הנה הפרק השלישי והמסכם של שחזור סיפור יציאת מצרים, שבמרכזו עומדת השאלה הגדולה: היה או לא היה? האם מדי שנה אנחנו מתכנסים אל שולחן החג ומדברים בשבחו של מאורע, שמסורת ארוכת ימים הפכה אותו אמת, למרות שמעולם לא התקיים?
בפרק הקודם הראנו שבסיפור יציאת מצרים הגדוש במעשי ניסים ונפלאות, מצויים פרטים רבים שמתיישבים עם המציאות שהתקיימה במצרים בחלון זמן אחד:סביבות שנת 1300 – 1250 לפנה"ס. בחלון הזמן הזה סבלה מצרים מחולשה רבה מבית ומחוץ. טפטוף מתמיד ואין סופי של מסתננים שחדרו לשטחה לאורך אלפי שנים, פגע בכלכלתה וביציבות המשטר הפרעוני ובנוסף לכך, פלשתים שיצאו מאיי יוון בסביבות 1300 לפנה"ס, הגיעו בספינותיהם לחופיה של מצרים, במטרה לחדור לפנים הארץ.
המלחמה בפלשתים שנמשכה עשרות שנים לאורך החוף המצרי של ים תיכון, שנוספה לבעיות מבית, החלישה מאד את השלטון המרכזי – והחולשה הזו יצרה חלון הזדמנויות לבריחת עבדים ממצרים. היות שלא ניתן היה לברוח דרך חוף הים לישראל, נתיב המילוט היחיד שאפשר היה להשתמש בו, היה דרך מדבר סיני.
דיברנו גם על תיאור ההליכה במדבר, המצייר תמונה אמיתית של קשיי ההליכה. התנ"ך מתאר את הצמא המכביד, את המחסור במזון ואת התשישות של ההולכים שהאשימו את משה פעם אחר פעם שלקח אותם למות ברעב ובצמא.
אם כך, יצאנו ממצרים ושקענו בחולות של מדבר סיני, והנה הגענו אל השלב האחרון של המסע, שלו נקדיש את הפרק הזה. אך לפני שנחצה את הירדן מצד מזרח למערב וניכנס אל הארץ המובטחת, עלינו להיפרד ממשה. (אל דאגה, אנחנו עוד נפגוש אותו בפרק מיוחד רק עליו).
בדקות האחרונות לחייו, העביר משה את שרביט המנהיגות לידי יהושע, ומכאן שסיימנו את ספר שמות ואת ספר במדבר, ופתחנו את הפרק הראשון בספר יהושע, חצינו את הירדן ונכנסנו לארץ ישראל.
בחלקו השני בסדרת סיפור יציאת מצרים, דוקטור ליאורה רביד ויותם שטיינמן בודקים מי היו גויי הים, מדוע לא היה גומא בישראל, איך היוותה החלשות השלטון המרכזי חלון הזדמנויות כדי לצאת מעבדות לחירות – ומדוע נתיב המילוט היחיד שנותר לבני ישראל היה דרך מדבר סיני?
(תמלול הפרק) יציאת מצרים – הייתה או לא הייתה – חלק ב'
את הפרק הקודם הקדשנו לשאלה מה הוביל לספק הגדול אם יציאת מצרים התקיימה במציאות, או שאנחנו מתכנסים מדי שנה סביב שולחן החג ומעלים על נס בדיה, משוללת כל בסיס היסטורי. דיברנו על כך שבפועל, מי שעורר את הספק בדבר אמיתות יציאת מצרים היו חוקרי התנ"ך, שאליהם הצטרפו ארכיאולוגים ישראליים, שמשתייכים לזרם קיצוני שמכונה בשם "מינימליסטיים", או מכחישי התנ"ך. הדברים שאמרו התפרסמו בכל אמצעי התקשורת וטלטלו את הציבור הרחב, שמגדיר עצמו חילוני.
לשם ההגינות ולשם עשיית הצדק, צריך לציין שקיימים חוקרים רבים, שחולקים על העמדות הקיצוניות של המכחישים למיניהם ולסוגיהם, שמסיבה לא ברורה קולם לא נשמע. עכשיו הגיע הזמן שנתמודד בעצמנו על השאלה האם לסיפור יציאת מצרים יש בסיס ריאלי, ושלכן לא ניתן להפריכו. או שעלינו להצטרף לטוענים שהוא בדיה נחמדה וקדומה. כדרכנו, נתחיל ברקע לסיפור, ובשיבוץ המסגרת של הזמן והמקום.
סיפוריצירתמצרים הוא הסיפורהמכונןשלנוכעם,שאותואנחנוחוגגיםבכלשנה. גם בעיני הנוצרים התנ״ך נחשב לאמת מוחלטת וישו – כפי שמסופר בברית החדשה – קיים את סעודתו האחרונה בליל הסדר. מדוע, אם כן, עומדת יציאת מצרים במרכזה של מחלוקתגדולהביןחוקריהתנ״ך? האםסיפוריציאתמצריםהואהמצאהאועובדההיסטורית? ומהןהסיבותשבגללןלאנמצאו לסיפור עדויותארכיאולוגיות?
(תמלול הפרק) יציאת מצרים – הייתה או לא הייתה – חלק א'
סיפור יציאת מצרים שאותו אנחנו חוגגים מדי שנה בשנה בחג הפסח, עומד במחלוקת גדולה בין חוקרי התנ"ך. אלה מנצלים את כל אמצעי התקשורת כדי לשכנע את הציבור הרחב שסיפור יציאת מצרים הוא מיתוס חסר כל בסיס היסטורי. ואלה מנצלים את אמצעי התקשורת, כדי להבטיח לציבור הרחב, שהכול אמת לאמיתה, ובאמצע, בין שני המחנות, עומד הציבור שלא יודע למי להאמין.במקום שבו מתנהל וויכוח גדול, גם אנחנו צריכים להתערב ולהשמיע את קולנו.
והשאלה שתעמוד בייסוד שלושת הפרקים שנקדיש לנושא חשוב זה, היא האם בערב ליל הסדר, אנחנו מציינים אירוע שהתרחש במציאות, או שאנחנו חוגגים מיתוס חסר כל שחר, ומספרים בנפלאותיו של מעשה שמעולם לא התרחשו במציאות.
סיפור יציאת מצרים נחשב לסיפור המכונן של בני ישראל. לפיו, אלוהים הוציא את אבותינו הקדומים מעבדות לחירות, ובימי ההליכה במדבר סיני הם הפכו עם אחד. במרכזו מעמד הר סיני רב העוצמה, שבו נתן אלוהים את תורתו להולכים במדבר. ומאז, כך לפי התנ"ך, אנחנו לא סתם עם אחד, אלא עם אחד שמאמין באל אחד. השאלה המתבקשת היא כמובן האם מדובר בסיפור? בספק סיפור? בהמצאה? במציאות?
במהלך אלפי השנים שחלפו, יצא סיפור יציאת מצרים מחזקתנו וקיבל משמעות אוניברסלית, כלל עולמית. הברית החדשה מספרת שבליל הסדר התקיימה הסעודה האחרונה של ישו שקדמה לצליבתו. המילים "שלח את עמי"שהשמיע משה באזני פרעה, הפכו סיסמתם של עמים מדוכאים שמבקשים לצאת אל חירותם. הם היו המילים שהשמיע נלסון מנדלה, לוחם החירות מדרום אפריקה, ושל פול רובסון, זמר עם קול הבאס האגדי. בימים שרוסיה נקראה "מסך הברזל" על שום שלא הרשתה ליהודים לעלות לארץ ישראל, הביטוי שלח את עמי היה סמלם של מסורבי העלייה, כמו אנטולי שירנסקי ויולי אדלשטיין ורבים אחרים שנאבקו על זכותם לעלות ארצה.
העובדה שסיפור יציאת מצרים קיבל משמעות אוניברסלית, בין אם אנו במחנה שמאמין שהדברים התרחשו ככתבם או בין אם אנחנו במחנה ששולל לחלוטין כל יסוד של אמת בסיפור מעצימה עוד יותר את השאלה אם אכן הסיפור שמובא בפנינו בתנ"ך גם התרחש במציאות. ושאלה נוספת, חשובה באותה מידה, היא מה מסביר את הוויכוח שבין החוקרים ואת תחושת הפקפוק, ההולכת וגדלה בקרב הציבור הרחב בדבר אמיתותו של סיפור יציאת מצרים?
אלו שתי שאלות גדולות שקשורות זו בזו. נתחיל בשאלה מה עומד בייסוד התערערותו מעמדו של סיפור יציאת מצרים. לאחר מכן נתפנה לשאלה אם יש, או אין, לו בסיס היסטורי.
ניסים ונפלאות
לא ניתן להתעלם מכך שהוויכוח שבין החוקרים בסוגיה זו יצא מהאקדמיה והגיע לידיעת הציבור הרחב. לא ניתן להתעלם מכך שבגני הילדים ובבתי הספר מלמדים את הילדים שזהו סיפור אמיתי, אך כשהם מגיעים הביתה, חלק מההורים טוענים שהסיפור כלל לא התרחש.. הסיבה הראשונה לכך שסיפור יציאת מצרים נתפס לדעת רבים כמיתוס, היא משום שהוא גדוש בכל כך הרבה מעשי ניסים ונפלאות, שבאוזני האדם החילוני הם נשמעים מופרכים לחלוטין. קשה בימנו להבין איך אפשר להאמין לסיפור שלפיו בהינף מטה אחד הוריד משה ברד על מצרים. ובהינף מטה שני הוא זימן את הארבה, או הבקיע דרך בים – וזו רק תחילת הרשימה.
בהכללה גסה, שאני יודעת שהיא רחוקה מלהיות מדויקת, אנשים בעלי תפיסה דתית עמוקה רואים במעשי הניסים שבתנ"ך אמת מוחלטת ומופת לכוחו האין סופי של אלוהים. לעומתם, החילוניים מוכנים לקבל כאמת רק מה שמתרחש במציאות. או מה שניתן לצלם במצלמה של הסלולארי. אלא שזה קצה הקרחון. מעבר למה שאנחנו שומעים בתקשורת, ישנה סיבה נוספת שמסבירה את התדרדרותו של הסיפור.
תנועת המטוטלת
שלילת סיפור יציאת מצרים, איננה נושא חדש שאנחנו שומעים עליו היום לראשונה. ירידת מעמדו של התנ"ך ושל סיפור יציאת מצרים בכללו, הוא חלק מתהליך ארוך, שנמשך מאות שנים. לשם המחשת הדברים נדמה מטוטלת ענקית. נדמה שהמטוטלת מתוחה לקצה האחד, נניח לימין. הצד הימני קובע שכל מה שכתוב בתנ"ך, מהאות הראשונה ועד האחרונה, הוא אמת מוחלטת שאין לערער עליה, ואותו מייצגים אנשים בעלי תפיסה דתית עמוקה. הצד השני אומר שכל מה שכתוב בתנ"ך לא היה ולא נברא. ואת הצד הזה מייצגים חוקרים שהאקדמיה מכנה אותם "מינימליסטים", ובשם פחות מצוחצח אך יותר מדויק, "מכחישי המקרא", שלשיטתם התנ"ך הוא מיתוס ואין בו מילה אחת של אמת. במשך אלפי שנים הייתה המטוטלת מתוחה חזק ימינה, ואיש לא העז לפקפק שכל הכתוב בתנ"ך הוא אמת מוחלטת.
היות שהנצרות צמחה מתוך היהדות והיות שבברית החדשה למעלה מ-1000 פסוקים שהועתקו מהתנ"ך, הנוצרים קיבלו את התנ"ך וגם בעיניהם הוא נחשב אמת מוחלטת, וישו, כפי שאמרנו קודם, וכפי שמסופר בברית החדשה, אכל את סעודתו האחרונה בליל הסדר. אז מה ניתק את הכבל הקושר את המטוטלת לקצה הימני?
האוניברסיטאות הראשונות באירופה, בעיקר אלו שבגרמניה. בסביבות שנת 1100 הוקמה באנגליה אוניברסיטת אוקספורד, ואוניברסיטת קיימברידג' הוקמה כ-200 שנים מאוחר יותר. בסביבות שנת 1400 הוקמה בקלן האוניברסיטה הראשונה בגרמניה וכך הלאה. הנקודה שחשובה לנו היא שהאוניברסיטאות הראשונות היו מוסדות דתיים, שבהן לימדו לימודי קודש – ובנוסף, גם מקצועות חופשיים. היות שהאוניברסיטאות נמצאו תחת המונופול של הכנסייה, והיות שלימודי התנ"ך היו חלק בלתי נפרד מלימודי הקודש הנוצריים, איש לא העלה על דעתו לפקפק באמיתותם – והכל היה טוב מאד וכולם היו מאושרים. אלא שבהדרגה, כחלק משינויים חברתיים ודמוגרפיים רחבי היקף שהתרחשו באירופה, הפכו האוניברסיטאות ממוסדות שבהם לימודי דת היו מרכיב עיקרי, למוסדות שבהם הדגש הוא על מקצועות חופשיים – ומי שרוצה, לומד גם לימודי קודש – וכך הדבר גם היום. במקומות רבים בעולם נדחקו לימודי הקודש לסמינרים דתיים, נוצריים או יהודיים, ושם נשמר מעמדו של התנ"ך כבעבר.
בישראל אלה בתי המדרש, הכוללים והאולפנות למיניהם. בהדרגה, וכחלק מהשינויים שהתחוללו באירופה, החלו חוקרים לחקור את התנ"ך מנקודת מבט היסטורית, כפי שחוקרים כל חיבור היסטורי וכל יצירה ספרותית אחרת.חלק מהחוקרים, מי בקול רם ומי בשקט, החלו מטילים ספק בדבר אמיתות התנ"ך והסיפורים הכלולים בו.
מפולת עצומה וקולנית
היום, ישנם חוקרים שמכהנים באוניברסיטאות החשובות ביותר בעולם, ובהם ישראלים, טוענים בקול רם וברור, שכל הכתוב בתנ"ך הוא מיתוס שמעולם לא התרחש במציאות. מבחינתם, מסעם של בני ישראל במדבר סיני, אמיתי כמו הסדרה הטלוויזיונית מסע בין כוכבים. התדרדרות מעמדו של התנ"ך, הגיעה לשיאה בשנת 1967 והיא חלק מתוצאות מלחמת 6 הימים.
מלחמת ששת הימים הסתיימה בניצחון גדול של הצבא, ובתבוסה גדולה למעמדו של התנ"ך בארץ ישראל. במלחמת 6 הימים כבש צה"ל אתרים רבים שמוזכרים בתנ"ך, שבגלל יחסי האיבה בין ישראל לבין ארצות ערב, לא ניתן היה לבצע בהם חפירות ארכיאולוגיות. ברגע אחד נפלו בידינו מקומות ואזורים שמוזכרים בתנ"ך, דבר שהזניק לשמים ענף מחקרי קטן ורזה: את הארכיאולוגיה המקראית, שמתמקדת בחיפוש אחר ממצאים מתקופת התנ"ך. מיד לאחר המלחמה הפכו ירושלים המזרחית, הגולן והשומרון, יעדים למשלחות ארכיאולוגיות, ובשל מעמדו המיוחד של סיפור יציאת מצרים, זכה מדבר סיני להתייחסות אינטנסיבית.
למדבר סיני יצאו עשרות משלחות של ארכיאולוגים נלהבים – כל אחד מהם, כמינימום הכרחי, חבש לראשו את הכובע של אינדיאנה ג'ונס, וחשב שהוא אינדיאנה ג'ונס. אלא שמהר מאד התברר לארכיאולוגים שהם לא חיים בסרט. בפועל הם השקיעו שעות עבודה אין סופיות, ותקציבים דמיוניים, בחיפושים קדחתניים אחר שרידי סנדליהם הבלויים של יוצאי מצרים – ומה קרה אז? כלום אחד גדול. לא סנדלים ולא נעליים. אפס ממצאים. הארכיאולוגים המאוכזבים הגיעו למסקנה מרעישה, שאיש לא העלה קודם לכן בדעתו:במדבר יש חול! הרבה חול. ממצאים מימי יציאת מצרים – אין! אינדיאנה ג'ונס חי בהוליווד.
החלום ושברו : אין ממצאים בשטח
בשנת 1999 פרסם ארכיאולוג, בשם פרופ' זאב הרצוג, מאמר שהתפרסם בעיתון הארץ – העיתון של האנשים החושבים, שנשא את הכותרת הפרובוקטיבית :התנ"ך: אין ממצאים בשטח(29.10.1999) -ואני מצטטת רק לקט מצומצם שחשוב להמשך דברינו.
"אחרי 70 שנות חפירה מאומצת בארץ ישראל, מגיעים הארכיאולוגים למסקנה מפחידה: לא היו דברים מעולם. מעשי האבות הם אגדות עַם. לא ירדנו למצרים וגם לא עלינו משם, לא כבשנו את הארץ ואין זכר לאימפריה של שלמה."
האם בזה אנחנו מתקרבים להסביר מדוע התערער מעמדו של התנ"ך וסיפור יציאת מצרים? יש עוד כמה פנינים ששוות ציטוט:
"בעשרים השנים האחרונות מתחוללת מהפכה של ממש ביחסם של חוקרים ישראלים אל המקרא כאל מקור היסטורי (הכוונה לשנים שחלפו מאז מלחמת ששת הימים ועד לפרסום הכתבה). מרבית העוסקים בדיונים מדעיים בתחומי המקרא… מסכימים כעת כי שלבי התהוותו של עם ישראל היו שונים לחלוטין מאלה המתוארים בתנ"ך. …. קשה לקבל זאת, אבל לחוקרים ברור היום שעַם ישראל לא שהה במצרים, לא נדד במדבר, לא כבש את הארץ במסע צבאי ולא הנחיל אותה לשנים-עשר שבטי ישראל .הארכיאולוגיה של ארץ ישראל … מוכנה להתעמת עם ממצאי מחקר המקרא וההיסטוריה הקדומה כדיסציפלינה שוות ערך. אך במקביל מתרחשת תופעה מרתקת של התעלמות מצד החברה הישראלית. רבים מן הממצאים המוזכרים לעיל מוכרים וידועים כבר עשרות שנים. … ובכל זאת, אין הדעות המהפכניותהללו חודרות לתודעת הציבור … ."
כצפוי, דבריו של הרצוג עוררו תדהמה עמוקה וזכו להדים רבים. זו הייתה פעם הראשונה שארכיאולוג, שלו מעמד אקדמי בכיר, קובע בקול רם וברור שסיפור יציאת מצרים וסיפורי האבות שקדמו לו, לא התקיימו מעולם. שנים אחדות לאחר מכן, יצא לאור ספרם המשותף והמקיף של הארכיאולוגים, פרופ' ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן,'ראשית ישראל – ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי' (2003), שחיזקו את דבריו של הרצוג, ותרמו את תרומתם להתדרדרות התנ"ך בכלל ומעמדו של סיפור יציאת מצרים בפרט.
פינקלשטיין וסילברמן הקדישו בספרם פרקים ארוכים המנמקים מדוע סיפורי התנ"ך, ובהם סיפור יציאת מצרים, לא התרחשו מעולם (עמ' 83-64). אציין אחדים מהנימוקים העיקריים שרלוונטיים לכאן:
"בנוסף לכך שבמדבר סיני לא נמצא כל שריד ארכיאולוגי שתומך בכך שבני ישראל חצו את המדבר, גם במצרים עצמה, שבה נערכו חפירות ארכיאולוגיות מקיפות ביותר, לא נמצאה כל עדות לנוכחותם שם. מבין אלפי התעודות, הכתובות וציורי הקיר, אין אפילו עדות אחת שמאשרת, או רומזת, שקבוצה אתנית בשם 'ישראל' הגיעה למצרים, שׁוּעבּדָה בה ונמלטה ממנה, כמסופר בספר שמות".
פינקלשטיין וסילברמן טענו בצדק, שהמצרים הקימו שרשרת של מצודות לאורך הדלתא של הנילוס (רצועת החוף של ים תיכון) וכן גם במדבר סיני. מטרת המצודות הייתה למנוע ממסתננים מלחדור לתחום מצרים. לדבריהם, היות שהגבול בין מצרים לבין ישראל היה נתון לפיקוח קפדני, לא יתכן שעבדים נמלטו דרכו לכיוון ארץ כנען. אירוע שכזה, לו התרחש, היה בוודאי מוזכר באחת הכתובות שנתגלו במצרים.
טענה חשובה שהעלו השניים: ספר שמות מתאר מאות אלפי עבדים שנמלטו ממצרים על כל רכושם (יב, לז-לח). שני הארכיאולוגים טענו בתוקף שקהל עצום שכזה חייב היה להשאיר אחריו שרידים כלשהם, שאותם הארכיאולוגיה המודרנית הייתה מאתרת – אך כאמור, אין ממצאים בשטח ויש עוד טענות…
בוא נשמע מה אומר פרופ' נדב נאמן, שנחשב לאחד ההיסטוריונים החשובים והבכירים ביותר בארץ, ולדעתי בעולם, של התנ"ך. פרופ' נאמן הסתמך על עובדה שאיננה מוכרת לציבור הרחב ושלה הוקדש כנס המאזינים של עושים היסטוריה במוזיאון ישראל (2016): פרעה בארץ כנען – והיא שמצרים כבשה את ארץ כנען בסביבות שנת 1600 לפנה"ס, ושלטה עליה במשך כ-300 שנים. עד שסביבות שנת 1300 לפנה"ס היא אספה את כוחותיה ונסוגה מכאן. מנתונים היסטוריים אלה הסיק פרופ' נאמן שתי מסקנות חשובות.
האחת: שסיפור השעבוד של בני ישראל למצרים, התרחש למען האמת כאן, בארץ ישראל, ולא במצרים.
השנייה: שיציאת מצרים התרחשה מהכיוון ההפוך: מישראל למצרים – ומכאן שעלינו לדבר על יציאת מִצְרִים ולא על יציאת מִצְרָיִם. לדבריו, היות שהמצרים שעבדו את תושבי הארץ, יציאתם מהארץ נתפסה כנס אדיר.
ועל הדברים האלה יש להוסיף את ספרו שלפרופ' ישראל קנוהל,השם; המספרים הסודיים של התנ"ך ותעלומת יציאת מצרים. שהמשיך את הקו של פרופ' נאמן, וזיהה היכן בדיוק נמצא ים סוף שבו טבעו מרכבותיו של פרעה (בר' יד). והיכן זה קרה? לא תאמינו, באגם החולה שבגליל העליון, בגלל ששם גדל סוף….
הפרכת הטענות של החוקרים
המטרה שלנו ב"עושים תנ"ך", היא לתת הסבר לנושאים נבחרים מהתנ"ך, ולא להשתמש בבמה זו כדי להתווכח עם דעה זו או אחרת. הפעם, באופן חריג , אני מבקשת להתייחס בקצרה לטענות החוקרים שהזכרנו, משום שדבריהם פורסמו בכל אמצעי התקשורת ובספרים, במטרה להגיע לציבור הרחב ולהשפיע על דעתו. ואכן הספק אם סיפור יציאת מצרים היה או לא, נזקף במידה רבה לזכותם של החוקרים שהזכרנו, שנהנים ממעמד בכיר בארץ ובעולם. אלא שבטענותיהם נפלו טעויות – והטעויות האלה חדרו לתודעת הציבור הרחב והשפיעו עליו.
הארכיאולוגים הרצוג ופינקלשטיין, הפריכו את סיפור יציאת מצרים – ואת כל סיפורי בראשית, על בסיס הוכחות מן העדר, או בלשונו של פינקלשטיין, על בסיס "הוכחות על דרך השלילה", שמבוססות על מה שלא מצאו. הוכחה "מן ההעדר" היא טעות מתודית בסיסית. חוקר איננו מסיק מסקנות " על דרך השלילה" ועל סמך מה שלא מצא, אלא רק על בסיס מה שכן מצא. הכלל הזה נכון תמיד, ונכון שבעתיים כאשר מדובר בארכיאולוגים שעוסקים בענף כל כך דינאמי, שכל הזמן משתנה.
זה באמת הזמן להעיר שבמצרים נערכו – ועדיין נערכות, חפירות ארכיאולוגיות מקיפות ביותר. הארכיאולוגיה המצרית מרשימה במידה שלא ניתןלהגזים בהיקפה ובחשיבותה. ובכ"ז, הארכיאולוגים עצמם טוענים שהם גירדו רק את הקצה, וחלק גדול מהממצאים עדיין קבור באדמה – או הושמדו ברבות השנים. ברור שארכיאולוגים שמסיקים מסקנות היסטוריות כל כך גורפות על בסיס מה שלא נמצא, אך אולי יימצאו בעתיד – זה באמת נשמע בעייתי ביותר.
ומה לגבי העדר השם "ישראל" מתעודות מצריות בנות הזמן ההוא? הטענה שהשם 'ישראל' איננו נזכר באף תעודה מצרית איננה מפתיעה. השם ישראל היה שמו השני, והשולי, של יעקב. לפי ספר בראשית, רק יעקב ובניו הגיעו למצרים. כלומר, מדובר במשפחה אחת ולא בעם גדול ורב. ולכן מלכתחילה אין מה לצפות שהמצרים יזכירו קבוצה קטנה וחסרת משמעות שהגיעה לשעריה.
הטענה שלו יוצאי מצרים היו הולכים במדבר סיני, הם היו מותירים אחריהם שרידים כלשהם שאותם הארכיאולוגים היו מוצאים, היא באמת אבסורדית לחלוטין. למה? משום שהיא מתעלמת מהאקלים המיוחד של המדבר: מהסופות שמניעות הררי חול ממקום למקום, שקוברים את כל מה שמתחתיהם. סופות החול משנות את הטופוגרפיה של המדבר ומפוררות לאבק כל ממצא שעשוי מחומר מתכלה (עצמות, עורות וכד'). פינקלשטיין וסילברמן התעלמו מהשמש שצולה את מה שמתחתיה, שאף היא מאיצה את תהליך ההתפוררות. אין שום סיכוי למצוא במדבר חולי, שאין לו קרקע יציבה, שרידים בני אלפי שנים, אלא אם הוטמנו בתוך כדי חרס, שאותם הכניסו למערות. לפיכך לא ברור איזה ממצאים היו יכולים להשאיר מאחוריהם הולכים שחצו את המדבר לפני יותר מ-3000 שנים. העובדה ששני החוקרים התייחסו למדבר החולות של סיני, כאל אדמה מוצקה כמו זו שבמרכז הארץ, היא מוזרה ביותר.
אז בעצם, אם בעוד 3000 שנה ייצאו ארכיאולוגים למדבר סיני כדי למצוא שריד למסעם של המסתננים הסודנים לישראל, הם לא ימצאו דבר. עד אז מעט החפצים שהותירו המסתננים במדבר יתכלו וייעלמו לחלוטין. והארכיאולוגים יוכלו להכריז בקול רם ש"אין ממצאים בשטח" ולהביא "ראיות על דרך השלילה" כהוכחה לכך שהתקשורת, כהרגלה, בדתה סיפורים שמעולם לא התקיימו. דבריהם של הפרופסורים נאמן וקנוהל, שהפכו את הכיוון של יציאת מצרים – ליציאת חילות מצרים מארץ כנען לכיוון מצרים, מרוקנת את השפה מכל תוכן ומשמעות. למה? כי ברגע שמתחילים להפוך את משמעות הכתוב, אפשר להפוך כל דבר. אפשר לומר על חושך – אור, ועל טוב – רע, ועל אסור – מותר. הקביעה שהאמת הפוכה לחלוטין ממה שכתוב, היא מדרון חלקלק …
אמת או מיתוס?
לדעתי הגיע הזמן שנניח בצד את דברי החוקרים ונתקדם אל השאלה הגדולה: האם סיפור יצ' מצ' הוא אמת או מיתוס? שכן העובדה שישנם כמה חריקות בטענות החוקרים שמדבריהם באנו, איננה הוכחה שהם טועים. את התשובה לשאלה הגדולה, אם היה או לא היה, נשאיר לפרק הבא…
סיכום
התמקדנו בפרק זה בשאלה מה עומד בייסוד הספק אם יציאת מצרים התרחשה במציאות, או שהיא קדימון למסע בין כוכבים. אמרנו שעם הקמת האוניברסיטאות הראשונות באירופה, החל מעמדו של התנ"ך מתערער. בתהליך איטי ומתמשך, הוא הפך לדעת חוקרים רבים מהשורה הראשונה, לספר שכל הכתוב בו חסר כל בסיס היסטורי – ולכן ליצירה מופרכת מיסודה.
תוצאות מלחמת ששת הימים האיצו את התדרדרות מעמדו של התנ"ך בישראל. ארכיאולוגים שיצאו לשטחים שנפלו בידינו למצוא בהם ממצאים מתקופת התנ"ך, לא מצאו שום ממצא שתומך ולו באחד מסיפורי התנ"ך – והוא הדבר גם לגבי סיפור יציאת מצרים.
מסקנותיהם שפורסמו בכל אמצעי התקשורת, חלחלו לתודעת הציבור הרחב והשפיעו עליו.
עמדנו כאן על כמה טעויות מתודיות שנפלו בדברי החוקרים. הטעויות כמובן אינן מהוות הוכחה שסיפור יציאת מצרים אכן התקיים, ושלמען האמת הוא בסה"כ קדימון למסע בין כוכבים – ועם השאלה הגדולה הזו נתמודד בפרק הבא.
הבסיס לשבועת הנדר הוא פולחן שבו היו מלכים מקריבים את ילדיהם למען הצלת הממלכה. בפרק זה נספר על הנדרים של אחז ומנשה אשר לא הצליחו להציל את ממלכת ישראל מכליה בידי האשורים, על הנדר של חנה – אימו של שמואל – ולבסוף נגלה מה ההבדל בין נדר של אישה ונדר של גבר.
בפרק הקודם דיברנו על כך שהמושג נֶדֶר בתנ"ך הוא שם אחר לעסקת תן וקח שנעשית על גבו של הבן או הבת של הנודר. הבסיס לנֶדֶר היה פולחן שכנראה התקיים בעולם הקדום, שבו אבות, שלרוב היו מלכים, היו מוכנים בעת סכנה וודאית לממלכתם, להקריב את בנם, או את בתם.
הנדר היה שבועה שאין לה התרה, שאמר שהמלך מוכן להקריב את בנו לאל שבו האמין, ובתמורה לכך שהאב הקריב את הדבר היקר ביותר שיש לו, האל יציל את הממלכה מפני תבוסה והרס. למרות שהתנ"ך מתנגד התנגדות נמרצת לסוג כזה של פולחן שמכונה תועבה המעשה שעשה יפתח בבתו, מעיד שהפולחן המצמרר הזה חדר לישראל היו כנראה מוכרים בעולם הקדום – ומשם, למרות התנגדותו הנחרצת של התנ"ך, חדר הדבר המבעית הזה לישראל.
יפתח הגלעדי היה שופט בשבט מנשה – אך לאחר מות אביו התדרדר אל תחתית החברה והפך למנודה וחסר בית. כשתוקפים העמונים את בני ישראל מציעים זקני השבט ליפתח לעמוד בראש הצבא. יפתח, שעבורו הצעה זו היא הזדמנות שלא תחזור – עושה את הבלתי-יעשה, ונודר להקריב את אחד מבני משפחתו אם ינצח בקרב.
בפרק השני במסעו של אברהם לכנען, ננסה לענות על השאלה הגדולה: האם התנ"ך מציג סיפור מסע ריאלי, או שבעצם מחזק את הטענה שמדובר במיתוס? כיצד נערכה משפחתו של אברהם למסע כל כך ארוך? איך הם הסתדרו עם המזון? והאם הם עשו את המסע ברגל או רכובים על גבי סוסים וחמורים?
המקרא מספר לנו שתרח, אברהם ובני משפחתם עזבו את אור כשדים והלכו – ברגל! – מרחק של כ 3240 ק"מ. ליאורה ויותם מנתחים את הגיאוגרפיה של המזרח התיכון ואת מצבה הסוציואקונומי של משפחת אברהם כדי לבחון את סיפור המסע הבלתי יאמן בעיניים מודרניות.
תמר הייתה בצרה צרורה: בעלה נפטר לפני שהביאה לו צאצאים, אך יהודה – אבי בעלה – סירב להשיא לה את בנו הקטן ולשחרר אותה מעגינותה. במעשה ייאוש קיצוני מתחזה תמר לזונה, מפתה את יהודה ובכך עוברת על איסור גילוי העריות. מה היה גורלה המפתיע של תמר, ומה דעתם של כותבי התנ"ך על נשים עגונות שחייהן נעצרו?
