סיפור הבריאה שפותח את ספר בראשית נראה על פניו בנאלי ולא מאד מתוחכם – אנחנו הכתרנו אותו בתואר המחייב "המפץ הגדול".כותבי התנ"ך חיו בימים שבהם עבדות הייתה מקובלת. ימים שבהם אנשים שנקלעו לחובות כבדים ירדו למעמד של עבדים.סיפור הבריאה שלפיו אלוהים ברא את העולם במשך שישה ימים ונח בשביעי, שימש בידיי כותבי התנ"ך בסיס משפטי לקביעת שורה ארוכה של חוקים חברתיים, מהפכניים וחדשנים, שכמותם לא ידע העולם הקדום.חוקים שנועדו ליצור חברה צודקת ומתוקנת, שיש בה חמלה כלפי הקבוצות המוחלשות, שכל חילוני וכל אתיאיסט שחי בימינו, היה שמח לחיות בה.על שום החדשנות מעוררת ההשתאות שבסיפור הבריאה, הוא ראוי לשאת בתואר "המפץ הגדול".
תמלול הפרק המפץ הגדול : סיפור הבריאה הראשון שבספר בראשית פרק 1
שלום שלום,
לפני שנעבור לעושים תנ"ך, נתעכב בפינה החדשה "עושים פניני לשון",ונחרוז שתי פנינים נפלאות, שמסכמות במילים ספורות את הרגשות העזים ביותר שמניעים את האדם: אהבה, שנאה, קנאה.
כותבי התנ"ך, שלרוב כתבו חומרים כבדים ורציניים, השתמשו בחלום גם כסאטירה – או בורלסקה – פוליטית, מושחזת ועוקצנית כלפי מלכים גדולים וחזקים. בפרק הזה נבין איך הסאטירה הפוליטית הזו נועדה להראות לבני ישראל, שגם מלכים גדולים נופלים, ושהאמונה באלוהים שומרת עליהם מכל רע.
פתחנו פינה חדשה שנקראת עושים פניני לשון, שבה נתחיל כל תכנית. הפינה תוקדש למטבעות לשון שחדרו מהתנ"ך אל השפה העברית בת ימינו, למשלים ולפתגמים קצרים.
היום בעושים פניני לשון, נחרוז שלוש פנינים:
מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה
וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה;
וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
הפסוק הזה שמיוחס למחבר ספר קהלת, בא לומר שמה שהיה בעבר חוזר על עצמו בהווה – ויחזור על עצמו בעתיד. קהלת מתייחס למחזוריות של הטבע, בימינו הפסוק הזה משמש, בעיקר, לתיאור התנהגות שחוזרת על עצמה – ולרוב התנהגות שלילית. שתי הפנינים הבאות מוכרות לרבים, ולמרות שנאמרו בהקשרים שונים ועל ידי גיבורים שונים, בכל זאת הקשר ביניהם ברור לחלוטין.
הרצחת וגם ירשת (מל"א כא, יט).
להוציא דיבה רעה (בר' לז)
הביטוי "הרצחת וגם ירשת" קשור בשמו של המלך אחאב, שניסה לרכוש את כרמו של איש בשם נבות. משהדבר לא צלח בידו, יזמה אשתו משפט דיבה כנגד נבות – והוא הוצא להורג וכרמו נמסר לאחאב. הביטוי "להוציא דיבה רעה" קשור בשמו של יוסף, שנהג להשמיע דברי שקר וכזב בגנות אחיו כדי להשניא אותם על יעקב, אביהם. משמעו להשמיע האשמות כוזבות ושקריות כנגד אדם אחר במטרה להזיק לו. ובמקרה שלנו, יוסף.
עולם החלומות העסיק את הקדמונים ומעסיק גם את החוקרים בימינו. בספר בראשית מסופר שאברהם ראה בחלומו תנור אש, ולפיד בוער שעובר בין חלקי חיות שאותן ביתר קודם לכן, כשהיה במצב של ערות; יעקב ראה בחלומו סולם שמגיע עד פתח ביתו של אלוהים בשמים, ומלאכים שעולים ויורדים בסולם; יוסף חלם חלומות – ופתר חלומות; אלוהים נגלה לשלמה בחלום; ובספר דניאל, פתר דניאל את חלומותיו של נבוכדנצר, המלך שהחריב את בית המקדש הראשון שבנה שלמה.
בפרק הזה מנסים ליאורה יותם להבין את משמעות החלומות ומה שעומד מאחוריהם.
עדנה סבג, שהיא אחת המאזינות שלנו העלתה רעיון מקסים: שניתן מקום למטבעות לשון מהתנ"ך, שחדרו לשפה העברית. אין ספק שעדנה צודקת, שכן פניני הלשון שבתנ"ך העשירו את העברית המדוברת – ואין ספק שמקומן הטבעי הוא בתכנית שלנו. ולפיכך, אנחנו נשבץ פנינה אחת בכל פרק – ונשמח לשמוע מה דעתכם על התוספת. נפתח אפוא בביטוי שקשור לתכנית הבאה:
הביטוי "משענת קנה רצוץ" הושמע נגד מלך בשם חזקיהו, שחשב שמצרים תסייע לו במלחמתו נגד מלך אשור, דבר שכמובן לא קרה. הביטוי הפך חלק מהעברית בת ימינו, ומשמעו לסמוך על מישהו, או על הבטחה שנתן שידוע מראש שאין לסמוך על דבריו. אביא בקיצור את הפרשנות של האקדמיה ללשון עברית:
קנה, הוא מהצמחים האופייניים למצרים, הוא צמח חזק וגמיש.אלא שקנה רצוץ, הוא היפוכו של דבר.הוא רעוע או שבור.קנה כזה, במקום שיהיה משענת למי שסומך עליו את כפו, הוא יחורר את היד ויפצע אותה = וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ.
והנמשל ברור: מצרים היא משענת רצוצה כזאת, וההישענות עליה תביא לפגיעה בחזקיהו ולנפילת ירושלים. בימינו הבטחות שנותנים ראשי המפלגות לפני בחירות, משולות למשענת קנה רצוץ, שכן ידוע מראש שאין סיכוי שהן תתקיימנה…
זיגמונד פרויד והעולם המודרני
זיגמונד פרויד, אבי הפסיכיאטריה המודרנית, חי במאה הקודמת והקדיש לחלום מקום רב במחקריו. בספרו פירוש החלום הוא סיפק כמה הגדרות לחלום. אחת מהן היא ש"חלום הוא תבנית נפשית בעלת משמעות, שקשורה קשר הדוק למצבו הנפשי של האדם בעת ערות". בהמשך הוא כתב: "שכחת החלום היא סוג של צנזורה נפשית". כלומר, בעוד שהחלום "תופס" את נפש האדם הישן ללא מגננה, שכחת החלום בזמן ערות מגנה על נפשו.
התופעה שנקראת חלום העסיקה גם את בני העולם הקדום, כמו גם את כותבי התנ"ך. בפרק טו שבספר בראשית מספר שאברהם ראה בחלומו תנור אש, ולפיד בוער שעובר בין חלקי חיות שאותן ביתר קודם לכן, כשהיה במצב של ערות; יעקב ראה בחלומו סולם שמגיע עד פתח ביתו של אלוהים בשמים, ומלאכים שעולים ויורדים בסולם; יוסף חלם חלומות – ופתר חלומות; אלוהים נגלה לשלמה בחלום; ובספר דניאל, שכמעט שאיננו מוכר לציבור הרחב ושעליו נדבר בפרק הבא, פתר דניאל את חלומותיו של נבוכדנצר, המלך שהחריב את בית המקדש הראשון שבנה שלמה.
למרות שההוראה 'חלום' משמשת אותנו ואת הקדמונים, זו תהא טעות גדולה אם נתייחס אל החלום באופן הבא:
בשעת לילה מאוחרת הייתי עייפה מאד וזחלתי לחדר שינה. צחצחתי שיניים, נכנסתי למיטה ונרדמתי – וחלמתי חלום. התעוררתי בבוקר – ואופס, החלום עף לו למקום אחר, כדי להגן על נפשי הרכה.
כותבי התנ"ך והקדמונים לא עסקו בחלומות מהסוג הבנאלי הזה.
מסרים מהאלים
אם כך, נתחיל מתיאור התופעה כפי שהבינו אותה הקדמונים.לאחר מכן נתכנס לתוך התנ"ך ונעסוק בשניים או שלושה חלומות מפורסמים, ונראה לאן הם לוקחים אותנו. בני העמים הקדומים האמינו שלמן בריאת העולם ועד עכשיו, כלומר עד זמנם, מתקיים קשר רצוף ומתמשך בין האלים שלהם לבינם. הם האמינו שהאלים מעבירים אליהם מסרים שונים, ובצורות שונות. לפעמים המסר ניתן בדיבור ישיר, ועל כך אין לנו מה להוסיף. אלא שלעתים קרובות האלים הצפינו את המסרים שלהם, וצורות ההצפנה שבהן השתמשו היו מגוונות ומרתקות ורק מומחים בעלי כישורים מיוחדים ידעו לפצח אותן. למשל – לפעמים המסר הוצפן בתמונות סתומות וחסרות פשר שהועברו לאדם בחלום, ולעיתים תנועת הכוכבים בשמים הייתה דרך להעברת מסרים מוצפנים – ואכן הקדמונים היו אסטרונומים מחוננים ביותר. מעוף הציפורים והצורה שיוצר שמן הצף על פני המים היו צורות הצפנה נוספות. שיטה נוספת שהייתה בשימוש נרחב, הייתה לשחוט כבשה, ולפי צורת הכבד שלה לחזות את פני העתיד. בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בעיר בשם מארי, ששכנה על גדת נהר הפרת, נמצאו תבניות עשויות טין, שצורתן צורת כבד. על הכבד מטין, חרטו המלומדים נוסחאות לחיזוי פני העתיד. חשוב לציין שגם במגידו ובחצור, נמצאו תבניות שכאלה.
שיטה נוספת, מרתקת במיוחד, הייתה העלאה באוב של רוחות המתים – שכן רוח המתים שכנה בסמיכות מקום לאלים וידעה את סודותיהם. אך מה זה אוב? אוב = בור = שאול תחתיות. אבל לא סתם בור, אלא בור שנחפר בלילה, סמוך לקבר ספציפי, במטרה לאפשר לרוחו של המנוח לעלות מן הפיר/ שאול כלפי מעלה, אל עולם החיים. מעדויות שנמצאו באוגרית = מדינה קטנטונת ששכנה בתחום סוריה של ימינו, עולה שבעלת אוב, הייתה אישה שבבעלותה היה בור שכזה ושהיא הייתה אחראית לתחזוקתו. ועכשיו כולם נזכרים בבעלת האוב מעין דור, שהעלתה את רוחו של שמואל מעולם המתים, כדי שיגלה לשאול את תוצאות המלחמה בפלשתים.
עלילות גילגמש
הנה סיפור קצר שקושר את החלום עם האוב, הפיר שדרכו עולות נשמות המתים:
ברשותנו מצוי אפוס שחובר לפני כ-4000 שנים בבבל שבתחום עיראק של ימינו. האפוס נקרא עלילות גילגמש, והוא מספר על עלילותיהם של גילגמש וחברו אנכידו. השניים היו עצומי מידות ובעורקיהם זרם דם של אלים, ולכן היו חזקים באופן על-אנושי, ולא היו אמורים למות כאילו היו בני אדם פשוטים. גילגמש ואנכידו היו מה שנקרא "פגע רע": זוג פרוע, מזיק ומשחית, וחסרי כל רסן. בסופו של סיפור ארוך מאד הצליחו השניים להעליב את האלים, וכדי להפריד ביניהם גזרו האלים שאנכידו ימות.
באחד הלילות חלם אנכידו: "חלום נכבד, שעורר בו אימה גדולה, ושפתיו המו כמו זבוב". בחלומו ראה אנכידו את האלים גוזרים עליו שימות." וכך נודע לו שלמרות שאמו הייתה אלה שיצרה אותו מטיט במלוא גודלו ועוצמתו, הוא עתיד למות בסבל גדול, כאחד האדם.
המוות לא עושה הנחות סלבס וכך, למן הלילה שבו חלם את חלומו ובמשך 12 הימים הבאים, חלה אנכידו וגסס למוות. ובימים שגסס, חלומות ביעותים חזרו ופקדו אותו. בחלום האחרון הוא ראה את האדמה נפתחת, ויצור אחד שפניו חושך כפני הנשר, עולה מתוך הבור (האוב) ומושך את אנכידו המסכן מטה, לתוך הבור ואל עולם המתים. במאבק בין הנשר החשוך לבין אנכידו החולה, גבר הנשר והוביל אותו מטה, אל העיר הגדולה שבה חייתה מלכת השאול:
"ואל הבית אשר באיו חשוכי אור ; מקום בו עפר לחמם, ומאכלם טיט… ואור לא יראו, ובעלטה ישבו".
מתוך הדוגמאות שלעיל עולה שחלום היה רק אחת הצורות שבהן העבירו האלים מסרים לבני האדם. הבעיה הייתה שהמסרים האלה היו מוצפנים ושכדי לפענח אותם נדרשו מומחים.
מפענחי החלומות
התנ"ך מזכיר את החרטומים, המכשפים, הקוסמים והכשדים. חשוב להדגיש שמדובר באנשים שהיו מלומדים גדולים שהודות לידע העצום שרכשו ברפואה, באסטרונומיה ובמדעים נוספים נחשבו מומחים גם לפענוח הסימנים שהצפינו האלים בשדרים ששלחו לבני האדם. לפני 3000 ו-4000 שנים האלים עסקו בהצפנה, ומומחים מוכשרים עסקו בפענוח של הצפנים. ועוד צריך להדגיש שהמומחים לפענוח הצפנים שירתו בעיקר בארמונות, משום שמרבית הידיעות ששלחו האלים נשלחו למלכים ועסקו בגילוי פני העתיד לבוא עליהם ועל ממלכתם, ולכן הייתה חשיבות רבה לדעת את תוכנן.
מה ההבדל בין מה שהיה נהוג אצל העמים השכנים, לבין המסופר בתנ"ך? ההבדל הגדול הוא בלגיטימיות. גם בתנ"ך קיימת תפיסה בסיסית שלפיה העתיד להתרחש גלוי וידוע לאלוהים, וכן שמאז בריאת העולם נגלה אלוהים בפני דמויות נבחרות וגילה להם את צפונות העתיד. אלא שבתנ"ך ההתגלות של אלוהים נעשתה בשתי דרכים בלבד: בדיבור ישיר, או בחלום. ולכן התנ"ך אוסר לחלוטין את ההסתייעות במכשפים, קוסמים, או בבעלי אוב כדי לגלות את צפונות העתיד. ההסתייעות במומחים אלה נחשבת פשע חמור.
ספר דברים מספר על הימים שבהם יוצאי מצרים כמעט סיימו את מסעם במדבר סיני, ועוד רגע הם יכנסו לארץ המובטחת. לפני כניסתם לארץ משה, כך לפי הכתוב, נתן להם שורה ארוכה של חוקים וכך נאמר בקיצור רב בפרק יח:
במילים אחרות, כותבי התנ"ך מכירים בתופעה שלפיה האלים העבירו מסרים בצורות שונות – אך כדי להיבדל מבני העמים השכנים נאסר על בני ישראל להשתמש בשירותיהם של מכשפים, חרטומים, קוראים בעננים ועוד. והסיבה לכך היא שעצם ההסתייעות בבעלי מקצועות אלה התפרשה כהכרה בקיומם של כוחות על אנושיים, שהם לא אלוהי ישראל, דבר שהתנ"ך איננו סובל.
החלום בתנ"ך
אמרנו שלפי התנ"ך ההתגלות האלוהית נעשתה בשתי צורות. האחת בדיבור ישיר, והשנייה בעת תרדמה – והיא הצורה שמעניינת אותנו.
החלום שבו התגלה אלוהים לאדם, לא התרחש במצב של שינה במובן שמוכר לנו, שאולי באמת מבטא את מצבנו הנפשי, כפי שקבע פרויד. התגלות בחלום יכלה להתרחש גם במצב שבו האדם ער לחלוטין. במצב שכזה נפשו התהפכה, ובבת אחת הוא ניתק מהמציאות ונכנס למצב תודעתי אחר, שבו נגלה אליו אלוהים במראות ובקולות, שאיש מלבדו לא ראה ולא שמע.
אתן דוגמה מספר דניאל, שאליו נחזור בפרק השני.דניאל, כך מסופר, חי בבבל. באחד הימים הוא עמד ליד נהר החידקל – ואז, בבת אחת הוא נכנס למצב של תרדמה, שהיא מצב תודעתי שבה הוא ראה מראות אלוהיים, שאיש מלבדו לא ראה. והוא שמע קולות שאי מלבדו לא שמע (פרק י) :
הקטע שקראנו מלמד שהתרדמה שנפלה על דניאל איננה מילה נרדפת לשינה, והמראות שגילו לו את פני העתיד, היו צורה לגיטימית של התגלות אלוהית. במקרה שלנו, של המלאך שדיבר אליו.
ברית בין הבתרים
דוגמה נוספת שממחישה את הדברים האלה היא ברית בין הבתרים, שלהוציא את זו שנכרתה במעמד הר סיני, היא המפורסמת ביותר.
בספר בראשית מסופר שאברהם הקשיש נואש שאלוהים יקיים אי פעם את ההבטחה, שלפיה ייוולדו לו, לאברהם, ילדים רבים. או אפילו ילד אחד, קטן ונחמד. בתגובה לטרונייתו של אברהם הורה לו אלוהים לצאת החוצה ואמר לו שמספר צאצאיו יהיה כמספר הכוכבים בשמים. וכששאל אברהם איך יידע שהפעם תקוים ההבטחה, אמר לו אלוהים את הדברים הבאים – וכרגיל, אני קוראת בקיצור רב רק את מה שחשוב לנו:
ובעברית פשוטה: קח שלוש עגלות, שלוש עזים ושלושה איילים, ותור שהיא סוג של יונה, וגוזל. אברהם עשה כמצווה עליו. ואז ממצב של ערות מוחלטת עבר למצב תודעתי אחר, שהתנ"ך מכנה תרדמה. ובמצב הזה הראה לו אלוהים מראות מוצפנים שאת פשרם גילה לו:
בקטע שקראנו אלוהים נגלה לאברהם בשתי צורות שונות. האחת בדיבור ישיר: כאשר הורה לו לשחוט את החיות. ההתגלות השנייה התרחשה בעת תרדמה, שלא הייתה שינה רגילה, שבה הראה אלוהים תמונות מוצפנות המגלות שבעוד מאות שנים רבות מזמנו של אברהם, צאצאיו יהיו עבדים במצרים. אבל שאברהם יסיר דאגה מליבו, שכן אלוהים יוציא אותם משם.
חלומותיו של יוסף
החלומות המפורסמים ביותר בתנ"ך, שדווקא כן התרחשו בעת שינה, הם אלה שמצויים במחזור הסיפורים המיוחסים ליוסף. פרק לז שבספר בראשית מספר על מערכת היחסים העכורה ששררה בבית יעקב. כידוע, יעקב אהב את יוסף יותר מכל 11 בניו האחרים, דבר שעורר את קנאתם ושנאתם של האחים – ולמען האמת אפשר להבין לליבם.
יוסף מתואר כנער עצלן שנהג להישאר בבית אביו שעה שאחיו השכימו לצאת עם הצאן למרעה. ואם לא די בכך, הוא נהג להוציא דיבתם רעה באוזני אביהם. דיבה רעה היא תמיד דבר שקר שנועד להזיק. וכתוספת לשאר תכונותיו הרעות, יוסף המפונק נהג לחלום חלומות מרגיזים, שאותם הזדרז לספר. ואני מצטטת בקיצור:
נער החלומות המרגיז חלם חלום שני, שבו הוא ראה את השמש, את הירח ו-11 כוכבים משתחווים לפניו. ושוב הוא רץ לגלות את חלומו לאחיו, אך הפעם נזף בו יעקב בקול רפה ואמר:
לכאורה, יש לנו שני חלומות לא מתוחכמים, שחלם נער מעצבן. אין בהם התגלות אלוהית או מסר אלוהי. הסמלים המוצפנים בהם הם בנאליים, במקרה הטוב. אלא שבתנ"ך אין סיפורים בנאליים, ולו חלומותיו של יוסף היו חסרי חשיבות, הם לא היו נכללים בו.
איך לקרוא את התנ"ך
לפני שנתקדם אתן לכם מפתח חשוב לקריאה מושכלת של התנ"ך, שיסייע לנו בהמשך. בתנ"ך מצויים מאות סיפורים, חלקם קצרים מאד וחלקם ארוכים. לכאורה כל אחד מהם עומד בפני עצמו. אפשר לקרוא אותו כיחידה עצמאית ולהתעלם מהסיפורים שנמצאים לפניו או מאחוריו. אך זו טעות גדולה, ומי שעושה כן, מקבל סיפור שטוח ורזה, ולא מאד חכם. לעומת זאת, מי שקורא הסיפור הבודד בהקשר רחב, נוכח לדעת שהוא מתכתב עם הסיפור שעומד לפניו ועם זה שעומד אחריו, ועם זה שנמצא במרחק של 300 פרקים ממנו.
מכל בחינה, הסיפורים הנפרדים הם כמו רשת האינטרנט. הם מתכתבים זה עם זה, הם מסבירים ומלמדים זה על זה. וכולם ביחד משרתים תכלית גדולה אחת שעמדה לנגד כותבי התנ"ך והיא לרומם ולפאר את אלוהי ישראל: לספר על כוחו ועל עוצמתו האין סופית, ולהוכיח שהאלים שבהם האמינו העמים השכנים, הם לכל היותר חתיכת עץ מגולפת שאליה הם משתחווים – והדברים האלה מתארים היטב את המקרה שלנו.
מחזור הסיפורים הקשור ביוסף שולח זרועות לכל הכיוונים. בהסתכלות רחבה מתברר ששני החלומות שחלם יוסף, הם מקפצה לסט חלומות שני, שמהווה מקפצה לסט חלומות שלישי, שהיה העיקר בעיני כותבי התנ"ך. ושלושת מחזורי החלומות משרתים כמה עניינים שהיו חשובים לכותבי התנ"ך, ולכן הם מקיימים את הכלל שלפיו השלם גדול מסכום חלקיו = סינרגיה.
נסתכל על הדברים מנקודת מבט כוללת. תכונותיו הרעות של יוסף מסבירות את שנאת אחיו אליו, שבגללה מכרו אותו לסוחרים שעשו את דרכם למצרים. ומכאן שאחת המטרות של כותבי התנ"ך הייתה לספק הסבר לכך שהסיפור המקראי עבר מארץ כנען למצרים, שממנה נצא בעוד כמה מאות שנים, כפי שהבטיח אלוהים לאברהם בהתגלות שעליה דיברנו קודם. במצרים התרחשו שני הסטים של החלומות הבאים, אך לפני שנגיע אליהם, צריך למכור את יוסף — אז בוא נמכור אותו. באחד הימים עשה יוסף טעות פטאלית ויצא ממחבואו שמתחת לסינורו של אביו. אחיו ניצלו את העובדה שחולם החלומות נותר ללא הגנה. הם תפסו אותו ומכרו אותו, כפי שמוכרים כל סחורה, לשיירה של סוחרים שעשתה את דרכה למצרים. במצרים נמכר יוסף בשנית, הפעם לאיש בשם פוטיפר שהיה שר הטבחים של פרעה.
הכתוב שהדגיש קודם את עצלותו של יוסף בבית אביו, מתאר אותו עכשיו כבחור חרוץ שניהל בכישרון גדול את משק ביתו של השר הנכבד. המחבר לא מדבר על שינוי שחל באישיותו. אבל הפרטים שמוסר, גורמים למוחנו לעשות את השינוי.
אלא שעכשיו התעוררה בעיה. מסתבר שלאשתו של פוטיפר היו דרישות משלה מהבחור הצעיר והיפה שהובא לביתה, שאותן הוא לא היה מוכן למלא. בסופו של דבר הגברת הדחויה נעלבה עד עמקי נשמתה, והיא סיפרה לבעלה שיוסף ניסה לאנוס אותה. השר האמין לשקריה של אשתו והשליך את יוסף המסכן לבית הסוהר המלכותי, שבו נמצאו אסירים שאסר פרעה. וביניהם נמצאו שני אסירים ממעמד בכיר: שר המשקים ושר האופים.
האופן שבו חטאו השרים לפרעה
הכתוב איננו מגלה מה היה חטאם של שני השרים, אך היות שהם נגעו במזונו ובמשקה של המלך, הרעלה נשמעת כאפשרות הסבירה. הרעלה הייתה אחת הצורות המקובלות להיפטר ממלכים, ומסיבה זו הם נהגו להשתמש בטועם מלכותי, ויתכן שלכך התכוון המספר. מכל מקום, בבית הסוהר פגש יוסף את שר האופים ושר המשקים, והפגישה הזו מובילה אותנו לסט חלומות שני וכך מסופר:
באחד הלילות חלמו שר האופים ושר המשקים, כל איש את חלומו :
ולמה זעפו השניים? זעפם של שני השרים הנכבדים, קשור קשר ישיר לאמונה שהאלים העבירו אליהם בחלום מסר מוצפן לגבי עתידם. אך כדי לפענח את הצופן, היה צורך בפותר חלומות מקצועי והנהלת בית הסוהר המלכותי לא סיפקה מומחה שכזה לאסיריה – וזו הסיבה שבגללה הם זעפו. לעת הזו נכנס יוסף לסיפור. יוסף ביקש מהשניים שיספרו לו על מה חלמו – ולכאורה ורק לכאורה, הוא פתר את חלומם. לשר המשקים הודיע שבעוד שלושה ימים הוא יחזור למזוג את יינו של פרעה, ולשר האופים גילה שיוצא להורג בתלייה – וכך באמת היה. זה חזר לארמון וזה הוצא להורג – והאסיר יוסף המשיך לכלות את ימיו בבית האסורים.
החלומות שחלם פרעה
חלפו שנתיים נוספות, ועכשיו הסיפור שתחילתו בארץ כנען והמשכו בבית הסוהר, מתקדם אל ארמונו של פרעה, המלך הגדול של מצרים, שהייתה הממלכה הגדולה והחשובה ביותר בעולם הקדום. באחד הלילות חלם פרעה את שני החלומות, שאליו חותר הסיפור. וכך אומר הכתוב (מא):
וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ =פרעה הבין שהחלומות נשאו מסר מוצפן מהאלים ולכן הוא היה נרעש, וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ; =אלה הם פותרי החלומות המקצועיים, וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה.
המלך הנרעש סיפר את פרטי המראות שראה לחרטומים ולחכמים, אלא שאיש מהם לא היה מסוגל לומר לו את משמעם. לעת הזו נזכר שר המשקים באסיר יוסף, והוא סיפר למלך אודותיו. יוסף הובהל מבית הסוהר והתייצב בפני המלך שחזר פעם נוספת על פרטי שני החלומות שחלם. ואני אקרא רק את הפסוק החשוב לנו:
וכולנו יודעים שהעתיד שהיה צפון במראות שראה פרעה בחלומו, היה ששבע שנות שפע גדול תגענה על מצרים. אך בעקבותיהן תבואנה שבע שנות רעב גדול, שכמותו לא ידעה מצרים מעודה. ויוסף חתם את הפענוח החלום בדברים:
במקרה שלפנינו ידיעת העתיד לבוא הייתה קריטית, שכן היא אפשרה למלך להתכונן בשנות השפע לקראת בואן של שבע שנות הרעב. ואכן, יוסף הציע לפרעה לנצל את השנים האלה לשם אגירת מזון, שבו יאכיל את תושבי מצרים בשנות הרעב. פרעה הבין מייד שאמת דיבר יוסף, וכך הוא אמר בפליאה:
עכשיו עולה השאלה הגדולה: למה רק ב"כאילו" פתר יוסף את החלומות של פרעה ושל שני השרים הנכבדים? נסתכל על שני החלומות.
מתוך סיפורו של פרעה ברור לחלוטין שהוא הבין מיד ששני החלומות שחלם נושאים מסר חשוב מהאלים שבהם האמין. וזו הסיבה שבגללה הוא הזעיק את החרטומים והחכמים, שהיו מפענחי חלומות מקצועיים, שיגלו לו מה משמעות המראות שראה בשני החלומות:
אלא שהחכמים לא היו מסוגלים לפתור את החלומות? לא,הדגשנו קודם שהתנ"ך אוסר לחלוטין את השימוש בפותרי חלומות מקצועיים, כמו חרטומים, מכשפים וקוראים בכבד ובציפורים. ולו יוסף ידע לפתור חלומות, הוא היה חרטום מצרי שנחשב גם למכשף – ואז הוא היה נחשב לחוטא, ואת זה התנ"ך לא מרשה. אבל בפרק מא פרעה כינה את יוסף צפנת פענח = מפענח צפנים:
במסורת ובבתי הספר, מתואר יוסף כמי שידע לפתור חלומות…יוסף אכן מכונה 'צפנת פענח' = פותר הצפנים. והדעה שהוא ניחן ביכולת לפתור חלומות, אכן מקובלת במקורות העתיקים ובציבור הרחב. אלא שהדעה הזו סותרת את עמדת התנ"ך, שלפיה רק אלוהים יודע ומגלה את פני העתיד – ובוא נקשיב פעם נוספת לתשובות שנתן לשני השרים שהיו כלואים יחד איתו בבית הסוהר (פרק מ), ולפרעה.
התשובה שלאלוהים הפתרונים, הייתה התשובה שאותה נתן גם לפרעה:
טז וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר: בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה = אלוהים יענה לפרעה בלעדי יוסף, ובהמשך הוא אמר : אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה. ועכשיו באה החתימה של החלום : אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה. … כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים, וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ.
הטקסט אומר דברים ברורים: פתרון החלומות היה בידי אלוהים. אלוהים גילה ליוסף את פתרון החלומות, ויוסף העביר את ששמע לידיעת פרעה ולידיעת שני השרים שהיו כלואים יחד איתו בבית הסוהר. בואו ניקח את הדברים האלה לקצה, ונגיד שלפי הכתוב ניתן להבין שאלוהים היה זה שנגלה לפרעה בחלום – ועל כך נדבר עוד מעט. לעת עתה נסתפק ונגיד שהעובדה שהפתרונות התבררו כנכונים, מוכיחה שאלוהים הוא האל האמיתי, שכן הוא ידע את העתיד לבוא על מצרים.
אז למה היה חשוב לכותבי התנ"ך לספר על חלומותיו של פרעה, שהדבר האחרון שניתן לומר עליהם, זה שהם שיא התחכום?
מלחמת האלים
"עושים תנ"ך" שייכת לרשת של "עושים היסטוריה", שמייד מסגירה את המתודה שלפיה אנחנו עובדים. המתודה הזו אומרת שסיפורי התנ"ך מתארים את הימים שבהם הועלו על הכתב, ושכולם יחד משרתים את האידיאולוגיה שלשמה נכתב התנ"ך. ולכן, הבנת הרקע ההיסטורי כל כך חשובה להבנת כל סיפור וסיפור. נהוג לתארך את הסיפורים שבספר בראשית לשנים שבין 1800 לפנה"ס ועד 1600 לפנה"ס. מכיוון שהדיוק הכרונולוגי לא ממש חשוב, ניקח את 200 השנים האלה כמתארים את זמן הסיפור שלנו – ונשאל מה היה באותן שנים בארץ כנען ובמצרים?
בארץ כנען יש בשנים האלה פחות או יותר כלום אחד גדול. ארץ כנען הייתה באותם ימים חור נידח, עני ושומם, ודל אוכלוסין – וזו גם התמונה שעולה מספר בראשית. לעומת זאת, מצרים השכנה הייתה באותם ימים הממלכה החזקה והעשירה והמפותחת ביותר במזרח הקדום. בשלב זה חגגו שושלות הפרעונים לכל הפחות 2000 ימי הולדת לממלכתם המופלאה, ושפע הארכיאולוגיה המצרית מוכיחה זאת בצורה חד משמעית.
נקודה חשובה נוספת היא בראש הפנתיאון האלים עמד האל רע RA, שפרעה נחשב לבנו, ועל כן הוא עצמו נחשב חצי אל.
אז מצד אחד עומדת ממלכה גדולה, מדהימה ומפותחת שבראשה עומד מלך גדול. ומצד שני ישנה ארץ ישראל, ארצו של אלוהים, שהייתה חור נידח. בקיצור, ההבדל שבין שוויצריה לסומליה. מצד אחד עמד המלך החזק ביותר בעולם הקדום, שלכן נחשב חצי אל. מצד השני עמד האל הגדול והחזק ביותר ביקום, שאיש לא ידע על קיומו, זולת האסיר יוסף ועוד שלושה וחצי אנשים מסכנים ומזי רעב. אז איך מוכיחים שאלוהי ישראל גדול וחזק מפרעה שייצג את האלוהות המצרית?
התשובה: על ידי סיפורים שמתארים שאלוהי ישראל ביזה, שיטה והיתל בפרעה שייצג את האלוהות המצרית. על ידי סיפורים שמראים שאלוהים עשה בית ספר לפרעה, והראה לו מי באמת האל החזק בשכונה. והדברים האלה מחזירים אותנו ל"מפתח" שעליו דיברנו קודם, שלפיו קיימת רשת מגמתית שמחברת את סיפורי התנ"ך יחד.
הקונטקסט הרחב
התנ"ך, כבר אמרנו בפרקים הקודמים – ועוד נחזור ונגיד בעתיד, נכתב בימים שבהם מעמד האישה היה נמוך בהרבה בהשוואה לזה של הגבר. לפיכך, אחת הצורות שבהן כותבי התנ"ך השפילו גבר חזק הייתה באמצעות אישה.
ספר שופטים מספר שיעל הרגה את סיסרא שר הצבא הכנעני, ובמקום אחר מסופר שאישה השליכה חתיכת ברזל שפגעה בראשו של אבימלך, בנו של גדעון. ובשנייה שקדמה למותו, ביקש אבימלך מהנער המשרת אותו שיהרוג אותו, לבל יגידו שאישה הרגה אותו. כותבי התנ"ך השתמשו באיזבל כדי להשפיל את אחאב, שהיה אחד המלכים הגדולים, החכמים והאמיצים שקמו לישראל, ואפשר להוסיף דוגמאות רבות שמאשרות דברים אלה.
אנחנו הקדשנו תכנית מיוחדת לסיפור המסע של אברהם, שרה ולוט לארץ כנען – ומי שמעוניין מוזמן להקשיב לו. כזכור, השלושה הגיעו לארץ כנען בשנות רעב קשה ועל כן הם נמלטו למצרים העשירה, שהייתה אסם התבואה של העולם הקדום. משהגיעו שלושת הפליטים לשעריה של מצרים, נתקף אברהם חשש שמא דבר יופייה האגדי של שרה, שלדברי מספרי האגדות האיר כשמש את כל ארץ מצרים, יגיע לאוזניו של פרעה, ושהוא יחשוק בה – וכצפוי, זה מה שקרה.
שרה נמסרה לפרעה – אך משרצה המלך לממש את אהבתו לאישה היפה, הכה אלוהים אותו ואת בני ביתו בנגעים קשים, עד שלפרעה המסכן לא נותרה ברירה אלא להחזיר לאברהם את שרה, ועוד להוסיף למשלוח תשלום נכבד בצורה של כסף וזהב ומקנה לרוב (יב).
מנקודת מבט היסטורית אין שום אפשרות ששרה הגיעה לבית פרעה. הנישואים של מלכים שחיו בעולם הקדום, ועד זמנן של הנסיכה דיאנה וקייט מידלטון, היו נישואים פוליטיים ששירתו את האינטרסים של הממלכות. לשרה לא היה שום ערך פוליטי, ולפיכך, ההנחה שאיזושהי פליטה מזת רעב הגיעה לחדר המיטות של המלך, היא אבסורדית לחלוטין. אבל הסיפור שפרעה חמד בשרה, נועד להראות כיצד בגלל אישה הכה אלוהים את פרעה שנחשב אל למחצה. אלוהי ישראל הכה את אלוהי מצרים!
10 המכות שספג פרעה אחר בימי יציאת מצרים, משרתות את אותה תכלית עצמה. ספר שמות חוזר ומדגיש את עקשנותו של פרעה, שסירב לפקודת אלוהים לשחרר את בני ישראל מעבדותם. ועד שלמד את לקחו, הכה אותו אלוהים עשר מכות קשות וכואבות. ולקינוח נוספה המכה ה-11, שבה הטביע אלוהים את מרכבותיו של פרעה בים סוף. ברור לחלוטין שלו פרעה היה נעתר מייד למצוותו של אלוהים, הוא היה נחשב צדיק ולא רשע. ואז אי אפשר היה לספר כיצד אלוהי ישראל הכה את המלך שייצג את האלוהות המצרית.
ועכשיו, אחרי שהבהרנו את מגמת התנ"ך להשפיל את האלוהות המצרית, נחזור לסיפור של יוסף, ולטענה שאלוהים הוא זה שנגלה לפרעה בחלומו, וזה שקבע את עתידה של מצרים – וכך אמר יוסף:
אם נקבל את ההנחה שאלוהים הוא זה שנגלה בחלום, אזי אין פלא שחכמי פרעה לא יכלו לפתור את חלומותיו. שהרי אלוהים לא מדבר עם חרטומים ומכשפים.
ואם שאלת מה החשיבות של החלומות שבמחזור הסיפורים המיוחס ליוסף, הרי שחשיבותם הייתה בהוכחה שהגודל לא קובע. אלוהי ישראל הקטנה והמסכנה, חזק בהרבה מפרעה, המלך החזק בעולם הקדום, שנחשב לבנו של האל רע, שעמד בראש פנתיאון האלים של מצרים.
בפרק הבא נדבר על ספר דניאל שכמעט שאיננו מוכר לציבור הרחב. בזמנו של דניאל היו הפרעונים המצריים נחלת ההיסטוריה, והאימפראטור הגדול היה נבוכדנצר מלך בבל. ולפיכך אך טבעי ש"בית הספר" שעשה אלוהים עבר לבבל – ועל כך נדבר בפר הבא של עושים תנ"ך.
לאמנון, בכורו של דוד המלך, הייתה תשוקה אסורה שהטריפה את דעתו: הוא חשק בתמר, אחותו הצעירה. האונס של תמר היה הטריגר לשרשרת אירועים טרגית שהובילה, בסופו של דבר, למרד של אבשלום כנגד אביו, דוד.
זהו חלקו האחרון של סיפור חזון המרכבה המסכם שלושה מסעות משולבים המסבירים אחד את השני: מסע היסטורי, מסע בעקבות עולמם של כותבי התנ"ך שאלוהים לא נגלה אליהם אבל הם ביטאו את תפיסת עולמם הדתית והתאולוגית – ומסע נוסף שפתח צוהר לתופעות שנקראות נבואה והתנבאות החושפות בפנינו את העולם האלוהי שנסתר מעיני כל אדם.
מדוע בחר יחזקאל לשנות את ה-DNA של עם ישראל? מה קרה ברגע שאלוהים נכנס לבית המקדש? ומה היא התפישה היחזקליאנית?
תמלול הפרק: חזון המרכבה – ספר יחזקאל (חלק 3 מתוך 3)
הימים שבאו לאחר זמנו של יחזקאל היו מפתיעים ולא צפויים. המורשת שהשאיר השפיעה על הדורות הבאים והיא נמשכת עד עצם היום הזה. יחזקאל לא יכול היה לדעת מה יקרה לאחר ימיו: הוא לא ידע שכורש מלך פרס יעלה על הבמה ההיסטורית וירשה לגולים לשוב לארצם ולבנות את בית המקדש השני.
שובה של המרכבה לירושלים
בסוף הפרק הקודם עצרנו את השעון הזמן על שנת 540-539 לפנה"ס, שנת "המהפך הגדול" – ואני אזכיר בקצרה על מה שדיברנו בפרק הקודם ונכניס את הדברים למסגרת זמן כרונולוגית.
אמרנו שאנחנו עומדים כרגע בשנת 540 לפנה"ס. ניקח 400 שנים אחורה ונחזור אל סביבות שנת 950 לפנה"ס בערך. באותם ימים החלה ממלכה קטנה בשם אשור, שחיה בתחום עיראק של ימינו, להתעצם ולהתעצם. המלכים שעמדו בראשה כבשו ארצות רבות וקרעו עמים מעל אדמתם והגלו אותם לכל עבר. בסביבות שנת 750 לפנה"ס הגיעו צבאות אשור לישראל, וכחלק מהשיטה שהייתה נהוגה על ידם הם הגלו חלק גדול מאד מהאוכלוסייה שחיה מצפון לירושלים. לא מדובר בהגליה חד-פעמית אלא במספר מסעות מלחמה שערכו מלכי אשור לכיוון ארץ ישראל.
חלפו 300 השנים ואשור החלה מאבדת מכוחה. בשנת 605 לפנה"ס היא ירדה מעל הבמה ההיסטורית ופינתה את מקומה לנבוכדנצר מלך בבל. נבוכדנצר החליט להשלים את מלאכת ההרס שבו החלה אשור: הוא כיתר את חומות ירושלים והרעיב למוות את יושביה. בשנת 586 לפנה"ס פרצו חילותיו את החומות: הם הרסו את העיר, החריבו את בית המקדש והגלו לבבל חלק גדול מאד מבין הנצורים. בפרק הקודם דיברנו על כך שגלי הכיבושים וההגליות רוקנו חלק גדול מהאוכלוסייה האותנטית שחיה בארץ ישראל, פחות או יותר בגבולות של ימינו – ושעליה מספרים ספר יהושע, שמואל ומלכים.
האוכלוסייה ששרדה את גלי ההגליות ונשארה בארץ הייתה ענייה, מוכה ומדולדלת, ולכן לא היה לה שום סיכוי לשרוד ולהשתקם. מנקודת מבט היסטורית, היא הייתה אמורה להיעלם – הן משום חולשתה והן משום שלתוך הארץ שהתדלדלה מיושביה חדרו אוכלוסיות זרות ממזרח לירדן. במקביל, גם האוכלוסייה הגולה הייתה אמורה להיעלם: מדרך הטבע, אוכלוסיות שהוגלו מארצן נטמעו בארצות גלותן ואבדו במהלך השנים את זהותן האותנטית, וצפוי היה שכך יקרה גם עם הגולים שהגיעו לבבל, במיוחד לאור העובדה שהם ראו לראשונה חיים שקטים ובטוחים.
אבל אז התרחש המהפך הגדול. פחות מ-50 שנה לאחר חורבן ירושלים, ובטרם הספיקו הגולים שנלקחו לבבל לאבד את הקשר לעברם, קרסה בבל וירדה מעל הבמה ההיסטורית. את מקומה תפס כורש מלך פרס ומייסד האימפריה הפרסית – ועלייתו למלוכה הצילה אותנו מכליהשכן השטחים העצומים שעליהם שלטה בבל השתייכו מעתה לאימפריה הפרסית. כורש הרשה לעמים שהיגלו המלכים שקדמו לו לשוב לארצות מולדתם, לבנות את המקדשים שלהם ולחדש את דת אבותיהם. חוקרים שבדקו את רשימות השבים מבבל לישראל מצאו שבגלי העלייה הראשונים חזרו בסה"כ 42.000 איש. הקומץ הזה הזרים דם חדש לירושלים – ועל השפעת האידיאולוגיה היחזקאלית על החוזרים, נעמוד בסוף הפרק.
הדבר שחשוב להזכיר פעם נוספת, הוא שבין השבים היו בנים של המנהיגים שהוגלו, וכן כהנים ולוויים, כמו ששבצר, יהושע בן יהוצדק וזרובבל בן שלתיאל, שהיו המנהיגים שהובילו את בניית בית המקדש השני. ומה עם עזרא ונחמיה? הם חזרו לישראל 60-70 שנה יותר מאוחר, ושייכים לדור המנהיגים השני, או אולי השלישי, שהגיע מבבל. עזרא ונחמיה לא היו מבוני המקדש אך יחד עם זאת הספרים המיוחסים להם מספקים את האינפורמציה על שבי ציון, שהגיעו מבבל בגלים הראשונים, שבנו את בית המקדש.
בפרק הקודם דיברנו על כך שביום שבו נתן כורש רשות לבני ישראל לחזור לארצם ולבנות את בית המקדש, כמסופר בספר עזרא א', המציאות ההיסטורית התהפכה ויחד איתה התהפכו הנביאים. עד אתמול הם ירקו אש וגופרית לכל הכיוונים, וביום הבא הם הפכו נביאי נחמה שעודדו את יושבי החרבות לשרוד יום ועוד יום. הם הבטיחו להם שעוד מעט תגיח מבין ההריסות ירושלים חדשה עוטה אור חדש, כאור הראשון שברא אלוהים בששת ימי הבריאה (ישעיהו ס). יש' השני שעליו דיברנו בפרק הקודם ושחי באותם ימים, הפליג מכולם וקרא לירושלים החרבה:
הנקודה שיש לזכור אותה כל העת היא שנבואות הנחמה המתארות כיצד ירפא אלוהים את ההריסות של ירושליים ואת פצעי יושבי החורבות שנותרו לחיות בעיר, והקריאה החוזרת ונשנית לגולים לשוב ארצה, משקפות את המציאות. הן ראייה לכך שחזרתם של הגולים היא הסיכוי היחיד לתקומת הארץ. יחזקאל לא היה יכול היה לדעת שפחות מ-50 שנה לאחר ימיו האימפריה הבבלית תקרוס, שכורש הפרסי יעלה למלוכה ושגולים מבבל יהיו רשאים לשוב לישראל,- אך הוא ידע היטב שתקומה לישראל יכולה לבוא אך ורק מהמאסה שגלתה לבבל. הוא הבין שכל עוד בית המקדש שרוף חיי הדת והפולחן של ישראל לא יוכלו להתחדש, ולכן החזון שהראה לו את הרכב השמימי מתרומם מעל בית המקדש ההרוס ועוזב את ירושלים – חייב להחזיר את אלוהים לבית מקדש חדש ומצוחצח.
וזו נקודה שצריך להבהיר. חיי הדת בימינו יכולים להתקיים בכל מקום: אם יימצא לך די חמצן, תוכל להדליק נרות גם על הירח… בעולם הקדום חיי הדת והפולחן התקיימו במקדשים. אין מקדש? אין פולחן ואין עבודת אלוהים. על בסיס ההכרה שבני ישראל חייבים לחזור לישראל והמקדש חייב להיבנות מחדש, בנה יחזקאל בחזונותיו מציאות חדשה, אוטופית. וכפי שאמרנו בסוף הפרק הקודם, תנועת נאמני הר הבית שחיה בימינו, רואה בחזיונות האלה אמת מוחלטת שחייבת להתגשם.
הרפורמה השיפוטית: חזרה בתשובה
הנביאים שחיו לאחר שכורש היתיר לגולים לשוב לארצם השמיעו נבואות נחמה יפות, עדינות ואמוציונאליות, שקמצוץ זעיר מהן הבאנו לכאן. בניגוד להם, יחזקאל שחי בבבל היפה, המשיך לירוק אש וגופרית לכל הכיוונים, אך בחזיונותיו הכין תכנית שיקום מפורטת ומסודרת לירושלים ולישראל. בתכנית נמצאו שלושת המרכיבים העיקריים שבלעדיהם לא תתכן תקומה: עם שיחזור לארצו, בית מקדש שישמש כמקום פולחן – ואלוהים שחוזר למקדשו. יחזקאל יצא לדרך עם תכנית השיקום שלו שאת כולה ראה מתגשמת בחזונותיו. ראשית הוא ערך רפורמה משפטית, מרתקת ונועזת. הוא התייחס ליציאה לגלות כאל ריצוי עונש: בני ישראל חטאו, אלוהים העניש אותם – וזהו. לאחר ששילמו את חובם לחברה נסללה הדרך למחיקת עוונות.
אלא שהתפיסה שלפיה אסיר שריצה את עונשו, שילם את חובו לחברה ועכשיו הוא יכול להיות חבר כנסת ואפילו שר בממשלה, מתייחסת למה שקורה בימינו. מחיקת עוונות בתנ"ך היא נושא מאד בעייתי. בתנ"ך מפורטים חוקים רבים ולצידם העונשים שיקבלו העבריינים שיפרו אותם. רצח, גנבה, ניאוף, אונס, אש שהבעיר אדם אחד ששרף את השדה של האיש השני, בור שחפר האיש השלישי שלתוכו נפל האיש הרביעי – כל אלה עניינים פעוטים שמתרחשים בכל חברה, ושמי שחטא בהם נענש. אבל חוק אחד בתנ"ך עומד כקטגוריה בפני עצמה, והוא הדיבר הראשון מבין 10 הדברות, שלפי התנ"ך קיבלו בני ישראל במעמד הר סיני.
רק במקרה של הפרת הדיבר הראשון ושל קבלת אלוהות זרה, יעניש אלוהים את הפושע, את בניו, נכדיו וניניו. בפשע האולטימטיבי האשימו הנביאים וכותבי התנ"ך את כל בני ישראל, את כולם כקולקטיב. זה כמובן מסביר מדוע העניש אלוהים את כל בני ישראל: לפי יחזקאל הצורך למרוד באלוהים הוא חלק מה-DNA של העם כולו, ולדעתו כבר בימי יציאת מצרים היה נכון לחסל את כולם.
אלא שיח' היה מספיק מציאותי כדי להבין שענישה קולקטיבית שתתגלגל עד לדור ה-5 כפי שקובע הדיבר הראשון, היא בלתי אפשרית. עד אז הצאצאים של הפושעים יאבדו כל קשר לעברם ולאלוהים לא יהיה למי למחול. אז מה הוא עושה? בפועל, הוא ביטל את הדיבר ה-1 ואת העונש החמור ביותר בתנ"ך. הוא קובע :
דבר שני, יחזקאל אפשר גם לבני הדור הראשון, הפושעים שטינפו את בית המקדש ושחטאו בכל עבודת האלילות אפשרית, שבגללם השליך אלוהים את בני ישראל מעל אדמתו – לחזור בתשובה ולזכות בחנינה מלאה.
הרפורמה המשפטית נועדה ליצור את המאסה האנושית שחזרה בתשובה ושלה היה מותר לחזור לארץ ישראל האוטופית שאותה ראה בחזונו. יחד עם זאת, יחזקאל לא היה בטוח שחזרה בתשובה באמת תמחוק את הצורך הבלתי נשלט של בני ישראל לחזור לחטוא, ולכן הוא החליט לתקן את ה- DNA הפגום שלהם: למחוק את הדיסק הישן ולהתקין להם דיסק חדש עם תוכנות חדשות ששום ווירוס לא יוכל לחדור פנימה. הוא בעצם ביצע את השתלת הלב הראשונה בהיסטוריה, והכל בחזון, כמובן:
ונתתי לכם לבחדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסרתי את-לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. (לו).
אחרי שמנגנון החזרה בתשובה הושלם וגם השתלת הלב עברה בהצלחה, תיאר יחזקאל כיצד אלוהים יברור מקהל הגולים רק את אלה שראויים לחזור ארצה:
יח' לא אמר אם האיש שמראהו כמראה נחושת היה אחד מ-7 אנשי המרכבה שירדו ארצה יחד עם אלוהים. מכל מקום, האיש הפלאי ערך ליחזקאל סיור במקדש, שעכשיו יצא מהתנור וירד מהשמים, ושמלבד העציצים בחצר היה בנוי מן המסד ועד הטפחות. האיש הפלאי ערך ליחזקאל סיור במקדש והראה לו את האולמות הגדולים ואת החדרים הקטנים: הוא הראה לו את השערים, את הדלתות והחלונות – ואפילו המדרגות. הוא הראה לו את קודש הקודשים, את המזבח שעליו יקריבו קורבנות לאלוהים, את לשכות הכוהנים ואת החדרים שבהם יחליפו את בגדיהם. פתיל הפשתן וקנה המידה שהחזיק האיש שמראהו כנחושת סיפקו את המידות של כל החדרים והחללים של המקדש. מכל בחינה, יחזקאל הציג לפנינו תכנית בניין מסודרת ומפורטת ששרטט אדריכל. וכפי שציינתי בסוף הפרק הקודם – זה לא היה בית המקדש השני שאותו בנו שבי ציון שחזרו לישראל, כי אם בית המקדש השלישי שלו מייחלים נאמני הר הבית החיים בימינו.
הרפורמה של יחזקאל כללה גם את הכוהנים, משרתי המקדש. משפחות הכהונה בישראל כללו מספר ענפים. לדבריו, כולם חטאו, זולת ענף הכוהנים שהשתייך לבית צדוק. רק הם יוכלו לשרת בבית המקדש – וזה הזמן להמליץ להקשיב לעושים היסטוריה 201-202, שבה רן ואני מספרים את סיפורה של משפחת צדוק שצאצאיה גורשו מבית המקדש ומצאו מחסה במערות קומראן, ושם כתבו את "המגילות הגנוזות".
שובה של המרכבה
אמרנו קודם שיחזקאל ידע שתקומת ישראל מותנית בשלושה מרכיבים: עם שיחזור לארצו, בית מקדש שישמש כמקום פולחן – ואלוהים שחוזר למקדשו. כדי ליצור מאסה אנושית שתוכל לחזור לישראל, ביטל יח' את העונש של הדיבר ה-1 שנתן אלוהים, שלפיו עונשם של מי שנטשו את אלוהים לטובת אלים אחרים יחול על החוטאים עצמם, על בני הדור השני, השלישי והרביעי. מעתה אין פשע שלא ניתן לחזור ממנו בתשובה, ואין עונשו של האב חל על בנו. אז עכשיו יש לנו מאסה אנושית שיכולה לחזור לישראל, יש לנו בית מקדש שירד מהשמים, יש לנו כוהנים כשרים למהדרין שיכולים להתחיל לקיים את עבודת הפולחן – אך חסר הלב שיזרים חמצן ודם לתוך המערכת הקפואה הזו. ללא נוכחות האל שימלא את המקום בקדושתו, המקדש איננו יותר מאשר חללים ריקים מתוכן: הוא כמו סרט שהורד למחשב שכדי שיתחיל לנגן צריך ללחוץ על הסימן של המשולש. והנה, גם הלחיצה הגיעה – ורכב האש שחנה על ההר ממזרח לירושלים, סוף סוף התרומם והחל עושה דרכו חזרה למקדש.
וברגע שאלוהים נכנס לבית המקדש החלה עבודת הפולחן? הרבה יותר מכך, ברגע שאלוהים חזר למקדש, אדמת ישראל עשתה restart. הערים החרבות והשוממות מאדם נבנו מחדש והתמלאו אדם, ומייד התחולל פרץ אדיר של שפע בשדות הדגן ובפירות העצים. אך גם זה לא הספיק ליחזקאל: הוא הרגיש שהנוף המדברי והצחיח של ארץ ישראל איננו ראוי לתקומה האוטופית שאותה ראה בחזונו. הנוף האוטופי הראוי הוא זה שהיה בגן עדן, השופע מים ועצי פרי מכל המינים ומכל הסוגים. לכן הוא קבע שמתחת למזבח של בית המקדש החדש נובע מעיין קטן שמימיו מתוקים, וגובהם כגובה כף רגל. והמים שנבעו בנחת, נעו לאיטם לכיוון ים המלח. וככל שנמשכה זרימתם, כך היא התעצמה. המים השקטים התרבו וגאו והגיעו במפל אדיר לים המלח – וריפאו את המים המלוחים והפכו אותם מתוקים, שבהם שטו דגים רבים, כדגת הים. וכל אזור המדבר הפך גן עדן :
החזרה לימי גן עדן, לימים שלפני החטא הראשון שהוביל לחטא שני ושלישי ולאין ספור חטאים ופשעים נוספים, חותמת את חזון המרכבה ואת ספר יחזקאל. הסתיימה שליחותם של 7 הנוסעים שליוו את אלוהים שירד ברכב האש שלו: הם הרסו את בית המקדש ואת ירושלים. אחר כך בני ישראל חזרו לירושלים ובית מקדש חדש ירד מהשמים, והטבע והנוף של המדבר הפך להיות כמו זה שהיה בגן עדן. בסוף המאושר הזה מסתיים חזון המרכבה והגיע הזמן לסכם את המסע המשולב שעשינו בשלושת הפרקים האחרונים.
לסיכום
ספרות הנבואה תופסת נתח משמעותי מהתנ"ך – אך בגלל שהיא כתובה בשפה קשה וסתומה, הציבור הרחב כמעט שאיננו מכיר את עולמם של הנביאים ואת הספרות המיוחסת להם.
חזון המרכבה, שבו הנביא ראה את השמים נפתחים ורכב אש יורד ארצה ונוחת בחצר בית המקדש שבירושלים, נתן לנו הזדמנות להכיר את התופעה שבה אלוהים נגלה אל הנביאים ובכך אפשר להם לראות דברים שהתרחשו במקום אחר ובזמן אחר. הוא הראה להם מראות מהספירה האלוהית, שאף אדם זולת הנביא לא ראה ולא שמע. חזון המרכבה שבספר יחזקאל נחשב לאחד החזונות המפורסמים בתנ"ך, וזו כמובן הייתה אחת הסיבות שבגללה בחרתי לדבר עליו – למרות שהמילה מרכבה כלל לא מוזכרת בו… הדבר שביקשתי להראות הוא שחזון המרכבה חושף את התפיסה הבסיסית של כל כותבי התנ"ך, שלפיה גורל ישראל מותנה במילוי המצוות שנתן להם אלוהים, ולכן אין מציאות אובייקטיבית שמסבירה את האירועים שפקדו את העם שלנו, שעליהם מספר התנ"ך.
ובכל זאת, לא ניתן להבין את הספרות הנבואית ואת חזון המרכבה, מבלי להבין את האירועים שפקדו את העם שלנו מאות שנים לפני זמנו, ובזמנו – ושעל כן אנחנו מדברים על שלושה מסעות משולבים שתלויים זה בזה ומסבירים זה את זה : מסע היסטורי, מסע בעקבות תפיסות עולמם של כותבי התנ"ך, ומסע שפתח לנו צוהר לתופעה שנקראת נבואה והתנבאות, שפותחת בפנינו את העולם האלוהי הנסתר מעיני כל אדם. אלמלא השפעותיה של המורשת היחזקאלינית, היינו יכולים לכבות את האור ולעזוב את אולפן ההקלטות של הרשת 'עושים היסטוריה'.
אלא שהימים שבאו לאחר זמנו של יחזקאל היו מפתיעים ולא צפויים, והמורשת שהותיר השפיעה על הדורות הבאים – וכבר רמזנו קודם שהיא נמשכת עד ימינו. יחזקאל לא יכול היה לדעת שפחות מ-50 שנה לאחר שבית המקדש ה-1 חרב, האימפריה הבבלית תקרוס ושכורש מלך פרס יעלה על הבמה ההיסטורית, ירשה לגולים לשוב לארצם ולבנות את בית המקדש השני שהיה קטן וצנוע בהרבה מהמקדש שאותו ראה בחזונו.
לטוב או לרע, הגולים שחזרו מבבל לישראל הביאו איתם כמה מהרעיונות שהגה יחזקאל. בראש ובראשונה הם הביאו את התפיסה שהגלות והחורבן היו עונש על חטאיהם, ובכך לא אמרנו שום דבר חדש. אלא שהשבים הביאו את התפיסה היחזקליאנית, של החזרה בתשובה, שלפיה רק אלה שעברו תהליך של היטהרות רשאים לשוב לישראל. ואכן חזרתם לישראל כשהם אוחזים בידם את ההרשאה של כורש לבנות את בית המקדש הייתה הוכחה שהם ריצו את עונשם, הוכחה לכך שחזרו בתשובה ושעל כן אלוהים סלח להם. העובדה שכורש החזיר להם את כלי המקדש ששדד נבוכדנצר חיזקה עוד יותר את האמונה שהם אכן עברו תהליך של היטהרות.
אלא שבארץ ישראל חייתה גם האוכלוסייה שלא יצאה לגלות. אלה היו יושבי החורבות שחיו בתוך ההריסות, שאותם ניחמו הנביאים שקמו לישראל מייד לאחר החורבן, שעודדו אותם להחזיק מעמד יום ועוד יום. ספרי עזרא ונחמיה, המספרים על הימים שבהם ראשוני הגולים חזרו לישראל, מגלים שהחוזרים התייחסו אל יושבי החורבות כאל מי שלא עברו את התהליך של עונש, חזרה בתשובה, וקבלת מחילה מאלוהים. הם לא עברו השתלה של לב טהור ולכן ה-DNA שלהם נותר פגום כבעבר. נבואות הנחמה קוראות לגולים לשוב לישראל ומדברות על סליחה קולקטיבית של אלוהים לכל בני ישראל – אבל השיטה היחזקליאנית לא אפשרה מחילה ללא ריצוי העונש בגלות וחזרה בתשובה. לכן, אם קיוונו שהשבים והנשארים ישמחו זה לקראת זה – אז זה לא קרה.
מי שלומד את ספר עזרא ונחמיה נוכח לדעת שהשבים לארץ מינפו את המחילה היחזקאלינית שלפיה שאלוהים סלח להם – והפכו אותה לגישה בדלנית, טהרנית ומתנכרת שאומרת שישנם יהודים שווים יותר ושווים פחות, ושהאוכלוסייה שלא יצאה לגלות איננה רשאית לבוא בקהלם. הם אינם רשאים להשתתף בבניית המקדש, ואסור לקשור איתם קשרי נישואים.
התגובה לגישה בדלנית זו לא איחרה לבוא, והאוכלוסייה הישראלית שנדחתה התקוממה ופעלה להפסקת בניית המקדש – ואכן הצליחה לעצור את בנייתו למשך 20 שנה לערך. המתח בין הנשארים לבאים הוביל ליחסי איבה גלויים. בספר נחמיה מסופר שנחמיה יזם את בניית החומה סביב לירושלים, אותה חומה שקודם לכן פרצו חילותיו של נבוכדנצר. כשאתה שואל על מי החומה הייתה אמורה לגונן, מתברר שהיא נועדה דווקא לחסום את אלה שמכונים בשם 'צרי יהודה', 'שומרונים', 'עם הארץ'. אלא שבתקופה הפרסית לא היו לישראל אויבים שנגדם היה צורך לבנות חומה! אז מי היו האויבים שהחומה סביב לירושלים נועדה להגן מפניהם? הם היו אנחנו. הם היו הנשארים בארץ. שומרון הייתה עיר המלכות של 10 השבטים שחיו מצפון לירושלים. הם היו האוכלוסייה הישראלית, דלת העם שלא יצאה לגלות.
נכון שבימים שבהם מלכי אשור הגלו את שבטי הצפון הם הביאו לאזור השומרון גולים מארצות שונות, שאנחנו מכירים אותם היום בשם 'שומרונים'. אך הגולים שהובאו לארץ קיבלו על עצמם את דת ישראל ובמהלך ה-200 השנים הבאות הפכו חלק בלתי נפרד מהאוכלוסייה שחייתה בישראל. כל האוכלוסייה שחייתה מצפון לירושלים, נחשבה שומרונית. הכינוי האחר שהודבק לנשארים היה 'עם הארץ'. מתוך ספר מלכים אנחנו יודעים שעם הארץ היו בני המעמד האזרחי הגבוה, והכוח המאזן שתמך במלכי ישראל. והנה, עתה 'עם הארץ' הפך כינוי נוסף, מבזה, לאלה שלא יצאו לגלות.
הכינוי צרי יהודה הפך כינוי מכליל לשומרונים ולעם הארץ, שנלחמו במדיניות הבדלנית של מנהיגי השבים מבבל. צריך לקחת בחשבון שברגע שחרב בית המקדש, הנותרים בארץ נשארו ללא מקום פולחן וללא יכולת לקיים חיי דת. לפיכך בקשתם להצטרף לבניית המקדש הייתה טבעית ומובנת. אלא שהם נדחו וברגע אחד מנהיגי השבים הפכו אותם ללא מספיק יהודים.
ולסיום, התפיסה שלפיה ההתנבאות ניתקה את הנביא ממגבלות הזמן והמקום ואפשרה לו לדעת את העתיד לבוא, היא מפתח חשוב להבנת הנבואה בתנ"ך, וגם את האידיאולוגיה של תנועת נאמני הר הבית. בית המקדש שיחזקאל ראה בחזונו יורד מהשמים היה עובדה מוגמרת מבחינתו, ולכן היה כל כך חשוב לו שברגע שהדבר הזה יתממש, הכהנים ייכנסו מייד לפעולה. התפיסה שבית המקדש עתיד לרדת מהשמים, היא גם עובדה מוגמרת באמונתם של נאמני הר הבית, וגם הם נערכים לקראת האירוע הגדול. הם מכינים את בגדי של הכהנים שישרתו במקדש, הם מכינים כלים ויש להם חוות לגידול צאן שישמש לקרבנות. הם שואפים לגדל פרות, שיענו להגדרה "פרה אדומה" שבלעדיה לא ניתן לטהר את בית המקדש – ושלעניינה נקדיש תכנית מיוחדת. נכון להיום תנועת נאמני הר הבית נחלקת בעיקר בשאלה אם יש להמשיך להמתין שהמקדש יירד ארצה מהשמים, או שעליהם לממש את שרטוטי המקדש המפורטים בספר יח' ולנקוט באמצעים אקטיביים על מנת להקימו.
ומלבד עוד פרק בעושים תנ"ך שום דבר הקשור בחזון המרכבה לא נגמר ולא הסתיים.
יחזקאל הוא הנביא היחיד מבין נביאי ישראל שלא חי בישראל, אלא בבבל שבתחום עיראק של ימינו. בחלקו השני של המסע אל עולמם של הנביאים נבין מהן נבואות הנחמה? מה קרה לעשרת השבטים? ומה הייתה המכשלה הגדולה?
תמלול הפרק: חזון המרכבה – ספר יחזקאל (חלק 2 מתוך 3)
הפרק הקודם היה הקדמה למציאות ההיסטורית של שלהי ימי בית המקדש ה-1 אשר הכתיבה את דרכי הכתיבה של סופרי התנ"ך, והספרות הנבואית בפרט. שלושת הפרקים שמוקדשים לחזון המרכבה שבספר יחזקאל הם שלושה מסעות הקלועים אלה באלה, כמו צמה. המסע הראשון שם את המציאות שהתקיימה בישראל ב-160 השנים שקדמו לחורבן בית המקדש הראשון בקונטקסט היסטורי. המסע השני היה ספרותי-תיאולוגי, ובו הראנו כיצד כותבי התנ"ך הסבירו את המאורעות ההיסטוריים שהתרחשו בימיהם. לשיטתם, כל מה שהתרחש מחוץ לגבולות ישראל היה חסר משמעות שכן גורל ישראל, לטוב או לרע, תלוי בדבקותם הדתית ובמילוי המצוות שקיבלו מאלוהים. לכן כל אסון שפקד את ישראל היה משום שנטשו בזדון ליבם את החוקים שנתן להם אלוהים.
המסע השלישי נתן לנו הצצה אל הספרות הנבואית ואל דבריו של ישעיהו שחי בימים שבהם אשור שלטה כמעט על כל המזרח הקדום, ואל דבריו של ירמיהו שחי כ-150 שנה מאוחר יותר – בימים שבהם כיתר נבוכ' את ירושלים ושם אותה במצור. שני הנביאים, כל אחד בזמנו, האשימו את בני ישראל בפשעים איומים ונוראים שבגללם שלח אלוהים את אויביהם להכותם בחרב, ברעב ובדבר. עוצמתו של אלוהים הוכחה בכך שהנביאים הציגו את מלכי אשור ואת נבוכדנצר ככפותים לרצונו של אלוהים, וצדקתו של אלוהים הוכחה בכך ששפט והעניש את בני עמו כמידת חטאם ופשעם.
זו עמדת התנ"ך בכלל ושל דברי הנביאים בפרט. מי שקורא את הפרקים הראשונים שבפר ישעיהו ופרקים ארוכים בספר ירמיה מוצא שהם שופכים דברי זעם וחרון על בני עמם ומאשימים אותם בכל פשע אפשרי ובלתי אפשרי – ולא בכדי הנבואות שהשמיעו בשם אלוהים נקראות 'נבואות זעם'. לכן, אם יש דבר אחד שניתן לומר בבטחה, הוא שהעובדה שאשור ולאחריה בבל – שהיו מעצמות אדירות – לא ערערה את אמונתם העזה של כותבי התנ"ך בעוצמתו וצדקתו של אלוהים. אלוהים שלח את הממלכות האלה להכות בבני עמו, להרוס את ערי מגוריהם ולהגלות אותם מעל אדמתם.
הדברים האלה מובילים אותנו אל חזון המרכבה שירדה מהשמים ונחתה בחצר בית המקדש, שעדיין עמד אז על תילו. אני מבקשת להזכיר שיחזקאל וירמיה היו בני אותו דור: יחזקאל חי בבבל בימים שבהם נבוכדנצר שם מצור על ירושלים והרעיב את תושביה. ירמיה, שהיה אחד הנצורים, חוזר פעמים רבות על שלוש מילים שמתמצתות את הכל: חרב, רעב ודבר.
חשוב לציין שמצור על היה עיר אמצעי ידוע להרעבת האוכלוסייה הנצורה, להחלשת ולכניעתה. גם אם לא נכנעה העיר, כפי שקרה עם הנצורים בירושלים, היא הייתה כל כך חלשה עד שלא נותר בה כוח להגן על עצמה. עדות מצמררת למצבם של הנצורים אפשר למצוא במגילת איכה, שמתארת שהרעב בירושלים הגיע לידי קניבליזם. המציאות הזו מהווה רקע היסטורי לחזון המרכבה, למרות שהמילה 'מרכבה' איננה מוזכרת בספר יחזקאל.
באחד הימים עמד יחזקאל ליד תעלת מים שהתנ"ך מכנה בשם 'נהר כבר' – ולפתע, וללא כל הכנה מוקדמת, נפשו התהפכה והוא נכנס למצב של התנבאות. התנבאות היא המצב שבו נפשו של הנביא התחברה עם הספירה העליונה. ומכיוון שמדובר בספירה האלוהית, הנביא לא היה מוגבל לזמן אחד ולמקום אחד: בזמן שרגליו נשארו עומדות על אדמת בבל, הוא ראה את השמים נפתחים מעל בית המקדש שבירושלים, ואת רכב האש האלוהי נוחת בחצר בית המקדש. הנה פסוקים אחדים מפרק הפתיחה שמתארים את רגע המהפך בחיי יחזקאל, ואת ההתחברות שלו לספירה האלוהית:
הקול ששמע יח', היה קולו של אלוהים, ועכשיו קורים שני דברים. הדבר הראשון הוא שחזון המרכבה אמנם מתחיל בפרק א', אלא שהוא חוצה כמעט את כל ספר יחזקאל – כך שכל הדברים שנספר מעכשיו ואילך מבוססים על הכתוב בפרקים הבאים. הדבר השני הוא שבכל פעם שיחזקאל יכנס למצב של התנבאות, רוח אלוהים תיקח אותו מבבל לירושלים ותראה לו מה התרחש בימיה האחרונים של ירושלים. ניתן 2 דוגמאות שממחישות את הדברים האלה.
לאחר שהסתיימו הדברים אלה, החלו ביקוריו של יחזקאל בירושלים שבהם הראתה לו הרוח את הפשעים שהתחוללו בעיר שאותה הוא מכנה "עיר הדמים": עיר שתושביה רוצחים זה את זה, ומתרחשים בה פשעים בתחום המיני. עיר שאנשיה שודדים, לוקחי שוחד. אבל החמור מכל הפשעים גם יחד היו מעשי התועבה שנעשו בבית המקדש עצמו, במקום שאמור להיות הקדוש והטהור מכל:
זהו ביטוי מחליא של בוז, שמתאר את אנשי המקדש מקיימים פולחן אלילי בתוך בית המקדש – ובזמן שהם משתחווים לאל השמש, הם מפנים את ישבנם כלפי היכל ה'. והנה מה שאומר אלוהים על הנביאים שחיו בירושלים:
התמונה שעולה מתיאוריו של יחזקאל מזכירה את פומפי האחרונים. בירושלים התקיים קרנבל של זוועות, שממשתתפיו לא לקחו בחשבון שהר הגעש האלוהי עומד להתפרץ עליהם בדקה הבאה ולמחוק אותם מעל פני האדמה. ותיאורי הבלהות האלה ממשיכים וממשיכים, ובימים שבהם שוטטה רוחו של יחזקאל בעיר החטאים, ירמיה ושאר אנשי ירושלים היו נתונים במצור וגוועו למוות. אז איך יחזקאל התמודד עם המציאות?
הוא לא התמודד עימה. הוא תפר מציאות שנותנת צידוק מלא לשאלה מדוע הר הגעש האלוהי התפוצץ על ראשם של אנשי ירושלים. לביקוריו של יחזקאל בירושלים הייתה תכלית אחת: לאסוף עדויות מרשיעות כנגד אנשי העיר, וזאת בשעה שבמציאות הארצית הם היו נתונים במצור וגוועו למוות ברעב. בפרק הקודם הראנו שכך נהגו גם ישעיהו וירמיהו, וכמותם כל הנביאים שפעלו לפני חורבן בית מקדש ה-1. אבל בוא נחזון לרכב האש השמימי שירד ארצה.
חורבן ירושלים ובית המקדש והאנשים
מסתבר שבתוך הרכב נמצאו שבעה נוסעים שמכונים "פקודות העיר": כלומר, אנשים שמילאו את פקודותיו של אלוהים. ואילו פקודות קיבלו? להחריב את העיר ואנשיה. ואני מצטטת בקצרה
ומשנשלמה מלאכת ההרג, ציווה אלוהים על השבעה שבאו איתו לטמא את בית המקדש ולמלא אותו חללים.
ז וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם טַמְּאוּ אֶת הַבַּיִת = בית המקדש וּמַלְאוּ אֶת הַחֲצֵרוֹת חֲלָלִים, צֵאוּ; וְיָצְאוּ , וְהִכּוּ בָעִיר.
אלוהים ציווה לטמא את בית המקדש בטומאת מת, שהיא הטומאה הקשה והחמורה ביותר בכל דרגות הטומאה שבתנ"ך. ומשנשלמה מלאכת ההרס ציווה אלוהים על הנוסע השביעי למלא את ידיו גחלי אש ולזרוק אותם על העיר: (י)
הרכב נחת על אחד ההרים ממזרח לירושלים (= קדם) – והפרט הזה יהיה חשוב בהמשך.
הפסוקים שקראנו עכשיו מעידים שאלוהים הרס את ירושלים – אך לא מזכירים את נבוכדנצר. איפה הוא? לחצו על המקש delete מעל שמו של נבוכדנצר ומחקו אותו מכיבוש ישראל ומחורבן ירושלים. ההבניה ההיסטורית שלו אומרת שנבוכדנצר מעולם לא כבש את ארץ ישראל ובוודאי שלא פרץ את חומות ירושלים והחריב את העיר. אז מה התפקיד של נבוכדנצר בספר יחזקאל? זוכרים שבפרק הקודם הראנו שישעיהו הפך את מלכי אשור לשליחים של אלוהים, והורה להם להגלות את בני 10 השבטים? ולפי ירמיהו, אלוהים שלח את נבוכדנצר להרוס את ירושלים, דיברנו על כך.
גם יחזקאל הפך את נבוכדנצר לשליח אלוהים – אלא שלשיטתו, אלוהים שלח את נבוכדנצר להכות את כל העמים שחיו בשכנות לישראל, כגון מצרים, ארם = סוריה של ימינו, צור וצידון = לבנון של ימינו ועוד. איך שלא נסובב את הדברים, עוצמתו של אלוהים תמיד מוכחת, וזו הייתה השיטה של יחזקאל לשמור על כוחו ועוצמתו של אלוהים, שכן הוא ולא אף אחד אחר החריב את עיר החטאים.
המכשלה הגדולה
מחיקתו של נבוכדנצר מכיבוש ירושלים מנעה מיחזקאל את הצורך להתמודד עם העובדה שנבוכדנצר היה המלך הגדול ביותר במזרח הקדום. אבל עכשיו, אחרי שירושלים חרבה, הגענו למכשלה הגדולה שעומדת בייסוד החזון ובייסוד העקרונות שמוכיחים את עוצמתו של אלוהים, שהוא מהות הצדק והמשפט. בפועל, אלוהים העניש את עצמו! רכב האש התרומם מעל המקדש ונחת על אחד ההרים שממזרח לירושלים, ומשם אלוהים יכול היה להשקיף על העיר ששרף. אלא שלאלוהים לא היה לאן לחזור והוא הפך homeless… על פניו זה נכון: האל הגדול והעוצמתי אכן הפך חסר בית, ומכאן הדברים רק הולכים ומסתבכים. לעניינינו אין זה משנה אם נקבל את הגישה ההיסטורית שלפיה נבוכדנצר החריב את ירושלים, או שנקבל את הגישה התיאולוגית שלפיה אלוהים הרס את ביתו.
התוצאה הסופית היא אחת – ושלא יהיה לנו ספק: יחזקאל בבבל וירמיה בירושלים ידעו היטב שחורבן ירושלים כמעט המיט כליה על בני ישראל. אנחנו כמעט נכחדו. למרות כל הפשעים שייחסו כותבי התנ"ך והנביאים לבני ישראל, הם ידעו היטב שאנחנו היינו, ועודנו, העם היחיד שהאמין באל שעליו מספר התנ"ך, העם היחיד שהכיר בקיומו וסגד לו. מנקודת מבט תיאולוגית והיסטורית, אל שאין לו מאמינים שיודעים על קיומו וסוגדים לו, חדל מלהתקיים. ראו מה קרה לאלים שעמדו בראש הפנתיאון היווני, המצרי והבבלי – הם אינם! בני העמים שהאמינו בהם החליפו דת, ובכך הביאו להיעלמותם של האלים שבהם האמינו אבותיהם. בשנת 586 לפנה"ס זה כמעט מה שקרה לנו: בני עשרת השבטים איבדו את זהותם הלאומית והדתית ונעלמו. הם לא מתו: הם נספגו בקרב העמים שאליהם הובאו והפכו להיות חלק מהם.
בפרק הקודם עמדנו על 4 עקרונות שהם בסיס להבנת התנ"ך, ועד עכשיו הוכחנו שלושה מתוכם. הוכחנו את עוצמתו של אלוהים. הוכחנו שהוא שפט בצדק את בני ישראל, שהתנהגותם הנפשעת חרצה את גורלם. וכמובן שהוכחנו שהיות שאלוהים בחר בישראל להיות לו לעם, גורלם מנותק משל שאר העמים. אבל לא הוכחנו את העיקרון ה-4 שמדבר על אהבתו הגדולה של אלוהים לבני ישראל, ועל נאמנותו לברית שכרת עם האבות ועם בני ישראל במעמד הר סיני.
אין ספק שיחזקאל שחי בבבל וירמיה שלא הוגלה לבבל היו מודעים היטב לכך שהתוצאה הסופית, בין אם תיאולוגית ובין אם ארצית, אומרת שבשנת 586 לפנה"ס בני ישראל עמדו על סף כליה: הנותרים בארץ היו מוכים והרוסים, כמו העיר ההרוסה, עד שלא היה בכוחם לקום מתוך ההריסות ולשקם את חייהם הלאומיים והדתיים. הם גם היו מודעים לסכנה שהגולים יאבדו את זהותם בגלות. אז איך מתקדמים מכאן? חוזרים לעיקרון המדבר על אהבתו הגדולה של אלוהים לבני ישראל, ואולי מתחילים להאמין שגם הבלתי אפשרי לחלוטין, יכול להתרחש. שום סטטיסטיקה לא הייתה חוזה את העובדה ששרדנו, ושאנחנו מספרים היום על מה שקרה לפני כ-2600 שנים.
מפלתה של בבל ועלייתו של כורש מלך פרס
בפרק הקודם דיברנו על כך שלמן היום שבו התגלה אלוהים לנביא, הפך הנביא שליח. הנביא השמיע את דבר אלוהים באוזני בני ישראל, ועל הדרך הבטיח להם שאש הגיהינום תרד ארצה ותכלה אותם – וזה באמת מה שקרה. יחד עם זאת, הנביאים היו חלק בלתי נפרד מהעם, וכל אסון שפקד את החברה הישראלית, פקד אותם ואת משפחותיהם – ומה שקורה מעכשיו ואילך זה דבר מופלא, שחייבים לספר אותו.
למחרת החורבן התהפכו הנביאים, ומנביאי זעם וחרון שמצליפים לכל העברים, הם הפכו לנביאים מעודדים ולמנחמים. הנבואות המעוררות פלצות שהשמיעו בשם אלוהים, הפכו בבת אחת רכות ואוהבות ומלאות תקווה – ולכן בעגה האקדמית הן נקראות נבואות נחמה. הנביאים התהפכו בנקודת השבר החמורה ביותר בתולדות ישראל. הם התהפכו לאחר שאיבדנו 10 שבטים, שאליהם נוספה האוכלוסייה שהובלה לבבל, וירושלים הייתה שרופה והרוסה. במקום לשקוע הם התרוממו ובבת אחת החלו מחזקים ומעודדים את השרידים שנותרו לחיות בחורבות ירושלים, שיחזיקו מעמד עוד יום ועוד יום.
אלא שברקע המהפך הדרמטי שהתחולל בדברי הנביאים, התחולל מהפך ההיסטורי גדול ודרמטי בהרבה. בפרק הקודם גם אמרנו שבית המלוכה האשורי העמיד מלכים גדולים וחזקים ולכן החזיק מעמד כ-300 שנים. אלא שבסופו של דבר סכסוכים שנתגלעו בתוך המשפחה המלכותית קרעו אותה מבפנים, ומי שניצל עובדה זו היה נבופלאסר הבבלי, אביו של נבוכדנצר, שאסף צבא כדי למרוד באשור. נבוכדנצר בנו השלים את המלאכה והעיף את האימפריה האשורית לפח האשפה של האימפריות המובסות. בתוך שנים אחדות ירש נבוכדנצר את כל השטחים העצומים שכבשו מלכי אשור במשך מאות שנים, שטחים שנוספו לארצות שהוא עצמו כבש.
בהיסטוריה של ישראל נבוכדנצר מוזכר בנשימה אחת עם כל הצוררים והארורים שקמו להשמידנו. במציאות הוא היה מלך מרשים ביותר – אך הייתה לו נקודת תורפה אחת:הוא הותיר אחריו יורשים עלובים שלא היו מסוגלים לרשת את מקומו ולנהל את האימפריה העצומה שהשאיר – ומייד עם מותו החל הבלאגן בחצר המלוכה הבבלי. וכך, כשם שסבא נבופלאסר ניצל את הסכסוכים בחצר המלוכה האשורי כדי להפיל את האימפריה האשורית, את אותו הדבר עשה לבבל כורש מלך פרס, מייסד האימפריה הפרסית – הגיבור הגדול שעולה עכשיו על במת הסיפור שלנו.כורש ניצל את הסכסוכים הפנימיים שפרצו בבבל, ובסביבות שנת 540 לפנה"ס – שהם בסה"כ 46 שנים לאחר חורבן ירושלים – כבשו חילותיו את בבל. השטחים העצומים שנפלו בדור הקודם לחיקו של נבוכדנצר עברו לידיו של כורש הפרסי, ובהם ארץ ישראל שעמדה בחורבותיה. העולם הקדום לא הכיר מלך מסוגו של כורש, שהעמיד שושלת מלכים שהחזיקה מעמד כ- 200 שנים.
כורש הנהיג שיטה חדשה ומהפכנית שכמותה לא ידע העולם: הוא הרשה ואפילו עודד את בני העמים שהגלו קודמיו לשוב לאדמת אבותיהם ולשקם את בתי המקדש שלהם. כורש הניח ובצדק, שגולים שישובו לאדמת אבותיהם יעשו כל מאמץ כדי לשקם את חייהם הקודמים, ושהשיקום יתרום לכלכלה הפרסית וליציבות המשטר הפרסי משום שהשבים לארצם יהיו נאמנים למלך ולא ינסו למרוד בו. לכורש לא היה משנה אם הגולה חי בחדרה או בגדרה, כל עוד הוא התנועע ברחבי האימפריה הפרסית ולא ניסה למרוד בו.
וכך, בשנת 539 לפנה"ס הוא הכריז את ההכרזה הנושאת שמו, הכרזת כורש, המעניקה רשות לגולי בבל לשוב לירושלים ולבנות בית מקדש, במקום זה שחרב. לפני שנקרא את הפסוקים החשובים לנו, צריך לשים לב שכשם שכותבי התנ"ך העידו שאלוהים שלח את מלכי אשור ובבל להכות בישראל, כך כתבו שאלוהים הוא זה שהפעיל את כורש. עזרא פרק א':
ד וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם, יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה; עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. בעברית פשוטה, הנשארים בבבל יתרמו כסף וזהב לבניית בית המקדש השני. אך מי שהגדיל לעשות יותר מכולם, היה כורש עצמו, שמסר לשבים מבבל לירושלים את כלי הקודש ששדד נבוכ' פחות מ-50 שנה קודם לכן: וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ הוֹצִיא אֶת כְּלֵי בֵית יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלִַם, וַיִּתְּנֵם בְּבֵית אֱלֹהָיו = בית המקדש של מרדוך שהיה אלוהי בבל. וַיּוֹצִיאֵם כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס עַל יַד מִתְרְדָת הַגִּזְבָּר; וַיִּסְפְּרֵם לְשֵׁשְׁבַּצַּר הַנָּשִׂיא לִיהוּדָה.
כפי שאמרנו קודם, לא משנה אם נאמץ את הגישה התיאולוגית או ההיסטורית, בשנת 586 לפנה"ס בני ישראל עמדו על סף כליה. האוכלוסייה שנותרה בארץ הייתה חלשה ומוכה, ולא היה שום סיכוי שהיא תתרומם ותשתקם בכוחות עצמה. שירמיהו נלקח למצרים ושם מת – אך לא הייתה זו 'גלות מצרים': חלק מהאוכלוסייה שנותרה בירושלים לאחר החורבן גלתה לשם מבחירה, משום שהבינה שזה הסיכוי היחיד שלהם לשרוד.
ואז בנקודת השבר הזו קרסה בבל! בבת אחת היא ירדה מעל הבמה ההיסטורית. כורש, שעלה במקומה, עשה restart למציאות. הרשות שנתן לגולים לשוב לארצם, על רכושם וזהבם, ולבנות מחדש את ההריסות ואת בית המקדש – הזרימה דם חדש לישראל והצילה אותנו מכלייה. היא הצילה אותנו ממה שקרה לעמים רבים שהתבוללו בהגליות ואבדו.
בשנת 539 לפנה"ס שהם 47 שנים לאחר חורבן ירושלים וההגליות לבבל, החלה שיבת ציון. ראשוני הגולים החלו עושים את דרכם מבבל, חזרה לירושלים במטרה לבנות את הכל מחדש. לפי הרשימות שבספר עזרא ובמקורות נוספים, 42.000 איש חזרו מבבל. בסה"כ קומץ זעום, אך מה שחשוב הוא שבין השבים היו צאצאים של ההנהגה שחייתה בירושלים לפני החורבן. היו גם כהנים ולוויים. וכך, למרות שמספר השבים היה זעום, הגרעין שחזר היה איכותי ונחוש לחדש את החיים היהודיים. ואכן, הדבר ה-1 שעשו השבים, ועוד לפני שהקימו את בית המקדש השני, היה לחדש את עבודת הפולחן לכבודו של אלוהים.
איך המהפך ההיסטורי הזה קשור ל- 4 העקרונות שעליהם דיברנו? ראשית, עלייתו של כורש לשלטון נזקפת לזכותו של אלוהים, שעוצמתו תמיד מוכחת. כורש מכונה בשם משיח (ישעיהו מה,א). שנית, העובדה שגורל ישראל מנותק משל שאר העמים מתבררת לאור העובדה שהכרזת כורש שבספר עזרא מתעלמת מכך שכורש היתיר לכל בני העמים שהגלו קודמיו לשוב לאדמתם, ולא רק לישראל. העיקרון שמתקדם עכשיו אל מרכז הבמה מדגיש את אהבתו הגדולה של אלוהים לבני ישראל – והעיקרון הזה עומד בלב נבואות הנחמה שהשמיעו. וכך, כשם שנבואות הזעם והחרון נאמרו על רקע ימיהם של מלכי אשור ובבל, נבואות הנחמה והעידוד נאמרו על רקע ימי שלטונו של כורש ויורשיו.
ישעיהו בן אמוץ
כיצד הפך המהפך ההיסטורי את נבואות הזעם לנבואות נחמה?
כאשר מדברים על הקשר שבין המציאות ההיסטורית לבין ספרות הנבואה, מדברים על ספר ישעיהו, שהכל מתכנס בו. הספר אכן נקרא על שמו של ישעיהו בן אמוץ, איש ירושלים, שחי בסביבות שנת 745 לפנה"ס, בערך 150-160 שנים לפני זמנם של יחזקאל וירמיה. ישעיהו בן אמוץ פעל בימים שבהם אשור עמדה בשיא עוצמתה. הוא היה עד להגליה ההמונית של שבטי הצפון, וכצפוי האשים אותם בחורבנם ובאסונם, ועל כך דיברנו בפרק הקודם. עד כאן הכל כרגיל – אלא ששום דבר איננו כרגיל.
הציבור הרחב מתייחס לספר ישעיהו כאל יצירה אחידה שמתייחסת לנביא אחד, מה שלא נכון – לפחות לא לדעת החוקרים. החוקרים נוהגים לחלק את הספר בין שלושה נביאים שונים, שאותם הם מכנים ישעיהו אחד, שתיים ושלוש – שחיו בתקופות שונות ומעולם לא נפגשו. נפתח סוגריים ונגיד שישנם חוקרים שטוענים שלתוך הספר קובצו נבואות של נביאים רבים ולא רק של שלושה. בקיצור, לדברי החוקרים, עורכי התנ"ך קיבצו נבואות של שלושה נביאים שונים וערכו אותן בסדר כרונולוגי ובבלאגן נוראי, תחת כותרת אחת: ספר ישעיהו.
מה שחשוב לנו הוא שפעילותם של ישעיהו 2 וישעיהו 3 החלה בימים שבאו לאחר הכרזת כורש, שהם כ-160 שנה לאחר זמנו של ישעיהו בן אמוץ המקורי. שני הנביאים שחיו באותם ימים – אם כי לא במקביל – ידעו שאם לא יחזקו את רוח יושבי החרבות שנשארו לחיות בירושלים, הם לעולם לא יצליחו להתאושש מהטראומה הנוראית שחוו.
מה שמרתק בכל הסיפור הוא סמיכות הזמנים. המהפך שהתרחש למחרת החורבן, ושהפך את נבואות הזעם והחרון לנבואות נחמה עדינות ויפהפיות, התרחש במקביל לעלייתו של כורש לשלטון, והרשות שנתן לגולי בבל לשוב לארצם. על מה מדברות נבואות הנחמה?
דבר ראשון – שאלוהים סלח לבני עמו. אלוהים סיים לכעוס ולהעניש, ומעתה הוא ירפא את פצעי הנותרים בירושלים וישקם את חורבותיה. אך יותר מכל דבר אחר, הדגש העיקרי בכל נבואות הנחמה הוא קריאה של אלוהים לבני עמו לשוב לירושלים. האם עובדה זו מעידה על הצורך הנואש להזרים דם חדש ליושבי הארץ? הרבה יותר מכך. הביטוי 'קיבוץ גלויות' הפך לאחד משמות הרחובות השחוקים ביותר בארץ…אלא שבתנ"ך הוא ציר מרכזי בכל נבואות הנחמה. הוא מבטא היטב את העובדה שהנביאים ידעו שבלעדי השבים, לא תהייה תקומה לארץ הזו, ומכיוון שאין דבר יפה יותר מהלשון השירית שבספר ישעיהו, ניקח לדוגמה קטע קצר שנקרא 'נחמו נחמו עמי', שמיוחס לישעיהו ה-2. בקטע זה הנביא, בשם אלוהים, מנחם את בני עמו וקורא לגולים לשוב ארצה, לירושלים. כדי לפתות אותם לשוב לירושלים, מבטיח הנביא שאלוהים יישר למענם את ההרים ואת העמקים:
מראות מהסוג הזה מצויים בחזון המרכבה שבספר יחזקאל, שבשעה זו חנתה על ההר שממול לבית המקדש ההרוס. אין שום ספק שיחזקאל ידע היטב שהגולים בבבל, שהיו משולים בעיניו לעצמות יבשות, חייבים לחזור לארצם. וברגע שהבנו את זה – הבנו שהמרכבה חייבת להחזיר את אלוהים לביתו, לבית המקדש שיירד מהשמים. אך על כך נדבר בפרק הבא.
לסיכום
כותבי התנ"ך האמינו בכל ליבם בעוצמתו האין סופית ובצדקתו של אלוהים, שבחר בבני ישראל להיות לו לעם. אלא שאמונה זו התנגשה עם המציאות ועם העובדה שהאדמה שעליה האציל אלוהים מקדושתו ושאותה נתן לבני ישראל – נכבשה פעם אחר פעם בידי מלכים שלא הכירו באלוהים ולא ידעו על קיומו.
כדי להגן על אמונתם, היה על כותבי התנ"ך להאשים את בני ישראל בשורה ארוכה של פשעים חמורים ומזעזעים, שיצדיקו הטענה החוזרת ונשנית שלפיה אלוהים הוא ששלח את המלכים הכובשים להכות בישראל – ויחזקאל בחזון המרכבה הגדיל לעשות בכך שאפילו את זה לא טען. הוא פתר את הבעיה בכך שמחק את נבוכדנצר מספר ההיסטוריה של ישראל וקבע שממלאי פקודותיו של אלוהים הם אלה שהחריבו את ירושלים. אלא שהנביאים שחיו בימי החורבן ולאחריו ידעו היטב שאין זה משנה כיצד יצדיקו את האסונות הכבדים שפקדו את העם הזה, אסונות אלה העמידו את המשך קיומו בסכנה משום שאל שמאמיניו חדלו להתקיים – חדל להתקיים בעצמו. זה בדיוק מה שקרה לאלים שעמדו בראש הפנתיאון של העמים הקדומים, אלים שחדלו להתקיים משום מאמיניהם נטשו אותם לטובת אלוהות אחרת. הנביאים ידעו שהגולים שהובלו לבבל עדיין לא איבדו את זהותם האוטנטית, אבל חייבים לחזור לירושלים.
ובנקודה הזו של הרס וחורבן, התהפכו הנביאים מהקצה אל הקצה – וגם המציאות התהפכה מהקצה אל הקצה. כורש, מייסד האימפריה הפרסית, התקדם אל מרכז הבמה ההיסטורית. הוא התיר לעמים הגולים לשוב לאדמת אבותיהם ולשקם את חייהם הדתיים והלאומיים – ונבואות הנחמה שקוראות לבני ישראל לשוב ארצה שבהן מבטיחים הנביאים שאלוהים סלח לבני עמו ושהוא ירפא את פצעיהם ואת פצעי העיר ההרוסה, מעידות על הצורך הנואש להחזיר את הגולים לישראל. מי שקורא בעיון את ספר חגי ואת ספרי עזרא ונחמיה וספרים נוספים שמספרים על ימי שיבת ציון שבהם חזר קומץ גולים לירושלים, נוכח לדעת שהם התקשו לשקם את העיר ונשארו לחיות בחורבות עוד הרבה זמן. ובכל זאת, הדבר הראשון שעשו השבים היה להקים מזבח לאלוהים ולחדש את חיי הדת. הדבר השני שעשו היה להקים את בית המקדש השני – ובכך הם החיו את הגרעין הלאומי והדתי שלנו.
יחזקאל הלך לעולמו לפני זמנו של כורש ולפני שידע שגולי בבל ישובו לישראל ויבנו את בית המקדש השני. כיצד הוא פתר את העובדה שלשיטתו גם אלוהים גלה מבית המקדש, ושמאחד ההרים שממזרח לירושלים הוא יכול היה להשקיף על העיר שהרס ועל בית המקדש שהחריב? רוח אלוהים ערכה ליחזקאל סיבוב נוסף ואחרון בירושלים, והראתה לו את בית המקדש עומד על תילו, ואת המרכבה שחנתה על ההר שממזרח לירושלים, עושה את דרכה חזרה למקומה, לבית המקדש שירד מהשמים, אך על כך נדבר בפרק הבא של 'עושים תנ"ך'…
יחזקאל הוא הנביא היחיד מבין נביאי ישראל שלא חי בישראל, אלא בבבל שבתחום עיראק של ימינו. בשלושת הפרקים הקרובים נצא למסע אל עולמם של הנביאים ונכיר מושגים חדשים כמו 'נביא', 'נבואה', 'התנבאות', ועוד. מה ההבדל בין הנביאים שמכונים "ראשונים" לבין אלה שמכונים "אחרונים"? האם הנביא היה יכול להתהפך על דעת עצמו, להיכנס מרצונו אל המרחב האלוהי ולשוחח אתו? ואילו עקרונות השפיעו על כותבי התנ"ך, ובכללם הנביאים?
תמלול הפרק: חזון המרכבה – ספר יחזקאל (חלק 1 מתוך 3)
שלושת הפרקים הבאים הם שלושה מסעות בזמן שמתרחשים בעת ובעונה אחת. האחד הוא מסע היסטורי שלוקח אותנו אל שלהי ימי בית המקדש הראשון, ואל היום שבו חרב המקדש ותושבי ירושלים הוגלו לבבל. המסע השני הוא מסע תיאולוגי, שמראה כיצד כותבי התנ"ך, ובהם הנביאים כמובן, הגנו על האמונה הבלתי מעורערת בכוחו ועוצמתו האין סופית של אלוהים, למרות שהמציאות הוכיחה שההיפך הוא הנכון. המסע השלישי הוא מסע אל עולמם המיוחד של הנביאים, ובאופן מיוחד לחזון המרכבה שבספר יח', שנחשב לאחד המוכרים ביותר בתנ"ך. שלושת המסעות שנראים נפרדים – הם למעשה סיפור אחד ענק בהיסטוריה של העם שלנו.
