בבוקר יום שלישי , שניים בדצמבר 1997, אבי אלימלך חיפש את בתו- ענת, וחשש מהנורא מכל. הוא מצא את רכבה חונה ליד ביתו של החבר שלה, ממנו נפרדה כחודשיים לפני כן. שוטרי הסיור שהוזעקו עלו לדירה, ושם גילו את גופותיהם של ענת אלימלך ודוד אפוטה שרועות על רצפת הסלון כשהן מתבוססות בדמן. בסמוך לכף ידה של ענת אלימלך, נמצא האקדח שירה. מי רצח את מי?…
פרק ההשקה של "עושים פשיעה" סובב סביב מקרה שליווה אותי עוד מהתיכון ועד ללימודי הקרימינולוגיה. שמועות, גרסאות סותרות, עוולות, חקירות עצמאיות ומאבק משפטי בלתי נלאה בין שתי משפחות- בשאיפה לצדק.
בשני הפרקים הקודמים של טרילוגיית "משחקי הכס בתנ"ך",עסקנו בשני אירועים שאירעו בזמן שלטונו של אחאב: דנו בסיפור כרם נבות שבעקבותיו באה הנבואה מפי אליהו על מות אחאב וחיסול שושלת בית עמרי. האירוע השני, בפרק השני– מות אחאב נגד הארמים ברמות גלעד.
בפרק זה, האחרון בטרילוגיה, אני משוחח עם ד"ר בעז סתוי ממכללת אורנים על הסיפור הסוער והעקוב מדם של מרד יהוא ומותה של איזבל. אם אתם בטוחים שאתם מכירים את הסיפור, כדאי לכם לחכות עד הסוף. גם הפעם נצליב מקורות, נראה שיש כמה הפתעות, והסיפור בכלל לא ברור כפי שהוא נראה במבט ראשון. בלי ועם קשר – מבטיחים שיהיה "שמח" והרבה דם יישפך, כראוי לפרק סיום של משחקי הכס שמתרחש בתנ"ך.
גיל דרורי ואשתו בקס, החליטו לעשות את הבלתי יאמן ו"לבעוט את אמריקה" לכל אורך החוף המערבי, 2500 ק"מ מקנדה ועד מקסיקו, על קורקינט. ולא, לא חשמלי.
בתור חובבת מושבעת של קורקינטים (באמת!) הייתי חייבת להזמין את גיל ולשמוע ממנו הכל על המסע המטורף הזה – איך נערכים, מה זה עושה לזוגיות, ובעיקר – למה בכלל לעשות את זה?
בפינת ההמלצות של EZgoing Family נישאר בארץ, ונצא ליום טיול מקסים בעכו.
הפעם מתארח גל עוז, ה-CTO של חברת פיקסלוט (Pixellot). בפרק דיברנו על איך מלמדים את המחשב לזהות אם היה אופסייד או לא ואיפה היה צ'רנוחה באותו הזמן.
מעבר לזה, שוחחנו גם על איך משדרים בלי להתכוון היאבקות יוונית רומית, ולמה קבוצה של חטייארים כפר סבאים הגדירו את הסטנדרטים למשחקי כדועף לכל האיחוד האירופאי. את הבלוקים, אגב, גמרנו שבוע שעבר נגד פתח תקווה.
ברוכים הבאים לעולם ששווה טריליוני דולרים! רוצים להצטרף אליו?
בפרק הראשון שלנו בסדרה על אי קומרס, רן ואני פותחים את הצוהר לעולם הזה, מסבירים אותו ומרחיבים לגבי הפוטנציאל העצום שהוא מאפשר לאנשים להרוויח ממנו.
לא משנה אם אתה בעל עסק או אדם פרטי שרוצה להרוויח משיווק באינטרנט, תתחילו בפרק הזה על אי קומרס וצפו לפרקים הבאים שיתנו עוד כלים, שיטות והמון מידע.
סיפור ההתאבדות במצדה הוא אחד המיתוסים המכוננים בתולדות המדינה – אבל מה הביא את הפליטים היהודים אל ההר הנידח בלב המדבר מלכתחילה? וכיצד הפך האתר ההיסטורי שנשכח במשך אלפיים שנה – לאתר השני המתוייר בישראל אחרי הכותל המערבי?
בפרק זה נביא את סיפורם של ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו והארכיאולוג שמריה גוטמן, שאלפיים שנים מפרידים ביניהם, והר אחד מחבר אותם.
תודה לארכיאולוג דר' גיא שטיבל מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוני' תל-אביב, מנהל משלחת החפירות למצדה. תודה גם לאיתן קמפבל, לשעבר מנהל אתר מצדה ברשות הטבע והגנים – ולשגיא יחזקאל, מנכ"ל בריז קרייאייטיב
מצדה. אני לא חושב שאני צריך להציג אותה בפניכם. אחרי הכל הצוק הקסום הזה, המתנשא לגובה של 450 מטרים מעל ים המלח, הוא האתר השני המתוייר ביותר בישראל, אחרי הכותל המערבי.
" מצדה היא "הר", בגבול המזרחי של מדבר יהודה, אולם היא לא סתם "הר", למקום הזה יש "נשמה" הרבה מעבר לאתר רגיל."
זהו איתן קמפבל, לשעבר מנהל אתר מצדה ברשות הטבע והגנים. במשך למעלה מארבעים שנה, מאז עלה לישראל מארצות הברית, איתן חי ונושם את העתיקות המרשימות, הצוקים הטמירים והזריחות הקסומות של מצדה. העתיקות והזריחות, הוא אומר, הן חלק לא מבוטל ממה שמושך לכאן כל כך הרבה מבקרים – אבל הסיבה המרכזית היא סיפורה של מצדה.
"כל מי שמגיע למצדה, מוצא בה "שכבות" של סיפורים מרתקים. אין ספק שהסיפור המרכזי הוא יש לנו פרק יהודי מתועד היטב שהשאיר חותם והד במשך אלפיים שנה. הסיפור הזה הוא מרתק, נוגע ללב ומדבר על דבר שרבים מאתנו לוקחים כמובן מאליו: החופש שלנו."
סביר להניח שאתם מכירים את הסיפור: המצור הרומאי סביב ההר, התבצרותם של הפליטים היהודים – ולבסוף, ההתאבדות הטרגית. בפרק הזה נעסוק בשתי שאלות שהתשובות אליהן אולי מעט פחות מוכרות. הראשונה – מה הביא את אותם פליטים יהודים אל קצה המדבר, אל המבצר הנידח הזה, מלכתחילה? והשניה: איך הפכה מצדה המידברית והרחוקה, שבמשך מאות רבות של שנים הייתה נטושה, זנוחה וכמעט בלתי נגישה למבקרים – לאחד האתרים ההיסטוריים הפופולריים בעולם ולמקום שמסמל בעיני רבים, בישראל ומחוצה לה, את ערך החופש, וחשיבות המאבק עליו? אלו הן השאלות בהן יעסוק הפרק שלנו.
חלק א' – שקיעה
בשנת 66' לספירה שב יוסף בן מתתיהו ליהודה. הוא חזר מרומא, בירת האימפריה, שם לקח חלק במשלחת שסייעה למספר אנשי כהונה יהודיים שנעצרו בידי השלטונות. בן מתתיהו היה נצר למשפחת כהנים אריסטוקרטית ובעלת קשרים חברתיים ענפים ביהודה וברחבי האימפריה : יתרונות אלה הקנו לו מקום במשלחת הדיפלומטית למרות גילו הצעיר: 26, בסך הכל. השליחות הוכתרה בהצלחה והכהנים שוחררו לחופשי – אבל הארץ אליה חזר יוסף בן מתתיהו הייתה ארץ על סף פיצוץ.
יהודה הפכה לפרובינקיה רומאית בשנת 6 לספירה. בעשורים הראשונים לשלטונה של רומא עוד היה שיתוף פעולה ואמון הדדי מסוים בין הנציבים והאוכלוסיה היהודית – אך לאורך המאה הראשונה לספירה חלה שחיקה הדרגתית ביחסים אלה, כשהנציבים הרומאים הכבידו על היהודים את נטל המיסים. פה ושם החלו לפרוץ מרידות קטנות בערים השונות, ובקרב היהודים הלך והצטבר מרמור כבד נגד השעבוד לכיבוש הרומי.
אל שאיפות החירות והלאומנות המתעוררת – ואולי בעקבותיהן – הצטרפה גם מגמה ברורה של הקצנה דתית, ובקרב רבים מבני העם פשטו רעיונות משיחיים-אפוקליפטיים. היהודים ראו את את עצמם מאז ומעולם כ'עם הנבחר', אבל המציאות המרה והקשה לעיכול של מאות שנות כיבוש ושיעבוד לאימפריות של עובדי-אלילים הביאה רבים להאמין שרק אפוקליפסה דרמטית, מלחמת קץ הימים, גוג ומגוג, תביא את המשיח ואת הגאולה. כת האיסיים, למשל, המוכרת לנו בזכות מגילות קומראן המפורסמות, דגלה בחיים של טהרה ופרישות כהכנה לקראת אותה מלחמת קץ כל הימים.
יוסף בן מתתיהו גדל לתוך ההקצנה הדתית הזו. כנער מתבגר הוא בחן את הזרמים השונים ביהדות, ואף התבודד במדבר במשך שלוש שנים כדרכם של האיסיים – אך בסופו של דבר בחר להצטרף ליהודים המתונים יותר.
חומר הנפץ הדחוס של רעיונות לאומניים-דתיים-משיחיים היה זקוק רק לניצוץ כדי להתפוצץ, והניצוץ הזה הופיע בדמותו של סכסוך אתני אלים שפרץ בקיסריה בשנת 66' בין תושבים יהודים וסורים-הליניסטיים, שבעקבותיו נאלצו היהודים לעזוב את העיר. השמועות אודות הסכסוך בקיסריה עוררו סערת רוחות עזה בירושלים – שגברה עוד יותר כשהנציב הרומאי דרש לקבל אליו את כספי בית המקדש. מהומות פרצו בירושלים, ו-3600 יהודים נהרגו. העיר געשה מזעם. בבית המקדש הפסיקו הכהנים להעלות זבח לשלומו ולבריאות של הקיסר, כפי שעשו במשך שנים: אקט הפגנתי שסימל את התנערותם של היהודים מהשלטון הרומי.
קבוצה של יהודים קיצוניים בשם 'סיקריים', על שם 'סיקה' – פגיון קצר ומעוקל אותו נשאו חברי הקבוצה מתחת לבגדיהם – נצלו את ההזדמנות. שבעים שנים קודם לכן בנה המלך הורדוס ארמון מבוצר במצדה, שמאוחר יותר הפך למקום מושבו של חיל מצב רומאי קטן. הסיקריים הסתננו למצדה, כבשו אותה מידי חיל המצב ובזזו את המחסנים. מצויידים בנשק השלל חזרו הסיקריים לירושלים ותקפו את החיילים הרומאים שהיו מוצבים בה.
המהומות התפשטו לכל רחבי הארץ, ובערים המעורבות פרצו מהומות דמים בין היהודים והאוכלוסיה הפאגנית, מהומות שתודלקו בעשרות שנים של שנאה וסכסוכים דתיים. בקיסריה, בית שאן, צור, צידון, סבסטיה, עכו, אשקלון ועזה נרצחו אלפים ועשרות אלפים, והדם שטף את רחובות הערים. הנציב הרומאי בסוריה – גאלוס שמו – הגיע ליהודה בראש כוח של שלושים ושישה אלף לוחמים כדי להשליט סדר ולמחוץ את המרד.
בקרב יהודי ירושלים היו הדיעות חלוקות. היהודים המתונים יותר – בעיקר מקרב הכהנים ובעלי הממון – התנגדו למרד והעדיפו לפתוח במשא ומתן עם הנציב. מולם התייצבו הקנאים הקיצונים, שדחו כל אפשרות לפשרה. כל צד משך לכיוונו שלו, כשלפתע התחולל מאורע בלתי צפוי לחלוטין: כוחות מורדים שארבו לחייליו של גאלוס הצליחו להביס אותם בקרב בבית חורון. ששת אלפים חיילים רומאים נהרגו, ביניהם מפקד הליגיון השישי וכמה מהקצינים הבכירים שלו. שיכורים מהצלחתם הבלתי צפויה ועמוסים בשלל וכלי נשק שבזזו מאויביהם, שבו המורדים לירושלים. ההצלחה העניקה דחיפה רבת-עוצמה למרד, וחלק מהיהודים המתונים שהתנגדו לו שינו את דעתם והצטרפו למורדים.
מכונת המלחמה הרומאית
אספת עם גדולה כונסה בירושלים, ונבחרה ממשלה שתפקידה לארגן את המרד ברחבי יהודה ולהכין את העיר לקראת הכוחות הרומאים שיעלו עליה בעתיד. הממשלה חילקה את יהודה לאזורים ומינתה מפקדים לכל אזור. לתפקיד מפקד אזור הגליל מונה יוסף בן מתתיהו.
מינויו של בן מתתיהו למפקד הגליל אינו מובן מאליו כלל וכלל – ואפילו להפך. יוסף לא רק שהיה בחור צעיר יחסית – הוא גם היה חסר כל ניסיון צבאי. מדוע מונה לתפקיד, אם כן? אין לנו תשובה מוחלטת לשאלה זו. ייתכן וממשלת המרד, שהייתה מורכבת ברובה מאנשי הזרם המתון, קיוותה שבן מתתיהו המדינאי יצליח להגיע עם הרומאים לפשרה שתמנע סכסוך אלים.
ההשערה הזו מקבלת משנה תוקף כשלוקחים בחשבון את המוניטין הנורא של הצבא הרומאי: צבא שהיה עמוד השדרה של אחת האימפריות הגדולות שידעה האנושות מעולם. הארכיאולוג דר' גיא שטיבל מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוני' תל-אביב, מנהל משלחת החפירות למצדה, הוא אחד המומחים הבולטים לתקופה הרומית, ובפרט – לצבא הרומי. ד"ר שטיבל מסביר כיצד הצליחו הרומאים לשכלל ולטייב את הצבא שלהם לכדי מכונת מלחמה משוכללת ודורסנית.
"[גיא] אחד הסודות של הצבא הרומי הייתה יכולת ההסתכלות העצמית, וההבנה במה הוא לא טוב. יכולת להבין ולתקן, יכולת תחקור – ואני אומר את זה בתור איש של הכחולים (חיל האוויר – ר.ל.), זה אחד הדברים הכי חשובים שיש לצבא. הצבא הרומי הבין שהם לא הפרשים הכי טובים, ולא הקלעים והקשתים הכי טובים. השיטה הייתה לאמץ כוחות, שבטים שהיו להם את היכולות האלה, ולהפוך אותם לחיילים. הצ'ופר, חוץ מהמשכורת שהייתה יותר נמוכה מזו של הלגיונרים, שאחרי עשרים וחמש שנה אתה מקבל 'דיפלומה' – מכאן מגיעה אלינו המילה 'דיפלומה' – תעודת ברונזה שהייתה סוג של 'גרין קארד': היא נתנה לך ולמשפחה שלך אזרחות (רומית). בשביל האנשים זה היה עולם ומלואו.
המילה בלטינית לצבא היא Exercitus, שזה בא מהפועל 'להתאמן'. הצבא הרומי התאמן כל הזמן, והאימונים שלו היו כמו קרבות בלי שפיכות דמים והקרבות שלו נדמו לאימונים.
הרומאים המציאו את הקונספט של מדליות צבאיות. אם אתה רואה בחגיגות יום העצמאות או חמישה במאי את אחינו ממדינות חבר העמים שלחמו במלחמת העולם השניה, ורובם כפופים לא רק מחמת הגיל אלא גם ממשקל המדליות – מי שהמציא את הרעיון של מדליות היו הרומאים. אם אתה ראשון על החומה – אתה תקבל מדליה, אם תשרוד, כי הסיכוי גדול שתהרג. הרומאים יוצרים לכידות בתוך היחידה, בתוך הצבא, והרצון שלך להוכיח את עצמך ולהצטיין היה מתוגמל במשכורת יותר גבוהה ובמדליות.
אתה הצטיינת גם כדי לשמור על החברים שלך. חייל רומי קרא לחייל רומי אחר Frater – 'אח'. זו לא המצאה של גולני. יצירת קבוצה של 'אחים לנשק' היא משהו שמאד אפיין את הצבא הרומי. אתה תלחם בשביל אח שלך מהפלוגה כדי לשמור עליו."
יכולת השיפור המתמדת, האימונים והלכידות החברתית הפכו את הצבא הרומאי לכוח שאף אחד ברחבי העולם העתיק – וגם ביהודה – לא רצה להכיר מקרוב. היו לא מעט יהודים מתונים שלא ששו לקראת קונפליקט מול רומא – ואולי זה היה הרקע למינויו המפתיע של יוסף בן מתתיהו, המדינאי חסר הניסיון הצבאי, למפקד חזית הגליל.
יוסף עלה צפונה והחל לבצר את יודפת, גמלא, טבריה ושאר ערי הגליל המרכזיות. הוא ארגן את המרד, הקים מיליציות צבאיות, אימן אותן ומינה מנהיגים מקומיים לכל עיר. חלק גדול מזמנו נאלץ בן-מתתיהו להקדיש להתמודדות דווקא נגד אויביים פנימיים שחתרו תחת סמכותו – אבל למזלו של יוסף בן מתתיהו, התארגנות הרומאית לדיכוי המרד הייתה איטית יחסית כיוון שלרומאים, מסתבר, היו באותו הזמן צרות משלהם.
נירון, הקיסר שהיה נצר אחרון לשושלת של יוליוס קיסר, נחשב לאחד הקיסרים הראוותניים, המושחתים והמטורפים שידעה האימפריה מעודה וסבל מהתנגדות עזה מקרב האצילים. הגנרלים הרומים היו עסוקים עד מעל לראש בתככים ומזימות פוליטיות, ולבסוף החליט נירון לשלוח ליהודה דווקא את מי שהיה, לפחות על הנייר, אחד המצביאים הכי פחות מבטיחים שלו.
"[גיא] נירון בתחילת הדרך שולח מצביא די מבוגר. מישהו בן 58, כמעט שישים, בשם וספיסיאנוס, שהיה מוצב רחוק מרומא ולא נחשב כאיום (על נירון). אני אסביר למה גנרל שלך יכול להוות איום. אם גנרל מנצח, הוא חוזר עטור תהילה לרומא. דבר כזה מקנה כוח פוליטי, אז אתה לא רוצה לתת את זה ליריבים פנימיים שלך, אז שלחו מישהו קשיש."
המצור על יודפת
וספיסיאנוס – או בשמו העברי המוכר יותר, אספיסיאנוס – אסף שלושה לגיונות, שהם כחמש עשרה אלף לוחמים מאומנים ומצויידים היטב ועוד ארבעים וחמישה אלף כוחות עזר ואספקה, ושם פעמיו לעכו. הוא המתין למזג אוויר נוח – ולבסוף, באביב של שנת 67', יצאו הרומאים לדרך, ושישים אלף חיילים של הצבא המאומן והמצויד ביותר בעולם שמו את פעמיהם מזרחה. ציפורי, שהתנגדה למרד מלכתחילה, נכנעה מיד. ערב, עיירה יהודית אחרת, הושמדה כמעט ללא התנגדות. כעת פנה אספיסיאנוס אל יודפת, מדרום לכרמיאל של ימינו, שהייתה העיר שבה ביסס יוסף בן מתתיהו את מפקדתו.
שימו את עצמכם בנעליהם של תושבי יודפת הקטנה, שנמצאת על הכוונת של שלושה לגיונות רומאים.
"[גיא] הם מגיעים עם כלי נשק בטכנולוגיה עדיפה פי עשרות מונים (מזו של המורדים). זה בערך כמו שעכשיו יגיע הצבא האמריקני למקום קטן כמו ויאטנם. והוא גם מתארגן בקצב שלו. אנחנו רגילים לצבא קטן שמכה מהר ועושה בליצקריג כמו במלחמת ששת הימים. הצבא הרומי בנוי לדבר הזה. יקח לו זמן להתארגן, הוא יבנה קווי אספקה…אבל כשהוא יגיע, אתה תרגיש את זה. הוא יגיע עם ארטילריה, עם מגדלי מצור. זה כמעט לא כוחות."
כשד"ר גיא שטיבל אומר שכשהצבא הרומי מגיע 'אתה תרגיש את זה', הוא לא מתכוון לזה במובן המטפורי. כשהצבא הרומי מגיע, אתה באמת מרגיש את זה.
"[גיא] ראית אותו. שמעת אותו מגיע. חייל רומי הלך עם סנדלים שהיו בהם מסמרים: קצת מזכיר נעלי כדורגל עם פקקים – רק תחשוב שכל הסוליה מלאה מלמטה במסמרים בצורה מסוימת שנתנה אחיזה טובה בשטח. גם לקבל בעיטה מהדבר הזה זה כמו לקבל בעיטה מפרדה או מחמור. כשלגיון רומאי צועד בסך, אתה שומע. במקורות היהודיים מספרים ש'הארץ רעשה'. זאת אומרת, היה לזה אימפקט מאד גדול.
הציוד נצץ. אנחנו בצבא דאגנו להשחיר את הכל, אבל הם – להפך. אתה הולך נוצץ, אתה הולך גדול. הציציות על הקסדות אדומות ובוהקות. רואים אותך. הגעה של כוח כזה אומרת שאתה בצרות צרורות, וסביר מאד להניח שזה ייגמר לא טוב."
יוסף בן מתתיהו, שהלחימה תפסה אותו מחוץ לעיר, הצטרף ללוחמיה של יודפת מספר ימים לאחר תחילת הקרבות. הרומאים הקיפו את יודפת וצרו עליה: מגיני העיר יצאו לפשיטות ליליות על המחנה הרומאי, אבל לא הצליחו לשבור את המצור.
בתוך העיר, המצב הלך והחמיר. מחסניה של יודפת היו מלאים במזון – אבל מים אין: כל אספקת המים של יודפת הייתה מבוססת על אגירת מי גשמים, ובקיץ אין גשם… בן מתתיהו הנהיג קיצוב במים, ובמקביל הורה לאנשי העיר לתלות את הכביסה הרטובה שלהם על חומות העיר, כדי להטעות את הרומאים ולשכנע אותם שלמצור אין כל השפעה. תחבולותיו של בן מתתיהו זכו להצלחה – חלקית. אספיסיאנוס אכן השתכנע שהמצור לא עובד – אך בתגובה החליט להגביר את התקפות הארטילריה שלו על העיר. צופים רומאים זיהו את המקומות בהם נאספו תושבי יודפת לשם חלוקת מים וכיוונו אליהם את כלי הקלע שלהם: מאות יהודים נהרגו מפגיעת האבנים כבדות.
במקביל, בנו הרומאים סוללה גבוהה וקירבו אל החומה איל ברזל, כלי ניגוח כבד. הם ניסו לפרוץ את חומת העיר, בעוד אנשיו של בן מתתיהו שופכים עליהם שמן רותח מלמעלה. הקרב על יודפת היה זירה של מעשי גבורה דרמטיים ונואשים, כגון סיפורו של אלעזר בן-שמי: לוחם יהודי שעמד על ראש החומה והשליך על איל הברזל אבנים כבדות עד שהצליח לשבור את ראש הברזל של כלי הניגוח. אלעזר קפץ מהחומה החוצה, לקח את ראש האיל וניסה לברוח איתו בחזרה אל העיר – אבל חמישה חצים רומאים הכריעו אותו והוא נפל מהחומה כשראש האיל עדיין בידו.
אך כל המאמצים ומעשי הגבורה לא הספיקו. על כל חייל רומאי שנפצע – עמדו שלושה חיילים טריים מוכנים להחליפו. הבליסטראות הרומיות עשו שמות באוכלוסיית העיר. אחרי ארבעים ושבעה ימים ולילות של קרבות אינטנסיביים, הצליחו כוחותיו של אספיסיאנוס להפתיע את המגינים ולפרוץ את חומת העיר לפנות בוקר.
הממצאים שנתגלו בחפירות הארכיאולוגיות שנערכו ביודפת מספרים את הסיפור העגום: עשרות ראשי חץ, מסמרים שנפלו מנעליהם של החיילים הרומאים, אבני קלע כבדות ושרידים של שלושים שלדים – גברים, נשים וילדים – שהושלכו לקבר אחים מאולתר בבור מים. ההרס והטבח היו אכזריים ומוחלטים: אלפים נשחטו או נלקחו כעבדים. יודפת נמחקה.
עריקתו של יוסף בן מתתיהו
יוסף בן מתתיהו הצליח לחמוק מהרומאים. הוא ירד אל בור מים עמוק, והמשיך ממנו אל מערה חשוכה. במערה מצא עוד ארבעים מבני העיר שמצאו בה מחסה אף הם.
הרומאים סרקו את יודפת בניסיון לאתר את מפקד העיר. כעבור שלושה ימים שיחק להם המזל: אישה שנפלה בשבי הצביעה על המערה בה הסתתרו בן מתתיהו ואנשיו. אספיסיאנוס שלח שני שליחים שעמדו מחוץ למערה וקראו לבן מתתיהו להכנע. אם ייכנע, הבטיחו לו, יחוס המצביא על חייו. בן מתתיהו לא האמין להם: הוא הכיר היטב את מנהגם של הרומאים לצלוב באכזריות את מי שמתנגד להם. אספיסיאנוס שלח שליח שלישי, הפעם אדם שבן מתתיהו הכיר אישית וסמך עליו.
מתתיהו שינה את דעתו והחליט להכנע. לדבריו, לא הבטחותיו של אספיסיאנוס שכנעו אותו – כי אם אלוהים שנגלה אליו בחלום והודיע לו שסופו של המרד להכשל. חלום או לא – שאר הנצורים במערה לא האמינו לו: הם שלפו את חרבותיהם ואיימו להרוג את בן מתתיהו כבוגד, תוך שהם מטיחים בו האשמות כבדות:
"האם כה חפץ-חיים אתה, יוספוס, עד כי תעצור כוח להמשיך לראות את אור היום כעבד? כמה מהר השכחת מלבך את רבים שפיתית למות למען החירות! לשווא יאפוא יצא שמך (למרחוק) על גבורתך ולשווא נודעה תבונתך, אם אתה מצפה כי האנשים שלחמת בהם לחימה כה עזה יחונו אותך; ואפילו אם הצעתם נאמנה – האם תוכל להסכים לקבל חנינה מידם? אך אם מזל הרומאים הביאך לשכוח את עצמך – שומה עלינו להבטיח את תהילת ארצנו. נושיט לך יד וחרב: אם תבחר במוות – תמות כמצביא היהודים; אך אם תמאן – תמות כבוגד"."
יוסף נשא נאום נרגש, אך לא הצליח לשכנעם להכנע. לבסוף החליטו כולם להתאבד, כדי לא ליפול בידי הרומאים. הנצורים התחלקו לזוגות, והרגו זה את זה. בן מתתיהו ובן זוגו נותרו אחרונים – והחליטו שלא שלא להתאבד. השניים יצאו מהמערה והסגירו את עצמם לידי הרומאים.
מכונת המלחמה הרומאית לא עצרה ביודפת. יוסף בן מתתיהו חסר הניסיון הצבאי שגה שגיאה גדולה כשביצר את ערי הגליל כל אחת בפני עצמה, במקום לרכז את כוחות המרד במקום אחד. הרומאים עברו עיר אחרי עיר וישוב אחרי ישוב באופן מתודי ומסודר, כמו מכבש מכני משומן, ודרסו את המורדים. טבריה נכנעה כמעט ללא קרב, ומי שברחו בסירות נתפסו ונשחטו: מי הכנרת נצבעו אדום. שלושים וארבע אלף איש מתושביה של טבריה נפלו בשבי ונמכרו לעבדות. גמלא הצליחה להחזיק מעמד מספר שבועות, אבל גם היא נ פלה. חמשת אלפים מתושבי העיר התאבדו בקפיצה מצוק גבוה, וארבעת אלפים איש נהרגו בידי הכובשים.
נפילתה של ירושלים
אחרי שחיסל את המרי בגליל, פנה אספיסיאנוס דרומה, אל ירושלים – אך גם כעת, עשה זאת באופן מחושב, זהיר ומתודי. לכל אורך שנת 68 נעו הרומאים מצפון לדרום כשהם כובשים את כל הישובים: ממישור החוף, דרך השפלה וכלה בהרי יהודה.
ומה עשו היהודים בירושלים בזמן שמכונת המלחמה הדורסנית הזו הלכה והתקרבה אליהם? את הדבר הגרוע ביותר האפשרי: נלחמו זה בזה. המורדים בירושלים התפלגו למחנות של מתונים, קיצוניים יותר וקיצוניים פחות, ושחטו אחד את השני. אין מקום להיכנס לנבכי הפוליטיקה הפלגנית והרצחנית שהתנהלה בין החומות בירושלים בשנים 68'-69': נוכל למלא בקלות עוד שני פרקים ארוכים בסיפורים על מאבקי השליטה, חילופי המנהיגים והרציחות הפוליטיות. די אם נספר שבשלב מסוים היו שלושה מחנות יריבים שנלחמו אלה אלה בתוך ירושלים, יורים זה על זה מתוך הר הבית ולתוך הר הבית. בקרבות האלה נהרגו אלפי יהודים והושמדה כמעט כל האספקה שאגרו המורדים לטובת הרגע שבו יטילו הרומאים מצור על העיר.
בשלהי שנת 69 כבר כבשו הלגיונות הרומאים מחדש את כל יהודה, ועתה הקיפו את ירושלים הנצורה מכל עבר. אספיסיאנוס התכונן לעלות על העיר, כשלפתע – שינוי מפתיע בתכניות. במהלך הקמפיין הצבאי של אספיסיאנוס ביהודה פרצה מלחמת אזרחים ברומא ונירון נאלץ לשלוח יד בנפשו. בזה אחר זה עלו לשלטון קיסרים חדשים, וכל אחד מהם החזיק מעמד רק חודשים ספורים לפני שאיבד את השלטון לאחד מיריביו.
"[גיא] מי שבסוף אותה 'שנת ארבעת הקיסרים' הופך להיות הקיסר, הוא מפקד חיל המשלוח הזה, אספיסיאנוס, שנמצא באותה התקופה בראשית שנות השישים לחייו, קשיש.
[רן] אבל אמרת שהוא לא היווה איום, באופן יחסי, מבחינה זו. איך הוא הגיע להיות קיסר?
[גיא] נכון. אני חושב שדווקא העובדה שהוא לא היווה איום עזרה לו לעבור את הגל המאד קשה הזה אחרי נירון. אותו, גלבה וויטליוס – אותם שלושה גנרלים שבאופן טבעי היו מועמדים יותר טובים, רק אחד אכל את השני. בסופו של דבר, הוא [אספיסיאנוס] נשאר במזרח כמפקד של כוח גדול מאד. איש עם הרבה ניסיון, אגב. הליגיונות שלו, הליגיונות באיזור וכנראה כמה מהלכים פוליטיים שהוא עושה כדי לגייס תמיכה – [מאפשרים] להכריז עליו כקיסר."
אספיסיאנוס חזר לרומא והשאיר ביהודה את בנו טיטוס כדי לעלות על ירושלים ולסיים את המערכה. טיטוס פרס את כוחותיו סביב ירושלים, והחל בניסיונות לפרוץ את חומות העיר. מפלס החרדה בקרב הנצורים היה בשיאו, בהתאם גם עוצמת הויכוח בין אלה מבני העיר שרצו להיכנע – למי שהעדיפו להלחם עד טיפת הדם האחרונה. טיטוס היה מודע היטב לויכוחים פנימיים אלה, וניסה לנצל אותם לטובתו.
כשהגיעה לירושלים השמועה אודות נפילתה של יודפת, התאבלו רבים מבני העיר על מותו הודאי של יוסף בן מתתיהו, מפקד המרד בגליל. אבל אז, במהלך המצור, התייצב לפתע בן-מתתיהו אל מול החומות – ונשא נאום נרגש שבו הפציר במורדים להכנע.
בן מתתיהו, מסתבר, החליף צד. אחרי שהסגיר את עצמו לידי הרומאים, השליך אותו אספיסיאנוס לכלא – אך בן מתתיהו הצליח לשכנע את המצביא שאלוהים נגלה אליו בחלום וסיפר לו שהוא עתיד להתמנות לקיסר. אספיסיאנוס היה ספקן בתחילה, אבל בסופו של דבר השתכנע באמיתות נבואתו של בן מתתיהו- שאכן התגשמה. הוא שחרר אותו מכלאו והתיר לו להתלוות למחנה הרומאי במסע הכיבוש.
אפשר לדמיין את עוצמת זעמם של אנשי ירושלים כשגילו שמפקד המרד בגליל לא רק שלא נפל בקרב אלא ערק לשורות אויביהם. הם עמדו על החומות בזמן נאומיו של בן מתתיהו, קיללו אותו ורגמו אותו באבנים וחצים. אחת האבנים פגעה בעצמה בראשו של בן מתתיהו והוא איבד את הכרתו – אך התאושש והמשיך בניסיונות השכנוע שלו מעבר לחומות. היו כאלה מבין המורדים שהשתכנעו מדבריו וניסו להמלט מהעיר – אבל המורדים הקנאים יותר לכדו אותם והוציאו אותם להורג.
המצור על ירושלים נמשך שלושה חודשים, ואת התוצאה הסופית – כולנו מכירים, שהרי בכל שנה אנחנו מזכירים את תשעה באב, היום שבו על פי המסורת חרב בית המקדש. טיטוס הרס, מוטט, דרס, השחית, שרף, שחט וצלב, עד שבסופו של דבר נותרה ירושלים עי חורבות מעשן. מאות אלפי יהודים נהרגו, ואת השאר הגלו הרומאים כעבדים.
"[גיא] יוספוס כותב שמחיר הזהב בכל העולם ירד, בגלל כמות הזהב שיצאה מירושלים. גם מחיר העבדים, כמו מחיר הזהב, ירד בכל העולם בגלל כמות העבדים שיצאה מיהודה. אין מה לעשות עם (כל כל הרבה) עבדים, שזורקים אותם כאוכל לאריות באמפיתאטראות באנטיוכיה ומקומות נוספים."
שיירות של פליטים עזבו את העיר ההרוסה ונפוצו לכל עבר: מי לצפון, מי למרכז, מי לגולה – ומי למצדה, שם ביקשו למצוא מקלט אצל הסיקריים שנמלטו מירושלים עוד לפני המצור. כשלון המרד היה כה מוחלט, כה קולוסלי, עד שלקח ליהודים אלפיים שנים כדי להתאושש ממנו.
ברבות הימים עבר בן מתתיהו להתגורר בבירת האימפריה, וקיבל שם רומי: פלאוויוס יוספוס, שם המשקף את היותו עבד משוחרר הנושא את שם האדון שהעניק לו את חירותו – פְלַאוְויוּס אַסְפַּסְיָאנוּס. הוא כתב שורה של ספרים אודות המרד הגדול ותולדות היהודים – שהם מקור הידע העיקרי שלנו לגבי האירועים ביהודה באותה התקופה. יש מי שמתייחסים בחשדנות לכתביו של יוספוס: אחרי הכל, הוא צידד ברומאים באופן מובהק וכתב את ספריו תחת עינם הפקוחה של פטרוניו ברומא. אבל רוב החוקרים המודרניים מסכימים ביניהם שיוספוס היה היסטוריון אמין למדי. כמעט כל העדויות הארכיאולוגיות שנתגלו במצדה ובאתרים נוספים ברחבי יהודה תואמות את תיאוריו של יוספוס, שלדבריו נסמכות לא רק על מראה עיניו אלא גם על דוחות רשמיים של מפקדי הצבא מהארכיון ברומא. וכמובן, צריך גם לזכור שכל מה שאנחנו יודעים על סיפור הגבורה במצדה מגיע אלינו מיוספוס: אין כמעט אף מקור היסטורי אחר שעוסק בסיפור הזה. אלמלא יוספוס, לא היינו יודעים כמעט שום דבר על שארע על ההר.
הרומאים חגגו את ניצחונם במצעד גדול, והמרד הגדול בא אל קיצו המר. כמעט. נותרו עוד מספר זעום של קיני התנגדות ברחבי יהודה: בהרודיון שמדרום לירושלים, בעבר הירדן – וכמובן במצדה. אספיסיאנוס הטיל את משימת השמדתם של אותם מעוזים אחרונים על כתפיו של הליגיון העשירי פרטנסיס (Fretensis) ומפקדו, המצביא לוקיוס פלביוס סילבה. אחד אחרי השני נפלו מעוזים אלה בפני כוחותיו של סילבה – עד שרק מצדה, בקצה המדבר, נותרה אחרונה.
"[גיא] הם מכנסים כוח די גדול, שאנחנו מונים בין 6000 ל-8000 חיילים, כנראה יותר לכיוון ה-6000. זה אומר הלגיון העשירי וכוח עזר. שולחים אותו למדבר, שזה אומר שאתה צריך קווי אספקה, צריך להביא מים מעין גדי או מהאיזור הקרוב – ובשביל זה יש עבדים, שבויי מלחמה, שהולכים כל היום בפיקוח רומי ומביאים מים לטובת הצבא. צריך הרבה מים בשביל האנשים ובעלי החיים. צריך להביא מגדל מצור. צריך להביא כלי מלחמה כד וגמת הבליסטראות, מכונות שהשליכו אבנים במשקל של 600 גרם עד 25 קילו בדיוק קטלני. קטפולטות – מכונת יריה של חצים. חמישים וחמש קטפולטות כאלה. עשר מכונות ארטילריה. מגדל מצור. את כל הדבר הזה מביאים על גבי עגלות, שיש לנו אגב עדות לעגלות האלה, איך הן נראו. לכל הדבר הזה צריך גם לסלול דרכים מגב ההר, [שהרי] איך אתה מביא את הציוד הזה מהלך של יום, יומיים, שלושה וחוצה את המדבר…לא פשוט."
מורדי מצדה, שזכרון נפילתה של ירושלים היה ודאי עדיין טרי במוחם, ראו את הרומאים פורסים את מחנות הצבא שלהם, וצפו בהם מקימים חומת מצור ארוכה סביב ההר כולו. הם ידעו שהם אבודים. היו להם שתי ברירות: למות בידי הרומאים – או לקחת את חייהם בידיהם.
חלק ב' – זריחה
השנה היא 1933. שמריה גוטמן, צעיר בשנות העשרים לחייו ומדריך בסניף הירושלמי של תנועת הנוער העובד, סיים זה עתה את עבודתו בתנועה ועמד להצטרף לקיבוץ נען – קיבוץ חדש שהקימו חברי תנועת הנוער שלוש שנים קודם לכן. בעוד הוא מתכונן לעזוב את ירושלים ניגש אליו אחד מחבריו להכשרה.
"בוא נעשה איזה דבר. נבוא לנען אחר כך, מה – יתנו לנו לזוז? אמרתי לו, בסדר, אתה יודע מה? בוא נסובב את ים המלח ברגל."
מסע רגלי סביב ים המלח: ים המוות. למרות גילו הצעיר, שמריה היה כבר אז טייל מנוסה: הוא ידע עד כמה יכול להיות טיול כזה מסוכן. החום, הצמא ובעלי החיים הארסיים הם רק חלק מהסכנות שיעמדו בפניהם.
"אם מי אני אלך להתייעץ? הלכתי להתייעץ עם (יצחק) בן צבי. ראש הועד הלאומי, איש תנועת העבודה, היינו נכנסים אליו להתייעצות בענייני תוכניות פעילות. איש מדע וחקירת תולדות א"י. אני אומר – אנחנו רוצים לסובב את ים המלח ברגל. אז הוא מביט עלי ככה מלמעלה למטה – וזה לא כל כך קשה, כי הוא גבוה ואני נמוך – ואומר לי: דון קישוט! ומתחיל למנות לי על האצבעות: חוקר בשנה זו וזו הלך בים המלח ומת. חוקר שני הלך אחרי חמש שנים ומת. חוקר שלישי אחרי עשר שנים מת. כולם מתו אחרי שביקרו בים המלח. הוא רצה לעצור אותי מזה. אחר כך הוא נתן לי כל מיני פרטים וספרות לקרוא.
כשיצאנו, אמרתי לחבר שלי – אתה יודע מה, אני עד עכשיו ידעתי שאני אמות, אבל לא ידעתי מתי. עכשיו אני יודע: אחרי שנסובב את ים המלח."
מכל האתגרים שציפו לשמריה גוטמן ולשני החברים שהצטרפו אליו למסע, הטיפוס למצדה היה אולי המסוכן ביותר. לא בכדי בחר המלך הורדוס לבנות את ארמונו המבוצר על ההר. שתי דרכי הגישה העיקריות אל ההר – שביל הסוללה ממערב ושביל הנחש ממזרח – היו תלולות ומלאות בדרדורת וסלעים מתפוררים: צעד אחד לא נכון עלול היה להסתיים בנפילה לתהום. גוטמן וחבורתו טיפסו כשלוש מאות מטרים – בערך פי שתיים מגובהם של מגדלי עזריאלי – כשהם נאחזים בזיזי סלעים ומסכנים את חייהם אינספור פעמים.
לבסוף, מותשים ועייפים, העפילו אל הפסגה. כשחזו עיניהם בהריסות מצדה ונזכרו בסיפורם ההירואי והטרגי של מגיני מצדה – גמלה בליבו של גוטמן החלטה: עליו להפוך את ההר הנטוש הזה לאתר עליה לרגל לצעירים ציונים כמותו. הוא זיהה את הפוטנציאל האדיר של הסיפור של מצדה לאמץ ולחזק את רוחם של אנשי הארץ לקראת האתגרים הקשים שעוד נכונו להם.
"רציתי להביא אותנו, הצעירים, להלחם עד הסוף. לא למות – אבל להלחם עד הסוף. כבר עמדנו בפני רגעים קשים, כשרומל התקרב לארץ ישראל – ואז הפכנו את מצדה לסמל של עמידה עד הסוף. לא לחיפוש אחר המוות […] מדוע היו חייבים היהודים להלחם בנאצים? האם נגזר היה עליהם ללכת למחנות ההשמדה? לא קיבלתי את הדרך הזו. הבנתי את האנשים על מצדה שהעדיפו לקוות ולהלחם. בשלב מסוים רצינו להפוך את זה לסמל: לא של מוות, לא של התאבדות, אבל להיות מוכנים לעשות את כל מה שצריך כדי להגיע למטרה, אם אתה מאמין בה."
הסמינריון המטייל של שמריה גוטמן
אבל שמריה גוטמן ידע דבר נוסף: כדי שמצדה תוכל למלא את תפקידה ההיסטורי בבניית המיתוס הציוני – עליה להיות נגישה יותר. החום והצמא היו מסוכנים דיים לכשעצמם – אבל בלעדי דרך בטוחה לטיפוס אל הפסגה, מצדה תשאר מבודדת ולא רלוונטית. הוכחה לצדקתו קיבל כשנה מאוחר יותר, כשמספר בתי ספר ותנועות נוער החליטו שלא לשלוח יותר קבוצות של צעירים אל ההר עקב הסכנות הרבות שארבו למטפסים.
חלפו מספר שנים. שמריה גוטמן הצטרף לפלמ"ח שם שימש כראש המחלקה הערבית – אך לא שכח את מצדה. ב-1941 פנה במכתב אל מחלקת הנוער של ההנהלה הציונית:
"זה שנים עזובה הדרך למצדה ואין גם אפשרות לעלות על הצוק, כי חלק מהשביל המוליך אליו התמוטט ומסכן את העלייה. בתכניתנו לקבוע בחורף הקרוב סמינריון-מטייל, שבמרכזו יהיה למוד וחקירת האזור… וגם לתקן את השביל… כדי למנוע אסונות למטיילים."
כדי להוציא לפועל את הסמינר שתכנן, גוטמן היה זקוק לתקציב. הוא פנה למפקד הפלמ"ח, יצחק שדה.
"אמרתי לו שאני מכשיר אנשים בלימוד טופוגרפיה, והם יוכלו לסייע לסיירות בפלמ"ח, שזה עתה נולד. אז הוא אמר לי: כמה אתה צריך? נשמתי עמוק ואמרתי – חמש לירות. אז הוא אמר לי – חמש לירות?! על סכום כזה אני מוכרח להתייעץ עם ראש המטה הארצי."
בסופו של דבר זכה גוטמן בחמשת הלירות שביקש. הוא אסף סביבו ארבעים ושישה צעירים – מדריכים ומפקדים בתנועות הנוער – וב-1942 יצאו אל מצדה. אחרי מסע רגלי מפרך הגיעו להר, והחלו משפצים את דרך הגישה המזרחית – היא 'שביל הנחש' המיתולוגי. הצעירים חצבו בסלע, קבעו יתדות, הרימו סולמות ומתחו חבלים – והכל כדי להקל על המבקרים הבאים את הביקור בהר. העבודה הייתה מסוכנת. למשל, בזמן אחת ההפסקות החליט אחד ממשתתפי הסמינר להמשיך בטיפוס כדי לתור את הדרך למעלה. הוא טיפס וטיפס במדרון התלול, אך כשניסה לרדת בחזרה – איימה הקרקע המתפוררת להתמוטט ולהפיל אותו מהגובה היישר לתוך חבריו שנחו מתחתיו. למזלו, הבחינו כמה מהמשתתפים במצוקתו: הם טיפסו אליו, אחזו בנעליו וסייעו לו לרדת. שמו של הצעיר עתיר המוטיבציה, אגב, היה שמעון פרסקי – לימים, שמעון פרס.
הסמינר שארגן שמריה גוטמן היה הצלחה גדולה, וסלל את הדרך – מילולית ומטאפורית – לקבוצות נוער רבות נוספות שעלו אל ההר בשנים שלאחר מכן. יחידות צבאיות החלו משביעות את לוחמיהן בטקסים על ההר במילים 'שנית מצדה לא תיפול', וסיפור הגבורה על ההר הלך ותפס חלק חשוב יותר ויותר באתוס של המדינה הצעירה. שלושים שנים לאחר מכן, בראשית שנות השישים, חפר הארכיאולוג והרמטכ"ל לשעבר יגאֵל ידין את עתיקות מצדה ואיתר שם את שרידי המרד והמצור הרומאי. תגליותיו של ידין הקנו משנה תוקף לאמינות סיפור הגבורה של מצדה כפי שהביא אותו יוספוס – וקיבעו את מיתוס הגבורה הזה עמוק עמוק בתודעה הישראלית. במקביל להעמקת המחקר הארכיאולוגי, נסללו עוד ועוד דרכי גישה נוחות אל ההר: שביל הנחש הורחב וגודר, שביל הסוללה המערבי שופץ אף הוא, ורכבל חדש אפשר גם למבקרים מבוגרים ובעלי מגבלות לבקר במקום. המחקר במצדה נמשך עד היום באמצעות משלחת חפירות בראשותו של ד"ר גיא שטיבל, וממצאים חדשים נחשפים כל העת. בשנת 2002 הכריז האו"ם על מצדה כאתר מורשת עולמית.
איתן קמפבל, שמעורב היום במופע המשודרג שקורם עור וגידים במצדה, משוכנע שמה שלא יקרה – קסמה של מצדה לא יפוג לעולם.
"400 טקסי בר מצווה מתקיימים על ההר כל שנה, וזה הולך וטופח משנה לשנה. כל זה, יחד עם הצבא והפסטיבלים והמוזיקה והכל – הפך את ההר למשהו משמעותי במשמעות אחרת. זאת אומרת, זה סיפור טרגי, ואנחנו באים לשמוע וללמוד על הסיפור הטרגי הזה – אבל זו לא המשמעות שאתה לוקח איתך לאחר מכן. אתה בא להר לשמוע וללמוד, אבל בעיני – גם להתחזק ולקחת עוצמה לחיים. זה מה שאני חושב שקורה סביב ההר המקסים הזה. ואני מקווה שזה ימשיך. אני מאמין שאי אפשר לעצור את זה. זה ילך וימשיך לדורות. ואולי זאת המשמעות האמתית של המשפט : מצדה שנית לא תיפול."
לאביטל שטיין יש קריירה צבעונית ומגוונת – מניהול להקות ומוזיקאים, דרך הקמת מכינה קדם צבאית ועד לפרוייקטים משותפים עם חנה רדו (ועוד ועוד, פתאום הפקת פסטיבל פולקלור רב תרבותי לנשים בירוחם… מה?).
החוצפה של אביטל מלאה בחן ומעוררת השראה וזה מה שהפך את הראיון איתה למעניין במיוחד.
