הורד את הקובץ (mp3)

---

דף הבית של הפודקאסט

הרשמה לפודקאסט:

דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת

---

תמלול הפרק: הדרך למצדה

כתב: רן לוי

מצדה. אני לא חושב שאני צריך להציג אותה בפניכם. אחרי הכל הצוק הקסום הזה, המתנשא לגובה של 450 מטרים מעל ים המלח, הוא האתר השני המתוייר ביותר בישראל, אחרי הכותל המערבי.

" מצדה היא "הר", בגבול המזרחי של מדבר יהודה, אולם היא לא סתם "הר", למקום הזה יש "נשמה" הרבה מעבר לאתר רגיל."

זהו איתן קמפבל, לשעבר מנהל אתר מצדה ברשות הטבע והגנים. במשך למעלה מארבעים שנה, מאז עלה לישראל מארצות הברית, איתן חי ונושם את העתיקות המרשימות, הצוקים הטמירים והזריחות הקסומות של מצדה. העתיקות והזריחות, הוא אומר, הן חלק לא מבוטל ממה שמושך לכאן כל כך הרבה מבקרים – אבל הסיבה המרכזית היא סיפורה של מצדה.

"כל מי שמגיע למצדה, מוצא בה "שכבות" של סיפורים מרתקים. אין ספק שהסיפור המרכזי הוא  יש לנו פרק יהודי מתועד היטב שהשאיר חותם והד במשך אלפיים שנה. הסיפור הזה הוא מרתק, נוגע ללב ומדבר על דבר שרבים מאתנו לוקחים כמובן מאליו: החופש שלנו."

סביר להניח שאתם מכירים את הסיפור: המצור הרומאי סביב ההר, התבצרותם של הפליטים היהודים – ולבסוף, ההתאבדות הטרגית. בפרק הזה נעסוק בשתי שאלות שהתשובות אליהן אולי מעט פחות מוכרות. הראשונה – מה הביא את אותם פליטים יהודים אל קצה המדבר, אל המבצר הנידח הזה, מלכתחילה? והשניה: איך הפכה מצדה המידברית והרחוקה, שבמשך מאות רבות של שנים הייתה נטושה, זנוחה וכמעט בלתי נגישה למבקרים – לאחד האתרים ההיסטוריים הפופולריים בעולם ולמקום שמסמל בעיני רבים, בישראל ומחוצה לה, את ערך החופש, וחשיבות המאבק עליו? אלו הן השאלות בהן יעסוק הפרק שלנו.

חלק א' – שקיעה

בשנת 66' לספירה שב יוסף בן מתתיהו ליהודה. הוא חזר מרומא, בירת האימפריה, שם לקח חלק במשלחת שסייעה למספר אנשי כהונה יהודיים שנעצרו בידי השלטונות. בן מתתיהו היה נצר למשפחת כהנים אריסטוקרטית ובעלת קשרים חברתיים ענפים ביהודה וברחבי האימפריה : יתרונות אלה הקנו לו מקום במשלחת הדיפלומטית למרות גילו הצעיר: 26, בסך הכל. השליחות הוכתרה בהצלחה והכהנים שוחררו לחופשי – אבל הארץ אליה חזר יוסף בן מתתיהו הייתה ארץ על סף פיצוץ.

יהודה הפכה לפרובינקיה רומאית בשנת 6 לספירה. בעשורים הראשונים לשלטונה של רומא עוד היה שיתוף פעולה ואמון הדדי מסוים בין הנציבים והאוכלוסיה היהודית – אך לאורך המאה הראשונה לספירה חלה שחיקה הדרגתית ביחסים אלה, כשהנציבים הרומאים הכבידו על היהודים את נטל המיסים. פה ושם החלו לפרוץ מרידות קטנות בערים השונות, ובקרב היהודים הלך והצטבר מרמור כבד נגד השעבוד לכיבוש הרומי.

אל שאיפות החירות והלאומנות המתעוררת – ואולי בעקבותיהן – הצטרפה גם מגמה ברורה של הקצנה דתית, ובקרב רבים מבני העם פשטו רעיונות משיחיים-אפוקליפטיים. היהודים ראו את את עצמם מאז ומעולם כ'עם הנבחר', אבל המציאות המרה והקשה לעיכול של מאות שנות כיבוש ושיעבוד לאימפריות של עובדי-אלילים הביאה רבים להאמין שרק אפוקליפסה דרמטית, מלחמת קץ הימים, גוג ומגוג, תביא את המשיח ואת הגאולה. כת האיסיים, למשל, המוכרת לנו בזכות מגילות קומראן המפורסמות, דגלה בחיים של טהרה ופרישות כהכנה לקראת אותה מלחמת קץ כל הימים.

יוסף בן מתתיהו גדל לתוך ההקצנה הדתית הזו. כנער מתבגר הוא בחן את הזרמים השונים ביהדות, ואף התבודד במדבר במשך שלוש שנים כדרכם של האיסיים – אך בסופו של דבר בחר להצטרף ליהודים המתונים יותר.

חומר הנפץ הדחוס של רעיונות לאומניים-דתיים-משיחיים היה זקוק רק לניצוץ כדי להתפוצץ, והניצוץ הזה הופיע בדמותו של סכסוך אתני אלים שפרץ בקיסריה בשנת 66' בין תושבים יהודים וסורים-הליניסטיים, שבעקבותיו נאלצו היהודים לעזוב את העיר. השמועות אודות הסכסוך בקיסריה עוררו סערת רוחות עזה בירושלים – שגברה עוד יותר כשהנציב הרומאי דרש לקבל אליו את כספי בית המקדש. מהומות פרצו בירושלים, ו-3600 יהודים נהרגו. העיר געשה מזעם. בבית המקדש הפסיקו הכהנים להעלות זבח לשלומו ולבריאות של הקיסר, כפי שעשו במשך שנים: אקט הפגנתי שסימל את התנערותם של היהודים מהשלטון הרומי.

קבוצה של יהודים קיצוניים בשם 'סיקריים', על שם 'סיקה' – פגיון קצר ומעוקל אותו נשאו חברי הקבוצה מתחת לבגדיהם – נצלו את ההזדמנות. שבעים שנים קודם לכן בנה המלך הורדוס ארמון מבוצר במצדה, שמאוחר יותר הפך למקום מושבו של חיל מצב רומאי קטן. הסיקריים הסתננו למצדה, כבשו אותה מידי חיל המצב ובזזו את המחסנים. מצויידים בנשק השלל חזרו הסיקריים לירושלים ותקפו את החיילים הרומאים שהיו מוצבים בה.

המהומות התפשטו לכל רחבי הארץ, ובערים המעורבות פרצו מהומות דמים בין היהודים והאוכלוסיה הפאגנית, מהומות שתודלקו בעשרות שנים של שנאה וסכסוכים דתיים. בקיסריה, בית שאן, צור, צידון, סבסטיה, עכו, אשקלון ועזה נרצחו אלפים ועשרות אלפים, והדם שטף את רחובות הערים. הנציב הרומאי בסוריה – גאלוס שמו – הגיע ליהודה בראש כוח של שלושים ושישה אלף לוחמים כדי להשליט סדר ולמחוץ את המרד.

בקרב יהודי ירושלים היו הדיעות חלוקות. היהודים המתונים יותר – בעיקר מקרב הכהנים ובעלי הממון – התנגדו למרד והעדיפו לפתוח במשא ומתן עם הנציב. מולם התייצבו הקנאים הקיצונים, שדחו כל אפשרות לפשרה. כל צד משך לכיוונו שלו, כשלפתע התחולל מאורע בלתי צפוי לחלוטין: כוחות מורדים שארבו לחייליו של גאלוס הצליחו להביס אותם בקרב בבית חורון. ששת אלפים חיילים רומאים נהרגו, ביניהם מפקד הליגיון השישי וכמה מהקצינים הבכירים שלו. שיכורים מהצלחתם הבלתי צפויה ועמוסים בשלל וכלי נשק שבזזו מאויביהם, שבו המורדים לירושלים. ההצלחה העניקה דחיפה רבת-עוצמה למרד, וחלק מהיהודים המתונים שהתנגדו לו שינו את דעתם והצטרפו למורדים.

מכונת המלחמה הרומאית

אספת עם גדולה כונסה בירושלים, ונבחרה ממשלה שתפקידה לארגן את המרד ברחבי יהודה ולהכין את העיר לקראת הכוחות הרומאים שיעלו עליה בעתיד. הממשלה חילקה את יהודה לאזורים ומינתה מפקדים לכל אזור. לתפקיד מפקד אזור הגליל מונה יוסף בן מתתיהו.

מינויו של בן מתתיהו למפקד הגליל אינו מובן מאליו כלל וכלל – ואפילו להפך. יוסף לא רק שהיה בחור צעיר יחסית – הוא גם היה חסר כל ניסיון צבאי. מדוע מונה לתפקיד, אם כן? אין לנו תשובה מוחלטת לשאלה זו. ייתכן וממשלת המרד, שהייתה מורכבת ברובה מאנשי הזרם המתון, קיוותה שבן מתתיהו המדינאי  יצליח להגיע עם הרומאים לפשרה שתמנע סכסוך אלים.

ההשערה הזו מקבלת משנה תוקף כשלוקחים בחשבון את המוניטין הנורא של הצבא הרומאי: צבא שהיה עמוד השדרה של אחת האימפריות הגדולות שידעה האנושות מעולם. הארכיאולוג דר' גיא שטיבל מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוני' תל-אביב, מנהל משלחת החפירות למצדה, הוא אחד המומחים הבולטים לתקופה הרומית, ובפרט – לצבא הרומי. ד"ר שטיבל מסביר כיצד הצליחו הרומאים לשכלל ולטייב את הצבא שלהם לכדי מכונת מלחמה משוכללת ודורסנית.

"[גיא] אחד הסודות של הצבא הרומי הייתה יכולת ההסתכלות העצמית, וההבנה במה הוא לא טוב. יכולת להבין ולתקן, יכולת תחקור – ואני אומר את זה בתור איש של הכחולים (חיל האוויר – ר.ל.), זה אחד הדברים הכי חשובים שיש לצבא. הצבא הרומי הבין שהם לא הפרשים הכי טובים, ולא הקלעים והקשתים הכי טובים. השיטה הייתה לאמץ כוחות, שבטים שהיו להם את היכולות האלה, ולהפוך אותם לחיילים. הצ'ופר, חוץ מהמשכורת שהייתה יותר נמוכה מזו של הלגיונרים, שאחרי עשרים וחמש שנה אתה מקבל 'דיפלומה' – מכאן מגיעה אלינו המילה 'דיפלומה' – תעודת ברונזה שהייתה סוג של 'גרין קארד': היא נתנה לך ולמשפחה שלך אזרחות (רומית). בשביל האנשים זה היה עולם ומלואו.

המילה בלטינית לצבא היא Exercitus, שזה בא מהפועל 'להתאמן'. הצבא הרומי התאמן כל הזמן, והאימונים שלו היו כמו קרבות בלי שפיכות דמים והקרבות שלו נדמו לאימונים.

הרומאים המציאו את הקונספט של מדליות צבאיות. אם אתה רואה בחגיגות יום העצמאות או חמישה במאי את אחינו ממדינות חבר העמים שלחמו במלחמת העולם השניה, ורובם כפופים לא רק מחמת הגיל אלא גם ממשקל המדליות – מי שהמציא את הרעיון של מדליות היו הרומאים. אם אתה ראשון על החומה – אתה תקבל מדליה, אם תשרוד, כי הסיכוי גדול שתהרג. הרומאים יוצרים לכידות בתוך היחידה, בתוך הצבא, והרצון שלך להוכיח את עצמך ולהצטיין היה מתוגמל במשכורת יותר גבוהה ובמדליות.

אתה הצטיינת גם כדי לשמור על החברים שלך. חייל רומי קרא לחייל רומי אחר Frater – 'אח'. זו לא המצאה של גולני. יצירת קבוצה של 'אחים לנשק' היא משהו שמאד אפיין את הצבא הרומי. אתה תלחם בשביל אח שלך מהפלוגה כדי לשמור עליו."

יכולת השיפור המתמדת, האימונים והלכידות החברתית הפכו את הצבא הרומאי לכוח שאף אחד ברחבי העולם העתיק – וגם ביהודה – לא רצה להכיר מקרוב. היו לא מעט יהודים מתונים שלא ששו לקראת קונפליקט מול רומא – ואולי זה היה הרקע למינויו המפתיע של יוסף בן מתתיהו, המדינאי חסר הניסיון הצבאי, למפקד חזית הגליל.

יוסף עלה צפונה והחל לבצר את יודפת, גמלא, טבריה ושאר ערי הגליל המרכזיות. הוא ארגן את המרד, הקים מיליציות צבאיות, אימן אותן ומינה מנהיגים מקומיים לכל עיר. חלק גדול מזמנו נאלץ בן-מתתיהו להקדיש להתמודדות דווקא נגד אויביים פנימיים שחתרו תחת סמכותו – אבל למזלו של יוסף בן מתתיהו, התארגנות הרומאית לדיכוי המרד הייתה איטית יחסית כיוון שלרומאים, מסתבר, היו באותו הזמן צרות משלהם.

נירון, הקיסר שהיה נצר אחרון לשושלת של יוליוס קיסר, נחשב לאחד הקיסרים הראוותניים, המושחתים והמטורפים שידעה האימפריה מעודה וסבל מהתנגדות עזה מקרב האצילים. הגנרלים הרומים היו עסוקים עד מעל לראש בתככים ומזימות פוליטיות, ולבסוף החליט נירון לשלוח ליהודה דווקא את מי שהיה, לפחות על הנייר, אחד המצביאים הכי פחות מבטיחים שלו.

"[גיא] נירון בתחילת הדרך שולח מצביא די מבוגר. מישהו בן 58, כמעט שישים, בשם וספיסיאנוס, שהיה מוצב רחוק מרומא ולא נחשב כאיום (על נירון). אני אסביר למה גנרל שלך יכול להוות איום. אם גנרל מנצח, הוא חוזר עטור תהילה לרומא. דבר כזה מקנה כוח פוליטי, אז אתה לא רוצה לתת את זה ליריבים פנימיים שלך, אז שלחו מישהו קשיש."

המצור על יודפת

וספיסיאנוס – או בשמו העברי המוכר יותר, אספיסיאנוס – אסף שלושה לגיונות, שהם כחמש עשרה אלף לוחמים מאומנים ומצויידים היטב ועוד ארבעים וחמישה אלף כוחות עזר ואספקה, ושם פעמיו לעכו. הוא המתין למזג אוויר נוח – ולבסוף, באביב של שנת 67', יצאו הרומאים לדרך, ושישים אלף חיילים של הצבא המאומן והמצויד ביותר בעולם שמו את פעמיהם מזרחה. ציפורי, שהתנגדה למרד מלכתחילה, נכנעה מיד. ערב, עיירה יהודית אחרת, הושמדה כמעט ללא התנגדות. כעת פנה אספיסיאנוס אל יודפת, מדרום לכרמיאל של ימינו, שהייתה העיר שבה ביסס יוסף בן מתתיהו את מפקדתו.

שימו את עצמכם בנעליהם של תושבי יודפת הקטנה, שנמצאת על הכוונת של שלושה לגיונות רומאים.

"[גיא] הם מגיעים עם כלי נשק בטכנולוגיה עדיפה פי עשרות מונים (מזו של המורדים). זה בערך כמו שעכשיו יגיע הצבא האמריקני למקום קטן כמו ויאטנם. והוא גם מתארגן בקצב שלו. אנחנו רגילים לצבא קטן שמכה מהר ועושה בליצקריג כמו במלחמת ששת הימים. הצבא הרומי בנוי לדבר הזה. יקח לו זמן להתארגן, הוא יבנה קווי אספקה…אבל כשהוא יגיע, אתה תרגיש את זה. הוא יגיע עם ארטילריה, עם מגדלי מצור. זה כמעט לא כוחות."

כשד"ר גיא שטיבל אומר שכשהצבא הרומי מגיע 'אתה תרגיש את זה', הוא לא מתכוון לזה במובן המטפורי. כשהצבא הרומי מגיע, אתה באמת מרגיש את זה.

"[גיא] ראית אותו. שמעת אותו מגיע. חייל רומי הלך עם סנדלים שהיו בהם מסמרים: קצת מזכיר נעלי כדורגל עם פקקים – רק תחשוב שכל הסוליה מלאה מלמטה במסמרים בצורה מסוימת שנתנה אחיזה טובה בשטח. גם לקבל בעיטה מהדבר הזה זה כמו לקבל בעיטה מפרדה או מחמור. כשלגיון רומאי צועד בסך, אתה שומע. במקורות היהודיים מספרים ש'הארץ רעשה'. זאת אומרת, היה לזה אימפקט מאד גדול.

הציוד נצץ. אנחנו בצבא דאגנו להשחיר את הכל, אבל הם – להפך. אתה הולך נוצץ, אתה הולך גדול. הציציות על הקסדות אדומות ובוהקות. רואים אותך. הגעה של כוח כזה אומרת שאתה בצרות צרורות, וסביר מאד להניח שזה ייגמר לא טוב."

יוסף בן מתתיהו, שהלחימה תפסה אותו מחוץ לעיר, הצטרף ללוחמיה של יודפת מספר ימים לאחר תחילת הקרבות. הרומאים הקיפו את יודפת וצרו עליה: מגיני העיר יצאו לפשיטות ליליות על המחנה הרומאי, אבל לא הצליחו לשבור את המצור.

בתוך העיר, המצב הלך והחמיר. מחסניה של יודפת היו מלאים במזון – אבל מים אין: כל אספקת המים של יודפת הייתה מבוססת על אגירת מי גשמים, ובקיץ אין גשם… בן מתתיהו הנהיג קיצוב במים, ובמקביל הורה לאנשי העיר לתלות את הכביסה הרטובה שלהם על חומות העיר, כדי להטעות את הרומאים ולשכנע אותם שלמצור אין כל השפעה. תחבולותיו של בן מתתיהו זכו להצלחה – חלקית. אספיסיאנוס אכן השתכנע שהמצור לא עובד – אך בתגובה החליט להגביר את התקפות הארטילריה שלו על העיר. צופים רומאים זיהו את המקומות בהם נאספו תושבי יודפת לשם חלוקת מים וכיוונו אליהם את כלי הקלע שלהם: מאות יהודים נהרגו מפגיעת האבנים כבדות.

במקביל, בנו הרומאים סוללה גבוהה וקירבו אל החומה איל ברזל, כלי ניגוח כבד. הם ניסו לפרוץ את חומת העיר, בעוד אנשיו של בן מתתיהו שופכים עליהם שמן רותח מלמעלה. הקרב על יודפת היה זירה של מעשי גבורה דרמטיים ונואשים, כגון סיפורו של אלעזר בן-שמי: לוחם יהודי שעמד על ראש החומה והשליך על איל הברזל אבנים כבדות עד שהצליח לשבור את ראש הברזל של כלי הניגוח. אלעזר קפץ מהחומה החוצה, לקח את ראש האיל וניסה לברוח איתו בחזרה אל העיר – אבל חמישה חצים רומאים הכריעו אותו והוא נפל מהחומה כשראש האיל עדיין בידו.

אך כל המאמצים ומעשי הגבורה לא הספיקו. על כל חייל רומאי שנפצע – עמדו שלושה חיילים טריים מוכנים להחליפו. הבליסטראות הרומיות עשו שמות באוכלוסיית העיר. אחרי ארבעים ושבעה ימים ולילות של קרבות אינטנסיביים, הצליחו כוחותיו של אספיסיאנוס להפתיע את המגינים ולפרוץ את חומת העיר לפנות בוקר.

הממצאים שנתגלו בחפירות הארכיאולוגיות שנערכו ביודפת מספרים את הסיפור העגום: עשרות ראשי חץ, מסמרים שנפלו מנעליהם של החיילים הרומאים, אבני קלע כבדות ושרידים של שלושים שלדים – גברים, נשים וילדים – שהושלכו לקבר אחים מאולתר בבור מים. ההרס והטבח היו אכזריים ומוחלטים: אלפים נשחטו או נלקחו כעבדים.  יודפת נמחקה.

עריקתו של יוסף בן מתתיהו

יוסף בן מתתיהו הצליח לחמוק מהרומאים. הוא ירד אל בור מים עמוק, והמשיך ממנו אל מערה חשוכה. במערה מצא עוד ארבעים מבני העיר שמצאו בה מחסה אף הם.

הרומאים סרקו את יודפת בניסיון לאתר את מפקד העיר. כעבור שלושה ימים שיחק להם המזל: אישה שנפלה בשבי הצביעה על המערה בה הסתתרו בן מתתיהו ואנשיו. אספיסיאנוס שלח שני שליחים שעמדו מחוץ למערה וקראו לבן מתתיהו להכנע. אם ייכנע, הבטיחו לו, יחוס המצביא על חייו. בן מתתיהו לא האמין להם: הוא הכיר היטב את מנהגם של הרומאים לצלוב באכזריות את מי שמתנגד להם. אספיסיאנוס שלח שליח שלישי, הפעם אדם שבן מתתיהו הכיר אישית וסמך עליו.

מתתיהו שינה את דעתו והחליט להכנע. לדבריו, לא הבטחותיו של אספיסיאנוס שכנעו אותו – כי אם אלוהים שנגלה אליו בחלום והודיע לו שסופו של המרד להכשל. חלום או לא – שאר הנצורים במערה לא האמינו לו: הם שלפו את חרבותיהם ואיימו להרוג את בן מתתיהו כבוגד, תוך שהם מטיחים בו האשמות כבדות:

"האם כה חפץ-חיים אתה, יוספוס, עד כי תעצור כוח להמשיך לראות את אור היום כעבד? כמה מהר השכחת מלבך את רבים שפיתית למות למען החירות! לשווא יאפוא יצא שמך (למרחוק) על גבורתך ולשווא נודעה תבונתך, אם אתה מצפה כי האנשים שלחמת בהם לחימה כה עזה יחונו אותך; ואפילו אם הצעתם נאמנה – האם תוכל להסכים לקבל חנינה מידם? אך אם מזל הרומאים הביאך לשכוח את עצמך – שומה עלינו להבטיח את תהילת ארצנו. נושיט לך יד וחרב: אם תבחר במוות – תמות כמצביא היהודים; אך אם תמאן – תמות כבוגד"."

יוסף נשא נאום נרגש, אך לא הצליח לשכנעם להכנע. לבסוף החליטו כולם להתאבד, כדי לא ליפול בידי הרומאים. הנצורים התחלקו לזוגות, והרגו זה את זה. בן מתתיהו ובן זוגו נותרו אחרונים – והחליטו שלא שלא להתאבד. השניים יצאו מהמערה והסגירו את עצמם לידי הרומאים.

מכונת המלחמה הרומאית לא עצרה ביודפת. יוסף בן מתתיהו חסר הניסיון הצבאי שגה שגיאה גדולה כשביצר את ערי הגליל כל אחת בפני עצמה, במקום לרכז את כוחות המרד במקום אחד. הרומאים עברו עיר אחרי עיר וישוב אחרי ישוב באופן מתודי ומסודר, כמו מכבש מכני משומן, ודרסו את המורדים. טבריה נכנעה כמעט ללא קרב, ומי שברחו בסירות נתפסו ונשחטו: מי הכנרת נצבעו אדום. שלושים וארבע אלף איש מתושביה של טבריה נפלו בשבי ונמכרו לעבדות. גמלא הצליחה להחזיק מעמד מספר שבועות, אבל גם היא נ פלה. חמשת אלפים מתושבי העיר התאבדו בקפיצה מצוק גבוה, וארבעת אלפים איש נהרגו בידי הכובשים.

נפילתה של ירושלים

אחרי שחיסל את המרי בגליל, פנה אספיסיאנוס דרומה, אל ירושלים – אך גם כעת, עשה זאת באופן מחושב, זהיר ומתודי. לכל אורך שנת 68 נעו הרומאים מצפון לדרום כשהם כובשים את כל הישובים: ממישור החוף, דרך השפלה וכלה בהרי יהודה.

ומה עשו היהודים בירושלים בזמן שמכונת המלחמה הדורסנית הזו הלכה והתקרבה אליהם? את הדבר הגרוע ביותר האפשרי: נלחמו זה בזה. המורדים בירושלים התפלגו למחנות של מתונים, קיצוניים יותר וקיצוניים פחות, ושחטו אחד את השני. אין מקום להיכנס לנבכי הפוליטיקה הפלגנית והרצחנית שהתנהלה בין החומות בירושלים בשנים 68'-69': נוכל למלא בקלות עוד שני פרקים ארוכים בסיפורים על מאבקי השליטה, חילופי המנהיגים והרציחות הפוליטיות. די אם נספר שבשלב מסוים היו שלושה מחנות יריבים שנלחמו אלה אלה בתוך ירושלים, יורים זה על זה מתוך הר הבית ולתוך הר הבית. בקרבות האלה נהרגו אלפי יהודים והושמדה כמעט כל האספקה שאגרו המורדים לטובת הרגע שבו יטילו הרומאים מצור על העיר.

בשלהי שנת 69 כבר כבשו הלגיונות הרומאים מחדש את כל יהודה, ועתה הקיפו את ירושלים הנצורה מכל עבר. אספיסיאנוס התכונן לעלות על העיר, כשלפתע – שינוי מפתיע בתכניות. במהלך הקמפיין הצבאי של אספיסיאנוס ביהודה פרצה מלחמת אזרחים ברומא ונירון נאלץ לשלוח יד בנפשו. בזה אחר זה עלו לשלטון קיסרים חדשים, וכל אחד מהם החזיק מעמד רק חודשים ספורים לפני שאיבד את השלטון לאחד מיריביו.

"[גיא] מי שבסוף אותה 'שנת ארבעת הקיסרים' הופך להיות הקיסר, הוא מפקד חיל המשלוח הזה, אספיסיאנוס, שנמצא באותה התקופה בראשית שנות השישים לחייו, קשיש.

[רן] אבל אמרת שהוא לא היווה איום, באופן יחסי, מבחינה זו. איך הוא הגיע להיות קיסר?

[גיא] נכון. אני חושב שדווקא העובדה שהוא לא היווה איום עזרה לו לעבור את הגל המאד קשה הזה אחרי נירון. אותו, גלבה וויטליוס – אותם שלושה גנרלים שבאופן טבעי היו מועמדים יותר טובים, רק אחד אכל את השני. בסופו של דבר, הוא [אספיסיאנוס] נשאר במזרח כמפקד של כוח גדול מאד. איש עם הרבה ניסיון, אגב. הליגיונות שלו, הליגיונות באיזור וכנראה כמה מהלכים פוליטיים שהוא עושה כדי לגייס תמיכה – [מאפשרים] להכריז עליו כקיסר."

אספיסיאנוס חזר לרומא והשאיר ביהודה את בנו טיטוס כדי לעלות על ירושלים ולסיים את המערכה. טיטוס פרס את כוחותיו סביב ירושלים, והחל בניסיונות לפרוץ את חומות העיר. מפלס החרדה בקרב הנצורים היה בשיאו, בהתאם גם עוצמת הויכוח בין אלה מבני העיר שרצו להיכנע – למי שהעדיפו להלחם עד טיפת הדם האחרונה. טיטוס היה מודע היטב לויכוחים פנימיים אלה, וניסה לנצל אותם לטובתו.

כשהגיעה לירושלים השמועה אודות נפילתה של יודפת, התאבלו רבים מבני העיר על מותו הודאי של יוסף בן מתתיהו, מפקד המרד בגליל. אבל אז, במהלך המצור, התייצב לפתע בן-מתתיהו אל מול החומות – ונשא נאום נרגש שבו הפציר במורדים להכנע.

בן מתתיהו, מסתבר, החליף צד. אחרי שהסגיר את עצמו לידי הרומאים, השליך אותו אספיסיאנוס לכלא – אך בן מתתיהו הצליח לשכנע את המצביא שאלוהים נגלה אליו בחלום וסיפר לו שהוא עתיד להתמנות לקיסר. אספיסיאנוס היה ספקן בתחילה, אבל בסופו של דבר השתכנע באמיתות נבואתו של בן מתתיהו- שאכן התגשמה. הוא שחרר אותו מכלאו והתיר לו להתלוות למחנה הרומאי במסע הכיבוש.

אפשר לדמיין את עוצמת זעמם של אנשי ירושלים כשגילו שמפקד המרד בגליל לא רק שלא נפל בקרב אלא ערק לשורות אויביהם. הם עמדו על החומות בזמן נאומיו של בן מתתיהו, קיללו אותו ורגמו אותו באבנים וחצים. אחת האבנים פגעה בעצמה בראשו של בן מתתיהו והוא איבד את הכרתו – אך התאושש והמשיך בניסיונות השכנוע שלו מעבר לחומות. היו כאלה מבין המורדים שהשתכנעו מדבריו וניסו להמלט מהעיר – אבל המורדים הקנאים יותר לכדו אותם והוציאו אותם להורג.

המצור על ירושלים נמשך שלושה חודשים, ואת התוצאה הסופית – כולנו מכירים, שהרי בכל שנה אנחנו מזכירים את תשעה באב, היום שבו על פי המסורת חרב בית המקדש. טיטוס הרס, מוטט, דרס, השחית, שרף, שחט וצלב, עד שבסופו של דבר נותרה ירושלים עי חורבות מעשן. מאות אלפי יהודים נהרגו, ואת השאר הגלו הרומאים כעבדים.

"[גיא] יוספוס כותב שמחיר הזהב בכל העולם ירד, בגלל כמות הזהב שיצאה מירושלים. גם מחיר העבדים, כמו מחיר הזהב, ירד בכל העולם בגלל כמות העבדים שיצאה מיהודה. אין מה לעשות עם (כל כל הרבה) עבדים, שזורקים אותם כאוכל לאריות באמפיתאטראות באנטיוכיה ומקומות נוספים."

שיירות של פליטים עזבו את העיר ההרוסה ונפוצו לכל עבר: מי לצפון, מי למרכז, מי לגולה – ומי למצדה, שם ביקשו למצוא מקלט אצל הסיקריים שנמלטו מירושלים עוד לפני המצור. כשלון המרד היה כה מוחלט, כה קולוסלי, עד שלקח ליהודים אלפיים שנים כדי להתאושש ממנו.

ברבות הימים עבר בן מתתיהו להתגורר בבירת האימפריה, וקיבל שם רומי: פלאוויוס יוספוס, שם המשקף את היותו עבד משוחרר הנושא את שם האדון שהעניק לו את חירותו – פְלַאוְויוּס אַסְפַּסְיָאנוּס. הוא כתב שורה של ספרים אודות המרד הגדול ותולדות היהודים – שהם מקור הידע העיקרי שלנו לגבי האירועים ביהודה באותה התקופה. יש מי שמתייחסים בחשדנות לכתביו של יוספוס: אחרי הכל, הוא צידד ברומאים באופן מובהק וכתב את ספריו תחת עינם הפקוחה של פטרוניו ברומא. אבל רוב החוקרים המודרניים מסכימים ביניהם שיוספוס היה היסטוריון אמין למדי. כמעט כל העדויות הארכיאולוגיות שנתגלו במצדה ובאתרים נוספים ברחבי יהודה תואמות את תיאוריו של יוספוס, שלדבריו נסמכות לא רק על מראה עיניו אלא גם על דוחות רשמיים של מפקדי הצבא מהארכיון ברומא. וכמובן, צריך גם לזכור שכל מה שאנחנו יודעים על סיפור הגבורה במצדה מגיע אלינו מיוספוס: אין כמעט אף מקור היסטורי אחר שעוסק בסיפור הזה. אלמלא יוספוס, לא היינו יודעים כמעט שום דבר על שארע על ההר.

הרומאים חגגו את ניצחונם במצעד גדול, והמרד הגדול בא אל קיצו המר. כמעט. נותרו עוד מספר זעום של קיני התנגדות ברחבי יהודה: בהרודיון שמדרום לירושלים, בעבר הירדן – וכמובן במצדה. אספיסיאנוס הטיל את משימת השמדתם של אותם מעוזים אחרונים על כתפיו של הליגיון העשירי פרטנסיס (Fretensis) ומפקדו, המצביא לוקיוס פלביוס סילבה. אחד אחרי השני נפלו מעוזים אלה בפני כוחותיו של סילבה – עד שרק מצדה, בקצה המדבר, נותרה אחרונה.

"[גיא] הם מכנסים כוח די גדול, שאנחנו מונים בין 6000 ל-8000 חיילים, כנראה יותר לכיוון ה-6000. זה אומר הלגיון העשירי וכוח עזר. שולחים אותו למדבר, שזה אומר שאתה צריך קווי אספקה, צריך להביא מים מעין גדי או מהאיזור הקרוב – ובשביל זה יש עבדים, שבויי מלחמה, שהולכים כל היום בפיקוח רומי ומביאים מים לטובת הצבא. צריך הרבה מים בשביל האנשים ובעלי החיים. צריך להביא מגדל מצור. צריך להביא כלי מלחמה כד וגמת הבליסטראות, מכונות שהשליכו אבנים במשקל של 600 גרם עד 25 קילו בדיוק קטלני. קטפולטות – מכונת יריה של חצים. חמישים וחמש קטפולטות כאלה. עשר מכונות ארטילריה. מגדל מצור. את כל הדבר הזה מביאים על גבי עגלות, שיש לנו אגב עדות לעגלות האלה, איך הן נראו. לכל הדבר הזה צריך גם לסלול דרכים מגב ההר, [שהרי] איך אתה מביא את הציוד הזה מהלך של יום, יומיים, שלושה וחוצה את המדבר…לא פשוט."

מורדי מצדה, שזכרון נפילתה של ירושלים היה ודאי עדיין טרי במוחם, ראו את הרומאים פורסים את מחנות הצבא שלהם, וצפו בהם מקימים חומת מצור ארוכה סביב ההר כולו. הם ידעו שהם אבודים. היו להם שתי ברירות: למות בידי הרומאים – או לקחת את חייהם בידיהם.

חלק ב' – זריחה

השנה היא 1933. שמריה גוטמן, צעיר בשנות העשרים לחייו ומדריך בסניף הירושלמי של תנועת הנוער העובד, סיים זה עתה את עבודתו בתנועה ועמד להצטרף לקיבוץ נען – קיבוץ חדש שהקימו חברי תנועת הנוער שלוש שנים קודם לכן. בעוד הוא מתכונן לעזוב את ירושלים ניגש אליו אחד מחבריו להכשרה.

"בוא נעשה איזה דבר. נבוא לנען אחר כך, מה – יתנו לנו לזוז? אמרתי לו, בסדר, אתה יודע מה? בוא נסובב את ים המלח ברגל."

מסע רגלי סביב ים המלח: ים המוות. למרות גילו הצעיר, שמריה היה כבר אז טייל מנוסה: הוא ידע עד כמה יכול להיות טיול כזה מסוכן. החום, הצמא ובעלי החיים הארסיים הם רק חלק מהסכנות שיעמדו בפניהם.

"אם מי אני אלך להתייעץ? הלכתי להתייעץ עם (יצחק) בן צבי. ראש הועד הלאומי, איש תנועת העבודה, היינו נכנסים אליו להתייעצות בענייני תוכניות פעילות. איש מדע וחקירת תולדות א"י. אני אומר – אנחנו רוצים לסובב את ים המלח ברגל. אז הוא מביט עלי ככה מלמעלה למטה – וזה לא כל כך קשה, כי הוא גבוה ואני נמוך – ואומר לי: דון קישוט! ומתחיל למנות לי על האצבעות: חוקר בשנה זו וזו הלך בים המלח ומת. חוקר שני הלך אחרי חמש שנים ומת. חוקר שלישי אחרי עשר שנים מת. כולם מתו אחרי שביקרו בים המלח. הוא רצה לעצור אותי מזה. אחר כך הוא נתן לי כל מיני פרטים וספרות לקרוא.

כשיצאנו, אמרתי לחבר שלי – אתה יודע מה, אני עד עכשיו ידעתי שאני אמות, אבל לא ידעתי מתי. עכשיו אני יודע: אחרי שנסובב את ים המלח."

מכל האתגרים שציפו לשמריה גוטמן ולשני החברים שהצטרפו אליו למסע, הטיפוס למצדה היה אולי המסוכן ביותר. לא בכדי בחר המלך הורדוס לבנות את ארמונו המבוצר על ההר. שתי דרכי הגישה העיקריות אל ההר – שביל הסוללה ממערב ושביל הנחש ממזרח – היו תלולות ומלאות בדרדורת וסלעים מתפוררים: צעד אחד לא נכון עלול היה להסתיים בנפילה לתהום. גוטמן וחבורתו טיפסו כשלוש מאות מטרים – בערך פי שתיים מגובהם של מגדלי עזריאלי – כשהם נאחזים בזיזי סלעים ומסכנים את חייהם אינספור פעמים.

לבסוף, מותשים ועייפים, העפילו אל הפסגה. כשחזו עיניהם בהריסות מצדה ונזכרו בסיפורם ההירואי והטרגי של מגיני מצדה – גמלה בליבו של גוטמן החלטה: עליו להפוך את ההר הנטוש הזה לאתר עליה לרגל לצעירים ציונים כמותו. הוא זיהה את הפוטנציאל האדיר של הסיפור של מצדה לאמץ ולחזק את רוחם של אנשי הארץ לקראת האתגרים הקשים שעוד נכונו להם.

"רציתי להביא אותנו, הצעירים, להלחם עד הסוף. לא למות – אבל להלחם עד הסוף. כבר עמדנו בפני רגעים קשים, כשרומל התקרב לארץ ישראל – ואז הפכנו את מצדה לסמל של עמידה עד הסוף. לא לחיפוש אחר המוות […] מדוע היו חייבים היהודים להלחם בנאצים? האם נגזר היה עליהם ללכת למחנות ההשמדה? לא קיבלתי את הדרך הזו. הבנתי את האנשים על מצדה שהעדיפו לקוות ולהלחם. בשלב מסוים רצינו להפוך את זה לסמל: לא של מוות, לא של התאבדות, אבל להיות מוכנים לעשות את כל מה שצריך כדי להגיע למטרה, אם אתה מאמין בה."

הסמינריון המטייל של שמריה גוטמן

אבל שמריה גוטמן ידע דבר נוסף: כדי שמצדה תוכל למלא את תפקידה ההיסטורי בבניית המיתוס הציוני – עליה להיות נגישה יותר. החום והצמא היו מסוכנים דיים לכשעצמם – אבל בלעדי דרך בטוחה לטיפוס אל הפסגה, מצדה תשאר מבודדת ולא רלוונטית. הוכחה לצדקתו קיבל כשנה מאוחר יותר, כשמספר בתי ספר ותנועות נוער החליטו שלא לשלוח יותר קבוצות של צעירים אל ההר עקב הסכנות הרבות שארבו למטפסים.

חלפו מספר שנים. שמריה גוטמן הצטרף לפלמ"ח שם שימש כראש המחלקה הערבית – אך לא שכח את מצדה. ב-1941 פנה במכתב אל מחלקת הנוער של ההנהלה הציונית:

"זה שנים עזובה הדרך למצדה ואין גם אפשרות לעלות על הצוק, כי חלק מהשביל המוליך אליו התמוטט ומסכן את העלייה. בתכניתנו לקבוע בחורף הקרוב סמינריון-מטייל, שבמרכזו יהיה למוד וחקירת האזור… וגם לתקן את השביל… כדי למנוע אסונות למטיילים."

כדי להוציא לפועל את הסמינר שתכנן, גוטמן היה זקוק לתקציב. הוא פנה למפקד הפלמ"ח, יצחק שדה.

"אמרתי לו שאני מכשיר אנשים בלימוד טופוגרפיה, והם יוכלו לסייע לסיירות בפלמ"ח, שזה עתה נולד. אז הוא אמר לי: כמה אתה צריך? נשמתי עמוק ואמרתי – חמש לירות. אז הוא אמר לי – חמש לירות?! על סכום כזה אני מוכרח להתייעץ עם ראש המטה הארצי."

בסופו של דבר זכה גוטמן בחמשת הלירות שביקש. הוא אסף סביבו ארבעים ושישה צעירים – מדריכים ומפקדים בתנועות הנוער – וב-1942 יצאו אל מצדה. אחרי מסע רגלי מפרך הגיעו להר, והחלו משפצים את דרך הגישה המזרחית – היא 'שביל הנחש' המיתולוגי. הצעירים חצבו בסלע, קבעו יתדות, הרימו סולמות ומתחו חבלים – והכל כדי להקל על המבקרים הבאים את הביקור בהר. העבודה הייתה מסוכנת. למשל, בזמן אחת ההפסקות החליט אחד ממשתתפי הסמינר להמשיך בטיפוס כדי לתור את הדרך למעלה. הוא טיפס וטיפס במדרון התלול, אך כשניסה לרדת בחזרה – איימה הקרקע המתפוררת להתמוטט ולהפיל אותו מהגובה היישר לתוך חבריו שנחו מתחתיו. למזלו, הבחינו כמה מהמשתתפים במצוקתו: הם טיפסו אליו, אחזו בנעליו וסייעו לו לרדת. שמו של הצעיר עתיר המוטיבציה, אגב, היה שמעון פרסקי – לימים, שמעון פרס.

הסמינר שארגן שמריה גוטמן היה הצלחה גדולה, וסלל את הדרך – מילולית ומטאפורית – לקבוצות נוער רבות נוספות שעלו אל ההר בשנים שלאחר מכן. יחידות צבאיות החלו משביעות את לוחמיהן בטקסים על ההר במילים 'שנית מצדה לא תיפול', וסיפור הגבורה על ההר הלך ותפס חלק חשוב יותר ויותר באתוס של המדינה הצעירה. שלושים שנים לאחר מכן, בראשית שנות השישים, חפר הארכיאולוג והרמטכ"ל לשעבר יגאֵל ידין את עתיקות מצדה ואיתר שם את שרידי המרד והמצור הרומאי. תגליותיו של ידין הקנו משנה תוקף לאמינות סיפור הגבורה של מצדה כפי שהביא אותו יוספוס – וקיבעו את מיתוס הגבורה הזה עמוק עמוק בתודעה הישראלית. במקביל להעמקת המחקר הארכיאולוגי, נסללו עוד ועוד דרכי גישה נוחות אל ההר: שביל הנחש הורחב וגודר, שביל הסוללה המערבי שופץ אף הוא, ורכבל חדש אפשר גם למבקרים מבוגרים ובעלי מגבלות לבקר במקום. המחקר במצדה נמשך עד היום באמצעות משלחת חפירות בראשותו של ד"ר גיא שטיבל, וממצאים חדשים נחשפים כל העת. בשנת 2002 הכריז האו"ם על מצדה כאתר מורשת עולמית.

איתן קמפבל, שמעורב היום במופע המשודרג שקורם עור וגידים במצדה, משוכנע שמה שלא יקרה – קסמה של מצדה לא יפוג לעולם.

"400 טקסי בר מצווה מתקיימים על ההר כל שנה, וזה הולך וטופח משנה לשנה. כל זה, יחד עם הצבא והפסטיבלים והמוזיקה והכל – הפך את ההר למשהו משמעותי במשמעות אחרת. זאת אומרת, זה סיפור טרגי, ואנחנו באים לשמוע וללמוד על הסיפור הטרגי הזה – אבל זו לא המשמעות שאתה לוקח איתך לאחר מכן. אתה בא להר לשמוע וללמוד, אבל בעיני – גם להתחזק ולקחת עוצמה לחיים. זה מה שאני חושב שקורה סביב ההר המקסים הזה. ואני מקווה שזה ימשיך. אני מאמין שאי אפשר לעצור את זה. זה ילך וימשיך לדורות. ואולי זאת המשמעות האמתית של המשפט : מצדה שנית לא תיפול."

קרדיטים

https://soundcloud.com/beatoj/contemplative-middle-east-oud-improvisation
https://www.youtube.com/watch?v=FD_Nws1icoo
https://soundcloud.com/karol-piczak/fields-of-war-prelude
https://soundcloud.com/ablauto/biston-betularia-industrial-evolution
https://www.youtube.com/watch?v=rUQLPwUvsiw
https://soundcloud.com/ablauto/biston-betularia-industrial-evolution
https://www.youtube.com/watch?v=anp-DLBmMH0
https://soundcloud.com/davidwilliamsuk/lament
https://soundcloud.com/sonic-east/accordion-rishikesh
https://www.youtube.com/watch?v=CNlWebZNVuY
https://soundcloud.com/johncgaiser/a-beggining-descent

ביבליוגרפיה ומקורות

https://books.google.co.il/books?id=9uL_ZJghfZkC&pg=PA97&lpg=PA97&dq=%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%94+%D7%94%D7%92%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%99&source=bl&ots=5wG1Ouzxwi&sig=PuV5Ak7Z1RDuHDOJTQ1wbLOonto&hl=en&sa=X&ved=0ahUKEwjz_LfNiJXcAhUKLcAKHfQDBtgQ6AEIfTAQ#v=onepage&q=%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%94%20%D7%94%D7%92%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%99&f=false

http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=23747&kwd=1609

http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=23335&kwd=1609

http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=22594

https://www.hayadan.org.il/menahem-ben-yehuda-haglili-soreq-0508079

http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=23219

http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=23335

http://lexicon.cet.ac.il/wf/wfTerm.aspx?id=799

https://www.haaretz.co.il/misc/1.689893

https://books.google.co.il/books?id=YoXUXvBUUjgC&pg=PA78&dq=elazar+ben+yair&hl=en&sa=X&ved=0ahUKEwiM1ODy1pbcAhWPalAKHcvWAcQQ6AEIJTAA#v=onepage&q&f=false

https://www.hayadan.org.il/josephus-flavuis-vs-ribaz-2105164

https://www.haaretz.co.il/1.1312359

http://lexicon.cet.ac.il/wf/wfTerm.aspx?id=582

http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=1554&str1=+1554+&str3=&find=1&ex=0&docs=1&pic=1&sites=1&title=&all=1&x=0&y=0

http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=1869

http://www.e-mago.co.il/magazine-308.htm

http://mushecht.haifa.ac.il/michmanim/Articles.aspx?CatalogId=37&ArticleNum=301

http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=1553

http://www.josephus.org/FlJosephus2/warChronology7Fall.html

https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/54/ART2/508/905.html

http://dannythedigger.com/wp-content/uploads/2010/12/Masada.pdf

https://www.mako.co.il/news-israel/education/Article-f8d8a1c4395a241004.htm

https://www.facebook.com/groups/145859619204549/permalink/479420259181815/

https://onegshabbat.blogspot.com/2013/12/blog-post_16.html

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4203442,00.html

http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=13096

https://www.youtube.com/watch?v=Y_Vg9XaagOU

https://www.gilihaskin.com/%D7%9E%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%A1-%D7%9E%D7%A6%D7%93%D7%94-%D7%A6%D7%9E%D7%99%D7%97%D7%AA%D7%95-%D7%95%D7%A7%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%AA%D7%95-%D7%91%D7%90%D7%AA%D7%95%D7%A1-%D7%94%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90/

https://www.gilihaskin.com/%D7%9E%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%A1-%D7%9E%D7%A6%D7%93%D7%94-%D7%A6%D7%9E%D7%99%D7%97%D7%AA%D7%95-%D7%95%D7%A7%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%AA-%D7%91%D7%90%D7%AA%D7%95%D7%A1-%D7%94%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C/

http://archive.fo/v3TO

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%94_%D7%92%D7%95%D7%98%D7%9E%D7%9F

http://www.antiquities.org.il/article_heb.aspx?module_id=&sec_id=17&subj_id=296&id=528#as

https://www.bh.org.il/wp-content/uploads/%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%9D-%D7%90%D7%9C%D7%A2%D7%96%D7%A8-%D7%91%D7%9F-%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8.pdf

https://www.bh.org.il/he/%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92-%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%AA%D7%A4%D7%95%D7%A6%D7%95%D7%AA/%D7%94%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%A1-%D7%9E%D7%A6%D7%93%D7%94-%D7%95%D7%A9%D7%91%D7%A8%D7%95/

http://shalem.ac.il/content-channel/masada-myth-or-history/

https://www.youtube.com/watch?v=Wae3sDqUm4k

http://rotter.net/forum/scoops1/251610.shtml#6

http://www.yoaview.com/Yoaview/SITE/?action=showobject&sn=2_820

https://www.parks.org.il/wp-content/uploads/2017/08/moreset-2.pdf

https://www.teva.org.il/?CategoryID=259&ArticleID=7741

https://youtu.be/UEK2Y30dgq8?t=33m48s

הורד את הקובץ (mp3)

---

דף הבית של הפודקאסט

הרשמה לפודקאסט:

דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת

---

.תמלול הפרק: איך גילה המדע את גילו של כדור הארץ 

כתב: רן לוי

ישנן שאלות פשוטות-לכאורה, שכשאתה מנסה לענות עליהן – אתה מגלה שבעצם, הן מסתירות מאחוריהן מורכבות די גדולה. למשל, 'איך באים ילדים לעולם?' או 'אבא, למה העיניים שלך כל כך אדומות?'. גם השאלה 'מהו גילו של כדור הארץ?' מסתירה מאחוריה מורכבות גדולה שכזו. כשנגשו ראשוני החוקרים לנסות ולענות עליה באופן מדעי, הם גילו עד מהרה שכדי לעשות כן – עליהם לענות קודם כל על סדרה של שאלות קשות אחרות שכל אחת מהן היא עולם ומלואו. למשל, האם בכלל הייתה התחלה לכדור הארץ, ואם הייתה התחלה – כיצד הוא נוצר? מדוע נראה עולמנו כפי שהוא נראה היום, והאם בעבר היה נראה אחרת? שאלות אלה משכו אליהן חוקרים ממגוון רחב של דיסיפלינות מדעיות: אסטרונומיה, גיאולוגיה, ביולוגיה, כימיה, פיזיקה ועוד – ואל הקלחת הזו נשאבה, כמובן, גם התאולוגיה הדתית, שהזריקה לתוך הדיון מימד שונה ונפיץ במיוחד של מורכבות.

אנחנו במדבר של אריזונה, בארצות הברית. הרוח שאתם שומעים ברקע היא מכיוון שאני עומד על צוק די גבוה, בקצה הצפוני של מכתש ענק.

שמו הרשמי של המקום הזה הוא 'מכתש ברינגר' (Barringer) – אבל כולם קוראים לו 'מכתש המטאור'. לפני חמישים אלף שנים פגע כאן אסטרואיד גדול, והשאיר אחריו מכתש עצום, בקוטר של כמעט שני קילומטרים ובעומק של מאה ושבעים מטרים.

מכתש המטאור הוא אתר תיירות מפורסם למדי ויש כאן כמה וכמה אנשים סביבי בנקודת התצפית, אבל לא זו הסיבה שאני פה. אני כאן כיוון שבנקודה זו, בלב המדבר, נמצאה התשובה לשאלה שסיקרנה מלומדים עוד בימי יוון העתיקה: בן כמה כדור הארץ? אני מניח שזה נשמע קצת מוזר. מה הקשר בין סלע גדול שהגיע מחגורת האסטרואידים, אי שם בין מאדים וצדק, לשאלת גילו של כדור הארץ? עוד נגלה.

ההגמון ג'יימס אושר

עד סביבות המאה ה-16, וגם לא מעט שנים לאחר מכן, התשובה המקובלת לשאלת גילו של כדור הארץ הייתה כששת אלפים שנה, והיא הייתה לקוחה, כמובן, מתוך ספרי הקודש. אבל זו תהיה טעות לחשוב שהתאולוגים שעסקו בנושא היו כולם אנשי דת פנאטים שקיבלו את הכתוב בספר בראשית כלשונו, ולא הסכימו להביט ימינה או שמאלה. חלק לא מבוטל מהם היו אנשים מבריקים שהשקיעו לא מעט מחשבה בעניין – אך לרוע מזלם, המסגרת המחשבתית שלתוכה גדלו לא הייתה בשלה מספיק כדי לאפשר להם להגיע לתשובה הנכונה. כפי שעוד נראה בהמשך, הדפוס הזה של חוקרים מבריקים המסתמכים על הנחות יסוד שגויות – יחזור על עצמו שוב ושוב לאורך השנים.

הדוגמה הבולטת ביותר לדיכוטומיה הזו היא זו של ההגמון האירי ג'יימס אושר (Ussher). כשסופרי מדע פופולרי מודרנים, כמוני, רוצים להדגים עד כמה הייתה החשיבה הדתית נחשלת ונוקשה בימים עברו, הם נותנים את הדוגמא של ההגמון אושר שבשנת 1650 הגיע למסקנה שכדור הארץ נוצר בעשרים ושלוש באוקטובר, שנת 4004 לפני הספירה, בשעה שש בערב. שש בערב! הה! איזה אידיוט! נכון?

אז בואו נעשה צדק עם ג'יימס אושר. נכון, הוא היה איש דת, ראש הכנסיה האנגלו-אירית, אבל קריאה בביוגרפיה שלו מגלה שאושר היה יותר חוקר ומלומד מאשר איש דת, וכנראה העדיף לכתוב ספרי היסטוריה מאשר לנהל טקסים דתיים. למעשה, אושר כלל לא ניסה למצוא את התאריך והשעה המדוייקים שבהם נוצר העולם. התשובה שנתן הייתה חלק מתוך מחקר שאפתני בהרבה: הוא ניסה ליצור כרונולוגיה שלמה של כל ההיסטוריה האנושית, או לפחות ההיסטוריה של אירופה והמזרח הקרוב – מראשית הזמן ועד ימיו. ספר בראשית נותן כרונולוגיה לא רעה בכלל מאדם וחווה ועד תקופתו של שלמה המלך, פחות או יותר – אבל זה רק חלק קטן יחסית מתוך ההיסטוריה האנושית כולה. כדי להשלים את התמונה, אושר נעזר במגוון רחב מאד של מקורות היסטוריים – שרובם היו חוץ מקראיים, וחלקם הגיעו בכלל מתרבויות של עובדי אלילים כגון הפרסיים, היוונים והרומאים. אושר הצליב את הכרונולוגיות השונות באופן מתודי ויסודי כדי לגלות מתי עלה כל מלך על כסאו ומתי התחוללו קרבות מפורסמים, והתוצאה הייתה כרונולוגיה היסטורית מקיפה ומדוייקת למדי ביחס למקובל בתקופתו. לכל כרונולוגיה יש, כמובן, נקודת התחלה, וזה התאריך אליו הגיע ההגמון במחקריו.

במילים אחרות, מסקנותיו של ההגמון אושר לא היו מבוססות על טיעונים דתיים בלבד, כי אם על מחקר היסטורי מקיף למדי – והוא השתמש בכלים הטובים ביותר שעמדו לרשותו במסגרת המחשבה המקובלת לזמנו. לרוע מזלו של ההגמון השקדן, הנחות היסוד שלו – שכדור הארץ נברא על ידי האל ושהתיאורים בספר בראשית משקפים מציאות היסטורית – היו שגויות ולכן הביאו אותו למסקנה שגויה. אבל הוא לא היה יוצא דופן ביחס לתקופתו. גם אייזיק ניוטון והאסטרונום יוהנס קפלר ערכו מחקרים דומים, וגם הם הגיעו לתשובות דומות למדי לאלו של אושר.

אבל היו גם מלומדים שניסו לפרוץ את המסגרת המחשבתית התיאולוגית, והצביעו על חוסר התאמה בין התיאורים התנ"כים והעדויות בשטח. ליאונרדו דה-וינצ'י, לדוגמה, חקר מאובני קונכיות שנתגלו במרחק גדול מאד מהים. ההסבר המקובל לתופעה הזו היה שהקונכיות נישאו למרחק על ידי השיטפון הגדול של המבול של נוח – אבל דה-וינצ'י פקפק בו. כך כתב באחת ממחברותיו:

"אם השיטפון נשא את הקונכיות למרחק של שלוש מאות וארבע מאות מייל מהים, הוא היה נושא אותן יחד עם עצמים טבעיים אחרים בערבוביה גדולה. אבל אפילו במרחק כה גדול מהים, אנחנו רואים את הצדפות צמודות זו לזו [במושבות], וגם שאר היצורים הימיים [המאובנים] מקובצים יחד. [מאובנים של] קונכיות [שמטבען חיות] בנפרד זו מזו, התגלו רחוקות אחת מהשניה – ממש כפי שאנחנו מוצאים אותן בימינו בחוף הים."

התעוררותו של המחקר המדעי במאה ה-17 הביאה לכך שיותר ויותר חוקרים יצאו לשטח וערכו תצפיות גיאולוגיות, אבל ממש כמו ההגמון אושר – הפרשנות שנתנו לממצאים שחשפו הייתה מבוססת על מסגרת מחשבתית שהייתה עדיין דתית בעיקרה. למשל, הדיפלומט הצרפתי בנואה דה מאִילֶה (De Maillet), שבמסגרת מסעותיו המדיניים ביקר בערים רבות סביב הים התיכון ובפרט בערי נמל עתיקות כגון אלכסנדריה וקרתגו. דה מאילה, שהיה גם גיאולוג חובב, הבחין שרציפי הנמל בערים עתיקות אלה היו גבוהים בכמה וכמה מטרים מעל מפלס הים הנוכחי – ומכאן הסיק שמפלס הים התיכון בימי קדם היה גבוה יותר מבהווה. המדידות שערך לימדו אותו שמפלס הים ירד בקצב ממוצע של כעשרה ס"מ בכל מאה שנים.

דה מאילה יצא מתוך הנחה שהמבול התנ"כי כיסה את פסגות ההרים הגבוהות ביותר – כאמור, הנחה מקובלת בתקופתו – וחישב כמה זמן לקח לים התיכון להגיע למפלס הנוכחי שלו. התשובה? כשני מיליארד שנים. המספר הזה עמד, כמובן, בסתירה מוחלטת לתיאור המילולי של הבריאה בספר בראשית – ולכן אפשר גם להבין מדוע חשש דה מליאה שפרסום מסקנותיו יכעיס את הכנסייה ויפגע בקריירה הדיפלומטית שלו. הוא כתב את הדברים בספר שיצא לאור רק עשר שנים אחרי מותו, וגם אז – הספר נכתב כיצירה בדיונית: דו-שיח בין מיסיונר צרפתי ומלומד הודי בשם תליאמד (Telliamed, שזה 'דה מאליה' בצרפתית, במהופך) השוטח בפני המיסיונר את תגליותיו.
אגב, אם תהיתם – היום אנחנו יודעים לומר שקצב שינוי מפלס הים כלל אינו קבוע לאורך השנים, ושמפלס האוקיינוסים עלה וירד פעמים רבות במהלך חייו של כדור הארץ. בעתלית למשל, ממש מול הבית שלי, נמצא כפר ניאוליתי מלפני כשמונים אלף שנה, שהיום שקוע בעומק של כמה מטרים מתחת למים.

קטסטרופיזם

במרוצת השנים, ככל שהתקדמו המדע והחשיבה הרציונלית, הלכה והתפוגגה האחיזה שהייתה לדת על הלך המחשבה של המדענים. יותר ויותר חוקרים העזו לפרסם ברבים השערות שהטילו ספק בהנחת המוצא לפיה כדור הארץ הוא בסך הכל בן 6000 שנה. למשל, חוקר צרפתי בשם ג'ורג' לואי קומטה דה בופו (De Buffon) ששיער שכדור הארץ נוצר כשכוכב שביט שפגע בשמש קרע ממנה פיסות חומר גדולות. דה בופו הכניס כדורי ברזל גדולים לכבשן וחימם אותם עד שזרחו באור לוהט, ומדד כמה זמן לקח להם להתקרר לטמפרטורת החדר. את הנתון הזה השליך על כדור בגודל כדור הארץ, והגיע למסקנה שחלפו שבעים וחמישה אלף שנים מאז נפרד כדור הארץ מהשמש: תוצאה שגויה, כמובן, אבל מהפכנית מעצם העובדה שדה בופו הגיע אליה מתוך ניסוי מדעי וחישוב מתמטי, בניגוד לקריאה בספר בראשית ומחקר היסטורי. חוקרים אחרים הציעו רעיונות מקוריים אחרים, כמו למשל חישוב הזמן שלקח לים להפוך למלוח בעקבות מינרלים שהביאו אליו הנהרות.

כעת, כשכבר לא היו כבולים לתאולוגיה, ניסו המדענים למצוא הסברים אחרים לשאלות יסודיות בתחום הגיאולוגיה, כגון – איך נוצרו ההרים והעמקים? לתשובות לשאלות האלה תהיה השלכה ישירה גם על שאלת גילו של כדור הארץ, כמובן. בשלב זה, כפי שקורה לא מעט בעולם המדע, נחצו החוקרים לשני מחנות עיקריים, שכל אחד מהם תמך בהסבר אחר: ה'קטסטרופיסטים' וה'יוניפורמיסטים'.

אחד המדענים הבולטים של מחנה הקטסטרופיסטים היה הצרפתי ג'ורג' דה קובִייֵה (De Cuvier), המוכר יותר בתוארו 'הברון דה קובייה'. דה קובייה חי בימי המהפכה הצרפתית, תקופה סוערת במיוחד בדברי ימיה של צרפת שבמהלכה כמה וכמה מהמדענים הצרפתיים הדגולים ביותר, כדוגמת אנטואן לבואייזה למשל, סיימו את חייהם מתחת לגיליוטינה. מבחינה זו, עצם העובדה שדה קובייה הצליח להחזיק במשרה ציבורית כמפקח על החינוך במשך עשרות שנים, תחת שלושה משטרים שונים – הממשלה המהפכנית הרצחנית, האימפריה של נפוליאון והמשטר המלוכני שאחריו – ועדיין למות בשלווה במיטתו, היא לכשעצמה הישג שאסור לזלזל בו.

אבל פרט ליכולת השרידות המופלאה שלו, דה קובייה נחשב גם למומחה הגדול ביותר של ימיו לאנטומיה של בעלי חיים. הוא זה שתרם, יותר מכל מדען אחר, להשתרשות הרעיון של 'הכחדות' בחשיבה המדעית: דהיינו, ההבנה שחלק מהמאובנים שמתגלים בקרקע שייכים לבעלי חיים קדומים שנכחדו ברבות השנים. בעקיפין, ההכרה בכך שהיו המון מיני בעלי חיים שנכחדו לאורך ההיסטוריה עזרה מאד למדענים להשתחרר מהתפיסות המוקדמות  לפיהן כדור הארץ הוא רק בן 6000 שנה.

כאמור,  דה קובייה לא היה גיאולוג בהכשרתו אבל העיסוק במאובנים הביא אותו לקחת חלק גם במחקר הגיאולוגי. הוא האמין שכדור הארץ נמצא במצב יציב וקבוע במשך רוב רובו של הזמן, ומדי פעם מתרחש איזה אירוע פתאומי ואלים – התפרצות הר געש, רעידת אדמה חזקה וכו' – שבבת אחת מרים הרים וחורץ עמקים, וגם גורם באותה ההזדמנות להכחדתם הפתאומית של מינים רבים של בעלי חיים וצמחים. זו היתה תמצית הרעיון של 'קטסטרופיזם', שהיה פופולרי למדי בקרב החוקרים בתחילת המאה ה-19. אחת מאותן קטסטרופות פתאומיות הייתה, כך האמין דה קובייה, שטפון גלובלי אדיר – מעין צונאמי כלל-עולמי.

אני יודע על מה חושבים: המבול של נוח. איזה עוד שטפון גלובלי אנחנו מכירים? אבל  דה קובייה לא היה אדם דתי – או בכל אופן, לא דתי אדוק – וההשערה שלו לגבי השטפון הגלובלי לא בהכרח הייתה קשורה למבול התנ"כי. כמו רבים אחרים בזמנו, דה קובייה היה מודע לכך שתיאורים אודות מבול או שיטפון גדול מופיעים לא רק בתנ"ך היהודי, אלא במגוון רחב מאד של תרבויות עתיקות אחרות  – מהודו ועד סין. אם כל התרבויות האלה מזכירות שטפון גדול, שיער דה קובייה, הרי שיתכן מאד שבאמת התרחש אירוע קטסטרופלי שכזה אי שם בראשית ימי ההיסטוריה, אירוע שהשאיר אחריו שברי זכרונות ומיתוסים בכל רחבי העולם. זה לא חייב להיות שיטפון מעשה ידי האל, ובטח ובטח שהוא לא התרחש לפני כמה אלפי שנים ספורות – אבל בכל זאת, שיטפון גדול.

בהתחשב בידע המדעי באותה התקופה, הקטסטרופיזם הייתה תיאוריה מדעית סבירה ולגיטימית. אף אחד לא אמר שאם ההרים הם תוצאה של אירועים אלימים ופתאומיים, אזי מה שכתוב בספר בראשית הוא בהכרח נכון, ושכדור הארץ חייב להיות בן 6000 שנה. אדרבא: אולי כדור הארץ קיים מיליארד שנים, ומדי כמה מיליוני שנים מתחולל שטפון אדיר או רעידת אדמה. מי יודע.

הבעיה הייתה שאחרי מותו של דה קוביה בשנת 1832, הרבה תיאולוגים נוצרים שלא היו מוכנים לוותר על הרעיון של הבריאה האלוהית, 'חטפו' את הרעיונות של דה קובייה ועיוותו אותם לצרכיהם. חלק מהתרגומים לספריו של דה קובייה, ובמיוחד התרגום לאנגלית – לא תורגמו בצורה אותנטית אלא עיוותו את דיעותיו כדי ליצור את התחושה שדה קובייה תמך בתיאור התנ"כי של המבול של נוח ובבריאה האלוהית בכלל, ומכאן שגם האמין שכדור הארץ הוא רק בן 6000 שנה. אבל במאה ה-19, כאמור, היו חוקרים רבים – ובמיוחד באנגליה ובסקוטלנד – שכבר לא היו מוכנים לקבל את סיפור הבריאה התנ"כי, והעיוות הזה יצר לדה קובייה תדמית לא מוצדקת של מדען שמרן ו'מאובן'. רק במאה העשרים חזרו היסטוריונים אל כתביו המקוריים של דה קובייה והשיבו לו חלק מהכבוד המדעי שהגיע לו בזכות מחקריו פורצי הדרך.

יוניפורמיזם

הקטסטרופיזם היה, כאמור, צד אחד בויכוח המדעי לגבי אופיים של השינויים בעברו של כדור הארץ. הצד הנגדי הייתה ההשערה לפיה רוב הנוף שאנחנו רואים סביבנו נוצר לא על ידי אירועים אלימים ופתאומיים, אלא בעקבות תהליכים איטיים מאד שמתחוללים לאורך מיליוני שנים. התאוריה הזו מכונה 'יוניפורמיזם', מלשון Uniform, 'אחיד': תהליכים איטיים שמתרחשים בקצב אחיד וקבוע.

שורשיו של היוניפורמיזם נמצאים במאה ה-17, בעבודתו של ביולוג דני בשם ניקולאס סטנו (Steno). ב-1666 תפסו שני דייגים איטלקים כריש גדול, וסטנו זכה לקבל לרשותו את ראשו של הכריש. הוא בחן את הגולגולת ואת שאר המאפיינים האנטומיים – אבל במיוחד משכו את תשומת ליבו שיניו של הכריש. השיניים המשולשות והמשוננות הזכירו לסטנו סוג מסוים של סלעים נדירים שזכו לכינוי 'סלעי לשון' (Tongue Stones) על שום צורתם המשולשת. איש לא ידע להסביר בוודאות מה מקורם של הסלעים האלה, וסטנו שיער שאולי סלעי הלשון הם למעשה שיני כריש מאובנות. זו לא הייתה השערה מקורית לגמרי: היו חוקרים שהעלו את האפשרות הזו עוד קודם – אבל היא הביאה את סטנו לחשוב על האופן שבו הפכו השיניים לסלעים מאובנים. הוא מצא את עצמו נמשך לתחום הגיאולוגיה, ובשנים הבאות חקר את האופן שבו נוצרות שכבות סלעים: שכבות אופקיות של סלעים שונים שמונחות זו על גבי זו, כמו שכבות בעוגת קרם. אפשר למצוא את התופעה הזו במקומות רבים בישראל, כגון במצוקי מדבר יהודה.

המסקנה אליה הגיע סטנו היא  ששכבות סלעים נוצרות בתהליך של 'השקעה': חלקיקי חומר שצפים במים שוקעים לקרקעית, נדחסים ומתקשים – וכך הופכים לסלעים מוצקים. אם בהמשך ישקעו לקרקעית חלקיקים מסוג אחר, נקבל שתי שכבות צמודות של סלעים מסוגים שונים.

שנים ספורות לאחר שפרסם את התיאוריה שלו לגבי הווצרותן של שכבות גיאולוגיות, חזר סטנו בתשובה והפך לכומר נוצרי. הקריירה החדשה שלו הייתה מוצלחת למדי וכיום סטנו בדרך להפוך לקדוש רשמי של הכנסיה הקתולית. ההתפתחות הזו אירונית במיוחד לאור העובדה שדווקא התיאוריה שלו הייתה אחד המסמרים החשובים בארון הקבורה של תיאור הבריאה האלוהי: ברור למדי שתהליכי השקיעה וההתקשות שתיאר ניקולאס סטנו לא יכולים להתרחש בתוך מאות או אפילו אלפי שנים. כדור הארץ חייב להיות עתיק בהרבה כדי שייווצרו שכבות הקרקע הרבות שהגיאולוגים מצאו בחפירותיהם.

מי שלקח את הרעיונות של סטנו ובנה מהם תיאוריה שלמה ומקיפה יותר היה ג'יימס האטון (Hutton) שנולד בסקוטלנד ב-1726. אנחנו נמצאים עכשיו בים, לא רחוק מהחוף של סקוטלנד ומלשון יבשתית צרה בשם Siccar Point. סיקאר פוינט היא סוג של אתר עליה לרגל עבור הגיאולוגיים: תיכף תבינו למה.

האטון למד רפואה וכימיה, ובשלב מסוים קיבל מאביו בירושה שתי חוות משפחתיות גדולות. הוא ניהל אותן במשך ארבע עשרה שנה, ובשנים שבילה בחוות נחשף לאופן שבו גשם, רוחות וזרימת נחלים מסוגלים לשחוק את הקרקע החקלאית ולשנות באופן הדרגתי את הנוף המקומי. ההכרות הזו עם תהליכי שחיקת הקרקע הביאה אותו לחשוב על האפשרות שתהליכים גיאולוגיים איטיים וארוכי שנים מסוגלים לשנות, אולי, גם את הנוף של כדור הארץ כולו. האטון הכיר את רעיונותיו של ניקולאס סטנו לגבי תהליכי היווצרותן של שכבות גיאולוגיות. הוא הרחיב אותם וטען כי חום ולחץ שמקורם בליבה הלוהטת של כדור הארץ הם האחראים להיווצרותו של הנוף הגיאולוגי. בטבע, טען האטון, ישנו מחזור טבעי: סלעי משקע נוצרים בקרקעית הים באמצעות תהליכי השקיעה והדחיסה שתיאר סטנו, ואז נדחפים כלפי מעלה על ידי כוחות וולקניים כבירים המתפרצים מבטן האדמה. כשסלעי המשקע נחשפים למים ולרוח, הם נשחקים ומתבלים בהדרגה – ואז חוזרים אל הים כחלקיקים זעירים, ושוקעים אל הקרקעית כדי להפוך לסלעים חדשים וחוזר חלילה.

להאטון לא הייתה הוכחה חותכת לצדקתו: ההשערות שלו היו מבוססות על הכרותו האישית עם תהליכי השחיקה של אדמה חקלאית ועל תיאורים שמצא במאמרים של גיאולוגים אחרים. ובכל זאת, הוא היה מספיק בטוח בעצמו כדי להציג את התיאוריה שלו בשנת 1785 בפני חברי החברה המלכותית הסקוטית, גוף מדעי שהוא היה אחד ממייסדיו. רק לאחר שפרסם את התאוריה שלו הוא יצא לשטח, ובמשך שלוש שנים סייר ברחבי סקוטלנד, תר אחר תצורה גיאולוגית שתדגים בצורה טובה את המחזוריות הטבעית שצייר בדמיונו.

הוא מצא את הדוגמא שביקש כאן, בנקודה שמולה אנחנו נמצאים: סיקאר פוינט.

כאמור, סיקאר פוינט היא לשון יבשתית צרה שבוקעת מהחוף אל תוך הים, ולאורך השנים שחקו הגלים את הסלעים ויצרו מצוק חשוף. חלקו התחתון של המצוק עשוי משכבות כמעט אנכיות של סלע אפור בהיר, שמעליהן מונחות שכבות אופקיות של סלעים אדמדמים. דמיינו לעצמכם עוגה שהחלק התחתון שלה עשוי מביסקוויטים עומדים, כמו ספרים על מדף – ומעליהם יש שכבות של קרם שמכסות אותם כמו גג עבה.

ג'יימס האטון, ממש כמונו, שט בסירה עם שניים מחבריו מול סיקאר פוינט וראה את תצורת הסלעים במצוק החשוף. הוא היה בשמיים: התאוריה שלו הסבירה את מה שראו עיניו באופן מושלם. הסלעים האפורי ם נוצרו בקרקעיתו של ים קדום בתהליך של שקיעה הדרגתית, ובמקור היו מונחים בצורה אופקית. בשלב מסוים דחפו כוחות תת-קרקעיים את שכבת הסלעים האפורים כלפי מעלה, תוך כדי שהם מקמטים אותם ומעמידים אותם בצורה אנכית. בשלב זה החל תהליך נוסף של שקיעה  שיצר את שכבת הסלעים האדמדמים שכיסו את הסלעים האפורים. זו הייתה ההוכחה שחיפש.

המאפיין החשוב ביותר של רעיונותיו של האטון, לעניינו, הוא שכל התהליכים האלה לוקחים המון המון זמן. כדי שיווצר מצוק כמו המצוק של סיקאר פוינט, למשל, צריכים לחלוף מיליוני שנים רבות שבהם נוצרים הסלעים בקרקעית הים ואז נדחפים למעלה ס"מ אחרי ס"מ עד שהם מתרוממים מעל פני המים. כשמדובר בהרים גבוהים, התהליך הזה לוקח אפילו עוד יותר זמן!

המשמעות של התיאוריה של האטון לגבי עתיקותו של כדור הארץ הכניסה אותו ואת חבריו להפלגה למצב רוח פילוסופי-משהו. כך כתב אחד מעמיתיו להפלגה על הרגע שבו הבינו כולם שהאטון צודק, ושכדור הארץ עתיק בהרבה משאי פעם מישהו העז לשער.

"חשנו שאנחנו נישאים אחורה אל הזמן שבו הסלעים האלה היו בתחתית הים […] המוח מסתחרר מהמחשבה על תהומות הזמן. ובעוד שאנו מאזינים במסירות ובהערצה לפילוסוף [האטון] שפרס בפנינו את הסדר שבו התגלגלו אירועים נפלאים אלה, הבנו עד כמה יכולה להרחיק ראות התבונה, אפילו מעבר להיכן שהדימיון מעז להגיע."

כאן, בסיקאר פוינט, נולדה הגיאולוגיה המודרנית והמדענים החלו להבין עד כמה באמת עתיק עולמנו. נדרשו עוד כמה עשרות שנים עד שהרעיונות של האטון התקבלו במלואם בקרב הקהילה המדעית, ותיאוריית היוניפורמיזם דחקה את רגליה של הקטסטרופיזם. עיקר הקושי היה טמון בעובדה שלמרות שתהליכי שחיקה של סלעים והשקעה של סלעים חדשים מתרחשים סביבנו כל הזמן – אנחנו לא יכולים לחוש בהם בגלל האיטיות המופלגת שלהם ומשך חיינו המוגבל. בנוסף, ג'יימס האטון היה סופר די גרוע והתקשה לנסח את הרעיונות שלו כך שהמדענים האחרים יבינו על מה הוא מדבר. גיאולוג אחר בשם צ'ארלס לייל (Lyell) פרסם ב-1830 סקירה מקיפה וברורה יותר של הרעיונות של ג'יימס האטון והוסיף עוד כמה רעיונות חדשניים משלו, ובזכותו תפסה התאוריה הזו אחיזה איתנה בחשיבה המדעית. אגב, מעניין לציין שבשנים האחרונות חזרו הרעיונות הקטסטרופיסטיים לאופנה: כיום אנחנו יכולים להצביע גם על אירועים אלימים ופתאומיים שהייתה להם השפעה לא מבוטלת על עולמנו, כגון פגיעות אסטרואידים והתפרצויות הרי געש גדולות במיוחד.

היוניפורמיזם קיבע אצל המדענים את ההבנה שכדור הארץ חייב להיות עתיק מאד: המחזוריות של שקיעה, יצירת סלעים, התרוממות, בלייה ושקיעה מחדש חוזרת על עצמה שוב ושוב לאורך עידנים אינספור – מה שהאטון כינה 'זמן עמוק' (Deep Time). אבל היוניפורמיזם לא ענה על השאלה מהו גילו של הארץ. ההפך הוא הנכון: ההבנה שישנה כאן מחזוריות רבת-שנים העלתה את האפשרות שלכדור הארץ מעולם לא הייתה נקודת התחלה כלשהי! במילותיו של האטון –

"המסקנה מחקירה פיזיקלית זו היא שאיננו מוצאים שום זכר לראשית, שום סיכוי לאחרית."

לורד קלווין

האפשרות שכדור הארץ התקיים ויתקיים לנצח נצחים לא קסמה להרבה חוקרים. במידה מסוימת, זו הייתה חזרה לרעיונות העתיקים של אריסטו שטען שהיקום הוא נצחי, אינסופי וסטטי – בלתי משתנה. המלכה הבלתי מעורערת של המדע במאה ה-19 הייתה הפיסיקה, ופיזיקאים רבים ניסו לחשב את גילו של כדור הארץ מתוך תגליות ורעיונות פיזיקליים שצמחו באותה התקופה. אחד מהם היה וויליאם תומסון, המוכר יותר בכינוי 'לורד קלווין': קלווין היה הפיזיקאי המוכר והמפורסם ביותר של ימיו, בעיקר בזכות הצלחות הנדסיות מעוררות השראה כגון מבצע הנחת כבל הטלגרף התת ימי בין בריטניה וארצות הברית.

קלווין אחראי לכמה פיתוחים חשובים בתורת התרמודינמיקה, המדע שעוסק בחום ובאנרגיה: זו הסיבה שסולם הטמפרטורה קרוי על שמו, למשל. ג'יימס האטון הראה שהחום והלחץ בבטן כדור הארץ משחקים תפקיד חשוב בגיאולוגיה, ולכן היה זה אך טבעי שתרמודינמיקאים כדוגמת קלווין ינסו את כוחם ביישום הרעיונות התיאורטיים של הפיזיקה על שאלות מעשיות כדוגמת גילו של כדור הארץ.

קלווין תקף את הבעיה משני כיוונים. ראשית, הוא חישב כמה זמן קיימת השמש, מתוך הנחה שכדור הארץ לא יכול להיות עתיק יותר מהשמש שלו. הוא הניח שמקור החום של השמש הוא באנרגיה שהשתחררה כתוצאה מפגיעת מטאורים בתקופת הווצרותה של מערכת השמש, וחישב שגילה של השמש הוא בין שלושים לשלוש מאות מיליוני שנים. במקביל, הוא חישב את גיל כדור הארץ עצמו תחת ההנחה שהעולם החל כגוש של סלעים מותכים והתקרר בהדרגה. הוא הגיע לתוצאה של כמאה מיליון שנים, תוצאה שהסתדרה יפה עם החישוב שלו לגבי גילה האפשרי של השמש.

העובדה ששני החישובים הנפרדים והבלתי תלויים הגיעו כמעט לאותה התוצאה שכנעה את הפיזיקאים שקלווין צודק. הגיאולוגים היו מעט ספקנים לגבי המספר אליו הגיע לורד קלווין – אבל למרות זאת, רובם הסכימו לקבל אותו: התצפיות שלהם הראו שמאה מיליון שנים זה פחות או יותר המינימום הדרוש לתהליכים הגאולוגיים האיטיים. הביולוגים, לעומת זאת, לא היו כל כך מרוצים: מאה מיליון שנים הם זמן קצר מדי בשביל תהליכים אבולוציוניים. אבל קלווין היה סופרסטאר. הוא היה האורים והתומים של הפיזיקה, סלבריטאי כמו איינשטיין שיבואו עשרות שנים אחריו, ורוב המדענים חששו להתווכח איתו. במשך שלושה עשורים תמימים היה החישוב של קלווין התשובה המקובלת לשאלת גיל כדור הארץ.

במרוצת השנים הצטברו תגליות ורעיונות פיזיקליים חדשנים וב-1897 עדכן קלווין את חישוביו ושינה את ההערכה שלו לגבי גיל כדור הארץ לעשרים מיליון שנה בלבד. זה כבר היה קצר מדי אפילו בשביל הגיאולוגים, וויכוח סוער פרץ בקרב הקהילה המדעית. בויכוח הזה, ידם של הגיאולוגים הייתה בברור על התחתונה: הגיאולוגיה הייתה מדע הרבה פחות יוקרתי מהפיזיקה, ומעמדו הבכיר של קלווין הביא לכך שרבים מהמדענים נטו להתאים את התיאוריות והרעיונות שלהם לתוצאות חישוביו של קלווין. אבל בשלהי המאה ה-19 נתגלתה תופעה חדשה ומסעירה שלאט לאט חתרה תחת מסקנותיו של קלווין ושחקה אותם, עד שמוטטה אותם כליל.

תארוך רדיואקטיבי של סלעים

כשנתגלתה תופעת הרדיוקאטיביות היא הפכה חיש מהר לאחד מתחומי המחקר החמים ביותר במדע, תרתי משמע. בתוך מספר שנים התפתחה ההבנה שכשיסוד רדיואקטיבי פולט קרינה, הוא הופך ליסוד אחר: למשל, אורניום הופך לעופרת. אף אחד לא ידע להסביר מדוע מתרחשת התופעה הזו, אבל כבר ב-1905 הציע הפיזיקאי ארנסט רתרפורד (Rutherford), אחד מחלוצי חקר הרדיואקטיביות, להעזר בה כדרך לחישוב גילם של סלעים מסוימים.

כיצד? נניח שאנחנו לוקחים גוש של אורניום, ומחכים ומחכים ומחכים – עד שחצי מהאטומים המקוריים הפכו לאטומי עופרת. לזמן הזה אנחנו קוראים 'זמן מחצית חיים': הזמן שלוקח לחצי מכמות האטומים בגוש של אורניום להתפרק לעופרת. כעת, אנחנו יוצאים לשטח ומוצאים סלע שהפלא ופלא – חצי מהאטומים שלו הם אורניום והחצי השני הם עופרת. אם נניח שהסלע היה עשוי בהתחלה מאורניום בלבד וכל אטומי העופרת נוצרו בעקבות ההתפרקות הרדיואקטיבית של האורניום – נוכל לדעת את גילו של הסלע: זמן מחצית החיים של האורניום. זו, כמובן, דוגמה טריוויאלית ופשוטה מאד – אבל מסתבר שאפשר למצוא בטבע מצבים די דומים. למשל, ישנו מינרל בשם זירקון, שבתהליך ההווצרות הראשוני שלו מסוגל לקלוט לתוכו אטומי אורניום – אבל לא קולט אטומי עופרת. לכן, כשהחוקרים בוחנים גבישי זירקון עתיקים ומוצאים בתוכם אטומי עופרת – הם יכולים להיות בטוחים כמעט לחלוטין שכל אטומי העופרת הם תוצרי ההתפרקות הרדיואקטיבית של האורניום. הם מודדים את היחס בין האורניום והעופרת בגביש הזירקון, משווים אותו לזמן מחצית החיים של האורניום – וכך יודעים לומר כמה זמן חלף מאז נוצר גביש הזירקון.

ניסיונות התיארוך הראשונים היו מאד לא מדוייקים בגלל העדר שיטות מדידה טובות וחוסר הבנה תיאורטי – אבל כבר התוצאות הראשוניות שהתקבלו סתרו לחלוטין את החישובים של קלווין! רתרפורד הפיזיקאי סיפר על פעם אחת שבה הציג את תוצאות המחקרים שלו בהרצאה בפני עמיתיו, שבאחד מהם מצא סלע שאת גילו העריך כארבעים מיליון שנים: פי שניים מגילו של כדור הארץ, כפי שקבע אותו לורד קלווין.

"נכנסתי לחדר שהיה חשוך למחצה, והבחנתי בלורד קלווין בקהל. הבנתי שאני בצרות, כיוון שהחלק האחרון של ההרצאה שלי עסק בגילו של כדור הארץ, שם היו דעותיי מנוגדות לשלו. לרווחתי, קלווין נרדם במהלך ההרצאה – אבל כשהגעתי אל הנקודה החשובה שלי, ראיתי את הציפור הזקנה מתרומם, פוקח עין אחת ונועץ בי מבט חודר. ואז היכתה בי השראה פתאומית, ואמרתי: 'לורד קלווין הגביל את גילו של כדור הארץ, תחת ההנחה ששום תופעה [פיזיקלית] חדשה לא תתגלה. האמירה הנבואית הזו היא התקדים לחומר שאציג היום: רדיום!'. והנה, המדען הקשיש חייך אלי, מרוצה."

הרדיואקטיביות, הסתבר, חתרה תחת חישוביו של קלווין: קלווין הניח שכדור הארץ החל כגוש של סלעים מותכים והתקרר עם הזמן, אבל למעשה יסודות רדיואקטיבים פולטים המון חום כשהם מתפרקים – והחום הזה מספיק כדי לשמור את הסלעים בבטן האדמה לוהטים ומותכים במשך מיליארדי שנים! זאת ועוד, בשנות השלושים של המאה העשרים הבינו המדענים שמקור האנרגיה של השמש הוא לא בפגיעה של אסטרואידים, אלא היתוך גרעיני – ומכאן שגם השמש לא הולכת ומתקררת עם הזמן. במילים אחרות, קלווין הגדול נפל קורבן לאותה מלכודת שהפילה בפח חוקרים אחרים שניסו לחשב את גיל כדור הארץ לפניו: חישובים חכמים, מבריקים אפילו, שמסתמכים על מסגרת מחשבתית שגויה או מידע לא נכון – ולכן התוצאה שלהם שגויה אף היא. אגב, קלווין לא הסכים עד יום מותו להודות בפומבי בטעותו. רק בשיחות פרטיות עם חבריו הוא הודה שגילוי הרדיואקטיביות שומט את הקרקע מתחת להנחות היסוד שלו.

הצעד הבא בדרך אל חישוב גילו של כדור הארץ נעשה במהלך השליש הראשון של המאה העשרים, כשגילו החוקרים שליסודות מסוימים עשויים להיות מספר ואריאציות. כמו שבחנות גלידה אפשר למצוא כמה סוגים של טעם שוקולד – שוקולד מקופלת, שוקולד מריר, שוקולד חלב וכדומה – גם ליסוד כמו אורניום, למשל, יש כמה סוגים המכונים 'איזוטופים'. לכל אטומי האורניום יש את אותו מספר פרוטונים בגרעין, תשעים ושניים – אבל יש אטומי אורניום שיש להם 141 ניוטרונים, אטומים אחרים שיש להם 143 ניוטרונים ואפילו 146 ניוטרונים. לכל איזוטופ שכזה עשויות להיות תכונות פיזיקליות ייחודיות, ואחת מהתכונות האלה הוא קצב ההתפרקות הרדיואקטיבית שלו – שעשויה להיות שונה מאד בין איזוטופים של אותו יסוד. לדוגמא, לאורניום יש איזוטופ שזמן מחצית החיים שלו הוא כשבעים שנה, ואיזוטופ אחר שזמן מחצית החיים שלו הוא ארבעה וחצי מיליארד שנים. מכאן עולה שכדי לתארך סלעים באופן אמין, על החוקרים היה ראשית לדעת עם איזה איזוטופ הם עובדים. למזלם של הגיאולוגים מלחמת העולם השניה, ובפרט המירוץ לפיתוחה של פצצת האטום הראשונה, הביאה לפיתוחם של מכשירי מדידה חדשים ומדוייקים וטכניקות חדשניות. בשנות החמישים כבר היה אפשר לבחון דגימת סלע המכילה יסודות רדיואקטיביים כמו אורניום או פוטסיום, לומר במידה גבוהה מאד של דיוק אלו איזוטופים שלהם היא מכילה – ומכאן לחשב במדויק את גילו של הסלע.

מה שמביא אותנו בחזרה אל מכתש ברינגר שבאריזונה, איתו פתחנו את הפרק.

אחד החסרונות של שיטת תיארוך סלעים באמצעות רדיואקטיביות הוא שהיא לא עובדת על כל סוגי הסלעים. אם ננסה לתארך סלע שנוצר על ידי תהליך של השקעה בקרקעית הים, נקבל תוצאה שגויה כי סלע משקע הוא למעשה אוסף של חלקיקים מהמון המון סלעים עתיקים יותר שנשחקו לאורך הזמן. לכן, אנחנו יכולים לתארך בצורה אמינה רק סלעים המכונים 'סלעי יסוד': סלעים שנוצרו כשמגמה לוהטת מבטן האדמה התקררה והתמצקה. הבעיה הגדולה היא שרק מעט מאד מסלעי היסוד שנוצרו בזמן הווצרותו של כדור הארץ,  שרדו את שיני הזמן: רובם הגדול התבלו, נשחקו ונעלמו במרוצת השנים.

למזלנו, לא כל הסלעים שנוצרו באותו הזמן שכדור הארץ נוצר, עברו תהליכי בליה שכאלה. האסטרואידים נוצרו פחות או יותר יחד עם כדור הארץ ושאר כוכבי הלכת במערכת השמש, ומכיוון שבחלל אין רוח ומים – הם נותרו כמעט ללא שינוי מאז ועד היום. פה ושם הם נופלים לכדור הארץ כמטאוריטים, ואז אנחנו מוצאים אותם בקרבת המכתשים שהותירו – כמו המכתש הזה באריזונה, שנוצר על ידי מטאוריט בשם 'קניון דיאבלו', על שמו של קניון שנמצא לא רחוק מכאן. ב-1956 בחן חוקר בשם קלייר פטרסון (Patterson) את שרידי מטאוריט קניון דיאבלו, מדד את כמויות האיזוטופים השונים שבו וסוף סוף ענה על החידה עתיקת היומין שאינספור הוגים ומלומדים לאורך ההיסטוריה לא יכלו לה: ארבעה וחצי מיליארד שנים. זהו גילו של המטאוריט, וזה גם גילו של כדור הארץ. מאז ועד היום המספר הזה כמעט ולא השתנה: גבישי זירקון שנתגלו במערב אוסטרליה תוארכו לכ- 4.4 מיליארד שנים, וסלעים שהובאו מהירח על ידי משלחות אפולו גם הם בני 4.5 מיליארד שנה פחות או יותר. היקום כולו, לצורך פרספקטיבה, הוא כבן 14 מיליארד שנים.

אם כן, הגענו לסוף המסלול. הדרך שעשה המדע מאז תחילת ימי הרנסנס ועד שנמדד גילו של כדור הארץ הייתה דרך ארוכה ומפותלת מאד, במהלכה היה על המדענים להשיל מעליהם תפיסות ואמונות בנות אלפי שנים. גם אחרי שעשו כן, עדיין היה עליהם להתגבר על המון תיאוריות שגויות ותשובות מבלבלות – 75 אלף שנה, עשרים מיליון שנים, מאה מליון שנים – עד שלבסוף הצליחו להגיע לתשובה שהיא כנראה התשובה הנכונה. אני לא יודע מה אתכם, אבל עצם העובדה שהמדע צלח את כל הקשיים האלה ויכל להם – נותנת לי המון אמונה באמינותו ויעילותו של התהליך המדעי כולו.

קרדיטים

https://www.youtube.com/watch?v=guxXrRdRnw4
https://soundcloud.com/silvermansound/mystery-unsolved
https://www.youtube.com/watch?v=ZVrOUnWVZ6s
https://soundcloud.com/head-code/drone
https://www.youtube.com/watch?v=dmIXVC3BrWw
https://www.youtube.com/watch?v=apg0ZHJ9qp0
https://soundcloud.com/myuu/the-mystery
https://www.youtube.com/watch?v=tff-vRUXZR4

ביבליוגרפיה ומקורות

http://www.ucmp.berkeley.edu/history/cuvier.html
http://www.talkorigins.org/faqs/geohist.html
https://www.scientificamerican.com/article/how-science-figured-out-the-age-of-the-earth
https://wol.jw.org/he/wol/d/r145/lp-q/1996208
https://books.google.co.il/books?id=teJYlWH9vg4C&pg=PA63&redir_esc=y#v=onepage&q&f=true
https://www.bethinking.org/is-there-a-creator/conflict-myths-bishop-ussher-and-the-date-of-creation
http://www.ucmp.berkeley.edu/history/steno.htmlhttp://www.folklore.ee/folklore/vol31/jakapi.pdf
http://www.ucmp.berkeley.edu/history/buffon2.htmlhttps://evolution.berkeley.edu/evolibrary/article/history_06
http://www-history.mcs.st-andrews.ac.uk/Biographies/Buffon.html
http://apps.usd.edu/esci/creation/age/content/failed_scientific_clocks/sea_level.html
https://www.amnh.org/explore/resource-collections/earth-inside-and-out/james-hutton-the-founder-of-modern-geology
http://nagt.org/files/nagt/jge/abstracts/Montgomery_v51n5.pdf
https://www.encyclopedia.com/people/science-and-technology/geology-and-oceanography-biographies/georges-cuvier
https://evolution.berkeley.edu/evolibrary/article/history_12
https://www.thoughtco.com/about-charles-lyell-1224835
https://gilkalai.wordpress.com/2013/05/12/answer-lord-kelvin-the-age-of-the-earth-and-the-age-of-the-sun
http://apps.usd.edu/esci/creation/age/content/failed_scientific_clocks/kelvin_cooling.html
https://evolution.berkeley.edu/evolibrary/article/radiodating_01http://www.das.uchile.cl/~mhamuy/radio.html
https://www.e-education.psu.edu/earth520/content/l2_p18.html

הורד את הקובץ (mp3)

---

דף הבית של הפודקאסט

הרשמה לפודקאסט:

דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת

---

.תמלול הפרק: האולימפיאדה הנאצית – ברלין 1936

כתב: רן לוי

'משבר גיל הארבעים' הוא קצת קלישאה: תירוץ טוב לקנות את הג'יפ שתמיד רצית, או לעזוב את המקצוע שלך ולהתחיל משהו חדש. אבל יש בקלישאה הזו גם לא מעט אמת. רבים מאיתנו – ואני מדבר בתור מי שבעצמו נכנס לעשור החמישי של חייו לא מזמן – מוצאים את עצמם בגיל הזה מביטים לאחור אל מהלך חייהם ובוחנים בעין ביקורתית את ההחלטות שקיבלו. את הטעויות, ההצלחות, ההישגים והכשלונות.

הבחינה העצמית מעלה שאלה שאני מניח שגם רבים מכם שאלתם את עצמכם: עד כמה אנחנו שולטים על גורלנו? האם ההצלחות והכשלונות שלנו הן תוצאה של בחירות נכונות או לא נכונות שקיבלנו לאורך השנים, או אולי אנחנו בסך הכל כדורים בתוך שולחן פינבול קוסמי, ניתזים ממקום למקום ובטוחים שאנחנו בשליטה על העניינים – עד שקפיץ נסתר נותן לנו מכה ומשנה את מהלך חיינו ללא הכר.

 

האולימפידה, כאירוע ספורט, מגלמת בתוכה את תמצית הדיון בשאלת הבחירה אישית לעומת גורל עיוור. ספורטאים הם מטבעם אנשים נחושים, אנשים שמתאמנים יום אחרי יום כדי לסלול לעצמם את הדרך להצלחה. על הנייר, האולימפדיה היא המקום שבו אדם מביא לידי ביטוי את אופיו האמיתי: אם הגעת אל דוכן המנצחים, זה לא בגלל גורל עיוור – אלא בזכות התמדה, נחישות וסיבולת. על הנייר.

אולימפידת ברלין של 1936 – או בשמה הלא רשמי 'האולימפידה הנאצית' – הייתה אירוע בינלאומי ענק שעשרות מיליוני בני אדם, בגרמניה ומחוצה לה, היו מעורבים בו בצורה זו או אחרת. האולימפיאדה של ברלין הייתה יותר מאשר קפיץ נסתר: היא הייתה מעין מערבולת עצומה, שחורה ומסתחררת, שכל מי שרק התקרב אליה מצא את עצמו לכוד בכוח המשיכה שלה. חלק מהאנשים שנלכדו במערבולת הזו היו מהנחושים, המתמידים והמצליחים ביותר שאפשר להעלות על הדעת – ובכל זאת מצאו את עצמם נכתשים ונקרעים לגזרים תחת הכוחות האדירים שהפעילה עליהם. האנשים האלה הם גיבורי פרק זה, ודרך סיפוריהם ננסה לענות על השאלה הכה עקרונית הזו: האם אנו אלה שקובעים את גורלנו, או האם אנחנו רק כדורים בשולחן פינבול.

לני

הלן ריפנשטאהל – או לני, כפי שכונתה בדרך כלל – נולדה בגרמניה בשנת 1902 ומגיל צעיר גילתה נטיות ספורטיביות ואמנותיות. אביה של לני רצה לראות אותה מצטיינת בלימודים – אבל אמה עודדה אותה ללמוד ריקוד. לני הייתה רקדנית מצטיינת ואולי הייתה עתידה להצליח בתחום הזה – אלמלא פציעת ברך שאלצה אותה לחשב מסלול מחדש.

היה זה כשישבה על ספסל בתחנת הרכבת התחתית, בדרכה לרופא שיבחן את מצב הברך שלה, – כשנתקלה בפוסטר שישנה את חייה. היתה זו פרסומת לסרט חדש אודות מטפסי הרים נועזים באלפים, בבימויו של במאי גרמני בשם ארנולד פרנק. דחף בלתי נשלט כמעט הביא את לני לשכוח מהתור לרופא, והיא נכנסה להקרנה של הסרט בבית קולנוע סמוך. בשבוע שלאחר מכן ראתה את אותו הסרט שוב ושוב, כמה פעמים. זה היה הרגע שבו התאהבה לני ריפנשטאהל בקולנוע.

חבר משותף הכיר לה את פרנק, הבמאי, והשניים נפגשו בבית קפה. פרנק נשבה בקסמיה – ואי אפשר להאשים אותו. לני הייתה יפייפיה שחרחורת, עם גוף של רקדנית, עיניים נוצצות וביטחון עצמי סוחף. זמן מה לאחר הפגישה ביניהם הציע לה פרנק תפקיד בסרט הבא שלו.

התפקיד המינורי יחסית בסרט הראשון הפך לסדרה של הצלחות קולנועיות בסרטיו הבאים של פרנק, שהזניקו את לני למעמד של כוכבת בגרמניה. סרטיו של פרנק היו בז'אנר פופולארי מאד באותה התקופה: סרטים שעלילותיהם התרחשו בהרים האלפינים של אירופה ועסקו בחייהם של הכפריים בהרים, ובסיפוריהם של גיבורים שנאבקים באיתני הטבע בהרים. לני התאימה לז'אנר הזה לא רק בגלל יופייה, אלא גם בגלל שהייתה שחקנית נועזת בצורה יוצאת דופן. היא לא היססה לטפס על קרחונים ללא חבלי בטיחות, לשחות במי נהרות קפואים, לטפס על סלעים ולהתחמק ממפולות שלג. בעידן הסרטים האילמים, אומץ לב שכזה היה במקרים רבים מרכיב חשוב בהצלחת סרט לא פחות מיכולת משחק משכנעת.

אבל לני לא הסתפקה בלהיות פנים יפות על המסך. היא הייתה אישה חזקה שהייתה נחושה ליצור לעצמה עתיד גדול יותר בעולם הגברי. תוך כדי צילומי הסרטים היא למדה מפרנק איך מצלמים סרט, איך מביימים ואיך עורכים אותו. בשנת 1928 החלה לעבוד על הסרט הראשון שלה כבמאית: 'האור הכחול', אף הוא בז'אנר האלפיני. זה היה סרט דל-תקציב לני הייתה גם הבמאית, גם העורכת וגם השחקנית הראשית. היא מימנה את הצילומים מכיסה, ואפילו מכרה בגדים ותכשיטים כדי לשלם את משכורותיהם של השחקנים וצוות הצילום – עד שלמזלה, מפיק שהכיר אותה עוד מימיה כרקדנית הסכים להיכנס להפקה כשותף וסייע במימון.

'האור הכחול' יצא לאור ב-1932, וזכה בביקורות מעולות על הבימוי, הצילום והאסתטיקה העשירה של לני. הרבה גרמנים צפו בסרטה של לני ריפנשטאהל והתרשמו ממנו – וביניהם גם גרמני, או יותר נכון לומר, גרמני ממוצא אוסטרי, שגם לו היו שאיפות אמנותיות גדולות בעברו, ושאיפות פוליטיות גדולות בהווה.

ג'סי

ג'יימס קליבלנד אוונס – JC, בקיצור – נולד ב-1913 באלבמה שבארצות הברית. הוא היה שחור ועני, ולילדים שחורים ועניים בדרום העמוק והגזעני של ארצות הברית היה בדרך כלל רק משהו אחד לעשות בחיים: לקטוף כותנה. גם JC קטף כותנה, עד שיום אחד, כשהיה כבן תשע, החליטו הוריו לעזוב את אלבמה וכמו מיליון וחצי שחורים אחרים באותה התקופה היגרו לצפון ארצות הברית כדי לבנות לעצמם ולילדיהם עתיד טוב יותר. הם עברו לאוהיו, וביום הראשון בבית הספר שאלה אותו המורה איך קוראים לו. 'JC', ענה הילד. המורה, שהתקשתה להבין את המבטא הדרומי הכבד שלו, רשמה על הדף "ג'סי". השם דבק.

בבית הספר התיכון, ג'סי אוונס היה אתלט מצטיין. לא מצטיין – מדהים. כתיכוניסט, הוא השווה את שיא העולם בריצת מאה יארד. הוא הצטיין בקפיצה לגובה וקפיצה לרוחק, וניצח באליפויות בתי הספר ובאליפות המדינה. הם קראו לו The BuckEye Bullet: 'באקאיי' הוא כינויים של בני אוהיו. כשסיים את בית הספר התיכון רדפו אחריו כמה וכמה קולג'ים, וכולם רצו שיבוא לרוץ עבורם. הוא בחר באוניברסיטת Ohio State.

אבל בארצות הברית של שנות השלושים, הצלחה ספורטיבית – אפילו הצלחה מרשימה כמו זו של ג'סי אוונס – לא הספיקה כדי לטשטש את העובדה הפשוטה שהוא היה שחור. למרות שצפון ארה"ב הייתה הרבה פחות גזענית מהדרום – ג'סי עדיין ישן במגורים נפרדים מחבריו לנבחרת האתלטיקה, ואכל במסעדות לשחורים בלבד.

אבל אוונס לא היה אחד שיתן להשפלה ולמרמור לבלום אותו. הוא עבד בכל עבודה שמצא – מפעיל מעלית, מלצר ומתדלק – כדי לממן את האימונים ולהגשים את חלומו: להתמודד באולימפידה. ב-1935 השתתף באליפות אתלטיקה למכללות בשם The Big Ten, ושם עשה את מה שחלק מפרשני הספורט עדיין רואים כאחד מההישגים הספורטיבים הגדולים בהיסטוריה: בתוך ארבעים וחמש דקות בלבד שבר ג'סי אוונס שלושה שיאי עולם בריצה ובקפיצה, והשווה שיא רביעי. כל זה – כשהוא סובל מכאבי גב עזים בגלל נפילה ימים ספורים קודם לכן. לאיש לא היה ספק שאוונס נועד לגדולות. מקומו באולימפיאדה של 1936 היה כמעט מובטח.

הלנה מאייר

גם מקומה של הלנה מאייר באולימפיאדה של 1936 היה מובטח. היא הייתה סייפת שהביאה לגרמניה שתי מדליות זהב באולימפיאדת אמסטרדם ב-1928 ושתי מדליות זהב באליפות העולם. אמנם באולימפיאדת לוס אנג'לס של 1932 זכתה רק במקום החמישי, אבל זו הייתה נסיגה זמנית בלבד: מאייר הייתה הסייפת הטובה בעולם, וכולם ידעו את זה. עשרות שנים מאוחר יותר, בשנת 2000, יבחר בה המגזין Sports Illustrated כסייפת הטובה ביותר במאה העשרים. בגרמניה היא הייתה כוכבת, מפורסמת ומוכרת כמו סרינה ויליאמס הטניסאית וסימון ביילס המתעמלת האמנותית בימינו. פסלים של הלנה מאייר נמכרו בשווקים של ברלין.

אבל הייתה רק בעיה אחת: מאייר הייתה יהודיה. חצי-יהודיה, ליתר דיוק: אביה היה יהודי ואמה נוצריה. כשעלתה המפלגה הנאצית לשלטון בשנת 1932, סולקו כל הספורטאים היהודים מנבחרות ואיגודי הספורט של גרמניה. לא משנה כמה טוב היית, כמה מדליות וכבוד הבאת לגרמניה ובאיזה מקצוע התחרת: אם אתה יהודי, אתה בחוץ. גם מאייר סולקה מהתאחדות הסיוף, ומצאה את עצמה בארצות הברית ללא מימון וללא אזרחות גרמנית. כדי לממן את עצמה בזמן אימוני הסיוף נאלצה מאייר ללמד גרמנית בבתי ספר. העלבון וההשפלה היו ודאי קשים מנשוא. הלנה כבר לא הייתה הכוכבת הגדולה שהייתה: סתם, עוד סייפת קשת יום שמתאמצת לזכות בקצת הכרה ואהדה.

לני

לני ריפנשאטהל זכתה להכרה ואהדה ממקור לא צפוי. אדולף היטלר, הקאנצלר הטרי של גרמניה, צפה בסרט הבכורה שלה והתלהב. האסתטיקה האמנותית של לני התרכזה בדימויים של יופי וכוח: פנים נשיות עדינות על רקע מפל שוצף, קלוזאפים על עיניים מבריקות, משחקים של אור וצל על פני נוף אלפיני עוצמתי… זו הייתה אותה אסתטיקה ווגנרית כוחנית וחייתית שהייתה כל כך אהודה על הנאצים, והיטלר מצא את עצמו נפעם מהבמאית הצעירה.

גם לני נמשכה אל הכריזמה של היטלר. באוטוביוגרפיה שלה כתבה כך על היום שבו צפתה בפעם הראשונה בהיטלר נואם אל ההמון:

"שמעתי את קולו, 'אחי הגרמנים!', ובאותו הרגע אחז בי חזון כמעט אפוקליפטי שלעולם לא אשכח. נדמה היה לי כאילו פני האדמה נמתחים מתחת לרגלי, כמו כדור שנחצה באמצע ופולט סילון מים אימתני, כה חזק עד שנגע בשמיים וזעזע את האדמה. הייתי משותקת.'

בעקבות הנאום, היא כתבה להיטלר מכתב.

"עלי להודות שאני כל כך מתרשמת ממך ומההתלהבות של הצופים בנאומך, עד שעלי לפגוש אותך באופן אישי."

היטלר הסכים בשמחה, והשניים נפגשו כמה וכמה פעמים לשיחות ארוכות וטיולים רגליים על חוף הים. השמועות גרסו שהיחסים ביניהם לא היו אפלטוניים – אבל לני עצמה דחתה אותן. רק פעם אחת בכל תקופת הכרותם, סיפרה מאוחר יותר, הרגישה שהיטלר נמשך אליה כאישה. יוזף גבלס, לעומת זאת – שר התעמולה הנאצי – בהחלט ניסה להתחיל איתה לא פעם ולא פעמיים, למרות שהיה נשוי.

 

ב-1933 זימן אליו היטלר את לני והודיע לה שהיא צריכה לצלם עבורו סרט תיעודי שיתעד כנס גדול של המפלגה הנאצית שיערך בעיר נירנברג באותה השנה. לני המופתעת סירבה. לא הייתה לה כל כוונה לעשות סרט 'מוזמן' עבור אף אחד. היא ראתה בעצמה אמנית, ומבחינתה החירות האמנותית ניצבה מעל לכל שיקול אחר. אבל היטלר התעקש: הוא נזף ביוזף גבלס שהיה אמור, כביכול או שלא כביכול, לעדכן את לני בדבר תכניותיו של הפיהרר, והבטיח לה חירות אמנותית מוחלטת ומשאבים בלתי מוגבלים כדי לצלם את סרטה.

ההבטחה לסיוע כלכלי הייתה זו שככל הנראה הכריעה את הכף. בגרמניה שאחרי מלחמת העולם הראשונה תקציב לסרט קולנוע היה מותרות, ולני זכרה היטב את קשיי המימון של הסרט הראשון שלה. החלום שלה להיות במאית גדולה, ומי יודע – אולי אפילו לכבוש את הוליווד יום אחד כמו מרלן דיטריך הגדולה – בער בקרבה באש גדולה. היא הסכימה. זו הייתה החלטה שתצטער עליה עד יום מותה.

הצילומים בנירנברג היו כשלון מוחלט. העזרה הלוגיסטית שהבטיח לה יוזף גבלס לא התממשה, ומאבטחי ה-S.S מנעו מצוות הצילום של לני גישה לאתרים חשובים וזויות צילום טובות. התוצאה הייתה סרט קצר בשם 'נצחון האמונה' שלני חשבה שהוא גרוע והעדיפה לשכוח. היטלר, משום מה, חשב אחרת. שנה לאחר מכן ביקש ממנה לתעד שוב את הכנס הנאצי השנתי בנירנברג.

הפעם הגיעה לני לאירוע מוכנה. היא התעקשה על הכנה מדוקדקת שבועיים לפני הכנס עצמו, אספה צוות מובחר של צלמים, ודאגה לאישורים שאיפשרו לה גישה לכל מקום ולכל זווית צילום שתרצה. התוצאה הייתה הסרט 'נצחון הרצון', והיה זה הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר שראה העולם עד אז – ואחד הטובים ביותר שנראו על המסך מאז.

נצחון הרצון נפתח בשוטים מרהיבים של טיסה בתוך עננים לבנים, מהם יורד מטוסו של הפיהרר אל הקרקע כמו מלאך מהשמיים. גרם המדרגות של המטוס נפתח, והיטלר וגבלס יוצאים ממנו אל תוך קהל משולהב של עשרות אלפי גרמנים שצורחים 'הייל היטלר' במלוא ריאותיהם. מרגע זה ואילך בראה לני ריפנשטאהל יקום קולנועי מרהיב שבו גרמניה היא הדבר היפה והטוב ביותר בעולם, והפיהרר הוא הדבר היפה והטוב ביותר בתוך העולם הזה. נשים וגברים צעירים ויפים עובדים במרץ. ילדים חייכנים במדי התנועה הנאצית. נשים בלבוש באוורי מסורתי וגברים באוורים חסונים צועדים בתהלוכות ברחובות ערים נקיות ונהדרות. היטלר נואם בלהט. אנרגיה פראית. יופי. כוח.

לני ניצלה כל טכניקה קולנועית קיימת והמציאה כמה וכמה טכניקות חדשות כדי לברוא את היקום הנאצי המושלם הזה: מצלמות שעולות ויורדות על עמודים, צילומים פנורמיים רחבים של הקהל המשולהב, צילומי קלוזאפ של עיניים נוצצות וצילומים של היטלר מזווית נמוכה, כמו היה קיסר רומאי. כנסו ליוטיוב וחפשו את 'נצחון הרצון'. נסו לשכוח לרגע שאתם חוזים ברוע המזוויע ביותר שידע העולם במאה העשרים, ודמיינו שאתם נער גרמני שחי במדינה מושפלת וענייה אחרי התבוסה האיומה במלחמת העולם הראשונה. קולנוע הייתה מדיה חדשה יחסית: דמיינו שזה הסרט הראשון שראיתם בימי חייכם. שימו את עצמכם בנעליו של הצופה הצעיר, ואני מבטיח שתוכלו להרגיש איך גם אתם, למרות כל הזוועה ותחושת הקבס שהתמונות האלו יעלו בכם – איך גם אתם רוצים להיות שם, חלק מהדבר היפה והעוצמתי והנהדר הזה. גם אתם תרגישו איך היקום הבידיוני של לני ריפנשטאהל חודר אל הגולגולת שלכם, חורך את נשמתכם מבפנים כמו ענן של אופיום ומושך אתכם אליו כמו שירתה של הסירנה. לא הרבה אנשים יכלו לעמוד בפני שירת הסירנה של לני ריפנשטאהל.

פורסטנר

וולפגנג פורסטנר (Furstner) היה בן לשושלת מפוארת של קציני צבא פרוסים. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה ב-1914 פורסטנר התנדב לשרת בחזית. הוא היה פטריוט גרמני בכל רמ"ח איבריו.

פורסטנר גם היה ספורטאי חובב, והקים אגודת ספורט במסגרת ארגון ותיקי הצבא הפרוסי. ב-1930 מונה הקצין  לראשות ארגון ספורטיבי גדול בגרמניה, וכשעלו הנאצים לשלטון שנתיים לאחר מכן פרוסטנר היה זה שיישם בפועל את ההחלטה לגרש את הלנה מאייר וחבריה היהודים מנבחרות הספורט.

גרמניה הייתה אמורה לארח את המשחקים האולימפיים של שנת 1916 – אבל מלחמת העולם הראשונה סיקלה את התוכניות האלה. ב-1931 בחר הועד האולימפי הבינלאומי בברלין לארח את המשחקים של 1936, ורבים בגרמניה קיבלו את הבחירה הזו כמסמלת את חזרתה של גרמניה המוקצת אל חיק העמים.

אבל כשעלה אדולף היטלר לשלטון, הוא שקל לבטל את המשחקים האולימפיים. היטלר ורבים מעמיתיו בתנועה הנאצית התנגדו באופן מפורש לרעיון האולימפי של שיוויון ואחווה, שהרי הגזע הארי עליון על פני היהודים, השחורים והצוענים. היה זה שר התעמולה, יוזף גבלס, שראה את הפוטנציאל הטמון במשחקים האולימפיים כדרך להציג לעולם את גרמניה כאומה המתקדמת והמפוארת ביותר עלי אדמות. הוא היה זה ששיכנע את היטלר ודחף את גרמניה לארח בכל זאת את המשחקים.

כשהשתכנע היטלר ביתרונות שבאירוח האולימפידה, נכנסו ההכנות בגרמניה להילוך גבוה. גולת הכותרת הייתה הקמתו של איצטדיון מפואר ומתקדם בעל קיבולת של מאה ועשרה אלף צופים – וכפר אולימפי רחב ידיים בו ישוכנו אלפי הספורטאים שיגיעו לברלין: שני פרוייקטי ענק, מורכבים ויקרים. האחריות על תכנונו והקמתו של הכפר האולימפי ניתנה לקצין וחובב הספורט המושבע וולפגנג פורסטנר. אין ספק שהייתה זו הזדמנות ייחודית ונדירה לפורסטנר להצטיין ולהוכיח את עצמו, ומי יודע – אולי לטפס בסולם הדרגות. הוא ניגש במרץ לעבודה.

ג'סי

הצלחתו של ג'סי אוונס בטורניר The Big Ten ב-1935 סימנה אותו ככוכב עתידי באולימפידת ברלין – אבל בשלב הזה, הייתה עננה כבדה סביב עצם השתתפותה של ארצות הברית במשחקים. הדיווחים על ההתנכלות הנאצית ליהודים ולצוענים מילאו את דפי העיתונים, ורבים בארצות הברית, בעולם הספורט ומחוצה לו, קראו להחרים את אולימפידת ברלין. ארגונים יהודיים ונוצרים, ומנהיגים בכירים כדוגמת ראש עיריית ניו-יורק פיורלו לה-גארדייה הפעילו לחץ כבד על הועד האולימפי האמריקני והתאחדות האתלטיקה לפרוש מהמשחקים כדי לא לתת לגיטימציה בינלאומית למשטר הנאצי. היו כמה וכמה ספורטאים יהודים בכירים כבר שהודיעו שלא יגיעו לברלין, וגם ג'סי אוונס שקל להחרים את התחרות.

הגרמנים היו מודאגים מאד מהקריאות לחרם בארצות הברית: הנבחרת האמריקנית הייתה המשלחת הגדולה ביותר למשחקים, וההשפעה האמריקנית הייתה כזו שאם האמריקנים יפרשו מהמשחקים ויחליטו להקים מסגרת מתחרה לאוליפידת הקיץ – רוב המדינות ילכו בעקבותיהם, וכל המאמץ התעמולתי האדיר שהשקיעו הנאצים יירד לטימיון. למעשה, כבר היו כאלה שהחלו לארגן תחרויות אלטרנטיביות למשחקים בברלין, כמו ה People's Olympiad שתוכננה להתקיים בספרד במקביל למשחקים בגרמניה. 'אולימפידת העם' בוטלה ברגע האחרון, למרבה הצער, כשמלחמת אזרחים פרצה בספרד יומיים לפני שהחלו המשחקים.

כדי להתמודד עם הקריאות לחרם, הזמינו הגרמנים את איברי ברונדג' (Brundage), ראש הועד האולימפי האמריקני, לבקר בברלין ולחזות בהכנות למשחקים. לקראת ביקורו של ברונדג' הוסרו שלטי ה Juden Raus מחלונות הראווה, וגיליונות של השבועון האנטישמי 'דר-שטרימר' נעלמו מהחנויות. הגרמנים היו נחושים להציג בפני ברונדג' מציאות חלופית.

הם כנראה לא היו צריכים להתאמץ יותר מדי: ברונדג' התנגד לחרם באופן עקרוני. הוא לא היה תומך של הנאצים, אבל טען בתקיפות שיש להפריד בין המשחקים האולימפיים ובין הפוליטיקה. 'המשחקים האולימפיים,' אמר, 'שייכים לספורטאים ולא לפוליטיקאים.' בשלב מסוים אף טען שהקריאות לחרם על המשחקים הם חלק ממזימה יהודית-קומוניסטית להוציא את ארצות הברית מהמשחקים. ברונדג' ביקר באתר הבניה של האיצטדיון האולימפי ואף נפגש עם כמה מנהיגים יהודים בגרמניה – תחת עינם הפקוחה של אנשי ה-S.S, כמובן – ולבסוף הגיע למסקנה שהכל בסדר. היהודים בגרמניה מקבלים יחס טוב והוגן, הרוח האולימפית נשמרת ואפשר להמשיך כרגיל.

לא רק איברי ברונדג' התנגד לחרם: גם עיתוני הקהילה האפרו-אמריקנית דחפו והאיצו בג'סי אוונס וחבריו הספורטאים להשתתף באולימפיאדה. נשמע מוזר? הרי הנאצים בזו לשחורים לא פחות משבזו ליהודים, ואם היהודים קראו להחרים את המשחקים, מדוע שהשחורים ירצו להשתתף בהם?

סיבה אחת הייתה הטענה שנצחונות של אתלטים שחורים באולימפידה הנאצית יהיו 'אצבע בעין' של היטלר. מה טוב יותר מאתלט שחור על הפודיום כדי להוכיח לנאצים שתורת הגזע שלהם היא שטות מוחלטת? אבל הסיבה השניה, ואולי אפילו המשמעותית יותר, היתה דווקא אמריקנית-פנימית. בשנות השלושים של המאה העשרים שררה עדיין אפליה וגזענות בוטה כנגד השחורים בארצות הברית. שחורים לא יכלו להכנס למסעדות של לבנים, אסור היה להם לשבת בקדמת האוטובוס, הם לא יכלו להתקבל למוסדות חינוך ולעבודות טובות. רבים בקהילה השחורה קיוו שהצלחה ספורטיבית של אתלטים שחורים תאיץ את ביטול האפליה והגזענות מצד הלבנים בארצות הברית, וגם תחזק את הביטחון העצמי ויכולת המאבק של השחורים עצמם כנגד האפליה הזו.

ג'סי אוונס התלבט, ולבסוף החליט לנסוע לברלין. בהתאחדות האתלטים החובבנים נערכה הצבעה סוערת וצמודה, שבסיומה החליטו הנציגים לקבל את המלצתו של איברי ברונדג'. החרם כולו התמוטט. הדרך לאולימפיאדת ברלין הייתה פתוחה.

הלנה מאייר

סילוקם של כל היהודים מנבחרות הספורט הגרמניות הביא לכך שחלומה של הסייפת הלנה מאייר לזכות במדליית זהב ולשחזר את ימיה ככוכבת הגדולה של ארצה היו רחוקים מתמיד. היא גם לא יכלה לייצג את ארצות הברית באולימפידה המתקרבת. היא אמנם התגוררה בארצות הברית והתאמנה שם, אבל לא קיבלה אזרחות.

אבל אז לפתע פנו אליה הגרמנים, והציעו לה לחזור לנבחרת הסיוף ולייצג את גרמניה באולימפידה.  ארגונים יהודיים באירופה ובארצות הברי ת הפעילו עליה לחץ כבד ודרשו ממנה לדחות את ההצעה: לכולם היה ברור שהמניע להצעה הוא רצונם של הנאצים להראות לועד האולימפי הבינלאומי שהם 'משחקים לפי הכללים' ומאפשרים גם ליהודים הגרמנים להשתתף במשחקים. מבחינתם של הנאצים, מאייר הייתה הרע במיעוטו: יהודיה מצד אביה בלבד מחד, ומאידך גבוהה, בלונדינית ואתלטית – לפי ה'תקן' הארי.

מאייר מעולם לא התראיינה על הנושא, אבל הסובבים אותה סיפרו שהרצון לשקם את תדמיתה בארצה ולחזור להיות הכוכבת הגדולה שהייתה לפני עליית הנאצים לשלטון מעולם לא עזב אותה. זאת ועוד, הזהות היהודית שלה הייתה מינורית מאד: אמנם אביה היה פעיל בארגונים יהודיים, אבל מאייר גדלה בבית חילוני לחלוטין ולמדה בבית ספר נוצרי. סביר להניח שראתה את עצמה גרמניה קודם כל, ויהודיה אחר כך. ואולי הייתה סיבה נוספת, בסיסית וטבעית יותר: היא התגעגעה הביתה. מאייר קיבלה את ההצעה, וחזרה לגרמניה.

פורסטנר

הכפר האולימפי שתכנן והקים וולפגנג פורסטנר בברלין היה פאר ומופת של מצוינות ודקדקנות ייקית. מאה וארבעים מבנים, מסודרים בצורת מפת גרמניה, וביניהם שבילים, כבישים ומדשאות רחבות ידיים. כל מה שספורטאי יזדקק לו – הוא יכל למצוא בכפר האולימפי: מבנק וסניף דואר ועד סאונה פינית. בכל מבנה היו שני מארחים שדיברו בשפת אימם של הספורטאים שיתארחו בו, ותא טלפון להתקשר הביתה. הגרמנים דאגו אפילו לבידור מוזיקלי והופעות בכל ערב, כדי שהספורטאים לא ייאלצו לכתת את רגליהם בברלין בשעות הערב. כל מי שביקר בכפר האולימפי חלק לו שבחים רבים.

אבל ב-1935, תוך כדי העבודה המאומצת על הקמת הכפר האולימפי, הכה בפורסטנר אסון: חקירה העלתה שסבו של הקצין הפרוסי היה יהודי. תגלית זו הציפה מיד גל עכור של אנטישמיות נגד פורסטנר, אבל הוא התעלם ממנו. הרי היו מאחוריו שנים של שירות צבאי נאמן ופטריוטיות מוכחת, וכל העבודה הקשה על הכפר האולימפי הייתה אך ורק לתפארתה של גרמניה הגדולה, כדי שהספורטאים יחזרו הביתה עם זכרונות נעימים וסימפטיה למדינה. השגי העבר שלו דיברו בעד עצמם. אז מה אם הוא רבע יהודי?…

לני

הצלחתו האדירה של הסרט 'נצחון הרצון', הביקורות המהללות והפרסים שקיבל בתחרויות קולנוע באירופה, שכנעו את היטלר שלני ריפנשטאהל היא זו שצריכה לתעד את אולימפידת ברלין. החיבור בין הנאציזם, הסגנון האמנותי של לני ותחרויות הספורט היה טבעי לחלוטין: האולימפידה היא חגיגה של הגוף האנושי, של נעורים ושל ניצחון – בדיוק מסוג הדימויים שקסמו לנצאים, ושלני  ריפנשאטהל אהבה להדגיש בסרטיה.

ההכנות החלו חודשים רבים לפני המשחקים. לני גייסה את מיטב הצלמים, הבמאים והעורכים – אלפי אנשי צוות. הם סרקו את זירות התחרויות השונות כדי למצוא את אתרי וזויות הצילום הטובים ביותר, והתאמנו מבעוד מועד בצילום אירועי הספורט כדי להצליח ללכוד את הרגעים החשובים ביותר. לני הציבה מצלמות במקומות שאיש לא הציב לפניה: בשוחות חפורות לצד בור הקפיצה לרוחק, על מסילות ארוכות לצד מסלול הריצה, על מנופים גבוהים, על בלונים פורחים, מתחת למים בבריכת השחיה… זה היה פרוייקט חייה, והיא הקדישה את כל כולה עבורו.

טבילת האש הראשונה של לני, תרתי משמע, הייתה תיעוד מירוץ הלפיד האולימפי. מירוץ הלפיד היה המצאה נאצית מקורית. באולימפידות הקודמות באמסטרדם ובלוס אנג'לס הדליקו את הלפיד האולימפי כחלק מטקס הפתיחה של המשחקים – אבל היה זה אירוע נקודתי שהתחיל והסתיים באיצטדיון האולימפי.

גבלס וחבריו במפלגה הנאצית העלו את הרעיון של מירוץ שליחים שראשיתו באולימפיה שביוון, האתר בו התנהלו המשחקים האולימפיים המקוריים בעת העתיקה, וסופו באיצטדיון בברלין – כדרך ליצור קשר הדוק יותר בין הגרמנים המודרנים והיוונים הקדמונים שהנאצים ראו בהם 'הארים המקוריים'. האש האולימפית תוצת באמצעות קרני השמש באולימפיה – ולמעלה משלושת אלפים רצים יעבירו ביניהם את הלהבה עד שתגיע לברלין. לני וצוותה נסעו ליוון לתעד את הדלקת הלפיד, וליוו את השליחים בדרכם דרך מדינות מרכז אירופה אל גרמניה. היו אלה מצלמותיה של לני ריפנשטאהל שסייעו לועד האולימפי העולמי לקבל את ההחלטה לאמץ את מירוץ הלפיד כמסורת אולימפית שמתקיימת מאז ועד ימינו.

בראשון באוגוסט, 1936, מילאו מאה ועשרה אלף צופים את האיצטדיון האולימפי בטקס הפתיחה של המשחקים. האווירה באיצטדיון הייתה מחשמלת, וכשטיפס אדולף היטלר אל יציע המכובדים קראו האלפים 'זיג הייל' בקול אדיר והצדיעו לו במועל יד. תזמורת השמיעה מארשים דרמטיים של ריכארד ווגנר. ספירידון לואיס, רץ המרתון היווני שזכה בזהב באולימפידה הראשונה בעידן המודרני בשנת 1896, הגיש להיטלר ענף של עץ זית לקול מצהלות הקהל.

מצלמותיה של ריפנשטאהל עקבו אחר המשלחות כשאלה צעדו לתוך האיצטדיון לקול תשואות הקהל. חברי הנבחרת האוסטרית ומספר משלחות אחרות הצדיעו במועל יד כשחלפו על פני יציע הכבוד. ג'סי אוונס ושאר האמריקנים העדיפו רק להסיר את כובעיהם ולהצמיד אותם לחזם כמחווה מינימלית של כבוד.

הרעש גבר לשאון אדיר כשאל האיצטדיון נכנס בריצה אתלט צעיר, גבוה, בלונדיני ובעל עיניים כחולות, אוחז בידיו בלפיד האולימפי. זיגפריד איפרינג (Eifring) לא היה חבר במפלגה הנאצית, אבל ייצג בדמותו את הארי המושלם. הוא טיפס במעלה המדרגות הגבוהות והדליק את הלהבה הענקית. שנים מספר לאחר מכן, רגע לפני שברלין הפכה לעי חורבות מעשן וטנקיסטים סובייטים הפכו את האיצטדיון האולימפי למטרת אימון במטווח – החביא איפרינג את הלפיד שנשא באותו היום בבור עמוק מתחת למסלול באולינג נטוש. הוא נפל בשבי הבריטי, וכשחזר לארצו חפר את הלפיד ושמר אותו כמזכרת.

לא הכל עבד חלק לגרמנים. עשרים וחמש אלף יונים צחורות הופרחו לאוויר במסגרת החגיגות – אבל דקות ספורות לאחר מכן, כשהיונים עדיין מעופפות מעל האיצטדיון, נורו מספר מטחי כבוד מהתותחים הטקסיים. היונים נבהלו, וחירבנו על הספורטאים שלמטה. הספורטאיות סבלו יותר: רוב הגברים חבשו לראשם כובעים רחבי שוליים.

אף על פי כן, הטקס היה הצלחה אדירה. כתב של הטיימס הלונדוני סיפר כי –

"טקס הפתיחה היה השלב האחרון במאמץ מרוכז של השנה האחרונה, ולעומתו טקס הפתיחה של אולימפידת לוס אנג'לס ב-1932, אירוע הספורט הרועש ביותר בהיסטוריה עד אותו הרגע – נדמה, בהשוואה, למירוץ שקט בין שני פשפשים מאולפים סביב שוליו של כובע לֶבד."

אי שם בין מאות אלפי האנשים הצוהלים, היה אדם אחד הרבה פחות מאושר. חודשיים בלבד לפני טקס הפתיחה הודח וולפגנג פורסטנר מתפקידו כמפקד הכפר האולימפי. הסיבה הרשמית להדחה הייתה נזק שנגרם למדשאות של הכפר עקב מאות אלפי מבקרים שעברו בו אחרי שנפתח לקהל – נזק שפורסטנר לא השכיל למנוע. הסיבה האמיתית הייתה, כמובן, היותו יהודי. מחליפו של פורסטנר היה קצין צבא מבוגר ומכובד בשם וורנר גיסלה, שקטף את כל השבחים והתהילה בזכות הכפר האולימפי היוצא מן הכלל עליו פיקד.

ג'סי

במשך שישה עשר הימים הבאים הייתה האולימפידה זירה לדרמות המרתקות והמוכרות של כל אירוע אולימפי כפי שאנו מכירים אותו. האתלט האמריקני ג'ון וודראף (Woodruff) קנה את עולמו בריצת שמונה מאות מטרים, כשנקט בטקטיקה בלתי שגרתית כדי להשתחרר מחבורת הרצים שהקיפה אותו: הוא עצר, נעמד, נתן לרצים לחלוף – ואז דהר קדימה ועקף את כולם בדרך אל הזהב. מרים המשקולות המצרי חדר אל-טוני זכה בקטגוריית המשקל הבינונית כשהוא שובר את שיא העולם ומניף משקל גבוה יותר מהזוכה במדליית הזהב בקטגוריית המשקל שמעליו: הפעם הראשונה והאחרונה שמישהו עשה דבר כזה. בבריכה הגיע השחיין היהודי-צרפתי אלפרד נקש למקום הרביעי במשחה השליחים 200 מטרים כפול 4 בסגנון חופשי. נקש שרד את אושוויץ ואף התחרה באולימפידת 1948.

הלנה מאייר הצטיינה בתחרויות הסיוף, אבל לבסוף הפסידה בגמר לסייפת הונגריה וזכתה במדליית הכסף. על הפודיום, כשזר עלי הדפנה מונח על ראשה, היא הצדיעה במועל יד לכבודו של אדולף היטלר. מאוחר יותר הסבירה שחששה שאם לא תצדיע, יאונה רע למשפחתה.

גיבור המשחקים, ללא צל של ספק, היה ג'סי אוונס. הוא זכה בארבע מדליות זהב, בריצות מאה ומאתיים מטרים, קפיצה לרוחק וארבע מאות מטרים שליחים. היה זה המספר הגבוה ביותר של מדליות לאתלט יחיד באולימפידת ברלין, והישג שלא יחזור על עצמו בעולם האתלטיקה הקלה עד קארל לואיס ב-1984.

שתי שערוריות ליוו את הישגיו של אוונס. הראשונה הייתה בריצת השליחים לארבע מאות מטרים, שאוונס לא היה אמור לקחת בה חלק. ברגע האחרון החליטו מאמני המשלחת האמריקנית להושיב על הספסל שניים מרצי השליחים – שני אצנים יהודים מצטיינים – ולהחליפם באוונס ואצן נוסף. השמועות גרסו שההחלפה הפתאומית הייתה תוצאה של לחץ מצד הגרמנים, אם כי אין לכך אישור רשמי עד היום. השערוריה השנייה הייתה כשהיטלר לא לחץ את ידו של אוונס לאחר שזה זכה במירוץ למאה מטרים, לכאורה כיוון שבז לאתלט השחור. בשנים שלאחר האולימפידה צפו עדויות חדשות שמטילות ספק בהסבר הזה: היטלר, מסתבר, לא לחץ את ידיו של אף אחד מהזוכים באותו היום – ואוונס עצמו סיפר בשנים מאוחרות שהפיהרר אפילו נופף לו לשלום בהערכה אחרי המירוץ. אם הסתירה הזו באישיותו של היטלר מטרידה את מנוחתכם, אז תזכרו שהיטלר גם מאד אהב את הכלב שלו.

והייתה גם נקודת אור ספורטיבית ויפה במהלך התחרות. יריבו הגדול של ג'סי אוונס בבור הקפיצה לרוחק היה הגרמני לוץ לונג (Long), אלוף אירופה. אוונס פסל שתי קפיצות במוקדמות, ולוץ – בהפגנה נהדרת של ג'נטלמניות ספורטיבית – ניגש אליו וייעץ לו כיצד לקפוץ מבלי לפסול. השניים עלו לגמר, שם ניצח אוונס את לוץ וקבע שיא אולימפי חדש. לוץ היה הראשון לברך אותו. אוונס סיפר מאוחר יותר –

"לוץ היה אמיץ מאד להתחבר איתי כך למול עיניו של היטלר. אתה יכול להתיך את כל המדליות והגביעים שקיבלתי אי פעם, והם לא יצליחו לצפות את הידידות המוזהבת שחשתי כלפי לוץ באותו הרגע. היטלר בטח התחרפן כשראה אותנו מתחבקים. החלק העצוב בסיפור הוא שלא ראיתי את לוץ שנית: הוא נהרג במלחמת העולם השניה."

לני

המשחקים נסתיימו. הספורטאים חזרו איש איש לביתו. לחלונות הראווה בברלין חזרו השלטים שקראו ליהודים המטונפים להסתלק מגרמניה, והשבועון דר שטרימר חזר להפיץ אנטישמיות מכוערת במלוא הקיטור.

המשחקים האולימפיים היו הצלחה אדירה עבור מנגנון התעמולה הנאצי. אמנם ג'סי אוונס השחור הצטיין – אבל הנבחרת הגרמנית זכתה בהכי הרבה מדליות, גם בספירה הכללית וגם בספירת הזהב, ובכך העניקה משנה תוקף לרעיון העליונות הארית. גרמניה גם זכתה בשבחים רבים, בארצות הברית ומחוצה לה, על הארגון המופתי והאירוח הנפלא.

לני ריפנשטאהל נכנסה לחדר העריכה, והתיישבה לערוך את חצי מיליון המטרים של פילם שצילמו אנשיה במהלך המשחקים. אחרי חודשים של עבודה מפרכת, יצאה לאור הסרט 'אולימפיה' בשני חלקים. לני לא התעניינה בספורט: התוצאות עצמן, מי ניצח ומי הפסיד, לא כל כך עניינו אותה – וגם הסרט משקף את הלך הרוח הזה. מה שכן יש בו הם יופי, אסתטיקה עשירה ודרמה עשויים להפליא, סרט דינמי ועשיר ברגעים מרגשים ומרתקים, ללא רגע דל של שעמום. אולימפיה הצליח אפילו יותר מקודמו, 'ניצחון הרצון': הוא נחשב ליצירת מופת והגדיר את האופן שבו מצולמים ומתועדים אירועי ספורט גדולים מאז ועד היום. 'אולימפיה'  קיבעה את מעמדה של לני ריפנשטאהל כבמאית הטובה ביותר בהיסטוריה. בשנת 2011 בחרו המבקרים של המגזין טיים ב'אולימפיה' לאחד ממאה הסרטים הגדולים של המאה העשרים. במשאל בקרב במאי הוליווד משנת 1995, נבחר 'אולימפיה' לאחד מתוך עשרת הסרטים הגדולים של המאה.

פורסטנר

שלושה ימים לאחר תום המשחקים השתתף וולפגנג פורסטנר במשתה גדול שערכו הנאצים לרגל ההצלחה הגדולה של הכפר האולימפי. המשתה היה לכבודו של וורנר גיסלה. כשהסתיים האירוע, חזר וולפגנג פורסטנר אל חדרו. הוא שלף את האקדח הצבאי שלו, והתאבד.

הנאצים הסתירו את ההתאבדות וטענו שנהרג בתאונת דרכים. בדוח הרשמי של הועד האולימפי הגרמני שסיכם את המשחקים האולימפיים מוקדשים למעלה ממאה דפים לכפר האולימפי: פירוט מדוקדק של כל מי שלקח חלק בהקמת הכפר, כמה כסף על כל דבר ואפילו אילו שירים ניגנה התזמורת להנאתם של הספורטאים. שמו של וולגפנג פורסטנר הרבע-יהודי מופיע בדו"ח רק פעמיים, כסגנו של גיסלה.

הלנה מאייר

הלנה מאייר קיוותה שמדליית הכסף תחזיר לה לפחות חלק מהמעמד שאבד לה, אבל התבדתה. התקשורת הגרמנית התעלמה מקיומה ולא דיווחה כלל על השגיה. שנה אחרי המשחקים האולימפיים ייצגה מאייר את גרמניה באליפות העולם בסיוף שנערכה בפריז וזכתה בזהב. כשפגשה חבר גרמני שאלה אותו מה כתבו העיתונים בגרמניה על ההישג. כלום, ענה החבר. זה היה הרגע שבו הבינה מאייר שלא תצליח לעולם להשיב לעצמה את מה שאבד לה. היא עזבה את גרמניה וחזרה לארצות הברית, שם הלכה לעולמה מסרטן השד בגיל 43 בלבד. דמותה התקבעה בזכרון הקולקטיבי כיהודיה ששימשה כעלה תאנה למשטר הנאצי.

לני

כשנתיים  אחרי המשחקים, בנובמבר 1938, הגיעה לני ריפנשטהאל לניו יורק לקדם את הקרנת סירטה 'אולימפיה'. אם קיוותה לקבל גם בארצות הברית את אותם השבחים והביקורות המהללות להם זכתה בגרמניה – הרי שנכונה לה אכזבה קשה.

אם לומר את האמת, 'אולימפיה' הוא לא סרט נאצי ולא שירת באופן ישיר ומובהק את האג'דה הנאצית. ג'סי אוונס, למשל, מוצג באור חיובי ביותר: ההצלחות שלו על המסלול מוצגות באופן ברור וישיר, ופניו המחייכות אחרי הזכיה מרוחות על כל המסך למשך זמן ארוך יותר מאשר פניו של היטלר. אוונס של 'אולימפיה' הוא גיבור אולימפי, ללא כחל ושרק. כפי שציין מבקר קולנוע של הבי.בי.סי

"ככל שאולימפיה מפאר את גרמניה, הוא יכול להיות באותה המידה סרט שהוא חגיגה של אמריקה הרב-גזעית."

אבל ללני ריפנשטאהל זה לא עזר. 'ניצחון הרצון', סרט התעמולה שצילמה עבור היטלר בנירנברג, הרס את התדמית שלה בצורה מוחלטת, וקיבעה את דמותה כמשתפת פעולה עם הנאצים. חמישה ימים אחרי שהגיעה לאמריקה התחולל בגרמניה הפוגרום הגדול הזכור לנו כ'ליל הבדולח': פרעות אנטשימיות שבמהלכן נשרפו אלף בתי כנסת בלילה אחת, אלפי יהודים נרצחים ועשרות אלפים נלקחו למחנות ריכוז. לני ריפנשטאהל לא הסכימה בתחילה להאמין לדיווחים שהגיעו מגרמניה, וניסתה להגן על היטלר בפני התקשורת האמריקנית. זו הייתה טעות: הלינץ' שעשתה בה התקשורת היה כה מאסיבי, עד שאף מפיק הוליוודי לא הסכים להפגש עימה – פרט לוולט דיסני, שלקח אותה לסיבוב באולפנים. החלום ההוליוודי של לני ריפנשטהל, הבמאית הטובה במאה העשרים, התרסק עוד בטרם התרומם.

כשפרצה מלחמת העולם השניה התלוותה לני לכוחות הגרמניים שפלשו לפולין, ככתבת צבאית. זמן קצר לאחר הפלישה הגיעה לעיירה פולנית קטנה, שם הייתה עדה להוצאה להורג אכזרית של כשלושים פולנים – לפי חלק מהעדויות, יהודים שנרצחו כנקמה על התקפה פרטיזנית. לני הייתה מזועזעת ואף פנתה אישית להיטלר וביקשה ממנו שימנע אלימות כזו בעתיד – אבל אם זרע המאורע הזה ספקות בליבה לגבי החוכמה שבתמיכה בנאציזם, הם לא היו ספקות גדולים מספיק. שבועות מספר לאחר מכן צילמה את מצעד הניצחון של היטלר ברחובות ורשה, וכשכבשה גרמניה את צרפת, שלחה לני להיטלר מברק ברכה נרגש.

את שאר שנות מלחמת העולם השניה בילתה לני בצילומי סרט עלילתי, שחלק מהניצבים בו היו אסירים צוענים שהובאו ממחנה ריכוז סמוך. כשנסתיימה המלחמה, נעצרה על ידי האמריקנים והצרפתים והוחזקה במתקני כליאה שונים במשך ארבע שנים. היא שוחררה, בסופו של דבר, והמשיכה בחייה – אך הקריירה הקולנועית הקצרה ויוצאת הדופן שלה באה לסיומה. קהילת הקולנוע דחתה אותה בשאת נפש, ובכל אירוע בו השתתפה המתינו לה מפגינים מחוץ לאולם. לני נאלצה למצוא לעצמה אהבות אחרות: צילום סטילס, וצילום תת ימי.

לני ריפנשטאהל הלכה לעולמה בשנת 2003, בגיל המופלג של 101 שנים. היא מעולם לא התנצלה או לקחה אחריות על תמיכתה במפלגה הנאצית. לאורך השנים תבעה קרוב לחמישים אנשים שכינו אותה 'משתפת פעולה עם הנאצים'. בראיון לסרט תיעודי על חייה, בתגובה לשאלה – האם היא מרגישה אשמה? היא השיבה –

"למה אתה מתכוון? איפה האשמה שלי? אני יכולה להצטער. אני יכולה להצטער שעשיתי את הסרט על המפלגה, 'נצחון הרצון', ב-1934. אבל אני לא יכולה להצטער על התקופה בה חייתי. אף מילה אנטישמית לא עלתה על שפתי מעולם. מעולם לא הייתי אנטישמית. לא הצטרפתי למפלגה. אז איפה האשמה שלי? אתה תגיד לי. אני לא זרקתי פצצת אטום על אף אחד. מעולם לא בגדתי באף אחד. במה אני אשמה?…"

ג'סי

ג'סי אוונס חזר לארצות הברית כמנצח. אלפים הריעו לו בתהלוכת ניצחון מפוארת ברחובות מנהטן. אבל ג'סי היה שחור, ושום הישג ספורטיבי לא יכל למחוק את העובדה הפשוטה הזו. כשערכו לכבודו משתה ניצחון גדול במלון וולדורף-אסטוריה היוקרתי, לא נתן לו השוער להכנס בכניסה הראשית, וג'סי אוונס נאלץ לעלות לאולם הנשף – הנשף שנערך לכבודו – במעלית השירות שהייתה שמורה לשחורים. גם נשיא ארצות הברית לא טרח להזמין אותו לביקור בבית הלבן, או אפילו לברך אותו על השגיו במברק.

"כשחזרתי לארץ מולדתי, אחרי כל הסיפורים על היטלר – לא יכלתי לשבת בקדמת אוטובוס. הייתי מוכרח להכנס מהדלת האחורית. לא יכלתי לגור איפה שרציתי. […] יותר ויותר התחוור לי שכולם מוכנים לטפוח לי על השכם, ללחוץ את ידי או לארח אותו בביתם – אבל אף אחד לא מתכוון להציע לי עבודה."

וכך מצא את עצמו אחד מגדולי האתלטים בהיסטוריה, ספורטאי בעל ארבע מדליות זהב אולימפיות – שרת בגן ילדים, מתדלק בתחנת דלק, ומתחרה נגד סוסים במירוצי ראווה.

"אנשים אמרו לי שזה משפיל שאלוף אולימפי צריך לרוץ נגד סוסים, אבל מה יכולתי לעשות? היו לי ארבע מדליות אולימפיות, אבל אתה לא יכול לאכול ארבע מדליות זהב. […] זה היה גרוע מספיק שנאלצתי להתחרות בבעלי חיים, אבל זו אפילו לא הייתה תחרות הוגנת! אף אחד לא יכול לנצח סוס בתחרות ריצה, אפילו לא בריצה של מאה יארד."

—

אז מה משפיע יותר על חיינו – אופיינו, או הגורל העיוור? אם לשפוט לפי מה ששמענו בפרק הזה, נראה שהתשובה ברורה. לני ריפנשאטהל, הלנה מאייר ו-וולפגנג פורסטנר ניחנו, כל אחד בדרכו, באופי מצוין וכישורים מעולים. ריפנשטהאל הייתה במאית בחסד והתעקשה לממש את החזון האמנותי שלה כנגד כל הקשיים. הלנה מאייר זכתה בכסף גם כשנאלצה להתאמן בנכר. פורסטנר היה קצין קשוח, מנהל טוב וביצועיסט מעולה. ואף על פי כן, כל אחד מהם מצא את עצמו נשאב לתוך המערבולת האפלה של האולימפידה הנאצית ונזרק ממנה מוכה, חבול ומאוכזב. אפילו ג'סי אוונס, שהגיע מנקודת הפתיחה הנמוכה ביותר האפשרית, נאבק נגד דיעות קדומות ומכשולים מבית ומחוץ והגיע להשיג הגדול ביותר של ספורטאי בזמנו – אפילו הוא מצא את עצמו חוזר הביתה בדיוק לאותם מאבקים ולאותן דיעות קדומות.

הגורל העיוור, עושה רושם, לא סופר את האופי שלנו. חמור עוד יותר, נדמה שבסיפורים ששמענו, תכונות האופי המצוינות של הגיבורים לא רק שלא עזרו להם – אלא אולי אפילו עשו יד אחת עם הגורל כדי להפיל אותם עמוק יותר לתוך הבור. הלהט האמנותי של ריפנשטאהל גבר על השכל הישר שלה והיא לא הייתה מסוגלת לעצור שניה ולשאול את עצמה אם שיתוף הפעולה עם הנאצים הוא באמת הדבר הנכון לעשות בטווח הארוך. מאייר הסייפת הייתה כה נחושה להצליח ולהצטיין עד שהייתה מוכנה אפילו לתת גושפנקא למשטר הנאצי. וולפגנג פורסטנר מילא פקודות בהצטיינות וגירש את אחיו היהודים מנבחרות הספורט השונות, רק כדי להיות מגורש בעצמו אחר כך.

אבל אתם יודעים מה, אולי בכל זאת לאופי שלנו יש תפקיד בקביעת מהלך חיינו.

אחרי שחזר מהאולימפידה ולא הצליח למצוא עבודה, ג'סי אוונס סבל קשיים כלכליים כואבים ואפילו נאלץ להכריז על פשיטת רגל בשלב מסוים. אבל גם ברגעים הקשים, הוא לא נפל למחוזות הייאוש. הוא המשיך לפרנס את משפחתו בכבוד, ועבד עם ילדי שכונות מצוקה כדי לשפר את חייהם ועתידם. בשנות השישים, כשרוחות חדשות החלו לנשב בארצות הברית והגזענות הלכה והשפילה את ראשה המכוער – נזכרו פתאום כולם בג'סי אוונס ובהשגיו האדירים. ממשלת ארצות הברית מינתה אותו לשגריר של רצון טוב ולחבר בוועד האולימפי האמריקני. הוא הוזמן להעביר הרצאות רבות בפני ארגונים ובתי ספר, וב-1976 העניק לו הנשיא קרטר את מדליית החירות: הכבוד האזרחי הגבוה ביותר שניתן בארצות הברית. קרטר אמר בנאומו על אוונס כי-

"אולי אין אתלט שמסמל טוב יותר את המאבק האנושי נגד עריצות, עוני וגזענות. השגיו האישיים כאתלט מהשורה הראשונה היו ההקדמה לקריירה המוקדשת לעזרה לאחרים. עבודתו עם אתלטים צעירים, כמו גם כשגריר בלתי רשמי של ארצות הברית מעבר לידם ודובר למען החירות, הם מופת ודוגמה לעמיתיו האמריקנים."

אז אולי כשזה מגיע לאירועים היסטוריים גדולים ומשמעותיים כמו האולימפידה בברלין ב-1936, אופיו האישי של אדם – מעולה ככל שיהיה – משחק תפקיד משני בלבד. אבל אם אפשר ללמוד משהו מסיפורו של ג'סי אוונס, אולי זה שהאופי שלנו הוא כמו הגה כיוון לספינת חיינו, ולמרות שאנחנו נאלצים כל הזמן להתמודד נגד זרמים סוחפים ורוחות חזקות ששואפים להסיט אותנו ממסלולנו – בטווח הארוך, על פני חיים שלמים, האופי שלנו כן עשוי להביא אותנו למקום אליו אנחנו רוצים להגיע.

קרדיטים

https://soundcloud.com/lionel-schmitt/the-healing
https://soundcloud.com/lionel-schmitt/the-emotional-journey
https://soundcloud.com/lionel-schmitt/the-prophecy
https://www.youtube.com/watch?v=jB0n35UIv-s
https://soundcloud.com/lionel-schmitt/a-haunting-place
https://www.youtube.com/watch?v=DVjUnWCjFH8
https://www.youtube.com/watch?v=lS-QkgWPQUM

ביבליוגרפיה ומקורות

https://www.olympic.org/news/jesse-owens-quest-for-glory-started-with-100m-gold
http://entertainment.time.com/2005/02/12/all-time-100-movies/slide/olympia-parts-1-and-2-1938
https://www.ushmm.org/wlc/en/media_fi.php?ModuleId=10005680&MediaId=216
https://www.ushmm.org/wlc/en/media_fi.php?ModuleId=10005680&MediaId=2666
https://www.ushmm.org/wlc/en/article.php?ModuleId=10005680
https://www.ushmm.org/wlc/en/article.php?ModuleId=10007451
https://www.ushmm.org/wlc/en/article.php?ModuleId=10007087
https://www.ushmm.org/wlc/en/article.php?ModuleId=10007088
https://www.ushmm.org/wlc/en/article.php?ModuleId=10007410
http://content.time.com/time/subscriber/article/0,33009,762309-1,00.html
http://time.com/4432857/hitler-hosted-olympics-1936
http://www.bbc.com/culture/story/20160810-how-leni-riefenstahl-shaped-the-way-we-see-the-olympics
https://www.nytimes.com/2003/09/09/obituaries/leni-riefenstahl-filmmaker-and-nazi-propagandist-dies-at-101.html
http://www.historyplace.com/worldwar2/triumph/tr-olympics.htm
http://library.la84.org/6oic/OfficialReports/1936/1936v1sum.pdf
https://www.newyorker.com/magazine/2007/03/19/where-theres-a-will
https://www.laweekly.com/arts/leni-riefenstahl-pretty-as-a-swastika-2148060
http://courses.washington.edu/ger371/riefenstahl/biography.html
https://www.theguardian.com/sport/2016/jul/28/helene-mayer-nazi-germanys-jewish-champion-fencer
https://www.telegraph.co.uk/films/race/jesse-owens-from-alabama-to-olympics
https://www.britannica.com/topic/1936-Olympic-Games-Fencing-for-the-Fuhrer-1367966
http://library.la84.org/SportsLibrary/JOH/JOHv17n3/JOHv17n3t4.pdf
https://forum.axishistory.com/viewtopic.php?t=175826
http://www.jesseowens.com/about
https://web.archive.org/web/20000815053753
http://espn.go.com:80/sportscentury/features/00016393.html
https://mashable.com/2016/10/23/helene-mayer-nazi-germany/#h3kx9uPL0kqL

הורד את הקובץ (mp3)

בחרנו להוציא מחדש פרק משנת 2014, פרק שאתם סיפרתם לי לאורך השנים שהוא אחד האהובים עליכם: פרק שעוסק באחד מאיתני הטבע הפחות מוכרים אך יותר קטלניים: סופות אש.

הוכחה דרמטית לעוצמתה של תופעת הטבע המסוכנת הזו קיבלנו רק לפני מספר שבועות, כששריפה אדירה ביוון השמידה עיירת נופש כמעט לגמרי בתוך שעות ספורות והותירה בעקבותיה קרוב למאה הרוגים. בפרק אני מספר על התופעה הזו גם מההיבט הפיזיקלי – איך נוצרת סופת אש – וגם מספר על כמה מהשריפות הגדולות בהיסטוריה: ברומא, לונדון, סן פרנסיקו ועוד.

האזנה נעימה,
רן.

---

דף הבית של הפודקאסט

הרשמה לפודקאסט:

דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת

---

קרדיטים

https://soundcloud.com/sepgil/silent-violence
https://soundcloud.com/agcnf_media/haunted-illusions
http://soundcloud.com/apoapsis/doodle
http://soundcloud.com/joey-lee-taylor/the-future-aint-the-same
http://soundcloud.com/dadoux-1/enya-boadicea-remix-by-dadoux

ביבליוגרפיה ומקורות

http://earthquake.usgs.gov/regional/nca/1906/18april/casualties.php
http://www.historynet.com/the-great-1906-san-francisco-earthquake-and-fire.htm
http://bancroft.berkeley.edu/collections/earthquakeandfire/index2.html
http://www.sfmuseum.org/1906.2/arson.html
http://books.google.co.il/books?id=Q_71JLwlm-kC&lpg=PP1&dq=san%20francisco%20fire%201906%20dynamite&pg=PA79#v=onepage&q=san%20francisco%20fire%201906%20dynamite&f=false
http://books.google.co.il/books?id=xkOhwFzz1AkC&lpg=PA292&ots=pP3uj_iLkg&dq=rome%20fire%2064&pg=PA293#v=onepage&q&f=false
http://www.pbs.org/wnet/secrets/previous_seasons/case_rome/clues.html
http://www.eyewitnesstohistory.com/rome.htm
http://books.google.co.il/books?id=S89TnkThXTgC&dq=the%20Great%20Fire%20Of%20Gateshead%20And%20Newcastle%201854&pg=PA121#v=onepage&q&f=false
http://www.picturesofgateshead.co.uk/great_fire/index.html
http://www.chron.com/CDA/archives/archive.mpl/1987_505981/main-suspect-in-42-nightclub-fire-recalls-boston-t.html
http://www.archive.org/stream/reportconcerning00bost#page/56/mode/2up
http://www.bostonfirehistory.org/firestory11281942.html
http://www.boston.com/news/daily/21/archives_cocoanut_112292.htm
http://www.bostonglobe.com/metro/2012/07/15/historians-mull-mysteries-cocoanut-grove-fire-anniversary-approaches/6unPyEyD1Kk5kB1ly9VYbI/story.html?camp=pm
http://books.google.co.il/books?id=m_rUckiR62kC&lpg=PP1&ots=DsZREuAcgV&dq=ww2%20bombing%20firestorms&pg=PA111#v=onepage&q&f=false
http://www-cs-faculty.stanford.edu/~eroberts/courses/ww2/projects/firebombing/websitetokyo1.htm
http://www.historylearningsite.co.uk/bombing_of_dresden.htm
http://www.eyewitnesstohistory.com/londonfire.htm
http://www.museumoflondon.org.uk/Collections-Research/Collections-online/group.aspx?g=group-17548
http://www.bbc.co.uk/history/british/civil_war_revolution/great_fire_01.shtml

הורד את הקובץ (mp3)

מחשב קוונטי יכול לפצח בחמש דקות הצפנה חזקה – שלמחשב רגיל יידרשו מיליוני שנים כדי לשבור אותה. איך מתרחש הקסם הזה? איך עובד מחשב קוונטי, ומה אנחנו יכולים ללמוד ממנו על יקומים מקבילים ומוזרויות נוספות של תורת הקוונטים?

אורחת בפרק: פרופ' דורית אהרונוב מבבית הספר להנדסה ומדעי המחשב באוניברסיטה העברית בירושלים. תודה מיוחדת לנתן פוזניאק שראיין את פרופ' אהרונוב ולדורון פישלר שערך את הפרק.

האזנה נעימה,
רן.

[ratemypost]

---

דף הבית של הפודקאסט

הרשמה לפודקאסט:

דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת

---

.תמלול הפרק: רק אל תשאלו למה! על מחשבים קוונטיים

כתב: רן לוי

מאז שאני זוכר את עצמי, אני סקרן: תמיד אהבתי לפרק דברים ולגלות איך הם עובדים. זו אחת הסיבות שנהנתי מלימודי ההנדסה בטכניון: באקדמיה שוררת אווירה שמעודדת אותך לשאול כל הזמן 'למה'. למה מעגל חשמלי מתנהג כך ולא אחרת? למה הניסוי שתכננתי נכשל? למה אין לנו בנות בפקולטה?… רק במקצוע אחד אסור היה לשאול 'למה'. לא, זה לא מדויק: זה לא ש"אסור" היה לשאול 'למה' – אבל אם שאלת, המרצה היה מושך בכתפיו ומסתכל עליך במין מבט חסר אונים  שכזה, שאמר – עזוב, אל תכנס לזה. פשוט תעשה את החישובים ותגיד תודה שזה עובד.

המקצוע המדובר היה תורת הקוונטים, וזה לא שהמרצה שלי לא ידע להסביר אותו כמו שצריך. הוא לא ידע להסביר אותו כמו שצריך – אבל זה מקובל בטכניון וזו לא הבעיה. הגישה של 'אל תשאל למה' היא הגישה המקובלת בקרב הפיסיקאים שעוסקים בתורת הקוונטים. הסיבה לכך היא שתורת הקוונטים עוסקת בתופעות שמתרחשות בחלקיקים קטנטנים כגון אטומים ואלקטרונים, והתופעות האלה יכולות להיות מאד, מאד משונות. למשל: העובדה שאלקטרון מסוגל להעלם בצידו האחד של קיר מוצק ולהופיע בצידו השני – בלי לעבור דרך הקיר. זה נכון. הפיזיקאים הוכיחו את זה בניסויים, ויש משוואות מתמטיות שבעזרתן אפשר לחשב ולנתח את התופעה הזו – אבל כשאתה שואל פיזיקיאי למה אלקטרון מסוגל לעבור דרך קירות ואני לא, תקבל הסבר מעורפל מאד על כך שאלקטרון הוא בעצם סוג של גל, והוא לא נמצא בשום מקום, אבל בעצם הוא נמצא בכל מקום, והאלקטרון הוא בכלל לא חלקיק מוצק אלא בעצם אוסף של הסתברויות ו…

עזבו! אל תכנסו לזה. הפיזיקאי יסביר לך שתופעות שמתרחשות בעולם הקוונטי הן לרוב כל כך משונות שמוחנו, שהתפתח בסוואנות של אפריקה ורוב ההיסטוריה היה עסוק בלקטוף טיגרסים ולברוח מבננות – לא מסוגל להבין אותן. כן, אני יודע שהוא התבלבל בין טיגרסים ובננות. בגלל זה הוא פיזיקאי. אבל יש חוקרים שמתעקשים לשאול 'למה', ואחד מהם הוא דיוויד דויטש (Deutsch). דויטש הוא חיפאי: הוא נולד בחיפה ב-1953. אמנם הוריו עברו ללונדון כשהיה ילד קטן ומאז הוא בריטי בכל רמ"ח איבריו – אבל אתם יודעים איך זה: אם חיפאי עובר לתל-אביב בגיל שנה, חי כל חייו בתל אביב ומת בתל אביב בגיל 120, בעיתונים יכתבו – 'חיפאי מת בתל אביב'.

בכל אופן, דויטש הוא מתמטיקאי מהסוג הקלישאתי ביותר שאפשר להעלות על הדעת: יש לו שיער לבן ארוך ופרוע, הוא לא אוהב לעזוב את הבית וחדר העבודה שלו מבולגן לגמרי. באחד הימים הגיע צוות צילום יפני לראיין אותו, והצלם ביקש מדויטש לסדר קצת את החדר: בכל זאת, ראיון טלוויזיוני, אתם יודעים. דוייטש לא הסכים. אז היפנים צילמו את חדר העבודה שלו, סידרו את החדר, ערכו את הראיון – ואז השתמשו בצילומים כדי להחזיר את ערימות הספרים והמאמרים בדיוק לבלאגן שהיה קודם. באחד הימים בתחילת שנות השמונים נתקל דוייטש בעמית שלו, פיזיקאי בשם צ'ארלס בנט (Bennet). השיחה ביניהם התגלגלה לנושא שעניין את שניהם בתחום מדעי המחשב: סיבוכיות (Complexity).  מהי 'סיבוכיות'?

מחשב קוונטי לעומת מחשב רגיל

ובכן, בואו ניקח, כדוגמה, את אחת הבעיות הקשות ביותר המוכרות למדע: סידור שולחנות בחתונה. נאמר שאתם מתחתנים – מזל טוב – ויש לכם רק שני אורחים. כמה סידורי ישיבה אפשריים ישנם? שניים. אתה תשב פה, את תשבי כאן – או שתתחלפו ביניכם. נניח שמתווסף אורח שלישי לחתונה. כמה סידורי ישיבה אפשריים ישנם עכשיו? שישה. ואם ישנם ארבעה אורחים? עשרים וארבע אפשרויות! כל אורח נוסף שמגיע לחתונה מגדיל את מספר הסידורים האפשריים בצורה דרמטית. חמישה אורחים הם מאה ועשרים אפשרויות. שישה – שבע מאות ועשרים אפשרויות!… אתם רואים לאן אני חותר אם הדוגמה הזו? נכון – תתחתנו בקפריסין, הרבה פחות כאבי ראש.

עכשיו, נאמר והיינו מבקשים ממחשב למצוא לנו את סידור הישיבה הטוב ביותר. אנחנו מזינים למחשב את רשימת האורחים ואת דרישותיהם: דודה שרה לא אוהבת את דודה פאני, דודה קלרה לא מסתדרת עם דוד אריה וכולי וכולי. המחשב יבדוק את כל סידורי הישיבה האפשריים ויבחר עבורנו את המוצלח ביותר. אם ישנם ארבעה אורחים ועשרים וארבע סידורי ישיבה אפשריים – זה ייקח לו מיקרושניה. אם ישנם חמישה אורחים ו-120 סידורים, זה ייקח לו חמש מיקרושניות. תרשו לי לדלג טיפה קדימה: אם ישנם מאה אורחים, מספר הסידורים האפשריים הוא 9 ומאה חמישים ושבעה אפסים אחריו… כמה זמן ייקח למחשב שלנו לפתור את הבעיה הזו? אלפי שנים, אולי יותר. מדעני מחשב יאמרו על בעית סידור השולחנות שהיא בעיה בעלת 'סיבוכיות' (Complexity) גבוהה: דהיינו, בעיה שאם מוסיפים לה אפילו מספר קטן של משתנים – עוד כמה עשרות אורחים, בסך הכל, במקרה שלנו – הזמן שנדרש כדי לחשב את הפתרון, או לחילופין נפח הזכרון שהמחשב צריך, עולה בצורה דרמטית.

דויטש ובנט שוחחנו על בעיות אחרות שניחנות בסיבוכיות גבוהה שכזו – כמו, למשל, סימולציה של מולקולה. מולקולה מורכבת מאטומים, וכדי לערוך הדמייה ממוחשבת של התנהגותה של מולקולה צריך לקחת בחשבון את הכוחות שכל אחד מהאטומים מפעיל על כל אחד מהאטומים האחרים. כל אטום שנוסיף לסימולציה שלנו יסבך את החישוב בצורה דרמטית, בדיוק באותו האופן שכל אורח שמתווסף לחתונה מקפיץ את מספר סידורי הישיבה האפשריים באופן משמעותי ומאריך את זמן החישוב באלפי שנים. המשמעות היא שמבחינה תיאורטית אפשר לבצע סימולציה ממוחשבת של מולקולות מסובכות – אבל מכיוון שסימולציות כאלה יארכו אלפי או מיליוני שנים, הן בלתי אפשריות מבחינה מעשית.

אבל אז הציע צ'ארלס בנט כיוון מחשבה אחר: אולי אפשר להתייחס לטבע עצמו כאל מחשב. לשם ההוגנות, חשוב לציין שזה לא היה רעיון מקורי של בנט, אלא מחשבה שהסתובבה בחוגי הפיזיקה והמתמטיקה עוד קודם. למשל, הפיזיקאי המפורסם ריצ'ארד פיינמן דיבר על הקונספט הזה בהרצאה שהעביר באוניברסיטת ברקלי ב-1981. אף על פי כן, מעטים החוקרים שטרחו להעמיק ברעיונות כה פילוסופיים ומשונים. גם דיוויד דוייטש עצמו לא הצליח להבין בהתחלה על מה מה בנט מדבר.

אבל תחשבו על זה ככה: נאמר שיש לנו שני אטומים של מימן ואטום אחד של חמצן, וכל אחד מהם מפעיל כוחות משיכה ודחיה משלו. אם מקרבים אותם זה לזה, האטומים זזים קצת ימינה, זזים קצת שמאלה, אחד מושך קצת לצד הזה והשני מושך לצד השני – ובסוף, כל האטומים מסתדרים בצורה הנכונה כדי ליצור מולקולת מים. אפשר לחשוב על התהליך הזה כאילו שהטבע עשה את החישובים הנדרשים ובסוף בחר את הצורה האופטימלית לחיבור בין שלושת האטומים האלה, באופן דומה למחשב רגיל שמוצא את סידור הישיבה האופטימלי בחתונה. ה"טבע", במובן הזה, הוא מעין מכונה שפועלת לפי כללים ידועים מראש, מכונה שאם נרצה – נוכל לכנות אותה 'מחשב'.

הנקודה המעניינת היא ש"מחשב הטבע" מבצע את החישובים שלו מהר מאד! רק לצורך הדוגמה – אם נרצה לבצע סימולציה ממוחשבת של מילוי כוס במים, זה יהיה אתגר אדיר למחשב שיידרש לחשב את כל האינטראקציות בין מולקולות המים, ואת הזרמים והגלים שנוצרים בתוך הכוס – חישוב שיכול לקחת הרבה מאד זמן. אבל במציאות, מילוי הכוס ייקח כמה שניות בלבד ומולקולות המים יגיעו כמעט מיד למקום הנכון. מכאן שאם הטבע הוא סוג של מחשב – אזי דרך החישוב שלו שונה באופן מהותי מזו שאנחנו רגילים אליה במחשבים שלנו, ובברור יעילה יותר. השאלה המתבקשת היא: מה אנחנו יכולים ללמוד מהאופן שבו הטבע מבצע את החישובים שלו, כדי לבנות מחשבים טובים יותר?

ובכן, הדבר הראשון שאנחנו יודעים לומר בוודאות על האופן שבו מבצע הטבע את חישוביו הוא שה"חומרה" שבה הוא משתמש שונה מאד מהחומרה של המחשבים שלנו. לטבע אין טרנזיסטורים אלקטרוניים: יש לו חלקיקים זעירים כמו אלקטרונים ופרוטונים, והחלקיקים האלה מצייתים לכללים של תורת הקוונטים. אם נרצה לחקות את 'מחשב הטבע' – נצטרך גם אנחנו לבנות את מחשב מחלקיקים זעירים שמצייתים לכללי תורת הקוונטים. משמע, מחשב קוונטי.

פיצוח הצפנות חזקות

כאמור, דיוויד דוייטש היה ספקן בתחילה לגבי התועלת ברעיון 'הטבע כמחשב' – אבל כשהבין את השלכותיה לגבי מחשוב קוונטי, הפנה את כל מרצו לטובת הנושא. במאמר פורץ דרך שפרסם דויטש ב-1985 הוא הוכיח שמחשב קוונטי יהיה מסוגל לפתור את כל סוגי הבעיות שמחשב רגיל מסוגל לפתור, ובכך הניח את הבסיס המתמטי התיאורטי לרעיון של חישוביות קוונטית. היה זה צעד קריטי בדרך להפיכת המחשוב הקוונטי מרעיון פילוסופי למדע אנליטי של ממש – בדומה לעבודתו של 'אבי מדעי המחשב', אלן טיורינג הבריטי, בשנות הארבעים של המאה הקודמת. במאמר נוסף ב-1992, יחד מתמטיקאי אוסטרלי בשם ריצ'ארד ג'וזה (Jozsa), פיתח את האלגוריתם הקוונטי הראשון: דהיינו – אילו היה לנו מחשב קוונטי עובד, הנה סדרת הפעולות החישוביות שהיינו צריכים לבצע כדי לפתור בעיה מתמטית קונקרטית.

כמו כל רעיון פורץ דרך במדע – גם את דיוויד דויטש אף אחד לא לקח ברצינות בשנים הראשונות, ורק מדענים בודדים המשיכו לחקור את הנושא. אבל למזלו של דויטש, הוא לא נאלץ לנדוד במדבר הבדידות של רעיונות מדעיים איזוטריים במשך הרבה שנים.

מתמטיקאי בשם פטר שור (Shor) ששמע על רעיונותיו, פרסם ב-1997 מאמר שבו הראה שבעזרת מחשב קוונטי ניתן לפצח בתוך דקות הצפנות חזקות שלמחשבים רגילים ייקח מאות מיליוני שנים לפצח. כל הממשלות, כל הצבאות, כל החברות הגדולות ביותר בעולם – כולם שומרים על הסודות שלהם באמצעות הצפנים האלה, ולכן אין פלא שהמאמר של שור הצית מיד מירוץ מטורף בין המדינות השונות להיות הראשונה שתבנה מחשב קוונטי מעשי – ותחשוף את כל הסודות השמורים של כל המדינות האחרות. המסמכים שהדליף אדוארד סנואדן ב-2013 מוכיחים כי ה-NSA, סוכנות הביון האמריקנית, משקיעה עשרות מיליוני דולרים בשנה בפיתוח מחשב קוונטי, ואין כל ספק שממשלות סין, רוסיה ובריטניה עושות את אותו הדבר.

איך עובד מחשב קוונטי?

אז עכשיו אנחנו מגיעים לשאלה המסקרנת ביותר, לדעתי, והיא: איך עובד מחשב קוונטי?

כדי לענות על השאלה הזו, בואו נחזור אל החתונה הוירטואלית שלנו. נאמר שזו חתונה קטנה: עשרה אורחים בסך הכל, שזה קצת יותר משלושה מיליון וחצי סידורי ישיבה אפשריים. אבל זו חתונה פולנית: פאני לא מדברת עם קלרה, קלרה לא סובלת את מניה, מניה לא מוכנה לשבת ליד אברם…בקיצור, יש רק סידור ישיבה אחד – מתוך כל אותם שלושה מיליון וחצי סידורים אפשריים – שבו כל האורחים מרוצים. מחשב רגיל יאלץ, כנראה, לעבור על כל הסידורים האפשריים, אחד אחרי השני, ולבדוק מי מהם הוא הסידור הנכון – אבל זה יקח המון המון זמן. איך יפתור את הבעיה הזו מחשב קוונטי?

ההבדל המהותי הראשון בין מחשב רגיל ומחשב קוונטי הוא ביחידות המידע הבסיסיות. במחשבים רגילים יש תאי זיכרון, ובהם יש 'ביטים'. ביט הוא כמו מטבע בעל שני צדדים: אפס ואחד. את הביטים האלה אנחנו מעבירים ברכיבים אלקטרוניים מסוג 'שערים לוגיים'. השערים הלוגיים משנים את מצב של הביטים בהתאם לחישוב שצריך לבצע. למשל, שער מסוג NOT הופך את ערכו של הביט: אם ביט נכנס במצב 0, הוא ייצא מהשער במצב 1. זה דומה קצת לדלת הכניסה לבית האח הגדול: כל עוד לא נכנסת, אתה סתם Nobody ואף אחד לא מכיר אותך. ברגע שנכנסת – פתאום אתה סלב.

במחשב קוונטי, במקום ביטים יש לנו קיוביטים. מה ההבדל בין 'ביט' ל'קיוביט'? כדי להסביר את זה, אני צריך מטבע של עשר אגורות. בעולם הרגיל של הפיסיקה הקלאסית, למטבע יש שני צדדים – מנורה ומספר. עכשיו, ניקח את המטבע שלנו ונקטין אותו לגודל של אטום, מה שאומר שהוא נכנס לתחום הקוונטי. פתאום, למטבע שלנו אין שני צדדים יותר: הוא נמצא במצב שבו הוא קצת 'מנורה', וקצת 'מספר'. זו התופעה המכונה 'סופר-פוזיציה'. כן, אני יודע. אתם ודאי שואלים את עצמכם – מה זאת אומרת, "קצת מנורה וקצת מספר?"… אבל זה בדיוק מה שזה אומר. במקום מטבע שיש לו שני צדדים מוגדרים, מטבע קוונטי הוא מעין שילוב של שני הצדדים בו-זמנית.

לא, אל תנסו לדמיין איך נראה מטבע שאין לו שני צדדים: אתם לא תצליחו, זו לא תמונה שהמוח האנושי מסוגל לייצר. בננות, טיגרסים, זוכרים?

אם ביט במחשב רגיל הוא כמו מטבע בעל שני צדדים, אפס ואחד – קיוביט הוא המטבע הקוונטי: הוא גם אפס וגם אחד בו זמנית. עכשיו, נאמר שבתוך המחשב הקוונטי שלנו ישנם עשרים ושניים קיוביטים. את הקיוביטים האלה, כמו ביטים במחשב רגיל, אני יכול להעביר דרך כל מיני שערים שמשנים את מצבם בהתאם לחישוב שצריך לבצע. ההבדל הוא שאסור לי להסתכל על הקיוביטים כדי לראות מה קרה להם אחרי שעברו בשערים האלה. אם להמשיך את האנלוגיה לבית האח הגדול, זה כאילו שהמתמודדים עברו דרך שער הכניסה לבית – אבל אין בפנים מצלמות. אנחנו לא מה קורה להם בפנים: מי מקלל את מי, מי מאוהב במי… נכון, זה קצת מוציא את הפואנטה מהתוכנית אבל תודו שזה מעלה את הרמה שלה בכמה דרגות.

מדוע אסור לנו להתבונן מה שקורה בתוך המחשב הקוונטי בזמן החישוב? בגלל תופעה קוונטית משונה נוספת בשם 'קריסה'. כל עוד המטבע מסתחרר באוויר, הוא נמצא בסופר-פוזיציה – אותו מצב ביניים של "גם מנורה וגם עשר." ברגע שאני תופס אותו, מצמיד אותו לשולחן ומתבונן בו – הוא מפסיק להיות במצב ביניים. הוא נוחת על השולחן וכמו כל מטבע נורמלי הוא יפול על הצד של המנורה או הצד של העשר. הפיזיקאים יאמרו שהמצב הקוונטי של המטבע "קרס". אותו דבר יקרה לקיוביטים במחשב הקוונטי אם נתבונן עליהם בזמן החישוב: הם יקרסו, ובמקום להיות "גם אפס וגם אחד" – הם יהפכו לביטים רגילים שיכולים להיות או אפס או אחד.

ולמה זה משנה לנו? מדוע חשוב לנו לשמור את הקיוביטים במצב הביניים הזה? מכיוון שבמצב הזה מתרחש ה"קסם" של החישוב הקוונטי. כשעשרים ושניים הקיוביטים שלנו מרחפים להם במצב המשונה של 'סופר-פוזיציה', אני יכול לבצע עליהם פעולות שאי אפשר לעשות בשום מצב אחר. למשל: אמרנו שהביטים במחשב הרגיל והקיוביטים במחשב הקוונטי מייצגים שלושה מיליון וחצי סידורי ישיבה אפשריים בבעיית החתונה הפולנית שלנו. מחשב רגיל יצטרך לדגום את הביטים שלו פעם אחר פעם, שלושה מיליון וחצי פעמים, עד שימצא את הסידור הנכון. מחשב קוונטי יכול לדגום את כל שלושה מיליון וחצי הסידורים האפשריים – פחות או יותר בבת אחת, ולמצוא מיד את סידור הישיבה האופטימלי. למה? אנחנו לא יודעים להסביר את זה. אנחנו רק יודעים לומר שזה עובד: המתמטיקה מוכיחה שאם נעשה את הצעדים הנכונים במחשב קוונטי, נקבל את התוצאה נכונה – וזהו. אבל תזכרו את הכלל הראשון של מחשב קוונטי: אסור להסתכל לתוך מחשב קוונטי. ברגע שהצצת פנימה, הקיוביטים קורסים, חוזרים להתנהג כמו ביטים 'נורמליים', וכל הקסם מתפוגג. מותר לנו להסתכל רק על התוצאה הסופית של החישוב, לא יותר.

בעיית הרעש

ישנו קונצנזוס רחב בקרב החוקרים שלמחשב קוונטי יש פוטנציאל שימושי גדול מאד במגוון של תחומים, ולא רק בפיצוח הצפנות קשות. למשל, אם נצליח למדל מולקולות מסובכות באמצעות מחשב קוונטי, נוכל אולי לפתח חומרים חדשים או לשפר מאד תהליכים כימיים קיימים – בדומה לאופן שבו סימולציות של מודלים ממוחשבים של כלי טיס מקלות את עבודתם של מהנדסי מטוסים, למשל. הרבה יותר קל להזיז אטומים וירטואלים על המסך ולראות מה יקרה, מלערוך ניסויים במעבדה.

בנוסף, גם מערכות הבינה המלאכותית שמפותחות כיום בתחומים שונים – ממכוניות אוטונומיות ועד דיאגנוזה רפואית – יכולות להרוויח במידה משמעותית מעוצמתו של המחשב הקוונטי. הפוטנציאל המסחרי של מחשב קוונטי, יחד עם ההשלכות על הצפנה ואבטחת מידע, הן הסיבה שלא רק ממשלות מממנות תוכניות מחקר בתחום אלא גם גוגל, IBM, אינטל וחברות מסחריות אחרות השיקו תוכניות פיתוח משלהן וחלקן אף הדגימו אבות-טיפוס ראשוניים של מחשבים קוונטים. IBM אפילו מאפשרת למפתחים גישה חופשית, דרך האינטרנט, למחשב הקוונטי שלה כדי לפתח תוכנות עבורו וללמוד את שיטות העבודה החדשות.

אם כן, אנחנו יודעים שמחשב קוונטי אפשרי מבחינה תיאורטית ואפילו יש לנו אבות טיפוס עובדים. אבל למרות כל ההתקדמות, ישנה עדיין בעיה בסיסית ומורכבת שלא הצלחנו לפתור. מי שתספר על הבעיה הזו היא דורית אהרונוב, פרופסורית למחשוב קוונטי בבית הספר להנדסה ומדעי המחשב באוניברסיטה העברית בירושלים. ראיין את דורית – נתן פוזניאק.

"[דורית] איך עושים קיוביט? [צוחקת] זו שאלה טובה, שהרבה מאד אנשים מתבחבשים בה וחושבים עליה כבר כעשרים שנה. יש הרבה מאד הצעות של איך לבנות מחשב קוונטי. יש הצעות שמתבססות על מצב מוצק, ועל אופטיקה, על מלכודות יונים…יש הרבה מאד הצעות שונות. רוב הניסויים מצליחים להפעיל, חלקית, מחשבים קוונטים עם בין שניים לחמישים קיוביטים, נניח. חמישים זה מספר מאד משמעותי – אבל הם לא מצליחים לעשות מחשב קוונטי אמיתי. כמות הרעש שבהם היא כל כך גדולה, שהם לא באמת מצליחים לשלוט עליהם באופן מספיק."

'הרעש' עליו מדברת פרופסור אהרונוב הוא לא הזמזום שמשמיע המאוורר של המחשב הקוונטי. זוכרים שאמרנו שהכלל הראשון של מחשב קוונטי הוא שלא מסתכלים לתוך מחשב קוונטי? זה מכיוון שם מודדים את המצב של קיוביט, אז הוא 'קורס' ומפסיק להתנהג כמו חלקיק קוונטי. הקריסות האלה הן הפרעות שמשבשות את החישובים הקוונטים, וזה הרעש אליו מכוונת אהרונוב. העניין הוא שהפרעות שכאלה עשויות להתרחש לא רק אם הצצנו לתוך המחשב ברגע הלא נכון – אלא גם מכל מיני הפרעות חיצוניות אקראיות, כמו מולקולת אוויר או פוטון טועה שהתנגשו בקיוביט ברגע הלא נכון.

"[דורית] הבעיה היא שמערכת הקיוביטים הזו לא יושבת בחלל, אלא עושה אינטראקציה עם הרבה מאד דברים אחרים שנמצאים באזור. אולי ניסינו לבודד אותה – אבל ברור שלא הצלחנו לבודד אותה באופן מוחלט וגם אי אפשר לבודד אותה באופן מוחלט, כי יש שערים שצריכים להפעיל עליה ויש כל מיני אינטראקציות שאנחנו בעצמנו רוצים להפעיל עליה.

הבעיה היא שכל אינטראקציה כזו בעצם משחררת מידע על המערכת לסביבה. זאת אומרת, אפשר לחשוב על הסביבה במידה מסוימת כאילו היא מודדת את המצב הקוונטי.

[נתן] לא התכוונו, אבל זה מה שקורה כל הזמן.

[דורית] נכון."

נכון להיום, רוב החוקרים שמנסים לבנות מחשב קוונטי מתמודדים עם הרעש על ידי כך שהם מנסים לבודד את הקיוביטים מהסביבה כמה שיותר באמצעות שדות מגנטיים חזקים, קירור המחשב לטמפרטורה של כמה מיליוניות המעלה מעל לאפס המוחלט וטכניקות מורכבות ויקרות אחרות. הבעיה היא שהמאמץ האדיר שכרוך בניסיון לבודד את הקיוביטים מהסביבה באופן מושלם, הופך את המחשבים הקוונטים לגדולים, מסורבלים ויקרים – ועדיין, למרות כל המאמצים, הבידוד לא מספיק ורמת הרעש במחשבים הנוכחיים גבוהה מדי. ישנן דרכים תיאוריות להתמודד עם רעש קוונטי באמצעות הוספה של עוד קיוביטים למחשב שיוכלו לתקן את השגיאות הבלתי נמנעות – אבל נכון להיום, האתגר עדיין גדול מדי.

"[דורית] כיום, כל המערכות שאנחנו מנסים לעבוד איתן, לא עומדות בדרישות האלה. אי אפשר להריץ בהן חישוב קוונטי עמיד לשגיאות. אנחנו נמצאים היום במעין עידן ביניים: אפשר לייצר מערכות קוונטיות עם עשרות קיוביטים, אבל הן לא מתחת לסף תיקון השגיאות ולכן הן לא יכולות לממש את האלגוריתמים שאנחנו רוצים שיממשו."

המחשב הקוונטי יגלה לנו את צפונות היקום (אולי)

אם כן, אף אחד לא יודע לומר מה צופן העתיד למחשוב קוונטי, ואם אי פעם יעזבו המחשבים האלה את מעבדות המחקר ויכנסו לחיינו. יכול להיות שנצליח להתגבר על בעיית הרעש, ויכול להיות שהמחשב קוונטי יישאר רעיון מוצלח אבל לא מעשי. אבל אולי תופתעו לשמוע שעבור חוקרים רבים, השאלה הזו היא שאלה משנית בלבד. אפילו דיוויד דויטש, אחד האנשים שתרמו הכי הרבה לתחום המחשוב הקוונטי – אומר בפה מלא שזה לא כל כך משנה לו אם ה NSA, גוגל או IBM יצליחו לבנות מחשב קוונטי עובד, או אם יכשלו. מדוע?

בתחילת הפרק סיפרתי לכם על הפיזיקאי ריצ'ארד פיינמן, שדיבר על הרעיון של מחשב קוונטי בהרצאה שהעביר ב-1981. פיינמן, שזכה בפרס נובל בזכות תרומתו לתורת הקוונטים, היה ידוע באינטואיציה המעולה שלו לגבי התנהגותן הצפויה של מערכות פיזיקליות – אינטואיציה שנשענה על הבנה עמוקה מאד של חוקי הטבע. פיינמן דירבן את הסטודנטים שלו לא להפסיק לשאול 'למה?', ולחפש הסברים מוצלחים במקום לשנן את החומר. הסיבה הראשונית לכך שפיינמן העלה את רעיון המחשב הקוונטי לא הייתה לשם פתרון בעיה חישובית כלשהי. כפי שהסביר בהרצאה, הוא העלה את הרעיון כדי לגרום למאזיניו לחשוב על הפיזיקה המוכרת – בדרך שונה מזו שהם רגילים לה.

"אני רוצה להעלות את השאלה הזו כיוון שהמצאת המחשב […] התבררה כשימושית במיוחד בתחומים רבים של החשיבה האנושית. למשל, אף פעם לא הבנו באמת עד כמה אנחנו לא מבינים את השפה, את התיאוריה של התחביר וכל זה – עד שניסינו לבנות מחשב שמסוגל להבין שפה אנושית. למדנו הרבה על הפסיכולוגיה האנושית באמצעות זה שניסינו להבין איך מחשבים עובדים. ישנן שאלות פילוסופיות מעניינות על הגיון, יחסים, תצפיות ומדידות שמחשבים דירבנו אותנו לחשוב עליהן בצורות חדשות. כל מה שאני מנסה לעשות כאן הוא לתת לנו כמה רעיונות חדשים."

"[דורית] בעיני, המהפכה הכי חשובה של החשוב הקוונטי, זה אולי אפילו פחות האפשרות שאולי [נצליח לבנות] מחשב קוונטי, ויותר האפשרות של שינוי שפה מוחלט בהבנתנו את העולם הפיזיקלי סביבנו. מחשב קוונטי, אנחנו עדיין לא יודעים מה הוא ידע לעשות: קשה מאד לחזות את פריצות הדרך הטכנולוגיות שיבואו איתו. אנחנו לא יודעים מה יהיה. אבל מעבר למחשב הקוונטי, ההשלכה בעיני הכי חשובה של המחקר היא ההבנה שבעצם כל מערכת היא מחשב. כל תהליך פיזיקלי אפשר לראות כתהליך של עיבוד אינפורמציה. כל מערכת פיזיקלית, אפשר להסתכל עליה דרך העדשה של עיבוד האינפורמציה בתוכה.

כל העניין של המחשוב הקוונטי הוא שעיבוד האינפורמציה נעשה בצורה שונה ממה שאנחנו רגילים אליו בעיבוד אינפורמציה קלאסי. למה זה מעניין? זווית הראיה של להסתכל על מערכות פיזיקליות כאילו שהן מבצעות איזשהו חישוב, פותח ים שלם של זוויות ראיה חדשות ושאלות חדשות על מערכות פיזיקליות שאין בינן ובין מחשבים – שום דבר. זה מה שקרה בשנים האחרונות: הרבה מאד מהמחקר מתרכז בלהבין איך עיבוד אינפורמציה במערכות פיזיקליות שנראות שונות לחלוטין, כמו גרוויטציה קוונטית וחורים שחורים לעומת מערכות של מצב מוצק – אפשר לתאר באופן מופשט באותה הצורה. ואז אפשר ללמוד ממערכת אחת על מערכת אחרת: זה נקרא, בשפת מדעי המחשב, 'רידוקציה'.

באופן עקרוני, המון מרעיונות הבסיס של תיאוריית מדעי המחשב בעשרות השנים האחרונות, כמו רידוקציה, קושי חישובי ותיקון שגיאות – הולכים וחודרים לשפת הפיזיקה, בלי קשר לניסיון לבנות מחשבים. למשל, בעולם החישה, כל מיני רעיונות שבאים מחישוב קוונטי משמשים היום בהקשר של ביצוע חישה יעילה ומדויקת יותר, וזה נוגע במכשירי מדידה יעילים ומדוייקים יותר, ולכל מיני אפליקציות שלא קשורות כלל למחשבים.

החדירה של השפה החישובית לפיזיקה ולחשיבה על מערכות פיזיקליות אחרות לגמרי – זה תהליך מרתק שלדעתי נמצא רק בתחילתו."

גם דיוויד דויטש טוען שלמחשב הקוונטי יש פוטנציאל לפתור את הבעיה הגדולה ביותר בתורת הקוונטים, והיא הבעיה שאיתה פתחתי את הפרק: 'למה'. אנחנו יודעים שהמתמטיקה של תורת הקוונטים תקפה ומוכחת, ואנחנו יודעים שהעקרונות הקוונטים עמדו באינספור מבחנים וניסויים לאורך השנים. הדבר היחיד שאנחנו לא יודעים הוא – למה? דיוויד דויטש היטב להגדיר את הבעיה הזו כשהתייחס לאלגוריתם של פטר שור – האלגוריתם שמאפשר למחשב קוונטי לפצח הצפנות מורכבות בשבריר מהזמן שמחשב רגיל מסוגל לעשות זאת.

"אני רוצה לאתגר [את עמיתי המדענים]: הסבירו איך האלגוריתם של פטר שור עובד. אני לא מתכוון שתראו לי שהוא עובד, שזה בסך הכל עניין של לפתור כמה משוואות. אני מתכוון שתספקו לי הסבר. כשהאלגוריתם של שור מפרק מספר לגורמים הראשוניים שלו […] היכן מתבצע הפירוק? איך והיכן התבצע החישוב?"

יקומים מקבילים

כשדויטש שואל 'היכן מתבצע החישוב', הוא לא רוצה לדעת אם המחשב נמצא במרתף או בקומה הראשונה: השאלה שלו הרבה יותר עמוקה. לצורך ההסבר, נניח שאני בונה קיר מלבנים. יש לי אלף לבנים להניח, ולוקח לי דקה להניח כל אחת: מכאן שיידרשו לי אלף דקות לבנות את הקיר. אבל נניח שאני מגייס אלף חברים, כל אחד תופס לבנה ואנחנו בונים את הקיר ביחד: תאורטית, אנחנו יכולים לבנות את הקיר כולו תוך דקה. דהיינו, המרתי אלף דקות עבודה של אדם אחד, בעבודתם של אלף אנשים שכל אחד עבד דקה.

עכשיו, אם פיצוח של צופן מורכב לוקח למחשב רגיל מיליון שנה, ופיצוח של אותו הצופן לוקח למחשב קוונטי דקה אחת – זה אומר, כנראה, שבמחשב הקוונטי התרחש תהליך חישובי שהוא שווה ערך למיליון שנות עיבוד בעולם הלא-קוונטי. אבל איפה נמצאים מיליון השנה האלה? מהי ההמרה שעושה המחשב הקוונטי כדי להצליח לבנות את "קיר הלבנים" הזה מהר כל כך?

לדיוויד דויטש יש תיאוריה, שמבוססת על רעיון ותיק בתורת הקוונטים: השערת 'היקומים המקבילים'. על פי השערה זו, היקום שלנו הוא רק אחד מתוך אינסוף יקומים שמתקיימים במקביל זה לזה. רוב הפיזיקאים לא פוסלים את ההשערה הזו, אבל מכיוון שאנחנו לא יכולים לדלג לאחד מהיקומים האחרים האלה או אפילו להוכיח שהם קיימים – הרעיון הזה נחשב ללא רלוונטי, וכולם פחות או יותר התעלמו ממנו.

אבל דויטש טוען שהשערת היקומים המקבילים יכולה להסביר איך עובד מחשב קוונטי. יכול להיות שמחשב קוונטי מסוגל להחליף את אינספור החישובים שמחשב רגיל מבצע בזה אחר זה – במיליארדי יקומים מקבילים שבכל אחד מהם מתבצע חישוב אחד, וכל החישובים הללו נעשים בו זמנית, כמו אלף חברים שבאים לעזור לך לבנות את קיר הלבנים. זה רעיון מדליק בפני עצמו, אבל זה אפילו לא החלק הכי מעניין של התיאוריה. כדי לבצע את החישוב במספר יקומים במקביל, על הקיוביטים ביקומים השונים להיות מסוגלים "לשוחח" זה עם זה באופן כלשהו ולהשפיע אחד על השני – תוך כדי שהם מבצעים את החישוב. אפשר לדמות את זה לטלפתיה: שני מוחות שונים שמצליחים איכשהו לגשר על המרחק ביניהם וליצור יחד מחשבה אחת, ללא פער זמן: מחשבה שמופיעה בו זמנית בשניהם.

במילים אחרות, אם דויטש צודק, אז החישוב בתוך מחשב קוונטי הוא הפעם הראשונה שבני אדם הצליחו ליצור מכונה שמסוגלת למנף את המוזרות של תורת הקוונטים כדי להביא לשיתוף פעולה מסוים בין היקומים המקבילים ולפתור בעיה קשה במיוחד ביקום אחד, היקום שלנו.

לסיכום: בתוך פחות משלושים שנה הפך המחשב הקוונטי מרעיון פילוסופי שנמצא בשולי הפיזיקה, לתחום מחקר לוהט ששואב אליו תקציבי ענק ומוחות מבריקים. נכון להיום, אין לדעת אם נצליח להתגבר על הבעיות המעשיות שבפיתוח מחשב שכזה: יכול להיות שיידרשו עוד כמה פריצות דרך טכנולוגיות מהותיות כדי לפתור את בעיית הרעש שמונעת מממחשבים קוונטים להפוך למכונות חישוב שימושיות באמת. אבל גם אם לא נעמוד במשימה זו, יכול להיות שעצם העיסוק בתורת הקוונטים מהזווית החישובית – זווית התבוננות חדשה ושונה מזו שהייתה מקובלת עד כה – תאפשר לנו סוף סוף לפענח את כל המוזרויות של העולם הקוונטי. אולי נצליח להבין איך יכול להיות שאלקטרון יכול לעבור דרך קירות, ואיך יכול להיות שפוטון הוא גם חלקיק וגם גל, וששני אלקטרונים שזורים יכולים להעביר ביניהם מידע מהר יותר ממהירות האור, ושקיוביט יכול להיות גם אפס וגם אחד בו זמנית, ושאם מסתכלים על חלקיק קוונטי הוא מפסיק להתנהג כמו חלקיק קוונטי ו… אוי לא! אני חושב שצללתי עמוק מדי! לא! תוציאו אותי! אני רוצה לחזור לקטוף בננות! לא!…לאאאא!….

קרדיטים

https://soundcloud.com/myuu/the-orders-theme
https://soundcloud.com/twisterium/dramatic-culmination-free-instrumental-background-music-creative-commons
https://www.youtube.com/watch?v=sjlmHLlaNL4
https://www.youtube.com/watch?v=T379-xDdQk0
https://www.flvto.biz/downloads/mp3/yt_9t70r0jPNa0/
https://soundcloud.com/myuu/down-the-rabbit-hole

ביבליוגרפיה ומקורות

https://www.wired.co.uk/article/quantum-computing-explained
https://techcrunch.com/2017/11/10/ibm-passes-major-milestone-with-20-and-50-qubit-quantum-computers-as-a-service/
https://plus.maths.org/content/really-how-do-quantum-computers-work
https://plus.maths.org/content/do-quantum-computers-exist
http://www.lassp.cornell.edu/mermin/qcomp/chap1.ps
https://plus.maths.org/content/what-can-quantum-computers-do
https://motherboard.vice.com/en_us/article/3dabbw/NIST-quantum-computers-can-crack-its-encryption-RSA
https://www.nature.com/news/commercialize-quantum-technologies-in-five-years-1.21583
https://newsroom.intel.com/news/intel-sees-promise-silicon-spin-qubits-quantum-computing/
https://www.scientificamerican.com/article/how-close-are-we-really-to-building-a-quantum-computer/
https://www.linkedin.com/pulse/quantum-computing-intuitive-explanation-grovers-algorithm-sam-wehner
https://people.cs.umass.edu/~strubell/doc/quantum_tutorial.pdf
https://www.doc.ic.ac.uk/~nd/surprise_97/journal/vol4/spb3/
https://people.maths.bris.ac.uk/~csxam/teaching/history.pdf
https://www.scottaaronson.com/democritus/lec14.html
https://gizmodo.com/new-quantum-computer-milestone-would-make-richard-feynm-1827553444
https://arxiv.org/pdf/1605.03590.pdf
https://www.quantamagazine.org/job-one-for-quantum-computers-boost-artificial-intelligence-20180129/
https://www.quantamagazine.org/quantum-computers-struggle-against-classical-algorithms-20180201/
https://www.quantamagazine.org/gil-kalais-argument-against-quantum-computers-20180207/
https://www.newyorker.com/magazine/2011/05/02/dream-machine
https://quantum-algorithms.herokuapp.com/thesis/thesis-ex/node11.html
https://www.wired.com/2007/02/the-father-of-quantum-computing/
https://philosophynow.org/issues/30/David_Deutsch

הורד את הקובץ (mp3)

אנחנו שמחים להציג בפניכם פודקאסט מרתק במיוחד שהפקנו בשיתוף עם מוזיאון ישראל עבור החינוכית: 'ארץ ישראל מבעד לזכוכית' – מסע אל ההיסטוריה של ארץ ישראל, דרך מוצגי אגף הארכיאולוגיה במוזיאון. יוצרת התוכנית: אור לוי.
בפרק זה נגלה מי היו בני האדם המוקדמים שחיו בחבל ארץ זה לפני מיליוני שנה, ונכיר כמה מהאתרים הארכיאולוגים החשובים שנתגלו בארץ.

להאזנה לכל הסדרה

---

דף הבית של הפודקאסט

הרשמה לפודקאסט:

דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת

---

---

הורד את הקובץ (mp3)

כ-2 מיליון מיני יצורים מוכרים כיום למדע. על פי ההערכות – ישנם עוד 3  עד 30 מיליון שעדיין לא נתגלות, ואולי מאות מיליוני מינים שהיו ונכחדו. איך הצליח קארל לינאוס להכניס סדר והגיון בעושר האדיר של אורגניזמים בעולמנו?
מתארחת בפרק: דר' נטע דורצ'ין, אנטמולוגית במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט ובית הספר לזואולוגיה באונ' תל אביב.

---

דף הבית של הפודקאסט

הרשמה לפודקאסט:

דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת

---

247: קארל לינאוס ומיון עולם הטבע

בקיץ הקרוב ייפתח בצפון תל-אביב, בתוך מתחם האוניברסיטה, מבנה חדש. הדופן החיצונית של המבנה, זו שפונה אל הרחוב, מחופה במעין שכבה של עץ חום בהיר שמזכיר גוף של ספינה עתיקה. זה לא במקרה: החיפוי נועד כדי להעלות בצופה אסוציאציה של 'תיבת נח' – מקום אליו התכנסו כל בעלי החיים, זוגות זוגות. המבנה הוא מוזיאון הטבע החדש ע"ש שטיינהרדט.

בתוך המוזיאון ישנן גלריות נהדרות שמציגות את כמעט כל בעלי החיים בארץ ישראל, אלה שישנם ואלו שנכחדו – אבל הגלריה המרשימה ביותר לדעתי היא גלרית פרוקי הרגליים, שכוללת גם חרקים. היא לא הגלריה הגדולה ביותר במוזיאון, אבל יש בה אווירה מאד מיוחדת. הקירות שחורים, האורות עמומים והרמקולים משמיעים רעשים משונים…

"[נטע] כן, אלו רעשי אווירה בכל הגלריה. כל מיני קולות שחרקים עושים, מין תערובת של צרצורים וחריקות וניסורים…

[רן] בית האימה, בשביל חלק מהאנשים."

בגלריה אפשר למצוא  חרקים בכל צורה וגודל שאפשר להעלות על הדעת: מעט רגליים, הרבה רגליים, עם כנפיים ובלי, זבובונים קטנים ופשפשי ענק, חגבים רעילים ואפילו עכבישי טרנטולה שעירים בגודל של כף יד…

"[רן] טוב, העכבישים האלה פה, זה… זה בסיוטים שלי מופיעות הטרנטולות האלה."

המלווה שלי בסיור היא ד"ר נטע דורצ'ין, אוצרת אוסף החרקים של המוזיאון, והיא חשפה באוזני עובדה מפתיעה.

"[נטע] באוסף החרקים, שזה האוסף הגדול ביותר שלנו במוזיאון, יש לנו – אני מעריכה – משהו כמו שלושה מיליון פריטים. בגלריית פרוקי הרגליים, אנחנו הוצאנו את ה'הייליטס': חלק מהמינים הם אקזוטיים, לא ישראליים, כדי להדגים תופעות מסוימות או התנהגויות מסויימות. אז יש לנו שם כמה עשרות מינים."

במילים אחרות, המגוון המרשים של חרקים שראיתי בגלריה הוא רק שבריר זעיר מתוך אוסף של שלושה מיליון חרקים. שלושה מיליון! רובם המוחלט של המבקרים במוזיאון לא יזכו לגישה לאוסף הענק הזה. אבל למזלי, יש לי פרוטקציה.

"[נטע] מאחר ואני אוצרת אוסף החרקים, אני יכולה להכניס אותך למאחורי הקלעים, לאוסף החרקים…"

אנחנו יוצאים ממבנה המוזיאון ונכנסים למבנה אחר, עולים במעלית, עוברים דרך מעבדות שעדיין נמצאות בשלבי הקמה, ומגיעים אל חדרי אוסף החרקים. ותאמינו לי, אפשר לדעת מיד שהגעת למקום הנכון.

"[רן] הריח של הנפטלין…וואו!"

בתוך החדרים ישנם עשרות רבות של ארונות, שבתוך כל אחד מהם עשרות תיבות שחורות. בכל תיבה מאות ואולי אלפי חרקים זעירים, משופדים על סיכות, ולצד כל אחד מהם פתקית זעירה, עם כתב כמעט מיקרוסקופי.  

"[נטע] בלי הפתק הזה אין לפרט ערך מדעי. מה שיש על הפתק זה הפרטים של איפה הוא נאסף, באיזה תאריך ועל ידי מי. זה חייב להופיע על הפתק."

כולנו יודעים שהטבע הוא מגוון מאד ומכיל אינספור מיני שונים של בעלי חיים, אבל רק כשראיתי במו עיני את אלפי התיבות השחורות ומיליוני החרקים שהן מכילות – במוזיאון שהוא ללא צל של ספק מוזיאון קטנטן וצנוע ביחס למוזיאונים אחרים בארצות הברית ובריטניה – הבנתי באמת ובתמים את העושר והגיוון האדיר של בעלי החיים בטבע, ואת גודל האתגר שמולו מתמודדים חוקרי טבע כדוגמת נטע. מהו אותו אתגר? לעשות סדר בטבע. סדר, הגיון, סיווג ומיון הם הבסיס שבלעדיו אי אפשר לנהל מחקר יעיל, להבין את הטבע או לנצל אותו לצרכי האדם. אבל הטבע, מה לעשות, לא מסודר.

דמיינו לעצמכם שאתם עושים קניות בסופרמרקט, וברשימה יש לכם לחם לבן, לחמניות ופיתות. קל, נכון? כל השלושה יהיו בפינת הלחמים של הסופר, אולי אפילו על אותו המדף. חמש דקות, ואנחנו בחוץ. אבל עכשיו דמיינו את עצמכם נכנסים ל"סיוט-מרקט": סופרמרקט כאוטי, שבו אין שום סדר ושום הגיון במיקום המוצרים. אין מסדרון ירקות, אין קיר של מוצרי חלב, ואין מעדניה: כל מוצר יכול להיות בכל מקום בסופר. איפה נמצא הלחם? מי יודע. נתחיל להסתובב בין המדפים, אולי נגלה. היכן הלחמניות? לא ליד הלחם, סביר להניח. והפיתות? עזבו, זה סיוט. קניות של חמש דקות הפכו לשלוש שעות של שיטוטים. עכשיו קחו את הסופרמרקט על עשרות אלפי המוצרים שבו, תגדילו אותו לשטח של יבשת ותכפילו את מספר המוצרים במיליארד, וקיבלנו משהו שמתקרב – אולי – לעושר ולמורכבות של עולם הטבע. כדי שנוכל אפילו להתחיל להבין מה קורה כאן, חייבים לעשות סדר. וכשאנחנו מדברים על סדר והגיון, אנחנו מדברים בראש ובראשונה על שמות. צריך לתת שמות לכל בעלי החיים האלה. נשמע פשוט, לא?…

קארל לינאוס ובעיית שמות הצמחים

כשקארל לינאוס היה צעיר, הייתה לו אובססיה לשמות, ובפרט שמות של צמחים. אפשר לומר שחיבה מופרזת לשמות ולצמחים היתה קטע שרץ אצלו במשפחה. בשוודיה של תחילת המאה ה-18, לא היו שמות משפחה: כל ילד קיבל שם פרטי, ושם נוסף שנגזר משמו של אביו. למשל, סבו של קארל היה אינגמר בנטסון (Bengtsson) – שמשמעו 'בנו של בנט'. אבא של קארל היה נילס אינגמרסון, על שם אביו אינגמר. אני מניח שקארל – הבן של נילס –  היה אמור להקרא 'קארל נילססון' – אלמלא העובדה שנילס היה אדם משכיל שלמד באוניברסיטה, והאוניברסיטה דרשה מהסטודנטים שלה להמציא לעצמם שמות משפחה ייחודים – מן הסתם כדי שלא יסתובבו בקמפוס אלף אינגמרסונים ואלפיים קארלסונים שאי אפשר יהיה להבחין ביניהם. בחצר בית המשפחה צמח עץ מרשים בשם Linn, ואביו של קארל בחר לעצמו גרסא לטינית של השם הזה: לינאוס (Linnaeus). שמות וצמחים, כפי שאמרנו. זה עובר במשפחה.

אביו של נילס היה חובב נלהב של בוטניקה, וחיבה זו עברה גם אל בנו. קארל בילה שעות רבות בגינה המשפחתית, שנודעה כגינה המגוונת והמטופחת ביותר באזור כולו. הוא גידל את הצמחים השונים, שתל חדשים והפציץ את אביו באינספור שאלות כמו שרק ילדים סקרנים בני חמש יכולים לשאול. בפרט, הוא רצה לדעת את שמות הצמחים. 'אבא, איך קוראים לצמח הזה? ולזה? ולזה? ולזה?…' בשלב מסוים לאביו של קארל נמאס מההצקה הבלתי פוסקת, והוא איים על בנו שאם לא יילמד בעל פה את שמות הצמחים, הוא יפסיק לענות לו. ומאותו הרגע, קארל החל לשנן שמות של צמחים. עשרות שמות, ואז מאות, ואז אלפים…

ההישג הזה של קארל לינאוס בן החמש מרשים עוד יותר אם נזכור שאחד – רוב שמות הצמחים היו אז בלטינית, ושנית – הם היו ארוכים. באותם הימים, השמות המקובלים לצמחים היו שמות "תיאוריים", דהיינו שמות שהכילו בתוכם תיאור מתומצת של תכונות הצמח. למשל – Plantago foliis ovato-lanceolatus pubescentibus, spica cylindrica, scapo tereti. שמשמעו, בתרגום חופשי: 'הצמח בעל עלים מחודדים ושעירים בצורת ביצה גלילית מוארכת וגבעול מעוגל'.

והייתה בעיה נוספת, שבשלב זה לא ממש הטרידה את קארל לינאוס בן החמש – אבל טרדה את מנוחתם של הרבה אנשים אחרים: חוסר אחידות בשמות. לכל צמח או בעל חיים היו עשויים להיות כמה וכמה שמות במקביל: שמות מסורתיים בתרבויות שונות, או כאלה שניתנו לו על ידי חוקרים שונים בשפות שונות. לשם הדוגמא: חתול. בעברית הוא נקרא חתול, באנגלית Cat, בלטינית Felis, הילדים שלי קוראים לו נאצ'וס ואני קורא לו 'רד מהשיש, חיה מעצבנת'. המאות ה-16 וה-17 היו תור הזהב של מגלי הארצות, והרפתקנים אירופאים שהפליגו לכל קצוות תבל גילו אלפי צמחים ובעלי חיים חדשים שלא היו מוכרים למדע. בהעדר שיטה ברורה ומוסכמת למתן שמות לכל אותם יצורים חדשים, הכאוס שלט ברמה: אנשים שונים נתנו שמות שונים לאותו הצמח או בעל החיים, וכשמדען אנגלי רצה לדעת אם צמח מסוים שהוא חוקר כבר נתגלה על ידי חוקר אחר, או אם חֵרק מסוים הוא חלק ממשפחת חרקים כלשהי – הוא היה צריך להכיר את כל השמות והכינויים של אותו יצור בשפות השונות כדי להיות בטוח שהוא לא מפספס ספר או מאמר כלשהו שנכתב עליו בצרפת או בהולנד, למשל. אם נמשיך את האנלוגיה של 'סיוט-מרקט' ממקודם, זה כאילו שלפיתה ברשימת הקניות שלי קוראים גם 'מעוגלת' וגם 'שטוחית משמינה' – ולא רק שאני לא יודע איפה היא נמצאת בחנות, אני אפילו לא יודע מה לשאול את הבחור על מכונית הספונג'ה.

הצורך הבוער לפתור את בעיית הכאוס של שמות היצורים החיים הביא לכך שכבר במאה ה-16, מאה שנים לפני היוולדו של לינאוס, היו כמה וכמה חוקרי טבע שהציעו שיטות, 'סכימות', למתן שמות מוסכמים לצמחים ובעלי חיים. למשל, חוקר איטלקי בשם אנדרה סיסאלפיניו (Cesalpino) הציע שיטה שמסווגת צמחים לפי מבנה הפירות והזרעים שלהם. חוקר אחר, צרפתי בשם פיטו דה טורנפו (Tournefort) פיתח שיטה שאיגדה את הצמחים השונים ל"סוגים" (Genus, בלעז), במובן של קבוצות צמחים שחולקות תכונות משותפות. לרוע המזל, אף אחד מהשיטות האלה לא הייתה נוחה, מקיפה ומוצלחת מספיק כדי שתתאים כשיטת סיווג גלובלית – דהיינו, כזו שתאפשר מתן שמות מוסכמים לכל עשרות אלפי הצמחים, החרקים, הציפורים, הדגים וכל שאר היצורים החיים שנתגלו בכל שנה.

זה היה מצב העניינים בעולם המחקר כשקארל לינאוס הצעיר נרשם לאוניברסיטה ללימודי רפואה. מדוע רפואה, אתם שואלים, אם לינאוס בברור נמשך לבוטניקה? כיוון שבוטניקה, באותם הימים, לא הייתה תחום מחקר שעמד בפני עצמו אלא חלק מהרפואה – בעיקר מכיוון שהשימוש העיקרי בצמחים היה להכנת תרופות. הבעיה הייתה שהאוניברסיטה בה למד לינאוס, אוניברסיטת אופסלה (Uppsala) בשוודיה, הייתה אז אוניברסיטה ענייה יחסית ולא כל כך נחשבת באירופה, שלא משכה אליה חוקרים בעלי שם – ובפרט, לא היה שם מרצה לבוטניקה. על כן, לינאוס נאלץ ללמד את עצמו בוטניקה מספרים.

למזלו של לינאוס הצעיר, באחד הימים כשטייל בגן הבוטני של האוניברסיטה, פגש שם פרופ' בשם אולוף צלסיוס (Celsius) – ולפני שאתם שואלים, כן, הוא היה דודו של אנדרס צלסיוס, זה מסולם הטמפרטורה. פרופ' צלסיוס התרשם מאד מהידע העצום של הסטודנט הצעיר אודות הצמחים, ובעיקר מהעובדה שלינאוס ידע את השמות של כמעט כל הצמחים בגן הבוטני. הוא לקח אותו תחת חסותו, נתן לו לגור בביתו (לא דבר של מה בכך, כיוון שהלימודים היו יקרים וללינאוס לא היה הרבה כסף) – והכי חשוב: גישה חופשית לספריה האישית והעשירה שלו, שכללה המון ספרים בנושא בוטניקה.

לינאוס ניצל את ההזדמנות הזו עד תום. הוא למד כל מה שיכל מספריו של צלסיוס, ופיתח שיטה משלו לסיווג צמחים לסוגים על פי צורת ותכונות איברי המין שלהם. זו הייתה שיטה שנויה במחלוקת ואנחנו נחזור אליה בהמשך, אבל הפרט החשוב לענייננו כרגע הוא שלינאוס, בסך הכל סטודנט שנה שניה – פרסם מאמר חדשני ופורץ דרך אודות שיטת סיווג הצמחים שלו. כמה סטודנטים שלמדו איתכם בשנה השניה באוניברסיטה פרסמו מאמרים פורצי דרך? הכי קרוב שאני הגעתי להישג הזה היה לפרסם מודעה ביד 2 כדי למכור את השולחן שלי. באוניברסיטת אופסלה התרשמו כל כך מהתלמיד המבריק שלהם, שמינו את לינאוס למרצה הבוטניקה של המוסד. לינאוס התגלה כמרצה בחסד: מורה מעולה, נלהב ושוטף, וההרצאות שלו משכו מאות סטודנטים.

ב-1732, כשהיה בן 25, החליט לינאוס להתנתק מהספרים – ולצאת לשטח. לפלנד היא חבל ארץ בצפון סקנדינביה (פינלנד, בימינו) שהיה אז אזור ספר קפוא, נידח ולא מוכר שרק מעט תושבים ילידים חיו בו. לינאוס ביקש וקיבל תקציב מהחברה המלכותית השוודית למדעים, ויצא לבדו לחמישה חודשי מסע מפרכים בלפלנד: 2000 קילומטרים של רכיבה על סוס והליכה ברגל באחד האזורים הגיאוגרפיים המאתגרים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הוא חזר מההרפתקאה הזו כשבאמתחתו כמאה מיני צמחים חדשים ולא מוכרים למדע. אגב, לחברה המלכותית הוא סיפר שהלך 4500 קילומטרים, כי הם שילמו לו לפי קילומטרז'.

השיטה הדו-שמית (בינומיאלית)

אבל עם כל הכבוד למינים החדשים שגילה לינאוס, ואפילו לכסף שהצליח להוציא מהחברה המלכותית בתחמנות – הדבר החשוב ביותר שיצא מהמסע של לינאוס הוא…שמות. הייתה זו הפעם הראשונה שבה יישם קארל לינאוס את מה שנחשבת להברקה הגדולה ביותר שלו: השיטה הדו-שמית, או 'בינומיאלית' בלעז. בשיטה זו, לכל מין בטבע יש שני שמות: למשל, Felis Catus, חתול הבית. השם הראשון, 'פליס' – מציין את הסוג (גנוס), והשם השני, Catus – את המין הספציפי בתוך אותו גנוס. במקרה של החתול, המין Catus הוא אחד מתוך מספר מיני חתולים מאותו סוג: למשל, Felis chaus – חתול הביצות, Felis margarita – חתול החולות, וכדומה.

הרעיון של לתת שני שמות לפרט כלשהו לא היה מקורי במיוחד. אנחנו רגילים לשמות שכאלה גם בחיי היום יום שלנו: למשל, יש 'שולחן מטבח' ו'שולחן סלון', ויש גיטרה אקוסטית וגיטרה חשמלית. כבר במאה הרביעית לפני הספירה הציע אריסטו להעניק ליצורים חיים שני שמות. הייחוד הראשון ברעיון של לינאוס היה בכללים הברורים שניסח לגבי מתן השמות: חוקיות אחידה שהגדירה איך לתת שם חדש ליצור שמעולם לא נתקלת בו קודם, שם שיהיה שימושי ונוח לעבודה מחד, אבל גם זכיר ופשוט מצד שני. למשל, כל השמות חייבים להיות בלטינית, או לכל הפחות לציית לכללי התחביר הלטיני: הלטינית, נזכור, הייתה השפה המדעית המקובלת באירופה, כך שלחוקר באיטליה לא הייתה בעיה מיוחדת לקבל שם חדש בלטינית. בנוסף, חסל סדר שמות "תיאוריים": מעכשיו, קבע לינאוס, השמות יציינו אך ורק את התכונה הבסיסית והמובנת מאליה של אותו יצור. למשל, זוכרים את הצמח בעל השם הסקסי והקליט – Plantago foliis ovato-lanceolatus pubescentibus, spica cylindrica, scapo tereti?

על פי השיטה הבינומיאלית, אותו צמח מקבל את השם Plantago media: 'מדיה', בהקשר הזה, מציין שערות זעירות ולבנבנות על העלה – תכונה בולטת שקל לזכור, ושכל חוקר צמחים יזהה מיד. השם הקצר והלא תיאורי גם מונע בלבול במקרה ושני חוקרים לא מסכימים ביניהם על התיאור. למשל, מה שחוקר אחד ייראה כ'עלה גלילי מוארך' יכול להראות לאחר כ'עלה ביצתי מוארך' – ומכאן הדרך לאנדרלומסיה שמית קצרה ביותר, כמובן. אם השם של הצמח לא כולל תיאור שלו, גם אין על מה להתווכח. המוסכמה המקובלת בעולם המדע כיום הוא שהחוקר שפרסם את המאמר הראשון על יצור חדש, הוא זה שנותן לו את שמו.

ד"ר נטע דורצ'ין:

"[נטע] זה לא שיש לי את הזכות לעשות את זה – אני חייבת לעשות את זה כחלק מתיאור מין. אני צריכה לתת לו את השם. אני אומרת לאיזה סוג הוא שייך, וזה שמו. יש סעיף במאמר המדעי של תיאור המין, סעיף אטימולוגיה, שאני אומרת למה קראתי לו ככה, למה בחרתי את השם הזה והזה.

הרבה פעמים שואלים אותי אם אני קוראת למינים על שמי. אני לא יכולה לעשות את זה, זה נגד הכללים. יש כללים מאד ברורים: יש ספר חוקים, כמו ספר לעורכי דין. אני כן יכולה לקרוא מין על שם מישהו אחר. עשיתי את זה כבר. למשל, סטודנטית שהייתה איתי בשטח והיא גילתה בפעם הראשונה מין מסוים שאני לא שמתי לב אליו. קראתי את המין הזה על שמה. מגיע לה, היא מצאה אותו.

[רן] איך זה נקרא?

[נטע] אופלומיה ג'ינה. זה היה בארצות הברית, ולסטודנטית קראו ג'ינה.

[רן] נחמד לדעת שיש מין על שמך. יש מין על שמך?

[נטע] כן, מישהו אחר קרא צרעה טפילית על שמי. [צוחקים]

[רן] אני לא יודע אם זה מחמאה, אבל…

[נטע] תשמע, זה עדיף משיקראו תיקן על שמך!…"

טקסונומיה של עולם הטבע

יתרון נוסף של השיטה הבינומיאלית הוא שהיא חלק מתוך מערכת סיווג – 'טקסונומיה', בלעז – גדולה וכוללנית יותר שהגה קארל לינאוס, מערכת שמחלקת את היצורים בטבע בצורה היררכית, כמו פירמידה. החלוקה של לינאוס עברה במרוצת השנים המון מהפכות, על כן נתאר את החלוקה המודרנית, שבראשה שלוש על-ממלכות (Domains, בלעז): בקטריות, חיידקים קדומים ויצורים שהתאים שלהם מכילים גרעין. כל אחת מעל-הממלכות מתחלקת לממלכות: למשל, על-ממלכת היצורים בעלי הגרעין כוללת בתוכה את ממלכת הפטריות, ממלכת הצומח, ממלכת החי וממלכת החד-תאיים. ככל שיורדים עוד שלבים בסולם, החלוקה הזו הולכת ונעשית יותר ויותר מפולחת: מתחת לממלכה יש 'מערכת', ואז 'מחלקה', ואז 'סדרה', ואז 'משפחה' – ולבסוף 'סוג' ו'מין', שהיא היחידה הקטנה והבסיסית ביותר. השם הבינומיאלי של לינאוס הוא למעשה הסוג והמין אליו משתייך אותו יצור – דהיינו, שני השלבים הנמוכים ביותר באותו סולם היררכי ארוך – ולכן משתלב היטב בסכימה הגדולה יותר.  

הצורך במתן שמות ליצורים הוא ברור ומובן מאליו – אבל יש להודות שהצורך במערכת סיווג לממלכות ומערכות ומחלקות וכולי, הוא הרבה פחות מובן מאליו. מה אכפת לי אם האדם המודרני – Homo Sapians, על פי השיטה הבינומיאלית של לינאוס – הוא חלק ממשפחת ההומינידים וסדרת הפרימטים? למי עוזר המידע הזה?

ובכן, לסיווג ההיררכי יש חשיבות, והיא נמצאת בקשרים שבין היצורים. כשאנחנו אומרים על האדם המודרני שהוא חלק מסדרת הפרימטים, אנחנו בעצם אומרים שהאדם הוא קרוב משפחה של הקופים – ולכן הוא חולק עימם כמה תכונות בסיסיות משותפות כגון חוש ראייה מצויין וכפות ידיים ורסטיליות. חוקר שיגלה מין חדש של קוף, למשל, יבחן את התכונות האלה כדי לנסות ולבסס את הקשר המשפחתי, אם הוא קיים, בין היצור החדש ובין האדם. במילים אחרות, הטקסונומיה עוזרת לחוקרים למקד את המחקרים שלהם ויוצרת שפה משותפת לגבי תכונות חשובות יותר וחשובות פחות, לפחות בהקשר הסיווגי שלהן. היא זו שמאפשרת לשים את הפיתה, הלחמניה והלחם הלבן על אותו המדף בסופר. די: אני חושב שטחנתי את האנלוגיה הזו עד דק.

בימינו, הטקסונומיה של לינאוס ובפרט השיטה הבינומיאלית הן השפה המשותפת של כל חוקרי הטבע. עבור אנטמולוגים – חוקרי חרקים – כד"ר נטע דורצ'ין, הטקסונומיה היא כלי עבודה שימושי, יעיל ואפילו חיוני.

"[נטע] ההבנה הזו של מי הן הנפשות הפועלות שאנחנו מתעסקים עימן, הוא הדבר הכי בסיסי כדי להבין מערכת אקולוגית ולדעת מה אפשר לעשות איתה, מה אפשר לעשות עם המרכיבים שלה. אם יש בהם תועלת או נזק, אם מסתכלים בראיה אנתרופו-צנטרית, ראיה של איך זה עוזר או מזיק לנו [בני האדם].

אני יכולה לתת לך דוגמא שקרובה לדברים שבהם אני עוסקת – נגיד, חרקים מזיקים בחקלאות שהם מוכרים וידועים במקומות שונים בעולם. אנחנו מקבלים במשלוח מחו"ל תוצרת חקלאית או חומרי גלם כמו עץ ויושבים פקחים של משרד החקלאות ועושים ביקורת על הדברים האלה. אם הם מוצאים שם אורגניזם כלשהו – הרבה פעמים זה חרקים – הם צריכים מיידית לדעת מה זה הדבר הזה. האם זה משהו שקיים בישראל? אז זה בסדר, בוא ניתן למשלוח להכנס. או שזה מין שיש לו פוטנציאל להיות מזיק מאד חמור פה, ואז או שצריך לטפל במשלוח הזה או שצריך להשמיד אותו, או לשלוח אותו בחזרה ולא להכניס אותו לארץ. אנחנו מדברים פה על מיליוני דולרים בשנה: אנחנו בצוות האנטמולוגי במוזיאון מקבלים בממוצע בין 300 ל-400 פניות בשנה ממשרד החקלאות לזהות דברים כאלה, והם צריכים תשובה מיידית. והתשובה הזו, של 'מי זה היצור הזה, ומה הוא עושה?' – זו תשובה שרק טקסונום יכול לתת, כי הוא מכיר את הקבוצה.

זו דוגמא שלילית, נאמר. דוגמא חיובית: חרקים שהם מזיקים בחקלאות יש להם אוייבים טבעיים. אחת הקבוצות הגדולות של אוייבים טבעיים הם צרעות טפיליות, למשל. הן מטילות את הביצים שלהן בתוך החרק המזיק והזחל של הצרעה משמיד אותו. אפשר לגייס את הצרעה לטובתנו: לשחרר אותן בחממה, והן תוקפות בדיוק את החרק שאנחנו צריכים, בלי להזיק לדברים אחרים, וזה כמובן ידידותי לסביבה. הרבה פעמים עושים את זה בשילוב עם הדברה כימית, אז אפשר להפחית את השימוש בכימיקלים. שוב, כדי לדעת איזה חרק לשחרר כאויב טבעי להדברה ביולוגית, אתה צריך לדעת מי זה החרק הזה. אתה צריך לדעת שאתה מגדל באופן מסחרי את החרק המתאים שיתקוף את מה שאתה רוצה. חברות שמייצרות מסחרית אוייבים טבעיים להדברה ביולוגית, הם צריכים את המומחיות של טקסונום, שפעם בכמה זמן יסתכל על דגימות של דברים שהם מגדלות ויאשר להן שהן מגדלות את המין הנכון. כי אחרת, לא עשינו כלום: אתה תשחרר את זה בטבע וזה לא יעשה את מה שאתה צריך."

'תועבה זנותית'

לאחר שסיים את לימודיו, עסק קארל לינאוס ברפואה  – ובמקביל, המשיך במחקריו הבוטניים ופרסם ספרים רבים שסיווגו ותיארו אלפי מיני צמחים. המוניטין שלו כחוקר הלך והתעצם, עד שב-1741 חזר לאוניברסיטת אופסלה, הפעם כפרופ' מן המניין. למרות שהיה מרצה מבוקש וחוקר בעל שם, היו לו גם לא מעט חילוקי דיעות עם חוקרים אחרים באירופה. אחד מסלעי המחלוקת העיקריים הייתה שיטת סיווג הצמחים שפיתח, לפי תכונות איברי הרביה שלהם. לא רק שעקרונות הרביה המינית של צמחים לא היו מוסכמים עדיין על כל החוקרים, גם התיאורים שכתב לינאוס אודות הצמחים שחקר היו די שערורייתיים באופיים. למשל, כך תיאר לינאוס את עלי הכותרת של פרח כלשהו –"מיטת כלולות מבושמת בכל כך הרבה ריחות מתוקים, כדי שהחתן והכלה יוכלו לחגוג את נישואיהם בכבוד.."

לא מעט חוקרים מעונבים התקשו לעכל את שפתו הציורית של לינאוס. 'מי היה מאמין שהפעמונית, הלילך והבצל יכולים להיות כל כך חסרי מוסר?' כתב אחד ממבקריו של לינאוס, שכינה את שיטת הסיווג שלו 'תועבה זנותית' שאינה ראויה ליצירי כפיו של הבורא.

להתנגדות גדולה אפילו יותר זכה לינאוס כשנתן את השם Homo Sapiens לבני האדם, וסיווג אותם תחת משפחת 'דמויי האדם'. למרות שהיה אדם מאמין, ללינאוס לא היה שום ספק שבני האדם הם קרובי משפחתם של הקופים. הוא בחן שלדים רבים של קופים ובני אדם, והגיע למסקנה שפרט ליכולת הדיבור – תכונה ייחודית אצל בני האדם – אין כמעט שום הבדלים עקרוניים בין האדם והקוף. מבחינתו, סיווג האדם באותה מחלקה ומשפחה יחד עם הקוף הייתה החלטה כמעט טריוויאלית. כמובן שאנשי דת רבים התחלחלו לשמע הטענה הזו: הרי בתנ"ך כתוב במפורש שהאל ברא את האדם בצלמו. אז מה זה אומר, שגם אלוהים הוא קרוב משפחה של הקוף? שבני האדם והקופים נמצאים על אותה מדרגה בשרשרת הבריאה? לינאוס לא נסוג מהסיווג שלו, והויכוח הזה המשיך לסעור ולגעוש ברחבי אירופה עד שהגיעו צ'ארלס דארווין וראסל וואלאס מאה שנים מאוחר יותר, הגו את רעיון האבולוציה והשיקו ויכוח תאולוגי-דתי אפילו גדול עוד יותר.

אך למרות ההתנגדויות, שיטת הסיווג החדשה של לינאוס סחפה את העולם כולו בסערה. אחת הסיבות לכך היא היקף מחקריו הבוטניים של לינאוס, שהיו חסרי תקדים עד אז: לינאוס תיאר וסיווג בימי חייו למעלה משניים עשר אלף מיני צמחים, הישג מונומנטלי בכל קנה מידה וכמעט פי שתיים מהחוקרים הפורים ביותר עד תקופתו. ספריו של לינאוס, שהכילו עד שלושת אלפים דפים צפופים של תיאורי מינים, הפכו למבוקשים מאד בקרב הבוטנאים וסייעו לבסס את שיטת הסיווג שלו. למעשה, מחקריו של לינאוס הם שהפכו את הבוטניקה והזאולוגיה לענפי מדע שעומדים בזכות עצמם, ולא רק נספחים לתחום הרפואה.

 

סיבה נוספת להצלחתו של לינאוס היא ההתלהבות הכנה והתשוקה העזה שלו לתחום שבו עסק, התלהבות ותשוקה שהצליח להדביק בהן רבים מתלמידיו. מעבר לקהל הרב שמשכו הרצאותיו, לינאוס ייסד מסורת שבה בכל שבוע היה יוצא בראש משלחת של עשרות סטודנטים למעין 'מסעות גילוי' באזורים הכפריים שסביב אוניברסיטת אופסלה, שבהן אספו, חקרו וסיווגו מינים רבים של צמחים, חרקים וציפורים שגילו. המשלחות האלה היו מיני-קרנבלים ממש, עם דגלים מתנופפים, תקיעות חצוצרה, שירה, תופים וקריאות עידוד בסגנון 'ויוה לינאוס!'.

הסטודנטים שהתחנכו תחת לינאוס גילו כלפיו דבקות והערצה יוצאת דופן, וכינו את עצמם Apostles ו – Desciples, דהיינו – שליחים או 'מפיצי בשורה', בהקבלה לתלמידיו של ישו. תלמידיו האדוקים של לינאוס הצטרפו למשלחות גילוי עולם כגון מסעותיו של ג'יימס קוק, גילו אינספור מינים חדשים של יצורים חיים – ונתנו להם שמות על פי תורתו של לינאוס. עשרים ושלושה מתלמידיו של לינאוס הפכו לפרופסורים בעצמם. למפיצי בשורה אלה הייתה השפעה עצומה על עולם המדע בשנים הבאות, והם סייעו לשיטת הסיווג של לינאוס להתקבע ולהתקבל בקהילה המדעית גם אחרי מותו של לינאוס ב-1778.

במבט לאחור, אין ספק שהטקסונומיה של לינאוס חוללה מהפכה בעולם המחקר הביולוגי. ייעול תהליכי המחקר והשיפור בתקשורת בין המדענים לבין עצמם קידמו את המדע בצעדי ענק. אם יש לנו היום מגוון גדול של תרופות ממקורות ביולוגיים, גידולים חקלאיים שופעים והדברה מוצלחת – הרי שההצלחה הזו רשומה במידה לא מבוטלת גם על שמו של קארל לינאוס. ויש עוד דבר שקרוי על שמו – באופן אולי לא כל כך מפתיע: פרח. הצמח החביב על לינאוס היה צמח שנושא פרחים ורודים קטנים, שקיבל את השם לינאה בוריאליס – על שמו של לינאוס.

בעיית המינים

בחזרה אל מוזיאון הטבע ואל ד"ר נטע דורצ'ין. הסתובבנו בגלריית החרקים ועברנו ליד תצוגה של זכרים ונקבות של חרקים מאותם מינים: בחלק המקרים, ההבדל בין זכר ונקבה הוא כה אדיר – בגודל, בצורה, בצבעים ומה לא – שאני לעולם לא הייתי מנחש שמדובר באותו מין.

"[רן] כשאת מגלה זכר ונקבה של יצור מסוים, לעיתים אפשר להתבלבל ולהניח שהזכר הוא מין אחד והנקבה היא מין שני?

[נטע] כן, זה קורה הרבה. כדי שטקסונום יידע שזכר מסוים שייך לנקבה מסויימת הוא צריך להכיר את הקבוצה. אם יש מצב שאתה מגדל את החרקים האלה מתוך צמח או מקור המזון שלהם, אז זו פשוט עדות נסיבתית. אם אתה מגדלים זכרים ונקבות מאותו הזמן ואותו המקום אז אתה מניח שהם שייכים אחד לשני. אבל הרבה פעמים יש מצבים שבהם ידוע רק הזכר, ידועה רק הנקבה – ואחרי שנים, מישהו פתאום הצליח לשייך אותם לאותו המין.

[רן] מה שמעלה שאלה מעניינת נוספת. בתוך מין מסוים של חרק, יש ואריאציה גבוהה בין פרטים, או שאפשר לומר שכל הפרטים של אותו המין דומים אחד לשני?

[נטע] איזה שאלות טובות אתה שואל, וואו…

[רן] תודה, זה המקצוע שלי…"

לא חשבתם שאחתוך את הקטע הזה בעריכה, נכון?

"[נטע] אני אקשור את זה לשאלה ששואלים אותנו הרבה: בשביל מה אתם אוספים כל כך הרבה פרטים מאותו מין? למה לא כל מין מיוצג על ידי פרט אחד? זה מתקשר למה שאתה שואל כיוון שיש ואראציה בתוך אותו המין, ואריאציה בצורה. זה יכול להיות שבעונות שונות של השנה הפרטים נראים אחרת, ואריאציה בין זכרים לנקבות, זה יכול להיות ואריאציה בין מלכות ופועלות אם זה חרקים חברתיים, דברים מהסוג הזה. המומחיות של טקסונום היא לבוא ולהגיד – הוא נראה קצת שונה, אבל זה עדיין אותו מין כי הוא במסגרת הואריאציה התוך-מינית.

[רן] עד כמה הגבולות האלה מטושטשים, זה ואריאציה תוך-מינית?

[נטע] זה דורש הכרות של הקבוצה. יש מינים שהם מאד ואריאבילים. יש פתאום…אנחנו קוראים לזה 'מורף': שהצבעים שלה שונים לחלוטין. יש את זה גם בצמחים, דרך אגב: אותו מין של פרח הוא כחול במקום מסוים וכתום במקום אחר. אם אתה מומחה לקבוצה הזו ומכיר אותה, אז אתה יודע שזה אותו מין כי אתה מכיר את הוריאציה התוך מינית. זה בדיוק המומחיות והניסיון של טקסונום: להבדיל בין וריאציות בתוך המין, ולבין הבדלים של מינים שונים."

התשובה הזו מנטע מביאה אותנו אל מה שהיא אולי הבעיה הגדולה ביותר בניסיון לסווג את היצורים החיים למינים שונים. בעיה כל כך עקרונית ומהותית שיש לה אפילו שם: 'בעיית המינים'. מהי בעיית המינים?

'מין', בטקסונומיה של לינאוס, היא היחידה הקטנה ביותר של סיווג. תחשבו על אטומים: אטומים הם לא החלקיק הקטן ביותר בטבע, את זה אנחנו יודעים – אבל עבור הכימאי הממוצע, זה שעוסק בתרכובות ומולקולות, האטום הוא יחידה בסיסית ונוחה לעבודה שממנה מרכיבים מולקולות ושרשראות וגבישים וכל מיני מבנים מורכבים יותר. יש מגוון מסוים של יסודות בטבע, וכל אטום משויך ליסוד מסוים. זה מצוין לכימאים. דמיינו לעצמכם שהכימאי לא סגור על זה אם האטום שאיתו הוא עובד הוא חנקן או מימן. תרכובת יכולה להיות בעלת תכונות שונות לחלוטין אם נוסיף לה מימן במקום חנקן או להיפך. למזלם של הכימאים, החלוקה של האטומים ליסודות היא ברורה ומוחלטת: אטומים לא יכולים להיות "קצת מימן" ו"קצת חנקן". הם או זה או זה. אין באמצע.

זה לא נכון בעולם הטבע. הטקסונומיה של לינאוס מבוססת על שקר: שקר שלפיו ישנה בטבע חלוקה ברורה של יצורים חיים למינים. זה שקר נוח, שלפעמים עושה לנטע דורצ'ין ועמיתיה חיים קלים יותר כשהם צריכים לתקשר זה עם זה – אבל זה עדיין שקר. לינאוס, וכל יתר הטקסונומים שבאו אחריו, כפו הלכה למעשה סדר והיררכיה על מערכת שהיא מטבעה לא מסודרת ולא היררכית. הטבע לא מחלק את הצמחים והחרקים למינים נפרדים; כל אורגניזם ואורגניזם בטבע שונה מעט מזה שלצידו, ואיפה מסמנים את הקו שבו נגמר מין אחד ומתחיל אחר – זו החלטה אנושית ומלאכותית לגמרי. למשל, בין החתול שלי, נאצ'וס, והאויב המר שלו מהרחוב המקביל, בטמן, יש הבדלים: בטמן הוא חתול קטן יותר, והפרווה שלו שחורה יותר. גם בין חתול ביצות שחי בעמק החולה ובין נאצ'וס חתול הבית יש הבדלים בגודל, בצבע וכדומה. מדוע קבעו החוקרים שההבדלים בין נאצ'וס ובטמן לא מספיק משמעותיים כדי להפריד אותם למינים שונים, אבל ההבדלים בין נאצ'וס וחתול הביצות כן משמעותיים? זה החלטה שקצת מזכירה את החלוקה של הקשת לצבעים בודדים – כחול, צהוב, אדום וכולי – למרות שבמציאות, המעבר בין צבע לצבע בקשת הוא הדרגתי מאד וכולל המון גווני ביניים.

במילים אחרות, גם אם האנטמולוגים מצליחים להתגבר על הקשיים המעשיים של הבחנה בין זכר ונקבה, מלכה ופועלות וכו' – עדיין קשה להם מאד לומר בנחרצות שחרק חדש שנתגלה אתמול בשדה הוא חלק ממין קיים או אולי מין חדש לגמרי. זו 'בעיית המינים', והיא חלק בלתי נפרד מחקר הטבע מאז שהגדיר קארל לינאוס את הטקסונומיה שקרויה על שמו. היא עושה לחוקרים חיים קשים כיוון שבלעדי קריטריון ברור ומוסכם לגבי השאלה – 'מה הופך יצור X לחלק ממין Y' – אנחנו מוצאים את עצמו במצב שתיארה קודם ד"ר דורצ'ין, מצב שבו נדרשת מומחיות אדירה וניסיון של המון שנים כדי להצביע על אורגניזם X כלשהו ולומר במידה כלשהי של ביטחון שהוא שייך למין Y. מצב עניינים שכזה נותן יופי של ג'וב סקיוריטי לטקסונומים, אבל הוא לא עוזר להתקדמות מחקרי הטבע.

במרוצת השנים העלו חוקרים רבים הצעות לקריטריונים שיאפשרו הבחנה ברורה בין מינים: עשרות קריטריונים שכאלה, למעשה. למשל, סיווג לפי תכונות – 'מורפולוגיה', בלעז. בשיטה הזו, אנחנו מסווגים יצורים למינים לפי צורתם או ההתנהגות שלהם: אם זה נראה כמו שפן, והולך כמו שפן ומשמיע קולות של שפן – זה בטח שפן. או ארנב. אני אף פעם לא זוכר מי זה מי. אבל הבנתם את הרעיון. כפי שכבר ראינו, הקריטריון הזה מוצלח בחלק מהמקרים, אבל נכשל כשלון חרוץ באחרים: למשל, זכר ונקבה מאותו מין שנראים שונים לגמרי, או מינים שונים שנראים דומה מסיבה כלשהי – למשל, ציפור ועטלף, שלשניהם יש כנפיים אבל האחד הוא יונק והשני בכלל דינוזאור לשעבר.

אז דימיון מורפולוגי הוא קריטריון לא מספיק מוצלח. אז בואו ננסה קריטריון אחר: היכולת להזדווג ולהביא לעולם צאצא פורה. סוסים וחמורים הם מינים נפרדים כי הם אמנם מסוגלים להזדווג זה עם זה אבל הצאצא שלהם – פרד – אינו מסוגל להתרבות. נאצ'וס ובטמן, לעומת זאת, אם הם היו זכר ונקבה – היו יכולים להביא לעולם צאצאים פוריים ולכן הם שייכים לאותו המין. פתרון אלגנטי למדי, נכון?

אבל גם כאן, הקריטריון מצליח בחלק מהמקרים ונכשל באחרים. ראשית, הוא לא תקף על יצורים שמתרבים ברבייה א-מינית, כמו חיידקים. שנית, ישנם יצורים שמסוגלים להזדווג בהצלחה – אבל כמו במקרה של שני בני זוג שהם גם סטודנטים לרפואה, הם אף פעם לא הם נמצאים באותו הזמן ובאותו המקום כדי לעשות את זה בפועל. למשל, יצורים שפעילים בלילה לא יפגשו יצורים שפעילים ביום. אם ניתן להם להזדווג במעבדה, בתנאים אידיאלים הם יצליחו לעשות את זה, אבל בטבע זה לא קורה. ומה לגבי מצב שבו יש לנו שלושה מינים – א', ב' וג' – שבהם א' וב' יכולים להזדווג, וגם ב' וג' יכולים – אבל א' וג' לא יכולים. האם יש לנו כאן שלושה מינים? שניים? שניים וחצי? לא ברור.

קריטריון נוסף, שזוכה לפופולריות בעשורים האחרונים, הוא זה המכונה 'הקריטריון הפילוגנטי' או 'קלדיסטי' (Cladistic). הרעיון כאן הוא לחלק את היצורים לפי אב קדמון משותף. למשל, אנחנו – ההומו ספיינס – והניאנדרטלים התפצלנו מאב קדמון משותף לפני כרבע עד חצי מיליון שנה, והפיצול הזה הוא הסיבה לכך שאנו נחשבים לשני מינים נפרדים.

הגישה הקלדיסטית שמה דגש על ההתמיינות האבולוציונית, ויש לה כמה יתרונות קוסמים שלא ניכנס אליהם כרגע – אבל גם היא, כמו כל הגישות האחרות, לא עובדת בכל המקרים. למשל, למרות הפיצול האבולוציוני בינינו ובין הניאנדרטלים, 2.7 אחוזים מהדנ"א שלי הוא דנ"א ניאנדרטלי – וגם לכל אחד מכם יש קצת דנ"א ניאנדרטלי. המשמעות היא שגם לאחר אותו פיצול לפני חצי מיליון שנה, ההומו ספיאנס והומו ניאנדרטליס עדיין המשיכו להזדווג ולהביא צאצאים לעולם: אנחנו. אז האם אנחנו בכל זאת מינים נפרדים?

עושה רושם, אם כן, שלפחות בעתיד הנראה לעין – אין פתרון קסם שיאפשר לנו חלוקה טקסונומית ברורה וקלה של כל היצורים החיים: לכל חלוקה יש חוזקות וחולשות, וצריך לבחור את הקריטריון המתאים ביותר למצב הספציפי שמולו אנחנו ניצבים. במילים אחרות, אנחנו נמשיך להזדקק למומחים שמסוגלים לעשות את האבחנות הדקות האלה עבורנו. לא אידיאלי, אבל גם לא נורא: הרי זה עובד לא רע כבר שלוש מאות שנים, בערך…

ריצוף גנטי

אבל הבעיה היא שבעשרים השנים האחרונות מתחולל שינוי עמוק במחקר הביולוגי, שינוי שמאיים על המבנה השברירי-יחסית של הטקסונומיה של לינאוס: ריצוף גנטי.

"[נטע] במקרים קשים, אני מסתכלת על היצור ואני רואה שהוא מאד דומה למשהו שאני מכירה כבר, או שאני מכירה את הסוג הזה ואני יודעת שהמינים בו נראים תמיד מאד דומים וקשה למצוא פה תכונות מורפולוגיות [מבדילות]. במ קרה הזה, אני הולכת למולקולריה. יש גנים שמקובל לעבוד איתם כי ידוע שהם אינפורמטיביים: אם אתה משווה את הגן הזה בין מינים, אתה מקבל את הואריאציה. יש גנים ספציפיים שמקובל לעבוד איתם ברמות שונות: אם אני רוצה לדעת ברמת המשפחה, אני אשתמש בגנים מסויימים, ואם זה ברמת המין או האוכלוסיה – בגנים אחרים.

מה שעושים תכל'ס, במעבדה, זה לוקחים את היצור הוא הוא גדול מספיק ומקריבים רגל, בוא נגיד. אם הוא לא גדול מספיק – לוקחים את כולו. טוחנים אותו, מכניסים אותו לתוך תמיסות מסוימות, מפיקים את החומר הגנטי ומרצפים את הגנים.

[רן] כמה זמן את בתחום?

[נטע] גמרתי את הדוקטורט שלי באוני' תל אביב ב-2003.

[רן] אז הספקת לראות במהלך הקריירה שלך את הפריחה בתחום הריצוף הגנטי?

[נטע] בדוקטורט שלי כבר יישמתי את זה, זה היה כמה שנים בפרקטיקה. זה היה אז דבר חדש ורציתי להתנסות בזה כבר בדוקטורט. היום זה חלק כמעט שגרתי בעבודה שלנו.

[רן] עד כמה השפיע הזמינות של הריצוף הגנטי על עולם הטקסונומיה?

[נטע] השפעה גדולה מאד, בעיקר בכמה תחומים. בקבוצות קשות, כמו שאמרתי קודם: סוג מאד גדול: 300 מינים או 400 מינים והם כולם דומים מאד אחד לשני מבחינה מורפולוגית – אז הכלי הגנטי פה הוא כלי מאד חזק כי הוא מאפשר לי להפריד בין המינים. לראות דברים שאני לא רואה במורפולוגיה. מה שנקרא, 'מינים נסתרים'. אני מסתכלת על היצורים האלה והם נראים לי אותו דבר, ואז אני מרצפת אותם ורואה שזה שלושה מינים ולא מין אחד. או עשרה מינים! גם זה דבר שקורה, וקורה כל הזמן. קבוצות של מינים שנחשבו פעם למין אחד, ומסתבר שזו בעצם קבוצה של מינים ש נפרדו אחד מהשני רק לאחרונה ולכן הם מאד דומים אחד לשני. אז זה כלי חזק מאד כדי לתת הערכה מאד מדויקת של כמה מינים קיימים בכלל באזור מסוים או בבית גידול מסוים. זה כלי מאד חזק.

[רן] זה נכון להגיד שבגלל הזמינות של הריצוף הגנטי קיבלנו פתאום עושר אדיר של מינים שלא היינו מודעים אליהם קודם?

[נטע] כן, בהחלט.

[רן] באיזה קנה מידה אנחנו מדברים: פי 2, או באחוזים בודדים?

[נטע] לא, לא. אנחנו מדברים על פי עשרה עד פי מאה. זה תלוי בקבוצות ובאיזורים. יש פרויקט גדול שפורסם לפני כמה שנים מקנדה: מיפו את הפאונה של החרקים של קנדה וריצפו אותם, וגילו לפחות פי עשרה [יותר מינים] ממה שחשבו שיש שם."

בעשרים השנים האחרונות הפך הריצוף הגנטי מטכנולוגיה איזוטרית ויקרה שרק למעט חוקרים הייתה גישה אליה – לכלי מחקר זמין, נוח  וכמעט טריוויאלי: כפי שאמרה ד"ר דורצ'ין בעצמה – חלק כמעט שגרתי מהעבודה. עובדה זו גורמת לכך שמספר המינים הביולוגים החדשים המתגלים בכל שנה זינק באופן דרמטי בעשורים האחרונים. ולמספר הזה יש עוד הרבה מקום לצמוח. המדע מכיר היום כ- 1.78 מיליון מינים של יצורים חיים, אבל על פי ההערכות ישנם עוד שלושה עד שלושים מיליון מינים שעדיין לא נתגלו. למספר הזה יש להוסיף את העובדה שכל היצורים החיים כיום הם בסך הכל אחוז אחד מתוך כלל היצורים החיים שאי פעם התקיימו בעולמנו, וגם את המינים הנכחדים הללו יש למיין ולסווג… מדובר על מאות מיליוני מינים, אולי מיליארדים.

כל העושר האדיר הזה מטיל עומס כבד על שייטת הסיווג שהגה לינאוס לפני כמאתיים וחמישים שנים – עומס שמזכיר לי, במידה מסוימת, את אותו עומס שחוו חוקרי הטבע בתקופתו של לינאוס כשמגלי העולם גילו אלפי מינים חדשים במסעותיהם סביב הגלובוס. אז, בזמנו, העושר החדש של מינים היה הגורם שדחף ודרבן את החוקרים לחפש ולאמץ שיטות סיווג חדשות. האם הפריחה שמביאה איתה מהפכת הגנטיקה תביא למהפכה מקבילה גם בטקסונומיה הביולוגית? מי יודע, אולי ברגע זה ישנו אי שם ילד חובב טבע, שמתלהב מחרק חדש שמצא בגינה או מפרח צבעוני במיוחד – ובמוחו הצעיר מתבשל רעיון גאוני שיזניק את הטקסונומיה הביולוגית אל המאה העשרים ואחת.

---

קרדיטים לקטעי המוסיקה בפרק:

https://soundcloud.com/paulsop/horror

https://www.youtube.com/watch?v=tw2b1igHUGs

https://www.youtube.com/watch?v=ejzXM_lJY2M

https://soundcloud.com/stevenobrien/dream

https://soundcloud.com/morality_leach/in-tension

---

ביבליוגרפיה ומקורות

https://davesgarden.com/guides/articles/view/2051

http://www.atbi.eu/summerschool/files/summerschool/Manktelow_Syllabus.pdf

https://basicbiology.net/biology-101/taxonomy/

https://theconversation.com/explainer-what-is-biological-classification-10691

http://eol.org/info/461

https://www.youtube.com/watch?v=6m6VohamMP4

https://www.linnean.org/learning/who-was-linnaeus

https://www.uu.se/en/about-uu/history/Carl+Linnaeus/

http://linnaeus.c18.net/Doc/lbio.php

https://www.smithsonianmag.com/science-nature/organization-man-151908042/

https://www.nytimes.com/2017/05/16/travel/carl-linnaeus-swedish-botanist-in-lapland.html

https://web.archive.org/web/20110717202527/

http://www.linnean.org/fileadmin/images/Linnean/Special_Issue_8_-_The_Linneaen_Legacy.pdf

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC2890416/

http://www.ucmp.berkeley.edu/clad/clad5.html