בשנת 1986 יזמה רשות השידור הבריטית, ה-BBC, פרוייקט שאפתני במיוחד: תיעוד גורף, בעזרת מאות אלפי מאמרים ותמונות, של החיים בבריטניה המודרנית. הפרוייקט הושלם בהצלחה- אך 15 מאוחר יותר עמד בפני מוות משונה ואכזרי במיוחד: הוא נשמר על דיסקים שאיש לא יכל עוד לקרוא…האם נוכל להציל את פרוייקט דומסדיי, ואת אינספור פיסות המידע שאנחנו מייצרים מדי שניה, מתהומות הנשייה?

תודה לדינה בר-מנחם על העריכה הלשונית, ולנועם קופרשטיין המוכשר על האיור המבריק לפרק.

---

להציל את פרוייקט דומסדיי- על שימור מידע דיגיטלי

כתב: רן לוי

IDC היא חברת מחקר אמריקנית שמתמחה בתחום התקשורת וטכנולוגית מידע. בכל שנה עורכת IDC סקר מקיף ובו היא מנסה להעריך כמה מידע – ספרים, תמונות, קבצי קול, סרטים וכו'- הפיקו כל בני האדם יחד, עד כה. קשה לדעת עד כמה אמינים הנתונים המתקבלים ממחקר כה שאפתני, ו-IDC כבר ספגה ביקורת בעבר על מחקרים לא מדויקים – אבל לכל הפחות, מחקריה של IDC מספקים לנו הערכה גסה לגבי נפח המידע שמייצרת האנושות כל שנה.

למשל, בשנת 2005 העריכה IDC כי נפח סך כל המידע האנושי הוא 130 אקסה-בייט. 'בייט' (Byte) היא יחידת מידע דיגיטלית בסיסית, שוות ערך לאות בודדת. 'אקסה-בייט' הם עשר בחזקת שמונה עשר בתים. כמה גדול הוא אקסה-בייט? אם נניח, לשם הדוגמא, שנפחו של פרק ממוצע של עושים היסטוריה הוא חמישים מגה בייט – אזי אקסה בייט אחד הוא עשרים ושלושה מיליון שנה של האזנה רצופה לתכנית…

ב-2012, שבע שנים מאוחר יותר, היה נפח המידע שברשות האנושות 2800 אקסה-בייט, או במילים אחרות – פי עשרים מנפח המידע ב-2005. המשמעות היא שסך כל נפח המידע האנושי יותר מאשר מכפיל את עצמו בכל שנה. בעידן המצלמות הדיגיטליות, עיבוד התמלילים הממוחשב ובלוג לכל גולש, קל יותר מאי פעם ליצור מידע חדש. ב-2020, מעריכים ב-IDC, נפח המידע יגיע ל-40 זטה-בייט, או 40 אלף אקס-בייט.

הארכיאולוגים של ימינו נאלצים לעבוד קשה בחפירות, שחזורים ואיחוי שברים של כדי חימר כדי לנסות וליצור תמונה אמינה של איך נראו החיים בימי קדם: כמות המידע שזמינה עבורם היא זעומה. על פניו, שפע המידע שאנחנו מייצרים היום אמור להוות ברכה לארכיאולוגים ולהיסטוריונים של העתיד: לא צריכה להיות להם שום בעיה להבין מי היינו ומה חשבנו. אחרי הכל, אנחנו מתעדים את חיינו באינספור דרכים – מסרטים ועד בלוגים.

אבל שום דבר אינו פשוט כמו שהוא נראה. כפי שמייד ניווכח, שפע המידע הדיגיטלי שאנחנו מייצרים מביא עימו בעיות חדשות ומסובכות שיציבו בפני הארכיאולוגים אתגרים חדשים ואולי אף ישנו כליל את פניו של מקצוע הארכיאולוגיה.

ספר דומסדיי

בשנת 1066 ניצח הדוכס וויליאם מנורמנדי את המלך הרולד השני, והוכתר למלכה של אנגליה. להיות מלך, גילה וויליאם, זה לא עניין זול: צריך לשלם לחיילים, לבנות מבצרים ועוד הוצאות מעיקות שכאלה. מקור ההכנסה העיקרי של הממלכה היה, אז כמו היום, המיסים ששילמו האזרחים – אך בבלגן המלחמות והסכסוכים כבר לא היו אנשי האוצר בטוחים מי צריך לשלם כמה.

מכיוון ש'קו הצדק' עדיין לא היה זמין באותה העת, החליט וויליאם ב-1086 לצאת למבצע אדיר וחסר תקדים: באופן מפתיע, זה לא היה מבצע צבאי, אלא מבצע סטטיסטי. הוא שלח את נציגיו לתור את כל אנגליה לאורכה ולרוחבה, ולתעד באופן מדויק ככל האפשר מי בעליה של כל חלקת אדמה, כמה כסף יש לכל אזרח ובמה הוא עוסק למחייתו. כל הנתונים אוגדו לשני כרכים, אשר יחד זכו לכינוי "ספר דומסדיי" (Domesday), שם שלקוח מה- Doomsday הנוצרי (נשמע זהה, אך באיות אחר), הוא 'יום הדין'. ביום הדין, על פי המסורת, יישפט כל אדם על מעשיו הטובים והרעים, משפט שלא ניתן לערער עליו. באותו האופן, המידע שמופע אודותיך בספר דומסדיי קובע כמה כסף אתה חייב למלך, וגם עליו לא ניתן לערער.

ספר דומסדיי שרד עד ימינו. אם יש לכם קשרים בארכיון הלאומי הבריטי וידע מוצק בלטינית מדוברת, אתם יכולים לדפדף בו ולקרוא את תוכנו. עבור ההיסטוריונים, ספר דומסדיי הוא מתנה משמיים: אין מסמך היסטורי שמתאר באופן שלם ושיטתי כל כך רגע בחייה של מדינה שלמה.

פרוייקט דומסדיי

בשנת 1986 החליט שירות השידור הבריטי, ה-BBC, לציין 900 שנים לספר המיוחד הזה, ולצאת במבצע שאפתני משלו. "פרוייקט דומסדיי" של ה-BBC היה המקבילה המודרנית של ספר דומסדיי העתיק: ניסיון ללכוד באופן מקיף רגע בחייה של האומה הבריטית. מיליון איש, ברובם ילדי בית ספר מכל רחבי בריטניה, כתבו על חיי היומיום שלהם, על העיר בה הם חיים והקהילה לה הם שייכים. ב-BBC אספו כמאה וחמישים אלף דפי טקסט, עשרים אלף תמונות ומאות מפות, נתונים סטטיסטיים וסרטונים. את כל המידע הזה התכוונו ב-BBC לשמור באופן דיגיטלי על גבי מחשבים אישיים זולים יחסית, להנאתם והשכלתם של ילדי בית הספר.

אחרי סקירה מקיפה של האפשרויות הקיימות, בחרו ראשי הפרוייקט בטכנולוגיית אחסון חדשנית ומבטיחה בשם 'לייזר דיסק'. הם דחסו את המאמרים, המפות והסרטונים לתוך שני דיסקים: הראשון כונה 'דיסק הקהילה' והכיל בעיקר את המאמרים והתמונות שתרמו האזרחים מרחבי בריטניה, והשני היה 'הדיסק הלאומי' שהכיל מידע מקצועי ו'ממוסד' יותר כגון תמונות מקצועיות, גרפים וטבלאות סטטיסטיות, סרטונים ועוד. אחת ממטרות הפרוייקט הייתה לאפשר למשתמשים גישה נוחה וקלה למידע שעל הדיסקים, ולצורך העניין פותחה תוכנה מיוחדת שבאמצעותה ניתן היה לאתר מאמר או תמונה מסוימת לפי מילות חיפוש, תפריט, מיקום על מפה ועוד. מכיוון שהמחשבים האישיים היו אז רק בחיתוליהם, ב-BBC פיתחו נגן לייזר דיסק ייעודי שהיה מסוגל לקרוא את שני הדיסקים ולהציג את תוכנם על גבי מסך טלוויזיה רגיל.

הפרוייקט השאפתני הסתיים בזמן ועמד במסגרת התקציב שהקוצתה לו, אך לרוע המזל לא זכה לפופולאריות רבה. הערכה שהכילה את נגן הלייזר ושני הדיסקים נמכרה בכ-5000 פאונד, סכום גבוה שמעט מאד בתי ספר וארגונים ציבוריים היו יכולים להרשות אותו לעצמם. כתוצאה מכך, עותקים ספורים בלבד של פרויקט דומסדיי הופצו בקרב הציבור, והמזם לא הצליח להחזיר את ההשקעה בו. אף על פי כן, כל מי שהיה מעורב בו היה גאה לקחת בו חלק: בסופו של דבר מדובר במעין 'קפסולת זמן' איכותית ומושקעת, שללא ספק תהיה חשובה ומועילה להיסטוריונים של העתיד כפי שספר דומסדיי, זה העשוי נייר, מועיל להיסטוריונים של ימינו.

אך כתבה שהתפרסמה בעיתון הבריטי The Observer בשנת 2002 חשפה מציאות שונה ועגומה: חמש עשרה שנים בלבד לאחר שנוצר, המידע האצור בתוך הלייזר-דיסקים היה כעת כמעט בלתי נגיש. שני מיליון וחצי הפאונד שהושקעו בפרוייקט דומסדיי הדיגיטלי ירדו לטימיון: אף תלמיד בית ספר או אזרח סקרן אינו יכול לקרוא את המאמרים או לצפות בתמונות.

הסיבה, כפי שאולי כבר ניחשתם, הייתה שטכנולוגיית הלייזר דיסק לא תפסה אחיזה בקרב הציבור הרחב ולא החזיקה מעמד זמן רב. הקומפקט-דיסק, שנכנס לשימוש כמה שנים בלבד לאחר שנסתיים פרוייקט דומסדיי, דחק את רגלי הלייזר דיסק. היצרנים הפסיקו לייצר את הרכיבים האלקטרוניים המתאימים, וב-2002 היו רק כמה ערכות דומסדיי בודדות שנותרו פעילות, רובן במוזיאונים וארכיונים. ההשוואה המתבקשת לספר דומסדיי, שניתן לעלעל בו גם כמעט אלף שנה לאחר שנכתב, לא הייתה מחמיאה במיוחד- או כפי שהגדיר זאת מומחה מחשבים שהתראיין לכתבה: 'יש לנו מזל ששייקספיר לא כתב את המחזות שלו על PC.."

בעיית השימור הדיגיטלי

סיפורו של פרוייקט דומסדיי הוא דוגמא מייצגת לאתגר שבפניו אנו ניצבים כשאנו מבקשים לשמר מידע דיגיטלי. אקדים ואומר שחלק גדול מהדברים שנדון בהם תקף גם לגבי שימור מידע שאינו דיגיטלי, כמו מוזיקה על גבי תקליטי ויניל או קלטות אודיו.

בחלוקה גסה ניתן להפריד את בעיית השימור לשלושה מרכיבים עיקריים. הראשון הוא שימור המדיה שעליה מאוחסן המידע- למשל, דיסקים, קסטות וכו'. השני הוא שימור המערכות שקוראות את המידע מהמדיה- למשל, נגן DVD ופטיפון. המרכיב השלישי הוא שימור התוכנה שבעזרתה מפוענח המידע הדיגיטלי הגולמי ומומר לתמונות, אותיות, קול וכו'.

נפתח תחילה דווקא ברכיב השני: שימור המערכות שקוראות את המידע הדיגיטלי, האפסים והאחדות, מתוך המדיה עליה הם מאוחסנים.

ספר נייר יכול להכיל רק כמות מועטה של מידע: עשרות עד כמה מאות אלפי מילים, בדרך כלל, ועוד כמה תמונות או תרשימים. דיסקים, שבבים ואמצעי איחסון מודרניים דומים יכולים להכיל נפח אדיר של מידע: אנציקלופדיות שלמות, סרטים, קטעי קול ועוד. אך היכולת לדחוס כמויות גדולות של מידע דיגיטלי לתוך אמצעי איחסון אלה כרוכה תמיד בשימוש במערכת שתתווך בינינו ובין המדיה עליה שמור המידע. כדי לקרוא טקסט שנכתב על דף נייר צריך רק זוג עיניים, אך כדי לקרוא טקסט ששמור על דיסק-און-קי או CD, צריך מחשב שמסוגל לקרוא מהם את המידע הדיגיטלי ותוכנה שתפענח את האפסים והאחדות ותמיר אותם בחזרה לאותיות, מספרים, תמונות שאנו מסוגלים להבין.

ב-BBC נפלו קורבן לבחירה חסרת מזל בטכנולוגיית אחסון שלא החזיקה מעמד הרבה זמן, אבל קשה להאשים אותם. טכנולוגיות רבות נעלמו בשלושים השנים האחרונות: לרבים מאיתנו יש בבית היום תקליטי ויניל ישנים, סרטי פילם, דיסקטים עתיקים, קסטות וידיאו ועוד התקני אחסון שמתיישנים לאיטם במגירות חשוכות- כולם קורבנות של התיישנות טכנולוגית מואצת.

סביר להניח שהעלמותם של כונני ה-DVD, הפטיפונים ודומיהם תקשה על הארכיאולוגים העתידיים לחלץ את המידע מהדיסקים והתקליטים שברשותם- אבל לא יותר מדי. ברגע שמבינים איך בדיוק מיוצגים אפס ואחד על פניו של DVD, למשל, קל יחסית לבנות מכונה שתחליף את כונן ה-DVD ותקרא את תוכן הדיסק. הבעיה המשמעותית יותר היא שבלעדי הכוננים והנגנים, יכול להיות שרק חלק קטן מהמידע הקיים בימינו יצליח לשרוד מאות שנים. מדוע?

הצורך בגיבוי

כל מדיית אחסון מידע פגיעה לבלייה טבעית. דיסקים קשיחים, למשל, רגישים במיוחד לבלאי מכני: דיסק קשיח טיפוסי מחזיק מעמד שלוש עד חמש שנים בממוצע לפני שתקלה במנוע או באלקטרוניקה הרגישה מוציאה אותו מכלל פעולה. קומפקט דיסקים ו-DVD, במיוחד כאלה שנצרבו בבית ולא במפעל, מחזיקים מעמד עשר עד חמש עשרה שנה. אם יש לנו בבית דיסק שמכיל מידע חשוב ויקר ערך במיוחד אפשר, למשל, להגן עליו ולהאריך את חייו באופן משמעותי על ידי אחסון בתנאים אופטימליים של לחות נמוכה וכו'- אבל מי מבטיח לנו שילדנו או נכדינו ישמרו על הדיסק באותם התנאים? מי מבטיח ששריפה או הצפה לא יהרסו אותו? וגם אם הדיסק ישרוד, בטווח הארוך תהליכי בלייה איטיים יותר כמו חמצון או התפוגגות הדרגתית של שדה מגנטי יעשו את פעולתם והמידע יימחק.

זו, כמובן, לא בעיה חדשה: גם הנייר האיכותי ביותר מתפורר, בסופו של דבר. הפתרון מאז ומתמיד היה לגבות את המידע על ידי יצירת עותקים חדשים שלו. למשל, חלק ניכר מהספרים ששרדו מימי קדם אל תקופתנו הם ספרים שהועתקו באופן ידני, מילה במילה, על ידי נזירים מסורים.

אך היכולת שלנו לגבות את המידע הדיגיטלי תלויה במידה רבה בזמינותן של המערכות המתווכות. אם אין לנו בבית נגן וידיאו, למשל, אזי כדי לגבות את הקלטות הישנות צריך ללכת למעבדה מיוחדת ולשלם כסף כדי להמיר אותם ל-DVDים. חלק גדול מהאנשים לא יטרחו לעשות זאת, או שייזכרו בקלטות הישנות שלהם רק אחרי שיהיה זה מאוחר מדי והסרטים המגנטיים נרקבו ונמחקו. במילים אחרות, כדי שהמידע יגיע בשלמותו אל העתיד עלינו לדאוג לגבות אותו כאן ועכשיו- ובלעדי הקוראים, הנגנים ושאר המערכות המתווכות, קשה מאד לדאוג לגיבוי מסודר.

גיבוי בענן

ראוי לציין שגם בתנאים אופימליים, גיבוי כמויות גדולות של מידע הוא אתגר לא פשוט. רבים משתמשים בשירותי גיבוי דרך האינטרנט- מה שמכונה 'גיבוי בענן'- אבל גם הפתרון הזה אינו מושלם.

חברות המציעות שירותי גיבוי בענן, כמו 'גוגל' ו'אמזון' למשל, מבינות שאמינות היא שם המשחק ומשקיעות מיליארדי דולרים בהקמת מרכזי מידע ענקיים בכל רחבי העולם, שמצויידים במערכות מיזוג אוויר מתקדמות, גנרטורים לאספקת חשמל חלופית וכדומה. ובכל זאת, תקלות קורות. למשל, אחד התהליכים הרגישים בתחזוקת מרכז מידע שכזה היא שדרוג תכנה, שכמעט תמיד חייב להתבצע תוך כדי עבודה שגרתית, מבלי להפסיק את השירות ללקוחות. תהליך השדרוג הוא כה עדין ומורכב, עד שאחד ממהנדסיה של 'גוגל' השווה אותו להחלפת הצמיגים במכונית תוך כדי שהיא נוסעת במאה קמ"ש בכביש המהיר.

ואכן, בשנת 2009 ארעו בגוגל שתי תקלות שבמהלכן נמחקו כמה אלפי תיבות דואר אלקטרוני ב-Gmail. הסיבה הייתה עדכון תוכנה שהשתבש. למרבה המזל, ב'גוגל' היו מוכנים לאפשרות הזו: כל המידע של המשתמשים היה מגובה מבעוד מועד על קלטות מגנטיות, ושוחזר בתוך מספר שעות. לכמה מלקוחותיה של 'אמזון' לא היה כזה מזל: ב-2011 הודיעה החברה שבעקבות תקלה טכנית אבדו 0.07 אחוזים מהמידע שאוחסן באחד ממרכזי המידע שלה. 0.07 אחוז לא נשמע כמו מספר גדול, אבל עשוי להיות מתורגם בפועל למאות ואלפי ג'יגהבייט של מידע. במילים אחרות, גיבוי לענן הוא פתרון טוב- אבל הוא אינו פתרון קסם.

אחסון מידע בדנ"א

בכל זאת, קיימת 'טכנולוגיה' עתיקה-חדשה שכנראה תהיה לנו לעזר בעתיד: הדנ"א. המולקולה הלוליינית שנמצאת בתוך כל תא חי היא המדיה המושלמת לאחסון מידע, פטנט שהטבע שכלל עד שלמות במשך מיליארדי שנות אבולוציה. גרם אחד של מולקולות דנ"א מסוגל להכיל 2 טרה-בתים של מידע, או פי שניים מדיסק קשיח, ובתנאים מתאימים לשמור עליו במשך עשרות אלפי שנים. עדות טובה לכך היא המידע הגנטי שאנחנו מחלצים כיום משרידיהן של ממותות שהלכו לעולמן בעידן הקרח. היכולת העקרונית להשתמש בדנ"א כמדיה לאחסון מידע דיגיטלי כבר קיימת: לפני כשנתיים הצליחו קבוצה של מדענים אירופאים לשמור כמה עשרות תמונות, קטעי שמע וסונטות של שייקספיר בתוך מולקולת דנ"א, ולשחזר אותם מאוחר יותר בהצלחה.

העובדה שדנ"א הוא המדיה שעליה שומרים כל בעלי החיים בטבע את המידע הגנטי שלהם משחקת לטובתנו באופן נוסף: דנ"א הוא כל כך אוניברסלי, עד שאין כמעט ספק שכל חברה אנושית עתידית בעלת ידע טכנולוגי סביר תהיה מסוגלת לקרוא אותו. התחום נמצא עדיין בחיתוליו, אבל אין כמעט ספק שבתוך כמה עשרות שנים אחסון מידע בדנ"א יהיה נפוץ ויומיומי.

פרוייקט דומסדיי: מאמצי שימור

בחזרה לדומסדיי. לאחר שהתפרסמה הכתבה ב'אובזרבר' והציבור הרחב התוודע למצבו העגום של הפרוייקט, החלו מספר קבוצות ובודדים במאמצי שימור והצלה של המידע שבשני הדיסקים. המשמרים, שחלקם היו חובבים וחלקם באו מרקע אקדמי או מקצועי, פעלו במקביל וברוב הזמן ללא קשר ישיר אלו עם אלו. כזכור, בנוסף לשני הדיסקים הכילה ערכת דומסדיי גם נגן לייזר-דיסק ייעודי. למרבה המזל, כמה מהנגנים פעלו כשורה ובאמצעותם ניתן היה לקרוא את המידע האצור על הדיסק בקלות יחסית. אך כאן נתקלו כל המשמרים במרכיב השלישי ואולי המורכב ביותר של בעיית השימור הדיגיטלי: בעיית התוכנה.

כפי שציינתי קודם, כדי להקל על המשתמשים את הניווט בסבך המאמרים, התמונות והסרטונים שנשמרו על הדיסקים יצרו מהנדסי דומסדיי מערכת של תפריטים וחלונות שבאמצעותה ניתן היה לאתר את המידע הרצוי ולצפות בו. מערכת זו נכתבה בשפת תכנות בשם BCPL. BCPL הייתה שפה מתקדמת לזמנה, וחלק מתכונותיה שולבו מאוחר יותר בשפת C הפופולרית- אבל גם היא, כמו הלייזר-דיסק, יצאה משימוש ומחשבים מודרניים סטנדרטיים אינם מבינים אותה עוד. מכאן שלמרות שבידי המשמרים היה את המידע הגולמי- האפסים והאחדות שאוחסנו על הדיסקים- לא הייתה בידיהם היכולת לפענח אותו ולהמיר אותו בחזרה לטקסט או תמונות. הדבר דומה לתרגיל חשבון שמחקנו ממנו את כל סימני החיבור, חיסור, שוויון וכולי: המספרים עדיין שם, אבל קשה מאד להבין מה הייתה המשמעות המקורית שלהם.

החייאת הפרוייקט

מתכנת חובב בשם אדריאן פירס (Pearce) הצליח בשנת 2004, אחרי מאמצים רבים, לשחזר חלק מאלגוריתם הפענוח ולחלץ חלק גדול מהטקסים והתמונות שהיו בדיסקים. הוא העלה את המידע לאתר אינטרנט שהקים כדי שיהיה זמין לקהל הרחב, כפי שהתכוונו הוגי הפרוייקט במקור. עם זאת, פירס לא הצליח לשחזר את מערכת התפריטים והחלונות, כך שלמרות כל הכוונות הטובות הגולשים באתר עדיין לא זכו לאותה חוויית משתמש מקורית שחווה מי שהשתמש בנגן הלייזר-דיסק המקורי.

יש מי שיראו בחלק זה של המידע, ממשק המשתמש, שולי ולא-חשוב: אחרי הכל, המאמרים והתמונות הם לב ליבו של הפרוייקט, לא? יש בזה משהו, אבל אסור לזלזל בחשיבותו של ממשק המשתמש. דמיינו לעצמם את הארכיאולוג הדיגיטלי העתידי שלנו, בעוד אלף שנה מהיום, מגלה אייפון מהדגם הראשון- ללא ספק תגלית חשובה ששופכת אור על מהפכת הטלפונים החכמים של דורנו. אבל מה יקרה אם הארכיאולוג יצליח לפענח רק את המידע שעל האייפון- תמונות, סמסים וכו'- אבל לא את ממשק המשתמש? סביר להניח שהוא ישבור את הראש בניסיון להבין מדוע כולם התלהבו כל כך מהאייפון כשיצא לשוק, ומדוע המתפללים בכנסיית המק שמול הבית שלו מעלים זבחים לסטיב הקדוש מזה מאות שנים.

אחת הדרכים העקרוניות להתגבר על בעיית התיישנות התוכנה היא להמיר את המידע באופן תקופתי מפורמט לפורמט כדי שניתן יהיה לפתוח אותו בתוכנות מודרניות. למשל, אם יש ברשותנו תקליט ישן ופטיפון תקין אפשר להעתיק את המוזיקה שעליו למחשב ולשמור אותה כקבצי mp3 שכל תוכנה עכשווית יודעת לנגן. כשפורמט ה-mp3 יוחלף בפורמט אחר, נמיר את הקבצים לפורמט החדש- וכך הלאה וכך הלאה, עד אין קץ. זו נראית כמו אסטרטגיית שימור טובה, אבל גם לה יש חסרונות.

במסגרת שימור פרוייקט דומסדיי, למשל, שני מתכנתים נוספים, אריק פרימן (Freeman) וסיימון גווררו (Guerrero), ניסו לחלץ את התמונות שהיו מאוחסנות על הדיסקים. הטכניקה בה השתמשו כדי להמיר את התמונות לפורמט מודרני פגעה באיכותן, והתמונות המומרות לא היו מוצלחות במיוחד. זו דוגמא לבעייה נפוצה בהמרת פורמטים: אין כל בטחון שבזמן ההמרה חלק מהמידע המקורי לא יילך לאיבוד. כמו תמונה שמשכפלים אותה, ואז משכפלים את השכפול, ואת השכפול של השכפול של השכפול וכולי- יש סכנה שאחרי כמה וכמה המרות, התוצאה הסופית תהיה איבוד חלק משמעותי מהמידע המקורי.

במקרה של אריק וסיימון, היה להם מזל: מהנדס בשם אנדי פיני (Finney), שהיה חלק מצוות הפיתוח של פרוייקט דומסדיי בשנות השמונים, איתר בארכיון נידח סרטים מגנטיים ועליהם העתקים באיכות גבוהה של התמונות. מתוך הסרטים המגנטיים (שגם הם החלו להתבלות באופן מורגש) ניתן היה לשחזר את התמונות בהצלחה רבה יותר. אריק וסיימון שיתפו פעולה עם ה-BBC, וב-2011 העלו אתר אינטרנט בשם Domesday Reloaded, שגם בו יכלו הגולשים לעיין במידע ואף לשפר ולהוסיף לו. לרוע המזל האתר אינו פעיל נכון לעכשיו, אם כי הוא אמור לשוב לפעולה בעתיד הקרוב.

אמולציה

קבוצה שלישית שניסתה להציל את הפרוייקט הייתה קבוצה בשם CAMiLEON: צוות של אנשי אקדמיה מאוניברסיטאות אמריקניות ובריטיות. אנשי CAMiLEON נקטו בגישה שונה לגמרי של שימור: אמולציה.

'אמולציה' היא חיקוי. נניח, לשם ההסבר, שאתם מאד רוצים לנסוע לחופשה בתאילנד- אבל אין לכם זמן או כסף. מה עושים? הנה פתרון. קחו חול ושפכו על רצפת החדר. הפעילו תנור לוהט. השמיעו ברמקולים מוזיקה תאילנדית מרגיעה ורחש גלי ים. בקשו מחבר להטריד אתכם בכל כמה דקות בהצעות לקנות אננס, קוקוס, בננה לוטי או חרגולים מטוגנים. עכשיו שכבו על החול ועיצמו עיניים…ואתם בתאילנד.

זו, על רגל אחת, אמולציה: טכנולוגיה שיוצרת 'מחשב וירטואלי' בתוך המחשב האמיתי, כך שתוכנה שרצה בתוך אותו מחשב וירטואלי לא תדע להרגיש בהבדל. זה בדיוק מה שעשו אנשי קבוצת CAMiLEON: הם יצרו סביבה וירטואלית שחיקתה את החומרה העתיקה שכבר לא הייתה קיימת במציאות, ובאמצעותה הפעילו את התוכנה המקורית של פרוייקט דומסדיי- התוכנה שנכתבה בשפת BCPL המיושנת. באופן זה הצליחו אנשי הקבוצה לשחזר את חוויית השימוש המקורית של ערכת דומסדיי באופן כמעט מושלם, כולל תפריט הניווט, התמונות, הסרטונים וכו'.

אמולציה היא גישה שנחשבת בעיני רבים כבעלת הפוטנציאל הטוב ביותר לשימור ארוך טווח של מידע דיגיטלי. חסרונה הגדול הוא שהקמת הסביבה הוירטואלית היא עניין מורכב הדורש מיומנות גדולה, ולכן דורשת גם השקעה גדולה יחסית של זמן וכסף. מאידך, הניסיון מוכיח שאמולציה עובדת: אם תבקשו לשחק כיום במשחקי מחשב שנכתבו בשנות השמונים למחשבים כמו אטארי, קומודור ו-Zx Spectrum, תוכלו לעשות כן למרות שהמחשבים עצמם כבר מזמן לא נמצאים בסביבה: ניתן להשיג היום באינטרנט אמולטורים שיוצרים 'קומודור' ו'ספקטרום' וירטואליים בתוך המחשב הביתי, ומאפשרים לנו לשקוע בנוסטלגיה.

אתגר משפטי

הבעיה האחרונה שעימה התמודדו משמרי פרוייקט דומסדיי היא בעיה שלמרבה ההפתעה אינה טכנולוגית כלל, כי אם משפטית. כמעט כל מאמצי השימור התמקדו בדיסק אחד בלבד מתוך השניים: דיסק 'הקהילה', הדיסק שהכיל תמונות ומאמרים ששלח הציבור הרחב. הדיסק השני, 'הדיסק הלאומי', הוא אתגר מסוג אחר: הוא מכיל מפות, סטטיסטיקות ותכנים נוספים שהופקו באופן מקצועי. תכנים אלה מוגנים על ידי זכויות יוצרים, ותמיד קיים החשש שמא מישהו מבעלי זכויות היוצרים יטען שאקט שימור המידע הוא למעשה סוג של העתקה ללא רשות, ויתבע את המשמרים! זו, כמובן, בעיה שהארכיאולוגים העתידיים שלנו לא יצטרכו לחשוש ממנה- אחרי הכל, זכויות היוצרים יפוגו בעוד תשעים שנה בערך- אבל מצד שני, אם אי אפשר לשכפל תוכן שמוגן בזכויות יוצרים, הרי שגם אי אפשר לגבות אותו- ומכאן שאולי לא ישרוד כלל…

שימור דיגיטלי, אם כן, הוא עניין לא פשוט, וללא ספק מקצוע הארכיאולוגיה עומד לשנות את פניו מקצה לקצה במאות השנים הבאות. אמולטורים ומחשבים מתוחכמים יחליפו את המברשת והמכושונים, וכנראה שהארכיאולוגים יבלו במעבדה ממוזגת יותר מאשר בחפירות מאובקות…

לסיכום

ומה לגבינו, האנשים הפשוטים? רבים מאיתנו נהנים לדפדף באלבומים הישנים ולראות תמונות של סבא וסבתא כשהיו צעירים ויפים. בהנחה שלנכדינו וניננו לא תהיה גישה לכלי שימור ושחזור מתוחכמים, כנראה שאם חשוב לנו שיראו אותנו מחייכים בחליפת החתונה שלנו- כדאי למצוא חנות צילום טובה שמדפיסה תמונות על נייר איכותי. ויפה שעה אחת קודם.

---

 מקורות ומידע נוסף:

http://gmailblog.blogspot.co.il/2011/02/gmail-back-soon-for-everyone.html
http://www.datacenterknowledge.com/archives/2013/01/23/google-pours-1-billion-into-data-centers-in-three-months/
http://www.datacenterknowledge.com/archives/2012/12/10/why-does-gmail-go-down/
http://www.datacenterknowledge.com/archives/2011/03/01/google-turns-to-tape-to-rescue-lost-gmail/
http://www.rackspace.com/blog/infographic-data-storage-101/
http://www.serverlift.com/tech-lift/data-center-spotlight/
http://www.nationalarchives.gov.uk/domesday/
http://www.computinghistory.org.uk/domesday
http://www.atsf.co.uk/dottext/domesday.html
http://en.wikipedia.org/wiki/BBC_Domesday_Project
http://www.nytimes.com/1990/03/20/science/lost-on-earth-wealth-of-data-found-in-space.html
http://en.wikipedia.org/wiki/Digital_Dark_Age
http://en.wikipedia.org/wiki/Data_archaeology
http://www.nytimes.com/2002/08/29/technology/what-s-next-a-universal-tool-to-rescue-old-files-from-obsolescence.html
http://domino.research.ibm.com/library/cyberdig.nsf/1e4115aea78b6e7c85256b360066f0d4/10229b6de0d054c585256fa900681995?OpenDocument&Highlight=0,a
http://en.wikipedia.org/wiki/Universal_Virtual_Computer
http://articles.businessinsider.com/2011-04-28/tech/29958976_1_amazon-customer-customers-data-data-loss
http://ge.geglobalresearch.com/blog/getting-the-most-out-of-a-disc/
http://blogs.discovermagazine.com/80beats/2013/01/24/data-storage-in-dna-becomes-a-reality/#.UTJgOTCdv5s
http://www.extremetech.com/extreme/134672-harvard-cracks-dna-storage-crams-700-terabytes-of-data-into-a-single-gram
http://www.the-scientist.com/?articles.view/articleNo/34109/title/DNA-based-Data-Storage-Here-to-Stay/

---

יצירות אשר הושמעו במסגרת הפרק:

http://soundcloud.com/s-priest/luminiscent-tin

http://soundcloud.com/jonrhunt/for-r-budd-dwyer

http://soundcloud.com/retro-trend/theking-original-mix-1999

http://www.freesound.org/people/lolamadeus/

נדמה כאילו החזייה מלווה אותנו מאז ומעולם- אך למרות הצורך הברור בתמיכה מתאימה, החזייה המודרנית קיימת בסך הכל כמה עשרות שנים. כמה וכמה גורמים חברו כדי שיבשיל זמנה של החזייה, וביניהם התקדמות טכנולוגית בתחום הטקסטיל, תנועת הפמיניזם ועוד. בפרק זה נשמע על מרי פלפס ג'ייקובס, ממציאת החזיה, אידה רוזנטל שהביאה אותה למיליוני נשים ופרדריק מלינגר שהכניס אותה לחדר המיטות…

---

להרים או לשטח? ההיסטוריה של החזיה

כתב: רן לוי

איך קיבלה החזיה את שמה הלועזי, Brassiere?

הכול החל באוטו טיטסלינג (Titsling), מהגר גרמני שהתגורר בניו יורק בשנת 1912 ועבד במפעל לייצור פריטי הלבשה תחתונה. בדירה שמולו גרה זמרת אופרה גדולת ממדים, ויום אחד היא התוודתה בפני טיטסלינג כי המחוך שנאלצה ללבוש בהופעותיה לוחץ ומעיק עליה מאוד. טיטסלינג התגייס לעזרתה ועיצב עבורה בגד תחתון שהיה גם נעים, נוח ואסטתי: החזיה.

עד מהרה החל הביקוש לחזיה של טיטסלינג לגאות כשיותר ויותר נשים גילו את פריט הלבוש החדשני. מעצב בגדים צרפתי בשם פיליפ דה ברז'ייר הבחין בפוטנציאל העסקי של החזיה, ויצא עם דגם משלו שהיה העתק כמעט מושלם של החזיה של טיטסלינג. טיטסלינג הזועם תבע את דה ברז'ייר, אך הפסיד במשפט כיוון שלא רשם פטנט על העיצוב המקורי. כאילו כדי להוסיף חטא על פשע, שמו של דה ברז'ייר (שהיה יחצ"ן מעולה ובעל קשרים בתקשורת) הוא זה שנקשר בשמה של החזיה, וטיטסלינג צלל אל תהומות השכחה.

סיפור אנושי מרתק? ללא ספק. לרוע המזל, הוא כולו מפוברק. שמותיהם של הגיבורים מעידים על כך היטב: טיטסלינג (באנגלית: שד מתנדנד) ופיליפ דה ברז'ייר (או- Fill Up The Brassiere, למלא את החזיה). האחראי לאגדה האורבנית הנפלאה הזו הוא הסטיריקן הקנדי וולאס רייבורן (Reyburn), שכתב ספר הומוריסטי על תולדות החזיה.  המקור האמיתי לשם Brassiere לקוח משמו של מגן-יד, סוג של שריון שלבשו בעבר חיילים צרפתים. ומה לגבי המילה העברית, 'חזיה'? ובכן, על פי האקדמיה ללשון העברית, המילה חזיה היא חידוש של אליעזר בן יהודה. הוא ייעד אותה דווקא לתיאור פריט לבוש גברי: מעין גופיה נטולת שרוולים. ומדוע לא לבגד התחתון הנשי? כיוון שבתקופה שבה פעל בן יהודה, תחילת המאה העשרים, לא היו חזיות כפי שהן מוכרות לנו כיום. נשים, ובמיוחד בנות המעמד הבינוני והגבוה, לבשו מחוכים: מעין בד נוקשה העוטף את הבטן והחזה, מחוזק בעצמות לוויתן וחוטי מתכת שעטפו את פלג הגוף העליון והצרו אותו מאוד. המחוכים ההדוקים היו ידועים לשמצה כלא נוחים ואפילו כמכאיבים, אך נשים מכובדות במאות ה-17, 18 ו-19 לא עסקו בפעילות גופנית כמו עבודת כפיים או ספורט, ולכן הסכימו לשאת את אי הנוחות של המחוך בשם האופנה והנורמות החברתיות. החזיה המודרנית, הנוחה והגמישה, היא תוצאת מספר שינויים שהתחוללו במקביל בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים: שינוי במעמדן החברתי של הנשים, בדימוי העצמי שלהן, ובטכנולוגיה של הטקסטיל והביגוד.

 מארי פלפס ג'ייקוב -ממציאת החזייה

קשה לקבוע מי היה הראשון שהמציא את החזיה. היו לפחות שלושה ממציאים שונים שבשלהי המאה ה-19 הגו עיצובים לפריטי לבוש שמזכירים במידה כזו או אחרת את החזיה המודרנית. אם נרצה לדייק, הארכיאולוגים מצאו חזיות בנות 600 שנה ויותר. אף על פי, ברור למדי שהחזיה נכנסה לשימוש נרחב בציבור רק בתחילת המאה העשרים. מי שקיבלה את הקרדיט כממציאת החזיה הייתה אישה שבאופן הולם מגלמת בדמותה חלק גדול מהשינויים שחלו במעמדה של האישה באותה התקופה.  מארי פלפס ג'ייקוב (Jacob) נולדה ב-1891 במדינת ניו יורק שבארצות הברית. מארי הייתה בת למשפחה מכובדת ומוכרת מאוד, וזכתה לחינוך מעולה ולחיי מותרות נוחים למדי. גם חיי החברה שלה היו נוצצים למדי, ומארי בת ה-19 בילתה במסיבות רבות. כמקובל באותם הימים, לבשה מחוך צמוד מתחת לשמלותיה.

המחוך הנוקשה לא התאים לגזרה העדינה של השמלות, או לפי גרסה אחרת הרס את הבד הרך שממנו נתפרו. מארי לא ויתרה, ובהחלטה של רגע לקחה שתי ממחטות אף וסרט גומי ורוד ותפרה אותן כך שיצרו משהו שמזכיר את העיצוב העקרוני של החזיה המודרנית, עם שתי כתפיות ורצועה גמישה שמקיפה את בית החזה. כשלבשה את החזיה המאולתרת למסיבה הבאה, היא הפכה למסמר הערב: חברותיה התגודדו סביבה בהתלהבות ורצו גם הן לנסות את הבגד החדש והנוח. מארי תפרה עוד כמה חזיות, וכשאיש זר הציע לה כסף תמורת אחת מהן – הבינה שיש בחזיה גם פוטנציאל עסקי. בשנת 1913 היא רשמה פטנט על העיצוב תחת השם Brassiere, ופתחה מתפרה קטנה. החזיה של ג'ייקוב זכתה להצלחה נאה והיא מכרה כמה מאות חזיות בתוך חודשים ספורים. עם זאת, ג’ייקוב הבורגנית לא הייתה בנויה לעולם העסקים: היא השתעממה מניהול המתפרה, והחליטה למכור את הפטנט לחברת ביגוד תמורת 1500 דולרים, סכום נאה באותם הימים. החברה שקנתה את הפטנט עשתה עסקה מצוינת. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה וגברים רבים התגייסו לצבא, יותר ויותר נשים החליפו אותם במפעלים ובמקומות העבודה. כיוון שאי אפשר לבצע עבודה מאומצת בלבישת מחוך, נטשו הנשים בהמוניהן את פריט הלבוש המיושן והחליפו אותו בחזיות החדשות. את 'מכת המוות' למחוך העניקה ממשלת ארצות הברית, כשביקשה מנשים להפסיק לקנות מחוכים כדי לחסוך בחוטי המתכת ששולבו בה. הקריאה נפלה על אוזניים קשובות, והירידה בביקוש למחוכים תורגמה לתוספת של כ-28 אלף טון של מתכת לתעשייה הצבאית. הביקוש לחזיות גבר בהתאם, והפטנט של ג’ייקוב הכניס לחברה שרכשה אותו עשרות מיליוני דולרים. כאן מסתיימת, למעשה, מעורבותה הפעילה של מארי ג’ייקוב בתולדות החזיה – אך סיפור חייה כה מרתק עד שאי אפשר שלא להזכיר אותו בכמה מילים.

ג’ייקוב נישאה לגבר בשם ריצ'רד פיבודי, גיבור מלחמת העולם הראשונה. פיבודי התברר כאלכוהוליסט ובעל כמה תחביבים משונים מאוד: למשל, בחדר השינה שלהם הוא התקין פעמון שהיה מחובר לפעמון האזעקה של תחנת כיבוי האש המקומית, ופיבודי היה מזנק מהמיטה באישון לילה כדי לצפות בכבאים מכבים דליקות. ב-1920 פגשה מארי בחור צעיר ועשיר בשם הארי קרוסבי. מארי הייתה כבר כמעט בת שלושים ואם לשני ילדים, והארי רק בן 22- אך כל מי שהכיר את הארי סיפר עד כמה כריזמטי ויפה תואר, ומארי נשבתה בקסמיו. סקנדל עסיסי פרץ כשנטשה מארי את פיבודי למען הארי הצעיר, והשניים עזבו את ארצות הברית ועברו לפריס. בצרפת שינתה מארי את שמה לקא רס (Caresse) קרוסבי, והשניים הקימו הוצאת ספרים קטנה אך אכותית מאוד, שהוציאה ספרי שירה וסיפורת של מיטב הכותבים. ביתם של בני הזוג היה מוקד משיכה לכל המי ומי של אותה התקופה – דמויות כמו ארנסט המינווגי, סלוודור דאלי, ג'יימס ג'ויס ועוד. אורח החיים שלהם היה פרוע ומתירני, לא רק ביחס לשמרנות הפוריטנית של תקופתם, אלא אפילו ביחס להווה: הם השתתפו באורגיות, עישנו סמים וניהלו נישואים פתוחים. אין פלא, אם כן, ששמם של קארס והארי כיכב במדורי הרכילות.

העניין התקשורתי בהם הגיע לשיא בשנת 1929, כשהארי ואחת מהמאהבות שלו התגלו מתים בבית מלון בניו-יורק. שניהם נורו בראשם, ונמצאו כשהן מחובקים במיטה. הארי הצהיר בעבר שהוא מעוניין למות למען האהבה, אך כותרות העיתונים לא ידעו להחליט אם מדובר ברצח והתאבדות או בהתאבדות משותפת. קארס המשיכה להיות אשת חברה נוצצת, הייתה מעורבת בתנועות שלום ובאמנות פורנוגרפית, והלכה לעולמה בשיבה טובה בשנת 1970.

התפתחות החזייה

בחזרה למחצית הראשונה של המאה העשרים ולסיפורה של החזיה.

החזיה הקלה והנוחה שעיצבה מארי-קארס-ג'ייקוב-קרוסבי הייתה הראשונה שהצליחה באמת בקרב הנשים, אך היה הבדל בולט (תרתי משמע) בינה ובין חזיות מודרניות כפי שהן מוכרות לנו כיום. בחזיה של ג'ייקוב לא היו גביעים לשדיים, ולכן הן רק שיטחו והצמידו אותן אל בית החזה ולא תמכו בהן מלמטה. החזיות המשטיחות התאימו לסגנון האופנתי שהיה מקובל בקרב נשים צעירות בשנות העשרים, ה'פלאפר' (Flapper): שיער קצר, בגדים קלילים וחצאיות עד קו הברכיים. הפלאפריות היו נשים מזן חדש: הן האזינו למוזיקת ג'ז קצבית, עישנו, שתו אלכוהול ובאופן עקרוני לא התנהגו כמו נשים 'מהוגנות' מהדור הישן כי אם יותר כמו נערים מתבגרים. זו גם הסיבה, אולי, שהפלאפריות העדיפו חזיות שמשטחות את החזה והעניקו להן מראה נערי ולא מפותח, בדומה לזה שיצרה החזיה של ג’ייקוב.

 לא כל הנשים היו מרוצות מהמראה הנערי של סגנון הפלאפר. אידה רוזנטל היגרה לארצות הברית בשנת 1904 מרוסיה הצארית, בליווי אהובה ובעלה לעתיד, וויליאם רוזנטל. יחד עם שותף שלישי, השניים פתחו חנות שמלות במנהטן: וויליאם עסק בעיצוב השמלות, ואידה ניהלה את הפן העסקי של החנות. וויליאם חיפש רעיון לחלק העליון של אחד מדגמי השמלות, והתייעץ עם אשתו. אידה הציעה למכור עם השמלה גם חזיה תואמת – אך לא חזיה משטחת, כי אם חזיה שדווקא תדגיש את קימוריו של החזה ותתמוך בכל שד בנפרד. זו לא הייתה הצעה מובנת מאליה: כל החזיות עד אז התייחסו לחזה הנשי כאל יחידה אחת, ולא הייתה הפרדה בין שני השדיים – אך אידה התעקשה שהחזיה המשטחת מנוגדת לצורתו הטבעית של הגוף הנשי. מהפן הפרקטי, כאן המקום לומר כמה מילים על האתגר הטכנולוגי שבעיצוב וייצור חזיה בסגנון מודרני-  חזיה שיש בה שני גביעים שמפרידים בין השדיים ותומכים בהן מלמטה – כמו זו שהציעה אידה לבעלה.

אני יודע שזה לא קל, במיוחד לגברים שבין המאזינים, אבל הבה נתמקד לרגע בקנקן ולא במה שבתוכו. אם מביטים בחזיה מנקודת מבט הנדסית טהורה, הרי שמדובר בבעיה לא פשוטה. החזיה צריכה לתמוך בחומר חצי-מוצק, שנפחו וצורתו משתנים (לעתים באופן משמעותי) בין אישה לאישה. החזיה צריכה להיות הדוקה מספיק כדי לתמוך בחזה היטב, אך גמישה דייה כדי שלא להפריע להתרחבות בית החזה בזמן נשימה. הכוחות הפועלים על החזיה משולבים: גם כוח אנכי כלפי מטה שנובע ממשקלם של השדיים, וגם כוחות אופקיים שנוצרים בזמן פעילות גופנית כגון ריצה או הליכה מהירה. אם החזה גדול במיוחד, הכוחות שפועלים על הרצועות התומכות יוצרים לחץ מכאיב על הכתפיים ומפריעים ממש לפעילות גופנית. למעשה, נוהגים להשוות את תכנון החזיה להנדסת גשרים תלויים, שכן הכוחות שפועלים על גשר דומים למדי לכוחות שמפעילים השדיים על החזיה. מהנדסי גשרים, לעומת זאת, לא צריכים לשאול את עצמם אם הגשר שלהם סקסי מספיק בשביל הלקוחות שלהם…. אין פלא, אם כן, שישנו קונזצוס נרחב בקרב המעצבים שהחזיה היא אחד מפרטי הלבוש המורכבים והקשים ביותר לתכנון.

וויליאם עמד באתגר, ותכנן חזיה מוצלחת ואסטתית בעלת שני גביעים נפרדים – למעשה, חזיה בעיצוב המודרני המוכר לנו כיום. החזיה החדשה הייתה כה מוצלחת, עד שחלק גדול מהלקוחות קנו את השמלות רק בשביל לקבל את החזיות שצורפו להן. בשנת 1925 החליטה אידה להפסיק ולמכור שמלות: היא שינתה את שמה של החנות ל-Maiden Form, והתרכזה אך ורק בייצור חזיות. זו הייתה החלטה עסקית נבונה ו-Maiden Form מכרה עשרות מיליוני חזיות והפכה למותג מוביל בהלבשה תחתונה במשך עשרות שנים, עד ימינו. וויליאם גם הכניס חידושים נוספים בחזיות שעיצב, כמו גביעים בגדלים סטנדרטיים וחזיות הנקה. מעניין לציין כי למרות שמידות מוסכמות לגביעי החזיה- A עד D ומספר- נמצאים בשימוש אצל כל יצרניות החזיות כבר מאז שנות הארבעים, הסברה המקובלת היא שקרוב לשבעים אחוזים מהנשים לובשות חזיות במידה שאינה מתאימה להן. הסטטיסטיקה הזו מעידה על הקושי שבהתאמה מושלמת של החזיה לחזה, והופכת את חייהם של מתככני החזיות לקשים אף יותר.

החזייה כסמל

 בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה ביססה החזיה את מעמדה בקרב הנשים המערביות. באותה התקופה התחזקה גם התנועה הפמיניסיטית שדרשה שיוויון זכויות מלא לנשים בכל תחומי החיים. מקובל לחשוב שפמיניסטיות מתנגדות ללבישת חזיה. הדיעה הזו התקבעה בקרב הציבור הרחב בעיקר בזכות אירוע מפורסם אחד בשנת 1968. קבוצת פמיניסטיות התקבצה מול שעריו של האולם בניו-ג'רזי שבו התקיימה באותו הזמן תחרות היופי 'מיס אמריקה'. 'מיס אמריקה' סימלה עבורן את כל מה שהתנגדו לו: תחרות שמנציחה את דמותה של האישה כפרצוף יפה ותו לא. הפמיניסטיות ניצלו את תשומת הלב התקשורתית שהופנתה לתחרות, וארגנו הפגנה תיאטרלית שבמהלכה הושלכו לפח אשפה גדול סמלים של 'דיכוי גברי': גליונות של Playboy, תכשירי איפור, נעלי עקב וגם חזיות. בניגוד לאמונה הרווחת, הן לא שרפו את החזיות. המשטרה לא אישרה להן להדליק אש במקום ציבורי. הסיפור אודות שריפת החזיות היה המצאה של עיתונאית שביקשה להתגייס לטובת המאבק הפמיניסטי ולקשור את ההפגנה להפגנות נגד מלחמת ויטנאם שבהן שרפו המפגינים צווי גיוס. האם באמת מתנגדות הפמיניסטיות ללבישת חזיה? קשה לקבוע בוודאות. יש לא מעט פמיניסטיות שעומדות על זכותן לקבוע איזה ביגוד ילבשו, ורואות בנורמה החברתית של לבישת חזיה ניסיון גברי לשלוט על המיניות הנשית. מצד שני, יש גם פמיניסטיות רבות שלא מוצאות שום פגם בלבישת חזיה. מקריאה בפורומים ומאמרי דיעה, קיבלתי את הרושם שההתנגדות הפמיניסיטית לחזיה היא יותר סטריאוטיפ מאשר מציאות של ממש, אם כי סביר שיהיו מי שיחלקו על דעתי. מסעה של החזיה לאורך המאה העשרים הפך אותה מתחליף מעשי ונוח למחוך אל פריט ביגוד אסטתי שגם מדגיש את המיניות הנשית. מי שאחראי במידה רבה לצעד האחרון במסע זה היה מעצב בשם פרדריק מלינגר (Mellinger).

מלינגר החל את הקריירה שלו בעולם האופנה בגיל 14, כפקיד בחברה ששיווקה בגדים תחתונים. כל הבגדים התחתונים שמכרה החברה, והחזיות בכללן, היו בצבע לבן. הצבע הלבן של הבגדים התחתונים היה צבע 'פונקציונאלי', באותו האופן שבו קירות הבית צבועים בלבן סטנדרטי. הלבשה תחתונה לא הייתה אז, בשנות השלושים, חלק מהמיניות המקובלת אצל נשים ובגדים תחתונים לא היו אמורים להראות כלל – מה הטעם בצבעים אחרים? פרדריק הצעיר העלה הצעה נועזת: למכור בגדים תחתונים בצבע סקסי יותר – שחור, למשל. הרעיון שהציע היה כה נועז, עד שפרדריק פוטר ממשרתו. פרדריק לא ויתר. ב-1946 פתח בניו יורק חנות משלו לשיווק בגדי נשים, ועיצב הלבשה תחתונה בצבעים ודגמים נועזים ומיניים במובהק: כה נועזים, עד שאף עיתון לא הסכים להציג תמונות בפרסומת שלו ופרדריק נאלץ להסתפק במודעות בעלות תוכן מילולי בלבד. אך על אף השמרנות הממסדית, עיצוביו של מלינגר זכו להצלחה רבה בקרב נשים ליברליות, כמו השחקניות והרקדניות של ברודווי. בספר זכרונותיו סיפר פרדריק על מכתב שקיבל באותה התקופה מאישה אלמונית. היא סיפרה לו שיצאה למסעדה עם בן זוגה, כשלפתע נכנסה לחדר בחורה שלבשה שמלה וחזיה בעלות מחשוף נדיב במיוחד. החבר לא הפסיק ללטוש עיניים בבחורה בעלת המחשוף, ואז לחרדתה קם מהשולחן, עזב אותה והלך אל הבחורה. כעבור כמה דקות חזר – אבל לא עם מספר הטלפון של בעלת המחשוף, אלא עם הקטלוג של פרדריק מלינגר. פרדריק העתיק את החנות שלו מניו יורק לחוף המערבי של ארצות הברית, ונתן לה את השם Fredrick's of Hollywood.

שם, באקלים הליברלי של לוס אנג'לס, פרח פרדריק ונתן דרור לרעיונותיו והגה בגדים תחתונים נועזים במיוחד, כמו חזיה מרופדת שהייתה המקדימה לחזיות ה'פוש אפ' המודרניות, שמעניקות לחזה מראה מלא ומוצק יותר, גם לנשים בעלות חזה קטן יחסית. פרדריק גם היה הראשון לשווק תחתוני Thong, תחתונים שנראים מקדימה כמו ביקיני, ומאחורה…טוב, אין כלום מאחורה. העסק שגשג וצמח לאימפריה שהעסיקה אלפי עובדים בכ-160 חנויות ברחבי המדינה. Fredrick's of Hollywook הפכה לסוג של אייקון תרבותי: בסניף המרכזי של הרשת היה אפילו מוזיאון להלבשה תחתונה בו הוצגו לראווה "יצירות מופת" כמו התחתונים שלבש תום הנקס בסרט 'פורסט גאמפ', החזיה השפיצית המפורסמת של מדונה ותחתוניהם של כל חברי הקאסט של 'בוורלי הילס 90210'. למי שקיווה לבקר במוזיאון ו'להתבשם' מזוהר הכוכבים, תרתי משמע, ראוי לציין שהמוזיאון נסגר לפי כמה שנים בעקבות קשיים כלכליים אליהם נקלעה הרשת. אם בכל זאת תחשקו בחוויה דומה, אתם מוזמנים להצפין למוניטריאול שבקנדה, אל משרדיה של חברת הימורים וירטואלית בשם GoldenPalace. החברה רכשה ב-2012  במכירה פומבית את החזיה הגדולה ביותר בעולם, שגודלה כמו שני מגרשי טניס. החזיה הענקית מצטרפת לשורה של מוזרויות אחרות שקנתה GoldenPalace בשנים האחרונות, כמו שערות של ג'סטין ביבר, ערכת בדיקת ההריון של בריטני ספירס ואבן כליה של השחקן וויליאם שטנר, כחלק מאסטרגיית פרסום גאונית שמוכיחה את עצמה ברגעים אלה ממש.

שוק החזיות העולמי מגלגל כיום עשרות מיליארדי דולרים בכל שנה, והאתגר ההנדסי של עיצוב החזיה מביא לכך שגם כיום ויש מקום נרחב במידה מפתיעה לחדשנות טכנולוגית בתחום זה. בדף הוויקיפדיה המוקדש לעיצובים שונים של חזיות יש לא פחות משלושים וחמישה סוגים שונים של חזיות – מחזיות ספורט, דרך חזיות פוש-אפ וכלה בחזיות הנקה: כל סוג מציב אתגרים וצרכים מיוחדים משלו, כמו בדים גמישים יותר או פחות, העדר רצועות לכתפיים וכו'. ניתן למצוא חזיות שמורכבות מלא פחות מארבעים חלקים שונים – שכבות של בדים, פלסטיקים ומתכות בתצורות שונות. כיום נעזרים המעצבים בטכניקות כמו צילום במהירות גבוהה והדמיות ביומכאניות באמצעות מחשב כדי לנתח את תנועת החזה בזמן ריצה או תנועה מהירה, ויש מי שמדברים על כך שבעתיד נראה 'חזיות חכמות': חזיות שמכילות חיישנים המזהים את תנועת השד בזמן אמת ומהדקים או מרפים את הרצועות באופן שוטף.

הגענו, אם כן, לסוף הפרק. אני יודע שבנקודה זו עלי לסיים בתובנה מחוכמת ואינטלקטואלית לגבי חשיבותה של החזיה להתפתחות מעמדן של הנשים לאורך המאה העשרים, או אולי משהו שקשור במדע וטכנולוגיה. הרי אשתי טוענת בתוקף שכל התחקיר לפרק הזה הוא רק תירוץ לכך שמזה שבועיים אני יושב מול המחשב ובוהה בתמונות של נשים ערומות. היא טועה! זה לא שבועיים. מקסימום…. שבוע וחצי.

---

מקורות ומידע נוסף:

http://www.youtube.com/watch?v=4landAu5TSs

 http://metro.co.uk/2012/10/30/worlds-largest-bra-sold-to-worlds-most-eccentric-company-for-breast-cancer-campaign-610158/

http://www.huffingtonpost.co.uk/2012/07/13/norma-stitz-annie-hawkins-turner-102zzz-breasts-_n_1670486.html

http://urbanlegends.about.com/od/business/a/otto_titzling_2.htm

http://www.telegraph.co.uk/culture/5549090/The-Crosbys-literatures-most-scandalous-couple.html

http://www.youtube.com/watch?v=9C7d1keE7pA

http://web.mit.edu/invent/iow/jacob.html

http://4ao-4ao.com/history-origin-initially-bra/

http://www.dollhousebettie.com/index.php?option=com_myblog&Itemid=0&lang=en&show=223

http://www.firstpr.com.au/show-and-tell/corsetry-1/nanas/engineer.html

http://discovermagazine.com/2005/nov/physics-of-bras#.USE_yKWdf5s

http://www.herroom.com/bra-cup-design-and-size-manufacturing,910,30.html

http://books.google.co.il/books?id=oWGmDiI3UTYC&lpg=PA87&dq=brassiere&pg=PA97#v=onepage&q&f=false

http://www.pbs.org/wgbh/theymadeamerica/whomade/rosenthal_hi.html

http://www.jewishvirtuallibrary.org/jsource/biography/rosenthal.html

http://www.entrepreneur.com/article/197610

http://en.wikipedia.org/wiki/Frederick's_of_Hollywood

http://articles.latimes.com/2006/dec/19/local/me-fredericks19

http://www.seeing-stars.com/museums/Fredericks.shtml

http://www.nytimes.com/1990/06/04/obituaries/frederick-mellinger-76-founder-of-frederick-s-of-hollywood-chain.html

http://money.cnn.com/magazines/fsb/fsb_archive/2003/02/01/336849/index.htm

http://books.google.co.il/books?id=yfm0k1lVkQQC&pg=PT227&dq=frederick+mellinger&hl=en&sa=X&ei=XOgjUaOQO7OL4gS7nIGYAQ&redir_esc=y#v=onepage&q&f=false

http://www.npr.org/templates/story/story.php?storyId=94240375&from=mobile

http://www.hipmama.com/node/755

http://www.haaretz.co.il/1.1780778

---

יצירות אשר הושמעו במסגרת הפרק:

http://soundcloud.com/flipp_93/glass-dubstep-remix

http://soundcloud.com/citizengreen/reklein-robb-greenmix

מתחת לשממה הקפואה של אנטרקטיקה, מתחת לארבע קילומטרים של קרח דחוס, מסתתרת חידה בת 25 מיליוני שנים. האם ישנם חיים באגם ווסטוק?

• 03:33 גיאולוג סובייטי בשם אנדרה קפיצ'ה (Kapitsa) מגלה תגלית מפתיעה מתחת לתחנת מחקר נידחת.
• 07:40 מדידות החזרי מכ"ם של מדענים בריטים חושפים אגם תת-קרחוני ענק בווסטוק.
• 14:10 הרוסים חופרים אל אגם ווסטוק, אך מוכרחים לעצור את החפירה רק מאה מטרים מעל פני האגם…
• 20:18 ראש המקדח חודר למימיו הקפואים של אגם ווסטוק. אילו יצורים נגלה שם?

תודה לדינה בר-מנחם על העריכה הלשונית, ולניר דהן שהציע את הרעיון לפרק.

האפליקציה החדשה של 'עושים היסטוריה' כבר עלתה לאוויר, והיא זמינה עבור מכשירי אנדרואיד ואייפון. פרטים נוספים והסברים אעלה לאתר בהמשך השבוע.

ניר דהן חוזר אלינו עם חידה חדשה, והפעם נצא לטייל בחוף הים. תשובות ופתרונות בשרשור בפורום התוכנית.

---

אגם ווסטוק: חייזרים בחצר האחורית

כתב: רן לוי

קשה לדמיין מקום נידח יותר, קשה יותר ומסוכן יותר על פני כדור הארץ כדי לערוך בו מחקר מדעי מאשר תחנת המחקר 'ווסטוק' (Vostok), ביבשת אנטרקטיקה.

אנטרקטיקה היא מקום קר, כפי שיודעים כולם, אבל בווסטוק הקור הוא רק חלק מהעניין. התחנה הקטנה ממוקמת במישור רחב ידיים בגובה שלושה וחצי קילומטרים מעל פני הים, היכן שהלחץ האטמוספרי הוא רק כשישים אחוזים מהלחץ בגובה פני הים. האוויר הדליל מקשה כל פעילות גופנית ואף גורם למחלת גבהים, ותסמיניה כוללים כאבי ראש חזקים ודימומים מהאף. האוויר בווסטוק יבש כמו במדבר, ורוחות עזות מנשבות ללא הרף. שלושה חודשים בכל שנה שרויה התחנה בחשכה מוחלטת, והשמש אינה עולה מעל האופק.

כשהוקמה התחנה על ידי ברית המועצות, בשנת 1957, הדרך היחידה להעביר אליה מזון וציוד הייתה באמצעות שיירת טרקטורים שהזדחלו באטיות על פני המדבר האנטרקטי לאורך אלף קילומטרים, מבסיס האספקה הקרוב ביותר. השיירה הייתה מגיעה לווסטוק רק פעם בשנה. לעתים, אם אירעה תקלה טכנית בטרקטורים, היא לא הייתה מגיעה כלל. כיום יקיימים מטוסי אספקה, אך גם הם זמינים בעיקר בחודשי הקיץ ורק אם מזג האוויר מאפשר להם לנחות.

כמו שאמרנו – בווסטוק הקור הוא רק חלק מהעניין… אבל אם אתם בכל זאת מתעקשים, אז דעו לכם שתחנת המחקר ווסטוק היא גם המקום הקר ביותר על פני כדור הארץ: בשנת 1983 נמדדה טמפרטורה של 89 מעלות צלסיוס מתחת לאפס, הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנרשמה אי פעם. השיא הקודם היה, דרך אגב, 88 מעלות מתחת לאפס, וגם הוא נמדד – כן, ניחשתם נכון – בווסטוק.

למרבה האירוניה, דווקא בתחנת המחקר הזעירה והנידחת – שלושה בניינים נמוכים, 1300 ק"מ מזרחית לקוטב הדרומי – נערך בשנים האחרונות אחד המחקרים המדעיים החשובים והמרתקים ביותר של ימינו. תוצאותי מחקר זה, אם יישא פרי, עשויים לא רק לחשוף בפנינו עובדות מדהימות על החיים בכדור הארץ אלא גם על חיים אפשריים מחוצה לו.

אנדרי קפיצ'ה

אנדריי קפיצ'ה (Kapitsa) נולד בברית המועצות בשנת 1931 למשפחה בעלת ייחוס מדעי מרשים. אביו, פיוטר קפיצ'ה, זכה בפרס נובל לפיסיקה וסבו, אנדריי קרילוב, היה מתמטיקאי ומהנדס ימי פורץ דרך. כמו אבותיו, גם אנדריי בחר בקריירה מדעית. הוא התמחה בגיאוגרפיה, וכך מצא את עצמו בשנת 1959 עורך מחקרים גיאולוגיים בתחנת המחקר ווסטוק.

בזמן שהותו שם, הבחין אנדריי באנומליה מסקרנת: הקרחון רחב הידיים שעליו הוקמה התחנה חלק ושטוח באופן יוצא דופן יחסית לפני הקרקע באזורים אחרים באנטרקטיקה. קרח כה ישר וחלק יכול להיווצר, ידע אנדריי, כאשר מים קופאים מעל פנים מישוריות של אגם. האם ייתכן שהקרחון שעליו עומדת התחנה מכסה אגם שכזה?

קפיצ'ה לא היה הראשון שהעלה בדעתו שייתכן וישנם אגמים תת-קרקעיים, או נכון יותר לומר 'תת-קרחוניים', באנטרקטיקה. מדען רוסי בשם פטר קרופוטקין (Kropotkin) הציע עוד בשלהי המאה ה-19 שמים נוזליים מסתתרים מתחת לקרחוני העד האנטרקטיים. הסיבה לכך נעוצה בלחץ העצום שמפעילות השכבות העליונות של הקרחון על שכבותיו התחתונות. מים נוטים להתרחב בזמן שהם קופאים, אך לחץ שנוצר תחת כובד משקל קרחון מתנגד להתרחבות זו, וכתוצאה מכך יורדת את נקודת הקיפאון של המים מספר מעלות מתחת לאפס. בפועל, המשמעות היא שבתחתית קרחון מסיבי במיוחד מים ממשיכים להיות נוזליים – גם בטמפרטורה מתחת לאפס.

אך למרות הבסיס התאורטי האיתן שעליו נשענה השערתו של קרופטוקטין, רבים פיקפקו באפשרות שאגמים תת-קרקעיים קיימים באנטרקטיקה, ומסיבות טובות. השפעת לחץ קרחונים על נקודת הקיפאון של מים מינורית למדי: נדרש לחץ עצום כדי להוריד את נקודת הקיפאון אפילו במעלה בודדת. הטמפרטורות על פני השטח באנטרקטיקה, לעומת זאת, צונחות באופן שגרתי אל מעלות רבות מתחת לאפס- כך שלא סביר שתזוזת נקודת הקיפאון תשפיע באופן ממשי על קפיאת המים.

אנדרי קפיצ'ה החליט שלא להיכנע לספקנות. קדיחה אל מעמקי הקרחון לא הייתה עדיין אפשרות מעשית, ולכן הסתפק במדידות סיסמוגרפיות: הוא יצר גלי הלם בתוך הקרחון באמצעות פיצוצים מבוקרים של חומר נפץ, ומדד את החזרות גלי ההלם משכבות שונות בקרחון. המדידות לימדו אותו שעובי הקרחון שעליו נחה תחנת ווסטוק הוא כמעט ארבעה קילומטרים, הרבה יותר משמישהו שיער לעצמו קודם לכן- אך היו מטושטשות מכדי שניתן יהיה להסיק מהן אם ישנם מים נוזליים תחתיו.

כשחזר קפיצ'ה לברית המועצות פרסם את השערותיו, אך בהעדר הוכחות של ממש זכה להתעלמות כמעט מוחלטת מהעולם המדעי. הוא המשיך לעשות חיל בממסד המדעי הסובייטי, כיהן כראש האקדמיה הלאומית למדעים וזכה במספר פרסים יוקרתיים. עניין האגם התת-קרקעי בווסטוק פרח מזכרונו כמעט לגמרי.

בשנת 1993 הוזמן אנדריי קפיצ'ה לכנס מקצועי. מספר חוקרים בריטים הציגו בפני המשתתפים תוצאות מעניינות של מדידות שנעשו בווסטוק באמצעות גלי מכ"ם חודרי-קרקע. מדידות אלה הראו שלא רק פני השטח של הקרחון חלקים ומישוריים – אלא גם השכבה התחתונה שלו, תוצאה שמרמזת בבירור על כך שמדובר באגם תת-קרקעי. רק אז נזכר קפיצ'ה במחקריו מלפני ארבעים שנה. הוא חזר למוסקבה, בחן שוב את תוצאות המדידות הסיסמיות שערך אז, והבין שההחזרים המטושטשים מהשכבות התחתונות של הקרחון לא נבעו מתקלה בניסוי, כי אם מפגיעה של גלי ההלם בשכבת מים נוזליים… הוא היה אז מדען צעיר ולא מנוסה מספיק כדי לפענח את מה שראה על הדף מולו. עובי הקרחון כה גדול, עד שהוא מצליח להפעיל לחץ גדול מספיק כדי להמיס את הקרח בתחתיתו מחד, ומאידך לבודד את המים הנוזליים מהטמפרטורות הקיצוניות השוררות על פני השטח.

מדידות נוספות שנעשו באמצעות לוויינים איששו סופית את השערתו המקורית של אנדרי קפיצ'ה: אגם מים נוזליים מסתתר מתחת לארבעה קילומטרים של קרח, מתחת לתחנת המחקר ווסטוק. ולא סתם אגם, כי אם אחד האגמים הגדולים ביותר על פני כדור הארץ. שטח אגם ווסטוק הוא 15 אלף קילומטרים רבועים וחצי. שטחה של הכנרת, לשם השוואה, הוא רק 170 קילומטרים רבועים. עומקו הממוצע הוא כ-340 מטרים, וקרקעיתו מכוסה בכשבעים מטרים של משקעים בוציים.

המאפיין החשוב והמשמעותי ביותר של אגם ווסטוק אינו גודלו, כי אם בידודו משאר העולם. בידוד זה הוא הסיבה להתלהבות שאחזה בגאוגרפים, בביולוגים וגם באסטרוביולוגים.

מכונת זמן

לא תמיד הייתה יבשת אנטרקטיקה שממה קפואה. מדענים שחופרים בקרח מגלים מדי פעם בפעם רמזים מסקרנים לעבר שונה לחלוטין, כמו גזעי עצים מאובנים שהשתייכו לעצים גבוהי צמרת. עד לפני שישים וחמישה מיליוני שנים לערך הייתה אנטרקטיקה מכוסה ביערות-עד עבותים ושוקקי חיים, והאקלים ששרר בה היה כמעט טרופי. רק כשנפרדה יבשת אנטרקטיקה מאוסטרליה ונדדה אל אזור הקוטב הדרומי השתלט עליה הקור המקפיא שהעלים כל זכר לחיים ששררו שם קודם.

כל זכר, אמרנו? אולי לא. על פי ההשערות, מימי אגם ווסטוק מנותקים משאר העולם מזה חמישה עשר עד עשרים וחמישה מיליוני שנים לפחות. אם נלכדו בתוכו יצורים חיים בזמן שנוצרה שכבת הקרח מעליו, הרי שהדנ"א שלהם יכול לשקף תמונת מצב גנטית כפי שהייתה לפני עשרים מיליון שנה- ללא השפעות של גנים מיצורים 'זרים' שמקורם מחוץ לאגם. בעלי חיים מבודדים אלה יכולים להיות קרובי משפחה של יצורים מוכרים לנו, או אפילו מינים חדשים ובלתי מוכרים לחלוטין.

במילים אחרות, אגם ווסטוק יכול להיות מעין 'מכונת זמן' שתאפשר למדענים הצצה חסרת תקדים אל סביבה ביולוגית שנעלמה לפני עידן ועידנים. זו הזדמנות ייחודית, וקרוב לוודאי חד פעמית שכן קשה להאמין שנצליח בעתיד לגלות, איפה שהוא בכדור הארץ, אזור יאוגרפי מבודד כל כך.

וקיימת סיבה נוספת להתלהבות המדענים מהתגלית. תנאי המחייה באגם ווסטוק הם כמעט הקשים ביותר לקיומם של חיים שניתן לדמיין: הבידוד הרב הביא לכך שמזון מועט זמין ליצורים חיים; והחשכה המוחלטת מתחת לקרחון העבה מונעת כל מעבר של אנרגיה מבחוץ. החום היחיד הזמין ליצורים חיים, אם יש כאלה באגם ווסטוק, הוא חום שמקורו בבטן האדמה, מתהליכים גאותרמיים. ואם זה לא מספיק, המים עצמם קרוב לוודאי רעילים: הלחץ הגבוה ששורר באגם מביא לריכוזים גבוהים מאוד של גזים מומסים בתוך המים. המדענים משערים שרמות החמצן והחנקן המומסות במימי האגם הדחוס גבוהות פי כמה עשרות מונים מהרמות במים מתוקים רגילים – ורמות אלה הופכות את המים לרעילים.

עד לפני כמה עשרות שנים לא היו המדענים מעיזים אפילו לחלום על מציאת יצורים חיים בתנאים כאלה – אך כיום אנו מבינים שהחיים בכדור הארץ עמידים ועקשים יותר משחשבנו. כמעט בכל אקלים קיצוני וסביבה מאתגרת שנבדקה ע ל ידי המדענים, נתגלו בקטריות ובעלי חיים זעירים שהצליחו לשרוד ואף לשגשג כנגד כל הסיכויים. ה'אקסטרימופילים', בעלי החיים חובבי הקיצוניות, מצליחים לחיות במים רותחים, בקרח קפוא, ביובש קיצוני ובתחת קרינה אולטרא-סגולה חזקה. התנאים באגם ווסטוק מציבים אתגר מיוחד בפני מיקרואורגניזמים שיבקשו לחיות בו, אבל זו בהחלט לא תהיה הפעם הראשונה שנגלה חיים במקום שאמור להיות, על פי כל היגיון, חסר חיים לחלוטין. למעשה, אם לא יתגלו יצורים באגם ווסטוק, זו תהיה הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה ייתקל המדע במקווה מים נוזליים שאינו מכיל חיים.

ואם נמצא חיים באגם ווסטוק, עשויות להיות לכך השלכות מעודדות גם על הניסיון למצוא חיים אחרים ביקום. לפחות בשני ירחים במערכת השמש מתקיימים תנאים המזכירים, במידה זו או אחרת, את התנאים באגם ווסטוק. אירופה, ירחו של צדק, עטוף בשכבת קרח עבה ומתחתיה מסתתרים, ככל הנראה, אוקיינוסים נרחבים של מים נוזליים. אנקָלָדוּס, ירחו הששי בגודלו של שבתאי, מכיל גם הוא מים נוזליים מתחת לפני השטח, מים שפורצים מדי פעם כגייזרים שמגיעים לגובה מאות קילומטרים. אם נגלה יצורים חיים שהצליחו לשרוד עשרות מיליוני שנים בסביבה הבלתי-אפשרית-כמעט של אגם ווסטוק, תהיינה לכך השלכות מעודדות מאד לגבי האפשרות שגם על אירופה ואנקלדוס התפתחו יצורים חיים.

ברור, אם כן, מדוע להוטים המדענים – ובפרט המדענים הרוסים שתחנת ווסטוק היא המגרש הביתי שלהם – לקדוח אל תחתית הקרחון העבה ולהביא דגימות ממימי האגם. למעשה, הרוסים קדחו לתוך הקרחון שנים רבות לפני שנתגלה דבר קיומו של האגם. הקרח הקבור בשכבות פנימיות של הקרחון מכיל בתוכו בועיות אוויר זעירות שנלכדו כאשר קפא הקרח, ומתוכן ניתן ללמוד על התנאים האטמוספריים והאקלימיים ששררו על כדור הארץ באותו הזמן. הקרחון בווסטוק כה עבה, עד שניתן ללמוד ממנו על התנאים לפני כמעט חצי מיליון שנה, אם קודחים עמוק מספיק. גילוי האגם התת-קרקעי רק דירבן את החוקרים עוד יותר להעמיק ולקדוח בקרחון.

וזו אינה משימה קלה, כפי שניתן לשער. התנאים הפיזיים בתחנת ווסטוק הופכים כל מטלה, אפילו הליכה לשירותים, לאתגר –ועל אחת כמה וכמה קידוח לעומק של קילומטרים. קשה מאד להביא מכונות מתוחכמות לווסטוק, וקשה עוד יותר לתחזקן ולתקן אותן במקום כה נידח. נוסף על כך, הקרח בשכבות התחתונות דחוס וקשה במיוחד ביחס לקרח רגיל, והקדיחה בעומקים עצומים מתקדמת באטיות מתסכלת – תסכול שמועצם על ידי העובדה שניתן לקדוח רק בחודשי הקיץ, כשהטמפרטורה בווסטוק עולה לכשלושים מעלות מתחת לאפס. כן, אמרתי 'עולה'…

ובכל זאת, הרוסים יודעים את העבודה. עשרות שנות ניסיון לימדו אותם כל מה שצריך לדעת כדי להסתדר בתחנת ווסטוק, וכבר ב-1998 הצליחו להעמיק עד לכ-3700 מטרים מתחת לפני הקרקע. הם הגיעו כמאה מטרים בלבד מפני האגם התת-קרקעי, קרוב כל כך אל התגלית המדעית אולי החשובה ביותר של השנים האחרונות, ואז… עצרו.

קידוח נקי

הייתה להם סיבה טובה לעצור.

קידוח הוא עניין מלוכלך, באופן עקרוני. לא רק שצריך לשמן את ראש המקדח ולסך אותוו בזמן עבודתו, הקור העז בווסטוק הביא לכך שהרוסים נאלצו גם למלא את החור ההולך ומעמיק בחמישים טונות של נוזל נגד קפיאה, 'אנטי-פריז'. אגם ווסטוק מבודד מהעולם מזה עידנים. היצורים החיים בו, אם ישנם כאלה, מעולם לא נחשפו לשמנים, לחומרי סיכה ולכימיקלים אקזוטיים. לאיש לא היה ספק שאם חמישים טונות של רעלים – או אפילו שבריר מכמות זו – ימצאו את דרכם אל מימי האגם, יהיה זה אסון אקולוגי שלא ידענו כדוגמתו. למיקרואורגניזמים שחיים, אולי, באגם ווסטוק אין תחליף, פשוטו כמשמעו. אם נהרוג אותם, נאבד את ההזדמנות היחידה שהייתה לנו לחקור אותם.

וגם אם יצליחו הרוסים למנוע את זיהום האגם בכימיקלים, מה לגבי זיהום ביולוגי? ציוד הקידוח 'מזוהם' באינספור חיידקים ומיקרואורגניזמים שמקורם מחוץ לאגם. כיצד תושפע הביוספירה השברירית של אגם ווסטוק מהחדרת יצורים חיים חדשים לתוכה? אם נחדיר לאגם חיידקים 'מיובאים', לא נוכל לדעת בוודאות מי מהיצורים שנדלה ממנו היה בו במקור, ומי תוספת מאוחרת.

אנטרקטיקה מוגנת על ידי אמנות בינלאומיות שמונעות מהמדינות השונות לעשות בה כרצונן: על פי ההסכמים, לאף מדינה אחת אין ריבונות על שטח באנטרקטיקה. המדענים הרוסים היו צריכים לשכנע לא רק את עצמם שהם מסוגלים להשלים את הקידוח ולהגיע אל האגם מבלי לגרום לו נזק בלתי הפיך – הם היו צריכים לשכנע גם את עמיתיהם ברחבי העולם.

וזה לא היה קל. מדענים רבים, ובמיוחד בארצות המערב, הקימו קול זעקה. הם קראו לעצור את הקידוח לזמן בלתי מוגבל עד אשר תפותח טכנולוגיה טובה יותר שתאפשר להשלים את הקידוח באופן סטרילי. למעשה, יש מדענים המאמינים שאין שום דרך מעשית לשמור על הסטריליות הנדרשת, ושעדיף שלא להגיע לאגם כלל, גם אם המשמעות היא שלא לגלות מה מסתתר מאחורי שכבת הקרח האחרונה.

אך הרוסים לא ויתרו. איש מהם לא אמר זאת בפה מלא, אך ברור כי אל הלהט מדעי התווספה גם לא מעט פטריוטיות לאומית: מי מאיתנו לא היה רוצה שהישג מדעי כה מרשים יירשם לזכותה של מדינתו…הקידוח נעצר ליותר משש שנים בזמן שהמדענים הרוסים חיפשו שיטות חדשות להשלים את הקידוח מבלי לסכן את מימי האגם.

בסופו של דבר, נמצא הפיתרון. חומרי הסיכה של המקדחה הוחלפו בשמנים נקיים יותר, וראש המקדח צויד בחיישן מיוחד המזהה נוכחות מים נוזליים. ברגע שבו ייגע ראש המקדח בפני האגם, מנגנון אוטומטי ימשוך את המקדח כלפי מעלה במהירות ויווצר תת-לחץ מהיר ופתאומי בתוך הצינור הקדוח. המים ימהרו לטפס במעלה הצינור ולמלא את החלל ואת תת-הלחץ שנוצר בו. ברגע שיפחת לחץ המים, נקודת הקיפאון שלהם תשוב ותטפס לאפס מעלות – בדומה למים תחת לחץ אטמוספרי רגיל. בתוך שניות, קיוו המדענים, יקפאו המים בצינור וייצרו מעין 'פקק' קפוא שימנע מכימיקלים או ממזהמים אחרים לחדור אל האגם עצמו.
תכנית מחוכמת זו הצליחה לשכנע את חברי הוועדות המדעיות שדנו בבקשותיהם של החוקרים, והאישור ניתן: אפשר להמשיך בקידוח. רבים אחרים, עם זאת, לא השתכנעו כל כך שכן ידוע לכל שתקציבי המחקר ברוסיה אינם גבוהים כפי שהיו בימי ברית המועצות, ויש מי ששאל את עצמו אם ציוד הקידוח יהיה אמין מספיק ברגע האמת.

כך או כך, המקדחה חזרה להסתובב ובשישה בפברואר, 2012, פרץ המקדח את גוש הקרח האחרון ופגש במים נוזליים. על פי הדיווחים מנגנון ההגנה מפני זיהום עשה את עבודתו נאמנה, ופקק קרח בגובה שלושים מטרים סתם את החור שנוצר לפני שהספיקו המים להזדהם.

החוקרים לא בזבזו זמן. דגימות מהקרח שהצטבר על ראש המקדח בזמן שחדר אל האגם נלקחו למעבדות מחקר במוסקבה, ובדצמבר של אותה השנה נמסרו הדיווחים הראשוניים. הם לא היו מעודדים: החוקרים שבחנו את הדגימות איתרו בהם רק עשרה חיידקים בכל מיליליטר של מים – כמות אפסית ממש – וגם הם חיידקים שמקורם ככל הנראה בחומרי הסיכה של המקדחה, ולא באגם עצמו.

האם נסתם הגולל על חלום מציאת חיים 'חייזרים' ובלתי מוכרים באגם ווסטוק המבודד? לא ולא. החוקרים משוכנעים שאם קיימים מיקרואורגניזמים באגם ווסטוק, הם מרוכזים, כך יש לשער, בשכבת המשקעים העבה שמכסה את קרקעיתו. השכבה הזו קרובה יותר, אולי, למקורות חום גאותרמיים מבטן האדמה, ועשויה להיות עש ירה יותר בחומרי מזון שהצטברו בה לאורך השנים. זאת ועוד, בתחילת 2013 דיווחו חוקרים אמריקנים כי גילו חיידקים באגם תת-קרקעי אחר באנטרקטיקה, אגם וילאנס (Whillans). אמנם אגם זה שוכן רק כ-800 מטרים מתחת לפני השטח, במקום ארבעה קילומטרים, ועל כן אינו מבודד כאגם ווסטוק, אך לכל הפחות ממצא זה מעיד כי אין סיבה להרים ידיים.

ואפילו אם לא נגלה חיים באגם ווסטוק, בכל זאת יש סיבות טובות להמשיך ולחקור אותו. המדענים מתכננים לשלוח רובוט אל מחשכי האגם כדי לאסוף ממנו דגימות ולשדר תמונות אל פני השטח: הרובוט הזה יהיה מעין 'חזרה גנרלית' לקראת חקר הירחים אירופה ואנקָלָדוס, שיסייע למהנדסים לתכנן את המשימות החשובות הללו טוב יותר. ייתכן והמשקעים הבוציים מכילים שאריות קפואות של חומר אורגני מלפני מליוני שנים, שמהן נוכל לחלץ ידע נוסף על ההיסטוריה של עולמנו.

ויכול להיות שנגלה שם חיים מוכרים וידועים. יש מדענים שמשערים שאגם ווסטוק מחובר אל מימי האוקיינוסים שסביב אנטרקטיקה בסדרה של מערות תת-קרקעיות. אם השערה זו נכונה, אזי ווסטוק כלל אינו 'קפסולת זמן' מבודדת, ומימיו נחשפו לעושר הביולוגי של יצורים חיים מבחוץ.

ויכול להיות שלא נגלה שם כלום. מי יודע.

בינואר 2013, בעת כתיבת שורות אלה ממש, דיווחו החוקרים כי העלו בפעם הראשונה דגימה של מים נוזליים מתוך מימי אגם ווסטוק – בניגוד לדגימה הקודמת, שכזכור הכילה קרח שקפא על ראש המקדח. עדיין לא נמסרו תוצאות הבדיקות שנעשו על הדגימה, אז יש למה לחכות…בינתיים, אתם יכולים להמשיך ולהתכרבל מתחת לשמיכה ולהרים כוס שוקו חם לכבודם של המדענים בווסטוק, המקום הגרוע ביותר להיות בו בכדור הארץ: מעל, וגם מתחת, לפני האדמה.

---

יצירות אשר הושמעו במסגרת הפרק:

http://soundcloud.com/user769716/akasakamitsuke-23-01

http://soundcloud.com/gobobog/red-mars

http://soundcloud.com/jamiehowton/holidaygarden

morgantj – Time_Decay

 מקורות ומידע נוסף:

http://youtu.be/4-cRDkuFaQQ

http://en.wikipedia.org/wiki/Lake_Vostok

http://www.newscientist.com/article/dn22408-no-signs-of-life-from-lake-vostok–so-far.html

http://www.newscientist.com/article/dn21438-we-have-breached-lake-vostok-confirms-russian-team.html

http://www.newscientist.com/article/dn19918-mysteries-of-lake-vostok-on-brink-of-discovery.html

http://blogs.scientificamerican.com/life-unbounded/2013/01/13/lake-vostok-water-ice-has-been-obtained/

http://news.discovery.com/earth/oceans/no-life-found-in-lake-vostok-yet-121019.htm

http://www.nature.com/news/2011/110117/full/469275a.html

http://blogs.scientificamerican.com/life-unbounded/2012/02/06/lake-vostok-is-almost-breached-after-20-million-years/

http://www.asoc.org/issues-and-advocacy/antarctic-environmental-protection/lake-vostok

http://www.bbc.co.uk/news/science-environment-12275979

http://dsc.discovery.com/news/briefs/20041101/leaves.html?ct=6817.32046957226

http://www.earthinstitute.columbia.edu/news/story3_2_01a.html

http://www.earthinstitute.columbia.edu/news/story3_2_01c.html

http://www.nasa.gov/centers/ames/news/releases/2003/03_57AR.html

http://antarcticsun.usap.gov/pastIssues/2000-2001/2001_02_04.pdf

http://antarcticaedu.com/vostok.htm

http://www.telegraph.co.uk/news/obituaries/science-obituaries/8725763/Andrei-Kapitsa.html

לקוסמים וקסמים קשר הדוק אל עולם המדע והטכנולוגיה מאז הפכה אמנות עתיקה זו למקצוע. ז'אן רובר-אודן, מי שנחשב לגדול הקוסמים של המאה ה-19, עשה שימוש פורץ דרך בחשמל ומגנטיות בקסמיו. קוסמים מובילים בימינו, כמו הצמד פן וטלר, משתפים פעולה עם פסיכולוגים ונוירולוגים ומסייעים להם לחשוף מנגנונים חבויים כמוח האנושי, כגון תשומת לב, רצון חופשי ועוד.

01:00 דיוויד קופרפילד מעלים את פסל החירות!
04:54 ז'אן רוברט-אודן, גדול הקוסמים במאה ה-19, ושליחותו המפתיעה לאלג'יריה
14:22 הקוסם רועי יוזביץ' על הקשר בין מדע וקסמים
18:40 פן וטלר חושפים קסמים, ויוצאים מזה בשלום
22:55 מחקרים מדעיים בעזרת קסמים: על תשומת לב, כפייה פסיכולוגית ועוד
29:57 על החוק השלישי של ארתור סי. קלארק, ודני רופ

תודה לדינה בר-מנחם על העריכה הלשונית, ולרועי יוזביץ שהתארח בפרק. פרט להופעותיו כקוסם, רועי גם מעביר הרצאות העשרה ומוטיבציה לעסקים, וכתב ספר באותו הנושא בשם 'ראש גדול'. פרטים נוספים על רועי תמצאו באתר הבית שלו, www.RoiMagic.com.

---

מדהים כמו דני רופ: על הקשר שבין קסמים וטכנולוגיה

כתב: רן לוי

 

בשנת 1983, בשעת ערב מאוחרת, התכנסו כמה מאות צופים על אי קטן מול חופי ניו-יורק. הצופים ישבו על כיסאות למרגלות במה שמעליה התנשא פסל החירות המפורסם. זרקורים רבי עצמה האירו את הפסל הגדול. בקצה הבמה הזדקרו שני עמודים גדולים, וביניהם עמד דיוויד קופרפילד – אמן אשליות מוכשר וכריזמתי, ואחד הקוסמים הידועים בעולם. קופרפילד נתן את הסימן המתאים, ווילון רחב נמתח בין שני העמודים והסתיר את פסל החירות. הקוסם עצם את עיניו בריכוז רב, כאילו מתאמץ לסלק את המונומט הענק בכוח המחשבה בלבד – ואז קם על רגליו. הווילון הגדול נפל – ופסל החירות… נעלם! במקום שבו עמד פעם הפסל, חלפו כעת קרני הזרקורים באין מפריע.

רשת CBS שידרה את ההופעה המדהימה הזו בספיישל טלוויזיוני מיוחד שזכה למיליוני צופים. אם למישהו מהצופים בבית היו ספקות שמא מדובר באפקטים קולנועיים מיוחדים – נוכחתו של הקהל החי סילקה את הספקות הללו. האנשים שישבו על הכיסאות מול הבמה נפעמו ונדהמו בדומה לצופים שבבית.

כיצד 'העלים' דיוויד קופרפילד את פסל החירות? קוסמים אינם נוטים לחשוף את הטריקים שמאחורי קסמיהם, אבל במקרה זה נחשף הקסם במספר כלי תקשורת. קופרפילד, מסתבר, הציב את כל הצופים – ואת מצלמות הטלוויזיה – על במה מסתובבת. בזמן שיריעת הבד והאורות המסנוורים הסתירו את פסל החירות, הבמה הסתובבה סביב צירה באטיות בלתי מורגשת, וזוג העמודים הגבוהים עמה יחד. קופרפילד הסיר את הבד והדליק זוג זרקורים חדש, שכעת פילחו את חשכת הלילה הריק.

רוברט אודן

למילה 'קסם' שני מובנים מקובלים. הראשון הוא כישוף: לחשים, פולחנים וקמעות שמנסים לגרום לאירועים על-טבעיים. השני הוא קסם-במה: פעלול או טריק שעושה קוסם. לקסמי הבמה, שבהם עוסק פרק זה, קשר מרתק אל עולם המדע והטכנולוגיה. לקשר זה שני רבדים: הראשון הוא שקוסמים רבים, כמו דיוויד קופרפילד בקסם שבו פתחתי את הפרק, עושים שימוש באמצעים טכנולוגיים כדי להשיג את מטרתם. הרובד השני הוא האופן שבו מנסים נוירולוגים ופסיכולוגים להעזר באשליות שמבצעים הקוסמים כדי לחשוף מנגנונים חבויים במוח האנושי, כגון תשומת לב וחופש בחירה. יש מי שמכנה את תחום מחקר זה, שצמח רק בעשורים האחרונים, בשם “NeuroMagic”- נוירולוגיה של קסמים, בתרגום חופשי.

עד אמצע המאה ה-19 בערך, מופעי קסמים היו בידור זול לפשוטי העם, וקוסמים היו מופיעים בפסטיבלים, בירידים ובשווקים על במות מאולתרות. האיש שהכניס את מופעי הקסמים לאולמות התיאטרון ולהיכלים הגדולים היה ז'אן יו'גין רוברט-אודן, שנחשב כיום ל'אבי הקסם המודרני'. אודן נולד בצרפת בשנת 1805. שם משפחתו המקורי היה רוברט בלבד, ואת השם 'אודן' נטל מאוחר יותר משם משפחתה של אשתו. אביו של אודן היה שען מומחה, אך לא רצה שבנו ילך בדרכו: הוא שלח את אודן ללימודי משפט, בתקווה שבנו יצליח להתקדם במעלה הסולם החברתי בצרפת. אך השענות, לפחות במקרה זה, עברה בדנ"א המשפחתי. אודן הצעיר אהב להתעסק במכונות זעירות ובגלגלי שיניים קטנים, ואפילו כשעבד כשוליה במשרד עורכי דין, את רוב זמנו בילה בבניית שעונים ומנגנונים קטנים ופירוקם. לבסוף פוטר ממשרד עורכי הדין, והפך להיות שען במשרה מלאה.

כשהיה כבן עשרים, הזמין אודן ספר על שענות מחנות ספרים מקומית. במקום הספר שהזמין קיבל אודן ספר שעסק בקסמים מדעיים. טעות אקראית זו שינתה את חייו של אודן לנצח: הוא אמנם המשיך להיות שען ואף בנה כמה מכונות מתוחכמות כמו ציפור מכנית ובובה שידעה לצייר, אך בילה יותר ויותר מזמנו בלימוד ובתרגול קסמים חדשים. הוא לקח שיעורים פרטיים אצל קוסם מקומי והופיע בירידים ובמסיבות ערב פרטיות של בני אצולה.

בשנת 1845, כשהיה כבר בן ארבעים, החליט אודן להעז ולהפוך את התחביב למקצוע. קוסמים באותה התקופה, כזכור, הופיעו ברחובות ובירידים- אך אודן הלך בדרך אחרת. בהשראת מסיבות הערב הנוצצות שהופיע בהן, הוא שכר אולם גדול והסב אותו לתאטרון אלגנטי ומעוצב, בעל וילונות מרשימים וריהוט יוקרתי. על הבמה ניצב אודן, לבוש חליפה אלגנטית וכובע ג'נטלמני. למעשה, אודן הוא הסיבה שכובע הצילינדר וחליפת הטוקסידו מזוהים כל כך בימינו עם אמנות האשליה.

להופעה הראשונה של אודן בתיאטרון החדש הגיעו כמאתיים איש. אודן אולי כתוצאה מההיענות הגבוהה, נלחץ ונתקף בפחד במה משתק. הוא דיבר בקול מהיר ומונוטוני, וכמעט שלא היה מודע למעשיו. ההופעה הייתה כשלון חרוץ, ואודן המאוכזב החליט לפרוש ולחזור אל חנות השעונים. כשסיפר על החלטתו לחבר, החבר הסכים עמו: נכון, זו הייתה שטות, עדיף שתחזור להיות שען. להסכמה הזו הייתה, מסתבר, השפעה פסיכולוגית הפוכה. אודן התעצבן על החבר והחליט להמשיך ולהופיע בכל זאת. מאותה הנקודה הקריירה המקצועית שלו כקוסם הלכה וצברה תאוצה, וקהל רב נהר להופעותיו ערב אחר ערב. עשר שנים לאחר מכן כבר נחשב לקוסם המפורסם ביותר באירופה, ואולי בעולם כולו.

פרט לאלגנטיות ולאסטתיות שהכניס אודן לעולם הקסמים, הוא זכור גם כקוסם שעשה שימוש נרחב בטכנולוגיה וברעיונות המדעיים המתקדמים ביותר של זמנו. אודן הרבה להתייעץ עם מדענים כדי לשמוע מהם על תגליות חדשות וכדי לקבל השראה לקסמים חדשים, אולי תודות לרקע הטכני הקודם שלו כשען מומחה. אחת הדוגמות המרתקות לשימוש שעשה אודן בטכנולוגיה מתקדמת בקסמיו היא אשליה המכונה 'תיבה קלה-כבדה', שהודגמה בהצלחה מרובה בתיאטרון שלו, ואף במסגרת שליחות דיפלומטית בלתי שגרתית.

בשנת 1856 פנתה ממשלת צרפת אל אודן וביקשה את עזרתו. אלג'יריה הייתה אז תחת כיבוש צרפתי, ומרידות פרצו מדי פעם פעם נגד השלטון הקולוניאלי. בפרט, הצרפתים חששו מרופאי אליל ומשמאנים מקומיים שהיו אוכלים זכוכית ומעלימים פצעים כדי להתסיס את התושבים ולשכנע אותם שיש בידיהם את הכוח להתמודד כשווים מול שווים נגד הטכנולוגיה המערבית המתקדמת. נציגי הממשלה ביקשו מאודן להפליג לאלג'יר, ולהוכיח למקומיים שלצרפת יש לא רק רובים, אלא גם מכשפים חזקים משלה.

אודן, פטריוט צרפתי, הסכים בשמחה. מארחיו באלג'יר ארגנו לו מספר מופעים מול נכבדים וראשי שבטים. כך תיאר אודן אחד מן המופעים בספר זכרונותיו. טון הדברים, כפי שניתן אולי לצפות מרוח התקופה, מתנשא וקולוניאליסטי במיוחד.

"כמעט ופרצתי בצחוק, אני מודה, כשעליתי לבמה ושרביט קסמים בידי, כמו מכשף אמתי. אף על פי כן התאפקתי, שכן לא הייתי כאן רק כדי לשעשע את הציבור, אלא כדי להפתיע ולהפחיד אותם – לשחק תפקיד של שמאן צרפתי.
[אודן מבצע כמה קסמים שגרתיים, וממשיך לקסם מרשים במיוחד שאותו השאיר לסיום ההופעה].
אחזתי בידי קופסה והתקדמתי למרכז הבמה. "כעת אדגים בפניכם כיצד ביכולתי לגזול את כוחותיו של הצופה החזק ביותר!"
ערבי בגובה ממוצע אך שרירי ובנוי לתלפיות עלה לבמה, בטוח בעצמו.
"האם אתה חזק?" שאלתי אותו.
"הו, כן!" הוא השיב מייד.
"ואתה בטוח שתמיד תישאר כזה?"
"בטוח למדי."
"אתה טועה! בתוך דקה אגזול ממך את כוחותיך ואהפוך אותך לחלש כמו ילד קטן. הרם את הקופסה הזו."
הערבי הרים את הקופסה ושאל, "זה הכול?"
"חכה!" עניתי. הרמתי את השרביט ורעמתי בקולי – "ראה! אתה חלש יותר מאישה! הרם את הקופסה שוב."
האיש אחז בידית ומשך אותה בחוזקה אבל הפעם הקופסה התנגדה לו ועל אף כל נסיונותיו המאומצים, לא זזה ולו אינץ'. לפתע החלו שריריו מתכווצים בפראות, והוא נפל על ברכיו בזעקת כאב.
"אלוהים! אלוהים!" הוא זעק, אחוז אימה, ואז קם על רגליו וברח מהאולם.
מהקהל שמעתי מלמולים מהוסים. "הוא שטן! שד!"…."

הקסם שהפחיד כל כך את האלג'יראים היה, למעשה, הדגמה של תופעה מדעית שנתגלתה שנים לא רבות קודם לכן, ועדיין לא הייתה מוכרת לציבור הרחב: האלקטרומגנטיות.

בשנת 1820 גילה מדען דני בשם הנס כריסטיאן אורסטד גילה שהמצפן במעבדה שלנו מתחיל 'להשתגע' כאשר זרם חשמלי עובר בחוט בקרבתו. התגלית הזו הובילה להבנה שזרם חשמלי יוצר שדות מגנטיים: קשר מפתיע בין החשמל והמגנטיות, שתי תופעות שעד אז נראו כלא קשורות זו לזו. מדענים אחרים גילו שאם מלפפים את חוט החשמל סביב מוט ברזל, עוצמת השדה המגנטי שנוצר סביב ה'אלקטרומגנט' גוברת מאד, ומאפשרת להניף אפילו גושי ברזל השוקלים מאות קילוגרמים. האלקטרומגנט פעיל רק כל עוד זורם זרם דרך החוט המלופף: ברגע שמפסיק הזרם, המגנטיות נעלמת איתה.

אודן ניצל את התופעה הזו היטב. בתחתית הקופסא הייתה חבויה פלטת ברזל, ומתחת לבמה ניצב אלקטרומגנט רב-עוצמה. עוזר שעמד מאחורי ה קלעים הפעיל את האלקטרומגנט ברגע המתאים, ופלטת הברזל שבקופסא נצמדה אל הבמה בכוח ששום אדם, חזק ככל שיהיה, לא יכל לו. כשכיבה העוזר את הזרם החשמלי, השדה המגנטי נעלם והקופסא חזרה להיות קלה.

קוסמים רבים הלכו בדרכו של אודן ולמדו להעזר במיטב השכלולים הטכנולוגיים של זמנים במופעי הקסמים. הודיני, שקרא לעצמו על שמו של אודן, נעזר בטכניקות מתוחכמות של צילום בחשיפה כפולה כדי ליצור 'רוחות רפאים' שיקשטו את הכרזות למופעים שלו. קוסמים אחרים נעזרו במקרני שקופיות חבויים, וכיום קוסמים עושים שימוש במשדרים אלחוטיים ועוד.

אך עם זאת, רוב הקסמים שאנחנו רואים בהופעות לא מבוססים על טכנולוגיה מתקדמת, כי אם על טכניקות ותיקות ובדוקות שקוסמי הבמה עושים בהן שימוש במשך מאות, לא אלפי שנים: זריזות ידיים, אשליות חזותיות, הטעיות ועוד. עובדה זו הביאה לכך שבשנים האחרונות נוצר חיבור מפתיע בין מדענים וקוסמים, ובמיוחד חוקרים מתחומי הנוירולוגיה והפסיכולוגיה. חוקרים אלה מנסים לענות על שאלה שאולי נשמעת, על פניו, טריוויאלית: מדוע קסמים עובדים? אילו חולשות, ליקויים במנגנוני המוח שלנו, מנצלים הקוסמים כדי ליצור בפנינו אשליה אמינה של מטבע שמופיע יש מאין או שפן שנשלף מכובע?

כדי להתחקות אחר הקשר שבין מדע לקסם, הזמנתי לתכנית אורח שהוא בעיניי התגלמותו המושלמת של החיבור בין שני התחומים.

"אז לי קוראים רועי, רועי יוזביץ'. אני אפילו יכול לאיית את זה – רי"ש ו"ו עי"ן יו"ד. – רועי יוזביץ' זה שם במה גם כן – מבחינתך – או שבחרת איזשהו שם יותר…קוסמי? – יוזביץ' רועי…זה מה שבחרתי (צחוק)."

…רועי הוא קוסם:

"אני שייך לתחום של עולם הקסמים והטלפתיה ולא אכפת לי אם תקרא לי 'קוסם', 'אומן טלפתיה', 'ליצן'…זה לא באמת קריטי, העיקר שהצ'ק מגיע בזמן…אתה מכיר את 'שוטף פלוס נצח', 'שוטף פלוס בוא נישאר חברים'…? (צחוק)"

בעוד שמכובע האחד רועי שולף שפנים ויונים, בכובע האחר שלו הוא נטוע עמוק בעולם הטכנולוגיה:

"המקצוע שלי זה באמת אומן טלפתיה, אבל יש לי גם תחביב, כי אי-אפשר מקצוע כל הזמן. אז בתחביב אני מסיים עכשיו תואר שני ומתחיל דוקטורט בהנדסת אלקטרוניקה."

שאלתי את רועי על הקשר שבין קסמים למוח. תשובתו הייתה נחרצת: לא רק שיש קשר כזה, השניים הם – בעצם – אותו הדבר.

"קסמים – אני מזכיר לך – זה דבר שקורה לא מול המראה. קסמים ב'בילד-אין' שלה זה פעולה פסיכולוגית. הרי מה קורה בקסמים? אתה רואה איזה משהו שאתה לא מבין. המוח הרציונלי שלך מנסה מפה, מנסה משם, מנסה מפה, מנסה מפה, מנסה מפה, מנסה מפה; ברגע שהוא עומד חסר אונים – אגב, אם אתה עושה קסמים טוב – התהליך הזה יכול לקרות במשך חצי שנייה. ברגע שהוא עומד חסר אונים, בעצם הוא משחרר את המושכות – וכמו שאחד מגדולי הקוסמים בעולם, חואן טמריז, אומר: 'סוסי התדהמה מתחילים לרוץ קדימה'."

עדות מובהקת לכך שקסמים מתרחשים לא רק על הבמה אלא גם – אולי בעיקר – בתוך ראשינו, היא הנטייה המוכרת של קוסמים לשמור את הטריקים והטכניקות שלהם בסוד. כפי שמסביר רועי, כדי להרוס קסם לא צריך אפילו לגלות איך הוא נעשה: מספיק שהצופה חושב שהוא מבין איך הקסם נעשה, כדי שההנאה שהוא מפיק ממנו – תיעלם.

"קסמים זה תהליך של אלימינציה. אני אתן לך דוגמה – אולי הכי קלאסית: נניח שאני בא אליך הביתה ואומר לך – 'תיקח קלף, תשים אותו על השולחן, אני לא מסתכל'. ואז, אתה מקבל טלפון, אתה יוצא מהחדר, חוזר, ואני אומר לך – 'תקשיב רן, אני נשבע לך – באמת – לא הסתכלתי בקלף. הקלף שלך הוא 8 תלתן'. אתה תגיד 'וואו, מגניב'. אני אגיד לך – 'רן, אני מבטיח, לא הסתכלתי בקלף'. אני אקח אותך למכונת אמת! תהיה מוכן לשלם כסף או להמר בכסף שלא הסתכלתי על קלף – כי ברציונל אתה מאמין לי – אבל אתה לא תהיה מופתע. למה? כי יכול להיות שכן הסתכלתי בקלף. זאת אומרת שתהליך האלימינציה הזה מקבל איזשהו פתרון – יכול להיות שהוא הסתכל בקלף – נגמר. שלום על ישראל. זאת אומרת, אני צריך – כשאני בונה את הדבר הזה – לבנות את זה שכל ההסברים הרציונליים שלך ייפלו – טק-טק-טק-טק-טק. הדבר הזה לא רק קורה בעולם של טריקים: כאשר צופה מסתכל על קסם, ויש לו פתרון אחד – הוא עולה על פתרון, אפילו אם הפתרון שגוי – הוא כבר עלה. הוא כבר לא ימשיך לחפש."

ניורו-קסם

עדות מובהקת לכך שקסמים מתרחשים לא רק על הבמה אלא גם- ואולי, בעיקר- בתוך ראשנו, היא הנטייה המוכרת של קוסמים לשמור את הטריקים והטכניקות שלהם בסוד. כדי להרוס קסם לא צריך אפילו לגלות איך הוא נעשה: מספיק שהצופה *חושב* שהוא מבין איך הקסם נעשה, כדי שההנאה שהוא מפיק ממנו תיעלם. קוסמים מוכשרים יכולים לנצל אפילו את התופעה הזו כדי להפוך את הקסמים שלהם למשובחים יותר.

דוגמה טובה היא הצמד פן וטלר, זוג קוסמים שמופיעים יחד על הבמות מאז אמצע שנות השבעים של המאה העשרים. קשה לדמיין שני אנשים שונים יותר: פן גי'לט הוא אדם גבוה, רחב, פטפטן ובעל אישיות מוחצנת. טלר – ללא שם משפחה – הוא אדם נמוך, רזה, אינו מוציא מילה בהופעות ומופנם גם בחייו הפרטיים. מחוץ לבמה, השניים כמעט ואינם מבלים יחד- אך כשהם על הבמה, עפים ניצוצות… המופע שלהם הוא אחד המופעים המצליחים ביותר בלאס וגאס, הספרים שכתבו הפכו לרבי מכר וסדרות הטלוויזיה שבהן השתתפו זוכות לשבחים רבים, ואחת מהן אף הייתה מועמדת לשלושה עשר פרסי אמי.

פן וטלר ידועים בכך שהם חושפים קסמים. בהופעותיהם הם מבצעים קסם מסוים, ואז מבצעים אותו שוב אבל הפעם בשעה שפן הדברן מסביר בפירוט כיצד בדיוק מתרחש הקסם. לכאורה, ברגע שנחשף הקסם ההנאה ממנו אמורה לפוג!! כאשר קוסמים אחרים חושפים את הסוד מאחורי קסם כלשהו, לרוב הם סופגים ביקורת קטלנית ונידוי מעמיתיהם למקצוע. פן וטלר, לעומת זאת, מצליחים לצאת בשלום מחשיפת הקסמים: הקהל ממשיך ליהנות מכל רגע, ושאר הקוסמים מעריכים ומעריצים אותם.
כיצד הם עושים זאת? ראשית, הם חושפים אך ורק קסמים מקוריים שלהם או קסמים פשוטים וותיקים מאוד. שנית, ואולי חשוב יותר, פן וטלר חושפים את הקסמים כך שבאופן פרדוקסלי ההנאה מהם דווקא גוברת.

הנה דוגמא מייצגת: פן וטלר מבצעים קסם עתיק יומין המכונה 'כוסות וכדורים', אשר בוצע כבר בתקופת האימפריה הרומית ואולי אף בימי מצרים העתיקה, לפני למעלה מארבעת אלפים שנה. טלר מניח שלוש כוסות פלסטיק אדומות הפוכות על השולחן, ועליהן שלושה כדורים כסופים, בעוד פן מסביר לקהל את המתרחש. טלר לוקח בידו את אחד הכדורים שהיה על הכוס, מרים את הכוס- והכדור מתגלה מתחתיה. הם מבצעים זאת שוב ושוב: טלר לוקח כדור מעל הכוס, שמתגלה שניה מאוחר יותר- באורח פלא- בתוך הכוס. לסיום, תפוח אדמה מופיע יש מאין מתחת לאחת הכוסות.

כעת חוזרים פן וטלר על אותו הקסם- אך הפעם בשקיפות מלאה…תרתי משמע: טלר מחליף את כוסות הפלסטיק האטומות בכוסות שקופות, והקהל יכול כעת לראות כיצד בדיוק הקסם נעשה: פן וטלר פועלים בתיאום מושלם, כמו שני רקדנים במופע בלט, שולפים כדורים מכיסיהם ושרווליהם ומגניבים אותם אל מתחת לכוסות. מאכזב? ההפך. ההצצה הזו אל 'מאחורי הקלעים' של הקסם מרתקת הרבה יותר מהקסם המקורי: המיומנות וזריזות הידיים שמפגינים שני הקוסמים היא מאלפת, מעוררת יראה ממש. הקטע שאתם שומעים ברקע זמין לצפייה ביו-טיוב: אני צפיתי בו לפחות עשר פעמים, ואני עדיין לא מצליח להבין מאיפה, לכל השדים והרוחות, שולף טלר את תפוח האדמה?!

יש קוסמים שחוששים שבעידן שבו מידע זורם באופן חופשי, וכל אחד יכול למצוא באינטרנט את כל הסודות שמאחורי קסמים מפורסמים, האומנות הוותיקה תגווע ותיעלם. רועי יוזביץ' אינו מוטרד כלל, ואפילו להפך:

"כאשר ב-1876, אנג'לו לואיס כתב את הספר "Modern Magic", שבאמת גילה חלק נכבד מהסודות – אגב, כל הסודות של הסרט Illusionist נמצאים בספר הזה – הרבה מאוד קוסמים אמרו שזהו, זה הסוף. זה הסוף – יותר לא יהיו קסמים, אין – כולם כבר מכירים את הכול. כתיבת הספר הזאת מבטאת היום מבחינה הסטורית – מציינת היום בוודאות – את ההתחלה של ה-golden era of magic. את הרנסנס של הקסמים. עכשיו, מה זה רנסנס של קסמים? אולי אני אקמט את זה למילים. המופע של תרסטון, שהיה מופע אילוזיות, היה הדבר הכי חם בשואו-ביזנס בארה"ב בשנות העשרים. זה כמו 'גנגאם-סטייל' היום. ובדיוק אותו הדבר קורה היום. א', המציאו דברים חדשים. דבר שני, יותר אנשים מתעניינים. דבר שלישי, יותר אנשים פיתחו דברים. דבר רביעי, זה הדליק את המוחות של המון אנשים. כולם שואלים…אתה יודע, אני מדבר עם אנשים, הם אומרים: 'כן, אבל היה הקוסם במסכה'. כולם זוכרים שהיה הקוסם במסכה, אף אחד לא זוכר מה הוא עשה! אף אחד לא זוכר איזשהו טריק אחד….לא. אף אחד לא זוכר כלום. ברגע שידע יוצא החוצה – בכל תחום – יש רנסנס. יש פריחה."

גם המחקרים המדעיים שנעשים בשנים האחרונות על הקסמים ובעזרתם, אינם מצליחים לפגום בהנאה שלנו מהם, אלא דווקא חושפים תעלומות מרתקות ומפתיעות עוד יותר.

ניקח, כדוגמה, קסם ותיק ומוכר בשם 'הכדור הנעלם'. בקסם זה הקוסם אוחז בידו כדור קטן. הוא זורק אותו באוויר ותופס. זורק באוויר, ותופס. זורק באוויר, ותופס. זורק ו… הכדור נעלם באוויר. אם לא ראיתם את הקסם הזה עד כה, חפשו אותו ביו-טיוב, ודאי תמצאו הדגמה שלו בקלות. קסם זה מתבסס כולו על זריזות ידיים ושפת גוף: בזריקה האחרונה הקוסם מחביא את הכדור בכף ידו, בעודו מבצע את אותן התנועות בדיוק כמו בזריקות הקודמות- כולל מעקב מדומה בעיניו אחר הכדור הלא-קיים.

מדוע נדמה לנו שבזריקה האחרונה הכדור עזב את ידו של הקוסם ואז נעלם כלא היה, בעוד שבפועל הכדור לא עשב את היד? החוקרים שיערו שעינו של הצופה מנסה לצפות היכן יהיה הכדור בעוד זמן קצר, ולכן ממשיכה את התנועה כלפי מעלה בניסיון לעקוב אחריו. להפתעתם הם גילו שהעין שלנו לא נופלת בפח: מערכת הראיה שלנו מזהה את העובדה שהכדור נותר בכף ידו של הקוסם. מדוע, אם כן, הצופים כמעט נשבעים שהם ראו את הכדור עוזב את היד ונעלם? ייתכן והסיבה לכך היא בכל זאת ניסיון לעקוב אחר תנועת הכדור, אבל ברמה עמוקה או גבוהה יותר מרמת מערכת הראיה. חוקרי המוח יודעים זה מכבר שאנחנו למעשה 'חיים בעבר' כיוון שלמידע שנקלט ברשתית העין נדרשים בערך מאה מילישניות כדי להגיע מהרשתית אל מרכזי הראיה במוח. ייתכן שהמוח מנסה לפצות על עיכוב זה בכך שהוא מנסה לנחש, על סמך ניסיון העבר, כיצד תיראה התמונה בעוד מאה מילישניות. ברוב המקרים הפיצוי המנטלי יתאים למידע שמתקבל מהעין אך במקרה זה, בתוך זמן קצר נוצר דיסוסנס בין המידע שהגיע מהעין- הכדור לא עזב את ידו של הקוסם- והנחת העבודה של המוח, לפיה הכדור עלה מעלה. התוצאה היא כדור שעוזב את היד, ואז נעלם כלא היה.

לקוסמים שהמציאו את קסם זה ודומיו לא היתה, סביר להניח, השכלה אקדמאית בתחום הנוירולוגיה. כתחליף, היו להם אינטואיציה חזקה לגבי חולשות אנושיות ומאות ואף אלפי שנים של מחקרים 'לא רשמיים'. ניסיון מעשי מצטבר שהראה להם מה עובד, ומה לא. לנוירולוגים יש מושג די ברור היכן נמצאים מרכזי הראיה, השמיעה והתנועה במוח – אבל הם מקווים להיעזר באינטואציה ובניסיון של הקוסמים כדי לפענח מנגנונים נסתרים וחמקמקים יותר, כמו תשומת לב והכרה.

דוגמה נוספת לשיתוף פעולה מעניין שכזה הוא מחקר שערך הנוירולוג, הד"ר סטפן מקניק (Macknik) בסיוע קוסם בשם אפולו רובינס. רובינס החל את הקריירה שלו כפושע – כייס שרוקן אינספור ארנקים. הוא הצטיין בכך כל כך, עד שהחליט לחזור למוטב ולרתום את זריזות הידיים המופלאה שלו לטובת מופעי בידור, ייעוץ לחברות אבטחה ומחקרים מדעיים. רובינס סיפר לד"ר מקניק שהייתה לו שיטה בדוקה לכייס אנשים: יד אחת הייתה נשלחת אל הכיס, בזמן שהיד האחרת – היד החופשית – ביצעה תנועה אטית ומעגלית בכיוון השני. למעגליות של תנועת היד החופשית הייתה השפעה קריטית על הצלחת הגניבה: אם התנועה הייתה מעגלית מספיק, הכיוס היה מצליח בכל פעם.

ד"ר מקניק ביקש מרובינס להדגים את הטכניקה שלו על מתנדבים, ובחן את הפעילות המוחית שלהם בעזרת סורק. הוא גילה שאופיה של תנועת היד משפיע באופן מהותי על האופן שבו המתנדבים עוקבים אחריה. אם אפולו הניע את ידו בתנועה מהירה בקו ישר, הנבדקים הצליחו להקדים במבטם את היד ולהסיט את מוקד תשומת הלב שלהם למקום הנכון עוד לפני שהיד הגיעה אליו בפועל. אם, לעומת זאת, התנועה הייתה מעגלית – הנבדקים לא היו מסוגלים להקדים את תנועת היד, אפילו אם הייתה אטית יחסית, והיו מוכרחים לעקוב אחריה באופן רציף ולהקדיש לה תשומת לב רבה. מעקב רציף זה העסיק את המוח במשך זמן ארוך ונתן לרובינס שהות מספיקה כדי לכייס אותם בידו השניה. מדוע מסוגל המוח לעקוב בקלות ואף לחזות תנועה ישרה, אך מתקשה לעקוב אחר תנועה מעגלית? אין תשובה ברורה לשאלה זו, אך המחקר הראה בברור שבזמן מעקב אחר תנועה מעגלית מופעלים במוח נוריונים מסוימים אשר באופן אקטיבי מונעים ממנו להתרכז בארועים המתרחשים ברקע. גם להומור, אגב, יש אותה ההשפעה. אם הצופה רואה משהו שמצחיק אותו, תשומת הלב שלו מוסחת והוא לא יראה את הפעולה שמבצע הקוסם – גם אם היא נעשית לנגד עיניו ממש.

לא פחות מסקרנות הן טכניקות ההטעייה שפועלות לאו דווקא ברמה הפיזית, למשל זריזות ידיים, אלא ברמה ההכרתית, דהיינו, הטעיות פסיכולוגיות. למשל, טכניקה המכונה 'כפייה', Forcing, המבוססת על מה שמכונה 'אחד מהסודות האפלים ביותר של הפסיכולוגיה'. אם ניתנת לאדם אפשרות בחירה, הוא יאמין שפעל מרצונו החופשי, גם אם חופש הבחירה היה אשליה בלבד.

דוגמה קלאסית היא קסם שבו פורס הקוסם חפיסת קלפים בפני המתנדב ומבקש ממנו לבחור קלף, מבלי לשלוף אותו בפועל מהחפיסה. הקוסם מערבב את החפיסה, ושולף ממנה בדיוק את הקלף בו בחר המתנדב. בחפיסת קלפים ישנם חמישים ושניים קלפים מהם יכל המתנדב לבחור: כיצד הצליח הקוסם לנחש את הקלף הנכון? חופש הבחירה של המתנדב היה, כפי שאולי ניחשתם, אשליה. החפיסה שמחזיק הקוסם בידיו אינה חפיסה רגילה: יש בה קלף אחד שמופיע הרבה יותר פעמים מכל שאר הקלפים. המתנדב יכול לקחת רק מבט חטוף בחפיסה, ואינו מבחין באנומליה זו- או ליתר דיוק, לא ברמה ההכרתית. הוא משוכנע שהבחירה שלו נעשתה מרצונו החופשי, אך תת-ההכרה שלו הבחינה בקלף המיוחד שהופיע מספר פעמים, ותרגמה את המידע לבחירה באותו קלף, בחירה שנכפתה על המתנדב.

זווית התבוננות מעניינת נוספת על הקשר שבין קסמים וטכנולוגיה קשורה לאמרה מפורסמת מאד שטבע סופר המדע הבדיוני ארתור סי. קלארק. קלארק, שמוכר לרבים בזכות '2001: אודיסיאה בחלל', אמר כי כל טכנולוגיה מתקדמת מספיק, אינה ניתנת להבחנה מקסם. למשל, אם היינו מחזירים את דני רופ במכונת זמן אלפיים שנה אחורה, כנראה שכולם סביבו היו סוגדים לו כסוג של מכשף רב עוצמה: הרי הוא 'שולט' במזג האוויר, ויודע לומר בודאות כמעט גמורה אם יירד גשם בעוד שלושה ימים או לא.

האמרה הזו של קלארק מעלה שאלה מעניינת: כולנו אוהבים לרדת על החזאים מדי-פעם, כשהם מפספסים בתחזיות שלהם, אבל בואו נהיה כנים: מעטים בינינו מבינים איך החזאים יודעים את מה שהם יודעים. גם אם הייתם נותנים לי דפים על-גבי דפים של נתונים מטאורולוגיים עדכניים ביותר, לא הייתי מסוגל לזהות טורנדו מתקרב – גם אם המשפך היה מתהווה מעל ראשי ברגעים אלו ממש. מדוע, אם כן, אנחנו מפהקים מול המרקע כשדני רופ מספר לנו כמה מעלות בדיוק יהיו במישור-החוף בעוד ארבעה ימים, אבל מתלהבים כמו ילדים כשצמד קוסמים גורם לכדורים כסופים להופיע בתוך כוסות פלסטיק אדומות? לקוסם רועי יוזביץ' יש תשובה:

"יש איזה קוסם יהודי שקוראים לו סיימון אהרונסון, שאמר משפט כל-כך יפה. הוא אמר: 'יש הבדל אדיר בין לא לדעת איך דבר מבוצע, לבין לדעת שהדבר הזה לא יכול להיות מבוצע'. אני לא יודע איך עובד הפלאפון – בינינו – אבל אני יודע שמישהו יודע. אתה מבין? זו הסיבה שרוב האנשים לא מתפלאים מטכנולוגיה – זה לא מפתיע אותם. תאמין לי, אני חוקר GPS-ים בתזה: GPS זה נס גלוי. ממש. זה פשוט נס ברמה הרבה יותר מפתיעה מרוב הקסמים – אם לא כל הקסמים – שאני מכיר. אבל מכיוון שלכולם יש GPS, אתה מניח שמישהו יודע איך זה עובד – אז זה לא באמת מפתיע. ולכן, אם אני אומר לך 'תחשוב על מספר' ואני אומר לך '17' – אתה הרבה יותר מתלהב מזה שהאייפון שלך מתקשר על לוויינים בגובה 20 קילומטר, בו-זמנית, בזמן-אמת."

במילים אחרות, אנחנו לא מתלהבים מתחזית מזג-האוויר, מכיוון שבסופו של דבר, אנחנו יודעים שהחיזוי הוא אפשרי, ושדני רופ – או מישהו – יודע איך לעשות את זה. קסמים מרתקים אותנו מכיוון שאנחנו יודעים שהם בלתי-אפשריים, למרות שברור לנו שמדובר באשליות. עושה רושם שאלו בשורות טובות לעולם הקסמים: לא משנה כמה תתקדם הטכנולוגיה או לאילו גבהים ינסוק המדע המודרני, קסמים – ולו קסמים פשוטים של זריזות-ידיים והטעיות – ימשיכו לגרום לנו הנאה רבה, מכיוון שהם – בהגדרה – מבצעים דברים שהמדענים עצמם אומרים שהם בלתי-אפשריים.

וכעת, נסיים בקסם. הנה העוזרת היפהפייה שלי, אותה אחצה לשניים בעזרת מסור חשמלי. היכנסי לארון, גברתי. כן, מעולה. זהירות על הראש. וכעת, לקסם עצמו…(קולות ניסור, צרחות) אוי, אוי, כמה דם! אוי, אני מאוד מתנצל. אני מאוד…אני אמרתי שאני מתאמן? איזה ברוך, אלוהים…היד הזאת. לא פשוט באמת. אויש, איזה ברוך…

---

יצירות אשר הושמעו במסגרת הפרק:

http://soundcloud.com/dj-doocut/she-was-lost-in-thought
http://soundcloud.com/idmforums-collective/03-concierge-weetr-landing

קישורים ומקורות נוספים:

http://www.popcrunch.com/12-famous-magic-tricks-and-illusions-exposed/
http://www.straightdope.com/columns/read/1512/how-did-david-copperfield-make-the-statue-of-liberty-vanish
http://www.nature.com/nrn/journal/v9/n11/full/nrn2473.html
http://www.wired.com/science/discoveries/magazine/17-05/ff_neuroscienceofmagic?currentPage=all
http://www.smithsonianmag.com/arts-culture/Teller-Reveals-His-Secrets.html
http://www.telegraph.co.uk/culture/theatre/7881171/Penn-and-Teller-interview.html
http://www.youtube.com/watch?v=J5x14AwElOk&feature=youtu.be
http://discovermagazine.com/2012/sep/10-use-the-force-magicians-control-your-decisions#.UPiEiyeE23t
http://www.sciencedaily.com/releases/2005/08/050824081237.htm
http://www.mindpowernews.com/Magicology.htm
http://www.youtube.com/watch?v=EMKx0-eK528&feature=youtu.be
http://www.pbs.org/wgbh/amex/houdini/peopleevents/pande03.html
http://www.geniimagazine.com/magicpedia/Jean_Eug%C3%A8ne_Robert-Houdin
http://afflictor.com/2011/08/21/old-print-article-a-remarkable-magician-in-algeria-brooklyn-daily-eagle-1857/
http://www.magicexhibit.org/story/story_robertHoudin.html
http://www.pbs.org/wgbh/nova/body/psychology-magic.html
http://www.youtube.com/watch?v=BPyvAtQYVok

במשך מאה שנים שלט הפילם, סרט הצילום הישן והטוב, על עולם הצילום. בתוך פחות מעשור הוחלף במצלמה הדיגיטלית, ונעלם מהמדפים. מדוע התחוללה המהפכה הדיגיטלית במהירות כה גדולה?

• 04:25 על ג'ורג איסטמן, וראשיתה של חברת Kodak.
• 08:15 על המצאת ה-CCD, החיישן האופטי שבבסיס כמעט כל מצלמה דיגיטלית בימינו, שהחל את חייו דווקא כרכיב זיכרון.
• 11:30 סטיבן ססון (Sasson), והמצלמה הדיגיטלית הראשונה בהיסטוריה.
• 19:40 על ד"ר פוג'יו מסואוקה (Masuoka), ממציא זיכרון ה-Flash, והכמעט-כשלון של טושיבה.
• 28:30 על נפילתה של קודאק, החברה שהמציאה את המצלמה הדיגיטלית- ובכל זאת פיספסה את המהפכה.
• 32:05 על ריטוש (עיבוד) של תמונות לאורך ההיסטוריה, מוסליני המסתער, הסיגריה של פול מקרטני וצילום עיתונאי מטלטל…

תודה לדינה בר-מנחם על העריכה הלשונית.

הנה סרטון הוידיאו של זאבי, בו הוא מדגים את פתרון החידה של פרק 115, והנה קישור אל החידה של הפרק הנוכחי בפורום.

בסוף הפרק תוכלו לשמוע קטע קצר מתוך הפודקאסט 'פה ושם בארץ ישראל', בהגשת יפתח מזור. הפודקאסט האיכותי והמושקע של יפתח עוסק בהיסטוריה, הגיאוגרפיה, התרבות והטבע של ארץ ישראל- מומלץ בחום!

---

הטוסטר שכבש את העולם- על הצילום הדיגיטלי

כתב: רן לוי

אחת האטרקציות התיירותיות המפורסמות ביותר בארצות הברית היא הגייזר 'Old Faithful'- הזקן האמין, בתרגום חופשי – שבפארק ילוסטון, במדינת וייומינג. Old Faithful קיבל את שמו בזכות הדייקנות המרשימה שבה מתרחשת התפרצות המים הרותחים מלוע הגייזר: כל 91 דקות, פלוס מינוס כמה דקות. מאות אלפי מבקרים מתגודדים סביב הגייזר בכל שנה כדי לחזות במחזה המרהיב. כמעט כולם אוחזים בידיהם מצלמה מסוג זה או אחר.

השנה הייתה 1998, ואחד מאותם תיירים היה מהנדס אלקטרוניקה בשם סטיבן ססון (Sasson). ססון היה אחד מעובדיה הוותיקים של חברת 'קודאק', ובזמן שהמתין להתפרצות הצפויה הביט על התיירים שסביבו וסקר את המצלמות שהחזיקו. מתוך המגוון הגדול והצפוי של דגמי מצלמות שראה, עובדה אחת משכה את תשומת לבו: מספר לא מבוטל מהמצלמות שכוונו אל הגייזר היו מצלמות דיגיטליות.

כיום, בראיונות הרבים שהוא מעניק לכלי התקשורת, מספר סטיבן ססון שהרגע הזה היה הרגע שבו הבין לראשונה את ההשלכות המפתיעות של פרויקט קטן שעליו עבד בראשית שנות השבעים. ססון פנה אל אשתו שעמדה לצדו, והפנה את תשומת לבה למצלמות הדיגיטליות הרבות שסביבם. אשתו לא הבינה מדוע הוא מתעניין בהן כל כך, עד שסיפר לה – בפעם הראשונה – שהוא זה שהמציא את המצלמה הדיגיטלית.

קודאק

במשך למעלה ממאה שנה שלט ביד רמה הפילם על עולם הצילום. עבור דורות של צלמים מקצוענים וחובבים כאחד, הכנסת הפילם לתוך המצלמה ופיתוח התמונות בחנות או בחדר חושך היו חלק בלתי נפרד מתהליך הצילום, כפי שתדלוק הו א חלק בלתי נפרד מחוויית הנהיגה. באחת מהמהפכות הגדולות והדרמטיות שידע עולם הטכנולוגיה מעודו, ובעשר שנים בלבד, נעלם הפילם כמעט לחלוטין ממדפי החנויות. סטיבן ססון, שעד 1998 היה מהנדס אלמוני לחלוטין, נחשב היום לאחד הממציאים החשובים של דורנו.
התקליטור החליף את התקליט בעיקר בזכות השיפור הברור באכות הצליל שהפיק- אך מצלמות דיגיטליות, פרט אולי למשוכללות וליקרות ביותר, אינן מפיקות תמונות טובות יותר ממצלמות פילם. מדוע, אם כן, נעלם הפילם מחיינו מהר כל כך? בפרק זה ננסה לענות על שאלה מסקרנת זו, ונעקוב אחר התפתחות הצילום הדיגיטלי, מהמצאת חיישן ה-CCD שנמצא בלב המצלמה המודרנית, דרך כרטיסי הזיכרון שעליהם נשמרות התמונות, ועד להשפעות הצילום הדיגיטלי על התרבות העכשווית – למשל המחלוקת סביב הריטוש הממוחשב של תמונות דיגיטליות והשפעתו על תפיסת המציאות שלנו.

ג'ורג' איסטמן נולד במדינת ניו-יורק בשנת 1854, וחווה ילדות לא קלה. כשהיה בן שמונה נפטר אביו, והותיר מאחוריו משפחה ענייה מאוד. איסטמן עזב את בית הספר בגיל 14 ויצא לעבוד כנער שליח כדי לעזור בפרנסת המשפחה. הוא למד הנהלת חשבונות בכוחות עצמו, והצטרף לבנק מקומי כפקיד זוטר.
כשהיה בן 24, תכנן ג'ורג' איסטמן לצאת לחופשה, וחבר המליץ לו לרכוש מצלמה כדי לתעד את הטיול. הצילום, נזכיר, היה עניין חדש למדי באותם הימים, והמילים 'לרכוש מצלמה' הסתירו מאחוריהן אוסף אדיר של ציוד: מצלמה גבוהה על חצובה, עדשות, כימיקלים לפיתוח, ניירות להדפסת התמונות ועוד ועוד. איסטמן הסקרן רכש ערכת צילום כזו, ועד מהרה התאהב בתחביב החדש והקדיש לו שעות רבות, במהלכן חשב ללא הרף על דרכים לשפר את ציוד הצילום ולהפוך אותו נגיש יותר לצלם החובב. עיקר תשומת ליבו של איסטמן התמקדה בלוחות הצילום- לוחות זכוכית מצופים במלחים מיוחדים ורגישים לאור שעליהם נוצרה התמונה של הסצינה המצולמת. לוחות הזכוכית היו גדולים, כבדים ורגישים למגע ופגיעה, והיו אחראים במידה רבה לסרבול הרב שהיה כרוך בתהליך הצילום. איסטמן ערך ניסויים בלוחות צילום וכימיקלים חדשים ואף הקים עסק קטן לשיווק ציוד צילום.

פריצת הדרך הגדולה של איסטמן – ושל עולם הצילום בכלל – התרחשה ב-1888: הוא הצליח להמיר את הלוחות הגדולים בגליל קטן של נייר- הפילם. הפילם איפשר להקטין את המצלמות שלתוכן נכנסות ולהוזיל את עלותן, ומטלת פיתוח התמונות המורכבת עברה אל מעבדות מקצועיות בחנויות צילום. שינויים אלה הפכו את הצילום לנגיש יותר לציבור הרחב, והמצלמה נכנסה לכל בית. ג'ורג' איסטמן הקים חברה חדשה, 'קודאק' שמה, והחל לשווק את הפילם המהפכני תחת הסיסמה הַקְלִיטה: 'אתה תלחץ על הכפתור – אנחנו כבר נעשה את השאר.' המצלמות הקטנות שייצרה 'קודאק' כבשו את השוק ונמכרו במיליוני יחידות.
ג'ורג' איסטמן התעשר מאוד, ורכש לעצמו שם של אחד מגדולי הפילנתרופים של המאה העשרים: הוא תרם עשרות מיליוני דולרים למוסדות רבים ומגוונים, והקים קרנות ומלגות לרוב. בשנים האחרונות לחייו סבל ממחלה שפגעה בעמוד השדרה שלו, ודירדרה מאוד את אכות חייו. בשנת 1932 נטל ג'ורג' איסטמן אקדח, וירה לעצמו כדור אחד ישר בלב. בפתק שהשאיר כתב: "לחבריי: עבודתי כאן הושלמה. למה לחכות?"

החברה שהשאיר ג'ורג' איסטמן אחריו המשיכה לעשות חיל. במשך למעלה ממאה שנים הייתה 'קודאק' מזוהה לחלוטין עם הצילום: ב-1976 החזיקה החברה בכתשעים אחוזים מנתח השוק של מצלמות חובבים בארצות הברית. העסק הקטן שהקים איסטמן הפך לאימפריה שבשנות השמונים של המאה העשרים העסיקה כמאה וחמישים אלף עובדים.

ה-CCD

אחד מאותם עובדים היה, כאמור, סטיבן ססון. מהנדס האלקטרוניקה בן ה-25 הצטרף לקודאק בשנת 1975, זמן קצר לאחר שסיים את לימודי התואר השני שלו. חודשים ספורים קודם לכן יצאה חברת Texas Instruments עם רכיב אלקטרוני חדש ולא-מוכר: חיישן אופטי בשם CCD, או Charge Coupled Device. המנהל שקיבל את ססון לעבודה הציע לו לבחון את החיישן החדש, ולבדוק אם יש לו מקום במצלמות שייצרה 'קודאק'.

ה-CCD הומצא רק חמש שנים קודם לכן, על ידי ווילארד בויל וג'ורג' סמית, מהנדסים בחברת Bell Labs. חטיבת האלקטרוניקה של מעבדות בל הייתה מחולקת אז לשתי יחידות משנה: מחלקה שהתמקדה בטכנולוגיית מוליכים-למחצה (טרנזיסטורים עשויים מסיליקון) ומחלקה נוספת שעסקה בתחומים אחרים של אלקטרוניקה. ווילארד בויל (Boyle) היה ראש מחלקת המוליכים למחצה, וג'ורג' סמית' (Smith) ניהל את אחת הקבוצות שתחתיו.

באחד הימים שמעו בויל וסמית' חדשה מטרידה: מנהל החטיבה, אמרה השמועה, מתכוון להעביר חלק נכבד מהתקציב שלהם למחלקה השנייה לטובת פיתוח טכנולוגיה חדשנית ומבטיחה בשם 'זכרון בועה' (Bubble memory). מבלי להיכנס לפרטים, נאמר רק כי הרעיון שבבסיס 'זכרון בועה' היה אחסון סיביות (ביטים) של מידע דיגיטלי – אפסים ואחדות – באמצעות שדות מגנטיים זעירים. כיוון שטכנולוגיה המבוססת על מגנטיות הייתה 'בתחום השיפוט' של המחלקה השנייה, לשם גם יופנו תקציבי הפיתוח.

בויל וסמית' התכנסו במשרדו של בויל. שניהם הבינו כי הדרך היחידה למנוע את הקיצוץ המתוכנן בתקציב הוא למצוא אלטרנטיבה לזיכרון הבועה. למרבה המזל, שניהם היו מהנדסים מוכשרים ומנוסים, ונדרשה להם רק שעה אחת בלבד של סיעור מוחות כדי לשרטט בקווים כלליים את עקרונות הֵתקן זיכרון אלקטרוני שחיקה את פעולת זכרון הבועה, אך היה מבוסס על מוליכים-למחצה, הטכנולוגיה שבה התמקדה מחלקתם.

CCD, כאמור, תוכנן במקור לשמש כרכיב זיכרון במערכות מחשב. בתוך ימים ספורים, עם זאת, גילו שני המהנדסים שימוש חדש ומועיל להמצאה שלהם.

המידע האצור בתאי הזיכרון ב-CCD מיוצג על ידי אלקטרונים, נושאי מטען חשמלי. מטען זה יכול להגיע ממקור אנרגיה חיצוני, כמו סוללה למשל – אבל הוא יכול להיווצר גם כתוצאה מפגיעת קרני אור ברכיב. האור מעניק את האנרגיה שלו לאלקטרונים שבחומר, ומאפשר להם 'לברוח' מהאטומים שמחזיקים בהם בדרך כלל: אלקטרונים חופשיים אלה נלכדים מיד בתאי הזיכרון של ה-CCD, ומצטברים בתוכם. במילים אחרות, אם נדמה את תאי הזיכרון לדליים, האור הפוגע ב-CCD משול לברז שממלא אותם במים: כמות המים (המטען החשמלי) האצורה בכל דלי מלמדת על עצמת האור שפגעה באותה הנקודה. בויל וסמית' פיתחו מעגל אלקטרוני פשוט אך מחוכם שאיפשר להם למדוד את כמות המטען שהצטברה בכל תא ולהסיק ממנו את עצמת האור. דהיינו, ה-CCD ממיר תמונה דו-ממדית שמוקרנת עליו לזרמים ולמתחים שניתן לעשות בהם שימוש במערכות אלקטרוניות. פיתוח זה זיכה את ווילארד בויל וג'ורג' סמית בפרס נובל לפיסיקה בשנת 2009.

סטיבן ססון והמצאת המצלמה הדיגיטלית

המשימה שניצבה בפני סטיבן ססון בשנת 1975 הייתה לבנות מצלמה שבה ה-CCD מחליף את הפילם. פעולתו של ה-CCD דומה, עקרונית, לזו של נייר הפילם- שניהם מסוגלים לקלוט ולהגיב לאור שנופל עליהם- אך עיקר האתגר היה טמון בתרגום התמונות הנקלטות על החיישן האלקטרוני למידע שניתן לאחסן אותו לתקופה ארוכה, ולהציג אותו מאוחר יותר. קל יחסית לעשות זאת בעזרת פילם – התמונות נשמרות כנגטיבים במשך עשרות שנים, ומודפסות על נייר צילום – אך מימוש היכולות האלה באמצעות הטכנולוגיה המוגבלת שעמדה לרשות ססון בשנות השבעים לא היה עניין של מה בכך.

ססון וצוות קטן של טכנאים עמלו על הפרוייקט במשך שנה שלמה, ולבסוף הפיקו תחת ידם את המצלמה הדיגיטלית הראשונה – מתקן בגודל של טוסטר, בערך, שהיה הגרסה האלקטרונית של המפלצת של ד"ר פרנקשטיין: אוסף מאולתר של רכיבים וחלקים של מצלמות מפורקות שנתפרו זה לזה 'שלא כדרך הטבע', אפשר לומר. המדידות הראשוניות הראו להם שהכול אמור לעבוד: הגיע הזמן לבדוק אם המצלמה עובדת באמת.

ססון יצא מהמעבדה אל המסדרונות של 'קודאק', ושכנע עובדת שפגש באקראי להיות הדוגמנית בצילום הראשון. החשיפה נמשכה 23 שניות ארוכות, ואז עוד כמה עשרות שניות עד שהמידע הועבר מהחיישן אל קסטה בחלקו הקדמי של המכשיר. כשנסתיימה ההעברה, הוציא ססון את הקסטה ממצלמת הטוסטר והעביר אותה לקורא מיוחד שהיה מחובר למסך טלוויזיה. בתמונה שהופיעה על המסך ניתן היה להבחין בצללית הכללית של הדמות המצולמת, אבל פניה של העובדת היו רק קשקוש מבולגן של רעש סטטי. ססון והטכנאי רכנו מעל המסך, והבחורה הציצה מעל כתפיהם. "אני חושבת שיש לכם עוד הרבה עבודה לעשות…" אמרה, ויצאה מהחדר.

היא טעתה. בתוך זמן קצר הבין ססון את המקור לתקלה – זוג חוטים שהורכבו בסדר הלא נכון – וברגע שתיקן אותה, התמונה שהופיעה על המסך הייתה חדה וברורה. ה-CCD שבו השתמש הכיל רק עשרת אלפים תאים- 'פיקסלים', כפי שאנחנו מכנים אותם היום. (במצלמות מודרניות, לשם השוואה, החיישנים מכילים עשרות מיליוני פיקסלים) – אבל התמונה שצילם ססון הייתה אכותית מספיק כדי להוכיח מעל לכל ספק של-CCD יש פוטנציאל להיות תחליף ראוי לפילם.

סטיבן ססון הדגים את המצלמה החדשה בפני מנהלים בכירים ב'קודאק' פעמים רבות. עוד כשתכנן אותה, השתדל לצקת לתוכה מאפיינים מוכרים של מצלמות פילם כדי שיהיה לו קל יותר לשכנע את מאזיניו שכדאי להמשיך ולהשקיע מאמצי פיתוח בצילום הדיגיטלי. למשל, המצלמה הייתה מצויידת בכפתור בודד, כמו כפתור החשיפה במצלמות רגילות, וכל קסטה הייתה יכולה לאחסן כ-30 תמונות, בדומה ל-24 עד 36 התמונות שמכיל כל גליל פילם.

ססון הגיע להדגמות כשהוא מוכן ומזומן לענות על שאלות טכניות לגבי אופן פעולת המצלמה, אבל הופתע לגלות שהשאלות המאתגרות ביותר נגעו דווקא לשאלת השימושיות המעשית שלה. כל הכבוד לך שיצרת מצלמה דיגיטלית, שאלו אותו ע מיתיו- אבל מדוע שמישהו ירצה לראות תמונה על מסך, במקום על דף נייר? איך יוצרים אלבום מתמונות דיגיטליות? מדוע שמישהו בכלל יעדיף את המצלמה הדיגיטלית על פני הפילם המוכר והטוב?

אלו היו שאלות טובות ונוקבות, שלמהנדס הצעיר לא היו תשובות להן באותו הזמן. אף על פי כן, ססון היה אופטימי: הוא האמין שבתוך עשרים שנה בערך תוכל המצלמה הדיגיטלית לתפוס את מקומה של מצלמת הפילם- והוא לא פספס בהרבה. בשנת 2010 זכה סטיבן ססון במדליית הטכנולוגיה הנשיאותית: הכבוד הגדול ביותר שמעניקה ממשלת ארצות הברית למדעניה ולמהנדסיה. סטיבן ססון ממשיך לעבוד ב'קודאק' גם כיום, ונחשב לגאוותה של החברה הוותיקה. למרבה האירוניה, דווקא הפיתוח המהפכני ש'קודאק' כה גאה בו – הוא זה שהביא לנפילתה.

על אף שהציבור הרחב היה עדיין אדיש לטכנולוגיה החדשה, המצאת ה-CCD והצילום הדיגיטלי חוללה מיני-מהפכה במספר תחומים עוד בשנות השבעים והשמונים, ובראש ובראשונה באסטרונומיה ובחקר החלל. חיישן ה-CCD רגיש לאור פי כמה וכמה יותר מאשר פילם, וטלסקופים שהיו מצוידים ב-CCD הצליחו לצלם כוכבים מרוחקים וחלשים מאוד, והעניקו לאסטרונומים את היכולת להתבונן רחוק יותר מאי פעם אל קצוות היקום. גם סוכנות החלל האמריקנית הבינה חיש-מהר את היתרונות הגלומים ב-CCD, וציידה את חלליות המחקר ולוויני הריגול שלה בחיישני CCD שהעבירו את התמונות שצילמו לכדור הארץ בזמן אמת.

המצלמה הדיגיטלית המסחרית הראשונה שיצאה לשוק הייתה ה-Sony Mavica, ב-1981, ודגמים נוספים של חברות אחרות הופיעו לכל אורך שנות השמונים. התמונות שהפיקו אותן מצלמות ראשונות לא היו באיכות גבוהה במיוחד, כפי שניתן לשער, אך היא השתפרה בהתמדה ככל שמספר הפיקסלים בחיישני ה-CCD הלך ועלה, ונוספה להם היכולת לקלוט צבעים שונים ועוד.

המצאת זכרון הפלאש

אחת מהמגבלות המשמעותיות של המצלמות הראשונות הייתה יכולת אחסון התמונות המצולמות. התקני האחסון הנפוצים בשנות השמונים, דיסקים קשיחים ודיסקטים ניידים, התאימו למחשבים שולחניים- אבל לא בהכרח לצרכים הייחודיים של המצלמות הדיגיטליות: הם היו גדולים מבחינה פיזית, פעולתם הייתה אטית יחסית וצריכת החשמל שלהם גבוהה. האלטרנטיבה הייתה זיכרון מסוג DRAM, שהיה מבוסס על שבבים מוליכים-למחצה. ה-DRAM היה מהיר, קטן וחסכוני באנרגיה, אך בעל חיסרון קריטי: הוא היה 'נדיף', דהיינו – תוכן הזיכרון היה נמחק ברגע שהחשמל היה נעלם. אף אחד אינו רוצה לראות את התמונות שצילם מתנדפות ונעלמות כשסוללת המצלמה מתרוקנת – ולכן ה-DRAM לא היה תחליף ראוי לנגטיב במסגרת הצילום הדיגיטלי.

הד"ר פוג'יו מסואוקה (Masuoka) הצטרף לחברה היפנית 'טושיבה' בשנת 1971, ועסק בפיתוח זיכרונות מתקדמים. עוד בשנות השבעים זיהה ד"ר מסואוקה את הצורך ההולך וגובר בזיכרון מבוסס מוליכים-למחצה שאינו נדיף, ולא רק בצילום הדיגיטלי. גם מחשבים, נגני מוזיקה ניידים ומכונות תעשייתיות יכולות להרוויח מטכנולוגיה שכזו. כמה חברות ניסו לפתח זיכרון לא-נדיף, אך ללא הצלחה: המעגלים האלקטרוניים שנדרשו כדי לקרוא ולכתוב מתאי הזיכרון הבלתי-נדיפים היו מורכבים ויקרים מדי.

מסואוקה, שכבר היה מנוסה בפיתוח זיכרונות חדשניים, האמין שניתן לפשט את המעגלים האלקטרוניים המורכבים. בזיכרונות DRAM הקיימים, הקריאה והכתיבה נעשתה ברמת תא הזיכרון הבודד – דהיינו, ניתן לקרוא ולכתוב לכל תא בנפרד. מסואוקה הציע שהגישה לתאי הזיכרון תהיה בקבוצות של מאות ואף אלפי תאים בכל פעם: דהיינו, אם קריאה וכתיבה לתאים בודדים היא כמו השקייה בעזרת משפך- הפתרון שהציע מסואוקה היה דומה לממטרה שמתיזה על שתילים רבים בו זמנית. גישה לקבוצות גדולות של תאי זיכרון תאפשר לצמצם מאד את מספר מעגלי הבקרה האלקטרוניים, באותו האופן שבו מספר זעום של ממטרות יכולות לכסות שדה רחב-ידיים..

הצעתו של ד"ר מסואוקה לא נתקבלה בזרועות פתוחות, ומסיבות טובות.

'טושיבה' ייצרה ומכרה זכרונות DRAM בהצלחה רבה וברווח נאה. על הנייר, הזיכרון שהציע מסואוקה היה נחות ביחס לזיכרון DRAM: הוא היה אטי יותר ולא התאים כל כך לעבודה מול מעבדי מחשב, שדרשו גישה לתאי זיכרון בודדים. עובדת היותו לא-נדיף הייתה יתרון, כמובן – אבל לא יתרון מכריע. באותה התקופה, שנות השמונים של המאה העשרים, לא היו מכשירים ניידים מוזני-סוללות רבים כל כך: המחשב הנייד, הטלפון הסלולרי והמצלמות הדיגיטליות היו עדיין בחיתוליהם. רוב המוצרים האלקטרוניים היו מחוברים לשקע כל הזמן, וזיכרון לא-נדיף לא היה קריטי עבורם. לאלו שכן היו זקוקים לזיכרון לא-נדיף, הייתה כבר טכנולוגיה קיימת בשם EEPROM שהייתה טובה הרבה פחות מזו שהציע מוסוקה, אבל עשתה את העבודה.

מסואוקה לא קיבל אישור ממנהליו לקדם את רעיונותיו, אבל לא ויתר עליהם: לאחר כמה שנים של עבודה בלילות ובסופי שבוע, הצליח לפתח את הזיכרון הבלתי-נדיף החדש ואף רשם עליו פטנט. את השם לזיכרון החדש הציע עמית לעבודה: מסואוקה תיאר בפניו כיצד מחיקת המידע שבתאי הזיכרון מתבצעת בקבוצות גדולות של תאים רבים בו זמנית. הדבר הזכיר לעמית את האופן שבו מאיר הפלאש במצלמה שטח גדול למשך שבריר שניה, ולכן השם שדבק בזיכרון החדש היה 'זיכרון פלאש' (Flash Memory).

ב-1984 הציג מסואוקה את הטכנולוגיה החדשה שפיתח בכנס בינלאומי שנערך בארצות הברית. 'טושיבה' לא גילתה עניין בזיכרון הפלאש, אבל הייתה חברה אחרת שדווקא זיהתה את הפוטנציאל הטמון בו: 'אינטל'. ענקית השבבים הקצתה מאות מהנדסים ותקציבים גדולים, והחלה מפתחת גרסה משלה לזיכרון הפלאש.

מסואוקה, בינתיים, לא קפא על שמריו. בשנת 1986 הצליח לשכלל את ההמצאה המקורית, ופיתח זיכרון פלאש שהיה צפוף וזול יותר מהגרסה הקודמת- אך ב'טושיבה' עדיין סירבו להתייחס לזיכרון הפלאש ברצינות.

ב-1988 יצאה 'אינטל' עם מוצר מסחרי ראשון שהיה מבוסס על זיכרון פלאש, וזכתה להצלחה אדירה. השוק הטכנולוגי היה צמא לזיכרון לא-נדיף שיחליף את הדיסקים והדיסקטים המסורבלים, ושבבי הפלאש מצאו את דרכם לאינספור מוצרים מכל הסוגים – בעולם הרכב, התעשייה, המחשוב וכמובן גם הצילום הדיגיטלי שם ניתן למצוא אותם בתוך כרטיסי הזיכרון הזעירים שעליהם נשמרות התמונות המצולמות. 'אינטל' הפכה למובילה העולמית בתחום הפלאש, ועשתה ממנו רווחים אדירים. ראוי לציין, בהקשר זה, גם את חברת 'סנדיסק' הישראלית, שהייתה חלוצה בתחום כרטיסי הזיכרון באותה התקופה.

רק אז התעוררה 'טושיבה', והבינה שהיא מפסידה את הטכנולוגיה שצמחה במשרדיה שלה. למזלה של החברה, הגישה העצמאית והבלתי מתפשרת של מסואוקה הצילה את 'טושיבה' מעיוורונה שלה, ומנהליה התעשתו והחלו מקימים במהירות קווי ייצור לשבבי הפלאש המתקדמים יותר שפיתח מסואוקה. כיום 'טושיבה' היא היצרנית השנייה בעולם בגודלה של זכרונות פלאש, בשוק שמגלגל עשרות מיליארדי דולרים בכל שנה.

אך על אף פי שהיה זה הד"ר פוג'יו מסואוקה שבזכותו זכתה לרווחים כה רבים, הממציא עצמו הפך לאישיות בלתי-רצויה ב'טושיבה'. התרבות היפנית מעריכה מאוד עבודה קבוצתית וקבלת מרות של בכירים ממך, והעצמאות הדורסנית של מסואוקה לא זכתה לאהדה רבה. בסופו של דבר עזב מסואוקה את טושיבה בשנת 1994 – מהלך בלתי שגרתי בפני עצמו, שכן ביפן לא מקובל לעזוב את מקום העבודה. בראיון למגזין Forbes סיפר מסואוקה שהחליט לעזוב את 'טושיבה' לאחר שבחברה ניסו להעביר אותו לתפקיד צדדי שבו לא יכול עוד לנהל מחקר עצמאי ו'להפריע'. בשנת 2004 תבע הממציא את 'טושיבה' על חלקו בתמלוגים מהפטנט על זיכרון פלאש, ובהסדר הפשרה זכה לסכום חד פעמי בסך 750 אלף דולר.

'טושיבה' אינה גאה במיוחד בהתנהלותה השגויה, שכמעט ועלתה לה ביוקר. למעשה, כשניסה הכתב מ-Forbes להשיג את תגובת החברה לראיון שערך עם הד"ר מסואוקה, מחלקת יחסי הציבור של 'טושיבה' טענה בתוקף שהייתה זו 'אינטל' שהמציאה את זיכרון הפלאש… רק כשהזכיר להם הכתב ש'אינטל' בעצמה נותנת את הקרדיט על המצאת הפלאש ל'טושיבה', הסכימו היפנים להודות באחריות שלהם לעניין.
'טושיבה' הייתה ברת-מזל בכך שהספיקה להגיב בזריזות לשינויים שהתחוללו בעולם הטכנולוגיה, ושמרה על מעמדה כמעצמת טכנולוגיה גלובלית. ל'קודאק', שבמהלך כל המאה העשרים שלטה ללא עוררין בתחום הצילום, לא היה מזל כזה.

את זיכרון הפלאש ניתן למצוא כיום בכרטיסי זיכרון, עליהם ניתן לשמור מאות ואף אלפי תמונות למשך עשרות שנים – טוב יותר מכל נגטיב. במקביל לפלאש, פותחו טכנולוגיות נוספות שכיום הן חלק בלתי נפרד מהצילום הדיגיטלי: למשל, ב-1988 נקבע תקן JPEG אשר הגדיר דרך מוסכמת לדחוס את המידע הויזואלי ולהקטין את הקבצים שהפיקו המצלמות. ארבע שנים מאוחר יותר, ב-1992, העלה טים ברנרס-לי, ממציא ה- World Wide Web, את התמונה הראשונה לאינטרנט – והשיק עידן חדש שבו ניתן להעביר תמונה מכל מקום בעולם לכל מקום אחר במהירות האור. ב-1994 הופיעו מדפסות הזרקת הדיו הראשונות, שאפשרו לכל אחד להדפיס תמונה באכות סבירה, דקות ספורות לאחר שצילם אותה. זמן קצר לאחר מכן, לקראת סוף שנות התשעים, החלו מצלמות דיגיטליות מחליפות את מצלמות הפילם בקצב מסחרר.

זו התשובה, אם כן, לשאלה שהעלתי בתחילת הפרק: מדוע התחוללה מהפכת הצילום הדיגטילי במהירות כה גדולה? כיוון שהצילום הדיגיטלי הוא מסוג ההמצאות שכדי לפרוח ולהראות את הפוטנציאל הטמון בהן, זקוקות לסביבה תומכת ומשלימה. המצלמה הדיגיטלית אינה מסוגלת לעמוד בפני עצמה- היא חייבת עולם שלם של טכנולוגיות ומוצרים תומכים, 'אקו-סיסטם' שכולל מסכים, מדפסות, רכיבי זיכרון, תקשורת דיגיטלית מהירה ועוד ועוד. בלעדי אותה סביבה תומכת – שלא הייתה קיימת כלל בשנות השבעים, כמובן – פשטות הפילם היוותה יתרון אדיר שלמצלמה הדיגיטלית אין דרך להתמודד מולו. מהרגע שהופיעו כל אותן טכנולוגיות תומכות, היתרונות הברורים של הצילום הדיגיטלי על פני הפילם הכריעו את הכף במהירות.

'קודאק' לא הייתה עיוורת לשינויים שהתחוללו סביבה. ראשיה ראו כיצד המצלמות הדיגיטליות הולכות ומשתכללות משנה לשנה והבינו כי לא יירחק היום והיתרון האכותי שיש לפילם על פני הצילום הדיגיטלי ייעלם לבלי שוב. על הנייר, היו ל'קודאק' כל הנתונים הדרושים כדי להשתלט גם על השוק המתעורר של הצילום הדיגיטלי. היא החזיקה בפטנטים רבים הקשורים בטכנולוגיה החדשה, והייתה החברה הראשונה שהצליחה לייצר חיישן CCD ברזולוציה של מעל אחד מגה-פיקסל, או מיליון פיקסלים על שבב אחד. המצלמה הדיגיטלית הראשונה שהוציאה חברת אפל, בשנת 1994, יוצרה ונבנתה למעשה על ידי 'קודאק'. ובכל זאת, איך שהוא, באופן שהוא כמעט לא ניתן לתפיסה – 'קודאק הצליחה לפספס את המהפכה.

לא מעט חוקרים בתחום מנהל העסקים חפרו בסיפור נפילת 'קודאק' בניסיון להבין מה השתבש שם, אך המסקנות אינן ברורות או מוחלטות.

ברור למדי שרבים ב'קודאק' הבינו שהעתיד שייך לצילום הדיגיטלי: מי שהיה מנכ"ל החברה בשנות התשעים החל כבר אז במהלך שאמור היה להפוך את 'קודאק' ליצרנית המובילה בעולם של מצלמות דיגיטליות, אבל הפעולות שננקטו לשם כך לא היו החלטיות ודרסטיות מספיק. הפילם היה עבור 'קודאק' "האווזה שמטילה ביצי זהב", ואף אחד בחברה לא שש להרוג אותה. ההצלחה רבת-השנים של הפילם החניקה את רוח החדשנות בחברה, ונוצרה אווירה שבה לא נהוג לחלוק או להתנגד לדעתם של בכירים ממך בהיררכיה. אנטוניו פרז (Perez) מונה למנכ"ל החברה בשנת 2003. הוא סיפר בריאיון עיתונאי שאחת הבעיות הגדולות ביותר שעמה נאלץ להתמודד כשנכנס לתפקידו הייתה שאיש לא היה מוכן לחלוק על דעתו. "אם אמרתי שיורד גשם," סיפר פרז, "אף אחד לא התווכח אתי – גם אם בחוץ השמש זרחה…"

בסופו של דבר 'הירידה המתמדת בהכנסות לא הותירה לקודאק ברירה, וב-2001 החלה החברה משווקת באגרסיביות מצלמות דיגיטליות מתוצרתה. כיאה למעמדה בעולם הצילום, אלו היו מצלמות אכותיות ומשובחות: למעשה, המצלמה הדיגיטלית הראשונה שרכשתי אני, ב-2004, הייתה מתוצרת 'קודאק'.
אך ב'קודאק' לא השכילו להבין שהמעבר לצילום דיגיטלי הביא לא רק לרעידת אדמה טכנולוגית – אלא שהיה גם צונמי ששטף בעוז את כל המודלים העסקיים הישנים. במשך מאה שנה הסתמכה 'קודאק' על המודל העסקי שהתווה ג'ורג' איסטמן: את המצלמות נמכור בזול, ואת הכסף הגדול נרוויח מגלילי הפילם. במצלמות הדיגיטליות לא רק שאין פילם, גם שולי הרווח על מכירת המצלמה עצמה נמוכים מאוד: יצרניות מזרח-אסייתיות חדרו לשוק זה בעצמה, ומחירי המצלמות הדיגיטליות צנחו משנה לשנה. רווחיה של 'קודאק' ממכירת המצלמות הדיגיטליות לא הספיקו כדי לכסות את הוצאותיה, בעוד שמכירות הפילם היו בצניחה חופשית ממש.

בשנת 2012 הגישה קודאק לבית המשפט בארצות הברית בקשה לפשיטת רגל, ונכנסה למהלך כואב וקשה של ארגון מחדש. מתוך 145 אלף העובדים שהעסיקה בשיאה, נותרו כיום רק כמה אלפים בודדים. 'קודאק' מנסה למכור את הפטנטים שברשותה כדי לזכות באוויר פיננסי לנשימה, ושואפת להמציא את עצמה מחדש כיצרנית מדפסות מתוחכמות.

עיבוד תמונה ממוחשב

אחד התחומים שזכה לפריחה אדירה במקביל לעלייתה לגדולה של המצלמה הדיגיטלית, הוא עיבוד התמונה הממוחשב. הקלות שבה ניתן להעביר למחשב כל תמונה שניות לאחר שצולמה, הביאה לכך שעיבוד התמונה – מתיקון קל של צבעים והסרת רעשים ועד מחיקה והוספה של עצמים לתמונה המקורית – הפך להיות חלק כמעט בלתי נפרד מתהליך הצילום, ממש כפי שהפיתוח בחדר חושך היה חלק מתהליך הצילום בפילם.

למען הסר ספק, עיבוד תמונה – או 'ריטוש', כפי שהוא מכונה בדרך כלל – אינו עניין חדש. כבר במלחמת האזרחים האמריקנית, בשנות השישים של המאה ה-19, ניתן היה למצוא תמונות של גנרלים שאליהן נוספו מאוחר יותר דמויות שלא היו בצילום המקורי, אולי כדי לוודא שהציבור יידע מי צריכים להיות גיבוריו. תמונה היא במידה רבה ייצוג של המציאות כפי שנקלטה בעין העדשה, ושליטה על התוכן המצולם היא סוג של 'מסע בזמן': מהרגע שהומצאה המצלמה, היו משטרים שביקשו לשנות את העבר כדי להתאים אותה למציאות שרצו ליצור בהווה. במיוחד הצטיינו בכך משטרים טוטליטריים, כמו ברית המועצות, שם מתנגדים למשטר לא רק שהועלמו פיזית, אלא גם נמחקו מדפי ההיסטוריה. ליאון טרוצקי, למשל, החל את דרכו כמהפכן לצד לנין, אך ברגע שהחל לבקר את המפלגה הקומוניסטית והפך לאישיות לא רצויה בברית המועצות, נמחקה דמותו מצילומים מפורסמים שבהם נראה עומד לצדו של לנין בזמן שזה נשא את נאומיו חוצבי הלהבות. אחת הדוגמות המשעשעות של ריטוש ככלי לעיוות המציאות היא צילום מפורסם של בניטו מוסליני, הרודן האיטלקי, שבו הוא נראה רוכב על סוס לבן ומניף חרב ארוכה, כביכול בשעת הסתערות הירואית על אויב בלתי נראה. הסצינה ההירואית הופכת לנלעגת כשמתבוננים בתמונה המקורית, זו לפני הריטוש, שבה נראה בברור נער אורווה שעומד לפני הסוס ואוחז במושכות.

השימוש בריטוש לשם 'שיפוץ העבר' נפוץ גם בימינו. למשל, כולם מכירים את התמונה המפורסמת של הביטלס, שבה 'ארבעת המופלאים' חוצים בטור את מעבר החציה ליד אולפני אבי-רוד שבלונדון. בתמונה המקורית, שצולמה ב-1969, פול מקרטני אוחז בידו סיגריה: אין כאן דבר חריג – פול, כמו כל שאר חברי הביטלס, היה מעשן כבד באותה התקופה. ב-2003 הדפיסה חברת פוסטרים אמריקנית את התמונה המקורית, אבל העלימה את הסיגריה של פול – ככל הנראה כדי לא להראות כמי שמעודדת עישון בקרב צעירים.

כמו כל טכנולוגיה, גם היכולת לרטש תמונות לאחר שצולמו גוררת עמה דילמות מוסריות לא פשוטות. בעידן הפילם, ריטוש תמונות היה מלאכה מורכבת שכללה חשיפות מרובות, צביעה במברשת וטכניקות נוספות שדרשו מיומנות גבוהה – ועדיין, היקף שינוי התמונה המקורית היה מוגבל במידה ניכרת. בעידן הצילום הדיגיטלי, תכנות מתוחכמות כמו פוטושופ מאפשרות למעצבים גרפיים מיומנים להוציא תחת ידיהם תמונות שכל קשר ביניהן לבין המקור קלוש ביותר. השאלה המתבקשת היא מתי עיבוד תמונה לאחר שצולמה מותר ומקובל, ומתי הוא חוצה את הקו והופך לזיוף ולעיוות מכוון של המציאות, כמו בדוגמה של מוסיליני המסתער.

בקצה האחד של הסקאלה, ברור למדי שעיבוד תמונה כדי לתקן פגמים קלים בתאורה או בצבעים מקובל ולגיטימי: כמעט ואין צלם חובב שאינו משפר במידה כזו או אחרת את התמונות שצילם. מהעבר השני, עיבוד תמונה לצרכים אמנותיים מובהקים – למשל, להוסיף שפם עבות ל'מונה ליזה' – אף הוא תקין: כולם מבינים שמדובר באמירה אמנותית, ולא בסילוף המציאות.

בין שתי הקצוות האלה יש אזור אפור רחב ידיים. למשל, מרבית הצלמים יסכימו שריטוש צילום עיתונאי הוא פסול לחלוטין: אחרי הכול, אנחנו סומכים על העיתונאים שיציגו תמונה אמינה וחפה מעיוותים של המציאות שאותה הם מסקרים.

אך גם כאן, לא הכל ברור ומובן מאליו. למשל, בשנת 1970 נורו למוות ארבעה סטודנטים במהלך הפגנה שנערכה באוניברסיטת קנט סטייט שבארצות הברית. הסטודנטים מחו כנגד כוונתה של הממשלה לפלוש לקמבודיה במסגרת מלחמת וייטנאם, וחיילים מהמשמר הלאומי פתחו עליהם באש חיה. ג'ון פילו (Filo), צלם עיתונות שסיקר את ההפגנה, לכד את אחת התמונות המפורסמות בהיסטוריה של הפוליטיקה האמריקנית: נערה בת 14 שרוכנת מעל גופת אחד ההרוגים, צורחת בהיסטוריה. התמונה הכה-אמוציונלית זעזעה את הציבור האמריקני, ותרמה לגל מחאות והשבתות של מוסדות אקדמיים ברחבי המדינה כולה.
התמונה שצילם פילו הייתה, כאמור, חזקה ומטלטלת וזיכתה אותו בפרס פוליצר. אך אף על פי כן, היה בה פגם קטן ומרגיז. ברקע התמונה, ממש מאחורי הנערה הצורחת, יש עמוד צר ושחור. מהזווית שבה צילם פילו, העמוד נראה כאילו הוא 'בוקע' מתוך ראשה של הנערה… העניין הפעוט והמטופש הזה מסיח מאוד את העין ובמידה מסוימת נוטל את העוקץ מהסצנה כולה, כמו דוגמנית יפיפיה עם חצ'קון קטן ומרגיז במרכז המצח. זו הסיבה ששנים ספורות לאחר שצולמה התמונה, נטל עורך אנונימי של עיתון כלשהו את היזמה והעלים את העמוד מהתמונה המקורית. התוצאה הייתה טובה הרבה יותר מהמקור, עד שהתמונה המרוטשת היא זו שמופיעה כיום ברוב האזכורים על הטבח בהפגנה. האם מדובר בסילוף המציאות? אולי כן, אבל במקרה זה נדמה שמדובר בסילוף מוצדק.

אי אפשר שלא להזכיר, כמובן, את הריטושים בצילומי דוגמנות ופרסום: אין זה סוד שכמעט כל תמונה של דוגמנית או של שחקנית מפורסמת עוברת עיבוד מסיבי לפני שהיא מגיעה לשער המגזין או לפרסומת. אתרי אינטרנט רבים, כמו 'משטרת הפוטושופ' ו-Photoshop Disasters מוקדשים למציאת הפגמים והשגיאות שמעידים על עיבוד תמונה מוגזם: לעתים מדובר בשגיאות זעירות, כמו רגל או יד שנמצאים בזווית לא הגיונית מבחינה אנטומית, וליתים מדובר בפאשלות מביכות מאוד, כמו יד חסרת גוף שהמעצב הגרפי השאיר בתמונה כשמחק את הדוגמן המקורי שהופיע בה… ישנה היום תנועה נרחבת של אנשים שמאמינים שהריטוש הבלתי פוסק של תמונות זוהר משפיע לרעה על הצעירים: דור שלם של ילדים גדלים בתחושת נחיתות וסלידה-עצמית, כיוון שכל דמות שנשקפת אליהם מהפוסטרים והמגזינים היא בעלת שיניים לבנות ומושלמות, בטן חטובה ומעוצבת, ירכיים נהדרות ועור חלק. מצד שני, ישנו עקרון אחד שלא ישתנה לעולם: היופי מוכר…כל עסק מעדיף שהמותג שלו יהיה מקושר במוחם של הלקוחות עם יופי וזוהר, מאשר עם חצ'קונים, צלקות או שיניים צהבהבות…

ויש עוד דבר שכנראה לא ישתנה לעולם, והוא הנטייה האנושית לוויכוחים מטופשים. לחובבי המוזיקה יש הוויכוח האינסופי בשאלה מי היה כותב השירים המוצלח יותר – לנון או מקרטני, ומי הייתה זמרת טובה יותר – עופרה חזה או ירדנה ארזי. אנשי המחשבים מתדיינים כבר שנים מי טוב יותר: המק או ה-PC. אין לי הוכחות מוצקות לכך, אבל אני משוכנע שאפילו הליגיונרים הרומאים התווכחו בינם לבין עצמם איך נכון יותר לאכול את הקרמבו: עוגיה קודם, או קרם קודם…

גם בקרב צלמים קיימת יריבות חסרת טעם שכזו: של מי המצלמה הטובה ביותר – ניקון או קאנון? ואני אומר – די לויכוחים המטופשים. אנחנו, הצלמים, צריכים להתעלות מעל מלחמות האגו והדעות הקדומות, להתאחד, ולהסכים פעם אחת ולתמיד: ניקון הרבה יותר טובה מקאנון! באמת, אני לא רואה איך אפשר לחשוב אחרת בכלל. העדשות טובות יותר, ה-Body הרבה יותר נוח, אפילו הרצועה הרבה יותר סקסית מהרצועה האפרורית של קאנון. בחייכם, אנשים, תתעשתו….

---

יצירות אשר הושמעו במסגרת הפרק:

Sina De Fera- betones
 The Device- Landev
 0808- Landev
nickleus-TimeTravelingMusician

מקורות ומידע נוסף:

http://www.youtube.com/watch?v=fbcIt_NoeQw
http://www.youtube.com/watch?v=04Movz4rkAw&feature=youtu.be
http://www.youtube.com/watch?v=51Za3FY1axI
http://www.kodak.com/ek/US/en/Our_Company/History_of_Kodak/George_Eastman.htm
http://crave.cnet.co.uk/digitalcameras/photos-the-history-of-the-digital-camera-49293172/
http://www.fourandsix.com/photo-tampering-history/
http://www.bobbrooke.com/DigitalStudio/digitalhistory.htm
http://www.digicamhistory.com/Index.html
http://www.nobelprize.org/nobel_prizes/physics/laureates/2009/
http://www.seattlepi.com/business/article/Kodak-engineer-had-revolutionary-idea-the-first-1182624.php#page-2
http://www.businessweek.com/stories/2006-11-26/mistakes-made-on-the-road-to-innovation
http://www.reuters.com/article/2011/12/24/us-eastman-kodak-idUSTRE7BN06B20111224
http://www.youtube.com/watch?v=8JtifpRh1VI&feature=youtu.be
http://www.youtube.com/watch?v=wfnpVRiiwnM&feature=youtu.be
http://pluggedin.kodak.com/pluggedin/post/?id=687843
http://vimeo.com/22180298
http://jap.aip.org/resource/1/japiau/v109/i10/p102421_s1?view=fulltext&bypassSSO=1
http://spiff.rit.edu/classes/phys445/lectures/ccd1/ccd1.html
http://www.businessweek.com/stories/2006-04-02/fujio-masuoka-thanks-for-the-memory
http://www.forbes.com/global/2002/0624/030_2.html

 

הרכבת התחתית, 'מטרו', היא סימן היכר מובהק של מטרופולין מערבי מודרני. מיליונים נוסעים מתחת לקרקע בכל יום…אך האם ייתכן כי עידן הרכבת התחתית קרב לקיצו?

• 03:10 על צ'ארלס פירסון, והקמתה של הרכבת התחתית הראשונה בעולם בלונדון
• 09:30 על פיתוח טכנולוגיית חפירת המנהרות המהפכנית 'חפירת מגן' (Shield Tunneling), והמנהרות הראשונות מתחת לתמזה
• 15:00 על רכבות תחתית מונעות קיטור, והמעבר להנעה חשמלית
• 18:15 מדוע תחנות רכבת תחתית, כמו המטרו של מוסקבה, מקושטות כמעט תמיד באמנות מרהיבה?
• 22:15 הארי בק (Beck) וסיפורה של המפה המפורסמת ביותר בעולם- מפת הטיוב של לונדון
• 28:30 כיצד מנווטים כלבי הרחוב של מוסקבה ברכבת התחתית, ומדוע ניהלו ניו-יורק וקונטיקט את 'מלחמת האסימונים הגדולה'?
• 34:10 על האתגרים הכלכליים המשמעותיים שניצבים בפני הרכבת התחתית, והאם תצליח להתמודד מול צורות אחרות של תחבורה ציבורית גם במאה ה-21?…

תודה לדינה בר-מנחם על העריכה הלשונית. ניר דהן חוזר אלינו מהאוקטוברפסט עם חידה חדשה- רוכבי האופניים, זה בשבילכם…

בסוף הפרק תזכו לטעימה קטנה וערבה לחיך מתוך פודקאסט ישראלי חדש ומוצלח: 'סיפור ישראלי'. סיפור ישראלי שואב השראה מתוך This American Life  האלמותי, ומביא בכל מגוון של סיפורים ישראליים אמיתיים, הזויים ומרתקים סביב נושא מסוים. בסוף הפרק תוכלו לשמוע את אביב בקרמן מספרת על חוויה רטובה ברכבת התחתית של לונדון…תביאו תחתונים להחלפה. בהצלחה ל'סיפור ישראלי'!

---

ובינתיים ברוסיה, הכלבים נוסעים במטרו: על חייה ומותה של הרכבת התחתית

כתב: רן לוי

כפי שחלק מהמאזינים ודאי יודעים, אני חיפאי – ואפילו חיפאי גאה. חיפה היא עיר יפיפיה, ואין מתחרים לאוויר הצלול של הכרמל. ועדיין, יש רגעים שבהם אני שואל את עצמי אם לא כדאי בכל זאת לעבור למרכז. ביום כיפור האחרון, למשל, לקחתי את הילדים לרכוב על אופניים בכבישים הריקים. אני זוכר רגע מסוים אחד  כאשר רדפתי אחרי בני בן ה-4 שדהר בעודו  יושב על תלת ההאופן שלו במורד אחד המדרונות התלולים של הכרמל: הילד בדיוק שבר את מחסום הקול, והדופק שלי חצה את קו מאתיים הפעימות לדקה. באותו הרגע, מבעד לערפילי התשישות, שאלתי את עצמי: למה לא תל-אביב, בעצם? מה רע שם, בעיר השטוחה הזו ?

אבל כשהתעוררתי, והחובשים של מד"א הוציאו את האינפוזיה, נזכרתי שיש דבר אחד שיש לנו, החיפאים, ושלתל-אביבים כנראה לעולם לא יהיה: רכבת תחתית. כן, החיים בפריפריה אינם קלים לפעמים, אבל לפחות יש לנו "מטרו" אמיתי, כמו בלונדון, בפריס ובניו-יורק.

הרכבת התחתית היא אחד המאפיינים הבולטים של מטרופולין מודרני מערבי. הבריטים גאים מאוד ב'טיוב' שלהם, והצרפתים מקשטים את ה'מטרו' של פריס ביצירות אמנות שלא היו מביישות את הלובר. מה כל כך מיוחד ברכבת התחתית, שהופך אותה למקור גאווה עירוני ולאומי? מדוע קשה כל כך להקים רכבת תחתית בתל-אביב? כדי לענות על השאלות האלו, הבה נחזור כמעט מאתיים שנים אחורנית, אל לונדון הויקטוריאנית ואל הרכבת התחתית הראשונה בהיסטוריה.

רכבת מתחת ללונדון

בתחילת המאה ה-19 הייתה לונדון בתנופת צמיחה אדירה. בירתה של בריטניה ביססה את מעמדה בתור הלב הכלכלי והמוניציפלי של המדינה, ועשרות אלפי מהגרים ומחפשי עבודה נהרו אליה בכל שנה. האוכלוסייה צמחה בקצב מסחרר.

המהגרים החדשים חיפשו מקומות עבודה וגם, כמובן, מקום לגור בו. מרבית המפעלים ובתי-העסק נמצאו במרכז העיר, אבל הדירות במרכז לונדון היו קטנות, צפופות ויקרות. הדירות בפרברי העיר היו זולות ומרווחות יותר, אבל הפרברים שכנו במרחק של עשרה קילומטרים ויותר מהמרכז. התחבורה הציבורית היחידה הייתה כרכרות שנמשכו על ידי סוסים – אבל הנסיעה בהן הייתה יקרה מאוד, ורק בני המעמד הגבוה היו יכולים להרשות לעצמם לנסוע בהן. הפועלים הפשוטים ניצבו בפני ברירה אכזרית: להצטופף עם כל משפחתם בדירות זעירות במרכז העיר, או ללכת ברגל כל יום עשרות קילומטרים אל מקום העבודה וחזרה.

צ'רלס פירסון (Pearson) היה עורך דין וחבר מועצת העיר של לונדון. פירסון היה בן למשפחה מכובדת ועשירה, אבל למרות הייחוס המעמדי הגבוה, הוא היה מה שאנחנו היינו מכנים היום 'ליברל רדיקלי': הוא ביקש לצמצם את הפרשי המעמדות בבריטניה ולאפשר לפשוטי העם אכות חיים טובה יותר.

ב-1845 פירסם פירסון עלון ובו הציע להקים בלונדון מערך תחבורה תת-קרקעי שיחבר את פרברי לונדון עם מרכזה העסקי. רכבת תחתית שכזו, טען פירסון, תאפשר לפועלים קשי היום לחיות בפרברים המרווחים ולעבוד במרכז העסקי השוקק, ותשפר את איכות חייהם במידה ניכרת.

עמיתיו של פירסון כבר היו מורגלים ביזמות הכלכליות והחברתיות הרבות שקידם עורך הדין הנמרץ לאורך השנים – אבל זו הייתה הצעה מרחיקת לכת ויומרנית מאוד. הרכבת ה'רגילה', זו שנוסעת על פסים מעל האדמה, הייתה המצאה חדשה מאוד באותם הימים – והאתגר הטכנולוגי של רכבת תת-קרקעית נדמה ככמעט בלתי אפשרי.

פירסון דחף את רעיונו וקידם אותו ללא לאות, אך נתקל בהתנגדות רבה מכל הכיוונים. רעיון הנסיעה מתחת לאדמה נראה לרבים מגוחך ומטורף. הנה, לדוגמה, פרשנות שהופיעה בעיתון ה'טיימס' באותה התקופה:

"רכבת מתחת ללונדון מזכירה לרבים מנהרות חשוכות וצפופות, קבורות עמוק באדמה הרחק מהאור ומהחיים. במעברים שחיים בהם רק עכברושים, ספוגים בטפטופי ביוב ומורעלים בגזים שנפלטים מצינורות תשתית הגז. זה עלבון לשכל הישר להניח שאנשים שיכולים לנסוע בכרכרות מעל פני השטח יעדיפו לנסוע בחשכה האיומה של הרכבת התחתית, רק בגלל שהנסיעה שם מהירה יותר."

מטיף נוצרי בשם הד"ר קאמינג תקף את פירסון בחריפות על כך שהוא "מביא את קץ העולם": החפירה בקרקע, טען הכומר, עשויה להפריע את מנוחתו של השטן בגיהנום, ומי יודע מה יקרה אז…אך צ'רלס פירסון היה פוליטיקאי מוכשר. הוא גבר על כל ההתנגדויות, והצליח לשכנע את רשויות העיר לממן הקמת רכבת תחתית ניסיונית שכזו.

הבנייה החלה בשנת 1858, והמנהרה נחפרה בשיטה המכונה 'חפור וכסה' (Cut and Cover). בשיטה זו חופרים שוחה עמוקה בקרקע, מדפנים אותה בלבנים, מניחים בתוכה את פסי הרכבת ואז סוגרים אותה בגג לבנים או בעץ. את הגג מכסים שוב בקרקע, ומעליו סוללים כביש או מדרכה.

לשיטת 'חפור וכסה' חסרונות חמורים מאוד, במיוחד בעיר צפופה כמו לונדון. כיון שאי אפשר לחפור שוחות מתחת לבתים, נאלצו השלטונות לפנות אלפי תושבים מבתיהם ולפצות אותם על הנזק שנגרם להם. החפירות גרמו לחסימת דרכים ומדרכות במשך שנים, והפריעו לחיי היומיום ולעסקים בשכונות שלמות. המנהרות שנחפרו היו רדודות מאוד – בעומק של חמישה מטרים, בדרך כלל – ולא ניתן היה לבנות מעליהן בניינים גדולים שדרשו יסודות עמוקים. חסרונות אלה הביאו לכך שעלות הקמת קו רכבת תחתית באורך של קילומטר אחד בלבד הייתה למעלה ממיליון פאונד, סכום אדיר במונחים של אותם הימים.

נדרשו חמש שנים ארוכות לחפור את המנהרה כולה, אך ב-1863 הושלם הפרויקט והרכבת התחתית הראשונה בעולם הייתה מוכנה לצאת מהתחנה. הבריטים היו גאים מאוד, וחגגו את סיום הבנייה במשתה מפואר ורב משתתפים. ראש הממשלה הבריטי, לורד פלמרסול, הוזמן לאירוע אבל סירב להגיע: הוא היה בן שמונים והעדיף, כדבריו, "לבלות כמה זמן שרק אפשר מעל האדמה."

רכבת המטרופוליטן, או 'מט' בקיצור, כפי שנקראה הרכבת התחתית, הייתה הצלחה אדירה. שלושים אלף איש נסעו בה ביום הראשון להפעלתה, ולמעלה מעשרה מיליון בעשרת השבועות הראשונים בלבד. צ'רלס פירסון הלך לעולמו שנה קודם לכן ולא זכה לחזות בהתגשמות חלומו, אבל הרכבת התחתית שהגה אכן שיפרה את מצב פועליה קשי היום של לונדון ללא הכר: רבים מהם עברו להתגורר בפרברים המרוחקים, בדירות גדולות ומרווחות ובאכות חיים גבוהה. התחבורה הציבורית החדשה גם תרמה רבות לכלכלת לונדון, ומרכזי עסקים נוספים הוקמו מחוץ למרכז ההיסטורי והעתיק של הבירה.

לשיטת ה'חפור וכסה' שבה נחפרו קוויה הראשונים של רכבת המטרופוליטן היה חיסרון נוסף, והוא העובדה שלא ניתן היה להעביר כך מנהרות דרך נהר התמזה, הנהר הגדול שחוצה את לונדון במרכזה. כל עוד הרכבת התחתית הייתה מוגבלת לצד אחד בלבד של העיר, נגזר עליה להיות אמצעי תחבורה משני ומוגבל.

ניסיונות לחפור מנהרות מתחת לתמזה נעשו עוד בתחילת המאה ה-19, אבל כולם כשלו. האדמה הרכה ולחץ המים מלמעלה גרמו למנהרות להתמוטט כמעט מיד, וחפירת מנהרה כזו נראתה לרבים כמו משימת התאבדות.

מרק איסמברד ברונל (Brunel) היה מהנדס צרפתי שהיגר לאנגליה. ברונל שירת בתור קצין בצי הצרפתי, וכאיש ים הכיר היטב את אחד המזיקים הגדולים לספינות עץ באשר הן: תולעת קטנה בשם Shipworm. ה-Shipworm הייתה קודחת חורים זעירים בעץ הספינה, והורסת אותה מבפנים.

כששמע ברונל על הניסיונות לחפור תעלה מתחת לתמזה, נזכר בתולעת הקטנה. הוא ידע של-Shipworm יש שריון קשקשים קטן שמגן על ראשה בזמן שקדחה בעץ, ובו בזמן אפשר לה לסלק את הנסורת שנוצרת בזמן הקידוח אחורנית, כדי שלא תפריע. בהשראת ה-Shipworm פיתח ברונל שיטה חדשה לחפירת מנהרות, אותה כינה 'חפירה באמצעות מגן' (Shield Tunneling).

המגן שהמציא ברונל היה פיגום עשוי ברזל בן שלוש קומות. בחלקו הקדמי של הפיגום היו פתחים רחבים שאפשרו לפועלים לחפור בקרקע בנוחות יחסית, ובצדדיו היו לוחות מתכת גדולים שתמכו בקירות ומנעו מהם להתמוטט. בזמן שהפועלים על המגן חפרו קדימה, פועלים מאחוריהם דיפנו את הקירות בלבנים וחיזקו אותם – וברגע שהיה רווח מספיק לפני המגן, המתקן כולו נדחף כמה סנטימטרים קדימה.

ברונל החל לחפור את המנהרה שלו ב-1825 יחד עם בנו, איסמברד קינגדום ברונל. קינגדום הצעיר היה רק בן 18, אך מוכשר לא פחות מאביו ובשנים שלאחר מכן עשה לעצמו שם כאחד המהנדסים הגדולים בהיסטוריה: הוא תכנן גשרים, מסילות רכבת וספינות חדשניות ופורצות דרך. הקריירה המבטיחה הזו הייתה עלולה להגיע לקצה עוד לפני שהחלה, שכן למרות המצאת המגן – חפירת מנהרת התמזה הייתה עניין מסוכן מאוד. המנהרה קרסה פעמיים בשעת הבנייה: בפעם השנייה נהרגו שישה מהפועלים. קינגדום ניצל בעור שיניו, כשפועל שעמד בחוץ שמע אותו דופק על מכסה יציאת החירום שהיה נעול: הוא הצליח לפתוח את המכסה ברגע האחרון ממש, ומשה את קינגדום כשזה היה כבר חסר הכרה.

שנפתחה לבסוף מנהרה התמזה בשנת 1842 היא הפכה לגאוות תושבי לונדון. מיליון הולכי רגל חלפו דרכה בחודשים הראשונים לאחר שנחנכה, והבריטים ראו בה 'הפלא השמיני של העולם'. מאוחר יותר הוסבה המנהרה לתנועת רכבת התחתית, והיא חלק מהמערך תחבורתי זה גם בימינו.

אך למרות השגו המרשים של ברונל, מנהרת התמזה הוכיחה שטכנולוגית כריית המנהרות עדיין אינה בשלה דיה: נדרשו לברונל ובנו 20 שנה כדי לחפור אותה, והפרויקט חרג מאוד מהתקציב המתוכנן.

פריצת הדרך המשמעותית בתחום זה נרשמה לזכותו של מהנדס בריטי נוסף בשם ג'יימס הנרי גרייטהד (Greathead). גרייטהד ועמית נוסף, פטר ברלו (Barlow), שיכללו את המגן שהמציא ברונל: במקום פיגום בגובה שלוש קומות ובמשקל של 120 טון, הם פיתחו מגן בצורת צינור שקוטרו שני מטרים וחצי בלבד, ומשקלו כשתי טונות. המגן הקטן היה נוח בהרבה, וגרייטהד הצליח ב-1869 לכרות מנהרה חדשה מתחת לתמזה בשנה אחת בלבד ובתקציב נמוך באופן יחסי.

המנהרה החדשה, שכונתה Tower Subway, הייתה כישלון פיננסי. היא יועדה בתחילה לרכבת תחתית, אבל הוסבה בתוך חודשים ספורים לתנועת הולכי רגל. גם השינוי הזה לא עזר, והמנהרה נסגרה בתוך שנים ספורות בלבד. אפשר להבין מדוע: ההליכה בתוך הצינור החשוך, הקלסטרופובי והמחניק לא הייתה חוויה מרנינה, וכמעט כולם העדיפו לחצות את התמזה על גבי הגשרים שמעליו. כיום משמשת ה-Tower Subway כתשתית לכבלים אופטיים.

למרות הכישלון הפיננסי, המגן שפיתחו גרייטהד וברלו היה נקודת מפנה בהיסטוריה של כריית המנהרות, ובתולדותיה של הרכבת התחתית הלונדונית בפרט. 'מגן גרייטהד' אפשר לכרות מנהרות עמוקות – עד עשרים מטרים מתחת לפני הקרקע – ללא כל הפרעה לתנועה או לבניינים שמעליהם. עובדה זו אפשרה להרחיב את הרכבת התחתית בקצב גבוה הרבה יותר משאפשרה שיטת 'חפור וכסה'. עד סוף המאה ה-19 כבר היו עשרות תחנות רכבת תחתית חדשות בכל רחבי העיר. המנהרה העגולה, סימן ההיכר של חפירה באמצעות מגן גרייטהד, זכתה לכינוי החיבה 'Tube', 'שפופרת', ושם זה דבק ברכבת התחתית הלונדונית כולה עד היום.

הצלחתה של הרכבת התחתית הלונדונית היוותה השראה לעשרות אדריכלים ומהנדסים ברחבי העולם, ובכל העולם המערבי החלו ערים גדולות להקים רכבות תחתיות משלהן – כמו המטרו בפריס, שהעניק את שמו לרכבות תחתיות בכלל.

חיסרון משמעותי נוסף של הרכבת התחתית הלונדונית הצעירה היה השימוש בקטרים מונעים בקיטור. תנורי ההסקה של מנועי הקיטור פלטו עשן כבדואדי גפרית צורבים, שמילאו את המנהרות התת-קרקעיות והחניקו את הנוסעים.

כיוון שבאותה התקופה, המחצית השנייה של המאה ה-19, לא הייתה אלטרנטיבה מעשית למנוע הקיטור, החברה שהפעילה את הרכבת התחתית ניסתה להתמודד עם הבעיה באמצעות פתחי איוורור גדולים לאורך מסלול הנסיעה. אנשי החברה  חששו שמראה פלומת עשן גדולה שמתרוממת בפתאומיות מחור באדמה עלול להפחיד את הולכי הרגל ברחוב, ולכן עשו הכל כדי להסתיר את פתחי האיוורור האלה. אם תבקרו כיום ברחוב ליינסטר גרדנס שבלונדון, למשל, הציצו בבתים מספר 23 ו-24. למראית עין, אלו בתי מגורים רגילים לחלוטין: ח לונות עם וילונות, דלתות ומרפסות, אפילו עציצים מטופחים בכניסה. בפועל, עם זאת, אלו בתי-דמה: קירות חיצוניים בלבד שמסתירים מאחוריהם את פתחי האיוורור הישנים. הרמז היחיד לכך שאיש אינו גר בבתים אלה הוא העדרן של תבות הדואר… אחת מהמתיחות האהובות על הלונדונרים היא להזמין פיצה לרח' ליינסטר גרדנס מס' 24, ולצפות בשליח הטירון דופק על ה"דלת" במשך דקות ארוכות. הומור בריטי, אתם יודעים.

כל עוד לא הייתה מערכת תחבורה ציבורית שהתחרתה ברכבת התחתית, הסכימו תושבי לונדון לסבול את המחנק – אך בסוף המאה ה-19 החלו להופיע רכבות רחוב קטנות – 'טראם', בלעז – מונעות בחשמל, טכנולוגיה חדשה באותו הזמן. הנסיעה בטראם המאוורר הייתה נעימה בהרבה מהקרונות המחניקים של ה'טיוב', והנוסעים החלו נוטשים את הרכבת התחתית בהמוניהם. למנהלי הרכבת לא הייתה ברירה, וב-1903 עברה המערכת כולה שיפוץ מסיבי, וכל הקטרים הוסבו למנועים חשמליים.

כיום, רובן המוחלט של הרכבות התחתיות בעולם מבוססות על הנעה חשמלית. לצד מסילות הברזל שעליהן נעים הגלגלים, ישנה בדרך כלל מסילה שלישית ובה מתח גבוה של מאות עד אלפי וולטים: קורה מיוחדת שבוקעת מהרכבת נוגעת במסילה השלישית במהלך הנסיעה, והזרם מועבר למנועים חשמליים בקרונות. המסילה המחושמלת מהווה סיכון בטיחותי מובהק, וכבר היו לא מעט מקרים שבהם נוסעים שיכורים השתינו על המסילה וקיבלו את השוק של החיים שלהם. עם זאת, מבחינה כלכלית משתלם מאד לייצר את החשמל בתחנה מרכזית אחת ולהעביר אותו לרכבות הרחוקות, מאשר שכל רכבת תסחוב עליה מנועים דיזל כבדים ואספקת דלק מתאימה. מעניין לציין גם שלאורך השנים הלך והתמעט מספר אנשי הצוות ברכבות התחתיות, וכיום אפשר למצוא רכבות אוטומטיות לחלוטין, שנכנסות ועוזבות את התחנה כמו מעליות.

מטרו ואמנות

 אחד המאפיינים המרתקים של רכבות תחתיות בכל העולם, הוא הקשר ההדוק שלהן עם האמנות.

הדוגמה הטובה ביותר לקשר זה היא, כנראה, הרכבת התחתית של מוסקבה. תחנות המטרו המוסקביות הן כמעט מוזאונים בפני עצמן: הן מקושטות במוזיאקות נפלאות, עמודי גרניט ושיש, פסלי ברונזה נהדרים ונברשות עוצרות נשימה. תייר שלא ביקר ברכבת התחתית של מוסקבה, כאילו לא ביקר בעיר בכלל. האמנות תוספת מקום של כבוד בכמעט כל רכבת תחתית בעולם – החל משטוקהולם השבדית, שכול אחת ממאה התחנות של המטרו שלה מעוצבת ומוארת באופן ייחודי, דרך פריס וליסבון, ואפילו הכרמלית החיפאית שמקושטת בפוחלצים של בעלי חיים מגן החיות הסמוך, גם אמנות גם מיחזור.

לא קל להסביר את הקשר בין אמנות ורכבות תחתיות. פה ושם אפשר למצוא גם תחנות רכבת רגילה, קרקעיות, שמצויות בבניינים עתיקים או מרשימים מאד- אבל ככלל, רוב תחנות הרכבת והאוטובוס נוטות להיות פונקציונליות וספרטניות יחסית לתחנות הרכבת התחתית.

ייתכן והסיבה להשקעה באמנות טמונה במאמץ האדיר שנדרש כדי להקים את הרכבת התחתית. המטרו של מוסקבה, למשל, הוקם בשנות השלושים של המאה העשרים ונחשב לפרויקט הגדול והמורכב ביותר של ברית המועצות עד אז: עשרות אלפי פועלים ואנשי מקצוע, מכל רחבי המדינה, עמלו על חפירת המנהרות במקושים, גרזנים ועגלות שנדחפו ביד. הנהרות התת-קרקעיים שזורמים מתחת לעיר הקשו מאוד על העבודה. יכול להיות שהמיזם כולו היה נכשל, אלמלא כוחה הריכוזי של המפלגה הקומוניסטית ויד הברזל של סטלין שחברו כדי להתגבר על כל מכשול, ובכל מחיר. כשנפתחה לבסוף הרכבת התחתית, במאי 1935, חגגה ברית המועצות בתהלוכות רחוב בנות עשרות אלפי משתתפים, פוסטרים חגיגיים ואפילו הופעה מיוחדת של תאטרון הבולשוי. עבור הקומוניסטים, המאמץ שהושקע בהקמת הרכבת התחתית היה הוכחה לעצמת הסוציאליזם ועליונותו על פני הקפיטליזם – וכיוון שהיה מדובר ב'יהלום שבכתר' הסובייטי, היה זה אך טבעי שהתחנות יקושטו בכל ההדר והתפארת האפשריים. ייתכן שאותו הרציונל – אמנות כסממן פטריוטי של גאווה והתגברות על קשיים – תקף גם במקומות אחרים בעולם, במידה כזו או אחרת.

סיבה אפשרית נוספת לקשר שבין הרכבת התחתית לאמנות היא החיבור שבין תחנת הרכבת התחתית והשכונה או הרחוב שבו היא נמצאת. כל תחנה היא חלק בולט ובלתי נפרד מהנוף העירוני שסביבה: כל התושבים בשכונה מכירים אותה ומשתמשים בה, וכמעט תמיד התחנה נושאת את שם הרחוב שבו היא נמצאת. במילים אחרות, התחנה מייצגת את האזור שלה, כמו שבית של סופר מפורסם יכול להוות נקודת ציון מרכזית בהיסטוריה של השכונה: קישוט התחנה נותן לה צביון ייחודי ומכובד, כמו לוח מתכת מהודר שעליו נכתב – 'בבית זה התגורר מארק טווין (או ש"י עגנון) בין השנים'…

תוצאת לוואי חיובית לייחוד האמנותי של כל תחנה, היא ניווט קל יותר ברחבי הרכבת התחתית: עבור נוסעים קבועים ברכבת, מבט חטוף מספיק כדי לדעת היכן הם נמצאים. אגב, הצורך בחלונות ברכבת התחתית אינו מובן מאליו: בקרונות הראשונים של ה'טיוב' הלונדוני לא היו חלונות, כיוון שהמתכננים לא ראו סיבה להוסיף אותם: אחרי הכול, מה כבר יש לראות בתוך המנהרות?… רק מאוחר יותר, בעקבות מחאות הנוסעים, נכנסו לשימוש קרונות עם חלונות.

הכרמלית בחיפה היא הרכבת התחתית הקצרה ביותר בעולם: 2000 מטרים אורכה. לכרמלית רק שש תחנות, כך שקשה ללכת לאיבוד. בהשוואה, אורכה של הרכבת התחתית בשנחאי, סין, הוא 425 קילומטרים, ויש בה 285 תחנות. הרכבת התחתית של ניו-יורק קצרה יותר, "רק" 337 קילומטרים, אבל יש בה 421 תחנות. עבור תייר או נוסע מזדמן, ניווט ברכבת תחתית כה מסועפת יכול להיות אתגר אמתי. הפתרון הפשוט והמובן מאליו הוא מפה טובה וברורה של קווי הרכבת – אבל מסתבר שלא קל ליצור מפה טובה וברורה. למעשה, נדרשו למעלה משישים שנות ניסוי וטעיה כדי להפיק אחת כזו.

מפת המטרו הלונדוני

הארי בק (Beck) היה שרטט של מעגלים חשמליים: הוא יצר סכמות ודיאגרמות המתארות תשתיות חשמל מורכבות כדי שהחשמלאים והמהנדסים יוכלו להיעזר בהם בשעת בניית המערכות ותחזוקתן. בק הועסק על ידי רשות הרכבת התחתית של לונדון כעובד זמני בתקופת השפל הכלכלי בשנות העשרים של המאה העשרים. בדומה למרבית העובדים הזמניים, פוטר בק כשנסתיים חוזה ההעסקה שלו.

כשישב בביתו, בין עבודות, המשיך בק לחשוב על הרכבת התחתית. השנה הייתה 1931, והקו הבודד של רכבת המטרופוליטן הפך למערכת תחבורה מסועפת מאוד שהכילה למעלה ממאה תחנות ושמונה קווים. כל המפות הקיימות של ה'טיוב' היו מבוססות על מפות גאוגרפיות רגילות של לונדון, שעליהן שורטטו התחנות ומסלולי הקווים – אך בק לא אהב אותן במיוחד. הפריעה לו העובדה שפיזור תחנות הרכבת התחתית לא היה אחיד: היו תחנות רבות במרכז הצפוף של העיר, ומעט תחנות בפרברים. בדרך כלל, מפה גאוגרפית משורטטת בקנה מידה אחיד וקבוע, כדי שלא ליצור עיוותים – אך עובדה זו הביאה לכך שבמרכז העיר היו סימונים צפופים ושמות תחנות בכתב זעיר, ורק מעט סימונים בפרברים שבשולי המפה. המפה הגיאוגרפית הייתה טובה לניווט על פני הקרקע, אך לנוסעים ברכבת התחתית היה קשה לקרוא אותה ולהבין היכן עליהם להחליף רכבת, למשל.

בק, כאמור, עסק בשרטוט מעגלים חשמליים. שרטוט מעגל חשמלי הוא שרטוט סכימתי – דהיינו, הוא מציג את הקשרים שבין הרכיבים, אבל לא את המיקום הפיזי שלהם אחד ביחס לאחר. זו הצורה הטבעית לייצג מעגלים חשמליים, כיוון שברוב המקרים בשרטוט מעגליים חשמליים לא חשוב לדעת היכן נמצא נגד מסוים, אלא חשוב יותר להבין לאלו רכיבים הוא מתחבר. אופן מחשבה זה היווה את ההשראה לרעיון המבריק של הארי בק. הוא עצמו חי בלונדון ונסע יום יום ברכבת התחתית: לנוסעים ב'טיוב', ידע, לא ממש אכפת היכן הם נמצאים במרחב הפיזי של לונדון – שכן הם יושבים בקרון בעומק של עשרים מטרים מתחת לאדמה. מה שמעניין אותם הוא לאן הרכבת שלהם נוסעת, מהי התחנה הבאה ואיפה אפשר להחליף קווים.

בק נטל את כלי השרטוט שלו, וצייר מפה של הרכבת התחתית שהייתה שונה לחלוטין מכל מפה שקדמה לה. במקום כבישים מתפתלים, היו בה רק קווים ישרים וזוויות של 45 מעלות. בק נתן לכל קו רכבת צבע משלו, כדי שהקורא יוכל לעקוב בקלות אחר המסלול הצפוי. במקום סימונים שמציינים היכן נמצא הפרלמנט וארמון המלוכה, היו בה רק שנתות זעירות שציינו את סדר התחנות בכל קו ומעוינים שהראו היכן ניתן להחליף רכבת. השנתות עמדו במרחקים קבועים זו מזו, ולא משנה אם במציאות התחנות היו מרוחקות מאה מטר או מאה קילומטר זו מזו.

הפרט הגיאוגרפי היחיד שהשאיר בק במפה שלו היה תוואי סכמטי מאד של נהר התמזה, רק כדי שהקורא יכול להבין פחות או יותר היכן הוא נמצא בעולם 'האמתי', ולא יותר.

בק שלח את המפה שלו למנהלי הרכבת – ואלו דחו אותה על הסף. הם מעולם לא ראו מפה משונה כזו, ולא ידעו איך לאכול אותה. בק לא התייאש ושלח אותה שוב שנה מאוחר יותר. הפעם הסכימו ברכבת התחתית להדפיס מהדורת ניסיון של המפה שלו ולהפיץ אותה במספר תחנות, כדי לבחון את תגובת הציבור. בתוך שבועות ספורים כבר היה ברור שמדובר בהצלחה אדירה: המפה נחטפה מהמדפים, והנוסעים הללו אותה בכל פה. המפה של בק לא הייתה חפה מחסרונות: כיוון שלא הייתה בה כל התייחסות למרחקים בעולם האמתי, היו מקרים שבהם תיירים נכנסו לתחנה אחת, נסעו שלוש תחנות, החליפו שני קווים – ויצאו מהרכבת בתחנה שהייתה מרוחקת רק מאה וחמישים מטרים מתחנת המוצא שלהם… אך החסרונות האלה היו כאין וכאפס לעומת הפשטות והבהירות שבה העבירה המפה את המידע החשוב לנוסעים.

מפת הרכבת התחתית של הארי בק נחשבת היום לאייקון עיצובי מהמעלה הראשונה ולאחת מהדוגמות הקלסיות לעיצוב מודרני שמשלב באופן מושלם צורה (Form) ופונקציונליות (Function). כמעט כל מפת תעבורה שתמצאו היום היא צאצא ישיר של המפה של בק – כולל, כמובן, גם מפת הקווים של רכבת ישראל, עובדה שממחישה היטב את הניתוק העקרוני בין מה שמשורטט במפה לבין מה שקיים במציאות.

מעניין לציין, אגב, שלא כל הנוסעים ברכבת התחתית זקוקים למפה כדי לנווט. ד"ר אנדרי פוירקוב (Poyarkon) הוא ביולוג רוסי שעקב במשך שלושים שנה אחר כלבי הרחוב של מוסקבה, כדי ללמוד כיצד הם מסתגלים לחיים בסביבה אורבנית לצד בני אדם. אחת התגליות המרתקות שחשף מחקרו של פוירקוב היא העובדה שכמה עשרות כלבים למדו, בדרך זו או אחרת, להשתמש ברכבת התחתית של מוסקבה. אותם כלבים סיגלו לעצמם אורח חיים 'בורגני': את לילותיהם הם מבלים בפרבריה של מוסקבה, ובבקרים הם נוסעים ברכבת התחתית אל מרכז העיר – שם קל יותר למצוא מזון. לא ברור איך בדיוק הכלבים יודעים באיזו תחנה הם צריכים לרדת: אולי הם נעזרים בכרוז שמודיע את שם התחנה הקרובה, או אולי לכל תחנה יש ריח אופייני משלה. כלבי המטרו של מוסקבה אינם משלמים על הנסיעות שלהם, אבל זה לא ממש מפריע לאף אחד. כשבני אדם אינם משלמים, זה כבר עניין אחר.

בשנת 1982 אימצה מדינת קונטיקט שבארצות הברית שיטת תשלום חדשה על נסיעה במכונית בכבישי אגרה: הנוסעים רכשו אסימונים בשווי 17.5 סנט, ושילשלו אותם למכונות התשלום האוטומטיות בכניסה לכביש. שבועות ספורים לאחר מכן הופתעו פקחי הרכבת התחתית של ניו-יורק לגלות את האסימונים החדשים של קונטיקט – במכונות התשלום האוטומטיות בתחנות הרכבת התחתית בעיר.

בירור קצר העלה ששני האסימונים – זה של הרכבת התחתית בניו-יורק וזה של כבישי קונטיקט – זהים כמעט לחלוטין. ההבדל המשמעותי ביניהם היה המחיר: אסימון של הרכבת התחתית עלה לנוסע 75 סנט, קצת יותר מפי ארבע ממחירו של אסימון מקונטיקט. מהרגע שגילו הנוסעים שהמכונות בניו-יורק מוכנות לקבל גם את האסימונים הזולים, אלפים מהם נתגלו בכל שבוע במכונות התשלום האוטומטיות.

רשות התחבורה של עיריית ניו-יורק פנתה בבהילות את הרשות המקבילה בקונטיקט, ודרשה ממנה להחליף מיד את האסימונים. בקונטיקט הסכימו בתחילה לדרישה, אבל בתוך זמן קצר חזרו בהם: סביר להניח שהם לא היו עיוורים לעובדה שהיחידה שמפסידה מכל העניין היא ניו-יורק, שהרי אף אחד לא יקנה אסימונים יקרים ברכבת התחתית וישתמש בהם בקונטיקט.

ראש העיר אד קוץ' הוקיע את הרמאים שהשתמשו באסימונים המזויפים וכינה אותם 'מצורעים'. ההשפעה היחידה שהייתה לדברי התוכחה היא שטף של טלפונים זועמים מחולי צרעת ואיומים בתביעות דיבה: השימוש באסימונים המזויפים ברכבת התחתית לא פחת.

בעיריית ניו-יורק החליטו לעלות  מדרגה במה שהעיתונות כבר כינתה, בשלב זה, 'מלחמת האסימונים הגדולה' נגד קונטיקט. פקחי העירייה הציבו מארבים ליד מכונות התשלום האוטומטיות בכניסה לתחנות הרכבת התחתית, ותפסו 'על חם' נוסעים ששילשלו פנימה אסימונים לא-חוקיים: כל מי שנתפס הובל אחר כבוד לתחנת המשטרה, נלקחו ממנו טביעות אצבעות והוגש נגדו כתב אישום. המטרה הברורה הייתה להשפיל את העבריינים, שרבים מהם היו, כמובן, תושבי קונטיקט שבאו לעבוד בניו-יורק. לשם כך דאגו הפקחים להזמין למארבים גם צלמי עיתונות, שתיעדו את המעצרים בזמן אמת ופירסמו את שמותיהם של העצורים – ביניהם גם עורכי דין, סוחרים בבורסה ובעלי מקצוע מכובדים אחרים. מלחמת האסימונים נמשכה שלוש שנים, ונסתיימה בשנת 1985 כשקונטיקט החליטה להפסיק כליל את התשלום באסימונים בכבישים המהירים שלה.

על פי ההערכות הפסידה ניו-יורק כשני מיליון דולר כתוצאה מהרמאות הזו: סכום לא מבוטל, אבל סביר להניח שהיו לעיר הענקית צרות גדולות יותר באותה התקופה. מדוע, אם כן, לקחו אד קוץ' ועיריית ניו-יורק את עניין האסימונים המזויפים בכזו רצינות? להערכתי, הסיבה לכך היא שהרכבת התחתית בניו-יורק הייתה שקועה באותו הזמן בחובות כבדים, ובעירייה רצו להראות לכולם שהם אינם מקלים ראש בעניין ומנסים להפוך את הרכבת לעסק רווחי יותר.

קשיים פיננסיים לא היו נחלתה הבלעדית של הרכבת התחתית בניו-יורק. הרכבת התחתית היא, על הנייר, הדרך הטובה ביותר לשנע בני אדם ממקום למקום בתוך עיר גדולה: במונחים של מספר פוטנציאלי של נוסעים לשעה פר כיוון נסיעה, אין לרכבת התחתית מתחרים. בניגוד לאוטובוסים, מוניות, רכבות עיליות וטראמים, לרכבת התחתית יש זכות קדימה מושלמת בדרך שבה היא נוסעת. אפשר להכניס רכבת חדשה לתחנה בכל שתי דקות, וכיוון שלכל רכבת יש כמה וכמה דלתות ניתן להעמיס אותה במאות נוסעים בכמה עשרות שניות.

אך עקב אכילס של הרכבת התחתית הוא העלויות האדירות שכרוכות בהקמתה. יחד עם עלויות התפעול הגבוהות, אין כמעט שום סיכוי שמכירת כרטיסים תצליח להכניס מספיק כסף לקופת החברה המפעילה כדי לכסות את ההשקעה. למעשה, נדיר מאוד למצוא רכבת תחתית, בכל מקום בעולם, שמצליחה להרוויח מספיק כסף ממכירת כרטיסי נסיעה כדי לכסות את עלויות התפעול שלה. רובן המוחלט של הרכבות התחתיות זקוקות לסובסידיה מהרשויות כדי להמשיך להתקיים. עובדה זו מרמזת, אולי, גם על עתידה של צורת תחבורה זו.

כשמקבלי ההחלטות במטרופולין מודרני ומתפתח, כמו תל-אביב למשל, צריכים להחליט על מערכת התחבורה הציבורית העתידית של העיר, עומדות בפניהם לרוב שתי אפשרויות מעשיות. הראשונה היא רכבת תחתית, והשניה היא אוטובוסים. מערכות נוספות כמו טראמים, רכבות עיליות ואפילו אופניים חסרות, בדרך כלל, את הקיבולת הגבוהה שיש לשתיים האלה ומהוות לרוב רק תוספת משלימה להן.

לאוטובוסים יש חסרונות ברורים: הם נוחים פחות מרכבות תחתיות, הם מושפעים מהעומס בכבישים כמו שאר כלי הרכב ומנועי הבנזין שלהם תורמים לזיהום האוויר בעיר. מצד שני, עלות הקמתה של מערכת תחבורה מבוססת אוטובוסים היא כמאית בלבד מעלות הקמת רכבת תחתית: דהיינו, על כל קילומטר של רכבת תחתית, ניתן להוסיף מאה קילומטרים של קווים ומסלולים באוטובוס. מאה תחנות אוטובוס יהיו זולות יותר מתחנה אחת של רכבת תחתית…

קל לכעוס על ממשלות ישראל לדורותיהן שמשכו וגררו את עניין הרכבת התחתית בתל-אביב במשך עשורים רבים, אבל במבט מפוקח על המציאות הכלכלית אפשר להבין את חוסר הרצון להכנס להרפתקה כזו. תחבורה ציבורית מבוססת אוטובוסים, על כל חסרונותיה, מצליחה כמעט תמיד להיות רווחית – בעוד שאפילו נוסעיה של הרכבת התחתית המהוללת של לונדון סובלים מזה שנים מהעדר מיזוג אוויר בקרונות, עקב בעיות התקציב הכרוניות. נוסף על כך, לרכבות תחתיות קשה להתמודד עם תהליכי התפתחות אורבנית: שינוי תוואי של קו תחתית כדי לשרת מרכז מסחרי חדש שצמח בקצה השני של העיר הוא סיפור יקר, בזמן שקו אוטובוס חדש הוא עניין פשוט בהרבה.

הכרמלית בחיפה היא, לדאבוני, דוגמה נהדרת לחסרונות אלה. כשנבנתה הרכבת התחתית החיפאית בשנת 1959, הדר והעיר התחתית היו מרכזי מסחר שוקקי חיים, ושם גם הוקמו מרבית התחנות. בזמן שחלף מאז ירדו שתי השכונות מגדולתן והוחלפו במרכזים חדשים, כמו מתחם היי-טק של מת"ם בדרום העיר. לרוע המזל, חציבת מנהרות חדשות בהר היא הוצאה גדולה מדי, ולכן הכרמלית מובילה כמה אלפי נוסעים בלבד בכל יום ואינה מועילה כלל להקלת עומסי התנועה. על פי דו"ח של עיריית חיפה משנת 2004, הכרמלית הפסידה למעלה מתשעים מיליון דולר בחמש עשרה השנים האחרונות.

עתיד המטרו

זהו, אם כן, סודה האפל של הרכבת התחתית. למרות האמנות המרהיבה ונוחות הנסיעה, מחקרים בינלאומיים מוכיחים שרכבות תחתיות כמעט אף פעם אינן מצליחות לעמוד בציפיות מהן: עלות הקמתן בדרך כלל תהיה גבוהה מהצפוי, ומספר הנוסעים נמוך בהרבה מהצפוי. יש מי שטוענים שכסף זה לא כל הסיפור: הרי גם שירותי הכבאות החיוניים, למשל, לא פועלים לשם רווח אבל אף אחד לא מעלה על דעתו לבטל אותם. מצד שני, לשירותי הכבאות אין תחליף של ממש – בעוד שלרכבת התחתית יש תחליפים. כשבנו הבריטים את הרכבת התחתית שלהם, לא היו עדיין אוטובוסים ומנועי בנזין. יכול מאוד להיות שלו היו צריכים להחליט על הקמתה היום, הרכבת התחתית לא היה מצליחה 'להתרומם מהקרקע', אפשר לומר.

מה טומן בחובו העתיד לרכבות התחתית? לא הרבה, כנראה. השילוב רב-העצמה של רשתות אלחוטיות, מחשוב נייד ומכשירי GPS הופך בהדרגה את חוויית השימוש באוטובוס לנעימה יותר מאי פעם, ומעקר חלק מהיתרונות של הנסיעה ברכבת התחתית. כבר היום אפשר למצוא אפליקציות לטלפונים החכמים שמסייעות לבחור את מסלול הנסיעה המהיר ביותר, מעדכנות על מיקומו המדויק של האוטובוס ובעוד כמה זמן ייכנס לתחנה. אלטרנטיבות תחבורתיות חדשות כמו מכוניות ללא נהג נראות אף הן באופק. עושה רושם שהסיכוי היחיד של הרכבת התחתית לצלוח את המאה העשרים ואחת ללא פגע, הוא אם מחיר הנפט יעלה לרמה כה גבוהה עד שההשקעה ברכבת התחתית החשמלית תהיה משתלמת יותר מאחזקת צי גדול של אוטובוסים זוללי דלק.

ומה לגבי הרכבת התחתית בתל-אביב? על פי דיווחי העיתונות, ממשלת ישראל התחייבה לבנות רכבת תחתית בתל-אביב בחמש עשרה השנים הקרובות. יכול להיות שזה יקרה. מאידך גיסא, תרשו לי לצטט משירו של נתן אלתרמן:

"שוב הושיט לנו אצבע קטנה העתיד,

ושוב התחמק, הנבל!

כבר זכינו כמעט לרכבת תחתית, והנה אכזבה – חבל…"

השיר נכתב ב-1936, דרך אגב – ודי לחכימא ברמיזה.

---

יצירות אשר הושמעו במסגרת הפרק:

Blue Monday – Dirty Porcalin
 Jamseesion Sam And Bert – DJ DizzMissed

מקורות ומידע נוסף:

http://www.ft.com/intl/cms/s/0/628a8500-ff1c-11de-a677-00144feab49a.html#axzz28KVOjU10
http://britton.disted.camosun.bc.ca/beckmap.htm
http://www.infoplease.com/spot/subway1.html
http://www.timeout.com/london/big-smoke/features/2814/London_Underground-s_history.html
http://sindicut.hubpages.com/hub/11_Top_Underground_Transit_Systems
http://www.britannica.com/EBchecked/topic/609297/tunnels-and-underground-excavations#toc72433
http://news.google.com/newspapers?id=FhpJAAAAIBAJ&sjid=KQYNAAAAIBAJ&pg=2975,263150&hl=en
http://news.google.com/newspapers?nid=1955&dat=19821201&id=cMIxAAAAIBAJ&sjid=f-MFAAAAIBAJ&pg=6386,480003
http://www.bootsnall.com/articles/11-11/15-of-the-coolest-subway-stops-in-the-world.html
http://books.google.co.il/books?id=zFby0C3ohwQC&lpg=PA51&ots=iO8LonZKdI&dq=rapid%20transit&pg=PR10#v=onepage&q&f=false
http://books.google.co.il/books?id=lZ6Kke0MZWwC&lpg=PP1&ots=7PXL12LONe&dq=rapid%20transit&pg=PA13#v=onepage&q&f=false
http://underground-history.co.uk/front.php
http://www.britannica.com/EBchecked/topic/609360/tunneling-shield
http://www.greathead.org/James_Henry_Greathead.htm
http://books.google.co.il/books?id=31HozcUJF2cC&printsec=frontcover&dq=harry+beck&source=bl&ots=vwaCLN1kiD&sig=gtTo-rKo84ANXQUT6bhuLCYS2Tg&hl=en&sa=X&ei=BfRpUPTpAejQ0QWyw4G4DQ&redir_esc=y#v=onepage&q&f=false