודה קו. 

מאה שנים לאחר מכן לקח מתמטיקאי ומהנדס חשמל מבריק בשם קלוד שאנון (Shannon) את הרעיון העקרוני הזה של ייצוג מידע לפי השכיחות הסטטיסטית שלו, ויחד עם חוקר אחר בשם רוברט פאנו (Fano) פיתח אותו לכדי אלגוריתם דחיסת מידע חכם ופורץ דרץ הקרוי על שמם של השניים – 'קידוד שאנון-פאנו'. האלגוריתם הזה מאפשר לנתח את המידע שאנחנו רוצים לדחוס – לא רק אותיות ומספרים, אלא כל סוג מידע – לזהות אילו פריטי מידע חוזרים על עצמם בשכיחות הגבוהה ביותר, ולמצוא לכל אחד מהם ייצוג בינארי של אפסים ואחדות – 'קידוד', בעגה המקצועית – כך שאחרי ההמרה מתקבל אותו המידע בדיוק – אבל בצורה רזה וקומפקטית יותר. 

לשם ההסבר, נניח שבספר שלי 'פרפטום מובילה' יש מיליון אותיות. ישנו תקן תקשורת בינלאומי מוכר בשם 'יוניקוד', והוא קובע שלכל אות יש ייצוג סטנדרטי של שישה עשר ביטים. דהיינו, אם הייתי לוקח את הספר וממיר אותו לקוד בינארי, הוא היה תופס שישה עשר מיליון ביטים. אבל אנחנו יודעים שהאותיות י', ו' ו-ה', למשל, הן האותיות השכיחות ביותר בעברית – לעומת האותיות ץ' ו-ף' שהן האותיות הנדירות ביותר. אלגוריתם שאנון-פאנו מאפשר לי להחליף את הקידוד הסטנדרטי של יוניקוד בקידוד חדש, 'תפור' לספר הספציפי שלי – שבו האות י' מיוצגת על ידי ארבעה ביטים בלבד, למשל, בזמן שהאות ץ' נשארת מיוצגת על ידי שישה עשר ביטים. אם אמיר את כל הספר לקידוד החדש, אקבל קובץ הרבה יותר קטן וקומפקטי – נאמר, שמונה מיליון ביטים במקום שישה עשר מיליון. במילים אחרות, דחסתי או כיווצתי את הספר המקורי.

שימו לב שלא אמרתי 'הקובץ הקטן והקומפקטי ביותר'. יש אינסוף דרכים שונות לייצג את אותו המידע באמצעות אוסף של אפסים ואחדות: השיטה של שאנון ופאנו הייתה מוצלחת, אבל רחוקה מלהיות הכי מוצלחת. שנים ספורות לאחר מכן הצליח חוקר אחר, דיוויד הופמן (Huffman) שמו, לשפר את הקידוד של שאנון ופאנו: הקידוד שלו היה מסוגל לדחוס מידע קצת יותר טוב ויותר קומפקטי מהקידוד המקורי. אחרי הופמן היו חוקרים נוספים שכל אחד מהם הצליח לשכלל ולשפר את אלגוריתם הדחיסה בדרכים שונות.

אחד השיפורים המשמעותיים ביותר לטכנולוגיית הדחיסה היה אלגוריתם בשם LZ77, שפרסמו בשנת 1977 שני חוקרים ישראליים – אברהם למפל ויעקב זיו. LZ77 – ושני אלגוריתמים נוספים שפורסמו בהמשך בשם LZ78 ו- LZW, נעזרים בחזרתיות שלפעמים מופיע במידע כדי לכווץ אותו עוד יותר. למשל, נניח שבקובץ שקיבלנו ישנה סדרה של עשרה אפסים ברצף. את עשרת האפסים אני יכול להחליף בסימון בסגנון '0 עשר' – דהיינו, עשר פעמים 0 – שהוא ייצוג קצר יותר של המידע מאשר עשרה אפסים רצופים, ובאופן הזה אפשר להגיע לכיווץ עוד יותר משמעותי של המידע. הרעיון העקרוני של ניצול החזרתיות היה אמנם מוכר עוד טרם עבודתם של למפל וזיו, אבל המימוש שלהם היה כל כך מוצלח ויעיל עד שלמעשה כמעט כל תוכנות הדחיסה שאנחנו מכירים היום – מ WinZip ועד 7z – מבוססות על הרעיונות שפיתחו השניים האלה, והם זכו בפרסים רבים וכבוד רב על עבודתם. 

הטכניקות שתיארתי עד עכשיו – משאנון-פאנו ועד למפל-זיו – נכנסות תחת הקטגוריה של דחיסה 'משמרת מידע' (Lossless Compression)': דהיינו, כשאנחנו דוחסים את הקובץ, המידע עצמו לא הולך לאיבוד ואפשר לשחזר אותו במלואו כשפותחים את הקובץ הדחוס. במקרים רבים, התכונה הזו היא קריטית: אף אחד לא היה רוצה לדחוס קובץ וורד, למשל, ולגלות שכשהוא פותח אותו מחדש – מילים ומשפטים נעלמו מהמסמך המקורי. זה נקרא "עריכה" וכל הסופרים שונאים את זה. 

מההסבר שנתתי כרגע, אפשר להבין שדחיסה משמרת-מידע עובדת טוב כשמדובר בסוגי מידע שיש בהם הרבה חזרתיות – כמו טקסטים, למשל, שבהן אותן האותיות חוזרות ומופיעות שוב ושוב ושוב. למעשה, כשמדובר במידע שיש בו הרבה חזרתיות, אפשר להגיע לשיעורי דחיסה פנטסטיים. למשל, אם תחפשו בגוגל – ואל תחפשו את זה, אני מזהיר אתכם – אבל אם תחפשו – ואל תחפשו – אבל אם תחפשו את המילים 42 zip, כנראה שתגיעו מהר מאוד לקובץ בגודל של 42 קילובייט בלבד. הקובץ התמים הזה הוא למעשה מה שמכונה 'פצצת זיפ' (Zip Bomb). אם תורידו את הקובץ הדחוס הזה למחשב ותנסו לפתוח אותו – ואל תעשו את זה – הוא יתנפח לגודל של ארבעה וחצי פטה בייט – שזה שווה ערך לפחות או יותר מאה מיליון פרקים של עושים היסטוריה, וכמובן הרבה הרבה יותר מכמות הזכרון שיש למחשב ממוצע, ולכן המחשב ייתקע ויקרוס. איך אפשר לדחוס ארבעה וחצי פטה בייט לתוך ארבעים ושניים קילובייט? בקלות, אם המידע הנדחס הוא בסך הכל שורה ארוכה ארוכה ארוכה של אפסים. מכיוון שמדובר במידע שכל כולו חוזר על עצמו שוב ושוב – תוכנות דחיסה מסוגלות לצמצם אותו בצורה דרמטית. למעשה, אם תחשבו על זה, המשפט 'ארבע וחצי פטה בייט של אפסים בלבד' הוא בעצמו ייצוג דחוס וקומפקטי מאוד של המידע הזה. 

דחיסה 'מאבדת-מידע'

אבל יש סוגי מידע שבהם יש רק מעט מאד חזרתיות, באופן יחסי – כמו למשל תמונות, אודיו ווידיאו. שלא כמו טקסטים שבהם אותיות ומילים מסוימות חוזרות על עצמן שוב ושוב לאורך הטקסט – בקבצי מדיה, קשה למצוא חזרתיות שכזו. פה ושם אפשר למצוא אזור בתמונה שמכיל אך ורק פיקסלים בצבע שחור, למשל – אבל ברוב המקרים, אפילו בין הפיקסלים הכהים יש כאלה שהם כהים יותר ואחרים שכהים קצת פחות. ואם אין הרבה חזרתיות במידע, דחיסה משמרת-מידע לא יכולה לעשות עבודה טובה. אם תנסו לקחת קובץ טיפוסי של אודיו או וידיאו ולדחוס אותו בעזרת אלגוריתמים כמו LZ77 ודומיו, תגלו שבמקרה הטוב תגיעו לדחיסה של חמישים או ארבעים אחוזים בלבד – וזה ממש ממש לא מספיק. כפי שסיפרתי לכם בפתיח, שניה אחת של וידיאו באיכות HD שוקלת קרוב לג'יגה וחצי, ואפילו שיר טיפוסי של ארבע דקות שוקל בסביבות חמישים מגהבייט. אם היינו נעזרים בדחיסה משמרת-מידע בלבד, רוחב הפס של האינטרנט הביתי לא היה מספיק כדי שנוכל לצפות בנטפליקס או להאזין למוזיקה בספוטיפיי. 

הפתרון, במקרה הזה, הוא להעזר בשיטה שונה של דחיסת מידע: דחיסה 'מאבדת-מידע' (Lossy Compression). בדחיסה מאבדת-מידע, האלגוריתם מנסה לאתר בתוך המידע שמזינים לו את אותן פיסות מידע שהן 'לא חשובות' מסיבה כלשהי ומעיף אותן מהקובץ המקורי. בפרק 100 של עושים היסטוריה סיפרתי על אלגוריתם הדחיסה של mp3 – דוגמה קלאסית של דחיסה מאבדת מידע – אבל הפעם בואו נתמקד בוידיאו, שהוא לב הסיפור בפרק הזה.

סרטון וידיאו מורכב מפריימים, שהן תמונות שמתחלפות זו אחרי זו כשלושים פעם בכל שניה. השלב הראשון בדחיסה הוא לנתח כל פריים בודד בפני עצמו, ולאתר בו פרטים שהעין האנושית לא מסוגלת להבחין בהם: למשל, אם יש שני פיקסלים צמודים שאחד מהם הוא בצבע שחור והשני הוא אפור מאוד-מאוד כהה – עבורנו, זה אותו הדבר, ולכן האלגוריתם ימיר את שני הפיקסלים לאותו הצבע. בנוסף, אם יש שלושה פיקסלים – לבן, שחור, לבן – שוב, העין האנושית לא מסוגלת להבחין בשינוי בהירות מהירים וצפופים כל כך, ולכן האלגוריתם יהפוך את הפיקסל השחור ללבן. בשני המקרים, נקבל סדרה של פיקסלים שחוזרים על עצמם: שחור ושחור, או שלושה פיקסלים לבנים ברציפות. עכשיו, כשהמידע בתמונה מכיל יותר חזרתיות – אפשר להפעיל עליו דחיסה משמרת-מידע שתהיה יעילה יותר, ופריים ששוקל במקור כמה מגה בייט מומר לקובץ של כמה עשרות או מאות קילובייטים בלבד. לאלגוריתם הזה יש שם: JPEG, והוא אותו אלגוריתם שאנחנו משתמשים בו גם לתמונות הסטילס שאנחנו מצלמים בטלפונים, למשל. 

השלב הבא בדחיסת הוידיאו הוא לזהות את השינויים בין כל פריים בסרט, לפריים שבא אחריו. בכל סרטון וידיאו יש אזורים בתמונה שלא משתנים יותר מדי. למשל, נניח שאנחנו מצלמים את הילד משחק בגן השעשועים. הילד נמצא במרכז התמונה והוא זז כל הזמן – כי זה מה שילדים עושים: הם לא. מפסיקים. לזוז. ראבאק! תרגעו קצת!… אההם. כן. בכל אופן, הילד זז – אבל ברוב המקרים, הרקע של הסרטון כמעט ולא משתנה: השמיים והרצפה, למשל, נשארים כמעט ללא שינוי בין פריים לפריים. אם אין שינוי, משמע יש חזרתיות – ולכן אנחנו יכולים להתעלם מאותם פיקסלים בפריים החדש שנותרו ללא שינוי מהפריים הקודם. בנוסף, במקרים רבים יהיו אזורים בסרטון הוידיאו שישתנו בין פריים לפריים כגוש אחד: זאת אומרת, אם הילד בתמונה זז בפיקסל אחד ימינה בין שני פריימים – אנחנו יכולים להניח שכל הפיקסלים שמתארים את הילד יזוזו ביחד פיקסל אחד ימינה – אחרת כדאי שנזמין אמבולנס. אלגוריתם הדחיסה מחלק את הפריים לבלוקים, ומזיז את הבלוקים האלה כגוש אחד בין פריים לפריים – במקום לתאר את התזוזה של כל פיקסל בנפרד. התיאור המתקבל, אם כן, הוא תיאור הרבה יותר קומפקטי. זה קצת דומה למצב שבו יש לך כיתה של ילדים שיושבת ביציע כדורסל: במקום לומר 'שחר, כסא אחד ימינה, נווה, כסא אחד ימינה, נועם, כסא אחד ימינה' וכן הלאה וכן הלאה, אפשר לומר 'כל כיתה ה' אבישג, נא לזוז כסא אחד ימינה', שזה הרבה קומפקטי וקצר, למרות שמהיכרות אישית עם הנפשות הפועלות, אף אחד מהילדים לא יקשיב לא ככה ולא ככה. 

מכיוון שאנחנו משמיטים המון פיסות מידע מהקובץ המקורי – מחליפים ערכים של פיקסלים ומתעלמים מאזורים שלא משתנים בסרטון – דחיסה מאבדת-מידע היא הרבה יותר יעילה מדחיסה משמרת מידע: עד כדי אחד חלקי מאתיים מגודלו המקורי של המידע. אבל לדחיסה המרשימה הזו יש מחיר: ככל שאנחנו משמיטים יותר ויותר מידע מהקובץ המקורי, כך הקובץ הדחוס שמתקבל נראה יותר ויותר גרוע. הרקע מתחיל להיות מטושטש, הצבעים הופכים למעוותים וכדומה. 

כעת אפשר להבין את פשר הספקנות שהפגינו מהנדסיה של פיליפס כלפי טענותיו של יאן סלוט. הניסיון שלהם אמר להם שכדי לדחוס סרט וידיאו שלם לתוך שמונה קילובייט – יחס דחיסה של יותר מאחד למאה מיליון – יהיה צריך להשמיט כל כך הרבה מידע מהסרט המקורי, עד שלא ישאר ממנו כמעט כלום. אפילו סרטון GIF של עשרים שניות, באיכות הכי מזעזעת שאתם יכולים להעלות על הדעת, תופס יותר משמונה קילובייט של מידע. במילים אחרות, הם היו משוכנעים שיאן סלוט הוא נוכל. 

ואכן, כבר היו בעבר נוכלויות שכאלה. למשל, תוכנה בשם WIC שמסתירה את המידע המקורי בתוך קובץ חבוי אי שם בתוך הדיסק הקשיח של המחשב – ומציגה למשתמש מצג שווא כאילו הצליחה לדחוס אותו בצורה פנומנלית… במקרה אחד לפחות הצליחו הנוכלים שפיתחו תוכנה כזו לגנוב מיליוני דולרים ממשקיעים תמימים. 

טוויסט מפתיע

כעת, בחזרה אל הסיפור של יאן סלוט – ואל טוויסט מפתיע בעלילה: טוויסט שאם לא הייתי יודע בוודאות שהוא נכון – אני בטוח שלא הייתם מאמינים לי. רול פיפר, סגן-הנשיא הבכיר של פיליפס, לא היה שותף לדעתם של המהנדסים שלו. למעשה, הוא כל כך האמין בהמצאה של סלוט ובפוטנציאל שלה לשנות את העולם – עד שהחליט להתפטר מתפקידו, ולהצטרף לקבוצת המשקיעים של סלוט. 

התפנית הזו בעלילה היא לא פחות מפנטסטית. זכרו שרול פיפר לא היה איזה איש עסקים שולי – מדובר באחד מאנשי הטכנולוגיה המוכרים ביותר בהולנד: יש מי שכינו אותו 'ביל גייטס ההולנדי'. אדם שהיה אז בשיא הקריירה המקצועית שלו ואחד האנשים העשירים ביותר בהולנד. שתבינו – אם אני, רן מעתלית, מספר לכם שיש לי המצאה שתשנה את העולם – אני יכול להבין אם תפקפקו בי, אבל אם אמנון שעשוע – המייסד של מובילאיי וסגן נשיא באינטל היה אומר את אותו דבר – כנראה שהייתם לוקחים אותו הרבה יותר ברצינות.

זו בדיוק הייתה המשמעות של הצטרפותו של רול פיפר לצוות של סלוט. אם זה היה משחק קלפים, סלוט כרגע שלף ג'וקר מהחפיסה. הם הקימו חברה חדשה בשם Fifth Force ('הכוח החמישי'), שפיפר מונה כמובן לעמוד בראשה. השם Fifth Force מרמז על התקוות שתלו המשקיעים בהמצאתו של סלוט: יש את ארבעת הכוחות הבסיסיים בטבע – גרביטציה, אלקטרומגנטיות, הכוח החזק והכוח החלש – והכוח החמישי הוא כח המידע. בשיחות פנימיות העריך פיפר כי שוויה של המצאתו של סלוט הוא לפחות מאה מיליארד דולר, אם לא יותר. הוא והממציא יצאו לסבב פגישות בעמק הסיליקון בארצות הברית, שם פתח שמו של פיפר את כל הדלתות בפניהם: הם נפגשו עם מנכ"לים של חברות גדולות, כמו צ'ארלס וונג (Wang), מנכ"ל Computer Associates, והדגימו בפניהם את ההמצאה החדשה. 

זו הנקודה שבה נסיים את הפרק הזה, חלקו הראשון של הסיפור שלנו. בפרק הבא, החלק השני והאחרון, נשמע כיצד הצליח רול פיפר לגייס ל Fifth Force עוד שני משקיעים רציניים, אחד מהם הבנק השלישי בגודלו בהולנד. נשמע על הרעיון האמיתי מאחורי ההמצאתו של סלוט. רמז: זה ממש לא מה שחשבו המהנדסים של פיליפס כשדחו את הרעיון. ולבסוף – כיצד יכולה מהפכת הבינה המלאכותית לחולל מהפכה דרמטית גם בתחום דחיסת המידע. כל זאת ועוד, בפרק הבא של עושים היסטוריה. 

קישור לחלק ב'

רשימת תפוצה בדואר האלקטרוני | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

רשימת תפוצה בדואר האלקטרוני | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

רשימת תפוצה בדואר האלקטרוני | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

האם הקומונה מתה?

כתב: רן לוי

בשנת 1950, על גבעת טרשים לא רחוק מהעיר מודיעין של ימינו, הקימו קבוצה של נערים ונערות, בוגרי תנועת השומר הצעיר, את קיבוץ נחשון. את הציונות שפיעמה בעורקיהם אפשר לחוש בקטע הבא, מתוך 'מגילת העלייה על הקרקע' שהוקראה בטקס ההקמה של היישוב: 

"אנו חברי 'גבולות', בוגרי השומר הצעיר […] פותחים היום תלם ראשון באדמתנו, לעדות כי כאן נבנה בית איתן, הפתוח לקבל פני גאולים. […] דמי אחינו אשר מסרו נפשם על שחרור ירושלים זועקים מן האדמה הזו, נדרנו נדר להיות ראויים לזכרם. עדה האדמה הזאת ועדים י"ח אביבינו, כי לא נשקוט עד יישב ישראל לבטח בעולם משוחרר. היום כרתנו ברית עם הגבעה הזאת." 

הטקס הסתיים, האורחים עזבו – וכפי שכתבה אחת מהמייסדות בזכרונותיה: 'נותרנו בודדים בלב שומקום: ללא חשמל, ללא מים, ללא טלפון, ללא תחבורה וללא שירותים מינימליים." 

השנים הראשונות בנחשון היו קשות, והחברים עסקו במגוון עבודות מפרכות – מנטיעת עצים ועד סיקול אבנים בשדות. חלקם עזבו את הקיבוץ – אבל הרוב נשארו, וברבות הימים הפכו את נחשון לקיבוץ מפואר ומצליח. לזמן מה, בכל אופן.

"[יעקב לזר] אני יעקב לזר,  חבר קיבוץ נחשון מ-1965, מזכיר קיבוץ נחשון בין השנים 2003-2012, והאיש שהעביר בנחשון את השינוי."

כמו מרבית הקיבוצים, גם נחשון היה ישוב שיתופי. 

"[יעקב לזר] אחד מעקרונות היסוד של הקיבוץ השיתופי היה המשפט 'לכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו', שהפרוש [המעשי] שלו היה שהחבר נותן לקיבוץ מה שהוא יכול, ומקבל מהקיבוץ מה שהוא צריך. ההכנסה הכספית שהייתה לך במשך היותך חבר קיבוץ נכנסה לקיבוץ, ואתה קיבלת תקציב לפי גודל המשפחה. ז"א, לא היה שום קשר בין רמת ההכנסה לתקציבים שקיבלת מהקיבוץ, הם נגזרו מגודל המשפחה. זה התאים לקבוצה האידיאולוגית שהקימה את הקיבוץ, זה מאוד לא התאים לאחר מכן לבני קיבוץ ואחרים."

אני לא חושב שאני צריך להיכנס לפרטי פרטים של מה קרה לקיבוץ נחשון בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים. אחרי הכל, הסיפור של נחשון חזר על עצמו בכמעט כל אחד מהקיבוצים בישראל. 

"[יעקב לזר] בשלב מסוים התווסף לזה גם הנושא של המשבר הכלכלי, שפרץ במלוא עוצמתו בשנת 1985 ומעלה, אחרי האינפלציה של ה-400 אחוז בתקופה של מרידור, נכון? ואחר כך פרס ומודעי שעשו שינוי. אבל הקיבוצים נכנסו למשבר כלכלי מאוד גדול, עם חובות אדירים ונחשון ב-2002 היה חוב גדול מאוד. עשרות רבות של מיליוני שקלים.

[נתן] ממה זה נבע?

[יעקב לזר] זה נבע…הסיבה המרכזית שהתפיחה את החוב היה המשבר של 1985, האינפלציה האדירה ותוכנית ההבראה שהכריחה את הקיבוצים לקחת הלוואות נוספות כדי לקיים את השוטף. הם נכנסו לסחרור של הלוואות ותשלומים, וצברו חובות אדירים. אבל זה גם, צריך להודות, נבע משיטה שהייתה די בזבזנית. יכול להיות מהחלטות ניהוליות לא מוצלחות, כפי שקורה בכל מיני מקומות."

"[יעקב לזר] למשל אחת הדוגמאות הכי מובהקות זה נושא החשמל. חבר קיבוץ שיתופי לא שילם על הוצאות החשמל שלו. אז מצד אחד כשאתה לא משלם, אין לך תמריץ לחסוך. אחת הבדיחות הייתה שח'ברה שיוצאים למילואים בקיץ משאירים את המזגן דולק, שהחדר יחכה להם קריר ונעים כשהם חוזרים. לא בטוח שזה נכון, אבל זה מדגים. ברגע שהתחילו לשלם על החשמל, הייתה ירידה דרמטית של למעלה משלושים אחוז על הוצאות החשמל.

אותו הדבר עם גז. אצלנו בקיבוץ חיממו את המים עם גז. היו צוברים מרכזיים וחיממו את המים עם גז, והיה לך מים חמים כמה שאתה רוצה וכמה שאתה רוצה, הכל בסדר. ברגע שחברים התחילו לשלם על הגז, התחילו לצוץ דודי שמש על הגגות כפטריות אחרי הגשם. לא חושב שנשארה משפחה אחת שמחוברת לגז בתחום החימום."

קריסתם של הקיבוצים – אולי מקור גאוותה הגדול ביותר של מדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה – נתפסת היום בעיני רוב הציבור כתוצאה כמעט בלתי נמנעת של האידיאולוגיה השיתופית שבסיס הרעיון הקיבוצי. באותו האופן שבו הקומוניזם הסובייטי הפסיד, בסופו של דבר, לקפיטליזם המערבי – לשיתופיות הקיבוצית לא הייתה תוחלת בעולם שבו כלכלה יעילה היא המפתח להישרדות ארוכת טווח.

מאז אותה קריסה מפוארת של הקיבוצים וההתמוטטות הרועשת של ברית המועצות, עושה רושם שהקונצנזוס בקרב הציבור הישראלי, ואולי אפילו בעולם המערבי כולו, הוא שהרעיון של 'קומונה' – חיים בקבוצה שבה כל אחד נותן לפי יכולתו ולוקח לפי צרכיו – נכשל כישלון חרוץ. בפרק הזה אני מבקש לבחון את השאלה – האם באמת הקומונה והרעיונות השיתופיים שמאחוריה פסו מן העולם? ואם כן – מה זה אומר עלינו, בני האדם, ועל היכולת שלנו לשתף פעולה זה עם זה כדי להקים ישובים, חברות וארגונים? 

ראשיתן של הקומונות

הרעיון העקרוני של חיים בקומונה מלווה את האנושות עוד משחר ההיסטוריה. הקומונה הראשונה המוכרת לנו היא זו שהקים סביבו פיתגורס, הפילוסוף היווני, בקרוטון שבדרום איטליה של ימינו. חברי הקבוצה שאפו לחיות חיים אידיאליים ברוח המתמטיקה הגבוהה אותה העריצו: הם היו צמחונים, חלקו את רכושם בין חברי הקבוצה והנהיגו שיוויון מלא בין גברים ונשים. קומונה היסטורית מפורסמת נוספת צמחה ממש כאן, לחופי ים המלח. 

"[יעקב עובד] הקומונה המפורסמת המוקדמת ביותר שנזכרת בספרי ההיסטוריה וידועה לכלל היא הקומונה של האיסיים בעמו, שהיו בסך הכל כת קטנה שישבה לחופי ים המלח וקיימה שם חיי שיתוף. הייתה כת קטנה מאוד, אבל למרות זאת יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון החשוב של תקופת בית שני, דאג לספר עליה ואפילו לכלול אותה בין שלוש הכתות שקיימות בעם ישראל: הפרושים, הצדוקים והאיסיים. הפרושים והצדוקים אלו היו כתות משמעויות, האיסיים הייתה קבוצה קטנה – אבל הוא כתב עליה, וזה סימן שהיא עוררה את סקרנותו ואורח החיים השיתופי, הנזירי, היה מאוד מעניין. מי שעוד כתב עליהם זה היה הפילוסוף היהודי פילון אלכסנדרוני שגם הוא כתב עליהם, ועוד היסטוריון רומי – פליניוס הזקן – כתב גם הוא משהו עליהם."

זהו פרופ' יעקב עובד, אחד המומחים המובילים בעולם בתחום חקר הקומונות. פרופ' עובד מספר שלמרות שבתקופת האיסיים היהדות הייתה פורצת דרך באימוץ החיים הקומונליים – הלפיד עבר מהר מאוד אל הנצרות. את פרופ' עובד, כמו גם את יעקב לזר, ראיין נתן פוזניאק. 

"[יעקב עובד] אם היהדות לא שמרה על המסורת הקומונלית – הנצרות כן שמרה. לפי אחד מספרי האוונגליון, סיפור מעשי השליחים מספר כי חסידיו של ישו, לאחר שנצלב ועלה השמיימה, התגבשו לקהילה סגורה ושיתופית. כפי שכתוב בספר מעשי השליחים, הם היו 'לב אחד וכל אשר היה להם היה לנחלת כולם ואף אחד לא אמר על שלי כי שלו הוא'. בקיצור, עדות על קבוצה שיתופית שביטלה את הקניין הפרטי וחייתה יחד. המסורת הזו התקדשה בנצרות, והפכה למסורת של הנצרות האפוסטולית, של השליחים. הנצרות הקדומה וזה היה הביטוי של החיים הנוצרים השלמים ביותר ועבר מדור לדור."

מאז המאה הרביעית לספירה הוקמו בכל רחבי אירופה מאות עד אלפי קומונות שונות – כמו למשל המנזרים הנוצרים – עובדה המעידה על עוצמת המשיכה שהייתה לרעיון האוטופי של שיתוף מלא וחיים בצוותא. יש סוציולוגים ואנתרופולוגים הגורסים כי חיים בקהילות קטנות הם המצב הטבעי לבני האדם, באותו האופן שבו ציפורים בונות קנים, למשל. אחרי הכל, מספר הקשרים החברתיים שאדם ממוצע יכול ליצור ולשמר הוא כמה מאות בודדות בסך הכל. אבל למרות המשיכה הזו, ברור שרובם המוחלט של בני האדם בחרו שלא לחיות בקומונות כאלה, והעדיפו לחיות בערים ובישובים אחרים שבהם אורח החיים היה הרבה יותר אינדיבידואלי. 

מדוע? מן הסתם כיוון שהרעיון של שיתוף מלא ברכוש לא קסם לכולם במידה שווה. בנוסף, לאורך רוב ההיסטוריה וברוב המקומות, הממסד הדתי והחילוני לא חיבב את הקהילות העצמאיות האלה, וראה בהן איום על ההגמוניה שלו. 

"[יעקב עובד] אבל, הכנסייה שרצתה להיות כנסייה כללית, לא הטיפה שזו תהיה הדרך שלה. המסורת הזו התקיימה בקבוצות שפרשו מהכנסיה. בקבוצות הכופרות. אני רק אציין קבוצה אחת שהיא משמעותית, כיוון שזו קבוצה שהתקיימה זמן רב -בעצם עד ימינו אנו – וזו קבוצה שהופיעה במאה ה-16 בדרום-מרכז אירופה, ונקראה 'הוטרים', על שם מנהיגם שייסד אותם, יעקב הוטר. הוא היה המנהיג והמורה הרוחני שלהם. הקבוצה הזו פרשה מהכנסיה כיוון ששללה את הטבילה של התינוקות, כי לדעתם טבילת תינוקות היא לא משמעותית. הטבילה צריכה להיות בגיל מבוגר. המתנגדים קראו להם 'אנאבבטיסטים', ז"א טובלים בשנית – כי לא יכול שלא טובלים… זה השם שנשתמר, אנאבבטיסטים. המיוחד אצל חסידי יעקב הוטר, שהוא הכניס את האלמנט שאפשר להטהר מהחטא הקדמון רק אם חיים בקומונה. רק אם מבטלים את היצר של הקניין הפרטי וחיים באחווה, בקהילה וכו'. מה שמייחד אותה הוא שהם נרדפו על ידי הקתולים והפרוטסטנים, ולא נעלמו. הם נדדו ממקום למקום, הגיעו לרוסיה, ולאורך כל הדורות העיקרון שהמאמין צריך לחיות חיי קומונה נשמר אצלם."

"[יעקב עובד] התפנית חלה במאה ה-18, כאשר נפתחו להתיישבות האזורים בצפון אמריקה. כך נפתח הזרם אל ארה"ב, והיא הפכה להיות ארץ מקלט לכמה מן הקומונות שנרדפו באירופה, ולאט לאט הפכה למדינה שפותחת את שעריה לכתות נרדפות, או כתות עם אורח חיים מיוחד והשתקיימו כקהילות נפרדות בארה"ב. ואפשר לומר שמאז המאה ה-18, המדינה שהפכה להיות יותר מכל מדינה אחרת בעולם מקום שבו פרחו קומונות – הייתה ארה"ב. מסיבות שונות ובתקופות שונות, אבל ארה"ב כזו עד ימינו." 

אם כן, בארצות הברית הצעירה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, נפתחה האפשרות לאנשים שמעוניינים לחיות בקהילות קומונליות לעשות כן ללא שום התנגדות והצקות מצד השלטון. הזדמנות נהדרת לפילוסופים ואנשי חזון אחרים להוכיח שהחיים בקהילה מצומצמת יחסית, תחת רעיונות אידיאולוגיים נכונים – היא הדרך לחיים מאושרים ומלאי סיפוק. 

ניו-הרמוני

אחד מאותם אנשי חזון היה תעשיין סקוטי בשם רוברט אוון (Owen). אוון עשה את הונו ממפעלי טקסטיל בתקופת המהפכה התעשייתית – אבל לא אהב את תנאי העבודה האיומים והניצול המחפיר של העובדים, חלקם ילדים קטנים, שהיו נהוגים באותה התקופה. אוון, שהיה איש חזון מרשים בכל קנה מידה, האמין שהמדע והחינוך הם המפתח לשינוי חברתי גורף שיביא שוויון בין המעמדות השונים וסוף לעוני ולבורות. 

בחיפושיו אחר מקום בו יוכל להגשים את חזונו הגיע רוברט אוון לארה"ב ב-1824, שם נתקל בהזדמנות עסקית מצויינת. מספר שנים קודם לכן התיישבה באינדיאנה קבוצה של נוצרים אדוקים מגרמניה, והקימו קומונה בשם הרמוני (Harmony). הנוצרים הקימו בתים, צריפים ומפעלי תעשייה זעירים – אבל כעבור כעשר שנים בלבד החליטו לפנות את הישוב בעקבות חיזיון נבואי כלשהו שחווה מנהיגם. אוון ניצל את ההזדמנות הבלתי צפויה ורכש את הרמוני, על בתיה ומפעליה. הוא שינה את שם הישוב לניו-הרמוני, ושם תכנן להקים את קהילה אוטופית על בסיס עקרונות השוויון, החירות האישית והמדע המתקדם ביותר של תקופתו. 

אחרי שרכש את השטח, חזר אוון לחוף המזרחי של ארצות הברית כדי לגייס מצטרפים לקומונה החדשה, והשאיר בניו-הרמוני את אחד מבניו שינהל אל המקום בהעדרו. כשחזר, הופתע לגלות שכשמונה מאות איש ואישה כבר מצאו את דרכם לקומונה שלו! הייתה זו כמות גדולה מעל ומעבר למה שהיישוב הקטן היה מסוגל לאכלס, הן מבחינת מגורים והן מבחינת אספקת המזון. 

ופרט לאתגרים הלוגיסטיים, רוברט אוון ניצב בפני בעיה שעדיין לא היה מודע לה כלל בשלב זה. הזרם הגדול של אנשים שהגיעו לניו-הרמוני מנע כל אפשרות של סינון כלשהו של המצטרפים לקומונה. חלק מהאנשים היו דתיים אדוקים, וחלק חילונים גמורים. חלק דגלו בשותפות מלאה וחלק צידדו בשמירה על רכוש פרטי. המגוון הגדול של מצטרפים הביא לכך שכמעט מיד פרצו ויכוחים סוערים בין החברים לגבי החוקים והתקנות שיש להכיל בקומונה. 

ניו-הרמוני הייתה צריכה מנהיג. רוברט אוון עלה על הבמה בכיכר המרכזית של הישוב, ונשא נאום תקיף שבו הסביר שהמעבר מחברה רגילה לחברה אוטופית לא יקרה מהיום למחר, ושהוא מבקש מכולם שיתאזרו בסבלנות וימנעו מויכוחים עד שהניסוי החברתי שלהם יזכה ליציבות מסוימת. תחת שרביטו של אוון, ניסחו חברי הקומונה חוקה שבה נקבע כי כל החברים חייבים להשקיע את כספם בתוך הישוב. כל חבר יעבוד בעבודה שיבחר בה, אבל איש לא יקבל משכורת. במקום זאת, כולם יקבלו קרדיט בהתאם לתפוקתם ולשעות העבודה שלהם – קרדיט אותו יוכלו לממש בחנות המקומית. עוד נכתב בחוקה כי – 

"כל חברי הקהילה יהיו כשמשפחה אחת, ואף אחד לא ייחשב כנחות או עליון על מישהו בגלל המקצוע שלו… לכולם יהיה את אותו מזון, ביגוד וחינוך… כולם יחיו בבתים דומים, וכל חבר ישרת את טובת הכלל כמיטב יכולתו."

ניסוח החוקה הביא לרגיעה מסויימת במתחים ששררו בניו-הרמוני. בפעם הראשונה מאז שהגיעו למקום, חשו החברים החדשים שיש מישהו שמתווה דרך ברורה לקומונה שלהם, ושהם סוף סוף פוסעים על השביל לקראת הקמתה של החברה האוטופית עליה חלמו כולם. מרוצה מההתקדמות, עזב אוון את ניו-הרמוני בשנית כדי לגייס מצטרפים חדשים ולמכור את הנכסים שלו בסקוטלנד. 

אבל האופוריה ששררה בניו-הרמוני התפוגגה במהירות ופינתה את מקומה למציאות היום-יומית האפורה של יישוב צפוף שחבריו נאבקו כדי לשרוד. בנו של רוברט שלח לו מכתבים ובהם הפציר באביו שלא יגייס מצטרפים נוספים לניו-הרמוני, שכן בלתי אפשרי יהיה לספק להם מגורים ומזון. ואם כבר מגיעים חברים חדשים, כתב הבן, אז לפחות שיהיו בעלי מקצוע: בניו-הרמוני היה מחסור משווע בנגרים, בנאים, טבחים וכובסות. הנוצרים האדוקים שבנו את המקום השאירו מאחוריהם מתקנים רבים – מנפחיות ועד טחנות קמח – אבל לא היה מי שיפעיל אותם. 

אך רוברט אוון לא שעה לתחינותיו של בנו. ב-1826 הוא אסף קבוצה של מדענים, אמנים ומחנכים בולטים שהתלהבו מהחזון שלו, ויחד הפליגה הקבוצה המכובדת על נהר האוהיו אל ניו-הרמוני בספינה שהפכה ברבות הימים לאייקונית בתולדות ההתישבות בארצות הברית. שמה הרשמי של הספינה היה 'הפילנטרופיסט' – אבל הכינוי הבלתי רשמי שלה היה The BoatLoad of Knowledge, דהיינו 'הספינה המלאה בידע'. היו עליה גיאולוגים, חוקרי טבע, ציירים, פסלים, ועוד אנשי חינוך ומדע ממגוון תחומים, וכולם נחתו בניו-הרמוני והחלו לפעול במרץ. 

השמועה על הישוב האוטופי והמתפתח עשתה לה כנפיים, ומבקרים רבים הגיעו לניו-הרמוני כדי לחזות במו עיניהם בניסוי החברתי המרתק. אחד מהם היה אציל גרמני שהתארח בניו-הרמוני במשך מספר ימים, ותיעד ביומנו את שראה. המבקר הגרמני התרשם מאוד מהצניעות של התושבים, מהמנהיגות שהפגינו רוברט ובנו ומחלוקת העבודה השיוויונית – אבל גם הבחין בתחלואים והבעיות הקשות ששררו בניו הרמוני מתחת לפני השטח. למשל, הוא ציין שלמרות אידיאל השוויון, המעמדות השונים ביישוב לא התערבבו זה עם זה. במסיבות הריקודים, למשל, נשים שהגיעו מרקע מעמדי גבוה סירבו בדרך כלל לרקוד עם גברים שהגיעו מרקע נמוך יותר. גם הקשיים הכלכליים היו גלויים: בארוחת ערב שהוזמן אליה סעדו כולם – יותר מעשרה איש – תרנגול הודו בודד. 'אני לא יכול להתלונן על בטן מלאה מדי,' כתב האציל באירוניה, 'כשאצא מכאן סוף סוף, אני מתכוון להרוג את עצמי מרוב אכילה של סוכר ועוגות." עוד כתב האציל כי כמעט כל מי ששוחח עמו סיפר לו שהוא מתכוון לעזוב את ניו-הרמוני במוקדם או במאוחר. 

ואכן, בתוך חודשים ספורים החלה ניו-הרמוני להתפורר. הויכוחים בין התושבים לגבי מי מקבל יותר או פחות קרדיט ממי, ואיך בדיוק צריך לנהל את הקומונה ולפי אלו אידיאלים, היו כמו תחרות משיכת חבל למאה כיוונים שונים. חוקת הישוב שונתה, ואז שונתה שוב, ושוב שונתה – אבל בסופו של דבר החל הישוב להתפרק תחת הלחצים החברתיים, וקבוצת חברים עזבה את הגוש המרכזי והתנחלה בפינה מבודדת של ניו-הרמוני, כדי לנהל את עצמה בנפרד מהשאר. 

רוברט אוון, שבילה את רוב זמנו מחוץ לניו-הרמוני במסעות גיוס והסברה, הבין שהמצב הולך ומתדרדר. הוא ניסה להפוך את הלימון ללימונדה והציע לחברים להקים עוד תתי-קומונות שכל אחת מהן תתנהל בהתאם לאמונות ולאידיאלים של חבריה – אבל המצב הכלכלי העגום הכריע את הכף. באפריל 1827 הכריז רוברט אוון על כשלון הניסוי. בנאום הסיכום שלו בפני הקהילה אמר – 

"הגעתי לכאן נחוש בדעתי לנסות ולרפא את האנשים מאמונות טפלות והדרדרות מנטלית, וקיוויתי שאם הניסוי יצליח הוא יהווה דוגמה שאחרים ילכו בעקבותיה. .. נתתי אדמה, בתים ומימון – אבל הניסיון מוכיח שהניסיון לאחד קבוצה של זרים שלא חונכו מבעוד מועד למטרה זו, ולגרום להם לחיות יחד כמשפחה אחת – הקדים את זמנו."

כך הסתיים לו הניסוי הפנטסטי של ניו-הרמוני. רוברט, שאיבד את רוב כספו בגלל הפרויקט הכושל, נאלץ לחזור לסקוטלנד – שם בילה את שארית חייו. רוב החברים נפוצו לכל עבר, פרט לכמה עשרות בודדות שהמשיכו לחיות בניו-הרמוני, אבל כעת כישוב ככל הישובים, ללא העקרונות האוטופיים שהתווה מייסדה. כיום חיים בניו-הרמוני כשמונה מאות איש אשר בין היתר משמרים את זכרו את המקום המיוחד הזה כמעין 'מוזיאון חי'. 

הניסוי החברתי של ניו-הרמוני לא היה כישלון מוחלט. כמה מהמדענים ואנשי החינוך שהגיעו לשם בעקבות אוון זכו להצלחות מרשימות: למשל, בית הספר של ניו-הרמוני היה בית הספר הציבורי הראשון בארצות הברית בו למדו בנים ובנות יחד. בניו של רוברט אוון הפכו למדענים ומנהיגים מובילים: אחד מהם היה הגאולוג הראשי של ארצות הברית, ואחר היה חבר בבית הנבחרים ואפילו ייסד את מוזיאון הסמיתסוניאן המפורסם. 

אבל ברור שמבחינה חברתית, ניו הרמוני לא הצליחה לעמוד בציפיות הרבות שתלו בה. החוקרים שכתבו על הניסוי בשנים מאוחרות יותר היו כמעט תמימי דעים: השגיאה המשמעותית ביותר של רוברט אוון הייתה שלא סינן את המצטרפים לקומונה שלו. ההיסטוריה מוכיחה כי קהילות שחבריהן חולקים את אותן האמונות והתפיסות התרבותיות זוכות להצלחה רבה יותר, כמו במקרה של קהילת ההוטרים שהזכרתי קודם. זה לא כל כך משנה מהי התשתית האידיאולוגית עליה נוסדה הקומונה – בין אם מדובר בנצרות, יהדות, רוחניות בסגנון הניו-אייג' או אפילו תפיסות חברתיות חילוניות למהדרין – כל עוד מרבית החברים חולקים אותן. 

וכמובן, לקשיים הכלכליים היה תפקיד נכבד בכישלון: בניו-הרמוני היו הרבה יותר מדי פילוסופים, מחנכים ואנשי חזון – ומעט מדי נגרים, טבחים ונפחים. אבל גם אילו היה איזון מוצלח יותר של הכישורים המקצועיים בניו-הרמוני המחקר ההיסטורי מלמד אותנו שבכמעט כל המקרים, לא הקשיים הפיזיים של ייבוש ביצות וחיים בספר הם שגורמים לקומונות להיכשל – כי אם מחסור במימון ומחלוקות על רכוש וחלוקת המשאבים, בדיוק אותן הבעיות שהכשילו גם את הקיבוצים בישראל. האירוניה הגדולה היא שבמקרים רבים, המחלוקות על כסף ורכוש שממוטטות את הקומונות – הם בדיוק החוליים החברתיים שמייסדי הקומונות מקווים לרפא באמצעות הקמת הקהילות האוטופיות שלהם… 

האתגרים הכלכליים של הקומונות

שלא נטעה: רבים מהאנשים שמצטרפים לקומונות הם בעלי מוסר עבודה גבוה בצורה יוצאת דופן – אנשים שמאמינים באמת ובתמים בערך המוסרי והחברתי של עבודה קשה. אבל המציאות מוכיחה שקהילות קטנות סובלות כמעט תמיד מבעיות כלכליות כרוניות שנובעות באופן ישיר מרצונן לנהל את חייהן בנפרד – הן חברתית והן כלכלית – משאר האוכלוסיה. גולש אנונימי שהגיב על כתבה שעסקה בסיבות לכישלונן של קומונות רבות ניסח את הבעיה הזו בצורה נהדרת:

"עושה רושם שאחת הבעיות הגדולות של הקהילות האלה היא הדגש שלהן על הסתמכות-עצמית. הן לא מאפשרות לחברים להסתמך על מערכות קיימות שיעילותן מוכחת. אחד מעקרונות היסוד מאחורי רבות מהקומונות האוטופיות הוא – 'השיטה, כפי שהיא כעת, לא עובדת.' כשלוקחים את העקרון הזה לקיצון, זה מוביל לדחייה של דברים שדווקא כן עובדים כמו שצריך – כמו גישה נוחה למים, מזון, חשמל וכדומה. במילים אחרות, הקהילה מתחילה עם קבוצה של אנשים שהבחינו בכך שחלק מהמערכות הקיימות בחברה לוקות בחוסר יעילות או בעיות אחרות כלשהן – אבל רק מאוחר יותר הם מבינים שלמעשה, המערכות הקיימות הן תוצאה של מאות שנים של קידמה ושבעצם, הן הרבה יותר טובות ממה שהיה קודם. להרוס את כל המערכות הקיימות ולהתחיל מאפס מתברר כרעיון גרוע מאוד."

 פרופ' יעקב עובד כותב על ניו-הרמוני בספרו 'מאתיים שנות קומונה בארצות הברית' – 

"בניו-הרמוני, העסק היחיד ששיגשג היה בית המלון המקומי, שאירח את התיירים והמבקרים הרבים שבאו לראות במו עיניהם את הניסוי החברתי המפורסם של רוברט אוון."

ואכן, גם היום, תיירות היא מקור ההכנסה העיקרי – שלא נאמר, כמעט בלעדי – של קומונות רבות ברחבי העולם. למשל, קהילת Freetown Chrisitana שבדנמרק מצליחה להחזיק מעמד מאז תחילת שנות השבעים לא מעט בזכות גידול ויצוא של קנאביס, אבל בעיקר בזכות חצי מיליון המבקרים שפוקדים את הקהילה בכל שנה כדי ל'טעום' מאורח החיים הקהילתי והאוטופי לסוף שבוע קצר או סדנא של שבוע – רגע לפני שהם חוזרים לעולם הקפיטליסטי והאינדיבידואלי שלהם. ההסתמכות על תיירות כמקור הכנסה היא בדרך כלל לא הבחירה הטבעית של חברי הקהילות, שלרוב הקימו את הישובים שלהם בדיוק כדי להמלט מהשאון וההמולה ועכשיו מוצאים את עצמכם נדרשים לשעשע אלפי תיירים שמסתובבים להם בין הרגליים. אף אחד לא אוהב את העיסוק בתיירות, אבל עושה רושם שזה אחד ממקורות ההכנסה היציבים הבודדים שעומדים לרשותן של הקומונות בעולם המודרני. 

סקס וקומונות: קומונת קריסטה

אתם יודעים מה? עזבו לרגע אידיאלים ועבודה קשה. מה לגבי סקס? כולם אוהבים סקס, לא? אז אולי אם מין הוא דחף אנושי כל כך חזק – אפשר להתגבר על כל הקשיים שציינתי באמצעות שבירת טאבואים עתיקים ומתן האפשרות לחברי הקהילה להנות ממין חופשי, עם מי שהם רוצים ומתי שהם רוצים? הייתה תקופה אחת ספציפית במאה העשרים שבה אפשר היה לבחון את הרעיון הזה בצורה רצינית. 

"[יעקב עובד] התופעה המרשימה ביותר הייתה הקומונות של שנות השישים, של ילדי הפרחים. קומונות ההיפים. מה שהיה בקומונות של שנות השישים – הן ביטאו מציאות של דור מסוים, דור שגדל לתוך חברת השפע שקמה בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים, והתחילה בקרב הצעירים מרידה נגד תרבות השפע והתרבות הממוסדת. עוד לפני הקומונות היו ההיפים, ועוד לפני זה היו הביטניקים, שהיו מרדנים שחיפשו חופש ולא את התרבות הממוסגרת של ארה"ב. צמח הרצון של האנשים To Drop Out, לצאת מהציוויליזציה. להקים קהילות של אסקפיסטים. יש בארה"ב הרבה אפשרויות של אדמה פנויה וכו', ואז קם גל גדול מאוד של קומונות. זה היה באמצע שנות השישים, גל שממש הביא לפריחה עצומה של קומונות היפיות. הן התאפיינו בזה שהן היו ספונטניות. זה היה דבר מוזר שהאינדיווידואליזם שלהם הוא זה שדחף אותם לחיות יחד! כל אחד רצה לעשות מה שהוא רוצה בכל התחומים: סמים חופשי, אהבה חופשית ויחסים חופשיים, משטר חופשי. אז זה יופי כביטוי של חופש ומרד, אבל זה לא יכול ללכת מעבר לכמה זמן. איך הייתה בדיחה, שחלק מהקומונות של ההיפים התקיימו על פי גודל הכיור, כי לא שוטפים כלים. מי יגיד לי לשטוף כלים? אני אוכל ושם. זה כמובן בדיחה, אבל…זה לא הצליח להתמסד. זה היה ספונטני, וספונטניות זה לא מתכון לקיים אורח חיים קומונלי."

הייתה קומונה אחת שהייתה יוצאת דופן אפילו ביחס למגוון הגדול של קהילות היפיות שצמחו באותה התקופה. 

"[יעקב עובד] נודע לי על קיומה של קומונה מיוחדת, שצמחה מיד לאחר העלמות קומונות ההיפים, אבל היא קומונה היפית במובהק, מפני ששם יש התמודדות עם מוסד המשפחה המונוגמית. קומונת קריסטה (Kerista)." 

את קהילת קריסטה (Kerista) הקים ג'ון פרסמונט (Presmont), וטרן של מלחמת העולם השניה שב-1956 שמע קול אלוהי שהודיע לו שעליו להקים חברה אוטופית ומתקדמת. פרסמונט שינה את שמו ל'האח ג'אד' (Brother Jud), והקים בניו-יורק קהילה קטנה שהתגבשה סביב דמותו הכריזמטית. אחד החברים בקהילה תיאר את ג'אד –

"היה לו שיער אפור, ארוך ושופע, וזקן עבות. הוא היה יכול בקלות לשחק את משה בכל הפקת תיאטרון."

"[יעקב עובד] הוא מספר שהייתה לו הארה, שהוא עתיד לייסד דת חדשה של חופש והנאה. הוא נדד בכל מיני מקומות, בעיקר באמריקה המרכזית, וב-1971 הצליח לאגד סביבו כמה בחורים ובחורות שאימצו את הגישה שלו ויצרו מעין משפחה, שהעיקרון שהנחה אותה הוא נאמנות למשפחה. הם קראו לזה PolyFidelity. "

היו המון קומונות שצצו בשנות השישים על בסיס עקרונות השיוויון, האחווה ואהבה שאימצו ילדי הפרחים – אבל קריסטה הייתה מושתת על כל אלה, פלוס מנה הגונה – מה זה הגונה, כפולה ומשולשת! – של הדוניזם מוחלט וחסר עכבות. המוטו של האח ג'אד היה 'חייה את הרגע', והוא וחבריו חיו את הרגע הזה כמו שאפשר לחיות אותו רק בקליפורניה: מוזיקה, סמים – וסקס. המון סקס. 

"[יעקב עובד] זו לא אהבה חופשית, זו אהבה מוסדרת. שלילת הזוגיות אלא יחסים של כולם. הם גם קראו לזה Poly-Intimicy. אבל אם אפשרות ליצור כמה קבוצות בתוך הקהילה הזו. יש להם שיתוף והם רואים בזה אוטופיה של חיי משפחה מסוג חדש. הם התמקמו בהייאט-אשבורי, זה פרבר של סן פרנסיסקו שכל הזמן היו שם היפים."

הסידור בקריסטה היה חלוקה של הקומונה ל"משפחות" של שישה עד שמונה אנשים, כשבכל משפחה מספר שווה של גברים ונשים. בכל לילה היו חברי המשפחה עושים רוטציה, כך שבכל לילה כל אחד ישן עם מישהו אחר. בהתחשב בעובדה שחברים עזבו והצטרפו מדי פעם, ושפה ושם היו משפחות שהתפרקו והחליפו חברים עם משפחות אחרות – לכל חבר בקומונה היו לא מעט פרטנרים, לאורך הזמן.

[יעקב עובד] באחת הנסיעות שלי לסן פרנסיסקו ביקרתי שם פעם ראשונה, ואחרי זה פעם שניה. 

בפעם השניה הם הזמינו אותי, אפילו שילמו את עלות הטיסה ממזרח למערב – כי הייתה להם סוכנות נסיעות. וזה היה בתקופה של שנת 1990, שהם היו בשיא פריחתם הכלכלית. הם הצליחו לעלות על נושא שהכניס להם הרבה כסף: הם הפכו לסוכני מקינטוש באזור מפרץ סן-פרנסיסקו, וסוכנות ומעבדה…זה היה מפעל שהכניס להם הרבה כסף, וגם סוכנות נסיעות.

אז באתי אליהם, ושוב קיבלו אותי ובאתי ל-24 שעות. אירחו אותי, אבל כמובן שלא הייתי שוטף ב… [צוחק] אבל אחד הדברים החשובים שאני מודה להם עליו… הם אמרו לי – אם אתה רוצה להכיר את האווירה שאנחנו גדלנו בה, בוא איתנו לקונצרט של הגרייטפול דד. אמרתי – וואו!.. זה משהו. הייתי בקונצרט של הגרייטפול דד, זה היה בדרום סן-פרנסיסקו, בתיאטרון גדול. היה מלא, ואני הרחתי ריח מיוחד… שאלתי מה זה, והם חייכו [צוחקים] היה קונצרט יוצא מן הכלל. היה אז ג'רי גרסייה הגיטריסט, שאחרי זה מת. אבל היה גדול. אמרו, זו התרבות שלנו."

אני לא חושב שאני צריך להרחיב במילים לגבי המשיכה שיש לרעיון של קומונה שמבוססת על סקס, סמים ורוקנרול – אבל זו תהיה טעות לשרטט את קריסטה אך ורק במונחים האלה. אחרי הכל, היו לא מעט קומונות באותה התקופה שדגלו באהבה חופשית, למשל, אבל רובן המכריע – כמו תמיד – קרסו ונעלמו. במקרים רבים, היעדרה של המונוגמיה הביא דווקא לתוצאה שלילית: קנאה, מאבקי כוח וריבים שפירקו את הקומונות מבפנים. הסוד של קריסטה היה לעשות בדיוק את ההפך ממה שעשה רוברט אוון בניו-הרמוני מאה וחמישים שנים קודם לכן: בחינה וסינון קפדניים ביותר של כל חבר שמצטרף לקומונה, כדי לוודא שהוא או היא מתאימים לה במדויק. כך תיארה זאת אווה, אחת מהחברות הראשונות של הקהילה, בראיון לתוכנית טלוויזיה: 

"זה עובד מצוין. זאת אומרת, אנחנו חושבים על עצמנו כעל החברים הכי טובים. למעשה, אנחנו קוראים למשפחות שלנו BFIC – קיצור של Best Friend Identity Cluster. לוקח לנו הרבה זמן עד שאנחנו מאשרים למישהו להצטרף אלינו, וזה מאד סלקטיבי. אני חושבת שזה אפילו יותר סלקטיבי מחתונה (מונוגמית) כיוון שאצלנו חייבת להיות התאמה בין כל החברים, ולא רק בין שני בני זוג." 

אווה לא מגזימה בתיאור שלה לגבי הסלקטיביות של תהליך הבחירה. כל מצטרף היה חייב לקבל את אישורם של כל חברי המשפחה, משני המינים, ובמקרה של גברים – היה עליהם לעבור ניתוח לקשירת צינור הזרע, וסקטומי בלעז. דרישות אלה, בשילוב הדרישות ה'סטנדרטיות' יותר של שיתוף מוחלט בכסף ורכוש, הביאו לכך שלמרות הביקוש הרב לאורך השנים – קריסטה הכילה לרוב לא יותר מכמה עשרות חברים בכל נקודת זמן. 

וקריסטה החזיקה מעמד הרבה זמן! למעלה משלושים שנה, למעשה – הרבה בזכות ההצלחה הכלכלית שתיאר פרופ' עובד. 

ובכל זאת, כמו תמיד, מתחת לפני השטח התפתחו גם בקומונת קריסטה לחצים חברתיים לא פשוטים. 

הצרות הפנימיות של קריסטה נבעו משיטת הניהול וקבלת ההחלטות שקבע ג'אד עוד בימיה הראשונים של הקומונה. לקריסטה לא היה מנהיג. זאת אומרת, לא מנהיג מוצהר: מישהו שיש לו את הסמכות לקבוע דברים ולקבל החלטות בשמם של שאר חברי הקבוצה. לאף אחד – אפילו לאח ג'אד עצמו – לא היו סמכות או כוח ניהולי גדולים יותר מלאחרים. החלטות בקריסטה התקבלו אחרי שיחות קבוצתיות ממושכות, שבעקבותיהן נערכה הצבעה גלויה של החברים. 

אבל כפי שקורה לא פעם, מה שנשמע טוב בתיאוריה – לא כל כך עובד במציאות. אמנם על הנייר, לאח ג'אד לא היה מעמד מיוחד על פני חבריו לקומונה – אבל מעצם היותו מייסד הקבוצה, מבוגר ומנוסה יותר מכולם – ובעיקר, בזכות הכריזמתיות והלהט האידיאולוגי שלו, הוא זה שמשך ברוב החוטים. מכיוון שלא היה לו את הכוח הפורמלי להשפיע על החלטות הקבוצה, עיקר ההשפעה שלו הייתה באמצעות מניפולציות פסיכולוגיות והפעלה של מנופי לחץ חברתיים על החברים. למשל, הוא השליט את התחושה שמי שמערער באופן כלשהו, ולו ברמז, על עקרונות החיים המשותפים בקומונה – הוא בוגד בעקרונות האלה ויש לגרש אותו מהקהילה לאלתר. אפילו אווה עצמה הודתה בכך בראיון שנערך איתה אחרי שקריסטה הגיע לסופה.

"כל אקס-קריסטה ששוחחתי עימו זוכר מקרים רבים שבהם הוא הלך עם רוח הקבוצה בנושא כלשהו, במקום לעמוד על שלו. […] רבים זכרו מקרים שבהם עשינו למישהו חיים קשים רק בגלל שאמר, חשב או עשה משהו שלא הסתנכרן עם הדוקטרינה הנוכחית של קריסטה, או מקרים שבהם ישבנו והבטנו מהצד בזמן שאנשים בעלי השפעה בשבט שלנו הפעילו אלימות מילולית כלפי מישהו אחר בשם הכנות, הצמיחה האישית ורדיפה אחר צדקת הדרך, או משהו דומה."

"[יעקב עובד] השתתפתי בשיחה שלהם [כדי לראות את] הדמוקרטיה. אחת הבחורות אמרה משהו שלא היה…לפי התקן. אז הוא השתיק אותה. היא התקפלה והוא דיבר."

הטהרנות המוגזמת הזו חתרה תחת הכוונה להפוך את קריסטה למודל של 'משפחה לא-מונוגמית', וגרמה לכולם להיות חשדניים אחד כלפי השני.

"עמוק בפנים, כולם היו מודאגים כל הזמן אם איזו הערה סתמית או שתיקה שלא במקום […] תגרום להם לאבד את ביתם, משפחתם, העבודה והחברים שלהם. ומכיוון שאם לא דאגת שאחרים יהיו 'טהורים' זה היה סימן שאתה בעצמך לא טהור – כולם היו עסוקים כל הזמן בלוודא שכל האחרים טהורים."

סוציולוג שחקר את הדינמיקה הקבוצתית של קריסטה כינה את התהליך הזה 'מלכודת ההרמוניה': הרצון המשותף לשמור על אחדות והרמוניה מושלמים מביא לכך שבעיות מטואטאות מתחת לשטיח בשם האחדות הזו – והכעסים והמתחים הולכים ומתחזקים עד שהפער בין האידיליאה והמציאות הופך להיות גדול מנשוא. בקריסטה, הנקודה הזו הגיעה בתחילת שנות התשעים. כל עוד חנות המחשבים המשותפת צמחה ושיגשגה – אפשר היה לטאטא את כל המחלוקות מתחת לשטיח, אבל בתחילת שנות התשעים החל מעמדה של אפל כמובילה בעולם הטכנולוגיה להתערער, והעסק המשפחתי של קריסטה החל להתנדנד אף הוא. הלחצים הכלכליים הובילו למחלוקות פנימיות ועימותים בתוך הקומונה לגבי אופן ניהול העסק. 

"[יעקב עובד] מתברר, הייתי שם ביוני 1991. בנוב' העסק הזה התפרק. זה התפרק מפני שהוא עזב כי היו הרבה חילוקי דיעות איתו והוא הבין שהוא לא יכול להשתלט עליהם. הפולי-פידליטי לא נשאר. לפי האינפורציה שלי הוא מת ב-2009. הוא היה כבר די מבוגר. זו הייתה תופעה די מיוחדת של קומונה שונה מאוד מהקומונות האחרות שהכרתי."

קומונות – לא שונות כל כך מחברות אנושיות אחרות

אם כן, נדמה שאם יש משהו שאפשר ללמוד מכל הדוגמאות ההיסטוריות שסקרנו עד כה, הוא שאין דבר כזה 'חברה אוטופית' – גם לא בקבוצות קטנות של אנשים. כל התופעות השליליות שאנחנו מכירים בחברה האנושית הכללית – מאבקי כוח, חשדנות, פערי מעמדות וכדומה – קיימות גם בקומונות, פשוט בקטן. 

אבל אם קומונות לא שונות בהרבה מקבוצות אנושיות גדולות ומיינסטרימיות – זה נכון לשני הכיוונים. ביל מטקלף (Bill Metcalf), חוקר אוסטרלי שבחן קומונות רבות לאורך שלושים שנה, הגיע למספר מסקנות שאולי יפתיעו אתכם. 

למשל, מטקלף טוען שהסיכוי של קומונה ממוצעת להיכשל ולהתפרק לא שונה הרבה, מבחינה סטטיסטית, מסיכויי ההצלחה של כל עסק קטן ממוצע. רוב הקומונות לא מצליחות לעבור את שלב התכנון הראשוני. מתוך אלו שקמות בפועל, חצי נסגרות בתוך פחות משנתיים, וכמחצית מאלה ששרדו ייסגרו בתוך חמש שנים. זה נשמע המון – אבל זו המציאות גם בתחום העסקים: למשל, מתוך 500 החברות שהופיעו ברשימת Foutune 500 ב-1955, רק כשישים חברות שרדו עד לימינו אנו. זאת ועוד, קומונה ששרדה למעלה מחמש שנים, סביר להניח שתשרוד במשך המון זמן – כמו במקרה של קהילת Sabbathday Lake בארצות הברית שנוסדה ב-1783, או אפילו קבוצת דגניה אצלנו, שחוגגת את שנתה ה-111. 

גם שיעור התחלופה של אנשים בתוך הקומונה – מספר החברים שעוזבים ושמצטרפים, לא שונה משמעותית משיעור התחלופה בתחומי עשייה אחרים. מחקרים הראו ששיעור התחלופה של אחיות בבתי חולים ועובדים במפעלי תעשיה, למשל, גבוה יותר מזה של הקומונה הממוצעת. ולבסוף, גם מצבם הכלכלי של חברי הקומונה לא גרוע משמעותית מזה של האוכלוסיה הכללית. אמנם מחקרו של מטקלף מעלה שההכנסה הממוצעת של חבר קומונה נמוכה יותר וחברי קומונה נעזרים בקצבאות ממשלתיות קצת יותר מהמקובל – אבל השיתופיות בקומונה מפצה על כך, ברוב המקרים: לחברים יש גישה ליותר משאבים משותפים, דבר שמאפשר להם לשמור על רמת חיים גבוהה יחסית על אף הקצבאות והמשכורות הנמוכות.

הרעיון הקומונלי לא מת

ולבסוף, העובדה שאולי הכי תפתיע אתכם. פתחתי את הפרק עם ההנחה שבעקבות כשלון הקומוניזם נוצרה תחושה כאילו הקומונות נעלמו מן העולם. לא רק שההנחה הזו לא נכונה – המציאות הפוכה לגמרי. 

"[יעקב עובד] אני מוכרח לומר שעל פי מה שאני מוצא, אני רואה התפתחות מרשימה בעולם הזה. בזמנו, כאשר היה המשבר בתנועה הקיבוצית בשנות השמונים, כשעברו להפרטה קיצונית והיו קיבוצים שהיו על סף משבר – הדיעה הרווחת הייתה שהעולם השיתופי הולך ומתפרק. ההערכה הזו הייתה לא מדוייקת. הייתי משיב עליה כמו במאמר השנון של מארק טווין – 'הידיעות על מותי היו מוקדמות ומוגזמות.' מוקדם היה להספיד את התנועה הקיבוצית, ומוקדם היה להספיד את העולם הקומונלי. 

התנועה הקיבוצית אמנם עדין לא יצאה לגמרי מהמשבר, אבל מבחינה דמוגרפית היא לא בנסיגה אלא להפך, בעליה. בעולם של הקומונות לא רק שאין נסיגה, אלא שיש עליה מרשימה! לפי האינפורמציה בספרות, יש לפחות 4000 קומונות ברחבי העולם בכשמונים מדינות, כשהמדינה המובילה היא עדיין ארה"ב, שבה יש קרוב ל-1500. כל מי שעסק בנושא הזה אומר שהנתונים האלה הם מינימליים – יש המון דברים שלא מתפרסמים."

הקומונה לא מתה. היא רק החליפה שם. 

"[יעקב עובד] דחקו את המושג 'קומונה' מהספרות והכניסו במקום זה את המושג  Intentional Communities, 'קהילת יעוד.' כך תרגמנו את זה לעברית. 

הקומונה הפכה להיות לאחת מהצורות החברתיות שהם דנים בהן. בין היתר קראתי בכל מיני מקומות, זה הרצון שלהם להשתחרר מהמושג 'קומונה' מכיוון שהמושג הזה מעורר אסוציאציות בעייתיות. הם רצו להשתחרר מהדימוי של ההיפים. זה כבר לא קהילת שיתוף שבורחת מהציוויליזציה, אלא קהילת שיתוף שמעורבת. זה לא קהילת שיתוף של הפקרות, וחופש וסמים – אלא קהילת שיתוף שחי באורח חיים מקביל לאורח הכללי. הם רצו ליצור דימוי שונה לעולם השיתופי. זה מושג שכולל את הקומונות, את הקהילות האקולוגיות, של השיתוף החלקי, את הקהילות של תורות רוחניות בנוסח הניו-אייג' ומגוון שלם של קהילות שהתלכדו על יסוד מטרה מסויימת, והמטרה היא צדק חברתי, שותפות, אקולוגיה, קיימות ושמירה על הטבע, סולידריות, פתיחות לעולם ואמונה בתרבות הקואופרטיבית."

גם הרעיון הקומונלי עצמו עבר שינוי דרמטי והתאים את עצמו לחיים עירוניים וחילוניים. 

"[יעקב עובד] יש כל מיני קהילות ולא אכנס לכולן, אבל אחת אני רוצה לדבר עליה כי היא מאוד משמעותית לדעתי גם בארץ: קהילת הדיור השיתופי, Co Houseing. זה הפך להיות משנות השמונים, לדבר שמתפשט במהירות. אנשים מתלכדים יחד כדי לארגן קהילה שמתוכננת כשהעקרונות הן שלכל אחד יש דירה קטנה משלו, ובאמצע יש מרחב ציבורי שמשרת את כולם: יכולים לאכול בחדר אוכל, מבנים ציבוריים שמשרתים את כל הקהילה. ואז הדירות של כל אחד הן קטנות כי יתר הדברים הציבוריים יותר – חדר כביסה, גם מכוניות שמשרתות את הציבור – העיקרון הוא של בניית יחידה קטנה עם מרחב ציבורי שעומד לרשות כולם. כאשר זה מטפח את חיי הקהילה, כי הם עוברים שלבים שונים של התלכדות. בהתחלה הם מתכננים, אחר כך שוכרים מהנדס שבונה את זה, וכך הולכת ונבנית קהילה שהיא עירונית-שיתופית, עם דרגות שונות של שיתוף על פי החלטותיהם. הדבר מתנהל באורח דמוקרטי לפי כל הקהילה, זו לא תופעה של גורו והיפים. הם עונים על כמה צרכים חשובים של הציבור העירוני, כמו למשל מסגרת של אנשים שאתה מכיר, מסגרת של אנשים שיכולים להזדקן ולמצוא סעד. מסגרת שעונה על הבעיות של הניכור, שמאוד קריטיות בעולם האחר, כי אתה בתוך הקהילה. חינוך ילדים, בייביסיטר…השירותים שאתה מוצא בתוך קהילה שבנויה לחיי קהילה."

גם בישראל, למרות הניסיון הכואב של הקיבוצים, הרעיון הקיבוצי לא מת: הוא רק החליף צורה. את הקיבוצים המקוריים עם הרפת והגורן החליפו עשרות רבות של 'קיבוצים עירוניים': קהילות קטנות שמנהלות חיים שיתופיים בתוך ערים גדולות יותר. הקיבוצים העירוניים הראשונים בישראל הוקמו עוד בשלהי שנות השבעים – קיבוץ 'בראשית' שבירושלים, 'תמוז' בבית שמש ו'מגוון' בשדרות – והיום, על פי ההערכות, חיים בישראל כעשרים אלף איש ב-215 מסגרות שכאלה. ישנן קהילות של אמנים, קהילות דתיות, יש קהילות המאוגדות סביב פעילות התנדבותית ואחרות על עשייה חינוכית. המגוון גדול ומרשים. 

אפילו הקיבוצים הותיקים – או חלקם, בכל אופן – מתחילים להתאושש ולהדליק מחדש את הניצוץ הקהילתי שקצת הלך לאיבוד בעקבות המשבר. כך קורה, למשל, בקיבוץ נחשון שעימו פתחנו את הפרק. הנה שוב יעקב לזר, מזכיר הקיבוץ לשעבר. 

"[יעקב לזר] אני רוצה להגיד לגבי קיבוץ נחשון, שהגיע דור חדש של בני קיבוץ ובני זוגם שהצטרפו לא מעט, והם מחדשים את היחד. השנה פעם ראשונה בנחשון, אחרי למעלה מעשר שנים שלא חגגו את הפסח יחד – היה צוות שהרים חג פסח משותף. ארוחת ליל שבת פעם בחודש משותפת, פעם ראשונה הייתה לפני שבוע. קיבוץ נחשון הייתה תקופה שלפחות עשור של שקיעת היחד, ועכשיו יש התעוררות מחדש שכמובן תלויה באנשים שמפעילים אותה." 

קהילות היעוד המודרניות סובלות מאותן בעיות ואותם הקשיים מהן סבלו קומונות לאורך כל ההיסטוריה: מאבקי כוח, קשיים כלכליים, בעיות ניהול ומה לא. אבל מצד שני, נדמה שהחדשנות הטכנולוגית מזרימה בהן דם חדש. 

פרופ' יעקב עובד מספר שהמסע האישי שלו לחקר הקומונות החל בניסיון שלו לגלות האם ישנן ברחבי העולם עוד קבוצות שמתמודדות עם הקשיים שהוא וחבריו חוו בקיבוץ שלהם. אז, בשנות החמישים, הקומונות היו מבודדות זו מזו וכל אחת מהן נאלצה להתמודד עם הקשיים והאתגרים שלה לבדה. בישראל, שבה המדינה תמכה ועזרה וחלק גדול מהקיבוצים היו מאוגדים תחת 'התנועה הקיבוצית', היה אולי קל יותר ללמוד מקהילות אחרות מה עובד ומה לא ואיך אפשר לפתור בעיות שונות בדרכים מקוריות – אבל ברוב העולם, הקומונות היו כל אחת לעצמה. 

"[יעקב עובד] המניע שהביא אותי לעסוק בקומונות שבעולם…אני בשנת 1949 הייתי שותף לקבוצה שייסדה את קיבוץ פלמחים, ומאז אני חבר קיבוץ פלמחים. כבר בראשית דרכי עניין אותי מאוד לדעת האם יש לנו אחים בעולם? האם אנחנו היחידים שמנסים להתמודד עם חברה שבה אין רכוש פרטי ויש שותפות מלאה. והסתקרנתי מאוד להכיר אם יש קבוצות כאלה בעולם. זה היה המניע שדחף אותי לקרוא ולהתעניין."

ביל מטקלף מציין שני מאפיינים חשובים של קהילות שמצליחות לשרוד הרבה זמן: חזון משותף לכלל החברים, וגמישות שמאפשרת להן להתמודד עם אתגרים כלכליים וחברתיים. האינטרנט והגלובליזציה מעניקים לקהילות הייעוד המודרניות כלים רבי עוצמה בשני המישורים האלה. מצד אחד, הם מאפשרים לחברי קהילות היעוד לתקשר זה עם זה בקלות: לשאול שאלות, להתייעץ ולגלות דרכים חדשות להתגבר על אתגרים מוכרים. במילים אחרות, כבר לא צריך להמציא את הגלגל מחדש בכל פעם, וקל יותר ללמוד מטעויותיהם של אחרים. בנוסף, אתרי אינטרנט כמו ic.org, שמחזיק רשימה של אלפי קהילות ייעוד בכל רחבי העולם, עוזרים למי שרוצים להצטרף לקהילה למצוא את הקהילה שמתאימה בדיוק להם. ב-ic.org, למשל, אפשר לסנן את הרשימה לפי מגוון של פרמטרים: אורח חיים שיתופי יותר או שיתופי פחות, אורבני או חקלאי, דתי או חילוני, צמחוני או קרניבורי ומה לא. יחד עם סינון נכון של המצטרפים, אתרים כאלה מעלים את הסיכוי שחברי הקבוצה יחלקו את אותם עקרונות ואת אותו החזון – והסבירות להצלחה של הקהילה עולה בהתאם. 

אז האם הקומונה מתה? לא, ממש לא. למרות הקשיים והכשלונות – הרעיון הקומונלי אף פעם לא מת, וההבטחה לאידיליה אוטופית עדיין מושכת ומפתה עבור אנשים רבים, בדיוק כמו בעבר. את השדות החקלאיים החליפה האורבניות, והמחרשות הן היום מחשבים ניידים – אבל קיבוץ אורבני הוא עדיין קיבוץ. סוג של… ההבדל הוא שהטכנולוגיה המודרנית נותנת בידי קהילות היעוד כלים שאף פעם לא היו להן, ואולי משפרת את הסיכוי שלהן לשרוד ואפילו לשגשג ולפרוח. האם זה המפתח להרמוניה וחיים מאושרים? ימים יגידו.