[עושים פוליטיקה] המדריך למנהיג המושחת – אורן נהרי

הפרק לא זמין להאזנה – אך יעלה שוב בקרוב!

ישראל היא אמנם "סטארטאפ ניישן" אבל בכל הנוגע לשחיתות שלטונית היא לא המציאה דבר. בכל העולם מנהיגים בולטים חשודים בשחיתות ומוצאים דרכים יצירתיות להתמודד עם המצב. אורן נהרי עורך חדשות החוץ בוואלה ניוז מסביר מתי זה מצליח להם ומתי פחות. פרק חדש בפודקאסט ״עושים פוליטיקה״ המדריך למנהיג המושחת הפעם סיבוב עולמי קצר בסין, רוסיה, תורכיה, דרום אפריקה ומוקדים נוספים.

האזנה נעימה!
דפנה.


דף הבית של התוכנית
רשימת תפוצה בדוא"ל | iTunes | אפליקציית אנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

 

לקריאת הטקסט המלא של הפרק – המדריך למנהיג המושחת

תמלול ועריכה: ירדן מורד ואלעד כהן

דפנה: שלום לכם, אנחנו בעוד פרק של עושים פוליטיקה. מי שפתח רדיו בחודשים האחרונים לא יכל לפספס, את הטענות של יו"ר הקואליציה דוד אמסלם על כך שכל ראשי הממשלה בארץ בעשרים השנים האחרונות: נתניהו, אולמרט, ברק ושרון מצאו את עצמם בחדרי החקירות. ישראל היא באמת יוצאת דופן במובן הזה, אבל היא ממש לא יוצאת דופן בהתמודדות עם שחיתות. להפך, זה שנלחמים בה בחורמה אולי מעיד על כך שישראל נמצאת דווקא במקום טוב יחסי. בדו"ח של ארגון השקיפות הבינלאומי של שנת 2017 שבחן שחיתות בעולם, ישראל אמנם התדרדרה בכמה מקומות אך עדיין מוצבת במקום ה32 מתוך 180, ליד מקומות כמו בּוֹטְסְוָאנָה וסלובניה. היום ננסה להבין איך מתמודדים מדינות ומנהיגים בעולם שנחשדים בשחיתות, מתי הם מצליחים לשרוד ומתי זה נגמר בהדחה, או אפילו מאחורי סורג ובריח. ואני רק מדגישה הסאבטקסט הוא לא שראש הממשלה שלנו מושחת, את זה יקבע בית המשפט. איתנו פרשן חדשות החוץ של וואלהאורן נהרי, שלום לך.

אורן: שלום דפנה.

דפנה: אז בוא נתחיל מכמה דוגמאות, כדי שנבין פחות או יותר איך זה עובד.

אורן: אז בואי נתחיל מאחד שהצליח לשרוד. אחד שהוא דוגמא מצוינת לשני המקרים. ג'ייקוב זומהנשיא דרום אפריקה. דרום אפריקה אני אזכיר אחרי שלטון האפרטהייד, ישנו נלסון מנדלה הנערץ והמיתולוגי, ואחרי נלסון מנדלה, לימים יורש את יורשו אחריו צבאו מבקי בעייתי ואחריו בא ג'ייקוב זומה הבעייתי מאוד מאוד מאוד. אלא מה, ג'ייקוב זומה הוא הנשיא והקונגרס הלאומי האפריקני עדיין מורשת מנדלה חיה ובועטת ועדיין האופוזיציה מתחילה להיות מפוררת על כן סולחים לו על דברים קטנטנים כמו למשל שיפוץ הבית שלו בסכום סביר לכל הדעות של עשרים מיליון דולר. עכשיו הדברים האלו ברורים. אתה רואה את הבית, אתה רואה את הדברים, אתה רואה את הכל, אבל הוא הנשיא ומקבל תמיכה עכשיו כאשר הכלכלה מתחילה להראות סימנים בעייתיים כאשר הזעם הציבורי עולה כאשר יש תורכים צעירים גם בתוך המפלגה הANC הקונגרס הלאומי האפריקני, כאשר אנשים מנהיגים שחורים עוברים למפלגה הדמוקרטית שנתפסה כמעין מרצ לבנבנה אליטיסטית וכו'. פתאום, יש איום על השלטון ואז המפלגה, לא בבחירות לא בבית משפט, המפלגה באה לזומה ואומרת לו המשחק נגמר.

דפנה: אז מה שאתה אומר פה בעצם זה שכל עוד המצב היה טוב, לאזרחים היה טוב יחסית והם היו מרוצים יחסית הם היו מוכנים להשלים עם השחיתות הזו ורק ברגע שזה כבר לא השתלב עם האינטרסים שלהם הם כבר לא היו סלחנים.

אורן: קודם כל, אף אחד לא שואל את האזרחים, ההחלטות האלו בהתחלה מתקבלות במסדרונות הכוח הפוליטיים. עכשיו בסופו של דבר, מישהו צריך לבוא ולומר הבדיחה הישנה היתה על העכברים שהיו מוטרדים מאוד מהחתול ואמרו: "יש לנו רעיון גדול", כי הוא טורף אותנו כל פעם. צריך לתלות פעמון שכל פעם שהחתול מגיע, אנחנו נשמע את הצלצול, השאלה היא מי יתלה את הפעמון, מי יהיה זה שיבוא ויאמר לאותו אדם: "אנחנו מעמידים אותך לדין", מי יהיה השופט החוקר שיבוא ויפתח בחקירה. שוב הדברים האלו, את יודעת, אנחנו חושבים על איזשהו מנגנון, מנגנון ישר דרך, מנגנון מתואם מנגנון שעובד היטב. אנחנו בישראל, אנחנו יודעים איך הדברים האלו עובדים, אנשים גם חושבים על המשרה הבאה.

דפנה: אגב זה נכון, אני מרגישה את זה הרבה פעמים כעיתונאית, אנחנו הרבה פעמים חושפים דברים שהם לא חוקיים ואנחנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שמחר בבוקר תיפתח חקירת משטרה והכל יתנהל לפי הספר. זה לא עובד ככה, זה סלקטיבי, לפעמים זה כן עובר למישור הפלילי, ולפעמים לא. אגב גם פרשת וואלה המפורסמת היתה שנתיים לפני זה בפרסום של גידי וייץ ולא נחקרה היתה איזושהי קונסטלציה שהובילה בסופו של דבר לזה שזה כן יחקר.

אורן: נכון עם עדויות ועם מסמכים.

דפנה: הדין הוא יותר סלקטיבי אפילו במדינה נאורה ומתקדמת כמו ישראל. אז בוא ננסה לקפוץ לברזיל, אנחנו בסיבוב עולמי, גם שם היתה נשיאה שהודחה בגלל שחיתות, בוא ננסה להבין קודם כל קצת במה היא נחשדה ומה הסיבה שבסופו של דבר היא מצאה את עצמה בחוץ.

אורן: אוקי, ברזיל, כשהקראת קודם את הרשימה של המדינות המושחתות לעומת הפחות מושחתות. אגב, תמיד יש בעיה את יודעת עם כל הסיווגים האלו ומי עושה מה לפני כמה זמן אני ראיתי רשימה על חופש העיתונות ואמרו: "ישראל התדרדרה בחופש העיתונות" זה מאוד מדאיג שזה אולי נכון, נכון להערכתי. העניין הוא שבעשירייה הראשונה של המדינות בעלות חופש העיתונות, אתה מוצא לפתע את טורקיה, שזה מגוחך בכל רמה, מיד נגיע לטורקיה.

דפנה: בדיחה טובה.

אורן: מה שקורה בברזיל זו שערורייה, שערוריית שחיתות מטורפת לחלוטין של חברת פטרובראס והחברה הזו משחדת לאורך השנים כל פוליטיקאי אפשרי כי צריך את יודעת "To hatch your eggs" אתה צריך לשים את ההימורים במקומות הנכונים. אנחנו מדברים על מיליארדים של דולרים שהולכים, עכשיו המיליארדים של הדולרים שהולכים, וזה שברון לב אדיר בברזיל לנשיא באמת מיתולוגי, הנשיא לולה דה סילביה הנשיא לשעבר שהוא כיהן שתי תקופות כהונה, מנהיג איגודים מקצועיים מגיע אחרי שנים של שלטון ימין. אחרי הדיקטטוריה הברוטאלית של שלטון הצבא והוא באמת משפר את המצב ומצליח להפחית במעט את העוני, השחיתות עדיין נשארת ולימים מתברר שגם הוא נאשם בשחיתות. עכשיו הוא מוריש את השלטון, אם תרצי לבת חסותו, דילמה רוסף, גם היא היתה איתו בשמאל, היתה במחתרת, לחמה והכל והפרשה הזו מתפוצצת במשמרת שלה. שוב, כמו בכל מדינה מה לעשות, אתה לא מעמיד לדין מנהיג באותה קלות שבה אתה מעמיד לדין אדם ברחוב. הדברים שונים.

דפנה: מבחן בוזגלו לא חל בעניין הזה.

אורן: ובצדק, הוא באמת לא אמור לחול, אמור להיות דברים שבהם אנחנו יכולים לעלות בדעתנו די בקלות, בכל מדינה שבה, ונדבר גם על הדברים האלו שבה אתה תופר תיק למנהיג או יש פה מאבק פוליטי ישנם דברים שעלולים לקרות.

דפנה: בגלל זה יש להם חסינות.

אורן: לחלק מהם.

דפנה: לכל חברי הכנסת יש חסינות מפני מעצרים לדוגמא, זה הסיבה שאנחנו לא רואים את הפוליטיקאים יושבים היום במעצר. יש להם חסינות מסוימת, צריך לעבור הליך נוסף כדי להעמיד אותם לדין.

אורן: וכך צריך להיות, בכל מקרה, דילמה רוסף, בסופו של דבר מה שמפיל אותה היא הצבעת אי אמון בסנאט, בבית העליון. בסופו של דבר כדי להעמיד לדין נשיא בברזיל, ואולי נדבר גם על ארה"ב אתה צריך לעבור שורה של מכשולים. כאשר היא איבדה את התמיכה של המפלגה שלה, כאשר המפלגה שלה נתפסת כמושחתת, כאשר מגיעים מים עד נפש היא מאבדת את חסינותה, ובימים אלו היא מועמדת לדין. אם תרצי את הפן העצוב המסיים, בפרשה הזו הוא: שמי שמחליף אותה הוא סגנה לואיס טמר שגם הוא חשוד באותן עבירות באותה פרשה בדיוק. והוא כרגע הנשיא המכהן.

דפנה: אבל מה לדעת מבחינה פוליטית הוביל לזה שהיא לא שרדה את המשבר, שהפוליטיקאים לא היו איתה והצביעו בסוף נגדה, זה היה בגלל החשדות החמורים, שממה שאני מבינה היא לקחה כסף לכיס.

אורן: החשדות החמורים היו גם קודם, בסופו של מה שקורה זה שאין לה את אותה עוצמה פוליטית של לולה דה סילבה. שהיא מעוררת אנטגוניזם, שהמצב הכלכלי מתדרדר, שמראית העין של ברזיל, המעצמה העתידית של אמריקה הלטינית, דבר שמנבאים לה כבר שישים שנה וזה לא קורה, כמו גם לארגנטינה השכנה. כל הדברים האלו הובילו לכך שהעוצמה הפוליטית הלא רבה מלכתחילה, העוצמה הפוליטית שלה נבעה מלולה דה סילביה בסופו של דבר והוא כבר איננו, הוא השאיר לה את המורשת היא היתה צריכה להתמודד לבדה. בסופו של דבר לא היתה לה את התמיכה הפוליטית, לא היתה לה את התמיכה הפוליטית במפלגה.

דפנה: אבל לא בגלל השחיתות, זו הנקודה החשובה, השחיתות היתה עוד רובד של כובד שהיא כבר לא יכלה לשאת.

אורן נהרי: בסופו של דבר את יודעת, אז יש לכל דבר שקורה בחיים, אומר הפתגם הציני יש שתי סיבות: סיבה טובה וסיבה אמיתית, השחיתות היתה הסיבה הטובה. והיא אכן טובה והיא אכן מהותית ויכול להיות אם לא היתה חקירת השחיתות והיא היתה נתפסת כמלאך השרת ישרה וצודקת אז היא היתה מפסידה בבחירות, בסופו של דבר. אבל היא לא היתה מודחת על שחיתות קודם לכן. בסופו של דבר מה שהביא לנפילתה וצר לי שאני ציניקן בדבר הזה היה זה שהיא לא היתה או לא נתפסה כנשיאה מספיק טובה או כמנהיגה מספיק טובה.

דפנה: וההוכחה הניצחת היא שזה שהחליף אותה, הוא עצמו חשוד בשחיתות.

אורן: שזה משעשע, הוא הנשיא הזמני ונראה מה יהיה בבחירות הבאות, יש דבר בעייתי בעניין הזה, הדבר הבעייתי ביותר הוא שאז אנשים מתחילים להרגיש שכולם מושחתים. אנשים באים ואומרים: אין טעם בבחירות, אין טעם שנלך להצביע בכלל כי מה זה יעזור? כולם מושחתים, מושחת א' יתחלף במושחת ב' וכאשר אתה טוען את הטענה הזו, ובישראל טוענים את הטענה הזו היום למשל חלק מהאנשים אנחנו שומעים אותם אנחנו מכירים אותם, חלק למשל ברשתות החברתיות.

דפנה: כולם אותו דבר.

אורן: כן, כולם אותו דבר, אתם מדברים על ביבי אבל מה עם המתנות לפרס ולויצמן ולשרון ולכו' וכו' שגם הם לטעמי לא היו בסדר אבל זו גישה מסוכנת.

דפנה: ומה באמת המסרים ששמענו מאותם מנהיגים כלפי הציבור? איך הם הצדיקו את המעשים שלהם?

אורן: את המעשים האלו לא מצדיקים, אתה לא יכול לבוא ולומר: "אני אמנם קיבלתי כמה מליוני דולרים לחשבון באיי קיימן אבל חשבתי שזה בסדר" אנשים יבואו ויאמרו: "יש דברים שעשיתי למען טובת המדינה" ניקסון או אחרים אבל פה מה שהאנשים האלו אומרים זה "מכחישים" מכחישים את הכל, לא היו דברים מעולם ולא יעלה על הדעת ומה פתאום אתם חושדים בי בדבר הזה, שאני עושה את הדברים האלו אך ורק לטובת העם. מנהיגים יכולים לצאת מהרבה מאוד דברים, כל עוד הם נתפסים כמנהיגים, או כל עוד הם נתפסים כנערצים. וויקי מנדלה רעייתו של נלסון מנדלה ואגב אישה נערצת בדרום אפריקה, גם בזכות עצמה, כאשר היא נאשמת, באחריות למותם של אנשים. היתה לה קבוצת שומרי ראש והיכו למוות מפגינים והכל, והיא חיה בלב סווטו, אני ראיתי את הבית, יחסית ארמון נקרא לזה ככה. אז היא מקבלת גם בזכות עצמה כלוחמת חירות ובודאי גם בזכות היותה רעייתו של נלסון מנדלה, זו מעטפת חסינות מטורפת. זו מעטפת חסינות אדירה, את רעייתו של אבי האומה. מה שאני אומר בעצם זה הדבר הבא: לכאורה היינו באים ואומרים וזה נכון עד גבול מסוים שעוצמת הראיות המשפטיות היא זו שתקבע שהאדם יבוא לבית המשט ושם יתבררו הדברים. יהיו התובעים ויהיו הסניגורים ויהיו עדויות ואולי עדי מדינה ויהיו ראיות ואולי הכסף והכל, נכון. עד בית המשפט ישנה דרך מאוד ארוכה. ושוב את מצויה בזה טוב ממני. את רואה את נבכי הפוליטיקה הישראלית באשר הם ואת בודאי זוכרת מה היה פעם או שאנחנו יודעים מה היה פעם ומה זה היום. כאשר מנהיג הוא רב עוצמה, כאשר הוא נתפס במדינתו או במפלגתו כחסר תחליף, כאשר המנגנון המפלגתי השלטוני עומד מאחוריו, מצבו טוב אלא אם באמת יש מקרה קיצוני, אבל כאשר המפלגה באה ואומרת תשמעו עם המושחת הזה בראש לא ננצח בבחירות הבאות ואנחנו מתחילים לדאוג לכיסאות שלנו, כאשר ישנם מספיק מסה קריטית של שרים של נציגי מחוזות של אנשים שבאים ואומרים: "רגע אחד, פה זה כבר עובר את הגבול" מניחים את המטאפורה את האקדח עם הכדור ומבקשים ממנו את לקחת את הפתרון המכובד, מה שהיה פעם בגרמניה, אז המשחק נגמר.

דפנה: זה די מדהים, כי ההנחה הרווחת היא שהשחיתות ברמה מאוד מאוד גבוהה היא מתכון לחיסול של כל מנהיג גם אם הוא מאוד מאוד חזק. ומה שהנסיון העולמי מראה לנו שזה ממש לא כך. ואגב זוהי גם נקודת ההנחה של נתניהו. אולמרט קרס, כי הוא היה ראש ממשלה לא טוב, הוא לא הצליח לנהל את מלחמת לבנון כמו שצריך ואל בגלל השחיתויות.

אורן: אני אתן לך דוגמא דווקא מבחירות מקומיות, דווקא בארצות הברית. במדינת לואיזיאנה (א.כבחירות 1991), מדינה דרומית נחשלת, היו בחירות למשרת המושל. מצד אחד מתמודד דיוויד דיוק, הגרנדוויזארד של הקוקלוקסקלאן אנטישמי קנאי גזען מטורף ואיש ישר. ומולו דנקן אדוארדס, פולטיקאי דרומי דמוקרט מושחת באמת ברמות לא נפתסות.

דפנה: בחירה קשה מאוד.

אורן: ואנשים והסטיקרים במדינה אמרו: “vote for the Crook- It’s Important” תעצמו את העיניים, ותסתמו את האף ותקיאו בפה אבל תצביעו עבור המושחת.

דפנה: בסוף הוא ניצח.

אורן: הוא ניצח בפער קטן, אבל אנחנו מקווים שהברירות שלנו כאזרחים תהינה יותר טובות מאלו.

דפנה: כן, זה קצת כמו שאנשים הצביעו בסוף לטראמפ ואמרו שיש דברים שיותר חשוב לנו מעניין המגדר. אותו דבר יש אנשים שיגידו שיש דברים יותר חשובים לנו מסוגיית השחיתות. זה די דומה. אז בוא ננסה, היינו בארצות הברית אז בוא נישאר בארצות הברית, ננסה להבין קצת על החשדות העדכניים כלפי טראמפ. בכל מה שנוגע לטוהר המידות והטקטיקה שהוא בחר כדי לצאת מהן.

אורן: אוקי, עכשיו אנחנו מגיעים מהר מאוד למחוזות קונספירציה, אי אפשר בלי זה. טראמפ, כרגע החקירה שמתנהלת נגדו, זו חקירה נגד ראש מטה טראמפ, מזכיר קצת את זה שראש הממשלה עצמו לא חשוד, חקירת מטה טראמפ והקשרים עם רוסיה, כמה אנשים במטה טראמפ היו להם קשרים שהם לא דיווחו עליהם או קשרים בעיתיים עם רוסיה וזה כמובן מתחבר לנושא של המעורבות הרוסית בבחירות 2016 שזה כבר דבר די מוכח שהתערבו לטובת טראמפ, כמה זה השפיע, אנחנו באמת לא יכולים לדעת.

דפנה: זו לא שחיתות מהסוג שדיברנו עליו עד עכשיו.

אורן: רגע, אנחנו הולכים צעד קדימה, מדוע רוסיה מעוניינת בטראמפ או מדוע טראמפ ממשיך להעריץ את פוטין וממשיך לרצות בטובתה של רוסיה. פה אנחנו הולכים לקונספירציה שאומרת את הדבר הבא: טראמפ פשט רגל מספר פעמים בחייו, זה לא דבר חדש. ארגון טראמפ לווה כמדיניות של שגרה גם רבים אחרים לווים, מאות מליוני דולרים. עכשיו, ממי? ואחת הטענות היא שמי שהלווה כסף וייצב את ארגון טראמפ את בתי המלון וכו' אלה אוליגרכים רוסיים שמקורבים לקרמלין או בנקים בשליטה רוסית. בקיצור הם מחזיקים אותו באיבר עדין ופה השאלה הגדולה, אם אתה מקיים קשרים, אגב זה פלילי או בניגוד לחוק.

דפנה: כן, תסביר לנו קודם על ההליך המשפטי איך הוא עובד, כל העניין של התובע המיוחד וכל הפרוצדורות שהן מאוד שונות ממה שקורה פה בארץ.

אורן: הן מאוד שונות, תובע מיוחד ממונה, זה לא רק בארצות הברית יש בעוד כמה מדינות בעולם, יש את זה בארגנטינה אנחנו זוכרים את ניסמן התובע הכללי היהודי בפרשת הפיגוע שהיה וגם בספרד קלזון ובאיטליה ואחרים. משרד המשפטים ממנה תובע מיוחד שזה בעצם חוקר עם סמכויות על לחקור נושא ספיציפי. כאן טראמפ בזעם נוראי על שר המשפטים שלו שברגע שהוא הודיע 'אני לא יכול לעסוק בנושאי רוסיה' כי הייתי במטה גם אני חשוד. הוא השאיר את הבמה פתוחה לסגנו, רוד רוזנשטיין ורוזנשטיין ממנה את רוברט מולר ומולר מתחיל לעבוד. עכשיו טראמפ יכול לפטר אותו, זה מה שעשה ניקסון, כשהוא פיטר את התובע המיוחד ארצ'יבלד קוקס וזה מה שהביא לנפילתו הסופית. אנחנו היום במקום אחר. לטראמפ יש תמיכה אדירה.

דפנה: איזה הגיון יש בזה שהנשיא יכול לפטר את מי שחוקר אותו?

אורן: הוא לא חוקר אותו, הנשיא יכול לפטר תובע מיוחד, כי הנשיא בארצות הברית הוא עם סמכויות מלוכניות. לא אליזבט השנייה. המלכים של פעם הרציניים. שיכלו לצוות על הוצאה להורג וגם שוס אנחנו בתנאים, כמו שבישראל אמרו איך יכול להיות ששר אם הוא חשוד הוא נאלץ להתפטר או מועמד לדין סליחה וראש ממשלה לא? יש דברים שאתה פשוט לא העלת על הדעת כאשר כתבת את החוק. אז הנשיא יכול לפטר את התובע. התובע לא חוקר את הנשיא הוא חוקר את פרשת קשרי מטה טראמפ עם רוסיה. מה שיצא לך תדע. אגב טראמפ הודיע שאם הוא ינסה להיכנס לעסקיו הכלכליים, זה יהיה קו אדום ופה הוא יפטר אותו על זה הוא מגן בחירוף נפש והוא גם הנשיא הראשון או המועמד הראשון שלא חושף את דוחותיו הכספיים/ הצהרות ההון שלו.

דפנה: ויש לו עוד המון חשדות ופרסומים איך הוא ממנף את הנשיאות לטובת העסקים שלו.

אורן: נכון, הוא גם הנשיא הראשון שממשיך לעמוד בראש, שוב אלו דברים שלא עלו על הדעת קודם לכן עכשיו אנחנו מתמודדים עם עולם אחר.

דפנה: אבל בארצות הברית רק נבהיר, כל הנושא הזה של הדוגמא שהוא מקדם את המלונאות ואת כל העסקים שלו בהיותו נשיא זה לא נושא שבגינו תיפתח חקירה.

אורן: לא, זה לא נושא שבגינו תיפתח חקירה הטענה הרשמית היא: אני העברתי את הניהול לבניו לאריק ודונלד ג'וניור ואנחנו צריכים לסמוך על זה שבארוחת הערב הם לא מדברים איתו על זה ולא משתמשים בשם. זה כמובן חומה סינית זה לא. אבל שוב אף אחד לא העלה על הדעת ושוב זה לא בניגוד לחוק.

דפנה: זה לא בניגוד לחוק, להשתמש בנשיאות כדי להגדיל את הרווחים האישיים שלך?

אורן: לא, שוב, אף אחד לא העלה על דעתו מצב כזה. אף אחד לא העלה בדעתו, בזמנו, מי היו הנשיאים? אלו אנשים שבאו מתוך הפוליטיקה אנשים שהיו מושלים, אנשים שגם אם הם באו מבחוץ הם היו נשיאים 24/7. אייזנהאואר, אף אחד לא העלה בדעתו, איש עסקים שממשיך להיות איש עסקים ולא שם את המניות בנאמנות עיוורת. עכשיו ההבדל הגדול בין ניקסון לבין טראמפ, או אם תרצי, ההבדל אם וכאשר וכו' וכו' ואנחנו לא מקווים ואנחנו לא מאחלים לראות את זה. בין, לצורך העניין נתניהו לבין אישים אחרים, האווירה הפוליטית השתנתה לחלוטין. זאת אומרת היום, היום אנחנו רואים את זה גם בישראל וגם בארה"ב זה קצת תמונת ראי, כאשר המנהיגים אומרים, המשטרה , הפרקליטות התביעה, התקשורת בוודאי הם לא שחקנים ניטרליים על המגרש שבאים לשפוט בין א' לבין ב' הם שחקנים פוליטיים. ספר החוקים, ספר הכללים כלומר הGuide Book כשהרפובליקאי אמר תעשו את הכל פוליטי. זה לדעתי גם נתניהו משתמש בזה וגם טראמפ, כלומר ברגע שהוא בא ואומר וזה דבר מדהים, כי הליכוד כמו גם הרפובליקנים זו מפלגת ה'Law & Order' זו מפלגה שאמורה לתמוך במשטרה בפרקליטות בכוחות החוק. הרפובליקנים זה המפלגה שתומכת במשטרה ובFBI ומרבית השוטרים ומרבית הסוכנים של הFBI הם רפובליקנים בהגדרה, גם עשו על זה משאלים. והם היום אומרים אתם, אתם אנטי טראמפ. אתם שחקנים פוליטיים, כלומר טראמפ יבוא בבוא העת אם יצטרך, יבוא ויאמר הכל משחק מכור.

דפנה: אם אני צריכה לחשוב על הטקטיקה הפוליטית שטראמפ נוקט בה היא לנטרל את המוקש עוד לפני שהוא התפוצץ וגם העובדה שהוא יחסית חזק מאפשרת לו לצלוח את זה.

אורן: הוא לא יחסית חזק, הוא חזק. הוא רב עוצמה, להדיח נשיא בארצות הברית זה על גבול הבלתי אפשרי.

דפנה: אני מדברת מבחינת הפופולריות שלו. כי דווקא הסקרים שלו הם לא מזהירים.

אורן: נכון, אבל יש לו את בסיס התומכים האדיר בתוך המפלגה הרפובליקנית, אלו שבאים ואומרים: "הכל פייק ניוז, לא היו שום דברים כאלה. ותסתכלו על הילארי" וואטאבאוטיזם מה שנקרא, הילארי והמיילים וכל קומי (א.כג'יימס קומיראש הFBI, תחתיו חקרו את פרשיית המיילים המסווגים של הילארי) עבד לטובת הילארי. האדם שכמה ימים לפני הבחירות אומר אני פותח מחדש את החקירה ובכך הוא השפיע על התוצאות. זו בכלל לא הנקודה אף אחד מהמפלגה הרפובליקנית לא יקום וידיח נשיא מכהן. כי ישחטו אותו. מטאפורית כן, לא פיזית, אנחנו מאוד מאוד מקווים. וכך גם בליכוד ובכל מקום אחר, כלומר יבואו ויגידו זה המנהיג ואנחנו מחכים, איך אמרה שרת המשפטים? "אנחנו נחכה לתוצאות הערעור בעליון".

דפנה: לא, היום היא כבר אמרה שהיא תחכה לכתב אישום, את זה אמרה ליברמן אני חושבת.

אורן: הדבר הזה של המכשול להדחת נשיא הם האדירים ובצדק. אתה צריך קודם כל, רוב בועדת המפשטים בבית התחתון, בבית הנבחרים הרפובליקני, ובארה"ב בניגוד לישראל, Winners Takes all, כל הועדות יש בהן רוב של המפלגה המנצחת, כל יושבי ראש הועדות הם מהמפלגה המנצחת. הלאה, אתה צריך רוב בבית הנבחרים, שוב רפובליקני. ואז אתה צריך שני שליש מהסנאט, כלומר בכל תרחיש, אתה צריך חמישה עשר/ שישה עשר / שבעה עשר סנאטורים רפובליקנים שיצביעו עם הדמוקרטים בסוף הדרך על הדחת נשיא. לא יקרה, אין תרחיש כזה.

דפנה: אז אם אני צריכה לסכם את החלק הזה עד עכשיו, אני חושבת שזו תובנה מאוד מאוד מעניינת. בגלל שההליכים להדיח ראש ממשלה מכהן או נשיא, תלוי איפה אנחנו נמצאים. הם כל כך מסובכים ובצדק כי העם בחר בו ואנחנו רוצים שהרצון הדמוקרטי יתממש, המשמעות היא שאתה בסך הכל יכול לצלוח את זה ואם אנחנו מסתכלים בראייה עולמית ולכן אחד המשתנים הכי הכי חשובים היא העוצמה הפוליטית ובוא נגיד הכוח שלו גם בסקרים וגם בכלל והיכולת שלו להביא הצלחה למפלגה שלו בבחירות שאחרי זה.

אז בוא נעבור למדינות שבכל זאת קצת שונות מישראל וטוב שכך. נקפוץ לטורקיה ושמה השיטה שנבחרה היא להכפיף את מערכת אכיפת החוק לפוליטיקה.

אורן: לא הייתי אומר שיטה, אבל כן. טורקיה, תשמעי יש סיבה מדוע אנחנו נמצאים בעולם, שזה אולי נושא לשיחה אחרת על שובה של האוֹטוֹרִיטָרִיּוּת. אותה מחשבה שהיתה הדמוקרטיה תלך ותשתלט על יותר ויותר מקומות. זה קרה בכמה מקומות אבל יש נסיגה במקומות אחרים. מה שקורה בטורקיה זה הסיפור המופלא הבא, אחרי נפילת המשטר הצבאי, אחרי המפלגות החילוניות. עולה מפלגת הצדק והפיתוח שבראשה עומד ראש עיריית איסטנבול המגה פופולארי רג'יפ טאייפ ארדואן והוא ראש ממשלה. ואז אנחנו מדברים על לפני כמה שנים בלבד, כמה שנים. בהן הוא עדיין ראש ממשלה ועדיין יש תקשורת חופשית ועדיין יש מגזר חילוני משמעותי ועדיין יש צבא ופרקליטות ומשטרה. ואז תוך 26 שעות יש חמש שיחות מוקלטות בין רג'יפ ארדואן לבין בילאל ארדואן והוא מדבר איתו, יש חקירה על שרים מושחתים ובניהם (שמסתירים מיליוני דולרים) ואומר לו האבא, אומר לבן. תסתיר את הכסף, תשים לב מה קורה בכספת. ובאחת השיחות הבן אומר לו אני כבר הסתרתי, התארגנתי עם כל הכסף אבל נשאר עוד סכום 30 מיליון דולר שאני לא יודע מה לעשות איתם כי כבר הם באיזשהו מקום, והוא אומר לו: תשמע, תתן את זה לזה וזה ובשיחה האחרונה הוא אומר לו: תשמע, אנחנו צריכים להיות זהירים כי השיחות האלו מוקלטות והשיחות האלו מתפרסמות. לכאורה בדמוקרטיה וטורקיה היא עדיין דמוקרטיה.

דפנה: כמו שאומרים בארץ, נגמר הסיפור. ז"ל.

אורן: אנחנו באים ואומרים זהו, במינימום שבמינימום למחרת מתייצב שופט חוקר, תובע על דלתו של ארדואן ואומר לו: "אדוני עם כל הכבוד, אתה מבוקש לתשאול, לחקירה" מינימום, מתבקש מה שקורה למחרת לאחרי הפרסום. אומר ארדואן, מדובר פה על מזימה של מתנגדי, פתייה גולאן זה שהוא טוען שעמד מאחורי נסיון ההפיכה, על כן מעבירים יום למחרת חוק, שהתביעה, התובעים השופטים מוכפפים לשר המשפטים הכפוף ישירות לארדואן, עושים טיהור, מגה טיהור בתביעה, במשטרה, בפרקליטות אז זה עוד לפני הטיהור הגדול שבא אחרי נסיון ההפיכה הצבאית הכושל. שבו אני מזכיר לך אנחנו מדברים עד עכשיו הודחו, אנחנו מדברים על מספרים של מאות אלפים, כלומר ברמת הבלתי נתפס.

דפנה: פקידי ציבור, מאות אלפים שבבית.

אורן: פקידי ציבור, שוטרים, עיתונאים שבכלא וכך הלאה וכך הלאה. שלא תהינה אי הבנות, אם היום יש בחירות, ארדואן נבחר מחדש. כלומר הדבר הזה שזה נתפס כשחיתות, קודם כל חלק גדול מהאנשים אומרים, 'מועאמר', זו מזימה, זו קונספירציה של אויביו להפיל אותו. כמו שאומרים במקומות אחרים.

דפנה: זה היה המסר שהוא השמיע כלפי הציבור.

אורן: כמובן, וגם לגבי אחרים. המסר הוא: המדינה זה הוא, הוא האדם היחיד, הוא עכשיו הלך שוב פעם לבחירות כדי לשנות את החוקה. הוא לא קיבל את הרוב המוחלט שהוא רצה. על כן הוא יוצא למלחמה פנימית נגד הכורדים כדי שיהיה פיצוץ ואכן היה פיצוץ. ואז כיוון שהיה פיצוץ צריך לעשות בחירות חדשות ואז המפלגה הכורדית נעצרת וראשיה נעצרים ומעלים את הרף והנה הוא מקבל את הרוב המוחלט והוא משנה את החוקה. וכעת הוא הנשיא בסמכויות מתוגברות. סמכויות מרובות.

דפנה: אנחנו רואים שהוא בעצם משתמש בכך שמנסים להפיל אותו, מנסים לרדוף אותו והדבר הזה עובד.

אורן: כן.

דפנה: כי הוא פופולארי והוא נחשב נשיא טוב.

אורן: נכון מאוד.

דפנה: אוקי, אז בוא נעבור לדבר על עוד שתי מדינות מאוד מאוד מעניינות, רוסיה וסין. שהן בכלל שוברות את כל כללי ההגיון הבריא שלנו בענייני שחיתות שם משתמשים בפרשות שחיתות כדי לחסל יריבים פוליטיים או אפילו כדי לכסות על בני ברית. בעצם עושים בזה שימוש מניפולטיבי בהתאם לאינטרסים של השלטון, הגדרתי את זה נכון?

אורן: כן, עם שינויים מסוימים. קודם כל, למה את אומרת בניגוד לכל היגיון? ההיגיון שלנו זה לא ההיגיון של פוטין ולא ההיגיון של שי ג'ינפינג ותסתכלי על סין היום אי אפשר לומר שמדובר בכישלון. נתחיל עם סין, מה שקורה עם סין זה שסין באיזשהו שילוב מוזר מאוד של מדינה אולטרהמפותחת מצד אחד אבל מתפתחת מצד שני עם זעזועים טקטוניים אדירים עם מאה חמישים מיליון איש שעזבו את הכפרים לעבוד בערים אבל מה יקרה עם הצמיחה הכלכלית תרד ואולי תהיה עכשיו מלחמת סחר עם ארה"ב ועם מצד אחד גורדי שחקים ומצד אחד עם כפרים נחשלים עם עשרים אחוז מאוכלוסיית העולם אבל רק עם 3% ממי השתייה של העולם והאדמות שמתייבשות והנהרות המזוהמים. עכשיו בסין כמובן יש שחיתות, בבייג'ין היום היא אחת מחמשת הערים עם הכי הרבה מיליארדרים בעולם, לדעתי היא מקום שלישי אחרי ניויורק ומוסקבה ומיד נגיע למוסקבה. עכשיו זה ברור לחלוטין שהמשטר או אנשים בסין רואים איך הבן של ברונקה השכנה שהיא נשואה למזכ"ל המפלגה פתאום נוסע במרצדס שלא נאמר רולסרויס ואיך זה המקושר פתאום מקבל חוזים ונהיה מולטימיליונר ומה קורה איתנו. הם הסתכלו על האביב הערבי, הם ראו את הקריאות 'מושחתים נמאסתם' הם מרגישים את האדמה הזו על כן המשטר נאבק בשחיתות כשזה אומר תמיד להכות על החזה של מישהו אחר. אבל באמת נעצרים אנשים כל פעם מסקטור אחר, אלו שמפסידים במאבק הכוחות הנוכחי. עכשיו כולם, כל המשפחות השליטות, כל חברי הפוליטבירו כולם בניהם ונכדיהם מסודרים אבל זה אף פעם לא לעולם, זכות הקניין תמיד מוקנית אבל זה תלוי במצב הפולטי מה הגיבוי הפוליטי שלך.

דפנה: אם אני מבינה נכון ממך מי ששולט באותו רגע, נלחם בשחיתות על חשבון אחרים, הוא עצמו חסין.

אורן: הןא עצמו חסין בודאי, ושי ג'ינפינג הוא כעת כבר לא רוצה להיות דנקסיה פינג הוא רוצה להיות מאוצהטונג הוא העביר עכשיו חקיקה שהוא יהיה נשיא לאורך כל ימי חייו בעצם חקיקה/ סילוק המגבלה הזו של שתי תקופות כהונה. דונאלד טראמפ התלוצץ, אנחנו מקווים שהוא התלוצץ שזה רעיון נהדר ואולי ינסו אותו גם בארה"ב.

דפנה: טוב, בארץ זה קיים אגב, אם אתה נבחר אתה יכול להיות תמיד.

אורן: בארץ אין משטר נשיאותי. זה ההבדל הגדול.

דפנה: נכון.

אורן: בכל מקרה, בסין אז מצד אחד השלטון בא ומראה שגם הגדולים ביותר לא חסינים גם ראש שירותי הביטחון, גם שרים בכירים יכולים להיעצר ולהיכלא וחטאיהם יחשפו, שזה יותר טוב מהאלטרנטיבה, כי האלטרנטיבה היא שאף אחד לא ייעצר, האלטרנטיבה זה לא שכולם יעצרו. אז כן זה משחק שמשחקים אותו ולכולם הוא ברור וברור שמי שמקורב לצלחת, אבל גם מי שמקורב לצלחת מבין מהשיטה הסינית הזאת לא להיות חזיר מדי.

דפנה: והוא גם מבין שאם יום אחד הוא ירד מכוחו אז הוא יוכל למצוא את עצמו במקום לא פשוט.

אורן: נכון מאוד וגם אם הוא יהיה בעל כח, ראש שירותי הביטחון הוא בעל כח וגם שר בכיר הוא בעל כח וכו', ויש לו בריתות וכו' הוא מבין שאם הוא יעבור את הגבולות אז הוא יוקרב בלי הנד עפעף כי היציבות חשובה יותר מכל דבר אחר.

דפנה: זה קצת מזכיר לי את מה שקורה בסעודיה, בשביל לייצב את השלטון החדש עשו מן מבצע חיסול כללי, שאמור היה להילחם בשחיתות אבל בפועל חיסל את כל היריבים הפוליטיים.

אורן: זה אחד מזה ולדעתי אגב מה שזה יעשה, זה לא לייצב את השלטון החדש אלא זה יוביל לחוסר יציבות אדיר של כל השלטון.

דפנה: אבל הרציונל היה, להגיד: הנה אני נלחם בשחיתות.

אורן: הרציונל היה להיגד הנה אני נלחם בשחיתות, הנה אני מחסל מוקדי כח אחרים, מתחרים והנה אני עושה רפורמות. העניין הוא שאחד מגדולי החוקרים מאבות מדע המדינה אלכסיס טוקוויל הצרפתי אמר והוא הדהד את ניקולו מלווטי האיטלקי: " הזמן הכי מסוכן למשטר גרוע הוא כשהוא מנסה לעשות רפורמות" כשאתה מנסה לייצב את המשטר, גורבצ'וב בברית המועצות או אם תרצי המלך סלמאן עכשיו אתה מנסה לעשות הרבה רפורמות, אתה מנסה להפיל את המבנה הקודם אבל אין לך מספיק פיגומים לעשות מבנה חדש ומהר שאמור להחליף אותו.

דפנה: כי זה משטר חדש.

אורן: נכון, ערב הסעודית זה מדאיג, נראה מה הולך להיות שמה, אבל דיברנו על רוסיה המדינה הכי מרתקת.

דפנה: כן, בוא נעבור לרוסיה.

אורן: המדינה הכי מרתקת בעיני, ולדימיר ולדימירוביץ' בעת הקלטת הדברים מתמודד, לא התמודדות קשה מדי במסע בחירות. עכשיו תשאלי את הרוסי הרגיל אם פוטין מושחת ואם אחרי כשטוב לבכם והשיחה שקטה והכל הוא יגיד: בחייך, כולם רואים את הארמון האדיר בסוצ'י ורואים את הדברים ורואים וכו' וכו'. אם פוטין יודח א. הוא יודח רק מבפנים, ע"י מעגל התמיכה הקרוב עם אנשים שיהיו להם, אם יהיו, מספיק תמיכות ואם הוא יודח זה יהיה בגלל איזשהו משבר קטסטרופאלי או שהכלכלה באמת תקרוס.

דפנה: אבל אני רוצה להבין למה? אין שם מערכת אכיפת חוק שרואה את הדברים ורואה שהוא אחד האנשים העשירים בעולם והוא כל חייו בשירות הציבורי? אין אף אחד שבודק את זה? הרי פה גורמי אכיפת החוק אפשר לבקר אותם אבל כשהם רואים משהו חשוד אני סומכת עליהם שהם בודקים את העניין.

אורן: נכון, אבל רוסיה זה משהו אחר.

דפנה: אין שם מערכת אכיפת חוק מתפקדת?

אורן: לא, בגדול לא. כשהייתי ברוסיה באחת הנסיעות הראשונות שלי, לקח אותי חבר ואמר לי: "אני רוצה להדגים לך מה זה רוסיה היום" בלב מוסקבה, הוא נכנס עם המכונית באין כניסה, אני תופס את הראש ואומר לו: " מה אתה עושה?" הוא אומר: "אני רוצה להדגים פואנטה", עובר אין כניסה שני, שלישי ואז הוא נעצר ע"י שוטר, השוטר אומר לו: "תעודות", הוא מוציא את התעודות ונותן לו, השוטר מדפדף ורואה איפה השטר של הכמה מאות רובלים? אומר לו תשמע, אני יודע שעשיתי משהו מאוד לא בסדר, אני צריך לעמוד לדין. עכשיו השוטר משתגע מזה, כי הוא יעמיד אותו לדין ואז הוא יהיה יום או יומיים בבית משפט ואז הוא לא יוכל לעמוד במקום ולקבל את הכסף, ובסוף הוא שחרר אותו, לנגד עיני המתפלצות. עכשיו יש מקומות בכפרים

דפנה: האופציה היתה לשלם לו במקום ולגמור את העסק?

אורן: כןכן, ולגמור את העניין, אבל הוא רצה להוכיח לי את העניין והוא אכן הוכיח. והוא אומר משיכת הכתף הרוסית הזו של ככה זה אצלנו ברוסיה. רוסיה שבמשך מאות שנים היו בה שורה של שליטים ברוטליים אכזריים ואיומים ובעלי כוח אבסלוטי, זאת אומרת היה הצאר, היו הצארים ואחריהם היה השלטון הבולשביקי והקריסה עם גורבצ'וב שהם עדיין שונאים אותו בגלל זה ושנות ילצין שבהן כמה אקדמאיים תלושים בהרווארד אומרים בואו נעשה הפרטה במקום בו מעול ם לא היה זכות קניין, מעולם לא חוק, מעולם לא סדר, פה נעשה את ניסוי הגדול של הפרטה וכמה אוליגרכים תשעה מתוך עשרה יהודים השתלטו על משאבי המדינה ושאר המדינה פשטה רגל. פוטין מביא להם יציבות. פוטין מביא להם הכנסה. פוטין העלה את הגמלאות, פוטין הכפיל את השכר, בשמונה עשרה שנות כהונותו, פוטין החזיר את הגאווה הלאומית אחרי שהמערב ירק על רוסיה ודרך עליה. בקיצור, מבחינתם פוטין אם הוא משוחת א. כולם מושחתים וזה שהוא משתמש וזה שברוסיה משתמשים בבתי המשפט ככלי נגד יריבים פוליטיים זה נכון.

דפנה: תן לנו דוגמא לניסיון חיסול כזה פוליטי.

אורן: נסיון החיסול הכי מפורסם המוצלח היה מיכאיל חודורקובסקי, אנחנו מדברים על כאשר חודורקובסקי ב2003 פוטין עומד לסיים את כהונתו הראשונה ו חודורקובסקי האיש הכי עשיר ברוסיה, אדם מוכר, אוליגרך מצליח, אדם שרוצה שקיפות, אומר אנחנו כל האוליגרכים עשינו את הוננו בדרכים מפוקפקות, אני רוצה עכשיו חוק וסדר שאנשים לא יעלמו ולא ירצחו יריבים פוליטים של פוטין, אנחנו רוצים מדינה מערבית מתוקנות. הוא היה היחיד שיכול היה להוות איזשהו איום אמיתי על פוטין על כן הוא נעצר ומועמד לדין. שלושת שותפיו מספיקים להימלט בזמן לישראל, לאוניד נבזלין הידוע שבהם, היום הוא יושב ראש בית התפוצות, סליחה, בתו אירנה שנשואה ליו"ר הכנסת יולי אדלשטיין. ואז מעמידים אותו לדין ובהאשמות מפוברקות והוא הולך לסיביר. החברה שלו ששווה 40 מיליארד דולר, נותנים לה שומת מס וראה זה פלא מתברר שהיא חייבת במיסים ארבעים מיליארד דולר ועל כן המדינה מחרימה אותה ונותנת אותה לידיד של פוטין, זה לעיני כולם.

דפנה: אבל הסיבה שהם מצליחים לצלוח את זה, היא איזושהי תפיסה שקיימת ברוסיה, תפיסה כזו קיימת באיטליה גם שכולם מושחתים גם ככה.

אורן: לא, אני שאלתי אנשים, אני הייתי גם בפעם אחרת שהייתי ברוסיה היה שם אדם שהיה בעל רשת שנקראה ארבע פרוספקט זה מקביל בערך לסופרפארם בישראל, הרשת שווה כמאתיים וחמישים מיליון דולר ומעמידים אותו לדין על העלמת מיסים בסכום בכסף ישראלי של 7000 ₪ ואומרים לו אתה מועמד לדין, זו האשמה מאוד מאוד חמורה, העלמת מיסים כנגד המדינה אם אתה תימצא אשם אתה הולך לכלא לשנים רבות. אבל יש אופציה הנה יש את X שמכיר את Y שמכיר את Z אתה יכול למכור לו את העסק בסכום הוגן חצי מיליון דולר ואז אתה יוצא החוצה. ואני שואל את הרוסים: "מה אתם מבינים מהסיפור הזה?" הם אומרים: "או, מה שאנחנו מבינים, אסור להרים ראש" אסור, אתה תתעסק בעניינך, חזרו לימים של דיקטטורה בירוקרטית, זה לא דיקטטורה כי כמובן פוטין איננו סטאלין הוא גם איננו ברנז'ייב ישנו חופש דיבור במידת הסביר, הקרמלין שולט בכל כלי התקשורת למעט אחד.

דפנה: לא אבל מה שיותר מעניין אותי זה איך משכנעים את הציבור לחיות עם זה בשלום? כי בארץ זה לא היה עובר בחיים.

אורן: את טועה לגמרי, בודאי שזה היה עובר. אם יש מנהיג, את יודעת מה לצורך העניין אנחנו יכולים לעשות משחק דמיון שבו את יודעת יש מנהיג בארץ שהמנהיג הזה משפר את רמת החיים של התושבים, והמנהיג הזה מצליח לא להסתבך במלחמות והמנהיג הזה יש לו יחסים מעולים עם שאר המנהיגים בעולם והוא נתפס כאדם שאין לו שום תחליף אז אוקי, אז אוקי הוא מושחת אבל הוא מנהיג טוב.

דפנה: השאלה היא באיזה סדרי גודל, כי אנחנו רואים עכשיו, גם אם נתניהו שהוא ראש ממשלה מצוין לדעת רוב הציבור, שבכל זאת יש קו אדום, אם הוא כשל לדוגמא בצוללות אז בכל זאת אנחנו לא נלך איתו, זה לא חסר גבולות ואנחנו מדברים על פוטין שיש לו מאות מיליארדים בחשבון בנק.

אורן: את צודקת, כנראה פחות ממאות מיליארדים. הוא הצליח לחסוך יפה משירותו הציבורי, פוטין. נחזור רגע לראש הממשלה נתניהו, את צודקת במה שאת אמרת, אבל שימי לב למה שאמרת, אם יתברר בפרשת הצוללות, למה? כי פרשת הצוללות זה ביטחון המדינה, זה באמת קו אדום. אם יתברר ואם זה יתברר לי תהיה קריסה, אני באמת לא מסוגל להאמין שראש מממשלת ישראל למען רווח אישי שלו או של מקורבים לו או שהם עושים את זה משחקים בביטחון המדינה. אם זה קרה, זה שבר איום ונורא אבל תשימי לב אמרת את זה על פרשת הצוללות, לא אמרת את זה על פרשות אחרות.

דפנה: כי זה מה שאני שומעת את זה מהציבור.

אורן: בדיוק, אנשים באים ואומרים, סיגרים שמפניה אולי אפילו מתנות, בקטנה. תסתכלו על רף ההישגים או רף הזכות לעומת רף החובה, אנחנו מפרגנים.

דפנה: אתה אומר אפילו אם זה עלה לנו יותר בחשבון שהם קיבלו מבזק בסוף החודש זהה הם יכולים לשאת.

אורן: נכון לחלוטין והם אומרים במילא התקשורת היתה נגדו וכו' וכו' על כן זה בסדר גם אם הוא טעה, המילה היא טעה, גם אם הוא מעד יש לזה הסברים וצידוקים. בטחון המדינה זה סיפור אחר לגמרי.

דפנה: כן אבל כשמדינה כל כך מושחתת כמו רוסיה אז אפילו אם היתה פגיעה בביטחון המדינה והיתה העדפה של האינטרסים האישיים סביר שאנחנו לא נדע מזה.

אורן: נכון מאוד, אבל שוב פוטין בעיניהם הוא המנהיג שלהם והוא המנהיג שהחזיר להם גאווה לאומית ואל תזלזלי בגאווה לאומית. אל תזלזלי בסמלים. הוא האדם שבתקופתו כותבים את ההמנון הרוסי מחדש עם גאווה בערים, בכפרים, בהרים. הוא זה שמתחצף מול האמריקנים, הוא זה שסיפח את חצי האי קרים, הוא זה שבזמנו הארסנל הגרעיני חוזר ורוסיה חוזרת להיות מעצמה במקום הסמרטוט בימי ילצין הוא זה שמביא את הגאווה הוא זה שמביא תוצאות כלכליות, סופרים אותו הוא זה שנמצא שם eyeball to eyeball עם נשיא ארה"ב. כלומר, כן, הם סולחים לו ויסלחו לו עוד על הרבה מאוד דברים. אבל שוב זה לא בדיוק ש_____ אחד הוא יש תרבויות פוליטיות, תרבות פוליטית ישראלית רוסית אירופית אמריקנית במובן של ארה"ב הן שונות לחלוטין תרבות פוליטית של דיקטטוריה ודמוקרטיה שונות לחלוטין. הדברים, מה שכן אין יותר, אין יותר את העניין הזה של: "אוקי, שחיתות, ביג דיל" היום אנשים יותר מעורבים במובן הזה. אנשים זועמים על שחיתות. מנהיגים גם אם הם עושים את זה באופן כזה שהם יפילו את האשמה על מישהו אחר הם ינהלו משפטים והם יראו, "אנחנו מבערים את השחיתות" זה לא שהם יבואו ויגידו בסגנון מארי אנטואנט, לואי ה14 המדינה זה אני, תקפצו לנו. הנושא הזה נגמר, גם בדיקטטוריות.

דפנה: כן, אבל בגזרה התקשורתית החדשה הם יכולים גם להפיץ תיאוריות קונספירציה. (אורן: ברור) כלומר, אני לא עשיתי את זה. אף אחד לא אומר אני עשיתי את זה. זה נכון, לשם התקדמנו.

אורן: זו התקדמות משמעותית. וכן התקשורת אני לא אגיד בכל מקום בעולם, אבל במקומות רבים מאוד בעולם התקשורת כולל התקשורת ברשתות החברתיות, מראה את זה. זאת אומרת זה לא ימי הצארים שהאיכר בסיביר לא ידע מה יש לצאר. לא יכול היה לדעת. היום אנשים שומעים על פוטין רכילויות כאלו ואחרות אם הם בוחרים לא עשות עם זה כלום, זה כבר סיפור אחר.

דפנה: עם זה נסיים, מסר אופטימי, אז תודה רבה אורן נהרי.

אורן: תודה לך.

דפנה: היה מרתק, נהניתי מכל רגע.

אורן: גם אני.

דפנה: תודה רבה לניר סייג על עריכת הסאונד, ליוסי מצא על העריכה. אפשר להצטרף לרשימת התפוצה שלנו באתר של עושים היסטוריה שאנחנו חלק ממנה. וכמובן לעקוב אחרי הטוויטר והפייסבוק שלי. אגב יש גם טלגרם מעכשיו, אז אתם מוזמנים להצטרף, שם אני מעדכנת על פרקים חדשים ולומדת מההערות שלכם. גם הצעות לנושאים שמעניינים אתכם יתקבלו בברכה בפרטי. זהו, ניפגש בפרק הבא.

[עושים פוליטיקה] הועדה הסודית שמקבלת את ההחלטות החשובות במדינה- תומר אביטל (ש.ח)

דפנה ליאל
הורדת הפרק (mp3)

בתחילת החודש ציינו שנה באויר לפודקאסט "עושים פוליטיקה". כשיצאתי לדרך לא ידעתי אם יש מספיק אנשים שמתעניינים בפוליטיקה מעבר ל"סאונד בייטס" שהתמונה הכוללת והאמת באמת חשובים להם. אחרי שנים ארוכות שבהן העברתי דיווחים של דקה וחצי או שתיים, עברתי לתכנית של חצי שעה ושעה, ולא באמת ידעתי איך זה יתקבל. היום אני יודעת שיש לזה קהל והוא גדול ואיכותי ובעיקר, שהראש שלו פתוח לחשוב מחדש על כל מיני תזות ואמיתות ששמע לאורך השנים. ביום ההולדת הזה, יום ההולדת הראשון כאמור, אני כבר ממש לא לבד. אנחנו קהילה של עשרות אלפי אנשים שמצטברות יחד למאות אלפי האזנות, ובזכותכם אנחנו הולכים וגדלים, והולכים ומשתפרים!

מכיוון שבחג הפסח רובכם בחופשות משפחתיות, החלטנו להעלות מחדש פרק מתחילת הדרך עם תומר אביטל על הוועדה הסודית שמנהלת את הכנסת, פרק שגם מספר את הסיפור של הפודקאסט שמטרתו להאיר פינות אפלות, ולגרום לנו להסתכל על הדברים קצת אחרת וקצת יותר לעומק.

בתכנית הבאה נחזור עם פרק חדש:אורן נהרי, עורך חדשות החוץ של אתר "וואלה ניוז" יהיה איתנו ויספר איך מתמודדים מנהיגים בעולם שחשודים בשחיתות, מתי זה מצליח להם ומתי, קצת פחות.

בנתיים, פסח שמח, תהנו מהחופשה והאזנה נעימה!

דפנה.


הרשמה לפודקאסט:
רשימת תפוצה בדוא"ל | iTunes | אפליקציית אנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

 

 

[עושים פוליטיקה] "בלוף" הגיוס – ד"ר אבישי בן חיים

סוגיית הגיוס היא אחת הרגישות והנפיצות במערכת הפוליטית וזאת למרות שכל הממשלות האחרונות גיבשו חוקים שנפסלו על ידי בג"צ מאחר ואינם מקיימים את עקרון השיוויון בנטל. היום ננסה להבין למה ואיך הפוליטיקאים מתמרנים אותנו בכל פעם מחדש? למה נתוני הגיוס שמוצגים לציבור פיקטיביים? וגם מה הקשר להדתה בצה"ל ולהצטרפות חרדים לשוק העבודה? מתארח בפרק – דוקטור אבישי בן-חיים.

האזינו ושתפו! היה מרתק.
דפנה.


הרשמה לפודקאסט:
רשימת תפוצה בדוא"ל | iTunes | אפליקציית אנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

תמלול הפרק: "בלוף הגיוס" – דוק' אבישי בן חיים

תמלל: דרור שוורץ

דפנה: שלום לכם, אנחנו בעוד פרק של עושים פוליטיקה והפעם נתגייס לפצח את סוגית הגיוס שעולה לכותרות אחת לכמה חודשים. משבר הגיוס עולה לכותרות שוב ושוב אבל הח"כים הודו בשיחות סגורות כי בין הריבים של חברי הכנסת לבין גיוס חרדים לצה"ל אין ולו קשר מקרי. סוד גלוי הוא במערכת הפוליטית שהחקיקה נועדה בעיקר כדי לקנות זמן ולצלוח את בג"צ. היום ננסה להבין, מה באמת כוללים כל אותם חוקי גיוס שאולי יותר נכון לכנות אותם חוקי פטור מגיוס ולמה הנתונים על גיוס חרדים פיקטיביים לחלוטין.

איתי ד"ר אבישי בן חיים ( להל"ן אב"ח ד.ש.) פרשן ערוץ 10 לענייני חרדים: שלום לך ותודה שאתה מצטרף אלינו. יש לנו מנהג בפודקסט, אנחנו מיישרים קו, לפני שאנחנו צוללים לעומק הנושא. אז נעשה את קיצור תולדות הגיוס, ממש ככה בקוואצ'. כולנו זוכרים שבשנת 1949 החליט בן גוריון על הסדר תורתם אומנותם ופטר 400 חרדים משירות צבאי. הוא גם הצטער על כך אחרי כן, זאת שמענו בפרק שלנו על בן גוריון. עד שנות ה-70 זה עבר בשקט מוחלט, אז הוגשו עתירות שטוענות ששר הביטחון חורג מסמכותו כשהוא דוחה את שירותם של כל כך הרבה אנשים. בתחילה העתירות נדחו, בטענה לאי שפיטות. נקודת המפנה הייתה בדיוק לפני 20 שנה, אז בג"צ מתערב לראשונה בסוגית דחיית השירות, אחרי שהוצגו לו נתונים שקרוב לחמישה אחוזים מהשנתון לא מתגייסים. בית המשפט קבע שהעניין הזה רציני מכדי להשאיר אותו בידי שר הביטחון וצריך חקיקה של הכנסת. כך הגיח לאוויר העולם כעבור 4 שנים, חוק טל המפורסם, שבעצם מסמיך את שר הביטחון לתת כל פעם, לתלמידי ישיבה צו לדחיית הגיוס שלהם. מאז, אני כמובן מקצרת, הכנסת מחוקקת – בג"צ פוסל, זה מין פינג פונג כזה וזה גם איפה שאנחנו נמצאים עכשיו. נכון?

אב"ח: בואי נגיד ככה, יש 3 תחנות: 1949- הקמת המדינה, בן גוריון אומר 'אני פוטר 400'. תאריך נוסף 1977, שנה דרמטית מאד, עליית בגין והליכוד לשלטון והצטרפות החרדים בהנהגת הרב שך לקואליציה ומשם פריחה עצומה במספרי החרדים, אי אפשר בכלל להשוות למה שהיה קודם לכן. סוף שנות ה 70 תחילת שנות ה 80 אנחנו רואים מחקרים של מכון טאוב, אנחנו עוד רואים שכשמונים אחוזים מהחרדים עוד עובדים, עוד אין לנו חברת לומדים כמו זו שאנחנו מכירים שבה כולם באידיאל, לא למעשה, לומדים תורה כל החיים כל הזמן. ב-77' ש"ס מצטרפת, מכפיל כוח ומכפיל אלקטורלי אבל גם מכפיל בכמויות של אנשים.

ב-1999 אהוד ברק עולה לשלטון ואז יש תחושה של שינוי אמתי ובאמת מוקמת וועדת טל ויש אמירה שאנחנו הולכים עכשיו לשנות את העניין הזה. אז גם מתחילה הדוקטרינה של המר"ן הליטאי האחרון הרב שטיינמן, אז הוא עוד בתפקיד משני, אבל הוא כבר מוביל את העניין של הגיוס. הוא אומר, בדוקטורינה חרדית קלאסית כמו בגלות, במקום לריב עם החילונים בוא ניתן להם לחשוב, כאילו יש על מה לדבר.

דפנה: נרמה את החילונים.

אב"ח: הוא לא אומר נרמה, הוא אומר בוא נגרום להם לחשוב, כאילו יש על מה לדבר ומאז בעצם, אנחנו כל חמש שנים מחוקקים חוק ומגלים שהוא לא עובד ואז פוסלים אותו, אז מחוקקים עוד חוק וכולי. זו ההתנהגות הקלאסית, להבדיל, עד שהפריץ ימות, עד שהכלב ימות,

דפנה: בינתיים המספרים הולכים וגדלים, חולפים כמעט 20 שנה.

אב"ח: כאשר בפועל בכל התקופה הזו, אין גיוס חרדים.

דפנה: זה גם מה שאמרה הפסיקה האחרונה של בג"צ, שזה לא יאומן, שכבר חמש עשרה שנים אנחנו משחקים את הפינג פונג הזה. אבל בוא, בכל זאת, נעשה הרצה קדימה, עדין במסגרת יישור הקו שלנו לחוק השוויון בנטל של יש עתיד, כי שם נוצרה תחושה כלשהי בציבוריות. אם דיברת על אהוד ברק, אז כשמדובר ביש עתיד על אחת כמה וכמה, ישנה תחושה שהינה חוקקו חוק של שוויון בנטל, האומנם?

אב"ח: לא באמת , כי אי אפשר, בסוף צריך להבין את הדבר האמתי והדבר האמתי הוא, שאי אפשר לגייס חרדים בכוח. צריך להבין את זה. עוד יותר טיפשי, מלומר שאי אפשר לגייס חרדים בכוח, זה להגיד שאפשר לגייס חרדים מרצון. צריך להסתכל שוב, מה שאני הולך להגיד זה דבר מקומם מאד, אני יודע, אני שומע את התגובות, אבל גם חילונים וחילוניות לא מתגייסים בכוח. מתגייסים מכוח חוק אבל לא בכוח ולכן אתה רואה שיש להם מוטיבציה עצומה, אתה רואה אותם בצבא.

דפנה: מתגייסים מכוח נורמה חברתית.

אב"ח: יפה, מכוח נורמה חברתית ומכוח חינוך ערכי שהם מקבלים במערכת החינוך הישראלית, הנהדרת לדעתי, סליחה שאני אומר, שמחנכת לזה, שכך אתה תורם לחברה. אז הם מגיעים לצבא והם תורמים. עכשיו אם יש לך חברה שלא רוצה להתגייס, הרי אנחנו רואים את זה, גם אם תתפוס עריק חרדי, אתה לא תגייס אותו.

דפנה: ואם תגייס אותו, הוא לא יהיה שווה שום דבר כי הוא לא…

אב"ח: אבל אנחנו הרי רואים מה קורה בפועל, קורה שתופסים לפעמים עריקים חרדים, איש אינו מנסה לתפוס אותם, בטעות, לפעמים תופסים עריקים חרדים באיזה מחסום אקראי ברחוב, בדרך כלל בכביש 90 נוסעים, לים המלח או לאילת, שוטר תמים, עוצר רכב באקראי ומגלה במחשב שיש לו עריק חרדי ואז שוב בטעות הוא עוצר אותו, כי הוא לא יודע שלא עוצרים חרדים. העריק הזה נעצר ואז כמו שאנחנו רואים מידי פעם, כל ירושלים נחסמת בהפגנות, עם הבואש המסריח ודברים אחרים, אתה רואה מה שקורה. אבל מה קורה עם העריק הזה שבשבילו הייתה כל המהומה, האם מגייסים אותו? לא. הוא יושב בכלא 10 ימים אולי 20 יום מקסימום 90 יום ומשחררים אותו כי אי אפשר לגייס חרדים.

דפנה: אתה דיברת על העיקרון, שגם החוק של יש עתיד, לא באמת הוביל לגיוס חרדים. אני ארד קצת לפרטים. קודם כל החוק הזה של יש עתיד עשה דבר מאד מוזר, הוא עבר למודל קולקטיבי שאומר שאם מתוך קבוצת החרדים כך וכך יתגייסו היתר פטורים. זה בעצם כמו שאני אגיד לך אם מספיק חילונים מתל אביב יתגייסו בשנתון הזה, כל היתר משוחררים. מודל מאד מוזר, אם היית רוצה לגייס חרדים, סביר יותר שהיית אומר: אלה החרדים שפטורים, לדוגמא, הכי למדנים, הכי שקדנים, כל אחד עם הקריטריונים שלו והיתר חייבים בגיוס. אבל לא עבדו ככה, עבדו בצורה הכי מוזרה שיש.

אב"ח: גם פה, נבין כמה החרדים חכמים, רצו לעשות מכסות גיוס, מתוך מחזור מכסה של כך וכך מתגייסים.

דפנה: אבל גם זה מוזר, מי יקבע מי יתגייס?

אב"ח: נכון, אבל החרדים אמרו למה מכסות, שיהיו יעדים, שזה משהו אחר. אז אתה שואל מה ההבדל בין מכסות ליעדים? עד שאתה קולט כמה זה חכם. מה זה יעדים? אתה אומר, אני רוצה מספרים לא מתוך הישיבות באופן מובהק, אלא מספרים כך שאפשר יהיה לומר: אני רוצה שיתגייסו 3200 חרדים בשנה ואז מתוך היעדים האלו אפשר לנפח מספרים. בתוך היעדים האלו אפשר לשים את מי שאתה רוצה – אתה רושם יעדים של מספרים ומילאת רשימות. לא משנה שהם חוצנ'יקים, דתיים לאומים, או כל מיני אוכלוסיות אחרות שאינן חרדיות.

דפנה: מיד נדבר על פיקציית המספרים, שלשם כך התכנסו, אבל עוד שתי הערות על החוק של יש עתיד. ראשית הוא עשה את מה שעשו כל החוקים לפניו ואחריו, תקופת הסתגלות מאד מאד ארוכה, כל כך ארוכה עד שהתחלפה ממשלה וכמובן שהחוק עצמו, החלק האופרטיבי שלו מעולם לא נכנס לתוקף. דבר נוסף שאנשים לא יודעים, החוק של יש עתיד פטר לחלוטין מגיוס את מי שכבר עברו את הגיל. הוא נתן פטור לעשרות אלפי אנשים וחשוב לומר זאת, כי יש עתיד אוהבים להציג את עצמם כאבירי השוויון בנטל. אז אנחנו מתקדמים לממשלה הזו, התיקון של יש עתיד הוא תיקון 19, אנחנו עובריםעכישו לתיקון 21 , גם הוא נפסל על ידי בג"צ, מה חדש תחת השמש? אם זה לא החוק של יש עתיד אלא החוק של החרדים, מה ההבדל?

אב"ח: אני מסביר שוב , זה אותו דבר. בכל מקרה אנחנו חוזרים לאותו בלוף .

דפנה: ששר הביטחון מקבל אישור לדחות להם את הגיוס עד אין קץ.

אב"ח: בסוף זו אותה דוקטרינה, לפיה אומרים, אנחנו לא באמת יכולים לגייס חרדים, זו האמת. במקום להגיד ביושר לציבור הישראלי, אני לא מסוגל לגייס חרדים. אז מנסים ליצור מצג שווא כאילו כן גייסנו חרדים, כאילו יש תהליך ארוך טווח של שוויון בנטל. אין עכשיו עדין שוויון, אבל מציגים לציבור כאילו יש תהליך, הם לאט לאט מתגייסים, יש תוכנית. אבל בפועל אין תוכנית, צריך להדגיש אין תוכנית ואין תהליך שוויון בנטל, זה לא שיש תוכנית שאומרים, טוב לא עכשיו אבל בעוד חמש עשרה שנה יהיה שוויון בנטל, לא..

דפנה: ברור החוק אגב פוקע ב2023 אז בוודאי שאין.

אב"ח: כל מה שיש לנו כאן זה הרווחת זמן, רק כדי לא להודות בעובדה שאי אפשר לגייס חרדים. מה שיקרה כשנגיע לשנת 2023, כמו שקרה בעבר נגיע ונגלה שהחוק לא עובד ואז החוק יפסל ותקום ועדה חדשה.

דפנה: זו הסיבה שעכשיו החרדים רוצים חוק יסוד לימוד תורה ואז תראה את הפסיקות של בג"צ – ואולי זה יסיים את משחק הרמייה שכולנו משחקים פה.

אב"ח: אגב זו שגיאה חרדית. זה מנוגד לחלוטין להתנהלות החרדית הקלאסית שאומרת, או לא אומרת במפורש אלא בקריצה – "אנחנו בגלות בארץ הקודש, אז בוא נמרח אותם". כמו שאמרתי – דוקטרינת הרב שטינמן, פתאום הם אומרים עכשיו בוא נסגור את הסיפור. בוא נעשה אחת ולתמיד. ממתי חרדים עובדים על אחת ולתמיד? זה לא עובד, אנחנו גם רואים שככה זה לא עובד. זה לא יכול לעבוד ולכן זה לא מצליח להם.

דפנה: מה שלוקח אותנו לחלק הבא של שיחתנו, הנושא של יעדי הגיוס, המספרים. לפי החוקים הקיימים אם מתוך, לדוגמא, 10,000 חרדים 3000 התגייסו, כל היתר פטורים ועולם כמנהגו נוהג. אגב אם לא יתגייסו 3000 חרדים, אזי כל חוק קובע את התהליך שלו, אבל כמובן שהכוח מגיע לנקודת המימוש הזו. בוא ננסה להבין כי המספרים חשובים. זה לא סתם מספרים. לכאורה, אם המספרים לא מתממשים כולם חייבים בגיוס, אז בוא ננסה להבין קצת מה כוללים אותם מספרים.

אב"ח: בהגדרה בלוף אחד גדול, זו הפרזה רטורית, אבל היא לא מוגזמת, באמת שהיא לא מוגזמת. מדובר בבלוף מושלם, הונאה מוחלטת. אין חרדים בצבא, אוקי, בהפרזה מוחלטת אין חרדים בצבא.

דפנה: רק כדי שנבין את המספרים, בשנת 2015 – שלפתי את המספרים מתוך בג"צ – 9,785 חרדים הגיעו לגיל גיוס והיו אמורים להתגייס לצבא, מתוכם לפי הנתונים 2,145 התגייסו, כשהיעד הוא 2,700, שוב החוק עדין לא נכנס לתוקף ולכן אין לזה משמעות, אבל לצורך העניין – מדברים כמעט על רבע.

אב"ח: אני אסביר למה זה בלוף מוחלט, אני אומר שוב, או שזה לא חרדים או שזה לא צבא. אני אתחיל בלא צבא. חצי מבלוף גיוס החרדים בנוי על פרויקטים, כמו פרויקט שח"ר שהוא פרויקט נהדר רק שהוא לא קשור לשוויון בנטל והוא לא קשור לגיוס לצבא.

דפנה: מה זה פרויקט שח"ר, למי שלא מכיר?

אב"ח: פרויקט שח"ר, הוא עוד פריווילגיה שחרדים מקבלים. לא חרדים משרתים בצבא, אלא הצבא משרת את החרדים. שוב אני אומר זו משימה חשובה של הצבא: הצבא עושה משימות אזרחיות חשובות, אבל זה לא שרות חרדי. פרויקט שח"ר אומר דבר כזה: בנו לחרדים מסלול, שחילוני כמובן לא יכול להגיע אליו. במסגרת הפרויקט, החרדי יכול להתגייס בגיל מבוגר, אחרי שהתחתן. מסלול שבמסגרתו יש להם הבטחות גדולות. מבטיחים להם: הגיוס שלך בלי לילות, בלי שמירות, בלי שבתות, בלי אבטחות, בלי צבא בעצם, עם לימודי מקצוע על חשבון המדינה, לא די בכך שאתה לומד מקצוע על חשבון המדינה, אתה גם מקבל במהלך לימודיך 6,000 שח לחודש ומכשירים אותך לעבודה. אתה משרת בפרויקט הזה ואתה מקבל 6,000 שח לחודש במקצועות מוגדרים. זה פרויקט חשוב, אבל אין לו שום קשר לשוויון בנטל. השכר הוא פי שבעה משכר של חייל וחיילת רגילים. אין לזה שום קשר לשוויון בנטל, זה משהו אחר לגמרי. פרויקט חשוב! אני אגיד לך עד כמה הוא חשוב בעיניי: הוא חשוב עד כדי כך שאפשר היה לתת אותו למזרחים בעיירות פיתוח. יתר על כן, אפשר היה לתת אותו לחיילים משוחררים. תגידי לחיל משוחרר – במקום שתלך ללמוד מקצוע, בוא תלמד מקצוע אצלי בצבא, אני אחתים אותך לקבע, תקבל משכורות של 6,000 שח לחודש ואחר כך אני גם אסדר לך לעבוד שנתיים. זה צ'ופר אדיר! תן את זה לחבר'ה יוצאי גולני.

דפנה: בוא נשמע מה אומר על זה חבר הכנסת עופר שלח (הקלטה של ח"כ שלח): " שח"ר זה מסלול צבאי סופר תורם. מי שמכיר שח"ר ירוק באמ"ן, שח"ר כחול בחיל אויר. בגלל שגויסו אנשים מגיל טיפה יותר מתקדם אז הפיצוי, התשלום שהצבא נותן להם – הוא יותר גבוה. מדינת ישראל רוצה את הדבר הזה, את יודעת למה? כי שיעור התעסוקה של גברים חרדים שכן שרתו הוא למעלה מתשעים אחוזים. זה גם שרות צבאי וזה גם כמובן כדאי לכלכלה הישראלית. הדבר השני בחקיקה שלנו היה דגש על גיוס צעירים, כי צעירים משרתים בשרות יותר קרבי וצעירים כמובן נכנסים יותר מהר למעגל התעסוקה לכן המספרים האלו… אני אין לי משהו יותר טוב מהמספרים שצה"ל נותן, ואני אומר לך במספרים האלו גויסו אנשים שלפני ואחרי לא מתגייסים לצבא. לא מעניינת אותי רמת לימוד התורה של מישהו. אותי מעניין האם הוא היה מתגייס אם לא היה חוק כזה".

אב"ח: זו אי הבנה מוחלטת של התהליכים בחברה החרדית, אי הבנה מוחלטת. אלו דברים יפים, ערכים. אתה שומע את הערכיות מתוך הדברים של עופר שלח. זה נשמע סבבה, אבל זו לא האמת. גם הרעיון הזה, כאילו שבגלל שהחרדים הולכים לפרויקט שח"ר אני מוציא אותם מהישיבות לעבודה – הוא חוסר הבנה של מה שקורה בחברה החרדית. בחברה החרדית יש משבר, יש התפרקות מבנה החברה החרדית. חלק מההתפרקות זה ההתפרקות של מודל חברת הלומדים, מודל לפיו כולם לומדים תורה כל החיים, כל הזמן. האתוס הזה הגדול, הוא לא מה שהיה פעם.

דפנה: זה גם הגיוני, כי לא לכולם זה מתאים. אנחנו אוהבים ככה ללגלג על זה, אבל, בכל זאת, לא לכולם זה מתאים. אלו חיים מאד נוקשים, מאד סגפנים, מאד מחייבים, לא מתאימים לכל אחד.

אב"ח: יותר מזה אני אומר, אני מעריץ את החרדים על המודל הזה. זו חברה שאתה לא יכול שלא להעריץ. אתה אומר, יש כאן חברה במרחק מטר מאיתנו, שבנתה אידיאה לפיה אנחנו נבנה חברה, שבה כולם עסוקים באינטלקט, כולם לומדים תורה כל החיים, כל הזמן. יתר על כן, חברה בה המנהיג, בה האיש שמוביל אותנו, יהיה האינטלקטואל הכי גדול. אפלטון, בפוליטאה שלו, מתאר את המדינה האוטופית… 'אוטופיה' זה 'שום מקום'. אפלטון אומר מה יהיה במדינה האוטופית: מלך פילוסוף. לכאורה, זה לא יכול להיות. אבל החרדים – זה בדיוק מה שהם עשו! המנהיג הוא לא זה עם הג'ל הכי יפה בשיער, הוא לא זה שמדבר הכי יפה. המנהיג הוא ראש הישיבה, הוא האיש הכי חכם, הוא המנהיג. זה סיפור מאד יפה אבל זה לא עובד.

דפנה: זה סיפור מדהים, אבל צריך להבין שהוא לא מתאים לכל אחד, זה מה שאנחנו צריכים להבין.

אב"ח: זו העובדה, אבל הניסיון להגיד אני אבנה חברה שמבוססת על המוח הוא מקסים.

דפנה: הוא מקסים, נכון, אבל מה שאנחנו צריכים להבין זה שעופר שלח מייחס את היציאה שלהם לעבודה לפרויקט שח"ר ואתה אומר ממילא הם היו הולכים לעבוד.

אב"ח: המודל התפרק ממילא, וממילא הם היו הולכים לעבוד. כל השטות הזו כאילו אלו אנשים שלא החזיקו אותם בישיבות…

דפנה: אבל אולי אם הם לא היו רוכשים מקצוע, אולי הם היו מתקשים ל…

אב"ח: אבל בגלל זה אני אומר שהפרויקט חשוב. הייתי שמח אם היו נותנים אותו למזרחים בעירות פיתוח. הוא פרויקט חשוב, הוא באמת מקדם אותם, הוא באמת פרויקט חברתי מאד חשוב – רק שאין לו קשר לשוויון בנטל ואי אפשר לספור אותו כגיוס חרדים! כל ניסיון לספור את זה ולהגיד למשפחות החילוניות ששולחות את הבנים והבנות לשירות צבאי מלא תמורת דמי הכיס הבסיסיים, להגיד להם – 'הינה גם החרדים מתגייסים' ולספור את החברה של שח"ר כגיוס – זו הונאה, זה לא פייר. זה לא מוסרי לעשות את זה. זה הדבר הראשון, זה חצי בלוף אחד .

דפנה: אוקי, אז אמרנו למה זה לא צבא, בוא ננסה להבין למה זה לא חרדים.

אב"ח: הסברנו שהחרדים שבאמת נכנסים, לא באמת עושים צבא, עכשיו נסביר למה אלו שבאמת עושים צבא הם לא באמת חרדים אלא סתם מנפחים לנו פה את המספרים. למשל, העובדה שהצבא סופר בתוך המספרים של החרדים יוצאים בשאלה. אנחנו יודעים שכחלק מתהליכי התפרקות מבנה החברה החרדית, יש שם תופעה של יציאה בשאלה. יש אנשים שעוזבים את העולם החרדי. הם מתגייסים ואז הם נספרים כאילו היו חרדים, כאילו החבר'ה של ח"כ גפני, ח"כ מקלב וח"כ דרעי התגייסו. זו לא האמת. הם לא התגייסו. אלו חברה שיצאו בשאלה. הם נספרים בכאילו.

דפנה: אני רוצה לומר שלפי החוק היבש, הם סופרים חרדי כמי שלמד שנתיים במוסד חינוך חרדי, זה הקריטריון.

אב"ח: למה קבעו את הקריטריון הזה? כדי לנפח את המספרים , כדי להוליך אותך שולל. מי אומר שמי שלמד שנתיים במוסד חרדי – הוא חרדי? למה מה קרה?

דפנה: למה לא דובר מי שחרדי הוא חרדי?…

אב"ח: נכון. עשו את זה במיוחד כי נגיד, יש תופעה של מחזירים בתשובה חרדים. הם לוקחים חבר'ה בגילאי כיתה י'. אומרים לו – 'בוא תלמד במוסד חרדי'. הוא לומד שנתיים במוסד חרדי. יכול להיות שהוא נהיה חרדי, אבל יכול להיות שהוא מפסיק להיות חרדי, לא משנה. אבל כשהוא מתגייס אנחנו סופרים אותו כאילו התגייס חרדי מבני ברק, כאילו התגייס חרדי מהליבה. הוא לא קשור אליהם בכלל! מעבר לזה, יש רשתות חינוך חרדיות שההנהלה חרדית והתלמידים אינם חרדים. בכלל לא חרדים, כלום, אפילו לא קרובים להיות חרדים. הוחלט בתוך הרשימות האלו, שהם נספרים כאילו חרדים מתגייסים. חוצ'ניקים, מגיעים אנשים מחוץ לארץ מתגייסים לנח"ל החרדי למשל, סופרים אותם כחרדים.

דפנה: כן. אגב בבג"צ שפורסם לפני כמה חודשים נכתב על ידי השופטים כי מבין הנתונים שהציגה המדינה על מי שלמדו במשך שנתיים במוסד חינוך חרדי, קרוב לשליש מהמתגייסים הם אנשים שלמדו שם – אבל הם כבר לא חרדים. קרוב לשליש.

אב"ח: גמרנו את הסיפור, את מבינה את העניין? זה פשוט מגוחך. עכשיו קחי עוד תופעה מדהימה. אחד המשברים החברתיים הגדולים בישראל זה המשבר של ש"ס. זו באמת טרגדיה חברתית מה שקורה לש"ס, זה קשור גם לרדיפה ולדיכוי של התנועה החשובה הזו, גם לדברים אחרים וגם למשבר הפנימי. המשבר הפנימי – בשנות התשעים חזרו מאות אלפים בתשובה, עכשיו כחלק מהסחרור הזה, שדרעי בשיאו הכניס אותה. הילדים של אותם חוזרים בתשובה לא נקלטו בחברה החרדית. הם כמו חברת הגירה גדולה, לא גיאוגרפית אלא סוציולוגית. כאשר הבנים לא נקלטו בחברה והבנות בחלקן בכמות גדולה מאד (לא נקלטות בחברה) והם ברחובות. הם לא חרדים כבר. עכשיו, מה עושה מדינת ישראל? לוקחת את החבר'ה הללו, ספרדים ברובם, מוצאת אותם ברחובות – כי זה מה שקרה – ומגייסת אותם לנח"ל החרדי. הם לא חרדים, רבים מהם חילונים בכלל, יש להם חברות בבית, הם רואים טלוויזיה הם רואים כדורגל. הם אחלה חבר'ה, כן – רק שהם לא חרדים והמדינה סופרת אותם כאילו גייסה חרדים. הם בני חוזרים בתשובה שחזרו לש"ס. הם לא חרדים אבל יותר מזה, המדינה מגייסת אותם לנח"ל החרדי, וכופה עליהם לחיות חיים של חרדים.

דפנה: היא מחזירה אותם בתשובה.

אב"ח: כן, אני לא אומר בצחוק. היא מחזירה אותם בתשובה, אבל גם כופה עליהם, לא מחזירה אותם בתשובה ליהדות מתונה נעימה, היא מחזירה אותם בתשובה רדיקלית, למקום שבו אתה אומר אני בונה משהו, שאין דבר כמוהו בתולדות העם היהודי. אני בונה בסיס שבו אישה לא נכנסת. מי שמע על כזה דבר? יש דבר כזה ביהדות? יש דבר כזה בבני ברק? מקום שבו אישה לא נכנסת? אז אומרים אני בונה לחבר'ה האלו, שהם כמובן מסורתיים, דתיים מתונים, בוודאי לא חרדים. בונים, כדי להוליך שולל את הציבור הישראלי כאילו יש גיוס חרדי, בונים להם מסגרת חרדית קשה ומכריחים אותם, כופים על החבר'ה האלו לחיות במסגרת כזאת חרדית מופרעת. אמר לי בכיר בש"ס – 'אני לא שולח חבר'ה לנח"ל החרדי'. אמרתי לו למה? אמר לי – 'אני אתן לך דוגמה. יש לי שכן…'

דפנה: הם מחזירים מצביעים ליהדות התורה.

אב"ח: לא, לא, הוא אומר משהו אחר. הוא אומר – הבחורצ'יק הזה הוא כבר לא חרדי כזה, כשאני שולח אותו לנח"ל החרדי. זו ממש התעללות. לא נותנים לו לראות טלוויזיה, ספורט, תנו לו לראות משחק כדורגל – הוא לא חרדי כבר. לא נותנים לו לקרוא עיתון חילוני. מה זה? הוא אומר לי: זו התעללות. אני לא שולח אותם לנח"ל החרדי. עכשיו המדינה, בנח"ל החרדי, באמת הכינה מסגרת מושלמת לחרדים. חרדים לא באו. מי שבאו זה כל מיני חברה שאינם חרדים. הבטיחו להם: בוא תבוא לשירות, תעשה שנתיים שרות ואחר כך עוד שנה.

דפנה: זה שרות בתנאים יותר טובים?

אב"ח: כן, כן, ואחר כך עוד שנה תעשה בגרויות ונלמד אותך מקצוע. אני חוזר: מדובר פרויקט חשוב מאד, פרויקט קדוש, הנח"ל החרדי – רק שהוא לא חרדי. לקחו חבר'ה שהם אינם חרדים, ספרו אותם כחרדים. היוצא דופן היחידי במספרים הללו של לשכת גיוס, שאני אומר לא חרדים, זה אני אומר, חב"דניקים, חב"דניקים באמת מתגייסים יותר מהאחרים. גם כאן אין מה להשוות את שיעור הגיוס למשפחות חילוניות כמובן. הם באמת מתגייסים יותר מאחרים, אך חב"ד אף פעם לא הייתה חלק מבעיית אי הגיוס. תמיד היה ברור שחב"ד לא במשחק. לכן לא בכדי חב"ד לא בתוך יהדות התורה כי היא לא שייכת לזה.

דפנה: לחב"ד אין כלל כוח פוליטי.

אב"ח: נכון. אם היא מצביעה זה בדרך כלל למפלגות ימין אחרות. בכל מקרה היא לא מיוצגת ביהדות התורה, לא בכדי כי זה לא חרדיות קלאסית ומהם באמת יש רבים שמתגייסים. עדין לא במספרים ברמה של שוויון בנטל, אבל במספרים ברמה מעניינת.

דפנה: אגב מה שרלבנטי פה, זה מי לא היה מתגייס אלמלא חוק הגיוס. אז אם ממילא הם היו מתגייסים אז שוב אנחנו חלק מאותו בלוף. אז בוא נשמע מה אומר על זה חבר הכנסת אורי מקלב מיהדות התורה, הוא בעצמו מודה שהמספרים קצת מנופחים.

[הקלטה] אורי מקלב: " אמנם המספרים האלו הם מספרים מוכחים ודורשים אותנו להוכיח את זה, נכון שהמדד היחיד הוא מקום הלימודים בעבר עד גיל מסוים, זה המודד. הבג"צ התייחס לזה ואמר – לא יכול להיות שמישהו שהיום אינו דתי, לא רק שהוא לא חרדי – הוא לא דתי. הוא לא קשור ללימוד התורה בכלל. הוא לא בא מתוך לימוד התורה והתגייס אלא הוא לא שומר תורה ומצוות והוא נחשב כחלק מהמספרים. אז זה יש כאלו לצערי ".

דפנה: אז אבישי בוא נחזור לעניין המספרים. אמרת שכמעט כל מי שמתגייס תחת הכותרת 'חרדי' הוא לא באמת חרדי או שלא באמת עושה צבא. אז כשאני בבית יושבת ורואה את הסדרה 'כיפת ברזל', על אותם חרדים שחוזרים הביתה ויורקים עליהם ומגדפים אותם ומתעללים בהם – עד כמה התופעה הזו באמת קיימת?

אב"ח: זה שלחו לי כמה חרדים על העניין הזה את אותה בדיחה. האם ראית את סידרת המדע הבדיוני של כיפת ברזל? זה בדיוני. זה לא קיים.

דפנה: זה לא קיים? כי כל כמה הזמן, יש דיווח בחדשות על מישהו שנכנס במדים למאה שערים והתקיפו אותו וקיללו אותו.

אב"ח: גם בזה אני אגיד לך, שבוע אחד פרסמתי, היו חמישה מקרים בשבוע אחד. שבוע אחד קשה של חמישה שהותקפו. הלכתי ובדקתי מי החמישה. אחד היה בלגי שאינו חרדי, אחד היה חובש כיפה סרוגה, אחד היה חיל בנח"ל החרדי אבל גם הוא עם כיפה סרוגה ועוד שנים היו בלשי משטרה שנכנסו. מבין החמישה כלומר גם הקנאים שרוצים לתקוף חרדים שמשרתים בצבא מתקשים.

דפנה: דובר על זה שהסדרות האלו מבוססות על מחקר מעמיק.

אב"ח: זה מדע בדיוני והייתי יכול לחשוב שזה מגעיל מה שהם עושים, כי זה מכוער וזה מוליך שולל את ישראל החילונית, כאילו יש שוויון בנטל ומשפחות ישראליות רגילות, משרתות וחושבות כאילו שיש תהליך של שיוון בנטל והן מוטעות. אז הייתי יכול להגיד לך שמה שהם עושים זה מגעיל – אבל זה לא מגעיל, כי זה מקסים. בסוף אנשים כל כך רוצים שיהיה פיוס ושיהיה יפה בעם, אז יש מה שאריק הובסבאום (היסטוריון אנגלי ד.ש.) קורא "היסטוריה ממוצאת". אז כאן זו היסטוריה בת זמננו מומצאת. החרדים לא מתגייסים, אבל נורא בא לנו שתהיה אחדות בעם ושיהיה מקסים ושיהיה זה, אז אנחנו ממציאים כאילו הם התגייסו.

דפנה: אגב, יכול להיות שאותם אנשים בסדרה כשהם כבר קצת חוזרים בשאלה, כן סופגים, וקשה להם לחזור לבתים שלהם וכדומה. אז זה ענין של סמנטיקה, איך אתה מגדיר חרדי. אתה רק אומר שמישהו שהוא עדין חרדי במלוא מובן המילה הוא לא יעשה צבא בכל זה, זה לא יקרה.

אב"ח: קודם כל אני אומר שוב: יש חבר'ה שהם חרדים באמת אבל מבחינתם, הם משלמים מחיר כבד והם גם מחוללים שינוי בחברה החרדית. אבל אני אומר מבחינת הסיפור של השיוויון בנטל, הם לא עושים צבא. הוא בא עם מדים כי הוא בפרויקט שח"ר והוא מבחינתו…באמת אני אומר, אני מעריך אותו מאד, כי אני יודע מה הוא עושה, אבל מבחינת סוף הסיפור של שיוויון בנטל, אין מדובר רק בסיפור חרדי אלא גם גם בסיפור חילוני. מבחינת השוויון בנטל זה שהוא הולך ומקבל 6,000 שח, אני עדין מעריך אותו על זה, מאד, אבל אני אומר זה לא קשור לשוויון בנטל.

דפנה: אז הנה, זה מה שאומר על זה עופר שלח.

עופר שלח (הקלטה): " אני אגב חושב שפלוגת צנחנים חרדים תביא יותר חרדים לצבא מכל הטבה שהיא. למה? כי אני יודע מה זה עושה לבחור צעיר כמו הבן שלי שהלך לצנחנים והצעיר החרדי לא מונע מטעמים אחרים. אבל אם את אומרת לצעיר החרדי, כמו שאומרת לו הממשלה הנוכחית, עזוב – יש לך דרך להתחמק מכל העניין. יש לך דרך לחיות חיים, וגם לא לעבוד, אז הוא יתחמק מכל העניין".

דפנה: יכול להיות אבל שאותם חבר'ה שחוזרים על מדים – לא משנה אגב אם הם בשחר או במקום אחר – בסופו של דבר רואים אותם האחים הצעירים שלהם, האחיינים, בני הדודים וכדומה, והם כבר אומרים: אולי אני בכל זאת אתגייס לצנחנים, לחיל האוויר וכדומה. זה יכול לקרות.

אב"ח: לא "יכול לקרות", בטוח שקורה. עהחבר'ה של שח"ר הם מחוללי שינוי בחברה החרדית, אין ספק. צריך להגיד, למשל, האתרים החרדים שזה סוג של אליטת משנה שיש לה מטרה, היא לא רשמית אבל אתה מרגיש אותה כשאתה חוקר חרדים. יש להם מטרה לאליטת המשנה של אתרי החדשות החרדים, לסדוק את היוקרה של לומדי התורה החרדים. לסדוק את היוקרה של האליטה הגדולה כי זה קשה להיות אליטת משנה. תמיד תהיה סוג ב' ללומדי התורה הללו שהם גם מנהיגים את העולם החרדי. היום אנחנו רואים במידה רבה שאליטת המשנה הזו משפיעה מאד. היא מנהיגה את העולם החרדי. התקשורת הזו העצמאית, וגם שם המהלך הוא ברור, מהלך שנותן לגיטימציה לחיל החרדי. אני מניח שגם הדבר הזה, אני לא יכול להאמין שלא תהיה לו השפעה.

דפנה: אז זה יחלחל לדעתך?

אב"ח: כן זה יחלחל גם לשם.

דפנה: אבל עדין הם מקבלים תנאים הרבה יותר טובים והם לא נושאים בנטל.

אב"ח: זה מחלחל בכל הדברים האחרים, אנחנו רואים התפרקות של מבנה החברה החרדית, השתלבות יותר ויותר. אנחנו רואים את זה בעבודה, אנחנו רואים את זה נפשית, אנחנו רואים את הדבר הזה שהוא בהחלט קורה, אבל לא בעניין של גיוס. יש גם חלק מהחרדים התמימים, בעיקר בעלי התשובה, אבל זה גם מחולל שינוי. בעלי התשובה שמעו את המנהיגים החרדים – נגיד את זה בעדינות – משקרים לציבור החילוני ואומרים מי שלא לומד שיתגייס. עכשיו הם לא התכוונו באמת שמי שלא לומד שיתגייס, אבל יש חרדים טובים, בעיקר בעלי תשובה ואחרים שהם תמימים, והם אומרים – רגע, הנה הוא אמר, מי שלא לומד תורה שיתגייס. עכשיו, הם לא באמת התכוונו שמי שלא לומד שיתגייס. החרדים מההנהגה אומרים לי: אתה מבין ששיקרנו בזה, שזו לא האמת. בואי נגיד עוד דבר, שימי לב, הטיעון החרדי הגדול לאורך כל השנים היה: אנחנו לא מתגייסים כי אנחנו לומדים תורה כל החיים, כל הזמן. אנחנו חברת לומדים. ואתה לא יכול להוציא מישהו שאמור ללמוד תורה כל החיים, כל הזמן, לשלוש שנים הצבא, כי ככה לא לומדים תורה. זה היה הטיעון שלהם. היום אנחנו רואים שמי שמוביל את ההנהגה החרדית ועם תהליכי ההתפרקות, שהאתוס הזה – של חברת הלומדים, נסדק, והחסידים שמובילים את המאבק, היום, הם לא לומדים תורה כל החיים. הם יוצאים לעבוד על גב חברת הלומדים. כאילו לא שמנו לב, גם החב"דניקים השתחררו כל השנים על בסיס הליטאים.

דפנה: אפשר לשאול כאן שאלה- האם בכל זאת אי אפשר לעשות 3 שנים צבא ואחר כך לחזור ללמוד?

אב"ח: אז הם התעקשו על זה שלא. גם העיתונאים החרדים, שיושבים אצלנו באולפנים, כל הזמן, אומרים: אתם לא מבינים מה החשיבות של לימוד התורה. בגלל זה אנחנו לא יכולים לעשות צבא. הם עצמם, סליחה, הם לא לומדים תורה. הם עיתונאים, הם לא לומדים תורה – ולא עושים צבא.

דפנה: אחת הסיבות שאומרים שזה בלתי אפשרי, זה בגלל שכאילו החרדים מגיעים לצבא ואז הם לאט לאט עוברים תהליך של חילון. ועל זה רציתי לשאול אותך: אנחנו רואים שהצבא עושה מאמץ להשתנות, לקבל את אותם חרדים בזרועות פתוחות. אפשר לומר שהצבא עובר תהליכים של הדתה. נשמח גם לשמוע את דעתך בעניין. אבל ממה שאתה אומר – החרדים לא באים, אז צהל הופך להיות יותר דתי. הנה לאחרונה הוא פסל סרטון של שוויון נשי בחיל האוויר. אבל מצד שני הוא עושה את זה כנראה לשווא או כמעט לשווא.

אב"ח: סגרת את כל הסיפור, אמרת הכל. הרי זה האבסורד, כל הכותרת של האבסורד. מה קורה, אתה אומר אני מעביר את צהל תהליך הדתה ואני עושה תהליך של הדרת נשים ובונה נורמות יהודיות פסולות. עזבי: זה גם בושה ליהדות שאתה אומר אני בונה בסיס בו אישה לא נכנסת, זה פדיחה ליהדות. אני חוקר יהדות. זה לא נעים, זה לא שייך, זה מבאס. אבל הם לא באים. אם היו באים, היית אומר מילא – אלה הנורמות. אבל החרדים באמת לא באים. גם בנח"ל החרדי אומרים מנהיגי הנח"ל החרדי: בנינו מערכת מושלמת וצריך להגיד- הזרם המרכזי בעולם החרדי לא מתגייסים למרות שהכנו להם מערכת שיכולה לקלוט אותם.

דפנה: אז מה הפתרון? איך בכל זאת עושים שוויון בנטל, או שפשוט נוותר על העניין ולפחות נחסוך לעצמנו איומים על בחירות כל כמה זמן?

אב"ח: אני לאורך זמן חושב שצריך להתנהג ביושר. צריך להגיד את האמת, והאמת היא שמדינת ישראל מסיבות פוליטיות או אחרות, לא משנה – אפילו ממשלת לפיד בנט לא מסוגלת לגייס חרדים.

דפנה: בשיחה המקדימה ביננו, אני חושבת שציינת שגם כשחוק טל פקע ולא היה בכלל חוק…כלומר תיאורטית, היית אמור לגייס את כולם. היו צריכים לעמוד בשלשות ולהצדיע בבקו"ם. לא גיסו אף אחד. זה בכלל לא קשור לחוק.

אב"ח: נכון שאי אפשר לגייס חרדים. זה מעצבן אנשים בטירוף, אבל זו האמת.

דפנה: כי אם הם לא רוצים ואין מוטיבציה, זה בלתי אפשרי.

אב"ח: כן. זו ההכרה אם אתה מבין שהנוער החילוני המתגייס הוא נוער ערכי בוגר מערכות חינוך שאומרות לו – ככה אתה תורם לחברה ולמדינה, ואחרת צהל לא היה כזה צבא מעולה. אם לא היו באים חבר'ה עם מוטיבציה – זה לא עובד ככה. לכן אני חושב לאורך זמן שצריך להודות ביושר, לשים את הדברים על השולחן ולהגיד למשפחות הישראליות הנורמטיביות ששולחות את הבנים והבנות לשרת, אין תהליך שוויון בנטל. לא הולך להיות תהליך שוויון בנטל. יש דברים חשובים אחרים, נותנים לחרדים פריבילגיה בשח"ר – אבל אין באמת משהו. אתם צריכים לדעת את זה ולכן צריכים לפצות כל חיל וחיילת שיצאו מהצבא עם 200,000 ש"ח. תשלם 4000-5000 ש"ח לכל חייל וחיילת לחודש. לא צבא מקצועי- צבא העם, שהחרדים לא חלק ממנו. תן להם מוטיבציה ותגמול. כי בסוף הם סוחבים לבד. כמה הם יכולים לסחוב לבד המשפחות האלו.

דפנה: למרות שהמוטיבציה שלהם לא נובעת מכסף.

אב"ח: לא, אבל תן להם גם את הצ'ופר הזה, למה לא? אל תשכחי שיש משפחות שבאמת קשה להם. כשיש לך משכורת של חייל 700 שח, המשמעות היא שאבא ואימא שלך החילונים, חוץ מאשר מיסים וחוץ מאשר לשלוח את הילד שלהם לצבא וחוץ מאשר הכול- גם יממנו אותך. רק את האייפון שלו צריכים לממן.

דפנה: אולי בכל זאת זה ימשוך את החרדים החוזרים בשאלה.

אב"ח: זה גם נכון. חרדים שמבינים עניין מודים בזה שאם תגיד שאתה נותן 4000-5000 ש"ח לכל חייל, אתה תגייס חרדים יוצאי החברה החרדית, יותר מאשר המספרים של היום ובלי לשלם להם בהדתה ובהדרת נשים. אתה תגייס אותם לתוך הפרהסיה ישראלית כמו שאנחנו רגילים אליה, שבה אישה היא שוות זכויות ושבה רוח צהל היא רוח צה"ל ובלי כל הדבר המגעיל הזה של המלחמות האלו והמאבקים האלו.

דפנה: מהזווית הפוליטית, הרי מה אומרת התזה המרכזית: שמי ששותף הוא חלק מקבלת ההחלטות. ועכשיו שהחרדים אומרים – אנחנו שותפים. יש לנו שם שליש או רבע מהמחזור וזה רק הולך וצומח. אז הם גם יכולים להחליט. הנה, הייתי עכשיו בדיון בכנסת שדיבר על איך מבטלים פטור מגיוס לאישה. זה לא העניין – אלא מה שחשוב זה שהחרדים היו חלק מהמשחק בתור מי שהם חלק מהעניין הזה והאתוס הזה. זה החשיבות כי בסוף ההחלטות מתקבלות.

אב"ח: שוב את אומרת את כל מה שאני אמרתי. זה חשוב: אנחנו רואים בתקופה האחרונה מגמת החמרה אצל החרדים בדרישות לכפייה החרדית ברחבי ישראל וההשפעה על הפרהסיה הישראלית. אנחנו רואים את זה פתאום, כשהם אומרים מרכולים בתל אביב. מה עניינך מרכולים בתל אביב? ממתי אתם מתערבים בזה? הם לא היו מתערבים. בעבודות תשתית רכבת בשבת – אתה לא יכול להבין את ההתלהבות החרדית, את האקסטזה הדתית. אנחנו נשפיע על חיי החילונים. בלי להבין את הלגיטימציה שהם מקבלים כתוצאה מהונאת הגיוס – כי ברגע שיש הונאה ואומרים שהם מתגייסים כבר כמו חילונים, למרות שלא תמצאי אף ח"כ חרדי שיש לו בן בצבא, אין דבר כזה.

דפנה: למרות שהם לפעמים מפתיעים אותי ואומרים – 'אני בעצמי שרתתי בצבא.'

אב"ח: לא. מי שירתו בצה"ל? שרתו בצה"ל, למשל, הש"סניקים, בעידן לפני שהם נהיו חרדים. הרי כל הש"סניקיות זה דור ראשון של היצירה התרבותית המרהיבה הזו בעיני, של החרדיות הספרדית. אני נורא אוהב אותה ונורא מעריך אותה – אבל הם דור ראשון. אז חבר הכנסת יצחק כהן בוודאי שרת בצבא, והוא גם אח שכול כי הוא לא היה חרדי אז. וגם מרגי וגם יצחק וקנין לא היו חרדים. כל זה דור ראשון. השאלה היא לא אם הם היו בצבא – אלא אם הם מחנכים את הילדים שלהם ללכת לצבא.

דפנה: ואתה אומר שהילדים שלהם כבר לא בצבא?

אב"ח: בוודאי שלא. החינוך של הילדים שלהם זה לא ללכת לצבא. אגב, גם אם הם לא לומדים תורה.

דפנה: אז מה שאנחנו צריכים להבין זה שאין כל גיוס, הכול פיקטיבי, עובדים עלינו בעיניים ולפחות היו מתגמלים כמו שצריך. סיכמתי טוב?

אב"ח: אחלה. בסוף יש בבית בן גוריון בתל אביב, לצד התמונה שלו, שתי מימרות חזקות שלו. אחת – תדע כל אם עבריה שהפקידה גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך וכולי. והשנייה: מטרת צה"ל לעצב דמות הנוער על מנת לעצב את דמות העם. בסוף זה מה שמפחיד את החרדים. צריך להגיד את האמת: בסוף האידאל הזה של ההתבדלות, הרצון הזה לשמור על עצמם, של גטו וולונטרי שבו אנחנו מתגוננים מפני המודרנה ודוחים את המודרנה דחיה מוחלטת ואת הישראליות ברמה הכי גבוה שאנחנו יכולים – כי ההשתלבות מאיימת על הזהות הדתית שלנו. בסוף זה הסיפור צריך לכבד אותו.

דפנה: כל הזמן יש מאבק בין הרצון להשפיע לבין הרצון להתבדל. זה מעניין מאד ד"ר אבישי בן חיים. היה מרתק. תודה רבה לך. אנחנו סיימנו.

אב"ח: תודה רבה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[עושים פוליטיקה] "או"ם שמום" ספינים ברמה עולמית – ברק רביד, הפרשן המדיני של חדשות עשר

הפרק לא זמין להאזנה – אך יעלה שוב בקרוב?

מאז תבע בן גוריון את הביטוי ״או״ם שמום״ בישיבה בשנת 1955 השתמשו בו פוליטיקאים רבים שלא אהבו את החלטות הארגון. אבל גם היום האו״ם נותר זירה מדינית משמעתיות שעשויה להשפיע מאד על עתידה של ישראל. בפרק הזה נדבר על שלל הספינים של הפוליטיקאים סביב האו״ם, ננסה להבין איך עובד הארגון? האם הוא מוטה באופן קיצוני או שזה רק נראה כך? וגם נעסוק גם בארגוני הבת אונסקו ואונרא ונבין מה המשמעות של הפסקת שיתוף הפעולה איתם?

מתארח בפרק – ברק רביד, הפרשן המדיני של חדשות עשר.

תאזינו ותשתפו! היה מרתק.

דפנה.


הרשמה לפודקאסט:
רשימת תפוצה בדוא"ל | iTunes | אפליקציית אנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

לקריאת הפרק – "או"ם שמום" ברמה עולמית

תמלול: מתן בר

דפנה ליאל:  שלום לכם אנחנו בעוד פרק של עושים פוליטיקה ב-29 במרץ 1905 שהתכנסה הממשלה לישיבה דחופה ברקע פיגוע מקרית שביצעו מסתנני הפדיון בנגב שבמהלכו הם חדרו לחתונה והשליכו בה רימונים צעירה נהרגה ועוד 18 נפצעו, חמתו של שר הביטחון דאז דוד בן גוריון בערה הוא הציע בישיבה לכבוש את רצועת עזה מהמצרים ראש הממשלה שרת סינן את ההתלהבות והזהיר מפני ההשלכות הבינלאומיות של המהלך, בן גוריון נשא נאום נחרץ שבו גם הגיב לטענה שאלמלא האו"ם מדינת ישראל לא הייתה קמה, וכך הוא אמר לא ולא רק העזת היהודים הקימה את המדינה ולא החלטת או"ם שמום, לבסוף התקבלה החלטתו של שרת אבל מה שנשאר מאותה ישיבה בשנת 1955 הוא מטבע הלשון הזה שמשמש את הפוליטיקאים מאז ועד היום. היום ננסה להבין האם באמת או"ם שמום מה החשיבות של הארגון המושמץ? והאם בצדק מושמץ? ומדוע צצה תחושה שהוא נוטה באופן קיצוני נגד ישראל.

המדריך שלנו במסע לבניין האו"ם בניו יורק עם ברק רביד ואתה הראשון שעושה חזרה אלינו לפדוקאסט כבוד גדול שוב, הפרק האחרון על היוזמה הסעודית רצו להאזין היה מרתק.

להלן: דפנה / ברק – ברק רביד

דפנה: אז בוא נתחיל מהתחלה כהרגלנו בקודש מה זה בכלל האו"ם הדבר הענק הזה שמדובר עליו?

ברק: בשביל זה צריך ללכת אחורה לשנות 1920 אחרי מלחמת העולם הראשונה העולם מלקק את פצעיו בארצות הברית נשיא ארצות הברית וודרו וילסון מוביל ליוזמה בינלאומית להקמת גוף שנקרא חבר הלאומים שוב ארגון בינלאומי שנועד לראות איך באמצעות דיאלוג בין מדינות שונות בין המעצמות הגדולות ניתן יהיה למנוע את המלחמה הבאה, אלא  חבר הלאומים היה ארגון דיי חלש ללא סמכויות הרבה מדינות או אולי לא היו חברות בו או לא ממש רצו לשתף פעולה וכולי, והדוגמה העיקרית לכישלונו הייתה העובדה שהנאצים עלו לשלטון התחילו במסע כיבושים באירופה בעצם והשאר היסטוריה, בערב מלחמת העולם השנייה זה כבר היה ברור שהארגון הזה אין לו זכות קיום אחרי מלחמת העולם השנייה ב 1945 על חורבות אותו חבר הלאומים הוקם האו"ם כגוף שבעצם מטרתו, אותה מטרה למנוע מלחמה ניסיון להסביר סכסוכים בין מדינות בדרכי שלום וגם ניסיון לקבוע איזה שהוא סטנדרטיזציה בינלאומית לעימותים לסכסוכים וניסיון להקים גם גופים בינלאומיים בהם יהיו חברות מדינות שיאפשרו גם לכפות נקרא לזה החוק הבינלאומי על מדינות סוררות.

דפנה: אז בוא ננסה הגענו למסקנה ביחד בחשיבה המקדימה על הפרק הזה שיהיה הכי קל להקביל את זה פחות או יותר למה שקורה בארץ, אז אנחנו מדברים על משהו גדול אבל בפועל עצרת האו"ם לפחות שזה הגוף המרכזי שם הוא מאוד דומה לפרלמנט כמו שיש לנו היום במדינת ישראל שיש נציג לכל מפלגה, אז האו"ם הוא בנוי באותה צורה רק שבמקום מפלגות יש שם מדינות. ברק: בדיוק יש היום 193 מדינות שהם מדינות חברות מלאות באו"ם יש עוד כמה מדינות שהם מדינות במעמד משקיף כמו הוותיקן וכמו פלסטין שהכירו בה  בנובמבר 2012 כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה באו"ם, בעצם כל מדינה שחברה באו"ם היא חברה בעצרת הכללית שזה בעצם כמו מליאת הכנסת, מעל העצרת הכללית של האו"ם יש כמה ועדות כמו ועדות הכנסת ועדת תקציב ועדה המשפטית ועדה זכויות אדם ועדת כוחות שמירת שלום יש כל מיני וועדות מעל הוועדות האלה בעצם הגוף העליון של האו"ם זו מועצת הביטחון.

דפנה: אז בוא נתעמק קצת יותר בעצרת הכללית עוד לפני שנעבור לדבר על הגופים האחרים ונעשה את זה כמובן, אז בדומה לכנסת גם שם יש קואליציות,  אופוזיציות זה לא שכל מדינה היא ממש בפני עצמה זה מאוד דומה למה שקורה פה בארץ שבסוף מגבשים קואליציה והיא זו שמובילה את העניין.

ברק: זה ממש ממש ככה, כלומר בתוך עצרת האו"ם יש כמה קבוצות אזוריות זאת אומרת: קבוצת מדינות משהו גוף שנקרא שזה אומר western countries and others זאת אומרת בעיקר מדינות אירופה ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, ויפן אם אני לא טועה זה בערך הרכב קבוצת במדינות המערביות אגב ישראל היא היום לא הייתה הרבה שנים היום כן חלק מהקבוצה הזאת ואיזה סוג של קואליציה של מדינות קוראים לזה like minded statements מדינות שבעלות אותם עולם ערכים אותם אינטרסים פחות או יותר מצביעות בערך אותו דבר .

דפנה: וכמה הגוש הזה גדול?

ברק: הגוש הזה בערך אם אני לא טועה יש בערך 40 מדינות אולי אני קצת מפספס קצת זה גוף אזורי, כן יש גם גופים כאלה קואליציות של אזורים אחרים ויש גם קואליציות שהם לא בדיוק על בסיס גיאוגרפי כלומר לדוגמה גוש המדינות הבלתי מזדהות, מה זה הדבר הזה זה במשך שנים הרי היה את המאבק הבן גושי ברית המועצות מול ארצות הברית והיה את המדינות שאמרו אנחנו לא מזדהים לא עם אלה ולא עם אלה  גוף שאם אני לא טועה 70 מדינות גוף מאוד גדול שבעיקר מדינות ערביות ומוסלמיות שהוא גוש שבדרך כלל בדרך כלל זה בשנים האחרונות קצת קצת משתנה בהצבעות שונות אבל בדרך כלל גוש שמצביע כגוש, זאת אומרת: כל אותם מדינות מצביעות אותו דבר הגוש הזה הוא גם גוש שבאופן סיסטמתי ואוטומטי מצביע נגד ישראל, ככה שאם יש לנו ברור 193 מדינות וגוש המדינות הבלתי מזדהות שהוא 70 ומשהו מדינות מצביע אני נגד ישראל זאת אומרת: שהסיכוי לנצח בהצבעות בעצרת הכללית ובעצם אפס.

דפנה: אז אם היינו צריכים להמשיך ולהמשיל את זה על מה שקורה במדינת ישראל, ישראל היא באופוזיציה של האו"ם היא המרץ שלהם המפלגת העבודה שלהם של השנים האחרונות.

ברק: כן,

דפנה: בגלל זה כל כך קשה לישראל להביא לדוגמה יוזמה שתעבור את העצרת הכללית כי אין לו שם רוב.

ברק: בדיוק,

דפנה: בניגוד הכנסת שפה זה משתנה כל 4 שנים שם זה נשאר אותו דבר.

ברק: כן, עכשיו העצרת הכללית חלק גדול מהחלטות שלה הם החלטות לא מחייבות  כלומר לפי אמנת האו"ם החלטות העצרת הכללית רובן אינן מחייבות אבל יש גם החלטות של העצרת הכללית שיש להם השפעה משמעותית על התנהלות האו"ם, לדוגמה תקציב כל נושא התקציב לא מנוהל ע"י מועצת הביטחון אלא מנוהל על ידי העצרת הכללית על ידי הוועדות שלה, כמו שידוע גם בכנסת התקציב זה אחד הדברים החשובים אם לא הכי חשוב, ולכן זה מאפשר אגב הרבה פעמים להחלטות שהם יותר משמעותיות עבור ישראל לעבור בעצרת או בוועדות שלה בעיקר בדברים שנוגעים לתקציבים לגופים שנחשבים גופים שהם פרו-פלסטינים אונר"א וגופים אחרים.

דפנה: אם ישראל רוצה לשפר את המצב שלה בעצרת האו"ם ואגב מיד נדבר על הנטייה הזאת אפשר להגיד שהאו"ם הוא אנטישמי והאו"ם מוטה נגד ישראל, אז מה שהיא בעצם צריכה לעשות זה לשכנע מדינות במישור הבילטרלי מדינה על מדינה ולאט לאט להעביר אותם לצד הישראלי רק שזה לא כל כך פשוט כל עוד יש את הסכסוך.

ברק: בדיוק כמו בכנסת חבר כנסת רוצה להעביר הצעת חוק צריך לשכנע את יותר מ-60 חברי כנסת, אגב היו מקרים שבהם ישראל הצליחה להעביר החלטות פוזיטיביות חיוביות בעצרת הכללית של האו"ם, כי היא הצליחה ליצור קואליציות ולשכנע, לדוגמה ישראל העבירה לפני כמה שנים החלטה על חדשנות בתחום החקלאות והמדבור מלחמה במדבור אז מן הסתם כשזה החלטה שאין בה אלמנטים פוליטיים יותר קל גם אילן גילאון הצליח להעביר את החוק על קצבאות הנכים, כי כשאתה מוצא נושא שאתה יכול בעצם שאין בו קואליציה ואופוזיציה אז אתה מצליח, וזו החוכמה בעצם באו"ם לנסות לראות איך אתה יכול למצוא נושאים שאין בהם קואליציה ואופוזיציה בדיוק כמו בכנסת

דפנה: הסיבה שאנו קמים כל שני וחמישי לכותרות שישראל ספגה החלטה לא נעימה בעצרת הכללית של האו"ם, כי באותו בוקר קם חבר פעיל מבחריין או מקזחסטאן או אפילו מהרשות הפלסטינית עבד מספיק קשה וזה עבר.

ברק: למען האמת אפילו הוא לא צריך לעבוד כל כך קשה כיוון שכאשר מדובר בהחלטות פוליטיות, אתן לך דוגמה יש החלטות שהם כבר ממש על אוטומט החלטה על זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית זה החלטה שהיא כל שנה בכ"ט בנובמבר עוברת החלטה כזאת, כבר לדעתי 30 שנה אולי אפילו 40 שנה, עכשיו זה החלטות שוברות בפער של 150 שבע, 150 בעד שבע נגד עוד איזה 20 נמנעות נגיד לו משהו כזה אז לא צריך שום מאמץ כדי להעביר החלטה כזאת.

דפנה: כן, אנחנו גם  מדמיינים נציגים באו"ם כמין אנשים כאלה מורמים מעם, בסוף זה פוליטיקאים שמגיעים מהמדינות שלהם ורוצים גם להשיג רווח פוליטי או דיפלומטי להציג שם בחזרה במדינת האם.

ברק: שוב יש אפילו מקרים שוב כמו בכנסת נכון, כמה הצעות חוק יש שחברי הכנסת מרימים את האצבע בגלל משמעת קואליציונית נכון, אפילו שהם אפילו לא יודעים מה לפעמים כתוב בחוק, אבל הם יודעים חוק זה עבר ועדת שרים לחקיקה הקואליציה רוצה לקדם אותו יש הסכמה בין ראשי הקואליציה מקדמים מצביעים בעד.

דפנה: בעיקר מאפשר להם לא לחשוב יותר מידי

ברק: אותו דבר באו"ם יש החלטות יודעים שהקואליציה לצורך העניין המדינות שתומכות בפלסטינים הם בעד מצביעים בעד

דפנה: אז דיברת על התקציב שזה זרוע אחת של הפעילות של העצרת הכללית, מה בכל זאת ההשלכות של ההיתר ההחלטות שהיא מקבלת, לדוגמה באמת על ההכרה בפלסטינים ופליטים וכדומה מה עושים עם ההחלטות האלה אחרי זה?

ברק: אז ככה רוב ההחלטות הם החלטות שנשארות כשורה בספר החלטות האו"ם, אבל יש החלטות שיש להם משמעות מדינית יותר גדולה, לדוגמה עכשיו ההחלטה המשמעותית ביותר שעצרת האו"ם קיבלה בשנים האחרונות בנושא הישראלי-פלסטיני הייתה בנובמבר 2012 הכרה בפלסטין כמדינה שאינה חברה מלאה באו"ם כמדינה משקיפה כי זה דבר שאפשר לפלסטינים אחרי זה להתקבל כמדינה גם בהרבה מאוד מסוכנויות האו"ם היותר קטנות שהם מסונפות לארגון המרכזי.

דפנה: הייתה לזה משמעות אופרטיבית

ברק: הייתה לזה משמעות אופרטיבית וגם משמעות מדינית, כלומר שזה זה לא שזה אומנם סמלי והצהרתי אבל זה חשוב מאוד כי בעצם הרבה מאוד מדינות מרגע שפלסטין זכתה למעמד של מדינה משקיפה שאינה חברה באו"ם, לדוגמה הרבה מדינות שידרגו את המעמד של היחסים שלהם עם הרשות הפלסטינית אם המעמד היה של דוגמה אפילו ארצות הברית שבעבר משרד אש"ף בוושינגטון לא היה יכול להניף את דגל פלסטין בכניסה למשרד היום הוא יכול, וזה נבע  כחלקם שוב שכבות שכבות של הרבה מאוד החלטות שהם לכאורה הצהרתיות אבל כשזה מצטבר נהיה לזה בסוף ערך מדיני שגורם לצעדים שמדינות שונות לוקחות.

דפנה: אז אם אמרנו שעצרת הכללית היא מליאת הכנסת הקולנית והצעקנית הגוף הרציני יותר האופרטיבי יותר זה שדומה יותר לממשלה שלנו הוא מועצת הביטחון של האו"ם, מה קמים בבוקר מביאים את כוס הקפה ומה עושים שם? ברק: אז מועצת הביטחון של האו"ם הוא באמת הגוף היותר ביצועי הזרוע המבצעת לכאורה, כשבעצם מועצת הביטחון מורכבת משני חלקים חלק אחד חמש החברות הקבועות שבעצם מרגע הקמת האו"ם הוחלט שבריטניה צרפת סין רוסיה וארצות הברית הם חמש המדינות הקבועות באו"ם, הם גם חמש המעצמות הגרעיניות הגדולות בעולם, אגב הרבה מאוד מדינות מאוד ממורמרות מזה ורוצות לעשות רפורמה ולבטל את המעמד הזה של מדינות חברות קבועות במועצת הביטחון כי גם לכל החמש החברות הקבועות יש זכות וטו, שזה אומר בעצם עוצמה בלתי מוגבלת אז יש הרבה מדינות טורקיה הודו אגב גרמניה שהיום אם חושבים על זה העובדה שגרמניה היא לא חברה קבועה במועצת הביטחון זה דבר מדהים זה המדינה אולי באמת אחת המעצמה הכלכלית באמת אחת הגדולות בעולם, מעצמה אדירה מחזיקה את כל אירופה.

דפנה: אבל זה מדהים כי זה באמת ממש מתכתב עם השיטה פה כי גם הקואליציה באיחוד של נתניהו מורכבת מזה  שבשורה ארוכה של נושאים לכל אחת מהשותפות יש זכות וטו מאוד.

ברק: זה מאוד מאוד אומר דומה

דפנה: צריך להגיע להסכמה על כל דבר זו המשמעות.

ברק: בדיוק ובעצם יש את החמש החברות הקבועות וחוץ מזה יש עוד עשר חברות שהם מתחלפות כל אחד בקדנציה של שנתיים אגב הקמפיין של הקבלה למועצת הביטחון, מדינה צריכה לקבל עמלות שני שליש מהקולות בהצבעה בעצרת האו"ם כדי להיות להתקבל כחברה מועצת הביטחון זה קרבות לא פשוטים שגם כאן כמו בכנסת זה נטו פוליטיקה זה מדינות שהם ישנו לפעמים את כל מדיניות החוץ של רק כדי להשיג תמיכה של גושים מסוימים.

דפנה: זה דילים בדיוק כמו שאנחנו רואים פה דילים תן לי ואתן לך אני יחוקק בזה ואתה תתמוך בי בזה.

ברק: אותו דבר בדיוק, עכשיו מועצת הביטחון גם היא פועלת מתוקף אמנת האו"ם והחלטות של מועצת הביטחון יש משקל הרבה יותר גדול מהחלטות מהעצרת הכללית אבל גם כאן יש שני סוגים של החלטות, יש החלטות לפי פרק 6 של אמנת האו"ם שזה החלטות שהם גם אין להם מעמד של אכיפה בכוח, החלטות בעלות משמעות מדינית וגם לפעמים החלטות אופרטיביות, אבל אין מנגנון אכיפה  ברור לפי פרק 7 של אמנת האו"ם, פרק 7 של אמנת האו"ם אומר שבעצם התקבלה החלטה שהאו"ם או שבכלל מדינות העולם יפעלו בכוח כדי לכבות את רצונן על מדינה אחרת, לדוגמה הסנקציות על איראן זה החלטות מתוקף פרק 7 כל הטלת סנקציות זה מתוקף פרק 7 זאת אומרת שזה ההחלטות שיש לאכוף אותם לייצר מנגנוני אכיפה בינלאומיים, לדוגמה באו"ם הטילו סנקציות על אירן מי שמפר את הסנקציות יש ועדת סנקציות שאתה מובהל לסוג של שימוע שיש לזה השלכות.

דפנה: ברור, אנחנו אנשים פורבנצויילים אז בוא ננסה להבין גם איפה ישראל בסיפור הזה אם אמרנו שבעצרת הכללית המצב שלנו בכי רע אנחנו לא חלק מהשחק, מה קורה במועצת הביטחון שם באמת נחתכים העניינים. בכל זאת מדינות מערביות גדולות אנחנו רואים גם את היחסים של ישראל של לדוגמה עם רוסיה עם סין איפה זה מציב אותנו?.

ברק: זה מציב אותנו במקום שהוא קצת יותר טוב ולא הרבה יותר טוב, זאת אומרת: שישראל במשך רוב השנים בעצם חסתה תחת המטריה אמריקאית במועצת הביטחון הוטו האמריקאי במועצת הביטחון היה נכס הגדול ביותר של ישראל אפשר להגיד ללא ספק שללא הוטו האמריקאי במועצת הביטחון היו כבר מזמן עוברות החלטות, מזמן אני אומר לו לפני 5 שנים מזמן לפני 50 שנה היו עוברות החלטות מאוד חמורות נגד ישראל אגב וכל פעם שארצות הברית לא מטילה וטו והיו הרבה פעמים כאלה עברו החלטות מאוד מאוד.

דפנה: רגע לפני סיום הכהונה של אובמה זה החלטה הכי זכורה

ברק: אבל זה מקרה אחד זה הכי זכור כי זה הכי קרוב, וזה גם הכי זכור כי עשו על זה קמפיין פוליטי מאוד גדול אבל גם טראמפ וגם נתניהו, אבל ג׳ורג בוש לא הטיל וטו כמה פעמים לדוגמה החלטה 17.01 שסיימה את מלחמת לבנון השנייה, בעצם הגיע שלב שישראל הבינה ארצות הברית לא תטיל וטו, ואז ישראל אמרה אם ארצות הברית לא תטיל וטו התקבלה החלטה נכונה אז אנחנו צריכים בעצם לבוא וליטול יוזמה ובעצם לנסות ולנסח את ההחלטה בעצמנו, גם אז היו תוך כדי התגלגלות בגלל שזאת דינמיקה כמו בהצעות חוק או החלטות ממשלה כל צד מושך לכיוון שלו ובסוף גם אם אתה יוזם החלטות נכנסים דברים שאתה לא אוהב.

דפנה כן, אבל בכל זאת אני חושבת שאולי הגוף הזה הוא לא פרו ישראל כמו שאתה אומר אם היה לה יותר חופש פעולה זה היינו חוטפים שם לא מעט, אבל בניגוד לרושם שנוצר בציבוריות הישראלית שהגופים האלה הם בפירוש אנטי-ישראלים ולא מעניין אותם שום דבר חוץ מישראל הגוף הזה גם עוסק לא מעט בעניינים אחרים בסוריה באיראן וגם שם הוא נוקט לפעמים ביד מאוד קשה.

ברק כן, עכשיו שני דברים אחד הרבה פעמים שמתקבלות החלטות נגד ישראל או בעצרת הכללית או במועצת הביטחון מאשימים את לרוב בעצרת הכללית וגם אגב בסוכנויות היותר קטנות של האו"ם.

דפנה: ומיד לדבר עליהם

ברק: מה עושה הפוליטיקה הישראלי הממוצע מאשים את האו"ם, מה זה האו"ם זה בעצם הפקידות שהיא עובדת בליישם את ההחלטות של מזכירות

דפנה: זה מזכירות הכנסת

ברק: או לצורך העניין מזכירות הממשלה ומנכ"לי  משרדי הממשלה השונים, כן יש לדוגמה אגף כוחות שמירת שלום אגב אין זה כמו משרד הביטחון של האו"ם, אז זה כמו שמישהו ילך ובגלל שהממשלה קיבלה זה החלטה היא תוקפת מנכ"ל משרד הביטחון כן, זה בסוף אנשים שעובדים באו"ם עובדים מתוקף ההחלטות שמתקבלות בעצרת הכללית ומועצת הביטחון או במליאות של הארגונים השונים ושמה מי שמצביע זה לא עובדי האו"ם אנטוניו גוטרש מזכ"ל האום אין לו זכות הצבעה גם לא לאף אחד מהעובדים שלו, מי שמצביע זה מדינות עכשיו הרבה פעמים לישראל לא נוח ללכת ולהגיד לרוסיה למה אתם מצביעים כל פעם נגדנו באו"ם או לסין או להודו כי זה מדינות שאנחנו שנחנו צריכים מהם כל מיני דברים אחרים, אז מה עושים תוקפים את האו"ם, אומרים שהאו"ם אנטישמי האו"ם אנטי ישראלי ואף אחד לא אומר וגם לא מספר הפוליטיקאים לא מספרים לציבור שבעצם הבעיה שלנו זה בניין שעומד שם בניו יורק בשדרה הראשונה.

דפנה: עם הקיר הירוק המזעזע

ברק: הבניין זה לא בעיה גם לא הכיסאות גם לא דוכן הנואמים הבעיה שלנו זה עם האנשים שיושבים בספסלים של המדינות השונות.

דפנה: אבל איך אתה מסביר את זה שלישראל יש יחסים מאוד טובים עם המדינות שזכרת ובשנה האחרונה אפילו חושבת שאנחנו רואים את זה יותר מתמיד ועדיין ברגע האמת באו"ם הם נגדנו

ברק שוב השאלה מהו רגע האמת, עבור ממשלת ישראל הנוכחית רגע האמת זה הצבעה בנושא התנחלויות עכשיו סוגיית ההתנחלויות סוגיה שיש קונצנזוס בינלאומי נגדה, ולא יעזור כמה מתנות של טרקטורונים להתפלת מים ניתן למודי בסוף בנושא ההתנחלויות עמדת הודו שהתנחלויות לא חוקיות מנוגדות לחוק הבינלאומי, וזה בעיניי לא צפוי להשתנות בעתיד הנראה לעין, ולכן רוב ההצבעות האלה הם אצבעות בנושא הפלסטיני שבנושא הפלסטיני אני לא רואה מצב שבו ישראל היא יכולה בהינתן שהסכסוך נמשך כמובן ושאין התקדמות מדינית יודע אני לא רואה פשוט באמת אפשרות לשנות דרמטית את דפוסי ההצבעה באו"ם  אגב בהחלט בהצבעה אחרונה בעצרת הכללית על הכרזת ירושלים של טראמפ אז צריך להגיד הייתה שם התקדמות מסוימת, שוב מה היא התקדמות שבמקום שזה יהיה 150 או 160/9 זה היה 130/9 זה התקדמות

דפנה לאט לאט מה זה לעומת הנצח

ברק נכון עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה אז הצלחנו,  גם אנחנו גם העובדה שטראמפ עמד בטלוויזיה ואיים מי שיצביע נגדנו נחתוך לו את הסיוע אז היו לא מעט מדינות שעברו מתמיכה להימנעות, זה בהחלט היה, לא צריך לזלזל בהישג הזה זה היה התקדמות שוב זה לצורך העניין זה היה כמו שנבחרת ישראל תפסיד 1-0 או 2-0 לנבחרת איטליה ולא 10-0

דפנה: תסתכל על המגמה

דפנה: אז דיברנו על המליאה שזה כאמור העצרת הכללית, על הממשלה שזה מועצת הביטחון. אבל כמו שאמרת בהתחלה יש גם לא מעט וועדות גופים דוגמת אונסקו שלאחרונה גם קיבלו כמה החלטות שנויות במחלוקת בנוגע לירושלים ודברים נוספים מעין זרוע משנית שעוסקת בתרבות, חינוך, ומדע, קודם כל בוא נשמע מה חושב נתניהו על אחת ההחלטות האחרונות של הגוף הזה.

בנימין נתניהו: עוד החלטה הזויה של אונסקו הפעם הם קבעו שמערת המכפלה בחברון זה אתר פלסטיני, אתר לא יהודי ושזה אתר בסכנה, לא אתר יהודי, מי קבור שם? אברהם יצחק יעקב שרה רבקה לאה האבות והאימהות שלנו ואתר בסכנה, הרי רק במקומות שישראל נמצאת כמו חברון מובטח חופש דת לכולם, במזרח התיכון מפוצצים את המסגדים כנסיות בתי כנסת בכל שאר המקומות, במקומות  שישראל לא נמצאת אז אנחנו נמשיך לשמור על מערת המכפלה על חופש דץ לכולם ונמשיך לשמור גם על האמת

25:59ברק דבר ראשון בניגוד למה ששמענו את נתניהו אומר עכשיו אונסק"ו לא קבע שמערת המכפלה היא לא אתר יהודי, זה לא היה נוסח ההחלטה! ויש הרבה מניפולציות שפוליטיקאים עושים ובונים על זה, או שהם עצמם לא קראו את נוסח ההחלטה וכנראה הציבור גם הוא לא תמיד קורא את נוסח ההחלטה,  אז ההחלטה הזאת באמת הייתה החלטה תקדימית כיון שהיא קבעה שמערת המכפלה היא נכנסת לקטגוריית אתרי המורשת העולמיים בשטח מדינת פלסטין והם אתרי מורשת פלסטינים כן הם לא אמרו שהם לא קשורים ליהדות ושום דבר.

דפנה: אבל בא ננסה להבין עוד קודם לשם מה הוא קם? מה הוא עושה? למה צריך את הגוף הזה?.

ברק: האו"ם הקים שורה של ארגונים מקצועיים שהם נועדו לקדם סוגיות מקצועיות, אונסק"ו נועד לקדם תרבות חינוך ומדע.

דפנה: אבל גם שם מי שמרכיב את העניין זה לצורך העניין הפוליטיקאים הנציגים של בעלי המדינות בעלי האינטרס.

ברק כן, אז יש לנו את אונסק"ו חינוך תרבות ומדע יש לנו את המועצה לזכויות אדם נועדה לעסוק בזכויות אדם, יש לנו את ארגון התקשורת העולמית גוף של האו"ם שעוסק בנושא תקשורת יש לנו את world trade organization  .

דפנה: אבל גם שם חשוב להבין זה לא אנשי מקצוע שהאו"ם מינה שעוסקים בנושאים האלה, כמו פה בוועדת החינוך של הכנסת יושבים נציגים מכל מפלגה ודנים בעניין, זה גוף פוליטי.

ברק: בדיוק גוף פוליטי לוועדת החינוך של הכנסת יש את צוות הוועדה, אז גם אונסק"ו יש את מנכ"לית הארגון ויש כמה עשרות אנשים שעובדים שם, אבל שוב אלה אנשים שהם מיישמים את ההחלטות שהמדינות מקבלות

דפנה: הם המערך תומך.

ברק: בדיוק, בסוף מי שמקבל את ההחלטות זה המדינות באונסקו מנכ"לית אונסק"ו הקודמת היא ממש ממש לא רצתה שאונסק"ו התעסק בנושאים הפוליטיים של ישראל פלסטין ממש לא רצתה, אלא מה אין לה באמת השפעה, בסוף צריכה לעשות מה שהמדינות מחליטות וכשבעצם כל מיני מדינות מביאות אג'נדה פוליטית לתוך גוף שלכאורה אמור להיות מקצועי אז  עוברות החלטות כאלה וגם כאן, ישראל תקפה את אונסק"ו קיצצה את הכספים שהיא נותנת לאונסק"ו עכשיו גם היא מאיימת לעזוב את אונסקו כן אם עד סוף השנה לא יהיו רפורמות באונסק"ו ישראל אמרה שהיא תעזוב אבל בעצם הבעיה שלה עם אונסק"ו הבעיה שלה עם כל אותן מדינות שיושבות שם ומרימים את האצבע

דפנה הם עושים את זה לצרכים פוליטיים,

ברק כן

דפנה אבל חשוב להבין שגם בתוך הוועדות יחסי כוחות נשמרים בדיוק כמו בכנסת זה יחסי כוחות שנגזרים מיחסי הכוחות בעצרת הכללית זה לא שפתאום תהיה זה וועדה שבאה לישראל יש רוב.

ברק  נכון, אבל נשאלת השאלה האם בכל מצב אנשים באים ומעלים הצעות, כי לפעמים בסוף הרי הנציג המצרי באונסקו הוא בסוף עושה מה שהממשלה בקהיר אומרת לו, אז במצב שהוא כמו היום המצרים מרגישים, והמצרים זה דוגמה של אנשים שמאוד מרסנים את עצמם בשנים האחרונות מלקדם דברים באו"ם אפילו קצת לחצו על הברקס, אבל עדיין אין להם דרך במצב שבו יש עימות מאוד בולט עימות מדיני מאוד גועש בין ישראל לפלסטינים, המצרים לא יכולים שלא לקדם יוזמות נגד ישראל באו"ם מנגד במצב מדיני אחר שיש משא ומתן שיש איזה שהיא התקדמות מדינית ניתן להרגיע.

דפנה ומה המשמעות שאנחנו מורידים להם כסף חוץ מזה שאנחנו נשלם קצת פחות מה זה אומר, איך זה ישפיע עלינו איך זה ישפיע עליהם?

ברק עליהם זה לא ישפיע ‏ישראל הסכומים שהיא משלמת

דפנה  אבל יוציאו את ישראל משם אז ככה בתהליך הדרגתי אם נצבר חוב עד לגובה מסוים מדינה עלולה לאבד את זכות ההצבעה שלה, אנחנו עוד לא שם. אבל אם נגיד שוב ישראל רוצה לצאת בכלל מאונסקו, אבל אם היא לא תצא בסוף ותמשיך לא לשלם את דמי החבר תוך בערך שנתיים ישראל עלולה לאבד את זכות ההצבעה שלה.

דפנה זה שלא נהיה שם זה לא אומר שהם לא יקבלו החלטות לגבינו.

ברק אז בדיוק ואז נשאלת השאלה שזה תמיד השאלה האם אתה רוצה להיות בפנים ולנסות להשפיע, או שאתה אומר אני לא משחק את המשחק.

דפנה זאת שאלה שאנחנו מכירים גם כאן מהכנסת היטב היטב

ברק בדיוק, שאלה שאת שאלת מקודם כולם אומרים האו"ם מקבל מספר לא פרופורציונאלי של החלטות נגד ישראל ותמיד אומרים למה אתם לא מתעסקים עם איראן למה אתם לא מתעסקים עם סוריה למה אתה לא מתעסקים עם צפון קוריאה, עכשיו מצד אחד ברמת הנתונים זה קצת כמו הדברים של ביבי על המלצות המשטרה נכון שהוא אומר 60% מהמלצות המשטרה לא מתקבלות, הוא לא מספר הרי שמתוך המלצות האלה חלק מהמלצות זה לסגור תיקים,

דפנה הוא משחק בנתונים.

ברק בדיוק אז גם כאן באמת יש מספר לא פרופורציונאלי של החלטות נגד ישראל אבל המספר לא פרופורציונאלי נגד ישראל, אבל המספר הזה הוא של החלטות שהם רובן לא מחייבות ובעלות משמעות סמלית

דפנה וגם חוזרת על עצמם אותה החלטה הם מקבלים עשרים פעם

ברק  נכון, איפה המצב משתנה אם את מסתכלת על ההחלטות היותר מחייבות ואת רואה ששמה ישראל היא ממש לא המדינה המרכזית שאיתה מתעסק האו"ם, צריך לבדוק ולהסתכל כמה החלטות מעשיות של הטלת סנקציות היו נגד איראן משך שנים עוד ועוד כמה החלטות מועצת הביטחון של הטלת סנקציות על איראן יש החלטות רק לא מזמן עוד החלטת להטלת סנקציות על צפון קוריאה.

דפנה חשוב להגיד שתאורטית יכלו גם להטיל סנקציות על ישראל אנחנו בכלל לא מעלים את זה על הדעת אז אולי זה מראה שמצבנו  הוא לא עד כדי כך גרוע שם.

ברק ודאי ולכן  להגיד שהאו"ם מוטה נגד ישראל אז מצד אחד זה נכון כי בכמות זה נכון באיכות זה ממש לא נכון ההחלטות של שבאמת משנות ברובם המוחלט ישראל חסתה תחת הווטו אמריקאי ומדינות אחרות צפון קוריאה סוריה איראן חטפו לא מעט החלטות מועצת הביטחון שהם הרבה יותר חמורות מכל החלטה שישראל קיבלה, אז אני ממש לא חושב שישראל צריכה אפילו להשתמש בקו הזה של אבל למה לא סוריה ואיראן, כי אנחנו ממש לא רוצים לקבל את אותו יחס שסוריה ואיראן מקבלות

דפנה מאוד מאוד חשוב רק אני רוצה את העניין הזה אימון על מה שהיה זה עושה הוא ממש משמר את האתרים העולמים בעולם יש לו תפקיד אופרטיבי שזה מגיע לשטח ודואג שהמקום משומר ומוחזק כמו שצריך.

ברק בתוך אונסקו יש את וועדת המורשת העולמית ששוב במקור זאת הייתה ועדה שהמטרה שלה הייתה בעצם לעשות רגולציה של איך צריך לשמר אתרים בעלי משמעות היסטורית בעולם. ובעצם לא לקבוע איזה שם סטנדרטים שמדינות שחברות באונסקו צריכות לעמוד בהם גם על אתרים בשטח שלהם וגם בעיקר בזמן מלחמה או אימון צבאי שמדינות לוקחות על עצמם אחריות שאני לא פוגע באתרי מורשת עולמיים, גם כאן אבל כאשר יש סכסוך בין שני העמים על אותה פיסת קרקע אז נושא כמו מורשת שהוא נושא נרטיבי לחלוטין ונוגע בזהות ובדת ובלאומיות הופך להיות נפיץ מבחינה פוליטית, ואז מגיעים באמת למערת המכפלה שאומרים  אוקיי של מי זה מערת המכפלה זה יותר של היהודים, זה יותר של המוסלמים זה יותר. או הר הבית מול הכותל המערבי ישראל אומרת הכותל המערבי הפלסטינים אומרים מה פתאום זה לא הכותל המערבי אנחנו קוראים לזה חיית אל-בוראק, ‏ישראל קוראת לזה הר הבית הפלסטינים אומרים מה פתאום זה חראם שריף אז רק על הנושא של איך באיזה מונח השתמשו הייתה החלטה באונסקו שהפלסטינים אמרו לא יהיה כתוב temple mount יהיה כתוב חראם שריף, ואז בעצם המשמעות של זה שאין לזה קשר ליהודים אז אפילו בדברים שהם לכאורה ניואנס קטן המשמעויות מבחינה לאומית דתית זהותית נרטיביות הם אדירות.

דפנה כן אבל באופן כללי יש לישראל אינטרס שהאתרים שלה יהיו בכל זאת מוגנים

ברק בוודאי זה לא רק זה אונסקו אחד הדברים שאונסקו עושה הפרויקטים המרכזיים נוגע לחינוך בנושא השואה בכל העולם, חינוך נגד אנטישמיות ובנושא השואה זה אחד הפרויקטים המדהימים שאונסקו עושה אגב ישראל שיתפה עם זה  פעולה היא נתנה על זה כסף, ככה להגיד שהכל רע זה מוגזם. דפנה אז בוא נדבר על אונר"א נראה שגם זה ארגון שעולה לכותרות ביחוד בתקופה האחרונה בוא נשמע את נתניהו בעניין הזה.

נתניהו מצד אחד הוא תוקף אזרחים חפים מפשע בכוונת תחילה ומנגד הוא מתחבא מאחורי ילדים, ביום שישי הנחיתי את מנכ"ל משרד החוץ להגיש מחאה רשמית נגד החמאס למועצת הביטחון של האו"ם. בשבוע שעבר פגשתי את שגרירת ארצות הברית של האו"ם ניקי היליי הודיתי לה גם בשמכם על דבריה התקיפים לטובת מדינת ישראל ונגד האובססיה האנטי ישראלית באו"ם אמרתי לה גם שהגיע הזמן שהאו"ם יבחן את המשך קיומו של אונר"א מאז מלחמת העולם השנייה היו וישנם גם היום עשרות מיליוני פליטים, ולעשרות מיליוני פליטי הללו יש נציבות עליונה באו"ם, ואילו למיליוני הפליטים הפלסטינים שרובם כמעט כולם מיושבים, להם יש נציבות נפרדת קוראים לזה אונר"א, ואונר"א ומוסדותיה יש הרבה מאוד הסתה נגד ישראל, ולכן אונר"א בעצם קיומה ובעצם פעולתה לצערי מעת לעת מנציחה את בעיית הפליטים הפלסטינים ולא פותרת אותה ולכן הגיע הזמן לפרק את אונר"א ולמזג את החלקים שלה בנציבות הפליטים העליונה של האו"ם.

דפנה אז קודם כל מה זה אונר"א?

ברק אונר"א זה   ראשי תיבות של United Nations Relief And Works Agency מה שנקרא סוכנות הסעד והתעסוקה שזה בעצם גוף שהוקם במקור כדי לטפל בפליטים הפלסטינים שהיו ברחבי  המזרח התיכון

דפנה הוא קם רק בשביל הפליטים הפלסטינים?

ברק כן, הוא קם בעצם כדי לתת מצד אחד, גוף שהוקם כגוף שאמור לתת להם סיוע הומניטרי. והפך ברבות השנים לגוף שהוא בעצם הוא הרגולטור של מי פליט ובעצם הוא גוף שהוקם בנפרד מארגון הפליטים של האו"ם יש גם ארגון פליטים שלו האו"ם  שזה UNHCR

דפנה אז מה ההבדל בניהם?

ברק UNHCR  מטפל בכל הפליטים בעולם והוא גוף שתפקידו אגב לעסוק בהשבת הפליטים לבתיהם, או ביישוב מחדש במקומות בעולם

דפנה זה קצת כמו משרד הפנים שלנו רשות האוכלוסין וההגירה משהו כזה

ברק משהו כזה ואונר"א הוא רק לפליטים הפלסטינים כשבעצם המנדט שלו בעיקר סיוע לפליטים אלא מה שהוא הפך רגולטור של בעצם מי הוא פליט פלסטיני וכיוון שארגון הזה קיים כבר הרבה מאוד שנים ולא היה פתרון לבעיית הפליטים אז בעצם לפי מנדט אונר"א כל פלסטיני שמקבל סיוע מאונר"א הוא פליט ואז בעצם גם הילדים והנכדים והנינים של אותם פליטים מקוריים שהתחילו לקבל סיוע מאונר"א גם הם עברו לקבל סיוע מאונר"א לקבל מזון מאונר"א ללכת ללמוד בבתי הספר שלהם

דפנה וגם הם מוגדרים כפליטים?

ברק וגם הם בעצם רשומים כפליטים

דפנה מספר הפליטים הולך וגדל

ברק וכך פליטים שבמקור היו בערך מיליון היום רשומים באונר"א היום רשומים  שוב זה המון שאני לא בדקו את זה היום רשומים כמו משהו כמו חמישה מיליון כרשומים באונר"א כפליטים

דפנה זה הסיבה שנתניהו רוצה לפרק את הארגון הזה ואומר תעבירו את זה לטיפול הגוף שמטפל בכלל הפליטים ומהגרים

ברק שוב יש פה הרבה גם כאן יש הרבה פופוליזם והרבה סיסמאות והרבה שליפות, מאז ביבי כבר לא לגמרי רוצה לפרק את אונר"א, ביבי היה רוצה לפרק מאונר"א את החלק שקובע מיהו פליט

דפנה גם צריך להבין שיש לנו אינטרס שהם יהיו במצב כלכלי טוב, אנחנו לא רוצים שהרצועה תקרוס

ברק אגב זה לא הרצועה אונר"א לדוגמא בעזה מספק מיליון ארוחות ביום, מיליון ארוחות ביום זה זה אונר"א, אם אין אונר"א מי נותן מליון ארוחות ביום?

דפנה מאיפה הכסף אגב ?

ברק הכסף משורה של מדינות תורמות החלק הגדול ביותר בארצות הברית אבל זה עשרות מדינות שתרומות לאונר"א, אז רק לחשוב איך יראה המצב ברצועת עזה בלי מחר אין אונר"א מי נותן מיליון ארוחות? יש עשרות אלפי עובדים שעובדים במערכת החינוך והבריאות של אונר"א בעזה, היא גם משלמת להם את המשכורת אם אין אותם מחר איפה כל המורים אלו הולכים לעבוד? מה הם הולכים לעשות ככה שיש פה עליה וקוץ בה, בעצם אנחנו מאוד לא אוהבים את אונר"א בגלל הנצחת מעמד הפליטות וכולי והטענות האלה של נתניהו נכונות מצד שני, בסוף בסוף עיקר העבודה של אונר"א  זה במתן סיוע לפליטים פלסטינים אגב לא רק בעזה גם בגדה המערבית גם בירדן יש מחנות פליטים בירדן שגרים בהם מאות אלפי אנשים אונר"א נותן שם סיוע.

דפנה הוא בשונה משאר הגופים שדיברנו עליהם עד עכשיו הוא ממש גוף מקצועי כמו הסוכנות שעוזרת לילדים ברחבי העולם כמו unisef  דברים מהסוג הזה

ברק כן ולא,

דפנה ננסה קצת להבין את המבנה של הדבר הזה

ברק אז אונר"א גם עושה פעילות שהיא פעילות הסברתית פוליטית, שעוסקת בשימור זכות השיבה שעוסקת בביקורת על ישראל בהקשרים שונים ומשונים

דפנה  שזה שוב חברי נציגי מדינות האו"ם?

ברק לא, דווקא כאן במקרה הזה זו הסוכנות עצמה ולכן יש עליה ביקורת כל כך גדולה כי יש הרבה עיסוק של אונר"א בהסברה פרו פלסטינית אנטי ישראלית, תלוי איך את רוצה לראות את זה וגם כאן הביקורת שיש לישראל היא ביקורת נכונה מאוד. אלא מה אי אפשר לקחת ולהפריד, זה לא שאפשר להגיד בוא נקצץ להם את הכסף אבל נקצץ את הכסף רק מהחלקים האלה, לא, מקצצים את הכסף יש פחות עובדים פחות אפשר לשלם משכורות וכולי וכולי, זה לא כל כך פשוט. נתניהו גם אמר אוקיי בוא נעביר את הכסף נגיד למדינות להעביר את הכסף לארגון הפליטים של האו"ם

דפנה זה גם מה שטראמפ אמר אם אני לא טועה

ברק טראמפ לא נכנס לכאלה רזולוציות הוא אמר שצריך להעביר את הכסף לגורמים אחרים, ארגון הפליטים של האו"ם תפקידו המרכזי זה או יישוב מחדש או החזרה של פליטים לבתיהם אנחנו  לא באמת רוצים שזה יהיה, לא בטוח שישראל רוצה את זה.

דפנה אבל זה נשמע טוב.

ברק זה נשמע טוב בדיוק, תראי יש פה באמת  זה הרבה יותר הנושא הזה הוא כל כך מושרש ומורכב זה עניין באמת של 70 שנה, אי אפשר בהבל פה או במחי החלטה של קיצוץ 65 מיליון דולר כמו שטראמפ  עשה לא ככה פותרים את העניין רפורמות באנר"א חייבות להיות, זה לא יעבוד של אוקיי בא נגרום לארגון הזה לקרוס ואז נבנה משהו אחר ויהיה בסדר, לא יהיה בסדר.

דפנה אז אנחנו חותרים לסיום נקודה אחת אשמח שתתייחס אליו  נאומים האחרונים של נתניהו באו"ם שהיו מאוד משתלחים בגוף עצמו אני לא זוכרת נאומים עד כדי כך תוקפניים אגרסיביים נגד הגוף עצמו, מה זה עושה? זה אגב משפיע שם על מישהו? כי זה בעצם לזרוק בוץ אבל לא לזרוק על אף אחד.

ברק זה לא משפיע על אף אחד זה משפיע בעיקר הנאומים של נתניהו לא מכוונים לא למזכ"ל האו"ם לא לעובדי האו"ם ולא למדינות באולם הם מכוונים לעם ישראל שצופה בבית לכן גם רוב הפעמים הנאום הוא בדרך פלא בשמונה בערב.

דפנה במקרה הכינותי מראש.

ברק נתניהו יודע להתלונן כשאחרים הם מכוונים את ההודעות הפומביות שלהם בשמונה בערב הוא המציא את הדבר הזה ואגב אם הזכרת את בן-גוריון בהתחלה אם אום שמום אז גם את זה נתניהו לא המציא הון פוליטי בהתקפות על האו"ם הרבה אנשים עשו מבן-גוריון עבור בבגין וכלי רבין וכלי בנתניהו זה לא חדש זה תמיד קל, אגב גם יש לזה בסיס לא שזה איזה משהו מופרך כן רק אני אומר זה הדרך הקלה הרי נתניהו לא יבוא ויגיד

דפנה פוטין תתבייש

ברק לדוגמא כן הוא לא יבוא ויגיד הרי בסוף רוב המדינות שמצביעות נגדנו זה מדינות, קחי באמת את ההחלטה האחרונה שהייתה בעצרת האו"ם על הכרזת ירושלים צרפת, בריטניה, הודו, רוסיה, סין, ברזיל הרבה מהמדינות שנתניהו מספר שיש לו יחסים לא טובים איתנו

דפנה הם באמת עוזרות לישראל בהרבה דברים

ברק נכון נכון ולכן זה בעצם הרבה יותר קל לתקוף את האו"ם מאשר לבוא ולהגיד לציבור הישראלי תראו חברה אין מה לעשות יש לנו סכסוך עם  הפלסטינים אני לא חושב

דפנה כל עד הסכסוך לא נפטר אנחנו בגזרה הזאת בנחיתות.

ברק נכון לא נוח להגיד את זה במיוחד כי אם אומרים את זה אז הציבור מצפה אוקיי אז מה אתה what you goanna do about it .

דפנה כן אז באמת זאת השאלה שאיתה אפשר נסכם מה בכל זאת אפשר לעשות אחרת זה לא נראה שמחר בבוקר יהיה פה הסכם מדיני בטח לא הסכם כולל יש דרך אחרת בכל זאת לשפר את המעמד שלנו שם ?

ברק יש כמה דברים שאפשר לעשות, אחד באמת נתניהו עושה הוא כן עובד מול מדינות כדי לנסות ליצור את אצל אותם מדינות תמריצים לשנות את דפוסי ההצבעה לפעמים זה עובד לפעמים זה לא עובד.

דפנה הקצינו עכשיו סכום כסף מסוים שנועד למדינות שישתפנו איתנו פעולה הקצינו אותו בטלוויזיה, אבל בפועל עוד לא הקצה כלום, הוא כן אבל עושה דברים ויש מדינות שרואים איך באמת שינוי דפוסי ההצבעה בעקבות ביקורים של נתניהו בעיקר מדינות באפריקה, רואנדה זה הדוגמה המרכזית ששינתה לחלוטין את דפוס ההצבעה שלה יש עוד כמה דוגמאות שאפשר לתת אז זה דבר אחד בינתיים שנתניהו עושה את זה וזה טוב. דבר שני לדעתי ככל שישראל יותר תשתף פעולה עם האו"ם כארגון, יותר תהיה בוועדות האו"ם יותר תנסה לקבל את תפקידים באו"ם יותר תנסה להכניס ישראלים לתפקידים באו"ם, דומה לכל הסיפור הזה עם מינוי ציפי ליבני וסלאם פייאד לתפקידים של שליחים של האו"ם בסוף ישראל טרפדה את זה ישראל ממשלת ישראל נתניהו טרפד את זה

דפנה אגב יש לזה משמעות שיש לנו בסופו של דבר שגריר שהוא פוליטיקאי ולא שגריר שהוא מדינאי לא בהכרח

ברק היו גם כאלה והיו גם כאלה

דפנה גם נתניהו אגב מינוי פוליטי היה שגריר מציון

ברק זה מאוד אישי היו שגרירים שהיו מינויים  פוליטיים והיו שגרירים שהיו מינויים מקצועיים והיו גרועים זה מאוד פרסונלי, אבל בסוף האינטרס של ישראל הוא להיות כמה שיותר מעורה בתוך האו"ם אפילו שהחלטות נגדנו אני לא מאמין שהתעלמות או להגיד אוקיי אז אנחנו לא משחקים זה יעזור צריך לשחק להיות כמה שיותר על המגרש לנסות להכניס כמה שיותר ישראליים  אגב גם את זה משרד החוץ מנסה לא מספיק הדרג הפוליטי הדרג הפוליטי עושה בדיוק ההפך אוקיי זה דבר נוסף.

ודבר אחרון זה כל התקדמות שתהיה בנושא הפלסטיני כל מהלך לעבר צמצום הכיבוש לעבר יוזמה מדינית ישראלית ללא ספק ישפר את מצבה של ישראל בארגונים בינלאומיים, לי אין ספק בזה האם זה יגרום לזה שפתאום כל הצבעות התהפכו ו-150 מדינות יצביעו בעד ישראל לא, אבל הרבה מאוד מדינות זה יתן כלים

דפנה: זה יתן הזרקת הרגעה משמעותית

ברק: כן כי בסוף מה אומרים אובמה לפני שהוא לא הטיל וטו מה הוא אמר הוא אמר בהתנהלות שלכם אומר לממשלת ישראל בהתנהלות שלכם בנושא התנחלויות אתם לוקחים ממני את כל התחמושת שאיתה אני יכול להגן עליכם באו"ם ולהטיל וטו.

דפנה: ואתה אומר אפילו התהליך יוכל לסייע גם אם התוצאה לא תהיה בסופו של דבר כזה הסכם חתום

ברק: ודאי ממשלת ישראל עושה דברים הפוכים מה הביא לזה שאובמה לא הטיל וטו, וזה האמריקאים אמרו את זה בפירוש והיום גם אנשים פה מבינים את זה חוק ההפקעה והגזל שמכונה חוק ההסדרה שעבר כמה חודשים לפני ההצבעה באו"ם הוא הוביל לזה שאובמה לא הטיל וטו זה היה הקש ששבר את גב הגמל כשהאמריקאים ראו תראו ממשלת ישראל שאומרת לנו כאילו שהיא רוצה שתי מדינות בסוף מעבירה חוק כזה אנחנו לא יכולים להטיל וטו על החלטה שמגנה את ההתנחלויות שבסופו של דבר הנוסח שלה תואם את המדיניות שלנו באופן מלא

דפנה: אגב אנחנו דיי בהתחלה של ממשל טראמפ אבל אתה מזהה באמת שינוי משמעותי אנחנו רואים את ניקי היילי אנחנו רואים איך שטרמפ  פועל לפחות בזירה הזו הזירה של האו"ם.

ברק: אז ודאי יש שינוי משמעותי אבל גם פה נחזור לכנסת את זוכרת שהיה הרבה פעמים כל מיני הצעות חוק שגם דוד ביטן ודוד אמסלם ניסו להעביר, ואז מה נתניהו היה אומר להם אתם עוזרים לי יותר מידי אז גם כאן אני חושש שבמובן מסוים ניקי היילי וטרמפ ואחרים עבור נתניהו לפעמים קצת עוזרים לו יותר מידיי המקרה של אונר"א

דפנה: כי הם מושכים יותר מידי אש

ברק: לא, כי בסוף ההחלטות שלהם לפעמים ניקח  קיצוץ הסיוע לאונר"א קיצוץ של 65 מיליון דולר האם זה הדבר שנתניהו רצה שיקרא אני אומר לך שלא הוא רצה שיצא צעד נגד אונר"א אבל לא בהכרח הצעד הזה או לדוגמא כשניקי היילי באה ואמרה אני לא מסכימה למינויו של סלאם פיאד ואז זה גם הביא לטרפוד המינוי של ליבני, אז לפעמים במקרה הזה היילי וטרמפ אני חושב שגם נתניהו לפעמים אומר וואלה הם קצת עוזרים לי יותר מידי.

דפנה: על דבר אחד לא הספקנו לדבר היום וזה עלה טריבונלים הבינלאומיים שקשורים לאו"ם אבל אנחנו נשריין לזה פרק שלם נוסף בהמשך סיימנו תודה רבה.

[עושים פוליטיקה] הסטטוס של הסטטוס קוו בהר הבית חלק 2 – עפר זלצברג

הפרק לא זמין להאזנה – אך יעלה שוב בקרוב!

בפרק א׳ עסקנו בסטטוס קוו בהר הבית ואיך הוא נתפס על ידי כל צד, בפרק ב׳ נבחן את הניסיונות להפר אותו  מאז 67 וגם נבחן את המציאות העדינה בהר הבית בשנים האחרונות. נראה איך פעולה של כל צד הזינה את הצד השני ונציע דרכים לצאת מהמעגל. גם בפרק הזה מתארחים חברי הכנסת יהודה גליק מהליכוד ומסעוד רנאיים מהרשימה המשותפת ומלווה אותו עפר זלצברג, אנליסט בכיר בקבוצת המשבר הבינלאומי.

תאזינו ותשתפו! היה מרתק!

דפנה.


הרשמה לפודקאסט:
רשימת תפוצה בדוא"ל | iTunes | אפליקציית אנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

הסטטוס של הסטטוס קוו בהר הבית חלק ב'

דפנה ליאל  – עפר זלצברג

תמלול נתי.צ

 (להל"ן דפנה \ עופר – עופר זלצברג)

דפנה: שלום לכם אנחנו בעוד פרק של "עושים פוליטיקה", והפעם חלק ב' של הסטטוס של הסטטוס קוו בהר הבית, המקום הקדוש ביותר ליהדות וליבו הפועם גם של מוסלמים ברחבי העולם. אז בחלק א' הבנו למה מתכוונים כשמדברים על הסטטוס קוו בהר הבית, זה קורה בעיקר בעיתים של מתיחות ביטחונית, ואיך הוא נראה מנקודת מבטם של כל אחד מהצדדים. בפרק הזה ננסה לסקור בקצרה את ההיסטוריה של הסטטוס קוו הזה, מי הפר אותו לאורך השנים? וגם נסתכל קצת קדימה אל עבר העתיד, ממשיך ללוות אותנו עופר זלצברג מ-"קבוצת המשבר הבינלאומי", ונשמע במהלך הפרק גם את חבר הכנסת יהודה גליק שמקדיש את חייו להר הבית ולזכות של יהודים להתפלל במקום. אז עופר בוא נתחיל גם הפעם מההתחלה, מה עולה בגורלו של אותו סטטוס קוו החל משנת 1967?

עופר: בגדול התקופה הראשונה משנת 67 ממש עד אמצע שנות ה-90 שני הצדדים די מכבדים סטטוס הקוו, אני מתכוון עכשיו גם הירדנים וגם ישראל, אבל בפועל גם הפלסטינים די מכבדים את המצב שנוצר, כי באמת יש הבדל בין העמדה הצהרתית שמכירה בכך או לא לבין ההתנהגות בשטח. מהצד הפלסטיני והירדני השינוי הגדול מגיע באמצע שנות ה-90 על רקע פתיחת הפתח הצפוני של מנהרת הכותל בספטמבר 96, שהציתה את מה שנקרא מהומות מנהרת הכותל, נהרגו בהם שבעה-עשר החיילים ישראלים וכמאה פלסטינים. כתוצאה מהצעד הזה שהיה בו ממש משבר בתיאום, זה גרם לכך שהתיאום הארכיאולוגי בין ישראל לוואקף בהר הבית למעשה נפסק. הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית אז מנצל את זה ומשתף פעולה עם הוואקף ובמהלך החצי השני של שנות ה-90 הפך שני חללים תת קרקעיים גדולים בהר לאולמות תפילה מוסלמים. מה שנקרא היום אל-אקצא אל-תחתא , ומשהד אל-מראוני, ותוך כדי כך הם גרמו נזק משמעותי לשרידים ארכיאולוגיים בהר, בשנת 1999 במיוחד…

דפנה: שצריך להבין את גודל הנזק שהם גרמו, זה מה שחשוב להבין, זה נזק שאי אפשר לשקם אותו.

עופר: אז באמת בשנת 1999 הם חפרו בור עצום נדרשו כדי להבין את הגודל, למעלה מ-400 משאיות עפר בכדי לפנות את האדמה מהחלל הזה, זה נעשה בלי פיקוח ארכיאולוג ישראלי באתר, אתר בעל חשיבות היסטורית עצומה, עולמית, זה לא רק לעם היהודי.

דפנה: כבר אמרנו המקום הכי חשוב ליהדות.

עופר: כן, נכון שהעבודות היו בהרחבה ההרודיאנית מאוחרת יותר, זה לא בלב ההר אבל זה כמובן הר הבית, זה חשוב ליהודים ולנוצרים, זה מסגד אל אקצה וכולי.

דפנה: מה עלה בגורלן של אותן משאיות?

עופר: אותן משאיות באמת פרקו את העפר בכל מיני אתרים סביב העיר העתיקה, וצוות ברשות ארכיאולוג, גבי ברקאי אסף את הדברים, ממיין אותם מאז הרבה, הרבה שנים, נמצאו כל מיני ממצאים בפנים. קשה מאוד לתארך אותם כי ה-תיארוך הוא כמעט תמיד לפי השכבה שבה מוציאים את זה וביחס לדברים אחרים, וזה פגע מאוד ביכולות ארכיאולוגיות להעריך גם את מה שכן נמצא בפרויקט הסינון הזה. כן חשוב מאוד לציין שלטענת התנועה האסלאמית ההקמה של אולמות התפילה האלו נעשתה לאור דיווחים שהיו באמת בשנות ה-80 בעיתונות הישראלית על רבנים שתכננו קראו להקים בתי כנסת תת קרקעיים באחד מהחללים האלו. זאת אומרת, יש בהר הבית מין דיאלקטיקה בלתי פוסקת, המעשים של צד אחד מזינים את אלו של הצד האחר וחוזר חלילה.

דפנה: מיד נדבר על זה גם בשנים האחרונות, אבל חשוב להבין מבחינת הסיפור שלנו כשאנו מנסים להבין את המורכבות של המקום הזה שהדבר הזה לא היה רק הרס ארכיאולוגי ופגיעה היסטורית רבת משמעות מבחינת ישראל, זה היה גם משבר אמון. זה משנה את כל הדינאמיקה סביב המקום הזה, שעד שנות התשעים מתנהל בסך הכך בצורה רגועה ובצורה מכבדת מבחינת כל הצדדים.

עופר: נכון, משבר האמון הוא פעמיים, האחד הוא היה האימון של הוואקף בישראל בגלל האופן שבו נפתח הפתח הצפוני של המנהרה, ומהצד השני משבר האמון של ישראל בוואקף שהתיר בעצם וממש נתן גיבוי לעבודות האלה בהר, ושנית ברמה הדתית, הקדושה של ההר נובעת מכך שאנשים דתיים רואים שלמות של ההר, רואים אותו כמשהו אחיד, מאוחד. ופה זה ממש פגיעה בשלמות, בקדושה ברמה הכי עמוקה של העניין.

דפנה: אז אם אנחנו מנהלים מן מאזן, יש לנו לוח אז לגנותם של הפלסטינים ללא ספק אפשר לרשום את העניין הזה, אבל לא רק. הם גם משנים את כל הגישה הפוליטית שלהם לאזור, הם הופכים את זה למאבק הרבה יותר תוסס, הרבה יותר לאומי, הם מקימים את המוראבטון והמוראבטאת שגם הם עלו לכותרות בשנים האחרונות, המנהיגים שלהם דוגמת השייח ראא'ד סלאח מתחילים לעשות שימוש במקום הזה כדי לעורר את הלאומיות הפלסטינית, זה תהליך, זה לא קורה ברגע.

עופר: כן, דיברנו על כך שמסגד אל אקצא, הר הבית קיים גם לא באתר עצמו, אחד מהעוגנים המשמעותיים לגיוס פעילים בפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, עם ההתפצלות של הפלג הצפוני מהדרומי באמצע שנות ה-90 על רקע ההחלטה שלהם להשתתף בבחירות בכנסת. השייח ראא'ד סאלח שמפסיד באותה הצבעה פורש, מקים זרם ובעצם מגייס המון אנשים על רקע אותה סיסמה, מסגד אל אקצא בסכנה על רקע הניסיון לחזק את המסגד.

דפנה: באיזה שנים התחיל המטבע לשון הזה, "אל אקצא בסכנה", לחדור לתודעה הפלסטינית?

עופר: בהחלט בשנות ה-90 זה כבר היה קיים, כבר הם ראו מצדם דברים שיוכלו להצביע עליהם זה היה כבר תנועות מקדש, גרשון סלומון בזמנו היה מאוד חשוב בנאמני הר הבית, ב- 1990 היה ניסיון של נאמני הר הבית להניח אבן פינה לבית המקדש השלישי שהמשטרה מנעה אותו אבל היה המון הכרזות על זה, וגם סביב זה היה התנגשויות והרוגים זאת אומרת: הדיאלקטיקה הזאת אפשרה ל-ראא'ד סלאח לגייס תמיכה פוליטית ואחרת, במטרה אותנטית ואולי פוליטית משני הצדדים.

דפנה: אבל בשנים האחרונות זה מאוד התחזק.

עופר: נכון, ופה אנחנו, זה קשה לנתק, קשה לעשות את המאזן הזה בשני טורים נפרדים משום שהכל בדיאלקטיקה.

דפנה: אתה צודק, אז בוא נקפוץ לצד הישראלי, גם כאמור ראיינו את יהודה גליק לפרק הזה. בוא נשמע קצת איך הוא בכלל מסתכל על הנושא הזה של הסטטוס קוו בהר הבית ונמשיך משם.

יהודה גליק: המודעות השתנתה, קודם כל אני אחד מהאנשים שאם יש משהו שיש לי אלרגיה אליו זה הביטוי סטטוס קוו, כי מה זה סטטוס קוו? סטטוס קוו אומר שימור מצב, אבל אם יש מצב שהוא לא טוב, אז למה לשמר אותו אם אפשר לשפר אותו? הרי כל המושג של דמוקרטיה הוא להגיד שאנחנו מסוגלים לשנות דברים שהם שלא טובים, סטטוס קוו זה שמרנות, קיבעון, מסורתיות, קופאת על השמרים.

דפנה: אם יש בזה פחד מהתלקחות במקום כל כך רגיש.

יהודה גליק: זה העניין, עובדה היא, וזה הוכח אמפירית, ככל שיותר יהודים עולים להר הבית יותר שקט בהר הבית. השנים הכי שקטות בהר הבית היו השנתיים האחרונות שהן השנים שבהן יש גידול הכי גדול בעליית יהודים להר הבית, אנחנו סיימנו עכשיו את 2017 עם 30 אלף יהודים שעלו להר הבית, רק למען המחשה ב- 2016 עלו בערך 16 אלף יהודים להר הבית זאת אומרת: אנחנו כמעט הכפלנו את מספר היהודים שעלו להר הבית בשנה. זאת הייתה השנה הכי שקטה, רק למען ההמחשה בשנת 2014 משטרת ישראל הייתה צריכה לפרוץ לתוך הר הבית 60 פעם. משנת 2017 אף לא פעם אחת.

דפנה: טוב, זה אזור מאוד חם, היו שם גם פיגועים, סערת המגנומטרים לומר שזה מקום שלו ורגוע זה תיאור לא מדויק.

יהודה גליק: היה פיגוע אחד נקודתי שהיה דווקא ביום שיהודים לא עולים להר הבית, ביום שישי.

דפנה: כן אבל הר הבית עורר תסיסה שהתבטאה בהרבה מאוד מקומות.

יהודה גליק: זאת תזה שהיא מאוד יפה, אפילו ראיתי במפורש כתוב את זה בעיתון, ממש ראיתי בשחור על גבי לבן כתוב במפורש בעיתון שהר הבית מתסיס את האזור, אבל המציאות היא אחרת. המציאות היא ככל שיותר יהודים עולים להר הבית המקום שקט יותר, בשנה האחרונה…

דפנה: השאלה אם הראייה שמדובר ספציפית במקום היא הראייה הנכונה, כי יכול להיות פיגוע בשטחים או במקום אחר בארץ דקירה ואחרי זה תראה את המחבל בתשאול אומר:" כן ראיתי שהר הבית בסכנה", אז השאלה איך אתה בוחן את זה.

יהודה גליק: זה כמו שתגידי, נכון זה אולי גם נשים אשמות באונס שלהם כי עובדה שאני ראיתי שמעתי אונס שאומר שבחורה התלבשה פרובוקטיבית. אני לא מקבל את התפיסה הזאת.

דפנה: לא, זה אחר לגמרי, אני מוחה.

יהודה גליק: לא, זה לא אחר לגמרי. כי אני לא מקבל בשום מקרה ובשום צעד שהאשמה על אלימות היא באשמת לא הקורבן ולא איזה שהוא גורם אחר. אף אדם אלים לא בא ואומר לך:" תשמעי אני החלטתי להיות אדם אלים, אין דבר כזה", תמיד הוא יגיד:" תשמע אני לא אלים, מה פתאום, בגללכם אתם הקמתם התנחלות אתם סגרתם את האוריינט-האוס, טרמפ הכריז על ירושלים, יהודים עולים להר הבית לכן אני טרוריסט, אני טרוריסט? אני אדם הכי נחמד." הדקה הזאת של לקנות את הפרופגנדה הערבית הטרוריסטית הזאת שאנחנו אשמים בטרור, אני דוחה אותו על הסף.

דפנה: אני חלילה לא אומרת שאנחנו אשמים, רק אמרתי שזה מוקד נפיץ.

יהודה גליק: זה מוקד נפיץ ומשם נפיץ את השלום.

דפנה: אז זה מוביל אותנו לעניין הבא, לשינוי שגורמים בצד הישראלי מובילים שיותר ויותר יהודים צריכים לעלות להר הבית, או צריך לאפשר להם לעלות להר הבית, לא רק לבקר אלא גם לשאת תפילה, וכמו שדיברנו על הריאקציות, גם זה כמובן דבר שיוצר ריאקציה.

עופר: כן בהחלט, יש פה מעגל שמזין, צד אחד מזין בו את הצד השני. אני אנסה קצת לתת רקע כדי להתמודד עם השאלה, למה המוסלמים רואים את העליות הספציפיות האלו של יהודים כמעשה אלים? כשפרצה האינתיפאדה השנייה נסגרה הכניסה של לא מוסלמים אל ההר לאור המצב הביטחוני למשך כמה שנים. פלסטינים כזכור כינו אותה אינתיפאדת אל-אקצא, והשיקו אותה אחרי עלייה של ראש האופוזיציה בזמנו אריאל שרון עם קבוצה של חברי כנסת מהליכוד, הם אמרו:" במטרה, אנחנו רוצים להפגין ריבונות בהר", באוגוסט 2003 ראש הממשלה שרון נבחר בפעם השנייה לרשות הממשלה והוא ניסה לתאם את פתיחת ההר שוב ללא מוסלמים עם ירדן וכשהתיאום כשל ברגע האחרון הוא בחר בכל זאת לפתוח את ההר ללא מוסלמים באופן חד צדדי למרות ההתנגדות הירדנית, והמהלך הזה נתפס על ידי ירדן כהפרה של הסטטוס קוו כי היא התנהלות חד צדדית ולא בהסכמה.

דפנה: זה היה בתחילת שנות האלפיים.

עופר: אוגוסט 2003 אם אני זוכר נכון, בעצם מה שקורה מאז שכניסה לא של יהודים כפי שתיאר חבר הכנסת גליק, אלא יהודים דתיים המספרים שהוא ציין הם של יהודים דתיים שעולים למטרות דתיות, המספרים שהוא מתאר זה באמת מספר הכניסות של יהודים, אגב הוא מתאר מספר הכניסות ולא מספר היהודים, הרבה מהם חוזרים כל יום או פעם בשבוע וכולי. המניע המוצהר שלהם הוא לפעול לכך שישתנה הסטטוס קוו, בצורה חד צדדית לאפשר תפילה יהודית, לשנות את המצב בארץ מבחינת מי שמנהל אותו.

דפנה: מה שאתה בעצם אומר שמאז אותו מהלך של אריאל שרון, המהלך החד צדדי, זה כבר לא משנה שבעבר התאפשרה כניסת זרים או תיירים להר הבית, מאותו רגע זה נתפס כחלק מאותו  ACT בלתי מקובל מבחינת הוואקף ומבחינת הפלסטינים, ולכן כל עלייה של יהודי להר הבית מקוממת אותם ומעצבנת אותם, שמענו גם עם מסעוד גנאים שכל עוד הכיבוש לא הסתיים בכלל זה לא יהיה מקובל עליו.

עופר: אז יש פה באמת כמה רמות, ראשית צודק חבר הכנסת גליק זה לא עצם הנוכחות של יהודים בהר שצריכה לעורר אלימות, וגם ראינו שנים שבהם היו יותר או פחות מבקרים יהודיים כולל דתיים וזה לא השפיע על מידת האלימות. מה שאנחנו רואים פה זה התגייסות לשנות את האופן שבו מנהלים את ההר, אנחנו רואים אקטיביזם מבחינה מוסלמית, אני מנסה לתאר את הזווית שלהם. הם חוששים שיקרה בהר הבית מה שקרה במערת המכפלה, מסג'ד אל-אבראהימי שבו ישראל בעצם בסוף חילקה את האתר, הוא עכשיו מתנהל לפי זמני תפילה נפרדים, אזורי תפילה נפרדים, כיום כל האתר הוא מסגד. בצד המוסלמי, באמת כרגע לא רק הפלסטיני יש חשש גדול מאוד שפתאום יחלקו במרחב את המקום בינינו לבין אלו(), ויהיו חלקים בתוך המסגד כל הרחבה, מהבחינה של החוק המוסלמי, המשפט המוסלמי, השריעה, היא מסגד. הם יהיו מנועים מלהיכנס אליה וכולי. זאת אומרת: הם ממש רואים פגיעה אם דיברנו מקודם על רעיון הקדושה כשלמות, הם רואים פגיעה בשלמות אפשרית כתוצאה מהמדיניות הישראלית הזו של לגבות את אותם פוליטיקאים ישראלים שמקדמים שינוי.

דפנה:  אז אנחנו מבינים שיש רגישות שיא בצד הפלסטיני לכל מהלך שקשור לביקורי יהודים בהר הבית, אבל במקביל בישראל חל תהליך מעניין, בעצם ישראל הופכת למעין מפלצת דו ראשית כזו. מצד אחד יש חברי כנסת, שרים, פעילים, תנועות שקוראות לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית לטובת ישראל. ראינו את זה קצת גם בסוגיית המגנומטרים עכשיו:" הגיע הזמן שישראל סוף סוף תוכיח שם ריבונות", אבל בעיקר בנושא הזה של הביקורים. מצד שני ישראל הרשמית לא מכירה בזה, מצהירה שוב ושוב שהיא שומרת על הסטטוס קוו, אבל כמובן לא מאמינים לה.

עופר: אז בעצם אנחנו רואים תנועה בשתי זרועות, זרוע אחת שמשקפת את העלייה של המרכזיות של הר הבית בחלקים מהציונות הדתית, ואנחנו רואים בראשה חברי כנסת, סגני שרים, ושרים, מהליכוד והבית היהודי. החל מ-2009 ובאופן מוגבר יותר מאז 2013 ממש פועלים בוועדות הכנסת, במליאה כדי לשנות את המצב בהר, בין בחקיקה בין בהצעות לתקינה, תקנות לתפילה בהר הבית, כינוס מליאת הכנסת כדי להכריז על החלת ריבונות בהר כל מיני צעדים.

דפנה: אנחנו מדברים לדוגמה על מירי רגב שעמדה בראש ועדת הפנים וכינסה כל הזמן דיונים בעניין הזה, על השר אורי אריאל, אתה מדבר על חברי כנסת מאגף היותר ימני בליכוד, לדוגמא יהודה גליק ואחרים.

עופר: אני חושב שבאמת העובדה שזה נושאי תפקיד, סגן יושב ראש הכנסת, אני חושב שכתבת כנסת יודעת שזה לא הדבר הכי חשוב במדינת ישראל.

דפנה: חוץ מעוד 2000 שקל במשכורת זה כלום ושום דבר.

עופר: אבל באמת בראייה בינלאומית בראייה פלסטינית, זה נראה כנושא תפקיד של הממשלה הסוברנית, בוודאי שרים וסגני שרים, סגן השר אלי בן דהן שהוציא את אותן תקנות תפילה וכו'. ולא ראו גם גינויים מצד ראש הממשלה על המהלכים האלה, ראש הממשלה נתן לכל המהלכים האלה להתקדם.

דפנה: לא, עד גבול מסוים, לדוגמה הוא כן אמר בסופו של דבר אני לא מרשה יותר לחברי הכנסת לעלות להר הבית, שהוא ראה שזה מתסיס את השטח.

עופר: כל הדברים האלה לא עברו, הוא נתן להם להתקדם.

דפנה: עד גבול מסוים.

עופר: שסגן שר הדתות במשך חודשים אנחנו יודעים בתקשורת שהוא מנסח תקנות תפילה, האם ראש הממשלה אמור לומר משהו או רק שאחרי שהם מנוסחות לקבור אותן? מבחינת איך שזה נראה כלפי חוץ אני שואל. כשבאמת בוועדת הפנים מירי רגב רצתה לעלות עם הוועדה בביקור רשמי בהר-הבית הממשלה מנעה ממנה ולא נתנה לה לעלות. כשמשה פייגלין רצה לעשות החלטה במליאת הכנסת על ריבונות בהר הבית, לא נתנו לו להביא את זה להצבעה כתוצאה מלחצים ירדנים ונתנו לו רק לקיים דיון. זאת אומרת: בפועל הייתה התנגדות בהחלט של ראש הממשלה להחלטות, לשינוי בפועל. אבל היה מראית עין והכותרות הראשיות בעיתונים ערביים בכל המזרח התיכון כאילו דמויות בולטות בממשלה הישראלית פועלות בדרכים משפטיות ואחרות כדי לשנות את המצב בהר, ולא ראו או לא שמעו קולות מובהקים אחרים מתוך אותה ממשלה שמתנגדים לזה.

דפנה: זאת אומרת הם נשארו עם התחושה שישראל רוצה לעשות את זה, מקדמת את זה, שאלה האינטרסים שלה, זה האינסנטיב שלה, זה היעד שמובילה אליו אבל בסופו של דבר היא נבלמה בגלל הלחץ ירדני, או בגלל לחץ בינלאומי והיא תשמור את זה לפעם הבאה. הם נשארו עם התחושה שזה הרצון האמיתי של ממשלת ישראל.

עופר: אז יש פה באמת בתפיסה היוזמות הפוליטיות האלה בצד הישראלי זכו לסיקור הנרחב הזה, והסיקור הזה בעצמו כבר היה העוגן לגיוס, דיברנו על זה של צעירים לטובת לכאורה מה שנקרא ההגנה על מסגד אל-אקצא, הגנה על אינטרסים מוסלמים במסגד אל-אקצה. זה בפני עצמו הזין את אותה הסלמה, עכשיו אנחנו באים מהצד הפלסטיני אך זה מזין הסלמה. זאת אומרת: היו התארגנויות של צעירים שבאו, בין אם קצת יותר מבוגרים שצעקו על יהודים דתיים שביקרו בהרבה בין אם ממש זריקת אבנים בבוקר על המשטרה כדי שהמשטרה לא תיתן ללא מוסלמים להיכנס במהלך חגים יהודים. המשטרה בתורה הרחיבה בתגובה לך את השימוש במדיניות שהיא מכנה "דילול", זאת אומרת: להגביל את הנכנסים המוסלמיים לאתר לאלו שמעל גיל מסוים כי זה היו הצעירים שזרקו אבנים וכולי.

דפנה: לא כל כך עושים את זה בשנים האחרונות.

עופר: נכון, זה פרקטיקה שהפסיקה וזה חלק מהסיבה בשונה ממה שחבר הכנסת גליק אמר, חלק מהסיבה לירידת המתחים היא שהיום כבר אין מגבלות גורפות על כניסה של מוסלמים, נכון מאוד, אבל ההגבלות האלה בזמנו הגבירו מאוד, העצימו את תחושת האיום על האינטרסים המוסלמים באתר, והם הביאו להתגייסות של רבים, המוראבטון והמוראבטאת, ושבאב אל אקצא, כל מיני קבוצות של אנשים.

דפנה: שהם בכלל הוקמו כדי להתמודד עם עליית יהודים הגוברת .

עופר: לא רק עם העלייה עם הרושם שיש מהלך פוליטי ישראלי לשנות בשטח את המציאות, על ידי הממשלה, לא רק קבוצות קיקיוניות שעולות, אלא תמיכה ממשלתית בהם ובאמת הייתה התנגדות, גם אלימה וגם לא אלימה מהצד המוסלמי פה.

דפנה: כן, אבל צודק יהודה גליק שהוא אומר שכאשר ישראל לוקחת את העניינים לידיים, ולדוגמא מכריזה שהתנועה האסלאמית הצפונית יוצאת מחוץ לחוק ושהיא מפרקת את המוראבטון והמוראבטאת וכל הדברים האלה, בסופו של דבר זה תורם לפחות חיכוכים בהר וזה עבר בשקט יחסי. אז הוא בעצם אומר אם ישראל תיקח את העניינים לידיים ותוביל את המהלכים כמו שהיא חושבת, אז יכול להיות שכל האיומים הנוראיים האלה שאנחנו שומעים עליהם לא יתרחשו במציאות.

עופר: אני הייתי אומר ככה, אני חושב שהרגיעה הושגה בגלל שילוב של שני דברים וחבר הכנסת גליק מדבר רק על אחד מהם, האחד והוא יותר חשוב, הן ההבנות החשאיות שהושגו בין המלך עבדאללה לבין ראש הממשלה נתניהו, לשניהם היה רע מאוד שהיה כל הזמן התנגשויות אלימות באתר הזה. האחד כי הוא מזוהה ומזהה את עצמו כמגן האינטרסים המוסלמים באל אקצה, והשני כי הוא ראש הממשלה שרוצה לבנות ולחזק קשרים עם מדינות עם ערביות ומוסלמיות, וכשדבר כזה קורה זה רע לו מאוד. ובעצם הם הגיעו להבנות על סיום מדיניות הדילול הזו, הם החליטו, אם את זוכרת על מניעת עליית חברי כנסת אל להר הבית בקושי היום חבר הכנסת גליק יכול לעלות.

דפנה: עד היום.

עופר: למקרים נדירים, הם גם הסכימו שהירדנים, הוואקף יתגייס כדי למנוע הישארות של צעירים בלילה במסגד ואז בבוקר יוכלו לזרוק אבנים, זאת אומרת: הם הכינו מערך שלם של צעדים שהרגיע את השטח.

דפנה: אז עופר תעזור לנו איך יוצאים מכאן, מה הלאה? כשכמובן אנחנו מבינים את החשיבות לשתי הדתות ומבינים שאי אפשר לבטל בהינף יד את הרצון של יותר ויותר ישראלים גם להגיע לשם ולהתייחד עם המקום.

עופר: אז קודם רק כדי לסכם, אנחנו ראינו דיאלקטיקה של הסלמה במהלך השנים, מהצד הישראלי בדרך כלל יגיעו היוזמות לשינוי המצב בגלל שמהצד היהודי יש פה באמת קלקול בתוך הסטטוס קוו, מבחינת היכולת של יהודים להתפלל בהר הבית שהוא המקום הקדוש ביותר ליהדות. יש פולמוס אדיר כפי שרוב המאזינים יודעים אני חושב, לגבי בכלל האם נכון או לא ליהודים לעלות להר הבית, האם הדרך לכבד את הקדושה שלו זה להיות שם או לא, אבל הזרמים שחושבים שכן נכון לעשות את זה באתר התחזקו, התחזקו עם השנים ובאמת אנחנו רואים את הספירלה הזו עם השנים.

דפנה: היו שם חתונות בתקופה האחרונה, ראינו שם אירועים דתיים שגם צולמו והועלו לרשת וגם זה עשה לא מעט כותרות בעולם המוסלמי.

עופר: נכון מאוד, כי בעצם אנחנו רואים שהדבר הזה מגיע משני דברים שונים, חלק זה מצורך יותר נקרא לו רוחני. אנשים שבאמת חושבים שזה המקום הקדוש בעולם ורוצים לקיים שם טקס קידושין ולא באים בעצם ב- ACT הצהרתי מאוד פומפוזי או מה שלא יהיה, ואחרים שבאים בכוונה כדי להראות ריבונות, הם חושבים שזה חשוב מאוד גם דתית גם פוליטית להראות את הריבונות הזו, והייתי אומר שזה בעיקר אלו שמגיעים מהזרם השני הזה שמזינים את אותה אסקלציה פה, מוצדק או לא מוצדק.

דפנה: שככה גם נתפסים ביקורי חברי כנסת אגב, כ- ACT של ריבונות.

עופר: לגמרי.

דפנה: גם אם הם רוצים לבוא להתפלל בכיף שלהם מה שנקרא, זה לא משנה כל עוד זה חבר כנסת או אפילו קצין בכיר או מישהו שהוא ככה חלק מהמערך הרשמי של מדינת ישראל זה נתפס כ- ACT של ריבונות.

עופר: נכון, כשהשר אורי אריאל עומד בהר הבית זאת אומרת: בראייה מוסלמית, בתוך מסגד אל אקצה מתפלל את תפילת יבנה המקדש, ואומר אני מאחל לכך שבתוך עשר שנים יעמוד פה בית המקדש. אין מוסלמי שלא חושב שהשר הזה לא רוצה להסיר את כיפת הסלע ולהקים שם בית מקדש, משטרת ישראל בשנה האחרונה הרבה יותר משתפת פעולה עם תנועות המקדש, עד כדי כך שממ"ז ירושלים משתתף בתפילה יהודית בהר הבית, בדיוק הגוף שאמון על אכיפת האיסור על תפילה של לא מוסלמים בהר, אנחנו רואים אותו בתמונות ברשתות החברתיות הפלסטיניות משתתף בתפילה כזו, לא ראינו גינוי של ממשלת ישראל לגבי זה, זאת אומרת, אנחנו רואים פה משהו, ולא ראינו גינוי לשר אריאל.

דפנה: אתה מצפה מהם ללכת נגד הבייס שלהם, זה הרי בלתי מתקבל על הדעת לחלוטין מבחינה פוליטית.

עופר: אני לא בטוח שזה בלתי מתקבל על הדעת פוליטית, כי אנחנו רואים שאחרי זה יש מחירים לא רק בינלאומיים אלה שהם מתורגמים להשלכות פוליטיות, זאת אומרת: ראש הממשלה נתניהו חשב שהוא שילם מחיר כבד על הניסיון של התקנת גלאי מתכות שבעצם נכשל. כתוצאה מהתנגדות בשטח של הפלסטינים, והוא כל כך הרגיש שזה נכשל שהוא יצא, וראינו את החיבוק למאבטח כל הסיפור הזה. אז אני לא בטוח שבאמת גם פוליטית לפעמים כדאי לנסות ולכפות דברים שלא ניתן לכפות אותם, כנ"ל הניסיון שלו יחד עם מלך ירדן להתקין מצלמות בהר, גם הוא הכרזות ונעשה וכולי, ובסוף לא הצליח, אז גם בשיקול הפוליטי אני לא בטוח לאיזה צד זה נוטה.

דפנה: אני חושבת באופן כללי שיש הרבה יותר מידי מקום בפוליטיקה הישראלית לכל מיני יוזמות מקומיות של חברי כנסת בעניינים המדיניים ביטחוניים. לדוגמה, הצעת חוק לביטול ההתנתקות, אני לא אומרת שזה לא לגיטימי לפעול לביטול ההתנתקות, אבל זה בטח לא צריך לבוא מהצעת חוק פרטית או איזה משהו, ככה יוזמה מקומית שעושה כותרות, כמו שאתה אומר מגיעה גם לגורמים בינלאומיים בעולם. אני לא מדברת עכשיו על הפלסטינים אני מדברת אפילו על האירופאים על האמריקאים וכדומה, בסוף לא קורה איתה כלום ואנחנו כבר נשארים עם איזה משהו באוויר. עכשיו הדבר הזה קורה, אני כתבת כנסת כבר כמעט שלוש שנים, עסקתי בזה גם לפני, על בסיס שבועי. תוכניות גרנדיוזיות בתחום המדיני מגיעות מחברי כנסת ופשוט נותנות את הטון. עכשיו, זה לא שחברי כנסת לא יכולים להתבטא, אבל אני בכל זאת מצפה שחברי קואליציה שרוצים להוביל מהלכים כאלה יעשו את זה מבפנים ולא מבחוץ ואני חושבת שזה קצת אותו דבר. כי אם ראש הממשלה נתניהו יבוא ויאמר באופן גורף: בכל מה שקשור להר הבית אני מנהל את האירוע, מי שרוצה לקדם דברים צריך לעשות את זה בשיתוף איתי. אז אולי היוזמות האלה גם אם הן יהיו אני נגד השתקה של כל אחד, אני חושבת שזה חשוב שכל אחד פה לקדם את האג'נדה שלו, עדיין יתאספו בתוך מסגרת הצהרתית ולא מעשית, יבינו שזו העמדה של אותו חבר כנסת הוא פועל בכיוון, אבל מי שקובע את המדיניות בנושא זה ראש הממשלה, ופה לפעמים אנחנו קצת הולכים לאיבוד בעניין הזה.

עופר: צריך למצוא את האיזונים בין התהליך הדמוקרטי שמאפשר לחבר כנסת, לנבחר ציבור, לייצג אינטרסים לבין מדיניות, לבין כבר לנסח מדיניות ולפעול לביצועה. אני חושב שהקו פה, צריך למתוח אותו בצורה מובהקת יותר. במיוחד הייתי אומר את זה לגבי הר הבית כי זה נושא שבו הצורך לנהל אותו הרחק מעיני הציבור הוא גדול מאוד.

דפנה: זה גם נושא שבחיים חבר כנסת פרטי לא באמת יקבע בו שום דבר, זה לא פשוט לא עובד ככה.

עופר: אז היו למשל יוזמות מהכנסת, קריאה למבקר המדינה לבדוק את ההתנהלות בהר הבית. צריכים להיות מנגנונים שאפשר יהיה לפקח על הפעילות של הממשלה, ואני חושב שזה כדאי שיהיה, ועדת השרים לנושא הר הבית, יש מנגנונים. צריך לחשוב אולי על כיצד חברי כנסת יכולים בצורה של תוך כדי שמירה על חשאיות, להיחשף לחלק מהמידע דברים כאלו.

דפנה: יש ועדת חוץ וביטחון.

עופר: ועדת חוץ וביטחון, יש פלטפורמות כאלו הבעיה היא כמובן שהנושאים האלה יש להם הד גדול מאוד ציבורית, יש להם גם חשיבות עמוקה ויש להם גם חשיבות אלקטוראלית. אם אנחנו שואלים את עצמנו מה לעשות, אני רוצה להציע כמה מחשבות צנועות, ובאמת פה יש אי הסכמות חריפות מאוד גם בצד של החברה הישראלית, גם בחברה הפלסטינית, גם אצל הירדנים זה נושא שהוא במחלוקת עמוקה. אני מאמין שלא נכון להתנהל במקום שקדוש לאחרים, לא רק כלומר לצד אחד, באופן חד צדדי. זה לא נכון ערכית, זה לא מכבד את הקדושה, וזה פוגע באופן חריף מאוד באמון בין הצדדים, דיברנו על זה ובכך זה מקשה על היכולת להגיע להבנות בעתיד.

דפנה: בסך הכל עושים את זה בתיאום די מלא עם ירדן.

עופר:  אז לא, אני ראיינתי את הירדנים התחושה שלהם היא מאוד שונה התחושה שלהם בעיקר מאז 2003, אני חושב שעד 2003 ישראל באמת עמדה בכך, כולל ראש הממשלה נתניהו נגיד בשנות ה-90 שיחסית כיבד את זה למעט אותה תקלה, אני חושב שלו היה יודע שפתיחת הפתח הצפוני של מנהרות הכותל הייתה מניבה את זה הוא לא היה עושה את זה. הייתה שם פשלה בעיקר של המשטרה ואיך שדיווחו לו על הדברים להבנתי, אבל אני חושב שזה לא המצב מאז הפתיחה החד צדדית של ההר, התפיסה בירדן בפירוש היא שיש הפרות שיטתיות מובהקות של הסטטוס קוו. בטווח הבינוני, ההתנהלות הזאת החד צדדית הגוברת, תמיכה בתנועות המקדש וכולי, יכולה ממש לפגוע לכם בהסכמי השלום שיש לישראל עם מצרים ועם ירדן, אני חושב שנכון להימנע ממצב שבו תנועות הג'יהאד העולמי למשל יאמצו את אל אקצא בתור הסמל המוביל שלהם. ואנחנו ראינו דיברנו על זה, היסטורית אנחנו יודעים שהתמיכה הבינלאומית בישראל גוברת ככל שהיא הצליחה להגן על המקומות הקדושים לכל הדתות. התדמית של ישראל ולכן התמיכה בה היא ממש קשורה לזה, זה מהקמת המדינה. וחשוב לי להדגיש, לאור הפגישות שקיימתי עם מנהיגים משתי החברות, במוקטעה, במקומות אחרים, פוליטיים ודתיים, שחיים, רבנים מהימין אצלנו, מהימין אצלם. אני מתרשם שמסגרת התמודדות מדינית עם הסכסוך כולו אפשר להגיע להסכמות שיצרו בהר מציאות טובה יותר לכל הצדדים, גם בנושאים שנראים היום בלתי אפשריים.

דפנה:  זאת אומרת, אם אני מבינה ממך נכון, כל עוד לא יהיה הסכם שלום, כל עוד לא יהיה הסכם מדיני יהיה גם מאוד קשה באמת לשנות את המציאות שם.

עופר: את הקלקולים הכי גדולים שלה, נכון.

דפנה: את העובדה שיהודים לא יכולים להתפלל שם.

עופר: למשל נכון, יש דברים שאפשר לעשות בהסכמים מדיניים שאינם פתרון מלא לסכסוך, הרושם שלי הוא שהיום לא ניתן להגיע לפתרון מלא של הסכסוך. אבל אנחנו ראינו כל מיני דברים על הסכמי ביניים, על הסכמים חלקים. יש דרכים מדיניות הרבה יותר ריאליות, פחות אוטופיות, להתמודד עם הסכסוך בשיתוף פעולה עם אחרים, ואני חושב שאנחנו צריכים לחשוב בדרכים יותר מכבדות לגבי אתרים עם כזאת חשיבות עצומה, בדיוק משום שאנחנו רוצים שאחרים יתייחסו לקדושה שאנחנו מייחסים לאתר כזה ולדומיו, ולא יתנהלו בהם בצורה חד צדדית.

דפנה: עופר זלצברג מקבוצת המשבר הבינלאומי, אני מאוד מודה לך שליווית אותנו בנושא הסבוך זה. יש עוד המון מה לדבר בסוגית הר הבית אבל אנחנו ניסינו להתמקד בעניין הזה של הסטטוס קוו. 

[עושים פוליטיקה] הסטטוס של הסטטוס קוו בהר הבית חלק 1 – עפר זלצברג

הפרק לא זמין להאזנה – אך יעלה שוב בקרוב!

הדלק שהצית את גל הטרור הפלשתיני האחרון היה הקריאות "אל אקצה בסכנה" והטענות שישראל פועלת לשינוי הסטטוס קוו במקום הקדוש. אלא שאותו סטטוס קוו נתפס אחרת לגמרי על ידי כל צד ומעטים יודעים מה בכלל הוא כולל. הפעם ב"עושים פוליטיקה" ניסע במנהרת הזמן לימים שבהם התגבש הסטטוס קוו ונבין מה המשמעות שלו היום. זהו חלקו הראשון של נושא זה ומתארחים בפרק חברי הכנסת יהודה גליק מהליכוד ומסעוד רנאיים מהרשימה המשותפת ומלווה אותו עפר זלצברג, אנליסט בכיר בקבוצת המשבר הבינלאומי.

תאזינו ותשתפו! היה מרתק!

דפנה.


הרשמה לפודקאסט:
רשימת תפוצה בדוא"ל | iTunes | אפליקציית אנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

הסטטוס של הסטטוס קוו בהר הבית חלק א'

דפנה ליאל  – עפר זלצברג

תמלול נתי.צ

דפנה: שלום לכם אנחנו בעוד פרק של "עושים פוליטיקה", גל הטרור האחרון שכונה גם "אינתיפאדת הבודדים" או "אינתיפאדת הסכינים" החל בספטמבר 2015. הוא גבה את חייהם של עשרות ישראלים, מאות נפצעו. יש לו כמובן גורמים רבים אבל הדלק שהניע את המחאה הפלסטינית היה ללא ספק ההסתה שהופצה ברשתות החברתיות, שלפיה מסגד אל אקצא בסכנה וישראל זוממת להפר את הסטטוס קוו באתר הקדוש. את השמועות האלה הזינו התבטאויות של פוליטיקאים בישראל וביקורים של חברי כנסת ושרים במקום הקדוש, וכל ההצהרות הרשמיות של ממשלת ישראל על כך שהיא מחויבת לסטטוס קוו לא הצליחו לשפוך מים צוננים על הגל העכור ברשת. הכתבים ואני בתוכם כמובן דיווחנו על הסטטוס קוו הזה עשרות פעמים, אבל אני לא בטוחה עד היום כמה הבנו על מה מדובר והאם בכלל התכוונו לאותו הדבר. אז היום ננסה לסמן וי על העניין הזה, מה זה הסטטוס קוו בהר הבית? וגם ניקח את זה משם, מי באמת הפר את הסטטוס קוו לאורך השנים? איך רואים את זה בצד השני, בצד הפלסטיני? ומה האינטרס הישראלי לשנים הבאות?

מיד נשמע שתי דעות את חבר הכנסת יהודה גליק – מהליכוד, אחת הדמויות שהכי מזוהות עם המקום, מי שגם כמעט שילם בחייו על הפעילות להעלאת יהודים להר הבית, כשמחבל ניסה להתנקש בו באוקטובר 2014. ואת חבר הכנסת מסעוד גנאים – מהתנועה האסלאמית הדרומית של הרשימה המשותפת, ומי שלא שמע את הפרק על הרשימה המשותפת זה בדיוק הזמן. ילווה אותנו גם עופר זלצברג – מקבוצת המשבר הבינלאומי. שלום לך עופר.

עופר: שלום דפנה. 

(להלן דפנה \ עופר – עופר זלצברג)

דפנה: עמלתי קשות התלבטתי מי יכול ללוות את הפרק הזה, מישהו שמכיר מספיק את הר הבית ולא רק דרך מאמרים אקדמיים וכנסים הדיפלומטים. אז ספר לנו קצת קודם כל על הגוף הזה שאתה עובד בו "קבוצת המשבר הבינלאומי". 

עופר :אני חלק מארגון שעוקב אחרי כ-60 זירות סכסוך בכל העולם, ואנחנו עובדים באמצעות מחקר שטח. כלומר, אנחנו הולכים ומדברים עם כל הצדדים לסכסוך, כל מי שמסכים לדבר איתנו. במקרה שלנו זה אומר חברי ליכוד, ופעילי פתח, שרים בישראל, בכירי אש"ף ברמאללה, מנהיגי החמאס בעזה, רבנים, שחים, דיפלומטים.

דפנה: אתה קצת יותר דומה לעיתונאי במובן הזה שאתה למד אך ורק מהשטח.

עופר: אנחנו גם קוראים, אנחנו כמובן גם מדברים עם אנשים, אבל נכון זה מאוד דומה לעבודה תחקירנית כמו של עיתונאי. כדי לראות לא רק מה אנשים כותבים אלא מתוך הדברים שהם כותבים מה בעצם הם זוכרים, מה חשוב להם, מה הם באמת אומרים ברגע שהם מגיעים לפעולה.

דפנה: אז יש לך הרבה שעות הר הבית?

עופר: נכון, זה מאוד חשוב לראות מה קורה שם, מה קורה סביבו. אני חייב לומר שבמהלך מחקר השטח ראיתי יותר ויותר כמה הר הבית הוא לא רק המקום עצמו, אלא בעצם העולם הפנימי של כל אחד מוסלמי, יהודי, נוצרי.

דפנה: זה רעיון, לא רק מקום, זה קודם כל רעיון.

עופר: זה רעיון, זה סמל, זה עולם ערכי עמוק מאוד כנ"ל מסגד אל אקצא, ובאמת הרבה מהדבר הזה נמצא בתוך אנשים ולא רק בשטח. כדי למצוא את השטח הזה צריך לדבר עם אנשים.

דפנה: וחשוב לומר שאתם לא פוליטיים במובן הפנים ישראלי, אתם לא בהכרח ימין או שמאל.

עופר: נכון, אנחנו ארגון בינלאומי ואנחנו מאוד, מאוד מתאמצים לדבר עם כולם מתנועות המקדש ועד אלמוראבטון,  אלמוראביטאת, ולהנכיח ככל שאפשר את הדעות השונות זו לצד זו.

דפנה: אז לפני שנצלול לעניין הסטטוס-קוו בוא ננסה להבין יחד מה הופך את המקום הזה לכל כך קדוש וחשוב, הנה ההסבר של חברי הכנסת: תחילה גליק אחר כך גנאים.

גליק: כמעט כל עמוד בתנ"ך רואה שיש מקום אחד שהוא המקום שבחר השם לשכן שמו שם, הוא המקום של דוד המלך הכתיר שם את עיר הבירה, הוא קנה אותו, שלמה המלך בנה שם את הארמון שלו, בנה את בית המקדש שם, מאוחר יותר זרובבל, ששבצר ועזרא ונחמיה בנו שם המקדש. ולאחר מכן הורדוס בנה של מקדש קרוב לאלף שנים. זה היה שיא השיאים של ההווי, החיבור של העם היהודי לארץ הזאת וזה לא זז משם.

דפנה: זה היה קודש הקודשים בעצם.

גליק: בהר הבית עמד קודש הקודשים וזה היה מקום החיבור בין שמיים וארץ, מקור האנרגיה של היהודי הוא מהר הבית.

גנאים: מסגד אל אקצא הוא מקום חשוב מבחינה היסטורית, מבחינת דתית למוסלמים, משום שבתחילה הוא היה הכיוון הראשון לתפילה למוסלמים. שנית משום שהנביא מוחמד עליו השלום עשה את המסע שלו אלאסראא' וגם אלמעראג' עלה לשמיים משם, ומשום שלפי המסורת שלנו גם זה המסגד לא רק השלישי אחרי מכה, מדינה, ואל אקצא, אלא גם הוא המסגד השני שנבנה עלי אדמות אחרי מכה, בגלל כל הדברים האלה המקום הזה הוא קדוש למוסלמים.

דפנה: אומר יהודה גליק לנו זה מקום מספר אחת.

גנאים: נקודה. לא משנה מספר אחת או שתיים זה מקום קדוש, אחר כך אם יש למישהו למשל טענות על המסגד ערבי באלמדינה שהוא השני שלנו, שיגיד שבאלמדינה זה הראשון לנו נגיד אני יודע איזה עם, אז אגיד לו אני מוותר משום שהראשון הוא מכה, איזה היגיון זה? אלה הזיות לפי דעתי, מסגד אל אקצא הוא מקום קדוש למוסלמים אף מוסלמי לא יוותר עליו.

דפנה: אז על דבר אחד אין מחלוקת, המקום הזה קדוש ביותר לשתי הדתות. 

עופר: נכון קשה להגזים בחשיבות של האתר בשתי הדתות, בשתיהן זה המקום הכי קרוב בין הארצי לבין האלוהי. לגבי היהדות חשוב להדגיש יש משמעות אסכטולוגית() זאת אומרת: לגבי אחרית הימים זה לא רק המקום שבו היו בתי המקדש אלא בוא יהיה בית המקדש השלישי ופה בדיוק גם הפחדים המוסלמים יושבים. בעצם זו אבן היסוד של העולם כולו, אברהם כמעט הקריב את בנו מכל מיני טעמים של העבר, משום שהשכינה מעולם לא סרה מהמקום הזה, זה ביתו של האל במובנים הרוחניים לא רק כבית חומרי. ובאותו מקום אמור לקום בית המקדש השלישי. בדיוק באותו מקום שבו נמצאת כיפת הסלע, זאת אומרת מבחינה מוסלמית בדיוק בתוך מסגד אל אקצא.

דפנה: זאת אומרת ההתנגשות היא מובנית, אין דרך אחרת אלא לריב על המקום הזה.

עופר: ההתנגשות היא ממש במרחב אנחנו מגיעים לאותו סלע שקדוש לשני הצדדים.

דפנה: כי בשכבות ההיסטוריות כל פעם המקום נבנה נחרב והייתה עליו שכבה היסטורית אחרת.

עופר: נכון, ומבחינת דתית לכן אותו סלע שמראים בתור פסגת ההר שבו אברהם אבינו כמעט הקריב את בנו, זה גם הסלע שממנו מוחמד עלה אל השמיים, ורואים עדיין לכאורה את טביעת הרגל שלו, שם הוא קיבל את מצוות האסלאם, למד כיצד לנהל את התפילות המוסלמיות, ירד חזרה אל אותו סלע, ניהל בדיוק לידו את התפילה המוסלמית הראשונה וכולי וכולי. לכן באמת קשה מאוד להגזים בחשיבות לשתי הדתות.

דפנה: טוב אנחנו העיתונאים לא יכולים בלי לסבך את המרואיינים, אז אם נצטרך לשאול מי היה כאן קודם שאני יודעת שזאת גם שאלה שיש ויכוח על האם היא רלוונטית בכלל, אבל עדיין מבחינת הטקסטים ההיסטוריים, הארכיאולוגיים.

עופר: היסטורית, ארכאולוגית אין ספק שהיהדות קדמה לאסלאם, באמונה המוסלמית אנחנו אבל רואים שהיהדות נתפסת כחלק מהאסלאם ואברהם הוא מוסלמי, ולכן בראייה מוסלמית זה לא משנה את היכולת של אדם מוסלמי לומר:" מהתחלה המקום הזה היה מסגד", ולכן אנחנו רואים שיח שנראה לי מבחוץ מאוד מוזר שבו כל צד טוען שהוא היה הראשון.

דפנה: אבל היסטורית היהדות.

עופר: היסטורית בוודאי היהדות ולפניה כמו שאנחנו רואים גם בתנ"ך היו מלכיצדק כבר היה שם מדת אחרת והיה לא שם אתר קדוש, זאת אומרת שגם היהודים וגם המוסלמים במסורות שלהם רואים עדויות לכך שעוד לפני כן היו שם תרבויות ודתות אחרות.

דפנה: אבל החשיבות היא לא רק דתית היא גם לאומית והיא עד עצם היום הזה.

עופר: בדיוק, זאת נקודה מכרעת. באמת החשיבות בוודאי מבחינה ציונית אני חושב שרוב המאזינים מכירים, החשיבות של ריבונות. החשיבות הסמלית של שליטה באתר, אולי יש הנפת דגל יום אחד באתר כדבר שהוא העוגן ההיסטורי לחשיבות של ירושלים. ירושלים הייתה חשובה משום שבית המקדש היה בה, ומבחינה היסטורית בלי קשר לאמונה באל או לא זה עדיין המצב, ובלאומיות הפלסטינית אנחנו רואים משהו אחר, אנחנו רואים שמה שמבדיל במידה רבה בין פלסטיני לבין סורי או לבנוני אם אנחנו מעיזים ושואלים פלסטיני יגיד לי:" מדוע אתה הפלסטיני במה אתה שונה כולכם מדברים ערבית וכולי." אחרי התשובות שמתארות את זה שאני בסכסוך עם הציונות והנכבה וכל מיני תשובות כאלו אם אנחנו שואלים בסדר, אבל לפני הציונות או אם יהיה שלום עם ישראל, מה זה להיות פלסטיני? אז התשובה הנפוצה ביותר ששמענו במחקר השטח היא:" אנחנו המגנים של אל אקצא, זה התפקיד הלאומי שלנו זה לא רק משהו שאנחנו עושים זה מי שאנחנו." והיסטוריונים של התנועה הלאומית הפלסטינית מתארחים את ההתחלה של הדבר הזה על התקופה הצלבנית, להתנגדות של האוכלוסייה המקומית לכוח זר שהגיע לפה ורצה להשתלט על אל אקצא, הקימו שם כנסיות וכולי. לכן הם באמת גם ברמה הלאומית יש פה חשיבות אדירה בשני הצדדים לאתר הזה.

דפנה: יש באמת כל הזמן ויכוח על ממתי מתארחים את הפלסטינים כעם, אז אתה אומר שזה ממש מרכיב יסודי בזהות שלהם להבין שהשמירה על המקומות הקדושים בירושלים זאת תעודת הזהות שלהם.

עופר: נכון, זה עוד מגיע מהשלב הטרום לאומי במובן המודרני, אבל בהחלט אנחנו יכולים לחזור עם זה לשלב הרבה יותר מוקדם מהמאה ה-19 כשנולדת הלאומיות המודרנית, ולכן אנחנו יושבים על דברים פה שכבר מאות בשנים לשני העמים האלה, לשתי הדתות האלה החשיבות היא עצומה ואנחנו בשולי הדברים אני אזכיר הנוצרים לא מתעלמים מהאזור, מייק פנס בדיוק היה פה בנצרות אין את המילים ארץ הקודש אבל במידה והארץ הזו קדושה מבחינתם זה משום שישו צעד בה. והמקום היחיד שאנחנו שומעים מדריכים נוצרים כמרים שהולכים פה עם קבוצות ומסבירים לקבוצה מדוע הארץ קדושה, אז הם אומרים ישו צעד פה ויש מקום אחד שאנחנו יודעים בוודאות שהוא היה בו, וזה הר הבית.

דפנה: הוא לא היה גם בנהר שם בירדן?

עופר: אנחנו לא יודעים היכן בדיוק.

דפנה: נצרת ובכל מיני מקומות אחרים?

עופר: לכל המקומות האלה אין להם, הם טוענים, זיהוי מדויק, וכאן יש זיהוי מדויק.

דפנה: אז בעצם אתה מסבך את התמונה אתה אומר זה קדוש גם למוסלמים גם ליהודים וגם כמובן לנוצרים אבל הם לא חלק מהסכסוך הלאומי שאנחנו מדברים עליו.

הפסקה

דפנה: אז בוא נצעד, ניסע במנהרת הזמן כמה מאות ואפילו אלפי שנים קדימה, לאיך מתהווה סטטוס קוו שאנחנו מדברים עליו בימים אלה, עוד לפני שנגיע ל-67, לפני זה עוד הייתה פה מציאות באזור שגם היא כמובן השפיעה על מה שקרה במלחמת ששת הימים.

עופר: בהחלט, אז בעצם אנחנו רואים כרקע מצב שבו במשך מאות בשנים רק מוסלמים מתפללים בהר, והמקור הרשמי של הסטטוס קוו שהופך ממש את הדבר הזה ממש לפורמלי הוא בשנת 1856 על רקע הצורך של העות'מניים שנחלשו מול מעצמות עולמיות שמתחזקות בעיקר במערב, והסולטן הרחיב הסדרים קודמים לגבי ניהול מקומות קדושים נוצריים ובעצם הוא הרחיב את זה. עכשיו הם כללו גם אתרים לא נוצרים כולל הר הבית והתירו גישה של לא מוסלמים אל הר הבית כמבקרים, מנעו מהם כלומר להתפלל בהם לאותם לא מוסלמים אבל נתנו להם מעכשיו להיכנס אליהם, זה היה שינוי.

דפנה: והסיבה שהוא עושה את זה, זה כדי לרכך התנגדויות מבית, לרכך אויבים פנימיים, לשמור על המעמד שלו.

עופר: נכון, לשמור על המעמד שלו מול מעצמות בעולם אנחנו פה על רקע מלחמת קרים, זאת אומרת גם רוסיה, גם צרפת, גם מעצמות אחרות, כולן נוצריות ובזמנו ובעיקר לפני החילון הדרמטי שאנחנו מכירים היום, והם לוחצות עליו לתת יותר ויותר זכויות, אנחנו כבר רואים את שקיעת האימפריה העות'מנית. יותר ויותר זכויות לנוצרים בארץ הקודש והוא פה בעצם עם הסטטוס קוו מעניק את הדברים האלו.

דפנה: דובר כבר בשלב הזה גם על יהודים?

עופר: דובר כבר על לא מוסלמים, גם על יהודים.

דפנה: אז בעצם בשנים שקדמו ל- 1967, במאות שנים שקדמו לפני כן, הר הבית הוא כבר מקום מאוד קדוש, מקום מקודש לכל הדתות. והנוהג שמשטרה שלא משנה מי שולט, החליפו ידיים בתקופה הזאת, נותנים לכולם להתפלל.

עופר: אז מהמאה ה-12 צלאח א-דין מצליח להביס את הצלבנים והם יוצאים, והשליטה בהר הבית היא בידיים מוסלמיות, כל מיני דברים, זה עובר בהמשך באמת לאימפריה העות'מאנית, והעות'מניים הם אלה שדווקא מרחיבים את הזכויות לקבוצות דתיות לא מוסלמיות. ב- 1856 הסולטן העות'מני לאור לחצים של מעצמות מערביות רוסיה, צרפת, בריטניה, מעניק יותר זכויות לציבוריים לא מוסלמים בארץ הקודש.

דפנה: הם דאגו הרי לנוצרים שהיו פה והם רצו שגם הנוצרים ודתות אחרות יוכלו להתפלל במקום הזה שכבר אז היה כמובן קדוש לכל הדתות.

עופר: בדיוק, הם דאגו לנוצרים שהיו פה, והם דאגו מאוד לצליינים שהגיעו מהמדינות שלהם, ובעצם הסולטן פה מאפשר גישה להר הבית בין השאר ללא מוסלמים בפעם הראשונה מאז צלאח א-דין במידה רבה למעט כל מיני חריגים. ואנחנו רואים מצב חדש שבו הוא מוציא סטטוס קוו, הוא אומר שמעכשיו הדברים צריכים להישמר כפי שהם, ובהר הבית הוא ההסדרים שהוא מציע נוגעים לשלושה תחומים, גם באתרים הדתיים האחרים: הסדרי גישה וביטחון, הסדר תפילה ופולחן, והסדרים של שימור ושיקום של האתר, ההסדרים האלה חלים על אתרים קדושים נוצרים בבית לחם ובירושלים, והם חלים גם על הר הבית.

דפנה: שבעצם מה שחשוב לנו להבין כדי לקחת הלאה לשלב הבא זה שהוא כבר השריש את הנוהג שלמרות שהמקום הזה נמצא בידיים מסוימות מאפשרים שם כניסה גם לבני דתות אחרות, ואז אנחנו מגיעים לשנת 1967 , מלחמת ששת הימים, ישראל משתלטת על האזור הזה ובהחלטה דרמטית שאגב עד היום אני משוחחת עם פוליטיקאים שהם ממש לא מצליחים להבין אותה. משה דיין מחליט לא להעביר את הבית לידיים ישראליות באופן מלא אלא להשאיר את הר הבית בידי הוואקף, קודם כל למה הוא עושה את זה? הרי אין חולק שזה המקום הכי קדוש ליהדות.

עופר: הייתי אומר שיותר נכון לומר שמשה דיין הגיע להסדר עם הוואקף, עם הארגון האסלאמי שניהל עד אז את ההר גם בתקופה הבריטית והירדנית, לגבי אופן הניהול היומיומי של האתר, דיין לא מוותר על הריבונות בהר, הוא לא אומר שמעתה ישראל לא טובעת ריבונות בהר, והסיבה העיקרית לכך הייתה שהיועץ שלו לענייני ערבים אמר לו שאם ישראל תנהל את האתר בעצמה ובוודאי שאם היא תקיים בו מבנה תפילה יהודי כפי שהרב גורן קידם בזמנו, היא בעצם מסכנת את ההישגים האדירים של מלחמת ששת הימים ואולי אפילו את עצם קיומה.

דפנה: אז אפשר לומר שהוא מקריב את הר הבית? כי אומנם הריבונות החיצונית מיד נדבר על זה נשארת בידיים ישראליות אבל זה עדיין יהיה אתר תפילה מוסלמי, האם הוא בעצם מקריב את הר הבית כדי לא לעורר פה התלקחות גדולה יותר או כדי לא להקים עליו את הפלסטינים והמוסלמים?

עופר: בדומה לתקופות קודמות לבן גוריון, דיין מזהה שירושלים ככלל והר הבית בפרט, צעדים חד-צדדיים של ישראל יפגעו בצורה קשה מאוד בתמיכה הבינלאומית בישראל. אנחנו בתקופה שבה הקיום של ישראל ממש לא מובן מאליו ועדיין התמיכה הבינלאומית חשובה מאוד. וגם באמת בנושא המוסלמי והערבי, יחריף מאוד את הסכסוך. והשיקול הזה עומד לנגד עיניו, והוא מחליט לכן ללכת עם הסטטוס קוו עם שינויים מסוימים שהוא יוזם, תכף אנחנו נגיע לזה, למשל החרמת המפתחות לאחד משערי הכניסה, שער המוגרבים אל ההר, כדי לוודא שכן יהיה גם אם המוסלמים לא רוצים בכך, שישראל תוכל לאפשר כל הזמן גישה של יהודים ולא מוסלמים ככלל אל ההר. ובעצם הוא אוסר תפילה. הוא ממשיך עם הבט אחד של הסטטוס קוו, והוא מאמץ אותו והוא אומר שלא תהיה תפילה יהודית בהר ולא יונפו דגלים בהר. לא ישראלים ולא אחרים.

דפנה: וגם לפני זה לא הייתה תפילה יהודית בהר היו רק ביקורים.

עופר: נכון, לפני צלאח א-דין כשהרמב"ם הגיע להר מתואר ביומנים שלו שהוא הגיע להר, לא ברור בדיוק היכן הוא עמד, מבחוץ או מבפנים אבל בהחלט היו ביקורים של יהודים בהר, ודאי רבי עקיבא יתפללו שם, זאת אומרת זה לא שהדבר הזה לא היה מעולם. אבל ב-600 השנה של לפני התקופה העות'מאנית, ב- 700 השנה של לפני 1967 דבר כזה אם הוא היה הוא חריג מאוד, הוא היה כי איזה יהודי שיחד. משה מונטפיורי באיזשהו שלב עשה כזה דבר וכל הרבנים של הישוב הישן גינו אותו, זאת אומרת: הייתה גם התנגדות של הפוסקים היהודים בשלבים כבר מאוחרים יותר לעלייה של יהודים, השתרשה לא יודע אם לקרוא לזה מסורת, אבל השתרש מצב שבו יהודים לא עולים להר להתפלל.

דפנה: אז בוא נדבר על הסטטוס קוו כמו שישראל מכירה בו משנת 1967, נתמצת אותו לשלוש נקודות מרכזיות. כמובן נתחיל מהנושא הזה של התפילה ושם נקבע מפורשות שיהודים יכולים רק לבקר ולא להתפלל.

עופר: נכון, אני רק אגיד שהכוונה שלי במפורשות פה, הסטטוס קוו הוא לא הסדר רשמי. אין לנו מסמך שישראל חתומה עליו וירדן חתומה עליו, אין משהו כזה שבו ישראל ממש באה בצורה משפטית מתחייבת לזה בשלב הזה. אבל נכון, בנושא של תפילה ופולחן הוסכם להמשיך באותו מצב שהתקיים בעצם כמאות בשנים שבו רק מוסלמים מתפללים בהר, ויותר מזה, לא מוסלמים יכולים לבקר בהר אבל לא למטרות פולחן.

דפנה: כמו תיירים, בא לפה מישהו מארצות הברית, רוצה לראות את הר הבית, יכול להיכנס. אז על אותו משקל גם יהודים אבל חלילה שלא יפתחו סידור ויעשו תפילה, בטח לא פומבית.

עופר: נכון, ולכן בדיוק לפחות בראייה מוסלמית מאוד חשוב להבין שאצלם זה נתפס ככניסה רק למטרות של תיירות וברגע שאדם נכנס דווקא בחגים יהודים או עם מטרה להתפלל וכולי, זה נתפס אצלם כבר כמשהו שנוגד את העיקרון של הסטטוס קוו שכן יש לכולם חופש גישה פנימה.

דפנה: אבל מבחינת המעטפת החיצונית, עכשיו ראינו על זה המון, המון פולמוס בעניין שהיה סביב הפיגועים האחרונים. האם משטרת ישראל כן יכולה לעשות שם בידוקים או לא יכולה לעשות שם בידוקים עם מגנומטרים, כן או לא. מה שנקבע בזמן הזה שישראל היא כן זו שאחראית על המתחם מבחינת המעטפת החיצונית שלו, והיא זו שמנהלת את העניינים מבחינה ביטחונית.

עופר: נכון, אז הרגל השנייה של הסטטוס קוו שנוגעת להסדרי גישה וביטחון, ישראל מספקת ביטחון במעטפת ההר מבחוץ, והוואקף מנהל את פנים האתר ביומיום. לנקות את האתר, להקפיד שהנכנסים שומרים על איזושהי דרגה של צניעות ודברים דומים.

דפנה: ויש לנו זרוע שלישית.

עופר: שהיא התחזוקה, שימור. לוואקף יש אחריות בכל הקשור לתפעול השוטף של המבנים בהר, יש כמאה מבנים בהר, תיקונים שלהם…

דפנה: אגב זה מקום ענק?

עופר: נכון, בעצם זה מקום ענק זה מקום שהוא כחמישית מהעיר העתיקה, הוא גם עם מרחבים גדולים מאוד ביחס לצפיפות של העיר העתיקה.

דפנה: ביחס לכותל שהוא פצפון.

עופר: ביחס לכותל בוודאי עד 67 שהוא היה רק מעין סמטה, רחבת הכותל כבר גדולה יותר, ובעצם היה שלב שבו גם היה פיקוח מסוים של רשות העתיקות לגבי העבודות שביצע הוואקף למרות ההתנגדות הרשמית של הוואקף לדבר הזה. חשוב להבין מדובר באתר שיש אליו כ- 10 מיליון כניסות של מוסלמים בשנה. בימי שישי יש בקלות עשרות אלפי מתפללים מוסלמים שם, בלילות שישי של רמדאן יש בהר 400 – 300 אלף איש בדרך כלל, זאת אומרת שיש סביב זה הרבה צרכי תחזוקה שוטפים, זה מקום חי.

דפנה: אז זה כאמור אחראי הוואקף הירדני, אבל עוד לפני שנתקדם בוא ננסה להבין קצת מה זה אותו וואקף, וואקף זה הקדש, אתר או מקום שמוקדש לאלוהים, מלך ירדן הוא הנאמן של המקום, הוא זה שאמור לשמור על האינטרסים המוסלמים באתר. הוא עושה את זה באמצעות עובדים מקומיים, במקרה הזה פלסטינים שמקבלים שכר מהארמון בעמאן והם אלה שמייצגים את האינטרסים שלו במקום. יש גם משרד ממשלתי לענייני וואקף, שמפקח גם על מה שקורה במזרח ירושלים, גם על מקומות נוספים. אז דיברנו על איך שנראה הסטטוס קוו מנקודת מבט ישראלית. בוא נעבור לצד הפלסטיני, אל הרחוב הפלסטיני, הנה הדברים שאמר לנו חבר כנסת מסעוד גנאים – מהרשימה המשותפת.

מסעוד: הסטאטוס קווי הנוכחי אני לא מקבל אותו, אני לא אתן לגיטימיות לכיבוש שיעשה את הסטטוס קוו שנוח לו. הסטאטוס קוו הנוכחי של נתניהו אומר שמותר להכניס יהודים למסגד אל אקצא, אני לא מקבל אותו. הסטאטוס קוו היחיד שאני מקבל אותו שבתוך מתחם מסגד אל אקצא פנימה, מי שינהל אותו מאלף עד תיו זה הווקף האסלאמי וגם בשיתוף פעולה עם ממשלת ירדן.

דפנה: אני רק רוצה לחדד, אתה מתכוון אפילו למבקרים יהודים, לא רק למתפללים?

מסעוד: אפילו מבקרים יהודים, את הדבר הזה אשים בידיו של הוואקף שהוא יחליט. הכוונה, הדבר העיקרי הוא שהוואקף האסלאמי שהוא יהיה האחראי העליון על כל מה שקורה בתוך מסגד אל אקצא והוא יחליט מה שהוא רוצה.

דפנה: הוא כן מנהל היום את העניינים.

מסעוד: לא, המפתחות לא בידיו, משטרת ישראל עושה מה שהיא רוצה, משטרת ישראל עוצרת אנשי וואקף, נותנת מכות לאנשי הוואקף. בכלל זו סיסמה, בפועל מי ששולט שמה זאת משטרת ישראל.

דפנה: אז מבחינתך מלכתחילה כשמדברים על הסטטוס קוו אתה אוטם אוזניים, זה לא רלוונטי אליך. שנתניהו בא ואומר אני לא בא משנה את הסטטוס קוו, אני לא מתיר תפילת יהודים.

מסעוד: בטח לא רלוונטי, בנימין נתניהו מדבר לעולם, מדבר לאמריקה, מדבר למערב, כדי שהוא רוצה להרגיע אותם. אבל לי כמוסלמי, כערבי פלסטיני, הסטאטוס קוו הזה לא קיים בשבילי, משום שהוא לא נותן לי את הזכות שלי להיפך הוא רומס אותה. כל הכיבוש אין לו זכות להיות שמה במסגד אל אקצא. 

דפנה: תנסה להסביר לי למה זה מפריע לך שאדם יבוא לבקר במסגד אל אקצא כתייר, אתם מרשים תיירים מכל העולם אז למה לא יהודים ?

מסעוד: תיירים זרים יש להם את הזכות להיכנס למסגד אל אקצא, זה מתיר הוואקף. אני נותן לזה בידי הוואקף, לא לי. העמדה שלי בצל הסכסוך הקיים, הוויכוח הקיים על זהות המקום. כל יהודי בשבילי שהוא נכנס הוא חשוד והוא לא צריך להיכנס לשם, משום שהמקום שם הוא לא שלו.

דפנה: למה?

מסעוד: אחרי שיסתיים הכיבוש, אחרי שיסתיים הכיבוש ותהיה מדינה ערבית פלסטינית, ומזרח ירושלים היא בירתה אם הוא רוצה להתיר ליהודים כתיירים להיכנס, בבקשה.()

דפנה: אתה לא מכיר בקשר ההיסטורי היהודי להר הבית?

מסעוד בכלל, מסגד אל אקצא הוא זכות למוסלמים מבחינה דתית הוא שטח ערבי פלסטיני כבוש משנת 67 .

דפנה: אז שמענו את שהצד הפלסטיני וזה עוד חבר כנסת בכנסת ישראל לא מכיר בכלל, בכלל בסטטוס קוו, לא קיים בשבילו. עדיין ירדן והקהילה הבינלאומית כן מכירות בו יש לו איזה שהיא חשיבות.

עופר כן, אז אני אנסה רגע להבדיל הייתי אומר שיש שתי עמדות פלסטיניות ששמענו בשטח ואחרי זה באמת את העמדה הירדנית שהיא קרובה יותר לעמדה הבינלאומית. העמדה הפלסטינית הנפוצה כפי ששמענו מחברי הכנסת גנאים, דוחה באופן עקרוני את עצם ההשתתפות של ישראל בניהול ההר מתוקף הסטטוס קוו. זאת אומרת: במידה והם היו יכולים לקבל את הסטטוס קוו כפי שהוא היה לפני 67 זה משהו אחר.

דפנה: כן, בוא ננסה לפרוט את זה לפרוטות, לתת דוגמה בשטח, לדוגמה הם לא מכירים בזכות של ישראל לשים שם מגנומטרים כי הם בכלל לא מכירים בזכות שלה לשלוט שם בביטחון לצורך העניין.

עופר: בדיוק, כל התפקוד של משטרת ישראל שם מבחינתם, כל תפקוד של רשות העתיקות שם, כל תפקוד של הממשלה הישראלית בהר מבחינתם אינו רלוונטי והם מצרים שבתוך הסיסמא הזו שנקראת סטטוס קוו ישראל משתלבת בתוכה ומקבלת מכך למעשה איזושהי לגיטימציה לנוכחות שלה בהר. אני אומר העמדה הפלסטיני השנייה שהרבה יותר חריגה אבל היא העמדה הדיפלומטית של אש"ף, המשלחת של אש"ף באו"ם לפעמים נאומים של עבאס במקרים באנגלית בשיח הדיפלומטי הם כן יטענו שישראל מפרה את הסטטוס קוו, אבל גם הם ידברו על הסטטוס קוו של לפני 67 , הם יגידו שהמעשים של ישראל פוגעניים בכך.

דפנה: אז כן נשמע התייחסויות פלסטיניות לסטטוס קוו ברמה המדינית.

עופר: נכון, ברחוב זה אין להם טעם לדבר בשפה הזאת עם הציבור שלהם, כי מראש ההשתתפות הישראלית נתפסת על ידי הציבור שלהם כלא רלוונטית אבל כשהם מדברים לקהילה הבינלאומית, נכון, יש פה לפעמים גם הזדמנויות דיפלומטיות, למי שרוצה בכך.

 דפנה: ירדן זה סיפור אחר לגמרי, ירדן שהיא במידה רבה מחזיקה את המפתחות באתר מסתכלת על זה בכל זאת אחרת.

עופר: נכון, כי ירדן בעצם בפועל מנהלת את האתר באיזושהי שותפות עם ישראל למרות שהיא כל הזמן מביעה מחאה רשמית על כך, היא לא מקבלת גם היא את השליטה הישראלית במזרח ירושלים, אבל בפועל יש שיתוף פעולה. שיתוף הפעולה הוא ברמות של השטח בלבד, זאת אומרת: משטרת ישראל תקיים שיחות עם הוואקף בשטח, אבל ברגע שרוצים לקבל החלטות צריך לעלות לערוצים אחרים לגמרי. בעצם משרד החוץ הירדני גם לא ידבר עם משרד החוץ הישראלי בנושא הזה, כי זה יהיה הכרה בלגיטימיות הישראלית, וזה יהיה בשיחות בדלתות סגורות בטלפון, הרבה פעמים ממש בין המלך לבין ראש הממשלה הישראלי, על הנחת צינור בהר הבית על דברים ממש של הניהול.

דפנה: המשטרה הישראלית לדוגמא מנהלת שיחות עם השחים עם אנשי הוואקף כדי לדאוג שהדברים בכל זאת מתנהלים כמו שצריך?

עופר: כן, זה לתפקוד יומיומי, זה אולי מחר יש הפגנה ואנחנו מבקשים מכם, דורשים מכם לעשות כך או אחרת. אבל במידה שיש גם שינוי כלשהו, לבקשת הוואקף בסוף הותקנו גנרטורים בהר, היה כל מיני דברים שממש התקינו בהר שינו את המציאות כאמור זה אתר חי, זה דברים שצריך לעלות פתאום לרמות שהממסד הישראלי לא יכול לעבוד עם הממסד הירדני כי לא מקבלים את הלגיטימיות שלו וגם אגב בצד הירדני אל אקצא זה שאלה של האשמים. של המשפחה ששולט מבחינה מלוכנית בירדן ולא של ירדן. זה תפקיד ממש אישי של המלך כצאצא, של הנביא לכאורה להגן על אל אקצא ולכן שוב חוזרים אל הארמון. אז יש פה מערך מאוד מורכב של איך לנהל את האתר הזה בין ישראל לבין ירדן בגלל שניגשים על זה מתפיסות עולם מאוד שונות. הירדנים אנחנו רואים כן מתייחסים לסטטוס קוו גם כפי שהוא היה מ- 67 ואילך ולא רוצים ששם יהיו שינויים.

דפנה: זה בדיוק מה שרציתי לשאול אותך אם אני מבינה נכון בכל זאת הירדנים הם הרבה יותר מתונים בעניין הזה, יש עם מי לדבר, הם קשובים גם לצרכים הישראלים, והם מבינים שמסגרת העבודה היא אותה מסגרת שקבע משה דיין, ממשלת ישראל בשנת 1967 .

עופר: נכון, הם יערערו על חלקים ממנה, הם גם טוענים שהחרמת המפתחות של שער המוגרבים על ידי דיין היא הפרה של הסטטוס קוו, אבל הם הגורם שבסוף עושה את זה, אז הם נאלצים להיות פרגמטיים. הם לכן מצד אחד בשטח משתפים פעולה ומצד שני ציבורית נוקטים בעמדה אחרת, בקהילה הבינלאומית התמיכה בסטטוס קוו מאוד רחבה, גם הנשיא טראמפ וסגן הנשיא פנס חוזרים על כך שוב ושוב, יש לכך שתי סיבות עמוקות. האחת היא שהם חוששים ששינוי חד צדדי באתר כל כך חשוב יזין מתחים בין דתיים ממש ברחבי העולם כולו, והשנייה כשאת בתקופה העות'מנית שהסטטוס קוו נולד המטרה שלו בכלל הייתה להתמודד עם מתחים בין הכנסיות הנוצריות, בינם לבין עצמם, לגבי אתרים נוצריים בבית לחם ובירושלים. סטטוס קוו נותן מענה למתחים היסטוריים כבדי משקל בין מספר כנסיות: האורתודוקסית, הקתולית, הארמנית וכולי, ולכנסיות האלה יש משקל בקבלת החלטות בבירות בעולם ממוסקבה דרך בירות אירופה ועד וושינגטון.

דפנה: אז ישראל מקבלת מהם גיבוי לשימור המצב הקיים.

עופר: אז ישראל וירדן בעצם פועלות בתוך סביבה שהקהילה הבינלאומית רוצה בהמשך הסטטוס קוו, ממטרות לפעמים שלא קשורות באמת למתחים היהודים מוסלמים או הציונים פלסטינים וזה לטוב ולרע, תלוי באלו שרוצים או לא שימשיך הסטטוס קוו.

דפנה: אז דברנו לא מעט על הצד הפלסטיני, בוא ננסה להבין איך רואים את זה בצד ישראלי, בצד היהודי, בעיקר אותם אנשים שהם נאמני הר הבית. אותם אנשים שלקחו על עצמם כמשימה להגן על המקום הזה.

עופר: אז באמת יש חלקים בציונות הדתית שהר הבית הפך למאוד מרכזי בשבילם, וזה קרה בעיקר על רקע נסיגות טריטוריאליות בין אם זה אוסלו והעברת חלקים מחברון לרשות הפלסטינית, בין אם זה ההתנתקות, שנתפסו על ידם כנסיגות מחזון הגאולה. זה אנשים שהאמינו, חלקם עדיין מאמינים כמובן, שאנחנו מתקדמים שלב שלב לעבר גאולה שלמה, שבה כל עם ישראל יתקבץ על כל ארץ ישראל ובצורה מסוימת ישלוט בה, יחיה בה לפי תורת ישראל, ושהדבר הזה מתגשם בצורה מלאה ושלמה על ידי חידוש בית המקדש, על ידי הקמת בית המקדש השלישי, והגשמת חזון הנביאים. ישעיה, הדברים היפים:" ויעלו אל בית השם" " וכיתתו חרבותם לאתים", וכו'  ממש חזון השלום. שהוא חזון שמביע את כל האידיאלים, האמונה באל ומוסר מתוקן וכולי, למה הם קפצו פתאום לדבר הזה, דבר שהוא לכאורה אחרית הימים? כי הנסיגות האלה ערערו אצל חלק מהאנשים את האמונה בכך שאנחנו באמת מתקדמים צעד צעד פתאום היה נסיגות אחורה, ואנחנו רואים את חלקם קופצים. פתאום הרב ישראל אריאל הרב של ימית אחרי הפינוי של סיני מקים את מכון המקדש. משה פייגלין שמארגן את החסימות במהלך תהליך אוסלו של כבישים וכולי, הופך להיות פעיל יותר מובהק של נושא הר הבית, כי אחרי הכישלון, הסכמי אוסלו נחתמים. ועוד רבים אחרים, גם אחרי ההתנתקות ראינו את יהודה גליק מתגייס הרבה יותר לעסוק בנושא של בית המקדש, במכון המקדש.

דפנה: זה בעצם מבחינתם הבלם האחרון השער האחרון שצריך להגן עליו כי באותה תוכנית הגאולה שדיברנו עליה גם בפרקים קודמים מיכה גודמן ואחרים. הקמת בית המקדש השלישי זה השלב האחרון, אז אולי זה המקום להיות בו.

דפנה: רובם לא רוצים להקים בית מקדש עוד, חלקם כן, חלקם ממש מקימים מודלים וכולי. אבל רובם, בעצם מצד אחד התערערה האמונה הדתית שלהם בהתקדמות החד כיוונית הזו, ומצד שני הם ראו בתהליך אוסלו נכונות של חלק ניכר מהציבור לעשות פשרה על הר הבית. להעביר את ההר, חלקים ממנו לריבונות פלסטינית, לנהל אותו יחד עם מדינות מוסלמיות בצורה מפורשת, לוותר ממש על ריבונות בהר חלקית או בצורה מלאה, והם התגייסו למנוע את זה, והם מתגייסים עד עכשיו למנוע את זה. וההתגייסות הזאתי בהחלט אפשר להבין אותה. זאת אומרת: אני חושב שהיה פה קלקול חמור במאמצים הדיפלומטיים להתמודד עם הר הבית, הם היו מאמצים מאוד, מאוד חילוניים שלא הבינו את התפיסות הדתיות, את הקדושה שמייחסים להר. בעיקר אני מדבר כרגע בציונות הדתית, לא בעולם החרדי כל כך, והכשל הזה נתפס כמשהו מאוד חמור בצד היהודי, ואנחנו היינו רבנים שמאז פוסקים ומתירים עלייה להר הבית כדי לאותת לא רק לפלסטינים שהמקום חשוב ליהודים, אלא גם ליהודים אחרים, חילונים וכולי. המקום הזה חשוב לנו הסיבה שלא עלינו עד עכשיו, היא בדיוק משום שזה המקום הכי חשוב לנו, ואנחנו ראינו פה התעוררות גדולה מאוד שבתוך הציונות הדתית היא קשורה לעוד דברים, מהפכת התנ"ך וכו'….

דפנה: אז המטרה שלהם היא לא רק לשמר את הסטטוס קוו אלא כמה שאפשר גם לקחת את זה קדימה, כדי שאם תהיה תגובת נגד, הם לא ימצאו את עצמם במצב שמוותרים לחלוטין על המקום הזה.

עופר: נכון, המטרה שלהם אז נהייתה לשנות את הסטטוס קוו.

דפנה: אז, זה אחרי כל הנסיגות אחרי אוסלו 

עופר: אחרי ההצעות האלה של ראשי המדינה לפעמים לעשות פשרות בהר הבית: קמפ דייויד, אנאפוליס, הם התגייסו בעצם לשנות את הסטטוס קוו, להראות נוכחות להתפלל בהר להראות שהמקום חשוב מבחינה דתית, ואני חושב שזה המסר הועבר. אני חושב שחשוב מאוד שמקבלי ההחלטות בישראל יפנימו את הדבר הזה, אני לא חושב שמזה צריך להקיש שלא ניתן להגיע להבנות עם הצדדים המוסלמיים השונים, אבל הם צריכות להיות הבנות שמעוגנות בתפיסות עולם דתיות גם, שלא מתנגשות איתם, שאינם ניסיון לדרוס תפיסות עולם דתיות באמצעות או עם המשפט הבינלאומי, אלא למצוא כיצד המשפט הבינלאומי, ההלכה, והשריעה יכולות להתפתח זו לצד זו כדי שאפשר יהיה לייצר מציאות בהר במסגד אל-אקצא שהצדדים יכולים לקבל אותה.

דפנה: אז זה היה חלק א' שבו הבנו בעיקר מה הוא הסטטוס קוו, ואיך כל צד רואה אותו. בפרק ב' ננסה להבין מי הפר את הסטטוס קוו לאורך השנים ומה עושים מעתה והלאה. 

[עושים פוליטיקה] על כלכלת הבחירות – עמליה דואק

הפרק לא זמין להאזנה – אך יעלה שוב בקרוב!

כבר התרגלנו למסיבות הודעות חגיגיות שמבשרות לנו שהנטו שלנו עומד לגדול. קוראים לזה כלכלת בחירות, אפילו אם זה לא קורה ממש לפני הבחירות. אבל מסתבר שזה לא משתלם, לא לנו ולא לפוליטיקאים. מחקרים שנעשו בארץ ובעולם מראים שכלכלת בחירות נוטה "להתהפך" על הפוליטיקאים בזכות חוכמת ההמונים.מי הם שרי האוצר הישראלים שנהגו כך ואיך זה יסתיים במקרה של משה כחלון?
עמליה דואק, הכתבת הכלכלית של חדשות 2, היא אורחת הכבוד שלי השבוע ב"עושים פוליטיקה".
תאזינו ותשתפו! היה מרתק!

דפנה.


הרשמה לפודקאסט:
רשימת תפוצה בדוא"ל | iTunes | אפליקציית אנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

לקריאת הטקסט המלא של הפרק

תמלול: ירדן מורד

דפנה: שלום לכם, אנחנו בעוד פרק של עושים פוליטיקה

כמעט כל מהלך כלכלי של שר אוצר או ראש ממשלה במדינת ישראל מלווה בזעקות "געוואלד" של מתחריו ושל העיתונאים: ״הנה עושים פה מהלך של כלכלת בחירות״.

לפי ויקיפדיה, כשמדברים על כלכלת בחירות מתכוונים למדיניות כלכלית שמנהיגה הממשלה בתקופה שלפני הבחירות על מנת לפתות את הציבור לבחור במפלגה השלטת.

הכוונה היא כמובן לתקציב המדינה, להקטנת נטל המס ולהיענות לתביעות שכר במגזר הציבורי. הפנמתם? אז תתכננו לשכוח כל מה שאתם יודעים עד היום על כלכלת בחירות, מיד נראה מה היא מניבה באמת בשורות הרווח של הפוליטיקאים שמנהיגים אותה.

האורחת שלנו היום היא עמליה דואק, כתבת הכלכלה של חדשות 2.

עמליה: שלום דפנה.

דפנה: וחברה טובה.

עמליה: חברה טובה מאוד.

דפנה: היה לנו כיף לעבוד על הפרק הזה. רק חיפשנו תירוץ לעשות פודקאסט ביחד, אמרנו איך משלבים כלכלה ופוליטיקה

עמליה: והנה זה קורה.

דפנה: הנה זה קורה, וזה אפילו ראוי ויצא הכי מרתק שרק אפשר. אז היום נחלק את השיחה שלנו לשניים, החלק הראשון יעסוק במחקרים העדכניים בארץ ובעולם ואחרי זה ננסה לנתח קצת את המהלכים האחרונים של משה כחלון, האם זה באמת בגדר כלכלת בחירות ומה הסיכוי שהוא יצליח עם זה. אז בהתחלה, זה מסורת אצלנו, ניישר קו, איך אנחנו עומדים להגדיר כלכלת בחירות בשיחה הזאת?

עמליה: העניין הראשון בכלכלת בחירות זה כמובן המועד, ההגדרה הקלאסית לכלכלת בחירות היא כזו שקורית בשנת בחירות, כלומר בשנה שקודמת לבחירות אחרי שהציבור והפוליטיקאים כבר יודעים שמערכת הבחירות מתקרבת. השר לא חייב להיות שר האוצר, זה יכול להיות כל שר שיש לו שליטה על תקציבים גדולים ושהוא יכול דרכם לתת כל מיני הטבות לציבור ולקבל החלטות שמשפיעות, והדבר השני זה אופי ההטבות, כלומר בדרך כלל מדובר על הטבות שלציבור מאוד קל לראות. הטבות שהן מיידיות, שאנחנו רואים אותן בנטו שלנו או שאנחנו מקבלים אותן בצורה כזו או אחרת.

דפנה: אגב, מרוב שזה כבר מוטמע, הרבה פעמים שיש מהלכים כלכליים כאלה כולם כבר אומרים:״ אה רגע, הם בטח כבר יודעים שעוד שנייה יש בחירות." כי הרי הפוליטיקאים יודעים לפנינו.

עמליה: נכון, אז לא מדובר על מהלכים שהם יותר ארוכי טווח אלא משהו שאנחנו נרגיש בכיס באופן מיידי. בעיני, הגדרה יותר מדויקת תהיה לדבר על צעדים כלכליים שמטיבים עם הציבור, ושר שגם מנסה לקחת עליהם קרדיט. כי הרבה פעמים קורה שממשלה איזשהם מהלכים שלא מיוחסים לשר כזה או אחר. כלכלת בחירות במיוחד במדינת ישראל תהיה מהלך ששר יכול אחר כך יכול לבוא בקמפיין ולנכס אותו לעצמו.

דפנה: את יודעת, אפילו בשיחות האחרונות שניהלתי עם משה כחלון שצצו כל השלטים פה ברחבי הארץ וניסיתי להבין מה קורה שפתאום לכולנו כל כך דחוף לשפוך כל כך הרבה כסף על קמפיין בחירות באמצע קדנציה? הוא הסביר לי שבעצם מבחינתו הקמפיין מתחיל יום אחרי שהסתיימה מערכת הבחירות

עמליה: כן.

דפנה: אז השאלה היא האם שמדברים על כלכלת בחירות מתעסקים רק באמת במה שקורה מאותו רגע שמכריזים על בחירות או על איזשהי מדיניות כללית של ״לפתוח את הכיס״, להגדיל גירעון שהציבור רואה לאורך כל הקדנציה וזוכר אותה?

עמליה: תראי, אז אני אגיד לך כמה דברים בעניין הזה. דבר ראשון, המחקרים שבחנו את הנושא הזה של כלכלת בחירות התייחסו לשנת בחירות לא לקדנציה כולה, לא על כל תקופת הממשלה אלא באמת לתקופה הזו שקודמת להצבעה בקלפי. בארצות הברית למשל זה מוצדק בגלל שיטת הממשל, את יודעת הולכים כל 4 שנים ואז באמת אם טראמפ מקבל החלטה ביום הראשון שלו בתפקיד זה לא בהכרח ישפיע על מה שיקרה ביום שהבוחרים ילכו לקלפי אחרי 4 שנים. כאן אצלנו השיטה היא כידוע אחרת, ואת יודעת טוב ממני שכשהקואליציה היא קצת פריכה וכשדברים יכולים להשתנות ברגע אין ספק שכבר ביום הראשון שהשר נכנס לתפקיד הוא כבר חושב על היום הבא של הבחירות. עוד מילה אחת לגבי ההגדרה ולגבי המשמעות של זה, אנחנו סוג של יוצאים מנקודת הנחה גם אנחנו וגם הפוליטיקאים שהציבור די מטומטם בסופו של דבר. כלומר, שהוא לוקח את אותה הטבה שנותנים לו, אומר תודה רבה ואז הולך ומצביע בקלפי בהתאם לכך. ואנחנו נראה מיד במחקרים שחקרו את העניין הזה שמתברר שזה לא בדיוק ככה.

דפנה: נכון, ובמחקרים האלה גם רואים שזה באמת עניין הרבה יותר רחב ממה שחושבים. הציבור מסתכל על זה לא רק כעניין נקודתי אלא בכלל מסתכל על כמה הממשלות מנהלות מדיניות שמרנית אז לפני שנראה מה באמת מראים המחקרים והממצאים מדהימים, בוא ננסה להבין עד כמה זה בגלל רווח בעולם והאם פוליטיקאים עדיין מנהיגים כלכלת בחירות.

עמליה: אז התשובה היא שלא ממש, אולי באופן די מפתיע מחקרים בעולם בחנו את העניין הזה לפי הגדלת גירעון בתקופה של לפני בחירות, זה היה המדד. אז היה מחקר מרתק מ-2005 של ברנדר ודרייזן והוא הראה שהתופעה הזאת של כלכלת בחירות קיימת ברמה הלאומית רק בדמוקרטיות חדשות. כלומר, דמוקרטיות שקיימות עד 15 שנים. למה? נותנים שם הסבר מאוד מעניין, כי הם אומרים: ״בדמוקרטיות חדשות המנהיגות צריכה להוכיח לציבור שהיא מצליחה לייצר כלכלה חזקה. ומתי היא צריכה לעשות את זה? במיוחד לפני הבחירות שאז יש חשש שהדמוקרטיה שוב תתרסק, שם אנחנו רואים כלכלת בחירות

דפנה: לא בהכרח בשביל להביא עוד מצביעים, כדי לשמר את המערכת.

עמליה: כדי לשמר את המערכת, ממש ככה. במדינות שהן כבר קיימות, מבוססות, ישראל וארצות הברית בתוכן, כמעט ולא רואים על פי אותם מחקרים הגדלה של גירעונות כלומר, כמעט לא רואים כלכלת בחירות

דפנה: אגב זה גם הרבה יותר מסובך כי יש כבר מערכת שעובדת, יש המון איזונים, יש את בנק ישראל, יש את משרד האוצר, יש את ועדת הכספים. זה לא שאפשר לפתוח את הכיס ולחלק כמה שרוצים.

עמליה: נכון.

דפנה: ככל שהמדינה יותר מבוססת, יותר מסודרת, יותר עובדת לפי תר״ש גדעון, תקציב תלת שנתי אז זה הרבה יותר קשה.

עמליה: ולקראת הפרק הזה נעזרנו בעדי ברנדר שחקר את הנושא הזה בבנק ישראל. ההסבר שהוא נותן לך שאין באמת כלכלת בחירות זה שהפוליטיקאים ואני עושה כמובן פרפרזה עליו, הם "דברנים", לפני הבחירות הם נותנים לנו המון הבטחות, הרבה הבטחות כלכליות ואז כשהם נכנסים למשרד הם מבינים שהדברים קצת יותר מורכבים ולא באמת מממשים אותם. אז הרבה פעמים שיש תחושה של כלכלת בחירות שלא מתממשת בפועל בהגדלת גירעון.

דפנה: בדיוק, אז בעצם לא סתם שהעיתונאים כל הזמן אומרים ״כלכלת בחירות, כלכלת בחירות״, כי כן יש המון נסיונות לעשות מהלכים של כלכלת בחירות אבל בפועל….

עמליה: דיבורים, מסיבות עיתונאים, הבטחות גדולות מתוך זה כמובן כמות ההחלטות שבאמת מבוצעות…

דפנה: לדוגמא, אם ניקח את "מע״מ 0" של לפיד, אז הבטיח ודיבר ואלפי מילים נשפכו על "מע״מ 0" ובסופו של דבר.

עמליה: זה לא קרה.

דפנה: אם אותם חוקרים עולמיים יבואו ויבחנו האם בישראל הגדילו גירעון לפני בחירות….

עמליה: ימצאו שלא ובעצם יגדירו את זה כאילו שבישראל לא הייתה כלכלת בחירות באותה שנה

דפנה: אז מעניין מאוד, בוא ננסה להבין האם כלכלת בחירות מוכיחה את עצמה מבחינת הפוליטיקאים. נהיה ציניות, לא נחשוב אם זה טוב או לא לכלכלה, לא מעניין אותנו. האם זה טוב לפוליטיקאים להבטיח הבטחות מפליגות רגע לפני שהם הולכים לקלפי ואולי כבר שיכללנו את הנוסחה, לאורך כל הקדנציה.

עמליה: תראי, אז אני נאלצת לאכזב את הפוליטיקאים מבין מאזיניו לפי כל המחקרים התשובה היא לא. להפך, אפילו הבוחרים נוטים לתמוך במנהיגים ובממשלות שנתפסות בעיניהם כאחראיות יותר, שמפחיתות גירעון שחושבות על מהלכים שהם ארוכי טווח ולא נותנות כל מיני תופינים קטנים רגע לפני הבחירות. באותו מחקר שהזכרנו מ-2008 עושים גם חלוקה מעניינת בין מדינות מפותחות למדינות מתפתחות. במדינות מתפתחות א׳ בכלל אין ספק כלומר הבוחרים ממש מענישים אפילו מנהיגים שהולכים ומשתמשים בתקציב כדי לתת להם כל מיני הבטחות קצרות טווח. תראי, למשל את הנתון המדהים הבא, הגדלה של הגירעון באחוז תוצר אחד, הקטינה את סיכויי הבחירה מחדש בשמונה נקודות אחוז, זה די מדהים.

דפנה: וזה לא רק בשנה האחרונה, זה לאורך כל הקדנציה. מי שנהג במדיניות פזרנית, הציבור זיהה את זה.

עמליה: ומי שעוד יותר נהג במדיניות פזרנית לפני הבחירות נענש פי כמה. במדינות מתפתחות לעומת זאת יש לצמיחה הכלכלית במהלך תקופת הכהונה השפעה טובה על סיכויי הבחירה מחדש אבל כשמגיעים לתקופה של לפני הבחירות ואם שם נוצרת צמיחה משמעותית בכלכלה כתוצאה מצעדים קצרי טווח, דווקא שם, שוב הבוחרים מענישים את הפוליטיקאים ולא בוחרים בהם שוב.

דפנה: זה די מדהים לראות כי בעצם את לא מצפה שהציבור יבין האם הפוליטיקאי חורג מהתקציב או אם הוא מגדיל גירעון, את לא מצפה שהם יראו את התמונה המלאה, הכוללת. את מצפה שהם פשוט יסתכלו על הטובה שלהם אבל באיזשהי חוכמת המונים לא מוסברת כזו הם מצליחים להבין שהם עוד ישלמו על זה בריבית.

עמליה: זה באמת מדהים ואני אגיד לך גם למה כי הנטייה הטבעית של הפוליטיקאים היא לחשוב שהציבור לא לא לחלוטין משקלל לתוך ההחלטה שלו בקלפי כל החלטה כלכלית כזו או אחרת כי זה באמת לפעמים קשה גם להבין את ההחלטות האלה והממצאים של המחקרים האלה מראים שהבוחרים פועלים באופן רציונלי לחלוטין. הם מבינים שגירעונות שקרובים לתקופת בחירות הם סוג של מצג שווא. הרי מה זה, זה אומר שעכשיו נתנו לך הטבה כלכלית אבל בסוף אתה תשלם על זה אחר כך בין אם בהעלאות מיסים.

דפנה: גם יכול להיות קריסה של המשק חלילה.

עמליה: חד משמעית.

דפנה: אנשים רוצים יציבות בסוף.

עמליה: חד משמעית, והמחקרים האלה גם מראים שהבוחרים ממש יודעים להפריד בין צמיחה שהמקור שלה בשינויים עולמיים, למשל משבר כלכלי עולמי שכתוצאה ממנו ישראל נופלת.

דפנה: העלאת מחיר הדלק.

עמליה: הם לא יענישו את הממשלה על זה כי הם מבינים שישי כאן משבר עולמי. לעומת זאת, אם יהיה משבר עולמי וישראל תצמח באותו הזמן, ותהיה לה כלכלה חזקה כפי שכבר באמת קרה, אז כן ידעו ליחס את זה לשלטון ולתת לו קרדיט על זה.

דפנה: איך את מסבירה את זה? את חושבת שהציבור קורא כלכליסט, דה מרקר ובערך מוסף בערוץ 2 כל יום? באמת איך מסבירים את זה?

עמליה: אז לפי כל המחקרים זה מאוד קשור למידע, כלומר במקומות שבהם יש תקשורת מאוד ביקורתית שכמו שאת אומרת צועקת "געוואלד" ומגדירה כלכלת בחירות כל צעד ששר האוצר נוקט בו, שם הייתה הפנמה מאוד משמעותית של כל צעד כזה ולהפך, במדינות פחות מפותחות, גם בשלטון המקומי שאליו עוד נגיע, שם לבוחרים קצת יותר קשה להפנים את המידע ואז יש גם מחקר מאוד מעניין של החוקר רוגוף משנת 1990 אמנם אבל נראה לי שהמסקנה תקפה גם היום שכשהבוחרים נחשפים למידע חלקי, אז ההתבססות שלהם על מצב הכלכלה הוא דווקא רציונלי, מה זה אומר? זה אומר שלפעמים כשלפני הבחירות הם מרגישים שהמצב שלהם טוב גם אם זה קרה מצעדים של כלכלת בחירות שהם לא באמת משמעותיים וארוכי טווח, אבל אין להם מידע כדי לנתח את זה, אז בהפוך על הפוך ההחלטה של היא בעצם רציונלית. להסתמך על המצב הקיים ולחשוב שהמנהיג שלהם הוא טוב לכלכלה.

דפנה: מדהים, ואני חושבת שגם ככל שאנחנו נכנסים לעידן שיש בו יותר רשתות חברתיות, יותר גופים אזרחיים, יותר כל מיני לוביסטים חברתיים וכדומה היכולת לקבל החלטות רציונליות רק הולכת וגוברת והציבור בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים יודע לקבל ולהבין מורכבות וגם מספרים גדולים ומאקרו. אז בוא ננסה להבין קצת לגזור מהמחקר העולמי עלינו, על מדינת ישראל. פה זה קצת שונה כי כל המחקרים שאת מדברת עליהם קושרים בין המדיניות הכלכלית לבין גורלו של ראש הממשלה השליט באותה המדינה, באותה תקופה, ובישראל בשתי הקדנציות האחרונות זה לא אותו בן אדם. מי שמקבל את ההחלטות הכלכליות הוא שר האוצר. ראש ממשלה הוא אדם אחר.

עמליה: נכון, וזו הביקורת המרכזית בעצם על המחקרים האלה כאן בארץ שגם מבחינת שיטת המשטר אצלנו, שיטת השלטון שדיברנו עליה קודם, שאין ודאות לאורך הקדנציה וגם מהבחינה הזו ששר האוצר הוא לא בהכרח מהמפלגה השלטת. אלה שני גורמים מאוד משמעותיים כי זה אומר שהאינטרסים של שר האוצר הם לא בהכרח האינטרסים של ראש הממשלה, ולכן הבחינה כאן בארץ והזכרת נכון את שני שרי האוצר האחרונים, לפיד וכחלון שלא מהליכוד, לא ממפלגת השלטון. הם היו רוצים לייחס את הדברים הטובים לעצמם ואחר כך לגזור את הקופון הפוליטי בקלפי בעוד שהמחקרים היו מייחסים את הקופון הזה לנתניהו לצורך העניין

דפנה: אני חושבת שנתניהו כן מקבל, כשאדם בסופו של דבר בא להצביע נתניהו, לעומת כמו לפני כמה קדנציות שלי יחימוביץ׳. אני חושבת שלמרות שאם הוא לא היה שר האוצר הוא עדיין מרגיש שהוא בידיים כלכליות שמרניות, אחראיות וכו׳. יכול להיות שזה יקסום לו גם אם הוא לא מי שקיבל את ההחלטות באוצר.

עמליה: נכון, אנחנו רואים גם את השימוש של זה בקמפיינים של הבחירות שלצורך העניין ניסו להפיל על לפיד את זה שהוא לא הצליח להוריד את מחירי הדירות  והוא ניסה להפיל את זה בחזרה על נתניהו, שהוא לא אפשר לעשות את כל המהלכים שהוא רצה להוציא לפועל. אז זה משחק משני הכיוונים

דפנה: אז עוד מחקר מרתק לפני שנמשיך הלאה שגם הזכרת אותו שבחן גם את הנושא הזה של השלטון המקומי כי שם אפשר באמת לבחון את זה בצורה הרבה יותר מקיפה אם ישראל היא ״case study” אחד ברמה הממשלתית, ברמה המוניציפלית יש 250 לדוגמא מקרי בוחן. האם ברמה המוניציפלית כלכלת בחירות מוכיחה את עצמה? לדוגמא שראש עיר נותן פתאום הטבות ובונה וסולל ופותח את הארנק של הרשות המקומית.

עמליה: אז באמת מאמר מרתק של עדי ברנדר על רקע הבחירות שנערכו באוקטובר 2013 ברשויות המקומיות, התשובה הקצרה היא לא ועכשיו אני אסביר, אני אסביר גם למה. דבר ראשון יש שוני קצת בתמריצים בין שלטון מרכזי לשלטון מקומי הרי רשות מקומית נניח עכשיו היא בונה מלא כבישים ונותנת מלא הטבות לתושבים שלה. אחרי זה היא יכולה לבוא לממשלה, לדפוק על הדלת ולהגיד: ״חברה, נגמר לנו הכסף, תעזרו לנו קצת״.

דפנה: בדיוק מה שעשה ראש עיריית ירושלים.

עמליה: יפה, אז לממשלה אין את הפריבילגיה הזו למי היא תבוא ותדפוק על הדלת? ההתנהלות שלה צריכה להיות קצת יותר אחראית.

דפנה: יכולה לקחת מהגירעון.

עמליה: אוקי, אז על פניו היית אומרת, בהתחשב בזה אז הרשויות המקומיות יכולות להיות פזרניות יותר, לפנק יותר את התושבים שלהן כדי לזכות באמון התושבים. אבל שוב המחקרים מוכיחים בדיוק הפוך, התושבים מאוד מרוצים כשמעלים את אחוז זכאי הבגרות למשל באזור שלהם, שזה משהו שהוא ארוך טווח, הם מרוצים כשעוזרים להם להעלות את ערך הנדל״ן דרך השקעה בתשתיות, שוב דבר ארוך טווח והם ממש לא מרוצים כשנותנים להם כל מיני הטבות נקודתיות, זמניות שקרובות לתקופת הבחירות וגם שם יש מתאם ישיר, באמת מדהים, מי שזה מעניין אותו יש גרף בתוך המחקר שממש מראה את זה אחד לאחד איך במקומות שבהם המחקר צפה שתהיה בחירה מחדש של ראש הראשות זה בכמעט 100% התאמה לפי המודל של האם אותו ראש ראשות נהג באחריות כלכלית או לא.

דפנה: אולי זה איזשהי תחושה של שאנשים לא אוהבים שעושים עליהם מניפולציה, זאת אומרת מזלזלים באינטליגנציה שלהם, מנסים לעבוד עליהם ואז אפילו אם אותו ראש עיר גם בונה לטווח ארוך וגם עושה תשתיות וגם מעלה את החינוך אם הוא פתאום עושה צעדים פופוליסטיים, אז הוא מאבד איזה תחושה של מבוגר אחראי.

עמליה: זה נכון, אני כן אסייג אותך ואגיד שבמחקר הזה כן מראים, דיברנו קודם על סוגיית המידע שבשלטון המקומי לפעמים המידע הוא יותר חסר, אין הרבה תקשורת שמדווחת.

דפנה: בדיוק.

עמליה: או אם היא מדווחת אז זה לא תמיד על הדברים האלה של כלכלת בחירות ולכן לפעמים לתושבים קצת יותר קשה להיות בראייה ביקורתית על ההנהגה.

דפנה: מצד שני הם רואים ישירות כל מהלך.

עמליה: נכון

דפנה: צבעו להם את המדרכה, הם ראו את זה בבוקר.

הפסקה 

דפנה: אז בואי נסתכל רגע על ישראל ובעיקר על המהלכים האחרונים של שר האוצר כחלון שאת מסקרת באדיקות אצלנו בחברת החדשות, הנה מקבץ מתוך כתבותייך:

כחלון: 800 מיליון שקלים שחוזרים לאזרחים במסגרת תוכנית "נטו הוזלות", "נטו הוזלות" תזכרו את השם.

עמליה: החל מחודש אוקטובר כולנו נשלם קצת פחות על מוצרים במשק. ראש הממשלה ושר האוצר הכריזו הערב רשמית, המע״מ יירד באחוז לשבעה עשר אחוזים ומס החברות באחוז וחצי לעשרים וחמישה אחוזים.

בנימין נתניהו: משק צומח, עושה זאת עם מיסים נמוכים. משק עם מיסים גבוהים לא צומח ולכן כדי לעודד את הצמיחה החלטתי יחד עם שר האוצר משה כחלון להפחית מיסים.

דפנה: אז באמת בארץ יש תחושה שכל הזמן עושים כלכלת בחירות.

עמליה: נכון.

דפנה: זה מונח שמושרש היטב מהסבים, להורים, לילדים וכך הלאה. בוא נתחיל באמת מהרגע שבו העניין הזה התקבע.

עמליה: כן.

דפנה: נצרב בתודעה הציבורית.

עמליה: אז תראי במשק ובכלל בתחום הכלכלי המהלך הזה של כחלון האחרון להורדת מכסים על טלוויזיות העלה איזה סוג של תחושת דה ז׳הוו, למה? כי המהלך שאולי היסטורית הכי מזוהה ככלכלת בחירות היה זה שהוציא לפועל יורם ארידור אז שר האוצר בשנת 1981. אני מחזירה אותך לאותה תקופה….

דפנה: שהייתי מינוס שתיים.

עמליה: שהיית מינוס שתיים, אני הייתי מינוס קצת יותר. רגע לפני הבחירות שהתקיימו באותה שנה, ארידור בא ומודיע לציבור שהוא מתכוון להוריד מכסים על מוצרי חשמל. הוא שולח את אזרחי ישראל לרכוש טלוויזיות צבעוניות, הוא שולח אותם לטוס לחול, לקנות מכוניות יקרות…

דפנה: אז טלוויזיות חשמליות היה כמו שכולם יקבלו אייפון 8.

עמליה: בדיוק, ומה קרה שם? אז לפניו עוד פעם אני לוקחת אותך בערך חצי שנה אחורה, היה שר אוצר בשם יגאל הורוביץ והוא נלחם באינפלציה המשתוללת. היה שר אוצר אחראי, עשה קיצוצים מאסיביים, ניסה לייצב את המשק. החבר'ה בליכוד אמרו לו ״הלו,הלו, יש לנו בקרוב בחירות, אל תקשה על הבוחרים יותר מדי", הזיזו אותו, שמו את ארידור שקצת יעזור להם להתרומם לקראת הבחירות ובאמת זה לפחות נתפס כאחד המהלכים שהם הכי כלכלת בחירות אבל שצלחו. באותה שנה גם הליכוד זוכה בקלפי. בשנים האחרונות גם כן ראינו שוב ושוב כלכלת בחירות. אני רוצה להזכיר לך עוד דוגמא, אז כבר לא היית בת מינוס גם אני כבר הייתי כאן. ספטמבר 2008, ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט מודיע על התפטרות ואז הייתה את העדות המוקדמת בפרשת מעטפות הכסף וטלנסקי. חודש לפני כן, כבר לכולם ברור שאולמרט בברוך, כבר לכולם ברור שהממשלה מסיימת את ימיה. שר האוצר רוני בראון, בא, מתייצב מול המצלמות, מכריז על תוכנית להפחתת מס הכנסה לשכבות החלשות. לא עוברים שבועיים, בראון חוזר בו בלחץ ההסתדרות, בלחץ מזה שאומרים לו שזה כלכלת בחירות ואז הוא מכריז על תוכנית אחרת, חסרת תקדים. תוכנית להאצת המשק. 22 מיליארד שקל וייצור 10,000 מקומות עבודה חדשים. וזה קורה רגע אחרי שכולם מבינים שישראל בדרך לבחירות.

דפנה: וזה מקסים, כי זה בעצם מחזיר אותנו לנקודת ההתחלה שבה לימדת אותנו שהם מבטיחים הרבה, 22 מיליארד שקלים.

עמליה: נכון.

דפנה: אבל אותם חוקרים אם הם יבואו להסתכל האם בישראל הוציאו 22 מיליארד שקלים לפני הבחירות

עמליה: נכון

דפנה: הם יראו שלא הוציאו את אותם כספים כי זאת הייתה סתם הבטחה וזה סתם פופוליזם ובגלל זה מגיעים למסקנה שכאילו אין כלכלת בחירות גם כשיש הבטחות לכלכלת בחירות.

עמליה: בדיוק

דפנה: אני מבינה, אז בואו נדלג קצת הלאה בזמן לחבר של אולמרט ובראון.

עמליה: כן.

דפנה: ואחרים, שר האוצר הקודם יאיר לפיד. הוא מקרה די מעניין כי לאורך כל הקדנציה שלו הוא נהג מדיניות אחראית, שמרנית, סגר את הבור התקציבי שנפער

עמליה: מאוד אוהב להתגאות בכך גם.

דפנה: את יודעת בכל זאת, הוא הבין באיחור שעל זה הוא יקבל יותר נקודות מאשר לדוגמא על מע״מ אפס.

עמליה: נכון.

דפנה: שבא מע״מ אפס והוא הבטיח לכולם את ההטבה הזו שנתפסה ככלכלת בחירות והיא עשתה לו יותר נזק מהכל.

עמליה: כן תראי, את יודעת לפיד בנה אז את הקמפיין שלו על: ״איפה הכסף?״. אז כשהוא נכנס ללשכת שר האוצר הוא הבין שבאמת חסר הרבה מאוד כסף והתחיל לנסות לסגור את הבור, אבל אז הוא גם הבין שהוא גם חייב להיות קצת יותר פופולרי והוא הביא את אותה תוכנית מע״מ אפס. דיברת על זה שהוא היה שמרן ובאמת פעל במדיניות כלכלית אחראית אבל דווקא במע״מ אפס אני מזכירה לך, כל צמרת האוצר התהפכה עליו, הכלכלן הראשי התפטר בעקבות התוכנית הזאת. הייתה על זה ביקורת מכאן ועד להודעה חדשה. גם המהלך הזה בסופו של דבר לא יצא לפועל.

דפנה: זה כבר מתחיל להיות אבסורד כי כבר יכול להיות שמהלך הוא לא מהלך של כלכלת בחירות אבל בגלל שיש כל כך הרבה רגישות לכלכלת בחירות שכולם כבר קופצים: ״כלכלת בחירות״ ודבר מוליד דבר ובסוף זה מסתיים כפארסה.

עמליה: אני חושבת שלפיד להבדיל מכחלון שמיד נדבר עליו, כבר מהרגע הראשון כשהוא נכנס למשרד האוצר היה ברור שהשאיפה שלו בחיים זה לא להיות שר אוצר. הוא מכוון הרי לראשות הממשלה, הוא תמיד אמר את זה. ולכן כל צעד שלו, ״since day one”, מה שנקרא, נחשד ככלכלת בחירות כי זה מאוד ברור  שהמקום שאליו הוא מכוון הוא מקום פוליטי אחר. אז כמובן שהוא יבוא ויגיד שאכפת לו מהכלכלה של ישראל.

דפנה: הוא באמת צמצם את הגירעון.

עמליה: הכל בסדר, אבל אז ברור כשהוא מכריז על תוכנית כמו מע״מ אפס, היא בהכרח תיתפס ככלכלת בחירות שלא צלחה.

דפנה: אז בא אחריו כחלון, למד מהטעות של לפיד והוא בכלל מגיע לקדנציה הזאת עם הבטחה אחת משמעותית: להוריד את מחירי הנדל״ן. לשם כך הוא נוקט במה שאנחנו מגדירים ״מדיניות מרחיבה״. הוא מוכן לפתוח את הכיסים, הוא מוכן להגדיל גירעונות. הוא בעצם מנהיג כלכלת בחירות לאורך קדנציה שלמה. ככה אני רואה את זה, יכול להיות שאת רואה את זה כ..

עמליה: מסכימה לגמרי, כחלון באופן כללי עלה על עץ מאוד גבוה במה שקשור לתחום הנדל״ן. הוא הלך על זה מאוד חזק בקמפיין. הוא ממש התחייב בשורה של ראיונות שאם הוא לא יפתור את משבר הדיור, הוא לא יתמודד שוב, שמבחינת פוליטיקאי זו אמירה מאוד מאוד בעייתית

דפנה: כנראה הוא חשב שזה כמו שוק הסלולר.

עמליה: אז בינתיים הוא לא מצליח לממש את ההבטחה. 2017 עד אוקטובר הסתיימה בעליות מחירים של 3.5%. 

אמנם איזשהי התמתנות אבל בטח לא ירידת מחירים. בואי נדבר רגע על תוכנית "מחיר למשתכן", הרי זו הייתה תוכנית הדגל של כחלון, אבל בתוכנית הזאת מתברר יש לא מעט חורים ויש לא מעט בעיות.

דפנה: גם התוכנית עולה לנו הרבה כסף.

עמליה: היא עולה לנו הרבה כסף, זוגות בינתיים לא מצליחים לקבל את הדירות שהם רצו. למה היא עולה לנו הרבה כסף? כי בעצם המדינה מוותרת באופן מאוד משמעותי על ההכנסות שהיא הייתה מקבלת בעבר מקרקעות. היא נותנת אותם לקבלנים במחיר מאוד נמוך, במחיר אפסי על הקרקע כדי שהקבלנים יוכלו למכור אותם לזוגות הצעירים בהנחה של 30%. עכשיו במובן מסוים לתוכנית הזו, אם איך שאני רואה את זה , יש כמה נקודות זמן קריטיות מבחינה פוליטית. כשכחלון רק הכריז על התוכנית, הוא קיבל המון נקודות זכות בציבור. תוכנית מצוינת, לכל אחד יש או ילד או בן דוד או אח או נכד שהתוכנית הזאת רלוונטית מבחינתו.

 

דפנה: הוא בונה על זה שיהיו בסוף בערך 100,000 איש שיצביעו שוב כחלון בגלל שהם רוצים שהתוכנית הזו תימשך, בגלל שהם מאמינם שהתוכנית לא תימשך והם חייבים אותו בתפקיד הזה בשביל לקבל את המפתח.

עמליה: אז בוא נדבר על נקודת הזמן השנייה הקריטית מבחינתו, אם באמת הבחירות היו נערכות כשהוא הכריז על תוכנית מחיר למשתכן את צודקת במאה אחוז, אבל אז מה קרה? התוכנית התחילה לצאת לפועל והדירות לא מוכנות, זוגות צעירים לא מקבלים את הדירות שהם רצו, יש בלאגן במכרזים, מקבלים דירות בסטנדרט נמוך ופתאום הכל קצת מתחיל להיתקע. פתאום יש הרבה מאוד ביקורת על התוכנית הזאת. מתי תהיה נקודת הזמן הבאה שכחלון לדעתי מעדיף לנסות ולחכות להגיע אליה? כשזוגות יתחילו לקבל מפתחות לדירה, וזה יכול לקחת קצת זמן ואז שוב הפופולריות של התכנית תהיה מאוד משמעותית.

דפנה: זה יכול לקחת שנים.

עמליה: זה יכול לקחת הרבה זמן ובדיוק בגלל זה כמו ששמעת בקטעים, כחלון בינתיים מנסה לכסות את עצמו מכיוונים נוספים, של הפחתת מכסים, ולתת להם מתנות אחרות.

דפנה: סה״כ במצטבר זה המון, המון מהלכים, זה גם המע״מ, זה גם נטו משפחה, זה גם הנטו חיילים, זה גם עכשיו עם תוכנית לנכים. איפה שאתה מסתכל כאילו שופכים מיליארדים ושאלת השאלות.

עמליה: כן אגב במשק קוראים לכחלון: ״ אחד משרי האוצר בעלי המזל היותר טוב שנראו כאן״, כי היו לו כאן עסקאות אדירות. העסקה של מובילאיי ועסקאות נוספות שנעשו במשק שהכניסו לו הרבה מאוד כסף לקופה, ומאפשרים לו את כל הטוב הזה.

דפנה: אבל זה לא מדיניות לטווח ארוך, זה מדיניות קצרת טווח, שנהשנתיים.

עמליה: למשל המכסים, זה להעביר איזשהי הוראה לשנה, ואחרי זה לנסות להכניס את זה שוב בתקציב.

דפנה: בואי ננסה לעשות איזשהו סיכום, אם אמרנו שהמחקרים מראים שהציבור מאוד אינטיליגנטי, מעוניין בסך הכל במדיניות שמרנית וגם מזהה מהלכים פופוליסטים, הממשלה הזאת היא מקרה די מרתק כי מצד אחד היא נוקטת מדיניות מאוד, מאוד מרחיבה, פותחת את הארנק כל שני וחמישי מסיבות עיתונאים על כל מיני הטבות שלדעתי חלקן די בגדר אקסטרות בלבד. מצד השני בניגוד ללפיד היא עושה את זה באופן שיטתי, זה לא מהלך שנעשה סמוך….

עמליה: אולי באופן שיטתי שאת יוצאת מנקודת הנחה שיכולות להיות בחירות בכל רגע.

דפנה: אני בטוחה שיש קשר בין הדברים, אני גם יודעת את זה, אני לא רק מעריכה את זה. אז בעניין הזה מעניין לראות איך המחקר, תחת איזה קטגוריה היא נופלת כי מצד אחד זה כאילו לא כלכלת בחירות מצד שני הציבור מבין, שמגדילים פה גירעון ולא בהכרח זה טבעי לאורך זמן.

עמליה: כן, אז דיברנו על כל המחקרים האלה שבאמת מראים שאין כלכלת בחירות, בטח לא במדינות מפותחות ואני חושבת שהמסקנה שאני יוצאת ממנה מקריאת המחקרים האלה שבאמת מרתקים, היא שישראל היא יוצאת דופן. גם בגלל שאצלנו כל רגע יש בחירות וכל שנייה משהו להשתנות, וגם בגלל ששר האוצר הוא לא בהכרח מהמפלגה השלטת והוא זה שינסה לנכס לעצמו את הקרדיט, וגם אם בסופו של דבר המהלכים האלה לא יוצאים לפועל יש להם השפעות, מאוד משמעותיות על הכלכלה. לדוגמא, מע״מ 0 לא יצאה לפועל אבל גרמה להקפאה במספר העסקאות בשוק וגרמה לכך שאנשים הפסידו הרבה מאוד כסף כי הם לא קנו דירות, או אפשר להסתכל על זה הפוך, לא מכרו נכסים בגלל שהם חשבו או מכרו נכסים והפסידו כסף, העניין הזה של הבטחות כלכליות גם אם הן לא מתממשות בפועל ולכן הן לא נכנסות לתוך המחקרים האלה, עדיין הן מאוד משמעותיות מבחינת הציבור.

דפנה: אגב, דיברנו זה את ואני בשיחה מסדרון לפני כמה זמן שהייתה כתבה בערוץ עשר שהראתה שההבטחה של כחלון להוריד מכסים על כל מיני מוצרים רק הובילה במקרים מסוימים לזינוק במחירים כי אנשים מבינים שזה מהלך קצר טווח.

עמליה: נכון.

דפנה: אני מדברת על הסוחרים בשוק . בהפוך על ההפוך כל ההבטחות האלה חוזרות עלינו בסוף בבומרנג

עמליה: נכון, באמת העניין הזה של המכסים זו דוגמא מצוינת כי בסוף מה קורה? אם מפחית מכסים לתקופה של שנה. א׳, לא בטוח שזה יתגלגל במלואו לציבור, הרבה פעמים היבואנים שהם כמובן "פילנתרופים" ידועים שומרים את הכסף אצלם בכיס

דפנה: בייחוד בשווקים שבהן אין לנו הרבה אופציות בהם, אז שני יבואנים בינם לבין עצמם בקריצה

עמליה: כן.

דפנה: מבהירים שהם ישמרו את הרווח

עמליה: אותו עקרון על הורדת המע״מ, שאת מורידה את המע״מ באחוז אחד, זה עולה לך בערך חמישה מיליארד שקלים ובסופו של דבר ברוב הפעמים זה בכלל לא מתגלגל לציבור. אפשר להראות את זה בשלל דוגמאות אבל לכן באמת אם היו עכשיו אומרים: ״חבר'ה, אנחנו מורידים את המכסים, מעכשיו ולנצח, על מוצרי תינוקות.״ למשל, ברור שבאותו רגע יבואנים קטנים היו עושים לעצמם תחשיב, מבינים שכדאי להם להכנס לעסק הזה, פותחים עסק קטן. לאט, לאט גדלים ומתחרים ביבואנים הגדולים, אבל כשאומרים להם: ״חברה, אנחנו עכשיו מעבירים החלטה לשנה, ואחרי שנה אולי נכניס אותה לתקציב או אפילו אנחנו מבטיחים שנכניס אותה לתקציב אבל מי יודע מה יהיה עוד שנתיים.״ ברור שהיבואנים הקטנים לא יסתמכו על זה ולא ייצרו תחרות אמיתית.

דפנה: ועל זה עושים מסיבות עיתונאים.

עמליה: נכון

דפנה: וכמה זה יחסוך לכל משפחה, וכו׳, וכו׳. משהו שבסוף כן רואים זה את ההטבות שהוא נותן במיסים, נקודת זיכוי לילד, זה דברים שכן בסופו של דבר אנחנו רואים.

עמליה: ואני חושבת שזה באמת הניסיון של כחלון כן לקרוץ לזוגות הצעירים ולהראות להם: "תשמעו יש מי שדואג לכם גם אם הדירות עדיין לא מוכנות וגם אם עדיין לא הורדתי את מחירי הדיור, וגם אם המשבר עדיין קיים, אני דואג לכם לנטו. אני דואג שיהיה לכם מאיפה להביא את הכסף, אתם תרגישו את זה בצהרונים, אתם תרגישו את זה בפלזמות שאתם תקנו, ועדיין שווה לכם לבחור בי. אני דואג לכם." 

דפנה: ואני חושבת שאם דיברת על זה שישראל היא מקרה כל כך ייחודי גם כי בשנים האחרונות ראש הממשלה נותן את תיק האוצר למפלגה שהיא לא הליכוד שזה גם אגב לא דבר שראינו קורה בעבר, זה גם כן דבר יחסית חדש.

עמליה: את יודעת שאני מזכירה שכשלפיד נכנס לתפקיד שר האוצר, והתגלה אותו בור תקציבי. כולם אמרו טוב, נתניהו.

דפנה: עשה את זה כדי להכשיל אותו

עמליה: טמן לו פח, הכי קל לנתניהו האלוף הכלכלי, הבין שלפיד ייכנס שם לברוך, יצטרך להעלות מיסים והעדיף להפיל את זה עליו.

דפנה: נכון, אז אם דיברנו על זה שבאמת לישראל יש מבנה ייחודי ולישראל יש מאפיינים ייחודיים אני גם חושב שהיא ייחודית במובן הזה שבסוף אנשים לא מצביעים על כלכלה, זה אולי שיקול במערך השיקולים שלהם אבל בסוף אני חושבת שהם באים לבחור בין גבאי, לנתניהו, ללפיד. הם לא מסתכלים על המדיניות הכלכלית, אלא על מי יוכל להרים את הטלפון האדום.

עמליה: מחפשים את ג׳קט העור…

דפנה: בדיוק, אז אם דיברנו על מחקרים עולמיים שמסתכלים על הנושא הכלכלי בצורה מאוד, מאוד משמעותית, לדוגמא ביוון שהציבור הסתכל מי יהיה יותר שמרן ויותר אחראי ואפילו באירופה, אז בישראל בכל זאת, אפילו אם שר האוצר או ראש הממשלה הנהיג באמת, הסכמים מדהימים במשק, בסדר אבל אם איראן ודאע״ש יהיו פה על הגדרות, ואנחנו יודעים כי מדברים על זה גם פה בפודקאסט לא מעט. ההשפעה קטנה עוד יותר.

עמליה: זה נכון, אני כן חושבת שראינו..

דפנה: עדיף לשמור את הכסף לדאע״ש ולצה״ל, כל מה שעוד יצטרכו שם.

עמליה: ראינו חריג לכך, אני חושבת אחרי המחאה החברתית שבמערכת הבחירות שהגיעה לאחר מכן השיח הכלכלי היה מאוד ער, ראינו אותו גם בדמויות שנכנסו לכנסת.

דפנה: רק בסוף בסוף, ברגע האחרון תמיד יש את האירוע הביטחוני.

עמליה: כן, כן זה נכון. אני עדיין חושבת שגם בקמפיין הבא שנראה ובבחירות הבאות סוגיית הדיור עדיין תהיה סוגייה מהותית שתהיה חלק מאוד נכבד מהשיח כמובן שאם חס וחלילה תהיה כאן הפצצות גרעיניות…

דפנה: בדיוק.

עמליה: או מלחמות אז ברור שזה ישתלט על כל השיח הציבורי אבל יש לזה חלק לא מבוטל

דפנה: אז לפני שאני יעוץ עצה, מה את מייעצת לשר האוצר לקינוח? להמשיך לפתוח את הארנק או להתחיל לסגור אותו? אנחנו כמו שאמרנו, כמו שעוד פוליטיקאים בחירות יכולות להיות כל רגע וזה לא רק לכחלון. הפודקאסטים שלנו הם ״טיימלסים״ גם לשר האוצר הבא.

עמליה: אז את יודעת, שהייתה את אותה מסיבה של נטו משפחה וכחלון לא הזמין את נתניהו. אז כולם דיברו על כך שבעצם סינדל את נתניהו. שנתניהו לא יכול לבוא להגיד עכשיו: ״תבטל את התוכנית״, כי אז הזוגות הצעירים יכעסו עליו. אז גם אני לא אגיד לכחלון לבטל את התוכנית.

דפנה: כדי שאני לא אכעס עלייך.

עמליה: בדיוק, שהזוגות הצעירים שקיבלו הטבות בצהרונים לא יכעסו עליי ועכשיו ברצינות רגע, אני חושבת שהמסקנה של כל המחקרים האלה, גם אם הם לא בדיוק מתיישבים על המודל הישראלי, היא שהציבור הוא הרבה יותר אינטיליגנטי מהקרדיט שנותנים לו גם הפוליטיקאים וגם לפעמים אנחנו התקשורת חוטאים בזה. אז במקרה של כחלון אני כן חושבת שהוא מבין את זה, בדיוק בגלל זה הוא מתחיל את כל הצעדים שלו מהרגע הראשון שלו בתפקיד כדי לנסות להראות: ״חבר'ה, אני סימנתי לעצמי יעדים עוד לפני שידעתי שהבחירות מגיעות, כן הייתי ממליצה לו להתמקד בנושא של הדיור וקצת לנטרל את רעשי הרקע.

א׳, בגלל שזה פוגע בו, דיברנו על סוגיית המידע והתקשורת. התקשורת ממש מתנפלת עליו בכל פעם שהוא הולך על צעדים קצרי טווח, לא משמעותיים, שלא ישארו איתנו לאורך זמן.

דפנה: נוצצים.

עמליה: נוצצים וכלכלת בחירות, לעומת זאת על צעדים ארוכי טווח כמו למשל סוגיית הנכים, כמו סוגיית החיילים, כמו הסוגייה של  משבר הדיור. שם זה באמת הכוח האמיתי שלו ושם הציבור כן יתן לו על זה קרדיט

דפנה: אני חושבת ואני אשמח לשמוע את דעתך כי את המומחית הכלכלית שבין שתינו. אני הייתי מעדיפה לראות אדם שמצהיר על עצמו שהוא אדם חברתי, כמו כחלון. לוקח את הכסף ולא שם אותו בעוד חצי נקודת מס, ועוד נטו צהרונים ונטו משפחתונים. לא שאני אומרת שזה לא חשוב, זה כן חשוב, אבל לוקח ומשקיע אותם לטווח האורך בשיפור מערכת הבריאות שבעיני מוזנחת ברמה מחפירה, בשיפור מערכת החינוך, בשכר למורים, זה המהלכים הגדולים, כמו הנכים, הם בסוף מהלכים שהוא נדחק אליהם ולא מהלך שהוא מהלכים שהוא מוביל וזה הדגל שלו. אני חושבת שהוא מוביל מדיניות שהיא יותר למעמד הביניים, פופוליסטית, היא לא באמת מדיניות חברתית ארוכת טווח כמו שהיינו רוצים לראות. שוב, יכול להיות שהציבור יתגמל אותו על זה, אני לא מתיימרת לדעת אבל כן יש תחושה שהמהלכים הם מאוד מאוד נועדו לקרוץ ונועדו למצוא חן

עמליה: אני חושבת שאת בטוח צודקת לגבי הצעדים האחרונים של הפחתות המכסים, כמובן שצעדי הדיור זה הטיקט שלו.

דפנה: זה חשוב גם כי מי שיש לו בית יש לו ביטחון כלכלי, אני מקבלת את זה. זה חשוב מאוד.

עמליה: לגבי מערכות החינוך והבריאות אין צודקת ממך, אני חושבת שאם כחלון היה יושב כאן על הכיסא במקומי הוא וודאי היה אומר לך שלמשרדי החינוך והבריאות יש תקציבי ענק שהם יכולים לנסות להקצות למקומות הנכונים והם לא תמיד עושים את זה. כלומר, היה מנסה לגלגל את האחריות לפתחם. אלה החלטות..

דפנה: כנראה שהוא לא הסתובב בבית חולים בצפון הרבה מאוד זמן.

עמליה: זה בטוח, אבל הבור במערכת הבריאות הוא כל כך חמור ששם צריכה להיות החלטה לא רק של שר אוצר, אלא של ממשלה שלמה ללכת ולטפל בסוגייה הזאת אחת ולתמיד.

דפנה: אני חושבת שאם הם היו עושים את זה הם היו מקבלים הרבה נקודות, לא רק נקודות זיכוי במס הכנסה אלא..

עמליה; זה פשוט עולה הרבה מאוד כסף.

דפנה: בדיוק.

עמליה: יותר יקר מלהוריד מכסים על טלוויזיות.

דפנה: איזה כיף היה? ואגב אני חייבת לספר למאזינים שבזכות עמליה אני כאן. כי עמליה שידכה ביני לבין רשת ״עושים היסטוריה״, שכמובן רצו גם את שירותיה הטובים של עמליה אבל לעמליה יש פודקאסט משלה.

עמליה: נכון, פודקאסט עצמאי מוזמנים להאזין לקריר יוגה.

דפנה: פודקאסט משובח שמביא כל פעם דמות אחרת, מעוררת השראה..

עמליה: מדברים על שוק התעסוקה והקריירה בעולם הנוכחי.

דפנה: אז יאללה מוזמנים להאזין, גם אני כבר האזנתי ללא מעט פרקים ונהנתי. תודה עמליה.

עמליה: תודה דפנה.

 

 

 

[עושים פוליטיקה] על פרשות השחיתות בשלטון המקומי – ניצב משנה בדימוס מאיר גלבוע ועו"ד אורית רשפי

הפרק לא זמין להאזנה – אך יעלה שוב בקרוב!

מה דעתכם שהשר לבטחון הפנים יקבל סמכויות ממשיות בנוגע לפתיחת חקירות, ביצוע מעצרים, והעמדת אנשים לדין? הכוונה היא שהוא לא רק יתווה את המדיניות למערכת אכיפת החוק, אלא גם יחזיק בכל הסמכויות הנדרשות להוציא אותה לפועל. נשמע הזוי נכון? זה מה שקורה בשלטון המקומי כשראשי הערים מחזיקים בכל סמכויות התכנון והבניה בעיר. ואם זה לא מספיק, הם גם יכולים לעשות כמעט כל העולה על רוחם כדי למרר את חייהם של שומרי הסף ולהעיף אותם. זה המצע שעליו פורחות עשרות פרשות שחיתות בשלטון המקומי, ושורה של מחדלים נוספים מאפשרים לראשי הערים לחגוג על חשבוננו.
בשיחה מרתקת עם ניצב משנה בדימוס מאיר גלבוע, קרימינולוג ולשעבר יועץ מבקר המדינה למלחמה בשחיתות, בחרנו את 5 הסיבות המרכזיות שבגללן פרשת השחיתות הבאה כבר מעבר לפינה. עו"ד אורית רשפי, לשעבר חברת מועצת עיר ומייסדת אח"מ, ארגון חברי המועצות המקומיות, הציעה מה אפשר לעשות אחרת.

מוזמנים להאזין ולשתף,

דפנה.


הרשמה לפודקאסט:
רשימת תפוצה בדוא"ל | iTunes | אפליקציית אנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

פרשות השחיתות בשלטון המקומי

ניצב משנה בדימוס מאיר גלבוע ועו"ד אורית רשפי

תמלול: נתי. צ   עריכה: מתן בר

דפנה: שערו בנפשכם שהשר לביטחון הפנים לדוגמא, לא היה מסתפק בהתוויית המדיניות לגופי אכיפת החוק שתחת פיקודו, אלא היה מחזיק בנוסף לכך בסמכויות רבות וממשיות, כמו נגד מי לפתוח בחקירה, מתי לערוך מעצר או חיפוש, ואולי אפילו בסמכות גזירת העונש (והוא בסך הכל פוליטיקאי). נשמע מופרך נכון? מיד תגלו שדווקא במקום שהכי משפיע על החיים שלנו השלטון המקומי הדברים מתנהלים בערך כפי שתיארתי (וגם זה רק חלק קטן מהבעיה). בפרק הזה, ננסה להסביר למה כל שני וחמישי צצות פרשות שחיתות בשלטון המקומי. אין ספק שקיימות עשרות סיבות לכך, אבל היום החלטנו להתמקד בחמש מרכזיות כשבנוסף לכך, ננסה לחשוב מה אפשר לעשות כדי למנוע את הפרשייה הבאה. במהלך הפרק נשמע גם קטעים מראיון שעשיתי עם אורית רשפי, לשעבר חברת מועצת העיר הרצליה, והיום חוקרת השחיתות בשלטון המקומי וחברה בארגון אח"ם ארגון חברי המועצות (למרות שהם לא בהכרח אח"מים לדעתה). את הפרק הזה ילווה מאיר גלבוע, לשעבר יועץ למבקר המדינה לענייני שחיתות.

(להלן דפנה מאיר מאיר גלבוע)

מאיר: שלום, רק אתקן ואומר שאני יועץ למאבק בשחיתות, יועצים לענייני שחיתות יש הרבה בישראל. אכן שירתי שנים רבות במשטרת ישראל, כאשר במהלכן חקרתי מספר פרשיות שחיתות. לאחר מכן עבדתי ברשות ההגבלים העסקיים כראש מחלקת חקירות, כשגם שם ניתן לומר שהתמודדתי עם סוג של שחיתות (קרטלים פעילות של מונופולים וכו'). וכפי שאמרת, בשלב שלאחר מכן הפכתי ליועץ למבקר המדינה לענייני מאבק בשחיתות.

דפנה: אתה מכיר את כל הדרכים ואת כל התחכמויות למיניהן.

מאיר: אכן כן, ובמסגרת העבודה שלי במשטרה, חקרנו כמה פרשיות שחיתות של ראשי רשויות מקומיות.

דפנה: אוקי, אז ככה: בשני העשורים האחרונים כמעט 60 ראשי רשויות בישראל הסתבכו בפלילים, וצריך לומר שיש לנו בסך הכל 257 רשויות מה שאומר שזו תופעה מאוד מאוד נפוצה. וכששאלתי אותך בתחקיר המקדים למה זה קורה, הסיבה הראשונה שאמרת לי היא שהכוח משחית, ולראשי הרשויות יש המון המון כוח בידיים, או במילים שלך "סמכויות סטטוטוריות" בחוק.

מאיר: נכון, אז קודם כל באמת יש להם הרבה כוח. אבל, בצירוף לכוח הזה (מה שמכפיל את הבעייתיות), יש להם סמכויות לפי חוק, שלשרים למשל אין. הם ראשי ועדות מקומיות לתכנון ובנייה לדוגמא, שניתן לתאר אותן כלב ליבה של השחיתות בשלטון המקומי. מדובר שם על סכומי כסף גדולים מאוד (לכל הצדדים כמובן), כאשר אנשים שמשקיעים השקעות גדולות, רוצים לקצור את הפירות של ההשקעות תוך זמן קצר. לאור זאת, הם מוכנים להשקיע גם בנדל"ן עצמו, אבל גם בראשי הרשויות או בבכירים ברשויות.

דפנה: אז בוא ננסה להבין, אם בשלטון המרכזי קיימת הפרדה בין דרג השרים שמתווים כיוון מסוים, לבין הדרג הפקידותי שהוא זה שמקבל את ההחלטות עצמן, בשלטון המקומי מי שמקבל את ההחלטות בעצמו (וכמו שאתה אומר זה החלטות במאות מיליוני שקלים) זה הדרג הפוליטי אין כמעט אבחנה בין שני המוסדות האלה.

מאיר: נכון, אם ניקח לדוגמה את שר הפנים, הוא חד משמעית לא ראש היחידה לתכנון ולבנייה. יש פקיד בכיר (נקרא לו פקיד אבל הוא באמת בכיר) שמתעסק עם הדברים האלה והוא זה שמאשר. משמע, שהשר לא יכול לאשר את הדברים האלה לבדו. הדוגמה שנתת לגבי השר לביטחון פנים בתחילת הפרק אינה קיימת, כי הוא לא יכול לאשר מעצר ולא הפגנה בעד או נגד השלטון. מה שכן, הוא יכול לכל היותר לקבוע מדיניות מסוימת, אבל לא מעבר לזה. לא ניתן להעלות על הדעת ששר שהוא בעל תפקיד פוליטי (ופוליטיקאי), הוא זה שיחתום על אסמכתא למעצר, או יורה לשוטר לעצור או לשחרר אנשים.

דפנה: אבל בשלטון המקומי הם מחזיקים בכל הכוח.

מאיר: הם מחזיקים בכוח ובעיקר בסמכויות שנעדרות בשלטון המרכזי. לכן, כפי שאמרתי, זה מכפיל כוח ומכפיל שחיתות! קבלן שרוצה להשקיע בבנייה חדשה ברשות המקומית, מבין ויודע שמי שבסופו של דבר יחליט ויחתום על האישורים (למרות שלפעמים זה גם יעבור למעלה לוועדות מחוזיות) זה ראש הרשות ולא הפקיד הקבוע. צריך להסביר שראש הרשות בדרך כלל רואה לטווח קצר, בדרך כלל של הקדנציה הזאת ולכל היותר לטווח של הקדנציה הבאה, שזו כבר באמת ראייה רחוקת טווח (מה שמאפיין ראשי ראשות או פוליטיקאים באופן כללי).

דפנה: אז אמרנו שלראשי הרשויות יש כוח עצום בידיים בכל מה שקשור לנדל"ן במדינת ישראל, אבל מה שמעניין לראות הוא מה קורה עם אותם אנשים שאמורים לשמור עליהם שומרי הסף? אותם אנשים שאמורים לשמור על האינטרס שלנו דוגמת מבקר העירייה, היועץ המשפטי, הגזבר, מהנדס העיר וכו'. אלה הם בעלי התפקידים שאמורים לדאוג לנו, מה קורה איתם?

מאיר: לצערי, בחלק גדול מהמקרים, שומרי הסף של הציבור הפכו לשומרי הסף של ראשי הרשויות. הם כפופים לראש הרשות, מה שבא לידי ביטוי בכך שראש הרשות ברצותו יעסיק ויפטר אותם, ברצותו יאריך להם קדנציה וברצותו יגדיל או יקטין להם את התקציב. דוגמה לכך ניתן למצוא בסיפורה של היועצת המשפטית של עיריית נצרת עילית, על כך שראש העירייה (גבסו) הקטין לה את מצבת כוח אדם. לאור זאת, ברור שפתאום לא מתאפשר לה לעשות כל מיני דברים, והיא "מבינה את הרמז" שכביכול נתן לה ראש העיר גבסו (חשוב לציין שבמקרה הזה היא "לא הבינה את הרמז" ונלחמה עד הסוף). אך בכל זאת, אין ספק שישנם אנשים רבים שיכולים "להבין את הרמז". אותו דבר נכון גם לגבי מבקר הרשות, שלא רק כפוף לראש הרשות מנהלית או פיקודית (כפי שקוראים לזה בצבא), אלא גם מבחינת האמצעים והמשאבים שראש הרשות נותן לו. בנוסף לכך, מי שמאשר את תוכנית הביקורת של מבקר הרשות זה ראש הרשות בכבודו ובעצמו.

דפנה: שזאת בדיחה שאי אפשר לתאר כמה היא "מצחיקה". הביקורת לא מתאימה לו, אז הוא אומר "אני לא מקבל את הביקורת".

מאיר: סבתא שלי הייתה אומרת שאם זה היה נכד שלה, היא הייתה צוחקת. אבל זה לא רק זה, גם אחרי שאושרה תוכנית הביקורת, כשהמבקר גומר את הביקורת שלו דו"ח הביקורת לא מפורסם עד שהוא עובר דיון במועצת הרשות. רק לאחר מכן, אם זה נוח לו אז מקיימים דיון והכל מאושר ורק אז מתפרסם הדו"ח. אבל, אם זה לא "נוח" לו, אז מושכים את הדיון ככל הניתן בכל צורה שהיא, עד שלבסוף אין דו"ח ביקורת.

דפנה: בוא נפרט קצת מי ממנה את אותו המבקר, מי מפטר אותו ואיך זה מתנהל?

מאיר: אצל המבקרים זה יחסית פשוט: ראש הרשות.

דפנה: שזה לא יאמן, בשלטון הכללי אין סיכוי שראש הממשלה יפטר את מבקר המדינה כי הביקורת לא מוצאת חן בעיניו! אין דבר כזה! זה גוף מופרד עם תקציבים מופרדים.

מאיר: מבקר המדינה הוא למעשה זרוע של הכנסת. תפקידה של הכנסת בין השאר הוא לבקר את השלטון, את הרשות המבצעת. לכן נחשב מבקר המדינה לזרוע של הכנסת ולא כרשות רביעית (כפי שהרבה מבקרים אוהבים להגיד) ובשל כך מי שבוחרת אותו זו הכנסת. נכון שראש הממשלה ועוד כמה שרים בוחשים בקדרה, מה גם שראינו שהמבקר האחרון המומלץ של ראש הממשלה היה גם זה שנבחר לבסוף, אבל זו לא הפעם הראשונה. גם לינדנשטראוס היה המומלץ של הממשלה ושל ראש הממשלה, אבל הוא עבד הפוך על הפוך.

דפנה: אבל מהרגע שהוא נבחר הוא עדיין היה עצמאי.

מאיר: נכון, הוא עצמאי. ,אין ספק שלינדרשטראוס באמת הוכיח את העצמאות שלו. המבקר הנוכחי מה שנקרא חצי חצי.

דפנה: אז בוא נאמר שאם זה המצב ברמה הארצית, ברמה המקומית זה עוד הרבה הרבה הרבה יותר גרוע.

מאיר: נכון. ראש הרשות הוא זה שממנה ומפטר אותו, ולכן זו בעיה. בנוגע ליועצים המשפטיים, בוא נגיד שקצת יותר קשה לפטר. קודם כל וועדה צריכה להמליץ על פיטורים לראש הרשות (אחרי שראש הרשות כמובן יוזם את ההקמה של הוועדה), אבל לחברים בוועדה למשל, יש חברים ממרכז השלטון המקומי. המצב הזה גורם לכך שחבר מרכז השלטון המקומי לא יפעל נגד עמדה של חבר שלו ראש הרשות שהוא רוצה לפטר (את היועץ המשפטי).

דפנה: אז הלכה למעשה באותה ועדה הם מצליחים להעביר כמעט מה שהם רוצים.

מאיר: נכון.

דפנה: ולגבי היועצים המשפטיים גם הארת את עיניי, שלראשי הערים מותר לשכור יועץ משפטי חיצוני, שזה בעצם כביש עוקף שבאמצעותו אפשר להגיע לכל יעד שרוצים.

מאיר: נכון, בוחרים ביועץ משפטי שהוא הולך עם עמדותיו של ראש הרשות נכון שיש איזה שהם הגבלות של משרד הפנים על שכירת יועצים משפטיים חיצוניים. אבל הגבלות אלו, כמו הרבה נהלים שמוציא משרד הפנים, כמעט ולא נאכפות.

דפנה: גם בפרשות השחיתות האחרונות שמענו שהיו מעורבים יועצים חיצוניים שהכשירו הרבה שרצים.

מאיר: נכון, כמו בראשון לציון. אבל באמת, אחת הבעיות החמורות (ואני לא יודע אם היא נכללת בחמש הבעיות הקשות שדיברת עליהן בהתחלה) היא שמשרד הפנים לא מפקח מספיק על ראשי הרשויות. זה התפקיד שלו לפקח על דברים! (מעבר לתפקידו בהענקת כספים לרשויות מקומיות נחשלות). על משרד הפנים לפקח על הדוחות הכספיים ולדאוג שהדברים נעשים כמו שצריך. משרד הפנים אמנם מוציא המון נהלים לרשויות המקומיות, אבל אני בטוח שהוא לא מפקח, או כמעט לא מפקח על היישום שלהם ועל כך שהרשויות המקומיות מקפידות לעבוד לפי הנהלים האלה.

דפנה: מה באשר למהנדס העיר? מהמעט שיצא לי לטפל בנושא הזה של שלטון מקומי (גם כשהייתי כתבת מוניציפאלית בשלב כלשהו בחיים, אבל גם ממה שנתקלתי בעצמי בצרכים שלי כל מיני דברים שהייתי צריכה מהעירייה), ניתן לומר שמהנדס העיר הוא אחד האנשים הכי חשובים והכי עוצמתיים ברשות. מה הקשר שלו לראש העיר ועד כמה הוא קשור אליו בעבותות?

מאיר: אז ראינו למשל את המעורבות של מבקר עיריית שירושלים בפרשת הולילנד, שהורשע שם בעבירות חמורות מאוד ונידון בשל כך לשבת שנים רבות בכלא.

דפנה: אבל מבחינה מבנית?

מאיר: מבחינה מבנית, הוא כפוף לראש העירייה. נכון שיש חוקים שהוא אמור לפעול לפיהם, אבל בתחום הזה יש הרבה גמישות. עכשיו, אם דיברנו על תחום התכנון והבנייה שהוא תחום עם הרבה כסף ומשאבים, אז מהנדס העיר הוא הממונה על תחום זה מבחינה מקצועית. אני לא חושב שראשי ערים אומרים להם "תשמע את זה תאשר ואת זה אל תאשר כי זה חבר שלי", יכול להיות שאומרים להם "תשמע צריך לאשר את זה או לא צריך לאשר את זה".

דפנה: "הפרויקט הזה חשוב לעיר".

מאיר: נכון,

דפנה: "תן קדימות לפרויקט הזה".

מאיר: כן נכון, הוא לא צריך להגיד "תשמע זה החבר שלי ששילם לי". אבל, ברגע שמהנדס העיר מבין מה הכוונות של ראש העירייה, הוא בדרך כלל ילך איתן והוא לא יתנגד להן ולא יבדוק את זה כמו שצריך. לכן, הרבה פעמים הוא יאשר תכניות שנראות מיד מעוותות, ומתחת לפני השטח הן גם מושחתות.

(להל"ן: דפנה – אורית – אורית רשפי)

דפנה: אז הנה הצעה אחת שלך, והנה עוד הצעה של אורית רשפי שכאמור גם היא עוסקת שנים ארוכות בעניין הזה של איך כדאי לעשות את זה אחרת (הפוליטיקאים כמובן לא ממהרים לאמץ):

אורית: דבר ראשון, צריך להגדיר להם סמכויות יותר ברורות ויותר מורחקות לראש העירייה. דבר שני, יכול להיות שצריכים לחזק את כולם בכך שהם לא יהיו מועסקים על ידי העירייה, אלא על ידי משרד המשפטים או משרד הפנים או משהו כזה. כל זאת כמובן כדי שלא יהיו בידיים של אותו ראש עירייה וכל הצוות שסביב ראש העירייה של אותה הרשות כוח כזה. אפשר לנסות קצת להזיז את המצב אחת לכמה שנים, ולא להיות פה "One Big Happy Family"1 , שבאיזשהו שלב שוכחת שהיא רק שליחת ציבור באופן ארעי. אני אומר שאני לא מאשימה את האנשים, כי ככה זה לפעמים כשמאפשרים דברים מסוג זה, אז ניתן לומר שזה מצב של "פרצה קוראת לגנב".

מאיר: אם אפשר רק להעיר, בעלי התפקידים ברמה הארצית לא ששים לעניין הזה. מבקר המדינה לא רוצה לקחת את העניין הזה תחת חסותו (את כל המבקרים הפנימיים) וגם לא היועץ המשפטי וכו'. דרך אגב, גם האנשים האלו לא כ"כ רוצים.

דפנה: למה?

מאיר: למשל, מבקרים פנימיים רוצים להיות יותר עצמאיים, והם קוראים לזה "לא לעבוד תחת מבקר המדינה". לכן, הם לא קיבלו את ההצעות האלה וכמו בחתונה, שני הצדדים לא רוצים את כאבי הראש האחד של השני.

דפנה: אז נזכרתי בדוגמה מעלפת, שבה הפוליטיקאים מצליחים לסכל שוב ושוב רפורמות שנועדו לעודד מינהל תקין בשלטון המקומי, ולחזק את שומרי הסף. זה קרה בנובמבר 2013, בדיון בוועדת הפנים של הכנסת, לשם הגיעו ראש עיריית ראשון לציון דב צור וסגנו דוד ביטן (עדיין לא חבר כנסת כמובן). במהלך הדיון הנ"ל, הם התנגדו נחרצות לשינויים בחוק התכנון והבנייה, מה שכונה אז "רפורמת הפרגולה", שמטרתה הייתה לחזק את שומרי הסף ולמנוע שחיתות. גם במקרה הזה השלטון המקומי (שכמובן רוצה להתחנף לדרג בשטח) נותן להם גיבוי מוחלט והרפורמה הזו מסוכלת. בוא נשמע קטע מהכתבה שהכין חיים ריבלין במהדורה המרכזית של החדשות, כמובן אחרי שפרשת השחיתות בראשון לציון נחשפה וכל האירוע הזה כבר נראה באור אחר:

חיים ריבלין: ברקע הדברים, כוונת משרד המשפטים לקבוע בחוק שורה של סיבים שיחזקו את המנגנונים למניעת שחיתות ברשויות המקומיות, כמו שלילת הסמכות מחברי ועדה שעברו עבירות על טוהר המידות.

דוד ביטן: יש כאן סעיף של חריגה מסדרי מינהל, חריגה ממשית מסדרי מינהל.

חיים ריבלין: דוד ביטן, נזכיר, עדיין לא חבר כנסת, גילה כבר אז קישורים לניסוח חקיקה. בדיעבד, זה נשמע שהיו לו (לכאורה) סיבות להיאבק על הנוסח הבא. דוד ביטן ודב צור לא אהבו את ההתעקשות של היועץ המשפטי לממשלה עורך הדין ארז קמיניץ לחזק את מעמדם של שומרי הסף בוועדה המקומית לתכנון ובנייה, וכך גם חברת הכנסת רגב יושבתראש הוועדה.

ח"כ רגב: גם אני לא אוהבת חלק מהסעיפים האלה, בוודאי לא שהיועצים המשפטיים משתלטים על כל המהלך.

דפנה: אז דיברנו על שתי הסיבות הראשונות, באמת הריכוזיות הגדולה בסמכויות, הנושא הזה של שומרי הסף, ועכשיו אנחנו עוברים לסיבה שלישית שהיא מאוד מאוד חשובה: מבנה המועצה, או במילים אחרות החולשה של האופוזיציה.

מאיר: שהיא מאפיינת דרך אגב גם את הקואליציה, שהולכת אחרי ראש הרשות בעיניים עצומות. האופוזיציה היא מאוד חלשה. המציאות של חברי המועצה כיום, היא שהנבחרים עובדים בהתנדבות! תארי לך למשל שחברי הכנסת היו כולם עובדים בהתנדבות, לא רק שזה לא המציאות אלא להיפך, כל פעם עולות מחדש הצעות לתת להם עוד כסף. מה גם שעכשיו רוצים לתת להם עוד כסף גם לפריימריז. בנוסף לכך, יש להם עכשיו את התקציב של הקשר עם האזרח (שבין חלק מהתקציב לקשר עם האזרח אני לא ראיתי הרבה קשר), אבל הם מקבלים דברים נוספים חוץ מהשכר שלהם, והם מקבלים באופן כללי תנאים לא רעים בכלל.

דפנה: חברי מועצה עובדים בהתנדבות מלאה?

מאיר: עובדים בהתנדבות מלאה, נכון.

דפנה: צריך לומר שהמשמעות היא שהם צריכים לעבוד במקביל, ולהגיע בערב לדיונים לדוגמא בוועדה לתכנון ובנייה. עכשיו צריך להסביר למי שלא יודע שהתוכניות האלה הן תוכניות מקצועיות שצריך ללמוד אותן, צריך לדעת אותן ויש להן השלכות עשרות שנים קדימה. את כל זה מצפים שהם יעשו בשעה או שעתיים שיש להם ביום, כשהם לא מתפרנסים או מגדלים את הילדים שלהם.

מאיר: נכון, צריך להוסיף שלחברי הכנסת חוץ מהתנאים הכספיים והמשאבים האלה, יש גם עוזרים שיכינו להם או לפחות יעזרו להם להכין את הדברים האלה. כאשר יש הצעת חוק, הם מבקשים מהעוזר (ובצדק ובדין הם מבקשים את זה) "בוא תסביר לי, תכין לי נייר, תראה, תבדוק את הדברים" וכו'. כאן אין להם את זה, הם צריכים לעשות את הכל בעצמם ללא שכר. עובדה זו גורמת לכך שהקדשת הזמן שלהם לחומר אחרי הדיון היא מועטת (בדרך הטבע), ולכן לפעמים הם מגיעים לא מוכנים. ואם הם לא מוכנים, אזי זה מה שנקרא אחרי רבים להטות ואז הם אומרים לעצמם "אוקיי, הוא מציע, זה בסדר אני מכיר את הבן אדם, זה גם כן בסדר, יאללה בוא נצביע בעד".

דפנה: אז אם אני מבינה ממך, אתה תומך במתן שכר לחברי המועצות בשלטון המקומי?

מאיר: אני חושב שכן, מבחינתי זה עדיף על לתת כסף לנבחרים ברמה הארצית לפריימריז, זה לא פחות חשוב. יכול להיות שהייתי משלב את זה עם תקצוב עוזרים פרלמנטריים, שזה יותר חשוב. אפשר אולי שיהיה אפילו בתוך הרשות מנגנון קטן כמו שיש למשל את מרכז המחקר והמידע בכנסת מנגנון שיהיה ניטראלי לחלוטין. אין ספק שזה קשה, זה נכון, אבל שיהיה ניטראלי בצורה כזו שאם ראש מועצה רוצה שיובהר לו דבר מה שקשור להצעה כלשהי שהולכת לעלות בוועדה או במועצה, זה יתאפשר. כך הוא יוכל לבקש עזרה, ויוכלו לעזור לו בכך שייתנו לו רקע (שרלוונטי לכל עניין לגופו) ואולי אפילו המלצות. אך עם זאת, אין ספק שגם בלי המלצות הוא יוכל להבין את הדברים בצורה טובה יותר, מבלי להתעמק יותר מידי ולהקדיש זמן רב לכך, זמן שאין לו.

דפנה: אז אנחנו עוברים לסיבה הרביעית: שיטת מימון הבחירות. הנה מה שחושבת על זה אורית:

אורית: ישנם המון עיוותים בחוק הבחירות, החל מזה שמותר לך מבחינת תרומות לגייס בעיר בסדר גודל של 80,000-100,000 תושבים, אתה יכול לגייס בערך 5000 שקלים מכל בית אב. עיר של 80,000 תושבים יש לה בערך 30,000 בתי אב, כמה מתוכם יתנו לך צ'ק של 5000 שקלים? ועם זה אתה תצא לקרב? זו בדיחה. ההצעה שלי היא לא לשחרר את הרסן ולאפשר לכל סכום זוכה, אלא להגביל את התנהלות הקמפיין. למשל, יכולים לא לאפשר שלטי חולצות מעבר לגדלים מסוימים, שעולים אלפי ומאות אלפי שקלים. קמפיין בעיר תכתת רגליים ותלך ממקום למקום ותציג את עצמך ותעשה חוגי בית, זה לא עולה כסף. הבעיה היא שמי שעושה את זה לא נבחר בסוף, וזו בדיוק הבעיה.

דפנה: קודם כל, איך עובדת היום שיטת המימון בשלטון המקומי בשונה מהשלטון המרכזי?

מאיר: אז ככה, המועמדים לבחירות מטעם עצמם, צריכים באמת לאסוף תרומות. התרומות מאוד מוגבלות, אם אני זוכר טוב זה 5000 שקלים לראש בית אב. עם זאת, זה נכון שאפשר לעשות ככה כל מיני תרגילים, שבאמצעותם ניתן להתרים שני אנשים או שלושה מאותה המשפחה, אבל על פניו זה מעט. למרות כל זאת, אני בעד תרומות קטנות ומרובות, כי בדרך הזו מתחלקת ההשפעה באופן שאינו ריכוזי, כי אם אפשר יהיה לאסוף תרומות בסכומים גבוהים, אזי לתורמים תהיה השפעה עצומה על אותו הנבחר.

דפנה: אבל 5000 שקלים בעיר קטנה או ביישוב קטן, זה הרבה כסף.

מאיר: נכון, אבל אז סביר להניח שכדי לעמוד ברף של הצלחה שזה אומר בעצם לאסוף מספיק כסף למערכת הבחירות אז צריך לאסוף יחסית הרבה. בוא ניקח את הרשות שאני גר בה לדוגמה (אני גר בגבע כרמל שבמועצה האזורית חוף הכרמל), בה יש בערך 30,000 תושבים, שזה כולל גם תינוקות ומה לעשות הם לא יכולים לתרום.

דפנה: אז אתה חלק ממועצה אזורית חוף הכרמל בעצם.

מאיר: כן, כאן אני חושב שאפשר למצוא מספיק אנשים כדי להתרים לסכומים סבירים בסך הכל. אנחנו לא מדברים על להגיע לעשרות אלפי אנשים, אלא יחסית למעט. ואני מעדיף שהתרומות יהיו נמוכות אבל מבוזרות (גם אם 5,000 שקלים זה נחשב גבוה), אבל בטח לא להעלות את זה. ולמה לא? כי מי שתורם הם בעלי האמצעים, וברשויות המקומיות אלו בעיקר היזמים והקבלנים בתחום התכנון והבנייה, אבל יש עוד כמובן.

דפנה: לראש עיר מותר לקבל תרומה מקבלנים, שאחרי זה הוא דן בעניינם באותה וועדה של תכנון ובנייה?

מאיר: מותר לו לקבל. העניין הוא שמקובל שאם זה תרומות בגדר החוק, אז זה לא יוצר ניגוד עניינים, זה מה שמקובל. במציאות, ניגוד עניינים זה דבר שהוא אינהרנטי אצלנו, אנחנו לא יכולים לצאת מהעניין הזה. אני אתן לך דוגמה, אני יכול לשבת ולדבר שבועיים עם הסטודנטים שלי על ניגוד עניינים. אני נותן להם סיפור למשל על חברה ממשלתית שהולכים להפריט אותה ויש כבר קונה. שבוע לפני הקנייה, מתפרסם בתקשורת איזה דו"ח שהערך של החברה הוא נמוך במידה משמעותית מהסכום שהחברה הממשלתית עצמה הצהירה עליו, וברור שהאשם הוא רואה החשבון של החברה. ואני אומר להם אתם עכשיו מבקרים, ואתם מצאתם שהרואה החשבון הוא אחראי לפישול, ואתם תחליטו על סנקציות לגביו אחרי שערכתם את הביקורת. אבל, מבלי שהם יודעים (עכשיו אני מגלה את התרגיל לשנים הבאות אני לא יודע מה יהיה), אני מחלק אותם לשני חצאים ואני אומר לחצי הראשון אתם מבקרי הפנים של החברה, אתם מכירים את רואה החשבון, אתם עובדים איתו, אתם אוכלים איתו בחדר אוכל. לחצי השני אני אומר שעליהם לקחת איש ביקורת חיצוני, שבעזרתו תעשו את הביקורת ותחליטו כמובן על הסנקציות. וראו איזה פלא, המבקרים הפנימיים באותה חברה ממליצים על סנקציות הרבה יותר קלות מאשר המקרים החיצוניים. אנחנו מדברים פה על סטודנטים, הם אנשים ישרים שלא באמת עמדו במבחן הזה.

דפנה: רק התרגיל הרעיוני עשה משהו.

מאיר: מספיק שאומרים להם שהם מכירים מישהו (וכולם ישרים ואין שום בעיה כביכול כן?) וזה פשוט קורה. זה משהו שהוא מובנה אצלנו באופן טבעי באישיות שלנו כבני אדם.

דפנה: רק נחזור ונדגיש כי זו הנקודה המרכזית – הם בדרך כלל אנשי נדל"ן. אז אנחנו עוברים לשיטה האחרונה במקום החמישי היה קרב, אורית חשבה שאחת הבעיות המרכזיות זה הכהונות הממושכות ברשויות המקומיות, כשלפעמים זה מגיע לעשרות שנים (וזה כמובן גם יכול להוביל לשחיתות מוגברת). אבל עם זאת, אנחנו בחרנו להתמקד בעניין אחר בסופו של דבר, כי הוא קצת פחות מוכר לציבור ואני חושבת שהוא באמת ליבת העניין, וזה הנושא של האכיפה. מיד נדבר על המשטרה, אבל קודם כל בוא נתמקד במשרד מבקר המדינה שאתה מגיע ממנו ומכיר היטב מה היכולת של המשרד הזה (שמוציא דו"ח שנתי על הרשויות), להגיע לכל רשות ורשות, וגם לרשויות שבתוך הרשויות.

מאיר: אמרת בהתחלה שיש כמעט 260 רשויות מקומיות בישראל. לכל רשות, או כמעט לכל רשות, יש גם "גופי בת" שלהם כמו חברות עירוניות, עמותות כאלה ואחרות ומפעלים כלכליים כאלה ואחרים.

דפנה: מה זה מים? ביוב?

מאיר: כן, רשויות מים, החברה לפיתוח חדרה, או החברה לפיתוח ירושלים. לירושלים לדוגמא יש חברת בנייה ששמה הוא מוריה נדמה לי.

דפנה: שעושה להם את כל העבודות הקבלניות.

מאיר: למעשה, "החברות" האלה, ולא נדבר כרגע על מה שקורה איתן בפועל, אבל בעיקרון אנחנו מדברים על מאות רבות של גופים, לא רק ה-260 רשויות. אני חושב שזה אפילו עובר את האלף. אבל, במבקר המדינה, לפחות כשאני הייתי שם לפני 12 שנה, היו 60 איש ביחידת הביקורת של הרשויות המקומיות. גם אם המספר גדל ל– 70 או ל– 80, עדיין זה טיפה בים ואין שום אפשרות לחטיבה הזאת (ככה היא נקראת: "חטיבת הביקורת בשלטון המקומי") להגיע אפילו באורך שנים של חיי אדם לכל הגופים האלה. אין שום אפשרות מעשית לכך

דפנה: אז אפילו אם אנחנו שומעים לדוגמא בתקשורת על פרשת שחיתות שנחשפת באיזה עיר וראש העיר נעצר, מה שאתה אומר לנו בעצם זה שיכול להיות שיש עוד עשרות פרשות שחיתות בדרג נמוך יותר, אבל הדרג הזה עוד פחות מעניין את המוסדות הארציים מאשר הדרג של ראשי הערים. והדרג הזה לא מטופל לפי מה שאתה אומר

מאיר: נכון, לפני שנתיים אם אני לא טועה, פורסם דוח של מבקר המדינה על 6 רשויות. היה שם נשר, ראשון לציון נדמה לי היה, עם מינויים פוליטיים ודברים מסוג זה. אז שש רשויות, בסדר, אבל בדקו נושא אחד שהוא באמת רגיש מאוד אבל רק בשש רשויות מתוך 256 רשויות. אז מה? בשאר הרשויות אין?

דפנה: זה לא מרתיע את הרשויות שהן יכולות ליפול ברשת?

מאיר: אז הציפייה היא שאנשים יכירו את זה ויגידו אוקיי, הבנו, הם הולכים לבדוק את זה אז בואו ניזהר או נפעל לפי החוק. אבל, גם ברשויות המקומיות יודעים שהיכולת של מבקר המדינה להגיע לכל המקומות האלה היא אפסית או כמעט אפסית, ולכן יש את העניין הזה של "לי זה לא יקרה" או "בדקו שם, אליי לא יגיעו או לא יבדקו". בסופו של דבר, גם דוחות מבקר המדינה הם מעטים מאוד ומעטים מאוד מגיעים לידי חקירה פלילית.

דפנה: מה באמת היכולת של המשטרה להגיע לכל הגופים האלה אם דיברנו על מבקר המדינה? האם המשטרה יכולה להגיע לכל רשות ורשות בארץ?

מאיר: לפני כן רק צריך להגיד, שבאמת בדוחות מבקר המדינה בכל המקומות אבל גם ברשויות המקומיות, אנחנו מוצאים המון ליקויים וחריגות כאשר לא כולם פליליים אלא להפך, רובם לא פליליים. אבל, במה שלא פלילי, לא עשינו עם זה שום דבר. יום אחד התקשורת מקדישה לזה איזה יום בעמודים הראשיים ולמחרת שוכחים

דפנה: גם זה לא תמיד אני יכולה לבשר לך.

מאיר: נכון, אבל מה שקורה שאין לזה שום טיפול. אז אם הבכירים ברשויות רואים שזה עובר ככה ואף אחד לא מתייחס לזה, אז אין הרתעה. מה שהיה צריך לעשות כאן, ואני מדבר על זה כבר הרבה שנים, זה לקחת את המנגנון של החיוב האישי (קודם כל כמובן להוציא אותו מידי הפוליטיקאים) ולהרחיב אותו גם לביצוע אכיפה על הפרות שמתגלות בדוחות מבקר המדינה, או בדוחות מבקרים פנימיים גם.

דפנה: כן אני רואה גם בוועדה לביקורת המדינה בכנסת, שאמורה לעקוב אחר יישום הדוחות של מבקר המדינה, דו"ח שכבר כתבו אותו 10 פעמים בטווח של 20-30 שנה, כשבכל פעם מופיעים אותם הליקויים ושום דבר לא משתנה ולאף אחד לא אכפת.

מאיר: בואי ניקח לדוגמא דבר שקרה כאן קרוב. בשריפה בכרמל היו דוחות של מבקר המדינה. כולם ידעו שמערך הכבאות במדינה גרוע, ואני אומר את זה בלשון המעטה. 42 אנשים היו צריכים להיהרג על מנת שישפרו את העניין. דו"חות מבקר המדינה כתבו על נושא זה הרבה פעמים, בין אם זה בנושא איגודי ערים ספציפיים של כבאות שהם בהחלט היו כר נרחב לשתילה של מינויים פוליטיים שזה אחד מהגורמים לרמה הנמוכה של שירותי הכבאות. אז מה? נחכה שעוד פעם יהיו 42 הרוגים? דרך אגב, אותו דבר תקף גם לגבי האסון באולמי ורסאי, היה דו"ח של ועדה שישב בראשה השופט זיילר, דו"ח נהדר. אבל מה? גם כאן נהרגו אנשים 25 אנשים ולא נעשה כלום בעקבות הדו"ח. לדעתי, מה שצריך לעשות זה להביא את הדוחות האלה לאיזה גוף שיוקם, ועדיף שיהיה כמה שיותר עצמאי משהו, שאולי אפילו ישב בתוך מערכת בית המשפט (שהיא המערכת הכי עצמאית שאני חושב שיש לנו כיום עם כל הבעיות, אבל עדיין היא המערכת הכי עצמאית שיש). בגדול צריך להיות בית דין כזה, והוא יוכל להטיל סנקציות על בכירים גם ברשויות המקומיות, וגם בשלטון המרכזי שמצאו שהם לא דאגו לתקן ליקויים רציניים. אין ספק שצריך לתת להם הזדמנות לתקן את הליקויים, אבל אם מוצאים מישהו שאחרי שנתיים, שלוש, ארבע, חמש שנים לא מתקן את הליקוי, אזי צריך באמת להטיל עליו סנקציה.

דפנה: כן, אני חושבת שאחת הבעיות זה שגם הציבור הישראלי לא גובה תג מחיר על השחיתויות שמתגלות, אנחנו רואים אפילו ראשי רשויות שמואשמים בשחיתות נבחרים פעם אחר פעם. זו שאלה לגבי המשטרה, כי זו באמת ליבת העניין. כשאנחנו שומעים פרשות על ביטן בימים אלה, או על נתניהו או על שרים אחרים, אנחנו אומרים שהמשטרה נטפלת לפוליטיקאים. אבל, בסופו של דבר היא עושה סדר עדיפויות, יש לה איזשהו מדרג והוא מתחיל הכי הכי גבוה, ואז הוא מחלחל למטה ולמי לא נשאר מה שנקרא?

מאיר: נכון, לרשויות המקומיות. מה שקורה באמת המערך של עבירות צווארון לבן במשטרה תוגבר מאוד האמת היא שמי שאחראי על התגבור הרציני ביותר שלו זה דווקא נתניהו כשהוא היה שר האוצר (בהפוך על הפוך במדינה שלנו). הוא למעשה יזם ותרם את הכסף ליחידת האכיפה הכלכלית החדשה שאז הוקמה, כשהמחשבה הייתה שהיא תטפל בכל מיני אנשים שאני קורא להם "הרמאים" הקטנים. הכוונה היא לאלו שמרמים את המדינה בנושא של קרקעות, בנושא של ביטוח לאומי וכו', שאלו בעצם כספים קטנים יחסית. בגלל הצרכים ובגלל הריבוי של חקירות של פוליטיקאים ברמה הלאומית, או של ראשי הרשויות (שהם כולם נחקרים על ידי להב), אז הדברים האחרים קצת הוזנחו. אז יצא טוב דווקא ממשהו אחד שנתניהו עשה. אבל, כל השאר באמת רחוק מהעין רחוק מהלב. למשל סגני ראשי רשויות, בכירים ברשויות, חברי מועצה שהם אפילו לא סגן, כל הדברים האלה

דפנה: הם לגמרי מקבלים פטור, זו המשמעות.

מאיר: כן, כמעט,

דפנה: אלא אם יש פרשה ענקית בה כולם מעורבים, ואז מגיעים גם אליהם.

מאיר: לא, הם נחקרים ע"י היחידות ההונאה האזוריות. במחוזות יש יחידות כאלה, במרחבים יש יחידות כאלה, אבל הן דלות אמצעים. זאת אומרת, אם נניח היחידה לחקירות הונאה תרצה להאזין בסתר לעשרה קווים בפרשה של ביטן למשל או משהו כזה, ובאותו הזמן היחידה של המחוז הצפוני תרצה שתי עמדות על מנת להאזין בסתר לעירייה כלשהי בצפון. ברור שייקחו את שתי העמדות האלה לטובת את החקירה של להב, ולא יתנו ליחידה של המחוז הצפוני. הם פשוט חסרי משאבים

דפנה: ומתי זה עובר לידיים של להב?

מאיר: זה עובר לידיים של להב בערך מדרג של ראש ראשות ומעלה: ראשי רשויות, חברי כנסת ושרים וכו'. מתחת לזה הם לא מטפלים. האמת היא שיש בלהב יחסית מספר גדול מאוד של חוקרים, והגיוס שלהם הוא של אנשים ברמה. ההכשרה לעומת זאת לקויה קצת, כי חושבים שאם מישהו גמר תואר במשפטים, או בכלכלה, או בראיית חשבון, אז הוא אוטומטית נהיה חוקר. זה לא נכון, אבל לפחות יש להם איזשהו בסיס אינטלקטואלי ו/או אקדמי להתחיל להתקדם ממנו

דפנה: אבל הם מגיעים רק לדרג ראשי הערים, ומתחת לזה אנחנו בבעיה קשה.

מאיר: נכון, סגנים ומטה זה ביחידות המחוזיות שהן גם דלילות מבחינת אנשים, וגם כוח האדם שלהן לא ברמה הראויה בכדי להתמודד עם עברות שנעשות באותן הרמות של סגנים ושל חברי מועצה וגם של בכירים ברשויות.

דפנה: ולבסוף אנחנו אומנם אחרי חמש הסיבות המרכזיות, רצינו כמה מילים גם על עניין השקיפות. יש היום טרנד שחושב שמה ששקוף, הוא כנראה גם נקי וישר. אני רואה את זה גם המון בכנסת, אנשים שחושבים שאם דיון מועבר בשידור חי, לא יהיו שם עסקאות אפילות. לא כך להיפך, אם הדיון מועבר בשידור חי הכתבים כבר לא יסתכלו עליו ולא יתעניינו בו אז אפשר לעשות שם כל מה שרוצים. ממה שאני מבינה ולמדה ממך, גם בשלטון המקומי הנושא הזה של שקיפות, לא מספיק כדי לבער את הנגע. אגב, הרבה מאוד דיונים היום בשלטון המקומי מועברים באינטרנט, אפשר לראות אותם בשידור חי וגם הרבה פרוטוקולים אמורים להיות חשופים זה מקדם אותנו?

מאיר: השקיפות היא אמצעי טוב, אבל רק אמצעי אחד מתוך הרבה אמצעים אחרים. אני אתן דוגמה דווקא לא מהשלטון המקומי, אבל דוגמה שאנחנו היינו ערים לה. בערך לפני 25 שנה, תוקן החוק שמדבר על החברות הציבוריות. ולפי התיקון, הם חייבים לדווח על חמשת בעלי השכר הגבוה ביותר בכל שנה. ואנחנו אכן קוראים בכל תחילת שנה (סביב החודשים מרץאפריל) בעיתונים הכלכליים על כך שבחברה א', אלו הם החמישה הראשונים (שקיבלו מיליונים או עשרות מיליונים או מאות אלפים וכו'). מה שקרה מאז זה שהשכר של הבכירים רק עלה, כי בכיר בחברה א' שמקבל רק שני מיליון שקל, רואה שבכיר בחברה ב' מקבל שניים וחצי ואומר גם אני רוצה, ואז מעלים וכולם משווים את עצמם לדרג הזה והשכר בעיקרון רק עלה. ממש בשנתייםשלוש התחיל הקמפיין שמטרתו להביא לכך שמנכ"ל לא יקבל יותר מכך וכך כפול ממקבל השכר הנמוך, אבל זה רק השפיע בשוליים. אני מקווה שזה ימשיך להשפיע, אבל זה לא הפך לאיזו שהיא חובה, ולכן זה בעיה

דפנה: אני גם שמתי לב שהנושא של השקיפות, לדוגמה הרבה דברים שאני רואה בכנסת שבעיניי לפחות מושחתים, ואני רואה שזה שהם חשופים בחוץ, לא גורם לפוליטיקאים להירתע מלבצע אותם. כל מיני חוקים על פריימריז למשל, הם רק מנמקים את זה בכל מיני דרכים יצירתיות, ואם הנמקה היא משכנעת מספיק לדעתם – מתקדמים. זה לא שהשקיפות בפני עצמה מרתיעה אותם, זה שזה יצא החוצה.

מאיר: זה שחברי הכנסת מושחתים, זה לא אומר שהם מטומטמים. זה אומר שהם יודעים לנמק את הדברים בצורה

דפנה: זה אומר שהם לא מפחדים שזה ייחשף, הכל בעיניי המתבונן

מאיר: הם לא מפחדים כי אין הרבה אכיפה על משהו שהוא לא פלילי, וגם הפלילי עד שמגיעים לזה לפעמים זה לוקח זמן. ראינו סיפורים כמו של ביטן, של סטס מסז'ניקוב, הם היו כבר בדו"חות כאלה ואחרים. הם היו או בדו"ח מבקר המדינה, או בתחקירים של התקשורת לפחות שנה לפני שהתחילה החקירה, עד שזה הגיע למשטרה שהולכת ועושה עבודה סמויה האזנות סתר וכו'. התפרסם בתקשורת בנושא הזה של ביטן, שהשתילו איזה מיקרופון באיזה מקום שמכונה "הבנק שלו". אז זה אכן לוקח זמן, אבל צריכים לעבוד על זה, וזה לא פשוט

דפנה: זה הכל עניין של תיעדוף. אני יכולה לספר לך על המון סיפורים שחשפנו שהם עם רובד פלילי, ושאלנו את השוטרים והם הסבירו לנו זה עניין של סדר עדיפויות, זה לא עכשיו בעדיפות הראשונה שלנו ואין לנו משאבים להכל, והם יודעים שנעשתה עבירה

מאיר: נכון, ואז מה שעושים זה ביצוע חקירות רק על העבירות החמורות ביותר, או על הבכירים ביותר. עכשיו אם אנחנו רוצים הרתעה, מה שצריך לעשות זה להגדיל את הסיכוי של התפיסה, ולא להחמיר את העונשים. כל המחקר בכל העולם מראה, שמה שמשפיע על ההרתעה זה לא חומרת העונש. בוא נניח מיידוף, שקיבל 150 שנה אני חושב, זה גורם לך לחשוב "טוב מי מתייחס 150 כי גם ככה לא נחיה את כל התקופה הזו" ולכן זה לא מה שמשפיע. לעומת זאת, מה שכן ישפיע זה האם יותר ויותר רמאים כאלה ייתפסו

דפנה: כמה יבואו לעשות בדיקת שמירה שם בש.ג. בצבא, אם הם יבואו כל יומיים, אז כנראה שאתה לא תעזוב את העמדה, ואם הם יבואו פעם בשנה, העונש זה כבר לא משנה נשבור את הראש אח"כ

מאיר: נכון, לוקחים את הסיכון. השקיפות זה רק אמצעי אחד. ראינו עכשיו למשל, פרסום של עמותת "צויל שקיפות בינלאומית", שזו עמותה מאוד חשובה במערך העמותות שנאבקות נגד שחיתות. העמותה הזו פרסמה סולם של שקיפות בין הרשויות המקומיות, ובין היתר ונראה לי שיש רק שתי דוגמאות (אבל קיימות הרבה יותר) עיריית ראשון לציון ועיירית כפר סבא זכו בציון הכי גבוה של שקיפות נו אז מה?

דפנה: הן זכו בפרס מינהל תקין, שגם נותן להן יותר אפשרויות לעשות מה שהם רוצים

מאיר: כן, אז או שהם לא מודדים נכון שקיפות, או שלא כל מה שעושים באמת מפורסם. ואם בודקים שקיפות רק על פי אתרי אינטרנט של הרשויות, אז הבעיה היא מה יש מחתחתיהם, מתחת האתרים מה לא מתפרסם. אין לי ספק שאם יש איזשהו קשר בין ראש רשות וטייקון כזה או אחר מקומי או לא, לא יפורסם בשום מקום. אף ראש רשות לא יביא את החבר שלו לדבר בוועדת תכנון ובנייה ולספר "נתתי לכם כסף ולכן אני רוצה…"

דפנה: אתה תמצא את זה בפרוטוקולים, אם רק הוא ייתן שאת הישיבה ינהל מישהו אחר ואז הכל בסדר

מאיר: זה נכון, אבל כל הדברים "האמיתיים" לא מפורסמים, ולכן אנחנו לא יודעים ולכן הרשויות האלה זוכות במגן שקיפות נהדר, אבל הוא לא מודד באמת את השקיפות או בגלל המדד, או בגלל שיש הרבה דברים מוסתרים מן העין (וטבען של עבירות שחיתות ועבירות צווארון לבן שהן מוסתרות מהעין). ולכן, לפעמים, ישנו גם קושי אובייקטיבי לגלות אותם. אי אפשר להגיד שזה קל, שאתה פשוט הולך ברחוב של רשות מקומית ורואה את הראיות, לא

דפנה: אין ספק. טוב ואני אוסיף גם שאני חושבת שהציבור צריך להיות קצת פחות סלחן. אני שומעת (בעיקר בדרג המקומי) שגם אם ראש רשות לא הקפיד זה מיוחס לבולדוזריות לפעלתנות, וזה לא בהכרח מחובר לאנשים ישירות לשחיתות. השחיתות בסוף היא זו שפוגעת בנו.

מאיר: היא פוגעת בנו, וזו האמירה הזאת (שאין לה הרבה בסיס) לפיה הבנאדם בולדוזר, אבל העיקר שהוא עושה לנו את הדברים טוב, המדרכות נהדרות ויש גנים ולכן אני אצביע לו גם אם הוא מושחת. לאמירה הזו אין בסיס, זה עניין של דימוי. קחי לדוגמא את עיריית בת ים: בעיריית בת ים היה את ראש העיר לחיאני, ואומרים שהוא עשה רבות לעירייה. אבל מיד אחרי שהוא עזב, התגלה הבור התקציבי העצום של העירייה. היום רוצים לאחד אותה עם תלאביב, לא בגלל שתושבי תל אביב רוצים להתאחד עם בת ים ולא כי תושבי בת ים רוצים להתאחד עם תל אביב, אלא כדי לפתור את הבעיות הכספיות של עיריית בת ים. זה קורה בהרבה רשויות מקומיות, הרבה פעמים מגלים מקרי שחיתות מאוחר. הסיפור של הולילנד למשל התגלה לדעתי 15-20 שנה לאחר הקמתו של הפרוייקט. אני עשיתי בדיקה, לא מחקר ולא בדיקה מעמיקה, אבל עשיתי בדיקה מדגמית כזאת על כמה רשויות, והשוויתי באתר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (יש כל מיני סקרים על שביעות רצון של תושבים מהעיר שלהם או מהשלטון שלהם באותה העיר). ולקחתי קצת את בת ים למשל לעומת ערים אחרות, לקחתי את ראשון לקחתי את כפר סבא, ואתה רואה ששביעות הרצון של התושבים מהמקום שלהם, היא לא גבוהה יותר מאשר בשביעות רצון של מקום שלא לא רווי בשחיתות, של ראש הרשות לא קשור לשחיתות. זאת אומרת האמירה הזאת הקלישאה זאת "כן הוא אמנם מושחת, אבל המדרכות עכשיו נהדרות בעיר" היא לא נכונה. זה הכל עניין של דימוי, ובאמת הם לא משפרים את הדברים האלה, אבל הם מפרסמים. אז מפרסמים זה משהו אחד, אבל באמת אם אנחנו מודדים את שביעות הרצון של התושבים בערים שראשי הערים בהן מושחתים, היא לא יותר גבוהה מאשר במקומות אחרים לא מושחתים.

דפנה: ובעיקר אנחנו לא יודעים מה ההשלכות ומה היא התמונה המלאה, כמו שאמרת בדרך כלל לוקח לזה הרבה הרבה שנים להיחשף אז אני מאוד מודה לך מאיר גלבוע, היה מרתק!

מאיר: תודה לך!

1 בתרגום חופשי: "משפחה אחת גדולה ומאושרת"