לפני כחודש קיימנו את מפגש המאזינים השנתי של עושים היסטוריה, במוזיאון ישראל שבירושלים. בפרק הקודם שמעתם את ההקלטה של ההרצאה שלי – תחת הכותרת 'מי באמת בנה את הפירמידות?' – וכעת נשמע שתי הקלטות נוספות, עדיין סביב התמה של מצרים העתיקה. הראשונה שנשמע היא דוק' ליאורה רביד שתדון איתי בשאלה האם יציאת מצרים התרחשה באמת – והשניה היא גלית בנט-דהן, אוצרת תערוכת המומיה במוזיאון, שתספר על סריקת ה-CT שנערכה ל'אלכס' המומיה והממצאים המפתיעים שנתגלו בה.
הפרק בחסות תוכנית "מבטים" של הפקולטה לחינוך למדע וטכנולוגיה בטכניון, המציעה לבוגרי הטכניון מסלול יוקרתי לתואר בהוראת המדעים, המתמטיקה וההנדסה.
תוכנית "מבטים" של הפקולטה מציעה לבוגרי הטכניון מכל הפקולטות שני מסלולי לימודים בהוראת המדעים, המתמטיקה וההנדסה: מבטים I תכנית המזכה בתעודת הוראה לבתי ספר על יסודיים ומהווה חוג לאחר תואר, ומבטים II הינה תכנית הכוללת תואר שני ותעודת הוראה. שני המסלולים כוללים, שימו לב, מלגת שכר לימוד מלאה! אתם מוזמנים להצטרף למאות הבוגרים שכבר סיימו את תוכנית מבטים: להתנסות במחקר, לצבור ניסיון בפרויקטים חינוכיים והכי חשוב – לעשות שינוי אמיתי ומהותי בחייהם של אינספור צעירים וצעירות מוכשרים, הדור הבא של המדענים והמהנדסים של ישראל.
הפרק בחסות "תרמיל ומקל" המציעה טיולים, ימי גיבוש ואירועים בשטח הנתפרים במיוחד לצרכים שלכם.
אם מסתכלים על זה מנקודת מבטו של אורח שהגיע מחו"ל, בין אם מדובר במנהל בכיר, משקיע פוטנציאלי או אפילו עובד מן המניין – טיול בארץ ישראל הוא בדרך כלל חוויה רגשית חזקה מאד. תרמיל ומקל תתפור עבורכם את הטיול המרשים, המושקע והמהנה ביותר עבור האורח שלכם, בין אם מדובר בביקור זריז בעיר העתיקה או סיור מקיף מדן ועד אילת. צרו קשר עם אלעד ונעמי, שישמחו לשבת אתכם על כוס קפה ולתכנן עבורכם את האירוע המושלם, או בקרו ב- http://www.tvmisrael.co.il
הפרק בחסות Twiggle, המפתחת כלי חיפוש מתקדמים בתחום ה- e-commerece ומגייסת מהנדסי תוכנה, אלגוריתמאים ומהנדסי מכירות
שמה לעצמה כמטרה לחולל מהפכה בתחום החיפוש ב- e-commerece, לא פחות. כדי לפתור את בעיות הקשות והמורכבות ביותר שבחזית הטכנולוגיה Twiggle זקוקה לאנשים מצוינים. אם אתם מהנדסי תוכנה בכירים, מפתחי אלגוריתמים בכירים או מהנדסי מכירות – Twiggle רוצה להכיר אתכם. בקרו ב-twiggle.com והגישו את קורות החיים שלכם.
הפירמידות הן הישג הנדסי כביר, ועוד יותר כשמבינים שהוקמו בעידן שקדם אפילו לכלי הברזל. תאוריות רבות ניסו להסביר מי היו בוני הפירמידות – מחייזרים, דרך בני אטלנטיס ועד רבבות עבדים שעמלו תחת שוט הפרעונים. תגלית מפתיעה של הארכיאולוג מרק להנר (Lenher) בראשית שנות התשעים הופכת את תאוריות אלה על ראשן – ומביאה עימה תובנות מפתיעות ומרעישות.
אחד המוצגים בתערוכת "פרעה בכנען" המוצגת במוזאון ישראל הוא פסל קטן של ספינקס, יצור מיתולוגי המתואר כשילוב של אריה עם ראש אדם. הוא אינו מוצג מרשים במיוחד, למען האמת. הפסל הושחת ונהרס על ידי אלמונים אי שם בערפלי ההיסטוריה, ובקושי אפשר להבחין שמדובר בספינקס. אבל דווקא הספינקס הקטן והשבור הזה, הוא הפרט הזכור לי ביותר מהתערוכה כולה. מדוע?
ארכאולוגים מעריכים כי הפסל נוצר בתקופת שלטונו של פרעה אמנמחת השלישי, בערך בשנת 1800 לפני הספירה. הוא נתגלה בתל-חצור שבארץ ישראל, אך מסיבות שונות הקשורות בתארוך היסטורי שלא נכנס אליהן כרגע, סביר להניח שהפסל לא הובא לחצור מיד לאחר שיוצר, אלא רק כשלוש מאות שנים מאוחר יותר, סביב 1500 לפני הספירה. חוקרים מעריכים כי שליט מצרים העניק אותו במתנה לשליט חצור, כנראה כתשורה דיפלומטית, כיוון שהפסל היה כבר אז כבן שלוש מאות שנה: דהיינו, עתיקה ארכאולוגית שאפשרה לשליט המצרי "להשוויץ" בתרבותו העתיקה והמפוארת, בדומה לנשיא ישראל שיעניק לנשיא ארה"ב מזוזה בת שלוש מאות שנה.
סיפורו של הספינקס זכור לי במיוחד מכיוון שהוא גרם לי להבין עד כמה באמת עתיקה ומפוארת הייתה התרבות המצרית הקדומה – עתיקה מספיק כדי שמלך מצרי קדום (מבחינתנו) יוכל להעניק מתנות ארכיאולוגיות מפוארות למלך אחר. רובנו, לדעתי, לא ממש תופסים עד כמה באמת עתיקה ומפוארת הייתה התרבות המצרית הקדומה. למשל, הפירמידה הגדולה ביותר בגיזה, הפירמידה של פרעה ח'ופו, נבנתה בסביבות 2500 לפני הספירה. לשם השוואה, קלאופטרה מלכה על מצרים בערך באמצע המאה הראשונה לפני הספירה – או במילים אחרות, על ציר הזמן אנחנו קרובים יותר לקלאופטרה – מאשר קלאופטרה קרובה לבוני הפירמידות! כשהתיישבו השבטים העבריים בארץ ישראל, בסביבות המאה השלוש עשרה לפנה"ס, כבר עמדו הפירמידות על תילן במשך כאלף ומאתיים שנים. התרבות המצרית העתיקה, על גלגוליה השונים, התקיימה לאורך כמעט שלושת אלפים שנה. האם אנחנו יכולים לדמיין לעצמו את מדינת ישראל, או כל מדינה מודרנית, שורדת במשך שלושת אלפים שנה?…
מי בנה את הפירמידות?
הפירמידות הן יצירות אדריכליות מרשימות ועוצרות נשימה בהיקפן. הפירמידה של ח'ופו לבדה, עשויה מכשני מיליון וחצי אבנים שמשקלן הממוצע כשני טון וחצי – וחלקן שקלו עד לתשעה טון. הפירמידה מתנשאת לגובה של מאה ארבעים וששה מטרים – מעט נמוך יותר מהמגדל המרובע של עזריאלי בתל אביב – והייתה המבנה הגדול ביותר בעולם במשך אלפי שנים, עד סוף המאה התשע עשרה. מדובר לא רק באתגר של כריית האבנים הכבדות הללו, סיתותן והרמתן לגובה רב, אלא באתגר כפול ומכופל של העברת כמות גדולה כל כך של אבנים במהירות הדרושה כדי שעבודת הבנייה תתקדם בקצב סביר. יש לזכור שחלק מהאבנים ששימשו לבניית הפירמידות אמנם נכרו ממחצבות בקרבת מקום, אך חלקן הובאו ממחצבות במרחק של שמונה מאות קילומטרים ויותר. כל זאת, זכרו, בתקופה כה עתיקה, שלעומתה הקמת הקולוסיאום ברומא הייתה ממש "לא מזמן."
אין פלא, אם כן, שהחל מרגע שהפילוסופים היוונים ביקרו במצרים, והרומאים אחריהם, הם שאלו את עצמם מי היו אותם בנאים מסתוריים שהקימו את המבנים המדהימים הללו. תשובות לא היו להם, וגם מורי הדרך שליוו אותם לא זכרו דבר אודות אבות אבותיהם העתיקים. הדורות הבאים המשיכו לשאול את עצמם אותן השאלות ולמצוא תשובות שנראו להם ראויות. למשל, תאולוג נוצרי במאה הששית לספירה העלה את ההשערה לפיה הפירמידות נבנו על ידי יוסף המקראי, כממגורות לאחסון תבואה במהלך שבע השנים הטובות. מלומד אחר שיער שנוח הוא זה שבנה את הפירמידות (או לפחות אחת מהן) כדי לחמוק מהמבול. אם נדמה לכם שהאמונות הללו נזנחו במרוצת השנים, אתם טועים: בן קרסון, מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארה"ב (והפסיד לדונלד טראמפ מאוחר יותר), הצהיר בריש גלי שלדעתו הפירמידות היו מחסני תבואה – על אף שידוע כיום שהפירמידות אינן חלולות.
במרוצת המאה העשרים הופיעו הסברים שונים בעניין זהות בוני הפירמידות – למשל, שהפירמידות נבנו על ידי חייזרים שביקרו בכדור הארץ, או שנבנו על ידי תרבות אנושית מתקדמת שמשום מה נכחדה ואיננו מכירים אותה היום. המשותף לרבים מהסברים האלה הוא ההנחה שאין סיכוי שהמצרים הקדמונים, בעידן שלפני המצאת כלי הברזל, היו מתוחכמים מספיק כדי להקים את המבנים העצומים האלה.
אדגר קייסי – "הנביא הישן"
אחד התומכים בהנחה זו היה אדגר קייסי (Cayce), מיסטיקן אמריקני שנולד ב-1877, וניחן ביכולת לתקשר עם עולמות נסתרים. כחלק מעבודתו, היה קייסי נכנס למעין טרנס ותוך כדי שינה עונה על שאלות בתחומים שונים ומשונים – עובדה שהקנתה לו את הכינוי 'הנביא הישן.' קייסי זכה להצלחה אדירה, ובין לקוחותיו המפורסמים נמנו הנשיא וודרו וילסון והממציא תומאס אדיסון.
האם אכן גילה הנביא הישן את סודות היקום? אין לדעת. מה שברור יותר הוא שקייסי גילה דרכים יצירתיות לעשות כסף. הוא הקים ארגון בשם 'המכון למחקר ולהארה', שמטרתו המוצהרת הייתה לחקור נושאים כגון פירוש חלומות, גלגול נשמות וכדומה. כיוון שבמדינות מסוימות בארצות הברית נאסר לקבל תשלום עבור קריאת עתידות, 'המכון למחקר ולהארה' סייע לקייסי לחמוק מהמגבלות הללו. הלקוחות של קייסי נתבקשו להירשם כחברים במכון המחקר שלו – תמורת דמי חבר, כמובן – וכך קיבל קייסי משכורת מהארגון ולא ישירות מהלקוחות.
בין יתר הנושאים המיסטיים שבהם עסק קייסי, נשאלה השאלה אודות בוני הפירמידות. הרוחות שכביכול תקשרו עמו מהעולם שמעבר, סיפרו לו שמי שבנה את הפירמידות היו, למעשה, בני אטלנטיס. אטלנטיס הייתה תרבות מפוארת ומתקדמת שהתקיימה על אי במרכז האוקיינוס האטלנטי, ובניה ניחנו בטֶלֶקִינֶזֵיס: היכולת להזיז עצמים בכוח המחשבה. באמצעות יכולת זו, הרימו בני אטלנטיס באוויר את האבנים הכבדות וערמו אותן זו על זו לפירמידות הענקיות.
'המכון למחקר ולהארה' המשיך לעשות חיל גם לאחר מותו של אדגר קייסי ב- 1945, ומרכזים הוקמו בכל רחבי העולם – כולל בישראל, אגב.
מרק להנר
בשלהי שנות השבעים פסע לתוך אחד המרכזים הללו בארצות הברית, בחור צעיר בשם מרק להנר (Lenher). להנר נרשם לאוניברסיטה והשתתף במספר קורסים בפילוסופיה ובדתות – אך במהלך השנה נקלע למשבר זהות ועבד את הלימודים. הוא יצא לטיול ארוך ברחבי העולם כדי לנסות ולמצוא את ייעודו בחיים. אביו היה חסיד מושבע של אדגר קייסי וכך, בתום אותה השנה מצא את עצמו להנר הצעיר במכון למחקר ולהארה.
מתקשרת של המכון קראה את עתידו, והמסר שבידה היה מלהיב! בגלגול הקודם שלו, הסבירה המתקשרת ללהנר, הוא היה מבני אטלנטיס שסייעו למצרים לבנות את הפירמידות. לא 'סתם' סייע: להנר היה זה שבמו ידיו החביא את 'ספר הרשומות' – ספר מיתולוגי שעל פי האגדה מכיל את ההיסטוריה המלאה של אטלנטיס – מתחת לפירמידה הגדולה בגיזה. המתקשרת הסבירה לו שעליו לטוס למצרים, להשתלם בארכיאולוגיה, ולחשוף את הספר שקבר בגלגול הקודם. ואם יש דבר חיובי אחד שניתן לומר על 'המכון למחקר ולהארה', הוא שהוא עקבי. המכון של קייסי מימן למרק להנר שנת שהייה במצרים – וכך מצא את עצמו להנר מתלווה למספר משלחות ארכיאולוגיות כעוזר כללי.
גיזה – עיר המתים
כאן המקום לתאר, בקווים כלליים, את הנקרופוליס – 'עיר המתים', ביוונית – של גיזה, הרמה רחבת הידיים שבה נמצאות הפירמידות. המצרים הקדמונים האמינו באל השמש, וראו בשקיעת השמש במערב כסמל למוות: זו הסיבה שכל הקברים המפוארים במצרים נבנו מערבית לנילוס. גיזה היא מישור מורם ובולט ממערב לנילוס, וזו הסיבה לכך שפרעה ח'ופו החליט, בערך באמצע האלף השלישי לפני הספירה, להקים שם את הפירמידה הגדולה והמפוארת שנושאת את שמו עד היום. אחריו בנה פרעה חאפרו פירמידה שנייה, מעט קטנה יותר – ופרעה מנכאורע הקים פירמידה שלישית, קטנה עוד יותר. מסביב לשלושת הפירמידות גם הוקמו המון בניינים מפוארים וקטנים יותר: מקדשים, פירמידות קטנות, ופסל הספינקס המפורסם.
הנקרופוליס של גיזה, על שלל המבנים והמונומנטים האדירים שלה, היא אחד האתרים הארכיאולוגים העשירים והמרשימים ביותר בעולם – ומרק להנר מצא את עצמו מתאהב במקום. עם או בלי קשר לגלגול הקודם שלו כאיש אטלנטיס, הוא הבין שמצא את ייעודו בחיים: לחקור ולהבין את עברן של הפירמידות. הוא נרשם ללימודי ארכיאולוגיה באוניברסיטה האמריקנית בקהיר, שם נחשף למכלול העדויות הארכיאולוגיות המוכרות בעניין חידת בוני הפירמידות, המלמדות כי המצרים פיתחו את האדריכלות המתוחכמת שלהם לאורך מאות שנים, בתהליך הדרגתי שכלל ניסוי – וגם לא מעט טעיה.
ניסיונות כושלים בבניית פירמידות
מבני הקבורה המוקדמים של השליטים המצרים היו בניינים שטוחים בשם מסטבה (Mastaba), שתחתם נחפרו פירים עמוקים שהכילו את הקברים עצמם.
הפירמידה הראשונה הוקמה סביב שנת 2600 לפני הספירה על ידי המלך ג'וסר (Djsor), ובסופו של דבר הייתה לא יותר מאשר הרחבה של רעיון המסטבה: הפירמידה של ג'וסר הייתה סדרה של מסטבות הולכות וקטנות שנבנו זו על גבי זו, כך שנתקבלה צורה של פירמידה עשוית מדרגות. אבל אלו היו מדרגות 'גסות' וגדולות ולא המדרגות הקטנות (יחסית) שאנחנו מכירים מהפירמידות הגדולות בגיזה.
הניסיונות הראשונים לבנות פירמידות מדורגות כשלו באופן מחפיר. היו פירמידות שהתמוטטו תוך כדי שנבנו בגלל שהשיפוע של הקירות לא היה נכון, או שהקרקע שעליה נבנתה הפירמידה הייתה חולית ולא יציבה מספיק. לעתים קרסו הפירמידות תחת משקלן שלהן והתמוטטו פנימה. יורשו של ג'וסר, סנפרו, הקים פירמידה 'מלאה' – אבל תוך כדי הבנייה שינו הבנאים את זווית השיפוע, כך שהתוצאה הסופית הייתה פירמידה "עקומה". מאות שנים לאחר מכן, כשנבנו הפירמידות הענקיות בגיזה, הצטבר ידע הנדסי רב שאפשר לבנאים ליצור מבנים יציבים ועמידים.
לימודיו של להנר הביאו אותו לזנוח את הקשקושים המיסטיים לגבי תרבויות קדומות ומפוארות שבנו את הפירמידות בכוח המחשבה. מה שגילה אודות התרבות המצרית העתיקה, שכנע אותו שהמהנדסים המצרים היו מתוחכמים מספיק כדי להקים את הפירמידות בכוחות עצמם בכלים שהיו לרשותם, מבלי להזדקק לכוחות על-טבעיים או לתרבויות עתיקות ומסתוריות.
כשסיים את חוג לימודיו באוניברסיטה, הצטרף להנר למשלחות ארכיאולוגיות בגיזה, והפנה את עיקר תשומת לבו לספינקס, הפסל הענק והמרשים המוצב בחזית רמת גיזה, מזרחית לפירמידות הגדולות. עם הזמן, גילה להנר שהוא ניחן בכישרון טבעי למיפוי ולשרטוט טכני, ויזם פרויקט גדול למיפוי מפורט של כל רמת גיזה. עם עמיתיו הארכיאולוגים, הוא מיפה את הגאולוגיה של השטח הגדול עד לרמת המילימטר וזיהה כל מבנה מלאכותי ונקיק טבעי.
הניחוש של להנר
השאלה שהעסיקה את מרבית הארכיאולוגים באותה התקופה הייתה השאלה כיצד נבנו הפירמידות. באלו טכניקות וכלים השתמשו הבנאים הגדולים כדי להקים את מבני הענק? זו הייתה שאלה מסקרנת מאוד, כיוון שלמרות שהמצרים השאירו אחריהם אינספור הירוגליפים שבהם תיארו כמעט כל הבט מחיי היום-יום שלהם – הם לא השאירו אחריהם תיאור של אופן בניית הפירמידות. המסתורין הזה העסיק את החוקרים אז, וממשיך להעסיק רבים מהם גם היום.
אבל להנר שאל שאלה אחרת. במקום 'איך נבנו הפירמידות' – הוא רצה לדעת 'מי בנה את הפירמידות,' במובן של מי היו הבנאים והפועלים שהקימו אותן.
ההיסטוריון היווני הקדום הרודוטוס ביקר בפירמידות, וכתב שמאה אלף עבדים עסקו בפרוייט הבנייה הגדול בגיזה. חוקרים מודרניים העריכו כי מדובר היה בכעשרים עד כארבעים אלף איש בלבד, אך כך או כך מדובר במספר אדיר של פועלים שהיו צריכים לישון, לשתות ולאכול, להתקלח, להתפנות, וכיו"ב. מתחם המגורים של אותם אלפי עובדים, אם אכן היה קיים, היה קרוב לוודאי גדול יותר מרובם המוחלט של היישובים באלף השלישי לפני הספירה. במילים אחרות, אי שם באזור גיזה מסתתרת לה עיר פועלים אבודה שאם הייתה קיימת, הרי שהייתה אחת הערים הגדולות בעולם העתיק כולו. עיר אבודה, שאין מי שתר אחריה מזה אלפי שנים.
להנר בחן את המפות המפורטות של רמת גיזה שיצר, וחיפש בהן רמזים למיקום העיר. הוא בחן את מיקומם היחסי של המונומנטים השונים, ואת מיקום המחצבות שמהן הובאו האבנים הגדולות והדרכים שלאורכן אפשר היה להוביל את הסלעים הענקיים למקומם. הכרותו האינטימית את השטח הביאה אותו להאמין שאם הייתה קיימת עיר פועלים שכזו – המקום ההגיוני להקים אותה היה באזור הדרום-מזרחי של רמת גיזה, לא רחוק מהנילוס.
קיר העורב
ואכן, דרומית-מזרחית למישור שעליו ניצבות הפירמידות קיימת חומה גדולה, קבורה למחצה מתחת לחולות. שמה של החומה הוא 'קיר העורב,' והיא הייתה מוכרת לארכיאולוגים מזה מאות שנים. מדובר במבנה מרשים בכל קנה מידה: אורכה של החומה כמאתיים מטרים, גובהה כעשרה מטרים ורוחבה אף הוא כעשרה מטרים. במרכז הקיר יש שער ענק, בגובה שבעה מטרים – והאבן שמעטרת אותו מלמעלה שוקלת כשלוש מאות טון! לשם השוואה, גובהן של חומות העיר העתיקה בירושלים הוא בערך עשרה מטרים – והחומות שאנו רואים כיום הוקמו ארבעת אלפים שנים לאחר שנבנה 'קיר העורב'! אילו ניצב בכל מקום אחר בעולם, היה 'קיר העורב' נחשב לפנינה ארכיאולוגית חשובה מאין כמותה. לרוע מזלה של החומה המרשימה הזו, היא נמצאת למרגלות הפירמידות האדירות – ולעומתן, החומה הפשוטה, הלא מקושטת והלא מסותתת, נראית חסרת חשיבות. זו הסיבה שרוב החוקרים, פחות או יותר, התעלמו ממנה.
מרק להנר שאל את עצמו מה היה תפקידה של החומה הגדולה הזו. הרי מדובר, נזכור, על האלף השלישי לפני הספירה: איש אינו טורח להקים חומה גבוהה ורחבה כל כך – אולי מהגדולות שאי פעם נראו בעולם העתיק – ללא סיבה טובה. למישהו במצרים העתיקה היה חשוב מאוד להפריד את המקדשים והמונומנטים המרשימים של גיזה ממשהו שניצב בצדו האחר של 'קיר העורב.'
בשנת 1988, הוביל להנר משלחת ראשונה לחפירות ארכאולוגיות דרומית ל'קיר העורב.' בתוך זמן קצר חשפו החוקרים בית עשוי מלבנים של בוץ, שתוארך לתקופה שבה נבנו הפירמידות. העובדה שהבית היה עשוי מלבנים של בוץ יבש מעורבב בקש הייתה בעלת חשיבות רבה שכן במצרים העתיקה, מבני מגורים, אפילו ארמונותיהם של הפרעונים נבנו מלבנים ורק מבני קבורה ומקדשים נבנו מאבן, כיוון שהייתה נדירה וקשה יותר להשגה. העובדה שהבית שגילו להנר וצוותו היה עשוי בוץ לימדה אותם שהוא לא היה חלק מקומפלקס הקבורה של רמת גיזה, כי אם מבנה מגורים.
טלפון בהול
למרות הגילוי המסקרן שרימז על אפשרות קיומו של יישוב גדול באותו האזור, החליט להנר לחזור לארצות הברית. הוא ידע שהעובדה שיש לו תואר ראשון בלבד תגביל את התפתחותו המקצועית, ועל כן נרשם ללימודי דוקטורט. פרויקט המיפוי שערך בגיזה והתגלית שלמרגלות 'קיר העורב' יצרו לו מוניטין של חוקר מעולה, והאוניברסיטה שבה למד קיבלה אותו כמרצה מן המניין מיד בתום לימודיו. אך באחד הימים קיבל להנר שיחת טלפון גורלית.
הנקרופוליס של גיזה צמוד לעיר המודרנית גיזה, עיר צפופה ושוקקת חיים. מחלקת התשתיות של גיזה ערכה עבודות לשיפור תשתית הביוב באחת השכונות הקרובות לנקרופוליס, לא הרחק מ'קיר העורב.' כף של דחפור חפרה באדמה – ופגעה בקיר לבנים עתיק. ערימות של שברי חרס נשפכו מהחור הפעור.
להנר עודכן על התקרית והבין שאין לו ברירה. אם הערכותיו לגבי העיר האבודה של גיזה נכונות, אזי חלק ממנה קבור בצמוד או אפילו מתחת לעיר גיזה המודרנית. כל יום שעבר הגביר את הסיכון שממצאים ארכיאולוגים שאין להם תחליף יושמדו: היה זה מירוץ נגד השעון, וללהנר לא היה זמן לקדם את הקריירה האקדמית שלו. הוא עזב את האוניברסיטה, וחזר למצרים.
מאפייה עתיקה
להנר הוביל משלחת חדשה וחפר בנקודה שבה גילתה כף הדחפור את הקירות העתיקים. המבנה שחשף שם היה מאפיה. החוקרים זיהו בקלות את המכלים שבהם לשו האופים המצרים את הבצק שלהם, כיוון שהסופרים המצרים הקפידו לתעד על קירות הקברים סצנות רבות מחיי היום-יום במצרים העתיקה – ובין היתר תיארו תהליך אפיית לחם:
"ידענו שאלו כלים לאפייה כיוון שבציורים בקברים מראים את האופים משתמשים בהם כדי לאפות לחם בצורה אופיינית מאד, ועורמים את הכלים בערימות […] ואתה יודע, זה הדבר היפה בקברים מצריים, זה כמעט כמו הקטלוג של סירס. הם מראים את כל השלבים של אפיית לחם עם הכלים האלה: איך מחממים את כלי החרס, שופכים פנימה את העיסה, מוסיפים את השמרים ואז מרוקנים את הכלים."
מיכלים ללישת בצק נתגלו בכפרים עתיקים בכל רחבי מצרים, וכמעט לכל משפחה הייתה מיני-מאפייה קטנה משלה. אבל המכלים שגילה להנר היו גדולים באופן משמעותי ביחס למכלים הביתיים המוכרים, עובדה שלימדה את החוקרים שכמות הלחם שנאפתה בהם לא נועדה כדי להאכיל משפחה או שתיים – אלא כמות אנשים גדולה יותר. במילים אחרות, נעשה ניסיון ראשוני של המצרים לקחת את תהליך אפייה המוכר להם עבור משפחות – ולהחיל אותו בקנה מידה כמעט-תעשייתי.
החפירות נמשכו במרץ, ולהנר ואנשיו חשפו מבנים נוספים: כפר גדול של מבנים עשויים לבני בוץ. חלק מאותם מבנים חשפו מאפיינים ברורים של מפעלים מקומיים לייצור מזון. למשל, אולם שהכיל כמויות אדירות של עצמות דגים, ומבנים שבהם נתגלו עדויות לשחיטת מספר רב מאוד של עזים ובקר. הם מעידים על כך שבוני הפירמידות, אם אכן הם אלו שהתגוררו בעיר האבודה, נהנו ממזון איכותי ובכמות גדולה באופן משמעותי מהתזונה שלה זכה איכר מצרי ממוצע באותה התקופה. אמנם הלחם המצרי היה עשוי מזן שונה של חיטה מזה שאנחנו מכירים היום, והיה קשה הרבה יותר וטעים הרבה פחות מהלחם המודרני – אבל הפועלים זכו לקצבה יומית נאה של עשר כיכרות לחם וכוס בירה, ומדי פעם גם בשר טרי, מותרות ששאר האזרחים לא נהנו מהם בתכיפות שכזו.
עבדים או פועלים בשכר?
ממצאים אלה מרתקים כיוון שהם אינם מסתדרים עם המתואר במסורת היהודית-נוצרית. באיורים בהגדות של פסח ובספרי הילדים מוצאים תמיד אותה הסצנה: בני ישראל עובדים בפרך, נאנקים כשהם מושכים אבן ענקית – ומעליהם עומד חייל מצרי אכזר ומאיים בהצלפות שוט. ההיסטוריונים יודעים כבר מזמן שבני ישראל לא בנו את הפירמידות: הפירמידות הוקמו אלף שנים ויותר לפני שקמה היהדות. אך התפיסה השלטת, כבר מתקופתו של הרודוטוס היווני, הייתה שאת הפירמידות בנו עבדים – בעיקר כיוון שקשה לדמיין פרויקט בנייה כה רחב הקף ללא עבודה בכפייה. אך התמונה המנטלית הזו אינה מסתדרת עם הממצאים הארכיאולוגים. קשה לדמיין את העבדים המסכנים מסיימים יום עבודה מפרך, גבם שותת דם מהצלפות השוט, חוזרים לעיר הפועלים – ואז מתיישבים למעין 'ארוחת שחיתות' של בשר טרי, בירה טובה ושפע לחם.
התפיסה הזו מתערערת עוד יותר כשלוקחים בחשבון את הממצאים שנחשפו מבחינת כשש מאות שלדים שנתגלו בבית קברות צמוד לעיר האבודה. בחלק מהשלדים נמצאו סימנים ברורים של טיפול רפואי מסור בעקבות פציעות כגון עצמות שבורות וכו'. במקרה אחד, פועל שרגלו נקטעה המשיך לחיות עוד כארבע עשרה שנה לאחר פציעתו. שוב, הטיפול הרפואי המסור אינו מתיישב עם רעיון העבדים שמתעמרים בהם באכזריות. ולבסוף, בדיקות דנ"א של שלדים מבית הקרבות העלו שרובם ככולם היו ילידי מצרים, מאזורים שונים לאורך הנילוס – ושחלק גדול מהם התגוררו בעיר עם נשותיהם וילדיהם, וגידלו בה משפחות. אלה לא היו חיילים ממדינות זרות שנשבו בשדה הקרב, למשל. ובטח לא מסה של עבדים שהובאו מרחוק.
אין ספק בעובדה שהיו עבדים במצרים העתיקה, אם כי בימי הממלכה הישנה – התקופה שבה נבנו הפירמידות – העבדות הייתה נפוצה פחות מאשר בתקופות מאוחרות יותר. עם זאת, הממצאים הארכיאולוגים מעלים את הרושם שרובם המכריע של בוני הפירמידות לא היו עבדים, אלא פועלים שקיבלו שכר ותנאים נוחים עבור עבודתם. עדות עקיפה נוספת להשערה זו היא כתובות גרפיטי עתיקות שנתגלו באתרים שונים בגיזה – ביסודות מבנים או בחדרים פנימיים, מקומות שמבקרים אינם אמורים להיחשף אליהם. מהגרפיטי שהשאירו לנו הפועלים שהיו מחולקים לצוותי עבודה, הם מכנים את עצמם בשמות כגון "החברים של חופו", או "השיכורים של מנכאורא" – דהיינו, שמות שמבוססים על שמות הפרעונים. זה מזכיר את הנוהג בצה"ל לכנות צוותים על שם המ"מ – "צוות יוני", "צוות חיים" וכו'. כתובות הגרפיטי נותנות תחושה שצוותי העבודה היו קבוצות מגובשות שאפילו ניהלו מעין "תחרות ידידותית" מול צוותי עבודה אחרים, מי בונה את צד המבנה שלו מהר יותר וכן הלאה.
עיר הפועלים האבודה
גם המבנה הכללי של העיר האבודה, כפי שנחשף בחפירותיו של מרק להנר, תומך בהשערה לפיה בוני הפירמידות לא היו עבדים כי עובדים בשכר.
העיר מחולקת לשלושה 'שכונות' או מתחמי מגורים. במתחם המזרחי התגוררו בעלי המקצוע שעבדו על הפירמידות בכל ימות השנה – סתתים שהכינו את האבנים, נגרים ומסגרים שבנו את הכלים, טוויי החבלים וכו'. בעלי מקצוע אלה התגוררו בעיר האבודה עם משפחותיהם בבתים נוחים, ועם הזמן גדלה השכונה באופן אורגני ואקראי כיוון שכל משפחה חדשה הקימה את ביתה היכן שמצאה שטח מתאים.
המתחם המרכזי היה שונה באופיו מהבנייה האקראית למחצה של השכונה המזרחית: הוא תוכנן מראש ונבנה בבת אחת, כמעין קומפלקס מגורים תעשייתי. הוא הכיל שלושה אולמות גדולים ובהם שורות ארוכות של מזרנים עשויים מקנה סוף שעליהם ישנו פועלים ארעיים שבאו לעבוד לאורך חודשים ספורים בלבד.
המתחם המערבי ביותר היה 'שכונת העילית' של העיר האבודה, ובו התגוררו הפקידים הבכירים: הסופרים שכתבו את הפקודות והצווים, ומנהלי העבודה שהיו אחראים על הבנייה ובמותם הונצחו תאריהם על קבריהם: למשל, "המפקח על בניית הקברים" ו-"האחראי על אנשי המקצוע."
התמונה המתקבלת מהממצאים בעיר האבודה היא זו של פרוייקט בניה אזרחי גדול ומושקע, המנוהל בקפידה ובסדר יחסי. בכל בוקר קמו הבנאים לעבודתם והיו יוצאים מעיר הפועלים שלהם, עוברים דרך השער הגדול ב'קיר העורב' – ומגיעים אל המתחם הקדוש של הנקרופוליס בגיזה. בכניסות העיר וביציאותיה היו עמדות בידוק שבהן חיילים ופקידים השגיחו על הסדר ופיקחו על הסחורות היוצאות והנכנסות כדי למנוע גניבות או בזבוז מיותר. הפועלים הארעיים והלא מיומנים חולקו לקבוצות ועבדו תחת פיקוח אנשי המקצוע שהכינו עבורם, מראש ובקפידה, את כלי העבודה ואת האבנים המסותתות. רשת ענפה של פקידים ומנהלים דאגו שהפועלים ידעו מה עליהם לעשות, יזכו למזון טוב – לפחות בסטנדרטים של אותה התקופה – ויקבלו טיפול רפואי במידת הצורך.
חייו הקשים של הפועל המצרי
אין זה אומר שחיי בונה פירמידות – או חייו של כל פועל פשוט במצרים העתיקה – היו חיים קלים ונוחים: ההפך הוא הנכון. אחד המסמכים המרתקים – והמשעשעים, לטעמי – ששרדו מימי מצרים העתיקה הוא זה המכונה 'הסאטירה של המקצועות'. זהו ספר לימוד שסופרים מתלמדים העתיקן לשם אימון, והוא מכיל מה שנראה כמונולוג של אב המנסה לשכנע את בנו כמה טוב להיות סופר.
לאחר מכן האב מתאר לבנו את בעלי המקצוע האחרים – וכמה הם סובלים ביחס לסופרים. בתרגום חופשי שלי מאנגלית –
"מסיק הכבשנים, אצבעותיו מלוכלכות והוא מסריח כמו גופה. עיניו נפוחות בגלל העשן. הוא אינו יכול להפטר מהלכלוך… מניח הלבנים, כליותיו כואבות. הוא מבלה את היום בחוץ ערום פרט לחגורת חבל וחוט בישבנו… צורף הנחושת: אצבעותיו כמו טפרים של קרוקודיל, והוא מסריח יותר מהפרשותיהם של הדגים…"
אגב – מצבו של האורג, קובע האב, גרוע אפילו יותר מזה של אישה!….
גם אם 'הסאטירה של המקצועות' היא אכן סאטירה מוגזמת, ברור שחייו של הפועל הפשוט במצרים העתיקה לא היו קלים כלל וכלל. מניתוח השלדים בבית הקברות שלצד העיר האבודה עולה שתוחלת חייו הממוצעת של בונה פירמידות הייתה 35-38 שנים בלבד.
מדוע הסכימו הפועלים להקים את הפירמידות?
מכאן עולה השאלה המסקרנת ביותר, לטעמי. אם העבודה על הפירמידות הייתה עבודה קשה ומפרכת, ואם בוני הפירמידות לא היו עבדים – מדוע בחרו לקחת חלק בפרויקט הכביר הזה? האם עשו זאת רק כדי לקבל את הבשר, הבירה והלחם – או אולי היו להם גם שיקולים אחרים?
התשובה מורכבת, ככל הנראה, מכמה וכמה רבדים. הראשון הוא הממד החומרי הבסיסי: התמורה שקיבלו הפועלים על העבודה בדמות מזון, מקום לינה וכדומה. ממד נוסף הוא השיטה הכמו-פיאודלית שהייתה נהוגה במצרים באותה התקופה, שלפיה כל אזרח היה חייב לעבוד עבור פרעה – כמעין סוג של מס. לא הייתה זו עבדות במובן המקובל של המילה בימינו, אלא סוג של סדר חברתי שבו לכל מעמד הייתה חובה מסוימת כלפי השליט – ואפילו הפקידים הבכירים ביותר היו חייבים גם הם לתרום את חלקם. ייתכן ובוני הפירמידות עשו זאת כדי למלא את חובתם.
הממד השלישי הוא ההשפעה שהייתה למיזם הקמת הפירמידות על החברה המצרית הקדומה. נזכור שבחברה קדומה זו, לשבטיות ולמשפחתיות הייתה חשיבות גדולה בהרבה מכפי שיש להן היום. החברה "המודרנית" מקדישה אינדיווידואליזם – אבל המצרים חיו בקהילות אינטימיות והדוקות, כפרים קטנים שבהם לפעילות משותפת היה תפקיד חשוב באתוס הקהילתי ובתרבות המקומית. אנתרופולוגים נוהגים להשוות את הפעילות המשותפת הזו למנהג של 'הקמת אסם תבואה' באנגליה ובארצות הברית במאות ה-17 וה-18. אסם תבואה הוא מבנה חיוני לכל חקלאי, אךקשה להקמה. במקומות רבים היה נהוג שכל הקהילה התגייסה כדי לעזור לחקלאי להקים את האסם שלו – מתוך הבנה שבשלב כלשהו, כולם יזדקקו לעזרה שכזו. מנהג זה עדיין קיים בקהילות מסורתיות מסוימות, למשל בקרב האמיש בארה"ב.
ייתכן מאוד ופרויקט הקמת הפירמידות נתפס בקרב המצרים כסוג של מיזם לאומי משותף שהצריך השתתפות כל האזרחים שהיו מסוגלים לתרום את חלקם. הסברה היא שבסוף הקיץ, בתקופה שבה הנילוס עלה על גדותיו, ומי הנהר הציפו את השדות כך שאי אפשר היה לעבוד בהם – צעירים רבים עזבו את כפרם הקטן והפליגו במורד הנילוס אל "העיר הגדולה," כדי לקחת חלק בפרויקט האדיר שעליו ודאי שמעו שמועות רבות. מרק להנר מתאר במילותיו מה לדעתו עבר במוחו של צעיר כפרי שכזה, שהגיע לגיזה בפעם הראשונה בחייו.
"אם הגעת ממרחק, ודאי הגעת באמצעות סירה. האם אתה יכול לדמיין את עצמך מפליג במורד הנילוס, ואתה חולף על פני הפירמידה הגדולה של מיידום [פירמידה קדומה] והפירמידות בדאשור. אלוהים אדירים, מעולם לא ראית דברים שכאלה. אנחנו מדברים על חברה שלא היו בה מצלמות, לא ראית תמונות. והנה המבנים האדירים ועוצרי הנשימה האלה מזדקרים אל השמיים, אבן הגיר הלבנה והמלוטשת בוהקת באור השמש. ואז הם מפליגים לגיזה, וחולפים על פני הפינה של קיר העורב, מתקרבים אל המזח – והנה הם רואים את הפירמידה של חופו, העצם הגדול ביותר בכדור הארץ…"
הצעירים הצטרפו לעבודה בפירמידות, עבדו בחבורות שמן הסתם כל חבריהן הגיעו מאותו הכפר או מאותו האזור, ופיתחו תחרות בריאה עם חבורות באזורים אחרים. ואז הפועלים הארעיים שבאו לעבוד לתקופה קצרה חוזרים לכפריהם, אבל הם אינם אותם הצעירים שעזבו אותו. הם ראו עולם. הם חוו את מצרים הגדולה והמפוארת, פגשו מצרים מכל רחבי המדינה. הם רכשו כישורים חדשים שינחילו לילדיהם ולשכניהם – ולא פחות חשוב, הם רכשו תחושה חזקה של שייכות למדינה, לארגון-על המאחד אותם מעבר לרמת הכפר או לאזור הגאוגרפי המצומצם שבו חיו ויחיו כל חייהם.
סופה של עיר הפועלים
בשלב כלשהו, איננו בטוחים מתי, נזנחה עיר הפועלים ונהרסה. המבנים שוטחו, כנראה במתכוון, וחול המדבר מיהר לקבור תחתיו את השרידים הנמוכים. גם גיזה עצמה חדלה מלהיות מקום הקבורה המועדף על הפרעונים: ניסיון מצטבר של מאות שנים בהתמודדות עם שודדי קברים לימד את המצרים שכדאי לבנות את המקדשים המפוארים במקומות מרוחקים יותר, כגון עמק המלכים של תבאי – לוקסור של ימינו – שנמצאת דרומית הרבה יותר מגיזה. בסיכומו של דבר גם הקברים האלה נחפרו ונשדדו, כמובן.
מרק להנר נחשב כיום לאחד האגיפטולוגים הבכירים בעולם, אם לא החשוב מביניהם. כיום הוא מוביל מכון מחקר גדול ומחלק את זמנו בין מצרים לארה"ב. גילוי העיר האבודה של גיזה הוא ממצא שגורם למצרים לגאווה רבה כיוון שבמידה מסוימת הוא הופך את הקמת הפירמידות מפרויקט מגלומני של שליטים חסרי מעצורים שהעבידו בפרך עשרות אלפי עבדים – למעין מיזם לאומי אותנטי שהוקם בכוח תחושת האחדות של אבותיהם ובאמצעות מערכת ארגונית יעילה ומסודרת להדהים, בעידן שבו בירוקרטיה שכזו הייתה חדשנות יוצאת דופן. אפשר בהחלט להבין את מקור גאוותם של המצרים.
הפירמידות שבנו את מצרים
לסיכום, במשך שנים רבות הביטו בני האדם על הפירמידות הענקיות של גיזה ושאלו את עצמם – מי בנה את המבנים האדירים הללו? חלקם הניחו שאינספור עבדים מתו על מזבח הקמת הפירמידות, ואחרים גייסו לעזרתם חייזרים ותרבויות מתקדמות אחרות. כמעט ולא היה איש שהאמין שהמצרים עצמם היו מסוגלים להקים את הפירמידות ובכוחות עצמם. גילוי העיר האבודה בגיזה מרמז על כך שכבר לפני יותר מארבעת אלפים שנה היו למצרים יכולות ארגון וכישורים מקצועיים מרשימים בכל קנה מידה, והמדינה כולה – מהכפרים הנידחים במעלה הנילוס, ועד תושבי הדלתא בצפון – התגייסה כדי לעשות את הבלתי ייאמן. אם השערות החוקרים נכונות, אזי לבניית הפירמידות הייתה כנראה השפעה מאחדת ומגבשת על האומה המצרית, השפעה שאפשרה לאומה האדירה הזו לשגשג ולהפוך לאימפריה בת שלושת אלפי שנים. במילים אחרות – המצרים הם שבנו את הפירמידות, אבל לא פחות חשוב, הפירמידות הן שבנו את מצרים.
ועבורנו, תוצר החברה המודרנית, הפירמידות יכולות לסמל יותר מאשר הצטיינות הנדסית או טכנולוגית גרידא. אם נסיט את מבטנו מהמונומנטים המרשימים הללו לכיוון דרום-מזרח, נביט מעבר לחומה העבה של 'קיר העורב' אל השרידים הנמוכים והלא מרשימים של עיר הפועלים – נוכל לראות בהן גם סמל לעצמתן של האחדות והקהילתיות בחברה האנושית. הפירמידות הן הוכחה שכשאנו עובדים יחד, כגוף אחד, לעבר מטרה משותפת – השמיים הם הגבול.
בשנים האחרונות הפכה 'למידה עמוקה' ל-Buzzword בעולם הטכנולוגיה, וכל חברה שניה מתאמצת לשלב את רשתות הנוירונים המלאכותיים במוצריה. אך האם למידה עמוקה היא פריצת דרך מהותית, או רק התלהבות אופנתית וקצרת מועד? בפרק זה נשמע על התגלית שאפשרה את הזינוק המטאורי בתחום הבינה המלאכותית, ועל האתגרים שמולם ניצבת טכנולוגיה מרתקת זו.
האזנה נעימה,
רן
למידה עמוקה (Deep Learning) – המחשב והמוח, חלק 2
בתחום חקר הבינה המלאכותית יש דפוס קבוע שחוזר על עצמו פעם אחר פעם אחר פעם מזה עשרות שנים: טכנולוגיה או טכניקה חדשה מופיעה – ומיד כולם מתחילים לדבר על כך שהנה, אוטוטו, יופיעו מחשבים בעלי בינה מלאכותית, ושלכל אחד מאתנו יהיה בבית רובוט שידיח את הכלים וילמד את הילדים חשבון. מספר שנים לאחר מכן, כשרובוטים בעלי בינה מלאכותית מאחרים לבוא וכולם מבינים שההבטחות הגרנדיוזיות היו לא יותר מאשר 'הייפ' בלתי מציאותי – משתררת אכזבה כללית ותחושה שבעצם, מחשבים בעלי בינה מלאכותית רחוקים מאד ממימוש, אם בכלל נצליח להמציא אותם אי פעם.
אם נסתכל סביבנו היום, נזהה סימנים להייפ דומה. צירוף המלים 'למידה עמוקה' (Deep Learning) מופיע בכל מקום, וכל סטארט-אפ שני מתפאר בכך שגם המוצר שלו משתמש בלמידה עמוקה. חיפוש שטחי ב- Google News מעלה כותרות כגון – "למידה עמוקה תציל חיי תינוקות", "למידה עמוקה תסייע לעיוורים ולחירשים" ו-"רשת למידה עמוקה של גוגל המציאה שיטת הצפנה חדשה" – ואלו תוצאות מהשבוע האחרון בלבד.
קשה להפריד בין הייפ למציאות בעולם הבינה המלאכותית. לדוגמה, כשניצח 'כחול עמוק' את גארי קספרוב, אלוף העולם בשח-מט, בשנת 1997 – התמלאו כותרות העיתונים בתחזיות אודות עלייתן לגדולה של תכנות בעלות בינה מלאכותית. אך שום דבר מהתחזית לא התמשש. אמנם תכנות השח-מט השתפרו בצורה ניכרת, אבל ניצחונו של 'כחול עמוק' לא חולל מהפכה דרמטית בעולם הבינה המלאכותית, ולא קידם אותנו אל עבר לחזון מחשבים חכמים ורובוטים שמדיחים כלים – אלא אם אתם מחשיבים אותי כסוג של רובוט מתוחכם מאוד.
קפיצה מהירה אל ההווה. GO הוא משחק יפני עתיק ופופולרי אשר נחשב למשחק מורכב וקשה יותר אפילו משח-מט. לראייה, מחשבים מסוגלים לנצח את בני האדם המוכשרים ביותר בשח-מט כבר מאז 1997 – אבל עד לפני פחות משנה, אף תוכנת מחשב אחת לא הצליחה לשחק שחקן Go מקצועני. מומחי הבינה המלאכותית שיערו שידרשו עוד עשר שנים לפחות עד שמחשב יוכל להשתוות לאדם ב-Go.
אך ה"למידה העמוקה" שינתה את מצב העניינים הזה במהירות. ב-2014 פיתחה גוגל תוכנה בשם AlphaGo, המבוססת על הטכנולוגיה החדשנית הזו, ועוד באותה השנה ניצחה AlphaGo את כל חמש מאות תכנות ה- Go האחרות שהיו זמינות בשוק באותה העת. ב-2015 ניצחה התכנה את אלוף אירופה ב-Go בתוצאה חמש-אפס, והטורניר ב-2016 הפגיש אותה עם לי סידול (Sedol) הדרום-קוראני, הנחשב לאחד מארבעת שחקני ה- Go הטובים בתבל. AlphaGo הביסה אותו בתוצאה ארבע-אחת. דהיינו, בתוך כשנה הביאה טכנולוגיית הלמידה העמוקה את המחשב מנחיתות ברורה מול שחקני Go אנושיים – למצב שבו ברור למדי שדומיננטיות מוחלטת של המחשב בענף הזה היא עניין של חודשים או שנים ספורות.
האם נצחונה של AlphaGo מסמל מהפכה אמתית ומשמעותית בתחום הבינה המלאכותית, או שמא נגלה בעוד מספר שנים ששוב נפלנו לאותה מלכודת ההייפ, ובעצם מדובר בהצלחה נקודתית בלבד?
ספקנות כלפי למידה עמוקה
את החלק הקודם סיימנו בתיאור ההתאוששות שחלה בחקר רשתות הנוירונים המלאכותיים בשנות השמונים, לאחר תקופה ארוכה שבה רשתות נוירונים מלאכותיות היו 'מוקצות' ורבים לא רצו לעסוק בהן. המפתח להתאוששות היה גילוי טכניקה בשם Backpropagation, שאפשרה בפעם הראשונה "לאמן" או "ללמד" רשתות נוירונים מרובות-שכבות לבצע משימות מורכבות יחסית. רשתות מרובות-שכבות, או 'רשתות עמוקות', הן רשתות נוירונים שבהן קבוצות של נוירונים מחוברות זו לזו כמו שכבות של עוגה: כל קבוצה מקבלת מידע מהשכבה שמעליה, מעבדת אותו ומעבירה אותו לשכבה הבאה בתור. החוקרים גילו מזמן שכדי לבצע משימות מורכבות כגון זיהוי פרצופים וכו' יש צורך במספר גדול מאד של נוירונים שמאורגנים במספר רב של שכבות. "אימון" רשת נוירונים מלאכותיים הוא הזנת מחשב במספר גדול מאוד של דוגמות, כדי לאפשר לו לגלות בכוחות עצמו מהם הכללים שעליו ליישם לשם ביצוע מוצלח של משימה. המקבילה האנושית ליכולת זו היא לימוד רכיבה על אופניים: ילדים שלומדים לרכוב על אופניים מגלים בכוחות עצמם כיצד ניתן לשמור על שיווי משקל תוך כדי דיווש.
בחלק הקודם גם שמענו על התגלית המרתקת של דיוויד רומלהארט וג'יימס מק'לילנד, אשר הדגימו כיצד מסוגלת רשת נוירונים מלאכותיים לחקות שגיאות מוכרות המתרחשות במוח האנושי – כמו שגיאות המתרחשות במהלך לימוד שפה אצל ילדים. הדמיון בין תפקודם של הנוירונים המלאכותיים למוח האדם, הצית מחדש את הסקרנות בקרב חוקרים רבים.
אבל למרות ההתעניינות המחודשת, חוקרים רבים היו עדיין ספקנים לגבי הפוטנציאל המעשי של רשתות נוירונים מלאכותיות. ראשית, אפיקי מחקר אחרים בתחום הבינה המלאכותית – במיוחד 'מערכות מומחה' ומערכות המבוססות על ניתוח סטטיסטי של מידע לשם קבלת ההחלטות – הפגינו לכל אורך שנות השבעים והשמונים ביצועים טובים יותר מאלו של רשתות הנוירונים המלאכותיים. שנית, שרשתות הנוירונים המלאכותיים נוצרו בהשראת מבנה המוח, אך בסיכומו של דבר קיימים לא מעט הבדלים בינן לבין המוח. למשל, בני אדם מסוגלים ללמוד כישורים חדשים – מלימוד שפה, דרך לימוד נהיגה ועד לכתיבת דוקטורט בתחום מחקר ספציפי – במגוון רחב של דרכים ולא רק באמצעות למידה מתוך מגוון רחב של דוגמות. בנוסף, יש דברים שמספיק לחוות אותם רק פעם אחת כדי להסיק מהם מסקנה – כמו למשל כוויה מתנור לוהט.
על אף הספקנות, היו כמה חוקרים שנמשכו לרעיון רשתות הנוירונים המלאכותיים בעיקר כיוון שמבחינה אינטואיטיבית גרידא, קל לראות את הדמיון בינן לבין אופי פעילותו של המוח. רשתות הנוירונים המלאכותיים, בדומה לרשתות הנוירונים הביולוגיים במוח, אינן זקוקות למעבד מרכזי, לתאי זיכרון או אפילו לייצוג פורמלי של מספרים ואותיות. עבור חלק מהחוקרים, הדמיון בין הרשתות המלאכותיות והמוח היה שירת הסירנה, מקור משיכה שאי אפשר להתנגד לו.
ג'פרי הינטון
אחד מאותם החוקרים שנמשכו אל רשתות הנוירונים המלאכותיות כמו פרפר אל האש היה האנגלי ג'פרי הינטון (Hinton). הינטון נולד ב-1947 למשפחה בעלת מסורת מכובדת של מחקר מדעי: אחד מאבות אבותיו היה ג'ורג' בול (Bole) – מדען שהניח את היסודות ללוגיקה הבוליאנית הקרויה על שמו. הינטון גם לא היה זר למחלוקות ולקשיים בתוך הקהילה המדעית שבהן נתקל חוקר המביע דעות אשר אינן ב'מיין-סטרים' של תחום מחקרו. באחד הראיונות סיפר הינטון את האנקדוטה הבאה:
"אבי היה אנטמולוג (חוקר חרקים) והאמין בתאוריית נדידת היבשות. בשנות החמישים המוקדמות, התאוריה הזו נחשבה לשטיות במיץ עגבניות […] והגאולוגים לגלגו עליה. הם קראו לה 'קשקוש', פנטזיה מוחלטת. אני זוכר ויכוח מרתק שאבי היה שותף לו. הייתה איזו חיפושית שלא הייתה יכולה לעוף למרחקים גדולים: היא קיימת באזור הצפוני של אוסטרליה, ובמשך מיליוני שנים לא הייתה מסוגלת לעבור מנחל אחד לאחר. ואז גילו אותה גם בחוף הצפוני של גינאה החדשה: אותה חיפושית, בשינויים קלים. הדרך היחידה שבה זה היה יכול להתרחש זה אם אוסטרליה וגיניאה החדשה היו מחוברות זו לזו. היה מעניין מאד לשמוע את התגובות של הגאולוגים לטיעון הזה. הם אמרו – 'חיפושיות לא מסוגלות להזיז יבשות.' הם פשוט סירבו להסתכל על העובדות."
הינטון פיתח עניין רב בחקר המוח ונרשם לאוניברסיטת קיימברידג' – אבל אף דיסיפלינה מדעית אחת לא הניחה את דעתו. הוא ניסה ללמוד רפואה ולאחר מכן פילוסופיה, אבל שתיהן לא שכנעו אותו שכך יוכל לפצח את מסתורי המוח. לבסוף התפשר הינטון על פסיכולוגיה – למרות שגם הפסיכולוגיה לא סיפקה לו את התשובות שחיפש. רק כשנתקל ברשתות נוירונים מלאכותיים מצא את מבוקשו: טכנולוגיה שמאפשרת לדמות, ולו באופן חלקי בלבד, את פעולת המוח ולבחון את צפונותיו. הספקנות הגדולה שהפגין הממסד המדעי כלפי רשתות נוירונים מלאכותיים בשנות השבעים והשמונים לא הרתיעה אותו.
"אנשים היו מאוד, מאוד נגד העניין הזה. היה קשה מאד [במחקר]. אבל הגישה שלי הייתה שהמוח חייב לעבוד איכשהו, ואין סיכוי שהוא עובד באותה הדרך שבה עובדים המחשבים שלנו. בפרט, הרעיון שאפשר ליצור בינה מלאכותית באמצעות [תכנות של המון פקודות וכללים] הוא פשוט מגוחך בעיני."
בשנות השמונים היה ג'פרי הינטון אחד מהחוקרים שגילו מחדש את עקרון ה-Backpropagation שחשף פול וורבוס בשנות השבעים, והיה דמות בולטת בקרב הקהילה הזעירה של חוקרי רשתות נוירונים מלאכותיים. לכל אורך שנות השמונים והתשעים פיתוחים חדשים וטכניקות חדשות שיפרו את ביצועיהן של רשתות הנוירונים המלאכותיים,אך הספקנות הגדולה מצד שאר הממסד המדעי כלפי רשתות נוירונים מלאכותיות הקשה על השגת תקציבים ומענקי מחקר. היה רק גוף אחד שהמשיך בכל זאת לממן את פעילות המחקר בנוירונים מלאכותיים: ממשלת קנדה. 'המכון הקנדי למחקרים מתקדמים' (CiFAR – נשמע כמו 'לראות רחוק') היה המוסד האקדמי היחיד שהסכים לתקצב את הינטון, ובשנת 1987 עבר החוקר האנגלי לטורונטו. עולם המחקר ברשתות נוירונים מלאכותיים התגבש סביב CiFAR והינטון, והיה עורק החיים של הקהילה הקטנה והמנודה – מקום שבו חוקרים החליפו ביניהם רעיונות באופן חופשי וגלוי.
הינטון ועמיתיו ניסו למצוא דרכים לפרוץ את מצור הספקנות שהוטל עליהם: ירחונים מדעיים חשובים לא הסכימו לפרסם מאמרים שהכילו את צרוף המילים 'נוירונים מלאכותיים.' בשנת 2003 התכנסו הינטון ושני חוקרים בולטים אחרים – יאן לקו (LeCun) מצרפת ויושוע בנג'יו (Benjio) מקנדה – וטיכסו עצה כדי להתגבר על ספקנות זו. הם החליטו להשתמש בביטוי המעורפל-משהו "למידה עמוקה" (Deep Learning), כדי לטשטש את הקשר בין מחקריהם לרשתות נוירונים מלאכותיים ולהתרחק מהסטיגמה שנקשרה אליהם. המזימה שרקחו השלושה הצליחה, ועד היום רק מעטים יחסית, מודעים לקשר ההדוק שבין המחקר בתחום הלמידה העמוקה למחקר ברשתות הנוירונים המלאכותיים בשנות השישים, השבעים והשמונים.
למידה עמוקה ומעבדים גרפיים
פריצת הדרך המשמעותית ביותר בתחום הלמידה העמוקה התרחשה בשנת 2009, ואחראים לה שני סטודנטים של הינטון – עבד אלרחמן מוחמד וג'ורג דהאל (Dahl). כדי להבין את מהות פריצת הדרך הזו, הבה ניקח צעד אחורה ונדבר על המימוש המעשי של רשתות נוירונים מלאכותיים.
מה הכוונה ב'מימוש מעשי'? ובכן, דמיינו לעצמכם שאתם מהנדסי תעופה שמתכננים דגם חדש של מטוס ואתם רוצים לבחון את זרימת האוויר על כנפיו. דרך אחת לעשות זאת היא לבנות דגם ממשי של המטוס, להציב אותו בתוך מנהרת רוח ולערוך ניסוי – אך דרך אחרת היא לבנות דגם וירטואלי של המטוס ולערוך סימולציה ממוחשבת של התנהגותו במנהרת הרוח. אם חוקי הזרימה השולטים על תנועת הרוח מובנים לנו דיים, אזי סימולציה ממוחשבת היא פתרון טוב ונוח הרבה יותר מאשר ניסוי מסורבל במנהרת רוח.
אותו העיקרון תקף גם כשמדובר ברשתות נוירונים מלאכותיים. החוקרים יכולים לבנות רשת נוירונים בעזרת רכיבים אלקטרוניים מתאימים – אבל נוירון מלאכותי בודד הוא "יצור" פשוט למדי שמתנהג באופן ברור וצפוי מאד. כיוון שכך, קל הרבה יותר לבחון את התנהגותה של רשת נוירונים מלאכותיים בסימולציה ממוחשבת מאשר לממש רשת שכזו כאוסף של רכיבים אלקטרוניים.
סימולציה שכזו נעשית, בדומה למרבית החישובים המקובלים, במעבד הראשי של מחשב, ה- CPU (ראשי תיבות של Central Processing Unit). אבל הבעיה היא שסימולציית רשת נוירונים מלאכותיים היא משימה קשה במיוחד למעבד הראשי. ברשת נוירונים מציאותית החישובים נעשים כולם במקביל: כל הנוירונים פועלים בו זמנית והמידע זורם בין השכבות כמו מים בתוך ספוג. ב-CPU, לעומת זאת, החישובים מתבצעים באופן טורי – דהיינו, על המעבד לסיים פעולה אחת לפני שהוא מתחיל פעולה אחרת. התוצאה היא שחישוב שלוקח שבריר ברשת נוירונים מקבילית, עלול לקחת שניות ארוכות בסימולציה טורית של אותה הרשת. שוו בנפשכם חוקר שרוצה לאמן רשת נוירונים בזיהוי פרצופים, והוא מציג לה תמונה אחר תמונה אחר תמונה של פרצופים אנושיים: אם מדובר במיליוני תמונות, האימון יכול להמשך שבועות ואפילו חודשים! מגבלת הביצועים של המעבד הראשי הכריחה חוקרים לאמן את הרשתות שלהם בכמות דוגמות קטנה יחסית, והגבילה את פוטנציאל הביצועים שלהן.
אך עבד אל-רחמן מוחמד וג'ורג דהאל עבדו עם מעבדים מסוג אחר: מעבדים גרפיים, או GPU (ראשי תיבות של Graphical Processing Unit) שפותחו במקור עבור משחקי מחשב, ומכילים אלפים רבים של מעבדים זעירים המבצעים חישובים רבים פשוטים יחסית – אבל במקביל זה לזה, ולא בטור. מוחמד ודהאל הבינו שהמעבדים הגרפיים, למרות שפותחו במקור למשחקי מחשב, הם בעלי מבנה מושלם לביצועי סימולציות של רשתות נוירונים מלאכותיים, הדורשות גם הן חישובים רבים פשוטים במקביל. כבר בניסיון הסימולציה הראשון במעבדים גרפיים, הצליחו מוחמד ודהאל להאיץ את חישובי רשת הנוירונים שלהם באופן דרמטי: פי שבעים ביחס למקובל!
הצלחתם של הסטודנטים דברנה חוקר אחר בשם אנדרו נג (Ng) לערוך ניסוי פורץ דרך משלו. כאמור, מגבלת האטיות של הסימולציה באמצעות המעבד הראשי הכריחה את החוקרים לאמן את הרשתות שלהם במספר דוגמות מצומצם. נג בנה רשת נוירונים לזיהוי כתב יד, וכיוון שנעזר במעבדים הגרפיים המהירים, היה מסוגל לאמן אותה במספר דוגמות גדול בהרבה. התוצאה הייתה שיפור מדהים בביצועי המערכת: פי ארבעה ביכולת זיהוי כתב יד ביחס לרשתות קודמות!
שיפור מדהים
הפרט המעניין בניסוי של אנדרו נג הוא שההצלחה במקרה הזה לא נזקפה לזכות פיתוח חדשני או לתגלית מסעירה: ההפך הוא הנכון, הוא השתמשו בבאותם האלגוריתמים בדיוק ובאותן הטכניקות שהיו מוכרות כבר מאז שנות השמונים והתשעים. השיפור בביצועים התמשש אך ורק הודות לשימוש במעבדים גרפיים מהירים, שאפשר לו לאמן את המערכת בכמות דוגמות גדולה בהרבה משהיה מקובל בעבר.
לתובנה הזו הייתה השפעה דרמטית על המחקר בתחום הבינה המלאכותית. דמיינו לעצמכם אתלטים שמתאמנים למירוץ מאה מטרים. במשך עשרות שנים השיפור בשיא העולמי היה מאית שנייה פה, ומאית שנייה כאן. לפתע פתאום מגלים הספורטאים שאם רק יחליפו את מי השתייה שלהם במיץ פטל, לפתע פתאום הם מסוגלים לשפר את שיאם בכמה שניות תמימות בכל פעם! ברור שכולם, כאיש אחד, יעברו לשתות מיץ פטל. וזה גם מה שהתרחש בעולם הבינה המלאכותית כשיותר ויותר חוקרים בעצם הבינו שהידע הדרוש כדי לתכנן רשתות נוירונים מוצלחות כבר היה קיים עוד בשנות השמונים – וכל מה שהיה חסר כדי שלמידה עמוקה 'תבקע מהביצה' ותפגין ביצועים מזהירים הם מעבדים גרפיים והמון המון המון דוגמאות לאמן איתן את המערכות. כיום, שני המרכיבים הללו זמינים כמעט כמו מיץ פטל: מעבד גרפי חזק עולה כמה מאות דולרים בלבד, והאינטרנט מספק לנו גישה לאינסוף מידע ודוגמות מכמעט כל סוג שנרצה.
התוצאות לא איחרו לבוא. ב-2012 השתתפו הינטון ושני חוקרים נוספים בתחרות בינלאומית בשם ImageNet. ImageNet היא מעין 'מיני-אולימפידה' של מערכות בינה מלאכותית בתחום הראייה הממוחשבת: קבוצות של חוקרים מכל רחבי העולם מעמידות את המערכות שלהן זו מול זו, ומשוות את ביצועיהן במבחן זיהוי תמונות שבו על המחשב להסיק שבתמונה אחת רואים 'איש רוכב על אופניים', בתמונה אחרת 'ילד אוכל סוכריה' וכן הלאה.
המערכת של הינטון וחבריו שהייתה מבוססת על מעבדים גרפיים, השיגה שיעור שגיאה של כחמישה עשר אחוזים, או במילים אחרות – המערכת זיהתה נכון יותר משבע תמונות מתוך עשר. המערכת במקום השני השיגה רק עשרים ושישה אחוזים! זהו שיפור מדהים בתחום שבו, לאורך עשרות שנים, נמדד השיפור בשברירי אחוז. זה כאילו שאתלט ישבור את שיא העולם במאה מטרים בשנייה שלמה, או שקופץ לגובה ישפר את השיא הקודם במטר.
זו הייתה רק ההתחלה. בשנה שלאחר מכן הגיעה המערכת שזכתה במקום הראשון לאחד עשר אחוזי שגיאה. שנה לאחר מכן – שישה אחוזי שגיאה. ב-2015 הפגינה המערכת הזוכה שלושה אחוזי שגיאה בלבד. הביצועים האנושיים בסוג כזה של מבחנים, אגב, נעים סביב חמישה אחוזי שגיאה, במקרה הטוב.
תצוגת תכלית
חברות האינטרנט הגדולות, רעבות כתמיד לחידושים טכנולוגיים, הסתערו על הלמידה העמוקה – או 'רשתות נוירונים מלאכותיות מרובות שכבות' – והחלו 'חוטפות' את החוקרים המובילים בתחום. עבד אל רחמן מוחמד וג'ורג' דהאל הצטרפו למיקרוסופט ב-2011, ג'אופרי הינטון הצטרף לגוגל, אנדרו נג עובד בביידו, ענקית הטכנולוגיה הסינית, ויאן לקו מוביל את תחום הלמידה העמוקה בפייסבוק. בכל אחת מהחברות חודרת הלמידה העמוקה לכל תחום ולכל מוצר אפשרי. מיקרוסופט הוסיפה לסקייפ, תכנת שיחות הוידאו, את היכולת לתרגם סימולטנית מכל שפה לכל שפה, יכולת שעד לא מכבר הייתה נחלתן הבלעדית של סדרות מדע בדיוני כמו "מסע בין כוכבים." גוגל החליפה את יכולת זיהוי הדיבור של מכשירי האנדרואיד ושיפרה אותם בכמה וכמה דרגות. בפייסבוק שדרגו מאוד את יכולת זיהוי הפרצופים מתוך תמונות שמעלים המשתמשים.
עכשיו, אני מקווה, אפשר להבין טוב יותר את הסיבה להייפ העצום ולהתרגשות הגדולה סביב בינה מלאכותית בשלוש השנים האחרונות. השיפור העצום בביצועי רשתות הנוירונים המלאכותיות בתקופה קצרה כל כך, הוא שיפור שכמותו לא חווה עולם הבינה המלאכותית מעולם. מבחינה זו, ההצלחה של AlphaGo שניצחה את האלוף הקוריאני לי סדול ב- Go אינה הצלחה ייחודית ומנותקת משאר עולם הטכנולוגיה, כפי שהייתה הצלחת 'כחול עמוק' בשחמט בשנות התשעים. 'כחול עמוק' הייתה בינה מלאכותית שהושתתה על כללים: מומחים אנושיים הגדירו למחשב את הכללים שאם יפעל על פיהם, ינצח בשחמט. למידה עמוקה מושתת על לימוד מתוך דוגמאות – ולכן היא ישימה בתחום רחב הרבה יותר של תחומים. אם נזין למחשב דוגמות של פרצופים, הוא ילמד לזהות פרצופים. אם ניתן לו דוגמות לכתב יד – הוא ילמד לזהות כתב יד ואם ניתן לו דוגמות של עסקות בבורסה הוא ילמד לסחור בבורסה. במילים אחרות, AlphaGo היא פועל יוצא, או תצוגת תכלית אם תרצו, של טכנולוגיה בעלת פוטנציאל רחב מאד במגוון גדול של תחומים.
ההתלהבות של חוקרי הבינה המלאכותית נמצאת בשיאה, וצונאמי של דיווחים יום-יומיים אודות יישומים חדשים ומסעירים של למידה עמוקה שוטף את התקשורת. ישנן מאות ואולי אלפי חברות שמנסות להיעזר ברשתות נוירונים מלאכותיות כדי לפתור מגוון רחב של אתגרים שעד היום היו מחוץ להישג ידו של עולם המחשב כגון שיפור יכולות אבחון של מחלות כדוגמת מלנומה באמצעות סריקה של כל נקודות החן בגוף הנבדק, זיהוי מצוקה עוברית בזמן אמת מתוך סריקות אולטרא-סאונד, פיתוח תרופות חדשות, ניתוח חכם של מבנים הנדסיים, שיפור התפקוד של לוויניים בחלל, יצירת תוכנות מסחר חכמות בבורסה, מכוניות אוטונומיות מתחילות לנסוע על הכבישים בארצות הברית ובאירופה. הרשימה ארוכה, ותחומים חדשים מתווספים מדי יום.
מגבלות הלמידה העמוקה
עם זאת, ללמידה עמוקה יש מגבלות, והבנת מגבלות אלה יסייעו לנו להבחין בין תחזיות שיש להן סיכוי מעשי להתממש – לכאלה שהן בלתי סבירות, לפחות בעתיד הנראה לעין.
ראשית יש לומר שיש קונצנזוס בין המומחים שלפחות בעתיד הנראה לעין למידה עמוקה לא תקדם אותנו לבינה מלאכותית מהסוג שאנחנו רואים בקולנוע: דהיינו, מחשבים ורובוטים המסוגלים לדבר, ללכת, לראות ולהגיב באופן כמו-אנושי בכל מצב. נכון להיום, למידה עמוקה מאפשרת לרשת הנוירונים המלאכותיים ללמוד מטלה כלשהי כגון זיהוי פרצופים או תרגום שפה – אבל רק מטלה צרה אחת, ותו לא. רשת נוירונים בעלת יכולת לזהות פרצופים לא תוכל לפתע ללמוד לדבר או ללכת. נוסף על כך יש לזכור שלמרות הדמיון העקרוני בין רשתות הנוירונים המלאכותיות למבנה הבסיסי של המוח, יש עדיין הבדלים תהומיים, ורשתות נוירונים אינן קרובות כלל למימוש פונקציות כמו 'הכרה' ו'מודעות עצמית'. אנחנו יכולים להסיר דאגה מלבנו בכל מה שנוגע לאיום שנשקף לאנושות מבינה מלאכותית שתזכה במודעות ותחליט להשמיד את כולנו. אנדרו נג השווה את הדאגה הספציפית הזו לחשש מפני צפיפות יתר של אוכלוסיית מאדים: זה משהו שיכול להתרחש, אבל זו בעיה רחוקה מספיק רחוקה שאינה צריכה להדאיג אותנו נכון לעכשיו.
פה ושם נתקלים החוקרים בבעיות בלתי צפויות שנובעות מהאופן הייחודי שבו לומדות רשתות נוירונים לבצע מטלות מסוימות, וצריכים למצוא להן פתרונות יצירתיים. בעיה ראשונה היא מצב שבו רשת הנוירונים המלאכותיים הסיקה כלל שגוי במהלך תהליך האימון. למשל, במאמר שהתפרסם ב-2013 תיארו חוקרים מקרה שבו מערכת שלמדה לשחק טטריס גילתה שהדרך הטובה ביותר לנצח במשחק – היא לעצור אותו, דהיינו לעשות Pause. דוגמא נוספת היא מקרה שבו חוקרים אימנו מערכת לזהות וילונות בתמונות. באחד הניסויים, זיהתה המערכת וילון בתמונה שכלל לא הכילה וילון. כדי לבדוק את מהות הבעיה, הנחו החוקרים את המחשב לסרוק את התמונות פיקסל אחר פיקסל ולעצור ברגע שהגיע למסקנה שגילה וילון. להפתעתם, גילו החוקרים כי המחשב עצר כשהגיעה לתמונה של מיטה, דווקא. מה הייתה הבעיה? הסתבר שתמונות רבות שבהם נעזרו החוקרים כדי לאמן את המערכת היו תמונות של חדרי שינה. המערכת למדה שבדרך כלל בחדרי שינה יש וילונות – וכעבור זמן הפסיקה לחפש וילונות בתמונות, והחלה לחפש מיטות. זו דוגמה לרגישות של למידה עמוקה לשגיאות בתהליך האימון, רגישות שבני אדם אינם מודעים אליה, בדרך כלל.
בעית האטימות של רשתות הנוירונים המלאכותיים
בעיה חמורה יותר היא זו המכונה בעית ה'אטימות' (Opacity) של מערכות למידה עמוקה. הדוגמה הבאה תסביר אותה. ב-2016 ערכו מספר חוקרים ניסוי בבית חולים: הם אימנו מערכת למידה עמוקה לזהות חולי דלקת ריאות בסיכון נמוך יחסית ללקות בסיבוכים מסוכנים, כדי שאפשר יהיה לשחרר אותם לביתם ולפנות מיטות במחלקה לחולים בסיכון גבוה יותר. כשבחנו את תפקוד המערכת בפועל, זיהו החוקרים שגיאה קריטית: המחשב המליץ לשחרר חולי דלקת ריאות שהיו גם חולי אסתמה. זו טעות מסוכנת, שכן דווקא חולי אסתמה נמצאים בסיכון הגבוה ביותר ללקות בסיבוכים מְסַכְּנֵי חיים! הסיבה לתקלה, התברר, היא אנומליה בנתונים שסיפק בית החולים עצמו. הרופאים, ביודעם שחולי אסתמה נמצאים בסיכון גבוה, מפנים אותם מיד למחלקת טיפול נמרץ – ורשת הנוירונים, שלא הבחינה בין הפנייה למחלקת טיפול נמרץ לשחרור בחזרה הביתה – פירשה את האנומליה הזו כאילו שחולי אסתמה אינם נמצאים בסיכון.
העובדה החשובה לענייננו היא שהתקלה הקריטית הזו נתגלתה כמעט במקרה, כשהחוקרים השוו את ביצועי מערכת הלמידה העמוקה לביצועיהן של טכנולוגיות אחרות בתחום הבינה המלאכותית. אילו הייתה המערכת פרושה "מבצעית" בבית החולים, ללא בקרה הדוקה מטעם החוקרים, הם היו מבינים שמשהו אינו כשורה, לאחר שהמחשב היה מורה לשחרר חולה אסתמה לביתו, וזה היה נפטר כתוצאה מסיבוכי דלקת ריאות. תקלות מאין אלה קשה מאד לגלות מכיוון שהכללים והחוקים שעל פיהם פועלת רשת נוירונים מלאכותיים אינם כתובים באופן מפורש במקום כלשהו – אלא מקודדים בעצמת הקשרים שבין הנוירונים המלאכותיים לבין עצמם. דהיינו, אין במערכת משפט בסגנון "אם לחולה דלקת ריאות יש גם אסתמה, אזי מותר לשחרר אותו הביתה" שבגללו טעתה המערכת בזיהוי החולים. הכלל הזה מיוצג על ידי קשר חזק בין שני נוירונים כאן, או קשר חלש בין שני נוירונים שם – אבל רשת טיפוסית עשויה להכיל מיליוני נוירונים ומיליארדי קשרים ביניהם, ובני אדם אינם מסוגלים למצוא את הידיים והרגליים בתוך כמות מידע אדירה שכזו. רשת הנוירונים המלאכותית היא כמו מסמך אקסל ענק בעל מיליוני תאים שכל אחד מהם מכיל רק ספרות….
העובדה שרשתות נוירונים מלאכותיים 'אטומות' לעינינו ובני אדם מתקשים לפרש את המידע המקודד שבהן מקשה עלינו לאמץ את הטכנולוגיה הזו בשתי ידיים – במיוחד בתחומים שבהם טעות עשויה להיות הרת גורל כגון רפואה, ביטחון או תחבורה. כמהנדס, ביליתי חלק ניכר מהקריירה שלי בחברות ביטחוניות: הוראות הבטיחות בתכנון מערכות מוטסות, למשל, רשומות בחוברות שיכולות להגיע לאלפי עמודים! אין לי ספק שחברות שכאלה יתקשו לאמץ לחיקן רשתות נוירונים שאיש אינו יכול לומר בוודאות מה רמת הבטיחות שלהן, גם אם ביצועיהן יהיו מעולים.
חוקרים רבים בתחום הבינה המלאכותית מודעים לאבסורד שבתכנון מכונה שאיננו מסוגלים להבין מה מתרחש בתוכה, אבסורד שמעורר תחושות של אי נוחות. אחד החוקרים אמר –
"חברי קהילת הבינה המלאכותית דומים דמיון רב לשוליית הקוסם [בסרט "פנטסיה" של דיסני]. השוליה למד מספיק קסמים כדי לחסוך מעצמו מאמץ ביצוע משימות מתישות – אבל לא מספיק בכדי למנוע מהדליים והמטאטאים המכושפים מלהציף את הטירה…"
ישנם מדענים המאמינים ש'אטימות' שכזו היא חלק בלתי נפרד מהמאפיינים של רשת נוירונים מלאכותיים. יכול להיות שאי אפשר לפתח רשת נוירונים מלאכותיים שאפשר להבין אותה במלואה ועדיין תהיה מסוגלת לבצע משימות מורכבות. אולי האטימות הזו הולכת יד ביד עם שאר המאפיינים של הרשת, באותו האופן שילדים יכולים להיות חמודים ומתוקים – ועדיין מדי פעם להיות מעצבנים ומציקים. במילים אחרות, ייתכן שמערכת שהביצועים הקוגניטביים שלה יהיו טובים כמו אלה של מוח האדם – בהכרח תהיה מורכבת וקשה להבנה כמו מוח האדם. אנחנו, בני האנוש המוגבלים, נידונים לָנֶּצַח להבין את המערכות המורכבות האלה באופן חלקי בלבד, באותו האופן שבו פיזיקאים מנסחים תופעות משונות בעולם הקוונטי באמצעות משוואות מתמטיות – אבל לעולם לא יוכלו להבין אותן ברמה האינטואטיבית.
לא כולם מסכימים לקבל את ההשערה הזו, וישנן קבוצות חוקרים שמפתחות שיטות כדי לנסות ולהבין מה מתחולל בתוך רשת נוירונים. חוקרים אחרים לא נותנים לאטימות של רשתות הנוירונים להטריד את מנוחתם: הם גורסים שאין צורך להבין במדויק מה מתחולל בתוך קרביה של המערכת כדי שניתן יהיה להשתמש בה ביעילות. יאן לקו, החוקר הצרפתי, הביע דיעה זו כך –
"כשאתה מגביל את עצמך לעבוד רק עם מערכות שאתה מבין בצורה מעולה ברמה התאורטית, אתה דן את עצמך להשתמש אך ורק בשיטות וברעיונות פשוטים."
כביש מהיר – או מגרש חניה?
לסיכום, שמענו על הדרך הארוכה שעשה המחקר ברשתות נוירונים מלאכותיים מאז שנות החמישים של המאה העשרים ועד ימינו. הצלחות ראשוניות כדוגמת הפרספטרון עוררו תקוות רבות – אבל כשלונות צורבים הבריחו חוקרים מעיסוק בתחום הזה, ורק מעטים כדוגמת ג'פרי הינטון ויאן לקו המשיכו לעסוק בו באופן מחתרתי-למחצה. רק בשנים האחרונות, עם חדירת מעבדים גרפיים רבי עוצמה וכמויות המידע האדירות שמאפשרות לחוקרים לאמן את רשתות הלמידה העמוקה בצורה נאותה – הבשילה הטכנולוגיה הוותיקה הזו ומכה גלים בעולם הטכנולוגיה. אין כמעט ספק שבשנים הבאות נמצא את הבינה המלאכותית כובשת שטחים רבים יותר ויותר וחודרת לתחומי עיסוק שבעבר היו נחלתם הבלעדית של בני האדם.
חוקרי הבינה המלאכותית למדו את הלקח מכשלונות שנות השבעים, ומשתדלים למתן את ציפיות הציבור מהטכנולוגיות החדשות. יאן לקו, נוהג כדרך קבע 'להצליף' בעיתונאים ובאנשי יחסי ציבור שמעוררים, לדעתו, הייפ מוגזם:
"כמה זמן ייקח [להגיע לבינה מלאכותית כמו בסרטים?] לחוקרי הבינה המלאכותית יש היסטוריה ארוכה של הערכת-חסר של הקשיים בדרך למימוש מכונות אינטליגנטיות. ההתקדמות במחקר היא כמו נסיעה במכונית: כשאתה מגלה טכניקות חדשות זה מרגיש כאילו שאתה נוסע בכביש מהיר ושום דבר לא יכול לעצור אותך. אבל המציאות היא שאנחנו נוסעים בערפל כבד ולא יודעים שבעצם, הכביש המהיר שלנו הוא בסך הכל מגרש חנייה עם קיר לבנים בצדו השני. הרבה אנשים חכמים עשו את הטעות הזו, וכל התפתחות חדשה בבינה מלאכותית מלווה בגל חדש של אופטימיות חסרת גבולות והייפ לא רציוני. אבל גם הכשלונות לא היו אף פעם מוחלטים: הם השאירו מאחוריהם כלים חדשים, רעיונות חדשים ואלגוריתמים חדשים."
אז איפה אנחנו נמצאים: בכביש מהיר, או במגרש חניה? קשה לדעת. הדרך היחידה לגלות היא, כנראה, להמשיך ללחוץ על דוושת הגז בכל הכוח, ולקוות לטוב.
האם ניתן ללמד מחשב…ללמוד?
צמד המילים 'למידה עמוקה' מלווה כמעט כל פריצת דרך טכנולוגית בשלוש השנים האחרונות – מטכנולוגיית זיהוי הפרצופים של פייסבוק ועד המכונית האוטונומית של גוגל. בפרק זה נשמע על ההיסטוריה של רשתות נוירונים מלאכותיים, ונבין את העקרונות שמאחורי למידה עמוקה.
למידה עמוקה (Deep Learning) – המחשב והמוח
כתב: רן לוי
ניסיתם פעם ללמד את הילד שלכם לרכוב על אופניים? אם כן, אז אתם ודאי יודעים שמדובר במשימה מתסכלת ביותר. יש לי שלושה ילדים, ואני מחשיב את עצמי כמומחה בעל שם בכל השיטות המסורתיות ללימוד רכיבה על אופניים: שיטת ה'ריצה עם מקל מטאטא', שיטת 'משוך בחבל עד שהילד מתרסק', ושיטת 'מחיאות כפיים וקריאות עידוד מרחוק כי אבא באפיסת כוחות.' שימו לב ששאלתי במפורש אם ניסיתם ללמד את 'הילד שלכם' – כי השיטה היחידה שעובדת, מניסיוני, היא שיטת 'תן לשכן ללמד את הילד.' השכן יגיע, ייתן לילד טפיחה ידידותית על השכם ויגיד לו – 'קדימה, סע.' בעוד שלאבא אפשר לקטר ולהתלונן, לשכן, אתם יודעים – לא נעים. אז הילד יישב על הכסא, ידחוף את הפדלים – וייסע. זה הכול.
מה שאני מנסה לומר הוא שאיננו מלמדים את הילדים שלנו לנסוע על האופניים. גם השכן אינו מלמד אותם. ילדים לומדים לנסוע על אופניים לבד: מקל מטאטא, חבל או מחיאות כפיים אינם מסבירים להם איך שומרים על שיווי משקל כשרוכבים במהירות על גוש מתכת עם שני גלגלי גומי: זה משהו שהמוח, בסופו של דבר, מבין לבד. הורים מנוסים יודעים שלפעמים ההפך הוא הנכון: אם אתה מחזיק את הילד ועוזר לו לשמור על שיווי משקל – אתה עשוי דווקא להפריע לו ללמוד לשמור על שיווי משקל בעצמו.
השאלה שתעמוד במרכז פרק זה היא כיצד אפשר לגרום למחשב ללמוד לבד. דהיינו, האם ניתן לתת למחשב משימה כלשהי ואת המידע הדרוש כדי לבצע אותה, והמחשב יילמד בכוחות עצמו איך לבצע אותה – באותו אופן שילד לומד לבד לרכב על אופניים?
לשאלה זו יש חשיבות מעשית אדירה. יש משימות שקל יחסית לתכנת מחשבים לבצען: למשל, כל מה שצריך לעשות כדי להשמיע שיר זה לבצע סדרה של פעולות ברורות ומוגדרות היטב כגון לפתוח את הקובץ, לקרוא את המידע האגור בתוכו ולנגן או להפסיק את ההשמעה בתגובה ללחיצת כפתור של המשתמש. אבל יש משימות מורכבות בהרבה, שעבורן קשה הרבה יותר לנסח עבור המחשב כללים ופקודות שמגדירים לו במפורש מה הוא צריך לעשות בכל רגע נתון. למשל, אם נרצה שמחשב יוכל להזריק באופן עצמאי תרופות לחולים – למשל, לאדם מבוגר שמתקשה לעשות זאת בכוחות עצמו – נצטרך לקחת בחשבון גורמים רבים שעשויים להשפיע על פעילות המחשב. למשל: האם מצבו הרפואי של המטופל מתאים לתרופה מסוימת אבל לא לתרופה אחרת? האם משהו שאכל המטופל בארוחת הצהריים ישפיע על התגובה שלו לתרופה? אולי יש לו חבורה כואבת בזרוע וכדאי להזריק במקום אחר? האינטראקציה בין המוני הגורמים הללו מורכבת כל כך, ולכן בדרך כלל איננו מסוגלים 'להסביר' למחשב מה אנחנו מצפים שיעשה בכל רגע נתון. במקרה כזה, אין לנו ברירה אלא להשאיר את תהליך קבלת ההחלטות בידיהם של בני אדם שהוכשרו לשם כך. מחשב שיוכל ללמוד – או במילים אחרות, מחשב שיוכל לנסח בעצמו את הכללים לביצוע משימה על סמך דוגמות שיציגו בפניו – יוכל לסייע לנו באינספור תחומים שעד כה היו חסומים בפני המחשב, מרפואה ונהיגה ועד חקר החלל. לימוד באמצעות דוגמות עשוי להתאים מאוד לפתרון בעיות שקשה לפתור באמצעות הגדרת רצף של צעדים. למשל, קל להגדיר בתוכנה סדרת צעדים לפתרון משוואה מתמטית – אבל קשה הרבה יותר להגדיר סט של כללים שמאפשר לזהות פרצוף של אדם: לימוד באמצעות מתן מספר רב של דוגמאות לפרצופים אנושים שונים ומשונים עשוי להיות פיתרון נוח יותר.
המוח כמכונה
לפני שאגע בשאלה כיצד ניתן לגרום למחשב ללמוד, תרשו לי לפתוח בשאלה בסיסית אפילו יותר: האם מחשב בכלל מסוגל לחקות משהו מתוך מה שאנחנו רואים כ'מחשבה אנושית'? למשל, היכולת להסיק מסקנות, להעלות רעיונות וכו'.
הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט (Descartes), בן המאה השבע עשרה, היה מהוגי הדעות הראשונים שניסו לעמוד על ההבדל העקרוני בין בני אדם ומכונות. דקארט טען שבאופן עקרוני, אפשר להסביר כל הבט מפעולתו של הגוף האנושי במונחים מכניים: הלב כמשאבה, הריאות כמפוח וכדומה. דהיינו, הגוף הוא מעין מכונה מתוחכמת ולא יותר. את המוח לעומת זאת, טען דקארט, אי אפשר להסביר במונחים מכניים שכאלה. המחשבה שלנו, הדיבור והיכולת להסיק מסקנות – אלו תופעות שונות כל כך מאלו שמכונות מסוגלות לבצע, עד שאי אפשר להסביר אותן במונחים הנדסיים, וחובה עלינו להשתמש במונחים כמו 'נשמה', 'שכל' או כל מונח ערטילאי דומה שנבחר בו.
המצאת המחשב בשלהי המחצית הראשונה של המאה העשרים הטילה צל כבד על השערה זו. המחשב, נזכור, הוא בבסיסו מכונה שמבצעת סדרה ארוכה של פעולות מתמטיות. המתכנת מגדיר למחשב מהו רצף הפעולות שעליו לבצע כדי לבצע משימה כלשהי – למשל, פתרון משוואה מתמטית או לצייר תמונה על המסך – והמעבד מבצע את הפקודות בזריזות. ברור שהמחשב אינו 'חושב' במובן האנושי של המילה: הוא אינו פותר את המשוואה ואינו מצייר את תמונה – הוא בסך הכל מכונה שמבצעת רצף פקודות. אבל כלפי חוץ, זה בהחלט נראה כאילו המחשב פתר את המשוואה וצייר את התמונה. אם היינו מראים את המחשב לבן שבט שיצא זה עכשיו מיערות האמזונס בפעם הראשונה בחייו, יכול להיות שהוא היה מנסה לפתוח את הקופסה של המחשב כדי לחפש את הגמד הקטן שמפעיל אותה!
המצאת המחשב גרמה למדענים רבים להטיל ספק ברעיון של 'שכל' או 'נשמה' נפרדים, באופן כלשהו, מהרקמה האפורה שמסתתרת לנו בין האוזניים. אם מכונה פשוטה יחסית כמו מחשב יכולה להיראות כאילו היא פותרת בעיה – האם לא ייתכן שהמוח שלנו הוא בעצמו סוג של מכונה שמבצעת חישובים? במילים אחרות, האם ייתכן שמוחנו אינו יותר מאשר מכונה מורכבת מאוד, ושכל המחשבות והרעיונות שלנו הם בסך הכל תוצאה של החישובים הללו? אם השערה זו תתברר כנכונה, אזי ייתכן מאד שהתשובה לשאלה שהעליתי קודם היא: כן, ניתן לבנות מחשב שיבצע את החישובים הנדרשים ובכך יחקה את פעולתו של המוח האנושי.
הנוירונים
כדי לנסות ולבנות מכונה שכזו, האינסטינקט הראשוני של החוקרים היה לפנות אל הביולוגיה ואל מדעי המוח. התקדמויות בתחום הנויורולוגיה והפיזיולוגיה של המוח סיפקו להם השראה למכביר. לאורך המאה העשרים חשפו חוקרי המוח מנגנונים ביולוגיים רבים שעומדים בבסיס פעילותו של המוח. עם הזמן החלו המדענים להבין את חשיבות הנוירונים, תאי העצב שמהם עשוי המוח.
איך עובדים הנוירונים? הנוירונים הם תאים זעירים בעלי זרועות ארוכות שמתחברים זה לזה ומעבירים ביניהם מידע באמצעות זרמים חשמליים. לכל נוירון יש מספר כניסות, והוא מקבל 'פולסים' חשמליים מנוירונים אחרים. בתגובה לפולסים אלה, הנוירון מפיק פולס חשמלי משלו ביציאה. אפשר לדמות זאת לאב עייף שיושב על הספה וקורא עיתון. שלושת ילדיו המשועממים מציקים לו, וצובטים אותו מדי פעם: אלו הם הפולסים החשמלים שנכנסים לנוירון. אם הצביטות חזקות מספיק, הם גורמות לאב לצעוק 'נו, די!' – באנלוגיה שלנו זהו הפולס החשמלי שהנוירון יורה במוצאו. טריליוני החיבורים שבין מיליארדי תאי העצב והפולסים שהם מעבירים ביניהם מהווים, בדרך נסתרת כלשהי, את התשתית לכל הפעילות המוחית שלנו – מרכיבה על אופניים ועד דיבור.
בשנת 1949 חשף חוקר בשם דונלד הב (Hebb) את אחד מעקרונות היסוד החשובים ביותר של המוח: הדרך שבה מתחוללת למידה. הב גילה שאם נוירון א' ונוירון ב' מחוברים ביניהם, ונוירון א' יורה פולסים חשמליים לאורך זמן – נוירון ב' יתחיל לירות פולסים ביעילות גבוהה יותר. דהיינו – מתרחש כאן תהליך שבו ירי הפולסים הבלתי פוסק של נוירון א' יגרום לכך שנוירון ב' ילמד שהמידע שמגיע מנוירון א' הוא מידע חשוב ויש להגיב עליו באמצעות ירי של פולס משלך בתגובה. באנלוגיה שלנו, יכול להיות שהאב ילמד שהצביטות של הבן האמצעי שלו, שלא גזר ציפורניים מאז הברית, פחות או יותר, כואבות הרבה יותר מהצביטות של שאר הילדים – ולכן יצעק לו 'נו, די' כשהילד רק נכנס לסלון.
הפרספטרון
התובנה הזו העניקה השראה לפסיכולוג בשם פרנק רוזנבלט (Rosenblatt), מומחה לקוגניציה מאוניברסיטת קורנל שבארצות הברית. בשנת 1958 הגה רוזנבלט רכיב חשמלי מסוג חדש שכונה 'פרספטרון' (Perceptron, מלשון 'Perception', תפיסה).
הפרספטרון של רוזנבלט היה מעין 'נוירון מלאכותי': מודל מופשט של הנוירון האנושי. היו לו מספר כניסות שקיבלו ערכים בינאריים – 0 או 1 – ויציאה אחת שיכולה גם היא להפיק 0 או 1. אם מספיק כניסות לפרספטרון קיבלו את הערך '1' – או בהמשך לאנלוגיה הקודמת שלנו, אם מספיק ילדים צבטו את אבא – הפרספטרון הפיק '1' במוצאו.
הפרט המעניין הוא שרוזנבלט מצא דרך לדמות את תהליך הלמידה שתיאר הנוירולוג הב.
דמיינו לעצמכם את הפרספטרון כקופסא שחורה ואטומה, עם מספר כניסות ויציאה אחת – ושלכל כניסה יש חוגה שאפשר לסובב, ובכך לקבוע שלכניסה זו יש משקל גבוה יותר בהחלטה של הפרספטרון אם להוציא 1 או לא. סובבו את החוגה עד הסוף ימינה – ועכשיו כל 'פיפס' קטן בכניסה גורם לפרספטרון לפעול. זה כאילו שלימדנו את הפרספטרון שהכניסה הזו חשובה מאוד, ואסור להתעלם ממנה. סובבו אותה עד הסוף שמאלה – ועכשיו הפרספטרון למד שהכניסה הזו לא חשובה כלל: לא משנה מה מתרחש בה, הפרפסטרון לא יגיב. המשקלים בכניסות הפרספטרון מדמים את עוצמת הקשרים שנוצרים בין נוירונים ביולוגיים במוח.
רוזנבלט הקים במעבדתו מכשיר שהכיל כמה פרספטרונים שכאלה מחוברים זה לזה במעין רשת של 'נוירונים מלאכותיים', וחיבר את הכניסות שלהם לארבע מאות קולטני אור. רוזנבלט הציב מול קולטני האור אותיות, ספרות וצורות גאומטריות – ובאמצעות כיוונון עדין של המשקולות בכניסות הפרספטרונים הצליח רוזנבלט 'ללמד' אותם לזהות את הצורות ובתגובה להפיק במוצאם אותות שאומרים – 'זו האות A' או 'זה מרובע'.
כיצד עשה זאת? באמצעות חיזוק או החלשת הקשרים שבין הפרספטרונים: בכל פעם שהפרספטרונים לא זיהו נכון צורה כלשהי, הוא שינה מעט את המשקולות בכניסה – אם תרצו, שיחק קצת עם החוגות – עד שכל פרספטרון 'למד' שצירוף מסוים של כניסות הוא A, צירוף אחר הוא B וכדומה. המשחק עם המשקולות הוא דרך לתקן את השגיאות של המערכת, לומר לה – 'מה שעשית עכשיו היה לא נכון. הנה הדרך הנכונה לעשות זאת."
למידה מתוך דוגמאות
כדי להבין את חשיבות הניסוי של רוזנבלט, עלינו לחדד את ההבחנה העקרונית שבין אופן פעולת הפרספטרונים של רוזנבלט לבין תכנת מחשב 'רגילה'. תכנה היא רצף של פקודות שהוגה המתכנת האנושי: אם המתכנת רוצה לגרום למחשב לזהות מרובע, למשל, עליו לנסח עבורו כללים שמגדירים לו במפורש כיצד נראית צורה בעלת ארבע צלעות.
הלמידה של הפרספטרונים, לעומת זאת, לא התרחשה באמצעות הגדרה של כללים – כי אם באמצעות הצגה של מגוון דוגמות לריבועים, וחיזוק או החלשת הקשרים בין הפרספטרונים עד שנמצא צירוף ערכי המשקולות בכניסה לכל פרספטרון שמאפשר למערכת כולה לזהות מרובע.
אלו שתי גישות שונות לחלוטין לפתרון בעיית זיהוי צורות: בראשונה אנחנו מכתיבים למחשב כללים לפתרון הבעיה, למשל – "אם לצורה יש ארבע צלעות, אז היא מרובע." בשניה, אנחנו מספקים לו דוגמאות של מרובעים וסדרה של צעדים פשוטים שאם יבצע אותם, ילמד לזהות מרובעים. שימו לב שבאף שלב לא הגדיר רוזנבלט לפרספטרונים כמה צלעות יש למרובע. הוא רק שיחק עם החוגות ימינה-שמאלה-ימינה-שמאלה, עד שהמערכת 'למדה' להכיר מרובעים. גישה זו, של לימוד מתוך דוגמאות, קרובה מאד לדרך שבה בני אדם רוכשים כישורים רבים: למשל, הורים מלמדים את ילדיהם לזהות מרובע על ידי כך שהם שמצביעים להם על מרובע ואומרים 'מרובע' שוב ושוב ושוב, או מצביעים על צורה ושואלים אותו 'מה זה?'. אם הילד טועה, ההורה מתקן אותו: לא – זה מרובע. כך, עד שהילד – ורשת הנוירונים המלאכותיים – תופסים את העניין.
התלהבות
ההצלחה המדהימה של רוזנבלט היכתה גלים בעולם המחקר הצעיר של הבינה המלאכותית: הייתה זו הדגמה ראשונה מסוגה לרעיון העקרוני שלפיו ניתן לבנות מכונה שמסוגלת ללמוד מתוך מתן דוגמאות. רוזנבלט גם הדגים שפרספטרונים מסוגלים לבצע פעולות לוגיות כגון AND, OR ו-NOT, שנמצאות בבסיס חישובים לוגיים רבים. אמנם אב הטיפוס שבנה רוזנבלט היה גדול, מסורבל מאד ומורכב ביותר – אבל הוא עבד, ולא היה כל ספק שניתן יהיה לשפר אותו ולשכלל אותו בעתיד כדי שיכיל פרספטרונים נוספים שיבצעו משימות מורכבות הרבה יותר.
התלהבות אחזה בחוקרים רבים שהאמינו שמכאן קצרה הדרך עד שנצליח לבנות מחשבים בעלי בינה מלאכותית. הרי אם יש לנו אבני הבניין עקרוניות, הנוירונים המלאכותיים – אזי זו רק שאלה של זמן עד שנצליח לבנות בעזרתם מחשבים שיהיו מסוגלים ללמוד לבצע פעולות מורכבות ומסובכות כמו אלו שמבצעים בני אדם! כותרות העיתונים שבישרו על ההצלחה הזו שיקפו את ההתלהבות הזו. ביולי 1958, סיפר ה"ניו-יורק טיימס" לקוראיו על המחקר של רוזנבלט, שנערך במימון הצי, במילים הבאות –
"מכשיר חדש של הצי לומד באמצעות עשייה! הצי חשף היום את אב הטיפוס הראשוני של מחשב אלקטרוני שעל פי הציפיות יהיו מסוגל ללכת, לדבר, לראות, לכתוב, לשכפל את עצמו ולהיות מודע לעצם קיומו."
רוזנבלט עצמו אמר באותו הראיון כי הוא מאמין שבעתיד יוכלו מכונות אלה לטוס במרחבי מערכת השמש ולבצע פעולות שונות בכוחות עצמן. חוקרים אחרים שיערו שהמחשבים בעלי הבינה המלאכותית יוכלו בעוד מספר שנים לתרגם באופן מיידי מרוסית לאנגלית ולהפך, ובכך יתרמו לסיום המלחמה הקרה. ההייפ לגבי הבינה המלאכותית היה בשיאו, ואלפי מחקרים ומאמרים אקדמיים הוקדשו לפרספטרונים ולפוטנציאל הטמון בהם.
מרווין מינסקי
אבל היו חוקרים שלא נסחפו בהתלהבות הכללית. כאן המקום לקחת צעד אחורנית ולהתבונן בתמונה הרחבה יותר של המחקר בתחום הבינה המלאכותית. לאורך השנים פותחו כמה וכמה גישות שונות לפתרון השאלה – כיצד ניתן לגרום למחשב להפגין התנהגות אינטליגנטית. יש חוקרים המעדיפים שיטות המבוססות על לוגיקה, אחרים מעדיפות שיטות המבוססות על חישובים סטטיסטיים וישנן עוד כמה וכמה גישות נוספות. לא נסקור את כל הגישות הללו לעומקן במסגרת הפרק הזה, אך אציין רק שאין תמימות דעים בין החוקרים לגבי איזו גישה עדיפה באופן מוחלט על גבי האחרות. ספציפית לענייננו, בשנות השישים והשבעים חוקרים לא מעטים האמינו שהניסיון לחקות את המנגנון הביולוגי של המוח לא יביא אותנו למחשבים בעלי בינה מלאכותית. מדוע? מאותה הסיבה שמהנדסי מטוסים לא מנסים לחקות את דרך תעופת הציפורים. אם יש יותר מדרך אחת לפתור בעיה מסוימת, הדרך הביולוגית היא לאו דווקא הדרך הפשוטה והקלה ביותר, מבחינה הנדסית.
אחד מאותם חוקרים ספקנים היה מרווין מינסקי (Minsky), מתמטיקאי אמריקני שנחשב לאחד החלוצים הגדולים בתחום הבינה המלאכותית. הוא למד באוניברסיטת פרינסטון היוקרתית לצד אלברט איינשטיין וג'ון פון ניומן, אבי המחשב המודרני, הוא שיתף פעולה עם ג'וזף ליקליידר הוגה האינטרנט, והקים באוניברסיטת MIT את המעבדה לבינה מלאכותית שנחשבת לאחת המעבדות היוקרתיות בעולם הטכנולוגיה.
מינסקי לא האמין בפרספטרון. הוא ורוזנבלט ניהלו ביניהם ויכוחים מרים שבהם טען מינסקי בעקשנות שרוזנבלט מפריז בהערכתו לגבי יכולותיו של הפרספטרון, ושיהיה זה בלתי אפשרי לבנות בעזרתו בינה מלאכותית שתוכל לבצע את כל הניסים והנפלאות שמילאו את כותרות העיתונים.
התנגדותו של מינסקי נבעה מהעובדה שלפרספטרון של רוזנבלט לא היה בסיס תאורטי איתן, או במילים אחרות – לא הייתה תאוריה מתמטית שהסבירה איך צריך לכוון את המשקולות בכניסות לפרספטרון כדי לגרום לו לבצע משימה כלשהי. רוזנבלט, נזכור, היה פסיכולוג ולא מתמטיקאי, אבל חוסר ההכשרה הפורמלית לא מנעה ממנו לנבא באופן גורף שלא משנה מה יהיה הקלט לפרספטרון – תמיד נוכל למצוא צירוף משקולות שיאפשר לו לזהות את הקלט ולהגיב בהתאם. מינסקי המתטיקאי לא היה מוכן לקבל הצהרות גורפות שכאלה ללא הוכחה. הצלחתה של המערכת שבנה רוזנבלט בזיהוי צורות לא הרשימה אותו: הוא טען שהצורות והאותיות שבהן השתמש רוזנבלט כדי להדגים את יכולותיו של הפרספטרון היו פשטניות מדי ולא היוו אתגר אמתי.
בשנת 1969, עשר שנים לאחר שהדגים רוזנבלט לראשונה את אב-הטיפוס של הפרספטרון, חבר מרווין מינסקי למתמטיקאי מוכשר נוסף בשם סימור פאפרט (Papert), ויחדיו פרסמו ספר בשם Perceptrons. בספר ניתחו ניתוח תאורטי מעמיק את הרכיב שהמציא רוזנבלט – והגיעו למסקנה שיהיה זה בלתי אפשרי לפתח בעזרתו מערכות בעלות בינה מלאכותית. מדוע? הפרספטרון, כתבו מינסקי ופאפרט, הוא רכיב אלגנטי ובעל יכולות מרשימות ביחס לפשטותו – אבל כדי לבנות בעזרתו מערכות מורכבות שמסוגלות לבצע משימות מסובכות, יש לחבר המון פרסטפטרונים זה לזה. דמיינו לעצמכם עוגה עשוייה שכבות שכבות: בכל שכבה יש מספר פרספטרונים שהכניסות שלהם מחוברות לפרספטרונים בשכבה מעל – והיציאות שלהם לפרספטרונים בשכבה מתחת.
בעיית השכבות העמוקות
הבעיה שזיהו מינסקי ופאפרט נעוצה בשכבות הפנימיות של העוגה. המערכת שהדגים רוזנבלט הייתה מורכבת משתי שכבות: שכבה שלתוכה נכנסו האותות בכניסה, ושכבה שהוציאה את תוצאת החישוב. כשיש לך שתי שכבות של פרספטרונים קל יחסית למצוא את הכיוונון הנכון של המשקולות בחיבורים ביניהם כדי להגיע לתוצאה הרצויה. אבל אם יש לך שכבה 'פנימית' – דהיינו, פרספטרונים שנמצאים בין שכבת הכניסה ושכבת המוצא – הרבה יותר קשה לכוון את המשקולות שלהם.
כדי להבין זאת, בואו נדמיין קבוצה של ילדים שמשחקים ב'טלפון שבור': אתה אומר לילד הראשון משפט כלשהו, והוא לוחש אותו לילד שלידו וכך הלאה עד שמגיעים לילד האחרון שאומר בקול את המשפט ששמע. הילד הראשון בשורה הוא, באנלוגיה שלנו, פרספטרון בשכבת הכניסה. הילד האחרון – פרספטרון בשכבת המוצא. כל הילדים שביניהם הם פרספטרונים בשכבות פנימיות.
עכשיו, נניח שיש לנו רק שני ילדים במשחק: אתה אומר לילד הראשון את המשפט, הוא אומר לילד השני, שאומר אותו בקול רם. אם משהו השתבש בדרך והמשפט לא יצא נכון – קל למצוא איפה הייתה הבעיה: או שהילד הראשון העביר אותו לא נכון, או שהילד השני הבין אותו לא נכון. אתה מוצא את הילד הבעייתי, מסביר לו מה צריך לעשות, והוא לומד להעביר את המשפט כמו שצריך.
עכשיו נניח שיש לנו עשרה ילדים במשחק. אם המשפט השתבש בדרך, איך נדע היכן התרחש השיבוש? איך נדע איזה ילד טעה בהעברת המידע? זה כבר הרבה יותר קשה, ובלי הידע הזה לא נוכל לתקן את הטלפון השבור ולהדריך את הילדים איך להעביר את המסר ביניהם טוב יותר.
אותו הדבר תקף, עקרונית, גם בשכבות הפרספטרונים. אם יש לנו רק שתי שכבות – כניסה ויציאה – קל למצוא את כיוונון המשקולות הרצוי. אם יש לנו שכבות פנימיות ו'חבויות' של פרספטרונים, קשה מאד לדעת איך צריך 'לשחק עם החוגות'. ללא שכבות פנימיות, קבעו מינסקי ופאפרט, רשתות נוירונים מלאכותיים מוגבלות לביצוע משימות פשוטות כגון זיהוי צורות בסיסיות ולעולם לא נוכל להעזר בהן כדי לבצע משימות תובעניות יותר, כגון זיהוי פרצופים למשל. במילים אחרות – נוירונים מלאכותיים הם מבוי סתום. אין טעם להמשיך ולעסוק בהם, ועדיף לחוקרים שינסו לממש את חלום הבינה המלאכותית בדרכים אחרות.
'החורף' של הבינה המלאכותית
פרנק רוזנבלט הלך לעולמו בשנת 1971. הוא נהרג בתאונת שייט והוא בן 43 בלבד. מותו הטרגי של רוזנבלט חסך ממנו שברון לב, שכן בעקבות ספרם של מינסקי ופאפרט הפנה עולם המדע עורף לפרספטרון: חקר רשתות הנוירונים המלאכותיים העסיק חוקרים רבים בשנות השישים, אך נזנח לחלוטין בשנות השבעים. המגזינים המדעיים לא הסכימו לפרסם מאמרים אודות הפרספטרון, מדענים שביקשו להמשיך ולעסוק בו לא זכו לקבל מענקי מחקר – וכתוצאה מכך, חוקרים מעטים המשיכו לעסוק בתחום.
למען ההגינות, ראוי לציין שמינסקי ופאפרט לא היו הגורמים היחידים ל'חורף הקפוא' שפקד את תחום המחקר ברשתות נוירונים מלאכותיים בשנות השבעים: אחראית לכך גם ההתקדמות האטית במחקר בתחום במהלך שנות השישים. אחרי ההתלהבות הראשונית בעקבות הצלחתו של רוזנבלט, גילו החוקרים שקשה מאד לבנות על גילוייו ולהתקדם למערכות מורכבות ומשוכללות יותר. סיבה אחת לכך היא העדר התשתית התאורטית שעליה קונן מינסקי. סיבה אחרת היא שהאלקטרוניקה באותם הימים לא הייתה מתקדמת מספיק כדי שניתן יהיה לבנות מערכות שכאלה בצורה נוחה ואמינה.
נוסף על כך, בעוד המחקר על רשתות נוירונים מלאכותיים לא התקדם לשום מקום – כיווני מחקר אחרים בתחום הבינה המלאכותית הראו התקדמות מבטיחה יותר. למשל, אחת הגישות המקובלות בחקר הבינה המלאכותית היא זו המכונה 'מערכות מומחה' (Expert Systems). בגישה זו, מספקים למחשב בסיס ידע נרחב על עולם הבעיה – למשל, עובדות ונתונים אודות מחלה כלשהי – וכללים שמגדירים כיצד לעשות שימוש בידע זה. השימוש במערכות מומחה הביא לתוצאות טובות יותר, במישור המעשי, מאשר מערכות המבוססות על רשתות נוירונים מלאכותיים ולא מעט מערכות מומחה נכנסו לשימוש בתחומים כגון רפואה, הנדסה כימית ועוד. כך קרה שלכל אורך שנות השבעים וחלק משנות השמונים, הניסיון לחקות את פעולתו של המוח באמצעות מודלים פשוטים של הנוירונים – כדוגמת הפרספטרונים – נדחק לקרן זווית.
אך פה ושם עוד נותרו כמה מדענים עיקשים שהלכו 'עם הראש בקיר' ולא הסכימו לזנוח את הנוירונים המלאכותיים. אחד מהם היה דוקטורנט בשם פול וורבוס (Werbos), שבשנת 1974 מצא פתרון לבעיית השכבות הפנימיות שהטרידה כל כך את מינסקי ופאפרט. הבעיה הייתה, נזכיר, מציאת ערכי המשקולות בחיבורים שבין הפרספטרונים הפנימיים. וורבוס גילה שיטה יעילה ופשוטה לקבוע את הערכים הנכונים על סמך התבוננות בשכבת המוצא. בהמשך לאנלוגיה של משחק הטלפון השבור, וורבוס מצא דרך לזהות איזה ילד אחראי לשיבוש במשפט המועבר – על סמך המשפט שקיבל מהילד האחרון בשרשרת. השיטה כונתה 'Backpropogration' ('חלחול לאחור', בתרגום חופשי).
אבל פול וורבוס היה דוקטורנט צעיר, אלמוני וחסר ניסיון – וכולם ידעו שרשתות נוירונים מלאכותיים הן מבוי סתום. על כן איש לא היה מוכן לשמוע על ה-Backpropogation.
"הפסימיות [כלפי רשתות נוירונים מלאכותייים] באותה התקופה הייתה סופנית ממש. בתחילת שנות השבעים ביקרתי את מרווין מינסקי ב-MIT. הצעתי לו שנכתוב מאמר משותף שבו נראה ש[שיטת החישוב שלי] מסוגלת להתגבר על הבעיות המוקדמות…אבל מינסקי לא היה מעוניין. למעשה, אף אחד ב-MIT או בהארוורד או בכל מקום אחר לא התעניין בזה באותה התקופה."
ויכוח על שפה
חלפו עוד יותר מעשר שנים עד שהרעיון ה-Backpropogation של וורבוס נתגלה מחדש, באופן עצמאי, על ידי מספר חוקרים שונים במקביל. אחד מהם היה חוקר בשם ג'פרי הינטון – שלא ארחיב עליו עכשיו, אבל הוא עתיד לשחק תפקיד חשוב מאד בחלקו השני של הפרק הזה – ושניים אחרים היו דיוויד רומלהארט (Rumelhart) וג'יימס מק'לילנד (McClelland).
רומלהארט ומק'לילנד היו פסיכולוגים בהכשרתם, והגיעו אל תחום רשתות הנוירונים המלאכותיים מכיוון שונה לגמרי ממדעי המחשב, והוא – חקר השפה האנושית. רומלהארט ומק'לילנד לקחו חלק בויכוח שהתנהל בקהילה האקדמית בשאלה – כיצד לומדים ילדים לדבר? השפה היא יכולת אנושית מובהקת שמבדילה אותנו משאר בעלי החיים, ולכן ניתן להסיק שמשהו במבנה המוח האנושי ייחודי בעולם הטבע מבחינה זו. השאלה היא – מה?
רוב החוקרים דגלו בהשערה שכללי השפה והדיבור 'מקודדים' בתוך המוח באופן כלשהו. דהיינו – אי שם במוחנו ישנם כללים וחוקים שהמוח מיישם כדי להבין את השפה. אמנם אנחנו עדיין לא יודעים היכן הכללים הללו כתובים – אבל הנקודה היא שישנם כללים מוגדרים. אם תרצו, ישנה תכנה חבויה אי שם בתוך הראש. רומלהארט ומק'לילנד דגלו בהשקפה שונה. הם האמינו שאין באף מקום במוח 'כללים' פורמליים ללימוד שפה, אלא שהיכולת שלנו ללמוד שפה מופיעה מאליה כתוצאה מהאופן שבו הנוירונים מחוברים זה לזה. במילים אחרות – אין כללים, יש רק חיבורים.
כדי להוכיח את טענתם פנו שני הפסיכולוגים אל תחום רשתות הנוירונים המלאכותיים. ב-1986 הם בנו מודל ממוחשב של רשת נוירונים בעלת מספר שכבות, הפעילו עליה את תהליך ה-Backpropogation ולימדו אותה איך להטות פעלים באנגלית בעבר – למשל, work/worked, begin/began וכן הלאה. הרשת קיבלה פועל בהווה, והייתה צריכה לנחש כיצד מהי צורת העבר שלו.
כפי שיודע כל מי שלמד אנגלית, הטיית פעלים לעבר אינה משימה קלה: יש פעלים שכדי להטות אותם יש להוסיף להם סיומת של ed בסוף – למשל, work/worked, carry/carried – ויש פעלים שצורת העבר שלהם היא ייחודית – sing/sang, begin/began וכדומה.
כשילדים קטנים לומדים לדבר אנגלית, יש תופעה שחוזרת על עצמה בכמעט כל המקרים. בהתחלה הילד לומד בעל פה את צורת העבר של כמה וכמה פעלים ואומר אותם כמו שצריך. אבל אז הילד מגלה את החוקיות של הוספת ed בסוף, ומרוב התלהבות על החוקיות החדשה מתחיל להוסיף ed לפעלים גם היכן שלא צריך להוסיף: למשל, singed, begined וטעויות דומות. רק לאחר מכן, כשמתקנים את הילד, הוא מבין את טעותו ולומד מתי צריך להוסיף ed ומתי לא.
למרבה ההפתעה, רשת הנוירונים המלאכותיים של רומלהארט ומק'קלילנד עשתה את אותו מסלול הלימוד כמו זה של הילדים. בתחילת תהליך הלימוד המערכת ניבאה נכון את צורת העבר של פעלים – אבל אז, ככל שהזינו לתוכה יותר ויותר דוגמאות, רשת הנוירונים זיהתה את החוקיות של הוספת ed לפעלים – ואז, ממש כמו אצל ילדים, היא החלה לטעות ולהוסיף ed איפה שלא צריך. רק כשהזינו החוקרים לתוכה עוד ועוד דוגמאות של הטיית פעלים למדה המערכת מתי צריך להוסיף ed ומתי לא – ויכולת הניבוי שלה השתפרה בהתאם.
במילים אחרות, רומלהארט ומק'לילנד הדגימו איך יכולה רשת נוירונים ללמוד מאפיין של שפה אנושית אך ורק מתוך דוגמאות ולא בעזרת ניסוח פורמלי של כללים. ולא זו בלבד, אלא שרשת הנוירונים המלאכותית הפגינה תהליך לימוד כמו-אנושי להפליא שחיקה לא רק את ההצלחות האנושיות, אלא גם את אותו סוג של טעויות שעושים בני אדם!
הניסוי של רומלהארט ומק'קלילנד נחשב לאבן דרך בחקר השפה האנושית – אבל חשוב יותר לענייננו, הוא הצית מחדש את העניין של החוקרים בפוטנציאל של רשתות נוירונים מלאכותיים. הניסוי היה הדגמה פנטסטית מעשית לעוצמתה של שיטת ה-backpropogation: סוף סוף הייתה בנמצא שיטה אמינה וברורה לאמן רשתות נוירונים וללמד אותם לבצע משימות מורכבות הרבה יותר ממשימת זיהוי הצורות של רוזנבלט בשנות השישים. התרגשות מחודשת אחזה בחוקרים.
על סיפו של עידן חדש
אבל הדרך אל יישומים מעשיים של רשתות נוירונים מלאכותיים בעולם האמיתי הייתה עדיין רחוקה מאד. חלק מהבעיות שהעיקו על תחום המחקר הזה בשנות השבעים עדיין נותרו בעינן: למשל, המחשבים היו עדיין חלשים מדי מכדי לאפשר עבודה יעילה עם רשתות נוירונים מלאכותיים, והביצועים של מערכות אלה עדיין היו נחותים ביחס לביצועיהן של מערכות אחרת של בינה מלאכותית, כמו 'מערכות מומחה' שהזכרתי קודם. במילים אחרות, רשתות נוירונים מלאכותיים עדיין היו אפרוח שהיה לו המון פוטנציאל להפוך לציפור – אבל לא הצליח לשבור את דופן הביצה ולבקוע ממנה. לכל אורך שנות השמונים, התשעים וחלק משנות האלפיים היו עדיין המון חוקרים ספקנים שהעריכו שרשתות נוירונים מלאכותיים לעולם לא יצליחו למצוא לעצמן מקום בעולם האמיתי, ותמיד יישארו בגדר פוטנציאל בלתי ממומש.
אבל רשתות הנוירונים המלאכותיים הצליחו, לבסוף, לבקוע מהביצה – וכשעזבו סוף סוף את הקן, הם חוללו את אחת המהפכות הטכנולוגיות המדהימות והדרמטיות ביותר של השנים האחרונות, מהפכה שאת תוצאותיה אנחנו מתחילים להרגיש ממש לאחרונה.
הפרק הפעם עוסק בתופעות המשונות המתרחשות כאשר בני אדם מתקבצים יחדיו. אנחנו חיות חברתיות, ובתוך קהל של אנשים אנחנו…פשוט לא עצמנו. נשמע על גלוריה רמירז, 'הגברת הרעילה', על מגיפת הריקודים המסתורית של 1518, על הרצח המזעזע של קיטי גנוביס והשפעותיו על המחקר הפסיכולוגי – ועל סינדרום משונה שגורם לאיברי המין הגברים…להעלם.
האזנה נעימה,
רן
(פרסומות)
הפרק בחסות Audioengine, המציעה מוצרי אודיו איכותיים במחירים הגיוניים עבור חובבי מוזיקה בעולם הדיגיטלי.
Audioengine מייצרת רמקולים איכותיים בעבודת יד, המתאימים ומכויילים במיוחד כדי להפיק סאונד פנטסטי ממקורות דיגיטליים כמו מחשבים שולחניים וסמארטפונים, בחיבור ישיר או אלחוטי. מוצריה של Audioengine מקבלים ביקורות מעולות באינספור אתרי אודיו בעולם. מאזיני עושים היסטוריה ועושים עסקים שרוכשים מוצרי אודיו של Audioengine מקבלים מנוי חינם לשלושה חודשים ל-Tidal, שירות הזרמת מוזיקה שהייחוד שלו הוא בכך שהמוזיקה מוזרמת באיכות CD – לחווית האזנה מושלמת. כדאי לבדוק מה יש ל-Audioengine להציע, במחירים מיוחדים.
הפרק בחסות פועלים הייטק, המלווה את קהילת היזמים בישראל ומציעה חשבון מיוחד המותאם לסטארטאפים.
פועלים היי-טק היא הגוף הבנקאי שמציע לסטארט-אפים בדיוק את השירותים להם הם זקוקים, ללא ניירת מיותרת וטרטור מייגע. הזמינו פגישה אישית עם אחד מהבנקאים המומחים של בנק הפועלים – והוא יגיע עד אליכם, ללא התחייבות. פנו אל פועלים היי-טק.
על הפסיכולוגיה של קהל
כתב: רן לוי
ב-19 בפברואר, 1994, בשעה שמונה ורבע בערב עצר אמבולנס בחריקת בלמים מול פתח בית החולים של העיירה ריברסייד, קליפורניה. הפאראמדיקים שלפו מתוך הרכב אלונקה עליה שכבה גלוריה רמירז, בת 31. גלוריה, חולת סרטן במצב סופני, הובהלה למחלקת טיפול נמרץ כשהיא סובלת מקשיי נשימה ובעיות לב. הצוות הרפואי נפרס סביב מיטת הטיפולים. זמן קצר לאחר מכן נכנסה גלוריה רמירז לדום לב.
המאמצים להצלת חייה של רמירז עברו להילוך גבוה, והרופאים ניסו לגרום לליבה לפעום מחדש באמצעות מכות חשמל. אחת האחיות דקרה את זרועה של רמירז כדי לקחת ממנה דגימת דם- אבל ברגע זה ממש התרחש משהו משונה. ריח מוזר, ניחוח חריף כשל אמוניה, עלה מתוך מבחנת הדם. האחות העבירה את המבחנה לאיש צוות אחר, ואז…איבדה את הכרתה. הרופאה האחראית הורתה להוציא את האחות המעולפת מהחדר כדי שלא תפריע למאמצי ההחייאה. הריח החריף שעלה מדמה של רמירז מילא את החדר, וגם הרופאה התמוטטה אל הריצפה. בזה אחר זה התעלפו הרופאים והאחיות סביב המיטה, ומנהל המחלקה הוזעק למקום. הוא לא לקח סיכונים: ייתכן ורמירז ניסתה להתאבד באמצעות שתיית חומרי הדברה מסוכנים, והגזים הרעילים עלולים היו להתפשט במסדרונות. הוא הורה על פינוי חרום של כל החולים והרופאים מהמחלקה, ורק צוות מצומצם נשאר כדי לנסות ולהציל את רמירז. מאמציהם עלו בתוהו: גלוריה נפטרה כעבור ארבעים דקות.
הרשויות פתחו בחקירה בהולה כדי לברר מה בדיוק ארע באותן דקות גורליות בחדר הטיפול הנמרץ. דגימות נלקחו מגופתה של גלוריה רמירז, ומדמם של כל אנשי הצוות שטיפלו בה. למרות כל הבדיקות, החוקרים לא מצאו כל עדות לקיומם של רעלים מוכרים. אם לדייק, נמצאו שרידים של חומר תרופתי שעשוי, תאורטית, להפוך לרעל בתנאים מסוימים- אבל לא היתה שום דרך מעשית מוכרת שתיצור את הרעל, כך שגם הרעיון הזה לא נלקח ברצינות.
בתום הבדיקות הכריזה ועדת החקירה שלדעתה מה שארע בחדר הטיפולים הוא התפרצותה של 'היסטריה המונית'. במילים אחרות, הבהלה שבה נתקפה האחות הראשונה הדביקה את שאר אנשי הצוות וכל התסמינים בהם לקו- קשיי נשימה, לחץ בחזה, רעידות וכולי- כולם תעתועי מוח פסיכוסומטים. הפאניקה והפחד דילגו מאחד לשני, וכל מתעלף רק הגביר את חרדתו של הבא אחריו. עדות לכך, ציינה הוועדה, היא שהפאראמדיקים שליוו את רמירז אל בית החולים בתוך האמבולנס הצפוף לא חשו בשום תופעה חריגה. תוצאות החקירה היו שנויות במחלוקת, ורבים פיקפקו בה- אבל בגרעין העניין עומדת עובדה פסיכולוגית ברורה ובלתי ניתנת להכחשה, והיא שבני אדם מושפעים באופן דרמטי מאוד מרגשותיהם והתנהגותם של אנשים אחרים.
רבים יסכימו שאין זמן טוב יותר בו ניתן לראות כיצד פחדים ותשוקות של אדם אחד משפיעים על אדם אחר- מאשר בזמן קריסה של שוק מניות. לפני הקריסה, כמובן, ישנה בועה. כולם קונים מכל הבא ליד, משליכים את כספם גם על מניות שבזמנים שפויים יותר לא היו מעיפים בהם מבט שני. מדוע? מכיוון שכל המשקיעים האחרים עושים את אותו הדבר. כשהשוק רותח וכולם בבהלת קניות, הרגש השולט הוא תאוות הבצע. מאוחר יותר, כשהבועה מתפוצצת והמדדים קופצים באנג'י בלי חבל- התשוקה לרווח מתחלפת בסכין הקרה והבוהקת של הפחד. וכשהפחד מציף את המסכים האדומים, הוא מחלחל אל מוחם של כל המשקיעים. זו דוגמא קלאסית להתנהגות של עדר מבועת.
מגיפת הריקודים בשטרסבורג, 1518
גם בזמנים העתיקים, בימים שלפני כותרות העיתונים עם האותיות הזועקות ופרשני כלכלה עם פרצופים רציניים ומעט מאוד מושג על המתרחש, לרגשות של קהל הייתה השפעה מדבקת על הפרט.
בשנת 1518, בעיר שטרסבורג שבצרפת, החלה אישה משונה אחת לרקוד ברחוב. היא רקדה, ורקדה ורקדה. איש לא ניסה לעצור אותה. כולם הבחינו בה, אבל אף אחד לא התקרב. אולי פחדו שהיא חולה במחלת נפש מדבקת. אולי פשוט לא היה להם אכפת. האישה המוזרה המשיכה לרקוד. יום, ועוד יום…שבוע שלם, ללא הפסקה. ואז- הצטרפו אליה מספר אנשים. הם נעמדו במרכז הרחוב לידה, והתחילו לרקוד. והם לא הפסיקו לרקוד, עשרים וארבע שעות ביממה, יום אחרי יום. אנשים נוספים הצטרפו אליהם. בתוך חודש, ארבע מאות איש קפצו, השתוללו, זינקו והתפתלו ברחובותיה השקטים (לשעבר) של שטרסבורג.
רשויות העיר היו אובדי עצות. מה, לכל הרוחות, קורה כאן? הרוקדים היו במין טראנס רווי-טירוף, ואי אפשר היה להפסיק אותם. אלו לא היו התכווצויות, פרפורים או התקפים אפילפטיים- אלו היו ריקודים. ולא מתוך שמחה, או אושר פתאומי על תחילתו של עידן הרנסנס. לא. המבטים על פניהם של הרוקדים העידו שהם סובלים, שהם במצוקה. כואב להם- הם רוצים לעצור, אבל הם לא יכולים. אחרי התייעצויות רבות, שללו המנהיגים סיבות אסטרולוגיות או דתיות ל'מגיפת הריקודים'. הוחלט לתת לרוקדים לרקוד את עצמם לדעת- עד שהדיבוק שאחז בהם יעשה את שלו וישחרר אותם. אולמות ריקוד מיוחדים נפתחו עבור הרוקדים, ותזמורת חגיגית ניגנה ברחובות. הזמן אכן עשה את שלו, אבל לא באופן אליו התכוונו פרנסי העיר: רוב הרוקדים פשוט מתו- מהתקף לב, שבץ מוחי או מתשישות.
מה התרחש שם, בשטרסבורג של 1518? אין עוררין על העובדות- הסיפור הזה מופיע במכתבים ומסמכים רשמיים רבים של העיר. היו ששיערו שמחלה מסתורית פגעה באנשים וגרמה להם לפרפורים דמויי-ריקוד, ואחרים מאמינים שאקסטזה דתית משונה אחראית לכל העניין. אבל הדיעה המקובלת ביותר, נכון להיום, היא שמגיפת הריקודים הייתה תוצאה של היסטריה המונית- כמו זו שהיכתה, אולי, במחלקת הטיפול הנמרץ של בית החולים 'ריברסייד'. הגורמים להיסטריה יכולים להיות בצורת קשה שממנה סבלה העיר באותה השנה, בצורת שהביאה תושבים רבים על סף רעב. המגיפות הרבות השתוללו בעיר בעקבות אותה הבצורת: דבר, שחפת וכדומה. הלחץ הנפשי העז עשה את שלו, והתושבים פשוט…נשברו. האישה שהחלה לרקוד ברחוב הייתה השסתום שדרכו החל הלחץ להשתחרר, וההמשך ידוע. התפרצויות של היסטריות המונית הן דבר שכיח ומוכר לאורך כל ההיסטוריה. היו עוד שבעה- שבעה!- מקרים של מגיפות ריקודים לאורך ימי הביניים. באפריקה ידועות התפרצויות של היסטריות אצל גברים שהיו משוכנעים שאיברי המין שלהם מתכווצים ונעלמים.
סינדרום התכווצות איברי המין
בספטמבר 2003 נכנס אדם כהה-עור לחנות בדים בחרטום, בירת סודן. הוא והמוכר ניהלו משא ומתן על אחד המוצרים – שהתפתח עד מהרה לויכוח קולני. עד כאן – שום דבר יוצא מגדר הרגיל. אבל אז לפת האדם כהה-העור את ידו של המוכר בלחיצה עזה וכוחנית, ולפתע הרגיש המוכר כיצד… איך נאמר, סרגל המדידה שלו עובר מאינצ'ים לס"מ. מוכר הבדים נתקף בהיסטריה, ומיהר לבית החולים המקומי.
השמועה על המכשף המסתורי פרשה לה כנפיים, ועוררה בהלה עזה. תושב אחר סיפר לכתב עיתון שבעת שהיה בשוק ניגש אליו אדם זר, נתן לו מסרק לשיער – וביקש ממנו להסתרק. האיש עשה זאת, ובתוך שניות גילה שהפוני שלו התקצר מאד. המכשף המסתורי דרש ממנו כמה אלפי דולרים כדי להפוך את השפעת הכישוף. כארבעים בני אדם פנו למשטרה והתלוננו על כך שמישהו גנב להם את המקל לפיזור הפגנות. כמה עשרות התאשפזו בבתי חולים. מהומות פרצו במקומות שונים בעיר כשגברים מקומיים תקפו והכו מבקרים זרים שחשדו בהם שהם מכשפים. כצפוי, רשויות הבריאות דיווחו שכל הגברים שנבדקו בבתי החולים בריאים לחלוטין – אבל ציינו גם שאין מדובר בהתחזות או רמאות. הגברים שהגיעו להיבדק באמת האמינו שמישהו גנב להם את ציפור הבולבול.
לפני שאנחנו קופצים למסקנות לגבי שפיותם של הגברים הסודנים, יש לדעת שהתופעה המדוברת אירעה כמה וכמה פעמים בעבר. ב-1486 טענו גברים גרמנים רבים שמכשפות גנבו להם את נקניקיות הפרנקפורטר שלהם. ב-1967 צבאו למעלה מארבע מאות וחמישים גברים קוראנים על בתי החולים ודיווחו שהצ'ופסטיק שלהם נעלם. התופעה הזו חזרה על עצמה עוד מספר פעמים בסין ובמערב אפריקה, והיא כל כך מוכרת עד שאפילו יש לה שם: קורו (Koro), מונח שמקורו ככל הנראה מהמילה המלאית 'קורה' Kura שפירושה ראש צב. זו לא מטפורה שלי, זו האמת. המונח הרפואי הרשמי יותר הוא 'סינדרום התכווצות איברי המין' – ואגב, הוא אינו מוגבל רק לגברים. פה ושם ידוע גם על נשים שדיווחו שהחזה שלהן קטן באופן פתאומי, וגם על 'קורו באמצעות שליח' (Proxy) שבה הורים דיווחו שהצעצועים של הילדים שלהם נעלמו. בכל המקרים, בדיקות רפואיות מוכיחות שהכל בסדר, אבל החולים משוכנעים שמשהו אצלם לא בסדר.
התפרצויות הקורו שמתרחשות מדי פעם בפעם הן דוגמא מצוינת להיסטריה המונית מהסוג שתיארתי בפרק. הרפואה המודרנית מסווגת את הקורו כסוג של התקף חרדה בעל רקע תרבותי, שכן תופעה זו נפוצה בעיקר בתרבויות שבהן האמונה בעל-טבעי נפוצה יחסית. הרופאים אינם מזלזלים בקורו, כיוון שלמרות שמדובר בסוג של אשליה פסיכולוגית – היא עשויה בהחלט לגרום לנזק גופני אמיתי כשהחולים מנסים למנוע מהציוד שלהם לחזור לאפסנאות בכל דרך אפשרית, כולל נעיצת מחטים, קשירה בחוט וכדומה. לסיכום, אני אמנם לא רופא אבל כמהנדס אני יכול רק להעניק לכם את העיצה הבדוקה והוותיקה – מודדים פעמיים, חותכים רק פעם אחת. בברית.
אפקט העגלה
לחקר האופן שבו הרבים משפיעים על היחיד יש משמעויות מעשיות, מעבר לסקרנות האינטלקטואלית ולאינטרס הגברי המובהק. ארצות הברית היא ארץ גדולה ורחבת ידיים, בזה אין כל חדש. כשנערכות בחירות כלליות בארצות הברית, הקלפיות בחוץ המזרחי נסגרות שעות רבות לפני הקלפיות בחוף המערבי. כמו בישראל, ברגע שהקלפיות נסגרות בחוף המזרחי- רשתות הטלוויזיה מפרסמות את תוצאות קלפיות המדגם שלהן. המצביעים בחוף המערבי, אלו שעדיין לא הספיקו להצביע, פותחים את הטלוויזיה שבסלון ומייד מקבלים מנה גדושה של 'אפקט העגלה'.
'אפקט העגלה' הוא השם שניתן להשפעה שיש לדעתו של הרוב על ההחלטה של היחיד. במקרה של הבחירות, אם הסקרים מנבאים ניצחון ברור לאחד המועמדים, אלו שעדיין לא הצביעו עשויים להגיד לעצמם: "אם כל כך הרבה אנשים הצביעו לבחור הזה…אולי הם צודקים? אולי גם לי כדאי להצביע לו. גם אני רוצה להיות בצד המנצח, להרים כוסית חגיגית עם הח'ברה בעבודה, ליד מכונת הקפה." במילים אחרות, כולם רוצים לקפוץ על העגלה. לאפקט הזה יש השפעה דומיננטית על תוצאות האמת של הבחירות, השפעה שנבחנה, נבדקה ואומתה במחקרים רבים.
הדבקה רגשית
ואם כבר הזכרנו את מכונת הקפה שבעבודה, אז גם מנהלים וראשי צוותים היו שמחים מאוד להשפיע על מצבם הנפשי של העובדים בחברה שלהם. כדאי להם להכיר את תופעת ה'הדבקה הרגשית'.
כששני אנשים משוחחים ביניהם שיחה ידידותית, הם גם מחקים האחד את השני. תנועות ידיים, תנוחת ישיבה, הבעות פנים ואפילו טון דיבור: ישנו מעבר שוטף של מידע תת-הכרתי, שיחה שמתחת לשיחה. אנו קולטים את הניואנסים הדקים בהתנהגותו של בן שיחנו. ומסיקים מכך על מצב רוחו ורגשותיו. בשלב זה מתרחש דבר מוזר ומעניין ביותר: אנחנו מתחילים לחקות את בן שיחנו. אם הוא מחייך, גם אנחנו נחייך. אם הוא עצוב, הפנים שלנו יהפכו לרציניות. טון הדיבור ישתנה, ואפילו תנוחת הגוף. החיקוי נעשה שלא במודע, אבל הוא ממשי מאוד. ואז מתרחש פלא נוסף: התנועות שביצענו, אותן התנהגויות שחיקינו מבן שיחנו, משפיעות על הרגשות שלנו. החיוך שהעלנו על שפתינו בתגובה לחיוך של האדם השני, גורם לנו להיות שמחים יותר. הפנים הרציניות שהעתקנו מכניסות אותנו למצב רוח מדוכדך.
והתוצאה? הרגש שחש אדם אחד מדלג ועובר אל אדם אחר, 'מדביק' אותו. עצב ושמחה, אושר ודיכאון מתפשטים בתוך הקבוצה כמו גל איטי בדייסה סמיכה. לאווירה הנפשית ולרגשות השליליים או החיובים יש קשר ישיר לביצועים של קבוצות, בין אם אלו קבוצת מוכרים בחנות נעליים, מהנדסים בהיי-טק או קבוצת כדורגל. עובד אחד מתוסכל וממורמר יכול להשפיע, בתהליך של הדבקה רגשית, על קבוצה שלמה.
הרצח של קיטי גנוביס
הנה עוד סיפור שיבהיר מדוע כדאי לכל אחד מאיתנו, באופן אישי, להבין את השפעת הקבוצה על הפרט.
קיטי גנוביס, בת 28, הייתה צעירה ניו-יורקית נאה ורגילה למדי. ב-13 במרץ, 1964, צעדה קיטי במורד הרחוב שהוביל אל ביתה שברובע קווינס. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. אם הפתיחה עד כה מזכירה לכם אלף ואחת עלילות של סרטי אימה שגרתיים, אתם לא רחוקים מהאמת. כשהייתה לא הרחק מפתח הבית, התנפל עליה גבר מאחור ודקר אותה בכוח בגבה. קיטי התמוטטה אל הריצפה, צורחת וצועקת לעזרה. מאחד הבתים בסמטה צעק אחד השכנים לתוקף שיעזוב את הבחורה- אבל לא יצא מהבית כדי לסייע לה. התוקף, שחשש שנתגלה, נמלט מהמקום. קיטי גררה את עצמה בקושי רב אל עבר ביתה. כעבור עשר דקות הבין התוקף שאף שכן אינו מתכוון לצאת לרחוב. הוא חזר אל הסימטה, כדי להשלים את המלאכה. הוא מצא את קיטי מדממת על גרם המדרגות שלפני דלתה. בעודה גוססת, אנס אותה באכזריות- ואז דקר אותה שוב, רוצח אותה.
זה עשוי היה להיות עוד רצח שגרתי וחסר חשיבות ברחובותיה האלימים של ניו-יורק, אלמלא כתבה שהתפרסמה שבועיים לאחר מכן בעיתון המשפיע 'הניו-יורק טיימס'. "שלושים ושמונה שכנים היו עדים לרצח," זעקו השורות בכתבה, "ואיש לא נקף אצבע כדי להציל את קיטי גנוביס." אף אחד לא התקשר למשטרה. אף אחד לא חשב להתערב. הכתבה הזו עוררה סערה אדירה בארצות הברית. סיפורה העצוב של קיטי הפך לסמל הקרירות וחוסר האיכפתיות של תושבי התפוח הגדול והחוף המזרחי בכלל. היו כאלה שראו ברצח את השינוי הכללי שחל באופיה של ארצות הברית, להשפעות המזיקות של הקידמה והניתוק החברתי.
אפקט הצופה
הכתבה בניו יורק טיימס דירבנה את הפסיכולוגים והסוציולוגים לחקור כיצד יכול להיות שכל כך הרבה אנשים היו עדים לפשע נורא, ולא נקפו אצבע כדי לעזור. התופעה הזו מוכרת מזה שנים רבות: זהו 'אפקט הצופה'. 'אפקט הצופה' קובע, בפשטות, שככל שיש יותר אנשים בזירת אירוע- כך קטן הסיכוי שמישהו מהם יעזור לקורבן. במילים אחרות: עדיף להתמוטט מהתקף לב כשמסביבך אדם אחד או שניים, מאשר חמישים איש: הסיכוי שמישהו יתנדב להציל אותך קטן יותר. את 'אפקט הצופה' קל מאוד לשחזר בניסוי מבוקר. הפסיכולוגים הכניסו שחקן לתוך קבוצה של אנשים, וביקשו ממנו להתמוטט על הרצפה ולפרפר באופן משכנע. הם מדדו כמה זמן לוקח לקבוצה לסייע לו. השעון לא משקר: ככל שמספר האנשים בקבוצה היה גבוה יותר, לקח יותר זמן עד שנמצא מתנדב שיעזור.
שתי סיבות אפשריות הועלו לתופעה הזו. הראשונה אומרת שכולם מחכים לאיזה אות, סימן מנחה ממישהו, שהגיע הזמן לעשות מעשה. מכיוון שכולם מחכים, חולף זמן רב יותר עד שמשהו קורא בפועל. הסיבה האפשרית השניה היא שככל שיש יותר אנשים מסביב, כך הולכת ופוחתת תחושת האחריות האישית של כל צופה. כל אחד אומר לעצמו 'ודאי יש מישהו בקהל שהוא מוסמך יותר או מוכשר יותר ממני לטפל במצב'. אם אתם, הקוראים, נקלעים למצוקה בתוך קהל של אנשים, זיכרו את 'אפקט הצופה'. אל תזעקו לעזרה באופן כללי. הצביעו על אדם ספציפי בקהל, לא משנה מי, וקיראו לו: "אתה עם החולצה הירוקה- תזמין אמבולנס!'. באופן זה, אתם מגבירים את תחושת האחריות האישית של אותו אדם, וגם נותנים את הסימן לקבוצה שהגיע הזמן לפעול.
ומה לגבי הסיפור של קיטי גנוביס? הרוצח, נקרופיל חולה נפש, נתפס והושם בכלא. אבל הסיפור בכתבה של הניו יורק טיימס…הוא לא היה נכון. הכתבה הייתה מוטעית והעובדות שבה שגויות לחלוטין. רק שניים עשר איש, ולא שלושים ושמונה, היו עדים באופן כלשהו לרצח- ואיש מהם לא ראה את התקיפה השניה. רק שכן אחד שמע את זעקותיה של קיטי, וחשב שמדובר בכלל בסכסוך משפחתי. הוא דווקא כן התקשר למשטרה: אבל במוקד המשטרתי התעלמו מהקריאה. בשורה התחתונה, לאיש מהשכנים לא הייתה סיבה לחשוב שמשהו כה מחריד מתרחש מתחת לאפם. אבל העובדות יצאו לאור רק שנים רבות לאחר הרצח. מה שחשוב הוא שהכתבה בניו יורק טיימס דירבנה את הפסיכולוגים והסוציולוגים- שלא ידעו שמדובר באוסף של שטויות- לעסוק בתחום מחקר חשוב זה.
תיאוריות לגבי אספסוף
האינטראקציה בין האדם והקבוצה מעניינת מאוד את הפסיכולוגים, ללא ספק. לשוטר הממוצע, לעומת זאת, זה שמוצב באיצטדיון כדורגל ביום שבת כדי להשגיח על הסדר, זה לא מזיז בכלל. הוא רוצה לראות את המשחק בלי שהאוהדים יפריעו לו. זאת אומרת, הוא רוצה לדעת איך לשלוט על קהל של אנשים בצורה הטובה ביותר.
אחד מהראשונים שחקרו את הפסיכולוגיה של ההמון, את הדינמיקה שנוצרת כאשר מאסה של בני אדם מתכנסים יחד, היה הצרפתי גוסטב לה בון (Le Bon). לה בון היה רופא שחי לקראת סוף המאה ה-19, ועסק במגוון רחב מאוד של נושאים: פיסיקה, ביולוגיה, רפואה, מיסטיקה, אנטרופולוגיה ועוד ועוד. בכולם, פחות או יותר, הוא לא הבין כלום. אבל דווקא בנושא הפסיכולוגיה של ההמונים ללה בון הייתה השפעה דרמטית בחוגי האקדמיה.
נקודת המוצא של מרבית החוקרים בתקופה הויקטוריאנית הייתה שהמון של אנשים זה דבר רע. זאת אומרת, קהל הוא בעיקרון לא יותר מאשר אספסוף פרוע, גס ומסוכן לסדר הציבורי, כמו ההמונים שהסתערו על הבסטיליה במהפכה הצרפתית. אין פלא שמי שחקרו את הדינמיקה של ההמון היו בעיקר קרימינולוגים. גם לה בון תמך בגישה זו. לפי התאוריה של לה בון, כשבני אדם מתקבצים יחד ליצירת קהל עצום, הם מאבדים את הזהות האישית שלהם. הנורמות התרבותיות וההתנהגות הסובלנית שכל אחד מביא איתו מהבית נעלמות ברגע שהוא חש בהשפעה המשלהבת של ההמונים, והקהל הופך לאספסוף. במילותיו של לה בון:
"לא משנה מי הם האנשים המרכיבים את ההמון, אופיים, עיסוקם, האינטלקט שלהם: העובדה שהפכו להמון גורמת להם לחשוב, להרגיש ולפעול באופן שונה מהותית מאשר היו חושבים, מרגישים או פועלים לו היו מבודדים."
הקהל, לפי דעתו של לה בון, הוא ברברי מטיבעו. במילים אחרות, האנשים שבו יורדים כמה שלבים בסולם התרבותי. אבל לה בון לא ראה בכך בהכרח דבר רע. כשהקהל נמצא במצב הברברי שלו, הרגשות הקולקטיביים עוברים בו כמו גלים בים. הם משפיעים על כל אחד בקהל, מכיוון שהזהות האישית של כל אדם נמחקת. במצב שכזה, קל להשפיע על הקהל, לעצב אותו, לפסל אותו. לגרום לו לעשות בדיוק את מה שמנהיג החכם רוצה שהוא יעשה, למשוך בחוטים כמו בתאטרון בובות.
לתאוריה של לה בון היו חסרונות ברורים: היא מנתקת את הקהל מהסיבה שבגללה הוא נמצא בהפגנה או בארוע מלכתחילה. למה הם שם? במה הם מאמינים? מה כל האנשים הללו רוצים? אך בכל זאת, הרעיונות של לה בון מצאו להם אוזן קשבת. אדולף היטלר כתב עליהם בספרו 'מיין קאמף'. יוזף גבלס ביסס עליהם את מכונת התעמולה הנאצית. אומרים שבניטו מוסליני הלך לישון בכל לילה כשסיפרו של לה בון מונח על השידה, לצד מיטתו.
בעת החדשה קמו לתורתו של לה בון שתי תאוריות מתחרות שהציגו גישות שונות לפסיכולוגיה של הקהל. הראשונה היא 'תיאוריית ההתכנסות'. היא שגורסת שהתנהגותו של הקהל היא תוצאה של אוסף התכונות האישיות של האנשים המרכיבים אותו. למשל, אם ההתקהלות היא הפגנה למען הצלתו של אירוס הגלבוע הנתון בסכנת הכחדה והמפגינים הם קבוצה של פרופסורים אינטלקטואלים- ההפגנה תהיה שקטה ומתורבתת. אבל אם המפגינים הם, למשל, חברי כנסת- אז אפשר להכין את הגז המדמיע. זהו ההפך הגמור מרעיונותיו של לה בון, שכזכור האמין שהזהות האישית של האדם נמחקת כשהוא נמצא בתוך קהל אנושי.
השניה היא 'תאוריית הנורמות המתפתחות'. השם מעט מסורבל, אבל הרעיון פשוט למדי: האנשים מגיעים אל ההתקהלות כשהם מצוידים ברעיונות ודעות שהביאו איתם מהבית. בתוך הקהל יווצרו, באופן ספונטני, נורמות התנהגות שיקבעו מה יקרה בהמשך. האנשים מדברים זה עם זה, משפיעים אחד על השני, וכך נוצר איזה קונצנזוס לא-כתוב לגבי אופיה של ההתקהלות. הנורמות הללו גם מושפעות על ידי מספר מצומצם של אנשים שיש להם את הכריזמה והיכולת להנהיג את הסובבים אותם. זאת אומרת, אם את ההפגנה לטובתו של אירוס הגלבוע מנהיג פרופסור אינטלקטואל- הנורמה שתיווצר תהיה כזו של הפגנה שקטה ומכובדת. אם מנהיג אותה חבר כנסת, אז אפשר להכין את הגז המדמיע.
לכל אחת מהתאוריות הללו יש חולשות ובעיות משלה. תאוריית הנורמות המתפתחות, למשל, מתעלמת מהתפתחויות פתאומיות ומהירות שעשויות להתרחש בתוך הקהל. מה קורה, למשל, אם תוך כדי הפגנה שקטה נזרק לפתע רימון גז מדמיע לתוך הקהל? מה תהיה התגובה? הרי במצב כזה אין זמן לשיחות וקביעת נורמות חדשות: כל אחד חייב להחליט בו ברגע עד כמה באמת אכפת לו מאירוס הגלבוע. האם הוא מוכן להסתער על השוטרים למענו, או שאולי הגיע הזמן לברוח הביתה.
האספסוף החכם
אל הקושי הגדול של הבנת התהליכים שמתרחשים בתוך קהל נוספה בשנים האחרונות תופעה שהפכה את הבעיה למורכבת וקשה הרבה יותר. זוהי תופעת 'האספסוף החכם', Smart Mob. האספסוף החכם נוצר בעקבות החדירה המאסיבית של מכשירי תקשורת ניידים ויעילים- טלפונים סלולרים, מחשבים ניידים, זימוניות וכו'. לכל אחד בקהל יש גישה למידע בזמן אמת, והוא יכול להתעדכן לגבי מטרות ההתקהלות וההתנהלות הצפויה בה בתוך שניות.
דוגמא לאספסוף חכם היא 'אספסוף בזק', Flash Mob. ייתכן ונתקלתם בתופעה המשעשעת הזו, במיוחד אם אתם חיים על כוכב הלכת… תל-אביב. הודעה על מסיבת כריות שצפויה להתקיים בכיכר רבין בעוד חצי שעה מעכשיו, מועברת באמצעות הודעות SMS מאדם לאדם במהירות הבזק. בתוך דקות מתארגת התקהלות שבזמנים עברו היו נדרשים שבועות של תליית מודעות וחוגי בית כדי לקבץ יחד. קבוצה גדולה של אנשים מתרכזים בבת אחת בכיכר, ואז שולפים את הכריות ומתחילים להכות בהם אחד את השני. בחוץ לארץ ניתן למצוא מסיבות 'אספסוף בזק' משונות אפילו יותר- למשל, כל המשתתפים מתחפשים לזומבים ומתהלכים ברחובות, או נכנסים לקרון ברכבת התחתית ופוצחים במסיבת ריקודים סוערת. את מסיבת הרכבת התחתית אנחנו לא צפויים לראות בתל-אביב בעתיד הנראה לעין, לצערנו.
אבל לאספסוף החכם יש גם צדדים אפלים ומסוכנים יותר מאשר מסיבת כריות המונית. זו, כנראה, הסיבה שבעטיה הוא מכונה 'אספסוף', ולו 'קהל'.
בשנת 1999 התקיימה בעיר סיאטל שבארצות הברית ועידת ארגון הסחר העולמי. הועידה הזו הייתה הזדמנות פז עבור ארגונים המתנגדים לגלובליזציה להביע את מחאתם על הפער ההולך ומתרחב, לטענתם, בין המדינות העשירות והעניות בעולם. אליהם הצטרפו גם תנועות סטודנטים, ארגוני עובדים וגם סתם חבורות אנרכיסטיות ששמחו על ההזדמנות לעשות קצת בלאגן. אחרי שבועות של הכנות ותאומים מוקדמים, הגיע היום שבו נתקיימה הועידה. עשרות אלפי מפגינים צצו משום מקום והשתלטו על הצמתים הראשיות באזור בו נתקיים הכנס. המפגינים חסמו את התנועה ומנעו ממשתתפי הועידה להגיע לאולם. האנרכיסטים הפכו מכוניות, שברו חלונות ראווה ושרפו פחי אשפה.
המשטרה המופתעת ניסתה לפזר את ההפגנה, אבל האספסוף היה מוכן לקראתה. הודעות טקסט צפצפו וטלפונים סלולריים זימזמו: 'השוטרים מגיעים מרחוב X', או 'להגיע מהר לרחוב Y'. המשטרה הייתה חסרת אונים כנגד המון מתפרעים חכם כל כך, שידע להכות בה במהירות במקומות בהן הייתה חלשה או להתחמק ממנה בזריזות כשצריך. התוצאה הייתה מה שידוע כיום כ'הקרב על סיאטל': ימים ארוכים של התנגשויות אלימות בין המשטרה והמפגינים, עד שסוף סוף הצליחה הראשונה להחזיר את הסדר על כנו.
מאז ההצלחה ההיא תפסה תופעת האספסוף החכם תאוצה, ואנו מתחילים לחוש את השפעתה בכל רחבי העולם. בפיליפינים הצליח אספסוף חכם בשנת 2001 להעיף מהשלטון את נשיא המדינה. ארבע שנים מאוחר יותר, בצרפת, חשה כל פריז את נחת זרועם של מפגינים ערביים שהזהירו אחד השני מפני המשטרה המקומית באמצעות הודעות SMS. כוחות הביטחון המצריים מנסים מזה כמה חודשים, ללא הצלחה, לצוד את המארגנים של הפגנות בזק פתאומיות למען הדמוקרטיה. אחד הסופרים שכתב על האספסוף החכם אמר שלדעתו, אין אף עיר על פני כדור הארץ שעשרת אלפי מפגינים רציניים ונחושים לא יכולים לשתק לחלוטין.
האם האספסוף החכם הוא בסך הכל תופעה תרבותית מעניינת שתחלוף לה באותה המהירות שבה הופיעה, או אולי איום אמיתי ומוחשי על יציבותם של משטרים ברחבי העולם? זו רק עוד שאלה אחת מני רבות שהסוציולוגים החוקרים את הפסיכולוגיה של הקהל היו רוצים לדעת עליה את התשובה. (צליל של SMS) ועכשיו, תסלחו לי- אני צריך למצוא את הכרית שלי.
חברי הכת בקומראן, מי שכתבו את המגילות הגנוזות, נקטו במנהגי טהרה קיצוניים באופן יוצא דופן – עד כדי אי עשיית צרכים בשבת וטבילה אובססיבית במקוואות. מה הוביל לקנאות הדתית הזו? בפרק זה נשמע על השחיתות של משפחת הכהנים מבית צדוק שהובילה למלחמת אזרחים בעם היהודי בארץ ישראל, וגירושם של בני המשפחה אל קצה המדבר – שם זממו להשתלט מחדש על בית המקדש באמצעות זירוז, לא פחות ולא יותר – יום הדין.
כת המגילות הגנוזות – מלחמת בני האור בבני החושך (חלק 2 מתוך 2)
כשאני שומע על מישהו שהלך להתבודד במדבר, אני מודה שהתמונה המנטלית שעולה במוחי היא מעין פרשנות הוליוודית של סצנת התבודדות במדבר: אדם לבוש גלימה לבנה שיושב לו על קצה צוק מסוים, או אולי בפתחה של מערה, ומהרהר על משמעות החיים, והקשר העמוק שבין האדם לטבע.
תגרשו את התמונה הזו מראשכם, ומהר. בכל הקשור בכת הנזירים שחיה בקומראן לפני אלפיים ומאתיים שנים – עלינו לזנוח את הרומנטיות ההוליוודית מאחורינו. הנזירים שחיו קומראן לא היו גרסה קדומה של ההיפים מקליפורניה: הם היו חבורה של קנאים דתיים בצורה קיצונית. הם הקפידו על טקסי טומאה והיטהרות במידה שקשה לתפוס אותה, והקפדנות הקנאית שלהם מדהימה עוד יותר כשלוקחים בחשבון שבחרו להתיישב באחד המקומות הצחיחים והקשים ביותר למגורי אדם שניתן לדמיין.
"החוקים שקבעה הכת לעצמה מפורטים בספר שנקרא 'סרך היחד'. שם הם אומרים דבר כזה: אסור לאנשי הכת לצחוק. אסור להלך ערומים. אסור להם להתערב איש בשיחת רעהו. אסור להם לאכול מזון שלא יוצר בתוך הכת. החשש הוא תמיד שטומאה תחדור פנימה דרך המזון, מה שמסביר את ההמצאות של הכבשן ואת זה שיצרו לעצמם כלים. מתוך מגילת המלחמה ברור שלא מתפנים לצרכים גדולים בשבת. [רן] זאת אומרת, ביום שבת אתה לא הולך לשירותים לעשות דברים גדולים יותר… [ליאורה] זה מדהים. מי ששם לב לדבר הזה, וזה הדהים אותו, היה יוסף בן מתתיהו, שאומר – "כי אינם נועזים להעתיק כלי ממקומו ולצאת חוץ (=מחוץ לתחום השבת) להיפנות לצרכיהם. וביתר הימים הם חופרים במעדר … חור עמוק באדמה ומכסים אותו במעילם לבל יכלימו את אור האלוהים … ולמעשה הזה הם בוחרים מקומות שוממים. " הם בוחרים פינה, חופרים בור עמוק ואחר כך מכסים את מה שהם עשו. [רן] זו ממש טרחה רצינית כל פעם שאתה רוצה ללכת לשירותים. [ליאורה] ומוסיף בן מתתיהו ואומר – "ואף כי הטלת צואה היא צורך הטבע לאדם, הם חושבים כי היא מטמאה את הגוף ונוהגים לרחוץ אחריה את בשרם במים. "ישנה מגילה שנקראת 'ברית דמשק'. המגילה אומרת שאסור להזיז כלי ביום שבת, גם לא לשם הצלת חיי אדם. אתה הולך אל הקיצוני ביותר. כאשר אלה החולים, אתה מבין שהחשש מטומאה מכתיב את כל אורחות חייהם. אמרנו שהם אכלו יחד, ויוסף בן מתתיהו מתאר שלפני כל ארוחה הם הטהרו באחת המקוואות, החליפו את בגדי העבודה לבגדי לבן, נכנסו אל אולם ההסעדה והוא אומר כך –
'ואחרי זאת הם מתאספים אל מקום אחד וחוגרים אזור בד ורוחצים את בשרם במים קרים. ואחרי טהרתם הם פונים כולם למדור מיוחד (=אולם ההסעדה) ששמה אינם נותנים לבוא לאיש זר אשר לא מחברתם. והם הולכים בטהרה, כהולך למקום קדוש, ובאים אל מקום ההסעדה הזה. ובבואם שמה הם יושבים במנוחה, והאופה עובר עליהם ומניח לפני כל איש את לחמו בסדר, והמבשל (=טבח) מגיש לכל אחד קערה עם תבשיל אחר. והכהן מתפלל לפני אוכלם, וקודם התפילה אסור עליהם לטעום דבר. ואחרי כלותם את הארוחה, קורא הכהן תפילה שנית. ככה הם פותחים וגומרים סעודתם בתפילה לאלוהים המכלכל חיים. ואחרי זאת הם פושטים את בגדי הקודש ושבים לעשות את מלאכתם עד ערב. וגם בסעודת הערב הם עושים כן … '
[רן] זאת אומרת, כל ארוחה הופכת להיות טקס דתי של הטהרות, תפילה ובגדים מיוחדים. [ליאורה] אין לזה שום צידוק, אלא אם אתה רוצה להרוויח משהו. להביא את הקץ."
הכהנים מבית צדוק
בפרק הקודם תיארנו את סיפור גילויין של המגילות הגנוזות – אחת התגליות הארכיאולוגיות החשובות ביותר במאה העשרים. המגילות הגנוזות מכילות כתשע מאות טקסטים וחיבורים דתיים מהמאות השלישית, השנייה והראשונה לפני הספירה, תקופה שהיא 'חור שחור' בהיסטוריה היהודית שכן מעט מאד ידוע על החברה הישראלית שחייתה באותן שנים בארץ ישראל. השאלה שבה נעסוק אנחנו היא מי היו האנשים שכתבו את המגילות האלה, ומה אנחנו יכולים ללמוד אודותיהם מתוך הכתוב במגילות, הממצאים הארכיאולוגים בקומראן ותיאוריו של יוסף בן-מתתיהו אודות 'האיסיים'.
"לפי הכתוב במגילות, הכוהנים מבית צדוק היו המנהיגים של הכת. הם קבעו את אורח החיים שלהם, את הטקסים, את העונשים, מה מותר ומה אסור. הם היו המנהיגים של הכת, וכאשר תפרוץ מלחמת בני האור בבני החושך הם יהיו הלוחמים שיילחמו יחד עם מלאכי הקודש ואלוהים נגד אנשי החושך. מכיוון שהם מזכירים את הכוהנים מבני צדוק כל כך הרבה פעמים אנחנו יכולים לומר שיש מקום להניח שהכהנים מבני צדוק היו המייסדים של הכת."
הקול ששמעתם שייך לד"ר ליאורה רביד, מומחית להיסטוריה של תקופת התנ"ך. כפי שמספרת ליאורה, הקונצזוס בין החוקרים הוא שאת הכת בקומראן הנהיגו כהנים שהשתייכו למשפחה סצפיפית: משפחת צדוק. משפחת צדוק הייתה סוג של 'משפחת אצולה' יהודית. הם היו הכהנים הגדולים בבית המקדש במשך למעלה משבע מאות שנה – מימי דוד ושלמה בסביבות המאה התשיעית לפני הספירה, ועד תקופת הכיבוש היווני במאה השניה לפני הספירה. בני משפחת צדוק האמינו שהכהונה הוענקה להם על ידי אלוהים במעמד הר סיני – והכתוב בתנ"ך משקף את העמדה הזו.
"ספר שמות, פרק כ"ח ואילך, מספר שאלוהים הורה למשה להכתיר את אהרון לכהן גדול. בספר שמות אומר אלוהים למשה – 'וְאַתָּה [משה] הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי: אַהֲרֹן, נָדָב, ואביהו, אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן. וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת … וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי.' בהמשך לדברים אלה אמר אלוהים למשה: 'וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם, אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ; וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם, וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי." מתוך הדברים האלה נוצר רושם שיש לך דמות של אהרון, שהיה אח של משה. כאן כדאי לפתוח סוגריים ולומר שיש חוקרים רבים שטוענים שלמשה מעולם לא היה אח בשם אהרון, וזה היה איזה שהוא 'מתנחל' לתוך המשפחה הזו כדי להצדיק את הסיפור של בני צדוק. [רן] זאת אומרת, הדמות של אהרון נכתבה בדיעבד כדי להצדיק את מקומה של השושלת הכהנית. [ליאורה] חד משמעית. יתרה מזאת, אם תוציא את הסיפור של אהרון מתוך התנ"ך, כל הסיפור ייראה הרבה יותר חלק. אבל זה הטקסט שיש לנו… [רן] ובתקופה הזו עדיין אין לנו בית מקדש. אז מה עושים שם כהנים?… [ליאורה] לכן הסיפור נכתב בדיעבד. אתה מתאר כהן שלבוש בגדי שרד. איפה? במדבר סיני? נו, באמת… [רן] [צוחק] חם בסיני… [ליאורה] איפה אתה מוצא שם זהב ובדים יקרים… אבל זו המסורת, וזה קיים. בהמשך מתברר לך שהכהונה ניתנה לאהרון ולבניו, אבל לא בדיוק. את מקומו של הכהן הגדול יורש בן אחד, אלעזר, ושאר אחיו הופכים להיות כהנים פשוטים. [רן] זאת אומרת, נוצר איזה שהוא פער מעמדות קטן בתוך בית הכהונה. [ליאורה] כמו ראש ממשלה אחד ומאה עשרים חברי כנסת שרוצים להיות ראש ממשלה. זה מה שיקרה."
תזכרו את המשפט האחרון הזה: את מקומו של הכהן הגדול יורש רק בן אחד- הבן הבכור – וכל שאר האחים הופכים להיות כהנים פשוטים. לעובדה הזו תהיה חשיבות מכרעת בהמשך הסיפור.
אחרי מעמד הר סיני וההבטחה האלוהית, הכהנים נעלמים מהתנ"ך למשך תקופה ארוכה מאד. הם אינם מוזכרים בתקופת ההתנחלות בארץ כנען, בתקופת השופטים ובימי של שמואל הנביא. הפעם הראשונה שאנחנו שומעים את השם 'צדוק' הוא רק מאתיים וחמישים שנה, בערך, אחרי יציאת מצרים – אבל גם אז, הם לא ממלאים תפקיד חשוב במיוחד בחיי העם.
"מסופר שאחד המקורבים לדוד היה כהן בשם צדוק בן אחיטוב. השם צדוק הוא בעייתי משום שלדברי חוקרים שאני מצטטת אותם, השם צדוק בכלל לא שם עברי אלא יבוסי. הכהן צדוק בן אחיטוב היה בכלל יבוסי שהצטרף לדוד והיה נאמן לו. הבן שלו, כנראה, היה מאלה שהמליכו את שלמה בנחל הגיחון ושלמה נותן בידו את הכהונה הגדולה. אתה מסתכל על ספר מלכים ומחפש כוהנים גדולים בשם 'צדוק'. תחפש, אתה לא תמצא אותם. מוזכר שיש כהנים, אבל הם ממלאים תפקיד מאד שולי – המקדש שבנה שלמה היה מקדש מלך. ומי שעמד בראש המקדש היה שלמה. שלמה הוא זה שמכניס את ארון הקודש יחד עם הכהנים אל המקדש. דוד הוא זה שמוביל את ארון הקודש אל ירושלים. בראש ההיראכיה בימי המלוכה עמד מלך, ולא כהן. יתרה מזאת, ספר דברים מונה ארבעה מעמדות של עניים בחברה הישראלית: הגר, היתום, האלמנה והלוי. מצטערת, רן… [רן] אנחנו היינו די בקאנטים. [ליאורה] אתה היית די פלאבי באותם ימים…הנקודה החשובה היא שהכהנים מאד מאד שוליים לתפקיד שימלאו אחר כך. מי שעומד בראש המקדש ומקריב קורבנות זה מלך ולא כהן."
הצהרת כורש
אם כן, על פי המסורת משפחת צדוק היא נצר לאהרון, אחיו של משה, ואלוהים העניק להם את זכות הכהונה במעמד ברית הר סיני. ליתר דיוק – זכות הכהונה ניתנת רק לבן הבכור של הכהן הגדול, וכל שאר הבנים נידונים לנגן לו כינור שני. בימי דוד המלך אנחנו שומעים לראשונה על כהן בשם צדוק בן אחיטוב, ובנו מתמנה לכוהן הגדול של שלמה המלך. אבל הכהנים בתקופת המלכים לא היו כל כך חשובים מבחינה דתית, ובטח ובטח שלא היו עשירים גדולים. כל זאת עומד להשתנות.
נקפוץ כחמש מאות שנה קדימה, אל שנת 538 לפני הספירה. אשור ובבל כובשות את ישראל והגלו את תושביה. נבוכדנצר, מלך בבל, כבש את ירושלים והחריב את בית המקדש שבנה שלמה. אחרי שבבל יורדת מעל במת ההיסטוריה מחליפה אותה פרס בראשותו של כורש.
"כאן קורה דבר מדהים. הוא [כורש] נתן היתר לאוכלוסיות גולות לחזור לאדמתן ולשקם בחזרה את בתי המקדש שלהם. הסיבה שהוא עשה את זה הייתה כלכלית לחלוטין. [רן] זה לא מטוב לב. [ליאורה] חס ושלום. הוא היה איש שהבין כלכלה מהי. הוא רצה שהם יבנו בתי מקדש שהחריבו קודמיו. מדוע? כי בתי המקדש היו הבנקים הקדומים. לתוכם נאספו המיסים שאותם הוא גבה מהעמים הכבושים. זו נקודה שחייבים לציין: כל המיסוי הזה, שהיה תוצרת חקלאית ובעלי חיים וצמר, כסף, זהב, בדים יקרים – הכל נאסף לתוך בתי המקדש."
בין עשרות אלפי היהודים שחוזרים לארץ ישראל מבבל בעקבות הצהרת כורש ובונים את בית המקדש השני, היו גם כתשע מאות מבני משפחת צדוק, הכהנים מתקופת דוד ושלמה. בני המשפחה לוקחים חלק פעיל בבנייתו מחדש של בית המקדש. התהפוכות הפוליטיות באזורנו, כך מסתבר, הטיבו עם בני המשפחה.
"כורש גבה כל כך הרבה מיסים שהוא היה צריך את שיתוף הפעולה של הכהנים שעמדו בראש בית המקדש. אז מה שקורה בארץ ישראל זה שהפירמידה מתהפכת: אם בתקופת התנ"ך בראש הפירמידה עמד המלך, עכשיו זה הכל מתהפך. המלך איננו ובגלל האינטרסים הכלכליים של כורש ובניו עומד הכהן. הכהן הופך להיות המנהיג הרם ביותר בתוך האוכלוסיה הכבושה. כורש מעוניין בו כדי שישתף פעולה לצורך גביית המיסים. [רן] הוא יודע שהעם ישלם לכהן יותר בקלות מאשר לגובי המיסים שלו. [ליאורה] בודאי. הכהן ומשפחתו הם גובי המיסים באוכלוסיה הכבושה, ונעזרים בצבא המלך. איפה הם נהנים? דבר ראשון, כורש הטיל מיסים איומים על העמים שכבש – והכהנים היו פטורים ממיסים. דבר שני, הם כנראה נהנו מאחוזים מסויימים מגביית המיסים. זה היה מקור נוסף לעושר. דבר נוסף היו המעשרות שהובאו לבית המקדש. המעשרות היו כסף (המתכת), צאן ובקר לקורבנות, חיטה, תבואה, יין, ענבים – כל מה שאתה מסוגל לקטוף מהעצים ולהוציא מהאדמה. בית המקדש היה 'אוצר המלך.' ומי מתעשר? מי שנמצא במקום, מי שאכל את זה. הרי אתה מקריב את הקורבנות האלה ומישהו אוכל אותם. יתרה מזאת, בסוף ספר נחמיה הוא מתאר שוק שפועל בירושלים, ומתוך ספר המקבים אנחנו מבינים שהמונופול על השוק בירושלים היה בידי הכהנים של בית המקדש. הכהנים האלה גבו מיסים מהסוחרים שבאו למכור את המרכולת שלהם. עוד מקור הכנסה. יש לך ארבע מקורות הכנסה שגורמים לכך שהמשפחה הופכת להיות מאד מאד עשירה, וכמובן מאד מושחתת כי זה הולך ביחד. ספר נחמיה מספר לנו על התמונה החברתית. הוא מתאר אנשים שבאים אל המנהיג נחמיה ובוכים על המיסים הכל כך כבדים שהם לא מסוגלים לשלם אותם ולכן האדמות נלקחות מהם. לוקחים מהם את הבנים והבנות, את הילדים שלהם, כמיסים. הילדים האלה הופכים להיות עבדים לאותם עשירים – ואתה שואל את עצמך מי העשירים? זה שולח אותך לאותה המשפחה, משפחת צדוק."
הטלנובלה של משפחת צדוק
אין שום דרך מעשית לדחוס את כל מעלליה של משפחת צדוק לאורך מאות השנים שבה שלטה על בית המקדש בירושלים לתוך פרק בודד של עושים היסטוריה. למעשה, הם מתאימים יותר לטלנובלה מתמשכת בסגנון 'היפים והאמיצים'. מדובר באוסף של סיפורים מפותלים על קרבות ירושה ומאבקי כוח בתוך המשפחה, שסובבים כמעט תמיד סביב רצונם של האחים הצעירים לתפוס את מקומו של האח הבכור בתפקיד הכהן הגדול. ויש רק דרך אחת לנשל את הכהן הגדול מתפקידו: להרוג אותו.
ניתן דוגמא אחת, על קצה המזלג, כדי לתת מושג על מה מדובר. ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו מספק לנו את הסיפור הבא. התקופה היא סוף המאה החמישית לפני הספירה, ימי שלטון פרס. הכהן הגדול הוא אדם בשם יוחנן, וליוחנן יש אח צעיר בשם ישוע, שגם הוא רצה מאד להיות כהן גדול. ישוע הצעיר היה חבר של הנציב הפרסי בארץ ישראל – נציגו של מלך פרס. הנציב הפרסי הבטיח לישוע שידיח את יוחנן וימנה אותו לכהן הגדול – אבל כשנכנס ישוע לבית המקדש בצעד קל ובחזה נפוח כדי לקחת את המשרה שהובטחה לו, פרצה קטטה בין האחים ויוחנן, הכהן הגדול, רצח את אחיו התככן בין כתלי בית המקדש. כדאי לזכור שרצח הוא אחד הטומאות הגדולות ביותר שניתן להעלות על הדעת ביהדות – והכהן הגדול עצמו הוא זה שטימא את בית המקדש כך.
הסאגה ממשיכה. ליוחנן היו שני בנים – יוידע הבכור שירש את הכהונה הגדולה, ומנשה הצעיר. מנשה התחתן עם נערה שומרונית ואביה של הכלה, שומרוני עשיר מאד, הקים עבורו בהר גריזים העתק של בית המקדש הירושלמי – שם שימש מנשה ככהן הגדול. במילים אחרות, ועד כמה שזה נשמע מוזר – בסביבות שנת 400 לפני הספירה היו שני בתי מקדש שהתקיימו זה לצד זה, תחת הנהגתם של כהנים מבני משפחת צדוק שהתחרו זה בזה על ההכנסות ממיסים. בית המקדש השומרוני התקיים עד שנת 111 לפני הספירה, בקירוב, אז הוחרב בידי החשמונאים.
אלו סיפורים על קצה המזלג, כאמור – אך אל פסגת השחיתות והסיאוב הגיעו בני משפחת צדוק בתקופת השלטון היווני.
מלחמת תרבות
האימפריה הפרסית נפלה וב-333 לפני הספירה כבש אלכסנדר מוקדון, מייסד האימפריה היוונית, את ארץ ישראל. אל הזעזוע הגיאופוליטי של נפילת האימפריה הפרסית נתווסף זעזוע חשוב נוסף – תרבותי.
"השינוי הגדול הוא בין מזרח למערב. אנחנו היינו מאתיים שנים תחת השלטון הפרסי – שלטון מזרחי שלא התערב באוטונומיה של הארצות הכבושות, כל עוד לא היו מרידות והמיסים שולמו בזמן. ההפך עם השלטון היווני-ההלני. התרבות החדשה הייתה תרבות מזהירה אבל עם כל הפסלים והזבחים והדמויות בעירום…. הם הרגישו שמבחינה תרבותית ואינטלקטואלית הם עליונים. וכשהם נכנסים וכובשים את ארצות המזרח הם מכנים את האוכלוסיה המזרחית, האותנטית, 'ברברים'. אנחנו חלק מהם. וכדי שהברברים יפסיקו להיות ברברים, צריך לחנך אותם. צריך להקנות להם ערכים נכונים. שפת השלטון היא שפה יוונית. אתה רוצה להיות בקשר כלכלי עם השלטון היווני? תתכבד ותלמד יוונית. יתרה מזאת, הם בנו פה ערים ובכל ארצות הכיבוש, ערים יווניות פה בישראל – בית שאן, שומרון. הם מציבים בערים היווניות פסלים ומזבחות לכבוד האלוהות היוונית, לזאוס. מכיוון שהכהנים מבית צדוק כל כך רצו בקשר עם היוונים, הם מתחילים להתייוון בעצמם. הם מקבלים את התרבות היוונית ורוצים בה. אנחנו נכנסים כאן לסחרור לגמרי אחר."
וכשהלך אלכסנדר מוקדון לעולמו חילקו ביניהם יורשיו, הגנרלים של צבאו, את הטריטוריה הענקית שכבש. בסוריה עלה לשלטון מלך בשם סלאוקוס, וארץ ישראל נפלה תחת ריבונותו.
"בסוריה יש לנו מלך בשם סלווקוס. את סלווקוס אף אחד לא מכיר, אבל את הבן שלו כולנו מכירים: אנטיוכוס המפורסם. ילדי הגן מגרשים אותו בכל שנה. אנטיוכוס הרשע. [רן] אז בעצם כשילדי הגן לומדים על אנטיוכוס היווני, הוא לא באמת היה יווני. הוא לא הגיע מיוון אלא מאזור סוריה, אבל היה בן לתרבות ההלניסטית. [ליאורה] נכון מאד. יש בכלל ספק אם הוא אי פעם ביקר ביוון. אנחנו בערך בשנת 175 לפנה"ס. הכהן הגדול בירושלים הוא חוניו השלישי מבית צדוק. ספר המקבים מתאר את חוניו בצבעים מאד חיוביים, ככהן טוב שפועל למען העם וישר מכל בחינה שהיא. אלא שלחוניו יש יריב: האחראי על השוק בבית המקדש. אדם שכנראה השתייך למשפחת הכהנים במעמד מאד חשוב, בשם שמעון. שמעון וחוניו מסתכסכים על השליטה בשוק בירושלים. בסכסוך ביניהם ידו של חוניו על העליונה ושמעון לא מוכן לקבל את העובדה הזו. הוא פונה לנציב היווני בארץ ישראל, מישהו בשם אפולינוס. הוא אומר לו – 'תשמע, במקדש יש אוצרות מאד גדולים. כדאי לך לקחת אותם אל המלך.' הולך אפולינוס אל המלך אנטיוכוס ואומר לו – 'נודע לי דרך אותו שמעון שבמקדש יש אוצרות גדולים ששומרים היהודים.' אנטיוכוס מורה לו לרוקן את המקדש. אפולינוס מטיל את התפקיד על קצין שלו בשם הליודורוס. הליודורוס מגיע אל חוניו ודורש לרוקן את בית המקדש מאוצרותיו. חוניו נזעק ואומר – 'בשום אופן, זה כסף שאני שומר לאלמנות וליתומים.' בירושלים יש השתוללות אדירה, ובוכים. ישנה התנפלות על בית המקדש. הליודוס יוצא מהפגישה עם חוניו ובשערי המקדש – סוס דורס אותו. [רן] [צוחק] מוסר השכל, תסתכל ימינה ושמאלה לפני שאתה חוצה את הכביש. [ליאורה] הוא נדרס על ידי סוס ונפצע קשה. שמעון, אויבו של חוניו, מנצל את העובדה הזו ורץ מירושלים לאנטיוכיה בסוריה. הוא נפגש עם אנטיוכוס ומלשין שהתאונה שקרתה להליודורוס בשערי המקדש הייתה באשמתו של חוניו. חוניו אוהב את היהודים אבל הוא רע למלך. דהיינו, הכהן הגדול חותר תחת המלך. הדבר נודע לחוניו, וגם הוא רץ מהר לאנטיוכיה כדי לשכנע את אנטיוכוס שמדובר בעלילת זדון ושמעולם לא קרה דבר כזה. ספר המקבים אומר שבזמן שחוניו נמצא באנטיוכיה, מגיע האח שלו – יאסון – לאנטיוכיה ומשחד את אנטיוכוס להעביר את הכהונה מחוניו השלישי אליו!"
כן, אני יודע – העלילה מתחילה להסתבך. אני אמנם כהן אבל אל תאשימו אותי: זה אופייה של הטלנובלה 'הכהנים והאמיצים'… ננסה לסדר את הדברים בראש: חוניו השלישי הוא הכהן הגדול. שמעון – הוא אחד מבני צדוק ובעל השליטה על בית המקדש והשוק הירושלמי, מקור הכנסה משמעותי למשפחה. חוניו ושמעון מסתכסכים, ושמעון מנצל את חוסר המזל של קצין יווני שחצה את הכביש ברגע הלא נכון כדי לנסות ולהעליל על חוניו שהוא מנסה למרוד במלך. אח אחר, יאסון, מזהה את הצרה שבה נמצא אחיו הבכור ומנצל את ההזדמנות כדי לנסות ולחטוף מידיו את תואר הכהן הגדול. מבולבלים? גם אנחנו.
"והוא מבטיח לו הבטחות של כסף, זהב והפיכה של ירושלים לעיר יוונית ובנייה של גימנסיון בירושלים. גימנסיון הוא מקום שבו היו מקיימים תחרויות האבקות של גברים בעירום. הוא מבטיח לו להפוך את אזרחי ירושלים לאזרחים יווניים. אנטיוכוס מקבל את השוחד, ומוציא להורג את הכהן הגדול חוניו! הכהונה הגדולה ניתנת לאח יאסון. לחוניו היה בן, חוניו הרביעי, והוא היורש הלגיטימי לכהונה הגדולה כיוון שהוא האח הבכור של הכהן הגדול. אבל הכהונה הגדולה ניתנה לדוד יאסון, ודוד יאסון עשוי להיות מסוכן. לכן חוניו [הרביעי] בורח למצרים, שהיא אוייבת של סוריה, ומקים שם את 'מקדש חוניו', מקדש שלישי. אנחנו בשנת 170 לפנה"ס בערך. יש לנו שלושה מקדשים: בירושלים ובראשו כהן לא לגיטימי. מקדש בהר גריזים שנבנה עבור מנשה לפני מאתיים שנה. ומקדש שלישי, של חוניו, שבראשו עומד הכהן הגדול הלגיטימי שהודח מתפקידו כי דוד יאסון רצה להיות כהן גדול!"
גזירות אנטיוכוס
אז עכשיו יש לנו שלושה בני משפחה שנאבקים על תואר הכהן הגדול, ושלושה בתי מקדש – אחד בירושלים, שני בהר גריזים ושלישי במצרים. בשלב זה העלילה מסתבכת עוד יותר, ויש גם הבדלי גרסאות בין כתבי יוסף בן-מתתיהו וספר המקבים. אחסוך מכם את הפרטים הקטנים ונדלג קדימה בסיפור. יאסון, הכהן הגדול בירושלים, התחייב לשלם שוחד לאנטיוכוס. הוא שולח את הכסף עם איש בשם מנלאוס, גם הוא נצר למשפחת צדוק. בדרך לאנטיוכיה, נתקף גם מלנאוס ברצון עז לחבוש את כתר הכהונה הגדולה – ומשחד גם הוא את אנטיוכוס שיעביר לידיו את הכהונה. בתמורה מבטיח מלנאוס לאנטיוכוס סכום כסף גדול מאד, ושיהפוך את ירושלים לעיר יוונית פר אקסלנס.
אנטיוכוס מקבל את השוחד בשמחה ומלנאוס מתמנה לכוהן הגדול. אבל עכשיו הוא צריך לשלם. ומאיפה יגיע הכסף?
"הכהן הגדול פורץ לבית המקדש בירושלים ומרוקן אותו מאוצרותיו. פרצו מהומות בירושלים, ובשנת 167 לפנה"ס יוצאים כוחותיו של אנטיוכוס לדכא את המהומות. ספר המקבים אומר שבעקבות הפרעות בירושלים ישנן גזירות אנטיוכוס. אבל מי שעומד מאחורי גזירות אנטיוכוס הוא לא אחר מאשר הכהן הגדול מבית צדוק."
שווה לחזור על המשפט האחרון הזה. גזירות אנטיוכוס? אלו שאנחנו מספרים עליהם בכל חנוכה ומזכירים בכל פעם שמכבי תל-אביב מפסידה לקבוצת כדורסל יוונית? מי שאחראי להן הוא בכלל הכהן הגדול היהודי. אנטיוכוס לא היה צדיק גדול, אבל תודו שהוא מצטייר כאן יותר כאופורטוניסט ציני מאשר רשע מרושע.
"ומהן הגזירות? הפסקת עבודת הקודש בבית המקדש, טימוא המזבח על ידי הקרבת קורבן חזיר בבית המקדש בירושלים. תזכור שמאחורי זה מסתתר כהן גדול מבית צדוק. איסור ברית מילה והוצאה להורג של הנימולים והוריהם. אסור ללמד תורה, דרישה לחלל את השבת, כפיה לאכול מאכלים אסורים – דהיינו חזיר."
יש לזכור שהגזירות הללו, תוצאה ישירה מהתככים ומאבקי הכוח של משפחת צדוק, נופלות על רקע מלחמת התרבות בארץ ישראל בין היהודים שומרי המסורת ובין הכהנים המתייוונים שמעדיפים את התרבות היוונית ה'מתקדמת'. ספר המקבים, למשל, מקונן על התיוונות של יאסון והכהנים ואומר עליהם ש-
"חדלו מלהיות קנאים לעבודת המזבח ובבזותם את המקדש ובעזבם את הקרבנות היו ממהרים אל ככר ההתאבקות בהנהגת הפשע על פי קריאת הדיסקוס."
או במונחים של ימינו, הם העדיפו את האולימפידה על פני בית הכנסת.
סופה של משפחת צדוק
גזרות אנטיוכוס הן הניצוץ שהופך את האדים הדליקים של מלחמת התרבות – למלחמת אזרחים של ממש. פורץ מרד המקבים. הפעם אוזל המזל לבני משפחת צדוק, שמוצאים את עצמם בצד המפסיד. המקבים משתלטים על בית המקדש ומטהרים אותו מהטומאה היוונית. משפחת צדוק מצליחה להשתלט שוב על בית המקדש ואחד מבניה, איש בשם אלקימוס, משחד את אנטיוכוס לתת לו את הכהונה הגדולה – אך אלקימוס, כך יתברר, יהיה הכהן הגדול האחרון לבית צדוק. את מקומם של הכהנים לבית צדוק תופסים בני משפחתו של יהודה המקבי, מפקד המרד, אחרי שזה נהרג בשנת 160 לפני הספירה.
"את מקומו של יהודה יורש אחיו הצעיר יהונתן, שהופך להיות מפקד המרד וממונה להיות כהן גדול. זו הנקודה המרכזית מבחינתנו. המשפחה שעקבנו אחריה כאן כמעט לאורך אלף שנים, מימי אהרון ויציאת מצרים עד שנת 167 לפנה"ס. מי שעושה סוף למשפחה המושחתת הזו הוא יהונתן. הוא לוקח את הכהונה הגדולה, והיא עוברת מבית צדוק לבית חשמונאי – עד שגם הם יעופו."
כאן אנחנו מתחברים, סוף סוף, לסיפורה של כת המגילות הגנוזות בקומראן – שעל פי הכתוב במגילות עצמן, מנהיגיה היו כהנים מבית צדוק.
"[רן] מה עושים בני משפחת צדוק? [ליאורה] זו השאלה הגדולה. קרוב לודאי שחלק לא מבוטל מהם נטמע בערי ישראל. כמה עשרות מבין מודחי בית המקדש הולכים לקומראן. הם מייסדים שם את הכת. איך אנחנו יודעים את זה? כי בני צדוק מוזכרים עשרות פעמים במגילות, וכנגדם מוזכרת דמות שפעם קוראים לה 'כהן הכזב' ופעם 'איש הלצון', ו'מרשיעי ברית'. הם מקללים דמות מסויימת. מי הדמות הזו? היא יכולה להיות אך ורק המלך שהוא גם הכהן הגדול מבית חשמונאי. בתחילה יונתן, ולאחר מכן יוחנן הורקנוס או שמעון. זו המשפחה שגנבה להם את הכהונה שלשיטתם ואמונתם נתן להם אלוהים במעמד הר סיני. עם יונתן לא משחקים. אין ספק שהוא היה מנהיג מבטן ומלידה, ואחד כמותו לא ייתן לכמה כהנים מסכנים ועלובים לשמש לו אופוזיציה בירושלים. הוא מתחיל לרדוף אחריהם והם בורחים לקומראן. השאלה שעמדו עליה קודם היא – למה למקום הזה? אין לך מקום יותר גרוע בישראל מאשר קומראן! החלק הצחיח ביותר של המדינה. אפילו עטלפים לא גרים שם. זה מקום קירח. מדרגות של סלעים. לשם הם הולכים. הם לא חשבו שהם הולכים לאיזה אי אקזוטי בקריביים. אם הם הלכו למקום הנורא הזה סימן שהם נרדפו. סימן שלא הייתה להם ברירה אלא לנוס למקום הכי רחוק שבו יכלו למצוא מפלט מפני יונתן. [רן] זה לא קטע רומנטי שאתה יוצא למדבר להתבודד. אתה שם כי שם לא יתפסו אותך. [ליאורה] בדיוק. לפעמים אתה שומע אנשים מדברים על כת במדבר כדי להתייחד עם אלוהיה וכל זה. מי שטוען את זה – לא קרא מגילה אחת מימיו. המגילות מגלות דבר אחד – שהם רצו לחזור לירושלים. הם רצו לחזור לבית המקדש ולהשיב לעצמם את הכהונה הגדולה. הם בשום אופן לא רצו לחיות בקומראן. ולכן ההנחה שיש כאן נזירים רומנטיים לא עולה בקנה אחד עם מה שהם כתבו במגילות."
מלחמת בני האור בבני החושך
כשעוקבים אחר השתלשלות האירועים ההיסטורית הזו, ואם אנחנו מקבלים את ההשערה לפיה המנהיגים שייסדו את כת המגילות הגנוזות היו כהנים מבית צדוק שגורשו מבית המקדש – כמה מהממצאים הארכיאולוגיים והרעיונות המופיעים במגילות עצמן לפתע מתגבשים לכדי הבנה חדשה ושונה לגמרי לגבי אופיה של הכת הזו ומאפייניה. הם אינם מתבודדים – הם בורחים, והם גם אינם מתכננים להשאר בקומראן לנצח. השאיפה היחידה שלהם היא לחזור לירושלים ולהשיב לידם את מעמדם הרם ואת הכהונה שנגזלה מידם. חברי הכת שונאים את הכהנים מבית חשמונאי שנאה עזה ומחפשים נקמה.
אבל מאין תבוא הנקמה? הרי מדובר בקבוצה קטנה וחלשה של כהנים, שאין לה סיכוי לגבור על צבאו של יונתן החשמונאי. התשובה שלהם, אומרת ליאורה, הייתה למעלה, בשמים.
"הם פתחו לעצמם אידיאולוגיה כיתתית, שבאה ואומרת שהדרך לירושלים חסומה אלא אם אנחנו נשנה את דרכנו ונהייה ראויים לחזור לירושלים. כאן אנחנו צריכים לחזור למגילת בני האור ובני החושך וגם ליצירה בשם 'סרך היחד' (סרך – חוק, יחד – השם שכינו את עצמם). מגילת המלחמה מתארת את המציאות כאילו אנחנו ביום האחרון של ההיסטוריה, עכשיו מתחילה מלחמת יום הדין. במלחמה הזו מתייצבים כוחות האור נגד כוחות החושך. כל הרעות שבאו על ישראל הן תולדה של ההתגברות של כוחות החושך על פני כוחות האור. [רן] יש בילד-אפ שכזה. [ליאורה]אנחנו מגיעים לערב ההכרעה. אנשי הכת בקומראן מייצגים את כוחות האור ונגדם עומדים כוחות החושך וביניהם אנשי ירושלים. הם קוראים לה 'גולת ירושלים'. למה גולה? ירושלים תחת בני חשמונאי נמצאת בעצם בגלות. הנקודה היא שהמלחמה פורצת מתוך קומראן. לא מגידו ולא ארמגדון. זה מתחיל מקומראן. ומכיוון שהמלחמה האחרונה תתחיל מקומראן על המחנה להיות טהור לחלוטין. כאשר אתה מבין את זה, אתה מבין שהמלחמה היא הדרך היחידה שלהם להינצל מהחיים במקום הנורא הזה ולחזור לירושלים, אתה מבין שאם אנשי הכת ישמרו על אורח חיים טהור לחלוטין למשך פרק זמן – המלחמה תפרוץ ואנחנו ניוושע כי במלחמה הזו יקחו חלק מלאכי הקודש ובסופה יצטרף אלוהים אל המלחמה ואז כל הרשע ייעלם מן העולם. אנחנו נחזור לירושלים ואל חיינו הקודמים. [רן] ומה יקרה אם הם לא ישמרו על טהרה? [ליאורה] אם לא ישמרו על טהרה, אלוהים ומלאכי הקודש לא ייכנסו למחנה שיש בו טומאה. אם לא ייכנסו לא תפרוץ המלחמה והמסכנים האלה יצטרכו להמשיך ולחיות בקומראן עד קץ הימים."
עכשיו אנחנו מתחילים להבין את הצורך לחיות בטהרה גמורה. האמונה היוקדת שלהם שרק הקפדה מוחלטת על דיני הטהרה תביא במהרה את המלחמה האפוקליפטית של בני האור בבני החושך שבה יזכו סוף סוף לנקום במי שגזלו מהם את הכהונה – דחפה ודיברנה אותם לקנאות דתית קיצונית ביותר. זה מסביר מדוע החזיקה הכת ששה עשר מקוואות עבור אוכלוסיה של מאה וחמישים איש, מדוע לא הביאו מזון מבחוץ וייצרו בעצמם את הכלים שמהם אכלו. זה מסביר גם מדוע לא הביאו את נשותיהם לקומראן- שכן דם המחזור החודשי ודם הלידה נחשבים מקור לטומאה.
אם כן, הכת בקומראן נוסדה ככל הנראה על ידי כהנים מבית צדוק שגורשו מבית המקדש, שהאמינו שבאמצעות הקפדה על טהרה קיצונית יקרבו את יום הדין, מלחמת בני האור בבני החושך. אחרי המלחמה ינהיגו את חברי הכת בחזרה לירושלים, לגרש את הכהנים מבית חשמונאים שהפרו את ההבטחה שנתן להם אלוהים במעמד הברית בהר סיני. עדות נוספת לכך היא שעל פי הכתוב במגילות, המשיח שלו ציפו אנשי הכת היה אמור להיות נצר לאהרון משבט לוי – ולא מבית דוד, שהיה משבט יהודה.
המבנה החברתי של הכת בקומראן
העדויות הארכיאולוגיות מראות לנו שהכת התקיימה כמאתיים שנים: מסביבות 150 לפנה"ס ועד 68 לספירה. מכיוון שלא היו נשים בכת וגם לא ילדים – כנראה שחברים חדשים הצטרפו אליה לאורך השנים, אולי מקרב יהודים שחשו שהדרך היחידה לסיים את הכיבוש היווני ואחר כך הרומי היא באמצעות התערבות שמיימית. ה'מתנדבים', כפי שמכנות המגילות את המצטרפים האלה, לא הפכו לחברים שווי זכויות מיד עם הצטרפותם. אחד המאפיינים של כת טיפוסית הוא מבנה הירארכי נוקשה, וכך גם במקרה הזה. מצטרף חדש היה מתחיל ממעמד נמוך – ועם הזמן טיפס אל מעמד גבוה יותר.
"אנשי הכת נחלקו לארבעה רבדים. אם אדם מהרובד הנמוך נגע באיש מדרגה גבוהה ממנו, הוא טימא אותו והאיש מדרגה גבוהה היה חייב לטבול במקווה כדי להסיר את הטומאה. [רן] מה עשו לאנשים שלא התנהגו כמו שצריך? [ליאורה] הענישו אותם, בחומרה. העונש הרגיל היה חרם. הכת התפללה יחד, אכלה יחד, עבדה יחד – כל הפעילות שלהם הייתה יחד. זה לא פלא שהם קוראים לעצמם 'יחד' או 'עדה'. אדם שעזב את המשפחה והצטרף אליהם – הם היו כל החיים שלו. היחידים שהיה לו מגע איתם. אם אסור היה לו מגע איתם, לא היה לו לאן ללכת. צריך לזכור איפה הם חיו, בסוף העולם. עונש אחר היה קיצוץ במנת המזון. סרך היחד מציין שאחד העונשים שהטילו על עבריינים – ומה היו העברות? צחוק, התערבות בדברי השני, להשמע לכהנים – הייתה הרעבה. הם קיצצו רבע ממנת המזון היומית. הם חיים בבידוד: אין מזון שאדם יכול להשיג מחוץ לכת. ואדם שנענש לפעמים עד שנתיים – סבל חרפת רעב. במקרה שהם חשדו שאחד האנשים בוגד בהם, גילה את הסודות שלהם למישהו, העונש שלו היה גירוש. גירוש משמעו מוות. [רן] זה חור באמצע המדבר. [ליאורה] ודאי. אתה מגרש משם מישהו, לאן הוא ילך? לאן הוא יגיע? הפירוש המעשי של הדברים האלה זה גזר דין מוות. מי שגורש לא היה לו שום סיכוי."
לכת המגילות הגנוזות היה מנהיג, אבל אנחנו לא יודעים עליו הרבה מעבר לכינויו האניגמטי: 'מורה צדק'.
"מורה הצדק היה המנהיג שלהם. בראש כל כת חייב לעמוד מנהיג – זה אחד המאפיינים של כת. אנחנו לא יודעים את השם האמיתי שלו. מה חשוב במורה הצדק? אנשי הכת העתיקו את התנ"ך ואת הספרים החיצוניים והיו להם עוד כתבים. הם כתבו את ספרי החוקים שלהם, ובנוסף כתבו פשרים. 'פשר' הוא לקיחה של פסוק מתוך הספרות הנבואית, והם מפרשים את הפסוק הנבואי כמתייחס לזמנם. הפשר אומר שהנביאים שחיו 400-500 שנים קודם לכן דיברו על נבואות שלא מתכוונות אל התקופה שבה הנביא חי. הנביא ידע חלק מהמסר האלוהי, אבל לא את כולו. מורה הצדק, הוא היה לו 'קו פתוח' אל האלוהים. הוא יודע לפרש. [רן] ולמה ההעתקה האובסיסיבית הזו של המגילות? [ליאורה] פה לא ראיתי אף מחקר שמסביר למה הם כתבו. האפשרות היא שהם באו מבית המקדש. אם התנ"ך הועלה על הכתב בבית המקדש וכותבים אותו אנשים שידעו קרוא וכתוב – העילית, הגילדה של יודעי קרוא וכתוב. [רן]…אז חברי הכת ממשיכים את המסורת הזו, שנמצאת בדנ"א שלהם. [ליאורה] נכון, ולדעתי ואין לי מחקרים שאומרים את זה, הם רצו להוכיח שהם ראויים לגאולה. הם רצו להשאיר אחריהם תיעוד שאומר – אנחנו הקפדנו על החוקים, אנחנו הלכנו בדרך הישרה ונזהרנו מכל טומאה, ולכן לנו מגיע להכנס לעידן אחרית הימים, שהוא בעצם חזרה למה שהיה קודם."
סופה של כת המגילות הגנוזות
כת המגילות הגנוזות הייתה, ככל הנראה, הכת הראשונה בהיסטוריה – לפחות בעולם המערבי. זה חוסר מזל, כי כפי שאנחנו יודעים לומר היום מניסיונן העגום של כל הכתות שהאמינו שהנה הנה יום הדין קרב ובא – יום הדין אף פעם לא בא והמשיח שלו ציפו – אפילו לא מטלפן. מי שכן הגיעו, לעומת זאת, היו הרומאים.
"[רן] מה אנחנו יודעים על סופה של הכת הזו? [ליאורה] הסוף של הכת היה רע ומר. החשמונאים רדפו אחריהם, אבל כנראה לא בצורה יותר מדי יסודית, כי העובדה היא שהם שרדו מאתיים שנים. אם החשמונאים היו רוצים לסלק ולהכחיד אותם – היו מכחידים אותם. אבל הם הציקו להם. בשלב מסוים יוון נופלת ועולה רומי. והרומאים, עם הגזרות וההתנהגות שלהם, מעוררים פה מרד. הם [חברי הכת] מצטרפים למרד שפורץ בארץ. האם הם חשבו שזה מבשר הגאולה, הנה הגיע יום הדין? אז באמת הגיע יום הדין, ויום הדין הסתיים בזה שבני החושך ניצחו את בני האור והם נכחדו. מי שטובח בהם, מציין פלביוס, היו הרומאים והתיאורים אכזריים מאד. הם הרגו אותם כי הם היו קנאים. ישנה טענה שהם הצטרפו אחר כך לסיקריקים, שהייתה קבוצה אחרת – לא כת – של קנאים קיצונים מבני ישראל שנלחמו ברומאים וביהודים שהתנגדו לקנאות הדתית שלהם."
זהו, הגיע הסוף. מאתיים שנים של אדיקות קיצונית חלפו והסתיימו להן בלא כלום. באיזה שהוא מקום, אני חש עצבות מסויימת עבור חברי הכת שסבלו כל כך הרבה ולאורך כל כך הרבה שנים – מבלי שזכו בגאולה שלה נכספו.
אבל לפני שגונזים את פעילותה רבת השנים של כת המגילות, סוגרים אותה בתוך כד אטום וטומנים אותה באיזו מערה חשוכה של ספרי ההיסטוריה – ייתכן ולפן אחד של האדיקות הדתית של חברי הכת דווקא הייתה השפעה היסטורית מהותית, ואולי אפילו מהותית מאד.
"תפילה לא קיימת בתנ"ך. אין לך טקסטים ונוסחי תפילה קבועים בתנ"ך. למשל, אתה לוקח את התפילה של חנה, אם שמואל. היא עקרה ומגיעה לארון הקודש בשילה ומתפללת לאלוהים – אבל היא באה על המצוקה האישית שלה, לא טקסט שנכתב מראש, טקסט רבני. אין דבר כזה. ברגע שאותם אנשים הלכו אל הכת, עזבו את ירושלים, לא הייתה להם שום דרך לבטא את האמונה הדתית מכיוון שהקרבת קורבנות היא עבודת פולחן מקדשית ולא נעשית בשום מקום אחר. הם מחליפים את עבודת הקורבנות בנוסחי תפילה משלהם. ראינו קודם שהכהן היה מתפלל או מברך את האנשים, אנחנו מוצאים את זה בסרך היחד ומגילות אחרות שמלמדות אותנו שהיו להם טקסטים כתובים שאותם הם השמיעו כביטוי יחיד לאמונה שלהם. אנשי הכת הצטרפו, באיזהו שלב, למרד הגדול. המרד הגדול פורץ בשנת 68'-70'. יכול להיות שהם מביאים איתם את התרבות התפילתית שלהם, או שהיא הייתה מוכרת באיזשהו אופן. על כל פנים, תפילה בנוסח מוסדר ובמועדים קבועים, הייתה מקובלת בקומראן. [רן] זה המקום הראשון שבו אנחנו רואים את זה מופיע? [ליאורה] כן. חד משמעית. משם זה כבר נפוץ הלאה כי אין לך יותר בית מקדש. והדת היהודית שהיא צמודת חבל ארץ מסוים יכולה להשמר גם על הירח, כי אתה יכול להתפלל על הירח, וזה לא צמוד טריטוריה מסויימת, ובית מקדש."
סיכום
נסכם את הסיפור כולו. המגילות הגנוזות חשובות לנו מכיוון שהן מספקות הצצה נדירה, כמעט יחידה מסוגה, אל חייהם ומחשבותיהם של כת מסתורית שחייתה בימי בית שני – שעד שנת 1947 איש לא ידע על קיומה.
המידע שמופיע במגילות , לצד תיאוריו של יוסף בן-מתתיהו על האיסיים והממצאים הארכיאולוגיים מחורבת קומראן, מציירים לנו תמונה לא נעימה כל כך של מה שהתרחש כאן לפני אלפיים שנים ויותר. מלחמת תרבות בין מזרח ומערב, ושושלת כהנים מושחתת ותאוות בצע דירדרו את העם לכדי מלחמת אזרחים פנימית, וכהנים המובסים נאלצו לברוח על חייהם אל המצוקים הנידחים של ים המלח. שם, באמצעות עינויי נפש וגוף והקפדה על טהרה קיצונית ממש, קיוו הבורחים לזרז את יום הדין ולדרבן את אלוהים לגרש מירושלים את 'מרשיעי הברית' – הכהנים מבית חשמונאי. הם כשלו. אחרי מאתיים שנים במדבר, לא הגיעו חברי הכת אל העיר המובטחת – אלא נרמסו תחת מגפיהם של חיילי הליגיון הרומי.
המגילות, בצירוף העדות שמוסר יוסף בן מתתיהו, מלמדות שאנשי הכת התייחסו למכלול מגוריהם כאל תחליף למקדש שממנו נושלו. בהעדר המקדש הם המירו את עבודת הקרבנות, שהייתה תפקידם המובהק של הכוהנים, בתפילה. הקשר בין תפילותיהם של חברי כת המגילות הגנוזות והשתרשותם של מנהגי התפילה בקרב העם היהודי הוא אמנם קשר נסיבתי למדי – אבל אם הם אלו שהמציאו את עבודת הקודש ה'מטאפיזית' שהחליפה את עבודת הקודש הפיזית במקדש – אזי היה להם חלק בעובדה שהיהודים הגולים המשיכו לעבוד את אלוהים באמצעות תפילה ולא נטשו את אורח חייהם. ואחרי אלפיים שנות גלות חזרו היהודים ששמרו על יהדות אבותיהם לארץ ישראל ונלחמו על עצמאותה של מדינתם.
מכאן שאולי לכת המגילות הגנוזות הייתה תרומה מכרעת לעובדה שאנחנו נמצאים כאן, בארץ ישראל, אחרי אלפיים ומאתיים שנים, חוגגים את ראש השנה ופסח וכותבים ומדברים בעברית – כמעט אותה העברית שבה כתבו אנשי הכת את המגילות שלהם…ייתכן בני האור נצחו, בכל זאת.
אני מניח ששמעתם על המגילות הגנוזות – אבל מה אתם יודעים על האנשים שכתבו את המגילות הללו? שוו בנפשכם קבוצת אנשים יושבת בחור הנידח, הלוהט והיבש הזה, וכותבת. מה הם עושים שם, האנשים האלה? אפילו בארץ ישראל של תקופת בית שני היו לא מעט מקומות נעימים הרבה יותר מחופי ים המוות…מדוע העתיקו הסופרים את המגילות האלה שוב ושוב ושוב – ומדוע בחרו לעשות זאת דווקא במקום הכי גרוע שאפשר להעלות על הדעת?
כת המגילות הגנוזות – חלק א'
כתב: רן לוי
המגילות הגנוזות – המוכרות גם בשם 'מגילות ים המלח' – הן אחד מהאוצרות הארכאולוגיים החשובים והמפורסמים ביותר של מדינת ישראל. זו אסופה רחבת היקף של חיבורים שהועלו על הכתב לפני קצת יותר מאלפיים שנה – בימים שבהם בית המקדש השני עמד על תילו. אחת המגילות, 'מגילת ישעיהו', מוצגת בהיכל הספר – אותה כיפה לבנה במוזיאון ישראל שהפכה בעצמה לאייקון אדריכלי בנוף הירושלמי, ודורות של תלמידי בית ספר עוברים בהיכל שנה אחר שנה.
אני מניח ששמעתם על המגילות הגנוזות – אבל מה אתם יודעים על האנשים שכתבו את המגילות הללו? לא הרבה, אני מנחש. מניסיוני, את עיקר תשומת הלב שלנו מקבלות המגילות החומות והעדינות – אולי מכיוון שאותן אנחנו יכולים לראות. אבל אם נעצור לחשוב על האנשים שכתבו את המגילות, נגיע עד מהרה למסקנה שכנראה מדובר בחבורת אנשים מיוחדת מאד. תחשבו על הפעם האחרונה שביקרתם בים המלח. תזכרו בחום הלוהט. חישבו על היובש והאבנים הצחיחות. תזכרו בזבובים המציקים. עכשיו חזרו בדימיונכם אלפיים שנים אחורנית, אל הימים שבהם לא היו מזגנים, חשמל או מים זורמים – ושוו בנפשכם קבוצת אנשים יושבת בחור הנידח, הלוהט והיבש הזה, וכותבת. מה הם עושים שם, האנשים האלה? אפילו בארץ ישראל של תקופת בית שני היו לא מעט מקומות נעימים הרבה יותר מחופי ים המוות…מדוע העתיקו הסופרים את המגילות האלה שוב ושוב ושוב – ומדוע בחרו לעשות זאת דווקא במקום הכי גרוע שאפשר להעלות על הדעת?
השאלה הזו תעמוד במרכז מאמר זה, והיא תוליך אותנו אל שתיים מהתקופות הקשות והמרות בתולדותיה של ארץ ישראל – כל אחת בדרכה שלה. בחלקו הראשון של הפרק נביא את סיפור גילויין של המגילות, על רקע מלחמת השחרור ומאבקיה של מדינת ישראל הצעירה לשרוד בים של עויינות ולקלוט מאות אלפי פליטי שואה ועולים חדשים. בחלק השני נספר על הכת שחבריה הם אלו שכתבו את המגילות – ועל מלחמת התרבות בין מזרח ומערב שאחזה בעם ישראל בימי בית שני, והתדרדרה עד כדי מלחמת אחים.
גילוי המגילות
"אנחנו נמצאים איפה שהוא בשלהי שנת 1946, תחילת 1947. שני בדואים משבט תעמירה מסתובבים באזור ים המלח עם העדר שלהם, ואחת העיזים הולכת לאיבוד. הם מחפשים את העז האובדת, ועולים על מתלול ההעתקים שהוא רכס הרים גבוה שמתרומם מעל ים המלח. מקום גבוה, שכוח אל, עם הרבה מדרגות…הם מגיעים לאיזו מערה שהחלק התחתון שלה חסום בקיר לבנים. הם עולים מעליה ומוצאים פתח עליון פתוח. הם זורקים פנימה אבן, ושומעים נפץ של כלי חרס."
זו ליאורה רביד, דוק' לתנ"ך. חלקכם ודאי זוכרים אותה מסדרת הפרקים על ההיסטוריה של גן העדן.
"הם חוזרים בחזרה הביתה אל השבט שלהם וכעבור יומיים שלושה חוזרים למערה, הפעם עם חבלים ונרות. הם משתשלים בחבלים אל המערה ומוצאים שם שמונה או עשרה כדי חרס. שישה מתוך השמונה היו ריקים. באחד מהכדים נמצאו שאריות מזון שאותם הם השליכו – שזה חבל מאד, כי אם לא היו משליכים אותם היינו יכולים לדעת טוב יותר מה אכלו האנשים שחיו במתלול הזה. בכד האחרון מצאו שלוש מגילות עשויות מגוויל – דהיינו עור שעובד וגולגל, ולכן מכונה 'מגילה.'"
את המגילות שמצאו מכרו הבדואים לסוחר עתיקות בשם קנדו, בבית לחם, תמורת עשרים וארבע לירות. קנדו מכר אותן לפטריאך נוצרי בשם אתנסיוס ישוע סמואל, שהיה ראש המנזר הסורי-אורתודוקסי בירושלים. מעודדים מההצלחה המסחרית שבו הבדואים למצוקים שמעל ים המלח ומצאו עוד ארבע מגילות נוספות – שגם אותן רכש הפטריאך הנוצרי.
באותה התקופה ממש שב אליעזר ליפא סוקניק, ראש המחלקה לארכיאולוגיה באוני' העברית ומומחה בעל שם לכתבי יד עתיקים, משנת שבתון בארצות הברית. השמועה על המגילות הגיעה לאזניו.
"הוא רץ לבית לחם, ומראים לו פיסת קלף קטנטונת שעליה כתובות כמה מילים. פרופ' סוקניק היה אולי אחד האנשים הבודדים בעולם שהיה מסוגל לזהות שמדובר בכתב יד שנכתב איפה שהוא בסביבות שנת 200 לפנה"ס, כלומר בערך לפני אלפיים ומאתיים שנים ואולי אפילו יותר."
כדי להבין מה עבר לפרופ' סוקניק בראש בעודו קורא את האותיות העבריות העתיקות, יש לזכור שתקופת בית שני – התקופה שבה נכתבו המגילות – היא סוג של 'חור שחור' בהיסטוריה של ארץ ישראל. אנחנו לא יודעים הרבה, באופן יחסית, על היהודים שחיו כאן לפני אלפיים ומשהו שנה.
"הוא מבין שיש לנו כאן כמו טלסקופ אל העבר הרחוק של ישראל, שאנחנו לא יודעים עליו כלום: במחקר זה נחשב 'החור השחור' של ההיסטוריה של ארץ ישראל. אנחנו לא יודעים עליו כלום."
סוקניק זיהה כי הטקסט שמולו הוא קטע מספר ישעיהו, ולפתע הבין את חשיבותו הפוטנציאלית של הקלף שהוא מחזיק בידיו. ביומנו כתב –
"ידיי רעדו והחלתי פורש אחד מהם. קראתי משפטים מספר ונמצאתי למד כי כתובים הם עברית תנכ"ית נפלאה, בדומה לסגנון ספר תהלים. לפתע ניעורה בי ההכרה כי זיכני הגורל לקרוא בספרים עבריים שעין לא פענחה אותם זה אלפיים שנה."
הזמן הגרוע ביותר
עכשיו קחו צעד אחורה. עומד פרופ' לארכיאולוגיה ומחזיק בידיו את מה שהוא כנראה אחת התגליות הארכיאולוגיות החשובות ביותר בהיסטוריה – תגלית קריטית הן לנצרות והן ליהדות – ומסביבו מתחוללת אחת הדרמות הגדולות והסוערות של המאה העשרים: הקמת מדינת ישראל.
"[רן] ספרי לי קצת על ההקשר של גילויו של סוקניק. הוא בתקופה לא פשוטה מבחינת ארץ ישראל. [ליאורה] זה נכון. יש אמירה – 'האיש הנכון בזמן הנכון'. אין ספק שאליעזר סוקניק היה האיש הנכון – אבל אין ספק שהתקופה הייתה הכי פחות נכונה. ב-1947 א"י כבר נמצאת למעלה מעשרים שנה בתוך 'המאורעות' – פרעות של האוכלוסיה הערבית שהתנפלה על היהודים ורצחה אותם, כולל בירושלים ובית לחם. זאת התקופה. הוא מסתובב שם בין הערים האלה ולא עושה חשבון. יתרה מזו, ב-1947 אנחנו שנתיים מאז מלחמת העולם השניה. אל הארץ נוהרים מאות אלפי פליטים. אין כסף. הארץ באמת במצב קטסטרופלי. בתוך עשור מגיעים הנה תשע מאות אלף יהודים. הדבר היחיד שהיה חסר לכולם זה גם הסיפור של הכת והגילוי של המגילות בקומראן."
אליעזר סוקניק גייס כסף מהאוניברסיטה ובכ"ט בנובמבר 1947 – היום שבו החליטה מועצת הביטחון של האו"ם על סיום המנדט הבריטי – ורכש שלוש מגילות: 'מגילת ישעיהו השלמה' – נוסח קדום של ספר ישעיהו, 'מגילת מלחמת בני האור ובני החושך' שעליה נרחיב רבות בהמשך ו'מגילת ההודיות', שהכילה אוסף שירים אודות חסדי האל. וכך, בעוד שברחובות בחוץ רוקדים ההמונים הורה סוערת וחוגגים את הקמתה הצפויה של מדינת ישראל, רכן הפרופסור הנרגש מעל החיבורים העתיקים. שורה אחר שורה הלכה והתבהרה אצלו ההבנה שתחושת הבטן שלו לגבי חשיבותן של המגילות הייתה נכונה. מגילת ישעיהו הייתה ידועה ממקורות קודמים – אבל מגילת ההודיות ומגילת מלחמת בני האור ובני החושך היו חדשות ובלתי מוכרות לחלוטין. היה זה אוצר בלום של ידע היסטורי שעשוי לשפוך אור חדש על החברה היהודית בימי בית שני, מקורותיו הקדומים של התנ"ך וראשית המיסטיקה היהודית.
בינתיים שומעים גם חוקרים נוצרים על המגילות, וגם הם מבינים את הפוטנציאל האדיר הטמון בהם – הפעם בחשיפת מקורותיה הקדומים של הנצרות שהלכה והתהוותה בשלהי ימי בית שני. רכישת שלוש המגילות היתה יריית הפתיחה של מירוץ מטורף אחרי התגלית הארכאולוגית הדרמטית.
"עם הכרזת האום על סיום המנדט ועל חלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית, מדינות ערב מכריזות מלחמה על ישראל. בתוך כל זה – מתחיל המרוץ אחרי המגילות. ממש למחרת [ההכרזה] אותו ראש כנסיה בורח מא"י לארה"ב כאשר הוא גונב את ארבע המגילות שהיו ברשותו כדי למכור אותן בארה"ב. המגילות חמקו מסוקניק, והדבר שובר את ליבו. אני לא מגזימה: הוא באמת היה במשבר על כך שארבע המגילות האלה חמקו מידיו. בירושלים המזרחית יש בית ספר למקרא, ה"ביבליק אקול", ובמחלקה לארכיאולוגיה יושב כומר דומיניקאני בשם רולן דה-וואו. הוא מתחיל לשלוח משלחות – ואגב גם עומד בראשן – במטרה למצוא מגילות. [רן] הוא רוצה את הנתח שלו של הממצאים. [ליאורה] יותר מזה. העניין של הנוצרים במגילות בא מכיוון לגמרי אחר. הם מחפשים במגילות את ראשית הנצרות. את הצעדים של ישו. לכן לנוצרים יש עניין עצום במגילות. יוצא האב רולן דה-וואו לקומראן. הוא מוביל חמש משלחות בין השנים 1951 ל-1956 במטרה למצוא מגילות. את המגילות האלה הוא לא מביא אלינו: הוא לוקח אותן למוזיאון רוקפלר שנמצא בירושלים המזרחית שנמצאת תחת השלטון הירדני – וירדן נמצאת במלחמה עם ישראל! [רן] זאת אומרת, גישה למגילות האלה כבר לא תהיה לנו. [ליאורה] בטח. עד 67', כשכובשים את ירושלים המזרחית ואת מוזיאון רוקפלר – אין לך בכלל גישה למגילות האלה. המגילות שייכות לממלכת ירדן, נקודה. משלחת נוספת שיוצאת לקומראן אלה הבדואים. הבדואים הבינו שיש להם פה מכרה זהב. הם בחיים לא ראו אות כתובה, אבל כסף הם מבינים. הם משחיתים מערות והורסים ממצאים, זה דבר מזעזע מה שהם עושים. הם מוציאים מגילות, מביאים אותן לשוק העתיקות בירושלים המזרחית – שנמצאת בממלכת ירדן – ובשוק העתיקות בבית לחם. הדבר הכי גרוע שהם עושים – הם חותכים את המגילות הפריכות והעדינות האלה, פשוט גוזרים אותן! ומתחילים למכור לך פיסה אחרי פיסה של מגילות! כי ככה הם ממקסמים את הרווח שלהם. [רן] זה פשוט לא להאמין. [ליאורה] מי שעשה פה מעשה מאד יפה וניסה לעצור את זה, זו דווקא ממלכת ירדן. השלטון הירדני קבע מחיר שעולה ככל שהחתיכה יותר גדולה, כאשר אתה לא משלם על הקצוות. כלומר, לא כדאי לחתוך את המגילות. ב-1947-48, כשאנחנו בתוך המלחמה, מתחילים ארכיאולוגים ישראלים מועטים לעלות לקומראן ולחפש בעצמם מגילות, ומתחילה חפירה בקומראן. הענף הארכיאולוגי מתפתח מתוך הכרה שאם אנחנו לא נציל את המגילות האלה – ההיסטוריה שלנו תלך לאיבוד. פשוטו כמשמעו. המגילות תגענה או לירדן או לידי הבדואים. לארץ ישראל הן לא תגענה."
בסיכומו של דבר חשפו הבדואים, החוקרים הנוצרים והארכיאולוגים הישראלים אחת עשרה מערות ובהן חמישה עשר עד שישה עשר אלף חלקי מגילות, מהן הרכיבו החוקרים כתשע מאות ושלושים חיבורים שונים בעברית, יוונית וארמית, שמרביתם לא היו מוכרים קודם לכן. רוב המגילות נכתבו בדיו פחמי על גבי עורות של בעלי חיים, וחלקן על נייר פפירוס ואפילו גיליונות נחושת. האוויר היבש של המדבר, החשכה הקרירה במערות וכדי החרס שמנעו מחרקים ומזיקים להגיע אל המגילות סייעו לשמר אותן ולעכב את תהליכי הבלייה הטבעיים.
יגאל ידין וארבע המגילות החסרות
רבות מהמגילות שנגנזו במערות קומראן לא זכו להגיע אלינו. חלקן נמכרו לסוחרי עתיקות פרטיים ולאספנים, וחלקן כנראה נהרסו כתוצאה מטיפול לקוי. עם זאת, היו ארבע מגילות נוספות שידוע שנשתמרו במצב טוב – ונפלו, כאמור, לידיו של ראש הכנסייה הסורית שהבריח אותן לארצות הברית.
"לפרופ' סוקניק היה בן שרבים מכירים אותו – יגאל ידין. הוא היה אחד ממפקדי ההגנה ורבים טוענים שהיה המפקד [בפועל] של מלחמת השחרור. הוא הפך להיות הרמטכ"ל השני של מדינת ישראל עד 1952. הוא היה רק בן 32 – הרמטכ"ל הכי צעיר בתולדות ישראל."
ידין הצעיר השתחרר מצה"ל כשכל החיים עדיין לפניו, ובחר ללכת בדרכי אביו. הוא נרשם ללימודי היסטוריה, ובאחד הימים הוזמן להרצאה בארצות הברית. עיתונאי מקומי הפנה את תשומת ליבו למודעה משונה ובלתי שגרתית שהופיעה בעיתון ה"וול סטריט ג'ורנל."
"The Four Dead Sea Scrolls. Biblical manuscripts dating back to at least 200 BC, are for sale. This would be an ideal gift to an educational or religious institution by an individual or a group. Box F 206, The Wall St. Journal.”
“[רן] צריך להבין את צירוף המקרים הזה. נמצא האדם שהוא בנו של האדם שבעצם יודע הכי הרבה על המגילות שנמצאו. במקרה נמצא בארצות הברית, ומזהה את התגלית הארכיאולוגית אולי מהחשובות בתולדות ישראל. [ליאורה] זאת פצצה. זה פשוט לא יאמן."
הכומר אתנסיוס סמואל, מסתבר, ניסה למכור את המגילות למוזיאונים ולאוניברסיטאות בארצות הברית, אבל אף אחד לא הסכים לרכוש אותן כיוון שהיה ברור שמדובר בממצאים שהוצאו מארץ ישראל שלא כדין, והיה חשש כבד שבית המשפט יכריח את הרוכשים להשיב אותן לארץ מוצאן. לסמואל לא הייתה ברירה אלא לפרסם מודעה בעיתון.
יגאל ידין, הארכיאולוג המתלמד, הבין מיד איזו מתנה סידר לו הגורל. הוא גייס את הכסף הדרוש ובאמצעות מתווכים רכש את ארבע המגילות האבודות מידי האב סמואל.
"[ליאורה] ארבע המגילות האלה חוזרות ארצה, ואת מה שאיבד האב משיב הבן. זה באמת צירוף מקרים מדהים."
מאז ועד היום נחקרו המגילות הגנוזות בדקדקנות חסרת תקדים, כולל בדיקת דנ"א לזיהוי החיות שמהן נלקחו העורות וצילום באור אינפרה-אדום במעבדות מיוחדת של נאס"א כדי להבליט כיתוב שהיה בלתי קריא באור רגיל. תוכן המגילות העשיר את ידיעותינו ההיסטוריות במגוון תחומים. מעבר לחיבורים שלא הכרנו כלל קודם לכן הם מכילים, למשל, את הנוסחים המקוריים בעברית ובארמית של ספרים מוכרים ובכך שופכים אור על התפתחותה של העברית הקדומה. ניתן למצוא בהן נוסחים חדשים ובלתי מוכרים של תפילות שונות, ופירושים חדשים לנבואות הזעם של הנביאים הראשונים.
חורבות קומראן
גילויין של מגילות ים המלח הפנה את תשומת ליבם של הארכיאולוגים לחורבותיו של ישוב קדום בשם קומראן – שניצב לא הרחק מהמערות שבהן נתגלו המגילות הגנוזות.
חורבות קומראן היו מוכרות לחוקרים כבר מאז אמצע המאה ה-19, אבל הארכיאולוגים שביקרו בהן לראשונה התקשו להבין את פשרן. החורבות נמצאות על מישור גבוה שמשקיף על עיינות צוקים, או 'עין פשח'ה', ולכן שיערו מרבית החוקרים שמדובר במבצר צבאי כלשהו, אולי כחלק משרשרת מבצרים. אבל למרגלות החורבות בקומראן נמצאו מספר בתי קברות שהכילו יחד כאלף ומאתיים קברים – ואף אחד לא הצליח להסביר מדוע שמבצר צבאי, שהכיל אולי כמה עשרות חיילים, יהיה זקוק לבית קברות גדול כל כך. כך או כך, האתר בקומראן היה קטן ונידח, ואף חוקר לא מצא בו חשיבות מיוחדת.
רק לאחר גילוי המגילות הגנוזות שבו הארכיאולוגים ו'גילו מחדש' את אתר בקומראן. הקרבה הפיזית של חורבות קומראן למערות בהן נתגלו המגילות הגנוזות נתנה משקל גדול להשערה ששם, למעשה, הועלו המגילות על הכתב. עד מהרה העלו החקירות המחודשות שהישוב בקומראן לא היה מבצר צבאי, אלא יישוב קבע שהתקיים לאורך כמה מאות שנים.
"בקומראן מוצאים כמה וכמה פריטים שקושרים את האנשים שחיו במקום אל המגילות. וזו הייתה הפתעה. מה אנחנו מוצאים בקומראן? קודם כל, מכלול מגורים. במכלול המגורים הזה היה גם חדר אוכל גדול שבו יכלו לשבת משהו כמו מאה ועשרים עד מאה וחמישים איש. ברגע שאתה מוצא חדר אוכל כזה, אתה מדבר על קהילה שחיה במקום, וחיה חיים שיתופיים. ואחד המאפיינים של כת זה באמת חיים קיבוציים. "[רן] בית קברות גדול נמצא שם, ליד קומראן. מה מגלים בו? [ליאורה] נמצא בית קברות למטה. הוא לא נמצא למעלה, במכלול המגורים. ישנה השאלה האם זה היה בית הקברות של אנשי המקום. נמצאו שם משהו כמו אלף ומאתיים קברים. מבין 1200 הקברים, היו קברים בודדים של נשים. הרוב המוחלט היו של גברים. גם זה אומר דרשני. סימן שגם בכת, למעלה, לא חיו נשים. למטה נמצאה מכלאה לצאן. נמצאו שרידים של חקלאות קדומה. זאת אומרת, האנשים חיו למעלה ועבדו למטה באזור השטוח של ים המלח, שם יש גם מעיינות כמו עין פשחה." בסמוך לחדר האוכל נמצא מחסן כלים. מחסן הכלים הכיל למעלה מאלף כלים: צלחות, קערות, ספלים ועוד. עוד פעם, זו קהילה שאוכלת ומחזיקה את הכלים שלה. נמצא כבשן. כבשן, בקומראן, במקום הגבוה הזה, זה הדבר הכי פחות כלכלי שאפשר להעלות על הדעת. בשביל מה צריך כבשן? כבשן צורך המון אנרגיה. אין עצים! מאיפה הביאו עצים? למה אתה צריך כבשן במקום כזה? יש ישר זורק אותך לאפשרות שזו קהילה שהכינה את כלי האוכל שלה לעצמה, ולא הכניסה כלים מהחוץ. בנוסף, נמצאו שש עשרה מקוואות טהרה. חיים מאה וחמישים איש במקסימום – ויש להם שש עשרה מקוואות. [רן] זו כמות אדירה! [ליאורה] מטורפת. מקווה על פחות מעשרה אנשים – ואיפה? במדבר, במקום צחיח שלא יורדים בו גשמים ושאתה מושך לעברו אמת מים שתוביל מים למקוואות מאחד המפלים ותאסוף מי גשמים. זה מצביע לך באופן מובהק על קהילה טהרנית. כלומר שענייני טהרה וטומאה עומדים במרכז החיים שלה."
הממצאים הארכיאולוגים שמהם עולה כי תושביה של קומראן שמו דגש עצום על הלכות טהרה וטומאה מביאים אותנו אל פיסה שלישית של הפאזל ההיסטורי הזה: יוסף בן-מתתיהו ותיאוריו אודות כת בשם 'האיסיים'.
האיסיים
יוסף בן-מתתיהו היה מצביא יהודי שנלחם ברומאים בימי המרד הגדול, במאה הראשונה לספירה. המרד הכושל הסתיים בחורבן בית המקדש השני, ויוסף נלקח בשבי הרומאים. מזלו שיחק לו, ובמקום שיוצא להורג העניק לו הקיסר הרומאי אזרחות רומית. בן-מתתיהו שינה את שמו לטיטוס פלאוויוס יוספוס, וכתב ארבעה ספרים על ההיסטוריה של העם היהודי. בפרט מתאר בן-מתתיהו בספריו קבוצה יהודית שחיה בארץ ישראל בימי בית שני, אותה הוא מכנה 'האיסיים'. מתיאוריו של יוסף בן-מתתיהו ושל כותבים אחרים מאותה התקופה עולה כי האיסיים היו קבוצה של יהודים סגפניים מאד, שהתנזרו מתענוגות העולם וחיו במעין קומונה שבה שיתפו את רכושם ומזונם.
"אנחנו יודעים על האיסיים מתוך דבריו של יוסף בן-מתתיהו. יוסף בן-מתתיהו מתאר בספרים 'מלחמות היהודים' ו'קדמוניות היהודים' קבוצה שהוא מכנה 'האיסיים' שהיו לה מנהגים מאד מאד קיצוניים. הוא מתאר אותה כקהילה שאוסרת על עשיית צרכים בשבת. הוא מדבר על קהילה שעוסקת בטהרנות. איש לא אמר מיהם: הוא לא אמר איפה הם חיו. הוא לא נתן לנו שום קצה שאפשר לנו ללכת ולזהות את אנשי הקבוצה בנקודה שאפשר לחפור בה. עם מציאת המגילות, יכולת ליצור קשר בין תיאוריו של יוסף בן-מתתיהו והאנשים שחיו בקומראן."
מילת המפתח כאן היא 'טהרה'. יוסף בן-מתתיהו מספר שהאיסיים כל כך נזהרו מטומאה, עד שאסור היה להם לעשות את צרכיהם ביום שבת. כפי שציינה ליאורה, העדר ממצאים ארכיאולוגים קונקרטיים הביא לכך שהאיסיים נותרו תמיד בגדר תעלומה – אך החפירות בקומראן, שמהן עלה כי חברי הישוב הקפידו באורח יוצא דופן על טהרה, יצרו בפעם הראשונה קשר בין האיסיים שתיאר בן-מתתיהו והחורבות העתיקות שלמרגלות מצוקי ים המלח, כמו שני חלקי פאזל שמשתלבים זה בזה. גילויין של המגילות הגנוזות ב-1947, ממש בקרבת הישוב בקומראן, היה החלק השלישי בפאזל שמשלים את התמונה המלאה.
ריכוז חריג של יודעי קרוא וכתוב
אז מה אנחנו יודעים עד עכשיו על כותבי המגילות? אנחנו יודעים שמדובר בכת נזירית של גברים – הקדומה ביותר בהיסטוריה. קבוצת האנשים הזו החליטה שחשוב לה כל כך להישמר מטומאה ולהקפיד על טהרה – שהם הקימו כמות בלתי הגיונית בעליל של מקוואות בלב המדבר. כדי שלא להביא כלי אוכל מבחוץ, הם החזיקו כבשן שבו שרפו כלי אוכל שהכינו בעצמם במקום כמעט נטול עצים לחלוטין, כך שהיה עליהם להביא עצים ממרחק. והכי מוזר? יש כאן ריכוז חריג ויוצא דופן של אנשים יודעי קרוא וכתוב שהחליטו משום מה להתיישב בקומראן הצחיחה ולהקים שם ספרייה.
"צריך לשים את זה בהקשר הנכון. כאשר אנחנו חוזרים אחורה בזמן ומגיעים לתקופה של מאתיים לפנה"ס – מה היה אחוז האנשים שידעו קרוא וכתוב באותם הימים? רק שלושה אחוזים מכלל אוכלוסיית הגברים – אלה ששירתו בארמונות ובבית המקדש – ידעו קרוא וכתוב. וכאן, במערות, נמצאת ספרייה ענקית! ענקית! [רן] בים האנאלפבתיות שמסביב, פתאום יש עושר אדיר של כתיבה. זה מאוד מוזר. [ליאורה] זה מאד מוזר, וזה מעלה את השאלה – מי היו האנשים שידעו לכתוב את זה."
מיהם האנשים המשונים האלה? מה דחף אותם לחיים כל כך קיצוניים? את הרמז המשמעותי ביותר לגבי זהותם אנחנו מקבלים, שוב, מהמגילות עצמן. בין מאות החיבורים שגילו החוקרים הם מצאו עותקים של ספר חשוב שכולנו מכירים – אבל ספר שבשום פנים ואופן לא אמור להיות שם.
"והטקסט החשוב ביותר זה התנ"ך. אנחנו מדברים על סביבות שנת 150 לפנה"ס. התנ"ך, בשלב הזה, עדיין כלוא בבית המקדש. הוא עדיין נכתב! מחוץ לבית המקדש לא מסתובבים טקסטים של התנ"ך. והנה, בקומראן, אתה מוצא את כל התנ"ך – וזה מצביע על מוצאם."
במילים אחרות, אנשי המגילות כלל לא היו אמורים להחזיק עותקים של ספרי התנ"ך שכן באותה התקופה רק לכהני המקדש – האצולה היהודית של אותם הימים – אמורה הייתה להיות גישה לספר ההולך ונכתב. העובדה שבידי אנשי הכת נמצאו עותקים של התנ"ך מעידה על כך שהיה להם קשר הדוק לבית המקדש השני בירושלים.
בפרק מיוחד זה לרגל מאתיים פרקי עושים היסטוריה, אספר על האנשים שהשפיעו עלי ועל התכנית לאורך השנים. נשמע גם ראיון מיוחד עם דינה בר-מנחם, העורכת הלשונית הותיקה של הפודקאסט, שחושפת כמה סיפורים נסתרים על פרקים קודמים… תודה לכל מי ששלחו ברכות מוקלטות עבור הפרק!
אחת הבקשות הנפוצות שלכם, המאזינים, היא פרק על 'מאחורי הקלעים' של עושים היסטוריה. אז האמת היא שהעבודה היומיומית על עושים היסטוריה, כמעט כמו בכל תחום עיסוק אחר, היא די בנאלית. ישיבות, צ'ק ליסטים, טבלאות… אני מניח שזה לא מה שבאתם לשמוע. אני חושב שמה שבאמת מעניין אתכם זה לדעת איך פרק נוצר וכיצד הוא משתנה ומתעצב במהלך העבודה עד לתוצאה הסופית שאתם שומעים. ובכן, לא מעט מרכיבים משפיעים על תהליך היצירה של פרק: חלקם קשורים ישירות בי וברעיונות שמסתובבים לי בראש – וחלקם בפידבקים וברעיונות שאני מקבל משאר אנשי הצוות שלנו. בפרק מיוחד זה אני אנסה להסיר חלק מהכיסוי שמסתיר את הפיגומים מסביב לבניין, ולאפשר לכם הצצה אינטימית יותר אל מאחורי הקלעים של עושים היסטוריה.
השראה
השראה – inspiration – היא מושג מעורפל מאד. מהי בדיוק 'השראה'? מה גורם לדבר כלשהו להיות 'מעורר השראה', ולאדם 'לקבל השראה' ממשהו או מישהו אחר? זו שאלה שהעסיקה הוגים רבים לאורך הדורות, אולי מכיוון שהשראה יכולה להיות דלק רב עוצמה המניע לפעולה. אם מישהו מעורר בנו השראה, אנחנו יכולים לגלות בעצמנו כוחות ויכולות שלא האמנו שקיימים בנו.
היוונים הקדמונים האמינו שמקורה של ההשראה – לפחות בתחום האמנות – הן תשע מוזות (או אולי שלוש, תלוי את מי שואלים ואיך סופרים) מעניקות לסופרים, למשוררים ולציירים את הרעיונות המבריקים והדחף לכתוב ולשרטט. דהיינו – מקורה של ההשראה הוא חיצוני, והיא מושרית על האמן באורח כלשהו. ג'ון לוק, פילוסוף אנגלי בן המאה השבע-עשרה, גרס לעומת זאת שמקורה של ההשראה הוא פנימי. רעיונות מסויימים שהאדם מקבל יכולים להדהד (מלשון To Resonate) ולהגביר זה את זה, כך שיחדיו הם זוכים לעוצמה רבה במיוחד אצל מי שמבנה מוחו מתאים לסוג כזה של 'הרמוניה' פנימית. לוק היה מהראשונים להעלות על נס רעיונות כגון תודעה, הכרה וכוחות נפשיים פנימיים – רעיונות שהם הבסיס של הפסיכולוגיה המודרנית.
שני רעיונות אלה, המוזות של היוונים וה'הדהודים' של ג'ון לוק, הן רק חלק קטן משלל תיאוריות והשערות לגבי טיבעה של ההשראה. לא אנסה לשפוט מי מתיאוריות אלה נכונה יותר או פחות. אצלי, בכל אופן, מדובר בסוג של שילוב: מוזות אישיות שהשפיעו עלי במרוצת השנים, ורעיונות שהגיעו מתחומים שונים ובזמנים שונים ושמשום מה הדהדו אצלי בראש ואז איכשהו התחברו כדי להפוך את עושים היסטוריה למה שהיא היום.
שאלה שאני נשאל לא פעם היא מדוע בכלל אני עוסק בנושאים כגון היסטוריה, פיזיקה, מתמטיקה, כלכלה, כימיה, חשמל וכולי. אני מניח שהחיים שלי, כיוצר, היו הרבה יותר קלים אם הייתי בוחר בתחום 'קליט' יותר: למשל, פודקאסט על תוכניות טלוויזיה, סרטים או משחקי מחשב. פעם, לפני הרבה שנים, אפילו הייתי שותף לפודקאסט שעסק במשחקי מחשב – 'המשחקייה' ז"ל, עם איתמר וייסברג. ואני מודה שלפעמים, בעיקר כשאני יושב בעינים טרוטות מול המחשב באחד עשרה בלילה ומנסה להבין מה קרה במיקרו-שניה הראשונה שאחרי המפץ הגדול או את מחזור ההזדווגות של כנימת הפילוקסרה. מה רע בלשבת עם חבר קרוב, לפתוח את המיקרופון ולנהל דיון פילוסופי עמוק בשאלה – איזה תפקיד הוא הכי מגניב במשחקי יריות: מאגיסט, חובש?…
אייזיק אסימוב
מי שהשפיע עלי לפנות לכיוון של מדע וטכנולוגיה היה סופר המדע הבדיוני אייזיק אסימוב, שכמו לרבים מגיבוריי האישיים גם לו הקדשתי בעבר פרק שלם של עושים היסטוריה, פרק מספר עשרים. אייזיק אסימוב, שהלך לעולמו ב-1992, נחשב לאחד מסופרי המדע הבדיוני הגדולים במאה העשרים ואולי המוצלח מביניהם. הוא היה חלק מ'תור הזהב' של המדע הבדיוני בשנות הארבעים והחמישים, תקופה שעיצבה את דמותו של הז'אנר הזה והפכה אותו מספרות שנחשבה למתאימה רק לילדים ולנוער, למשהו שגם למבוגרים מותר להנות ממנו.
אייזיק אסימוב [ויקיפדיה]
אבל למרות שעיקר פרסומו של אסימוב הגיע לו בזכות ספרי המדע הבדיוני שלו, לא רבים יודעים שאסימוב גם היה סופר מדע פופולארי פורה באופן יוצא דופן. הוא כתב מאות ספרי עיון במגוון אדיר של נושאים – החל מהיסטוריה של יוון העתיקה, דרך תורת המספרים וכלה בקאווזרים וחורים שחורים. ספרי העיון של אסימוב הם אלה שהשפיעו עלי באופן העמוק ביותר. אני זוכר את עצמי כנער בן שלוש עשרה נפעם מהתאוריות של איינשטיין וניוטון דרך ספריו של אסימוב, וזה סימן שאסימוב הצליח להעביר אלי לפחות חלק מהיופי הנסתר של הרעיונות הגדולים הללו, למרות שלא היו לי אז כלים או ידע מוקדם כדי להתמודד עימם. ספרי העיון שלו הציתו בי את האהבה למדע ולטכנולוגיה שמלווה אותי עד היום.
מסתתרת כאן גם שאלה עמוקה יותר: מדוע לטרוח בכלל וליצור פודקאסט בעל אופי 'לימודי'? הרבה מאזינים מכנים את הפרקים של התכנית 'הרצאות'. אני לא משתמש במילה הזו כיוון שיש בה קונוטציה יותר מדי אקדמאית, לטעמי – אבל למען האמת, הם לא ממש טועים. עושים היסטוריה מזכירה במשהו את האוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל, למשל. שוב, הייתי יכול לתת לתוכנית אופי שונה – למשל, לעסוק בחדשות המדע והטכנולוגיה, נושא שהוא בדרך כלל קליל וקליט יותר.
התשובה לשאלה הזו מורכבת מכמה רבדים. הראשון הוא שבאופן אישי, שאני לא נמשך במיוחד לחדשות טכנולוגיה. הרבה יותר מעניין אותי לגלות איך עובד טלפון חכם מאשר לשוחח על היתרונות והחסרונות של מכשיר כזה או אחר, למשל. גם במישור המעשי, חדשות ואקטואליה נוטים להתיישן במהירות – בעוד שפרק על ההיסטוריה של הטלפונים הסלולריים יהיה רלוונטי בעוד חמש שנים ויותר.
חינוך בעידן האינטרנט
רובד נוסף הוא שינוי תפיסתי שחל אצלי לפני קצת יותר מחמש עשרה שנה, כשהייתי סטודנט להנדסת חשמל בטכניון. הנהלת הטכניון עשתה בשכל כשהחליטה להעסיק את החוקרים והמדענים המעולים ביותר – אבל אז עשתה טעות פאטאלית בכך שגם נתנה להם ללמד. לבקש ממתמטיקאי מצטיין ללמד מתמטיקה, זה כמו לבקש מקוף ללמד אותך לאכול בננות. היכולת לחקור והיכולת ללמד הן שני כישורים שאין ביניהם שום קשר. המהפך התרחש אצלי בשנה האחרונה ללימודים, כשגיליתי שאפשר לצפות בהרצאות בוידיאו – במקום לשבת בשיעור עצמו. האפשרות לצפות בהרצאות בקצב שלי ובזמן המתאים לי שידרגה את חוויית הלימודים שלי באופן משמעותי: לא רק שהבנתי את החומר טוב יותר, גם נהנתי יותר מהשיעור וממה שלמדתי. הניסיון הזה לימד אותי שלמרות מה שהורגלתי אליו בימי בית הספר, לימוד אינו בהכרח מחייב ישיבה בתוך כיתה מאחורי שולחן מול מורה ולוח. יש אינספור דרכים שונות ללמוד את אותו החומר, ודרך שתתאים לאחד לא בהכרח תתאים לאחר.
התובנה הזו הדהדה אצלי עם רעיונות ודעות שהביע אסימוב – שהייתה לו גישה מתקדמת מאד לגבי חינוך. אפשר לומר שאסימוב חזה, במידה מסוימת, את ההשפעה שיש לרשת האינטרנט על האופן שבו אנחנו לומדים. הנה קטע קצר מתוך ראיון שהעניק הסופר לעיתונאי ביל מויירס (Moyers) בשנת 1988 – רגע לפני שהאינטרנט פרץ לחיינו.
"היום, מה שאנשים מכנים 'לימוד' – נכפה עליך. כולם נאלצים ללמוד את אותו הדבר, באותו היום ובאותה המהירות בכיתה. אבל כל אחד הוא שונה. עבור חלק מהתלמידים קצב הלימוד מהיר מדי, ולאחרים הוא איטי מדי. אבל אם תתן לכל אחד סיכוי ללמוד את מה שמעניין אותו, בנוסף למה שנלמד בבית הספר, ולגלות מה מעניין אותו – בקצב שלו, בזמן שלו – כולם יהנו מהלימוד.
"אם יש לך מערכת של חינוך באמצעות מחשבים אזי כל אחד, בכל גיל, יוכל ללמוד בכוחות עצמו. אם אתה נהנה מהלמידה, אין שום סיבה שתפסיק ללמוד בגיל כלשהו. אנשים לא מפסיקים לעשות דברים שהם נהנים מהם רק מכיוון עשהם מגיעים לגיל מסוים. הם לא מפסיקים לשחק טניס רק מכיוון שהגיעו לגיל ארבעים. הם ממשיכים לעשות את זה כל עוד הם יכולים, אם הם נהנים מזה – ולמידה תהיה אותו הדבר בדיוק. הבעיה בחינוך היא שרוב האנשים לא נהנים מהלמידה בגלל הנסיבות. תן להם את האפשרות להנות מהלמידה, והם לא יפסיקו ללמוד."
כאמור, אסימוב אמר את הדברים האלה ב-1988 – הרבה לפני שיו-טיוב ו-וויקיפדיה אפשרו לאנשים ללמוד את מה שהם רוצים ללמוד, בביתם ובקצב שלהם. גם פודקאסטים הם דוגמא ל'ערוץ' תקשורת מבוסס-מחשב שמאפשר לכל אחד ללמוד מה שמעניין אותו בזמנו שלו, והיתרון הברור שלהם הוא שהמאזין יכול להקשיב להם תוך כדי שהוא עושה משהו אחר. פודקאסטים יכולים להפוך שעה מובזבזת של עמידה בפקקים לשעה של העשרה וידע. למען ההגינות, אני חייב לציין שככלי פדגוגי, לפודקאסטים יש גם לא מעט חסרונות – למשל, בכל מה שנוגע להעברה של חומר ויזואלי. אבל אם לוקחים צעד אחורה ומביטים על האינטרנט ככלל, הפודקאסטים, הספרים המקוונים והסרטונים ביו-טיוב מגשימים הלכה למעשה את חזונו של אסימוב – ליצור סביבה תרבותית וטכנולוגית שמאפשרת לאנשים להנות מלימוד, ולהמשיך לרצות ללמוד דברים חדשים בכל גיל, גם מחוץ למסגרת הנוקשה של בית הספר: בנסיעה לעבודה, במגדל שמירה, בטרק בדרום אמריקה ועוד ועוד.
פרופ' מיכאל הרסגור
אחד האתגרים הגדולים שנתקלתי בהם בשנים הראשונות של עושים היסטוריה, ושאני עדיין נתקל בו מדי פעם גם היום, הוא לגבור על הספקנות הטבעית כלפי מקצועות מדעיים וטכנולוגיים. "פיזיקה זה משעמם", "מתמטיקה כל כך מסובכת" – אני שומע את המשפטים האלה כל הזמן. אלו מוסכמות חברתיות שאנחנו נחשפים אליהן כבר מימי בית הספר היסודי, וקשה מאד לגבור עליהן. בכנות – יש גרעין של אמת בדעות הקדומות האלה: כפי שכבר ציינתי, היכולת להבין את המושגים והרעיונות והיכולת להסביר אותם אינן קשורות זו בזו, ולא תמיד המדענים והחוקרים עושים עבודה טובה בהעברת הידע.
מי שהעניק לי השראה לעסוק בתחומים שאני אוהב ולא להתפשר עליהם גם אם נדמה, על פני השטח, שהם משעממים – היה פרופ' מיכאל הרסגור ז"ל, שהצית אצלי לא רק את האהבה להיסטוריה – אלא גם הדגים בפני איך ניתן לשלב עובדות, רעיונות וסיפורים כדי ליצור מהם שלם שהוא גדול בהרבה מסך חלקיו.
מיכאל הרסגור היה פרופ' להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, שבשלהי שנות השבעים הגיש מספר תוכניות במסגרת 'האוניברסיטה המשודרת' של גלי-צה"ל. תוכניות אלה זכו לביקורות מהללות, וב-1983 קיבל הרסגור תוכנית משלו: 'שעה היסטורית'. איתו מול המיקרופון היה כוכב נוסף של התחנה הצבאית, השדר והשחקן אלכס אנסקי. שעה היסטורית שודרה ברציפות במשך כמעט שלושים שנה עד מותו של הרסגור ב-2011, ובגלי צה"ל המשיכו להעלות שידורים חוזרים שלה עד 2013. התוכנית זכתה למעמד מיתולוגי כמעט בקרב מעריציה.
מה הפך תוכנית רדיו שעסקה בנושאים כגון פוליטיקה צרפתית במאה התשע-עשרה ומלחמות בין נסיכויות אירופאיות בימי הביניים להצלחה כה גדולה? כל המעריצים המושבעים של שעה היסטורית יציינו מייד את הסגנון המיוחד של הרסגור: שילוב בלתי שגרתי של ידע היסטורי ברמה האקדמית הגבוהה ביותר, וירידה לפרטים קטנים, אישיים ואנושיים – כמעט רכילותיים – שמעניקים לכל דמות היסטורית מרוחקת 'אישיות' משלה.
"[ליאת מודריג]אז תן לי רגע להבין. התוכנית שעה היסטורית נולדה מכיוון שאתה הרצתה באוני' המשודרת? [הרסגור] כן, אני חושב שהציבור יודע מה זה האוני' המשודרת. [ליאת מודריג]בהחלט שיודע. [הרסגור]ובכן, מישהו שמע והציע לי שאקיים מדור – לא רק של רכילות, אינפורמציה בצורה קלה. ואני רוצה להגיד לך: מה שחסר לשיטת החינוך שלנו בארץ זה שהמורים, מורים להיסטוריה אני מתכוון, לא מתבלים את השיעורים שלהם בפרטים קטנים, מפני שפרטים קטנים זוכרים. לעומת זאת, התהליכים הגדולים נשארים בערפל."
חסם פסיכולוגי
הסגנון האישי שלי כיוצר שונה מזה של הרסגור, אבל הוא בהחלט השפיע על האופן שבו אני טווה את הסיפורים שבפרקים. אני מנסה להמנע ממה שאני מכנה 'רשימות מכולת': פירוט מתיש ומשעמם של תאריכים ועובדות יבשות. הרסגור הדגים את חשיבותו של הנרטיב האנושי, שמסוגל להפוך שיעור היסטוריה משמים לדרמה מרתקת. הגישה הזו, אגב, זכתה גם ללא מעט ביקורת מצד עמיתיו של הרסגור באקדמיה: היו מי שאמרו ששעה היסטורית היא תוכנית רכילות על סלבריטאים מהמאה השבע עשרה – ואתם יודעים מה, יש בזה משהו. אבל המקטרגים מפספסים, לדעתי, את הנקודה. שעה היסטורית לא הייתה קורס אקדמי, ושאיש לא ציפה מהמאזינים לעבור מבחן ידע בסוף כל פרק. שעה היסטורית הייתה סוג של תוכנית בידור חכמה, ובסך הכל העניקה למאזין טעימה קטנה ומרתקת מפיסת היסטוריה נשכחת כלשהי. כמאזין, אם מצאתי את נושא הפרק שלו האזנתי מרתק ומעניין – יכולתי להמשיך ולהעמיק בו באמצעות ספרים וכדומה.
ההצלחה הגדולה של מיכאל הרסגור, לדעתי, היא בכך שהוריד את חסם הכניסה הפסיכולוגי שמונע מרבים מאיתנו להעמיק בלימודי ההיסטוריה: הסטיגמה שגורסת שהיסטוריה היא נושא משעמם. הרסגור הצליח לעשות משהו שהוא אולי אחד האתגרים הגדולים בחינוך: לגרום לתלמידים להתאהב בחומר הנלמד! ברגע שנדלק ניצוץ הסקרנות במוחו של המאזין, אפשר לסמוך עליו שימשיך להזין את הבעירה הזו באמצעות ספרים, סרטים וכדומה. ההצלחה של הרסגור הייתה השראה אדירה עבורי כיוון ששעה היסטורית כבר היוותה תקדים לתוכנית רדיו שעוסקת בנושא שהוא כביכול משמים ומשעמם – ובכל זאת זכתה להצלחה גדולה ומאזינים אדוקים. אז איך אני בוחר נושאים לפרקים? בדיוק כפי שבחר הרסגור את הנושאים לפרקים שלו.
"[ליאת] דרך אגב, אני שואלת את עצמי איך אתה בוחר את הנושאים לתוכניות שאנחנו מקליטים. זה מאזינים מבקשים ממך לערוך תוכניות על נושאים ספצייפיים שמעניינים אותם? [הרסגור] קודם כל, אני רוצה שתדעו שמאז שקיימת שעה היסטורית מתקשרים אלי בחצות כדי לבדוק אם קושטא נפלה בידי התורכים [צוחקים] נושאים שאני חושב שמעניינים אותי, אני מניח שיהיו מסוגלים לעניין גם אנשים אחרים."
סופר טוב כותב. סופר מצוין – מוחק
השלבים הבאים בתהליך הפקת הפרק, התחקיר והכתיבה, הם די טכניים במהותם – ובמיוחד הכתיבה, שהיא מקצוע כמו כל המקצועות וצריך ללמוד אותה ובעיקר להתאמן, להתאמן ועוד קצת להתאמן. חלק גדול מהידע שלי בכתיבה מגיע מקריאת הביוגרפיות של סופרים מצליחים, ואחד הספרים המוצלחים בתחום הוא 'על הכתיבה', של סטיבן קינג – סופר האימה המפורסם שברזומה שלו אפשר למצוא את 'בית קברות לחיות', 'הניצוץ' ועוד כמה עשרות ספרים רבי מכר שהפכו לסרטים רבי מכר.
ב'על הכתיבה', קינג נותן אינספור עיצות מועילות וטיפים לכותבים מתחילים, והעיצה הזכורה לי ביותר מביניהן היא עקרון שמאז נתקלתי בו באינספור ואריאציות שונות ומשונות, אבל המפורסמת ביותר מביניהן היא – 'סופר טוב כותב. סופר מצוין – מוחק'. סטיבן קינג, בהיותו מי שהוא, ניסח את זה בצורה קצת יותר…ציורית:
'תהרוג את יקיריך. תהרוג את יקיריך! אפילו אם זה שובר את הלב הספרותי האגוצנטרי הקטן שלך – תהרוג את יקיריך.'
לפעמים אני שואל את עצמי אם סטיבן קינג בכלל מסוגל לכתוב רשימת קניות לסופרמרקט בלי לגרום לך לסיוטים בלילות… אבל הוא צודק.
למשל, בסדרת הפרקים שעלתה לאוויר לאחרונה על ההיסטוריה של המכונית הגרמנית, היו כמה וכמה קטעים שחקרתי, כתבתי ואפילו הקלטתי – ולא זכו להגיע לגרסא הסופית. לדוגמא, קטע שבו אני מסביר על הקרבורטור שהמציא מהנדס הרכב וילהלם מייבאך – שלא נכנס לפרק בסופו של דבר. אורכו של הקטע כארבע דקות בלבד, אבל הנתון הזה מטעה. כדי להפיק אותו נדרשו לי כשעתיים-שלוש של עבודה, שכוללות תחקיר על ההיסטוריה ואופן הפעולה של הקרבורטורים, כתיבה של הקטע, שכתוב אחרי הערות עריכה והקלטה שלו. כשהקשבתי לפרק השלם הבנתי שההסבר על הקרבורטור – שבפני עצמו הוא אולי מעניין ומעשיר – לא עוזר לפרק, ואפילו להפך. הוא בולם את השטף העלילתי של הסיפור על דיימלר ומייבאך, ובסיכומו של דבר מחליש את ההנאה ממנו. לא קל לקחת את כל העבודה והמאמץ האלו ולהשליך אותם לפח – אבל במילותיו של סטיבן קינג, לפעמים צריך להרוג את מי שאתה אוהב.
הגרסא המוזיקלית של 'מלחמת העולמות'
בשלב זה בתהליך העבודה על הפרק נכנסת לתמונה העורכת שלי, דינה בר-מנחם – אבל תרשו לי לדלג עליה לרגע. יש לא מעט אנשים שבטוחים שדינה, שאת שמה אתם שומעים בקרדיטים של הפרק כבר שש שנים לפחות, היא המצאה, פרי מוחי הקודח, שהיא לא באמת קיימת. אחרי הכל, תמיד שומעים עליה אבל אף פעם לא שומעים אותה. אז לפני שנגלה אם דינה היא באמת בשר ודם או אולי סוג של אלטר אגו שמאפשר לי להסיט את האחריות על השגיאות הלשוניות המחפירות שלי – אני רוצה להתעכב ראשית כל על שלב חשוב נוסף בתהליך היצירה, והוא עריכת הקול.
נקודת ההתחלה שלי כיוצר הייתה בעולם הכתיבה. כתבתי סיפורים קצרים למגירה, לאחר מכן כתבות וטורים במגזין הסטודנטים של הטכניון ולבסוף אף פרסמתי ספר באורך מלא, 'פרפטום מובילה'. אבל למרות שכתבתי במשך שנים רבות – כשנחשפתי לפודקאסטים, נמשכתי כמעט מייד אל המדיה החדשה הזו ולא עבר זמן רב עד שהחלטתי לנסות את כוחי כשדר. מה שמצא חן בעיני בפודקאסטים היא האפשרות להוסיף 'שכבה נוספת' של עומק ומורכבות באודיו, על גבי השכבה הראשונית של תוכן. זאת אומרת, האפשרות לקחת טקסט כתוב, להקריא אותו אל המיקרופון ואז להוסיף אליו מוזיקה, אפקטים, קטעי ראיון וכל מיני תוספות רדיופוניות אחרות. אם עושים את זה טוב, התוצר המתקבל עשוי להיות מוצלח ועשיר הרבה יותר מקטע הטקסט המקורי. הדוגמא הטובה ביותר לרעיון הזה, והיצירה שהייתה ההשראה הגדולה ביותר שלי מהרגע הראשון, היא הגרסא המוזיקלית של 'מלחמת העולמות'.
הספר 'מלחמת העולמות' נכתב על ידי ה'.ג'י. וולס ב-1897, ומתאר את סיפור פלישתם של חייזרים ממאדים לכדור הארץ. החייזרים, העדיפים מבחינה טכנולוגית על בני האדם, כובשים את עולמנו כמעט ללא התנגדות – והעלילה עוקבת אחר מסעו של גיבור הספר באנגליה ההרוסה והמובסת. 'מלחמת העולמות' נחשב לאחת הקלאסיקות הגדולות של המדע הבדיוני וזכה לעיבודים רדיופוניים וקולנועיים לאורך השנים.
בשנת 1978 עיבד המלחין הבריטי ג'ף ווין (Wayne) את הסיפור של וולס לאלבום מוזיקלי – מעין שילוב בין תסכית עלילתי ומחזמר בסגנון אלקטרוניקה ורוק מתקדם. הגרסא המוזיקלית של מלחמת העולמות זכתה להצלחה גדולה, ושהתה כמאתיים ותשעים שבועות במצעדי מכירות האלבומים. אחד השירים מהאלבום, בביצועו של ג'סטין הייווארד (Hayward) – סולן להקת המודי בלוז – אף נכנס לחמשת הגדולים במצעד הפזמונים הבריטי. את תפקיד הגיבור הראשי גילם השחקן ריצ'ארד ברטון. אני לא יכול לספור כמה פעמים הקשבתי לאלבום הזה כנער: קרוב לוודאי שמדובר בכמה מאות פעמים, לכל הפחות. עד היום, אני יכול לדקלם חלקים ממנו בעל פה!
קראתי את הספר 'מלחמת העולמות' – אבל נהנתי מהגרסא המוזיקלית הרבה יותר. ג'ף ווין לקח את הסיפור המקורי של וולס, בשינויים קלים, ו'עטף' אותו בשכבה עשירה של צלילים וקולות שהעניקה לסיפור עושר יוצא מן הכלל. אפשר לקרוא מהדף תיאורים של לונדון ההרוסה ולהעלות אותה בדימיוננו- אבל המוזיקה הנוגה של ווין והמשחק היוצא מן הכלל של ברטון מעצימים את העצבות והאימה פי כמה וכמה. אפשר לקרוא על תבוסתם המפתיעה של בני המאדים – אבל אפשר גם לשמוע את יללת המפסידים…
ההכרות שלי עם הגרסא המוזיקלית של מלחמת העולמות היא זו שגרמה לי להימשך לפודקאסטים: היא הביאה אותי להאמין שאני יכול לשפר את האימפקט של הטקסט שאני כותב, בעזרת שכבה נוספת של מוזיקה וצלילים. במקרים רבים אני כותב את הפרקים מראש כך שיתאימו וישתלבו לרעיון אודיופוני כלשהו שעולה במוחי – כמו למשל הקטע הבא, מתוך הפרק 'להתיש את הקודו', על ריצה למרחקים ארוכים, שמבוסס על קטע מתוך סרט תיעודי של ה-BBC. בקטע, אני מספר על שיטת ציד בשם 'ציד בהתשה' שאולי אפיינה את אבות אבותינו בסוואנות האפריקניות. כפי שמרמז השם, בשיטה זו הציידים האנושיים רצים אחרי טרפם עד שהם – פשוטו כמשמעו – מתישים אותו למוות. כדי להפוך את המרדף שאני מתאר בפרק לסצינה דרמטית, בחרתי להעזר במוזיקה קצבית ודוחפת, כשברקע קולות התנשמות.
דינה בר-מנחם
עכשיו הגיעה השעה לחזור אל דינה בר-מנחם, העורכת הלשונית שלנו. ראשית, תרשו לי לתת כמה מילות רקע. אין ספק שעקב אכילס המשמעותי ביותר שלי כסופר היא, למרבה האירוניה, השפה העברית. תחביר ולשון – זה לא אני. בכל שבוע אני מקבל לפחות מייל אחד או שניים, או שתיים – סמנו את האפשרות הנכונה – ממאזינים שכותבים לי שהם אוהבים את התוכנית, אבל העברית שלי מעבירה בהם צמרמורות, כמו מישהו ששורט לוח עם הציפורניים. החולשה הזו נובעת, כנראה, מההרגל שלי כנער מתבגר לקרוא כמעט אך ורק באנגלית.
העורך הלשוני הראשון של עושים היסטוריה היה ויקטור בן עזרא, שליווה אותי במשך קרוב למאה פרקים. כשויקטור פרש לעיסוקים אחרים, הצטרפה אלי דינה. כמו תמיד ברדיו, דינה נשארה מאחורי הקלעים במשך קרוב לשש שנים – אבל הפעם ביקשתי ממנה לעבור לכמה רגעים לפרונט. איך אומרים? נרשמה התרגשות…
"[דינה] אני רוצה להגיד לך שהשיחה הזו מתנהלת לי בראש יומיים…רגע, אם זה יעלה, אתה מוכן שאני אספר את מה שקרה עם הפרק של אורי גלר? [רן] בטח, זה כל הקטע. אנחנו עושים מאחורי הקלעים."
לומר את האמת – לא ממש זכרתי מה קרה עם הפרק של אורי גלר. אבל, בטח, מאחורי הקלעים…זה כל הקטע, לא? אוי ווי.
"[דינה] האהבה לשפה ולספרות החלה מהבית. ההורים שלי תמיד איתגרו אותנו למצוא ידע, לחפש במפה איזו עיר מסויימת, או במילון מילה מסויימת, כך שבתור ילדים תמיד הייתה לנו תחרות – מי יימצא ראשון איזו פיסת ידע. אחר כך, באוניברסיטה, אני חושבת שזה התרגם לסקרנות כי למרות שלמדתי ספרות, בתכל'ס נגעתי בכל מה שרק יכולתי. למדתי גיאוגרפיה, וחינוך ומדעי החברה ועוד כל מיני קורסים שממש לא קשורים לספרות – אבל פשוט ממש רציתי לדעת. והסקרנות הזו היא מה שהוביל אותי לעריכת לשון. בשנה האחרונה ללימודים ישבתי עם אחד המרצים שלי וסיפרתי לו שמרוב רצון לדעת אני בכלל לא יודעת מה לעשות עם תואר בספרות. והוא זה שאמר – 'למה שלא תלמדי עריכת לשון? ככה את גם כורית הרבה ידע, וזה גם משהו מהצד, אם את לא רוצה לקחת את זה כמקצוע או כקריירה. וזה בדיוק מה שעשיתי. בשנה האחרונה ללימודי MA למדתי עריכת לשון וכבר, תוך כדי הקורס, קיבלתי עבודות עריכה מחברים שעדיין למדו, ולאט לאט זה התפתח – וזה גם מה שהביא אותי אליך בסופו של דבר.
מה שחיבר אותי אליך זו הייתה חוצפה. אין לי דרך אחרת לתאר את זה. בערך שנה אחרי שלמדתי עריכת לשון, אח שלי הציג בפני את הפודקאסט ואמר שאני חייבת להקשיב. הקשבתי ונורא אהבתי, ואמרתי לו – 'איקה, תקשיב, אחלה פודקאסט, נורא מעניין, אבל העברית שלו פשוט לא משהו.
[רן] לא משהו זה אנדרסטייטמנט…
[דינה] ממש אנדרסטייטמנט. כתבתי לך אימייל, הצגתי את עצמי ואמרתי – 'שלום, רן, שמי דינה בר מנחם ואני מאזינה חדשה לתוכנית. אני מאד מתעניינת במה שאתה מספר, אבל רוצה להגיד לך שהעברית שלך זקוקה לשיפור, ובמקרה אני עורכת לשון.' הצעתי את שרותי כעורכת לשון והתשובה שלך הייתה – 'דינה, בכיף, אני אשמח לכל עזרה מהמאזינים. כרגע זה עדיין פרוייקט של בן אדם אחד. אם את רוצה אשמח לתת לך את הפרקים אבל בואי נבין שזה בהתנדבות.' בשבילי זה היה מעולה. למרות שלא קיבלתי מזה תשלום ממש, זה השאיר אותי כל הזמן בעניין של ידע, וגם השאיר אותי בשפה. זאת אומרת, גם אם לא היו פרוייקטים אחרים, העובדה שקיבלתי ממך פרק כל שבועיים שלושה זה חידש לי את התעניינות בשפה וכל מה שקשור בזה.
[רן] וגם הייתה לך הרבה עבודה על הפרקים האלה, אני משוכנע.
[דינה] האמת היא שהיום, כשאני קוראת פרקים, אני אומרת לעצמי – העברית שלו כל כך השתפרה, עוד רגע אין לי מקום בפודקאסט הזה! אתה יודע, כל הטעיות הקטנות של אז…הטפטופים במשך שנים כנראה עבדו, כי היום הטעויות הם באמת, ברמה אחרת לגמרי. המאזינים של רן יכולים לשבת בשקט ולדעת שהעברית השתפרה.
[רן] אחד הדברים המעניניים בעבודה איתך הוא שאת לא רק עורכת לשונית. אני עבדתי לאורך השנים עם המון עורכים, גם בהוצאות ספרים וגם בעיתונים. כל עורך תופס את העבודה שלו, ואיפה הגבול ביחס לעבודה מול הכותב, בצורה אחרת. יש כאלה שנוטים להשאר בתחומי הלשון, ויש כאלה שלוקחים נתח מהעוגה היצירתית ומתערבים בעבודת הכתיבה עצמה. איך את רואה את התפקיד שלך כעורכת?
[דינה] אני מקשרת את התפקיד שלי כעורכת לשון גם לעניין התוכן, כי מבחינתי היושרה של הטקסט חשובה מאין כמותה. ברור שהידע שלי בשפה ודקדוק גדול יותר ואני מתקנת עניינים כגון – האם אתה משתמש בפועל נכון במובנים מסוימים, או עניין של סמיכויות וכל מיני עניינים דקדוקיים. עניינים של שפה – זה התחום שלי. אבל לי חשוב שאם השם שלי מאחורי טקסט מסויים, אז יש עניין של יושרה. זאת אומרת, האם הטקסט כתוב טוב? האם יש קשר בין פסקה לפסקה, האם יש פתיחה טובה וסיום שמחבר את הכל ביחד. האם אתה מבטא שמות של אנשים ומקומות נכון, עובדות בשטח, מה שנקרא…האם אתה כותב משהו שהוא ממש הכללה גסה כי זה נשמע טוב? על דברים כאלה אתה תראה הערה – 'רן, זו הכללה. אם אתה מוכיח לי – מצוין, אבל אני רוצה שתגיד לי שזה באמת היה ככה.' מבחינתי, תוכן ולשון זה הולך ביחד. אני מאד מקפידה על זה. כמובן שהאתגר הגדול שלי זה דווקא בתחומים שאני ממש לא מבינה בהם, בעיקר במדעים. דווקא שם לדעתי, מבחינה סטטיסטית, יש לפחות פי שתיים הערות, כי אם אני עורכת תוכן שאני לא מבינה בו כלום – כל משהו שנראה לי כמונח מקצועי אני בודקת אותו. האם כתבת אותו נכון? הסברת אותו נכון? האם יש קשר בין הדברים? לא פעם יש הערות בסגנון – 'רן, אמנם אתה מבין בזה יותר ממני, אבל ההסבר שלך לא מדויק.' אפילו בפרק האחרון על המכונית היו כמה הערות כאלה, שבדקתי מאחורי הקלעים את ההסברים והם לא היו מספיק מחודדים. בתור עורכת, אלו דברים שמאד חשובים לי.
[רן] יש איזה פרק שזכור לך במיוחד ברמת הגישה, או משהו באופן שבו התייחסתי לדברים בפרק שצרם לך במיוחד?
[דינה] קודם כל, לרן לוי, מאזינים יקרים, יש נטייה להשתמש במילה 'אני' הרבה יותר מאשר העורכת שלו נותנת לו להשתמש במילה הזו. הוא יגיד לכם שבכל פעם שהוא אומר 'אני אספר', דינה מתקנת ל'פרק יסופר על…' הפרק הכי משמעותי שכתבת בעניין הזה היה הפרק שכתבת על אורי גלר."
הפרק המדובר, צריך לומר, היה פרק 107, שעסק ביריבות האישית בין אורי גלר – המדיום בעל הכוחות העל-טבעיים – והקוסם ג'יימס רנדי שחשף כמה מה…טכניקות הבעייתיות של אורי, אם לנקוט בשפה זהירה.
"[דינה] אני קראתי את הפרק ואמרתי לעצמי – אלוהים אדירים, זה הולך להגמר בבית משפט. בו נגיד במילים יפות, מה שנקרא – אתה לא הכי מסתדר עם המקצוע של אורי גלר, והפרק ששלחת לי היה השתלחות אישית של רן לוי בשרלטנות כביכול של אורי גלר. בגלל הפרק קראתי עליו וראיתי שהוא לא אדם שאוהב שלא מסכימים איתו והוא היה בבית משפט מספיק פעמים. פעם אחר פעם, פסקה אחר פסקה, אמרתי – רן, אתה לא יכול לכתוב את הדברים האלה, גם אם אתה לא מסכים עם מה שהוא עושה, אתה לא יכול להיות כל כך שיפוטי. אתה פשוט הרסת את הבן אדם. השטחת אותו לאדמה. אני חושבת שזה היה הפרק היחידי שאתה שכתבת לגמרי. ממש לגמרי.
[רן] היה אולי איזשהו קטע שבו הייתה לך הערה וחששת לתת לי אותה? זאת אומרת, שאלת את עצמך – אולי לא כדאי שאני אתן את ההערה לרן כי הוא יעלב, ייפגע, הוא לא יאהב?..יש דברים כאלה?
[דינה] האמת היא שבעניין הזה אני חייבת לתת לך פול קרדיט. אין ולא הייתה הערה שחששתי לאמר. אתה אחד האנשים היחידים שאני מכירה שלא רק לא מפחד מביקורת אלא מבקש ביקורת. אם אתה מתייחס להערות שלי או לא, את זה אני לא יודעת כי אתה לא שולח לי את הפרקים שוב אחרי תיקונים [צוחקת] אז אני לא יודעת למה אתה מתייחס ולמה לא. אבל הנכונות שלך לקבל הערות היא מאה אחוז. הלוואי והייתה לי דוגמא [להערה שלא רציתי לתת] אבל אין דבר כזה.
[רן] מה תעשי אם יום אחד תעבדי עם סופר ותערכי את מה שכתב ותראי שהוא מתחיל להפגע, להתלונן על האופן שבו את נותנת לו הערות?
[דינה] האמת שהיה לי מקרה כזה. ערכתי ספר שנכתב על ידי בן אדם מבוגר שכתב על דברים של צעירים. הוא כתב דמות של אדם צעיר, והוא כתב אותה בצורה לא נכונה. זאת אומרת, בני נוער לא חושבים ככה. והיו בינינו כמה ויכוחים לא פשוטים, ממש לא פשוטים. גם הנושאים שהוא כתב עליהם היו נושאים די רגישים – מיניות של בני נוער, ועוד כל מיני דברים כאלה. בסופו של דבר אמרתי לו 'תקשיב, אני בתור עורכת רואה את התפקיד שלי, החובה שלי, היא להגיד. אם אתה מתייחס לזה או לא זה כבר עניין שלך.' כמובן, יכולתי להגיד לו שאני לא רוצה לערוך את הספר יותר, או שאני לא רוצה שהשם שלי יופיע. זה לא הגיע לידי כך. מעבר לעריכה עצמה בטקסט, דיברנו המון וליבנו דברים בשיחה כך שאחר כך יכולתי להרגיש בנוח ולהמשיך בעריכה.
[רן] אז המאזינים כבר מכירים אותך מצוין. השם שלך מוטמע בכל פרק…
[דינה] תקשיב, היו אנשים שהתנגדו מאד לראיון הזה ואמרו שכבר נהייתי כזו אושיה [צוחקת] כך שלהתראיין ממש הורס את הדמות! מה, יש לך קול? לא הגיוני!
[רן] מוריד את מעטה המסתורין…
[דינה] מוריד את מעטה המסתורין, כן. הם יודעים בדיוק למי אני מתכוונת…
[רן] המאזינים כותבים אליך? מדברים איתך?
[דינה] אני חושבת שזו הזדמנות טובה להביע הוקרת תודה, מכל הלב, על התקופה שבה המאזינים כן כתבו אלי, וזה קשור בתקופה בערך שנה אחרי שהגעתי לפה, למישיגן. בדיוק התחתנתי, ושבוע אחרי שהתחתנתי בעלי אובחן עם סרטן סופני שלב ארבע. ואני מוצאת את עצמי עדיין עם ויזה של תייר, לא יכולה לעבוד, בטח שהוא לא יכול היה לעבוד. המשפחה בישראל. אני נמצאת באיזושהיא אשליה שעדיין הכל יכול להיות בסדר. פניתי אליך ואמרתי לך – רן, זה מה שקרה, זה איפה שאני נמצאת עכשיו, ואני צריכה עבודה. אני צריכה פרוייקטים. לא רוצה תרומות ולא רוצה צדקה.
אני חשבתי שאתה תגיד לאיזה חבר שכותב ספר – 'תקשיב, יש איזה מישהי, עורכת, תן לה איזה צלצול.' אני בכלל לא ידעתי שאתה פרסמת את הסיפור גם בפודקאסט, וגם באתר וגם בפייסבוק. והתגובות שאני קיבלתי היו מדהימות. עכשיו עוברת בי צמרמורת. אני קיבלתי עשרות אימיילים ממאזינים. היו כאלה שכתבו רק – 'שמעתי, ומאחלים לך כל טוב וחושבים עליך.' היו כאלה שגרים בארה"ב, בעיקר בחוף המזרחי של ארצות הברית וחשבו שגם אני גרה באזור וכתבו לי – דינה, מה שאתה צריכה. צריכה מכונית, הסעות, כסף…הכל! צריכה בית, לגור איפשהו…רק תגידי מה את צריכה. האמת היא שמהפנייה שלך למאזינים קיבלתי שלושה פרוייקטים מאד משמעותיים מבחינה כספית שפשוט החזיקו אותי בחיים. זאת אומרת, היה צריך לשלם שכר דירה, ולשלם על המכונית וחשבונות, וכל מיני דברים סביב הסרטן ואי הידיעה הזו. ולא רק מבחינה כלכלית, אלא מבחינה מנטלית. המאזינים שפנו אלי החזיקו אותי בחיים. במקום שאני כל היום אחשוב על הסרטן, ומה יהיה עם ג'יימס ומה יהיה איתי, היו כמה שעות טובות ביום שהמוח שלי היה צריך להתרכז רק בעריכה. הפרוייקטים האלה היו מאד משמעותיים ומהם התפתחו כמה חברויות שמחזיקות עד היום וזה כמעט ארבע שנים. בין לבין, מאזינים בדרך כלל לא פונים אלי, אבל אין לי מילים לתאר עד כמה המאזינים פנו אלי כשהיה לי קשה, וכמה משמעותי זה היה בחיים שלי. היום, כשאני מספרת לאנשים על התקופה הזו, אני תמיד תמיד מזכירה את התוכנית ואת המאזינים ואת התגובות. אין לי דף פייסבוק, אבל או אחי או אתה שלחתם לי קישור לאתר והייתי ממש בדמעות כשראיתי כמה מאזינים כתבו והגיבו. זו הייתה הפתעה בלתי רגילה בשבילי.
[רן] וואו, לא ידעתי את זה. לא ידעתי שזו הייתה התגובה של הקהילה. זה מפתיע אותי. זאת אומרת, זה לא מפתיע אותי כי אני מכיר את האנשים שמקשיבים לעושים היסטוריה ואני איתם בקשר. לא ידעתי שהייתה כזו התגייסות. זה מדהים.
[דינה] התגייסות מנטלית ורגשית, לא ראיתי דבר כזה. קיבלתי אימיילים על אימיילים במשך שבועות וזה היה מדהים. ושוב, היו כאלה שרק הביעו תמיכה והיו כאלה שאמרו – וואלה, בדיוק עכשיו אני צריך עורכת, יש לי איזה פרוייקט. חלק מהם היו קשורים בעריכה של אתרי אינטרנט די גדולים בישראל, ואלו היו פרוייקטים שלקחו זמן. ושוב, אני לא מגזימה כשאני אומרת שהפרוייקטים האלה הצילו אותי. הם ממש הצילו אותי.
[דינה] אז אפשר לספר סיפור?
[רן] בטח!
[דינה] אז ככה. דינה, אחרי כמה וכמה פרקים של טכנולוגיה והנדסה וכל מיני מדעים כאלה, כתבה אימייל לרן ואמרה – 'די, נמאס לי מהשטויות שלך, אולי תכתוב פרק שגם אני אוהב?' אז אמרת לי – נו, מה? תציעי. אז אמרתי תכתוב על השפה העברית. רעיון מעולה, נהדר. אחרי כמה שבועות או חודשים אני מקבלת פרק על השפה העברית. וככה מתחיל הפרק – 'לפני כמה שבועות הייתי בירושלים, במוזיאון לארצות המקרא, ושם ראיתי מצבה וחשבתי לעצמי כמה יפה שאני יכול לקרוא את השפה העברית. ואני מסתכלת על הפרק ואומרת – איזה שטויות! זו בכלל לא הייתה הסיבה! זו הייתי אני, שבחוצפתי הרבה צעקתי עליך שנמאס לי מהנדסת חשמל ולכן כתבת את הפרק. אז כמובן, בחוצפתי הרבה, כתבתי לך – רן, מה זה השטויות האלה! אחרי שהקלטת ושדרת את הפרק, אני מקבלת טלפון מאח שלי שאומר לי, 'וואי דינה – תקשיבי, רן הזכיר אותך והפעם באמת…' לא ידעתי, אבל בפרק עצמו, כנראה, אתה התחלת בפתיחה היפה הזו, ואמרת משהו כמו – טוב, האמת שזה לא נכון, מה שבאמת קרה…
[צוחקים] זו הייתה פתיחה דרמטית, אין מה לומר, אבל זה מה שקרה. המאחורי הקלעים של זה היה פשוט נורא מצחיק. זו דוגמא טובה לקשר שלנו בתוך כותב ועורך. [צוחקים]
משהו גדול ומשמעותי
אז כפי שאני מקווה שהבנתם, עושים היסטוריה היא כמו עוגה עם המון מרכיבים. או, בהתחשב ביכולות הבישול שלי, אולי כדאי שאבחר באנלוגיה אחרת. עושים היסטוריה היא כמו מרק. אממ…כמו סלט. כמו קורנפלקס עם צימוקים, ואגוזים וכל מיני דברים דומים. חלק מהמרכיבים שנכנסים לקופסא מגיעים ממני, דרך רעיונות ואנשים שהשפיעו עלי והיוו לי השראה לאורך השנים כגון אייזיק אסימוב ופרופ' מיכאל הרסגור. חלקם מאנשים אחרים – כמו דינה שדואגת שאשאר אובייקטיבי גם כשזה לא קל לי, ודני שלא רק מוודא שיהיה כסף בקופה אלא גם עוזר לבחור נושאים מעניינים לפרקים. וכפי שאפשר היה לשמוע בשיחה עם דינה, חלק חשוב מהתערובת הזו הוא אתם, המאזינים של התוכנית. המעורבות האינטימית שלכם בעושים היסטוריה, בין אם כמתנדבים במפגשי מאזינים, או כשאתם שולחים אלי שאלות מוקלטות של הילדים שלכם או כשאתם מתגייסים לסייע לאיש צוות שנמצא בנקודה לא קלה בחייו – היא זו שהופכת
תוכנית רדיו על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה – למשהו הרבה יותר גדול ומשמעותי. עבורי, ועבור כל מי שעושים היסטוריה נגעה בחייו איפה שהוא במרוצת תשע השנים האחרונות.
אז פתחתי את הדלתות, הרמתי קצת את הכיסויים ונתתי לכם הצצה אל מאחורי הקלעים של עושים היסטוריה. ואת מי מצאתם שם? אתכם. אירוני? נו, למה ציפיתם?
