[עושים היסטוריה] 192: אפקט הפלצבו – הונאה או תרופת פלא? חלק ב'

הפודקאסט עושים היסטוריה

הורד את הקובץ (mp3) | קרא

הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר



עד תחילת המאה העשרים היה הפלצבו כלי מקובל בארגז הכלים של הרופא – אך האם כדאי לנו להפוך את השקר והרמייה לחלק בלתי נפרד מהרפואה המודרנית? התשובה אינה ברורה מאליה. רן וגלעד דיאמנט ("חשיבה חדה") יספרו על הבסיס הפסיכולוגי והנוירולוגי של אפקט הפלצבו, והשלכותיה של התופעה על הרפואה האלטרנטיבית והקונבנציונלית. 

אפקט הפלאצבו – חלק ב'

כתב: רן לוי

לפני שנים, כשרק התחלתי להקשיב לפודקאסטים, חיפשתי דרך לשמוע פודקאסטים במכונית בדרך לעבודה. לא היה לי אז טלפון חכם, ולכן קניתי מכשיר קטן שמתחבר לנגן mp3 והופך אותו למשדר רדיו FM – כך שאפשר היה להקשיב לפודקאסטים דרך הרדיו הרגיל של הרכב. זה היה פטנט מחוכם, אבל לא מוצלח במיוחד: היו המון הפרעות ורעשים שהפריעו להאזנה. ביליתי זמן רב בניסיון לפתור את הבעיה, אבל אף פעם לא ידעתי לומר בוודאות אם מקור ההפרעות נבעו במכשיר שקניתי – שאם להיות כנה, היה זול ולא הכי איכותי – או משידורי תחנות רדיו פירטיות לאורך הדרך. בסוף התייאשתי, וזרקתי את המכשיר לפח.

מדוע אני מספר לכם על התסכולים שלי? כיוון שאני מניח שעבור מדענים בתחום הרפואה, אפקט הפלצבו הוא מקור לתסכולים דומים בבואם לפתח טיפול או תרופה חדשה. אפקט הפלצבו, נזכיר, הוא תופעה שבה אדם שמקבל טיפול-דמה מתחיל להרגיש טוב יותר, למרות שבטיפול המדובר אין חומר פעיל – דהיינו, אין בו דבר שאמור להשפיע על הגוף מבחינה פיזיולוגית. חוקר שעורך ניסוי בתרופה חדשה יתקשה להבין אם השיפור שהוא רואה הוא תוצאה של פעילות החומר הפעיל בתרופה, או שמא תוצאה של אפקט הפלצבו – בדיוק כפי שהתקשיתי להבין אם ההפרעות ששמעתי ברדיו קשורות לאכותו הירודה של המשדר שקניתי, או להפרעות חיצוניות.

מדענים מבינים שהדרך הנכונה לפצח את אתגר הפלצבו היא להבין אותו טוב יותר – דהיינו, לחשוף את המנגנונים הביולוגיים שעומדים בבסיסו. בפרק זה ננסה לרדת לשורשי המנגנונים הביולוגיים הללו, ובנוסף ננסה לענות על שאלה בעלת חשיבות קריטית – בעיקר בכל הנוגע לרפואה האלטרנטיבית: האם ביכולתו של הפלצבו באמת לרפא מחלות? האם יש מקום לאפקט הפלצבו במסגרת הרפואה המודרנית?

תזכורת קצרה על הנאמר בפרק הקודם. אפקט הפלצבו נחקר לראשונה בעקבות שורת מקרים, למשל זה של פרנץ מסמר, מי שרקד לצלילי טיפולים רפואיים חסרי שחר – כגון 'מים ממוגנטים', הייתה השפעה ממשית על המטופלים שקיבלו אותם. מחקרים רפואיים במאה העשרים הדגימו כיצד תרופות-דמה וניתוחי-דמה עשויים להיות יעילים במקרים מסוימים לא פחות מטיפולים אמתיים וכך מעידים על חוסר אפקטיביות תרופות וניתוחים שהשפעתם נמדדה, כביכול, באופן מדעי. אפקט הפלצבו מורכב, רגיש מאד ומושפע מאינספור גורמים שנכללים במה שמכונה 'המעטפת הטיפולית' – החל מהאינטרקציה האישית בין החולה והמטפל, ועד לעצם העובדה שהמוטפל מודע לכך שהוא משתתף בניסוי. מכאן שללא הבנה מעמיקה של הגורמים הפסיכולוגיים והביולוגים שבבסיס אפקט הפלצבו, קשה מאוד לחוקרים להתמודד מולו או להתחשב בהשפעתו במסגרת ניסויים קליניים.

הבסיס הביולוגי והפסיכולוגי של אפקט הפלצבו

מהם, אם כן, הגורמים לאפקט הפלצבו? כמו כמעט כל שאלה במדעי המוח, רב הנסתר על הגלוי. החוקרים מעריכים כי מדובר בשילוב שני מנגנונים מקבילים: האחד מודע, והאחראינו מודע.

המרכיב המודע של הפלצבו מושתת על הרעיון שלפיו לציפייה של המטופל (Expectation) ישנה השפעה על תגובתו לחוויה כלשהי, כגון תחושת כאב. הסופר והבלוגר גלעד דיאמנט הקדיש לאפקט הפלצבו סדרה של מאמרים מעמיקים ומפורטים בבלוג שלו, 'חשיבה חדה', בהם הוא מנתח את התופעה הזו מכל היבטיה. כפי שיספר גלעד, ניתן לראות את השפעותיה של הציפייה בתחומים רבים, ולא רק ברפואה.

"אתה מצפה שכבלים בעשרת אלפים דולר למטר, שמחברים לרמקולים, יישמעו יותר טוב – הם יישמעו לך יותר טובים. זה פלצבו באודיו. כשיצא אייפון 5, יצאו לרחוב עם אייפון 4 – זה משהו שאני אוהב לספר עליו בהרצאות. אמרו לאנשים – 'הנה אייפון 5 החדש, מה אתה אומר עליו?', ונתנו לאדם להחזיק את האייפון 4. אנשים אמרו – 'כן, הוא הרבה יותר קל! מדהים, מסך גדול יותר. אחד אומר שהוא הרבה יותר מהיר, אחר אומר שהוא כבד יותר… אחד עומד עם אייפון 4 בידו השנייה, ואומר שהמכשיר השני הוא הרבה יותר טוב. אין ספק, שיפור רציני."

לציפייה המודעת של המטופל עשויה להיות השפעה גדולה, ואפילו מפתיעה. למשל, בניסוי שנערך ב-1999 נתנו החוקרים לנבדקים חומר הגורם להרפיית שרירים. לחלק מהנבדקים נאמר שהתרופה מביאה להרפייה, ולחלק אחר שהחומר דווקא גורם לכיווץ השרירים – דהיינו, האפקט ההפוך. התוצאה? אלו שנאמר להם שהתרופה גורמת לכיווץ שרירים דיווחו על שרירים מתוחים ומכווצים. במילים אחרות, אפקט הפלצבו גרם להיפוך מוחלט בהשפעותיה של תרופה אמיתית.

דוגמא נוספת לחשיבות שיש לציפייה על יעילותה של תרופה אמתית מתוארת בדוגמא הבאה:

"אמרו – נחקור פלצבו בלי פלצבו. נשווה בין משכך כאבים כשהחולים יודעים שהם מקבלים אותו, למצב שבו הם מקבלים אותו מבלי לדעת שהם מקבלים אותו. האם יש הבדל בהשפעה? איך עושים את זה – נאמר שאדם שוכב אחרי ניתוח עם אינפוזיה ומכונה שפועלת בכל שעות היממה, או שבאה אחות ונותנת לו זריקה של משכך כאבים. השוו במצבים שונים ובחומרים שונים – והראו שהאפקט כמעט כפול! כשהאדם רואה שמזריקים לו את החומר, או אם הוא מקבל אותו בצורה שהוא אינו מודע לה. זאת אומרת, הקטע המודע פה והציפיה ש'הנה אני עומד להרגיש טוב יותר' הם חזקים מאד."

המרכיב השני של תופעת הפלצבו הוא זה של התת-מודע. למשל, אחד המנגנונים הלא-מודעים המוכרים ביותר הוא זה המכונה 'התנייה קלאסית'. מהי התנייה קלאסית?

כשאנחנו רעבים ומישהו מניח על השולחן צלחת עמוסה באוכל טעים – בלוטות הרוק שלנו מתחילות לעבוד ולהפיק רוק כהכנה ללעיסה הצפויה. הפסיכולוג הרוסי איוון פאבלוב (Pavlob), שפעל בראשית המאה העשרים, זיהה את התופעה הזו ובחן אותה בכלבים. הוא הראה שזו תגובה טבעית ואינסנקטיבית: הכלב לא צריך ללמוד לרייר בתגובה לאוכל – זה משהו שמתרחש מעצמו.

אך פאבלוב הבחין בתופעה נוספת, מסקרנת יותר. מי שהגיש לכלבים את המזון היה העוזר שלו, ואם העוזר נכנס למכלאה בלי מזון – הכלבים עדיין היו מתחילים לרייר. זו, הבין פאבלוב, תופעה נלמדת – הכלבים למדו לקשר בין נוכחותו של העוזר לקיומו של מזון, עד שמוחם חיבר בין השניים באופן מושלם, והתגובה הבלתי-רצונית ובלתי-מודעת של ריור הופיעה גם בתגובה לנוכחותו של העוזר. פאבלוב שחזר את התופעה הזו במדויק כשצלצל בפעמון בכל פעם שהגיש לכלבים מזון. בתוך זמן קצר גרם צלצול הפעמון לבדו – גירוי נלמד – לריור מוגבר, תופעה בלתי-מודעת. תגלית זו, המכונה 'התנייה קלאסית', זיכתה אותו בפרס נובל בשנת 1904.

ההתנייה הבלתי-מודעת משחקת תפקיד גם באפקט הפלצבו. נניח, למשל, שרופא מעניק למטופל תרופה שמעלה את רמתו של הורמון מסוים. המטופל מבין שהוא מקבל תרופה להעלאת רמת ההורמון – אך הוא אינו 'לומד', במודע, להעלות את רמת ההורמון: זו תגובה ישירה לקיומה של התרופה בדמו. אך כעבור מספר ימים מחליף הרופא את התרופה בפלצבו – והפלא ופלא, רמת ההורמון עולה, למרות שהחומר הפעיל אינו קיים! מדוע? זו פעולתו של מנגנון ההתנייה. מוחו של המטופל למד לקשר בין עלייה של רמת ההורמון, שהיא תגובה בלתי-רצונית ובלתי-מודעת, ובין קיומו של גירוי נלמד: מתן התרופה.

"יש כאן מנגנון נלמד. אם אתה נותן תרופה שגורמת איזה שהוא שינוי בגוף – למשל, משכך כאבים – אתה נותן פעם אחת, פעם שניה, וזה באמת עובד. ביום החמישי אתה תיתן כדור דמה שנראה אותו הדבר, באותו הטקס, זה יעבוד! היה כאן משהו נלמד. האדם לא צריך להיות מודע לזה אפילו כדי שזה יעבוד: זה עובד על חיות ועד תינוקות. זה טיעון נפוץ מאד בהגנה על טיפולים אלטרנטיביים, שאומרים – 'זה לא יכול להיות פלצבו, עובדה – זה עובד על חיות ותינוקות!'. לא, זה לא מסביר את זה. גם על תינוקות וחיות עובד אחד המנגנונים של הפלצבו שאינו דורש מודעות, וזה מנגנון ההתנייה הקלאסית."

אלה הם, אם כן, שני המרכיבים של אפקט הפלצבו: המודע והבלתי מודע. החלק הקשה במחקר הוא להפריד ביניהם, שכן כל אחד מהמנגנונים פועל באופן עצמאי, והם יכולים לחזק או להחליש זה את זה.

"שני המנגנונים האלה עובדים יחד, הרבה פעמים, וקשה להפריד מי עובד על מה."

למשל, בפעם הראשונה שמטופל מקבל פלצבו, ייתכן והשפעתו תהיה חזקה מאוד בגלל הציפייה המודעת של החולה שהתרופה עומדת לעזור לו. בהמשך, כשהנבואה מגשימה את עצמה והפלצבו עובד – נכנסת למשחק ההתנייה הקלאסית ודואגת לכך שלתרופת-הדמה תהיה השפעה חזקה גם בהמשך, במעין 'כדור שלג' שהולך ומתעצם ככל שחולף הזמן. זה דומה למה שקורה לי עם הבן שלי, במשחקי מחשב: בפעמים הראשונות ששיחקתי נגדו במירוץ מכוניות נתתי לו לנצח, ושיכנעתי אותו שהוא ממש טוב במשחק הזה. האמונה הפנימית היוקדת גרמה לו להתאמן שעות מול המחשב, והיום הוא באמת 'מכסח' אותי במשחק. מסקנה? בגלל שאני הורה כל כך מעודד ותומך, איבדתי את שאריות הכבוד העצמי שלי מול הילדים, ועכשיו הם בטוחים שאני גם טרח זקן וגם גרוע במשחקי מחשב. מגיע לי.

השאלה המרתקת, לטעמי, היא כיצד באים לידי ביטוי המנגנונים הפסיכולוגיים הללו – ציפייה והתנייה – במישור הנוירולוגי? במילים אחרות, איפה "נמצא" הפלצבו במוח והאם ניתן לזהות אותו בכלים ובמכשירים העומדים לרשותנו? כמו כמעט כל דבר הקשור במוח האנושי, גם זו גם שאלה שהמדע רק מתחיל למצוא לה תשובות. המרכיב המודע של אפקט הפלצבו קשור, ככל הנראה, למנגנון התגמול במוח. זהו מנגנון נוירולוגי שאחראי על הפרשת חומרים שיוצרים תחושה נעימה ומהנה, בתגובה לגירויים מסויימים – כמו למשל, אכילה, שתיה או מין. במקרה של פלצבו רפואי, עצם מתן הטיפול מביא להפעלת מערכת התגמול וכך נוצרת תחושה חיובית שמקלה על תחושת החולי.

המרכיב הלא-מודע של אפקט הפלצבו קשור למנגנון נוירולוגי נוסף שמטרתו להפחית את תחושת הכאב של הגוף.

"דיברנו על מנגנון התנייה, מנגנון ציפייה… אבל מה קורה תכל'ס בגוף? מה קורה ברמה הביו-כימית? המחקר החל לקראת 1980, המחקר הניורולוגי של אפקט הפלצבו.
ניתן משפט הקדמה. יש חומרים בשם 'אופיואידים', שנקשרים לקולטני אופיואיד בגוף ותפקידם להעביר תחושות כאב למוח. כשהם נקשרים לקולטנים האלה, זה משכך את הכאב, ומונע את מעבר האינפורמציה הזו. יש אופיואידים טבעיים – כמו פרג האופיום, שהוא מקור השם – אפשר גם לזקק חומרים ממקורות טבעיים, למשל הירואין שמסתנזים ממורפיום. גם הגוף מפריש חומרים שכאלה במצבים שונים, שגורמים להפחתת כאב, חרדות וכדומה. המחקר הראה שעל ידי הזרקת חומר שנוגד את האופיואידים הטבעיים שמפריש הגוף, אפשר לבטל את אפקט הפלצבו. זאת אומרת, אדם שמתרחש אצלו בניסוי אפקט הפלצבו – אם מזריקים לו את החומר הזה, לא מתרחש האפקט. זה דבר מדהים: עלינו פה על חומר מסוים שהוא בלב מנגנון הפלצבו.
זה גם לא החומר היחיד: זהו שילוב של כל מיני מנגנונים ולכן האפקט הזה כל כך מסובך למחקר ולהבנה. לכן מכנים אותו היום 'תגובות פלצבו', במקום אפקט אחד ויחיד. ערב רב של מנגנונים שונים שחלקם עובדים במצב אחד, חלק במצב אחר או בשילוב.

גם ברמה של גירוי חשמלי, הצליחו במקרים מסויימים לשים אלקטרודות במקומות מסוימים כך שכשבן אדם טוען שאפקט הפלצבו עבד – דהיינו, הוא לא חש כאב כשנתנו לו פלצבו – רואים פעילות יתר בנקודות האלה במוח, וכשהאפקט לא עובד, לא רואים את הפעילות הזו. מצד אחד זה מדהים ומפתיע, ומצד שני זה לא ממש מפתיע, כי לפחות לפי הגישה המקובלת כל מה שאנחנו חווים, משהו קורה בגוף. זאת אומרת, החוויה הזו יש לה מקביל נוירולוגי, ביולוגי, כימי או חשמלי. כאן הצליחו להגיע למצב שרואים בעיניים, בצורה אובייקטיבית, את החוויה הסובייקטיבית של האדם, שזה אחד הדברים המעניינים פה. הגענו לקו הגבול בין האובייקטיבי והסובייקטיבי: לראות בעיניים בצורה אובייקטיבית חוויות סובייקטיביות כגון בחילה או כאב, שקשה למדוד אותן בצורה ישירה."

האם פלצבו מרפא מחלות?

אבל למרות ההתקדמות הזו, מדידה מדויקת של חוויות סובייקטיביות היא עדיין עניין קשה לביצוע. על כן החוקרים מתמקדים בדברים ברי-מדידה, כמו לחץ דם ורמות של הורמונים שמפריש הגוף.

"הוויכוח הגדול שעדיין נסוב הוא – עד כמה אפקט הפלצבו באמת עובד ברמה הפיזיולוגית ממש. זאת אומרת, האם פלצבו באמת מרפא מחלות?"

ויכוח זה חורג מגבולות הדיון המדעי התאורטי: יש לו השפעה מכריעה על אחד מהתחומים המתפתחים והצומחים ביותר בתחום הבריאות בעולם המערבי וכמובן גם בישראל – הרפואה האלטרנטיבית. כדי להבין את ההשלכות שיש לוויכוח הזה, יש ראשית להבחין בין שני מושגים שאנחנו בדרך כלל רואים בהם מילים נרדפות.

"באנגלית, 'מחלה' זה Disease ו'חולי' זה Illness. המחלה היא התפקוד הביולוגי-פיזי האובייקטיבי, והחולי זה במובן של איך האדם תופס את המצב שלו, איך הוא מרגיש. החוויה של בריאות לקויה. השניים לא חייבים לחפוף. בדרך כלל, בן אדם שיש לו מחלה מרגיש חולה – אבל זה לא חייב להיות כך. יכול להיות שאין מחלה והוא מרגיש חולה, ולהיפך – יכול להיות שיש מחלה נוראית, והאדם עדיין לא מרגיש כלום. אנחנו מכירים את המקרים לצערנו. הגישה של חלק מהחוקרים היא שהפלצבו עובד ברמה של החולי, לא של המחלה.

יש ניסוי שממחיש את העניין הזה, ואני אוהב לספר עליו בכל הזדמנות כי הוא מעביר מסר חשוב. לקחו חולי אסתמה וחילקו אותם לארבע קבוצות כך שכל אחד קיבל ארבעה סוגי טיפולים בערבוביה. טיפול אחד – שבוע של משאף עם חומר פעיל. שבוע – משאף ללא חומר פעיל, סתם עושה רוח. שבוע של דיקור דמה – ותיכף נסביר מה זה – ושבוע שבו לא מקבלים טיפול בכלל.
מה זה דיקור דמה? פיתחו מחטים מיוחדות שבהן, כמו סכינים בקולנוע, הלהב נכנס לתוך הידית ולא לתוך הגוף. המחט עושה רק דקירה קטנה בעור, לא נכנסת פנימה, אלא נכנסת לתוך הפלסטיק שלה ונשארת דבוקה לגוף. עוד שיטה לעשות דיקור דמה זה לדקור בנקודות הלא נכונות. המהדרין גם משתמשים במחטים שלא דוקרות וגם דוקרים במקומות הלא נכונים ומשווים ורואים שהאפקט הוא אותו האפקט. יש אפקט, כן? דיקור עובד על כל מיני דברים – אבל אין הבדל ביחס למחטים שלא דוקרות במקומות הלא נכונים.

חוזרים לחולי האסתמה. כשנגמר הניסוי אספו את הדיווחים שלהם. בדיווחים סובייקטיביים אנשים דיווחו שמצבם השתפר: רואים שלוש עמודות של שיפור: במשאף אמיתי, משאף מדומה ודיקור דמה יש שיפור באותה המידה, ביחס לעמודה של אלו שלא קיבלו טיפול. וואלה – הפלצבו עובד, מדהים! לא צריך משאפים! אבל בניסוי גם עשו בדיקה אובייקטיבית של תפקודי ריאות. מסתכלים על הגרף, ורואים שהוא בכלל הפוך! יש שלושה עמודות נמוכות – אלה שלא קיבלו טיפול – ועמודה אחת גבוהה, של אלה שקיבלו חומר פעיל.
זה מעין מסר גרפי, סוביקטיבי מול אובייקטיבי. בואו נזכור עכשיו שוויקיפדיה מספרת שכמה מאות אלפי אנשים מתים בכל שנה מהתקף אסתמה. אז טיפול הפלצבו הרגיש להם שעובד, או שאולי הם זכרו זיכרון סלקטיבי – אבל הם היו מתים מהתקף אסתמה.

בקיצור, צריך להזהר עם העניין הזה של הפלצבו. ממה שידוע היום, זה בעיקר עובד על התחושה אבל לא באמת משנה את המצב הרפואי של האדם."

זו נקודה חשובה שכדאי לחזור עליה. אפקט הפלצבו אולי מפחית מתחושת החולי – אבל הוא לא בהכרח מרפא את המחלה. מתן טיפול שמטשטש רק את הסימפוטמים של מחלה בעזרת אפקט פלצבו חזק במיוחד, עשוי להשרות במטופל תחושת ביטחון מזויפת שאולי תמנע ממנו לטפל בבעיה האמתית.

"הסימפטומים האלה באים לספר לנו משהו. הגוף צועק – יש פה בעיה! במידה מסוימת, המחיקה של הבעיה לא פותרת את הבעיה. וזה די אירוני, האמת, כי אחד מהעקרונות של הטיפולים האלטרנטיביים הוא 'אנחנו לא מטפלים בסימפטומים, אנחנו מטפלים בשורש הבעיה.' בהשוואה ל[רפואה] קונבנציונלית. ובעצם, מה שעולה כאן הוא שזה בדיוק הטיפול הכי סימפטומטי שיכול להיות. כי גם אם זה אפקט הפלצבו ולא סתם תעתועים של החלמה טבעית, זהו טיפול סימפומטי ולא טיפול בשורש הבעיה."

הפלצבו והרפואה המודרנית

מרגע שמבינים את עצמתו של אפקט הפלצבו –שכפי שהזכרנו מתפרש על תחומי חיים רבים מעבר לרפואה ולמדע, אי אפשר להתעלם ממנו. השאלה המתבקשת היא כיצד ניתן לרתום את הפוטנציאל האדיר הטמון בפלצבו לטובתנו. איך אפשר להיעזר בו כדי להפוך את שירותי הרפואה שלנו לטובים וליעילים יותר.

עד תחילת המאה העשרים, השימוש בפלאצבו היה מקובל מאד – ואולי אפילו חלק בלתי נפרד ממקצוע הרפואה. אמברוז פרה (Pare), רופא צרפתי בן המאה השש-עשרה היטיב להגדיר את תפקיד של הרפואה אז, בעידן שבו לרופאים היו מעט מאד כלים להתמודד עם מורכבותו של הגוף האנושי: תפקידו של הרופא, אמר פרה, הוא 'לרפא מדי פעם, להקל על הסבל רוב הזמן, ולהקשיב תמיד.' הפלצבו השתלב היטב בהלך רוח זה. רופא אחר בשם ריצא'רד קבוט (Cabot), שהיה דיקן בית הספר לרפואה בהארווארד, אמר ב 1907 –

'חונכתי, כמו כל רופא אחר בזמנו, להשתמש בפלצבו, טבליות עשויות מלחם, מים צבעוניים ודברים דומים.'

אבל מאז שינתה הרפואה את פניה מהקצה אל הקצה, ומחויבותו הנוכחית של הרופא היא קודם כל לרפא את המחלה: השמדת החיידק המזיק או החזרת עצם שבורה למקומה נתפסים כחשובים יותר מאשר הקלת סבלו של החולה. כמובן שאם אפשר למנוע סבל מיותר עושים זאת, אבל בדרך כלל לא על חשבון ריפוי המחלה עצמה. האם בהלך רוח שכזה יש עדיין מקום לפלצבו ברפואה המודרנית?

זו שאלה בעייתית שלא קל לענות עליה. מצד אחד, ראינו שאפקט הפלצבו יכול לחזק השפעה של תרופה משככת כאבים פי שתיים ויותר, למשל – וזה נהדר. אבל בל נשכח שבבסיס כל העניין, הדבר שגורם לאפקט הפלצבו לעבוד – הוא השקר. האם כדאי לנו להפוך את השקר לחלק בלתי נפרד מהמערכת הרפואית שלנו, רק כיוון שיש בכך פוטנציאל לסייע לחולה? התשובה לשאלה הזו משפיעה על התנהלותם של המדענים, של הרופאים, של האחיות, חברות התרופות וחברות הביטוח. זו שאלה שגם גלעד דיאמנט, הבלוגר שרודף אחר שרלטנים ורמאים ללא לאות – לא בטוח כיצד להתמודד עימה.

"מעבר לזה, יש כאן כמובן בעיה אחרת של עניין ההונאה. הפלצבו לא עובד אם אתה לא גורם לאדם במרמה להאמין שהוא מקבל משהו שאמור כן לעבוד. […] וגרוע מכך, זה עובד חזק יותר ככל שתיקח יותר כסף וככל שתשקר שקרים יותר בוטים! ועכשיו נשאלת השאלה – מצד אחד אם יש לפלצבו תופעות כל כך טובות של שיכוך כאבים, בו נניח שכשהאדם תחת ביקורת ואין טיפול אחר לתת לו, למה שלא ניתן לו פלצבו ושירגיש טוב?

אני לא מתיימר פה לפסוק כן או לא, אבל צריך להבין שיש כאן התנגשות בין אידיאולוגיות. מצד אחד להיטיב עם המטופל, ומהצד השני שקיפות ומסירת מידע מלא ונכון. יש כאן בעיה, התנגשות, כי אתה צריך לשקר למטופל שלך. זה עלול לפגוע באמון של המטופל אם זה יום אחד יתגלה. ואיפה עובר הגבול? צריך גם קופסא משכנעת, אז בוא נשים תוויות ונשקר על המרכיבים – כי, מה יהיה כתוב, 'פלצבו'? צריך לשקר, ואיפה הגבול. הרי היום הכל באינטרנט, בגוגל. מי יידע שהתרופה הזו היא פלצבו או לא? אפשר לקחת את זה לכל מיני מקומות, ולראות שהגבול לא ברור. זה דיון שאני לא יודע מה להכריע בו.

דרך אגב, הרבה רופאים נותנים פלצבו. בימינו אנו, רופאים קונבציונלים. אז נכון, הם לא נותנים כדור שהדביקו עליו תווית מרמה, אבל נניח שהגיע אל הרופא אדם שלא יודעים מה לעשות איתו. לפעמים אומרים לו – 'שמע, אולי חסר לך ויטמינים. קח כמה.' נותנים דברים שלא יכולים להזיק. הואריאציה הגרועה של זה זה לתת אנטיביוטיקה למחלה ויראלית. עשו כל מיני סקרים, גם בארץ, וחצי מהרופאים הודו שהם נותנים מדי פעם פלצבו בצורה עקיפה, רק כדי להרגיע קצת את המטופלים שלהם."

לגלעד יש גם מסקנה נוספת: יש דרך שונה לשלב את אפקט הפלצבו ברפואה הקונבציונלית. הרפואה הקונציונלית המודרנית יעילה ללא ספק, אבל לרוב נתפסת כ'קרה', מרוחקת וטכנית. הרופאים מקדישים זמן מועט, באופן יחסי, לכל חולה ומתמקדים בדרכי הטיפול ופחות באורח החיים של המטופל ובפחדיו. גלעד מדמה את הרפואה המודרנית למשקה ירקרק, עשיר בויטמנים וכל טוב – אבל בעל טעם דוחה.
הרפואה האלטרנטיבית, לעומת זאת, נתפסת כנגישה ו'אנושית' יותר. שוב, קשה לומר אם יש אמת מוצקה בסטריאוטיפ הזה, אבל הניסיון האישי שלי מלמד אותי שחדרי טיפול ברפואה אלטרנטיבית – וכן, גם אני ניסיתי טיפולים שכאלה פה ושם – לרוב נעימים יותר, והמטפלים מקדישים זמן רב יותר בשיחות עם מטופליהם. במטאפורה של גלעד, הרפואה האלטרנטיבית היא כמו משקה טעים ומרענן, אבל חסר כל ערך תזונתי אמתי. האם חובה עלינו לבחור בין שתי המשקאות הללו, שתי הגישות?

"אסור לשכוח: אפקט הפלצבו פועל תמיד. גם כשלוקחים טיפולים או כדורים שעובדים. אז במקום שהם יעבדו בשבעים אחוז, הם עובדים שמונים או תשעים אחוז. זה לא שזה או פלצבו או טיפול יעיל ברמה הפיסיולוגית: הטיפול היעיל בא עם אפקט הפלצבו שלו גם. תמיד נעדיף משהו שיש לו גם יעילות אמתית. למה לא לעשות שהרפואה האולטימטיבית תשלב את שני הדברים בבת אחת: יתנו לך גם טיפול שהוכח יעיל גם מעבר לפלצבו, וגם יתייחסו אליך בצורה אמפטית וירגיעו חרדות וידברו איתך הרבה זמן וכו'.

אחד המסרים מכל העניין הזה: כן, אני התרשמתי שיש דבר כזה אפקט הפלצבו, ויש לזה השפעות מרחיקות לכת על התחושה של האדם, ואם אפשר היה לספק את זה בצורה המיטבית, בלי רמאות, אז זו כנראה הדרך הנכונה ביותר. יש פה דברים שכן ניתן לקחת לתשומת הלב. את הדברים שכן טובים בטיפולים האלטרנטיביים ולחבר אותם כמקשה אחת."

סיכום

לסיכום, אפקט הפלצבו הוא הוכחה להשפעה הגדולה שיש למחשבותינו ולמצבנו הנפשי על גופנו. הוא בא לידי ביטוי באינספור צורות בחיי היום יום שלנו: החל מהאמונה הדתית שלנו, וכלה בבחירת הטלפון החכם שאנחנו רוכשים. מורים נבונים יודעים שאם הם אומרים לתלמיד שהוא מוצלח – יש סיכוי לא רע שהוא באמת יצליח יותר, ואם מישהו אומר לך שאתה יפה ומושך – אתה כנראה תרגיש יפה יותר ומושך יותר, תתנהג באופן חופשי ובטוח יותר ובאמת תהיה מושך יותר…

לאפקט הפלצבו חשיבות דרמטית בעולם הרפואה. לציפייה של המטופל, לאמון שהוא נותן – או לא נותן – במטפלים שלו והביטחון שלו בכך שתרופה כלשהי תשפר את מצבו, יש השפעה מדידה וברורה על סימפטומים מחלות רבות. אבל באותה הנשימה, שילוב המרכיבים המודעים והבלתי מודעים שיוצרים את אפקט הפלצבו הופך את התופעה לחמקמקה וקשה לשליטה: העוצמה שבה הוא יבוא לידי ביטוי תלויה בגורמים רבים ומגוונים, החל מהמחלה הספיציפית שבה מטפלים וכלה בכל האלמנטים הרבים המשחקים תפקיד במעטפת הטיפולית: המקום, המטפל, המכשור הרפואי ואפילו המחיר. הקושי הזה הוא רק חלק מהבעייתיות שבניצול אפקט הפלצבו לתועלתנו – החלק השני הוא המתח המובנה ברעיון של שימוש בהונאה ושקר כדי להיטיב עם החולים.

אני מודה שגם אני לא יודע מהי התשובה הנכונה לאתגר האתי הזה. זו התלבטות קשה. האם אני מעוניין להתחיל לפקפק ביעילותם של כדורים לשיכוך כאבים בכל פעם שיש לי כאב ראש? האם בורות נוחה יותר? ואם אמצא את עצמי חלילה ביום מן הימים חולה במחלה קשה, האם אהיה מוכן שהרופא שמטפל בי ישקר לי, ימכור לי סיפורי מעשיות ויתן לי כדורי דמה כדי שאולי אחוש טוב יותר? או שאולי אעדיף, כפי שאני נוהג בכל דבר אחר בחיי, לדעת את העובדות לאשורן, להסתכל לאמת בעיניים? אני לא יודע, ואני לא בטוח שאדע עד שלא יגיע רגע האמת.

[עושים היסטוריה] 191: הונאה או תרופת פלא? אפקט הפלצבו, חלק א'

הפודקאסט עושים היסטוריה

הורד את הקובץ (mp3) | קרא

הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר


אפקט הפלצבו היא תופעה מרתקת: חולה שמקבל תרופת-דמה, שאינה מכילה חומר פעיל, ירגיש במקרים רבים טוב יותר. רן וגלעד דיאמנט ("חשיבה חדה")  משוחחים על ההיסטוריה של התופעה, ומדוע כל כך קשה להוכיח את עוצמתו של אפקט הפלצבו במחקרים מדעיים.

אפקט הפלאצבו, חלק א'

כתב: רן לוי

תגידו, עד כמה אתם רגישים לכאב? לכל אחד יש סף כאב אישי, ולעתים שונה מאוד מאחרים. נחשפתי להבדלים האלה כשהייתי מפקד בצבא: היו לי חיילים שכל כאב ראש היה משבית אותם לגמרי, ולעומתם היה חייל שהסתובב שלושה ימים עם דלקת חמורה בתוספתן כאילו שמדובר בעקיצת יתוש טורדנית. ההבדלים הבין-אישיים הללו הם חלק ממה שהופך את מקצוע הרפואה למאתגר כל כך: שילוב ייחודי של מדע, טכנולוגיה מתקדמת, ופסיכולוגיה. קשה למצוא דוגמא טובה יותר לאתגר שמציבה פסיכולוגיית מטופלים בפני רופאים, מאשר תופעת הפלצבו (Placebo). כדי להסביר על תופעת הפלצבו גייסתי לעזרתי את גלעד דיאמנט, שמאזינים ותיקים של "עושים היסטוריה" ודאי זוכרים אותו מהפרק שעסק באסטרולוגיה.

"אני גלעד דיאמנט, ידוע כ'חשיבה חדה' – הבלוג, האתר והספר. אני מגיע מהיי-טק, עשיתי תואר ראשון בפיזיקה לפני יובלים. את שעות הפנאי – יותר ויותר בזמן האחרון – אני מקדיש לתחום שאני קורא לו 'חשיבה חדה', שזה בעצם חשיבה ספקנית, מדעית וביקורתית. באנגלית, Skeptics, הכי קרוב לנושא."

מהו אפקט הפלצבו? גלעד מספק לנו את ההגדרה הבאה.

"אדם מרגיש טוב יותר אחרי שהוא מקבל טיפול שאומרים לו שאמור לגרום לו להרגיש טוב יותר, למרות שבטיפול הזה אין את האלמנט הפעיל, נאמר זאת כך."

לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא דוגמות יום-יומיות לפלצבו: כל הורה מכיר אותו, בוודאות. כשהבת שלי הייתה קטנה, התרופה הטובה ביותר לכל שריטה או חבורה הייתה נשיקת הקסמים של אבא. אבא מנשק – והבובו כבר לא כואב יותר. היום היא כבר בת עשר, ילדה גדולה, והשטויות האלה לא עובדות עליה. "אבא," היא אומרת לי, "הנשיקות שלך לא עובדות. אני רוצה תרופה אמתית!". רק אחרי שקיבלה את התרופה היא הולכת לישון מרוצה וקמה בבוקר כמו חדשה. אני רק צריך להחביא את תרכיז המיץ פטל שנתתי לה, והכול מסתדר.

הנה דוגמה נוספת לאפקט הפלצבו שבה נתקלתי ב-Reddit, אתר פורומים ידוע. מילת הקדמה: LSD, לטובת מי שלא בקיא בעניינים האלה, מגיע כפיסת נייר קטנה ספוגה בסם שמניחים על הלשון. אחד הגולשים רשם את הסיפור הבא:

"הייתי במסיבה, והייתה שם בחורה עם מעט מאוד ניסיון עם סמים, שרצתה לנסות LSD. הבחור שהחזיק את ה-LSD נתן לה חתיכת דף קטנה מספר טלפונים – ולבחור אחר נתן את הסם האמתי. הבחור עם הסם האמתי נכנס לטריפ, ראה הילות וכאלה. את הבחורה עם הפלצבו מצאתי בוכה מתחת לשולחן, מכורבלת בתנוחה עוברית. לא היו לה בעיות פסיכיאטריות שאני יודע עליהן. היא פשוט האמינה."

אבל הבעיה עם שתי הדוגמות שהבאתי היא שהן אנקדוטליות מאוד, בשעה שמדענים אינם מסתפקים באנקדוטות: הם זקוקים להוכחות, למחקרים מעמיקים ולניסויים מבוקרים כדי להשתכנע בקיומה של תופעה כלשהי. וזו בדיוק הבעיה עם אפקט הפלצבו: גם היום, מאות שנים לאחר שנתגלתה לראשונה, התופעה הזו מבלבלת מדענים ומתעתעת בהם ללא הרף. כפי שנגלה בהמשך, קשה מאד לתכנן ניסוי כך שיוכיחבוודאות שאפקט הפלצבו קיים – ואם הוא קיים, את עוצמתו והשפעתו האמתית על חולים ומחלות. לשאלה 'האם אפקט הפלצבו קיים, ואם כן באיזו עוצמה' – יש השלכות מהותיות ומעשיות על כמעט כל תחום בעולם הרפואה כולל תעשיית התרופות – שם משקיעות חברות תרופות מיליארדי דולרים כדי להתמודד עמה.

אל הפלצבו הגעתי בעקבות סדרת מאמרים שכתב גלעד על התופעה, מאמרים מעמיקים ומפורטים במידה יוצאת דופן שמנתחים את הפלצבו מכל היבטיה: היסטוריים, פסיכולוגיים, קליניים ונוירולוגיים. התיישבנו לשוחח על הפלצבו בביתו של גלעד בכרמל שמשקיף על מפרץ חיפה. כסופר וכבלוגר מוביל בתחום הספקנות, גלעד מקדיש את זמנו לעיסוק באזור האפור שבין מדע ופסאודו-מדע, היכן שהפסיכולוגיה האנושית על כל ההטיות והמוזרויות שלה עובדת שעות נוספות. הדבר הראשון שרציתי לדעת הוא כמה זמן עבד גלעד על סדרת המאמרים הזו, הנדירה בהיקפה ובעומקה.

"כמה שבועות. זה בתקופה שהקדשתי את רוב הזמן לזה. הייתי קם בבוקר, עובד, אוכל משהו, ממשיך לעבוד… ברמה כזו. המון חומר לקרוא, וכפי שנראה עוד מעט, זה [נושא] מבלבל, כי יש המון דברים שלא מסתדרים אחד עם השני וסותרים. יש המון מחקרים, וכל אחד לוקח את זה לכיוון קצת אחר, וזה גם משתנה בתקופות – ישן לעומת חדש… הדברים העיקריים שאני מגלה זה איך המוח שלנו עובד. איך אנחנו תופסים את העולם. מהי המציאות. מה 'נראה' לעומת מה 'באמת'. אשליה, מציאות ודימיון…זה הרבה יותר מטושטש ממה שאני חשבתי, בכל אופן, ואני חושב שגם ממה שרוב האנשים מבינים."

הבה נקפוץ, אם כן, לבריכה המתעתעת של אפקט הפלצבו ונגלה עד כמה המים שבה עמוקים.

פרנץ מסמר ואלישע פרקינס

מקורה של המילה 'פלצבו' הוא בלטינית, ופרושו 'לרצות' (To Please). אפקט הפלצבו מוכר כבר מאות ואולי אלפי שנים – אך תמיד תואר באופן אנקדוטלי, כאוסף של סיפורים ולא כמחקר מדעי ממש. הפעם הראשונה שעמדה התופעה בפני בחינה מדעית רצינית הייתה בסוף המאה ה-18. פרנץ מסמר (Mesmer) היה רופא צרפתי שטען כי המציא טיפול רפואי כנגד מגוון מחלות, המבוסס על תופעה שכינה אותה 'מגנטיות חייתית' (Animal Magnetism). הוא נתן למטופליו לשתות מים ממוגנטים, לבלוע חלקי מתכת ממוגנטים ולהחזיק מוטות ברזל. בטיפוליו של מסמר היה ממד דרמטי רב-עצמה: המטופלים שרו, רקדו וקפצו בשעה שמסמר עצמו ניצח על הטקס, לבוש בגדים ססגוניים. למעשה, הפועל הלועזי To Mesmerize שפירושו 'להקסים' או 'להפנט' – מגיע משמו של מסמר.

"הפציינטים – למעשה, הרוב פציינטיות – היו מגיעות [אל מסמר] ומחזיקות במוטות. זה היה מתחיל לשנות להן את התסמינים, וחלק היו מתעלפות. היו גם רכילויות לגבי חדר פרטי שהיה למסמר, שמדי פעם היה לוקח אליו מטופלת נבחרת. הסתובבו כל מיני סיפורים על מה שקורה בחדר הזה, כי כל מיני סימפטומים היו דומים לדברים אחרים שנשים חוות… זה היה אחד מהטריגרים להקמת ועדת חקירה בנושא. לואי ה-16, לא פחות, הקים ועדה מלכותית."

בוועדה שכינס לואי ה-16 היו כמה מבחירי המדענים של התקופה: בנג'מין פרנקלין, שגריר ארה"ב בפריז, הכימאי אנטואן לבואזייה והרופא ג'וזף גיוטן – ממציא הגיליוטינה. כדי לבחון את תקפות טענותיו של מסמר, הציבו חברי הוועדה בפני המטופלים ארבע כוסות זהות למראה: שלוש כוסות מים רגילים וכוס אחת של מים ממוגנטים. המתנדבים בחרו מהן באקראי ושתו. חלק מהם התעלפו גם בעקבות שתיית המים הרגילים… הניסוי הוכיח שמסמר הוא שרלטן – אבל גם עורר עניין רב בקרב הקהילה המדעית והרפואית, כיוון שהדגים היטב את עצמתה של תופעת הפלצבו.

מקרה נוסף, מוכר פחות מזה של מסמר אבל בעל השפעה גדולה יותר על המחקר המדעי, היה זה של הממציא האמריקני אלישע פרקינס. בשנת 1796 פיתח פרקינס זוג מוטות מתכת אשר היו מסוגלים 'לשאוב את הנוזל החשמלי המזיק אשר מונח בשורשו של הסבל', וכך לרפא את מטופליו כמעט מבלי לגעת בהם. ה'מושכנים' – Tractors – של פרקינס זכו להצלחה מכובדת בקרב החולים, ואפילו ג'ורג' וושינגטון רכש זוג מושכנים לעצמו. פרקינס זכה לקבל את הפטנט הראשון בארה"ב שניתן על טיפול רפואי. גלעד דיאמנט מעריך שלעובדה שפרקינס תיאר את ההמצאה של במונחים של 'נוזל חשמלי' הייתה השפעה לא מבוטלת על ההצלחה:

"כל תקופה יש לה את הפסאודו-בלה-בלה שלה, וזה תמיד משהו בחזית המחקר. אז, חשמל ומגנטיות היו המילים החמות במדע ולכן אנשים המציאו כל מיני טיפולים בעזרת חשמל ומגנטיות. אחר כך היה קוונטים, והיום אני חושב שמטפלים לפי תורת המיתרים!"

רופא אנגלי בשם ג'ון הייגארת' (Haygarth) חשף את מעשה השרלטנות של פרקינס. הוא הכין מוטות מזויפים – מקלות עץ מצופים בצבע מתכתי – אך למרבה ההפתעה, מטופליו דיווחו על שיפור במצבם הבריאותי. למשל, אישה שסבלה ממרפק נעול דיווחה כי תנועתיות ידה השתפרה אחרי הטיפול במוטות המזויפים. הייגארת' הבחין כי מפרק המפרק שלה נותר נעול כשהיה – אך היא פיצתה על המגבלה על ידי סיבוב רחב יותר של הכתף ומפרק כף היד. הייגארת' התרשם מתוצאות הניסוי והמשיך לחקור את העניין לעומק. המסקנה שאליה הגיעה הייתה –

"ככל שהאמון ברופא גדול יותר, וככל שהטקס של הטיפול דרמתי יותר – האפקט יהיה חזק יותר."

אל מסקנה זו הגיעו גם הרופאים שחקרו את התופעה במאה העשרים, והיא תקפה ושרירה גם בימינו. את המוטות הצבעוניים והמגנטים הכבדים החליפו כדורים וטבליות – אבל העקרון נותר זהה.

"באופן כללי, ככל שהטיפול דרמטי יותר – כך האפקט חזק יותר. כדור קטן, לבן וזול – משפיע פחות מכדור קטן, לבן ויקר. פלצבו של כדור אחד חלש יותר מפלצבו של שני כדורים, וחלש יותר מפלצבו של קפסולה צבעונית, חצי לבנה-חצי צהובה. וזה, כמובן, פחות חזק מפלצבו שניתן בזריקה! והפלצבו החזק ביותר הם כל מיני ניתוחים, עם אופרציה שלמה מסביבם. ככל שתפאר את הטיפול, תביא לכאורה ראיות [לאפקטיביות שלו], תבנה חדר יותר מרשים – הכל משפיע."

דוגמה מרתקת לעוצמתו של הפלצבו היא ניסוי שערך מנתח אורתופדי אמריקני בשם דוק' ברוס מוסלי (Moseley) בשנת 2002. מוסלי התמחה בניתוח ברכיים להוצאת סחוס פגום – טיפול נפוץ מאוד, בעיקר בקרב ספורטאים מקצועיים. כל ניתוח שכזה עולה כמה אלפי דולרים, אך רק כמחצית מהמנותחים מדווחים על שיפור במצבם – ולא היה ברור מה משפיע על תוצאת הניתוח. הרופא חילק מאה ושמונים מטופלים לשלוש קבוצות: לקבוצה הראשונה הוא הסיר את הסחוס הפגום, לקבוצה השנייה הוא חתך את העור אך שטף את אזור הפציעה במי מלח בלבד ולא הסיר את הסחוס – ולחברי הקבוצה השלישית לא עשה דבר: הוא רק חתך את העור ותפר אותו בחזרה. כלפי חוץ, ההליך הרפואי היה זהה לחלוטין: כל המנותחים זכו להרדמה מלאה, ומוסלי אפילו דאג לקרקש בסכינים וכלי המתכת בחדר הניתוח כדי שהמשפחות מעבר לדלת לא יחשדו בדבר. תוצאות הניסוי היו דרמטיות: בכל שלוש הקבוצות דווח על אחוז שיפור זהה כמעט לחלוטין! היו מטופלים בקבוצה השלישית – אלה שקיבלו את ניתוח הפלצבו – שחזרו ללכת, לרוץ ולרקוד, בכוח המחשבה בלבד.

המחקר המדעי על אפקט הפלצבו

מחקרים רבים שנערכו החל משנות החמישים של המאה העשרים שכנעו את הרופאים שאפקט הפלצבו הוא גורם שאין להתעלם ממנו. ההכרה בעוצמתו של אפקט הפלצבו הביאה לשינוי קיצוני באופן שבו נבחנות ונבדקות תרופות חדשות לפני שהן מאושרות לשימוש.

"זה הלך לעולם הקליני של פיתוח תרופות. בשביל לבדוק את יעילותה של תרופה חדשה, אתה כבר לא יכול לתת לאדם את התרופה ולומר לו שמדובר במשכך כאבים חדש – והוא יגיד 'וואלה, עבר לי הכאב!'. לך תדע אם זה בגלל התרופה, או בגלל אפקט הפלצבו! התחילו בכל ניסוי לשים קבוצת בקרה שמקבלת תרופת דמה. אם זה כדור – קיבלו כדור דמה, ואם זו זריקה – קיבלו זריקת דמה, וכולי. עד היום, כל תרופה שנכנסת לשוק עברה מבחנים מול קבוצת ביקורת שקיבלה פלצבו. לפעמים, אגב, זו תרופה קיימת ולא פלצבו כי זה לא אתי לתת לכל כך הרבה אנשים מוצר רפואי בעייתי – אבל ההשוואה הקלאסית היא מול פלצבו. אם [התרופה החדשה] לא טובה יותר מפלצבו, היא לא נכנסת לשוק. הרבה תרופות מפסיקים את הפיתוח שלהן אחרי כמה שנות עבודה. אנשים לא כל כך מודעים לזה."

אבל בנקודת זמן זו שבה הפסיקה תופעת הפלצבו להיות אוסף סיפורים אנקדוטליים אלא הפכה להיות גורם מכריע בקבלת החלטות שמשמעותן רווח או הפסד של מיליארדי דולרים – נכנסת לתמונה הבעייתיות שבמדידת אפקט הפלצבו. דהיינו, ברור למדי שהתופעה עצמה קיימת, אבל קשה לשים את האצבע ולומר בוודאות עד כמה היא משמעותית.

למשל, כבר מחקרים מוקדמים הראו בבירור שאם המטופל מודע לכך שהתרופה שהוא מקבל היא פלצבו – לא תהיה לה השפעה. כיוון שכך, הניסויים בתרופות חדשות נעשים באופן 'עלום', או 'סמוי' – Blind, בלעז. דהיינו: אסור שהמטופלים ידעו אם התרופה שהם מקבלים היא תרופה אמיתית או פלצבו. שתי התרופות צריכות להראות אותו הדבר, להנתן על ידי אותם רופאים ובאותם מינונים.
אבל חיש מהר הסתבר לחוקרים שגם ניסוי עלום זה אינו מספיק. אפקט הפלצבו כה רגיש ומושפע מגורמים שונים ומשונים, עד שלא רק לצבע ולמחיר טבליות וזריקות יש השפעה על עוצמתו, אלא גם למי שמעניק את הטיפול הרפואי יש השפעה עליו.

"דבר נוסף שגילו הוא שגם למטפלים – הרופא, או מי שעורך את המחקר – גם להם אסור לדעת מי מקבל מה. למה? כיוון שראו שבאופן כמעט מיסטי, נגיד, מספיק שהמטפלים יודעים מה כל אחד קיבל בשביל להביא להבדל בחוויות של האנשים. מספיק שהמטפל יודע אם המטופל קיבל פלצבו או לא כדי לגרום להבדל בתוצאות [הניסוי]."

עובדה זו מכריחה את החוקרים לבצע את הניסויים שלהם בשיטת הסמיות-הכפולה (Double Blind), שבה לא רק המטופלים אינם יודעים מי מקבל איזה כדור – גם המטפלים אינם מודעים לכך.

"ניסוי מאלף בעניין הזה בדק מטופלים שסבלו מכאבים לאחר ניתוח. חילקו אותם לשתי קבוצות, ולשתי הקבוצות אמרו אותו הדבר: אתם מקבלים פלצבו או משכך כאבים אמיתי. ההבדל היה במה שאמרו למטפלים. לחלק אמרו [שהמטופלים] מקבל פלצבו בטוח, ולחלק אמרו שהמטופלים מקבלים או פלצבו או תרופה אמיתית. זאת אומרת, חצי מהמטפלים ידעו לכאורה שהח'ברה האלה לא מקבלים משכך כאבים אמיתי. ולאלה שהמטפלים שלהם "ידעו" שהם לא מקבלים משכך כאבים אמיתי – כאב יותר!… אולי התייחסו אליהם ברחמנות יתרה, או שאלו אותם יותר שאלות… "אתה בטוח שלא כואב לך?". דברים מהסוג הזה – ניואנסים קטנים שעושים את ההבדל.

זה מזכיר לי עוד ניסוי מאד מעניין. רופא שערך ניסוי על מאתיים מטופלים שלו. הוא חילק אותם לארבע קבוצות באופן אקראי: כאלה שהגיעו עם כל מיני תלונות כלליות – כואב לי פה, כואב לי שם – ללא אבחנה מיוחדת. לכל קבוצה הוא אמר משהו אחר. לקבוצה אחת הוא אמר – "אתה תרגיש טוב בתוך כמה ימים, לא צריך כל טיפול." לקבוצה שניה – "אתה תרגיש טוב בתוך כמה ימים. אני אתן לך משהו שיספר את הרגשתך", ונתן להם כדור פלצבו. לקבוצה השלישית אמר – 'אני לא יודע מה לא בסדר איתך. לא אתן לך טיפול – תחזור אלי בעוד כמה ימים אם זה לא ישתפר." לקבוצה הרביעית הוא אמר – 'אני לא יודע מה לא בסדר איתך, לכן אני נותן לך טיפול כלשהו, תחזור אלי בעוד כמה ימים." זאת אומרת, שתי קבוצות קיבלו פלצבו ושתיים לא, ובהצלבה לשתיים נאמר 'אני לא יודע מה בסדר איתך' ולשתיים 'זה שטויות, אתה תרגיש טוב בתוך כמה ימים.'

השאלה הייתה – מה יקרה למטופלים האלה? מי ירגיש טוב יותר, אלה שקיבלו את הפלצבו – או אלה שאמרו להם את המשפט המרגיע. התוצאה הייתה חד משמעית: אלה שאמרו להם את המשפט המרגיע הם אלה שהרגישו הרבה יותר טוב, וההשפעה הייתה הרבה יותר גדולה מזו של הפלצבו. שיחת ההרגעה עם הרופא, זה מה שעשה את האפקט.

הניסוי הזה מראה לנו עד כמה שהאפקט הזה מורכב ו[בנוי] על הרבה אלמנטים. לאו דווקא זה תלוי בכדור עצמו עם חומר הדמה: לפעמים המשפט המרגיע הוא חלק מהעניין. אפשר להתווכח אם זה חלק מאפקט הפלצבו או לא: כל חוקר מגדיר אחרת מה נחשב אפקט פלצבו ומה לא."

עד כה ראינו שורה ארוכה של גורמים שמשפיעים על עוצמתו של אפקט הפלצבו: הה'דרמטיות' של הטיפול – למשל, מכדור דרך זריקה ועד ניתוח של ממש – דרך המודעות של המטופל לעצם העובדה שיש אפשרות שהוא מקבל פלצבו, וכלה במודעות של נותן הטיפול לכך שהוא נותן או לא נותן פלצבו לחולה. כל הגורמים האלה שזורים זה בזה ומשפיעים אחד על האחר, וקשה מאוד להפריד ביניהם. זו הסיבה שלחוקרים קשה מאוד לומר בוודאות עד כמה רבה השפעתו של אפקט הפלצבו על ניסוי או מחקר מסוים.

ואם זה לא מספיק, כבר בשנות השלושים של המאה העשרים נערך ניסוי חשוב שתוצאותיו מטילות צל כבד על תקפותם של מחקרים רפואיים רבים אודות הפלצבו, גם כאלה שנעשים בימינו.

אפקט הות'ורן

בתקופת המהפכה התעשייתית ולאורך המאה ה-19, הדגש במפעלים ובבתי החרושת היה על המכונות: לתכנן אותן כמו שצריך, להפעילן ולתחזק אותן כהלכה. לקראת סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התחלפה המגמה, ודגש גדול יותר ניתן לרווחתו של העובד. המשכורות השתפרו, העובדים זכו לביטוחים, לפנסיה, לחופשות וככלל לתנאי עבודה משופרים.

באותה התקופה היה לחברת AT&T מונופול על תעשיית הטלפוניה בארה"ב. חטיבת הייצור שלה, Western Electric, העסיקה ארבעים אלף עובדים במפעל ענק באילינוי בשם הות'ורן וורקס (Hawthorne Works). העובדים בהות'ורן ייצרו כל פיסת ציוד אפשרית עבור ענקית התקשורת: מטלפונים וכבלים ועד מרכזיות אנלוגיות. כיוון שחלק גדול מהעבודה העדינה והמורכבת היה ידני, תפוקת המפעל הייתה תלויה רובה ככולה בהספק העובדים, ולכן בהנהלת החברה ניתן דגש רב לרווחת העובדים. בנוסף לזכויות סוציאליות, העובדים נהנו מפעילויות רבות, כגון: קונצרטים, הרצאות, לימודי העשרה ותחרויות ספורט. כדי לבחון אפיקים נוספים לשיפור התפוקה, הזמינה הנהלת Western Union את חוקרי בית הספר לעסקים של אוניברסיטת הארוורד לערוך מחקר שיבחן אילו מהגורמים המשפיעים על רווחת העובד משפיעים במידה הגדולה ביותר על תפוקתו. למשל, האם גובה המשכורת משפיע יותר ממשך הפסקת המנוחה? האם אכות האוכל בקפיטריה משפיעה על דיוק תהליך הייצור ואמינותו? לשם כך ערכו פסיכולוגים וסוציולוגים מהאוניברסיטה סדרה של ניסויים במפעל הות'ורן בין השנים 1924 ו-1927. למשל, הם נתנו לקבוצות מסוימות לבחור את משך הפסקת האוכל שלהן (כולל האפשרות לחלק אותן למספר הפסקות קצרות), והעלו משכורות של עובדים מסוימים אך לא של עובדים אחרים.

חלק מהניסויים התמקדו בהשפעה שיש לרמת התאורה בחדר על התפוקה. החוקרים בחנו תפוקה של קבוצת עובדים במשך שבועיים, ואז הגבירו את רמת התאורה בחדר. תפוקת העובדים גדלה, אולי כיוון שעכשיו הם ראו טוב יותר מה הם עושים. החוקרים הגבירו את התאורה עוד יותר: התפוקה גדלה. עוד הגברה של התאורה – והתפוקה המשיכה לעלות. אבל אז, כשהחזירו החוקרים את התאורה לרמתה המקורית – התפוקה נשארה כשהייתה, ברמתה הגבוהה ביותר.

משונה? זו רק דוגמה אחת מיני רבות לתוצאות המשונות, המבלבלות והבלתי צפויות שקיבלו החוקרים בהות'ורן. למשל, בניסוי אחר התפוקה השתפרה דווקא ככל שרמות התאורה ירדו – עד לשלב שבו העובדים כבר לא ממש ראו מה הם עושים, כמובן. לשינוי באורך הפסקת האוכל הייתה השפעה חיובית על התפוקה – בין אם קיצרו את ההפסקה ובין אם האריכו אותה.

המחקר בהות'ורן, אחד הגדולים והשאפתניים בתחומו, הוא כר פורה לאינספור ויכוחים ופרשנויות סותרות בעולם מדעי החברה, וגם היום – קרוב למאה שנה לאחר שנערך – עדיין מתפרסמים עליו ניתוחים ומאמרי פרשנות. אין פרשנות מוסכמת וברורה לאף אחת מהתוצאות, אבל אם יש הסכמה כלשהי בין החוקרים היא שהניסוי בהות'ורן מדגים עד כמה לעצם קיומו של הניסוי יש השפעה על תוצאותיו. קשה לדעת אם הסיבה לשיפור בתפוקה נבע מכך שהעובדים הרגישו שההנהלה יותר קשובה למה שיש להם להגיד על תנאי העבודה שלהם, או אולי מכך שהעובדים ידעו שמסתכלים עליהם ולכן הפגינו חריצות יתר – אבל אין עוררין על כך שעצם העובדה שהעובדים ידעו שהם משתתפים בניסוי שמטרתו לבחון את תפוקת העבודה שלהם, הביא לשיפור בתפוקת העבודה שלהם.

לאפקט הות'ורן – או כפי שהוא מכונה לעיתים, 'אפקט הצופה' – יש השלכה ישירה על גם ההבנה שלנו לגבי אפקט הפלצבו. יש חוקרים הטוענים שאם לוקחים בחשבון שעצם ההשתתפות בניסוי משפיעה על המטופלים – אזי אפקט הפלצבו הופך להיות משמעותי הרבה פחות.

"לפעמים אנשים שמשתתפים בניסוי, מעצם זה שהם משתתפים בניסוי – הם משנים כל מיני דברים בהרגלי החיים שלהם. פתאום מתחילים לקחת כל מיני תרופות אחרות בצורה מסודרת כי מסתכלים עליהם, ואולי באים כל שבוע לביקורת וכולי. פתאום אוכלים יותר בריא, פתאום עושים יותר ספורט. כל מיני דברים כאלה שאומרים שלכאורה הטיפול עבודה – אבל בעצם הם תופעת לוואי של עצם העובדה שהם היו בתצפית."

במילים אחרות, ייתכן שמחקרים רבים שהדגימו את עוצמתו של אפקט הפלצבו לאורך השנים לא לקחו בחשבון את ההשפעה הגדולה שיש לעצם ההשתתפות בניסוי על המטופלים. מכאן שיש צורך בקבוצת ביקורת שלישית של מטופלים, כאלה שאינם מקבלים את התרופה האמתית ולא את הפלצבו – כדי שיהיה אפשר לקחת בחשבון ולנטרל את אפקט הות'ורן. כפי שמציין גלעד, זו אינה ההטייה היחידה שעשוייה לגרום לנו להאמין שאפקט הפלצבו משמעותי מאוד – גם אם אין לו השפעה כה גדולה.

"יש כל מיני אלמנטים מעניינים שגורמים לך להסיק שטיפול עובד בזמן שהוא לא. אחד מהם זה החלמה טבעית של מחלה. השני, במחלות כרוניות יש תנודות. במחלות – כמו כאבי גב, למשל – יש עליות ויש ירידות, ויש תקופות כאלה ותקופות כאלה. מתי אנשים הולכים לטיפול או מתנדבים לניסוי? כשהמצב ממש חמור. מה יקרה אחרי זה? המצב ישתפר! 'רגרסיה לממוצע', זה נקרא בסטטיסטיקה. זה אלמנט מטעה, כי מתי הוא עוד פעם יבוא לטיפול? כשהמצב עוד הפעם יחמיר, ואז הוא עוד הפעם ישתפר… זה סתם מתנדנד."

אתם מבולבלים? אם כן, אי אפשר להאשים אתכם. פתחנו את הפרק עם מספר דוגמות היסטוריות ואחרות שמהן משתמע בברור שלפסיכולוגיה האנושית יש השפעה ברורה על יעילותם של טיפולים רפואיים. אנשים ששותים מים רגילים מתעלפים אם מספרים להם שהמים ממוגנטים. חולים שצלעו בכניסה לחדר הניתוח חוזרים לרקוד ולפזז אם משכנעים אותם שעברו ניתוח להסרת סחוס פגום. ומאידך, ראינו גם עד כמה קשה לאמוד את עוצמתו האמתית של אפקט הפלצבו כיוון שישנם אינספור גורמים אחרים שמשפיעים על תוצאות ניסויים – למשל, תנודות טבעיות במצבו הבריאותי של המטופל, או עצם העובדה שהוא מודע לכך שהוא משתתף בניסוי.

סיכום ביניים

בתחילת הפרק העלתי את השאלה 'האם אפקט הפלצבו קיים, ואם כן באיזו עוצמה.' ברור למדי שאפקט הפלצבו שריר וקיים: אינספור ניסויים ומחקרים הדגימו זאת לאורך השנים. התשובה לחלקה השני של השאלה הרבה פחות ברורה וחד-משמעית. מידת ההשפעה שיש לאפקט הזה על הצלחת טיפולים רפואיים ספיצפיים עדיין פתוחה לדיון, והניסויים בתחום זה כה מורכבים ורגישים עד שאפילו חוקרים המקפידים על כל קוצו של יוד בניסוי, עשויים לטעות ולהסיק מסקנות שגויות.

המסקנה המתבקשת היא שכדי להיות מסוגלים להעריך את עוצמתו של אפקט הפלצבו והשפעתו, עלינו להבין אותו טוב יותר – ובכך יעסוק הפרק הבא, חלקו השני של פרק זה. ננסה לפצח את את המנגנונים הביולוגיים והנוירולוגיים שמאחורי אפקט הפלצבו, וכיצד הם באים לידי ביטוי בניסויים מפורסמים כמו זה של איוון פאבלוב והכלבים שלו, לפני יותר ממאה שנה. נדון בהשפעה שיש לאפקט הפלצבו על מדדים גופניים אמתיים – כגון לחץ דם ופעילות המערכת החיסונית – בניגוד להשפעה על מדדים סובייקטיבים יותר, כגון דיווח של מטופל על רמת הכאב שהוא חש. ולבסוף, נדבר על הפוטנציאל שיש לאפקט הפלצבו לשנות את עולם הרפואה הקונבנציונלית – ועל היתרונות והסכנות שלו בתחום הרפואה האלטרנטיבית.


פרקים קודמים בנושאים דומים:

[עושים היסטוריה] 190: האנשים שלא הצליחו לעוף – על תעופה לפני האחים רייט (ש.ח.)

הפודקאסט עושים היסטוריה

הורד את הקובץ (mp3)

הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר


בפרק זה נספר את סיפורם של חלוצי התעופה הראשונים, אלו שסיכנו את חייהם כדי להגשים את החלום העתיק של התעופה- אך פועלם נשכח, ברובו, בעקבות הצלחתם של האחים רייט. על המהנדס הגרמני שכמעט והקדים את אורוויל ו-ווילבור, על סמואל לנגלי והמנוע המוצלח שלו ועל הנזיר מימי הביניים שאולי ידע בדיוק על מה הוא מדבר…


(פרסומות)

הפרק בחסות Outbrain Engineering, המגייסת מהנדסים ומפתחים במגוון תחומים

מכירים את המלצות התוכן שמוצעות לכם בסוף כל כתבה בעיתוני הדיגיטל הגדולים כגון Ynet, CNN, ו-ESPN? אז… Outbrain Engineering אחראים להן. אם גם אתם רוצים להיות חלק מאתגר הנדסי גדול שמשנה את חווית צריכת התוכן ואת עולם שיווק התוכן, אם יש לכם את הידע כדי להצעיד את העולם הזה קדימה, Outbrain Engineering היא אחלה מקום בשבילכם. מחפשים שם מהנדסי Java Backend, טכנולוגיות Web, אנשי סיסטם , Big Data ואלגוריתימאים.

שלחו את קורות החיים שלכם אל: jobs-il@outbrain.com

הפרק בחסות Bambit.co.il – החנות לאנשים שאוהבים מוזיקה.

בבמביט תמצאו אוזניות, רמקולים וציוד אודיו מהחברות המובילות בעולם, במחירים שפויים: לדוגמה, אוזניות תוצרת Grado Labs, במגוון דרגות מחיר. כנסו לאתר ודברו עם ירון, הוא יסדר לכם הנחה מיוחדת למאזיני עושים היסטוריה. ואגב, הפרק האהוב עליו הוא הפרק על הבשר המלאכותי… Bambit.co.il – כי אודיו נהדר לא חייב להיות יקר.

הפרק בחסות Sears ישראל.

סירס ישראל היא חברה בת של Sears Holdings Corporation, שהיא החברה הקמעונאית החמישית בגודלה בארה"ב, המחזיקה ביותר מ 2,500 חנויות בארה"ב. בסירס ישראל ממציאים מחדש את עולם הקניות דרך התמקדות ביצירת חווית קניה דיגיטלית, חברתית וסופר פרסונלית. החברה עוסקת בתחומים מגוונים כמו אי-קומרס, מובייל קומרס, סושיאל קומרס IoT ועוד. הכנסו ל sears.co.il ותוכלו להכיר את האנשים, המוצרים והאווירה המיוחדת בחברה.


האנשים שלא הצליחו לעוף- על התעופה לפני האחים רייט

כתב: רן לוי

הנזיר עמד על ראש המגדל. הוא הביט מטה. כמה צופים סקרנים הביטו בו מהקרקע, מחכים. לא היו הרבה מופעי בידור בשנת 1010, שיא ימי הביניים. העובדה שעל גג הכנסיה המקומית עמד הנזיר – שמו היה אלימר – אשר לרגליו ולידיו היו מוצמדות כנפיים גדולות מעץ הייתה בלתי שגרתית כל כך, עד שהאירוע הזה עתיד להישאר חקוק בזיכרון הקולקטיבי של העיירה האנגלית מלמסבורי במשך אלף השנים הבאות. ההיסטוריון שתיעד את העניין לא השאיר לנו תיאור של מה עבר בראשו של אלימר כשעמד על קצה המגדל. קרוב לוודאי שכל גופו רעד מפחד, מתח והתרגשות. הוא קפץ.

הכנסייה שעומדת היום בעיירה מלמסבורי אינה אותה הכנסייה שעמדה שם לפני אלף שנים, אבל היא נבנתה באותו המקום ממש. הבניין ניצב מעל מדרון משופע שרוחות חזקות מכות בו ללא הרף: הן נושבות במדרון ואז מטפסות מעלה לאורך קירות הכנסייה. אנחנו יודעים שאגדות מיתולוגיות, כמו הסיפור המפורסם על דדלוס ואיקרוס שדאו בשמיים באמצעות כנפיים עשויות שעווה, היו מוכרות ונפוצות מאוד באותה התקופה. אלימר כנראה הכיר היטב את המיתולוגיה, סיפור גבורתם הטרגית של דדלוס ואיקרוס הסעיר את תשוקתו העזה… לעוף.

הרוחות החזקות הללו תפסו את אלימר ואחזו בכנפיים המאולתרות שהצמיד לעצמו. לנגד עיניהם הנדהמות של הצופים, החל הנזיר לדאות קדימה בשעה שנפל מטה. אלימר הפך, לכמה שניות בודדות, לציפור…הוא עף. הוא באמת עף! אך לא לזמן רב. משב רוח חזק היכה באחת מכנפיו ושיווי המשקל העדין שאפשר לאלימר לדאות, הופר. הכנפיים כבר לא היו מאוזנות… ו…

לאלימר היה מזל גדול. הוא התגלגל במורד המדרון המשופע, שבר את שתי רגליו – אבל נשאר בחיים. אנו יודעים היום על ניסיון התעופה האמיץ הזה בזכות היסטוריון חשוב שחי כמה עשרות שנים אחריו והתגורר באותו המנזר. כל העדויות מצביעות על כך שסיפורו של אלימר אכן התרחש במציאות. ניתוחים אווירודינמים של משטר הרוחות סביב הכנסייה והשפעתן האפשרית על הכנפיים המאולתרות מראות שאלימר אכן היה אמור לנחות במרחק של כמאתיים מטרים מהמגדל – בדיוק באותו במקום שבו נטען כי נחת בפועל. תיאור ההיסטוריון הוא מדויק וטכני מאוד, ללא שום עיטורים אגדתיים או הגזמות ספרותיות שהיו מקובלות באותה התקופה.

האם הנזיר אלימר היה האדם הראשון אי פעם שהצליח לדאות? זו שאלה שקשה מאוד לענות עליה, מכמה סיבות. ראשית, אנשים רבים ניסו לעוף – גם לפני אלימר, וגם אחריו. מרבית הניסיונות הללו לא תועדו כלל או שנותרו מהם רק שמועות ואגדות. לחלק נכבד מהטייסים החובבים לא היה מזל כמו לאלימר, והם לא שרדו את הנפילה. בנוסף, קשה להגדיר מהי דאיה מוצלחת. מהו הקריטריון שמגדיר ניסיון מוצלח: כמה מרחק עברת? כמה מהר דאית? האם דאיה למרחק גדול שבסופו הטייס התרסק ונהרג היא 'מוצלחת' יותר מדאיה קצרה שהסתיימה רק בשברים ובפציעות קלות? אני חושב שאין זה משנה. בפרק זה אספר על ההיסטוריה של התעופה מנקודת מבט אחרת, כזו שאינה מקבלת תשומת לב רבה בדרך כלל: נקודת מבטם של האנשים שלא הצליחו לעוף. בסופו של דבר, הם היו הרוב.

ג'ורג' קיילי

חלוצי הטיסה הראשונים היו טיפוסים מרתקים. היום יש הבחנה ברורה בין המהנדסים והחוקרים שמתכננים את המטוסים – אנשי אקדמיה ותעשייה שעובדים מול מחשב – לטייסי הניסוי שבוחנים את התוצאות בפועל. באותם ימים של פרה-היסטוריה תעופתית, חלוצי הטיסה היו גם אנשי מדע והנדסה וגם טייסי הניסוי של עצמם. ברבים מהם אפשר היה למצוא את השילוב הנדיר הזה: שכל חריף ומחשבה מקורית, לצד אומץ לב וכישורים גופניים מעולים.

ההשראה לניסיונות התעופה הראשונים הייתה, כפי שניתן לשער, התבוננות בציפורים. אנשים חכמים רבים בילו שעות ארוכות בניסיון לפענח כיצד ציפורים מצליחות לעוף. הם ביקשו לחקות את הציפורים, אבל… מה בדיוק צריך לחקות?  מהי התכונה הקריטית ב'ציפוריות'? ברור שכנפיים הם חלק מהעניין, אבל מה בעניין נוצות? האם חייבים נוצות כדי לעוף? ומה בעניין זנב? איך בדיוק צריך להזיז את הכנפיים, וכמה גדולות הן צריכות להיות כדי לשאת משקל אדם בוגר? ואם כבר, מה לגבי עטלפים וחרקים – גם הם עפים, אבל בדרך שונה לגמרי!

אלו שאלות שהיה קשה מאוד לענות עליהן ובימי קדם לא היה מספיק ידע תיאורטי כדי לנתח אותן בצורה אנליטית. הרוב המוחלט של החוקרים פשוט עשו את המקסימום שהיו יכולים: הם הצמידו לעצמם כנפיים. הם ניסו כנפיים גדולות וכנפיים קטנות. עם נוצות, בלי נוצות. תנועות איטיות ורחבות או נפנופים קצרים ומהירים. הממציאים ניסו כל וריאציה שהיו יכולים לחשוב עליה – ונכשלו. אף אחד לא הצליח לעוף. בסופו של דבר היה ברור לכולם שזו כנראה אינה הדרך. בני האדם כבדים מדי וחלשים מדי מכדי לנסות ולחקות את הציפורים. צריך למצוא שיטה אחרת. ההתקדמות המשמעותית ביותר בתחום האווירודינמיקה התרחשה תודות למאמציו  של אדם אחד ולמחקריו, אדם מוכשר ויוצא מן הכלל.

אתם אולי חושבים על ליאונרדו דה-ו'ינצי… אבל לא, הוא אינו האיש. דה-וינצ'י ערך כמה וכמה מחקרים מעמיקים בעניין הפיזיולוגיה של ציפורים, תכנן כמה מאות כלי טיס שונים והיו לו כמה הברקות מרשימות כמו הליקופטר ראשוני – אבל חלק גדול מכתביו לא נחשפו לציבור עד המאה ה-19, ולכן לא הייתה לו השפעה ממשית על החוקרים שבאו אחריו.

החוקר שנחשב היום ל'אבי התעופה המודרנית' הוא מהנדס אנגלי שחי במאה ה-18 בשם ג'ורג קיילי (Cayley). קיילי היה אריסטוקרט שירש שטחים חקלאיים נרחבים ביורקשיר ולכן היה יכול להרשות לעצמו להקדיש זמן רב לשיפור התשתית החקלאית שבאזורו, לקידום המדע באנגליה, לפעילות פוליטית – וגם לאהבה הגדולה של חייו, חקר התעופה. קיילי תקף את בעיית התעופה בדרך ייחודית. עד תקופתו של קיילי, ממציא שחיפש דרך לעוף היה בונה את כלי הטיס שלו פחות או יותר לפי האינטואיציה, גורר אותו לשדה סמוך ומנסה לעוף. אחרי ההתרסקות הבלתי נמנעת הממציא היה אוסף את השברים – שלו ושל המטוס – חוזר לסדנה ומנסה לתכנן מטוס חדש, וחוזר חלילה. אבל בניית מטוס הייתה עניין יקר וממושך ולכן גם ההתקדמות הייתה אטית.

קיילי לא בנה מטוסים. הוא יצר מודלים קטנים, דאונים בקנה מידה של טיסן, ובעזרתם ביצע  ניסויים שונים בכדי לחשוף את הכוחות שפועלים עליהם. כיוון שפעל בסביבה מבוקרת והיה יכול לחזור על ניסוייו שוב ושוב עם דאון שונה בכל פעם, זכה קיילי בתובנות מעמיקות – תובנות שאפשר בהחלט לכנותן  'מהפכניות'. בדומה לממציאים רבים בתקופתו, ניסה קיילי ניסה לתכנן כלי טיס בעלי כנף מתנפנפת, כמו זו של ציפור. סוג כזה של כלי טיס מכונה 'אורני-תופטר', והוא היה ההמשך הישיר לניסיונות המוקדמים של חיבור כנפיים מלאכותיות לידיים, כמו זה של הנזיר אלימר. תקוות מתכנני האורני-תופטרים הייתה שאולי אם הכנפיים יהיו גדולות וחזקות יותר, ואת השרירים החלשים יחליפו מנועי קיטור חזקים – הם יצליחו להתרומם. אבל גם קיילי, כמו כל ממציאי האורני-תופטרים לפניו, כשל. כנפי הציפורים, מסתבר, הן מערכות מורכבות שקשה מאוד לחקותן. כנף ממוצעת מבצעת שלושה תפקידים שונים באותו הזמן: היא מספקת לציפור את כוח העילוי שמושך אותה למעלה, את הדחף שמוביל אותה קדימה ואת יכולת התמרון שמאפשרת לה לשמור על שיווי משקל באוויר.

קיילי הבין שאין שום סיכוי שמתקן מכני, ועל אחת כמה וכמה בטכנולוגיה שהייתה קיימת בשנת 1790, יהיה מסוגל לבצע את שלושת הפעולות הללו גם יחד. התרומה הגדולה ביותר של קיילי למדע התעופה, ולמעשה ההארה שיצקה את הבסיס למדע המודרני של האווירודינמיקה – הייתה ניתוק של שלושת המרכיבים אלו מאלו. קיילי תפס שהפיתרון לבעייה טמון במציאת שלושה מנגנונים שונים שיפתרו כל אחד בעיה בודדת: מנגנון שיאפשר עילוי, מנגנון שיאפשר דחף ומנגנון שיאפשר שליטה על המטוס. הפרדת הבעיה האימתנית של הטיסה למספר בעיות קטנות יותר איפשרה לקיילי להתקדם במהירות במחקריו. כבר ב-1799, כשהיה רק בן 26, הגה את הצורה הבסיסית של המטוס המודרני: זוג כנפיים ישרות, גוף מוארך וצר וזנב בצורת צלב. קיילי אף הגדיר במדויק את ארבעת הכוחות שפועלים על כנף המטוס: העילוי, הגרר, הדחף שמספק לו מקור אנרגיה חיצוני וכוח המשיכה של כדור הארץ.

מחקריו של קיילי גם לימדו אותו שכנף בעלת פרופיל אווירודינמי – היינו, חלקה העליון קמור וחלקה התחתון ישר – עדיפה על פני כנף בעלת חתך ישר וכן מייצרת עילוי רב יותר. השאלה המתבקשת היא, כמובן, מהו אותו 'עילוי' וכיצד נוצר.

עילוי

ובכן, העילוי הוא תוצאת כמה תופעות נפרדות הפועלות יחדיו על כנף המטוס.

הראשונה היא הכוח שמפעילים אטומי האוויר כשהם נדחסים ופוגעים בחלקה התחתון של הכנף. תופעה זו מתרחשת כשמנסים לרוץ מהר עם מטריה פתוחה: המשטח גורף עמו את האטומים, ואלו מתנגדים ומפעילים עליו כוח שווה בעצמתו והפוך בכיוונו, כפי שקובעים חוקי ניוטון. אם המשטח נמצא בשיפוע קל ביחס לקרקע, הכוח שיפעילו האטומים יהיה גם כן כלפי מעלה – והכנף תתרומם.

התופעה השנייה קשורה למה שמכונה 'חוק ברנולי'. חוק ברנולי קובע שכשגז (או נוזל) נע במהירות גבוהה לאורך משטח – נוצר אזור של לחץ נמוך, תת-לחץ, על פני המשטח. כשהכנף נעה במהירות, זרם האוויר שפוגע בקצה הקדמי שלה מתפצל לשני זרמים נפרדים: זרם אחד עוקף את הכנף מלמטה, והשני מקיף אותה מלמעלה.

הדינמיקה המורכבת של הזרימה מביאה לכך שהאוויר על פני המשטח העליון של הכנף נע מהר יותר מהזרם התחתון. מכאן שלחץ האוויר על פני המשטח העליון יהיה נמוך יותר מהלחץ על המשטח התחתון. הפרש הלחצים מביא לכך שהכנף ממש 'נשאבת' כלפי מעלה, כאילו נמשכת אל שואב אבק דימיוני. שני ההסברים הללו פשטניים מאוד ואף אחד מהם אינו מספק תמונה מלאה של המציאות. האינטראקציה בין הכנף ובין הגז שזורם סביבה מסובכת מאוד ומושפעת מגורמים רבים כגון החיכוך בין הכנף לאוויר, צפיפות האוויר, שטח הכנף, זווית הקימור ועוד.

לג'ורג' קיילי הייתה השפעה אדירה על התפתחות התעופה. המאמרים שפרסם אודות תוצאות ניסוייו הפכו לקריאת חובה לכל מי שחלם לטוס והיו הבסיס לכל העבודה התאורטית שנעשתה מאז. קיילי גם השפיע על תחום נוסף הקשור בתעופה, הצניחה – אם כי לרוע מזלו שמו נקשר לתחום זה דווקא בהקשר שלילי ועקב כך נפגע המוניטין שלו במקצת. בשנת 1802 צפה קיילי בצניחה הראשונה שנעשתה באנגליה. הקופץ היה הצרפתי אנדרי גרנרי, והוא צנח מגובה של כ-900 מטרים בעזרת מצנח בצורת חצי-כדור. המצנח עשה את העבודה והביא את גרנרי בשלום אל הקרקע, אבל הוא התנדנד בפראות כל הדרך מטה. קיילי ניתח את התופעה לעומקה, ובאחד ממאמריו הציע לתכנן את המצנח כך שיהיה בצורת כיפה חרוטית, במקום בצורת חצי-כדור.

אחד מקוראי המאמר היה צייר בשם רוברט קוקינג. קוקינג היה מדען-חובב שנכח אף הוא בצניחה המפורסמת של אנדרי גרנרי. ב-1837החליט לשחזר את הצניחה ההרואית ואף להתעלות עליה באמצעות התכנון המשופר שהציע קיילי. הוא בנה את המצנח שלו במו ידיו ושכנע בעל כדור פורח לסייע לו. בעל הכדור ראה בצניחה של קוקינג תעלול פרסומי מבריק והסכים לעזור לו – על אף שקוקינג היה בן 61, וללא שום ניסיון קודם בצניחה. השניים החליטו לקיים את הצניחה כחלק מיריד גדול ורב משתתפים.

כשהגיע היום הגדול טיפס קוקינג לתוך סל קטן שהיה מחובר למצנח, והכדור הפורח המריא אל השמיים בשעה שהוא מושך תחתיו את המצנח ואת הצנחן. כשהגיעו לגובה של כ-1500 מטרים סימן הטייס לקוקינג שעליו לבצע את הצניחה באותו הרגע- או לא לבצע אותה כלל: בקרוב תרד החשיכה וכל אלפי המבקרים ביריד שמביטים בהם מלמטה לא יוכלו לראות דבר. קוקינג נתן את הסימן  המתאים, והטייס ניתק את המצנח מהכדור.

כבר בשניות הראשונות היה ברור שהעניינים אינם מתקדמים בכיוון הנכון. המצנח נפרש כהלכה, אבל מהירות הנפילה הייתה עדיין מהירה בהרבה מהצפוי. כעבור כמה מאות מטרים הלך המצב והחמיר: המצנח התהפך פנימה-החוצה, כמו מטריה ברוח חזקה. מהירות נפילתו של קוקינג הייתה גבוהה מדי, אבל הואטה במידה מסוימת על ידי מה שנותר מהמצנח שלו. יכול להיות שהיה לו סיכוי לצאת בחיים מהנחיתה הקשה – אלמלא נפרמו לפתע החבלים שקשרו את הסל שבו ישב אל המצנח. לנגד עיניהם של הצופים המזועזעים התפרקה החבילה כולה והסל התרסק בעצמה לתוך שדה סמוך. קוקינג נהרג במקום: האדם הראשון בהיסטוריה שמת בתאונת צניחה. התאונה הטרגית הטילה צל לא נעים על מחקריו של ג'ורג קיילי – שעל בסיס תכנונו בנה קוקינג, כזכור, את המצנח שלו.

חקירת התאונה העלתה שהמצנח שבנה קוקינג היה כבד באופן יוצא דופן: כ-113 קילוגרמים, בערך פי עשרה משקל מצנח מודרני. קיילי לא פירט במאמרו מה היה צריך להיות משקל המצנח: אולי הניח שיהיה ברור לכלום שהמצנח חייב להיות קל משקל. קוקינג חסר הניסיון לא הביא בחשבון את משקל המצנח, ובנוסף – איכות החבלים והקשירה הייתה חובבנית לחלוטין, כפי שהעידה ההתפרקות המוחלטת לקראת סוף הצניחה. ככל הנראה, הזניח קוקינג לחלוטין את נושא הבטיחות במצנחו – ושילם על טעותו מחיר מלא.

אוטו לילנטאל

בראשית שנות התשעים של המאה ה-19 כבר הייתה תחושה באוויר שטיסה אמתית  ממש מעבר לפינה. ההתפתחויות הטכנולוגיות רדפו זו את זו ולכולם היה ברור שזהו עניין של זמן עד שמישהו יצליח לטוס. השאלה היחידה הייתה – מי זה יהיה… כמה עשרות, אולי אפילו מאות, ממציאים בכל רחבי העולם היו בעיצומו של מירוץ, ובדומה לכל מירוץ – גם בו יכול להיות רק מנצח אחד. היו שני מועמדים מרכזיים לזכייה בתואר הנחשק 'הראשון לטוס'. ולא, אלו לא היו האחים רייט. המועמדים המרכזיים היו המהנדס הגרמני אוטו לילנטאל, והפרופסור האמריקני סמואל לנגלי. וילבור ואורוויל … היו "רק" בוני אופניים.

לילנטאל ולנגלי ייצגו גישה שונה לפתרון בעיית התעופה. לילנטאל התמקד בדאייה, בשיפור מבנה הכנף ובתכונותיה האווירודינמיות. סמואל לנגלי התרכז במציאת דרך לדחוף את המטוס קדימה. בדומה לג'ורג קיילי, גם אוטו לילנטאל השקיע מאמצים רבים בהבנה מעמיקה של העקרונות האווירודינמיים של המודלים שלו בטרם בנה אותם בפועל. בניגוד לקיילי, עם זאת, לילנטאל גם יצא לשטח, והרבה. במשך חמש שנים בלבד, מ-1891 ועד מותו בטרם עת בשנת 1896, לילנטאל טס כאלפיים טיסות בדאונים שבנה. הוא אף הקים גבעה מלאכותית לא הרחק מברלין, כדי שיוכל לקפוץ ממנה עם דאוניו פעם אחר פעם.

הדגמים הראשונים דאו כמה עשרות מטרים, אבל הדגמים המתקדמים יותר אפשרו לגלוש למרחקים של כמה מאות מטרים ללא מנוע. לילנטאל צבר למעלה משש שעות טיסה, יותר מכל אדם אחר בהיסטוריה. הייתה לו השפעה אדירה על כל חלוצי התעופה בני זמנו וכן על הציבור הרחב: תמונות של לילנטאל מרחף בדאוניו בקלילות מרשימה הקסימו את קוראי העיתונים. יש סיכוי סביר בהחלט שאם דברים היו מסתדרים אחרת, אוטו לילנטאל היה מצליח להקדים את האחים רייט. אבל לגורל היו תכניות אחרות.

לילנטאל היה מודע לחשיבות בטיחות הטיסה. הניסויים שערך היו מבוקרים וזהירים והוא אף הוסיף מעין קשת בחרטום הדאון שמטרתה הייתה לספוג את עוצמת המכה במקרה של התרסקות ולהגן עליו. הקשת הזו הצילה את חייו לפחות פעם אחת, אך לרוע המזל, בתשעה באוגוסט הוא המריא לאוויר בדאון שלא היה מצויד בקשת ההגנה הזו. משב רוח פתאומי ובלתי צפוי היכה בדאון ועיקם את את אחת הכנפיים. לילנטאל התרסק בעצמה אל הקרקע ושבר את עמוד השדרה. הוא נפטר למחרת בבית החולים. מילותיו האחרונות היו: 'יש להקריב קורבנות קטנים למען התעופה'.

סמואל לנגלי

הטוען השני לכתר היה פרופסור סמואל לנגלי.

מרבית החוקרים באותה התקופה הבינו שכל עוד מקור הדחף היחיד של המטוס יהיה כוח השרירים האנושי, טיסה אמתית וארוכת טווח בלתי אפשרית. המנועים היחידים שהיו זמינים בתקופתו של קיילי היו מנועי קיטור,  כבדים ומסורבלים מדי עבור כלי טיס. המצאת מנוע הבעירה הפנימית ב-1876 שינתה את המצב מקצה לקצה. מנועי בעירה פנימית המבוססים על בנזין קלים בהרבה ממנועי הקיטור: הם אינם זקוקים לדודים מסיביים בכדי להתמודד עם הלחצים הגבוהים של אדי הקיטור, ואינם צריכים לסחוב  כמויות גדולות של מים בנוסף לחומר ההסקה.

פרופסור סמואל לנגלי היה האיש הנכון בזמן הנכון וניצל את ההתפתחות הטכנולוגית הזו. לנגלי היה אחד המדענים החשובים והמשפיעים של תקופתו. על אף  שלא הייתה לו השכלה רשמית מעבר ללימודי התיכון, הוא היה חריף מספיק בכדי להפוך לפיזיקאי ואסטרונום בכיר, וב-1887 הפך למנהל מוזאון הסמיתסוניאן בוושינגטון. כדאי לציין שמשרת מנהל הסמיתסוניאן נחשבה, באותה התקופה, למשרה בעלת חשיבות לאומית, ומנהלי המוזאון היו כמעט שרי חינוך בממשלה. לעובדה זו תהיה חשיבות בהמשך הסיפור.

בראשית שנות התשעים של המאה ה-19 הפנה לנגלי את מרצו וכשרונותיו לתחום שנחשב אז למבטיח ביותר במדע – התעופה. כמעט מייד זכה להצלחה מרשימה: בין השנים 1894 ו-1896 הוא בנה דגמים מוקטנים של מטוסים שהצליחו לטוס למרחק של יותר מקילומטר. הצלחותיו של לנגלי והמוניטין שלו הרשימו מאוד את הצבא האמריקני. משרד ההגנה העניק לו 50,000 דולר – סכום נכבד מאוד באותם הימים – בכדי לממן את המשך המחקר.

לנגלי ידע, מניסיונו, שכדי לבנות מטוס שיוכל לתמוך במשקלו של אדם בודד נדרש מנוע חזק במיוחד. הוא פנה אל יצרן מנועים מקומי וביקש ממנו מנוע שיפיק שנים עשר כוחות סוס אבל ישקול פחות מחמישים קילוגרמים. היצרן עשה כמיטב יכולתו, אבל לא הצליח לעמוד בדרישות. למזלו של לנגלי, בדיוק באותו הזמן הצטרף אל הצוות שלו מהנדס מכונות מבריק, בוגר אוניברסיטה טרי, בשם צ'רלס מנלי. מנלי הצליח לעשות את מה שנראה אז כבלתי ייאמן: הוא פיתח מנוע שהפיק מאה כוחות סוס, ושקל פחות ממאה קילוגרמים! זה היה זינוק טכנולוגי פנטסטי, והמנוע של מנלי הפך להיות המנוע הדומיננטי במטוסים במשך עשרות שנים לאחר מכן.

בשנת 1903 סיים לנגלי סדרת ניסויים מוצלחים שערך בדגמים מוקטנים. בדרך כלל, לנגלי הקפדן והזהיר היה מבצע ניסויים מתקדמים גם על מטוסים לא מאויישים בגודל מלא – אבל הפעם החליט לנטוש את הזהירות ואת ההקפדה. אולי היה זה הלחץ ממשרד ההגנה לספק את הסחורה, או אולי הידיעה שממציאים אחרים עובדים במקביל אליו ועלולים להשיג אותו – תהיה הסיבה אשר תהיה, לנגלי דילג על כמה שלבים ובנה מטוס בגודל מלא שהיה פחות או יותר העתק מוגדל של הדגמים המקוריים.

בשבעה באוקטובר 1903, הכל היה מוכן לניסוי הגדול. אמצעי השיגור שבו השתמש לנגלי היה קטפולטה רבת עצמה שהעיפה את המטוס קדימה והעניקה לו מהירות ראשונית. את הקטפולטה והמטוס הציב לנגלי על רפסודה גדולה במרכז נהר הפוטומק, מיקום שנבחר בזכות הרוחות החלשות שנשבו בו. הטייס היה לא אחר מאשר צ'רלס מנלי, מתכנן המנוע. מנלי נכנס אל המטוס ונופף לשלום ללנגלי ולשאר הצופים. הקטפולטה נמשכה אחורה והקפיץ שהיה מחובר אליה נמתח ונמתח… עד שהגיע לסוף מהלכו. לנגלי משך בידית. הקטפולטה התרוממה במהירות והמטוס זינק קדימה.

הקטפולטות הראשונות שבהן השתמש לנגלי היו מיועדות לדגמים מוקטנים, בסדר גודל של רבע מגודלו של מטוס אמתי. כדי לתמוך במשקלו של מטוס בגודל מלא, לנגלי היה מוכרח להגדיל גם את הקטפולטה – אבל מעולם לא בדק אותהבניסוי מבוקר. כשזינק המטוס מכן השיגור אחת הכנפיים פגעה בקטפולטה, נשברה, והמטוס התרסק לתוך הנהר, כמו ערימת אבנים, כפי שהגדיר זאת לנגלי בעצמו. צ'רלס מנלי חולץ בשלום מתוך כלי הטיס השוקע.

כשלון הניסוי היה מכה כואבת ללנגלי, אבל הוא חזר אל האגם חודשיים מאוחר יותר ועם מטוס משופץ. שוב טיפס מנלי לתא הטייס, שוב נמשכה הקטפולטה לאחור, שוב נמתחו הקפיצים, שוב משך לנגלי בידית ההפעלה… והפעם, לא רק הכנף אלא המטוס כולו התפרק באוויר. מנלי נמשה מהמים בקושי, רגע לפני שכמעט טבע למוות. סביר להניח שהסיבה להתפרקות היא ששלד המטוס לא עמד בתאוצה המהירה שהפעילה עליו הקטפולטה. הדגמים המוקטנים תפקדו בהצלחה, אבל לנגלי טעה בכך שהניח כי המבנה העקרוני יתאים גם למטוס גדול וכבד בהרבה.

משרת מנהל מוזיאון הסמיתסוניאן הייתה, כאמור, משרה בעלת חשיבות ממשלתית וציבורית לא מעטה. האופוזיציה בקונגרס ניצלה את הכישלון המהדהד של לנגלי כדי להכות בממשלה ולהאשים אותה בבזבוז כספי ציבור על פרוייקטים חסרי סיכוי. סמואל לנגלי נפגע מאוד מהביקורת עליו והחליט לנטוש את מאמצי התעופה, לתמיד. בדו"ח משרד ההגנה בעניין תוצאות ניסוייו של לנגלי נכתב שהשגת המטרה של טיסה מאויישת רחוקה ממימוש עוד שנים רבות. שבוע וחצי לאחר מכן הצליחו האחים רייט לטוס.

האחים רייט

איך הצליחו האחים רייט היכן שרבים מקודמיהם כשלו? הם לא היו משכילים יותר מסמואל לנגלי. הם לא היו מוכשרים יותר מאוטו לילנטאל. הם לא היו חזקים, יפים או חכמים יותר ממאות הממציאים שניסו אף הם לטוס, פחות או יותר באותו הזמן.  איך הם עשו את זה? ההיסטוריונים שבחנו את עבודתם הגיעו כולם לאותן המסקנות כמעט.

ראשית, האחים רייט למדו רבות מניסיונם של אחרים. הם קראו את כל הספרים והמאמרים שיכלו למצוא והשתדלו להימנע משגיאות מטופשות ומיותרות.

שנית, הם התקדמו בצורה מושכלת ומובנית. הם בחנו מודלים רבים במנהרת רוח, בנו דאונים רבים בגדלים שונים וניסו אותם בפועל שוב ושוב. כשהגיעו לטיסה המאוישת הראשונה שלהם, הם ידעו כבר למה לצפות.

שלישית, היה להם מדחף טוב. זו נקודה שבדרך כלל אינה נזכרת בהקשר האחים רייט, אבל הייתה לה השפעה אדירה על הצלחתם. ממציאים רבים השתמשו במדחפים בדגמים שלהם, אבל כולם הניחו שהמדחף צריך להיות זהה, פחות יותר, למדחף אניה או לחילופין לשבשבת של טחנת רוח. אווריל ווילבור הבינו שמדחף מטוס, ממש כמו הכנף, צריך לייצר כוח עילוי – ולכן להבי המדחף צריכות להיות כנפיים קטנות שיסתובבו בניצב לקרקע. הם תכננו את צורת הלהבים כך שייצרו כמות גדולה  של עילוי, ממש כפי שתככנו את כנפי המטוס שלהם. המנוע של האחים רייט היה מנוע חלש מאוד, חלש בהרבה מהמנוע של צ'רלס מנלי – אבל המדחף שלהם היה יעיל בשבעים אחוזים יותר מהמדחף שבחר סמואל לנגלי. אם לא היו משפרים בצורה כה דרמטית את המדחף שלהם, סביר להניח שה-Flyer לא היה מצליח להתרומם מעל פני הקרקע.

הגורם הרביעי שסייע להצלחת האחים רייט, הוא מערכת השליטה שהמציאו. כזכור, ג'ורג קיילי הגדיר את שלושת הדרישות ההכרחיות לטיסה מוצלחת: עילוי, דחף ושליטה. אוטו לילנטאל ודומיו התמקדו בעילוי: ההיגוי בדאונים הסתכם בתנועות הטייס. סמואל לנגלי התמקד בדחף. גם המטוסים שלו לא היו מצויידים במערכת היגוי כלשהיא. למעשה, צ'רלס מנלי היה פחות טייס ניסוי ויותר 'מטען אנושי': לא הייתה לו שום שליטה על המטוס הממונע, וכלי הטיס עצמו היה כבד כל כך, עד שלא הייתה לו אפילו אפשרות להסיט אותו באמצעות תנועות גוף כפי שעשה לילנטאל. אחד המומחים ציין כי אם היה מנלי מצליח באופן כלשהו להמריא לאוויר לאחר הזינוק מהקטפולקה – הוא היה בצרות צרורות. המנוע החזק שלו היה דוחף את המטוס קדימה במהירות גבוהה, עד שהדלק היה נגמר. אם נתיב הטיסה היה סוטה מהנהר – למשל, בעקבות רוח צד חלשה שהייתה מופיעה לפתע – המטוס היה אמור לנחות על הקרקע. הבעייה הייתה שלמטוס כלל לא היו גלגלים! מנלי היה מסיים את טיסת הניסוי בהתרסקות עצמתית ואולי אפילו נהרג.

רוב הממציאים בתקופת האחים רייט פעלו תחת ההנחה הסמויה שבעיית השליטה על המטוס היא בעייה קשה מדי לפיתרון. הם הסתכלו על הציפורים ועל התנועות המהירות והמדוייקות שהן מבצעות באוויר כדי לשלוט על טיסתן ואמרו לעצמם: 'אין סיכוי. אי אפשר לעשות את זה.' לכן חלק מהחוקרים התעלמו מהבעייה לחלוטין. לילנטאל, ואחרים –  לנגלי למשל – תיכננו את המטוסים שלהם כך שיטוסו רק קדימה, ללא שום יכולת לפנות לצדדים או לתקן סטיות. אפשר להשוות את השליטה על מטוס לנסיעה באופניים. שיווי המשקל באופניים עדין מאוד והרוכב צריך לבצע אינספור תיקונים זעירים ושינויי שיווי משקל בכדי שלא ליפול. למי שמעולם לא רכב על אופניים, המשימה הזו נראית כמעט בלתי אפשרית – ממש כמו שנראתה השליטה על כלי טייס לאותם חלוצים ראשונים. אבל האחים רייט היו, כפי שודאי כבר שמעתם, בוני אופניים. הם היו רגילים לעשות את הבלתי אפשרי עשרים פעם ביום, פחות או יותר. הם הניחו שכל מה שצריך כדי לשלוט במטוס הוא אימון – ולידיעתן של כל הבנות שמעדיפות פרחי טיס על פני צוערי קורס חובלים – הם גם צדקו. אוורויל ווילבור ציידו את מטוסם במאזנות פשוטות שאפשרו להם לתמרן בקלות בכל שלושת צירי התנועה, גם בתנאים של רוח חזקה וכיו"ב.

בהקשר האחים רייט וסמואל לנגלי, מעניין לציין שהמאבק ביניהם על כתר 'הטייס הראשון' לא נסתיים בטיסתם המוצלחת האחים רייט, ואפילו לא עם מותו של לנגלי שלוש שנים מאוחר יותר.

במוזיאון הסמיתסוניאן שמרו על נאמנות למנהלם לשעבר וניסו לשכתב את ההיסטוריה לטובת הבוס. על שלטי ההסבר במוזיאון נכתב שמטוסו של לנגלי, כשזכור התפרק מייד עם המראתו, היה כלי הטיס הראשון שהיה 'מסוגל לטוס'. זה לא אותו הדבר כמו 'כלי הטיס הראשון שבאמת טס', אבל אלו כבר אותיות קטנות… באופן כללי, האחים רייט היו רכושניים מאוד כלפי הצלחתם. הם רשמו פטנט על המטוס שלהם, ובמשך שנים ארוכות תבעו בבתי משפט כל מי שניסה לבנות מטוס על פי עקרונותיהם. זו הייתה צרה צרורה עבור שאר בוני המטוסים, כיוון שברור לחלוטין שדרכם הייתה כנראה הדרך המעשית והיחידה לבנות מטוס. אחד הנתבעים אמר שלדעתו גם אם מישהו יקפוץ באוויר וינפנף בידיו, האחים רייט יתבעו אותו על הפרת פטנט. בתי המשפט באירופה לא התרשמו במיוחד מתביעות האחים רייט, אבל בארצות הברית עקשנותם הביאה לכך שבמשך שנים רבות התעשייה האווירית האמריקנית הייתה מנוונת לחלוטין והמטוסים היו נחותים מהמטוסים האירופאים.

כצפוי, האחים רייט לא היו מוכנים לשתוק כלפי ניסיון כה בוטה מצד הסמיתסוניאן לקחת מהם את זכות הראשונים. הם הגישו תביעה, ואפילו 'היגלו' את המטוס המקורי שלהם מארצות הברית והציבו אותו במוזאון המדע בלונדון, כדי 'להעניש' את הסמיתסוניאן.

ב-1914 לקח התעשיין וחלוץ התעופה גלן קרטיס את המטוס המקורי של סמואל לנגלי והטיס אותו בהצלחה למרחק של כמה מאות מטרים. הוא עשה זאת ממניעים אישיים לחלוטין: האחים רייט תבעו גם אותו, והוא רצה להוכיח לבית המשפט שהפטנט שלהם אינו תקף כיוון שלנגלי עשה זאת קודם. הסמיתסוניאן ניצל את הצלחת קרטיס בכדי להמשיך ולטעון שסמואל לנגלי הצליח לבנות מטוס שהיה מסוגל לטוס – כאילו שלנגלי היה יכול היה לטוס לפני האחים רייט אבל "פשוט לא התחשק לו". הסמיתסוניאן 'שכח' לציין, עם זאת, שקרטיס נאלץ לבצע כמה וכמה שינויים משמעותיים במטוס המקורי בכדי לגרום לו להתרומם מעל הקרקע.

בסופו של דבר, האמת ההיסטורית גברה על משחקי האגו. בשנת 1948 התנצל מוזיאון הסמיתסוניאן בפני יורשיהם של האחים רייט והודה באופן רשמי שהם אלו שחנכו את עידן התעופה. מטוסם של האחים רייט הוחזר מבריטניה לארצות הברית והיום הוא אחד המוצגים החשובים והפופולריים ביותר של הסמיתסוניאן. ראוי לציין בהקשר הזה שיש ממציאים נוספים שנטען עליהם כי הקדימו את האחים רייט.

האורניתופטר

לפני סיום, כמה מילים על האורני-תופטר – אותו כלי טיס בעל כנפיים מתנפנפות כמו ציפור שממציאים רבים ניסו לממש במאה ה-19.

האורני-תופטר הפסיד בגדול למטוסי הכנף הקבועה והרעיון כולו נזנח ונשכח לגמרי. פה ושם עוד היו כמה משוגעים לדבר שניסו לבנות מטוס שכזה, וחלקם אף הצליח בכך – אבל כל עולם התעופה סביבם כלל לא היה מוכן לשמוע על הרעיון שנראה אבסורדי לחלוטין.

אבל חכו רגע, אל תשליכו עדיין את האורני-תופטרים לפח הזבל של ההיסטוריה. לאורניתופטרים יש, על הנייר, כמה יתרונות משמעותיים מאוד על פני מטוסים בעלי כנף קבועה. באופן תאורטי, הם יעילים יותר בניצול האנרגיה שלהם ממטוסים רגילים וזהו שיקול חשוב מאוד בימינו כשמחירי הנפט הולכים ומאמירים. זאת ועוד, המטוסים הללו יוכלו לתמרן טוב יותר ממטוסי סילון – ממש כשם שציפורים מסוגלות לתמרן טוב יותר ממטוסים. ועוד לא דיברנו על השקט שנרוויח אם ניפתר מהמנוע הרועש.

יש מי שכבר הפנימו את יתרונות האורני-תופטרים ופועלים בכיוון זה. באוניברסיטאות רבות ברחבי העולם עומלים המדענים והמהנדסים על פיתוח כלי טיס זעירים, 'מיקרו-אורני-תופטרים', שגודלם אינו יותר מזה של חרק או ציפור קטנה. רבים מהמחקרים הללו ממומנים על ידי הצבאות השונים, ולא במקרה: לחרק מעופף שכזה עשויות להיות יכולות ריגול פנטסטיות. הוא יוכל להסתנן לתוך בית, לתמרן בזריזות לפינה חשוכה ולצלם את הנעשה בחדר. במידת הצורך, הוא יוכל אולי גם להתחזות לחרק תמים…

הרעיון הזה אולי נשמע כמו משהו שלקוח מהמדע הבידיוני, אבל יש כאן נקודה שאני מוצא כמשעשעת במיוחד. מימוש של אורני-תופטר בגודל מלא – על כל היתרונות הגדולים שגלומים בו – דורש התקדמויות ניכרות באווירודינמיקה, במדע החומרים, בבקרה ובעוד נושאים ותחומים רבים. כמה אירוני זה יהיה אם יום אחד יסתבר לנו שהעתיד של התעופה טמון למעשה ברעיון הכי עתיק שלה. מי יודע, אולי ההיסטוריונים של העתיד יאמרו 'האחים רייט, הם היו בסדר גמור. אבל הנזיר אלימר…הוא באמת ידע על מה הוא מדבר."

[עושים היסטוריה] 189: ההיסטוריה של שיתוף קבצים, חלק ב' – קאזה, גרוקסטר וביטטורנט

הפודקאסט עושים היסטוריה

הורד את הקובץ (mp3) | קרא

הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

חלק ב' – קאזה, גרוקסטר וביטטורנט

בפרק הקודם סיפרתי לכם על לידתה של טכנולוגיית שיתוף קבצים בין עמיתים – או Peer To Peer, כפי שהיא מכונה בעגה מקצועית. שון פאנינג ושון פרקר היו שני היזמים הצעירים שייסדו את חברת נפסטר, והראשונים שאיפשרו לעשרות מיליוני משתמשים ברשת האינטרנט לשתף קבצי מוזיקה בצורה נוחה ומיידית. נאפסטר הייתה הצלחה אדירה – אך להצלחה היה מחיר. בפחות משנתיים נכנעה החברה הצעירה לשורת התקפות משפטיות בעניין הפרת זכויות יוצרים מצד חברות התקליטים ואמנים כגון להקת מטאליקה – וכתוצאה נאלצה לסגור את שעריה.

היעלמות נאפסטר יצרה ואקום בעולם שיתוף הקבצים, ובפרפרזה על אחד מקביעותיו המפורסמות של אריסטו – האינטרנט אינו סובל ואקום. עשרות מפתחים צעירים שההצלחה המטאורית של נפסטר דרבנה אותם, עמלו על פיתוחים טכנולוגיים במטרה למלא את החלל שהשאירה נפסטר אחריה.

Gnutella

שניים מאותם המפתחים היו ג'סטין פרנקל (Frankel) ותום פפר (Pepper), שני מתכנתים שכמו שון פארקר ושון פנינג של נפאסטר, בקושי הספיקו להחליף קידומת ל'עשרים ו-' לפני שהצליחו לעשות היסטוריה ברשת. במקרה שלהם, מדובר היה בנגן מדיה מצליח מאד בשם Winamp שצבר מיליוני משתמשים ונחשב לאחת התכנות המצליחות ברשת האינטרנט הצעירה. הצלחתה של Winamp העניקה לפרנקל ופפר מעמד של סלבריטי בעולם המפתחים, ואפשרה להם לייסד חברה בשם NullSoft שנרכשה חיש מהר על ידי AOL, תאגיד מדיה אמריקני ענק.

שני המפתחים חזו בהצלחתה המטאורית של נאפסטר ובביקוש העצום של המשתמשים לטכנולוגיה שתאפשר להם לשתף קבצים זה עם זה – ובשלהי 1999 החליטו לפתח גם הם תכנת שיתוף קבצים חדשה. את התכנה החדשה תכננו להפיץ ברשת כ'קוד פתוח' – דהיינו, ללא תשלום -והשם שנתנו לה היה 'נוטלה' (Gnutella), עם האות G בהתחלה, שם הוא משחק מילים על שמו ממרח השוקולד המפורסם ו- GNU, שמה של תנועת הקוד החופשי.

אך פרנקל ופפר עשו טעות משמעותית אחת. הם היו מתכנתים מוכשרים, ללא ספק, אבל אולי מפאת גילם הצעיר וחוסר ניסיונם בהתנהלות בתוך ארגונים בירוקרטיים גדולים – או אולי מתוך יצר מרדנות טבעי – הם החליטו שלא לשתף את המנהלים החדשים שלהם בחברת-האם AOL, בדבר הפרויקט החדש. למעשה, הפעם הראשונה שהבוסים ב-AOL שמעו על נוטלה הייתה בארבע עשרה במרץ, שנת 2000, כשהגרסה הראשונה של תכנת שיתוף הקבצים עלתה לאוויר באתר האינטרנט של NullSoft.

כדי להבין מה עבר במוחם של המנהלים ב-AOL, יש לזכור כי ממש באותו הזמן התנהלו שורה של משפטים מתוקשרים מאד כנגד נאפסטר, עליהם סיפרנו בפרק הקודם. כמעט כל חברות התקליטים הגדולות תבעו את נאפסטר על הפרות זכויות היוצרים בידי המשתמשים שלה, שהעתיקו ביניהם מיליוני שירים בכל יום. גם להקת מטאליקה והראפר דוק' דרה הצטרפו לחגיגה, והגישו תביעות משלהם כנגד החברה. הדיווחים אודות המשפטים מילאו את דפי העיתונים יום אחרי יום. קל להבין מדוע הדבר האחרון שרצתה AOL הוא להכניס את הראש התאגידי הבריא שלה למיטה המאד מאד חולה של שיתוף הקבצים, שאיש עדיין לא יכל לומר בודאות מהם החוקים החלים עליו. בנוסף, ל-AOL היו המון עסקים עם חברות התקליטים, ואין הגיון בהחלטה לערער את קשריה עימן לטובת הפצה של תוכנת קוד פתוח שבלאו הכי לא תכניס לה כסף. שעות ספורות לאחר שעלתה נוטלה לאוויר, כבר צלצל הטלפון במשרדם של ג'סטין פרנקל ותום פפר. ההנחיה הייתה חד-משמעית: תורידו את נוטלה מהאתר, ועכשיו.

אבל AOL איחרה את הרכבת. למרות שנוטלה הוסרה מאתרה של Nullsoft בתוך פחות מיממה – כמה אלפי גולשים כבר הספיקו להוריד את התכנה. בתוך חודשים ספורים היו מי שפרצו אותה ו'הינדסו אותה לאחור' כדי להבין כיצד היא פועלת. שיבוטי התכנה המקורית נפוצו ברחבי האינטרנט, ורשת שיתוף הקבצים של נוטלה הלכה וצברה משתמשים חדשים. השמועות על התוכנה הגיעו לאוזניהם של העיתונאים, שהחלו צובאים על דלתותיה של NullSoft. אך פרנקל ופפר קיבלו מתאגיד-האם שלהם הוראה חד משמעית שלא להתראיין לכלי התקשורת ושלא לדבר על פרשת נוטלה עם אף אחד. האיסור היה כה חריף וגורף, עד שבעמק הסיליקון נפוצו שמועות ש-AOL מחזיקה את פרנקל בסוג של 'מעצר בית' כפוי כדי למנוע ממנו להתראיין. זה לא היה נכון: עובדים ב-NullSoft העידו שראו את ג'סטין פרנקל ממשיך להגיע לעבודה כרגיל, כבכל יום, אך השמועות וצו ההשתקה הגורף של AOL מדגימות בפנינו היטב עד כמה היה שיתוף הקבצים בראשית שנות האלפיים נושא רגיש ומורכב: אינטראקציה נפיצה מאד בין טכנולוגיה מתקדמת, קרקע משפטית תובענית ובלתי ברורה וכסף – המון, המון כסף.

FastTrack

הפיתוי הכספי הוא זה שמשך שני יזמים נוספים: ניקולאס זנסטרום (Zennstrom) השוודי ויאנוס פריס (Friis) הדני, חזו אף הם בהצלחתה של נפסטר והאמינו בפוטנציאל המסחרי של רשתות שיתוף קבצים; מכיוון שלא היו מפתחים בעצמם, הם שכרו את שירותיה של חברת תכנה אסטונית בשם BlueMoon, שפיתחה עבורם פרוטוקול שיתוף קבצים חדש בשם FastTrack ותכנה בשם Kazaa. זנסטרום ופריס תכננו למכור את הטכנולוגיה לגופי תקשורת אירופים כדרך נוחה ומהירה להעביר קבצים בין אירופה וארה"ב. כדי לבחון את ביצועי הרשת החדשה וללמוד אילו שימושים פוטנציאליים יש לה, שחררו זנטסרום ופריס את Kazaa לקהל הרחב – ובחינם.

Kazaa יצאה לאור במרץ 2001. ארבעה חודשים לאחר מכן, ביולי 2001, נסגרה נאפסטר – ועשרות מיליוני הגולשים המתוסכלים מצאו ב-Kazaa את האלטרנטיבה שחיפשו. אם ביוני 2001, זמן קצר לפני סגירת נפסטר, היו לקאזה 225 אלף משתמשים פעילים בכל רגע נתון – שלושה חודשים לאחר מכן כבר היו לה מיליון ושלוש מאות אלף משתמשים פעילים: פי חמישה.

כאן המקום לומר כמה מילים על ההבחנה בין 'פרוטוקול' ו'תכנה', שעשויה להיות מעט מבלבלת. לא הרחבתי עליה בפרק הקודם מכיוון שבנפאסטר, בה התמקדנו, לא היה הבדל מעשי בין השניים. במקרה של FastTrack ו-Kazaa, לעומת זאת, לאבחנה זו הייתה משמעות חשובה לענייננו.

אפשר להסביר את ההבדל בין פרוטוקול ותכנה באמצעות הדוגמה של קוד מורס. בקוד מורס, לכל אות ישנו רצף מוגדר של קווים ונקודות. האות A היא "נקודה קו", האות B היא "קו נקודה נקודה נקודה" וכולי. הגדרת הרצפים היא ה'פרוטוקול', שהוא ההסכם הרשמי שכל מי שמשתמש בקוד מורס מקבל אותו. אסור לי להמציא רצפים חדשים של קווים ונקודות, שהרי אז משתמשים אחרים בקוד מורס לא יצליחו להבין אותי. אבל את האותות עצמם, לעומת זאת – את הקווים והנקודות – אפשר לשדר באינספור צורות שונות. אני יכול לבנות פנס שמשדר קוד מורס על ידי הבהובי אור, או טלגרף שמעביר אותן כפולסים של זרם חשמלי, או אפילו ענני עשן גדולים וקטנים מעל המדורה….במילים אחרות, ניתן ליישם את הפרוטוקול באינספור דרכים שונות. FastTrack הייתה הפרוטוקול שמגדיר את ה'שפה' בה ישוחחו שני מחשבים המעוניינים להעביר ביניהם קבצים, ו-Kazza הייתה התכנה שמיישמת את השפה המוגדרת הזו בפועל, באותו האופן שבו טלגרף מיישם את קוד מורס.

ובאותו האופן שבו ניתן להחליף, עקרונית, את הטלגרף בפנס מהבהב או מדורה מעשנת – ניתן היה להחליף את Kazza בתוכנות אחרות שמיישמות את פרוטוקול FastTrack, כל אחת בדרכה היא, וזה מה שקרה בפועל. פרט ל-Kazza הופיעו עשרות תוכנות שיתוף קבצים נוספות כגון 'מורפיאוס', iMesh, KLite, BearShare, Limewire, eDonkey ועוד ועוד, אשר כולן היו מבוססות על אותו הפרוטוקול – FastTrack. עושר התוכנות, שאיפשר לכל משתמש למצוא את התכנה המתאימה והנוחה לו, היווה יתרון בולט של FastTrack על פני נאפסטר – והיה לה יתרון משמעותי נוסף על הדור הקודם של טכנולוגיית שיתוף הקבצים: FastTrack הייתה מסוגלת להעביר לא רק קבצי mp3 למוזיקה – אלא את כל סוגי הקבצים, כולל סרטים ותוכנות.

חברות המדיה נגד גרוקסטר

לכולם היה ברור שעם ההצלחה יבוא התאבון, והייתה זו רק שאלה של זמן עד שחברות התקליטים יגררו גם Fasttrack לבית המשפט וינסו להפיל את הטכנולוגיה הזו כפי שמוטטו את הקודמת, נפאסטר. ואכן, זה בדיוק מה שהתרחש: ב-2005 הגישו עשרים ושמונה חברות תקליטים תביעה כנגד מפיציה של תכנה בשם 'גרוקסטר' (Grokster), שהייתה אחת מאותן עשרות תכנות שנשענו ויישמו את פרוטוקול FastTrack. גרוקסטר הייתה, כאמור, רק אחת מני תכנות רבות – אבל התביעה נגדה הייתה חשובה ומעניינת מכיוון שהעמידה למבחן משפטי את שאלת חוקיותו של פרוטוקול FastTrack כולו. אם יצליחו חברות התקליטים להוכיח כי גרוקסטר אחראית להפרות זכויות היוצרים שמבצעים משתמשיה – גורלה יהיה זהה לזה של נאפסטר, ארבע שנים קודם לכן. ואם גרוקסטר תיפול, הדבר ייצור תקדים משפטי שיאפשר לחברות התקליטים לרדוף בהצלחה אחר שאר מפיצי התכנות ברשת FastTrack. השאלה המתבקשת היא: כיצד קיוו זנסטרום ופריס לחמוק מאותו גורל אכזר שפקד את נאפסטר? התשובה לשאלה זו היא דוגמא מאלפת לאופן שבו שיקולים משפטיים משפיעים על התפתחות הטכנולוגיה לא פחות מאשר שיקולים הנדסיים.

הבה נזכר בפרוטוקול של נאפסטר. בפרוטוקול של נאפסטר ישנם שני בעלי תפקידים: המשתמשים, שהם המחשבים האישיים של האנשים בבית והמחשב המרכזי, שהיה בבעלותה של נאפסטר. המחשב המרכזי מחזיק ברשותו רשימה של כל השירים שנמצאים אצל המשתמשים השונים. משתמש א' שמעוניין בשיר מסויים שולח אל המחשב המרכזי שאילתה עם שם השיר ואם המחשב המרכזי מאתר את השיר המבוקש ברשימת השירים שלו. הוא שולח למשתמש א' את פרטיו של משתמש ב', שמחזיק את השיר ברשותו. כעת פונה משתמש א' ישירות אל משתמש ב', והשניים מעבירים ביניהם את הקובץ.

אך העובדה שהמחשב המרכזי החזיק ברשותו את רשימות השירים ותיווך בין המשתמשים השונים הייתה בעוכריה של נאפסטר, שכן בית המשפט פסק שיש ברשותה את היכולת התיאורטית והמעשית למנוע הפרת זכויות יוצרים של המשתמשים. זנסטרום ופריס, כמו כל מי שעקב אחר התביעות כנגד נפאסטר, זיהו את החולשה המשפטית הזו וביקשו להמנע ממנה. זו הסיבה שבפרוטוקול FastTrack אין מחשב שרת מרכזי כלל: אם מפעיליה של גרוקסטר, Kazaa וכל שאר תוכנות שיתוף הקבצים המבוססות על פרוטוקול FastTrack לא מחזיקים ברשותם את רשימת כל הקבצים ברשת, אי אפשר להאשים אותם – לפחות על הנייר – באחריות להפרות זכויות היוצרים של המשתמשים.

אך כאן צצה בעיה חדשה: אם אף גורם ברשת שיתוף הקבצים אינו מחזיק ברשותו את רשימת הקבצים המלאה, איך יוכלו החברים ברשת לדעת אלו קבצים קיימים אצל חברי הרשת האחרים? בנפסטר, היה זה תפקידו של המחשב המרכזי. כמו מתווך דירות שמחבר בין קונים ומוכרים, השרת המרכזי של נפסטר חיבר בין מי שחיפש קובץ מסוים לבין מי שהקובץ היה בידו. אך בהיעדר שרת שכזה, כיצד יכולים כעת הקונים והמוכרים – דהיינו, מחפשי הקבצים ובעליהם – למצוא זה את זה?

הפתרון של FastTrack היה להחליף את המחשב המרכזי ברשת של אלפי מחשבי-ביניים המכונים Supernodes, או 'צמתי על'. איך זה עובד? ובכן, בפרוטוקול של נפאסטר היו שני בעלי תפקידים: המשתמש הרגיל, והמחשב הראשי. גם ב-FastTrack יש שני תפקידים: משתמשים רגילים ומשתמשים שעברו 'שדרוג' והפכו להיות Supernodes. ה-Supernodes זכו למעמד המיוחס שלהם מכיוון שהם בעלי חיבור מהיר יחסית לאינטרנט. דמיינו לעצמכם קהל באצטדיון כדורגל, שבו חלק מהצופים שהם במקרה גבוהים וחסונים יותר מכל השאר קיבלו וסטים צהובים וכובעים ועכשיו הם גם צופים – וגם סדרנים. ה-Supernodes הם הסדרנים. גם הם משתפים ביניהם קבצים כמו כל המשתמשים הרגילים, ובנוסף הם גם מקבלים עצמם את משימת התיווך בין שאר המשתמשים.

למשל. נניח שמשתמש א', שהוא משתמש רגיל, מחפש קובץ מסוים. הוא פונה ל-Supernodes הקרוב אליו ביותר ברשת ושולח אליו שאילתה ובה שם השיר. ה-Supernode מחזיק ברשותו את רשימת קבצים – אבל רק את הקבצים שנמצאים ברשותם של המשתמשים שנמצאים בסביבה הקרובה אליו. במילים אחרות, הוא יודע מה מתרחש ביציע שלו, אבל אין לו מושג מה קורה בצד השני של האצטדיון. הוא בודק את הרשימה שברשותו ומחפש שם את שם השיר, אבל אם הוא אינו מוצא את השיר ברשימה – הוא מפנה את השאילתה אל Supernode אחר. אולי הוא יודע איפה נמצא הקובץ? ה-Supernode השני בודק את הרשימה שלו, ואם הקובץ לא נמצא גם שם – הוא מעביר את השאילתה ל-Supernode הבא בתור, וכן הלאה וכן הלאה – כמו במשחק 'טלפון שבור'. בסופו של דבר יהיה Supernode שברשימה שלו יופיע הקובץ. ה-Supernode שמצא את הקובץ המבוקש לא מכיר כמובן את משתמש א', שנמצא בכלל בצידו השני של האיצטדיון. את התשובה שלו הוא מחזיר ל-Supernode שהעביר אליו את השאילתה: 'הקובץ המבוקש נמצא אצל משתמש ב', שכתובתו כך וכך'. ה-Supernode הזה מעביר את התשובה לזה ששאל אותו, שמעביר אותה למי ששאל אותו וכן הלאה וכן הלאה עד שהתשובה מוצאת את דרכה בחזרה ל-Supernode הראשון, שמחזיר אותה למשתמש א'. כעת, כשהוא יודע את הכתובת הרצויה, משתמש א' פונה ישירות למשתמש ב' והם מעבירים ביניהם את הקובץ.

זהו פתרון אלגנטי שמסיר את האחריות על הפרת זכויות היוצרים ממפתחיהן של Kazaa, גרוקסטר ושאר התוכנות מכיוון שאין להם שום שליטה על ה-Supernodes. ה-Supernodes ממלאים את תפקידם כסדרנים ברשת שיתוף הקבצים באופן עצמאי לחלוטין ומדברים רק אחד עם השני ועם שאר המשתמשים. אין מחשב מרכזי אחד שיודע מה קורה ברשת בכל רגע נתון: המשתמשים יכולים להעביר ביניהם עותק בלתי חוקי של I Disappear של מטאליקה, או עותק חוקי למהדרין של התנ"ך – ואף אחד לא יידע, באותו האופן שבו אדם בצד אחד של האצטדיון לא יודע מה בדיוק מתרחש בצדו השני.

זו גם הייתה טענתם של פרקליטיה של גרוקסטר, כנגד תביעתן של חברות התקליטים. מכיוון שב-FastTrack אין מחשב מרכזי אלא רק רשת אמורפית ועצמאית של Supernodes אף אחד – וגם לא עובדיה של חברת גרוקסטר – אינו יכול לדעת אלו קבצים מועברים ברשת שיתוף הקבצים בכל רגע נתון. חשבו על כביש מהיר שסללה מע"צ: האם יודעים מנהלי מע"צ אלו רכבים נוסעים בכביש בכל רגע? ברור שלא. האם יש למע"צ אחריות על התנהגות הנהגים בכביש – למשל, אם מישהו מהם נהג תחת השפעת אלכוהול? שוב, ברור שלא. עורכי דינה של גרוקסטר טענו שאותה האנלוגיה תקפה גם לגבי רשת שיתוף הקבצים: כיוון שהחברה אינה יודעת אלו קבצים עוברים ברשת ואין לה שליטה עליהם – היא אינה יכולה להיות אחראית להפרת זכויות יוצרים מצד משתמשיה. במילים אחרות, זו הגנת בטאמקס שהכרנו בפרק הקודם: גרוקסטר רק מספקת את הטכנולוגיה, אבל אין לה שליטה על מעשיה של המשתמשים. השופט שדן בתביעה בערכאה הראשונה הסכים לגישה ופסק לזכותה של גרוקסטר. חברות התקליטים ערערו – והפסידו גם בערעור הזה.

אבל אז עלה התיק לבית המשפט העליון לדיון אחרון ומכריע – ושם, למרבה ההפתעה, הפסידה גרוקסטר. בית המשפט העליון קבע כי לחברה דווקא יש אחריות על הפרות זכויות היוצרים מצד משתמשיה, כיוון שהרוויחה בעקיפין וביודעין מהפרות אלה, ואף עודדה אותן בפרסומיה השונים. שיתוף קבצים בלתי חוקיים הועיל לגרוקסטר: הוא דירבן משתמשים נוספים להצטרף לרשת שלה, וכך יכולה גרוקסטר להרוויח יותר כסף ממכירת פרסומות בתכנה שלה, למשל. רבים בתקשורת ביקרו את ההחלטה הזו וכינו אותה 'בעייתית', בעיקר כיוון שלגרוקסטר לא הייתה כל אפשרות מעשית למנוע שיתוף קבצים מוגנים בזכויות יוצרים, גם לו הייתה מבקשת להילחם בתופעה. אך פסיקה היא פסיקה וגם גרוקסטר הלכה בדרכה של נפסטר ונסגרה בשנת 2005.

מלחמה מלוכלכת

בניגוד למקרה של נאסטר, לסגירתה של גרוקסטר כמעט ולא הייתה כל השפעה על עולם שיתוף הקבצים כולו. ב-2001, כשנסגרה נפסטר, המשתמשים המתוסכלים נאלצו לחפש פתרונות אחרים וטכנולוגיות אחרות – אך ב-2005 גרוקסטר הייתה רק אחת מבין עשרות תכנות לשיתוף קבצים שפעלו באותו הזמן ובהצלחה גדולה, כך שמשתמשיה של גרוקסטר עברו לרשת אחרת בקלות ובמהירות. זה כמו ההבדל שבין לצוד פיל ולהשמיד נחיל נמלים: פיל הוא חיה גדולה, אבל ניתן להרוג אותו באמצעות כדורי רובה. הרבה יותר קשה להשמיד נחיל של נמלים קטנות שמפוזרות על פני שטח גדול… באותו האופן, את נאפסטר אפשר היה להרוג בכדור אחד, תביעה משפטית אחת – אבל להרוג את FastTrack על שלל התוכנות שלו יהיה הרבה יותר קשה. אצל רבים בתעשיית המוזיקה שררה התחושה שתביעות מסוג זה הופכות יותר ויותר להיות לא רלוונטיות. למרות ניסיונתיהן של חברות התקליטים לחסום את תכנות שיתוף הקבצים בבית המשפט, מספר משתפי הקבצים הלך וגדל בכל שנה. בצר להן, החליטו חלק מחברות התקליטים להוריד את הכפפות – ולאמץ אסטרגיית לחימה מלוכלכת הרבה יותר, אסטרטגיה שניצלה חולשת אבטחה קריטית ב – FastTrack.

דמיינו לעצמכם שאתם קונים מוצר כלשהו בחנות, חוזרים הביתה, פותחים את האריזה ו… המוצר אינו בפנים. במקום הטוסטר או הטלוויזיה שרכשתם יש בתוך האריזה משקולת סתמית. סביר להניח שהייתם מתעצבנים, וכנראה לא הייתם קונים שוב באותה החנות. חברות התקליטים ביקשו לעשות אותו הדבר למשתמשיה של FastTrack.

בשנת 2002 שכרו חברות התקליטים את שירותיה של חברה בשם OverPeer, שפיתחה טכנולוגיה שאיפשרה לה לזייף קבצים ברשתות שיתוף הקבצים. לדוגמה, משתמש הוריד סרט בשם 'משימה בלתי אפשרית' – וכשפתח אותו גילה שמדובר למעשה בעותק של 'שלגיה ושבעת הגמדים', או גרסא של הסרט שבה…איך נאמר זאת בעדינות…שלגיה לא כזו תמימה והגמדים לא ממש קטנים. קבצי שירים נתגלו כאוסף של רעשים סטטיים, או קטעי מוזיקה שחוזרים על עצמם בלופ כל שלושים שניות. היקף הזיופים של OverPeer וחברות דומות אחרות שפעלו בשליחות חברות התקליטים היה אדיר. על פי דיווחים עיתונאיים, OverPeer הציפה את רשתות שיתוף הקבצים במאות מיליוני קבצים מזויפים שכאלה, עד שבשלב מסויים כמחצית (!) מכל הקבצים ב-FastTrack היו מזויפים. אם נזכור שגם ללא קשר למאמציהן של חברות התקליטים, חלק לא מבוטל מהקבצים ברשתות הכילו וירוסים ומרעין בישין דומים – קל לדמיין שחווית שיתוף קבצים ב-FastTrack לא הייתה נעימה או נוחה במיוחד למשתמשים.

האם צלח 'נסיון החיסול' מצד חברות התקליטים? אתם תשפטו. ב-2002, כשהוקמה OverPeer, היו כשלושה מיליון משתמשים פעילים ב-FastTrack. ב-2005, שלוש לאחר מכן, כבר היו כעשרה מיליון משתמשים. אין פלא, אם כן, שב-2005 החליטו חברות התקליטים לנטוש גם את דרך הפעולה הזו, ו-OverPeer סגרה את שעריה.

ובכל הזמן הזה, מאז סגירתה של נפסטר ב-2001, עולם המדיה והטכנולוגיה הלך ושינה את פניו. בכל שנה הצטרפו מיליוני גולשים חדשים לאינטרנט, מהירות הגלישה הממוצעת הלכה והשתפרה ונפחי האחסון של דיסקים קשיחים גדלו בסדרי גודל. שיפורים טכנולוגיים אלה הפכו את תהליך העברת קבצים גדולים דרך האינטרנט למהירה ויעילה יותר – ואת מאבקן של חברות התקליטים ברשתות שיתוף הקבצים לאבוד יותר… עולם טכנולוגי חדש זה היה הרקע לעלייתה לזירה של טכנולוגיה שהזניקה את שיתוף הקבצים לגבהים חדשים: ביטטורנט (BitTorrent).

ביטטורנט

ממציאה של ביטטורנט היה מתכנת צעיר בשם ברם כהן, שב-2001 עבד בחברה בשם Mojo Nation.

Mojo Nation עסקה בפיתוח טכנולוגיית שיתוף קבצים חדשה עבור לקוחות הדורשים אבטחה גבוהה. כהן שאב השראה מעבודתו והגה פרוטוקול שיתוף קבצים חדש שאמנם היה מאובטח פחות מזה של Mojo Nation – אבל איפשר להוריד קבצים ולהעלותם במהירות גבוהה יותר. לכהן כבר היה ניסיון כאוב עם הפכפכותו של עולם ההיי-טק: בתחילת שנות האלפיים הוא עבד במספר חברות סטארט-אפ אמריקניות קטנות שכולן קרסו ונסגרו בזו אחר זו מבלי שהמוצר שלהן ראה אור יום. למתכנת הצעיר נמאס לראות את העבודה שלו יורדת לטימיון פעם אחר פעם. הפעם הוא החליט לקחת סיכון: הוא התפטר מ-Mojo Nation כדי לפתח את הרעיון שלו באופן עצמאי. ביולי 2001 שחרר את הגרסה הראשונה של ביטטורנט.

שני רעיונות חדשניים מאפיינים את ביטטורנט ביחס לנפסטר ו-FastTrack, רעיונות שבזכותן נחשבת טכנולוגיה זו ל'דור השלישי' של רשתות שיתוף הקבצים.
המאפיין הראשון הוא הפרדה מובנית בין מכניזם גילוי הקבצים – לאופן העברתם. ברשתות שיתוף הקבצים הקודמות שתיארתי לא הייתה הפרדה עקרונית בין האופן שבו מחפשים המשתמשים את הקבצים שהם מעוניינים בהם או מגלים אותם – ובין האופן שבו הקבצים מועברים ממחשב למחשב. הכל נעשה על אותה הרשת. דמיינו לעצמכם רשת של כבישים מהירים, שנוסעים בה גם כלי רכב איטיים כמו כרכרות, קטנועים וכדומה: כלי הרכב האיטיים מפריעים למכוניות המהירות ומונעים מהן לנצל את הכביש המהיר באופן מיטבי. באותו האופן, שאילתות חיפוש וכל מיני שדרים אחרים שאינם קשורים ישירות להעברה של סרט או שיר ממחשב למחשב מאיטות את התעבורה ברשת שיתוף הקבצים ו'מבזבזות' חלק מרוחב הפס העומד לרשות המשתמשים. בביטטורנט, גילוי קבצים והעברתם הם שני מנגנונים שונים לחלוטין שאינם קשורים זה בזה. חיפוש אחר קבצים נעשה באתרי אינטרנט רגילים – ולא כחלק מרשת שיתוף הקבצים – המספקים למשתמשים קבצים בעלי סיומת .Torrent, שמכילים את המידע הדרוש כדי לאתר קבצים מבוקשים. רשת שיתוף הקבצים עצמה משתמשת ברוחב הפס אך ורק להעברת הקבצים עצמם – כמו כביש מהיר שנוסעות בו אך ורק מכוניות מהירות, בזמן שכל המשאיות האיטיות נוסעות ברשת כבישים אחרת ונפרדת לגמרי.

המאפיין החשוב השני הוא אופן העברת הקבצים. בכל הרשתות האחרות שהכרנו, העברת הקבצים נעשתה בין לקוח אחד ללקוח אחר. דהיינו, משתמש א' העביר למשתמש ב' את הקובץ שברשותו. אבל מה קורה אם החיבור של משתמש א' לאינטרנט אטי יחסית? במקרה שכזה, הקובץ יעבור ביניהם באטיות שמוכתבת על ידי מהירות החיבור האטית מבין השניים. זה כמו שאני אבקש מהשכן שלי למלא לי דלי של מים – אבל אם לשכן יש צינור מים דקיק, שנינו נעמוד ליד הברז דקות ארוכות ונמתין עד שהדלי יתמלא באיטיות.

בביטורנט, לעומת זאת, הקובץ מתקבל מכמה וכמה מקורות שונים באותו הזמן. אם אותו הקובץ קיים אצל מאה משתמשים שונים – פרוטוקול ביטטורנט דואג 'לשבור' את הקובץ לפיסות קטנות רבות, כך שמחשב שיש ברשותו פיסה מהקובץ המבוקש שולח אותו אל המחשב שביקש את הקובץ, בדיוק באותו הרגע שמחשב אחר שולח פיסה נוספת. ההשפעה על מהירות ההורדה דרמטית! במקום צינור אחד שמשפריץ מים בזרם קבוע לתוך דלי – יש לנו כעת כמה וכמה צינורות מים הנכנסים לפעולה יחד. ועם כל הזרמים פתוחים, הדלי מתמלא מהר הרבה יותר – או במילים אחרות, הקובץ יורד מהר יותר. הורדה מקבילה זו היא הסיבה לכך ששיתוף קבצים בביטטורנט מהיר הרבה יותר מבכל השיטות הקודמות שתיארנו, ובמיוחד במקרים שבהם מדובר בקובץ מבוקש מאד שעותקים שלו קיימים אצל משתמשים רבים, כמו סרט פופולארי או הפרק האחרון של סדרה מבוקשת.

ברם כהן ניצל כל טריק שהיה ברשותו כדי לשכנע את המשתמשים באינטרנט לנסות את הטכנולוגיה החדשה שלו, כולל הפצה מסיבית של אוסף פורנו גדול שצבר. היה זה תהליך אטי שארך מספר שנים, אך בסופו של דבר הצליחה ביטטורנט להדיח את FastTrack ממעמדה כרשת שיתוף הקבצים המובילה, בעיקר בזכות השיפור המשמעותי במהירות הורדת הקבצים. ב-2013, לדוגמא, כבר היו לביטטורנט כרבע מיליארד משתמשים וקיימים אלפי – אם לא עשרות אלפי – אתרים המפיצים קבצי torrent.

אך כאן יש לשים לב לנקודה חשובה: ביטטורנט אינה חסינה לחלוטין מפני התקפות בבית המשפט. כמו נאפסטר ו-FastTrack גם לפרוטוקול זה יש נקודת תורפה, והיא השימוש באתרי אינטרנט כמנועי חיפוש לקבצים ברשת שיתוף הקבצים, ושימוש בשרתים המכונים טרקרים (Trackers) שתפקידם לסייע באיתור כל חלקי הקובץ השונים המפוזרים בין החברים השונים ברשת. לאורך השנים הגישו חברות תקליטים וסרטים תביעות משפטיות כנגד בעלי אתרים וטרקרים, ואף הצליחו להשבית רבים מהם.

העתיד של שיתוף הקבצים

ובכל זאת, גורלה של ביטטורנט שונה לחלוטין מזה של FastTrack ונאפסטר. לא רק שהיא ממשיכה לשגשג ולמשוך מאות מיליוני משתמשים בכל רחבי העולם, גם אופיין של ההתקפות המשפטיות כנגד הרשת שונה. למשל, בשנת 2004 הקים ברם כהן את חברת ביטטורנט בע"מ, חברה שמפתחת תכנות ומציעה שירותים בתשלום שקשורים ברשת שיתוף הקבצים שהמציא. שלא כמו במקרה של נפסטר, ביטטורנט בע"מ לא נתבעה מעולם על ידי חברות המוזיקה והסרטים. התחושה המתקבלת היא שהאופן שבו מתייחסת תעשיית המדיה אל ביטטורנט שונה מהאופן שבו התייחסה לקודמותיה. מדוע? מה השתנה?

חלק מהסיבה היא, ללא ספק, טכנולוגית. כפי שיודע כל משטר המנסה להטיל צנזורה על תכנים באינטרנט – פוליטיים, פורנוגרפיים או אחרים – קשה מאד להשבית או לחסום אתרי אינטרנט. האתר The Pirate Bay הוא אולי הדוגמה המפורסמת ביותר לאתגר שכזה: זהו אתר שמאחסן מיליוני קבצי Torrent של סרטים, סדרות ושירים המוגנים בזכויות יוצרים ורשויות החוק בשוודיה מנסות להשבית אותו מזה שנים. מפעיליו של The Pirate Bay מנהלים עם השוטרים משחקי חתול ועכבר. ב-2012 הכריזו מנהלי Pirate Bay כי בכוונתם להעלות את שרתי האינטרנט של האתר אל האוויר על גבי רחפנים – כך שהדרך היחידה להפיל את האתר תהיה להפיל אותו, מילולית…

חלק אחר מהסיבה, ואולי לא פחות משמעותי, הוא שהאקלים החברתי והטכנולוגי שבו פועלת ביטטורנט כיום שונה מאד מזה ששרר בשנת 2001, בימי נפסטר. חברות רבות גילו את השימושים המועילים שיש לטכנולוגיית שיתוף הקבצים מעבר להפצת תכנים בלתי חוקיים פירטית – למשל, הפצה של עדכוני תוכנה לקהל לקוחותיהן, או הפצה זולה של תכנים חוקיים כמו תכניות טלוויזיה חינמיות. טוויטר ופייסבוק משתמשות בביטטורנט כחלק מתשתית התקשורת הפנימית של שרתים בתוך החברות. טכנולוגיית שיתוף הקבצים עדיין מזוהה בימינו עם שיתוף קבצים בלתי חוקיים, אבל פחות מבימיה של נפסטר. במקביל, גם חברות המוזיקה והסרטים השתחררו אט אט מהתפיסה המיושנת של הפצת תכנים אך ורק על תקליטורים או DVDים: הצלחת יזמות מסחריות כדוגמת החנות המקוונת iTunes הראתה את הדרך למודלים עסקיים חלופיים.

גם היוצרים עצמם למדו להכיר ביתרונות מסוימים של הפצת תכנים ברשתות שיתוף הקבצים – גם אם מדובר בתכנים בלתי חוקיים. למשל, וינס גיליגאן (Gilligan), יוצרה של הסדרה המצליחה 'שובר שורות' הודה בריאיון עיתונאי שלרשתות שיתוף הקבצים חלק לא מבוטל מהצלחת הסדרה שלו: הן אפשרו לצופים רבים ליהנות מהסדרה, למרות שלא הייתה להם גישה אליה במסגרת שידורי הטלוויזיה הרגילים. בכיר בחברת המדיה Warner Bros. סיפר בריאיון אחר שהחברה משתמשת בנתוני ההורדות הפירטיות כדי לזהות אלו סדרות הקהל אוהב ולקבל החלטות בהתאם.

אבל למרות הדברים הנ"ל, חשוב להדגיש שהויכוח אודות הנזק שגורמות רשתות שיתוף הקבצים לתעשיית המדיה רחוק מלהיות מוכרע. בפרק הזה בחרתי להתמקד בטכנולוגיה של שיתוף הקבצים, אבל אי אפשר להתעלם מהויכוח סביב הפיראטיות באינטרנט. יש רבים בתעשייה שטוענים שהורדה פירטית של קבצים גורמת לנזקים אדירים ליוצרים ולחברות שמייצגות אותם – מיליארדי דולרים של הכנסות ממכירות שירדו לטימיון. יש מי שטוען ששיתוף הקבצים הפיראטי מוליך את תעשיית המוזיקה לאבדון, ושהוא עתיד להוביל אותנו למצב שבו יוצרים לא יוכלו עוד להתפרנס בכבוד מהאמנות שלהם. אחרים טוענים שההפך הוא הנכון: ששיתוף הקבצים דווקא מגדיל את מספר החשיפה של קהל חדש למוזיקה ולספרים, ושמי שמוריד אלבום פיראטי היום יהיה זה שירכוש כרטיסים להופעה של הלהקה בעוד חודש. הויכוח בדבר התועלת והנזק שגורמת הפיראטיות הוא ויכוח מורכב, וראוי לפרק משלו.

מה שבטוח הוא שחברות המדיה לא ויתרו על השימוש בתביעות ככלי נשק במלחמה כנגד שיתוף קבצים פירטי. הן אולי אינן תוקפות ישירות את חברת ביטטורנט בע"מ, אבל הן בהחלט ממשיכות לתקוף את המשתמשים המשתפים ביניהם קבצים המוגנים בזכויות יוצרים. אחת החולשות הבולטות בפרוטוקול ביטטורנט היא שקל לגלות את כתובות ה-IP של המשתמשים ברשת – ואם אתה יודע את כתובת ה-IP של מישהו, אפשר גם לגלות היכן הוא גר. על פי ויקיפדיה, מאז שנת 2010 הוגשו כ-200,000 תביעות כנגד משתמשי ביטטורנט שהורידו קבצים בלתי חוקיים. זו כמובן רק טיפה קטנה בים של מאות המיליונים המשתמשים בביטטורנט בכל רחבי העולם, אבל היא מספיקה כדי לשמר מעין 'מאזן אימה' מסוים שהופך את שיתוף הקבצים הבלתי חוקיים לפעילות שבכל זאת טומנת בחובה סיכון כלשהו.

לסיכום, ראינו כיצד שכלול טכנולוגי זעום יחסית שפותח על ידי ילד בן 18 בסוף שבוע אחד, השיק עולם שלם של שיתוף קבצים וחולל רעידת אדמה בעולם המדיה. חברות התקליטים, שהיו הראשונות להרגיש את השפעותיה של הטכנולוגיה החדשה והבינו שהיא חוטפת מידיהם את השליטה על עולם המוזיקה, ניסו בתחילה להילחם בה בדרך היחידה שהכירו: בבית המשפט. למרות כמה הצלחות ראשוניות, בהן סגירת נפסטר וגרוקסטר, התחוור להן שתופעת שיתוף הקבצים אינה נעלמת ואפילו הולכת ומתגברת – ובצר להן פנו לטקטיקות אחרות, אפלות יותר, של זיוף ומירמה. גם אלה לא צלחו – ואפילו להפך: ביטטורנט, הדור השלישי והמצליח ביותר של רשתות שיתוף הקבצים, אומצה בחום גם על ידי חברות טכנולוגיה מובילות כפיתרון טכנולוגי לגיטימי לאתגרים מסוימים.

מה צופן העתיד לעולם שיתוף הקבצים? האם תימשך המגמה והדורות הבאים של טכנולוגיית שיתוף הקבצים יהיו מתוחכמים ומוצלחים יותר, ויאיימו עוד יותר על האמנים וחברות המדיה? אין לדעת, כמובן, אבל מעניין לראות את ההשפעה שיש דווקא לשירותים בתשלום על עולם שיתוף הקבצים. בשנים האחרונות צצו אתרים ושירותים שמספקים למשתמשים שבוחרים לשלם על המדיה שהם צורכים חוויה נעימה ואיכותית יותר, במחיר שנתפס כהוגן: למשל, Steam בעולם משחקי המחשב ו- Spotify בעולם המוזיקה. כל חבריי שלי מסכימים ביניהם שהם מעדיפים את הנוחות והזמינות של שירותי ה-VOD השונים, בתשלום, על פני הטרחה והסרבול שכרוך בהורדה פיראטית של סרט או סדרה – אם הם זמינים ב-VOD, כמובן. אם תמשיך מגמה זו, אולי נגלה שוב שהכוחות השולטים בעולם רשתות שיתוף הקבצים אינם בהכרח טכנולוגיים או הנדסיים – כי אם כוחות שונים לחלוטין: משפטיים וכלכליים. ימים יגידו.

קרדיט:

Anything can happen, and usually does… On the Orient Express By Rob Cawley
Troublemaker Theme By myuu
Film Score Rise of Technology By Zach Will

[עושים היסטוריה] 188: סיפור משפחתי – פרק מיוחד לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה

הפודקאסט עושים היסטוריה

הורדת הקובץ (mp3)

הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר


 


'סיפור משפחתי' היא דרך מרתקת להכיר את ההיסטוריה – שלנו, של אבותינו והמקומות בהם חיו – דרך סיפורים אישיים של האנשים שחיו אותה, סיפורים שכל אחד מהם מיוחד וייחודי. גם על השואה אפשר ללמוד דרך אותם סיפורים אישיים, וזו הסיבה שהחלטתנו להעלות פרק זה לאוויר בתאריך הספציפי הזה, לרגל יום השואה. עידן כהן, העורך הראשי של 'סיפור משפחתי', מגיש שלושה סיפורים על מזל והשרדות: המזל של אסתר קווה, מוסר העבודה של יעקב גרינברג והכינור של שרגא שוורץ.

[ratemypost]


לחצ/י כאן כדי להרשם לרשימת התפוצה ולקבל עדכונים על פרקים חדשים.

התחברו אלינו ברשתות החברתיות: פייסבוק, גוגל+,טוויטר ויו-טיוב


פרקים קודמים בנושאים דומים:

[עושים היסטוריה] 187: ארכימדס מסירקוסאי

הפודקאסט עושים היסטוריה

ארכימדס איש סירקוסאי זכור בעיקר בזכות המכונות המרשימות שבנה כדי להגן על עירו מפני הרומאים: קרן החום, ה'טלפיים' האימתניות שהניפו ספינות מהמים וטילטלו אותן כדגים על חכה…אבל התגלית החשובה ביותר שלו, זו שהקדימה את ניוטון ולייבניץ בכמעט 1900 שנים – החשבון האינפיטיסימלי – נותרה עלומה, בגלל נזיר נוצרי שהחליט להפוך את כתב היד החשוב שלו לספר תפילה.

הפרק הוקלט במפגש המאזינים של הפודקאסט במדעטק שבחיפה, בתאריך 24.4.2016.


הורד את הפרק (mp3) | קרא את הטקסט המלא של הפרק


הרשמה לפודקאסט: iTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר


כתב היד האבוד של ארכימדס

כתב: רן לוי

השנה היא 212 לפני הספירה. המקום – חומותיה המבוצרים של העיר היוונית סירקוסאי, לחופיו של האי סיציליה. צי ענק של עשרות ספינות מלחמה רומאיות מתקרב אל העיר. במקביל, כוח יבשתי של אלפי חיילים רומאים מתקרב אף הוא אל העיר, מתכונן למתקפה שתלכוד את סירקוסאי בלפיתת צבת דו כיוונית. את הצבא הרומאי מוביל מרכוס קלודיוס מרקלוס, אחד הגנרלים המבריקים של הרפובליקה והאיש שבמו ידיו הרג את מלכם של הגאלים, אויביהם המושבעים של הרומאים. אפשר להניח שאף אחד בעולם העתיק לא היה שש להתחלף עם מגניה של סירקוסאי, שמולם ניצב אויב שכזה.

הספינות הרומאיות מתקרבות אל החוף, וההגנה היוונית מתעוררת לחיים. בליסטראות שמוצבות מאחורי החומות משליכות על הצי המתקרב סלעים ענקיים משלהן. חלק מהספינות נפגעות, אבל ארטילריה הייתה נשק מוכר בעולם הקדום והרומאים ציפו להתקפה זו. הם ממשיכים לחתור את הספינות קרוב יותר ויותר אל החומות, מתוך ידיעה שלבליסטראות יש טווח פעולה קבוע: ברגע שיתקרבו מספיק אל החומות תהפוך הארטילריה לבלתי יעילה והסלעים יחלפו מעל ראשיהם.

הם חותרים וחותרים, מתקרבים עוד ועוד אל החומות…אבל הארטילריה אינה מפסיקה. משהו משונה מתרחש כאן: הבליסטראות היווניות, מגלים הרומאים, מסוגלות לשנות את טווח פעולתן והסלעים – גדולים, קטנים, כהים ומשוננים – ממשיכים ליפול עליהם כל הזמן, ללא הפסקה, כמו גשם של הרס וחורבן.

מרקלוס מדרבן את חייליו הלאה, דוחף אותם להסתער על החומות הבצורות של העיר. הספינות ששרדו את הארטילריה נצמדות אל החומות והחיילים מתכוננים לטפס עליהן – אבל כאן מחכה להם הפתעה נוספת. מתוך החומות בוקעות קורות ענקיות, מהן משתלשלים מטה ווי מתכת גדולים כמו חכות ענקיות. המגנים מכוונים את הקורות ימינה ושמאלה, מעלה ומטה – עד שאחד הווים פוצע את גוף העץ של ספינה, ננעץ בתוכה כמו קרס בזימיו של דג. ואז מתרחש הבלתי יאמן. כוח אדיר מניף את הספינה הגדולה באוויר כמו הייתה דג מפרפר על חכה. אחת אחרי השנייה נלכדות הספינות הרומאיות בטלפי המכונות הסירקוסאיות. הספינות מתהפכות על צידן או מוטחות בזו אחר זו בעצמה לתוך החומות, והחיילים המבוהלים מוטלים למים כמו נמלים.

הצי הרומאי נסוג, מלקק את פצעיו, אך מרקלוס לא מוותר. הוא מארגן את כוחותיו ויוצא למתקפת לילה חשאית. תחת כסות החשיכה נצמדות הסירות הרומאיות לחומות והחיילים מתחילים לטפס עליהן. ושוב, המגנים מוכנים עם הפתעה משלהן. מחורים קטנים וחבויים בחומות נורים על הכוחות המסתערים אלפי חיצי מתכת קטנים ומהירים. הרומאים בפניקה, ושם אחד נישא בפיהם של החיילים ההיסטריים בעודם נאבקים לברוח על חייהם: ארכימדס! זה אריכמדס! כל אבן שבולטת מהקיר, כל קורת עץ שמציצה מראש החומות מעבירות בהם צמרמורת של חרדה: אלו הן המכונות האיומות של ארכימדס!

מרקלוס וכוחותיו נסוגים בשנית. גם כוחות היבשה שתקפו במקביל ספגו מכה כואבת מהארטילריה והחיצים היוונים. המצביא הרומאי נאלץ להכיר באמת: כל עוד אחראי הגאון היווני המסתורי על הגנותיה של סירקוסאי – אין לצבא שלו סיכוי. הוא מחליט לשנות טקטיקה, ומטיל על סירקוסאי מצור. מרחוק.

המלחמה הפונית הראשונה

מיד נשוב אל סיפור המצור על סירקסואי, אחת הדרמות הגדולות בדברי ימי העולם העתיק. אך ראשית, מיהו אותו גאון מסתורי שהמכונות שהגה פגעו קשה כל כך בצי הרומאי? אנחנו לא יודעים הרבה על חייו האישיים. ידוע שנולד בסירקוסאי בשנת 287 לפנה"ס, אבל איננו יודעים כמעט דבר על הוריו, ילדותו, אם היה נשוי או אם היו לו ילדים. רוב מה שאנחנו יודעים על ארכימדס מגיע אלינו מכותבים בני דורות מאוחרים יותר. ובכל זאת, למרות שאין לנו הרבה מידע אודות חייו האישים של ארכימדס – אפשר ללמוד עליו לא מעט מתוך עבודתו המקצועית: מכתבים וכתבי היד שלו על מתמטיקה ומכניקה.

ומה שאנו יודעים על ארכידס הוא פתח לדיון בשאלה מרתקת. ארכימדס היה גאון. שמו של ארכימדס – מתמטיקאי ומהנדס יווני – מוכר לכולנו כמעט ולא במקרה מוקדש חלק גדול מהחצר של מוזיאון המדע להמצאות פרי מוחו של ארכימדס, שעל חלקן נדבר מיד. אבל הוא לא חי בואקום: הוא חי במקום מסוים, בזמן מסוים והיה מוקף באנשים מסוימים. השאלה היא איזו השפעה יש לנסיבות חיצוניות אלה על האופן שבו באיה לידי ביטוי גאונות, או כישורים יוצאי דופן בתחום מסוים. סיפור חייו של ארכימדס ידגים לנו את ההשפעה הגדולה שיש לנסיבות חיצוניות שכאלה, השפעה שעשויה להיות חיובית, אך לעיתים – כפי שניווכח – גם שלילית.

פרט ליוונים, היו באזור של סיציליה עוד שתי מעצמות משפיעות. הראשונה הייתה קרתגו, מושבה פיניקית במקום שהוא היום טוניס, שהייתה עיר מסחר עשירה ומשגשגת. השניה היא רומא, שהייתה אז, בתחילת המאה השלישית לפנה"ס, רפובליקה קטנה יחסית.
הפיניקים כל הזמן לטשו עיניים לסיציליה בזכות המיקום האסטרטגי שלה במרכז הים התיכון. קרתגו בחשה כל הזמן בפוליטיקה הפנימית של האי, ואף שלחה מדי פעם כוחות צבאיים כדי לנסות ולהשתלט על חלקים ממנו. ניסיונותיה של קרתגו להשתלט על סיציליה הטרידו את הרומאים, כיוון שסיציליה הייתה עבורם מקור חשוב לתבואה. עם השנים הלכה וגברה המתיחות בין הרומאים ובין ה'פונים' – כפי שכינו את הפיניקים בשפתם – עד שבשנת 250 לפנה"ס פרצה ביניהם לבסוף מלחמה גלויה: המלחמה הפונית הראשונה. המלחמה הזו הסתיימה בניצחונה של רומא שהשתלטה על שטחים גדולים בסיציליה על חשבונה של קרתגו.

סירקוסאי, שבמערב סיציליה, הייתה ממלכה עצמאית ובראשה עמד המלך הירון השני. הירון תמך בתחילה בקרתגו, אבל ההצלחה הרומאית שכנעה אותו להחליף צד ולכרות ברית עם הרומאים. הברית הזו הוכיחה את עצמה כמוצלחת מאד, והעניקה להירון כחמישים שנים של שלטון יציב ושגשוג כלכלי, ללא מלחמות או חיכוכים משמעותיים.ה'שקט התעשייתי' הזה היה מועיל מאד גם לארכימדס, ואפשר לו להתמקד במחקריו במתמטיקה טהורה ומדי פעם לעסוק בפרויקטים ומטלות שהטיל עליו המלך הירון, שהיה ידידו הקרוב ואולי אפילו קרוב משפחתו.

סירקוסאי הייתה אמנם בסיציליה, אבל הייתה עיר יוונית. התושבים דיברו יוונית וחלקו את אותם ערכים תרבותיים שהיו משותפים לשאר היוונים הקדמונים. אחד הערכים היוונים החשובים הייתה האמונה בערכו של מדע טהור – דהיינו, מחקר וגילוי לשם הידע עצמו, ולא בהכרח לשם יישום של מטרות מעשיות כמו תכנון מכונות או הקמת בניינים. גם ארכימדס, שגדל לתוך התרבות הזו, העדיף לעסוק במתמטיקה טהורה. מאידך, סיציליה – במרכז הים התיכון – הייתה קרובה גם לאלכסנדריה, שהייתה מרכז תרבותי חשוב. ארכימדס למד באלכסנדריה כנער, ושם ספג גישה שונה, ומעשית יותר. על פי עדויות מסוימות, ארכימדס תכנן בזמן שהותו באלכסנדריה שעון מבוסס על זרימת מים שהיה מדויק באופן יוצא דופן. עושה רושם, אם כן, שלמרות שארכימדס העדיף את המתמטיקה המופשטת וה'טהורה' – הוא עדיין נחשף לאופן שבו ניתן להעזר בידע מופשט זה למטרות מעשיות כגון בניית מכונות וכדומה, וידע זה סייע לו רבות בהמשך חייו.

כתר הזהב של הירון

אחד הסיפורים המפורסמים על ארכימדס הוא סיפור ה'אאוריקה!', וגם הוא מתחיל במשימה שהטיל עליו המלך. על פי המסופר, המלך שכר צורף שייצור עבורו כתר מזהב טהור במשקל מסוים. נאמר, לצורך ההסבר – 1 ק"ג. כשקיבל המלך את הכתר הוא ראה שאכן משקלו הוא 1 ק"ג – אבל הוא חשד בצורף שהחליף חלק מהזהב בכסף, שהיא מתכת זולה יותר. הוא ביקש מארכימדס למצוא שיטה לבדוק את תכולת הכסף והזהב בכתר – מבלי לפגוע בו.

התיאורים אודות ארכימדס מספרים שהוא היה עסוק כל היום וכל הלילה במחשבות על מתמטיקה, עד כדי כך שהמשרתים שלו היו צריכים לגרור אותו בכוח אל האמבטיה. אגב, גם הילדים שלי אותו דבר: רק צריף להחליף את המילה 'מתמטיקה' ב-XBox. גם באמבטיה, כך מסופר, המשיך ארכימדס לשרטט צורות בסבון שעל גופו.

ארכימדס ידע שכסף קל יותר מזהב, ולכן אם החליף הצורף חלק מהזהב בכסף – ועדיין ביקש לשמור על משקל כולל של 1 ק"ג – הוא היה חייב להגדיל את הכתר. קל להבין את הרעיון אם נגזים ונאמר שמחליפים חלק מהזהב בצמר גפן: צריך המון צמר גפן כדי להגיע למשקל של 1 ק"ג. הבעיה הייתה שההבדל במשקל בין זהב וכסף לא כזה גדול, ולכן אם הכתר גדול יותר – הוא גדול רק במעט, במידה שאי אפשר לראות אותה בעין. איך ניתן, אם כן, לקבוע אם הכתר מכיל כסף? באמבטיה, מספרת האגדה, מצא ארכימדס את הפתרון. הוא שם לב שכשהוא נכנס לתוך האמבטיה – מפלס המים שלה עולה. דהיינו – הגוף שלו דוחק נפח של מים. הוא הבין שנפח המים שגוף כלשהו דוחק – חייב להיות זהה לנפח של הגוף. זו הסיבה שאם מכניסים תינוק קטן לאמבטיה מפלס המים עולה רק במעט, בעוד שאצל אדם בוגר מפלס המים עולה מאד. ארכימדס הבין שכדי למדוד את נפח הכתר – ז"א, כמה גדול הכתר – הוא צריך רק להכניס אותו לתוך קערת מים, למדוד בכמה עולה מפלס המים. הבדיקה עצמה העלתה שהכתר אכן היה גדול מכפי שהיה צריך להיות, ומכאן שהצורף אכן רימה והחליף חלק מהזהב בכסף. ארכימדס היה כל כך נרגש שיצא מהאמבטיה ערום כביום הוולדו ורץ ברחובות סירקסואי כשהוא זועק 'אאוריקה! אאוריקה!', שזה ביוונית 'קר לי! קר לי!'. טוב, בעצם 'גיליתי! גיליתי!'…

סביר מאד להניח שהסיפור לא התרחש במציאות, ולא רק מכיוון שקשה לדמיין את ארכימדס רץ ערום ברחובות. ההבדל בנפח בין כתר מזהב טהור וכתר מזהב מעורבב בכסף הוא זעום, והיה מעלה את מפלס המים בדלי בפחות ממ"מ – קשה היה למדוד עליה זעומה כזו בכלים שהיו בזמנו של ארכימדס. למרות זאת, אנחנו יודעים שלארכימדס אכן הייתה הבנה מעמיקה בכוחות שפועלים על גופים השקועים במים – ותעיד על כך הדוגמה הבאה, גם היא מימי השלום הממושך של המלך הירון.

הירון ביקש מארכימדס שיתכנן ספינה כדי לתת אותה במתנה לתלמי השלישי, מלך אלכסנדריה. וכראוי למתנה עבור מלך, זו לא הייתה 'סתם' ספינה אלא הספינה הגדולה ביותר שידע העולם עד אז. שמה היה 'הסירקוסיה', והיא הייתה אמורה לשאת עליה מאות נוסעים וחיילים בפאר ונוחות חסרי תקדים: היו בה אולם התעמלות, בריכת שחיה ואפילו מקדש לאלה אפרודיטה. ספינה כה מפוארת עתידה הייתה לשקול אלפי טונות, והשאלה המתבקשת מאליה היתה – איך אפשר לוודא שספינה כה גדולה תצוף בבטחה? זו בעיה שמתככני ספינות נתקלים בה גם היום: מי שגר בחיפה ומביט על הנמל וודאי רואה את הספינות הענקיות שנכנסות לתוכו: מפלצות פלדה אדירות השוקלות מאות אלפי טונות וצפות על המים ללא בעיה. אבל, מצד שני, אם אני מפיל את האייפון שלי – ששוקל רק כמה מאות גרם – לתוך השירותים, הוא צולל למטה כמו הטיטניק. מדוע?

אם זה היה רק האייפון שלי שמתנהג באופן זה, הייתי מהמר על זה שאפל תכננה את זה בכוונה כך שנצטרך לקנות טלפון חדש כל שנתיים. אבל התשובה האמתית נעוצה בכלל שניסח ארכימדס בשם חוק הציפה, או כפי שהוא מכונה לפעמים – 'עקרון ארכימדס'. העיקרון אומר שכוח הציפה שפועל על גוף שקוע במים, שווה למשקל המים שהגוף דוחק. דהיינו, הטלפון שלי הוא קטן ודוחק רק נפח קטן של מים: מכאן שכוח הציפה, הכוח שדוחף אותו למעלה, הוא נמוך וקטן יותר מהמשקל של הטלפון ולכן המכשיר צולל לתוך השירותים. ספינה, לעומת זאת, היא קעורה ורחבה ולכן היא דוחקת הרבה יותר מים. אם משקל המים שהספינה דוחקת גדול יותר ממשקלה – הכוח שיציף אותה יגבר על כוח המשיכה, והספינה תצוף על המים גם אם היא שוקלת אלפי טונות. ארכימדס נעזר בתובנה הזו כדי לתכנן את ה'סירקוסיה' כך שגוף הספינה ידחק מים במשקל גדול, והיא אכן הצליחה להפליג בבטחה עד לאלכסנדריה.

באותה הספינה, אגב, הדגים ארכימדס פיתוח נוסף שלו. בספינות עשויות מעץ, מים כל הזמן חודרים דרך החרירים הזעירים בין הקורות, ולכן צריך כל הזמן לשאוב אותם החוצה. ארכימדס הגה משאבה פשוטה אך יעילה מאד: בורג לולייני שהיה סגור בתוך גליל גדול. כשמסובבים את הבורג והגליל, מים מתחתית הבורג מטפסים בו מעלה ומעלה עד שהם נשפכים מהקצה העליון. זהו 'בורג ארכימדס', והוא היה יעיל מאד בסילוק המים מהשיפוליים של ה'סירקוזה' הענקית. ההמצאה הזו, אגב, לא הייתה מקורית: כנראה שמשאבות דומות היו קיימות כבר בימי בבל העתיקה, מאות שנים לפני ארכימדס, והשתמשו בהן כדי להשקות את הגנים התלויים המיתולוגיים של בבל. ארכימדס גילה את הרעיון מחדש באופן עצמאי, או ששיפר את התכנון באופן כלשהו.

המלחמה הפונית השניה

אבל בשנת 218 פרצה המלחמה הפונית השניה, ושמה קץ לחייו השקטים והשלווים של ארכימדס. בתחילה היה נדמה שבמלחמה הזו, דווקא קרתגו תהיה המנצחת: גנרל פיניקי מבריק בשם חניבעל פלש לאיטליה דרך האלפים והביס את הרומאים בסדרה של קרבות.

ההצלחה של חניבעל ערערה את השליטה שהייתה לרומא על בעלות בריתה בסיציליה, ושכנעה רבים שעליהם לשוב ותמוך בקרתגו. בערים שונות באי פרצו מרידות כנגד רומא. לעומת זאת הירון, מלכה של סירקוסאי, סירב להפר את ההסכם שכרת עם רומא והמשיך להיות בן ברית נאמן לה. לרוע המזל, הירון הלך לעולמו ב-215 לפנה"ס, תוך כדי המלחמה, ולשלטון עלה נכדו בן ה-15 הירונימוס. הירונימוס הצעיר החליט לזנוח את הקו המתון של סבו ולתמוך בקרתגו. התוצאה הייתה מלחמת אזרחים בסירקוסאי, בין הפלג שתמך ברומא, הפלג שתמך בקרתגו – והפלג שביקש להיפטר מהמלוכה בעיר באופן עקרוני. הירונימוס נרצח כשנה בלבד לאחר שעלה על כס המלוכה, ואל השלטון עלו תומכיה של קרתגו.

אך לרוע מזלם של הסירקוסאים, לאורך זמן הצליחו הרומאים להתמודד עם חניבעל – ואז הפנו את מבטם דרומה, אל סיציליה. התגובה הרומאית על הפרת ההסכם עליו חתם המלך הקודם לא אחרה לבוא. הכוח בפיקודו של מרקוס מרקלוס פלש לסיציליה, הכניע עיר קטנה – ואז הסתער על סירקוסאי, העיר הגדולה והחשובה באזור. אך לתקופה הארוכה של פריחה ושגשוג בסירקוסאי תחת שלטונו של הירון היה יתרון נוסף: היא אפשרה למלך לשפר ולשכלל את ההגנות של העיר, והמהנדס הצבאי שהיה אחראי על תכנון והקמת הגנות אלה היה לא אחר מאשר ארכימדס. כפי שנוכחנו לדעת בפתיח, ארכימדס עשה עבודה טובה. כה טובה, עד שקשה להפריד בין מציאות ודימיון בתיאורי הקרב על סירקוסאי.

למשל, ההיסטוריונים הרומאים מספרים לנו שארכימדס פיתח דרך לכוון קרן מרוכזת של חום לוהט אל עבר הספינות המתקרבות: הוא העמיד על החומות עשרות לוחמים שאחזו בידיהם מגנים מבריקים, ואלו כיוונו את אור השמש המוחזר אל אותה הנקודה. על פי המתואר בסיפורים, ארכימדס הצליח כך להבעיר כמה ספינות ממרחק של כמה עשרות מטרים. מומחים מודרניים מפקפקים בנכונותו של הסיפור הזה. רוב הניסיונות לשחזר את ההישג הזה נכשלו, או שהסתיימו בהדלקה של להבה קטנה בלבד – וגם זאת במזג אוויר אידאלי. סביר יותר להניח שקרן האור המרוכזת לכל היותר סנוורה והטרידה את התוקפים.

עקרון המנוף

גם התיאורים אודות 'טלף ארכימדס' – אותם ווי מתכת שהשתלשלו מקורות רחבות בראש החומה והיו מסוגלות להניף ספינות שלמות באוויר ולטלטל אותן כאילו היו צעצועים – הם קרוב לוודאי מוגזמים. אבל בניגוד לסיפור על קרן החום, כאן יש לנו יסוד סביר להניח שיש דברים בגו, ושארכימדס אכן הצליח לממש לפחות חלק מהמתואר בהן. מדוע? מכיוון שאחד הנושאים שחקר ארכימדס לעומק היה עקרון ה'מנוף' (Leverage). הכוונה כאן לא למכונות הגדולות שאנחנו רואים על משאיות, למשל – אלא לרעיון התאורטי של מנוף, שהוא מכונה המאפשרת לאדם להפעיל בצד אחד כוח קטן יחסית, ולקבל בצד השני כוח גדול בהרבה.

דוגמה מוכרת לעקרון המנוף היא המריצה. למריצה יש בצד אחד ידיות ארוכות, ובצד שני גלגל שהוא גם נקודת המשען – הנקודה שבה המריצה נשענת על הקרקע בזמן שמרימים אותה. אם היינו צריכים להרים בכוח ידינו בלבד שק כבד, כנראה שהיינו מתקשים בכך מאד – אבל בעזרת מריצה אפשר להרים את השק ולגלגל אותו בקלות. המריצה משמשת כאן כסוג של מנוף, שבה הפעלת כוח קטן בצד אחד – בידיות – מייצרת כוח גדול בהרבה בצד השני, שהוא המשטח שעליו נמצא המשא.

כיצד מאפשר לנו המנוף לייצר כוח גדול בצד אחד, מכוח קטן מהצד השני? ובכן, נניח שאשתי רוצה שאסדר את הגינה: אפזר אדמה, אשתול צמחים חדשים וכדומה. יש לה שני דרכים לשכנע אותי לעשות זאת. הדרך הראשונה היא לבקש ממני – 'רן, לך תסדר את הגינה!'. אני בתגובה אומר – 'עזבי אותי מהגינה, אני כותב פרק של עושים היסטוריה על ארכימדס, זה הרבה יותר מעניין.' ואז היא תצעק עלי, ואני אצעק עליה, והיא תצעק עלי – ובסוף, כמו תמיד, אני אכנע ואסדר את הגינה. אבל יש לאשתי גם אפשרות אחרת לשכנע אותי. היא יכולה לבקש ממני – 'רן, סדר את הגינה בבקשה.' ואני אסרב. ואז, אחרי שעה, היא שוב תבוא – 'רן, סדר את הגינה.' ואני שוב אסרב. והיא תבוא שוב. ושוב. ושוב. ותבקש. ותציק. ותבקש…ובסוף אני אשבר ואלך לסדר את הגינה. התוצאה אותה התוצאה אבל במקום להפעיל כוח גדול בבת אחת – דהיינו, לצעוק ולריב איתי – היא הפעילה כוח חלש יחסית לאורך זמן רב, והתישה אותי עד שנשברתי.
זהו גם הרעיון שמאחורי המנוף. ידיות המריצה נמצאות רחוק יחסית מנקודת המשען – הגלגל – ועובדה זו מביאה לכך שקל להרים אותם מצד אחד, אבל כדי להרים את השק הכבד צריך להרים את הידיות לגובה מרחק רב יותר מאשר אם היינו צריכים להרים אותו בידיים בלבד. מכאן שהחלפנו הפעלת כוח גדול לאורך מרחק קצר – בהפעלת כוח חלש יותר, אבל למרחק גדול יותר. התוצאה היא אותה התוצאה – הרמנו את השק לגובה של כמה עשרות ס"מ מהקרקע – אבל המנוף הפך אותה לקלה יותר עבורנו. ואגב, גם אחרי שאסיים את העבודה בגינה, אחזיר את המריצה למחסן ואשב לשתות איזו בירה צוננת – אני עדיין אזדקק לעזרתו של עקרון המנוף. פותחן בקבוקי הבירה נשען על אותו העקרון בדיוק: נקודת המשען היא הוו שנתפס בצוואר הבקבוק, ואני מחליף את הכוח הרב שנדרש כדי לפתוח את הפקק בכוח חלש יותר שאני מפעיל על הפותחן לאורך דרך ארוכה יותר.

ארכימדס לא המציא את רעיון המנוף: זהו רעיון שרבים מבינים אותו באופן אינטואיטיבי והיה קיים שנים רבות לפניו. אבל הוא זה שניסח אותו באופן מתמטי והבין אותו לעומקו. הוא מפורסם בכך שאמר – 'תנו את נקודת משען מתאימה, וארים את עולם כולו!'. אין ספק שהיה מסוגל לתכנן מנוף גדול וארוך מספיק אפילו כדי להרים אניית קרב: אם לא להניף אותה אל מחוץ למים ממש, אזי לכל הפחות להרים את החרטום שלה ולהפוך אותה על צידה. גם שחזורים מודרניים מראים שהדבר אפשרי בהחלט.

נפילתה של סירקוסאי

אבל לרוע מזלו של ארכימדס, לא במקרה זכה מרקלוס להיחשב כמצביא מבריק ומחוכם. המצור הרומאי על סירקוסאי נמשך שנתיים תמימות, ובזמן הזה תר הגנרל אחר מודיעין שיעזור לו לפצח את ההגנות של העיר. לבסוף שיחק לו המזל. תושבי סירקוסאי שהיו שייכים לפלג שתמך ברומאים גילו לו שבקרוב עומד להתקיים בעיר פסטיבל בן שלושה ימים לכבודה של האלה ארטמיס, ובזמן זה דעתם של המגנים תהיה מוסחת. זו הייתה ההזדמנות לה חיכה מרקלוס. בזמן הפסטיבל, בחסות החשיכה, שלח כוח של לוחמים מובחרים להסתנן אל החומות. המגנים, כך הסתבר, היו שיכורים כלוט והרומאים התגברו עליהם ללא קושי. הם פתחו את השער הראשי ואפשרו לשאר הצבא להיכנס – וכך נכבשה סירקוסאי בחטף, כמעט ללא התנגדות. הרומאים בזזו את העיר והחריבו אותה כמעט עד היסוד. העיר סירקוסאי, אחת הערים המפוארות והעשירות בעולם העתיק, נפלה מגדולתה ולעולם לא התאוששה. גם המלחמה הפונית השנייה הסתיימה, בסופו של דבר בניצחון רומאי מוחץ על קרתגו. במלחמה הפונית השלישית שבאה אחריה כבשה רומא גם את העיר הפיניקית הגדולה בצפון אפריקה – וגם היא נחרבה עד היסוד.

גם ארכימדס היה קורבן של נפילת סירקוסאי. הסופר הרומאי פלוטרקוס מספר לנו שהגנרל מרקלוס העריך מאד את ארכימדס ודרש מחייליו שלא יפגעו בגאון הנדיר. אף על פי כן מצא המתמטיקאי את מותו בידיו של חייל רומאי בזמן הביזה הגדולה שלאחר הכיבוש. ישנן כמה גרסאות לסיפור. על פי אחת מהן, ארכימדס היה כה שקוע בשרטוטים גיאומטריים עד שלא שם לב שהעיר נכבשה. חייל רומאי דרש ממנו לצאת מביתו, אבל ארכימדס אמר לו – 'אל תפריע לעיגולים שלי!'. החייל זעם על ארכימדס, והרג אותו. על פי גרסא אחרת של הסיפור, ארכימדס יצא מביתו כדי לפגוש את מרקלוס ונשא עליו כלים כגון מחוגה, סרגלים ושעונים. חייל רומאי שראה אותו חשב שמדובר בתכשיטים יקרים – והרג אותו כדי לגנוב אותם. כנראה שלעולם לא נדע את האמת. קברו של ארכימדס נותר עלום עד ימינו.

הפלימפססט של ארכימדס

הסיפור הדרמטי של הקרב על סירקוסאי סייעו לקבע את תדמיתו של ארכימדס בקרב אנשי העולם העתיק כמהנדס צבאי מהמעלה הראשונה – אבל נסיבות אלה דווקא טשטשו את פועלו המהותי והחשוב באמת: החידושים המהפכניים שלו בתחום המתמטיקה הטהורה. ולא רק הנסיבות הצבאיות והפוליטיות חברו כדי לטשטש את פועלו – גם נסיבות אקראיות יותר סייעו בכך.

כפי שציינתי קודם, ארכימדס – כבן לתרבות היוונית – העדיף את המתמטיקה הטהורה על פני ההנדסה. למשל, הוא פיתח שיטות למציאת ערכם של פיי והשורש הריבועי של המספר שלוש בדיוק יוצא דופן: דיוק שאיש לא השתווה לו במשך אלף וחמש מאות השנים הבאות.
אחת התגליות המתמטיות החשובות ביותר של ארכימדס הייתה מציאת דרך לחישוב נפחו של כדור, דבר שהיה בלתי אפשרי עד זמנו. ארכימדס הוכיח שנפחו של כדור הכלוא בתוך גליל הוא שני שלישים מנפח הגליל, ומכיוון שאת נפח הגליל כן אפשר לחשב – מכאן שניתן למצוא גם את נפח הכדור שבתוכו. ארכימדס היה כל כך גאה בהצלחה זו, עד שביקש שעל קברו יחרטו ציור של כדור וגליל.

כעשרה כתבי יד של ארכימדס ובהם הוכחות מתמטיות שונות שרדו את שיני הזמן – אבל באף אחד מהם לא הסביר כיצד עלה על הרעיון העקרוני עצמו, או במילים אחרות מה היה הלך המחשבה שגרם לו להבין שנפח כדור הכלוא בתוך גליל הוא שני שליש מזה של הגליל. ההוכחה המתמטית של המשפט היא כמו ציור מושלם וגמור: אפשר להינות ממנו כפי שהוא, כמובן, אבל גם מאד מעניין לגלות איך צייר אותו הצייר – באילו כלים השתמש, איך בחר את הצבעים וכדומה. המידע הזה לגבי משפט הכדור והגליל אבד לנו – או לפחות, כך האמינו החוקרים עד לא מכבר.

בשנת 1840 ביקר מלומד אירופאי בשם טישנדורף (Tischendorf) כנסיה קטנה באינסטנבול שבתורכיה. הוא בחן ספרים עתיקים שנשתמרו בכנסיה ולא מצא שום דבר מעניין – פרט לספר אחד: ספר תפילה נוצרי שעליו זיהה כמה איורים מתמטיים. הוא כתב על כך בספר שפרסם, אבל לא המשיך לחקור את הנושא.
שנים רבות לאחר מכן, ב-1899, יצר מלומד יווני קטלוג של כל ספרי התפילה בכנסייה התורכית הקטנה. גם הוא הבחין בסימונים המתמטיים על אחד הספרים, והפעם העתיק כמה משפטים מהספר ושלח אותם לכמה מעמיתיו. המשפטים הללו מצאו את דרכם לחוקר בשם ג'ון הייברג (Heiberg), שהיה מומחה לארכימדס – והוא הראשון שהבין שמדובר למעשה בכתב יד חדש ובלתי מוכר לחלוטין של המתמטיקאי הקדום. הייברג נסע לאינסטבול וגילה שמדובר במה שמכונה 'פאלימפססט' (Palimpsest): ספר שנכתב על דפים שהיו שייכים לספר אחר.

איך כותבים ספר על ספר, אתם שואלים? ובכן, הספר המקורי נכתב במאה התשיעית לספירה, ככל הנראה באינסטנבול – או קונסטנטינופול, כפי שכונתה אז – והיה העתק של כתב יד קודם של ארכימדס. החומר ממנו היו עשויים הדפים היה עור יבש וקשה, כמו סוליה של נעל. בשנת 1204 נכבשה קונסטנטינופול על ידי הצלבנים הנוצרים, וכתב היד מצא את דרכו בדרך כלשהי אל מנזר מסוים בהרי ירושלים. הנזירים היו זקוקים לספרי תפילה, אבל נייר לכתיבה היה נדיר מאד באותם הימים – ולכן היה מקובל 'למחזר' ספרים ישנים שלא היה בהם צורך: הנזירים היו שוטפים או מגרדים את הדיו הישן, הופכים את הדפים המקוריים על צידם ומקפלים אותם מחדש – וכך קיבלו ספר ריק, שהאותיות הקודמות שמילאו אותו היו עתה דהויות ובקושי ניתנות להבחנה. כפי שניתן לשער, איש מהנזירים לא הבין שהספר הישן שהם אוחזים בידיהם הוא למעשה כתב יד נדיר של ארכימדס. למעשה, הם האמינו שמצווה גדולה היא למחוק טקסטים שנכתבו על ידי כופרים פאגאניים – ומכיוון שהטקסט המקורי היה ביוונית, והיוונים היו פאגאנים, לא הייתה להם בעיה להרוס את הספר המקורי לטובת הפיכתו לספר תפילה.

ספר התפילה נשמר במשך מאות שנים בירושלים ואז הועבר לכנסייה הקטנה באינסטנבול, שם גילה אותו הייברג. הוא צילם את הדפים ובעבודת נמלים סיזיפית ומעוררת השראה פענח את האותיות היווניות הדהויות שהסתתרו מתחת לטקסט הנוצרי. מה שגילה שם הדהים אותו ואת ההיסטוריונים בכל רחבי העולם: כתב יד חדש ובלתי מוכר של ארכימדס בשם 'השיטה של התיאוריה המכאנית', ובו מתאר הגאון היווני בפעם הראשונה את האופן שבו גילה את כל המשפטים והרעיונות המתמטיים שלו. במילים אחרות, כתב יד שמספק הצצה אינטימית למוחו ואופן חשיבתו של ארכימדס.

והצצה זו חשפה עובדה מרתקת. מסתבר שאת התגלית המפורסמת שלו בדבר נפח כדור הכלוא בתוך גליל עשה ארכימדס בזכות רעיון מהפכני שהקדים את זמנו באלף וחמש שנה: חשבון אינפיניטיסימלי. אם אין לכם מושג מהו חשבון אינפיניטיסימלי – זה בסדר: חשוב להבין רק שענף זה של המתמטיקה הוא חלק חיוני ביותר של המדע המודרני והוא גם הבסיס שעליו נשענים כמעט כל מקצועות ההנדסה. אייזיק ניוטון וגוטפריד לייבניץ פיתחו את החשבון האינפיטיסימלי במאה ה-17, אבל דמיינו לעצמכם שכתב היד של ארכימדס אודות 'השיטה של התיאוריה המכנית' לא היה הולך לאיבוד והופך לספר תפילה נוצרי. אם המדענים היו יודעים עליו ולא היה צורך להמציא מחדש את החשבון האינפיטיסימלי – ייתכן והמתמטיקה המתוחכמת הזו הייתה מתפתחת מאות רבות של שנים לפני המאה ה-17. מי יודע איפה היה המדע שלנו היום, במאה ה-21, אם רעיונותיו המתמטיים של ארכימדס לא נותרו עלומים כפי שהיו באמת….

הפלימפססט של ארכימדס נעלם שוב בשנות העשרים של המאה העשרים, זמן מה לאחר מלחמת העולם הראשונה. החוקרים כבר היו משוכנעים שאבד לנצח ואולי הושמד במלחמת העולם השניה – אבל אז צץ והופיע שוב אצל משפחה צרפתית ששמרה אותו אצלה במרתף במשך עשרות שנים, עד 1998. הספר הועמד למכירה פומבית ונרכש על קונה אלמוני תמורת שני מיליון דולר, ותרם אותו למוזיאון לשם מחקר. סריקות מתוחכמות באמצעות קרני רנטגן ואור אינפרה-אדום גילו עוד ועוד פרטים חדשים על כתבי היד החבויים בספר, והחוקרים עדיין מגלים גם היום פרטים חדשים מתוכו.

בעושים היסטוריה אני מוצא את עצמי מספר וכותב לא מעט על מדענים גאונים וחוקרים מבריקים, ואין ספק שארכימדס ראוי להכלל ברשימה הזו. המכונות שבנה והרעיונות המתמטיים שהגה היו כה מתקדמים ויוצאי דופן לתקופתו, עד שאפשר להבין מדוע דיוקנו של ארכימדס הוא זה שמעטר את המדלייה שמקבלים זוכי פרס פילדס, הפרס היוקרתי ביותר בתחום המתמטיקה. סיפורו של ארכימדס הוא גם דוגמא מרתקת לאופן שבו נסיבות החיים, המקום והזמן עשויות להשפיע על האופן שבו באה גאונות שכזו לידי ביטוי. בתקופות שלום, למשל, אפשר להתרכז במחקרים תאורטיים, אבל כשהצבא הרומאי בפתח היכולות המנטליות מתנקזות ליישומים צבאיים. אם חבר שלך הוא במקרה מלך, זה יכול מאד לעזור…אבל אז בא נזיר אלמוני במנזר קטן בפאתי ירושלים, מוחק את כל מה שכתבת ומשאיר את העולם בחשיכה לעוד כמה מאות שנים. אני מניח שאלו הם החיים…אז כל מה שנותר לנו לעשות הוא לאחוז בבקבוק בירה צוננת, לפתוח אותו באמצעות מנוף ארוך ונקודת משען איכותית – ולשתות לכבודו של האיש המיוחד הזה, ארכימדס מסירקוסאי.

[עושים היסטוריה] 186: ההיסטוריה של שיתוף הקבצים, חלק א' – עלייתה ונפילתה של נאפסטר

הפודקאסט עושים היסטוריה

נאפסטר (Napster) הייתה תוכנה פורצת דרך שנכתבה במרתון בודד של 60 שעות תכנות – ומהרגע שהגיחה לאוויר העולם עמדה במרכזה של מתקפה משפטית אכזרית וחסרת תקדים. נפילתה של נאפסטר היתה הזרז לעלייתה של טכנולוגיית שיתוף קבצים חדשה ומשופרת: FastTrack. תוכנות כדוגמת Kazaa, Grokster, eMule ודומיהן הציפו את עולם שיתוף הקבצים. חברות התקליטים והסרטים המשיכו להלחם בהן בבית המשפט, ומשכשלו – פנו לטקטיקות מלוכלכות יותר…ואז הגיעה Bittorent, וטרפה את כל הקלפים.

קישור לחלק ב'

לרשימת הפרקים המלאה


חלק א' – הורד את הקובץ (mp3)
הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

חלק א' – עלייתה ונפילתה של נאפסטר

שיתוף קבצים מוגנים בזכויות יוצרים היא תופעה הנוכחת ברשת האינטרנט כמעט מראשיתה. ב'שיתוף קבצים', הכוונה להעברה של קבצים כגון שירים, סרטים, תמונות ומסמכים ממחשב למחשב. עוד בשנות השמונים של המאה העשרים, כשתקשורת בין מחשבים הייתה אך בחיתוליה ורק מעטים הבינו בטכנולוגיה המתקדמת הזו – כבר אז היה שיתוף קבצים תופעה נפוצה. למשל, ב-1993 פשטו סוכני FBI על ביתם של אדי ואדווינה הארדנבורו (Hardenburgh) בקליפורניה. אדי ואשתו הפעילו מחדר השינה שלהם שירות שיתוף קבצים באמצעות מודמים, למי מאיתנו שזוכר את הטכנולוגיה העתיקה הזו. מודם הוא מכשיר המאפשר לשני מחשבים לתקשר ביניהם באמצעות קווי הטלפון – ולאדי ולאשתו היו בביתם לא פחות מ-124 קווי טלפון, עדות לאימפריית שיתוף הקבצים שהקימו. אלפי משתמשים החליפו ביניהם בכל יום ג'יגות רבות של משחקים, תכנות פרוצות ותמונות פורנוגרפיות. סוכני הבולשת החרימו מאות רבות של מחשבים מביתם של בני הזוג.

כמות המשחקים, התמונות והסרטונים שאדם ממוצע יכל לשמור על המחשב הביתי שלו גדלה בהתמדה,.שכן בכל שנה שחלפה המחשבים השתכללו, מחירם של אמצעי האחסון הדיגיטליים צנח ונפחם נסק – בדומה לרוחב הפס של התקשורת לאינטרנט. מאות אלפי משתמשים נעזרו בטכנולוגיות כדוגמת IRC, FTP, קבוצות newsgroups ו-BBSים כדי לשתף ביניהם קבצים. אם לא הבנתם מילה מהמשפט האחרון שאמרתי – אל דאגה: כולן טכנולוגיות עתיקות שהן היום נחלת גיקים מדופלמים בלבד, ובחלק מהמקרים אף נעלמו לחלוטין מהעולם הדיגיטלי

העובדה שטכנולוגיות אלה פותחו בשנות השבעים של המאה העשרים, כשלרשת האינטרנט הצעירה היו רק מספר משתמשים זעום, באה לידי ביטוי בחולשתם הגדולה ביותר: הקושי שבגילוי קבצים חדשים לשיתוף. כדי להסביר את חולשה זו, הבה הבה נלך צעד אחד אחורנית ונדבר על הדרך 'המסורתית' או ה'שגרתית' שבה עוברים קבצים ברשת.

כדי לסייע לי להעשיר את ההסבר הטכני, החלטתי לנקוט בגישה…בלתי שגרתית. נכנסתי לפייסבוק וביקשתי מהמאזינים לפגוש אותי ,באופן ספונטני למדי, בתחנת הרכבת שליד אוניברסיטת תל-אביב. לא ממש כתבתי להם מה אני מתכנן לעשות, אבל הבטחתי שיהיה כיף. על בסיס הבטחה קלושה זו הצלחתי לפתות שמונה מאזינים להתלוות אלי בשעות בין ערביים אל ליבו של פארק הירקון – ושם, כשהם כבר לא יכולים לברוח, הסברתי להם מה אני רוצה לעשות. את מה שעשינו שם תשמעו מיד וגם בפרק הבא, אבל בוא נאמר רק שלכמה רגעים היינו אטרקציה גדולה יותר בפארק הירקון מהצאפארי.

בהכללה גסה, אפשר לומר כי באינטרנט יש שני סוגי מחשבים: שרתים ו-לקוחות. הלקוחות הם המחשבים הביתיים, המחשבים שלנו, המשתמשים הפשוטים – ומחשבי השרת, כפי שמרמז שמם, מעניקים להם שירות: למשל, הם מאחסנים את אתרי האינטרנט שאנחנו גולשים אליהם. השרתים יכולים גם לאחסן קבצים, כגון קבצי מוזיקה. במקרה כזה, אם המשתמש זקוק לקובץ מסוים, הוא לוחץ על הקישור המתאים והמחשב שלו פונה אל השרת ומבקש ממנו את הקובץ. אם השרת מחזיק בקובץ הוא שולח אותו אל מחשב הלקוח. זו, כאמור, השיטה הרגילה – והיא גם זו שהייתה בבסיס אימפריית שיתוף הקבצים של אדי ואדווינה הארדבורו בקליפורניה. המחשבים שהחזיקו בני הזוג בביתם היו שרתים, והמשתמשים שחייגו אליהם היו הלקוחות.

אך מה קורה אם הקובץ המבוקש אינו קיים אצל השרת – אבל קיים אצל לקוח אחר? לשם ההסבר, נניח שיש ברשותי קובץ ממש… אתם יודעים… חם. מה זה חם – 'לוהט'. 'Hardcore'. הקלטה נדירה של התוכנית 'באופן מילולי', פינתו של הדוק' אבשלום קור. ברור לגמרי שכל שאר הגולשים 'מתים' לקבל לידיהם את הקובץ – אבל אני בסך הכל אחד מתוך מיליוני גולשים אנונימיים באינטרנט. כיצד יוכלו לדעת שהקובץ ברשותי? זו 'בעיית הגילוי' – והיא זו שהגבילה את יכולתם של משתמשי האינטרנט לשתף קבצים זה עם זה. מי שאחראית למהפכה שהסירה את המכשול הגדול הזה, והשיקה את עידן שיתוף הקבצים המודרני הייתה אחת התוכנות המפורסמות ביותר בהיסטוריה – נאפסטר.

הקמתה של נאפסטר

נאפסטר הייתה פרי מוחם של שני צעירים אמריקנים: שון פאנינג (Fanning) ושון פרקר (Parker) . פאנינג ופרקר, שני חובבי מחשב נלהבים, הכירו בפורומים טכנולוגיים מקוונים כשהיו בני חמש עשרה. ב-1999 החל שון פאנינג ללמוד בקולג' בבוסטון: הוא היה ידוע בקרב חבריו כמי שאוהב לישון עד מאוחר, וזכה בכינוי 'נאפסטר' – 'נמנמן', בתרגום חופשי. ערב אחד שתה פאנינג בירה עם כמה מחבריו ללימודים והקשיב להם מקטרים על הקושי במציאת קבצי mp3 של שירים. פרט לאפשרויות שתיארתי קודם, ב-99' היו כמה אתרי אינטרנט שאפשרו למשתמשים להוריד שירים – למשל, Audio-Galaxy ו HotLine – אך רבים מהקישורים לקבצים היו 'מתים': דהיינו, קישורים אל קבצים שכבר נמחקו מהשרת מסיבה כלשהי. על פי רוב, המחפש נאלץ לנסות עשרות קישורים מתים שכאלה לפני שהצליח למצוא סוף סוף קישור שהוביל לשיר המבוקש.

השיחה עם החברים הובילה את פאנינג להארה. הוא הבין שפרט ליכולת הטכנית להעביר קובץ ממחשב למחשב, תכנת שיתוף קבצים מוצלחת חייבת להיות בעלת שני מאפיינים נוספים: לאפשר למשתמשים לשוחח ביניהם בצ'אט או בכל צורת תקשורת אחרת, ולאפשר להם לגלות בקלות יחסית קבצים הקיימים על מחשביהם של משתמשים אחרים. פאנינג גם ידע שכל אבני הבניין הללו כבר קיימות בצורות שונות ויושמו בתכנות נפרדות זו מזו – ועל כן כל מה שעליו לעשות הוא לשלב את שלוש התכונות במסגרת תכנה אחת ויחידה. הוא תיאר את הרעיון לחברו, שון פארקר, שגם הוא גילה התלהבות. אבל לפני שהחלו לממש את הרעיון בפועל, הייתה בעיה נוספת שעמדה בפניהם: בעיית החוקיות – או ליתר דיוק, אי-החוקיות – של שיתוף קבצים המוגנים בזכויות יוצרים.

שיתוף קבצים, כפי שציינתי קודם, לא היה דבר חדש, וגם תביעות משפטיות על רקע הפרת זכויות יוצרים היו דבר שבשגרה כבר מאות שנים לפני המצאת המחשב. 'זכות יוצרים' היא ההגנה שנותן החוק לבעליה של יצירה כלשהי מפני שימוש בלתי מורשה בה. החוקים והכללים החלים על זכויות היוצרים שונים בין מדינה למדינה – אך ככלל, אם מצליח התובע להוכיח כי הנתבע עשה ביצירה שלו שימוש בלתי חוקי, הוא זכאי לדרוש ממנו פיצוי כספי. פאנינג ופרקר היו מודעים מאוד לסיכון שהם לוקחים על עצמם לכשיישמו את הרעיון שעלה במוחו של פאנינג. אם יוכלו חברות התקליטים – בעלות הזכויות על שירים – להוכיח שלשניים יש אחריות משפטית על הפרת זכויות היוצרים בגלל התוכנה שיצרו, הן תוכלנה לתבוע אותם ולדרוש מהם פיצוי על ההפרה. לשני החברים היה, אם כן, צורך בוער למצוא בראש ובראשונה פיתרון לבעיה המשפטית, לפני שיוכלו ליישם את הפיתרון הטכנולוגי.

הגנת בטאמקס

הפיתרון שמצאו, בסופו של דבר, נשען על אחד מפסקי הדין המפורסמים והחשובים בתחום דיני זכויות היוצרים בארה"ב: חברת סוני נגד אולפני יוניברסל, משנת 1984. סוני, חברת הטכנולוגיה המפורסמת, הוציאה לשוק קלטת וידאו המבוססת על טכנולוגיה בשם 'בטאמקס'. חלק ממשתמשי הקלטות נעזרו בהן כדי להקליט תוכניות וסרטים ששודרו בטלוויזיה – ולהעביר אותם לחבריהם. חברת אולפני יוניברסל, שהחזיקה בבעלותה את זכויות היוצרים לסרטים רבים, הגישה נגד סוני תביעה בטענה כי שיתוף סרטים מוקלטים היא הפרה של זכויות יוצרים וכי סוני, יצרנית קלטות הבטאמקס ומפתחת הטכנולוגיה החדשה, היא האחראית להפרה זו – שהרי בלעדי הקלטות, אי אפשר היה להעתיק את הסרטים.

תביעתה של אולפני יוניברסל נדחתה: בפסיקתו התקדימית קבע בית המשפט העליון בארה"ב שהעובדה שהטכנולוגיה החדשה מאפשרת למשתמשים להפר זכויות יוצרים – אינה סיבה מספקת לחסום את השימוש בה. אם לטכנולוגיית הבטאמקס יש גם שימושים אחרים, שאינם מפירים את זכויות היוצרים – למשל, המשתמש יכול להקליט תכנית ולצפות בה בעצמו מאוחר יותר – אזי זכותו של הממציא לחדש עולה על זכותו של בעל זכויות היוצרים להגנה מפני הפרת הזכויות.

סוני ניצחה במערכה – אבל הפסידה במלחמה: בסופו של דבר, צרכני הוידאו העדיפו את קלטות ה-VHS ובטאמקס לא הצליחה בשוק. אבל לפסיקתו התקדימית של בית המשפט העליון הייתה גם הייתה השפעה אדירה על עולם הטכנולוגיה, שכן היא הבטיחה שיצרניות הטכנולוגיה יכולות להמשיך ולחדש מבלי לחשוש שמא פעילות בלתי חוקית שעושים משתמשים בעזרת הטכנולוגיה שלהם (למשל – העתקת סרטים והפצתם) תסכן אותן. אלמלא "הגנת הבטאמקס" לא היינו נהנים מנגני mp3 דיגיטליים, ממכשירי DVD וממוצרי צריכה דומים.

פאנינג ופרקר החליטו לנצל את המטריה שהעניקה להם הגנת בטאמקס. חלוקת העבודה ביניהם הייתה ששון פאנינג יהיה המתכנת, ושון פרקר יהיה האחראי על הטיפול בכל מה שקשור בזכויות יוצרים. שון פרקר סיפר מאוחר יותר את הדברים הבאים:

"קראתי את כל מה שאפשר לקרוא על פסיקות בית המשפט בענייני זכויות יוצרים, והרגשתי שהגנת בטאמקס מעניקה לנו הגנות מסוימות […] אמרתי לשון [פאנינג] שאנחנו חייבים לתכנן את הרשת כך שקבצי ה-mp3 עצמם לעולם לא 'ייגעו' במערכת שלנו. אם הקבצים עוברים ישירות בין המשתמשים לבין עצמם – אנחנו יכולים להגן על עצמנו באופן לגיטימי."

במילים אחרות, כל עוד המשתמשים יהיו אלו שיבצעו פעולות בלתי חוקיות של שיתוף קבצים מוגנים בזכויות יוצרים, ושני ה"שונים" יהיו אלה שרק יספקו את התשתית הטכנולוגית אבל לא יהיו מעורבים בעצמם באקט השיתוף – הם יהיו מוגנים באותו האופן שבו סוני מוגנת מתביעה, מכיוון שמשתמשיה הם אלה שמחליפים ביניהם קלטות, ולא החברה עצמה.

מצויידים בתובנה זו פנו פאנינג ופרקר אל ג'ון פאנינג, דודו של שון פאנינג. ג'ון היה יזם ומשקיע בחברות סטארט-אפ, ועשה את הונו בפיתוח תכנות בתחום משחקי השח הממוחשבים. במאי 1999 הוקמה באופן רשמי חברת 'נאפסטר', וג'ון סיפק לה את ההון הראשוני. שון פאנינג חש שעליו למהר ולממש את רעיונותיו לפני שמישהו אחר יעשה זאת לפניו, ועל כן הסתגר במשרדו של הדוד ג'ון למרתון ארוך של שישים שעות תיכנות. כאשר לבסוף יצא מהמשרד נשא באמתחתו את הגרסה הראשונה של תכנת נאפסטר.

התגובות הראשונות למיזם היו פושרות, בלשון המעטה. מתכנת מנוסה שעמו התייעץ שון פאנינג המליץ לו לשכוח מהעניין ולהתרכז בלימודים. הוא טען שאין סיכוי שמשתמשי המחשב יהיו מוכנים לאפשר למשתמשים אקראיים אחרים לראות מה נמצא על מחשביהם, ושגם אם יסכימו – רוב האנשים אנוכיים מדי מכדי לחלוק קבצים שלהם עם אחרים. גם הוריו של פאנינג היו מאוכזבים מאוד מרצונו לעזוב את הלימודים ולהתרכז בנאפסטר. אבל לשון פאנינג לא הייתה כל התלבטות: הרעיון אחז בו בלפיתה כה חזקה, עד שיום אחד פשוט קם ועזב את החדר שלו במעונות – ולא חזר אליו. הוא השאיר מאחוריו את הבגדים, את הספרים ואפילו את המצעים.

כיצד פעלה נאפסטר במישור הטכני, וכיצד פתרה את 'בעיית הגילוי' – דהיינו, כיצד אפשרה למשתמש אינטרנט אחד לגלות אלו קבצים מחזיק ברשותו משתמש אחר, ולהעביר את הקובץ מאחד לשני? ובכן, נאפסטר, כאמור, היא תוכנה. כשהמשתמש מתקין את התוכנה על המחשב הביתי שלו, היא סורקת את התיקיות שלו ומגלה אלו קבצי mp3 נמצאים ברשותו. לאחר מכן יוצרת התוכנה קשר אל מחשב שרת ששייך לחברת נאפסטר, ושולחת אליו את רשימת הקבצים הללו. שימו לב לנקודה הבאה: התוכנה שולחת לשרת של נאפסטר אך ורק רשימה המכילה את שמות הקבצים – ולא את הקבצים עצמם. לעובדה זו תהיה חשיבות גדולה בהמשך.

כעת, נניח שאני, המשתמש, מחפש את פינתו של הדוק' אבשלום קור. היחידה שמחזיקה ברשותה את הקובץ היא דינה, העורכת הלשונית שלנו – שגם היא משתמשת בנאפסטר. vמחשב שלי, הלקוח, פונה אל השרת של נאפסטר ושואל אותו היכן נמצא הקובץ AvshalomKor.mp3. השרת של נאפסטר מחזיק אצלו את כל רשימות הקבצים של כל משתמשי התוכנה, וחיש מהר מגלה שהקובץ המדובר נמצא אצל דינה. כעת שולח אלי השרת את כתובת האינטרנט של המחשב של דינה – כתובת ה-IP שלה. באמצעות תוכנת נפאסטר, מחשב הלקוח שלי פונה אל מחשבה של דינה ששולח אל המחשב שלי את הקובץ.

המאפיין הבולט והחשוב ביותר בשיטה זו היא העובדה שהעברת הקובץ לא נעשית בין מחשב הלקוח ומחשב השרת – אלא בין שני מחשבי לקוח. זו שיטת קבצים המכונה Peer To Peer, בתרגום חופשי – 'מעמית לעמית', לציון העובדה ששני המחשבים, שני העמיתים, חברים באותה רשת גדולה של משתמשי תוכנת נאפסטר.

המאפיין החשוב השני הוא העובדה שמחשב השרת – זה שבבעלותה של נאפסטר – לא מחזיק ברשותו קבצי mp3 באי אלו משלבי התהליך. אפשר לדמות את תפקיד השרת לזה של מתווך דירות: הוא מחזיק ברשותו את רשימת הדירות המוצעות למכירה – אבל אין לו בעלות עליהן. המתווך הוא בסך הכל זה שמחבר בין המוכרים והקונים, ומקל על ביצוע העסקה. העובדה שהשרת לא החזיק ברשותו קבצי mp3 היא זו שהעניקה לחברה את הגנת בטאמקס. לפחות בתיאוריה.

לגישה זו היו שתי יתרונות נוספים. הראשון הוא העובדה שהחברה לא הייתה צריכה לאחסן במחשביה מיליוני קבצים של שירים, על כל המשמעויות הלוגיסטיות הנגזרות מאחסון מידע בנפח אדיר כל כך. השני, חיסכון ברוחב פס. אם המחשב המרכזי היה צריך לשלוח קבצי mp3 לאלפי משתמשים בו זמנית, הדבר היה דורש תשתית תקשורת משמעותית – כמו צינור עבה שצריך לספק מים לאלפי בתים בו זמנית. אך כיוון שהקבצים עברו בין המשתמשים לבין עצמם, ללא מעורבתו של המחשב המרכזי, עול התקשורת עבר אליהם.

לומר שנאפסטר הייתה הצלחה יהיה אנדר-סטייטמנט. אני מרשה לעצמי לשער שמי מהמאזינים שלנו שהיה בן עשרים פלוס בתחילת שנות האלפיים כנראה הכיר את נאפסטר…איך נאמר זאת…היכרות אינטימית. התכנה הפשוטה והלא מתוחכמת שנוצרה על ידי נער בן 18 במרתון של פיצות וקולה, נתקבלה בהתלהבות אדירה. מספר המשתמשים שבה הכפיל את עצמו מדי כמה שבועות, ובשיאה – בפברואר 2001 – היו לנאפסטר כשמונים מיליון משתמשים פעילים מדי חודש. לשם השוואה, לאתר האינטרנט Yahoo!, שנחשב אז לאתר החשוב והגדול ביותר באינטרנט – היו רק חמישים וארבעה מיליון משתמשים. נאפסטר הצליחה במיוחד בקרב תלמידי הקולג'ים בארה"ב – עד כדי כך, שתעבורת שיתוף הקבצים איימה להכריע את רשתות המחשבים של האוניברסיטות והיו מוסדות שנאלצו לחסום את השימוש בה כדי שלא לפגוע בעבודה האקדמית.

מה היו הגורמים שהפכו את נאפסטר להצלחה מטאורית כל כך, ביחס לתכנות ולאתרי שיתוף הקבצים שקדמו לה? גורם ראשון הוא ההתמקדות בקבצי mp3: נאפסטר אפשרה אך ורק החלפה של קבצי מוזיקה בפורמט mp3 ולא, למשל, קבצי סרטים, תוכנות או משחקים. קבצי mp3 הם קטנים יחסית והעברתם אינה דורשת חיבור רחב פס לאינטרנט, למרות שהם שומרים על איכות אודיופונית גבוהה של המוזיקה האצורה בתוכם. גורם נוסף הוא כמה ברירות מחדל חכמות שהכניסו פרקר ופאנינג בתוכנה שלהם: למשל, משתמש שרוצה להוריד קובץ חייב לאפשר למשתמשים אחרים להוריד ממנו קבצים – דהיינו, אי אפשר להיות 'עלוקה' שרק לוקחת ואינו מחזירה בחזרה.

הגורם השלישי, ואולי המשמעותי יותר, הוא הקלות שבה ניתן היה למצוא ולגלות שירים ברשת. אם בעבר המשתמש נאלץ לכתת את מקלדתו בין כמה וכמה קבוצות דיון ואתרי אינטרנט עד שמצא את השיר שחיפש – כעת ניתן היה בלחיצת כפתור לסרוק מחשבים של עשרות מיליוני משתמשים ולאתר בהם שירים שבאופן מסורתי היה קשה מאוד למצוא, כגון תקליטים ישנים, גרסאות בוטלג של הופעות נדירות וכדומה. גילוי מוזיקה חדשה הפך להיות קל כמו חימום אוכל במיקרוגל: פתח את התכנה, לחץ על כפתור והאזן. זה הכול: כבר לא צריך ללכת לחנות ולקנות תקליטור.

האיום המשפטי

ההצלחה האדירה הזו לא נעלמה מעיני חברות התקליטים, ולא קשה להבין מדוע ראו בנאפסטר איום ברור ומהותי לקיומן. תופעת שיתוף הקבצים דרך האינטרנט הטרידה אותן עוד קודם לכן, אך כעת היה מדובר על שיתוף קבצים בקנה מידה תעשייתי – וכמעט כל השירים שהחליפו ביניהם משתמשיה של נאפסטר היו יצירות מוגנות בזכויות יוצרים, בבעלותן של חברות התקליטים. בדצמבר 1999, רק שישה חודשים לאחר הקמת נאפסטר, תבעו אותה כמעט כל חברות התקליטים הגדולות: קבוצת יוניברסל, סוני, EMI ועוד. קשה לומר שתביעה זו לא הייתה צפויה מראש שהרי פאנינג ופרקר בנו את התוכנה שלהם בידיעה שחברות התקליטים ינסו להכות בהם בבית המשפט. הייתה זו דווקא התביעה השנייה שהוגשה נגדם שהייתה מפתיעה יותר.

בתחילת שנת אלפיים הקליטה להקת מטאליקה – אחת מלהקות הרוק הכבד הוותיקות והמפורסמות בעולם – שיר חדש עבור סרט בסדרה 'משימה בלתי אפשרית'. שמו של השיר היה I Disappear. באחד הימים שמע לארס אולריך, המתופף של מטאליקה, את השיר מתנגן באחת מתחנות הרדיו המקומיות בארה"ב. אולריך נדהם: השיר עדיין לא יצא לאור ולא הופץ באופן רשמי. כיצד השיגה אותו תחנת הרדיו? הוא בירר את העניין לעומק, וגילה שיד נעלמה הפיצה את I Disappear בנאפסטר. ולא רק אותו: כל תקליטיה של מטאליקה היו זמינים להורדה חופשית ברשת שיתוף הקבצים. אולריך המזועזע שיתף את שאר חברי הלהקה בתגליתו, וזעמם של המוזיקאים בער בהם. לא רק שנמנעה הזכות לבחור מתי ואיך תשוחרר יצירה כלשהי לאוויר העולם – אלא שברור כי הם לא ירוויחו ולו סנט על האלבומים שמועתקים באופן כה חופשי. ואם יש משהו אחד שאפשר לומר על להקות רוק כבד, זה שהן אינן נוטות לשמור תחושות זעם וכעס בבטן לאורך זמן.

באפריל 2000 החליטה להקת מטאליקה, בצעד מפתיע ולא אופייני כלל בעולם המוזיקה, לתבוע מנאפסטר עשרה מיליוני דולרים על אחריותה להפרת זכויות היוצרים על ידי משתמשי התוכנה. נאפסטר כבר הייתה, כאמור, בהליכים משפטיים מול חברות התקליטים – אבל זה היה צפוי וידוע מראש. העובדה שדווקא מטאליקה, שייצגה זרם חתרני ואנטי-ממסדי בעולם המוסיקה, בחרה לצדד בחברות התקליטים נגד מעריציה שלה שהחליפו ביניהם אלבומים – זה כבר היה מקרה קלאסי של 'אדם נשך כלב', או נכון יותר לומר במקרה הזה – 'גיטרה שוברת נגן'. לארס אולריך העיד בפני ועדה מיוחדת של הסנאט האמריקני שעסקה בעניין, ומטאליקה אף הגישה לנאפסטר מסמך בן שישים אלף עמודים – מודפס – ובו כתובות ה-IP של שלוש מאות אלף משתמשים בתוכנה שהפיצו שירים של הלהקה. נאפסטר הסכימה לחסום את חשבונותיהם של אותם שלוש מאות אלף משתמשים, והצלחה זו דירבנה אמן מפורסם נוסף, הראפר דוק' דרה – אין להתבלבל עם הדוק' אבשלום קור – להגיש תביעה דומה נגד נאפסטר. גם מדונה לא אהבה לגלות, בלשון המעטה, סינגל חדש שלה מופץ ברשת. הפרשה המרתקת זכתה לאינספור כותרות בכל העולם, והתקשורת עקבה אחרי האירועים בנשימה עצורה.

מטאליקה, מדונה ודוק' דרה זעמו על נאפסטר, אבל אמנים רבים אחרים דווקא הביעו תמיכה בחברה הצעירה. דייב גרוהל, המתופף של להקת נירוואנה, אמר בראיון טלוויזיוני:

"אני חושב שמוזיקה צריכה להיות זמינה לכל מי שרוצה להאזין לה. לא צריך להיות תג מחיר על מוזיקה. אולי צריך לשים תג מחיר על האריזה – אתה משלם שלושים דולר ומקבל את הספרון של התקליטור, את התמונות, את הסטיקרים – אבל אני לא רוצה לפתוח את הרדיו ולהכניס כסף כדי לשמוע את מטאליקה. […] אני יכול להבין מדוע יש אנשים שאומרים – 'נאפסטר גוזלת ממני כסף.' […] אבל אתה יודע מה? כשזה מישהו שמכר חמישים מיליון אלבומים ויש לו חמישים מיליון דולרים מזו*** והוא מקטר על אגורות…לך תזד***, בן אדם."

ברוב המקרים החלוקה הייתה ברורה: אמנים ותיקים ומצליחים התנגדו לשיתוף קבצים, בעוד אמנים צעירים ולא מוכרים – או במילים אחרות, אלה שאין להם מה להפסיד – תמכו בשיתוף. דייב גרוהל, שמגיע מרקע דומה לזה של מטאליקה – דהיינו, אמן מצליח ועשיר – הוא במקרה הזה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. האמנים הצעירים ראו בנפאסטר כלי פנטסטי לקידום המוזיקה שלהם. לדוגמה, אלבום חדש של להקת Radiohead דלף לרשת שלושה חודשים לפני יציאתו הרשמית לאור. רדיוהד הייתה אז להקה מוכרת, אבל לא ממש מצליחה: אפילו שיר אחד שלה לא זכה להתברג בעשרים המקומות הראשונים במצעדי הפזמונים, וגם אלבומיה לא היו רבי-מכר. גם לאלבום החדש, Kid A, לא היה צפוי עתיד מזהיר: זה היה אלבום אקפרימנטלי מאוד, ואיש לא האמין שימכור עותקים רבים. אך כשמצא האלבום החדש את דרכו לנאפסטר – הוא הפך ללהיט בקרב משתפי הקבצים. כשבסוף יצא האלבום לחנויות, שלושה חודשים מאוחר יותר, הוא "תפס" מייד – כבר בשבוע הראשון – את המקום הראשון במצעד המכירות, וזאת מבלי שהושמע כלל בתחנות הרדיו. גם אמנים אחרים, למשל הלהקות Limp Bizkei ו-Offspring השתמשו בנפאסטר כדי לקדם סיבובי הופעות שלהן.

למרות הדברים הקשים שהטיחו חלק מהאמנים בנאפסטר, ולמרות התביעות כנגדה בבית המשפט – תהיה זו טעות לחשוב שחברות התקליטים לא הבינו את הפוטנציאל החיובי שטמון בטכנולוגיה החדשה. ריצ'ארד מנטה (Menta), עיתונאי מוזיקה ותיק כתב באחד מטוריו את הדברים הבאים:

"חברות המוזיקה הגדולות אינן טפשות. רבים מהמנהלים רואים בברור את היתרונות של נאפסטר לגבי קידום אמנים. לכל הפחות, העלייה במכירות התקליטורים הדגימה בפניהם שנאפסטר אינה פוגעת בהם. אבל מה שהם אינם אוהבים היא העובדה שישנה ישות בעלת עצמה כה אדירה – שאין להם שליטה עליה. ישות שכזו, הם חוששים, תוכל בסופו של דבר לערער את המונופול שיש לחברות האלה, ואת הרווחים הנובעים ממנו."

עדות מעניינת לכך שלפחות חלק מחברות התקליטים דווקא הבינו לאן נושבת הרוח היא הניסיון של קונגלומרט המדיה הגרמני Bertelsmann AG לרכוש את נאפסטר – עוד בטרם הסתיים המשפט. ענקית המדיה הגרמנית, אחת התובעות במשפט כנגד נאפסטר, הפתיעה את כולם כשהודיעה באוקטובר 2000 שהיא נמצאת במגעים לרכישת החברה. בנאפסר, אגב, לא הופתעו: מנכ"ל נאפסטר – לחברה הקטנה כבר היו כארבעים עובדים בשלב זה – היה בכיר לשעבר ב Bertelsmann AG והוא זה ש'תפר' את העסקה. על פי תחקיר עיתונאי אחר, נאפסטר ניהלה מגעים עם חברות תקליטים אחרות, אך שיחות אלה נכשלו בגלל חילוקי דיעות על סכום הרכישה.

התבוסה המשפטית

בד בבד נמשכו ההליכים המשפטיים בתביעות כנגד נאפסטר, וביולי 2000 נחתה על החברה מכה קשה. השופט שדן בתביעת חברות התקליטים בערכאה הנמוכה הורה לנאפסטר להסיר את כל השירים המוגנים בזכויות יוצרים מהרשת שלה בתוך 72 שעות – אחרת יורה על סגירת החברה. נאפסטר טענה שאין לה אפשרות טכנית לעמוד בצו שהוציא השופט, והגישה ערעור דחוף לבית המשפט העליון. כחצי שנה לאחר מכן, בפברואר 2001, נדחה הערעור – ונאפסטר מצאה את עצמה מול שוקת שבורה: או שתמצא דרך לסנן שירים המוגנים בזכויות יוצרים ולמנוע מהמשתמשים לשתף אותם ברשת שלה – או שתיסגר.

מדוע נדחתה ערעורה של נאפסטר? הרי על פי הגנת בטאמקס, זכותו של ממציא לפתח טכנולוגיה חדשה גוברת על זכותו של בעל זכויות היוצרים להגנה. אך בית המשפט מצא הבדל מהותי בין הסיטואציה שבה הייתה נתונה סוני, ממציאת קלטת הבטאמקס, ונאפסטר. הטכנולוגיה של סוני אמנם אפשרה להפר זכויות יוצרים – אבל לסוני לא הייתה כל שליטה על כך: מהרגע שעזבה קלטת בטאמקס את החנות, לסוני לא הייתה כל דרך לדעת מי מלקוחותיה מפר זכויות יוצרים ומי לא. נאפסטר, לעומת זאת, יודעת היטב! השרת שלה אמנם אינו מאחסן את קבצי השירים, אבל הוא מחזיק ברשותו את רשימות כל הקבצים שבידי המשתמשים. נאפסטר יכולה, לפחות באופן תיאורטי, לסנן מתוך הרשימות הללו שירים המוגנים בזכויות יוצרים ולמנוע מהמשתמשים לשתף אותם זה עם זה. כיוון שכך, קבע בית המשפט, נאפסטר אינה זכאית לאותה הגנה שלה זכתה סוני עשרים שנה קודם לכן. לנאפסטר לא נותרה כל ברירה: ביולי 2001 הורידה החברה את השאלטר והפסיקה כל הפעילות ברשת שיתוף הקבצים שלה כדי לעמוד בהחלטת בית המשפט.

קברניטיה של נאפסטר חיפשו פתרון שיאפשר לחברה להמשיך ולשרוד. היה להם ברור שחסימת שיתוף קבצים המוגנים בזכויות יוצרים תגרום למשתמשים לנטוש את רשת החברה בהמוניהם, ותשמוט את הקרקע למודל העסקי של החברה. הפיתרון האפשרי היחיד היה לנסות ולהשיק שירות בתשלום, שיאפשר למשתמשים גישה למוזיקה באופן חוקי. לשם כך, פיתחו מהנדסי נאפסטר כך גרסא חדשה של התוכנה, נאפסטר נקודה 3. אך פעם נוספת דווקא בעיות לא טכנולוגיות חסמו את דרכה: נאפסטר לא הצליחה לסגור עסקות מול חברות התקליטים על רכישת הזכויות לשירים.

הכדור האחרון במחסנית של נפאסטר היה המיזוג עם Bertlesmann AG, עסקה שתזרים כסף לקופת החברה מחד ותאפשר לה למכור שירים באופן חוקי מאידך. במאי 2002 הודיעה נאפסטר כי הגיעה להסכם עם ענקית המדיה הגרמנית על רכישתה בסכום של שמונים וחמישה מיליוני דולרים – אך מספר חברות תקליטים הגישו עתירה לבית המשפט גם לגבי עסקה זו. שלושה חודשים לאחר מכן ביטל בית המשפט בארה"ב את העסקה, בטענה כי העובדה שמנכ"ל נאפסטר היה בכיר ב Bertlesmann מהווה ניגוד אינטרסים חמור.

ביטול העסקה עם Bertlesmann היה סוף הסיפור. נאפסטר מעולם לא הייתה חברה רווחית, ושום מקור הכנסה חדש לא נראה באופק. ימים ספורים לאחר החלטת השופט פוטרו כל ארבעים ושניים עובדי החברה, ובאתר הבית שלה הוחלף הלוגו המפורסם של החתול חובש האזוניות בציור של קבר טרי, ונכתב – Napster Was Here. נכסי החברה כולל הלוגו שלה נמכרו לחברה אחרת, וכיום היא עדיין קיימת באינטרנט בגלגול מסחרי כזה או אחר – אבל רחוק מאוד מדמותה המקורית. נאפסטר האמיתית מתה.

שלושת מייסדי נאפסטר המשיכו כל אחד לדרכו. ג'ון פאנינג, הדוד, חזר להשקיע את מרצו במשחקי שחמט ממוחשבים. שון פאנינג המשיך להיות יזם והקים מספר חברות סטארט-אפ נוספות: הונו האישי מוערך בכמה מיליוני דולרים. שון פרקר מספר שהשנים הראשונות לאחר עידן נאפסטר היו קשות לו במיוחד: הוא היה בחובות אישיים כבדים, וישן על ספות של חברים. הוא חשש שאם אי פעם ירוויח כסף – חברות התקליטים ינסו לתבוע אותו שוב. כיוון שכך הקפיד להסתיר את פרטי חייו האישיים מהתקשורת. בסופו של דבר, עם זאת, שיחק לו המזל: פארקר היה אחד מהמשקיעים הראשונים בחברה קטנה ובלתי מוכרת בשם "פייסבוק". כיום מוערך הונו האישי של שון פרקר בלמעלה ממיליארד דולר.

לסיפורה של נאפסטר היה סוף עגום – אך זהו אינו סופו של הסיפור כולו. ההפך הוא הנכון: התבוסה שנחלה נאפסטר הייתה הזרז לדור חדש ומתוחכם יותר של רשתות שיתוף קבצים שקמו על חורבותיה: תוכנות כגון Kazza, Gnutella, eDonkey, eMule. גם טכנולוגיית שיתוף הקבצים עברה מהפכה דרמטית – מהפכה שנועדה ברובה להגן מפני תביעות משפטיות דומות לאלו שהכניעו את נאפסטר, ואיפשרה למשתפי הקבצים להעביר ביניהם לא רק קבצי מוזיקה, אלא גם סרטים ותוכנות פרוצות. חברות התקליטים לא ישבו בחיבוק ידיים, ופרט למערכה המשפטית פתחו גם בקרב טכנולוגי שבמרכזו הניסיון 'להרעיל' את רשתות שיתוף הקבצים בקבצים מזוייפים. ואז…ואז הגיעה ביטטורנט, וטרפה את כל הקלפים.

קרדיט ליוצרים שיצירותיהם הופיעו בפרק:

sketch 014 by Jan Aulbach
Computer music! by Doctor poo
The Magic Door by Sofamusik
Bad vibe wait (Pop mix) by Silent factory
I Disappear – In Extremo by Arcifere
Danger – [Dark Ambient] by myuu
I Like Peanuts By Jason Shaw

[עושים היסטוריה] 185: הצדדים האפלים של האינטרנט (ש.ח.)

הפודקאסט עושים היסטוריה

הורד את הקובץ (mp3) 

הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במיילiTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

לרשימת הפרקים המלאה


האינטרנט הוא המצאה מדהימה – אבל מי מבטיח לנו שהטכנולוגיה הנפלאה הזו לא תתגלה בעתיד כחרב פיפיות שתאיים על תרבותנו וכלכלתנו? על גשש בלש והקרב על אנונימיות הטוקבקיסטים, על הנער המסכן מקנדה שהצליח ליצור את הסרטון הויראלי המושלם -ועל האופן שבו תרבות ה'חינם' חונקת את הקפטיליזם.

עדכון לנאמר בפרק: המאזין יגל מעדכן כי אלכסי ויינר עליו סיפרתי בפרק – הלך לעולמו בינואר, 2013. סיפור עצוב…

– אני מגיע לארה"ב בתחילת יולי: רוצים להזמין אותי להרצאה? צרו עימי קשר.


(פרסומות)

הפרק בחסות Outbrain Engineering, המגייסת מהנדסים ומפתחים במגוון תחומים

מכירים את המלצות התוכן שמוצעות לכם בסוף כל כתבה בעיתוני הדיגיטל הגדולים כגון Ynet, CNN, ו-ESPN? אז… Outbrain Engineering אחראים להן. גוף הפיתוח וההנדסה של אאוטבריין (ועוד כמה אלפי שרתים) מגישים מאות מיליארדים של המלצות בכל חודש שמגיעות לכחצי מיליארד קוראי תכנים ברחבי העולם בכל חודש. אם גם אתם רוצים להיות חלק מאתגר הנדסי גדול שמשנה את חווית צריכת התוכן ואת עולם שיווק התוכן, אם יש לכם את הידע כדי להצעיד את העולם הזה קדימה, Outbrain Engineering היא אחלה מקום בשבילכם. מחפשים שם מהנדסי Java Backend, טכנולוגיות Web, אנשי סיסטם , Big Data ואלגוריתימאים.

שלחו את קורות החיים שלכם אל: jobs-il@outbrain.com

הפרק בחסות ישועה-נחמני, ייעוץ מס והשקעות.

שמעתם על חוק עידוד השקעות הון? ובכן, אם אתם יזמים בהייטק ובתעשיה ועדיין לא שמעתם עליו – ייתכן ואתם מפספסים הטבות מס משמעותיות ביותר. החוק רלוונטי גם לחברות המפתחות תוכנה, לקבלני משנה ולחברות אשר מוכרות רכיבים המשתלבים במוצרים אחרים. רואי החשבון יוסי ישועה ודוד ונחמני, שניהם בכירים לשעבר בנציבות מס ההכנסה, יסייעו לכם לנווט בינות לקריטריונים ומסלולי ההטבות, ויחסכו לכם המון כסף…מאזיני עושים היסטוריה יזכו לפגישת ייעוץ ראשונה – חינם. בקרו ב-www.naye.co.il

הפרק בחסות Sears ישראל.

סירס ישראל היא חברה בת של Sears Holdings Corporation, שהיא החברה הקמעונאית החמישית בגודלה בארה"ב, המחזיקה ביותר מ 2,500 חנויות בארה"ב. בסירס ישראל ממציאים מחדש את עולם הקניות דרך התמקדות ביצירת חווית קניה דיגיטלית, חברתית וסופר פרסונלית. החברה עוסקת בתחומים מגוונים כמו אי-קומרס, מובייל קומרס, סושיאל קומרס IoT ועוד. הכנסו ל sears.co.il ותוכלו להכיר את האנשים, המוצרים והאווירה המיוחדת בחברה.


רעה, רשת, רעה!…על הצדדים האפלים של האינטרנט

כתב: רן לוי

כשסוקרים את ההיסטוריה האנושית, קל לזהות נקודות על ציר הזמן שבהן התחוללו אירועים או התפתחויות שהייתה להן השפעה עמוקה על העתיד- למשל, גילוי יבשת אמריקה, או ביקוע גרעין האטום. העולם שאחרי קולומבוס כבר לא היה אותו עולם, תרתי משמע. העולם של אחרי ביקוע גרעין האטום…אולי לא יהיה. אנחנו חיים, ממש עכשיו, בתקופה שכזו. אנחנו שייכים לקבוצת בני האדם שנחשפים, בפעם הראשונה בהיסטוריה, לסיטואציה שבה מידע זורם ממקום למקום על פני כדור הארץ- כמעט ללא שום מגבלות. אני מתכוון לרשת האינטרנט, כמובן. זו הפעם הראשונה בתולדות האנושות שבה שני בני אדם שמפרידים ביניהם יבשות שלמות ואוקיינוסים רחבי ידיים, יכולים להחליף ביניהם רעיונות ודעות במהירות האור. הם יכולים לכתוב תוכנה חדשה, למכור ולקנות זה מזה, לשלוח קבצי מוזיקה או לתכנן מזימה טרוריסטית…הכל אפשרי.

ההשפעה של האינטרנט על האדם הבודד היא כמעט תמיד חיובית. הרשת מאפשרת לאינספור יוצרים, כותבים, זמרים וצלמים למצוא לעצמם במה ומקום לבטא את היצירתיות שלהם. פייסבוק מאפשרת לנו לשמור על קשר עם החברים שלנו. אתרי הכרויות מספקים את צרכינו- מאהבה לרגע ועד לאהבת אמת.אבל מה תהיה השפעתה של רשת האינטרנט על המין האנושי ככלל? מי מבטיח לנו שמה שנראה לנו היום כטכנולוגיה מדהימה שמעניקה לנו חופש אינטלקטואלי וסיפוק נפשי, לא תתגלה בעתיד כחרב פיפיות מסוכנת מאין כמוה? כשהצליחו המדענים לפצח את סודות הגרעין, היו כאלה שהאמינו שהנה הנה האוטופיה המיוחלת נמצאת מעבר לפינה! האנרגיה הגרעינית תהיה כל כך זולה וזמינה עד שיבוא סוף לרעב, למחלות ולמחסור במים. בפועל, הרעב והצמא לא נעלמו- ואנחנו נשארנו עם עוד דרך אחת נוספת שבה בני האדם יכולים להרוג בני אדם אחרים.

בפרק זה ננסה לבחון את הצדדים הפחות זוהרים של הרשת- את הנזקים שהיא עשויה לגרום לתרבות שלנו, לקשרים החברתיים ולכלכלה. נדון בבעיות השונות שהרשת יוצרת או מעצימה, וננסה להעריך עד כמה הן באמת עשויות להשפיע על עתידנו. אי אפשר, כמובן, לדון בכל ההשפעות והבעיות האפשריות במסגרת פרק יחיד: לכן, בחרתי להתמקד בשלושה נושאים בלבד-  טוקבקים, סירטונים ויראליים ומהפכת 'הכל בחינם'.

טוקבקים

'טוקבק' הוא המונח המקובל לתגובה על מאמר או כתבה באתר אינטרנט. הטוקבק הוא אחד מאבני היסוד של התקשורת ברשת והוא זה שמבדיל את הרשת מערוצי תקשורת אחרים כמו עיתונות דפוס, רדיו או טלוויזיה. גם בעיתון, למשל, ניתן להגיב על כתבות- אבל אך ורק במסגרת מה שמכונה 'מכתבים למערכת'. השליטה של העורך על איזה מכתב יפורסם ומה יהיה תוכנו, היא שליטה אבסולוטית. טוקבק באינטרנט שונה לחלוטין מ'מכתב למערכת': הוא מיידי, והוא כמעט אף פעם לא עובר עריכה. הטוקבק מאפשר למגיב לעמוד מול כותב המאמר כשווה מול שווה. טוקבקים קיימים בכל רחבי הרשת העולמית, כמובן, אבל נדמה לי שכאן בישראל הם נפוצים יותר ובעלי משקל רב יותר בדו-שיח מאשר ברוב המדינות. ישנם המון אנשים שרואים בטוקבקים דו-שיח צעקני, אלים ובוטה. במקרים רבים הפידבק לכתבה או מאמר הופך לאוסף של קללות, עלבונות והשתלחות לא-מכובדת כלפי כותב המאמר. לא פעם אפשר לראות כיצד מאמר מושקע ומנומק של פרופסור מכובד מהאקדמיה נתקל בתגובות מזלזלות ומעליבות. דו-שיח, אמרנו? לא ממש.

התחושות הללו הביאו את חבר הכנסת ישראל חסון להעלות לסדר היום הציבורי הצעה רדיקלית: להסיר את מעטה האנונימיות מעל הטוקבקיסטים. להכריח את המגיבים באתרי אינטרנט להזדהות בשמם האמיתי ולקחת אחריות על הדברים שהם מעלים על הכתב. אם נשים לרגע בצד את השתייכותו ודיעותיו הפוליטיות, אין ספק שחבר הכנסת חסון עשה כאן צעד נועז ואמיץ מעין כמותו. לא היה שום ספק, מהרגע הראשון, שהתגובה האינסטינקטיבית של הבלוגרים, עורכי האתרים ושאר אושיות הרשת תהיה לקרוע את חסון לגזרים. איך הוא מעז, פוליטיקאי קטנוני ועלוב-נפש שכמותו, להתערב בחופש הביטוי המופלא והמדהים שהעניקה לנו רשת האינטרט?! איך הוא מעז לטבול את הכף המלוכלכת של הפוליטיקה המפלגתית בתוך דייסה שהיא לא שלו?

אבל לדעתי, ח"כ חסון עשה כאן שירות טוב לאזרחי המדינה- שירות אמיתי כחבר פרלמנט ונציג האזרחים. גם אם מרבית עורכי האתרים הגדולים בישראל יעדיפו להתעלם מכך, טוקבקים הם בעיה רצינית באינטרנט הישראלי. נכון להיום ישנם כמה עשרות- אולי מאות- תיקים תלויים ועומדים בבתי משפט שבהם אנשים שנעלבו או נפגעו מטוקבקים שכתבו עליהם, תובעים לדין בעלי אתרים ודורשים מהם לחשוף את זהותם של הטוקבקיסטים. אין ספק שמספר התביעות בעתיד רק יילך ויעלה. נכון להיום, אין שום חקיקה שמסדירה את עניין התגובות ברשת: אין שום הגדרה ברורה לרמת האחריות האישית שיש לכותב טוקבק על מה שכתב, או לבעל האתר שפרסם את הטוקבק. ההחלטה לגבי מהו טוקבק לגיטימי ומהו טוקבק מכפיש ופוגעני נתונה כיום בידיהם של אנשים שאנחנו ממש לא רוצים שיקבלו את ההחלטה הזו. מצד אחד מדובר בשופטים בני שישים ושבעים שלעיתים בקושי יודעים מי זה גוגל. מצד שני מדובר בבעלי אתרים שהאינטרסים שלהם הם כלכליים לחלוטין: לא אכפת להם מההשלכות של הטוקבקים על התרבות הישראלית ועל הערכים שלנו. ההפך הוא הנכון! ככל שהטוקבקטים חריפים ואגרסיביים יותר, הכתבה המדוברת תהיה פופלארית יותר ותכניס יותר כסף לאתר מצפייה בפרסומות. אף גורם פרלמנטרי או ממשלתי לא התנדב לטפל בתפוח האדמה הלוהט הזה, עד שחבר הכנסת חסון החליט לצעוק ש'המלך הוא עירום'. יש כאן בעיה. מישהו צריך לעשות משהו.

חסון הזמין ארבעה-עשר עורכי אתרי אינטרנט חשובים כמו Ynet, NRG ואחרים לדיון במשכן הכנסת. כצפוי, אף אחד מהארבעה-עשר לא טרח להגיע. חסון החליט לעשות שריר: הוא הפך את ההצעה שלו להצעת-חוק והעביר אותה למסלול של חקיקה. עד מהרה היא אושרה בקריאה טרומית בכנסת. קול זעקה נשמע ברחבי הבלוגספירה! איך הוא עושה לנו את זה? מה הוא חושב לעצמו? איך הוא בכלל חושב ליישם את הצעת החוק שלו? הרי ברור לכל שאי אפשר לאכוף באמצעים משטרתיים שום דבר על אף אחד באינטרנט: השרתים שמאחסנים את האתר יכולים להיות גם בהונדורס, לצורך העניין. אבל מקריאה בין השורות של השתלשלות העניינים, יש לי תחושה שלחה"כ חסון לא הייתה מעולם שום כוונה לחוקק חוק כזה. הוא בסך הכל רצה להפעיל לחץ על עורכי האתרים ולגרום להם להבין שהם חייבים לטפל בבעיה הזו- בעצמם.

והוא הצליח. לדיון הבא שהתקיים בכנסת כבר הגיעו כל העורכים והגורמים הרלוונטיים. התפתח דיון סוער וצעקני- איך אפשר שלא- ובסיומו הסכימו עורכי האתרים לפשרה הבאה: חבר הכנסת חסון יקפיא את החקיקה- שכאמור, כנראה שמעולם לא התכוון להשלים בלאו הכי- והם בתמורה יפעילו סינון עצמי על הטוקבקים שמופיעים באתריהם ויאפשרו לכל מי שמבקש להסיר טוקבק שמעליב או פוגע בו.

על פניו, נדמה שההסדר הזה משרת היטב את כל הצדדים: יש מישהו שמסנן טוקבקים ומנמיך את הטונים, והמשטרה נשארת מחוץ לעניין. בפועל, עם זאת, בעיית הטוקבקים עדיין לא נפתרה כלל. אחרי ככלות הכל, מי אמר שטוקבקים זה בהכרח דבר רע? מי אמר שסינון טוקבקים הוא בהכרח רצוי? לטוקבקים יכולות להיות גם השפעות חיוביות על החברה. הם יכולים להיות גורם שמאחד את העם לאחר אירועים קשים כמו נפילת חיילים, למשל. אפשר למצוא המון תמיכה ועידוד במסרים שמאות ואלפי מגיבים משאירים בכתבות החדשות.

זאת ועוד, בל נשכח שזכות הביטוי היא זכות בסיסית לכל אדם במדינה דמוקרטית. עו"ד יהונתן קלינגר, שמתמחה בתחום משפט וטכנולוגיה, הגדיר זאת יפה בבלוג שלו כשכתב ש-

"הצנזורה היא עונש המוות של הביטוי. מטרת הצנזורה היא לקבוע שישנם ביטויים אשר החברה אינה מסוגלת לשאת; מטרה זו דומה מאוד לעונש המוות- שקובע שישנם מעשים אשר נקיטתם תוביל לסופו של הסובייקט שנוקט בהם. בצנזורה, כמו בעונש המוות, נוטים להשתמש לעיתים נדירות ביותר."

סינון טוקבקים הוא צנזורה- והצנזור, עורך האתר במקרה הזה, הוא גורם אשר לא נבחר בבחירות דמוקרטיות ואינו מייצג כלל את דעתו של הציבור.

ומה לגבי העלבונות וההכפשות המכוערות בטוקבקים ובפורומים? ובכן, גם כאן- לא הכל שחור ולבן.

גשש בלש בפעולה

בחודש מאי, שנת 2005, כתבה אישה אנונימית באחד הפורומים באינטרנט על טראומה שחוותה שש שנים קודם לכן. היא הייתה בת 16 ונוצלה מינית על ידי גבר מבוגר ממנה.

"הייתי ילדה מאוד תמימה, והיום בדיעבד אני מבינה מה היה שם- וזה נורא. המשכתי עם הפגישות האלה, שפרקו חלק גדול מנשמתי, מתוך מחשבה מעוותת שאני אוהבת את האיש (שמבוגר ממני בשלושים ושתיים שנים)."

אחת הגולשות האחרות באותו הפורום, שקראה את הסיפור, נדהמה לגלות שמה ארע לכותבת האנונימית דומה באופן מדהים לניצול מיני שהיא חוותה בעצמה. גם היא העלתה את הסיפור שלה לאתר, ולפתע החלו לצוץ עוד נשים בעלות סיפור דומה. כולן קיימו קשרים עם אותו אדם, סלבריטאי מפורסם אשר שכנע אותן לקיים איתו יחסי מין תוך כדי הבטחות לקידום הקריירה שחלמו עליה. כתבת של העיתון 'ידיעות אחרונות', נעמה לנסקי, שמעה על הפרסומים בפורום, ופתחה בתחקיר מעמיק לגבי הסיפור. הממצאים פורסמו בכותרות גדולות בכל כלי התקשורת. חקירת המשטרה לא אחרה לבוא. על פי פסק הדין, השחקן חנן גולדבלט- גיבור ילדותנו (גשש בלש בפעולה) – כפה את עצמו בעורמה על נערות צעירות ותמימות.

מה היה קורה לו היה מופעל סינון על אותו הפורום, וגולדבלט היה ממשש את זכותו- על פי אותו הסדר בין ח"כ חסון ועורכי האתרים- ומבקש להסיר את ההודעה הראשונה שפרסמה אותה מתלוננת אנונימית? יכול להיות שהמתלוננת השניה לא הייתה נחשפת אליה כלל, כמו גם כל שאר הקורבנות, והפשע לא היה נחשף. אין פתרון קל לבעיה הזו. נכון להיום כל אתר רשאי לבחור לעצמו את הדרך המועדפת עליו להתמודד איתה: יש כאלה שלא מפעילים סינון כלל, אחרים מכריחים את המגיבים להזדהות, ואחרים מציגים רק מידע חלקי על המגיבים- כמו כתובת IP, למשל.

סירטונים ויראליים

סרטוני וידיאו ויראליים הם תופעת אינטרנט פופלארית מאין כמותה. סרטון קצרצר ומוצלח- מצחיק, מותח, מפתיע, כל מה שתרצו- מתפשט ברחבי הרשת בתוך שעות. חבר שולח קישור לחבר, מישהו מעלה את הסירטון לבלוג שלו, מישהו אחר כותב בפייסבוק, בטוויטר ו….וווםםם…כל העולם ואחותו ראו את הסירטון.

ההצלחה של סירטונים ויראליים היא כל כך פנומנלית, עד שהיא נחשבת היום לגביע הקדוש של הפרסום. כל קופירטייר מתחיל יודע שסרטון ויראלי, אפילו כזה שזוכה להצלחה בינונית בלבד, הוא יעיל פי כמה וכמה מכל מסע פרסום 'קונבנציונלי'. חברות פרסום משקיעות מיליוני דולרים על קמפיינים בטלוויזיה, ברדיו, בשלטי חוצות על בניינים שלמים ליד נתיבי איילון…ואז מגיע ילד בן 16, מתכסה בשמיכה, מפעיל את המצלמה וצועק- "תעזבו את בריטני במנוחה!" – והופ! הוא הבן אדם הכי מפורסם בעולם. לפחות לכמה ימים. אפס השקעה.

הפרסומאים מנסים נואשות לפצח את הנוסחא שהופכת קליפ וידיאו ל'ויראלי' אבל…זה לא הולך להם. אף אחד לא הצליח עד כה למצוא שיטה בדוקה ליצירת קליפ כזה. ישנם המון גורמים שמשפיעים על הצלחה של סרטון וידיאו, במיוחד אם מדובר בסרטון פרסומת. אם תדחוף את המוצר חזק מדי, אנשים לא יעבירו את הסרטון מאחד לשני. אם המסר יהיה סמוי מדי, ההצלחה של הסרטון תהיה חסרת תועלת. נכון להיום, שיווק ויראלי הוא יותר אמנות מאשר מדע. אז איפה בדיוק הבעיה כאן, אתם ודאי שואלים את עצמכם. יש בעיה, והנה סיפור שימחיש זאת.

בקנדה, בעיירה הקטנה 'טרואה-ריויאר', ישנו סטודנט למשפטים בשם גיסלין ראזה. גיסלין הוא צעיר בשנות העשרים לחייו, והוא ללא ספק אדם רציני ומכובד. הוא לומד באוניברסיטת מונטריאול היוקרתית ובזמנו הפנוי הוא מכהן כנשיא האגודה לשימור מורשתה של 'טרואה-ריויאר'. הוא יוזם פעילויות הנצחה שונות ונלחם כנגד פגיעה באתרים היסטוריים יקרי ערך. הוא שאמרנו, אדם רציני. אבל לפני כשמונה שנים גיזלין עשה טעות קטנה ומטופשת. טעות של נער מתבגר. לא, הוא לא גנב את האוטו של אבא, לא ריסס גרפיטי ולא הזיק לאף אחד. הוא רק נכנס לאולפן הוידיאו בבית הספר התיכון שלו, הפעיל את אחת המצלמות, הרים מקל גולף שהיה מונח בקרבת מקום- והחל משחק מול המצלמה. ליתר דיוק, גיזלין החל לחקות את דארת'-מאול, דמות מתוך הסרט הראשון בסדרת 'מלחמת הכוכבים'. מקל הגולף שבידיו הפך, לכמה רגעים, ל-Light Saber אימתני. גיזלין השתולל מול המצלמה בחופשיות נטולת עכבות, כולל חיקוי האפקטים הרלוונטים. אחרי הכל, הוא היה לבד בחדר- הוא, וחיילי האימפריה הדימיוניים שנגדם נלחם.

אבל גיזלין, כפי שהסתבר לו, לא היה *באמת* לבד. כמה חודשים מאוחר יותר מצאו כמה תלמידים את הקלטת בתוך המצלמה, וגילו את הסרטון שגיזלין הקליט- ושכח למחוק. אחד מהם העביר את הסרטון למחשב, ותלמיד אחר העלה את הסרטון לבלוג. גיזלין גילה לחרדתו שמבלי להתכוון הוא יצר את מה שנראה כסרטון הויראלי המושלם. נער מתבגר, שמנמן למדי, עושה מעצמו צחוק מול המצלמה ומחקה קטע מתוך אחת מסדרות הסרטים המפורסמות והמוכרות ביותר. נדמה שכל האלמנטים ההכרחיים להצלחה ויראלית חברו זה לזה בצירוף מקרים קוסמי ואומלל במיוחד. הסרטון הקצר של גיזלין ראזה הוא היום הסרטון הנצפה ביותר ברשת האינטרנט מאז ומעולם, עם למעלה ממיליארד צפיות מצטברות לאורך כמעט שמונה שנים. אנשים יצירתיים לקחו את הסרטון המקורי שלו ו'הלבישו' עליו עשרות פארודיות: גיזלין ראזה נגד הג'די, נגד קיל ביל, נגד סרומן משר הטבעות, ואפילו נגד ארבע מאות סוכנים במטריקס. לא משנה מה יעשה גיזלין בחייו וכמה אתרים היסטוריים יציל מכלייה- הוא לנצח יהיה ה- Star Wars Kid. מאז ועד היום, כל העולם צוחק על חשבונו של גיזלין ראזה. כל קומיקאי הוא פרשן. כל בדרן מרושע עושה עליו קופה. גיזלין הפך להיות מטרה, ומיליארד בני אדם זורקים עליו חצים.

כפי שניתן לשער, ל'הצלחה' הזו הייתה השפעה הרסנית על גיזלין. אף אחד לא יכול לספוג כזו כמות של השפלה. הוא עזב את בית הספר, שקע בדיכאון עמוק ובסופו של דבר אושפז במחלקה הפסיכיאטרית לילדים. אפשר לשער שנדרשו לו שנים כדי לשקם את עצמו ולהתמודד עם המכה האיומה שנחתה עליו. הסבל שעובר על גיזלין לא נעלם מעיניהם של רבים ברחבי הרשת: היו אנשים שהזדהו איתו והבינו את מה עובר עליו. שני בלוגרים ניהלו מסע תרומות וגייסו כמה אלפי דולרים כדי לקנות לו אייפוד חדש. מאה וחמישים אלף איש חתמו על עצומה שקראה לג'ורג' לוקאס, האיש שמאחורי הסדרה 'מלחמת הכוכבים', להעניק לגיזלין תפקיד קטן באחד מסרטי הסידרה. לוקאס לא נענה לבקשה הזו בסופו של דבר. הנחמה היחידה בסיפור הזה, אם אפשר לקרוא לזה 'נחמה', היא שמשפחתו של גיזלין תבעה את התלמידים שהעלו לרשת את הסרטון על סכום של רבע מיליון דולר. העניין נסגר מחוץ לכתלי בית המשפט, בסופו של דבר, וגיזלין גבה מחיר לא-ידוע, אבל יש לקוות- גבוה למדי, מאלו שהשפילו אותו ברבים.

שאלת הפרטיות ברשת היא נושא רחב ידיים שדורש פרק משל עצמו. המקרה של גיזלין הוא דוגמא לקלות שבה אדם יכול לא רק לאבד את פרטיותו באינטרנט- אלא גם להקלע לקטסטרופה אמיתית, כזו שיכולה להשפיע על כל חייו. לפני מאה שנה גיזלין אולי יכל היה לעזוב את העיר או את המדינה ולהתחיל מחדש במקום אחר- אבל לא עוד. היום אין לו לאן לברוח, פרט אולי להרים הכי נידחים בקווקז או מאה שערים בירושלים.

הנה דוגמא נוספת לקטסטרופה כזו, מסוג שונה במעט, שיכולה ללמד אותנו לקח חשוב נוסף לגבי האופן שבו מתנהלים הדברים ברשת.

Impossible is Nothing

בשנת 2006 החליט סטודנט באוניברסיטת ייל שבארצות הברית בשם אלכסיי ואינר לנסות ולהתקבל לחברת UBS. UBS היא חברה בינלאומית העוסקת במתן שירותים פיננסיים- ללא ספק, משרה נכספת ביותר לכל מי שמעוניין להתקדם בשוק העבודה התחרותי של וול-סטריט. אלכסיי שלח ל-UBS  קורות חיים, קטע כתיבה קצר של כמה עמודים (אצלנו זה לא כל כך מקובל, אבל בארצות הברית כן), תמונה- ועוד משהו. כן, ניחשתם: סרטון וידיאו. ולא סתם סרטון. אלכסיי האמין, ואולי בצדק, שמצויינות אתלטית מעידה על מצויינות גם בשאר תחומי החיים. לשיטתו, אותן התכונות שהופכות אדם לאתלט טוב- משמעת עצמית, תחרותיות, הרעב להצלחה- חשובות גם בעולם העסקים.

הסרטון הקצר, כשבע דקות, נפתח בשוט מבויים של אלכסיי יושב על כורסאת ראיונות. המראיין, שאת פניו אנחנו איננו יכולים לראות, שואל אותו שאלה בודדת: 'מה הופך אותך לכל כך מוצלח?'. מדהים כמה נזק יכולה לגרום שאלה אחת. קשה להבין איך אלכסיי לא הבין שהשאלה הזו, שהיא בברור חלק מתסריט שהוא בעצמו כתב, הורסת בבת אחת את כל האמינות של מה שיבוא אחר כך. עוד לא חלפו שלושים שניות מתחילת הסרטון, ואלכסיי מיצב את עצמו בעיני הצופים כאדם נפוח מחשיבות עצמית ויהיר בצורה יוצאת מן הכלל. מכאן, הדברים רק הולכים ומתדרדרים. אלכסיי פוצח בנאום יומרני שבו הוא מסביר, ממרומי גיל העשרים שלו, את הדרך הנכונה אל ההצלחה. בין משפט פומפוזי אחד לקלישאה ניהולית אחרת, אלכסיי נראה כשהוא דוחק משקולות כבדות, מגיש סרב קטלני בטניס ורוקד ריקודים סלוניים. לסיום, הוא נעמד מול מגדל של לבנים, משחרר את הקלישאה הבאה.. שובר את הלבנים במכת קרטה…ומקנח במשפט המחץ: Impossible Is Nothing.

'Impossible Is Nothing' הוא גם השם שניתן לסרטון הזה לאחר שדלף לרשת, קרוב לודאי כמה שעות בלבד אחרי שהאנשים שצפו בו ב-UBS התעוררו אחרי שהתעלפו מרוב צחוק. ההמשך צפוי מראש, פחות או יותר. הסרטון של אלכסיי זכה לכמה מאות מיליוני צפיות, אינספור קטילות ובדיחות על חשבונו של הסטודנט השאפתן, והשפלות לרוב. אלכסיי לקח חופשה מהלימודים וירד למחתרת.

אבל כאן התרחשה נקודת מפנה מפתיעה בסיפור. בניסיון להציל משהו מתוך הכבוד העצמי שלו, אלכסיי שלח מכתבים מאיימים לאתרים שאליהם הועלה הסרטון או שקישרו אליו, כמו יו-טיוב למשל, ובהם הוא דרש להסיר את הסרטון או שינקוט בצעדים משפטיים כנגד האתר. אלכסיי אולי לא ידע זאת, אבל זה היה אולי הצעד הגרוע ביותר שיכל לעשות: הוא הביא על עצמו את  'אפקט סטרייסנד'.

'אפקט סטרייסנד' הוא שם שניתן לתופעה מוכרת מאוד ברשת האינטרנט. בשנת 2003 הועלתה לאתר כלשהו תמונה אווירית של האחוזה של הזמרת ברברה סטרייסנד ליד חוף הים של קליפורניה. סביר להניח שכמה אלפי סקרנים נכנסו לאתר, העיפו מבט בתמונה- והמשיכו הלאה לדברים מעניינים יותר. בסופו של דבר, מדובר בסך הכל בבית גדול. אבל משום מה, הזמרת לא אהבה את העובדה שצילום של ביתה מופיע באינטרנט. היא שלחה את עורכי הדין שלה לאיים על בעל האתר שאם לא יסיר את תמונת הבית- הם יתבעו אותו על סכום של 50 מיליון דולר. בעל האתר מחה בתוקף וטען שהתמונה המדוברת היא חלק מפרוייקט גדול של צילום כל קו החוף בקליפורניה כדי לעקוב אחרי תהליכי שחיקת החופים לאורך זמן. לטענתו, הוא צילם עוד שניים עשר אלף בתים, והוא לא מסכים לתת לביתה של סטרייסנד יחס מועדף.

העיתונות שמעה על המקרה הזה והתנפלה עליו. הסיפור פורסם בכל כלי התקשורת, כולל פרשנויות, דיווחים מהשטח, עיתונאים בפתח ביתה של סטרייסנד וכל מה שכרוך בזה. והתוצאה? התמונה המשעממת, שמקודם צפו בה רק כמה מעריצים שרופים, זכתה עכשיו למאות אלפי צפיות בתוך שבועות ספורים. *בדיוק* מה שברברה סטריינד ביקשה למנוע. זהו 'אפקט סטרייסנד', וזה גם מה שארע לאלכסיי.

הידיעות על מכתבי האיום עוררו סקרנות אצל אנשים רבים ונתנו דחיפה רצינית לפופלאריות של הסרטון המודלף. עוד יותר גרוע, מבחינתו של אלכסיי, אחד מהאתרים שאליו שלח אלכסיי את מכתב האיום החליט 'לעשות קופה' על חשבונו. העורכים פרסמו הודעה שבה הם מצפצפים בגלוי על האיום שלו וכדי להראות שהם בכלל לא מפחדים, הם גם פירסמו תחקיר ארוך ומקיף על אלכסיי…ומה שהם גילו שם…לא נעים.

מסתבר שהסטודנט המצטיין מייל הוא גם, על פי התחקיר, שקרן לא קטן. הוא טען שהקים עמותת צדקה- אבל אף עמותה כזו לא הייתה קיימת בפועל. הוא סיפר שייסד קרן השקעות- אבל גם היא לא הופיעה באף מסמך רשמי והאתר שלה הועתק אחד לאחד מאתר של חברת השקעות אחרת. אלכסיי טען שכתב ספר על השואה- אבל כל תוכנו של הספר, כך מסתבר, הועתק ממקורות אחרים, מילה במילה. חבריו ללימודים של אלכסיי חשפו בפני הכתבים את הסיפורים שניסה למכור להם. על פי ויקיפדיה, אלכסיי טען שעבד עבור ה-CIA, יש לו קשרים עם המאפיה הרוסית, הוא לימד את ג'רי סיינפלד משחק, הוא מוסמך לטפל בפסולת גרעינית מסוכנת ואפילו ניצח בטניס את פיט סאמפראס. פעמיים. עם המוניטין החדש שלו, אפשר להניח שעתידו של אלכסיי בוול-סטריט הוא קצת פחות ממזהיר.

(הערה: אלכסיי ויינר הלך לעולמו ב-2013, כשנתיים לאחר יציאת פרק זה לאור. ר.ל.)

תרבות החינם

הבעיה האחרונה שנדון בה היא בעיית ה'חינם'. כפי שודאי ידוע לכם, כמעט הכל באינטרנט הוא בחינם. אפשר לקרוא חדשות בחינם, לראות סרטים בחינם, להשתמש בדואר אלקטרוני בחינם וכן, גם להקשיב לפודקאסטים, בחינם. אז איפה כאן הבעיה? חינם זה טוב, לא? לא תמיד.

חברות מסחריות חייבות להרוויח כסף, זהו הרי כל העקרון של שוק קפיטליסטי. אם חברה עשירה ורבת משאבים כמו גוגל יכולה להרשות לעצמה לחלק תיבות דואר אלקטרוני בחינם, אף אחד כמעט לא יהיה מעוניין לקנות שירות כזה בכסף מלא. החינמיות חונקת את התחרותיות: חברות סטארט-אפ קטנות ועניות לא יכולות לצבור לקוחות ולהתפתח, אפילו אם הטכנולוגיות שהן מציעות טובות יותר או מוצלחות יותר מאילו שגוגל מחלקת בחינם. בסופו של דבר גוגל, יאהו, מיקרוסופט ואחרות משתלטות על השוק והורגות אותו לחלוטין. בשוק חינמי כזה, 'המנצח זוכה בכל'. תקוותן היחידה של החברות הקטנות היא שאחת מהמפלצות הגדולות יותר תתאהב בהן, תקנה אותן ותבלע אותן לתוכה.

יש אנשים שמאמינים ש'חינם' היא לא סתם מילה, אלא גם מודל כלכלי רב עוצמה. כריס אנדרסון הוא העורך של המגזין היוקרתי 'ווירד' (Wired). הוא ידוע כאדם חכם שניחן בהבנה אינטימית ומעמיקה של האופן שבו רשת האינטרנט משפיעה על חיינו. בספרו האחרון, 'חינם! מדוע אפס דולר הוא העתיד של העסקים', אנדרסון מנתח את הסיבות שהובילו לפריחה של התוכן החינמי ברשת.

מכירה של מוצרים יקרים במחיר זול יותר משוויים האמיתי היא לא תופעה חדשה. חברת ג'ילט עושה זאת בהצלחה רבה כבר מאה שנים, פחות או יותר: היא מוכרת את הידיות של סכיני הגילוח בגרושים, כדי לגרום לנו לקנות את סכיני הגילוח המתכלים במחיר יקר. מקרים כאלה, של 'סבסוד' מוצר אחד על ידי ייקור מוצר אחר הם מקובלים למדי: כשחברת מיקרוסופט, למשל, יצאה לשוק עם קונסולת ה-XBOX שלה, היא הפסידה כסף על כל יחידה שנמכרה. במיקרוסופט ידעו שמקור ההכנסה האמיתי שלהם לא נמצא בחומרה של הקונסולה, כי אם בתוכנה- במשחקים. כל מי שרצה לפתח משחק ל-XBOX היה חייב לשלם למיקרוסופט עבור הרישיון, והחברה גם לקחה אחוזים שמנים ממכירות המשחקים עצמם.

באינטרנט, טוען כריס אנדרסון, תופעת הסבסוד מתפשטת ומתרחבת בצורה דרמטית מכיוון שהעלות של העברת מידע ברשת היא נמוכה מאוד- ובכל שנה אף הולכת וקטנה עוד יותר. המחיר של רוחב הפס להעברת מידע הוא כל כך נמוך, עד שמבחינה מעשית זה כמעט לא עולה כסף לתת שירות לעוד לקוח אחד. גוגל יכולה לעשות המון כסף מפרסומות, מכיוון שההפסד הכספי שנגרם לה כתוצאה מפתיחה של עוד חשבון Gmail חינמי הוא זניח לחלוטין. העובדה שהעברת מידע ברשת היא כה זולה פותחת את השער למגוון של מודלים חדשים עבור חברות מסחריות. יש כאלה, כמו גוגל ופייסבוק, שמסבסדות שירותים תמורת צפיה בפרסומות. אחרות מספקות שירות חלקי בחינם לכל הגולשים, ושירות 'פרמיום' איכותי יותר ללקוחות שמשלמים- זאת אומרת, האחוז הבודד של הלקוחות המשלמים מממנים, למעשה, את מתן השירות לכל מי שאינו משלם. באתרים אחרים, כמו Digg ויו-טיוב למשל, הגולשים הם אלו שעושים את העבודה בפועל: הם יוצרים ומעלים את התוכן.

אנדרסון טוען, בפשטות, שזו המציאות ואין טעם להלחם בה. כל השירותים ברשת הולכים ונעים, כאילו תחת השפעת איזה 'כוח משיכה כלכלי', אל מודל עסקי חינמי. תעשיות ותיקות ומבוססות שלמזלן הרע עומדות בדרכו של הקטר הכבד הזה, פשוט יידרסו וייעלמו, כמו שהעיתונים המודפסים מפנים את מקומם לאתרי חדשות ואנציקלופדיות מפנות את מקומן לוויקיפדיה.

כצפוי, לא מעט אנשים אינם מסכימים עם דיעותיו של אנדרסון. הטענות שהם מעלים הן כבדות משקל ואי אפשר לזלזל בהן.

הבסיס לכל תחזיותיו של כריס אנדרסון הוא הרעיון שעלות העברה המידע היא זניחה. זה נכון אולי עבור אתרים קטנים או בינוניים, אבל כלל לא נכון עבור אתרים גדולים ופופלאריים. יו-טיוב של גוגל, למשל, משלמת יותר משלוש מאות מיליון דולר בשנה על רוחב הפס שלה. למעשה, גוגל מפסידה מיליארדי דולרים על יו-טיוב החינמית.

גם הטענה שניתן לממן שירותים לקהל גדול על ידי פרסומות כלל אינה מוכחת. מפרסמים גדולים ואיכותיים, כאלה שמוציאים סכומי כסף רציניים על פרסומות, בדרך כלל מעוניינים שהפרסומות שלהם יוצגו לצד תכנים איכותיים ומקצועיים. הם לא מוכנים שהמוצר היוקרתי שלהם יזוהה עם תוכן חובבני ונחות. במילים אחרות, נייק מוכנה לשלם הרבה כסף לשחקן כדורסל- אבל רק אם הוא טוב, כמו מייקל ג'ורדן. רולקס וסיטיזן משקיעות הרבה כסף באליפות ארצות הברית הפתוחה בטניס, אבל רק כי שם נמצאים רוג'ה פרדר ורפאל נאדל. יו-טיוב גילתה, בדרך הקשה, שהיא חייבת לשלם לערוצי הטלוויזיה המסחריים כדי לקבל מהם תכנים טובים, כדי למשוך מפרסמים.

אבל הביקורת הקשה והנוקבת ביותר כנגד דיעותיו של אנדרסון היא שהוא מבלבל בין 'כוח כלכלי שאי אפשר להתנגד לו'- לבין האינטרסים הכלכליים של חברות גדולות. הרי בסופו של דבר, רק לחברות הענקיות והעשירות יש אינטרס לתת לנו תוכן בחינם: רק להן יש את העוצמה והכיסים העמוקים שנדרשים כדי לעשות מהחינם הזה כסף. למשל, לחברת אמזון יש ספר אלקטרוני בשם 'קינדל', והיא משווקת עבורו ספרים ועיתונים בפורמט דיגיטלי. אמזון לוחצת על העיתונים והוצאות הספרים להוריד את מחירי התוכן שהן גובות, כדי לגרום לאנשים לקנות עוד ועוד תכנים. הלקוחות נהנים, אבל מי שסופג את הנזק היא לא אמזון- אלא הוצאות הספרים והעיתונים. אמזון ממשיכה להרוויח אחוזים נאים מהמכירות שעוברות דרכה, אבל להוצאות הספרים אין מקור הכנסה אחר: הן עושות ספרים, וזהו. במילים אחרות, החברה היחידה שמרוויחה מכל עניין ה'כמעט חינם', היא אמזון הענקית- על גבן של החברות החלשות יותר.

אבל יכול להיות שיש אור בקצה המנהרה. חברת אפל, למשל, מצליחה למכור בכסף טוב תכנים שאחרים חשבו שאי אפשר לעשות מהם כסף- כמו מוזיקה. המפתח להצלחה שלה הוא במחשבה, בהשקעה בעיצוב והבנה של מה לקוחות אוהבים ומוכנים לשלם עבורו. זאת ועוד, אנשים כן מוכנים לשלם כסף תמורת תוכן איכותי יותר: פעם, כל הטלוויזיה שלנו הייתה חינמית לגמרי, אבל כמעט כולנו משלמים להוט ויס תמורת יותר ערוצים, יותר סדרות טובות וכולי. יכול להיות שגם ל'חינם' של האינטרנט יש מגבלות משלו.

בסופו של דבר, עם כל הבעיות והדילמות שהוא מציב בפנינו, האינטרנט הוא טכנולוגיה מדהימה שללא ספק תשנה את מהלך ההיסטוריה- ואני מאמין, באופן אישי, שהשינוי הזה יהיה בסופו של דבר, לטובה. אני לא יכול להסביר בכל מאת האחוזים מדוע אני חושב כך. אולי זה פשוט בגלל שאני מאוהב בטכנולוגיה הזו מעל לראש: הייתי מוכן לוותר על כל מכשיר חשמלי בבית- כולל המקרר ומכונת הכביסה- אבל רק לא על המחשב והמודם.