הפרק הפעם עוקב אחר סיפורו של התחביב הלאומי הרשמי של ענף ההייטק הישראלי- האופניים. מה הקשר בין המצאת האופניים להתפרצותו של הר געש באינדונזיה? מדוע כתב מארק טווין "נסה לרכב על אופניים. לא תצטער…אם תשרוד."? איך הביא וטרינר סקוטי את עידן הזהב של האופניים? מדוע חנקו איגודי הרכיבה המקצועיים את התפתחותם הטכנולוגית של האופניים?

רשימת תפוצה בדואר האלקטרוני | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

"באוטופיה, יהיו שבילי אופניים למכביר": על ההיסטוריה של האופניים

כתב: רן לוי

בשנים האחרונות אנחנו עדים לפריחה בעולם הרכבים 'הירוקים': הכוונה היא למכוניות החשמליות או ההיברידיות, אלה המשלבות מנוע בעירה פנימית עם מנוע חשמלי. היתרון הגדול ביותר של המכוניות הללו הוא יעילותן: הן מאוד חסכוניות בשימוש בדלק, ביחס לרכבים רגילים. אין ספק שדור חדש זה של מכוניות מהווה התפתחות חיובית מאוד בתחום השמירה על איכות הסביבה, ונקווה שהמגמה הזו תמשיך ותתחזק. הרכבים הירוקים, עם זאת, אינם נטולי חסרונות. המקטרגים טוענים שהחומצות החזקות שבמצברי המכוניות החשמליות מסוכנות לסביבה לא פחות מהגזים שנפלטים ממנועי הבעירה הפנימית. באופן אישי אני יכול להעיד שמאז שהשכן שלי רכש מכונית היברידית, אני מודאג מאוד כשאני מסתובב באזור החניות של הבניין: את הרכב של השכן שלי אי אפשר לשמוע כשהוא יוצא מהחניה. יש סיכוי סביר שהרעש הראשון שאני אשמע כשלא אבחין בו יום אחד, יהיה הפצפוץ של עצמות כף הרגל שלי כשהן נמעכות תחת גלגלי הטיוטה שלו.

כלי התחבורה הנפוץ בעולם

בכל ההתרגשות וההמולה סביב הרכבים הירוקים, נדמה לי שנשכח פרט קטן וחשוב מאוד. יש סוג מסוים של כלי רכב שיעילותו עולה בהרבה על זו של המכונית החשמלית היעילה ביותר. הוא גם אינו דורש מצברים עתירי חומצה או טכנולוגיה מתקדמת באופן מיוחד. הוא זול, הוא זמין והוא כלי התחבורה הנפוץ ביותר בעולם כיום. אני מדבר על האופניים, כמובן. האופניים הם כלי התחבורה היעיל ביותר שהמציא האדם אי פעם. כשהרוכב מסובב את הדוושה, עד תשעים ושמונה אחוזים מהאנרגיה שהוא משקיע הופכת לתנועה של האופניים קדימה. תשעים ושמונה אחוזים: זה מספר בלתי נתפס ממש. אפילו מנועים חשמליים שנחשבים יעילים מאין כמותם, מגרדים בקושי רב את רף שמונים וחמישה האחוזים. על מנוע רגיל של מכונית אין מה לדבר אפילו: בקושי שלושים אחוזים מהאנרגיה שבדלק מגיעים אל הגלגלים בסופו של דבר.

רכיבה על האופניים הפכה בשנים האחרונות, משום מה, לספורט הרשמי של ענף ההייטק בישראל. בקיוביקים שמסביבי אני רואה איך אנשים שפעם היו מתנשמים כשהשקופיות במצגת היו רצות מהר מדי, לפתע פתאום לובשים על עצמם טייץ' צמוד, כובע גזעי ומשקפיים קוליות ו'קורעים' את יערות רמות מנשה. אני מודה שאני,באופן אישי, לא נדבקתי בחיידק הזה בינתיים: לא רכבתי על אופניים כבר שנים. אומרים שאי אפשר לשכוח איך לרכב על אופניים- ובכן, אני הגעתי הכי קרוב שאפשר.

השנה ללא קיץ

האופניים הראשונים, או ליתר דיוק אלה שיהפכו בהמשך לאופניים הראשונים, הומצאו בשנת 1817 על ידי האציל הגרמני הברון פון דרייז. חלק ניכר מהמרכיבים הבסיסים של האופניים המודרניים כבר היו כלולים בהמצאה הזו: זוג גלגלים בגודל שווה, ידית היגוי לגלגל הקדמי ואפילו בלם יד- רק דוושות לרגליים לא היו. את ה'דרייזין', כפי שכונו האופניים הללו, היו דוחפים עם הרגליים תוך כדי נסיעה. זה לא היה נוח במיוחד, כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, וגם הנעליים היו נשחקות בקצב מסחרר- אבל הנסיעה בדרייזין הייתה מהירה יותר מריצה והרבה פחות מעייפת.

בשנת 1817, השנה בה המציא פון דרייז את האופניים שלו, מזג האוויר באירופה ובעולם כולו השתגע לחלוטין. השנה הזו ידועה בשם 'השנה ללא קיץ': במאי וביוני, חודשים אביביים וקיציים, ירדו שלגים כבדים במדינות רבות. באוגוסט עוד היו טמפרטורות מתחת לאפס. הסיבה לכך נעוצה, כמעט בוודאות, בהתפרצותו של הר געש גדול באינדונזיה. האפר והעשן שפיזר הר הגעש טיפסו אל השכבות הגבוהות של האטמוספירה, חסמו את אור השמש וגרמו לגל קור שפקד את העולם כולו. קור מקפיא פקד את סין ויפן ושלגים אדומים וחומים ירדו באיטליה והונגריה, ללא ספק כתוצאה מהאפר הוולקאני.

גל הקור שפקד את העולם הביא להרס עצום של גידולים חקלאיים שהיו אמורים להבשיל בקיץ. התוצאה המיידית הייתה מחסור חמור במזון ובעקבותיו עלייה דרמטית במחירי התבואה- עד פי שמונה מהמחיר הרגיל. אנשים רבים רעבו ללחם, ומהומות מזון פרצו בכמה מדינות. וכשאין אוכל לבני אדם, מצבן של החיות לא הרבה יותר טוב: סוסים רבים מתו מרעב בעצמם, או נשחטו לצורך מאכל.

היו איזורים שלא נפגעו מהקור ושהגידולים שם כן הניבו תבואה- אבל מכיוון שכבר לא היו הרבה סוסים התחבורה הפכה להיות יקרה מאוד וכך נמנע פיזור יעיל של המזון במקומות המרוחקים יותר. יש סיכוי סביר מאוד שהמצאת האופניים של הברון פון דרייז נועדה כדי למצוא פיתרון לבעיית התחבורה הזו.

מעניין לציין שהתפרצותו של הר הגעש באינדונזיה תרמה לא רק להמצאת האופניים, אלא גם לספרות. הסופרת מארי שלי ביקרה בשוויץ באותו הקיץ ולנה בבית על שפת אגם עם עוד מספר חברים מעולם הכתיבה. הטמפרטורות הנמוכות הכריחו את החבורה להשאר בבית ימים ארוכים וכדי להפיג את השעמום, הם החלו בתחרות כתיבת סיפורי אימה. מארי שלי כתבה את 'פרנקשטיין'- בהחלט קלף מנצח.

אופני ה'דרייזין' זכו להצלחה לא קטנה ברחבי העולם, ורבים העתיקו את התכנון המקורי של הברון והפיצו אותו בארצות שונות. הצלחה זו, עם זאת, לא החזיקה מעמד זמן רב. הכבישים באותה התקופה התאימו בעיקר לסוסים ועגלות והנסיעה עליהם באופניים הייתה חוויה מזעזעת, אפשר לומר. לכן עברו רבים מרוכבי האופניים לנסוע על המדרכות. עד מהרה חל זינוק מטאורי במספר התאונות בין רוכבי אופניים להולכי רגל ובערים השונות החלו לאסור נסיעה על המדרכה והטילו על הרוכבים קנסות כבדים. בהעדר אלטרנטיבות לכבישים, ההתלהבות מהדרייזין דעכה במהירות.

מזעזע העצמות

חמישים שנה חלפו עד שחזרו האופניים לאופנה. הצרפתים הם שפיתחו את האופניים החדשות והן כונו 'ולוסיפד'. השכלול הגדול בולוסיפד הייתה הדוושה, שהייתה מחוברת ישירות לגלגל. התכנון הזה פתר את הרוכבים מהצורך לדחוף עם הרגליים, אבל הוא לא שיפר במאום את חווית הרכיבה. הגלגלים היו מעץ, הכבישים היו מאבן- מהרבה אבנים, ליתר דיוק. הולוסיפד זכה לשם Bone Shaker, 'מזעזע העצמות' בתרגום חופשי, וגם האופניים האלה לא שרדו זמן רב בשוק.

הפתרון לבעיית איכות הנסיעה הגיע שנים ספורות לאחר מכן, ב-1870, כשגלגלי האופניים קיבלו ציפוי מגומי מלא. האופניים היו יקרים מאוד באותה התקופה, וזוג אופניים בודד עלה סכום של כשש משכורות חודשיות. מי שיכל להרשות לעצמו לנסוע על אופניים, גם מהבחינה הגופנית וגם מהבחינה הכלכלית, היו בעיקר גברים צעירים ועשירים שחיפשו את הריגוש והסכנה. אין זה מפתיע, אם כן, שהרוכבים דרשו מהיצרנים אופניים מהירות יותר ויותר.

הדוושות בולוסיפד, נזכיר, היו מחוברות ישירות לגלגל ולכן מהירות סיבוב הגלגל הייתה תלוייה בקצב הדיווש של הרוכב: על כל סיבוב שלם של הדוושה, גם הגלגל היה מסתובב סיבוב שלם. הגוף האנושי לא תוכנן במקור לנסיעה על אופניים. כתוצאה מכך, אנחנו מרגישים בנוח לדווש בתחום צר יחסית של סיבובים לדקה. סיבוב איטי מדי או סיבוב מהיר מדי גורם לרגליים להתעייף במהירות ולכן הרוכבים על הולוסיפד התקשו לרכב במהירויות גבוהות.

הפיתרון של יצרני האופניים היה מחוכם מאוד: להגדיל את הגלגל. כשהגלגל גדל, גדל גם ההיקף שלו. הפירוש המעשי של עובדה זו הוא שככל שהגלגל גדול יותר, בכל סיבוב שלם האופניים עוברים מרחק גדול יותר. משמע, לא צריך לסובב את הדוושה מהר יותר: עבור אותה מהירות סיבוב, הגלגל הגדול עובר מרחק רב ומכאן שהאופניים מהירים מאוד.

לא תצטער, אם  תשרוד

בתוך זמן קצר החלו מופיעים אופניים בעלי גלגלים אחורים קטנים וגלגלים קדמיים גדולים מאוד, בקטרים של שני מטרים ויותר. האופניים הללו כונו 'פני פארת'ינג' (Penny Farthing), על שם שתי מטבעות בריטיים: הפני והפארת'ינג. הפארת'ינג היה מטבע קטן מאוד ביחס לפני ומכאן ההשראה לשם. הלקוחות דרשו עוד ועוד מהירות והיצרנים היו שמחים להגדיל עבורם את הגלגל עד כמה שאורך רגליו של הרוכב איפשר להם. עוד יתרון של אופני הפני פארת'ינג היה בנוחות הנסיעה: הגלגל הקדמי הגדול היה צר וגמיש ביחס לדור הקודם של 'מזעזעי העצמות' ועל כן שיכך במידה מסוימת את הטלטולים של הנסיעה בדרכים המשובשות.

אבל אין טוב בלי רע, אין יינג בלי יאנג ומה שעולה חייב לרדת- ובמקרה של האופניים הגבוהים, אפילו לרדת חזק. באופני הפני פארת'ינג הרוכב היה יושב גבוה מעל האדמה וכמעט ממש מעל מרכז הגלגל הקדמי. סידור ישיבה זה הציב את מרכז הכובד של האופניים גבוה מאוד מעל הכביש. כעת דמיינו לעצמכם את הרוכב דוהר על האופניים המהירים שלו כשלפתע הגלגל נתקל באבן או בור קטן בכביש. הגלגל הקדמי נבלם בפתאומיות, אבל מרכז הכובד המופתע, אי שם בגובה העננים, שומע את החדשות הרעות מאוחר מדי וממשיך להתקדם קדימה. כמו מישהו שרץ במהירות ואז פתאום שמים לו רגל, רוכב האופניים היה עף קדימה בקשת. כדי לסבך את העניינים עוד קצת, הרגליים היו בדרך מסתבכות בידית ההיגוי תוך כדי נפילה מכיוון שהרוכב ישב ממש מעל הגלגל. התוצאה הייתה התרסקות במהירות גבוהה, ישר על הראש.

התאונות הללו היו נפוצות מאוד בקרב רוכבי האופניים הצעירים. יצרני האופניים אפילו המליצו ללקוחותיהם שבזמן רכיבה במדרון- יוציאו את הרגליים מהדוושות וירימו אותם אל מעבר לידית כדי להקטין את הסיכוי שיפלו על הראש. מארק טווין, הסופר המפורסם, סיפר איך ניסה ללמוד לרכב על האופניים הגבוהים ונפל מהם לא מעט פעמים. הוא סיכם את החוויה כך: "קנה אופניים. לא תצטער על זה, אם תשרוד.".

השרשרת והגלגל

ברור, אם כן, שהאופניים הגבוהים לא התאימו לכל אחד. האלרטנטיבה, למי שהיה מוכן לוותר על המהירות הגבוהה לטובת עצמות שלמות, הייתה התלת אופן. האופניים בעלי שלושת הגלגלים, Tricycle באנגלית, היו נפוצים בקרב שתי אוכלוסיות שעד כה נמנעה מהן האפשרות להנות מהאופניים. הראשונים היו גברים מכובדים בגיל העמידה- רופאים, כמרים ואחרים שבמסגרת עבודתם נדרשו לנוע ממקום למקום. האופניים הגבוהים לא התאימו להם מכיוון שדרשו זריזות, כושר גופני ואינסטינקטים טובים- וזה רק כדי להצליח לטפס עליהם.

האוכלוסיה השניה שנהנתה מהתלת אופן היו הנשים. הבעיה שלהן עם האופניים הגבוהים הייתה אחרת לגמרי. עד כמה שקשה היה לטפס ולרכב על אופני הפני פארת'ינג, דמיינו לעצמכם עד כמה משימה זו היתה קשה עוד יותר לאישה שחנוטה בתוך שמלה רחבת שוליים, חולצה עתירת מלמלות וידיים עטויות כפפות עדינות בהתאם לקוד הלבוש הויקטוריאני שהיה מקובל באירופה באותה התקופה. התלת אופן איפשר לנשים, סוף סוף, להנות מרכיבה על אופניים תוך שמירה על צניעותן. לשכלול הבא בטכנולוגיית האופניים היה השפעה דרמטית עוד יותר עבור הנשים בפרט, ועולם הרכיבה בכלל.

יצרני האופניים ניסו להתמודד עם בעיית התאונות של האופניים הגבוהים, בעייה שהגבילה מאוד את התפשטות האופניים ושילובם בציבור הרחב. פיתרון אחד, למשל, היה להחליף בין הגלגל הקדמי והאחורי- דהיינו, גלגל אחורי ענק וגלגל קדמי קטן. הסידור הזה אמנם פתר את בעיית הנפילה קדימה בזמן עצירה פתאומית, אבל עכשיו הרוכבים היו נופלים אחורה כשהיו מטפסים בעלייה. ברור היה ששורש הבעיה נעוץ במרכז הכובד של האופניים שהיה גבוה מדי.

הפתרון המעשי היה, אם כן, הקטנת הגלגלים לגודל סביר וזה התאפשר רק בעקבות שני פיתוחים טכנולוגיים חשובים. הפיתוח הראשון היה שרשרת האופניים, שרשרת עשויה חוליות מתכת קטנות שתהיה גמישה דייה כדי להיכרך סביב ציר הדוושות ובו בזמן תהיה חזקה מספיק כדי להעביר את הכוח מהדוושה המסתובבת אל הגלגל. שרשרת החוליות פתרה באיבחה אחת כמה וכמה בעיות. היכולת להעביר את הכוח מהדוושה אל הגלגל איפשרה לתכנן את האופניים כך שההנעה תבוא מהגלגל האחורי, במקום מהגלגל הקדמי. המשמעות המיידית הייתה שיפור ביכולת התמרון של האופניים: הרבה יותר קשה להפנות את הגלגל הקדמי לכיוון מסוים ובו בזמן גם לדווש בו. השרשרת גם פתרה את בעית המהירות האיטית. השרשרת מחוברת לדוושות באמצעות גלגל שיניים קדמי ומסובבת גלגל שיניים שני על ציר הגלגל האחורי. ועל ידי שינוי גודלו של גלגל השיניים האחורי ניתן היה לשלוט ביחס העברת הכוח מהדוושה אל הגלגל. אם, למשל, גלגל השיניים האחורי קטן פי שניים מגלגל השיניים של הדוושות, אזי בכל סיבוב שלם של הדוושות הגלגל האחורי ישלים שני סיבובים. מכאן שבאותה מהירות סיבוב של הדוושות ניתן להגיע למהירות גבוהה פי שניים של האופניים. העיקרון הזה, יחס תמסורת בין גלגלי שיניים, היה פיתוח טכנולוגי חשוב מאוד שמאוחר יותר הייתה לו השפעה קריטית על התפתחות הרכב הממונע ותיבת ההילוכים שלו.

פיתוח טכנולוגי שני בדור החדש והנמוך של האופניים היה בגלגלים עצמם, והוא מגיע בזכותו של וטרינר סקוטי בשם ג'ון בויד דאנלופ. דאנלופ קנה לבנו תלת אופן, אבל הדרכים המשובשות הפכו את הנסיעה לסיוט של ממש. דאנלופ, הוטרינר שהיה גם חובב מכונות, המציא את הצמיג הפניאומטי- צמיג הגומי החלול- כדי לעזור לבנו, ובעקיפין הצעיד את האופניים לעידן חדש, עידן של זהב. החברה שהקים הוטרינר הסקוטי, חברת דאנלופ, היא אחת מהמובילות בשוק הצמיגים גם כיום.

אופניים ושחרור האישה

האופניים הנמוכים, עם שרשרת החוליות והצמיגים החלולים, כונו 'אופני בטיחות'- להבדיל מהאופניים הגבוהים שהיו כל דבר חוץ מבטוחים. דגמי האופניים החדשים של סוף המאה ה-19 היו כל כך נוחים ונעימים לנסיעה עד שבבת אחת הפכו האופניים לאמצעי התחבורה המועדף על כולם. הסוס איבד את מקומו לטובת האופניים ואת הכבישים בערים הגדולות מילאו עשרות ומאות אלפי זוגות אופניים.

עבור הציבור הנשי, אופניי הבטיחות היו מעבר לעוד כלי תחבורה נוח. התנועה לשחרור האישה החלה לצבור תאוצה אדירה לקראת תחילת המאה העשרים, והאופניים סימלו עבור הנשים המשוחררות את כל מה שטוב באידיאל האמנסיפציה. האופניים היו זולים והנשים לא היו תלויות בבעליהן או באבות שלהן כדי שיקנו להן אותם. עם האופניים אפשר היה להגיע ממקום למקום בקלות, כולל למקומות עבודה שעד אז לא היו נגישים לנשים. חופש התנועה שהקנו האופניים היה, עבור הפנימיסטיות, החופש של האישה.

הרכיבה על אופניים הפכה בתוך זמן קצר לסמל של הפמיניזם: נשים משוחררות הצטלמו לעיתונים כשהן רוכבות על אופניים, ספרים כמו 'איך למדתי לרכב על אופניים' עודדו נשים לעזוב את המטבח ולצאת מהבית ואחת ממנהיגות התנועה אמרה לעיתון ש"האופניים תרמו יותר מכל דבר אחר לשחרור האישה.". פמיניסית אחרת אמרה ש"האופניים הם תחליף מצוין לרוב הבעלים וכשהם מזדקנים ומתיישנים, אפשר להחליף אותם בדגם צעיר יותר מבלי לזעזע את הקהילה כולה." במיוחד דחפה הרכיבה על האופניים את הנשים להיפטר מסגנון הלבוש הויקטוריאני המסורבל. האופניים המציאו את האישה החדשה, האישה עם המכנסיים ואפילו- רחמנא ליצלן- המכנסיים הקצרים.

הגולם קם על יוצרו

כפי שציינתי, חידושים טכנולוגיים רבים שהומצאו עבור האופניים תרמו תרומה מכרעת להתפתחותה של המכונית. הבלמים, ההילוכים והצמיגים של האופניים מצאו את דרכם לכלי הרכב הממונעים. רוכבי האופניים, שמספרם בתחילת המאה העשרים כבר הגיע למיליוני אנשים, דרשו מהממשלות כבישים נוחים לרכב בהם. הכבישים הללו הם אותם הכבישים שאיפשרו את תנועת המכוניות הראשונות.

אבל הגולם קם על יוצרו. האוטומוביל, שחייב את הצלחתו לאופניים, היה מוצלח יותר מהם ותפס את מקומם. החל מהעשור הראשון של המאה העשרים החלה המכונית לתפוס את מקומה ככלי התחבורה הדומיננטי ומספרם של רוכבי האופניים דעך בהתמדה, בעיקר בארצות הברית. באירופה עוד המשיכו לרכב על אופניים ותרבות הרכיבה נשתמרה במידה מסוימת, אבל מעבר לים החל 'עידן הקרח' של האופניים. שלושים שנה מאוחר יותר, בשנות הארבעים, כבר כמעט ולא יוצרו אופניים למבוגרים בארצות הברית. כלי התחבורה שעליו אמר פעם הסופר המפורסם ה.ג.וולס "כשאני רואה אדם מבוגר רוכב על אופניים, יש בליבי תקווה לעתיד האנושות" – הפך להיות צעצוע לילדים ותו לא.

אחת מהסיבות שבעטיין האופניים לא הצליחו לתפוס בחזרה את מקומם ככלי התחבורה המועדף בתרבות המערבית היא היעדר החדשנות הטכנולוגית. בשלהי המאה התשע עשרה, עידן הזהב של האופניים, נרשמו המוני פטנטים והמצאות לאופניים. היו כל כך הרבה חידושים והמצאות בתחום, עד שאחד ההיסטוריונים כתב שבעיר וושינגטון שבארצות הברית היו אז שני בניינים שהיו מוקדשים לרישום פטנטים- אחד עבור פטנטים לאופניים, והשני עבור כל דבר אחר.

אבל מאז אותה תקופה לא חלה שום התקדמות טכנולוגית משמעותית בתחום האופניים. רוב המנגנונים והטכניקות שאנו רואים באופניים של ימינו הומצאו עוד במאה התשע עשרה, ורוב החידושים והשיפורים מאז מתרכזים בתחום הנדסת החומרים. האופניים מחקים בתחום זה את עולם התעופה, והמתכות הקלות והחזקות שמהם בונים את המטוסים מוצאות את דרכם עד מהרה גם לאופניים. אגב, מישהו כבר אמר פעם שלמעשה האופניים אף פעם לא נעשים קלים יותר. אופניים מטיטניום ששוקלים חמישה קילוגרם דורשים מנעול של חמישה עשר קילוגרם, לאופניים ששוקלים עשרה קילוגרם מספיק מנעול של עשרה קילוגרם ואופניים שמשקלם עשרים קילוגרם… לא צריך לנעול.

מי שסייעו לחנוק את ההתפתחות הטכנולוגית של האופניים היו, למרבה האירוניה, האירגונים המקצועיים והתחרותיים של רכיבה על אופניים. הארגונים הללו התנגדו לכל שינוי במבנה האופניים כדי שלא לפגוע בתחרות ההוגנת בין הרוכבים, וכתוצאה מכך האופניים המקצועיות כמעט ולא השתנו מסוף המאה התשע עשרה ועד שנות השלושים של המאה העשרים. ההילוכים, למשל, פותחו בסביבות שנת 1905 אבל במשך שלושים שנה נאסר על רוכבים מקצועיים להשתמש בהם בתחרויות. באופניים התחרותיים היו רק שני הילוכים וכדי להחליף ביניהם, על הרוכב  היה לרדת מהאופניים, לפרק את הגלגל האחורי ולהרכיב אותו מחדש.

החל משנות השישים והשבעים של המאה העשרים אנחנו עדים לפריחה מחודשת בתחום האופניים, במיוחד מאז שאופני ההרים הופיעו בזירה. משבר האנרגיה, המודעות לאורח חיים בריא ולצורך בשמירה על איכות הסביבה מביאים לכך שהאופניים חוזרים וצצים ככלי תחבורה מועדף. לאט לאט מבינות גם הממשלות השונות שסלילת דרכים לרוכבי אופניים והפחתה במיסוי על קניית אופניים יביאו תועלת לא רק לרוכבי האופניים עצמם אלא לציבור כולו. במקומות שונים באירופה מעודדות הרשויות רכיבה על אופניים בתוך הערים כתחליף לכלי רכב מזהמים ובזבזניים. אני רוצה להאמין שהעתיד, מבחינה זו, צופן לנו רק דברים טובים. כפי שאמר מיודענו ה.ג'.וולס- "באוטופיה, יהיו שבילי אופניים למכביר."

בפרק הפעם: על תופעת גלי פרא: גלים אימתניים המגיעים לגבהים של עד שלושים מטרים ויותר, המסוגלים להטביע ספינה ענקית בתוך שניות.

– מדוע לא הסכים המדע להכיר בקיומם של גלי הפרא, ואיך הכריח גל בודד את המדענים לשנות את דעתם?
– איך אפשר לעצור גל צונאמי ואיך זה קשור לספר השיאים של גינס?
– על גלי גיאות, ולמה גולשי גלים צריכים להזהר מיגוארים.
– על המיסתורין של איי פלאנאן הסקוטיים, ועוד סיפורים.

הנה קישור למאמר המלא של הפרק כטקסט, באתר הידען.

כמו כן, יצירה ישראלית מקורית: הפעם- 'אל תחזרי', של רני שחר. שירים נוספים של רני- באתר הבית שלו.
האזנה נעימה.
רן

רשימת תפוצה בדואר האלקטרוני | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

גלי פרא: מפלצות הים שהמדע לא הכיר

כתב: רן לוי

במשך שנים רבות, המדענים וחוקרי האוקיינוסים האמינו שהם מבינים היטב את גלי הים. המודלים המתמטיים שפותחו עבור גלים אחרים, כמו גלי קול או גלים אלקטרומגנטיים, השתלבו בצורה חלקה גם במודלים שהסבירו את תופעת הגלים בים. גל, בסופו של דבר, הוא בסך הכול הפרעה מתפשטת במרחב – אנרגיה שמועברת ממקום למקום. הנוסחות המתמטיות שהסבירו את תופעת הגלים התאימו למגוון רחב מאוד של תופעות ואפשרו לחוקרים ולחזאים לפתח מודלים לניבוי גובה הגלים בים, כיוונם ומהירותם. אבל דווקא כשנדמה היה שהכול ברור, מובן וידוע – דווקא אז הגיע גל בודד שהתנפץ על עמודיה הגבוהים של אסדת קידוח נפט בים הצפוני לפני קצת פחות מעשרים שנה, וטרף את כל הקלפים.

לפני שנגיע אל הסיפור של אסדת הקידוח, הבה ונבחן את מה שיודעים המדענים על גלי הים כיום.

הרוח היא זו שיוצרת את רוב רובם של גלי הים שאנחנו מכירים. הרוח מכה במים, נושבת על פני אלפי קילומטרים מרובעים של ים פתוח ומעבירה אליו את האנרגיה שלה. הגלים מעבירים את האנרגיה הזו ונושאים אותה יחד איתם למרחקים עצומים, עד שהם פוגשים ביבשה.

לגל בים, כמו לכל הגלים באשר הם, יש שתי תכונות בסיסיות: גובה הגל ותדירות. גובה הגל הוא המרחק בין תחתיתו לפסגתו. התדר קובע את המרחק בין שתי פסגות של גלים צמודים. גובה הגלים ותדירותם נקבעים בהתאם לעצמת הרוח, הזמן שהיא נושבת והמרחב שעל פניו היא נושבת. אם עוקבים אחרי סערה במרכז הים התיכון, למשל, ניתן לחזות לפי משטר הרוחות שלה שבתוך כך וכך שעות יגיעו הגלים שנוצרו בעקבות הסערה אל החוף בישראל. הבנת מקור הגלים מאפשרת לחזאים לנבא ניבויים מדויקים למדי של גובה הגלים ואכן, המודלים אלו לחיזוי גובה הגלים נבדקו ונמצאו מדויקים פעם אחר פעם ושנה אחר שנה.

אבל לאורך השנים היו דיווחים רבים של ימאים שסיפרו על גלי ענק, גלי פרא מפלצתיים שהופיעו משום מקום בלב ים והכו בעצמה אדירה בספינותיהם. הגלים שתוארו בסיפורים הללו התנשאו לגבהים של שלושים מטרים ויותר, כמו בניינים בני עשר קומות. הסיפורים  שעברו מפה לאוזן בפאבים של ימאים ובמשמרות ארוכות על גשר הפיקוד, תיארו 'בור' ענק שנפער לפתע בלב ים, עשרות מטרים עומקו, ומיד בעקבותיו הופיע קיר עצום של מים: קיר אנכי כמעט, ששום ספינה לא יכולה לטפס עליו. ספינה שנפגעה מגל פרא שכזה בדרך כלל התפרקה וטבעה מיד, בפתאומיות שלא השאירה די זמן לימאים לרוץ אל סירות ההצלה שלהם, והם ירדו יחד אתה למצולות.

המדענים נטו לזלזל בסיפורים הללו. הם ראו בהם צ'יזבטים, סיפורי אגדות שימאים מספרים אחד לשני כדי להעביר את הזמן. היו להם כל הסיבות שבעולם שלא להאמין לסיפורים אודות הגלים המפלצתיים. המודלים המתמטיים המדעיים קבעו במפורש שגובה הגלים המרבי שעשוי להיווצר כתוצאה מפעילותה של הרוח על פני המים, הוא שנים עשר עד חמישה עשר מטרים לכל היותר, וכל העדויות וההוכחות הראו בוודאות שתיאוריה זו נכונה. גל של שלושים מטרים הוא אפשרי, על פי הנוסחות, אבל ההסתברות לקיומו נמוכה מאוד – אולי אחת לשלושים אלף שנים. זאת ועוד, הימאים ידועים לשמצה בתור מי שאוהבים לספר סיפורים חסרי שחר, להגזים הגזמות פרועות ובאופן עקרוני להשתכר ולעשות שטויות. בתקופות מוקדמות יותר, למשל, המלחים סיפרו על דרקונים ענקיים ומפלצות ים, על תופעות משונות במשולש ברמודה, בנות ים שחציין אישה וחציין דג ועוד כהנה וכהנה אגדות וגוזמות.

בשנת 1978 יצאה הספינה 'מינכן' להפלגה שגרתית מברמן שבגרמניה לארצות הברית. ה'מינכן' הייתה פאר צי הסוחר הגרמני: ענקית, מאתים ושישים מטרים אורכה, מצוידת ומאובזרת במיטב הטכנולוגיה העדכנית. שום סערה שגרתית באוקיינוס האטלנטי לא הייתה יכולה אפילו לדגדג ל'מינכן', והראדרים המתוחכמים שלה סרקו את האופק למרחקים אדירים כנגד סכנות כמו קרחונים או התנגשות עם ספינות אחרות.

בשלוש לפנות בוקר, בשניים עשר בדצמבר, נתקבלה הודעת אס-או-אס מה'מינכן'. את ההודעה קלטה ספינת סוחר יוונית שהפליגה באזור, והיא העבירה אותה לספינות אחרות ולגורמי ההצלה בחוף. בתוך שעות ספורות התארגן כוח חילוץ וסריקה שכלל עשרות ספינות וכלי טיס, אבל ה'מינכן' לא נמצאה. הספינה הגדולה ירדה למצולות וצוות של עשרים ושמונה מלחים על סיפונה.

מסתורין רב אפף את נסיבות היעלמותה של ה'מינכן'. מזג האוויר היה סוער למדי אבל לא מסוכן באופן חריג, והטביעה הפתאומית העידה על כך שהאירוע כולו היה אלים ומהיר מאוד. התעלומה רק גברה כשגילו המחפשים את אחת מסירות ההצלה של ה'מינכן'  צפה, ריקה על פני האוקיינוס. בדיקה של רפסודת ההצלה העלתה שהיא לא הורדה למים באופן מסודר על ידי הצוות, אלא הושלכה לים בעקבות מכה שספגה. הפינים שחיברו את הרפסודה לספינה היו עקומים ושבורים כאילו ספגו חבטה אדירה. אבל בזמן שגרה, סירת ההצלה הייתה תלויה באוויר בגובה של עשרים מטר מעל המים. איזה כוח אדיר הצליח להתרומם לגובה כזה ואז להכות ב'מינכן' בעצמה שהעיפה את הרפסודה מהמקום, וכנראה הטביעה את ספינת הסוחר כולה?

ועדת החקירה שהוקמה כדי לבחון את האסון לא הצליחה להגיע למסקנות החלטיות. הסיבה הרשמית שניתנה לטביעה הייתה 'אירוע חריג שנגרם כתוצאה ממזג אוויר קשה', אבל ימאים רבים העלו את הסברה שה'מינכן' נפגעה מגל ענק, בדומה לזה שתיארו האגדות. הרשויות לא מיהרו לאמץ את הסברה הזו כמובן. הרי המדענים שללו אפשרות קיום של גלי וענק ובנוסף, כל הספינות בעולם מתוכננות לעמוד בגלים של חמישה עשר מטרים – המגבלה התאורטית לגובה הגלים. להודאה באפשרות קיומם של גלים גבוהים יותר יש השלכות לא ברורות בעניין נושאים כמו תוקף הביטוח על הספינות ושינויים אפשריים בנהלי הבטיחות בהפלגה בים. אף אחד לא רצה להתחיל מהפכות בעניינים שכאלה, ועוד על סמך כמה פינים עקומים ברפסודת הצלה.

כל זה התהפך באחד בינואר, 1995.

הים הצפוני, מול חופי נורווגיה, היה סוער מאוד באותו היום, ידידיי. רוחות בעצמת הוריקן נשבו על המים והרימו גלים שגובהם הגיע עד לשניים עשר מטרים. על אסדת קידוח הנפט 'דראופנר', העובדים לא היו מודאגים במיוחד- האסדה תוכננה ונבנתה כך שגלים כאלה לא יסכנו אותה. בשעה שלוש בצהרים ניתנה הוראה לכל העובדים שהסתובבו על סיפון האסדה להיכנס למבנה כדי שלא להיפגע מהרוח החזקה, ואף אחד לא התנדב להישאר כדי לצפות בים הסוער.

זו גם הסיבה שאף אחד לא הבחין בגל המפלצתי שפגע באסדה בשעה שלוש ועשרים דקות, גל בגובה של כמעט עשרים מטרים. האסדה עומדת על סדרה של עמודים, כך שהגל לא גרם לנזקים משמעותיים, פרט לכמה קורות מתכת דקות שהתעקמו. למעשה, ייתכן ולא היינו יודעים עליו כלל – אלמלא מד לייזר מיוחד שהוצב על האסדה כדי למדוד את גובה הגלים מתחתיו. מד הלייזר הזה עשה את עבודתו נאמנה, וכשבחנו מהנדסי האסדה את רישום הגלים הם נדהמו כשראו את הקפיצה האדירה בגרף גובה הגלים. על פי כל מודל הנדסי מקובל, הגל שנמדד באותו היום היה כמעט בלתי אפשרי: הוא אמור להופיע לא יותר מפעם בעשרת אלפים שנה.

אבל מד הלייזר דייק בכל שאר המדידות לפני ואחרי פגיעת הגל, והיה תקין לחלוטין לכל אורך היום. המדענים שבחנו את המדידה לא יכולו, פשוט לא הצליחו, להתעלם מהנתונים שהחזיקו בידם. אחרי עשרות ומאות שנים של סיפורי אגדות וצי'זבטים של ימאים, עובדת קיומם של הגלים המפלצתיים הללו הייתה עכשיו בלתי ניתנת להכחשה.

מאיפה, אם כן, הגיע הגל הענקי שפגע באסדת 'דארופנר'?

האוקינוגרפים, חוקרי האוקיינוסים והימים, מכירים מספר תופעות טבע שעשויות לגרום להיווצרותם של גלי ענק, והחלו בוחנים ושוללים אותן אחת אחת.

צונמי, למשל, הוא תופעה מוכרת מאוד. אני מניח שעל ממדי ההרס שיכול הצונמי לגרום אני לא צריך להרחיב, במיוחד בעקבות הצונמי הגדול של 2004 שהרג כמאתיים ושמונים אלף איש סביב האוקיינוס ההודי. גלי צונמי מגיעים בשכיחות גבוהה, עד כדי אחת לכמה שנים באזורים כמו האיים היפנים, והם נחקרו באופן אינטנסיבי למדי בעשרות השנים האחרונות.

גל צונמי נגרם כתוצאה מתזוזה פתאומית של כמויות עצומות של מים באוקיינוס. הסיבה המוכרת והשכיחה ביותר היא רעידת אדמה, אבל היא לא היחידה: פגיעת מטאוריט במים, ניסויים גרעיניים תת מימיים, מפולות בוץ וגם התפרצויות געשיות יכולות לגרום לגלי צונמי, וכמויות אדירות של חומר נשפכות לים בבת אחת.

כפי שראינו באינספור סרטוני וידאו בשנים האחרונות, גלי צונמי יכולים להסתער על היבשה כשהם מתנשאים לגבהים של שלושים, ארבעים וחמישים מטרים לעתים, ואין דבר כמעט שיכול לעצור אותם. אני אומר 'כמעט', כי באסון האחרון בדרום מזרח אסיה נתגלתה – בטעות – שיטה לא מוכרת לבלום את המים: עצים. תושבי הכפר ההודי נליוודהפטי שתלו שמונים אלף עצים סביב הכפר שלהם בניסיון להיכנס לספר השיאים של גינס. היער שלהם היה הצלחה מעל ומעבר למצופה: הוא הצליח לבלום את הצונאמי של שנת 2004. שמונת אלפים איש קיפדו את חייהם בערים מסביב לכפר, ואילו הוא נשאר שלם.

אבל האפשרות שהגל שפגע באסדת 'דארופנר' הוא גל צונמי, נשללה מיד.

הגלים האדירים שאנחנו רגילים לקשר עם תופעת הצונמי, באים לידי ביטוי רק בקרבת החוף. בלב ים, כמו במקרה של אסדת הנפט, גלי צונמי אינם נראים בכלל כמו גלי צונמי. רחוק מהחוף אלו גלים נמוכים מאוד, בקושי מטר או שניים, ואורך הגל שלהם – המרחק בין פסגת הגל לתחתיתו  – יכול להגיע לכמה מאות קילומטרים. זאת אומרת, על ספינה בלב ים בכלל לא הייתם מרגישים שפגע בכם צונמי. רק כשהגל מגיע לקרבת החוף, הוא משתנה: ראשית מגיע תחתית הגל, ואז הים כאילו נסוג לאחור ונעלם. כמה דקות מאוחר יותר, מגיע פסגת הגל – וכשהוא מגיע, הוא אינו מפסיק להגיע! מכיוון שהגל כל כך ארוך, זה נראה כאילו הים פשוט עולה על גדותיו והגל ממשיך וממשיך.

צונמי, אם כן, אינו הגל שפגע באדסת 'דארופנר'. אפשרות נוספת, אם כן, היא גל גאות.

גל גאות, Tidal Bore, הוא אחת מתופעות הטבע המרתקות בעולם.

גאות ושפל מתרחשים בכל גוף מים על פני כדור הארץ – אפילו בכנרת, על אף ששם השינוי בגובה פני המים הוא קטן ולרוב בלתי מורגש. גאות ושפל מתרחשים באטיות, והמים עולים ויורדים לאורך שעות. אבל במספר קטן מאוד של מקומות על פני כדור הארץ, תנאים גאוגרפיים מיוחדים יכולים לגרום לכך שהגאות תופיע בבת אחת. למשל, אם פני החוף יוצרים מעין תעלה צרה וארוכה שמתעלת את הגאות דרכה, אזי הגאות יכולה להופיע כחזית גל בגובה של כמה מטרים – גל חזק מאוד שיכול לטפס למרחקים ארוכים מאוד במעלה נהרות. במקרים מסוימים הוא יכול להיות סכנה ממשית לספינות ששטות בנהר.

גלי גאות מעניינים מאוד את המדענים, אבל הם מעניינים עוד יותר את אוכלוסיית גולשי הגלים. מבחינת הגולשים, גלי גאות כמעט אידיאליים: הם מגיעים בכל יום בשעות ידועות מראש, ויש גלי גאות שאפשר לגלוש עליהם למרחק של עשרה קילומטרים. גם כאן אני משתמש במילה 'כמעט', כיוון שיש לגלי גאות חסרונות מסוימים. גל גאות גבוה במיוחד באחד מיובלי האמזונס שבברזיל מכונה "פורורוקה" ומושך אליו גולשי גלים רבים. הוא גם מושך אליו – הפעם שלא מרצון – גם כל מיני יצורים מהג'ונגלים של האמזונס שנסחפים לנהר כמו תנינים, אנקונדות, יגוארים ועכבישים, ועוד כל מיני דברים שיש להם נטייה להפוך את הגלישה לחוויה דרוויניסטית-משהו.

בנהרות אחרים, גלי הגאות מסוכנים מספיק גם ללא עזרים חיצוניים. נהר 'הדרקון הכסוף' בסין מתהדר בגל הגאות הגבוה בעולם, תשעה מטרים, ונאמר עליו שאיש לא הצליח להישאר זקוף על הגלשן שלו ליותר מאחת עשרה שניות.

אבל בלב האוקיינוס אין גלי גאות, ועל כן גם אפשרות זו נפסלה על הסף. המדענים הבינו פתאום שהפיתרון לחידת גלי הפרא חייב להיות מודל חדש לגמרי, תאוריה חדשה.

השלב הראשון בפיתוח המודל החדש היה, כמובן, איסוף מידע. החוקרים בחנו בשנית את המידע שהתקבל לאורך השנים ממצופי מדידת גלים והחזרים מרדארים על החוף, הפעם ללא דעות קדומות וללא ספקנות. התוצאות הדהימו אותם ממש: במקום גל אחד כל שלושים אלף שנה, גלי פרא הופיעו במאות ובאלפים. במקרה אחד, נספרו למעלה מארבע מאות גלי פרא בגבהים של עשרים מטרים ויותר על פני שניים עשר שנים של מדידה רצופה. הסיבה לכך שאיננו רואים את הגלים הגבוהים הללו לעתים תכופות, היא שהם בדרך כלל נעלמים מהר מאוד – בדרך כלל תוך דקות מהרגע שהופיעו.

כעת ניתן היה גם לפתוח את ספרי ההיסטוריה ולהבין טוב יותר אסונות ימיים שנותרו עד כה ללא הסבר, כמו האירוע שכונה 'המסתורין של איי פלנן'.

בשנת 1899 נחנך מגדלור חדש על קבוצת האיים הנידחת הזו בצפון סקוטלנד, כעשרים מיילים ימיים מהחוף. במגדלור הוצבו שלושה אנשים שתפקידם היה לתפעל את המגדלור ולתחזק אותו. כשנה לאחר שהוקם המגדלור, כמו בכל שבוע, הגיעה ספינת אספקה אל האיים כדי לצייד את השומרים – אבל האי היה ריק. כל שלושת השומרים נעלמו ללא עקבות, כשהם משאירים מאחוריהם סימנים של חיפזון: חליפות סערה שלא נלבשו, כיסא שנפל על הצד במטבח.

בדיקה של המגדלור גילתה נזקים מפתיעים: קופסה שעמדה בגובה של כשלושים ושלושה מטרים נשברה, מעקה בטיחות ממתכת היה עקום לגמרי וסלע ששקל קרוב לטונה הוזז ממקומו. חוקר שבחן את האסון העלה את הסברה שגל גדול, או סידרת גלים עצומים שטפו את האי ואת השומרים – אך כיוון שגל בגובה כזה נחשב כבלתי אפשרי, הועלו  סברות ותאוריות רבות לאורך השנים: החל מריב שפרץ בין השומרים ונסתיים ברצח והתאבדות, דרך חטיפה בידי מרגלים זרים ועד למפלצות ים מסתוריות שטרפו את השלושה. בעקבות הגילויים אודות גלי הפרא, הסברה המקובלת היום היא ששניים מהשומרים עבדו בקרבת החוף, והשומר השלישי הבחין בגל ענק שמתקרב אליהם. הוא מיהר לרוץ אליהם כדי להזהירם, לא עוצר כדי לקחת את המעיל או להרים את הכסא שהפיל – אבל הגל שטף גם אותו, והטביע את שלושתם.

מקרה מפורסם אחר הוא זה של האוניה 'קווין מארי', ספינת נוסעים מפוארת וגדולת ממדים. במלחמת העולם השנייה ה'קווין מארי' גויסה כדי להעביר חיילים אמריקאים לחזית באירופה. בדצמבר 1942, כשעל סיפונה כשישה עשר אלף חיילים, פגע גל פרא בספינה. הגל האיום הזה, שלושים מטר של מים זועמים, התנפץ לתוך דופן הספינה וגרם לה להגיע להטיה של חמישים ושתיים מעלות. הספינה התיישרה אט אט ואז צלעה חזרה לנמל, אבל מהנדסים שבדקו את ה'קווין מארי' ציינו שאם הספינה הייתה נוטה בעוד שלוש מעלות בלבד – היא הייתה מתהפכת וטובעת יחד עם כל שישה עשר אלף החיילים שעליה, אסון שהיה מגמד את זה של הטיטניק. הסיפור על ה'קווין מארי' היווה את ההשראה, מאוחר יותר, לספר 'הרפתקה בפוסידון', שהפך גם לסרט מפורסם.

סקירת נתוני העבר, יחד עם תצלומי לווין ומידע נוסף, גילתה עד מהרה שיש אזורים על פני הגלובוס המועדים לפורענות ויש בהם ריכוז גבוה במיוחד של גלי פרא. מסוכנים במיוחד הם האזורים שבהם גלים שנעים לכיוון מסוים פוגשים זרם ימי שנע היישר לקראתם, כפי שמתרחש לא הרחק מחוף דרום אפריקה. גילוי זה הביא לכך שהאזורים הבעייתיים הוצאו מרשימת נתיבי השייט, והימאים תודרכו לשמור מהם מרחק.

אבל הבעיה הייתה שגלי פרא הופיעו בכל מקום, ולא רק באזורי מפגש בין זרמים וגלים. עדיין היה צורך להסביר מאין הגיעו ואיך, אולי, ניתן לחזותם.

נכון להיום, אין תאוריה אחת שמוסכמת על כל המדענים. בחלוקה גסה, התאוריות לגבי היווצרות גלי הפרא נחלקות לשתיים: ליניאריות מול לא-ליניאריות.

התאוריות הליניאריות גורסות שגל פרא הוא תוצאה של סכום של גלים. זאת אומרת, יש מצבים מסוימים שבהם הגלים שנעים בדרך כלל בנפרד אחד מהשני, מתחברים זה לזה ויוצרים גלים גבוהים יותר. זו המשמעות העקרונית של המילה 'ליניארי' – אם ניקח גל בגובה עשרה מטרים, ונוסיף אותו לגל אחר בגובה עשרה מטרים נקבל גל חדש בגובה עשרים מטרים. ניקח, לדוגמה, סדרת גלים בתדירות גבוהה וסדרת גלים שנייה בתדירות נמוכה. חוקרי האוקיינוסים יודעים מזה זמן רב שגלים בתדירות נמוכה – דהיינו, גלים ארוכים ומסודרים – נעים במים מהר יותר מגלים בתדירות גבוהה. ייתכן מצב שבו סדרת גלים בתדירות נמוכה רודפת אחרי גלים בתדר גבוה ומשיגה אותם – ואז הגלים מתווספים זה לזה או מבטלים זה את זה: זו תופעה פיזיקלית ידועה המכונה 'התאבכות'. הגלים שמתווספים זה לזה יכולים להגיע לגובה רב.

התאוריות הליניאריות אינן מושלמות כיוון שהן דורשות מצבים מסוימים מאוד כדי ליצור גלי פרא, מצבים שייתכן ונדירים למדי בים הפתוח.

התאוריות הלא-ליניאריות לעומתן, נוקטות בגישה אחרת. הן מסתמכות על משוואות שנלקחו מעולם מכניקת הקוונטים ומנסות להכיל אותן גם על הכאוס של הים הפתוח. משוואת שרדינגר, למשל, היא משוואה חשובה מאוד במכניקת הקוונטים ומתארת את האלקטרונים באטום כגלים שנעים סביב הגרעין. גרסה של המשוואה הזו, שמכונה 'משוואת שרדינגר הלא-ליניארית', יעילה במיוחד ליישומים באופטיקה וגם, כך מסתבר, לניתוח תנועת גלי הים. על פי משוואה זו יש מצבים שבהם גלים רגילים לחלוטין עלולים להתחיל 'לינוק' אנרגיה מהגלים שסביבם. הם מתחילים לגדול ולהתעצם על חשבוןהגלים אחרים, שנעשים נמוכים יותר ויותר. התוצאה היא אותו 'בור של מים' שמתקבל לפני גל פרא כזה.

כאמור, כל המחקרים על גלי פרא נמצאים עדיין בראשיתם, ואיש אינו יודע בוודאות איך, מתי והיכן הם נוצרים. ההפלגה על שבעת הימים הייתה מאז ומעולם עיסוק מסוכן. התקדמות הטכנולוגיה נתנה לנו, אולי, את התחושה המוטעית שהצלחנו להשתלט על הים, לרסן אותו ולרתום אותו לצרכינו: חשבנו שהספינות הענקיות שאנחנו בונים והידע הרב שנצבר אודות סופות וחיזוי מזג האוויר הפך את המסע בים לעניין שגרתי ומשעמם.

אבל כמו במקרה של ה'טיטניק', הטבע מוכיח לנו שוב שאיננו גדולים, חזקים וחכמים כמו שאנחנו נוטים לפעמים לחשוב את עצמנו. לפחות בזמן הנראה לעין, המרחבים העצומים של האוקיינוסים ימשיכו להיות עוינים וקשים עבורנו, ממש כפי שהיו מאז ימי קדם. הימאים בספינותיהם אינם יכולים להרשות לעצמם, עדיין, להניח את המשקפות. הם חייבים להמשיך לסרוק את האופק ולחפש את גלי הפרא, ואולי עוד מפלצות-ים שהמדע אינו מכיר.

הפרק הפעם עוסק באייזק אסימוב, אחד משלושת ענקי המדע הבדיוני בתקופת תור-הזהב של הז'אנר וסופר פורה בצורה בלתי רגילה- כמעט חמש מאות ספרים ומאמרים עד מותו בנסיבות מצערות בשנת 1992. על היחס של אסימוב לדת, ולאיזה גן עדן הוא היה רוצה להגיע (רמז: לא גן העדן ה'סטנדרטי'). על ההסכם הג'נטלמני בין אסימוב לארתור סי. קלארק ועל הקשר בין כפר ניגרי נחשל לכוכב בעל שש שמשות.

רשימת תפוצה בדואר האלקטרוני | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

אייזק אסימוב: מדע בידיוני, ללא חייזרים

כתב: רן לוי

אסימוב נחשב לאחד משלושת הענקים של המדע הבדיוני, יחד עם ארתור סי. קלארק ורוברט היינלין. הסיפורים שכתב זכו באופן קבוע לפרסים ותארי כבוד, וסדרות הספרים שלו נחשבות עד היום לקלאסיקות וזוכות לאיזכורים וחיקויים אין ספור. התקופה בה כתב, משנות הארבעים של המאה העשרים ועד שנות התשעים, נחשבת לתור הזהב של ז'אנר המדע הבידיוני. הוא נחשב לאחד הסופרים הפורים ביותר בהיסטוריה: באמתחתו לא פחות מחמש מאות ספרים, הישג נדיר אפילו בעידן מכונת הכתיבה והמחשב. סביר להניח שהיה מוסיף עוד כמה וכמה ספרים לרשימה הארוכה הזו, אלמלא מותו בשנת 1992 בנסיבות מצערות עליהן ארחיב בהמשך.

אייזיק אסימוב נולד ברוסיה ב-1920 ליהודה ורחל אסימוב. כפי שאתם בוודאי מנחשים, אסימוב היה יהודי ואפילו היה דובר יידיש שוטפת, אם כי היה אתאיסט מושבע. כשהיה ילד קטן היגרו הוריו לארצות הברית ופתחו שורה של חנויות לממתקים בניו-יורק. בחנויות אלו היה מקובל למכור גם מגזינים זולים ושם התוודע אייזיק למדע הבידיוני בפעם הראשונה, באמצעות הסיפורים שהופיעו באותן חוברות.

הקריירה הסיפורתית של אסימוב הייתה הצלחה מסחררת כבר מתחילתה. הסיפור הראשון והשני שהגיש לפרסום במגזין מדע בידיוני נדחו על ידי העורך, אבל השלישי התקבל. לא חלפו שנתיים והוא כתב את הסיפור 'שקיעה', שזכה בתואר 'סיפור המדע הבידיוני הקצר הטוב ביותר בכל הזמנים' בשנת 1968. את הכבוד הזה העניקו לאסימוב עמיתיו בכנס סופרי המדע הבדיוני של ארצות הברית.

שקיעה

'שקיעה', באנגלית Nightfall, מספר את סיפורם של תושבי כוכב הלכת לאגאש, אותו מקיפות לא פחות משישה שמשות. כתוצאה מכך הלילה לא יורד על לאגאש: בכל זמן נתון ובכל נקודה על פני הכדור תמיד ישנה לפחות שמש אחת בשמיים.

מנקודת מוצא מרתקת ומשונה זו יוצא אסימוב למסע שחוקר את את ההשלכות שיש למצב המוזר הזה על החברה האנושית. כן, האנושית. אסימוב כתב, כפי שהוא עצמו הגדיר זאת, 'מדע בידיוני חברתי'- הוא התעניין תמיד באופן שבו בני האדם מגיבים להתפתחויות טכנולוגיות ובקונפליקטים שעולים מהן. בכל ספריו של אסימוב לא נמצא אפילו לא חייזר אחד.

מכיוון שאין לילה על לאגאש, תושביו לא מודעים לכך שישנם עוד כוכבים בשמיים מסביבם ולמעשה האסטרונומיה היא מדע מנוון ולא מפותח כלל. כתוצאה מכך חוקי טבע שנראים לנו בסיסיים כמו כוח המשיכה האוניברסלי וחוקי ניוטון לא נתגלו על לאגאש באותה המהירות שבה נתגלו בכדור הארץ. הפיסיקה, שאצלנו נחשבת כ'מלכת המדעים', היא מדע זניח ואיזוטרי יחסית על לאגאש. נקודת המוצא הזו שבחר אסימוב מעניינת במיוחד מכיוון שכאן אסימוב, שאהב מאוד היסטוריה, מדגים לנו כאן עד כמה חשובה הייתה האסטרונומיה להתפתחותו של המדע על כדור הארץ. כפי שתיארתי בפרק על ביג-בן, למשל, מושגי הזמן שלנו קשורים באופן הדוק לתנועת גרמי השמיים, והמדענים האמיתיים הראשונים היו אסטרונומיים: קורפרניקוס, לדוגמא. אלמלא האסטרונומיה, המדע והטכנולוגיה היו נחשלים ומפגרים בסבירות גבוהה.

המדענים בסיפור 'שקיעה' מגלים שתי תגליות מפתיעות פחות או יותר בו זמנית. הראשונה היא שמדי אלפיים שנה מתרחש ליקוי חמה נדיר שבמסגרתו מוסתרות כל ששת השמשות מאחורי הירח (הבלתי ידוע, עד כה) של לאגאש, וכוכב הלכת צולל לתוך לילה חשוך שנמשך כעשרים וארבע שעות. התגלית השניה היא שמדי אלפיים שנה מתרחש ארוע קטסטרופלי על לאגאש שגורם למחיקה כמעט טוטאלית של הציוויליזציה. האסונות הללו מתרחשים באופן מחזורי וקבוע, כפי שמעידים שרידיה של עיר עתיקה שמראים שהיא נהרסה ונבנתה מחדש בכל אלפיים שנה במשך עשרות אלפי שנים.

הקשר בין שתי התגליות הללו מתברר עד מהרה על ידי פסיכולוג שמבין שמי שאחראי ל'אסון הטבע' המסתורי הזה הוא למעשה בני לאגאש עצמם. החשיכה היא מצב לא טבעי על לאגאש ואף אחד לא מסוגל לסבול חושך מוחלט ליותר מכמה דקות רצופות. כשהלילה יורד בפתאומיות כזו על הכוכב כולו התושבים ההיסטריים נתקפים בשגעון, שורפים מכל הבא ליד רק כדי לגרש את החושך והתרבות האנושית כולה עולה בלהבות.

המדענים, שמבינים שהם אינם יכולים למנוע את רוע הגזירה, מנסים לשמר את הידע שנצבר במחזור התרבות הנוכחי כדי להעבירו לאנשי המחזור הבא ובכך, אולי, לשבור את שרשרת ההרס האכזרית הזו. מי שמפריעים להם הם חברי קבוצה דתית שהספרים העתיקים שלהם מספרים על בואו של סוף העולם בכל אלפיים שנה.

כאן בא לידי ביטוי מוטיב חזק מאוד בכל ספריו של אסימוב: הסלידה מהדת. אסימוב, באופן אישי, לא שנא את הדת או את הדתיים- לא את היהודים ולא את הנוצרים- אבל לא האמין באלוהים ובגמול שאמונה זו תיתן למאמינים בעולם הבא. הוא אפילו דחה בבוז את ההצגה המקובלת של 'גן העדן' השמיימי. "איפה ישנו גן העדן שבו ניתן לכתוב, לחקור, לקיים שיחות מעניינות, לחקור תופעות מדעיות מעניינות?" שאל אסימוב, והשיב לעצמו- "עדיין לא שמעתי על גן עדן שכזה."

בכל ספריו עובר כחוט השני הרעיון שלפיו רק המדע, ולא הדת, הוא המפתח להצלחה ולהישרדותו של המין האנושי בעתיד כנגד כל הקשיים והבעיות שהוא עלול להתקל בהם. במקרה של 'שקיעה', אנשי הכת הדתית- למרות שהם יודעים שהאסון הולך ומתקרב- לא מוכנים לסייע למדענים ואפילו מתנגדים להם, מתוך פרשנות קנאית של כתבי הקודש שלפיה האסון הוא צו אלוהי ואסור להתנגד לו. אסימוב מראה לנו כאן שגם אם הידע עצמו קיים גם בדת וגם במדע- רק במסגרת המדע אפשר לעשות בו שימוש אמיתי לטובת האנושות.

כאילו כדי לשים את הנקודה בסוף הטיעון הזה של אסימוב, מספר לנו הבי.בי.סי הבריטי על מהומות שהתרחשו בניגריה בשנת 2001 בזמן ליקוי חמה. תושביה של העיירה מיידוגורי הם מוסלמים אדוקים. כשהשמש החלה להעלם יום אחד בעקבות ליקוי החמה, המטיפים במסגדים הכריזו שמדובר בעונש אלוהי על החטאים והכפירה של תושביה הנוצרים של העיירה. ההמון המשולהב והמוטרף מפחד שמא אלוהים לא יחזיר את השמש לשמיים, שרפו כנסיות והרסו פאבים וכיוצא בזה. הנה ההוכחה הניצחית שהמציאות עולה על כל דמיון, ואני מניח שאפילו אסימוב היה מתקשה להאמין שהסיפור שלו קם לתחייה בצורה כל כך משכנעת.

הסיפור 'שקיעה' היה נקודת מפנה בקריירה של אסימוב, והציב אותו בשורה הראשונה של סופרי המדע הבדיוני. המעריצים התווכחו ביניהם תמיד מי סופר טוב יותר: אסימוב, או ארתור סי. קלארק שחתום על קלאסיקות כמו 'אודיסאה בחלל 2001'. המחלוקת הזו יושבה סופית כשאסימוב וקלארק החליטו, בזמן נסיעה במונית ברחוב פארק אבניו שבניו-יורק, על הסידור הבא: אסימוב יצהיר תמיד שקלארק הוא סופר המדע הבידיוני הטוב ביותר בעולם, וקלארק יאמר תמיד שאסימוב הוא הסופר הטוב ביותר בעולם. ההסכם הזה זכה לשם 'הסכם אבניו-פארק של אסימוב-קלארק'. ארתור סי. קלארק הקדיש את אחד מספריו לאסימוב, וכתב – "הסופר השני הטוב בעולם מקדיש ספר זה לסופר השני הטוב בעולם."

סדרת 'המוסד'

עוד כבוד גדול נפל בחלקו של אסימוב כשסדרת ספרים שכתב, סדרת 'המוסד', זכתה בפרס "סדרת המדע הבידיוני הטובה ביותר בכל הזמנים" בשנת 1965 כשהיא מקדימה את 'שר הטבעות' של טולקין.

סדרת 'המוסד', Foundation, עוקבת אחרי ההיסטוריה האנושית במשך כעשרים אלף שנים, כשהאנושות כבר התפשטה לכל מרחבי הגלקסיה ואוכלוסייתה מונה טריליונים רבים.

אסימוב מעלה את הרעיון הבא. בני אדם הם יצורים בלתי צפויים שלא ניתן לחזות את פעולתם מראש, אבל ייתכן שהתנהגותם של ביליוני בני אדם דווקא כן ניתנת לחיזוי. באמצעות השימוש בכלים מתמטיים סטטיסטיים וניתוח פסיכולוגי של האדם הממוצע, ניתן לצפות את תגובתם של מאסות גדולות של אנשים. אסימוב מכנה את המדע החדש הזה 'פסיכוהיסטוריה', והוא מעניק לדמות הראשית של הסדרה- הפסיכוהיסטוריון הארי סלדון – את היכולת לחזות את עתיד האנושות עשרות אלפי שנים קדימה ובעקבות זאת גם את היכולת לתמרן את ההיסטוריה העתידית של האנושות לכיוונים שרצויים לו.

אסימוב נשען כאן על רעיון מדעי מוכר: התרמודינמיקה הסטטיסטית, שהוא ענף בפיזיקה שעוסק בניתוח התנהגותם של אטומים וחלקיקים אחרים אבל בכמויות גדולות. כמו בפסיכוהיסטוריה, נקודת המוצא של התרמודינמיקה הסטטיסטית היא שאין דרך מעשית לעקוב אחר מסלול תנועתו של אטום בודד. אבל מהכרות של החוקים הבסיסיים ששולטים בהתנהגותו של האטום הבודד והכלה שלהם על מיליארדי אטומים – ניתן בהחלט לחזות איך יתנהג החומר במצבים מסוימים. אם נחמם גז בתוך בלון, לדוגמא, אין לנו שום סיכוי לדעת כמה מהר ינוע כל אטום ואטום של הגז. אבל בתור קבוצה, ניתן להעריך בדיוק רב מה תהיה התפלגות המהירות בין האטומים- דהיינו, כמה אטומים ינועו מהר וכמה ינועו לאט. מתוך ידע זה אפשר לחשב מה יהיה הלחץ שיפעיל הגז על דפנות הבלון, למשל, או מה תהיה הטמפרטורה שלו.

הפסיכוהיסטוריה, אם כן, מפעילה עקרונות אלה על אנשים במקום אטומים ומכאן מאפשרת לחזות את העתיד. אנשים הם קצת יותר מורכבים מאטומים (חלקם, לפחות) ולכן קשה יותר לדעת את כל החוקים הבסיסיים ששולטים על התנהגותנו – זו הסיבה שמדובר כאן במדע בידיוני, בסופו של דבר. אסימוב מודע לקושי הזה, והוא פותר אותו על ידי הצבת כל העניין בעתיד הרחוק מאוד, וגם מציין שניתוח התנהגותם של בני אדם תקף רק כשהאוכלוסייה מונה טריליונים על גבי טריליונים של פרטים, ולא מיליארדים או מיליונים כמו על כדור הארץ כיום.

לי יש תחושה שאסימוב נשען כאן על יסוד נוסף, אינטואטיבי יותר. למרות שאיש אינו יכול לחזות את העתיד בוודאות, ישנה קבוצה של אנשים שמתהלכים בינינו, כאן על כדור הארץ, שמשוכנעים שיש להם את היכולת הזו. הם מנסים לנתח את התנהגותם של קבוצות גדולות של אנשים ולתעל אותה לצרכים שלהם. יש כאלה שטוענים בציניות שקבוצת האנשים הזו היא היא השולטת בנו באמת, ולא גופים מוכרים יותר כמו הממשלה או הפרלמנט. אני מתכוון כאן לאנשי פרסום, כמובן. הפרסומאים נעזרים בכל טריק פסיכולוגי, בכל שבריר של מידע על אופי המחשבה האנושי והתגובות שלנו לגירויים שונים כדי לדחוף אותנו לפעול בכיוון שהם מעוניינים לכוון אותנו אליו: מלקנות מוצר מסוים ועד להצביע למועמד כלשהו בבחירות. היכולת שלהם להשפיע על האדם הבודד מוגבלת מאוד, אבל יש להם השפעה רבה על התודעה הקבוצתית. מבחינה זו, יכול להיות שג. יפית היא ההארי סלדון האמיתית, משונה עד כמה שזה נשמע. בו נקווה שהיא תמשיך לנסות ולמכור לנו מיונז דל-קלוריות, ולא תנסה להשתלט על הגלקסיה כולה.

רעיון הפסיכוהיסטוריה נותן לאסימוב מקום לעסוק בחומרים שהוא אוהב, דהיינו – מדע בדיוני חברתי. אסימוב מביא בסיפורי המוסד דילמות מרתקות שבמרכזן השאלה האם האדם הוא אדון אמיתי לגורלו, או שהכל קבוע מראש. הדמויות בספרים שלו נקרעות בשאלה האם יש בכלל טעם בפעולות שהן עושות, או שהן רק בובות מתוכנתות שנשלטות על ידי הארי סלדון והפסיכוהיסטוריה שלו.

מבחינה זו, הוא ממשיך את הויכוח התיאולוגי עתיק היומין לגבי מידת חופש הפעולה שנותן אלוהים לאדם: אם אלוהים הוא כל יכול ומסוגל לקבוע את העתיד, האם לאדם יש בכלל עצמאות כל שהיא? במילים אחרות, אם אנחנו חוטאים – האם אנחנו אשמים באמת, או שאלוהים קבע מראש שאנחנו נחטא ולכן אין טעם בכלל לנסות ולשמור מצוות. ויקטור בן עזרא, שמסייע לי באופן קבוע בהכנת התוכנית, הסביר לי שחכמי דת כבר הגיעו לפתרון לדילמה הזו: אלוהים משאיר לאדם את זכות הבחירה בין רע לטוב. הוא רוצה שנעשה שימוש בשכלנו, וניקבע את עתידנו במו ידינו. הפיסיקאי סטיבן הוקינג העיר בעניין זה פעם שמניסיונו, גם האנשים שמאמינים בכל ליבם שהגורל ידוע וקבוע מראש – עדיין מסתכלים ימינה ושמאלה כשהם חוצים את הכביש.

סדרת הרובוטים

סדרת ספרים חשובה נוספת שכתב אסימוב היא סדרת 'הרובוטים'. זו סדרה נפרדת ועצמאית של ספרים וסיפורים שאסימוב החל לכתוב עוד בשנות הארבעים, ללא קשר לסדרת המוסד. בהברקה של גאונות ספרותית ממש, הצליח אסימוב לחבר את סדרת 'הרובוטים' עם סדרת 'המוסד' בשנות השמונים. שלושת הספרים האחרונים שכתב בסדרת 'המוסד' משלבים את שתי הסדרות הללו לעלילה אחת קוהרנטית והגיונית, ויוצרים יקום והיסטוריה עתידית מרתקים ממש.

סדרת הרובוטים, על אף שלא זכתה בפרסים ותארי כבוד, היא לטעמי המקום שבו הצליח אסימוב להותיר את חותמו באופן הברור ביותר על העולם הטכנולוגי של ימינו. ראשית, אסימוב הוא זה שטבע את המילים 'רובוט' ו'רובוטיקה' בהן אנחנו משתמשים עד היום – הוא שאל כאן מהשפה הצ'כית את המילה "רובוטובאט" שמשמעותה 'עבודה כפויה'. מכונות כמו-אנושיות הופיעו בספרות עוד לפני אסימוב אבל תמיד בהקשר שלילי: פרנקנשטיין או הגולם מפראג, לדוגמא. אסימוב הוא הראשון שנתן לרובוטים אופי חיובי, כשהוא מראה כיצד הם יכולים לסייע לאנושות. הוא סילק מהם את ההקשרים המפחידים והשליליים באמצעות המצאה ספרותית חשובה נוספת- 'שלושת חוקי הרובוטיקה'.

שלושת חוקי הרובוטיקה, על פי אסימוב הם אלה: רובוט לא יפגע באדם, או יניח לו להפגע. רובוט יציית תמיד לפקודותיו של האדם, אלא אם פקודות אלה סותרות את החוק הקודם. הרובוט יגן על עצמו, אלא אם כן הגנה זו עומדת בסתירה לשני החוקים הקודמים.

שלושת החוקים הללו הם הבסיס לכל סדרת ספרי הרובוטים של אסימוב, שבהם הוא למעשה בוחן את כל ההשלכות האפשריות של החוקים הללו על התנהגות הרובוטים והאינטרקציה שלהם עם בני אדם. הוא שובר את החוקים, עוקף אותם, משנה אותם, גורע מהם ומוסיף עליהם בעשרות ואריאציות שונות. חשוב לציין כאן שאסימוב לא מנסה כלל להסביר איך הרובוטים עובדים, מה הטכנולוגיה שמאחוריהם ואו אפילו איך מומשו שלושת החוקים בתוך מוחותיהם. כל המטרה של התרגילים הספרותיים כאן היא לספק לנו הצצה לבעיות המוסריות וחברתיות שעלולות לצוץ בעתיד כתוצאה מהתקדמות הטכנולוגיה. אסימוב נוגע כאן בשאלות בסיסיות מאוד כגון: מה מבדיל אדם מרובוט? מתי חשוב יותר שרובוט יגן על עצמו מאשר על האדם? מהן ההשלכות של ויתור על חלק מהחוקים ואיך, למרות החוקים הקשיחים והבלתי מתפשרים, יכולים בני אדם בכל זאת להשתמש ברובוטים כדי לפגוע אחד בשני.

המסקנה הסופית של אסימוב, אותה הוא מביא לידי ביטוי בספרים האחרונים של סדרות 'המוסד' ו'הרובוטים', עשויה להפתיע את המאזינים. כפי שציין אריה סתר במאמרו 'המחשב והמוח ע"פ אסימוב', נדמה שהסופר שינה לאורך השנים את גישתו העקרונית כלפי הפוטנציאל הטמון במחשבים. אם בתחילה עולה מהספרים שרובוטים ומחשבים יכולים להחליף את בני האדם, לתפוס את מקומם בביצוע משימות מסובכות ומורכבות ובאופן כללי יגיעו לרמת אינטליגנציה שוות ערך (או אפילו עולה על) המוח האנושי – בספרים האחרונים דעתו מקבלת תפנית פאסימית יותר.נזכיר כאן שאסימוב החל לכתוב בשנות הארבעים, כשמחשבים היו נדירים מאוד. ככל שמחשבים הפכו יותר ויותר נפוצים אסימוב גם החל להבין טוב יותר את המגבלות שלהם: את חוסר הגמישות, את היעדר האינטואיציה וכוח היצירה.

ייתכן ושינוי גישה זה הוא שגרם לכך שבספרים המאוחרים יותר מגיעים הרובוטים של אסימוב למסקנה שעצם נוכחותם בין בני האדם עשויה לסכן את האנושות. שני רובוטים בעלי אינטליגנציה גבוהה במיוחד, גיסקארד ודאניל, מבינים ששלושת החוקים בשילוב העדר הגמישות והמעוף של הרובוט- חונקים את בני האדם. על פי החוקים, הרובוטים מחויבים למנוע מבני אדם מלהכנס למצבים מסוכנים, אבל חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי הוא ההליכה אל הלא נודע, אל הגילוי, אל האופק הלא ברור והמסוכן לפעמים. אם הרובוטים לא יתנו לבני האדם את האפשרות ליטול סיכונים, האנושות תגווע ותעלם. הרובוטים מחליטים שטובת האנושות עדיפה על טובת האדם הבודד, ונעלמים לתמיד.

אישיותו של אסימוב

אישיותו של אסימוב הייתה מרתקת. פרט לספרות המדע הבידיוני שבה הצטיין כל כך, אסימוב כתב עשרות ומאות ספרים ומאמרים על מדע פופלארי וטכנולוגיה. הוא ראה בחינוך הציבור למדע מעין שליחות אישית שלו. "אם המדע יוצג לילדים בצורה לא טובה," אמר אסימוב, "הילדים עלולים לפתח שנאה ופחד ממנו – וזה מצב גרוע יותר מאשר אם לא הצגנו את המדע לילדים בכלל."

הוא כתב גם על היסטוריה, נושאים חברתיים, שמירה על איכות הסביבה, בזבוז המשאבים המתכלים של כדור הארץ ואפילו ספרי בדיחות. השטף הבלתי יאמן של ספרים בכל תחום ובכל נושא, הביא את הסופר קורט ווניגוט לשאול את אסימוב 'איך זה מרגיש לדעת הכל?' אסימוב השיב שהוא יודע רק מה מרגיש זה שאומרים עליו שהוא יודע הכל- "אי נוחות."

צניעותו באה לידי ביטוי באנקדוטה טיפוסית: אסימוב כתב עבור מגזין ילדים, ובאחד מן הימים קיבל תשלום שהיה גבוה בכמה עשרות דולרים מהתשלום המקובל. הוא מייד שלח מכתב אל ההוצאה לאור, וביקש לוודא שלא נעשתה טעות ושהתשלום הגבוה (יחסית) שהוא קיבל, לא נעשה על חשבונם של הכותבים האחרים.

אסימוב היה קלסטרופיל – זאת אומרת, אהב מקומות סגורים וקטנים. בביוגרפיה שלו סיפר שהפנטזיה שלו בתור ילד הייתה לנעול את עצמו בתוך דוכן עיתונים קטן וצפוף, ולקרוא מגזינים של מדע בדיוני. אסימוב גם שנא לטוס: פרט לפעמים בודדות בחייו הוא נמנע מלעלות על מטוס. בזמן שהגיבורים בספריו חוצים גלקסיות וטסים בחלליות מהירות, אסימוב עצמו העדיף תמיד להפליג בספינות טיולים. המוזרויות הקטנות הללו, אהבת המקומות הסגורים והפחד מטיסה, חילחלו גם אל הספרים: בסדרת 'הרובוטים' אסימוב מתאר את האנושות חיה בעתיד בערים סגורות וצפופות, 'מערות הפלדה' כפי שהוא מכנה אותן- ללא ספק, הסביבה שאסימוב היה מרגיש בה הכי בנוח. הגיבור בספרי הרובוטים, אלייה ביילי, סולד מטיסה אף הוא.

אייזיק אסימוב הלך לעולמו בשנת 1992. רק עשר שנים מאוחר יותר גילתה אישתו את סיבת המוות- איידס. אסימוב קיבל עירוי דם שהכיל את הנגיף במהלך ניתוח מעקפים שעבר כמה שנים קודם לכן. אסימוב רצה לצאת בהצהרה פומבית על המחלה, אבל הרופאים שלו שיכנעו אותו להסתיר אותה כדי שמשפחתו לא תסבול מסטיגמות ונידוי חברתי.

מבקרים רבים האשימו את אסימוב שהוא נטול סגנון ספרותי: שהכתיבה שלו יבשה ועובדתית, שהדיאלוגים לוקים בחסר ושהדמויות לא מפותחות מספיק. אסימוב עצמו, וכמה מבקרי ספרות אחרים, ציינו דווקא את ההיפך- ש'היעדר הסגנון', כביכול, הוא למעשה הסגנון של אסימוב. הפשטות כאן היא כלי שבו נעזר אסימוב כדי להעביר לקורא את הרעיונות המקוריים ומעוררי המחשבה שלו. כך או כך, ברור שלאסימוב הייתה השפעה אדירה על התפתחות המדע הבדיוני, ובמשך שנים רבות היה אסימוב, עם פיאות הלחיים הארוכות שלו והמשקפיים עבי המסגרת, הפנים המזוהות ביותר עם הז'אנר הזה.

הוא הרבה לתת עיצות לסופרים מתחילים והיווה השראה להמוני כותבים בעולם כולו. אסימוב האמין במקצועיות חסרת פשרות גם בכתיבה כמו בכל מקצוע אחר: הוא הדגיש את הצורך בהכרת חוקי התחביר והדקדוק, באוצר מילים רחב ידיים ובכוח התמדה. ואם זה לא ילך, כתב אסימוב, ואתה לא מצליח להיות סופר מדע בידיוני משובח- תמיד תוכל להסתפק במקצועות נחותים יותר כמו מנתח, שופט בית המשפט העליון, או נשיא המדינה.

על ביג בן, השעון המפורסם ביותר בעולם. מה הקשר בין הנהלת חשבונות והשריפה שהרסה את בית הנבחרים הבריטי? למה השתגע האדריכל שתכנן את מגדל השעון? מאין מגיע ה'תיק תק' של שעוני המטוטלת? ולמה, לכל הרוחות, קוראים לו 'ביג בן'?

רשימת תפוצה בדואר האלקטרוני | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

ההיסטוריה של ביג בן

כתב: רן לוי

ישנם כמה מבנים ובניינים בעולם אשר מזוהים באופן מוחלט ומיידי עם המקום או העיר שבהם הם נמצאים. בעיר ממוצעת יש המוני בניינים ובתים, כך שכדי לזכות בהכרה שכזו ולהחרט בזכרונם של כל כך הרבה אנשים, על המבנה המדובר להיות משהו באמת יוצא מין הכלל. האמפייר סטייט בילדינג, למשל, הוא אחד מהסמלים המוכרים ביותר של העיר ניו יורק. גשר שער הזהב הוא הפנים של סן פרנסיסקו, ומגדל אייפל הוא יותר פריזאי מחנות מלאה בגטים. גם ביג בן, מגדל השעון המתנוסס מעל הפרלמנט הבריטי שעל גדות נהר התמזה, הוא סמל שכזה. אין סרט קולנוע שמתרחש בלונדון שלא נקבל בו לפחות שוט אחד של הביג בן ואין תייר שביקר בבירה הבריטית ולא ראה את השעון הידוע ואולי המפורסם ביותר בעולם כולו. הבריטים רואים בביג בן את אחד הסמלים הלאומיים החשובים ביותר שלהם, כמו שהטאג' מאהל הוא סמל להודים, החומה הגדולה לסינים ומגדלי עזריאלי לנו. צלצולי הפעמונים של ביג-בן מועברים לעולם כולו בשידור חי על ידי הבי.בי.סי האנגלי פעמיים ביום. חגיגות הסילווסטר נפתחות כשביג בן מציין את שעת חצות, כמו גם פתיחת אירועי יום הזכרון לחלליה בריטניה.

מה יש בו, בביג-בן, שגורם לבריטים לאהוב אותו כל כך? אחרי הכל, הוא לא המגדל הגבוה ביותר, לא היפה ביותר ואם מחפשים נכסים היסטוריים חשובים הרי שהאי הבריטי משופע בהם למכביר- העתיקות של סטונהנג', למשל, מפורסמות בזכות עצמן בכל העולם. אבל בעיני הבריטים, ביג בן יש רק אחד. אני לא מכיר עוד הרבה עמים שנתנו למגדל שלהם שם חיבה. אגב, זו טעות לחשוב שלמגדל עצמו קוראים 'ביג בן'. שמו האמיתי של המגדל הוא פשוט 'מגדל השעון': ביג בן הוא שמו של הפעמון הגדול בתוך המגדל שמצלצל פעם בשעה. בכל אופן, לחשיבות העמוקה שרואים הבריטים בשעון שלהם עשויות להיות מספר סיבות.

ראשית, מגדל השעון הוא חלק מארמון ווסטמינסטר, בית הנבחרים הבריטי, והוא אחד מהחלקים הדומיננטים ביותר בבניין זה. בימים טובים יותר חלש הפרלמנט הבריטי על אימפריה ענקית שחצתה אוקיינוסים ויבשות, והיה ליבה הפועם של ממלכה שעליה נאמר שהשמש לא שוקעת עליה לעולם: בכל רגע נתון זורחת השמש, היכן שהוא בעולם, על חלק מהאיפריה הבריטית. בית הנבחרים מזכיר לבריטים את ימי הזוהר שלהם וביג בן הוא סמלו של בית הנבחרים. שנית, צלצול הפעמונים של ביג בן, כפי שכבר אמרתי, הוא חלק מהחיים והמסורת הבריטיים. אין בריטי שלא יזהה את הצלצול הזה אחרי ששמע אותו אלפי פעמים דרך הרדיו והטלוויזיה. בימי מלחמת העולם השניה, כך מספרים, כשהבריטים עמדו בפני האפשרות המוחשית שהגרמנים יפלשו ויכבשו את ארצם, צלצולו הקבוע של בין בן היה עבורם תזכורת מנחמת לגבורה ולנחישות העם הבריטי. וגם מהבחינה הטכנית, ביג בן הוא מקור לגאווה עבורם. עד היום נותר ביג בן מגדל השעון בעל ארבע הפאות הגדול ביותר בעולם. במיוחד אוהבים מדריכי התיירים בלונדון לספר על הדיוק המופלא של השעון הגדול, שעליו נרחיב בהמשך.

ארמון ווסטמינסטר הוא אחד מהמבנים העתיקים ביותר בלונדון וקיים בצורה זו או אחרת עוד מימי הביניים, החל משנת 1016 לערך. במשך שנים רבות הוא שימש כארמון אמיתי למלכים האנגלים ולאורך השנים התבסס גם כמקום מושבו של הפרלמנט הבריטי על שני בתיו. מכיוון שארמון ווסטמינסטר תוכנן כארמון מגורים למלך, הוא לא התאים במיוחד כבית נבחרים. חברי הפרלמנט נאלצו להתכנס לישיבותיהם בחדרים שהוסבו לצורך העניין באופן מאולתר למדי והיו לא נוחים. בעיה זו נפתרה באופן חד למדי בשנת 1834. חברי הפרלמנט חבים את הכסאות הנוחים שלהם היום דווקא להתפתחויות טכנולוגיות בתחום המסעיר, המרגש ושוקק החיים של ראיית חשבון.

שריפת הפרלמנט

מהרגע שהומצא הכסף, מייד גם היו כאלה שהיו חייבים כסף לאנשים אחרים. אחת הבעיות הגדולות ביותר של המסחר בימי הביניים הייתה שחלק משמעותי מהאוכלוסייה לא ידע קרוא וכתוב, כך שרישום מדויק של מי חייב למי כסף וכמה היה בעיה רצינית. כדי להתגבר על בעיה זו, ובהתאם לאידיאל השיויון לפיו יש לאפשר גם לפשוטי העם הבורים ביותר להכנס לחובות, השתמשו הסוחרים של ימי הביניים ב-'מקל חשבון', באנגלית- Tally Sticks. מקלות החשבון היו, כפי שמרמז השם, מקלות עץ ארוכים. על מקלות העץ היו חרוטים סימונים שציינו את סכום הכסף המדובר: שקע רחב היה, למשל, אלף פאונד, שקע בעובי אגודל היה מאה פאונד וכן הלאה. שני סטים של סימונים זהים היו נחרטים על מקל החשבון ואז היו שוברים אותו לשני חלקים: חלק קצר וחלק ארוך. החלק הקצר היה ניתן ללווה, והמקל הארוך יותר, שנקרא 'Stock', ניתן למלווה שהפך להיות 'Stockholder' ובעברית- 'מחזיק מניה'.

אחד השימושים הנפוצים ביותר של מקלות החשבון היה ברישום החובות של התושבים כלפי המדינה. מכיוון שהיו הרבה מאוד תושבים, היו גם המון מקלות חשבון. אבל האוכלוסיה הלכה והשכילה ובסופו של דבר כמעט כולם ידעו לקרוא מספרים רגילים, כך שבתחילת המאה ה-18 כבר לא היה צורך בכמויות העצומות של מקלות החשבון שהצטברו במחסני משרד האוצר הבריטי. אבל הרגלים קשה לשנות. נדרשו עוד כמעט מאה שנים עד שהפרלמנט אישר באופן סופי להפסיק את השימוש במקלות החשבון. עכשיו נותרה רק השאלה: מה עושים עם כל המקלות האלה? הפיתרון היה פשוט למדי: החורף הבריטי קר, חברי הפרלמנט רוצים להתחמם- ומקלות חשבון נשרפים מצוין.

אבל בשנת 1834 מישהו שם קצת יותר מדי מקלות חשבון בתנור הגדול שחימם את אחד מאגפי הארמון ואז גם הוסיף חטא על פשע והשאיר את התנור ללא השגחה. האצילים בבית הלורדים, ברגישות האריסטוקרטית האופיינית, חשו שהרצפה מעט חמה יותר מהרגיל, ובאמת כעבור כמה שעות לא נותר מהארמון כלום פרט לערימה ענקית של גחלים וכמה מבנים בודדים שניצלו מהשריפה האדירה. המראה של בית הנבחרים עולה בלהבות היה מרהיב למדי. אלפים מתושבים לונדון באו לחזות במה שהיה לבטח הארוע המסעיר ביותר שהתרחש בעולם הנהלת החשבונות באלף שנה האחרונות.

הזדמנות לבניה מחדש

זו הייתה גם הזדמנות, כאמור, לבנות מחדש את בית הנבחרים כדי שיתאים טוב יותר לתפקיד זה ולנבחרים יהיה מקום לשבת. השאלה הייתה, באיזה סגנון אדריכלי ייבנה המבנה. זו לא הייתה שאלה אסטתית או הנדסית אלא דווקא שאלה פוליטית. הסגנון המקובל בעולם באותה התקופה היה הסגנון הקלאסי, שמקורותיו בארכיטקטורה היוונית-רומית: הבית הלבן בוושינגטון ובמבנים אחרים בפאריז שבצרפת נבנו בסגנון זה. בדיוק מסיבה זו לא הסכימו הפוליטיקאים הבריטים שארמון ווסטמינסטר ייבנה מחדש בסגנון קלאסי: צרפת מתקשרת עם המהפכה הצרפתית והרעיונות הרדיקאליים שלה והבית הלבן מסמל את הרפובליקה נטולת המלך שהייתה פעם מושבה של בריטניה ומרדה בה. לכן הוחלט לפנות לסגנון הגותי, שהיה נפוץ בימי הביניים ועתה חזר לאופנה אצל האדריכלים האנגלים. המאפיינים המוכרים יותר של הסגנון הגותי הם, למשל, חלונות בצורת קשתות מחודדות, תקרות גבוהות במיוחד ופסלים משונים יותר או פחות המקשטים את הבניין מבחוץ. לחלק מהפסלים יש גם מטרה שימושית ולא רק דקורטיבית, כמו הגרגויילים ( Gargoyles), המפלצות המכונפות עם הפנים המשונות שהן למעשה מרזבים מעוצבים- זה גם מקור השם 'גרגוייל': רעש הגרגור שעושים המים כשהם זורמים בצינור.

הועדה הפרלמנטרית לעניין הקמתו המחודשת של ארמון ווסטמינסטר יזמה תחרות פתוחה בין האדריכלים הבריטים. מתוך תשעים וחמש ההצעות שהוגשו לוועדה, נבחרה הצעתו הזוכה של האדריכל צ'ארלס בארי (Barry). צ'ארלס בארי היה אדריכל מוכשר למדי. כבר בסוף שנות העשרים לחייו נזקפו לזכותו כמה מבנים מרשימים למדי, בעיקר כנסיות ומבני ממשל. בארי הבין, עם זאת, שהעבודה על בית הנבחרים היא משימה בקנה מידה אחר לגמרי ושזו העבודה שעשויה להכניס אותו אל בין דפי ההיסטוריה.

השכלתו הארכיטקטונית של צ'ארלס בארי הייתה נרחבת למדי: במסגרת לימודיו נסע לאיטליה כדי ללמוד על מבנים מתקופת הרנסאנס ואפילו הגיע במסעותיו עד למזרח התיכון וארץ ישראל, שם נחשף לרעיונות שהיו כמעט ולא מוכרים לעמיתיו בארופה. הוא גם הכיר את הסגנון הגותי, עליו התעקשו חברי ועדת התכנון הפרלמנטרית, אבל ידע שהוא לא מספיק בקיא בו. בנוסף, לבארי היו צרות אחרות. הבנייה של הארמון התנהלה בעצלתיים, והממשלה לחצה עליו כל הזמן שיוזיל את העלות הגבוהה של העבודה. אם זה לא מספיק, בארי נאלץ להתמודד עם אחד ד"ר רייד שנחשב, בעיני עצמו לפחות, למומחה לענייני איוורור והיה אחראי על תכנון מערכת הונטילציה בארמון. מבחינתו של ד"ר רייד, ארמון ווסטמינסטר היה מערכת איוורור שיש לה בניין. למרות מאמציו של בארי, מערכת האיוורור של ד"ר רייד תפסה כשליש מנפח המבנה כולו- ואחרי שנבנתה ונבדקה- נמצאה בלתי שמישה לחלוטין.

בגין צרות אלו ואחרות, ביקש בארי את עזרתו של אוגוסטוס פוגין (Pugin), אדריכל שהיה מומחה לסגנון הגותי והיה אחד מהמובילים של המגמה בבריטניה להחזיר את הסגנון הגותי חזרה למרכז העניינים. אוגוסטוס קיבל את המשימה לעצב את כל הקישוטים החיצוניים והפנימיים כדי להשוות לארמון ווסטמינסטר את החזות הגותית. בנוסף גם תיכנן את מגדל השעון המפורסם, שבתוכו יוצב ביג בן. העבודה על ארמון ווסטמינסר היה קשה ותובענית לאוגוסטוס. "מעולם לא עבדתי כל כך קשה בכל חיי," כתב האדריכל המותש. זאת ועוד, אוגוסטוס סבל ללא ידיעתו מהרעלת כספית, ככל הנראה כתוצאה מתרופה שקיבל כדי לטפל בדלקת עיניים ושהכילה כמויות גדולות של המתכת המסוכנת הזו.

בעודו עומל על תכנון מגדל השעון, הלך אוגוסטוס ואיבד את שפיותו. הוא פיתח פחד אובססיבי מפני המוות, וגזר על עצמו משטר קפדני של תפילות ועינוי עצמי כדי להכין את עצמו לעולם הבא. זמן קצר לאחר שסיים את תכנון המגדל ומסר את השרטוטים לצ'ארלס בארי, השתגע אוגוסטוס סופית ואושפז בבית חולים לחולי נפש. הוא הלך לעולמו בגיל ארבעים, זמן לא רב לאחר מכן.

אדמונד בקט

אבל עם כל הכבוד למגדל ולמרזבים הדקורטביים שלו, הוא לא עיקר הסיפור בפרק זה כי אם השעון עצמו. כיאה לשעון שמשקיף על בית הנבחרים של אחת מהאומות המובילות בעולם, הדרישות מביג בן היו חמורות ונוקשות מאין כמותן. למשל, השעון נתבקש לדייק עד לסטייה של לא יותר משניה אחת ביום. חשוב לזכור שכאן מדובר במנגנון מכני במשקל של כמה מאות קילוגרמים, שיהיה חשוף לטמפרטורות קיצוניות, לרוחות חזקות, לליכלוך ואבק ושאמור להניע מחוגי שעון כבדים שאורכם כמעט שלושה מטרים. למגדל השעון גם ארבע פאות, משמע ארבעה שעוני ענק כאלה שכולם מונעים על ידי אותו המנגנון. בתנאים אלה, סטייה של שניה אחת ליום נשמעה אז כדרישה אבסורדית ובלתי אפשרית ממש.

מי שלקח על עצמו את המשימה הקשה של תכנון השעון היה עורך הדין, האסטרונום, האדריכל והשען אדמונד בקט (Beckett). כן, אדמונד בקט היה אדם חכם שהבין במגוון גדול של נושאים – והוא גם לא היסס להראות את זה. לומר על אדמונד בקט שהוא היה אדם לא אהוד זה כנראה אנדרסטיימנט. כולם ידעו שבקט מוכשר ומבריק, בזה לא היה לאיש ספק, אבל האישיות…אוי, האישיות. בקט האמין שהוא יודע טוב יותר מכולם כיצד צריכים להיעשות הדברים והתעקש שכל פרט וכל רעיון ימומש בדיוק לפי הדרך שהוא התווה. הוא היה עקשן, בלתי מתפשר ואדם לא נוח באופן כללי.

כדוגמה מייצגת לאופיו של האיש אפשר לקחת את הסיפור הבא. ב-1871 (כעשר שנים לאחר הקמת ביג בן) נתעורר הצורך לשקם את קתדרלת אלבנס הקדוש, אבל כסף לצורך העניין לא היה. בקט היה אדם עשיר והציע לממן מכיסו את השיקום- בתנאי אחד: הוא יקבע הכל. הוא יניח את התוכניות האדריכליות, והוא עצמו יפקח על הבנייה. תוצאות השיקום עוררו סערה רצינית באנגליה, מכיוון שאדריכלים רבים טענו שבקט סטה לגמרי מאופיה המקורי של הקתדרלה ובכך פגם באותנטיות ההיסטורית של השיקום. לו היה בקט מתייעץ עם אדריכלים אחרים לפני השחזור, אולי היה מקהה את חיצי הביקורת. זמן מה לאחר מכן זכה בקט בתואר אצולה ושינה את שמו ל'ברון גרימת'ורפ'- אבל המוניטין שלו היה כל כך גרוע עד שהפועל To Grimthorpe  הפך לזמן מה לשם נרדף לשחזור לא מוצלח של מבנים היסטורים.

מדידת זמן

שחצן, עיקש – תגידו מה שתגידו על אדמונט בקט. בשעונים הוא הבין. הוא היה מתמטיקאי מוכשר שהיה בקיא בעקרונות המדעיים של המקצוע, וגם כתב ספר מצליח שבו סקר בהרחבה את כל מנגנוני השעונים שהיו קיימים עד אז. הידע המעמיק הזה גרם לו להבין מהר מאוד, ששום מנגנון שעון מוכר אינו טוב מספיק כדי לעמוד בדרישות של ביג בן. בשביל השעון הזה, הוא נזקק למשהו חדש.

שעוני מטוטלת, או "שעוני סבא" כפי שהם מכונים לפעמים, הם בימינו זן הולך ונעלם של שעונים. אבל במשך מאות שנים השעונים הללו היו חלק חשוב מאוד מעולם הטכנולוגיה והמדע, ורק בשמונים השנה האחרונות מצאנו להם תחליף נאות בדמות שעוני הקוורץ והמנגנונים האלקטרוניים. עד להמצאת שעוני המטוטלת, הדרך היחידה (כמעט) לדעת כמה זמן חלף בין שני אירועים נפרדים הייתה באמצעות תצפיות אסטרונומיות. מדידת הזמן היא למעשה חלק בלתי נפרד ממדע האסטרונומיה עוד מתקופות פרה-היסטוריות. השמש, הירח ושאר גרמי השמיים היו האלמנטים הטבעיים היחידים שהפגינו מחזוריות קבועה וניתנת לחיזוי גם באמצעים פשוטים. 'מחזוריות' היא כאן מילת המפתח. מתי תגיע ההצפה השנתית של הנילוס? כשמאדים יימצא על רקע קבוצת הכוכבים ההיא. מתי תחזור להקת הציפורים הנודדות הטעימה הזו שוב לאזור? כשהירח יהיה מלא בפעם החמישית, וכן הלאה וכן הלאה. היום איבדנו כמעט לחלוטין את הקשר המיוחד הזה עם גרמי השמיים, אבל בעבר מי שלא ידע לדקלם את קבוצות הכוכבים ולזהות את כוכבי הלכת, היה בצרות רציניות. כה הדוק היה הקשר הזה בין אבותינו והכוכבים, עד שאת עקבותיו אפשר למצוא היום באינספור מנהגים, ביטויים ומטבעות לשון. ההורוסקופ מציג לחסרי המזל שמאמינים בו שניים עשר מזלות שהם למעשה שתים עשרה קבוצות הכוכבים הקלות ביותר לזיהוי בשמי הלילה. שמות הימים בשפות הלועזיות, למשל, הם Sunday – יום השמש, Monday יום הירח, Tuesday’ – בצרפתית mardi, היום של מארס (מאדים), Wednesday, בצרפתית mercerdi- יומו של מרקורי, כוכב חמה, Thursday, בצרפתית jeudi, יומו של יופיטר (צדק), Friday, בצרפתית vendredi – יומו של ונוס, נוגה, ולבסוף Saturday, יום שבת, הוא יומו של סטוראן, שבתאי.

הירח איפשר למדוד זמן ברזולוציה של חודש. בעזרת השמש אפשר לחלק את הזמן לימים. עם שעון שמש טוב והבנה בסיסית בעקרונות האסטרונומיה אפשר להגיע עד לחלוקה של שעות. אבל כדי למדוד דקות- השמש כבר לא מספיק טובה. ושניות? הצחקתם אותי.

גלילאו גלילאי, המדען האיטלקי המפורסם, הוא זה שתפס ראשון שהפתרון לבעיית חלוקת הזמן למנות קטנות נמצא בתנועה המחזורית של המטוטלת. הסבר קצר: מטוטלת היא משקולת, תלויה על חוט או מחוברת למוט שקצהו השני קבוע במקום (למשל, תקוע עם מסמר לקיר). המשקולת חופשיה להתנדנד סביב הנקודה הקבועה, ואם ניתן לה דחיפה ראשונית היא תמשיך להתנדנד מעלה מטה, ימינה ושמאלה, למשך זמן ארוך למדי.

גלילאו גילה שזמן המחזור של המטוטלת, פרק הזמן שלוקח למטוטלת להשלים תנועת הלוך וחזור אחת, אינו תלוי בכובד המשקולת התלויה, אלא אך ורק באורך החוט או המוט שמחוברים אליה. הוא גם גילה את הקשר המתמטי בין אורך החוט וזמן המחזור. למה זה חשוב? מכיוון שבעזרת משחק עם אורך המוט אפשר ליצור חלוקות זמן כרצונך. אם ראיתם אי פעם מטרונום מוזיקלי, ודאי ראיתם את המשקולת בקצה שלו, שהמיקום שלה על המוט קובע את הקצב של המטרונום.לקח לגלילאו קצת זמן כדי להבין שהתנועה המחזורית של המטוטלת עשויה להיות בסיס מצוין ליצירת שעון. זה לא מפתיע שהוא קישר בין המטוטלת ומדידת הזמן, מכיוון שגלילאו היה מגדולי האסטרונומים בדורו. בעזרת המצאה חדשנית בשם 'טלסקופ', גלילאו גילה פרטים מדהימים ממש לאותה התקופה: את הירחים של צדק, למשל, ואת ההרים והמכתשים שעל הירח.

אבל כשהחל גלילאו לחשוב על שעון מטוטלת הוא כבר היה בן שבעים ושבע, זקן ועיוור לחלוטין. הוא העלה כמה רעיונות, ואף החל לעבוד עם בנו על תכנון אפשרי לשעון כזה- אבל הלך לעולמו לפני שהספיק להתקדם ממש. היה זה מדען גדול אחר, כריסטיאן הוייגנס, שהמציא את שעון המטוטלת הראשון. התכנון של הוייגנס, בשנת 1657, הוא זה שהיה הבסיס לכל שעוני המטוטלת מאז ועד לתקופתו של אדמונד בקט וביג בן ואפילו עד לתחילת המאה העשרים.

עקרון שעון המטוטלת

כדי להבין כיצד הצליח אדמונד בקט לתכנן מנגנון שעון שיעמוד בדרישות הבלתי אפשריות כמעט מביג בן, כדאי להקדים ולתת הסבר קצר על העיקרון שמאחורי שעוני המטוטלת.

לכל שעון יש, כמובן, מקור אנרגיה. לצורך הדוגמא, מקור האנרגיה יהיה משקולת כבדה. הבה נלפף את החבל של המשקולת סביב צירו של גלגל שיניים פשוט, ואת גלגל השיניים נחבר לזרועותיו של מחוגי שעון. בזמן שהמשקולת נופלת לאדמה, היא מסובבת את הציר, שמסובב את גלגל השיניים ודוחף את מחוגי השעון שנעים בעיגול. הנה, כבר יצרנו מנגנון שעון פשטני. הבעיה היא שאם ניתן למשקולת ליפול סתם כך, היא תפגע בריצפה מהר מאוד ולמעשה לא מדדנו שום זמן. לכן, צריך לדאוג למשהו שיעצור את המשקולת ויידאג לכך שהיא נופלת באופן מבוקר ומדוד. כפי שאתם בטח מנחשים, ה'משהו' הזה הוא המטוטלת.

המטוטלת מתחברת לגלגל השיניים באמצעות מנגנון שנקרא 'מחגר משונן' (באנגלית, escapement). אני מאמין שהשם 'מחגר משונן' לא אומר לאף אחד שום דבר. לנסות להסביר איך עובד מחגר משונן דרך הרדיו זה כמו מירוץ חלזונות – איטי, מייגע ולא מעניין אף אחד. לכן אתם תאלצו להסתפק בכך שאומר שבכל פעם שהמטוטלת מגיעה לקצה מסלול התנועה שלה, היא נותנת דחיפה קטנה למחגר המשונן והמחגר מצידו מאפשר למשקולת ליפול קצת. עוד דחיפה, ועוד נפילה קטנה, וכן הלאה. כל דחיפה שכזו מזיזה את מחוגי השעון מעט קדימה, ומכיוון שהמטוטלת נעה בקצב קבוע, גם מחוגי השעון נעים בקצב קבוע. למעשה, הרעש המוכר של שעוני מטוטלת, ה'תיק תק, תיק תק' שעושה שעון בן חיל, הוא הרעש שמשמיע המחגר המשונן כשהוא משחרר את המשקולת, או הקפיץ במקרים אחרים. עכשיו, חזרה לאדמונד בקט וביג בן.

הבעייה עם כל המנגנון הזה ובמיוחד עם המחגר המשונן, היא הרגישות להפרעות חיצוניות. אם יונה הייתה מתיישבת על אחד ממחוגי השעון, כל המנגנון העדין של גלגלי השיניים היה משתבש והמטוטלת הייתה מקבלת דחיפה בזמן לא מתאים. הפרעות קטנות כמו אלו היו מצטברות כעבור זמן לא רב עד שהיו גורמות לשעון לסטייה משמעותית. הפיתרון של בקט היה להמציא מחגר משונן חדש, שמבטל את הקשר בין המטוטלת לשאר גלגלי השיניים בשעון. המשמעות הייתה שכעת הפרעות חיצוניות כמו יונה על מחוגי השעון, או אבק בגלגלי השיניים וכדומה- אינן משפיעות ישירות על המטוטלת ולכן אינן פוגעות בדיוקו של השעון. ההמצאה הזו של בקט, יחד עם העובדה שכל מנגנון השעון היה אטום הרמטית לחדירת מים, אבק, רוח וכדומה, איפשרו לו להגיע לדיוק המדהים ממש, לאותם הימים, של שנייה אחת ביום. אבל גם סטייה של שנייה אחת ביממה עשויה להצטבר על פני תקופה של שבועות וחודשים, ואם לא נטפל בה הסטייה תהיה גדולה מספיק כדי שנוכל להרגיש בה. גם כאן, לאדמונד בקט היה פיתרון יצירתי, פשוט ויעיל עד להדהים.

גלילאו גילה שמיקום מרכז הכובד של המטוטלת קובע את זמן המחזור שלה. מבחינה מעשית, מיקום מרכז הכובד נקבע על ידי אורך המטוטלת. במילים אחרות, ככל שהמשקולת רחוקה יותר מציר הסיבוב של המטוטלת, השעון יהיה איטי יותר. ככל שהיא קרובה יותר לציר, השעון ינוע מהר יותר. בשעון גדול וכבד כמו ביג בן אי אפשר, כמובן, להזיז משקולות ענקיות ממקום למקום כדי להשפיע על מרכז הכובד. אבל אם נוסיף משקל קטן למטוטלת, ההשפעה תהיה תזוזת מרכז הכובד של המטוטלת כלפי מטה: משמע, כאילו הרחקנו את המשקולת מהציר. באופן דומה, אם נוריד קצת משקל מהמטוטלת, הזזנו את מרכז הכובד שלה כלפי מעלה, קרוב לציר- והשעון ינוע מהר יותר.

אין צורך בשינוי דרמטי במשקל: די בתוספת משקל של מטבע אחת של פני כדי להאיט את השעון (או להאיץ אותו, אם מסירים את המשקל) בשתי-חמישיות של שניה בכל יום. זה גם היה הפיתרון של בקט לבעיית הסטייה המצטברת של ביג בן: השעון ממהר קצת? אין בעיה. שתי מטבעות של פני בשקע מיוחד במטוטלת- והשעון יאיט מעט. השעון איטי? תוציא את המטבעות מהמטוטלת ולך לקנות לעצמך משהו לאכול בקפיטריה של הפרלמנט. הרעיון המחוכם של בקט מצא את דרכו אפילו אל השפה האנגלית, דרך הביטוי Put a penny on it, 'שים על זה פני', שמשמעו- תרגיע, תעצור.

הפעמון של ביג בן

מנגנון המטוטלת של ביג בן היה מסובך וקשה לתכנון, אבל הוא לא היה הבעיה היחידה שעימה היה צריך אדמונד בקט להתמודד. כפי שהסתבר עד מהרה, גם הפעמון הגדול של ביג בן (בעצם, 'ביג בן' בעצמו), הפעמון שיצלצל בכל שעה עגולה, היה אתגר לא פשוט כלל וכלל. בהתאם לאופיו, גם כשתיכנן את הפעמון הגדול היו לאדמונד בקט דרישות גבוהות. הוא ביקש שהפעמון יהיה במשקל של ארבע עשרה טונות: אף אחד בבריטניה לא יצק מעולם פעמון מתכת כל כך גדול. אדמונד גם התעקש שהפעמון יהיה עשוי מיציקה של סגסוגת מתכות שלא הייתה מקובלת בשום מקום בעולם. השילוב של פעמון גדול ותהליך יציקה לא סטנדרטי הביא לכך שמרבית בתי היציקה הבריטיים פשוט סירבו לקבל את ההזמנה. לבסוף נמצא בית היציקה שיסכים לבצע את העבודה. בשנת 1856 היה הפעמון הגדול מוכן והובל ללונדון. הוא הוצב בחצר הארמון שהיה בבנייה, וכבר בבדיקות הראשוניות נסדק הפעמון באופן שהרס אותו לגמרי והפך אותו לבלתי שמיש.

בקט לא היה מוכן לשמוע על האפשרות שאולי תכנון הפעמון שלו לקוי בצורה כלשהי. הוא היה משוכנע שבית היציקה לא עבד בהתאם להוראות המדוייקות והבלתי מתפשרות שלו, והחליט לחפש בית יציקה אחר, מקצועי יותר. בית היציקה White Chapel הסכים לקחת על עצמו את העבודה ויצק את הפעמון מחדש. התהליך כולו, מתכנון הפעמון ועד היציקה האחרונה, לקח כמעט עשר שנים. כשלבסוף היה הפעמון הגדול מוכן, הוא הובל בשיירה מפוארת אל מגדל השעון שבארמון ווסטמינסטר. ההמונים הריעו לפעמון הענקי כשעבר ברחובות שקושטו במיוחד לארוע, נגרר על עגלה גדולה בידי שישה עשר סוסים שהיו מגונדרים בסרטים צבעוניים. הפעמון הורם אל ראש המגדל, ולונדון כולה עצרה את נשימתה כשביולי 1859 הידהד הצלצול הכביר בפעם הראשונה מעל לונדון. ואז הפעמון נסדק שוב, הפעם אחרי חודשיים של עבודה.

הפעם כבר אי אפשר היה להוריד את הפעמון מהמגדל ולשלוח אותו לתיקון- זה כבר היה יקר מדי והפרוייקט כולו עבר את התקציב המתוכנן ממילא. בקט הממורמר קיטר כל הזמן על כך שגם בית היציקה White Chapel לא מילא אחר הוראותיו המפורשות, אבל לא הייתה לו ברירה אלא לשנות את התכנון שלו. הוא החליף את הפטיש שדופק על הפעמון לפטיש קטן יותר, כדי למנוע סדקים בעתיד, וסובב את הפעמון רבע סיבוב על צירו, כדי להציג לפטיש אזור נקי מסדקים. התוצאה הייתה שעם הפטיש החדש, צלצולו של ביג בן הוא קצת מזויף מבחינה מוזיקלית, כבר לא הצלצול הנקי והטהור שקיווה בקט להשיג. מי שמבקר במגדל השעון גם היום, יכול לראות את הסדק שבפעמון.

אבל גם אחרי שנסתיימה פרשת הסדק בפעמון, בקט העצבני לא הפסיק ללכלך על בית היציקה White Chapel. הוא סיפר לכל מי שהסכים לשמוע ש-White chapel עשו עבודה גרועה וחסכו בחומרים טובים כדי להרוויח עוד כמה גרושים. בבית היציקה נעלבו קשות. הם  לקחו את האשמותיו של בקט באופן אישי, ותבעו אותו לדין על הוצאת דיבה. המשפט נסתיים בניצחון לבית היציקה או בהסכם מחוץ לכתלי בית המשפט (המקורות חלוקים על כך), אבל בקט, בכל אופן, לא למד לקח. הוא המשיך להשמיץ את בית היציקה גם אחרי המשפט, והמשיך לעשות זאת במשך שנים רבות עד שלבסוף נמאס העניין על בית היציקה והם תבעו אותו לדין שוב, עשרים שנה אחרי המשפט הראשון- וזכו גם הפעם.

אני לא בטוח שאדמונד בקט הפסיק להשמיץ אותם גם אחרי המשפט השני, אבל ב- White chapel כל כך נעלבו, שהם לא שוכחים לבקט את ההשמצות שלו גם היום, כבר כמעט מאה וחמישים שנה מאוחר יותר. אם תיכנסו לאתר האינטרנט של White chapel, בית היציקה הותיק שממשיך לפעול גם היום, תוכלו לקרוא את הצד שלהם בסיפור על הפעמון של ביג בן, ולהתרשם בעצמכם ממידת האהבה שהם רוכשים לאדמונד בקט.

מקור השם "ביג בן"

אי אפשר להשלים את הסיפור על ביג בן, מבלי להתייחס לשאלה המסקרנת מכל: מדוע קוראים לו 'ביג בן'.

למקור השם 'ביג בן' יש שתי גרסאות. על פי גרסא אחת, 'ביג בן' הוא בנג'מין הול, שר בממשלה הבריטית שהיה אחראי, במסגרת תפקידיו, גם על פרוייקט הבנייה מחדש של בית הנבחרים. בנ'גמין, על פי תיאורי התקופה, היה אדם גבוה במיוחד, ומכאן זכה לכינוי החיבה 'ביג בן'. באחת מישיבות הפרלמנט, כך על פי הסיפור, עלתה שאלת שמו של מגדל השעון החדש. נואמים עלו בזה אחר זה לבמה והציעו שמות שונים ומשונים. הדיון נמשך ונמרח. כשהגיע תורו של ב'נגמין הול, הוא נתן בעצמו נאום ארוך על העניין וכשסכר לבסוף את נהר המילים שלו, צעק מהספסלים האחוריים אחד מחברי הפרלמנט המותשים- 'למה שלא נקרא לו ביג-בן, ונגמור עם זה?'. בין אם זה היה שם מוצלח, ובין אם חברי הפרלמנט היו מוכנים לכל שם ובלבד שיתנו להם לצאת לשירותים- ההצעה נתקבלה ברוב קולות.

יש ספקות לגבי אמיתותה של גרסא זו. ישיבות הפרלמנט הבריטי תועדו באופן מדוקדק, ובאף פרוטוקול ישיבה מאותה התקופה אין עדות לסיפור הזה, כך שיש סיכוי לא רע שלפנינו עוד מקרה של פוליטיקאי שמנסה לקחת קרדיט על משהו שלא הוא אחראי לו. כאן גם המקום לציין שמגדל השעון שימש, עד שלהי המאה התשע-עשרה, גם כבית כלא לחברי פרלמנט סוררים. מי שעשה צרות בזמן הדיון לא נלקח על ידי הסדרנים אל מזנון הכנסת כפי שנהוג אצלנו, אלא נכלא בחדר מיוחד במגדל השעון. אני לא נוהג להעלות בפודקאסט הזה נושאים מהפוליטיקה העדכנית, אבל לדעתי בית הנבחרים שלנו יכול רק להרוויח ממגדל שעון כזה. אולי אפילו שניים.

הגרסא השניה למקור השם 'ביג בן' וכנראה המהימנה מבין השתיים, שהיא שהמגדל נקרא על שמו של המתאגרף ב'נגמין קאונט (Caunt), שהיה גדול המתאגרפים בבריטניה ואולי בעולם כולו באותם הימים. קאונט היה בחור קשוח באופן יוצא מן הכלל, ועובדה זו בולטת עוד יותר כשמבינים שהאגרוף באותם הימים היה אגרוף באגרופים חשופים. זה נשמע ספורט כואב, וכנראה שבצדק, אבל למען ההגינות כדאי לציין שהבריטים הקפידו על חוקי הג'נטלמניות. אסור היה להכות את היריב כשהוא על הרצפה, או באזורים כואבים במיוחד כמו…יהלומי הכתר, נקרא להם כך. לקרבות האיגרוף לא הייתה הגבלת זמן, וקרב היה נמשך עד שאחד מהמתמודדים מתמוטט. קאונט, בחור מגודל, לא היה עילוי מבחינה טכנית, אבל הסיבולת היוצאת מגדר הרגיל שלו איפשרה לו לנהל קרבות של שלושים וארבעים סיבובים. הסיבולת האגדית הזו שלו הקנתה לו מעריצים רבים בלונדון, ויש סיכוי סביר שהמגדל הגבוה נקרא על שמו.

ביג בן הוא אחד מהשעונים המוצלחים ביותר שנבנו אי פעם. האמינות שלו היא משהו שכאילו נלקח היישר מהאגדות. במשך מאה השנים הראשונות לפעולתו, ביג בן שמר על דיוק קפדני ופעולה סדירה וזאת על אף ארועים דרמטיים כמו הפצצת ארמון ווסטמינסטר על ידי חיל האוויר הגרמני במלחמת העולם השניה. הפצצות השמידו חלק מבית הנבחרים ורסיסים פגעו בשתיים מתוך ארבעת פאות מגדל השעון- אבל ביג בן המשיך לתקתק ללא הפרעה.

התקלה הראשונה המשמעותית שארעה לביג בן הייתה בשנת 1962, שנה בה החורף היה קשה במיוחד. השלג הכבד שירד על המגדל גרם לביג בן לצלצל את הצלצול המסורתי שלו לכבוד כניסת השנה החדשה בעשר דקות איחור. התקלה הבאה, בשנת 1977, הייתה חמורה יותר: אחד מחלקי המתכת של מנגנון השעון נשבר כתוצאה מעייפות החומר, וביג בן הושבת למשך תשעה חודשים תמימים. בשנים האחרונות עובר ביג בן שיפוצים ועבודות אחזקה מדי פעם, כדי לאפשר למנגנון שלו להמשיך ולתקתק גם עמוק אל תוך המאה העשרים ואחת. הבריטים אובססיביים ממש לגבי מצב בריאותו של הסמל הלאומי שלהם, ודיווחים שוטפים על עבודות התחזוקה בשעון מופיעים באתר האינטרנט של הפרלמנט.

בשנת 1980 דיווח הבי.בי.סי שכדי למנוע תקלות מכניות עתידיות במנגנון השעון של ביג בן, יוחלפו מחוגי השעון הגדולים והמסורבלים בתצוגה דיגיטלית מודרנית. הדיווח הזה עורר סערה גדולה בבריטניה, ורשות השידור הבריטית קיבלה עשרות מכתבים ממאזינים שזעמו על הפגיעה בקודש הקודשים של האומה- עד שמישהו שם לב לתאריך: האחד באפריל…

הפעם, התוכנית הולכת צעד אחד רחוק מדי…ועוברת את הגבול. איך קובעים מי מת ומי לא? פעם החיים היו קלים יותר לרופאים. למה פחדו אנשי המאה ה-19 שיקברו אותם בחיים? על הסטטוסקופ ומכשיר מיוחד לצביטת הפטמות, ולמה נגרסו אלפי מומיות מצריות לאבקה?

רשימת תפוצה בדואר האלקטרוני | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

הטכנולוגיה של המוות

כתב: רן לוי

כשפותחים את העיתון או את החדשות בטלוויזיה, מקבלים בדרך כלל חדשות רעות. כדור הארץ מתחמם לאט לאט, ובעוד כמה עשרות שנים הנפט יאזל, ואפילו את הציפורים כבר אי אפשר להאכיל פירורי לחם בלי לקבל את שפעת העופות. אבל באף עיתון ובאף מהדורת חדשות לא מדברים על האסון האמיתי, הטרגדיה הבלתי נמנעת שלקראתה אנו צועדים בעיניים פקוחות ובראש מורם. רבותי, בעוד משהו כמו שמונים שנה, פלוס מינוס עשרים שנה בממוצע, כולנו נהייה מתים. כן, אי אפשר להתחמק מהחדשות הקשות האלה. כל מי שאתם מכירים, כל מי שאהבתם, כל הרעים וכל הטובים, כל החכמים וכל הטפשים- כולנו נהיה מתים.

עד כאן החדשות הרעות. ולמי שמצפה עכשיו לחדשות הטובות, אז אין. אנחנו כולנו גוססים, רק שחלקנו עדיין לא הפנים את זה. כמאמר הפתגם המפורסם: שום דבר לא בטוח בחיים, פרט למוות ולצביקה פיק.

הפרק הזה יעסוק בטכנולוגיה ובהיסטוריה של המוות. נדבר על מה זה למות, על איך למות כמו שצריך, על איך קובעים מי מת ומי חי, על חניטה וטכנולוגיות שימור הגוף מתקדמות יותר ולקינוח, נהרוג את היקום כולו. רק כדי לשים דברים בפרופורציה. אבל אני לא באתי לקלקל את המסיבה, אתם יודעים, ולהזכיר לכם כל הזמן שאנחנו עומדים למות. לכן, אני אשתדל שלא להגיד על אנשים שהם 'מתים', במשך כל התוכנית, אם אפשר. בואו נתחיל.

המוות השחור

אנשים התפגרו לאורך כל ההיסטוריה המוכרת, כמובן, ויש לי גם יסוד סביר להניח שהם לא נהגו לחיות לנצח גם לפני ההיסטוריה המוכרת. ישנן הערכות, שאם לומר את האמת, אני לא ממש בטוח שהן מבוססות על מחקר ממשי, שלמעלה ממאה מיליארד בני אדם בעטו בדלי מאז שחר ימי האנושות. נראה שאנחנו, החיים, נמצאים במיעוט מסוים.

למרות שהמוות ליווה אותנו תמיד כמו צל כהה, נדירות הן הפעמים שלמוות הייתה השפעה דרמטית כל כך על ההיסטוריה האנושית, כמו בימי המגיפה השחורה. המגיפה השחורה, או 'המוות השחור', כפי שכונתה המחלה האיומה הזו, היכתה באירופה לקראת אמצע המאה השתיים-עשרה ודחפה מעבר למעקה שליש עד שני שליש מאוכלוסיית אירופה. כן, קראתם נכון. שליש עד שני שליש מכלל האוכלוסייה האירופאית, ועוד מיליונים רבים מרחבי העולם כולו. קשה לתפוס את המשמעות של המספר הזה בפעם הראשונה ששומעים אותו. ערים שלמות התרוקנו מיושביהן, כפרים שלמים נמחקו מעל פני האדמה, לא הייתה משפחה אחת כמעט שהצליחה להתחמק מהגורל האכזר, לא היה אדם אחד שלא איבד מישהו אהוב. צריך לעצור ולחשוב על זה, ממש להרהר בזה, כדי להבין את גודל הטרגדיה: שליש עד שני שליש.

למגיפה השחורה הייתה השפעה עצומה על האנושות. אפשר לעשות תוכנית שלמה על המגיפה השחורה ועל תוצאותיה, אבל אני אתן רק דוגמא אחת.מכיוון שהאוכלוסיה קטנה באופן כל כך דרסטי, פתאום היו המון חלקות אדמה פנויות. אבל כמו שאמרנו, שליש עד שני שליש מהאיכרים החליט שהם מעדיפים לדשן את הקרקע באופן אישי, ולכן היה מחסור עצום בידיים עובדות. מי ששלט על האדמות היו, כמובן, האצילים- אבל לפתע נוצר מצב שבו יש ביקוש לעובדי אדמה, שבלעדיהם כל הקרקע הזו הייתה חסרת תועלת. מאזן הכוחות השתנה: האצילים היו צריכים את האיכרים לא פחות ואולי יותר משהאיכרים היו זקוקים לאצילים. המבנה החברתי המוכר של ימי הביניים קיבל כאן זעזוע לא קטן.

ארס מוריאנדי – אמנות המוות

אבל ההשפעה של המגיפה השחורה שאני מעוניין לדבר עליה בהקשר שלנו, הייתה על הכנסייה הקתולית. בין המיליונים הרבים שהלכו לבקר את ישו בבית, היו גם מטבע הדברים המוני כמרים ואנשי כנסייה. הדבר יצר מחסור חמור באנשים שידעו איך להתפלל כמו שצריך, איך לבצע טקסים דתיים וכדומה. הכנסייה נאלצה לגייס הרבה כמרים צעירים ולא מנוסים והיה צריך לחנך אותם בזריזות.

אחד מאבני היסוד של מקצוע הכמורה הוא ניהול ענייני המוות בקהילה. כדי להעביר לכמרים החדשים את הידע הנדרש, נכתב הספר 'ארס מוראינדי', בתרגום חופשי: 'אמנות המוות'. הספר בעל השם המקאברי-משהו נכתב על ידי סופר אנונימי, כנראה נזיר או איש כנסייה אחר, והוא מחולק למספר חלקים.

החלק הראשון פונה אל האדם שעומד לסגור את הבאסטה, ומסביר לו שהמוות הוא לא כזה נורא – אם אתה נוצרי, כמובן. החלק השני מפרט את הפיתויים שעומדים בפני הגוסס, כמו ייאוש, או חוסר סבלנות או איבוד אמונה וכיצד יש לעמוד בהם. החלקים הבאים מדריכים את הכומר ואת המשפחה כיצד יש לנהוג במחיצת הנפטר-לעתיד, איך לנחם, איך להתפלל ואיך לנהל את הטקסים הרלוונטים.

הספר 'ארס מוריאנדי' היה פופלרי מאוד בימי הביניים, וזכה לתפוצה נרחבת, כולל גרסא מאויירת למי שלא יודעים לקרוא. חשיבותו של הספר כפולה. ראשית, זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו הגדיר באופן רשמי ועל הכתב איך צריך למות, ומה זה 'מוות טוב'. הכנסייה שמרה תמיד את הידע הזה לעצמה, כמקור של כוח, והספר פיזר את הידע (והכוח) באוכולוסייה והפחית, בסופו של דבר, את ערכה של הכנסייה. שנית, עד לאותה התקופה הדגש היה על גורלה של האנושות כולה בזמן אחרית הימים. ארס מוריאנדי, לעומת זאת, נתן דגש בעיקר לגורל האישי, של כל אדם ואדם, ובכך הוא היה חלק ממגמה ששמה את האדם במרכז, ולא את האנושות כקולקטיב. מגמה זו הלכה ותפסה תאוצה עד לשיא ההומניזם בימי הרנסנס. הגדיר זאת היטב הפילוסוף הצרפתי וולטייר, במאה ה-18, כשהיה על ערש דווי ונתבקש על ידי הכומר להתכחש לשטן. וולטיר השיב לו: "עכשיו זה לא הזמן לעשות לעצמך אויבים חדשים."

מוות קליני

אז ראינו שכבר יש ספר הוראות שמסביר איך למות כמו בן אדם. אבל מה זה למות, בכלל? איך יודעים אם מישהו הוא מת או לא?

עד לא לפני הרבה זמן ההגדרה של המוות הייתה פשוטה למדי: הוא שהיית חי, או שלא. זה היה מעבר די ברור, קו הפרדה רצוף בין העולם הזה לעולם הבא, ואסור לעקוף. אם היו לך לב פועם וריאות נושמות, סימן שאתה חי. אם לא, אז אתה בבעיה רצינית (או שכל בעיותך נפתרו, תלוי בגישה האישית שלך לעניין).

אבל החל מאמצע המאה העשרים חלה התקדמות רצינית מאוד בכל מה שנוגע לטכניקות של החייאה. לפתע, גם אם הלב שלך פסק מלפעום לכמה דקות, והריאות כבר לא דחפו אוויר- עדיין ניתן היה להחזיר אותך מארץ לעולם-לא בחזרה אל בית החולים. באופן בסיסי, אם אפשר להחזיר אותך ממצב של מוות לכאורה לחיים, סימן שמעולם לא היית מת.

הפסקה של זרימת הדם והנשימה מוגדרים היום כ'מוות קליני'. מוות קליני, אם לפשט כאן תורה רפואית שלמה, משמעו שיש לך את כל הסימנים החיצוניים של מישהו ממועדון השיש, אבל אתה עדיין לא מת. ממצב של מוות קליני ניתן לחזור לחיים אם העזרה הרפואית מגיעה בתוך כמה דקות. המשמעות היא שהמוות הפסיק להיות משהו חד וברור, 'כן' או 'לא', 'אפס' או 'אחד'- והפך לתהליך מתמשך. קשה מאוד להניח את האצבע על הנקודה בתהליך הרציף הזה שבו ניתן לומר בוודאות הגמורה שהפסקת להיות חבר בקופת חולים ועברת להיות עוד לקוח מרוצה של חברה קדישא.

זאת ועוד, נוצר גם מצב הפוך: בן אדם יכול להיות חי מבחינה קלינית, ועדיין להיות מת אם מוחו הפסיק לתפקד. אבל גם שאלת ה'מוות המוחי' אינה שאלה פשוטה. המוח מתחלק לאזורים שונים בעלי תפקודים ספציפיים: האונה הקדמית, למשל, נחשבת בדרך לאזור שבו מתרחשת פעילות המחשבה ה'גבוהה'- הזכרון, האישיות, המחשבות, כל מה שהופך אותנו לבני אדם. גזע המוח, לעומת זאת, הוא האזור העתיק והפרימיטיבי ביותר במוח, שריד מתקופות מוקדמות של האבולוציה, והוא אחראי על הפעולות הבסיסיות ביותר בגוף כמו דופק ונשימה. כשבאו הרופאים והמחוקקים להגדיר מהו 'מוות מוחי', עלתה מייד השאלה איזה חלק מהמוח צריך למות כדי ששאר הגוף יסכים לקבל את המצב, מכיוון שבהחלט יכול להיות שהאונה הקדמית תפסיק לתפקד אבל גזע המוח ימשיך להחזיק את הגוף בחיים עוד זמן רב.

שאלה זו- מתי אדם נחשב באופן רשמי למת- היא לא סתם פילוסופית. היא קריטית ממש לגבי כל שאלת השתלת האיברים. חובה לקבוע בוודאות שאתה מת, כדי שניתן יהיה להפוך אותך למחסן חלקי חילוף. בארצות הברית בחנה ועדה נשיאותית מיוחדת את השאלה הזו ב-1981. בדרך כלל, ועדות לא ידועות בזה שהן עושות עבודה טובה במיוחד: למי שלא יודע, גמל זה חתול שתוכנן על ידי ועדה. הועדה הזו, באופן חריג, עשתה עבודה טובה. היא הגדירה את המוות המוחי בתור מוות של המוח כולו, ללא יוצא מין הכלל, וההגדרה הזו נתקבלה כסטנדרט ברוב המדינות ברחבי העולם.

פספוסי מוות

אם תאספו חבורה של רופאים, ותשאלו אותם אם הם יודעים לזהות בן אדם מת כשהם רואים אחד, סביר להניח שרובם יענו בחיוב. זה עניין של גאווה מקצועית. לא כל רופא יכול לעזור לך לחיות, אבל להיות רופא ולא לדעת להבחין בין בן אדם חי ובן אדם מת זה כמו להיות שחקן שחמט מקצועי ולא לזכור איך זז הסוס.

אבל ההיסטוריה מוכיחה שזה לא נכון. הפספוסים האלה התרחשו- והם היו הרבה יותר נפוצים ממה שאולי מקובל לחשוב. ההערכות הסטטיסטיות שאני קראתי מדברות על אבחנה מוטעית של מוות באחד מתוך אלף מקרים ואולי אפילו באחד מתוך מאה מקרים, עד כמה אבסורדי שזה נשמע.

אבחנה של מישהו כמת בזמן שהוא עדיין חי למעשה, יכולה לנבוע כתוצאה ממצבים בריאותיים שונים כמו מחלות מסוימות או רעלים שמביאים לנסיגה כל כך חמורה של סימני החיים עד שאפילו איש מקצוע עשוי להתבלבל.

סיפורים על אנשים שהובאו לקבורה ואחר כך התעוררו לחיים היו נפוצים ביותר בעבר. למשל, אישה בשם מרג'ורי אלפינסון נקברה במאה ה-17 בסקוטלנד. זמן קצר לאחר מכן פרצו שודדי קברים אל הקבר הטרי וניסו לגנוב ממנה את התכשיטים שענדה- מרג'ורי הפתיעה אותם כשהחלה לגנוח בקול. השודדים ברחו כל עוד נפשם בם, ומרג'ורי חזרה לביתה והמשיכה לחיות עוד זמן רב. למעשה, היא חזרה אל הארון שלה רק שש שנים אחרי בעלה. אני בטוח שהיא לא הייתה סקוטית אותנטית אלא פולנייה: אצלן, כידוע, זה "חולה חולה חולה, אלמנה."

במקרה אחר, קרדינל נוצרי בשם סומגליה, איבד את הכרתו בשנת 1837. כולם היו בטוחים שהוא הצטרף לכל שאר הקדושים הנוצריים, והוחלט לחנוט אותו (מייד נדבר גם על חניטה). החונט פתח את בית החזה של הקרדינל עם סכין- ולהפתעתו, גילה שליבו של הנפטר עדיין פועם! באותו הזמן ממש התעורר גם המנותח מהתרדמת שלו, לצערו ממש דקה אחת מאוחר מדי. החתך העמוק בבית החזה שלח אותו אל העולם הבא.

המקרים הללו, של טעות באבחון המוות, היו כל כך נפוצים עד שבמאה התשע עשרה היו הרבה מאוד אנשים שפחדו מאוד מהאפשרות שיקברו בעודם בחיים. המחשבה על הכליאה האיומה בתוך הארון הקטן והמחניק הייתה קשה מנשוא ממש, ומספר ממציאים ניסו למצוא פיתרונות יצירתיים לבעיה הזו.

אחד מהם היה הרוזן קרניקי, ד"ר בלגי למשפטים. קרניקי התפרסם בזכות שיטה מחוכמת שמצא כדי למנוע מקרים של קבורה בחיים. הפתרון שלו היה צינור ארוך שקצהו האחד הוחדר דרך חור לארון הקבורה, והקצה השני הגיע למעלה אל פני השטח. הקצה שהוחדר לארון הקבורה הכיל כדור עם קפיץ, והכדור היה מונח על אזור בית החזה של הדייר. הקצה שהיה על פני השטח הכיל קופסא אטומה לאוויר. אם הייתה תנועה בבית החזה, ואפילו תנועה קטנה יחסית, הקפיץ היה משתחרר בתוך הצינור, ומעל פני השטח הייתה הקופסא נפרצת ונפתחת כדי לאפשר מעבר אוויר אל הקבר. בו בזמן היה מתרומם גם דגל שהיה מסמן לעוברים ושבים וקורא לעזרתם. זה פטנט חמוד, ללא ספק, אבל לדעתי הגאונות שלו מתבטאת דווקא באספקט אחר של ההמצאה: הצינור הזה היה רב פעמי- זאת אומרת, ניתן לשימוש חוזר. אם בסופו של דבר הסתבר שהנפטר באמת לקח את המזוודות שלו ועלה על הרכבת האחרונה, היו שולפים את הצינור מתוך הקבר, סותמים את החור הקטן שנוצר, ומעבירים את הצינור לבא בתור.

לא ידועים לי מקרים שבהם מישהו אכן ניצל בזכות המצאה שכזו, אבל היו די הרבה וריאציות על רעיונות כמו זה של הרוזן קרניקי, כמו זיקוק הצלה שיזעיק עזרה גם בלילה, או פעמון חזק שיצלצל. יש כאלה שאומרים שמקור הביטוי 'saved by the bell', ('ניצל על ידי הפעמון' בתרגום ישיר), הוא בהמצאה אחת שכזו- אבל יש סיכוי סביר שזה לא המקור האמיתי לביטוי המוכר הזה.

טעויות של דיווח עיתונאי או תקשורתי על מישהו שהוא מת, בזמן שהוא עדיין הולך על שתיים, דווקא נפוצות מאוד בתקופה המודרנית- אולי כתוצאה מקצב החיים המהיר יותר שגורם לתמותה מהירה יותר, לפחות בתקשורת. המקרה המפורסם ביותר שהתרחש בישראל הוא 'מותו' כביכול של חבר הכנסת אמנון רובינשטיין. דיווח טלפוני התקבל במזכירות הכנסת סיפר שהח"כ הנכבד הלך לעולמו. יו"ר הכנסת אברהם בורג נשא הספד נרגש, חברי הכנסת הרכינו ראשם ועמדו דקת דומייה.

זמן קצר לאחר התברר שרובינשטיין הרבה פחות מת שהיה נדמה, ולמעשה הוא חי לגמרי. מי שהיה אחראי למתיחה הזו היה זלמן שושי, קוקסינל מפורסם שטען שעשה את מה שעשה כדי למשוך תשומת לב.

במקרה אחר, דיווח עיתון צרפתי בטעות על מותו של אלפרד נובל, המדען המפורסם וממציא הדינמיט. נובל באמת נבל, אבל זה לא היה אלפרד נובל, אלא לודוויג נובל- אחיו. העיתון הצרפתי שפרסם את הידיעה, דיווח על מותו של המדען בכותרת 'סוחר המוות הלך לעולמו', והסביר לקוראיו שנובל התעשר מאוד בזכות הדינמיט שאיפשר להרוג הכי הרבה אנשים בזמן הקצר ביותר. אלפרד נובל היה מוטרד מאוד מההספד הלא מחמיא הזה, וחשש שמא ההיסטוריה תזכור אותו לאחר מותו בתור גאון מרושע. יש יסוד סביר להניח שהחלטתו לייסד את פרס נובל כדי לקדם את המדע נבעה הרבה בזכות ההספד המוקדם הזה.

הסטטוסקופ

ואם אנחנו כבר עוסקים בענייני קביעת המוות ופרטנית בקביעת מוות כשהפציינט עדיין נוטה לחיות, אזי כדאי להזכיר כאן את אחד המכשירים הרפואיים שהייתה לו את ההשפעה הגדולה ביותר על מניעה של טעויות שכאלה: הסטטוסקופ.

את הסטטוסקופ, שהיום הוא מזוהה יותר מכל מכשיר אחר עם מקצוע הרפואה, המציא ד"ר רנה לאאנק בשנת 1816. עד אז, כדי להאזין לרעשים שבתוך בית החזה היה צריך הרופא המכובד לרכון קדימה ולהצמיד את אוזנו אל גופו של החולה. חוץ מזה שזה קצת מביך לכל המעורבים בעניין, זה גם לא ממש הגייני וגם לא ממש יעיל: האפרכסת של האוזן לא נצמדת בצורה מושלמת אל הגוף, וקשה לשמוע את הרחשים השקטים יותר. במיוחד באה הבעייה הזו לידי ביטוי בחולים השמנים יותר.

כשנתקל ד"ר לאאנק במטופלת צעירה, המבוכה שחש כשהיה צריך להצמיד את פניו אל שדיה של הצעירה גרמה לו לחפש פתרון יצירתי. הוא נזכר בתופעה אקוסטית שבה נתקל כמה פעמים בעבר: כששמים את האוזן על פיסת עץ, אפשר לשמוע מצוין כל גירוד ורשרוש בקצה השני שלו. לאאנק, שהיה גם נגר חובב, בנה גליל מעץ בגודל מתאים, ולשמחתו גילה שהוא יכול לשמוע את רעשי הלב והריאות בצורה טובה הרבה יותר.

הוא כתב ספר מוצלח מאוד, בו תיאר את הסטטוסקופ ואפילו נתן לו את שמו, מהמילים היווניות 'סטטוס' (חזה) ו'סקופ' (להסתכל, או לבחון). הוא זכה לפרסום רב והרבה כבוד מקצועי, וראה בהמצאת הסטטוסקופ ההישג הגדול ביותר של חייו. כשהיה חולה מאוד, על ערש דווי, הוא העביר את הסטטוסקופ שלו לאחיינו הצעיר, שהיה רופא בעצמו. האחיין הצמיד את הסטטוסקופ אל בית החזה של לאאנק, ושמע את הרחשים המוכרים כל כך של מחלת השחפת. יש בזה אירוניה מסוימת, שהסטטוסקופ שהיה גאוות חייו של לאאנק, הוא זה שבעזרתו נעשתה הדיאגנוזה למחלה שבסופו של דבר קיפדה את חייו.

הסטטוסקופ של לאאנק היה ראשוני מאוד, ורופאים אחרים שיכללו אותו במהלך השנים לצורה המוכרת לנו היום.

מי שבחן את השימוש בסטטוסקופ כאמצעי לאבחון מוות היה ד"ר יוג'ין בוכו, שאף זכה בפרס האקדמיה הצרפתית למדעים בשנת 1846 על העבודה הטובה ביותר על 'סימני המוות ומניעת קבורה מוקדמת'. מתחריו של הד"ר הציעו פתרונות יצירתיים מאוד לאבחון מוות מדויק: למשל, מחט ארוכה שהייתה ננעצת בלב ובראשה היה דגלון קטן שהיה מתנפנף אם הלב היה פועם. או מלקחיים מיוחדות לצביטת הפטמות, שלדעתי אם אתה לא מת כבר כשבודקים אותך איתן, אתה בטח מאוד מצטער על זה.

הסטטוסקופ איפשר לדעת בוודאות כמעט מוחלטת אם הלב עודנו פועם או אם לא, וד"ר בוכו הציע שאם לא שומעים פעילות של הלב במשך שתי דקות, אפשר לקבוע בוודאות שהנבדק הצטרף לאלה שמעדיפים להריח את הפרחים מלמטה. בלחץ מבקריו, הסכים ד"ר בוכו להאריך את זמן הבדיקה לחמש דקות- שאולי בשבילו נראו זמן קצר, אבל אני בטוח שבשביל חלק מהאנשים זה ממש יכול לעזור להם בחיים.

טקסי קבורה

הבה ונעבור למה שקורה לגוף לאחר המוות.

לכל תרבות יש שיטות משלה להפטר מהגופה לאחר טקס ההלוויה. טקסי קבורה הם הטקסים העתיקים ביותר שידועים לנו היום, ויש עדויות שאפילו האדם הקדמון הניאנדרטלי נהג לקבור את מתיו בצורה טקסית, למעלה ממאתיים אלף שנים בעבר.

בטיבט ישנן מנזרים שבהם נהוג להשאיר את הגופות כארוחה לנשרים, כחלק מהמעגל הקוסמי של החיים והמוות בבודהיזם, ואולי בגלל שלפעמים קשה מאוד לחפור באדמה הטיבטית הקרה. גם בהודו ישנה קהילה בשם 'פארסיס', שהם באמת פרסים במקור, שנוהגת להשאיר את המתים לנשרים. מי אמר שפרסים הם קמצנים. ה- BBC דיווח בשנת 2001 עד בעיה חמורה שניצבה בפני אנשי הקהילה והיא שאוכלוסיית הנשרים בהודו הצטמצמה באופן דרסטי בעקבות מחלה שפגעה בציפורים, וכתוצאה מכך לא היה ביקוש למזון הציפורים המיוחד שלהם. מועצת חכמי הקהילה פנתה לחפש סיוע ממקור טכנולוגי, מכיוון שדתם אוסרת על קבורה מכל סוג שהוא באדמה. הפיתרון היה להתקין מראות שירכזו את חום השמש על הגופה ובכך יזרזו את תהליך הפירוק הטבעי.

חניטה

מפתיע לגלות, אולי, שחניטה היא אחת מהטכנולוגיות העתיקות ביותר שבידי האנושות.

למרות שללא ספק המומיות המפורסמות ביותר הן אלא שמקורן במצרים העתיקה, הן לא העתיקות ביותר. הכבוד הזה שמור למומיות מצ'ינצורו, מדרום אמריקה, באיזורים של צ'ילה ופרו של ימינו. עובדה זו מרמזת על כך שלטמפרטורת הסביבה ולכמות הלחות באוויר יש השפעה דרמטית על שימור הגופה, הרבה יותר מאשר טכניקות חניטה מלאכותיות. הקור והיובש ששוררים באזורים המדוברים של צ'ילה ופרו הם אלה שאחראים לשימור המומיות בנות שבעת אלפים השנים. הצי'נצורויים, אם אפשר לקרוא להם בשם זה, החלו חונטים את אלה שהעדיפו להישאר בטמפרטורת החדר, כבר חמשת אלפים שנים לפני הספירה, אלפיים שנה לפני המצרים העתיקים ואלף שנה לפני המצאת הכתב.

מקור השם 'מומיה' הוא מהמילה הערבית 'מומיה', שפירושה ביטומן: החומר השחור והצמיגי שיוצר את האספלט כשמערבבים אותו עם חצץ. השם ניתן לגופות החנוטות מכיוון שביטומן אכן שימש בתהליך השימור של חלק מהגופות.

תהליך החניטה המצרי היה מורכב למדי ודרש הכנה ממושכת. עבור המצרים, שימור הגוף היה הכרחי כדי לשמור על הנשמה. בהיעדר הגוף, כך לפי האמונה המצרית העתיקה, הנשמה הייתה נידונה לשוטט לנצח באזור הדימדומים בין העולם הזה ולעולם הבא.

בשלב הראשון היו מוציאים את האיברים הפנימיים ומכניסים אותם לתוך צנצנות המכילות חומר משמר. לאחר מכן היו משרים את הגופה למשך ארבעים יום בחומר שהיה סופח את הלחות ומייבש אותה לחלוטין. לבסוף הייתה המומיה נעטפת במטרים רבים של בדים. הדבק ששימש כדי להדביק את הבדים אחד לשני ולגופה, היה גם חומר מבודד מצוין ומנע חדירת אוויר ולחות מבחוץ.

המצרים חנטו אחד את השני בכמויות מסחריות ולאורך ההיסטוריה צצו אלפי מומיות מהחולות המצריים. רובן, לצערנו הרב, אבדו לנצח. בימי הביניים פשטה האמונה שהאבקה המתקבלת מכתישת מומיה היא מרכיב חשוב לתרופות רבות. מומיות רבות נכתשו לאבק ורבות אחרות נשרפו כחומר בעירה במקום עצים.

גם היום מקובל לחנוט אנשים חשובים. לנין, למשל, נחנט בשנת 1924 והוא עדיין נשמר במצב טוב למדי (אם לשפוט לפי התמונות המתפרסמות באינטרנט) כבר שמונים וקצת שנים. תהליך החניטה המודרני הוא מהיר למדי, בעיקר בזכות השימוש בפורמלין, חומר כימי בעל תכונות שימור מצוינות.

אם תהליך החניטה לא מצליח, מסיבה כלשהי, עשויות להיות לכך תוצאות לא נעימות. האפיפיור פיוס השניים-עשר שלט בעולם הנוצרי משנת 1939 ועד מותו בשנת 1958. רופאו האישי של האפיפיור, ריקרדו ליזי, היה שרלטן (כך לפי מקורות רבים) והתרופות שרקח עבור פיוס היו גרועות למדי וכנראה הזיקו לבריאותו יותר מאשר אם לא היה לוקח תרופות כלל.

אבל כל זה מתגמד לעומת הנזק שגרם ריקרדו לאפיפיור לאחר שהלה החליט להאכיל את התולעים. הרופא האישי לקח פיקוד על תהליך החניטה של מעסיקו לשעבר אבל השתמש בשיטת חניטה פרטית פרי המצאתו. התוצאה המצערת הייתה שתהליך הריקבון של גופת האפיפיור דווקא הואץ במקום שיואט. הגופה קיבלה גוון סגלגל במהירות שיא ואפו של פיוס נפל ממנו. הגזים שהצטברו בתוך הגופה גרמו לה להתנפח עד שמנעולי ארון הקבורה נשברו וחיילי משמר הכבוד השוויצרי, שהשגיחו על הגופה בזמן שהוצגה בפני המבקרים, היו חייבים להתחלף בכל חמש עשרה דקות כדי שלא להתעלף וזאת למרות שמאווררים גדולים הוצבו ליד הארון כדי להסיט את הסירחון. המבוכה לכס הקדוש הייתה כה גדולה עד שהאפיפיור שהחליף את פיוס החליט לגרש את ריקרדו מהוותיקן לכל חייו.

בימינו יש שיטות אפילו מתקדמות יותר לטיפול בגופותיהם של אלו שעשו צ'ק אאוט.

השיטה האקולוגית, למשל, כוללת הקפאת הגופה בחנקן נוזלי ואז ריסוקה לגרגירים זעירים באמצעות גלי קול חזקים. הגרגירים עוברים תהליך מיוחד שמסלק מהם את כל המתכות הכבדות והמזהמות ורק אז נקבר המנוח, מינוס המתכות שלו, בארון קבורה מיוחד שמתפרק אף הוא כעבור זמן מה. זו שיטה מעניינת לשמור על איכות הסביבה, אם כי אני מוכרח לציין שיש לי תחושה שתהליך ההקפאה, הריסוק והסינון מבזבז הרבה יותר אנרגיה- ובעקיפין גורם לזיהום סביבתי חמור יותר- מאשר סתם לקבור את הגופה בחור באדמה וזהו. זה מזכיר משפט חכם ששמעתי ממהנדס באחד ממקומות העבודה הקודמים שלי: 'בחברה שלנו חוסכים בכסף, יעלה כמה שיעלה.'

אבל יש כאלה שלא מוכנים להשלים עם העובדה שהם, כמו כולם, יעברו לקומה מעל ביום מין הימים. אפשר להבין אותם: זה לא שהחיים כל כך קצרים, זה פשוט המוות שנמשך יותר מדי זמן.

בשביל אנשים כאלה, התקווה היחידה שלהם היא מדע הקריוניקה. הקריוניקה היא הליך הקפאת גופתו של הנפטר ממש רגעים ספורים לאחר המוות, כדי לשמר אותה מתוך תקווה שביום מין הימים הציוויליזציה האנושית תהיה מתקדמת מספיק כדי שתוכל להפשיר אותו, להחזיר אותו לחיים ולרפא אותו מהסיבה שממנה הגיע לאיפה שהגיע מלכתחילה. זו גם הסיבה שהעוסקים בקריוניקה לא קוראים ללקוחות שלהם 'מתים' אלא 'פציינטים'.

חשוב להבין שאי אפשר להקפיא מישהו סתם ככה: הקרח שנוצר בתוך התאים גורם לקרעים במעטפת התא ולהרס בלתי הפיך של הרקמות. לכן יש צורך לסלק את כל המים מהגוף ולהחליף אותם בכימיקלים מיוחדים בשם Cryoprotectants, שבהקפאה הופכים לקשים כמו זכוכית אבל אינם פוגעים ברקמת התא, תהליך המכונה 'ויטריפיקציה'. רק אז מקררים את הגופה לטמפרטורה של מתחת למאה ושלושים מעלות צלסיוס מתחת לאפס.

הרציונל שמאחורי הקריוניקה הוא מצד אחד משונה אבל בו בזמן גם הגיוני בדרכו שלו. המאמינים בקריוניקה אינם טוענים שבעתיד יוכלו הרופאים להחזיר לחיים את מי שהיום עסוק בלדחוף חרציות מלמטה. במקום זאת, הם דוחים את הגדרת המוות כפי שהיא עכשיו באומרם שיש סיכוי לא רע בכלל שמי שנחשב היום כמת לפי הרפואה המודרנית, לא ייחשב בהכרח כמת גם בעוד מאה שנה. כפי שכבר ראינו בתחילת הפרק, הגדרת המוות השתנה באופן דרמטי במאה השנים האחרונות ממוות קליני ועד למוות מוחי, כך שיכול להיות מאוד שיש משהו בטענה שלהם.

אציין עוד שבדרך כלל לא מקפיאים את כל הגוף, תהליך שעשוי להיות עסק יקר מאוד, אלא את הראש בלבד. ההנחה כאן היא שאם הרפואה העתידית תהיה מספיק מתוחכמת להחזיר אותך לחיים מאה שנים אחרי שהאוטובוס שלך עזב את התחנה לתמיד, לא צריכה להיות לרופאים שום בעיה לגדל לך זוג רגליים חדשות.

אם בכל זאת יתקלו הרופאים של המאה העשרים ושתיים בבעיה בענייני גידול הגפיים, הם עשויים לנקוט שיטה אחרת לגמרי כדי להחזיר לחיים את המוח הקפוא: העברת תוכן המוח אל המחשב, זאת אומרת העלאת כל המחשבות, כל הזכרונות וכל האישיות אל מחשב.

אני מודע שהרעיון הזה נשמע ביזארי מאוד אבל למרות שאנחנו אפילו לא קרובים לטכנולוגיה כזו היום, היא איננה כה מופרכת. כרגע לא ניתן לקרוא את הפעילות המוחית ברמה מדויקת מספיק, אבל אולי העתיד יספק לנו שיטה להעתקה של תכולתו המלאה של המוח אל תוך מחשב שידמה את פעילות הנויירונים. אם זה יתאפשר, וכל המידע שבמוח יועתק בצורה מלאה אל המחשב, יהיה זה בלתי אפשרי למעשה להבדיל בין תגובותיהם של בן אדם רגיל ויצור ממוחשב. טכנולוגיה כזו תבטל למעשה את המוות לחלוטין, אני מניח. היא גם תאפשר לכל אחד ליצור לעצמו העתקים מושלמים של עצמו ותיצור אינספור דילמות מרתקות שיפרנסו סטודנטים תפרנים לפילוסופיה למשך עשרות שנים.

מותו של היקום

ואחרי שדיברנו על מוות של בודדים, הבה נהרוג את כולם.

האסטרונומים והאסטרופיזיקאים מאמינים היום שהיקום החל את דרכו במה שמכונה 'המפץ הגדול', או באנגלית The Big Bang: היקום היה כולו גוש אחד מרוכז של חומר אולטרא-דחוס, שהתפוצץ והפך בתהליך הדרגתי ליקום שאנחנו מכירים היום.

אבל זה שאנחנו יודעים איך הכל התחיל, לא אומר שברור לנו איך הכל ייגמר. ככל הנראה, היקום ממשיך להתפשט כתוצאה מהמפץ הגדול, אבל האם הוא ימשיך להתפשט לנצח? התשובה אינה ברורה כלל וכלל. ישנן כמה אפשרויות תאורטיות לגבי הסוף של הכל. הראשונה היא 'הקיפאון הגדול': היקום ימשיך להתפשט לנצח והכוכבים יבזבזו את הדלק שלהם עד שביום מין הימים לא יהיו עוד נקודות חמות ביקום. הכל יהיה בטמפרטורה אחידה וקרירה.

אפשרות נוספת היא ה'קווצ' הגדול', באנגלית The Big Crunch. במצב הזה, היקום יגיע לנקודת התפשטות מקסימלית ואז יתחיל להתכווץ שוב- עד שיגיע שוב למצב של גוש חומר אחד דחוס ביותר, ואז (אולי) יתרחש מפץ גדול נוסף כמו זה שהתחיל את הכל בשבילנו. יש גם אפשרויות אקזוטיות נוספות שאני לא חושב ששווה להכנס אליהם כי הן לא כל כך מעניינות, וכמו שאמר אחד צ'אק פלניהוק: "כל מה שאלוהים עושה זה להתבונן עלינו, ולהרוג אותנו כשאנחנו מתחילים לשעמם. אסור לנו להיות משעממים."