בחודשים שלפני המילניום החדש הזהירו טורי הפרשנות בעיתונים מתקלת תוכנה שעלולה לפגוע בכמעט כל המחשבים בכדור הארץ, ומאיימת לפגוע באורח אנוש בתשתיות בהן אנו תלויים. נבואות זעם אלה לא התגשמו – אך האם פירוש הדבר שסכנה דומה לא צפויה לנו בעתיד? ייתכן ותופתעו לגלות את התשובה. האם אתם מוכנים ל"באג 2038"?…

---

רשימת תפוצה בדואר האלקטרוני | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

---

באג 2000 ובאג 2038

כתב: רן לוי

לא פעם שואלים אותי מאזינים כיצד אני בוחר את הנושאים לפרקים של עושים היסטוריה. אין לי תשובה מוחלטת לשאלה זו: כל פרק הוא סיפור קצת שונה. את הפרק על ההיסטוריה של ביג-בן כתבתי אחרי תוכנית מעניינת שראיתי בטלוויזיה. בהזדמנות אחרת ביקרתי בנושאת מטוסים אמריקנית בקליפורניה, שהסתבר לי שהייתה הספינה שאספה את האסטרונאוטים של אפולו 11 כשחזרו מהירח. ארמסטרונג, אלדרין וקולינס 'בילו' שלושה שבועות בבידוד בבטן הספינה, כדי לוודא שלא הביאו עימם חיידקים מהירח. הביקור הזה הביא לי את ההשראה לפרק שעסק ב'חזרות קשות מטיסות לחלל'. בקיצור, רוב הנושאים לפרקים הם דברים שמעניינים אותי באותו הרגע.

אבל זה לא יהיה מדוייק לומר שהבחירות שלי הן קפריזיות לחלוטין. יש עקרון מסוים שעליו אני מקפיד עוד מהפרק הראשון של התוכנית: הנושא הנבחר צריך להיות 'על-זמני'. דהיינו, הפרק צריך להיות רלוונטי לא רק בעוד שבועיים – אלא גם בעוד שנתיים, חמש שנים, עשר שנים ואפילו יותר. אני לא כותב על פוליטיקה או על הגאג'דט האחרון שיצא לשוק בשבוע שעבר, אלא על רעיונות ותאוריות שישארו רלוונטיים ומעניינים גם בעתיד. באופן זה אני מאריך את 'חיי-המדף' של הפרקים, ומבטיח שגם מאזינים שעדיין לא שמעו על התוכנית כיום, או אפילו מאזינים שהם היום צעירים מכדי להאזין לה – יוכלו להנות מהפרקים בעתיד.

"שמי אריה רוקח. אני בוגר אוני' תל אביב במתמטיקה שימושית. עשיתי את השירות הצבאי שלי בממר"מ כמנתח מערכות, ומאז אני עוסק בתחום המחשבים על כל צורותיו במספר מקומות עבודה. עבדתי באלביט, וכיום אני עובד באחת התעשיות הגדולות בארץ."

אריה רוקח הוא גם סופר, וכמוני הנושא שבחר לספרו – או ליתר דיוק, הנושא שבחרו הוא ושותפו, ד"ר אבנר אנגל – נבחר מתוך סקרנות ספונטנית.

"עוד בשנת 1992, קולגה שלי בחדר אמר לי – 'תראה, אריה, יש פה איזו ידיעה מוזרה שבנקים משקיעים מיליארדים בנושא [באג 2000].' הרי הבנקים היו הראשונים שגילו את הנושא וידעו שהולכת להיות בעיה. אמרתי – 'מה? יש בעיות כל כך קשות וכבדות, ובזה משקיעים מיליארדים?'. זה עורר את סקרנותי. קולגה שלי בעבודה, ד"ר אבנר אנגר, זה גם עורר את סקרנותו, ואמרנו – בוא נכתוב על זה ספר."

אבל בניגוד אלי, הנושא שבחרו אריה ואבנר אינו 'על-זמני' – אלא אולי אפילו ההפך הגמור מכך: תאריך התפוגה שלו "מובנה" בתוכו. שמו של הספר הוא 'איך לשרוד את באג 2000', והוא מכיל עצות ורעיונות כיצד להתכונן לכאוס ולקריסת התשתיות שחלק ממומחי הטכנולוגיה חזו שיתרחשו באחד בינואר, 2000. כמה כסף מזומן כדאי לשמור בצד, איזה מזון כדאי לאגור וכמה בקבוקי מים להכין במחסן.

"זה היה הספר הראשון [שלנו]. חשבנו בהתחלה להוציא את זה בהוצאה עצמית, הלכנו מהוצאה להוצאה וראינו שזו מטלה כספית. אז יום אחד, בתור מוצא אחרון, באנו לידיעות אחרונות, שמנו את הספר על השולחן. זה היה ערב פסח, ממש קרוב לראשון במאי. אמרנו – 'טוב, אם לא ילך, לא יילך.' בחול המועד אני יושב בבית, ופתאום מצלצלים מידיעות אחרונות ואומרים – אנחנו רוצים לפרסם את הספר.
הספר יצא באחד במאי, 1999, כהכנה לנושא באג 2000. זה בעצם היה הספר היחיד שיצא לאור בעברית [ראו תיקון למטה – ר.ל.]. היינו בטוחים שעשרה אנשים כותבים, כיוון שבעולם כתבו על כך לא מעט ספרים. אנחנו, להפתעתנו, היינו הספר היחידי שיצא בעברית בנושא הזה."

עולה כאן שאלה מעניינת ומסקרנת, במיוחד לסופרים כמוני. מצד אחד, העובדה שהספר 'איך לשרוד את באג 2000' מפסיק להיות רלוונטי בשני בינואר, 2000, תפגע במכירות שלו והסופר לא ירוויח עליו כסף. מצד שני, מדובר בנושא שהיה אז, באותה נקודת זמן ב-1999, נושא לוהט: בעיתונים, במהדורות החדשות ובשיחות הסלון – כולם דיברו על באג 2000, ועל הקטסטרופה שצפויה או שלא צפויה לנו בעקבותיו. העניין האקטואלי יגביר את המכירות, ואולי יפצה ואפילו יגבר על החסרון שבתאריך ה'פג תוקף'. אז מהי הגישה הנכונה? האם כדאי לי לכתוב על הכאן והעכשיו, או להקריב את האקטואליות לטובת העל-זמניות?…

באג 2000

ראשית, מה הוא אותו 'באג 2000' שעורר את סקרנותם של אריה רוקח ואבנר אנגל? מאזינים מבוגרים ודאי זוכרים את ההיסטריה התקשורתית שחלה סביב הנושא לפני קצת יותר מחמש עשרה שנה, אך לטובת המאזינים הצעירים יותר כדאי להציג את הרקע לבעיה.

כל מחשב שומר את המידע המאוחסן בתוכו בתאי זיכרון, המאורגנים ב'בייטים' (Bytes). כל בייט של זכרון יכול להכיל כמות מסוימת של מידע – למשל, אות אחת של האלפבית, או ספרה דצימלית אחת. אם נרצה לשמור שתי אותיות או שתי ספרות, נצטרך להקצות לשם כך שני בייטים של זיכרון.
תאריך הוא מידע חשוב, ובמקרים רבים מהווה חלק חיוני בחישובים שונים. כספומטים מתעדים את זמן משיכת הכסף, מטוסים מנווטים לפי מקום וזמן, סופרמרקטים מנהלים את תכולת המחסן שלהם מסביב לשעון וכו' וכו'. המחשב שומר את התאריך בזכרון, ומקדם את השניות, הדקות, השעות והימים עם התקדמות הזמן. ישנם עד שלושים ואחת ימים בכל חודש, ושניים עשר חודשים בכל שנה: אלו מספרים דו-ספרתיים, ולכן ניתן לשמור כל אחד מהם בתוך שני בייטים. השנה, לעומת זאת, היא מספר בין ארבע ספרות – ולכן נצטרך ארבעה בייטים כדי לאחסן אותה בזכרון.

במחשבים מודרניים אין בעיה של מקום – כל מחשב שולחני פשוט מכיל מיליארדים רבים של תאי זיכרון – אך בימיה הראשונים של הטכנולוגיה, זיכרון היה משאב יקר. מחשב מדגם 650 של חברת י.ב.מ, למשל, ניצב בפסגת הטכנולוגיה של שנות החמישים: הוא שקל קצת פחות מטונה, התנשא לגובה של מטר וחצי – והכיל רק כאלפיים בייטים של זיכרון. המתכנתים התייחסו אל הזיכרון הפנוי כמו מילואמיניקים לקופסא האחרונה של הקפה השחור: הם ניצלו אותו במשורה, מנצלים כל טריק וכל שיטה כדי למקסם את כמות המידע ששמרו בתוך כל בייט. אחד ה'טריקים' המקובלים כדי לחסוך במקום היה אחסון שתי הספרות האחרונות בלבד של השנה. דהיינו: במקום 1975, לשמור רק את ה-75. הרציונל היה שהספרות 19 מיותרות כיוון שאינן משתנות. אם יש לבצע את החישוב: 1975-1974, התוצאה תהיה זהה לגמרי לתוצאת החישוב 75-74.

הנחת היסוד הזו מאבדת את תוקפה, כמובן, במאה העשרים ואחת. תוצאת החישוב 2000-1999 היא אחת, אבל 00-99 הוא מינוס תשעים ותשע. במילים אחרות – שתי הספרות הראשונות של השנה, שהשמטנו כדי לחסוך בתאי זיכרון, הופכות כעת לחיוניות לצורך חישוב נכון של תאריכים. לרוע המזל, רבות מהתכנות שנכתבו בשנות השישים, השבעים והשמונים של המאה העשרים הכילו בתוכן את ייצוג השנה בשתי ספרות בלבד – ומכאן שבאחד בינואר, שנת 2000, תוכנות אלה היו צפויות להפיק תוצאות שגויות בכל פעם שתתבקשנה לחשב משהו שקשור בתאריך.

ומה תהיינה ההשלכות של חישובים שגויים אלה? איש לא ידע לומר בודאות. אם התוכנה לא ממש מסתמכת על חישוב התאריך כחלק מהותי מפעילותה, כנראה שלחישוב השגוי לא תהיה השפעה או שאולי תהיה לו השפעה זניחה: השעון על המסך, נאמר, יציג תאריך לא הגיוני. אבל אם לחישוב התאריך יש חשיבות, לשגיאה עשוי להיות מחיר כבד. במערכת בקרה השולטת על תנועת רכבות, למשל, לתאריך ולשעה יש חלק נכבד בהחלטה לגבי איזו רכבת תנוע על איזו מסילה. אם באחד בינואר, שנת 2000, החישוב ישתבש – המחשב עלול להתבלבל ולאפשר לשתי רכבות לנוע על אותה המסילה. הבעיה הייתה שהיו כל כך הרבה תוכנות, שנכתבו על ידי אינספור מתכנתים לאורך עשרות שנים – שאי אפשר היה לדעת באילו תוכנות עלולה להתרחש השגיאה באחד בינואר, ואם תתרחש מה יהיה השפעותיה.

הקושי בתיקון הבאג

אי-הודאות הזו הכניסה חברות היי-טק, ארגונים גדולים ואפילו ממשלות לסחרור. במחצית השניה של שנות התשעים השקיעו חברות רבות במצטבר מאות מיליארדי דולרים כדי לבדוק, לתקן או להחליף את התוכנות שברשותן. ברוב מדינות המערב הוקמו ועדות ממשלתיות שתפקידן היה לוודא שמערכות המחשוב של תשתיות קריטיות כגון חשמל ומים לא יפסיקו לעבוד באחד בינואר. גם בישראל הוקמו ועדות וגופים שונים לטיפול בהערכות לקראת באג 2000.

למי שאינו מתמצא בתכנות קשה לעתים להבין על מה כל המהומה. מדוע קשה כל כך לתקן תכנה? הרי בסופו של דבר, תכנה היא אוסף פקודות ותווים על המסך שאפשר לשנותם בלחיצת כפתור. את חמרת המחשב – נגדים, קבלים ושבבי סיליקון – קשה לשנות, אך תכנה היא מידע טהור, גמישה וניתנת לעיצוב כמו פלסטלינה. שינוי תוכנה אמור להיות קל, לא?

המציאות המעשית מורכבת הרבה יותר. תכנות גדולות ומסובכות, כדוגמת תכנה לניהול מסחר במניות או תכנת בקרה על כור גרעיני, עשויות להכיל מיליוני שורות של פקודות. תוכנות שכאלה הן מבנים עדינים ושבריריים, כמו שעון מכני המורכב מאינספור קפיצים, גלגלי שיניים ומנופים זעירים. כשהמתכנת משנה פרט קטן בחלק אחד של התכנה, הוא עלול להכניס טעות – 'באג' – בחלק אחר שלה, חלק שלכאורה אינו אמור להיות מושפע. המצב חמור עוד יותר כשמדובר בתכנות ישנות, שנכתבו לפני עשר ועשרים שנה. שפת התכנות הפופולרית ביותר בשנות השישים והשבעים, למשל, הייתה שפה בשם COBOL, ורבות מהתכנות המסחריות נכתבו בשפה זו. בשנות התשעים, עם זאת, נחשבה COBOL לשפה מתה, ונדיר היה למצוא מתכנת שהכיר אותה. כדי לשנות את חישובי התאריכים בתכנות הישנות היה צריך לגרור את המתכנתים הוותיקים בחזרה מהפנסיה, ולקוות שיצליחו לפענח תכנות שנכתבו על ידי מתכנתים אחרים לפני עשרים שנה ויותר.

אריה רוקח ואבנר אנגל, מתכנתים בעצמם, ידעו עד כמה מורכב ומסובך הוא האתגר של עדכון ושדרוג אינספור התוכנות שרצות במאות מיליוני המחשבים שסביבנו. הם לא האמינו שהבנקים, חברת החשמל, מקורות, משרדי הממשלה וכל אותם גופים גדולים ומסורבלים יצליחו לעמוד במשימה זו לפני האחד בינואר, שנת 2000. למען האמת, ככל שבחנו את העניין לעומק – כך גבר גם חששם.

"כדי ללמוד על הנושא, הלכתי לכנסים. הלכתי לכנס שבו הציגו כמה חברות, ביניהן גם חברות חשמל. כל חברה הייתה צריכה להצהיר על עצמה שהיא Y2K-Compliant, דהיינו תאימות לשנת אלפיים. אם אני מייצר מוצר כלשהו, איך אני יודע אם אני תואם לשנת אלפיים? אני צריך לוודא שגם הרכיבים שאני קניתי הם בעצמם תואמים לשנת אלפיים. אם יצרן הרכיבים הצהיר שהרכיבים תואמים לשנת אלפיים, והתוכנה שלי נבדקה בהתאם, אני יכול להצהיר שאני תואם שנת אלפיים.
ואז מישהו בקהל שאל את נציג חברת החשמל: 'אתה מדבר על תאימות לכולם – אבל אתם בעצמם, תואמים לשנת אלפיים?'. אז הוא [נציג חברת חשמל] השיב – 'תשאל אותי בהפסקה.' עבדך הנאמן לא יכול היה לוותר על ההזדמנות הזו, וניגשתי אליו בהפסקה. שאלתי אותו מה יהיה, והוא השיב – 'יהיו בעיות..' חברת חשמל חוזה שלא תהיה קטסטרופה, אבל יהיו הפסקות חשמל של שש שעות, משהו כזה. כך עדכנתי גם את התחזיות שלי. וזה עוד איש חברת חשמל, שאומר לכולם להתכונן!…"

אריה ואבנר לא היו היחידים שחששו מהעתיד להתרחש באחד בינואר, שנת 2000. חלק מהפרשנים – מומחים או מומחים-בעיני-עצמם – שרטטו תרחישים מבהילים וקטסטרופליים: קריסה מוחלטת של רשתות החשמל, מזון שיאזל ממדפי החנויות כששרשרת האספקה מהיצרן לצרכן תשתבש, מפולת בשוק המניות ופשיטת רגל המונית של אינספור חברות – ואפילו קריסה מוחלטת של השלטון המרכזי במדינות שיפגעו באופן קשה מהבאג. העולם שלאחר האחד בינואר, 2000, אליבא אותם רואי שחורות, הוא עולם אפוקליפטי בסגנון 'מקס הזועם בדרכים', שבו החוק היחיד הוא חוק הג'ונגל, וכל אחד יהיה מוכרח לדאוג לעצמו.

נוסף על כך, אפילו אם לא תהיי נה תקלות תשתית חמורות במידה כה קיצונית, עדיין היה סיכוי לבעיות חמורות שייווצרו כתוצאה מתגובה מוגזמת של הציבור לאזהרות ולהפחדות. די בכמות אנשים קטנה באופן יחסי שיחליטו לנקוט בצעדי התכוננות קיצוניים, כדי ליצור תגובת שרשרת מסוכנת. למשל, אם מספיק לקוחות של בנק מסוים יחליטו להמיר את החסכונות שלהם לכסף מזומן, הם עלולים ליצור בעיית נזילות לבנק שבתורה תביא לקוחות אחרים למהר ולנסות למשוך גם את החסכונות שלהם – ובכך יגרמו לקריסה אמיתית של הבנק, מבחינת 'נבואה שמגשימה את עצמה'.

פה ושם הופיעו בעיתונים כתבות על אנשים שהחליטו שלא לקחת סיכון. ה-Guardian הבריטי, למשל, ציטט ראיון עם מהנדס תוכנה בריטי בשם ג'רמי פרון (Perron), שהחליט יחד עם אשתו לברוח אל ההרים הקפואים של סקוטלנד שנתיים לפני היום המכריע. ב-1998 מכרו ג'רמי ואשתו, את מכוניתם, שכרו משאית קטנה, העמיסו עליה את שני ילדיהם הקטנים, בגדים, מלאי תרופות, גנרטור לשעת חירום וציוד הישרדות – והשתקעו בבית קטן ומבודד בצפון הרחוק. נחל קטן שזרם ליד הבית עתיד היה לספק את צרכיהם כשהמים בצינורות יפסיקו לזרום. גנרטור יספק חשמל, ושקים של אורז הונחו במרתף הקריר, מוכנים לרגע האמת. ג'רמי למד לירות ברובה, כדי שיוכל לצוד ארנבות עבור משפחתו.

העובדה שהספר שכתבו אריה רוקח ואבנר אנגל היה היחיד שעסק בהשלכותיו של באג 2000 שיחקה לטובתם. בימים שלאחר צאת הספר, הפך אריה רוקח למרואיין מבוקש. הוא הופיע בתכניות טלוויזיה, ברדיו ובעיתונים, ובכל מקום הסביר על מהות הבאג והסכנות הנשקפות ממנו. מנהלים בכירים בחברות מסחריות ואפילו מנכ"לים של משרדי ממשלה התייעצו עמו.

ערב המיליניום

אבל לכל מסיבה יש סוף, ולמסיבה הזו היה סוף ידוע ומוגדר מראש. בשלושים ואחת בדצמבר, 1999, ישב אריה רוקח בביתו וחיכה לראות מה יקרה. האם יגיע העולם כפי שאנו מכירים אותו אל קיצו? התשובה, הוא ידע, תגיע אפילו לפני שהשעון יראה חצות.

"הרי אוסטרליה מקדימה אותנו בשמונה שעות. ואז, כשאוסטרליה הקדימה אותנו בשמונה שעות ואחותי מצלצלת אלי ואומרת לי – 'אריה, הכל בסדר!' – הבנתי שאת הספרים שנותרו לנו אני יכול לאפסן עכשיו על המדף, ואולי למכור אותם פעם כמוצג [מוזיאוני], אבל כסף אני כבר לא אראה מהם… באופן אישי שמחתי שהכל בסדר כי הבת שלנו הייתה בשליחות בארצות הברית. אז אני מאד שמחתי שהכל היה בסדר, לא הייתי מאלה שרוצים שהכל לא יהיה בסדר. צלחנו, באמת, בצורה שקשה לי להסביר- כי הבעיה היא באמת בעיה.."

כפי שכולנו יודעים, התחזיות הקודרות לא התממשו. תחנות כוח גרעיניות לא נמסו, החשמל זרם בכבלים כבכל יום וההמונים לא ניפצו חלונות ראווה בשדרות הערים. סוף השבוע חלף, ובורסות המסחר נפתחו כסידרן בכל בירות העולם: הכלכלה לא התמוטטה.

פה ושם נרשמו תקלות אקראיות. משרד ההגנה האמריקני, למשל, דיווח על בעיית תקשורת חמורה עם חלק מלוויני הריגול שלו במסלול סביב כדור הארץ- אך תקלה זו תוקנה בתוך שעות ספורות והמידע זרם אל תחנות הניטור כרגיל. רוב התקלות היו משעשעות יותר ממזיקות. בדנמרק נולד תינוק בן מאה. בארה"ב הופתע אדם לגלות שקלטת הוידיאו שהחזיר למכשיר ההשכרה נמצאת ברשות משפחתו מזה דורות, והוא חוייב בסכום של כתשעים ואחת אלף דולר. בגרמניה גילה לקוח מאושר של אחד הבנקים כי שישה מיליוני דולרים הופקדו בחשבונו בסוף המאה התשע-עשרה, עובדה שהייתה חבויה מעיני מנהל הבנק שלו בכל אותן השנים. כל התקלות תוקנו בזריזות, והחיים שבו למסלולן. שקי האורז במרתפיה של משפחת פרון לא נפתחו, וארנבות ההרים של סקוטלנד שבו להיות בטוחות מנחת זרועו של ג'רמי פרון.

כעת, כשהעולם שב להיות מקום בטוח – אפשר היה לשלוף את הסכינים הארוכות. הפרשנים בתקשורת האשימו את המומחים שהזהירו מפני באג 2000 שזרעו בהלה ופאניקה בציבור רק כדי להרוויח מכך כסף, עבור שירותי ייעוץ למשל. גם אריה רוקח זכה לאותו היחס: הספר שכתבו הוא וחברו נתפס כעת, ביום שלאחר האסון-שלא-התממש, כדוגמא קלאסית של ניסיון לרכב על הפחד של הציבור ולנצל אותו כדי לעשות כסף קל.

"כן, בהחלט האשימו. בשני בינואר מתקשר אלי בקול עולץ השדרן של גלי צה"ל. 'שלום, מר רוקח. אתה פרסמת ספר על באג 2000, אתה עשית הרבה כסף!' אמרתי לו, 'אני מקווה שאשתי לא שומעת את השידור הזה..' כן, בהחלט האשימו אותנו. "

האם באמת היה מדובר באזהרות סרק והפחדות שלא היה מאחוריהן דבר? האם העובדה שההר הוליד עכבר ושאף תרחיש אימה לא התממש, בסופו של דבר, פירושה שבאג 2000 לא היווה בעיה אמתית? זו שאלה שכמעט בלתי אפשרי לענות עליה. מצד אחד, ברור שהעולם לא הגיע אל קצו ושהכול בסדר, וברור גם שלא מעט חברות ניצלו את הפחד מבאג 2000 כדי לשכנע את לקוחותיהן לבצע שדרוגים במערכות המחשוב שלהם והרוויחו מכך לא מעט כסף. סביר להניח שכלי התקשורת שיתפו פעולה עם כל העניין כיוון שכותרות מפחידות באותיות גדולות ובצבע אדום מוכרות עיתונים רבים.

אבל מצד אחר, יכול להיות שהסיבה שהכל היה בסדר היא כיוון שהצלחנו לתקן בזמן את כל התכנות הבעייתיות. ההערכות מדברות על כך שכחמש מאות מיליארד דולר הושקעו בתיקון תכנות חיוניות ובדיקת תאימותן לשנת אלפיים. שיטוט אנקדוטלי בפורומים הטכנולוגיים של Reddit, אחד האתרים הקהילתיים הגדולים ברשת, מעלה לא מעט עדויות על המאמצים הגדולים שהשקיעו מהנדסים ומפתחים בבדיקה ובשדרוג אינספור תכנות קריטיות. גולש אחד כתב:

"עבדתי בשביל אחד הבנקים הגדולים בוול-סטריט, ועקבתי אחר ההתקדמות של תכנית ההתכוננות לבאג 2000, שהושקעו בה כמאה וחמישים מיליון דולר. הדיווחים הראו כי למעלה מ-8000 מערכות היו בתהליכים שונים של בדיקת תאימות לשנת 2000 (אבלואציה, תיקון ובדיקות), והיו שלושת אלפים איש בניו-ג'רזי שעסקו בתיקון הבעיות."

אחר כתב:

"בוול-סטריט היו שבעה ימי שבת שונים ב-1999 שבהם נפגשו נציגי כל הבנקים, והזיזו את שעוני המערכות שלהם קדימה לשנת אלפיים… כדי לראות אם יוכלו למצוא בעיות. בסופו של דבר הם קבעו אפילו פגישה שמינית באוקטובר, 1999, כיוון שהם עדיין מצאו באגים בכל פעם. ואז, כשלא היו יותר באגים ושום דבר לא קרה במעבר לשנת 2000, כולם חשבו שזו הייתה סתם היסטריה. לך תבין. במציאות, זה היה פרויקט אדיר ומוצלח מאוד של תיקון תוכנה."

היקפה האדיר של הבעיה המקורית, וההיקף האדיר במידה שווה של המאמצים לתקן אותה, מרמזים שאין דרך מעשית לקחת צעד אחורנית ולקבל פרספקטיבה כוללת כדי לקבוע בוודאות איזו טענה צודקת. כיוון שאין מספיק מידע ומחקרים מקיפים, אין טעם להתבוסס בוויכוח חסר הטעם בשאלה האם באג 2000 היה איום אמיתי או הייפ תקשורתי ותו לא. למרות הפיתוי לעסוק בשאלה זו, סביר להניח שלא נגיע לתשובה בעלת משמעות.

במקום זאת, אולי כדאי לעסוק בשאלות מהותיות ועמוקות יותר שעולות כתוצאה מהאפיזודה הבלתי שגרתית הזו. השאלה הראשונה היא – מה מספר לנו החשש מבאג 2000 על האמון שאנחנו נותנים בטכנולוגיה שלנו? השנייה – עד כמה נבעו הפחדים מסיבות טכנולוגיות אובייקטיבות, ועד כמה כתוצאה מחשש פסיכולוגי ועמוק יותר בשל המעבר ממיליניום אחד לשני? והשאלה השלישית – איזה לקח אנחנו לומדים מכל הפרשה הזו לגבי תקלות דומות שצפויות לנו בעתיד- וכפי שניווכח, עוד צפויים לנו לא מעט באגים דומים.

אמון ותלות בטכנולוגיה

נתחיל בשאלה הראשונה: מה מגלה לנו באג 2000 על מידת האמון שאנחנו נותנים בטכנולוגיה?
הדיון בנזקים הצפויים כתוצאה מהבאג העלה לקדמת הבמה שאלות שאנחנו אולי מודעים להן ברמה האינטלקטואלית – אבל לא נוהגים לחשוב עליהן ביום ביום. למשל, אני זוכר שבשבועות שלפני מעבר המיליניום שאלתי את עצמי לא אחת האם אני מסוגל, במידה ואהיה מוכרח, לשרוד בכוחות עצמי בטבע, ללא המעטפת המגוננת של הטכנולוגיה המודרנית. הייתי בחור צעיר כבן 25, משכיל ובכושר מעולה – והתשובה הייתה חד משמעית: לא. אין לי מושג איך אפשר לחיות בלי סופרמרקט וחשמל. אני לא יודע להדליק אש בלי גפרורים, איך לגדל ירקות בגינה ואיך לצוד ארנבות. למעשה, אפילו אין לי מושג איפה אפשר למצוא ארנבות, חוץ מבגן חיות.

בחודשים שקדמו לאחד בינואר, 2000, אנשים רבים שאלו את עצמם עד כמה הרחקנו לכת בתלות שפיתחנו כלפי הטכנולוגיה שלנו. זו שאלה שתלויה באוויר כבר עשרות שנים, ובדרך כלל צצה ועולה במדע הבדיוני. הסופר אדוארד מורגן פורסטר (Forster), למשל, כתב כבר ב-1909 סיפור קלאסי בשם 'The Machine Stops' ('המכונה נעצרת', בתרגום חופשי) – ובו הוא מתאר עולם עתידני שבו בני האדם חיים מתחת לפני הקרקע בחדרים מבודדים ומנותקים זה מזה, ותלויים במכונה מתוחכמת וכל-יכולה המספקת את כל צרכיהם. כשתקלה משביתה את המכונה, בני האדם חסרי הישע מתים ברעב. הסיפור של פורסטר מרתק כיוון שהוא משרטט מערכת דמויית-אינטרנט, עשרות שנים לפני שהומצא המחשב: התקשורת בין בני האדם בסיפור נעשית באמצעות מסרים מידיים ושיחות וידאו, ובאמצעות המכונה ניתן לעשות קניות שאחר כך מגיעות אל דלת החדר של המזמין – כמו המשלוחים מאמאזון ו-eBay בימינו. פורסטר מתאר את הנוחות שמציעה המכונה שהופכת לתלות מוחלטת, אשר בסופו של דבר מתנקמת באנושות.

אותה התמה מופיעה גם ברעיונותיו של קרל מרקס, הפילוסוף המפורסם. מרקס טען שהפרולטריון – מעמד האנשים העובדים – הוא עבד הבורגנות, המעמד השליט. עבדות זו תוביל, בסופו של דבר, לתלות מוחלטת של הבורגנים במעמד העובד כיוון שהבורגנים אינם יודעים איך ליצר דברים ולגדל ירקות, ובלי הפרולטריון הם חסרי ישע לגמרי. ברגע שיבינו העובדים שהיוצרות התהפכו ושהכוח נמצא למעשה בידיהם, טען מארקס, המהפכה כנגד העריצות הבורגנית תהיה בלתי נמנעת. אנחנו רואים הדים של הפחדים הללו גם בסרטים כמו 'שליחות קטלנית' ו'המטריקס', שבהם המכונות מחליטות להשתחרר מה'עבדות' שלהן – ומנסות להשמיד את בני האדם או להפוך אותנו לעבדים שלהן.

קשה לדעת עד כמה באמת החברה שלנו תלויה בטכנולוגיה כדי לשרוד. הטכנולוגיה המודרנית מסובכת כל כך, ומורכבת משכבות על שכבות על שכבות של מערכות ממוחשבות ואוטומטיות – עד שלאף אחד מאיתנו אין תמונה אמתית בראש של כל מה שקורה מתחת לפני השטח. איננו מודעים, למשל, למורכבות שרשרת האספקה של המזון שאנחנו צורכים: מהרגע שבו נשתלים הזרעים בשדה החקלאי בפינה נידחת בצד אחד של העולם, דרך כל המיכון החקלאי, המפעלים שמייצרים חומרי הדברה ודשנים, המכונות שקוטפות את הירקות, המכונות שממיינות ואורזות אותם, המשאיות שמובילות אותן אל האניות והאניות שמביאות אותן לארץ, המכונות שפורקות את הסחורה – ועד המערכת הממוחשבת של מלאי שמבטיחה שהעגבניה תגיע למדף הנכון בסופרמרקט שלנו. מהי החוליה החלשה בשרשרת הארוכה הזו? כמה תקלות ובעיות – מבאג כמו באג 2000 ועד הוריקן או רעידת אדמה – יכולה השרשרת הזו לספוג לפני שהיא מתפרקת ונשברת, והעגבניה כבר לא מופיעה על המדף?

הסוציולוג הבריטי אנתוני גידנס (Giddens), אחד הסוציולוגים החשובים במאה העשרים, טען שאמון במערכות גדולות ומופשטות – בין אם מדובר במערכות טכנולוגיות ובין אם בביורקרטיה ארגונית בדומה לממשלה גדולה – הוא חלק חלק בלתי נפרד מהמציאות של החיים בעידן המודרני. המילה 'מופשט' מתארת כאן מערכת שהיא סוג 'קופסא שחורה': אין לנו דרך של ממש לדעת מה קורה בתוכה. כשאתה מוציא כסף מהכספומט, חובה עליך לתת אמון במערכת הממוחשבת שתדע להעביר את המידע אודות המשיכה באופן הנכון אל סניף הבנק שלך. אין לך ברירה: בלי האמון הזה, אינך יכול להסתדר בעולם המודרני.

בשורה התחתונה, באג אלפיים חשף את העובדה שבמידה מסוימת האמון שאנחנו נותנים בטכנולוגיה שלנו – היא לפחות בחלקה תוצאה של תלות. במילים אחרות, האמון הזה נכפה עלינו מכיוון שמצד אחד שאין לנו יכולת להבין לעומקם את כל המנגנונים הטכנולוגיים המורכבים שסביבו, ומצד שני אין לנו ברירה אלא להעזר בהם. אנחנו לא נוהגים לחשוב על האמון העיוור הזה ביום יום מכיוון שבדרך כלל המערכות המורכבות מתפקדות כמצופה והכל בסדר. רק כשאיום כדוגמת באג 2000 מציב לנו מראה מול העיניים, אנחנו נזכרים שלא אנחנו הם אלה ששולטים במכונות באופן ישיר, מרימים ומורידים מתגים – אלא למעשה, המכונה שאנחנו כה תלויים בה נשלטת על ידי מכונה אחרת, שנשלטת בעצמה על ידי מכונה שלישית, שאין לנו מושג איך היא עובדת. התוצאה היא תחושה לא נעימה של איבוד שליטה.

איום לא רציונלי?

השאלה השנייה היא עד כמה נבעה ההיסטריה של באג 2000 מחששות אמתיים לגבי אמינות של מערכות המחשוב, וכמה מתוך פחד לא-רציונלי שקשור למעבר בין מיליניום אחד לשני? אחת התופעות המוכרות בסוציולוגיה היא זו של כתות מילנאריות (Millenarian): כתות שמאמינות שבעתיד הלא רחוק יתרחש אירוע קטסטרופלי כלשהו, שבעקבותיו העולם-כפי-שהוא-מוכר-לנו-כיום ישתנה מקצה אל קצה: השליטים הנוכחיים של החברה יופלו, ורק המאמינים האמיתיים יזכו לפרסים בדמות חיי נצח, עושר, אושר וכדומה. יש אינספור דוגמות לכתות שכאלה, והמוכרות שביניהן הן בדרך כלל אלה שמאמינות שיש לנקוט באלימות כדי לקרב את הארוע הקטסרופלי המדובר, כדוגמת Aum Shinrikyo, כת יפנית שפיזרה גז רעיל בשם 'סארין' ברכבת התחתית של טוקיו ב-1995.

באופן היסטורי, חלק מהכתות ראו בתאריכים עגולים – למשל מעבר בין מאות – מועד אפשרי שבו יכול להתרחש האירוע הקטסטרופלי הצפוי, אבל הקונצזוס הנוכחי אצל ההיסטוריונים והסוציולוגים הוא שהקשר לתאריך עגול בדרך כלל משמעותי פחות ביחס לגורמים אחרים, כגון תהליכים תרבותיים ודתיים. למשל, בעבר חשבו ההיסטוריונים שהתקרבות שנת 1000 גרמה להיסטריה המונית בקרב האירופאים של ימי הביניים. הדיעה הנפוצה הייתה שהציבור הרחב באירופה נכנס לחרדה עמוקה שמא השטן ינסה להשתלט על העו לם, והפחד דחף עשירים לתרום את כל כספם ולעלות לרגל לירושלים, בשעה שעניים הסתגרו בכנסיות כדי להתגונן מפני האיום המתקרב. מחקרים מודרניים יותר, החל מסוף המאה ה-19, מעלים שהתמונה הזו אינה מדויקת: אמנם היו במקרים מסוייים פחדים וחששות – אבל ככלל, לא הייתה פאניקה. אנשים המשיכו לתכנן תכניות קדימה גם אל מעבר לשנת 1000, ואם היו אירועים מיוחדים הם היו קשורים יותר לשינויים תרבותיים שהתחוללו באמצע ימי הביניים, ופחות ללוח השנה עצמו.

אם כן, סביר להניח שאצל חלק מהאנשים לחרדה מפני באג 2000 היה אולי קשר לפחד לא-רציונלי מסופו של המיליניום, אבל עושה רושם שאצל רובנו החשש הזה לא שיחק תפקיד משמעותי.

באג 2038

השאלה השלישית והאחרונה היא – האם למדנו לקח מכל הסיפור הזה? ובכן, לשמחתנו – או לצערנו – נגלה את התשובה לשאלה הזו באופן ברור בעוד זמן לא רב, יחסית.

'מערכת הפעלה' היא תכנה בסיסית במחשב שמאפשרת לתכנות אחרות לפעול בצורה תקינה. רוב משתמשי המחשב מכירים את מערכת ההפעלה 'חלונות' – אבל בעולם העסקי, הצבאי והתעשייתי, מערכות ההפעלה הנפוצות יותר הן אלו הקרויות 'מערכות הפעלה דמויות Unix'. יוניקס הייתה מערכת הפעלה שנוצרה בסוף שנות השישים והייתה לה השפעה אדירה על עולם המחשב.

במערכות הפעלה דמויות יוניקס – כגון לינוקס, למשל – המחשב אינו מחשב תאריכים לפי לוח השנה הגרגוריאני של ימים, חודשים ושנים, אלא סופר את מספר השניות שחלפו מרגע מסוים בהיסטוריה, שהוגדר באופן שרירותי לגמרי כ'יום ההולדת' של יוניקס. יום ההולדת הזה, או ‘Epoch’ כפי שהוא מכונה בעגה המקצועית, הוא שעת חצות באחד בינואר, 1970. המחשב סופר כל העת את מספר השניות שחלפו מאז אותו רגע מכונן בהיסטוריה, ולפיו מחשב את כל התאריכים והזמנים הנחוצים לו.

מספר השניות שחלפו מאז ה-Epoch מאוחסן במחשב בתוך ארבעה בייטים – אותן 'מגירות' שמחזיקות את המידע בזכרון. כפי שכבר ראינו, אותן מגירות יכולות להכיל כמות מוגבלת וסופית של מידע, ובמקרה זה המספר הגדול ביותר של שניות שניתן לאחסן בארבעה בייטים הוא 2,147,483,647 שניות. כשיגיע מונה השניות ל-2,147,483,648 שניות הוא יתאפס, ויתחיל לספור מאפס. זה יקרה ביום שלישי, ב-19 בינואר, 2038, בשעה שלוש בלילה, 14 דקות ושבע שניות – ובאותה השניה ניתקל שוב בכל אותן בעיות מוכרות פוטנציאליות שכבר ניתקלנו בהן בבאג 2000:
כל חישובי התאריכים במחשבים ישתבשו, חשבונות בנקים יימחקו, מטוסים יטוסו הפוך, האינטרנט יקרוס והעולם יגיע אל קיצו בקטסטרופה מפוארת של דם, אש וארנבות מבוהלות.

או שלא. אם למדנו משהו מהניסיון, זה שבשלב מסוים כולם יתעשתו, יחליפו את המחשבים לכאלה בעלי חומרה מתקדמת יותר, יתקנו או יחליפו תוכנות בעייתיות, ויפתרו את רוב הבעיות לפני שיצוצו בעולם האמיתי. זאת ועוד, כמהנדס שרוב הקריירה שלו עסק בפיתוח של מערכות קריטיות, אני יכול להעריך שגם חישובים שגויים לחלוטין לא יגרמו לאסונות קטסטרופליות. כמעט בכל מערכת חשובה ומהותית ישנן הגנות מובנות שמונעות תקלות בעלות פוטנציאל להביא לאובדן חיי אדם. אבל אפשר בהחלט להניח שכמו במקרה של באג 2000, מאמצי התיקון בדקה התשעים יהיו יקרים מאד – יקרים בהרבה מהעלות של תיקון שנעשה כבר היום.

במילים אחרות, בעוד עשרים ושלוש שנה מרגע כתיבת שורות אלה אנחנו צפויים לשידור חוזר של באג 2000. ומה אנחנו עושים בעניין? ניחשתם נכון: כלום. אף ממשלה לא מנהלת דיונים או ממנה ועדות לטיפול בבאג 2038, ואף אחד לא רץ להחליף תוכנות בעייתיות או לשדרג את החומרה שלו כבר עכשיו. מדוע? אני מנחש שהסיבה היא אותה הסיבה שבגללה איש לא עשה דבר כדי לפתור את באג 2000 עשרים ושלוש שנים קודם לשינוי המילניום, בשנת 1977. עשרים ושלוש שנים מעתה ועד 2038 הם הרבה זמן, ומי יודע מה יקרה עד אז? יש לנו פרוייקטים לחוצים לסיים, ובעיות בוערות לפתור היום – אז למי יש זמן לחשוב על מה יקרה בעוד יותר מעשרים שנה.

גם במקרה של באג 2000, היו אנשים שהתריעו וצעקו וניסו לעורר את תשומת הלב הציבורית לבעיה עשרות שנים לפני שהבאג הפך לבעיה דחופה ובוערת. בוב במר (Bemer), למשל, הוא אחד מחלוצי המחשוב החשובים במאה העשרים, ובין היתר אחראי אפילו על כפתור ה-Esc שבפינה השמאלית העליונה שבמקלדת שלכם. במר פרסם מאמרים כבר בראשית שנות השבעים שבהם קרא למהנדסים שלא להתעלם מבאג 2000 ולאחסן במחשב את השנה בארבע ספרות ולא בשתיים. מובן שאיש לא הקשיב לו: אין מתכנת שהאמין שהתוכנות שהוא כותב בשנות השישים יהיו רלוונטיות בעוד ארבעים שנה… לכן נאלצנו להשקיע מאות מיליארדי דולרים בתיקון תכנות שאפשר היה לכתוב אותן נכון יותר מלכתחילה.

אך כפי שמציין אריה רוקח, הסופר שכתב את 'איך לשרוד את באג 2000', ארבעים שנה אינן זמן רב במונחים של עולם הטכנולוגיה. שורשיו של באג 2000, למשל, היו טמונים בהחלטות שנתקבלו מוקדם הרבה יותר.

"באג 2000, עד כמה שזה יישמע מוזר, מתחיל ב-1890. לפי חוקת ארצות הברית, ייצוג מדינות בקונגרס נעשה לפי מספר בעלי זכות הבחירה בכל מדינה, ובכל עשר שנים צריך לעשות מפקד אוכלוסין. ב-1790 נערך מפקד האוכלוסין הראשון. ב-1890, זה כבר היה בלתי אפשרי לבצוע בצורה ידנית. בא אדם בשם הרמן הולריט והמציא את רעיון הכרטיס המנוקב. הוא אמר – לכל שאלה במפקד נעשה עמודה ושם ננקב חור. אם התשובה היא חיובית, יש חור – ואם התשובה שלילית, אין חור. המציאו שעון שכזה שיודע לקרוא את התשובות האלה: כאן, ב-1890, נולד באג 2000. ב-1924, הרמין מיזג את החברה שלו עם עוד שתי חברות, וייסד את חברת י.ב.מ. בכרטיסים היו 80 טורים. כשניקבו תאריכים, במקום לכתוב את התאריך המלא – ניקבו רק שתי ספרות. אם פלוני אלמוני נולד ב-1975, כתבו רק '75' כדי לחסוך את הטורים, לחסוך מקום ב-80 הטורים. כאן זה באג 2000."

במילים אחרות, מערכות לוגיות ואלגוריתמים, מידע מופשט שאין לו צורה מוחשית בעולם המציאותי, אינן מתיישנות באותו האופן שבו עצמים פיזיים מתיישנים. אף אחד אינו בונה מכונת תפירה שתחזיק מאה שנה – אבל להחלטות שנתקבלו ב-1890 הייתה השפעה דרמטית על הטכנולוגיה של שנת 2000.

'העיוורון' שלנו לבעיות שיתרחשו במה שנתפס כעתיד הרחוק מאד הוא תופעה שקשה מאוד להתמודד מולה. למשל, באחד הפרקים העתיקים של עושים היסטוריה סיפרתי על ארגון בשם 'העכשיו הארוך' (Long Now Foundation), שחבריו מנסים לעודד מחשבה ותכנון ארוכי טווח. חברי העכשיו הארוך כותבים את התאריך בחמש ספרות – דהיינו, 02015 – כדי להיות מוכנים למעבר של שנת 9,999, שבה תתחלף השנה לחמש ספרות במקום ארבע. אבל אפילו הם, המעודדים תכנון ארוך טווח, מתעלמים מהבעיה של שנת 99,999, שבה תתחלף השנה לשש ספרות! אני מניח שאם אשאל מישהו מהם, הוא ודאי יאמר לי שבכל זאת, מדובר על עוד מאה אלף שנה, די הרבה זמן… והוא צודק, כמובן; אבל העיוורון הוא אותו העיוורון, בסופו של דבר. אם תיקון באג 2000, תוצאה של הזנחה בת כמה עשרות שנים, דרש מאיתנו השקעה של מאות מיליארדי דולרים – כמה כסף נצטרך להוציא כדי לתקן את באג 100,000, שיהיה תוצאה של הזנחה של עשרות אלפי שנים?… האם נוכל בכלל לתקן אותו?…

מעניין לציין שלמרות שהאחד בינואר, 2000, הגיע וחלף ללא דרמות יוצאות דופן – אריה רוקח עדיין מאמין שניתקל בו מדי פעם גם בעתיד כיוון שבחלק מהמקרים, הפתרונות שהוחלט עליהן כדי למנוע את הבאג היו זמניים בלבד.

"אבל אז השתמשו גם בעוד טריק. בוא נגיד למחשב שעכשיו לא שנת אלפיים – עכשיו 1990. "נמתח את הקפיץ" אחורה למשך עשר שנים, וכך נחליק את הבעיה. אז בראשון לינואר 2010 אני קורא ידיעה מאד מוזרה ששלושה מיליון כספומטים בגרמניה נתקעו למשך שלושה ימים, ואף אחד לא יודע מה עושים ופה ושם… ובסוף איכשהו הצליחו [לתקן אותם]. למחרת, בשני בינואר, אני פוגש בטכניון מישהו שידע שכתבתי ספר יחד עם ד"ר אבנר אנגל, ושואל אותי מה אני אומר. בהבזק של הברקה אמרתי לו – 'זה באג 2000 המאוחר!'. אני הייתי היחיד, לעניות דעתי, שאמר את הדבר הזה. זאת אומרת, אני בעצם לא כזה מטורף שצריך לאשפז אותו מייד במחלקה סגורה, אפשר לדחות את זה מעט."

אז אם בראשון בינואר, 2020, הכספומט שלכם מפסיק לעבוד או החשמל בבית כבה פתאום – יכול להיות שזה בגלל שמישהו שהיה אמור לעשות עבודה טובה בשנות התשעים החליט… לעגל פינות.

"הגישה הזו שחונכנו עליה תמיד, כאילו – ח'ברה, יש מישהו שיודע מה הוא עושה… אז אני, עבדך הנאמן, רוצה לבוא ולהגיד: לא כל כך בטוח."

ומה לגבי השאלה שעימה פתחתי את הפרק: האם משתלם יותר לכתוב על נושאים בוערים של ההווה, או לכתוב על נושאים על-זמניים שיישארו רלוונטיים גם בעוד שנים? תמיד אמרו לי שלא מנומס לשאול אנשים על כסף, אבל במקרה הזה הייתי מוכרח.

"ש: אז בוא נתקן את העוול ההיסטורי. אתה יכול לספר לנו היום, חמש עשרה שנים מאוחר יותר, כמה כסף אתה ואבנר הרווחתם מהספר? (צחוק) אני שואל כסופר, אז אני לא מפחד לשאול. עושר גדול לא ייצא מזה..
ת: תראה, אתה יודע איך סופר חי מתמלוגים של הוצאה. מכרנו מהדורה אחת. לפי החישובים הזהירים שלי, הרווחים העצומים שהשדרן קינא בי עליהם, משהו כמו שלושת אלפים שקל."

שלושת אלפים שקל הם פחות או יותר גם מה שאני הרווחתי ממכירות הספר הראשון שלי, 'פרפטום מובילה', שעסק בנושא שלא היה אקטואלי לפני שמונה שנים, וכנראה שלא יהיה אקטואלי גם ב-2038. אז מה המסקנה? המסקנה היא שסופרים תמיד יישארו עניים, אלא אם מתמזל מזלך לכתוב את 'הארי פוטר'.

אבל עכשיו, כשהסכנה מבאג 2038 ברורה ומובנת, אני, באופן אישי, לא מתכוון להתעלם ממנה. בשנת 2000 הייתי צעיר ופוחז, אבל היום אני בוגר, שקול ואחראי. הפעם, כשיבוא הבאג, אני אדע איך לצוד ארנבות כדי לשרוד. (קולות של התכוננות) יש לי את רובה הצייד שלי…יש לי את ז'אקט הציד…יש לי כובע ציידים…הכל מוכן. עכשיו צריך רק למצוא את הארנבת.
בגוגל.

תיקון:

זהר עמיהוד מתקן את דבריו של אריה לפיהן ספרו היה היחיד שיצא לאור בעברית בנושא זה. "הספר "מדריך הישרדות למשפחה באג 2000" בהוצאת הוד-עמי לספרי מחשבים יצא לאור בשנת 1999. 
הספר "משבר המיחשוב של שנת 2000" בהוצאת הוד-עמי לספרי מחשבים יצא לאור בשנת 1996." 
תודה, זהר 🙂

---

ביבליוגרפיה:

http://www.reddit.com/r/technology/comments/2acjwa/y2k_bug_resurfaces_and_sends_draft_notices_to/ciubwgx

https://clarotesting.wordpress.com/2015/01/19/fix-on-failure-a-failure-to-understand-failure/

http://www.themarker.com/wallstreet/1.546850

http://archive.wired.com/wired/archive/6.08/y2k_pr.html

https://books.google.co.il/books?id=4Ry6ar929bMC&pg=PA259&lpg=PA259&dq=y2k+trust+in+technology&source=bl&ots=wkvLP8oCwr&sig=AEK2hJb-fP_Xlbh7jUmNbN_3ys8&hl=en&sa=X&ei=yspgVcOiHMS5UciIgaAO&ved=0CDIQ6AEwBQ#v=onepage&q&f=false

http://computer.howstuffworks.com/y2k1.htm

http://www.religioustolerance.org/millenni.htm

http://www.nytimes.com/1999/07/17/nyregion/beliefs-millennial-fears-year-1000-apocalypse-then-apocalypse-now-apocalypse.html

http://en.wikipedia.org/wiki/Time_formatting_and_storage_bugs

http://tools.ietf.org/html/rfc2550

http://media.longnow.org/djlongnow_media/press/pdf/0200001-Smith-LessonsfromtheLongNow.org.pdf

http://www.mathpages.com/home/kmath200.htm

http://maul.deepsky.com/~merovech/2038.html

https://groups.google.com/forum/#!topic/net.bugs/ZGlqGwNaq3I

https://books.google.co.il/books?id=RF5yE2SU78sC&lpg=PA61&ots=57xyWWtV12&dq=y2k%20trust%20in%20technology&pg=PA60#v=onepage&q&f=false

http://www.transparencynow.com/the-machine-stops.htm

---

יצירות אשר הושמעו בפרק:

https://www.youtube.com/watch?v=jUmM8MD8oI0

https://www.youtube.com/watch?v=EhaoaZ2WxQE

https://www.youtube.com/watch?v=fZt8w5LH12E

ב-1960 היו היחסים בין בריה"ב וארה"ב במגמת התחממות, ונשיא בריה"מ אף הזמין את עמיתו מארה"ב לביקור במוסקה. שנתיים בלבד לאחר מכן היתה התמונה שונה לגמרי, והעולם עמד על סף שואה גרעינית. במרכז ההתקררות עמד טייס בשם גארי פאוארס, ואחד המטוסים הייחודיים בהיסטוריה: מטוס כה סודי, עד שעצם קיומו הנביט את האגדה על טכנולוגיה חייזרית ב'אזור 51' המפורסם'… U-2.

• 0640: הרוסים והאמריקנים מחליפים שבויים בגשר גליניקה שבגרמניה, אך גארי פאוארס לא זוכה לקבלת פנים של גיבור…
• 2600: כיצד הצליחו הרוסים להפיל את המטוס שהאמריקנים האמינו כי הוא חסין מפני מטוסי יירוט וטילי נ"מ?
• 4300: ערן רמות, טייס קרב במיל', מספר על החוויה של טיסה על גבול החלל – וגם, בונוס מיוחד ומפתיע: 'מאחורי הקלעים' של הפלת המיג-25, הסיפור שכיכב במפגש המאזינים הקודם של התכנית.

בפרק התארח ערן רמות: ניתן ליצור קשר עם ערן כדי להזמינו להרצאות בכתובת המייל:   ramoteran@qos.net.il. הנה לינק לברושור של הרצאתו המלאה. את התחקיר לפרק ערך נתן פוזניאק, וניר סייג הלחין את המוזיקה, השמיע אותה על הבמה וערך את הפרק.

בשבוע הבא תעלה לאוויר הרצאתה של פרופ' חנה דודיוק ממכללת שנקר, אודות המסע האישי שלה בעולם המדהים של דבקים. יש למה לחכות!

כתובת חדשה ל-RSS

הודעה חשובה למאזינים דרך iTunes, באייפון או במחשב: עקב תקלות טכניות בשירות אחסון הפרקים של התכנית, פתחתי ערוץ חדש לתוכנית ב-iTunes. אנא הרשמו לערוץ החדש כדי להנות מעדכונים שוטפים בעתיד: הערוץ הישן עדיין פעיל, אבל סובל מתקלות רבות ובעתיד הקרוב אפסיק לתמוך בו.

ההודעה תקפה גם למאזינים באמצעות מכשירי אנדרואיד: אנא חפשו את הערוץ החדש באפליקציה שלכם, או הזינו את כתובת ה-RSS ידנית. פרטים נוספים והסבר צעד-אחר-צעד, כאן.

האזנה נעימה,
רן

---

U-2: מטוס הריגול של המלחמה הקרה

כתב: רן לוי

 

העשרים ושניים ביולי, 1959

טייס בשם אברהם ישב במשרדי הטייסת שלו, כשלפתע נכנס לחדר טייס אחר ושאל בבהילות מי מוכן לצאת איתו לגיחת יירוט מיידית. אברהם קפץ על רגליו, והשניים רצו אל מטוס הווטור (Vautour) שהיה בכוננות על המסלול.

"רק אז שמתי לב שאנחנו שני טייסים. 'למה צריך שני טייסים? איפה אשב?' שאלתי אותו. הוא השתיק אותי ואמר שאין זמן לשאלות. רגע לפני שיצאנו ניגש אלי בחור מגף צילום בבסיס ונתן לי קופסה עצומה שנראתה כמו מצלמה: 'תלחץ על הכפתור הזה ותביא כמה שיותר תמונות', הוא אמר והשאיר אותי עם החפץ הענק הזה שאני לא יודע להפעיל, במשימה שלא ביצעתי מעולם.
הבקר כיוון אותנו מערבה ואנחנו התחלנו לטפס ולטפס עד שהגענו לגובה 50,000 רגל."

אברהם שחרר את חגורת הבטיחות והצמיד את ראשו ואת המצלמה אל חלונות הווטור.

"עברתי מחלון לחלון, חיפשתי אותו, הייתי דרוך ואז, משום מקום, זה הגיע מעלינו: שחור וענק עם כנפיים אדירות כמו שלא ראיתי מעולם. זה היה צלב עצום שטס באיטיות ובגובה מטורף. ידענו שאין סיכוי שנגיע אליו והטייס הרים גובה, צבר תאוצה והזדקרנו. צילמתי תמונה אחר תמונה בקצב, עד שנכנסנו לסחרור ואיבדנו גובה. עפתי על החלון מולי, אבל תוך זמן קצר השתלטנו על המצב וחזרנו לרמת דוד. הייתי עוד בהלם, בקושי הספקתי לרדת מסולם המטוס ומישהו ניגש אליי, לקח ממני את המצלמה ומאז אף אחד לא הזכיר את התמונות ואף אחד לא דיבר על הגיחה הזו".

ניסיון הצילום שתיאר סרן אברהם היה רק אחד מתוך כמה וכמה נסיונות יירוט דומים, שנכשלו כולם. שם הקוד שניתן לטיסות האלה היה "ז'ול וורן". ייתכן והקונוטציה המד"בית של השם לא הייתה מקרית. באותה התקופה מטוסים ישראלים לא יכלו לטוס מעל גובה של כארבעים וחמש אלף רגל, וכשבקריות השליטה הבחינו על צגי המכ"מים שלהן בעצם שטס בגובה של כשבעים אלף רגל – הן היו בטוחות, בתחילה, שמדובר בתקלה טכנית. לא היה שום מידע מודיעיני לגבי המטוסים המסתוריים שחדרו למרחב האווירי של ישראל פעם אחר פעם.

עשרה בפברואר, 1962

גשר גליאניקה (Glienicke) אינו גשר מרשים במיוחד: מדובר בסך הכל בגשר מתכת, לא ארוך במיוחד, שעובר מעל לנהר האבל (Havel) בגרמניה. אך ביום שבת, העשרה בפברואר, 1962, עיני העולם כולו היו נשואות אל גשר גלינקה. בצד אחד של הגשר, בגרמניה המערבית, עמדו חיילים אמריקנים, ולצידם מרגל סובייטי בשם רודולף אבל. בצידו השני של הגשר, במזרח גרמניה, עמדו חיילים של ברית המועצות – וטייס אמריקני בשם גארי פאוארס. במרכז הגשר היה מסומן פס לבן: הגבול בין שתי הגרמניות, ולמעשה הגבול בין שתי אמפריות שהיו בשיאה של מלחמה קרה. הייתה זו הפעם הראשונה שבה גשר גלינקה שימש את הרוסים והאמריקנים לשם חילופי שבויים – אך לא האחרונה. בשנים הבאות יעברו מצד לצד עוד כמה סוכנים ושבויים, וגשר גלינקה יקבל את הכינוי המפורסם שלו – 'גשר המרגלים'. גם נתן שרנסקי חצה את גשר המרגלים בדרכו לישראל ב-1986.

רק שלוש שנים קודם לכן, בסוף שנות החמישים, היה נדמה שהכפור בין ארה"ב ובריה"מ עומד להפשיר. ניקיטה חרושצו'ב, נשיא בריה"מ, התארח בקמפ-דיוויד אצל נשיא ארה"ב אייזנהאואר, ויחסים טובים שררו בין השניים. הנשיא הרוסי אפילו הזמין את עמיתו האמריקני לפגישת גומלין במוסקבה. בחמישה עשר למאי, 1960, הייתה מתוכננת פגישת פסגה מרובעת, הראשונה מזה חמש שנים, בין ראשי ארה"ב, בריה"מ, צרפת ואנגליה. אך במקום הפשרה וידידות, היחסים בשנת 1962 בין המעצמות היו כעת בשפל המדרגה – במיוחד אחרי שניקיטה חרושצ'וב השפיל את נשיא ארה"ב בפומבי רק ימים ספורים לפני אותה פגישת פסגה. החשש מפני התדרדרות למלחמה גרעינית כוללת היה בשיאו. חודשים ספורים לאחר אותו יום בגשר גלינקה, פרץ העימות בקובה – המשבר החמור ביותר בכל ימי המלחמה הקרה. גארי פאוארס, הטייס האמריקני שכעת עמד בצידו המזרחי של הגשר, עמד במוקד האיבה המחודשת בין המעצמות.

הסימן המוסכם ניתן, ושני השבויים עברו מצד לצד. למרות שפאוארס, טייס קרב אמריקני, בילה כמעט שנתיים בבית כלא סובייטי – קשה לומר שהמערב קיבל אותו בשמחה ובזרועות פתוחות. לא רק שהוא לא קיבל עיטורי גבורה והצטיינות – רבים ב-CIA היו משוכנעים שהוא בוגד, סוכן כפול של המשטר הקומוניסטי. היו כאלה שכעסו על גארי פאוארס על כך שהוא בכלל בחיים. לכל הפחות, היו רבים שראו בו אחראי לפאדיחה גדולה ומאד לא נעימה לארה"ב, שגרמה למתיחות גדולה אפילו ביחסים בינה ובין ישראל: על פי דיווחי עיתונות, שר הביטחון הישראלי משה דיין איים על שגריר ארצות הברית כי חיל האוויר יפיל מטוסים אמריקניים שיחדרו למרחב האווירי של ישראל – תקרית ששורשיה באותה פאדיחה. גארי פאוארס לא יחזור עוד לטוס עבור ממשלת ארצות הברית. בשנת 1977 הטיס מסוק אזרחי עבור תחנת טלוויזיה מקומית בקליפורניה, כדי לסקר שריפה כלשהיא. תקלה במערכת הדלק גרמה למסוק להתרסק בדרכו חזרה לשדה התעופה. פאוארס נהרג במקום.

שנתיים קודם לכן: האחד במאי, 1960

גארי פאוארס שכב על הקרקע. הנחיתה הייתה כואבת ומטלטלת, וגופו היה חבול. כשהרים את עיניו ראה שהוא עומד בתוך שדה חקלאי, כמה עשרות מטרים מכפר קטן. ילדים קטנים רצו החוצה מבית ספר מקומי, מביטים בו בתדהמה. כמה חקלאים ירדו מטרקטור סמוך וניגשו אליו. הם סייעו לו לקום על רגליו, והמטירו עליו אינספור שאלות. פאוארס לא הבין מילה ברוסית. בכיס הסרבל היה לו אקדח קטן, וגם סיכה זעירה, שדקירה אחת ממנה פירושה מוות ודאי בתוך עשר שניות אבל הוא ידע שאין טעם בהתנגדות או בניסיון לברוח: במצבו הנוכחי, ובהתחשב בכמות האנשים שהקיפו אותו, היה זה ניסיון חסר סיכוי.

הוא הביט למעלה, אל השמיים, וראה מצנח נוסף יורד אל הקרקע: זה הפתיע אותו, מכיוון שהוא היה הטייס היחיד במטוס שלו. אחד החקלאים הבחין בקת האקדח מבצבצת מתוך הכיס, ועליו הכיתוב – Made in the USA. הוא שאל את פאוארס משהו ברוסית, והפעם לא היה זקוק הטייס למתורגמן: החקלאי שאל אם הוא אמריקני. לא היה טעם להכחיש, ופאוארס הנהן בראשו. הם הסיעו אותו במכונית אל תחנת משטרה קרובה. כעבור זמן לא רב הגיעו קציני צבא, ולקחו אותו תחת חסותם. האחד במאי היה יום חג בבריה"מ, והקצינים נראו כאילו נשלפו היישר מתוך מצעד צבאי – מה שהיה נכון, לפחות לגבי חלקם.

פאוארס הוחזק בבידוד מוחלט במשך שלושה חודשים, ללא מבקרים מהמערב או קשר עם משפחתו. לא היה לו מושג אם מישהו בארה"ב יודע שהוא בכלל בחיים. הרוסים חקרו אותו יום יום, מבוקר ועד ליל, ופאוארס סיפר להם כמעט הכל. הוא סיפר להם על מטוס הריגול הסודי שלו, ה-U-2, ועל טיסת הביון שיצאה מפקיסטן והייתה אמורה להביא אותו לנורווגיה, לאחר שצילם מתקנים צבאיים סובייטים. הוא סיפר להם על טיסות הצילום שמקיימים מטוסי ה-U-2 מעל שטחה של בריה"ב וסביב גבולותיה משזה שנים.

שעות ספורות בלבד לאחר שהופל מטוסו של גארי פאוארס מעל בריה"מ החלו דיונים קדחתניים בדרגות הגבוהות ביותר בממשל ובצבא האמריקני. סיפור הכיסוי של תוכנית הריגול האמריקנית הייתה שמטוסי ה-U-2 הם בעצם מטוסים אזרחיים של נאס"א, סוכנות החלל, שמטרתם למדוד רוחות ותנאים אטמוספריים אחרים בגובה רב. הסברה המקובלת הייתה שבמקרה של הפלת מטוס מדגם U-2, אין סיכוי שהטייס יצליח לשרוד: מטוס הריגול טס בגובה של עשרים ואחת קילומטרים, כך שגם אם הצליח הטייס לנטוש את המטוס – הקור והאוויר הדליל יהרגו אותו בתוך דקות. מכיוון שכך, החליטו בארה"ב להמשיך במשחק. סוכנות החלל שיחררה הודעה רשמית לתקשורת שבה הודיעו כי מטוס מחקר אזרחי אבד תוך כדי טיסה בשמי צפון תורכיה, לאחר שהטייס דיווח על תקלה במערכת אספקת החמצן של המטוס. על פי ההערכות, נכתב בהודעה, הטייס האוטומטי של המטוס הביא אותו, ככל הנראה, לתוך שטחה של ברית המועצות, שם התרסק. האמריקנים אף הגדילו לעשות ופרסמו תמונה של מטוס U-2 צבוע בצבעי נאס"א, ואפילו הודיעו על קרקוע מיידי של כל מטוסי ה-U-2 ה'אזרחיים' כדי לבדוק את מערכות אספקת החמצן שלהם.

נשיא בריה"מ ניקיטה חרושצ'וב, שידע כמובן שגארי פאוארס בחיים ושמדובר בטיסת ריגול, החליט לתת לאמריקנים לחפור לעצמם את הבור העמוק שלהם. ארבעה ימים אחרי ההתרסקות פרסמה בריה"מ הודעה רשמית על התרסקות מטוס אמריקני בשטחה – אך עדיין לא חשפה את העובדה שהטייס שרד את ההתרסקות, כדי לתת לארה"ב הזדמנות להמשיך ולהזיע עם הצגות וניסיונות שווא לטשטש את שארע. רק שבוע לאחר הארוע, בשבעה במאי, חשף חרושצ'ב בנאום חגיגי מול הפוליטבירו את העובדה שגארי פאוארס בחיים, ושבריה"מ ידעה כל הזמן שהסיפור על נאס"א וחקר מזג האוויר הוא שטות גמורה.

"עלי לגלות לכם סוד. כאשר דיווחתי לראשונה על התקרית – לא הודעתי, במכוון, שהטייס בריא ושלם…ועכשיו ראו את כל הדברים הטפשיים שהם (האמריקנים) אומרים…"

המלכודת שהכין חרושצ'וב תפסה את האמריקנים בהפתעה גמורה, והשפילה את משרד החוץ והנשיא האמריקני עד עפר. התמונות ושברי המטוס שהציג בנאומו לא הותירו לאייזנהאואר ברירה אלא להודות שכל הסיפור על נאס"א ומזג האוויר הוא שקר גמור, ושמדובר בתוכנית ריגול שמדינתו מפעילה מזה מספר שנים.

פגישת הפגישה שנערכה רק שבוע לאחר מכן, בחמישה עשר במאי, התמוטטה אפילו לפני שנפתחה. חרושצ'וב פתח את הפגישה בנאום כעוס שבו דרש את התנצלותו המלאה של נשיא ארה"ב. איזנהאואור לא היה מוכן להתנצל, כמובן – וחרושצ'ב עזב את הועידה מיד לאחר טקס הפתיחה, עוד לפני שהוא ואייזנהאואר הספיקו ללחוץ ידיים ולו פעם אחת. חרושצ'ב גם ביטל את ההזמנה של אייזנהאואר לבריה"מ. ללא ספק, המשבר שיחק לידיהם של שמרנים משני הצדדים, שהתנגדו לנורמליזציה ביחסים שבין המעצמות.

לאחר חקירתו של גארי פאוארס, בא המשפט. היה זה משפט ראווה מתוכנן היטב, אליו הוזמנו גם נציגי ארה"ב ומדינות מערביות נוספות. התובע הטיח בפאוארס שהוא הגיע לבריה"מ במטרה להכין את הקרקע לגיחת הפצצה שתעלה בחייהם של אלפי אזרחים סובייטים, ושאפילו האקדח שברשותו נועד כדי לחסל כמה שיותר אזרחים חפים מפשע על הקרקע. גארי פאוארס שמר על קור רוח והסביר שהאקדח המדובר הוא חלק מערכת ההשרדות התקנית, ושמטרתו לאפשר לטייס לצוד חיות קטנות למאכל במקרה הצורך. התובע התעקש להציג את פאוארס כמפלצת: אפילו הגפרורים שהיו בערכת ההשרדות שלו, טען התובע, נועדו כדי להצית בתים של אזרחים סובייטים תמימים. פאוארס תרגם לו את הכתוב על חפיסת הגפרורים: 'גפרורים להדלקת מדורה לחימום ולבישול.' על פי עדויות הנציג האמריקני שצפה במשפט, גארי פאוארס הגן על עצמו בכבוד – אך מאמציו היו חסרי סיכוי, כמובן: תוצאת המשפט הייתה ידועה מראש, מן הסתם. למרות שגארי הצהיר שהוא מצטער על מעשיו ושאין ולא היו לו מעולם רגשות שליליים כלפי אזרחי ברית המועצות – הוא נידון לשלוש שנות מאסר, ועוד שבע שנים של עבודת פרך. פאוארס הספיק לרצות שנתיים מתוך עונשו, לפני ששוחרר במסגרת חילופי השבויים בגשר גלינקה.

החשיפה הפומבית של תוכנית הריגול האמריקנית סיפקה הסברים גם לתעלומת ז'ול וורן שהטרידה מאד את חיל האוויר הישראלי. לאחר הפלת מטוסו של גארי פאוארס וחשיפת תוכנית הביון האמריקנית, הבינו בישראל שמדובר במטוסי U-2 מגביהי טוס שהאמריקנים הפעילו כדי ללמוד עוד על מאמצי בניית הכור בדימונה, וההערכות הישראלית בחזית המצרית בסיני. בתחילה הבליגו הישראלים והסכימו לאפשר לאמריקנים לטוס בנתיבי טיסה מוסדרים – אך כשהחלו האמריקנים לחרוג מנתיבי טיסה אלה, איים עליהם משה דיין שישראל לא תהסס להפיל מטוס U-2, ממש כפי שעשתה בריה"מ קודם לכן. האמריקנים הפסיקו להשתמש ב-U-2, ועברו לצלם בעזרת מטוס מסוג SR-71, 'הציפור השחורה', שהיה מהיר יותר מה-U-2 ולישראל לא הייתה תשובה כנגדו.

שעתיים קודם לכן, האחד במאי, 1960

גארי פאוארס ישב בתא הטייס של מטוס ה-U-2. מתחתיו השתרעה בריה"מ בשיא תפארתה: זמן מה קודם לכן היה נדמה שעננים כבדים יכסו את פני הקרקע, אבל כעת התפזרו העננים ואיפשרו לו לצלם מתקנים צבאיים סובייטים מסווגים ביותר כדוגמא הקוסמודרום בבייקונור, מרכז החלל של בריה"מ שהיה גם בסיס שיגור של טילים בליסטיים בין-יבשתיים.

מסלול הטיסה של פאוארס היה בלתי שגרתי. כל טיסות הריגול עד אז היו לאורך גבולותיה של בריה"מ, או אם חדרו לתוך שטחה – הטייסים נכנסו פנימה ואז הסתובבו וחזרו אל נקודת המוצא שלהם. הכורח לשמור חלק מהדלק עבור הדרך חזרה הגביל את טווח החדירה של מטוסי הריגול לתוך שטחה של ברית המועצות. המסלול שנבחר הפעם היה שאפתני מאד: פאוארס המריא מפקיסטן שבדרום, והיה אמור לחצות את כל בריה"מ לאורכה עד שיגיע לנחיתה בנורבגיה שבצפון. מכיוון שלא יצטרך לחזור על עקבותיו, הוא יוכל לנצל את כל הדלק שבמטוסו.

לפאוארס לא היו ספקות שהרוסים מודעים לעובדה שהוא נמצא מעליהם. כשתוכנן ונבנה ה-U-2, בתחילת שנות החמישים, האמריקנים האמינו שהמכ"מים הסובייטים לא יוכלו לגלות מטרות מגביהות טוס: המכ"מים הסובייטים היו אז מכ"מים אמריקניים שהעניקה להם ארצות הברית בזמן מלחמת העולם השניה. אך בחלוף הזמן הראו הקלטות של מכשירי מדידה מטיסות קודמות שהרוסים שיכללו את מכשירי המכ"ם שברשותם, ואפילו ה- U-2 שטס בגובה של כעשרים ואחת ק"מ – קצה גבול האטמוספירה, כמעט – כבר לא היה חסין מפני גילוי.

אך למרות שהיה באותה העת עמוק בתוך שטח האויב – הכי עמוק שאפשר, למעשה – גארי פאוארס לא היה מודאג. הסיבה לכך הייתה שכולם בארה"ב היו משוכנעים שלברית המועצות אין טיל או מטוס המסוגלים להגיע לגובה בו משייט מטוס הריגול ולהפיל אותו. למעשה, זמן מה קודם לכן הבחין פאוארס במטוס קרב סילוני עוקב אחריו – אך המטוס היה כל כך נמוך ורחוק מה-U-2, שפאוארס התעלם ממנו לחלוטין. הוא התקרב כעת לבסיס טילים ליד עיר בשם סברדלובסק (Sverdlovsk), והתרכז בהכנות לקראת הצילום.

לפתע כשל הטייס האוטומטי, וחרטום המטוס החל לנטות כלפי מטה. פאוארס עבר לשליטה ידנית על המטוס ובחן את החיוויים בתא הטייס. שום נורית אזהרה לא נדלקה, אך כשניסה להפעיל שוב את הטייס האוטומטי, שוב החל חרטום המטוס לנטות – ולפאוארס לא הייתה ברירה אלא להמשיך ולהטיס את המטוס באופן ידני באופן רצוף.

עכשיו החל פאוארס להיות מודאג באמת, מכיוון שה U-2 לא היה מטוס רגיל. כדי להיות מסוגל לטוס גבוה כל כך, היו כנפיו של מטוס הריגול ארוכות באופן יוצא דופן: למעשה, ה- U-2 היה יותר דאון ממונע מאשר מטוס קרב – ולמבנה הזה היו השלכות חמורות על יכולת השליטה במטוס. לכל מטוס ישנו טווח מותר של מהירויות: אם הוא יורד מתחת למהירות מסוימת, הוא נכנס להזדקרות והטייס מאבד שליטה על המטוס. אם הוא עולה מעל למהירות המקסימלית המותרת, גלי הלם שנוצרים מעל ומתחת לכנפיים גורמים לעומס גדול על המבנה שיכול לגרום במקרה הטוב לאיבוד שליטה, ובמקרה של ה-U-2, אפילו להתפרקות של הכנפיים תוך כדי טיסה.

כתוצאה מהמבנה הייחודי שלו, חלון המהירויות שבו יכול ה-U-2 לנוע היה מצומצם במיוחד: 12 קמ"ש בלבד. במילים אחרות, אם המטוס נע במהירות של 900 קמ"ש, למשל, האטה ל-894 תגרום להזדקרות, והאצה ל-906 קמ"ש עשויה להביא להתפרקות. חלון מהירויות זה צר כל כך, עד שב-U-2 טייס אוטומטי אינו נחשב מותרות אלא הכרח: לטייסים אנושיים קשה לשמור על מהירות קבועה לאורך שעות טיסה רבות, ובמיוחד עם אם אמורים גם לנווט ולצלם מטרות באותו הזמן. גארי פאוארס שקל לבטל את המשימה ולחזור על עקבותיו, אך באותו הזמן היה כל כך עמוק בתוך שטחה של בריה"מ עד שלא היה טעם להסתובב, והוא החליט להמשיך לנורבגיה.

לפתע הבזיק אור כתום חזק בחוץ, ופאוארס חש את המטוס הגדול קופץ ומזדעזע. באותו רגע איבד שליטה על המטוס, שהחל מסתחרר ומטלטל אנא ואנא. עוד טלטול חזק זעזע את גוף המטוס, ופאוארס הבין שככל הנראה איבד לפחות את אחת מהכנפיים. המטוס צלל כלפי מטה הפוך: החרטום מופנה אל השמיים, והזנב אל הקרקע. הסחרור המהיר יצר כוח ג'י חזק שניסה לקרוע אותו מהכסא אליו היה חגור. פאניקה אחזה בפאוארס. המטוס היה מצוייד בכסא מפלט, אך פאוארס לא רצה להפעיל אותו. לכסאות המפלט במטוסי ה-U-2 היה מוניטין רע מאוד: המהנדסים שתכננו את חופת תא הטייס לא לקחו בחשבון שבקור העז השורר בגבהים הזכוכית קופאת והופכת לקשה כאבן. היו מקרים שבהם טייסים שניסו לנטוש את המטוס התרסקו עם כסא המפלט לתוך הזכוכית הקפואה, ונהרגו במקום. זאת עוד, פאוארס העריך שאם ינסה לנטוש עכשיו, כשהוא רכון מהכסא והלאה – שתי רגליו ייקטעו מתחת לברכיים בודאות.

כעבור מספר שניות הצליח להשתלט על הפחד, וניסה לחשוב בהגיון. הוא הבין שהוא לא מוכרח להפעיל את כסא המפלט: אם יפתח את החופה וישחרר את חגורת הכסא, יוכל לקפוץ החוצה ולצנוח. הייתה עוד משימה חשובה, קריטית אפילו, שהיה מוכרח לעשות כחלק מהנטישה: להפעיל את מערכת ההשמדה העצמית של המטוס, שתבטיח ששום חלק מהציוד הרגיש שבו ייפול לידיהם של הרוסים.

פאוארס משך בידית, והחופה התעופפה אל השמיים הכחולים. בנקודה זו עשה פאוארס טעות חמורה. הוא החליט לשחרר את עצמו מהכסא – ורק אז להפעיל את מערכת ההשמדה העצמית. ברגע שפתח את חגורת הכסא, זרק אותו הכוח הצנפריפוגלי אל מחוץ למטוס. כמעט מייד התכסתה הקסדה באדים עקב הקור העז, והוא לא ראה דבר. משהו עדיין חיבר אותו אל גוף המטוס ומנע ממנו להתנתק. הוא ניחש שמדובר בצינור החמצן של הקסדה. פאוארס ניסה נואשת להגיע אל כפתור ההשמדה העצמית, אבל ללא הצלחה. לבסוף החליט שאם לא יעזוב את ההשמדה העצמית וינסה להציל את עצמו ברגע זה ממש – הוא ימות בודאות. פאוארס משך ומשך, והצליח לתלוש את צינור החמצן. הוא נזרק החוצה מהמטוס המתרסק.

עד היום, אין תשובה ודאית לשאלה כיצד הצליחו הרוסים להפיל את מטוסו של גארי פאוארס. ברור למדי שהרוסים ראו את מטוס הריגול על צגי המכ"ם שלהם כבר בתחילת הטיסה, ועקבו אחריו במשך שעות – אך על פי עדויות של קצינים סובייטים, מסלול הטיסה של פאוארס הרחיק אותו מסוללות טילי הנ"מ. רק כשהתקרב לסברדלובסק, שם עמדה סוללת טילים מסוג SA-2, הצליחו הרוסים לשגר לעברו שלושה טילים. במקביל, שני מטוסי קרב מדגם מיג-19, שהוכנו במיוחד לצורך היירוט בגובה רב, הצליחו להתקרב גם הם אל ה-U-2. כאן מתחילה העלילה להסתבך.

הגנרלים הסובייטים רצו להפיל את ה-U-2 בכל מחיר, ולטייסי המיג הייתה הוראה ברורה לנסות ולהתנגש במטוס הריגול – גם במחיר חייהם שלהם. גם לאנשי הנ"מ הייתה מוטיצביה גבוהה: הטילים לא היו מסוגלים להבחין, כנראה, בין המיגים וה-U-2 – אבל למרות הסכנה שיפגעו באחד המטוסים שלהם, הם שיגרו אותם בכל זאת.

קציני הנ"מ היו משוכנעים שאחד הטילים שירו הוא זה שהצליח לפגוע במטוס, או לכל הפחות להתפוצץ מספיק קרוב אליו כדי לגרום לאחד הכנפיים להתפרק – וגרסא זו תואמת גם את התיאור של פאוארס לגבי אור כתום בוהק מחוץ לתא הטייס רגע לפני הפיצוץ – אך לעומתם, טייס אחד המיגים טען שבמהלך ניסיונו להתנגש ב-U-2, סילון האוויר מהמנוע שלו טלטל את מטוס הריגול וגרם לו להתפרק באוויר.

אנחנו יודעים בודאות שטיל נ"מ פגע באחד מהמיגים והשמיד אותו. הטייס הרוסי הצליח לצנוח אבל נפצע אנושות ומת במהלך הירידה – זה היה המצנח השני שפאוארס ראה באוויר כשהיה על הקרקע. לעומת זאת, לא בטוח שטילי הנ"מ הצליחו לפגוע ב-U-2. אגב, המיג שנפגע מטיל הנ"מ איבד גובה בהדרגה, עד שהתרסק. ככל הנראה קלטו האמריקנים את המיג המנמיך במכשירים משלהם – וחשבו בטעות שמדובר במטוס ה-U-2 שירד לגובה שבו ניתן היה להפיל אותו באמצעות טילי נ"מ. לטייס U-2 אין שום סיבה לרדת לגובה נמוך: ההפך הוא הנכון – כדאי לו לטוס בגובה רב ככל שרק יוכל. ב-CIA חשבו שגארי פאוארס הוא זה שהמניך, ובכוונה – ולכן היו משוכנעים שהוא בוגד שניסה למסור את המטוס המסווג לידי הרוסים. זאת, בשילוב העובדה שפאוארס לא הפעיל את מערכת ההשמדה העצמית, וגם לא התאבד באמצעות הסיכה המורעלת – הביאו לכך שלא רק שפאוארס נתקבל בארה"ב בקרירות ובחשדנות לאחר שחרורו, הוא גם לא קיבל שום מדליה או עיטור צבאי על אומץ ליבו. רק לאחור מותו, ב-1977, הוענקו המדליות למשפחתו.

העובדה שאין ודאות גמורה לגבי האופן שבו הופל ה-U-2, בשילוב עם ההערכה של המודיעין האמריקני שלבריה"מ לא הייתה אמורה להיות טכנולוגיה שמסוגלת לפגוע במטוס כה גבוה, הופכת את סיפור ההפלה לכר פורה לצמיחתן של תיאוריות קונספירציה רבות. למשל, יש מי שמשערים שמטוסו של פאוארס חובל במכוון על ידי גורמים ב-CIA, שביקשו לפגוע בסיכויי ההצלחה של פגישת הפסגה שהייתה אמורה להתקיים שבועיים לאחר מכן. מותו של פאוארס בהתרסקות מסוק הטלוויזיה שהטיס ב-1977 מחזק את תומכי תאוריות הקשר. המסוק של פאוארס התרסק מכיוון שהדלק בו אזל לפני שפאוארס הספיק להגיע למנחת. יש כאלה ששואלים כיצד ייתכן שטייס כה מנוסה כגארי פאוארס, ישכח לבדוק את מד הדלק שלו במהלך הטיסה. עושה רושם שהאופן המדוייק שבו הופל ה-U-2 יישאר בגדר מסתורין, לפחות כל עוד לא יצופו חומרים חדשים מתוך ארכיוני סודיים במרוצת השנים.

בחזרה לרגע ההפלה, ב-1960. המצנח של פאוארס נפתח באופן אוטומטי, והוא ריחף אל הקרקע. הוא הסדיר את נשימתו, וניסה לחשוב על הצפוי לבוא. הדבר הראשון שעשה היה לקרוע את מפות הניווט שלו לחתיכות קטנות, כדי שלא ייפלו לידי החיילים שודאי מחכים לו למטה. לאחר מכן פשפש בכיסיו ומצא שם מטבע קטן של דולר אחד. מטבע הדולר יזהה אותו כאמריקני בודאות, והוא החליט להפטר ממנו. לפני שזרק אותו, שלף מתוך המטבע מחט קטנה שהייתה חבויה בתוכו, והניח אותה בזהירות בחזרה בכיסו. דקות ספורות לאחר מכן מצא את עצמו שוכב בתוך שדה חקלאי, לא הרחק מכפר קטן. קבוצת ילדים יצאה מתוך בית ספר כדי לראות מה קורה בחוץ, וכמה חקלאים ירדו מטרקטור סמוך והתקרבו אליו.

שש שעות קודם לכן, האחד במאי, שעה ארבע לפנות בוקר. בסיס חה"א האמריקני בפקיסטן

גארי פאוארס התעורר מוקדם, לבש את סרבל הטיסה שלו ואכל ארוחת בוקר. הטיסה הייתה אמורה להמריא בשש וחצי – אבל ההחלטה הסופית הייתה בידי נשיא ארה"ב, שעקב אחרי טיסת הריגול המתוכננת באופן אישי.

אייזנהאואר, כמו כל צמרת הממשל, העריכו מאד את המודיעין שהביא ה-U-2. בשנות החמישים, למשל, האמין המודיעין האמריקני שלבריה"מ יש מספר גדול של מפציצים ארוכי טווח שלארה"ב לא הייתה מענה כנגדם, הערכה שהלחיצה מאד את הגנרלים האמריקנים. כבר בטיסת הצילום הראשונה של ה-U-2 מעל בריה"מ, הוא הצליח להחזיר תמונות שהוכיחו שמדובר בבלוף: מספר המפציפים שהיו בידי הרוסים בפועל היה זעום. הצלחה המוכחת של ה-U-2 היא הסיבה שלמרות שאייזנהאואר חשש שמא תקלה כלשהי בטיסה תכשיל את פגישת הפסגה עם נשיא בריה"מ, הוא לא היה מוכן לוותר על המודיעין הצבאי. כפשרה, הציב אייזנהאואר את האחד במאי כמועד האחרון בהחלט לטיסה מעל בריה"מ.

האיש שאחראי יותר מכל להצלחתו של ה-U-2 היה מהנדס בשם קלארנס "קלי" ג'ונסון (Johnson). קלי הצטרף לחברת לוקהיד בשנת 1933 כמהנדס תעופה זוטר בשכר של פחות ממאה דולר בחודש, אך עד מהרה הוכיח את עצמו כילד פלא. היה לו את הכישרון הנדיר לראות בעיני רוחו כיצד יתנהג המטוס באוויר עוד כשהיה על לוח השרטוט, וכמה מדגמי המטוסים הראשונים שתכנן ג'ונסון בלוקהיד זכו להצלחה גדולה. הוא קודם במהירות בסולם הדרגות של החברה, וקיבל את הניהול על קבוצת עילית של מהנדסי אווירונאטיקה במפעל סודי בשם Skunk Works ('מפעל הבואשים').

כשהחליט חיל האוויר האמריקני שהוא צריך מטוס ביון שיטוס בגובה רב, הפרוייקט – בעל שם הקוד Dragon Lady – הוצע בהתחלה למספר חברות קטנות יחסית. בלוקהיד שמעו על המכרז והחליטו על דעת עצמם לשלוח הצעה משלהם. הרעיון של ג'ונסון היה מטוס בעל מוטת כנפיים גדולה במיוחד ובעל מנוע אחד. למטוס המוצע לא יהיו ביצועים של מטוס מלחמתי – אך הוא יוכל לטוס בגובה רב ולמרחק אדיר.

חיל האוויר דחה את הצעתו של ג'ונסון בגלל המבנה הבלתי שגרתי של המטוס, ועוד 'מוזרויות' שלו. למשל, ליו-2 היו גלגלים מתחת לכנפיים שהתנתקו בזמן ההמראה. אך דווקא ה-CIA גילה בה עניין. עד אז לא הייתה ל-CIA זרוע ביון אווירית עצמאית, והמטוס הקל וארוך הטווח קסם לראשי הארגון. בסופו של דבר החליטו ה-CIA וחיל האוויר לממן את הפרוייקט יחד, כשהאחריות על הפעלת המטוס תהיה על ה-CIA. גארי פאוארס היה טייס בחיל האוויר שגוייס לתוכנית של ה-CIA, ואפילו בני משפחתו לא ידעו במה עוסק. עד לרגע שבו קיבלו את הדיווח מבריה"מ, גם הם היו בטוחים שהוא עובד בשביל נאס"א.

עקב הסודיות הגדולה של הפרוייקט, לא יכלה לוקהיד לבצע את טיסות הניסוי של ה-U-2 במפעליה בקליפורניה. קלי ג'ונסון יצא לתור את המדבריות בנוואדה כדי למצוא אתר מתאים לטיסות ניסוי. הוא מצא אתר שכזה באזור המכונה 'גרום לייק' (Groom Lake) – אזור שטוח ונידח מאד בעומק המדבר. בגרום לייק הוקם בסיס הניסויים של ה-U-2, שג'ונסון כינה אותו 'חוות גן עדן' (Paradise Ranch), כדי למשוך אליו עובדים. ברבות הימים זכתה 'החווה' גם לכינוי נוסף, מפורסם יותר: 'אזור 51'. המטוסים המשונים והבלתי שגרתיים שפיתחה שם לוקהיד אחראים למוניטין של הבסיס הזה כמקום שבו שומרת ממשלת ארצות הברית את הטכנולוגיה החייזרית שלה, כביכול…

אחרי ארוחת הבוקר המשיך גארי פאוארס בהכנות לטיסה. הוא לא היה מודאג יותר מהרגיל, אך מכיוון שמסלול הטיסה שלו יוביל אותו עמוק לתוך שטחה של בריה"מ, הוא היה מוכרח בכל זאת להתמודד עם האפשרות הבלתי סבירה של התרסקות בעורף האוייב. הוא התייעץ עם אחד מקציני ה-CIA מה יקרה אם יפול בעורף האויב: הקצין הסביר לו שאין שום אפשרות לחילוץ במקרה הזה, ושהוא יכול לספר הכל בחקירה – מכיוון שהם יוציאו את זה ממנו בלאו הכי.

במקור, ה-CIA סיפק לטייסי ה-U-2 גלולות ציאניד, כדי שיוכלו להתאבד במקרה והם עומדים ליפול בשבי. הם לא הכריחו את הטייסים להתאבד – אבל 'עודדו' אותם. הבעיה הייתה שהגלולות הקטנות היו קצת מטעות: אחד מהטייסים כמעט ונהרג כשהתבלבל וחשב שהגלולה היא סוכריית מציצה. ב-CIA החליטו להפטר מהגלולות, ופיתחו סיכה מיוחדת, מצופה בחומר קטלני ביותר, שהייתה חבויה בתוך מטבע של דולר. רק מטבע אחד כזה יוצר אי פעם, מכיוון שב-CIA העריכו שאם אי פעם ייאלץ אחד הטייסים להשתמש בה – תוכנית הריגול כולה תבוטל באופן מיידי. לפאוארס, בכל אופן, לא הייתה שום כוונה להתאבד, והוא מעולם לא לקח את הסיכה איתו לטיסות – אבל הפעם החליט לחרוג ממנהגו, ושם את המטבע בכיס הסרבל. הרעל נועד אמנם להתאבדות – אבל אף אחד לא אסר עליו להשתמש בו ככלי נשק, אם יזדקק לכך.

בשעה חמש ועשרים לפנות בוקר טיפס גארי פאוארס למטוסו. כעבור שעה נתקבל האישור מהבית הלבן, והמטוס רחב הכנפיים החל להתגלגל על מסלול ההמראה. הוא לא היה מודאג. הוא ישב בתא הטייס של אחד המטוסים המתקדמים בעולם, המגיע לגובה שאף מטוס או טיל אינם יכולים לטפס אליו. בעוד קצת יותר מעשר שעות יאכל ארוחת ערב טובה בנורבגיה. מה כבר יכול להשתבש?…

יצירות אשר הושמעו בפרק:

http://soundbible.com/2063-UFO-Landing.html

ביבליוגרפיה:

http://omegataupodcast.net/2012/11/109-flying-the-u-2-dragon-lady/

https://books.google.co.il/books?id=3XmedlBLsEUC&printsec=frontcover&dq=gary+powers&hl=en&sa=X&ei=v9k_Vf6vBcSBUamUgMgI&ved=0CCcQuwUwAQ#v=onepage&q&f=false

http://www.history.com/speeches/francis-gary-powers-released-by-soviets#francis-gary-powers-released-by-soviets

http://www.history.com/speeches/francis-gary-powers-released-by-soviets#powers-makes-final-plea-before-moscow-court

http://iaf.org.il/6590-39450-HE/IAF.aspxhttp://www.haaretz.co.il/1.1812836

http://cafe.themarker.com/post/2009078/

http://iaf.co.il/1005-18419-he/IAF.aspx

http://www.pagunblog.com/2012/10/06/55-years-of-the-u-2/

http://eisenhower.archives.gov/research/online_documents/u2_incident.html

http://politicalassassinations.wordpress.com/2010/05/05/cia-documents-show-us-never-believed-gary-powers-was-shot-down/

http://www.youtube.com/watch?v=U9BBwCKfSKk

http://adst.org/2013/01/the-show-trial-of-u-2-pilot-francis-gary-powers/

http://www.lockheedmartin.com/us/products/u2/u-2-specifications.html

http://www.coldwar.org/articles/50s/bomber_gap.asp

http://theamericanchronicle.blogspot.co.il/2013/04/what-really-happened-to-gary-powers-u2.html

בימינו, רק מעטים זוכרים עד כמה היינו קרובים, לפני קצת מעט ממאה שנים, לאבד את היין כפי שאנחנו מכירים אותו. כנימה זעירה בשם 'פילוקסרה' עמדה להשמיד את כל זני גפן היין – בכל העולם. צרפת, אומת היין הגאה, עמדה על סיפו של אסון כלכלי ותרבותי אדיר. כיצד הסתיימה מלחמת העולם כנגד הכנימה הזעירה?…

• 0633: חקלאים בדרום צרפת מגלים כי הגפנים בכרמים שלהם נרקבות ומתות בהמוניהן – ושום פתרון לא עוזר…
• 2545: חוקר צרפתי חושף כי הגורם למחלה הוא כנימה שהצליחה לחצות את האוקיינוס, ולעבור מאמריקה לאירופה. כיצד סייעה טכנולוגיית הקיטור לחרק הקטן?
• 3840: הצרפתים נאבקים בכנימה, והמחלוקת בין 'הכימאים' וה'אמרקניסטים' מדרדרת את תעשיית היין החשובה לפילוג, מהומות ומלחמת מעמדות גלויה…

בפרק התארח יפתח מזור, מהפודקאסט 'פה ושם בא"י'. בהמשך השבוע יעלה לאוויר הראיון המלא עם יפתח, כ'מיני-פרקון' בפני עצמו. תודה לדינה בר-מנחם על העריכה הלשונית, ולניר סייג שערך את הפרק והלחין את הפסקול.

הודעות ועדכונים

בעוד כחודש, בתאריך 17.5.2015, נקיים הקלטה של פרק של 'עושים היסטוריה' – מול קהל בשידור חי! הארוע יתקיים באודיטוריום של מכללת שנקר, ברח' ידע עם 8, רמת גן, בשעה 1900. מספר המקומות באולם: 250.

לחצו כאן כדי לרכוש כרטיסים לאירוע.

כתמיד, הנושא שבו יעסוק הפרק מוגדר כ'סוד צבאי שמור'…אבל אני יכול לספר שיהיו אורחים מרתקים נוספים, שאלות ותשובות עם הקהל ועוד. כמובן, אשמח לפגוש אתכם לפני ואחרי האירוע, לשוחח, להצטלם וללחוץ ידיים.

החידה הקבועה

הפעם עליכם לזהות את שלוש נקודות הציון הבאות ב-Google Maps, ולנסות למצוא את הקשר בינן. גם הפעם המשחק יהיה שיתופי: אתם מוזמנים לעבוד יחד ולשתף פעולה בפורום שלנו, לתרום כל אחד מהידע והאינטואיציה שלו כדי להגיע לתשובה. בהצלחה!

נקודת ציון 1 – נקודת ציון 2 – נקודת ציון 3

כתובת חדשה ל-RSS

הודעה חשובה למאזינים דרך iTunes, באייפון או במחשב: עקב תקלות טכניות בשירות אחסון הפרקים של התכנית, פתחתי ערוץ חדש לתוכנית ב-iTunes. אנא הרשמו לערוץ החדש כדי להנות מעדכונים שוטפים בעתיד: הערוץ הישן עדיין פעיל, אבל סובל מתקלות רבות ובעתיד הקרוב אפסיק לתמוך בו.

ההודעה תקפה גם למאזינים באמצעות מכשירי אנדרואיד: אנא חפשו את הערוץ החדש באפליקציה שלכם, או הזינו את כתובת ה-RSS ידנית. פרטים נוספים והסבר צעד-אחר-צעד, כאן.

האזנה נעימה,
רן

---

מלחמת עולם נגד כנימה: על המגיפה הגדולה של גפן היין

כתב: רן לוי

בצבא, לפני כמעט עשרים שנה, הייתי מפקד ספינת דבור. הספינה שלי, דבור 908, הייתה תופסת מדי פעם בפעם כוננות באחת המרינות במרכז הארץ, לצד יאכטות יפיפיות שהיו שייכות לאנשים שהיו, קרוב לודאי, עשירים מאד. באחד הימים, כשעגנו במרינה, ניגש אלי סקיפר של אחת היאכטות. 'הי, קצין!' הוא אמר לי, 'כל הכבוד על העבודה החשובה שאתם עושים. אני רוצה לצ'פר אתכם.' הוא מסר לי שקית גדולה מלאה בפחיות שתיה עבור החיילים – ובקבוק יין בשבילי.

עכשיו, אני לא מבין גדול ביינות – אבל לפי הכיתוב על הבקבוק והתווית המהודרת, ניחשתי שמדובר ביין אכותי למדי. הודתי לסקיפר מקרב לב, העברתי את השקית עם הפחיות לח'ברה בספינה – אבל את הבקבוק, לא פתחתי. החלטתי לשמור אותו עבור אירוע חגיגי במיוחד. ביום שבו נתפוס סירת מחבלים ונמנע פיגוע – נקשור מטאטא הפוך על התורן, כפי שמקובל בחיל הים במקרים שכאלה – וכשנחזור לנמל, אפתח את בקבוק היין המיוחד והחגיגי שלנו, ונשתה כולם לחיים. איך נגמר הסיפור שלי עם בקבוק היין האכותי? אני חושב שאשאיר אתכם במתח, ביינתיים: רק ארמוז שהבקבוק הזה לא נשאר סגור וחתום זמן רב.

אין זה מקרה שאפילו אחד כמוני, בור יחסית בענייני יין משובח, יודע שיין אכותי שומרים לאירועים מיוחדים. יין הוא חלק מהתרבות האנושית מזה אלפי שנים: ייצור ושתיית יין מקדימים בהרבה את המצאת הכתב, למשל. שתיית יין שזורה – גם בימינו – באינספור טקסים, אירועים ורגעים מיוחדים בחיינו. ארוחה רומנטית במסעדה? כוס יין. החברים מגיעים לביקור? נפתח בקבוק. עשינו אקזיט? זה הזמן לשמפניה! כמעט כל הטקסים היהודיים כוללים שתיית יין – מברית מילה ועד קידושין. במילים אחרות, אם יש אירוע חגיגי ומשמח – קשה כמעט לדמיין מצב שיין לא יהיה חלק ממנו.

אך רק מעטים זוכרים היום עד כמה היינו קרובים, לפני קצת יותר ממאה שנים, לאבד את היין. קברנה סוביניון, מרלו, שיראז', שרדונה, סוביניון בלאן, ריזלינג… כמעט כל היינות שאתם מכירים ושתיתם בהנאה כל חייכם, לבנים או אדומים – עמדו בפני האפשרות המציאותית מאוד של היעלמות מוחלטת מהעולם. תרבות היין בת אלפי השנים הייתה על סיפה של קטסטרופה, כמו אדם שמביט למטה מצוק גבוה. אם דברים היו מתרחשים רק מעט אחרת מכפי שהתרחשו היינו נותרים רק עם מספר זעום של בקבוקים ישנים שנשמרו במקרה במחסנים או במרתפי אספנים – ואולי מספר סוגי יינות שמרבית חובבי היין ומביני-העניין רואים בהם נחותים וכמעט שלא ראויים לשתיה. האם אתם מסוגלים לדמיין לעצמכם עולם ללא יין? פתחו בקבוק, מלאו את הכוס וקחו לגימה הגונה. בפרק זה, הדימיון יהפוך למציאות.

מגיפה בכרמים

האזור הדרום-מזרחי של צרפת, השוכן לחופיו של הים התיכון וסמוך לגבול שוויץ ואיטליה, הוא אחד האזורים הפוריים ביותר בעולם בכל הנוגע לגידול גפנים: כשליש מכל הענבים הגדלים בצרפת מקורם מחבל ארץ זה. בשנת 1866 גילו מספר כורמים – חקלאים העוסקים בגידול גפנים ליין – כי חלק מהגפנים שלהם סובלות ממחלה כלשהי. הגפנים הנגועות היו כמושות, עליהן הצהיבו והענבים שהפיקו היו קטנים וחמוצים. כשעקרו הכורמים את הגפנים החולות, הבחינו מיד שרקבון לא מוכר פשה בשורשי הגפנים, שהפכו לשחורים ולמצומקים.

התמודדות עם טפילים ומזיקים לא הייתה זרה למגדלי הגפנים: רק עשור קודם לכן, למשל, הצליחו בקושי רב למגר פטריה בשם 'קימחון' (Powdery Mildew), שתקפה כרמים בכל רחבי צרפת והשמידה גפנים רבים. אלפי שנות ניסיון לימדו את החקלאים כל מה שאפשר היה לדעת על המזיקים הפוטנציאלים והדרכים הנכונות להתמודד עמם. ובכל זאת, אף אחד לא שמע על פטריה, חרק או חיידק שתקף את הגפן וגורם לשורשיה להרקב באופן כזה.

התגובה הראשונית של החקלאים הייתה התגובה המקובלת במקרים שכאלה: הם עקרו את הגפנים המתות, הרחיקו אותן מהגפנים הבריאות – וקיוו שבזאת באה הבעיה על פתרונה. בתוך חודשים ספורים נתבדו תקוותיהם: גפנים נוספות החלו להצהיב ולנבול, וגם שורשיהן היו רקובים ומתים. המחלה הלכה והתפשטה לכל הכיוונים, כמו גל מחליא של ריקבון בתוך בריכת גפנים ירוקות. בתוך שנה הושמדו כל הכרמים בשטח של חמישה דונמים.

בצר להם פנו הכורמים אל הרשויות. המכון החקלאי במונטפלייה (Montpellier), אחת הערים הגדולות באזור, שלח צוות בעל שלושה חוקרים בכירים לבדוק את פשר העניין: ג'ורג' באזיל, נשיא המכון, פליקס שאהו (Sahut), מגדל גפנים ידוע ומנוסה, וז'ול-אמיל פלנשו (Planchon) – רופא ופרופ' לרוקחות ובוטניקה.

שלושת החוקרים הסתובבו בין הגפנים החולות במשך שלושה ימים. הם עקרו גפן אחר גפן, בחנו את השורשים הרקובים בחינה מעמיקה – אך למרבה הפלא לא הצליחו להבחין בחרק, בפטריה או בתולעת שהייתה עשויה להיות הגורם לתופעה. לבסוף, כמעט במקרה, החליטו לעקור מהאדמה גפן בריאה – גפן שלא הראתה סימני מחלה. פרופ' פלנשו תיאר מאוחר יותר את מה שראו על השורשים:

"בדקנו בקפידה את שורשי הגפנים העקורות, ולא הבחנו בריקבון כלשהו. אך לפתע, תחת עדשת הזכוכית המגדלת, הופיע חרק: כנימת-צמחים צהבהבה שהייתה צמודה לצמח וינקה מלשד השורשים. הבטנו שוב, הפעם ביתר תשומת לב: זו לא הייתה כנימה אחת, לא עשר כנימות – כי אם מאות ואלפים של כנימות, בכל מגוון שלבי ההתפתחות! הן היו בכל מקום!…"

פלנשו מיהר להעלות את תיאור הממצאים על הדף, והפיץ אותם בין כל רשויות החקלאות והאוניברסיטאות בצרפת. בדו"ח כתב שהוא משוכנע שהכנימה הבלתי מוכרת היא הגורם למחלה המסתורית הפוגעת בגפנים. לאוזניים מודרניות, זו נשמעת כשהשערה הגיונית וכמעט מתבקשת מאליה – אך לא כך ראו אותה בני תקופתו של הפרופ'. ויכוח סוער התפתח בקרב החוגים המדעיים בצרפת בשאלה האם הכנימה שגילו פלנשו ועמיתיו היא אכן הגורם למחלה – ויכוח שפלנשו היה בו, תופתעו לשמוע, דווקא בדעת מיעוט. רוב האנטומולוגים – חוקרי החרקים – היו תמימי דעים שאין סיכוי שהכנימה עומדת מאחורי מגיפת הגפנים. אפילו ראש החברה האנטמולוגית בצרפת פרסם מאמר תקיף ונחרץ שבו תקף את השערותיו של פלנשו וביטל אותן כלא הגיוניות.

סיבה למגיפה – או תוצאה?

ההתנגדות לרעיון לפיו הכנימה היא זו שמחוללת את המגיפה נבעה משני גורמים עיקריים. הראשון היה שלמרות ניסיון מצטבר של מאות שנים, האנטמולוגים לא נתקלו מעולם בחרק שפוגע באופן מוחלט כל כך וקטלני בגפנים – ולא מיהרו לקבל את קיומו של חרק שכזה ללא הוכחות חד-משמעיות. יש לא מעט הגיון בזהירות זו, שהרי אם היה בנמצא חרק או מזיק אחר שגרם לפגיעה כה אנושה בצמח, סביר להניח שהמדענים – והחקלאים – היו נתקלים בו שנים רבות קודם לכן..

הסיבה השנייה לשלילת ההשערה הייתה עמוקה ומשמעותית יותר. הקהילה הרפואית במאה ה-19 נעה בין שני קטבים, שתי פילוסופיות שונות, בשאלת הגורם העקרוני למחלות ביצורים חיים. בצד אחד של המגרש היו אלה שטענו שמחלות – בקרב בעלי חיים, צמחים וגם בקרב בני אדם – הן תוצאה של גורמים חיצוניים לגוף. החיה או הצמח בריאים, אך אז תוקף אותם חיידק או מזיק אחר שגורם להם להיות חולים – כמו אדם שנדבק בוירוס ונעשה חולה בשפעת.

מהעבר השני היו אלה שהאמינו שמחלות נובעות קודם כל ממקור פנימי לגוף החי: משהו בשיווי המשקל הפנימי של הייצור משתבש ומתערער באופן שהופך אותו לפגיע ומועד יותר לפורענות. כשהאיזון הפנימי של הייצור החי מופר, כל אותם טפילים, חיידקים ורעלנים שהגוף מסוגל להתמודד עמם בהצלחה בימים כתיקונם – לפתע מצליחים להתגבר על ההגנות הטבעיות שלו ולחולל נזקים נוספים, כמו חולה סרטן שהתרופות הכימותרפיות החלישו את המערכת החיסונית שלו וכעת הוא בסכנה למות מדלקת ריאות.

באותה התקופה – שנות השבעים של המאה התשע עשרה – המחנה שהאמין במקור פנימי למחלות היה דומיננטי יותר בחוגי המחשבה המדעית בצרפת, וחוקרים רבים נטו לפרש את ממצאיו של פלנשו בהתאם: דהיינו, הכנימה שגילו חברי הוועדה על שורשי הגפנים אינה הגורם למחלה, אלא מעידה על בעיה אחרת, מהותית יותר, שפוגעת בגפנים ומחלישה אותם – משהו לא תקין בקרקע, למשל, או שינוי כלשהו באקלים. פלנשו עמד תחת מטר ביקורות והצלפות, ורק מדענים מעטים אחרים קיבלו את דעתו.

יש להניח שגם גאווה מקצועית שיחקה תפקיד מסוים בוויכוח. פרופ' פלנשו היה אמנם איש מקצוע מוכר ומוערך – אבל עם כל הכבוד, הוא רוקח ובוטניקאי ולא אנטמולוג. הוא אינו מבין בחרקים מספיק כדי לספר לאנטומולוגים מומחים איזה חרק גורם לאיזו מחלה.

הממשלה הצרפתית הקימה מספר ועדות חקירה כדי לבחון את ההשערות השונות ולמצוא תרופה למגיפה המסתורית. לא היה קל לסנכרן בין פעילותן של הועדות השונות. היין, כפי שאתם ודאי יודעים, הוא חלק חשוב מזהותצרפת ותרבותה: הצרפתים הם צרכני היין הגדולים בעולם, והיינות הצרפתיים נחשבים לאכותיים ולמשובחים ביותר. אין פלא, אם כן, שתעשיית היין הצרפתית מלווה בלא מעט פוליטיקה משל עצמה: כל מחוז מלא בגאווה על זני הגפנים המעולים שגדלים אצלו, ונוטה לזלזל במחוזות האחרים ובנוזל הדלוח והמשעמם שהם מעיזים ברוב חוצפתם לכנות בשם 'יין'. שוועדה ממונטפלייה תעז לקבוע לחקלאים מבורדו מה עליהם לעשות או שלא לעשות עם הכרמים שלהם? קודם כל שילמדו לייצר יין כמו שצריך, החוצפנים… פעילות הוועדות השונות הייתה מלווה באינספור חיכוכים וויכוחים.

הוויכוחים, המחקרים, הסקרים והדיונים הסוערים לגבי הכנימה המסתורית נמשכו – ובמשך הזמן הזה הלכה המגיפה והתפשטה בקצב מסחרר. כרם אחר כרם, גפנים בריאות ומשגשגות כמשו ונבלו בתוך שבועות, שורשיהן שחורים ורקובים. אלפי דונמים של יבולים ירדו לטימיון. החקלאים שתלו גפנים חדשות במקום אלה שמתו, אך גם אלה מתו בזמן קצר. יבול הענבים בצרפת צנח משנה לשנה, ושום פתרון לא נראה באופק.

עבור צרפת, היין אינו רק חלק חשוב מזהותה ומתרבותה, הוא גם משחק תפקיד חשוב בכלכלה ובתעשייה. הגפנים שנפגעו היו מטה לחמם של חקלאים רבים, חקלאים שרק לפני שנים ספורות התאוששו מפגיעתה של פטריית הקימחון (אותה הזכרתי קודם), שהביאה לכך שייבול הגפנים ב-1854 היה הייבול הקטן ביותר בצרפת בששים ושש השנים האחרונות. עבור המגדלים הקטנים, שלא היה להם הון עצמי גדול, איבוד בציר שלם היה קטסטרופלי – ורבים מהם פשטו את הרגל, עברו לגדל חיטה במקום גפנים, או מכרו את שדותיהם למגדלים עשירים וגדולים יותר. במחוזות שבהם ייצור היין היה התעשייה העיקרית, מגיפת הגפנים גרמה למשבר כלכלי חמור: עובדים רבים פוטרו, ומשכורותיהם של אלה שנותרו קוצצו בחצי. חקלאים לשעבר שכעת נותרו בלא כלום החליטו במקרים רבים להגר לארצות הברית או לאלג'יריה.

במשך שבע שנים תמימות המשיכו המומחים והמדענים להתווכח ולהתדיין בשאלת הגורם למגיפה, בעוד המשבר הכלכלי בצרפת הולך ומתעצם. לאורך שנים אלו, המשיך פרופ' ז'ול-אמיל פלנשו לחקור את הכנימה המסתורית ולעמוד על טבעה. למרות הלחץ מכיוון הקהילה המדעית, הוא נותר איתן בדעתו כי הכנימה חייבת להיות הגורם למגיפה – ואם כך הדבר, הרי שרק היכרות אינטימית עם החרק הבלתי-מוכר ומחזור החיים שלו יאפשרו לחוקרים למצוא תרופה נגדו. הוא המשיך לחקור אותה בשדה ובמעבדה, והעניק לה את השם פילוקסרה (Phylloxera)- מלטינית, 'כנימת העלים הכמושים' או 'היבשים'.

ייבוא מאמריקה

צ'ארלס ולנטיין ריילי (Riley) היה אנטמולוג אמריקני מפורסם ומוערך מאוד, שכתב שבעה ספרים מוצלחים אודות מזיקים וטפילים בענף היין. כשהגיעו לארצות הברית השמועות אודות המשבר הפוקד את תעשיית היין בצרפת, גילה בכך ריילי עניין רב, כמובן. הוא קרא את תיאורי פלנשו אודות הכנימה הצהובה והזערורית, ומשהו בתאור זה נשמע לו מוכר. אכן, לאחר בדיקה נסתבר שמספר שנים קודם לכן, ב-1856, תיאר אנטמולוג אמריקני בשם אסא פיץ' (Fitch) כנימה שחיה באזור ניו-יורק, אף היא טפיל של צמח הגפן, שהייתה דומה מאוד לפילוקסרה של פלנשו: בשני המקרים החרק המדובר היה צהבהב, אורכו כמ"מ אחד והוא חי במושבות של אלפי פרטים. ריילי כתב בחזרה לפלנשו, ושיתף אותו בחשדותיו לפיו הכנימה הצרפתית המסתורית והכנימה האמריקנית אחת הן.
על אף הדימיון החיצוני, הייתה עדיין אי-ודאות מסוימת לגבי זהותה האמתית של הכנימה הצרפתית. הכנימה שתיאר פיץ' חיה על עלי הגפן ושורשיו – בעוד הפילוקסרה הצרפתית נתגלתה אך ורק על השורשים. הבדל זה יכול להעיד, באופן עקרוני, על כך שמדובר בשני חרקים שונים בעלי דימיון חיצוני ותו לא. פלנשו לא ויתר: הוא נאחז בקצה חוט זה והלך בעקבותיו.

חמש עשרה שנים קודם לכן, כשפגעה פטריית הקימחון בכרמים, חיפשו החקלאים הצרפתים דרכים ושיטות להילחם בה. הגפן שגדלה בכרמים בצרפת הייתה ממין המכונה 'Vitis Vinifera' – 'גפן היין', או 'הגפן האירופאית'. גפן אירופית זו הייתה פגיעה לנזקי הפטריה – אך החקלאים גילו כי גפן ממין אחר בשם 'לברוסקה' (Labrusca), הגדל בצפון אמריקה, היה עמיד בפניה. מספר חקלאים צרפתיים ייבאו מצפון אמריקה גפני לברוסקה לצורך מחקר, כדי לנסות ולגלות מה מקנה להם את העמידות בפני הפטריה. בסופו של דבר לא היה בכך צורך: פיזור גפרית בקרקע, כך הסתבר, הצליח לחסל את הפטריה ולהגן על הגפן.

חיסול פטריית הקימחון הפך את הגפן הצפון-אמריקנית ללא רלוונטית. כל מומחי היין היו תמימי דעים שהיין המופק מגפנים אמריקניות גרוע ונחות בהרבה מהיין המופק מה- Vitis Vinifera האירופית, כך שלא הייתה סיבה אמתית לגדל גפנים שכאלה לאורך זמן…ובכל זאת, פה ושם היו עוד מספר חקלאים ששמרו על הגפנים המיובאות וגידלו אותן, אולי מתוך סקרנות. פלנשו פנה אל אותם חקלאים וביקש לבדוק את הגפנים האמריקניות. ואכן, על העלים של הגפנים המיובאות גילה את אותה הכנימה שתיאר אסא פיץ'. זאת ועוד, כשכשלקח פלנשו את כנימות העלים והעביר אותן באופן יזום אל שורשי גפן אירופית בריאה, חלתה זו עד מהרה והפגינה אותם התסמינים המוכרים של שורשים נפוחים, רקובים וכו'. מכאן, שלמרות שהכנימות מפגינות התנהגות שונה כשהן גדלות על גפנים אירופאיות ואמריקניות – הרי שבמידה גבוהה של ודאות מדובר בסך הכל בשני גילגולים שונים של אותה הכנימה. שינוי צורה שכזה מוכר ומקובל מאוד בעולם החרקים, שהרי חרקים רבים עוברים במהלך חייהם מביצה, לזחל ומשם לצורת החרק הבוגר. במילים אחרות, פלנשו הוכיח במידה גבוהה של ודאות את השערתו של צ'ארלס ריילי, לפיה הכנימה המסתורית שנתגלתה בצרפת – היא למעשה כנימה אמריקנית שהצליחה להסתנן בדרך כלשהי לאירופה.

חשיפת זהותה של הכנימה סיפקה לפלנשו את התחמושת שלה היה זקוק בוויכוח מול מתנגדיו. אם הפילוקסרה הצפון-אמריקנית – טפיל של צמח הגפן – הגיעה לאירופה, ובדיוק באותו הזמן פרצה מגיפה איומה שחיסלה גפנים אירופאיות – אין זו יד המקרה… ההיגיון מכתיב שהפילוקסרה היא הגורם למגיפה, ולא תוצר לוואי שלה.

אירוע מפתיע נוסף שהתרחש בערך באותו הזמן, שנת 1869, סייע אף הוא לשכנע את המתנגדים הקשוחים ביותר. לואי פושון (Faucon) היה חקלאי, ממתנגדיו הקולניים ביותר של פלנשו, שהגפנים שגידל היו כולם בשלבים שונים של גסיסה כתוצאה מהמגיפה. רצה המקרה ונהר סמוך שעלה על גדותיו הציף את הכרמים של פושון. לפושון, שהגפנים שלו היו בלאו הכי על ערש דווי, לא היה טעם להילחם בשיטפון, וחלפו כחודש ימים לפני שהמים נסוגו והכרם שב להתייבש. להפתעתו של פושון, בימים שלאחר השיטפון החלו הגפנים להתאושש ולהבריא! פושון הבין שהשיטפון הטביע והשמיד את הכנימות שעל השורשים, ושהתאוששות המפתיעה של הצמחים פירושה שהפילוקסרה הייתה אכן הגורם לממחלה. הוא שינה את דעותיו, ועבר לתמוך בפלנשו. שאר מתנגדיו של פלנשו נאלמו דום, והוויכוח בדבר הקשר שבין הפילוקסרה למגיפה נסתיים. לרוע המזל, סיום הוויכוח הזה היווה יריית הפתיחה לוויכוח חדש וסוער הרבה יותר, שאיים לפלג את תעשיית היין הצרפתית ולקרוע אותה מבפנים.

כיצד חצתה הכנימה את האוקיינוס?

לפני שאספר על הוויכוח החדש, ראוי להתעכב על שתי שאלות מעניינות שהופיעו באופן טבעי כתוצאה מתגליתו של פרופ' פלנשו. הראשונה היא – כיצד מצאה הפילוקסרה את דרכה מצפון אמריקה לאירופה, והצליחה לחצות את אלפי הקילומטרים שמפרידים בין היבשות? השנייה, מדוע פוגעת הכנימה באופן כה אנוש וקטלני בגפן האירופאית, Vitis Vinifera – אך אינה מזיקה לגפנים הצפון האמריקניות?

פרופ' ז'ול-אמיל פלנשו ערך מחקר משלו כדי לנסות ולקבוע כיצד נחתה הכנימה האמריקנית בדרום צרפת. ההשערה שהכנימה המכונפת הזעירה הצליחה לעבור את האוקיינוס האטלנטי בכוחות עצמה נפסלה על הסף: קרוב לודאי שהיא מסוגלת לרחף באוויר כמה מאות מטרים או אפילו מספר קילומטרים – אך גם רוח חזקה במיוחד לא תביא אותה רחוק כל כך… התשובה הייתה חייבת להיות, אם כן, קשורה באופן כלשהו בפעילות בני אדם. החשודים שעליהם הצביע פלנשו היו מגדלי הגפנים הצרפתיים, שבחוסר זהירותם הביאו על עצמם את אסונם.

כיום אנו מבינים את הסכנה שמציבה הגירה בלתי מפוקחת של מזיקים, טפילים וצמחי בר. האוסטרלים, למשל, למדו על בשרם עד כמה מזיקה פלישה של צמחים ובעלי חיים לסביבה אקולוגית בלתי מוגנת: הממשלה האוסטרלית מבזבזת מיליארדי דולרים בכל שנה במלחמה בשיחי בר זרים שכובשים שטחים נרחבים ביבשת, ועוד כמה מאות מיליונים במאבק נגד ארנבים ועזי-בר, שני בעלי חיים שהגיעו עם המתיישבים האירופים הראשונים, שוחררו לטבע ומאז גורמים לנזקים כבדים לחקלאות. החקלאים במאה ה-19 עדיין לא היו מודעים די הצורך לסכנה זו. הגפנים האמריקניות שהובאו לצרפת כדי לנסות ולהלחם בפטריית הקימחון עשרים שנים קודם לכן, נכנסו למדינה באופן פיראטי ולא עברו שום בקרה או הסגר ממשלתי. שניים מהמשלוחים הגדולים ביותר של גפנים מיובאות הגיעו לבורדו ולאזור נהר הריין – שם גם אירעו ההתפרצויות הגדולות ביותר של המגיפה. סביר להניח שבשורשי אותן גפנים הסתתרו ביצים של הפילוקסרה.

מעניין לציין שייבוא גפנים מצפון אמריקה לאירופה לא החל במאה ה-19: גפנים שכאלה הובאו עוד הרבה קודם. מדוע, אם כן, פרצה המגיפה לראשונה רק ב-1866? פלנשו שיער שהסיבה לכך הייתה הקדמה הטכנולוגית. בימי המפרש והרוח, חציית האוקיינוס האטלנטי ארכה חודשים ארוכים – והכנימה לא הייתה שורדת את המסע. המצאת מנוע הקיטור קיצרה את המסע לכמה שבועות ספורים – ואפשרה לפילוקסרה להגיע לחוף האירופי בחיים.

השאלה השנייה היא: מדוע פוגעת הפילוקסרה דווקא בגפנים האירופיות, ולא באמריקניות? כדי לענות על שאלה זו, כדאי להכיר את הכנימה הזעירה הזו קצת יותר לעומק – ולשם כך גייסתי לעזרתי את יפתח.

"קוראים לי יפתח מזור. ביום יום אני ביולוג, ועובד בחברת זרעים בתוך מפתח מוצרים חדשים בתחום הפרות והירקות. ובלילה, אני פודקאסטר במשרה מלאה – רבע משרה, אפשר לומר: בערך שעתיים עד שנגמרות לי העיניים…"

יפתח הוא מגיש הפודקאסט 'פה ושם בארץ ישראל'. אם לא שמעתם עדיין את 'פה ושם בארץ ישראל' – אתם מפספסים את אחת מתוכניות הרדיו הטובות ביותר שצמחו לנו כאן בשנים האחרונות, ולי יש סטנדרטים גבוהים, אתם יודעים. ביקשתי מיפתח שישים על עצמו את חליפת המעבדה של הביולוג, ויספר לנו על הפילוקסרה והאופן שבו היא פוגעת בגפן.

"דבר ראשון – מה זו כנימה, בכלל? כנימה, אם נעשה השוואה למשהו שאנחנו מכירים, היא הקרצייה של הצמח. היא נראית כמו קרצייה, אבל הרבה יותר קטנה ממנה: משהו בסביבות של חצי עד שני מ"מ. הכנימה מתיישבת על הצמח, מחדירה לתוכו את חדק המציצה שלה ומכניסה אותו בדיוק לצינור מסוים בו זורמים ה'מוטמעים', שהם תוצרי הפוטוסינתזה של הצמח, הסוכרים בעיקר. היא אפילו לא צריכה למצוץ: הלחץ הפנים-צינורי חזק חזק כדי לדחוף את הסוכר לתוכה! וכך היא יונקת ונהנית מהסוכר של הצמח. היא בעצם טפילה.
אבל הכנימה היא לא זו שמביאה בדרך כלל למותו של הצמח. הטפילות שלה מביאה לתהליכים נוספים שמזיקים מאד לצמח. כשלכלב יש קרציה, הוא מאבד מעט דם: זה לא אידיאלי בשבילו, אבל זה לא מה שיהרוג אותו. מה שהורג את הצמח הם תוצרי הלוואי של פעילות הכנימה. פילוקסרה, מבחינה מערכתית, מסווגת כ'כנימת עלה', למרות שרוב הפגיעה שלה היא בשורש. כנימת עלה מתלבשת על העלה ומוצצת אותו: הצמח לא שמח על כך, אבל הפגיעה שלה לא נוראית.

כפי שאמרתי, הלחץ של המוטמעים בתוך הצמח הוא גדול מאד, ודוחף את הסוכר חזק מאד לתוך הכנימה. לא תמיד היא מצליחה לעכל את כל הסוכר בקצב של הזרימה. נוצר טל דבש בטוסיק שלה, שנפלט החוצה. באזורים שמוכים בכנימות אפשר לראות שבתחתית העלים ישנה שכבה מבריקה, ואם טועמים אותה – ואני טעמתי – היא גם מתוקה. על הסוכר הזה מתלבשות פטריות מסוגים שונים, שגורמות לתופעה הנקראת 'פייחת', מהמילה 'פיח'. העלה משחיר, כמו עובש שחור שעוטף אותו, וזה פוגע מאד בעלווה: העלים לא סופגים את אור השמש ולא עושים פוטוסינתזה. כך נפגעת פעילות העלה, הרבה יותר מהמציצה עצמה.

רן: וכשהכנימה תוקפת את הצמח בכמויות גדולות, זה מתחיל להיות משמעותי, אני מניח.

יפתח: נכון, הן מתרבות בקצב אדיר – במחזורים של שבועיים, לפעמים. זה יכול לחסל חלקות שלמות."

במבט לאחור, כשסוקרים את ההיסטוריה של גידול גפנים אירופיות בצפון אמריקה, אפשר היה לראות את הפילוקסרה בפעולה מאות שנים לפני פרוץ המגיפה בצרפת. במאה ה-15, למשל, ניסו מתיישבים צרפתיים בפלורידה לגדל את ה-Vitis Vinifera בכרמים החדשים שהקימו. למרות המאמצים האדירים של המתיישבים, הגפנים האירופיות נבלו תמיד ומתו בתוך שנים ספורות, ואיש לא הצליח להבין מדוע. בקרב המומחים השתרשה הסברה שכנראה האקלים והקרקע בצפון אמריקה פשוט אינם מתאימים לגידול הגפן האירופית, ואין מה לעשות בנידון. בדיעבד, קל לנחש שהפילוקסירה המקומית היא זו שהיכתה בגפנים המיובאות והשמידה אותם – אבל לזכותם של המתיישבים בפלורידה, יש לציין שקשה מאוד לאבחן את הקשר שבין הכנימה למחלה. לראייה, גם לפרופ' פלנשו ולשני עמיתיו לוועדה ב-1866 נדרשו שלושה ימים של מחקר מאומץ כדי לגלות את דבר קיומה של הכנימה. מדוע?

כפי שהסביר יפתח, כנימת הפילוקסרה מצוידת בצינור קטן שעמו היא דוקרת את שורש הגפן, וכמו יתוש המוצץ דם של בן אדם – היא יונקת את הנוזל שבתוך השורש וניזונה ממנו. כדי למנוע מהצמח לסתום את החור בשורש, הכנימה מפרישה חומר שמונע מהפצע להחלים – ודרך פצע זה חודרים אל השורשים מזיקים אחרים כגון פטריות וחיידקים שמכניעים את הצמח והורגים אותו. כשמסיימת הכנימה לינוק את כל הנוזל הזמין, היא עוזבת את השורש ועוברת אל הצמח הבא – וזו הסיבה שכאשר בודק החקלאי את שורשיו הרקובים של הצמח הגוסס, הוא אינו מוצא שם כנימות. רק כשבוחנים צמחים בריאים למראה – צמחים שעדיין לא נכנסו לשלב הסופני של המחלה – אפשר לגלות על שורשיהם את אלפי הכנימות התוקפות.

בתקופתו של פלנשו הייתה תאורית האבולוציה צעירה ובלתי מבוססת, אך כבר אז היה קל לראות כיצד ניתן להסביר בעזרתה עמידותן של הגפנים האמריקניות.

"נשאלת השאלה: מדוע דווקא הגפנים האמריקניות עמידות? מה שונה בינן ובין הגפן האירופאית?
ההבדל הוא בהסתגלות אבולוציונית של הצמח שגדל לצד הכנימה, לפעילות שלה. אם הוא לא היה מסתגל – הוא לא היה שורד, כיוון שמוצאה של הכנימה הוא, בסופו של דבר, מאמריקה. איך התרחשה הסתגלות זו? ישנן כמה השערות. המרכזית שבהן גורסת שכשיש פציעה בגפן האמריקנית, הפצע 'משתעם' (מלשון 'שעם'). דהיינו, נוצרת באזור הפציעה רקמה שעמית שמגלידה את האיזור הפגועה. השעם אוטם ומפריד את האזור הנגוע מהאזור הבריא.
הרקמה השעמית הזו קיימת גם בגפן האירופאית, אבל שם הצמח לא מספיק לייצר אותה מהר מספיק. הגפן האמריקנית למדה לייצר את הרקמה הזו מהר מאד, וגם בעובי מתאים – וכך נוצר מעין 'חיסון' כנגד תופעות הלוואי של הכנימה. דהיינו, הכנימה תהייה – זה לא שהיא נעלמת מהגפן האמריקנית – אבל תופעות הלוואי שלה יהיו פחות קיצוניות והיא לא תהרוג את הגפן."

במילים אחרות, הפילוקסרה והגפנים האמריקניות חיו זו לצד זו, בצפון אמריקה, מזה מיליוני שנים, ומנהלות מעין "ריקוד טנגו" אבולוציוני. בכל פעם שאחד מהצדדים מצליח למצוא דרך חדשה לתקוף את הצד השני ולפגוע בו, הלחץ הבלתי פוסק של הברירה הטבעית מכתיב כי הצד השני ישתכלל, ימציא הגנה חדשה ויחזיר את המלחמה בין הטפיל וטרפו בחזרה אל הסטטוס-קוו, שיווי משקל עדין שמאפשר לשני הצדדים לשרוד. ה- Vitis Vinifera האירופית, לעומת זאת, לא נתקלה בפילוקסרה בכל מהלך האבולוציה שלה – ולא פיתחה הגנות מתאימות כנגדו. כמו קבוצת כדורסל ישראלית שעולה לשחק בפעם הראשונה נגד קבוצת NBA חזקה וחוטפת על הראש – גם הגפן האירופית לא הייתה מסוגלת לתת לטפיל את אותו ה-'פייט' שנותנת לו הגפן האמריקנית.

מלחמת עולם נגד כנימה

כעת, לאחר שכולם הסכימו סוף סוף שהפילוקסרה היא הגורם למחלה הפוגעת בגפנים, אפשר היה לנסות למגר אותה. ההצפה המקרית שהצילה את הכרם של לואי פושון עוררה תקוות רבות בקרב החקלאים, אך למרות האפקטיביות המוכחת שלה – ההצפה התבררה עד מהרה כפיתרון לא מעשי. הצפת כרמים אפשרית רק באזורים שבהם נהרות זורמים קרוב לכרמים, והיא דורשת הקמת תשתית מורכבת ויקרה של תעלות הצפה וניקוז. במספר מקומות בצרפת היו תשתיות שכאלה שהונחו כבר לפני אלפיים שנה על ידי הרומאים והיו עדיין בשימוש קבוע על ידי החקלאים – אך הקמת תשתיות חדשות הייתה יקרה מדי, וגם ארכה זמן רב.

פיתרון נוסף היה שתילת גפנים על קרקע חולית. הניסיון הראה שפילוקסרה אינה אוהבת חול, ושכרמים שנטעו בקרבת הים לא סבלו מהמגיפה. כרמים חדשים אכן נשתלו במספר אזורים חוליים, אך גם הפיתרון הזה לא היה מעשי בהיקף נרחב, ממגוון סיבות. העיקרית מביניהן היא שהחול, מטבעו, דל מאוד במינרלים שהגפן זקוק להם כדי לשגשג, והחלקאים חייבים לספק את המינרלים האלה באופן מלאכותי, באמצעות דשנים מלאכותיים ויקרים יחסית. אלטרנטיבה אחרת הייתה לשאוב בוץ עתיר במינרלים מקרקעית נהרות ולכסות בעזרתו את הקרקע החולית – אך ברגע שהונח הבוץ הסמיך על הקרקע, הפילוקסרה פלשה חיש מהר אל הכרם והשמידה את הגפנים. בסיכומו של דבר, הצפה וגידול גפנים על קרקע חולית יושמו רק על כארבעה אחוזים בלבד מכלל הכרמים בצרפת.

הצורך במענה יעיל ומעשי כנגד הכנימה הפך להיות בוער יותר משנה לשנה. קצב ההתרבות של הפילוקסרה היה מדהים, עוצר נשימה ממש: כנימה נקבה שבקעה מהביצה באפריל, מסוגלת להעמיד עשרים עד שלושים מיליון (!) צאצאצים בתוך פחות מחצי שנה. הכנימות נישאו עם הרוח, או נתפסו בבגדי הפועלים ובגלגלי המכונות החקלאיות – והתפשטו בין הכרמים במהירות הבזק. בתוך שנים ספורות הפסיקה מגיפת הפילוקסרה להיות בעיה בצרפת באופן בלעדי – והפכה לבעיה כלל עולמית, כשהכנימות החלו מוצאות את דרכן לספרד, לגרמניה, לאיטליה ולמדינות נוספות. בכל מקום שבו גידלו החקלאים את ה-Vitis Vinifera האירופית – הגיעה, בסופו של דבר, גם הפילוקסרה. כן, אפילו לארץ ישראל הרחוקה והנידחת.

"גפן היין הראשון שנכנס לארץ ישראל בצורה מסודרת ותעשיית היה ב-1870, במקווה ישראל. בשנות השמונים של המאה ה-19 נכנס לתמונה הברון רוטשילד, שהיה כידוע ממוצא צרפתי: הוא עודד וסייע לאיכרים לנטוע וגדל כרמי ענבים לייצור יין. בשנת 1890-91 נתגלתה הפילוקסרה, במקביל לנטיעת הגפנים שהגיעו מאירופה. האם יש קשר? קשה להוכיח, אבל זה הגיוני.
זה הביא לקטסטרופה גדולה, בעיקר במושבות השומרון דאז – אזור חדרה, גבעת עדה וכו' – ומושבות הגליל העליון, כדוגמת ראש פינה. נגע הפילוקסרה החריב את כל הכרמים שנטעו בסיוע הברון רוטשילד."

חשוב להבין עובדה אחת מהותית וכבדת משקל. יש בעולם מאות מינים של גפנים המניבות ענבים, וכמעט מכל אחת מהן ניתן להפיק, עקרונית, יין. המרת מיץ הענבים ליין מתבצעת בעזרת שמרים הממירים את הסוכר שבמיץ לאלכוהול. תהליך ההמרה הזה רגיש בצורה בלתי רגילה ומושפע מאינספור גורמים: החל מהרכב המינרלים בקרקע, דרך האקלים שבו גדלה הגפן, הרגע המדויק שבו קוטפים את הענבים וכלה בסוג העץ שממנו עשויות החביות שבהן מתרחש תהליך ההמרה של הסוכר לאלכוהול. כל שינוי בתנאי הסביבה משנה גם את טעם היין, וזו הסיבה שייצור יין אכותי הוא עניין מורכב הדורש מומחיות גבוהה. זו גם הסיבה ששתיית יין, עבור חובביו, אינה 'סתם' צריכה של אלכוהול כדי להרגיש טוב – אלא חוויה אנינת טעם שיש מי שמשקיע בה שנים רבות כדי להיות מסוגל לחוש את ההבדלים והדקויות שבין הטעמים השונים, בדומה ליכולת להעריך ציור של אמן דגול או לזהות מגבר אודיו אכותי במיוחד. במילים אחרות, מורכבות תהליך ייצור היא זו שהופכת את היין לאומנות היחידה שאפשר גם להשתין אותה.

ה-Vitis Vinifera הוא חלק מהותי מתהליך ייצור היין: למעשה, כשאנו חושבים על יין, אנו כמעט תמיד חושבים על ה-Vitis Vinifera. הענבים שמפיקה הגפן האירופית מכילים סוכר בדיוק בשיעור המתאים, והם בעלי קליפה בדיוק בעובי הנכון, כדי לאפשר תסיסה מהירה של הסוכר לאלכוהול והפיכת המיץ ליין לפני שהוא מספיק להתקלקל. זו הסיבה לכך שכמעט כל היינות שאתם מכירים – גם האדומים וגם הלבנים, גם היבשים וגם החצי-יבשים, אלו שמבעבעים ואלו שלא – כולם מופקים מזנים שונים של אותה הגפן: Vitis Vinifera. רוב המומחים מסכימים שאין מין אחר של גפנים המתקרב לאכות היין שניתן להפיק מהגפן האירופית – ולאיש גם לא היה ספק שאם לא תימצא תרופה למגיפה, יהיה זה סופו של היין כפי שאנו מכירים אותו. דמיינו לעצמם ארכיאולוג בעוד אלפיים שנה שמתבונן בנו בהווה, קורא את הספרים שלנו וצופה בסרטים, וכמעט בכל מקום נתקל באזכור של שתיית יין. כל ארוחה רומנטית, כל חתונה, כל מפגש חברתי וכל טקס דתי: יין, יין ועוד יין. אם הארכיאולוג הזה חי בעידן שבו היין נעלם מהעולם מזה מאות שנים – מה הוא יבין ממה שהוא קורא? סביר להניח שהוא יגרד בראשו וישאל את עצמו – מה היה כל כך מיוחד בנוזל האלכוהולי הזה, שכמעט אי אפשר היה להסתדר בלעדיו במשך עשרת אלפי שנים של תרבות אנושית? האם הוא יצליח להבין את הקרבה שנוצרת בין חברים כשהכוסות נוקשות זו בזו ועושים 'לחיים'? האם הוא יתפוס מדוע לגימה של יין אדום הופכת אכילת הסטייק למהנה יותר?

בייאושם ניסו החקלאים כל פיתרון שהצליחו להעלות על הדעת. ממשלת צרפת הכריזה על פרס בסך שלוש מאות אלף פרנק למי שיצליח למצוא את תרופה למגיפה, ועדה מיוחדת בחנה כשבע מאות הצעות שונות ומשונות – למשל, לקבור קרפדות חיות באדמה מתחת לשורשים, כדי שיאכלו את הכנימות, או לפזר תרנגולות בתוך הכרמים. הוועדה פסלה יותר מחצי מההצעות שראתה בהן הזויות ומשונות מכדי שניתן יהיה להתייחס אליהן ברצינות, ורק את השאר העבירה לבחינה מעשית בשטח. בין ההצעות שאושרו היו גם פיזור קליפות שום בין הגפנים או השקייה בשתן עזים – ואם ההצעות האלה אושרו, אפשר לנחש כמה מוזרות היו ההצעות שלא אושרו…

עולם היין הצרפתי נחלק שוב לשני מחנות. מהצד האחד היו ה'כימאים', אלה שהאמינו שהפיתרון צריך להיות מציאת חומר שידביר את הפילוקסרה ויחסל אותה. מהצד השני היו ה'אמריקניסטים', שחשבו שיש לנסות ולנצל באופן כלשהו את עמידותן הטבעית של הגפנים הצפון-אמריקניות לכנימה כדי להילחם בה.

השיטה הפשוטה לנצל את עמידות הגפנים הצפון-אמריקניות היא לגדל את הגפנים האלה בכרמים, ולהפיק מהן את היין. הפילוקסרה אינו יכול לפגוע בגפנים האמריקניות – והבעיה נפתרה. אבל לזני הגפנים האמריקניות יש בעיה עם הטעים (תאים). היין שלהן לא טעים. נוסף על כך, החקלאים הצרפתים לא הכירו את הגפנים הזרות האלה ולא ידעו כיצד לגדלן: כרמים שלמים הושמדו כתוצאה משתילת זנים המעדיפים אקלים קר באזור חם ולח, ולהפך.

השיטה השנייה להעביר את התכונות הטובות של הגפנים הצפון-אמריקניות, דהיינו – העמידות בפני הפילוקסרה – אל ה-Vitis Vinifera, היא 'היברדיזציה': הרביית גפנים ממינים שונים זו עם זו. למשל, נוטלים אבקנים מגפן צפון-אמריקנית, ומעבירים אותם באופן יזום אל השחלה שבפרח של גפן אירופאית. הצאצא המתקבל – הזרע – מכיל תכונות גנטיות של שני ההורים. אבל היברדיזציה שכזו אינה עניין פשוט: קשה לשלוט על התכונות שמקבל צאצא מהוריו, והתהליך דורש כיוונון וסינון מדויק וממושך של הצמחים עד שמצליחים לאתר את השילוב הרצוי של תכונות בצמח אחד. בפועל, הגפנים שנתקבלו בעקבות היברדיזציה בין זנים אמריקניות והזן האירופי לא היו עמידות מספיק בפני הפילוקסרה מחד, וגם הפיקו יין לא מספיק מוצלח מאידך. זנים היברדיים שכאלה קיימים גם היום וזוכים להצלחה מסוימת באזורים שונים ברחבי העולם – אך ככלל, האירופים לא אהבו אותם ולא הסכימו להעמידם על השולחן.

מעבר לקשיים האובייקטיבים, הייתה סיבה עמוקה ובסיסית יותר לעובדה שחלק לא מבוטל מממגדלי הגפנים לא היו מוכנים לשקול מעבר לגידול גפנים צפון אמריקניות או היברדיזציה שלהן עם הגפן האירופית. תעשיית היין מטבעה היא תעשייה שמרנית מאוד: שיטות גידול הגפנים, תהליכי ייצור היין, ואפילו החומרים שמהם עשויות החביות שבהן הוא נשמר – כל אלה אינם משתנים לאורך מאות שנים, לעתים. ייתכן ושמרנות זו היא תוצאה טבעית של מורכבות תהליך ייצור היין והרגישות שלו לכל שינוי זעיר. ואולי הסיבה לשמרנות היא שיין הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות הצרפתית, והצרפתים גאים מאוד בתרבותם. כך או כך, היו מגדלים רבים שלא היו מסוגלים לסבול את המחשבה שה-Vitis Vinifera, הגפן שממנו מפיקים יין מזה שבעת אלפים שנה ויותר – תפסיק להיות 'טהורה', ותכונותיה העילאיות יתערבבו עם זנים אמריקניים נחותים יותר.

מסיבה זו נשמו המגדלים ממחנה ה'כימאים' לרווחה, כשמדען בשם ברון פול תנאר (Thenard) הכריז שמצא חומר הדברה יעיל כנגד כנימת הפילוקסרה: תרכובת בשם פחמן דו-גופרתי. הפחמן הדו-גופרתי הוא נוזל שמנוני בעל ריח דוחה למדי, לא חומר שהייתם שמחים להשקות בו צמחים, כנראה, אבל הוא עשה את העבודה. הוא הדביר את הכנימה במחיר של פגיעה מסוימת, אך נסבלת, בבריאותה של הגפן. הרשויות הממשלתיות העדיפו את פיתרון ההדברה על פני ההיברדיזציה, והוציאו הנחיה שלפיה כל מגדלי הגפנים חייבים לפזר פחמן דו-גופרתי בכרמיהם על מנת להשמיד את הכנימה.

הנחיה זו התבררה כבעייתית מאוד. הפחמן הדו-גופרתי הוא חומר יקר למדי, ורק מגדלים אמידים היו מסוגלים לממן את קנייתו. ההחלטה לחייב את החקלאים להשתמש בחומר ההדברה פגעה במיוחד בחקלאים הקטנים שההרס שזרעה מגיפת הפילוקסרה שאבה מהם בלאו הכי את מעט המשאבים הכלכליים שהיו להם. המתיחות שבין המגדלים העניים למגדלים העשירים הפכה לאיבה גלויה, ו'מלחמת המעמדות' התדרדרה להפגנות ומהומות של המגדלים הקטנים – במיוחד במחוז בורגונדי, שם היה שיעור גבוה במיוחד של מגדלים דלי אמצעים. גם מי שלא יצאו לרחובות להפגין, לא בהכרח צייתו להנחיות, וחלק מהחקלאים הזעירים המשיכו בכל זאת להבריח בסתר זני גפן אמריקנים עמידים, לגדל אותם ולהפיק מהם יין באיכות נמוכה כדי להמשיך ולהתפרנס. הייבוא הפיראטי הכניס לצרפת כנימות חדשות, ופעל כנגד מאמצי ההדברה הנואשים.

הרכבה

היה פיתרון אפשרי נוסף לבעיית הפילוקסרה – פיתרון שאיש לא שש לאמץ: 'הרכבה'. בעולם החקלאות, הרכבה היא פעולת חיבור חלק צמח ממין אחד, על גבי ענף או גזע של צמח ממין אחר, מאותה המשפחה. למעשה, מדובר ב 'ניתוח' השתלה: החקלאי יוצר חתך בצמח שיהיה הבסיס – ה'כנה' – ומחדיר לתוכו את הענף של הצמח המולבש – 'הרוכב'. הכנה והרוכב מתמזגים ומתאחדים, ויוצרים צמח חדש בעל תכונות משולבות: הפרי שעל הענפים הוא בעל תכונות הצמח הרוכב, בעוד שהשורשים מתנהגים בהתאם לתכונותיה של הכנה.

בשנת 1870 הציעו זוג מגדלי גפנים צרפתיים – ליאו לאלימן (Laliman) וגאסטון באזיל (Bazille) – חקלאים שהיו מנוסים בגידול גפנים אמריקניות, לנסות ולהרכיב את הגפן האירופית על שורשים של גפנים מיובאות. ההיגיון בהצעה זו ברור: הרכבת ענפי הגפן האירופית על גבי שורשים אמריקניים תיצור גפן שתהיה עמידה בפני הפילוקסרה מחד, ותמשיך להניב ענבים מצוינים ליין מאידך. למרות פוטנציאל ההרכבה המבטיח, המגדלים הצרפתיים לא קיבלו אותה בזרועות פתוחות, בעיקר כיוון שהרכבה מוצלחת דרשה היכרות טובה עם הגפנים האמריקניות ועם תנאי הגידול המתאימים להן – וגם אז, עדיין מדובר בתהליך מורכב ומאתגר: יש למצוא את השורשים בעלי התכונות המתאימות, המוכנות לקבל בשמחה את ענף הגפן האירופית, ולקוות שהצמח המורכב ימשיך להפיק ענבים איכותיים.

תהליך מציאת זנים מתאימים של גפנים אמריקניות והרכבת Vitis Vinifera עליהן ארך שנים רבות, והיה מלווה בכשלונות רבים. כשפרצה מגיפת הפילוקסרה לראשונה, הצרפתים לא הכירו כמעט בכלל את הגפנים הצפון אמריקניות. הם התייחסו אליהן פחות או יותר כמו שאוהדי כדורגל של קבוצות בליגת העל מביטים על קבוצות מליגה ג': יודעים שיש משהו כזה אי שם, ויודעים שהוא לא טוב – וזהו, פחות או יותר. עמידותן של הגפנים האמריקניות בפני הפילוקסרה שינתה את הגישה הזו. חקלאים רבים יותר ויותר למדו להכיר את הגפנים הללו ולעבוד איתן. במקביל, הממשלה הצרפתית מימנה מחקר אקדמאי מקיף שקיטלג את זני הגפן האמריקניים וסיווג אותם, כדי ליצור שפה משותפת בין החקלאים שתאפשר להם לעבוד עם גפנים אלה. גם פרופ' ז'ול-אמיל פלנשו, מיודענו, היה שייך מלכתחילה למחנה האמריקניסטי והאמין בפוטנציאל שילוב גפנים בעלות תכונות משלימות. הוא הפליג לארה"ב שם פגש את האנטמולוג צ'ארלס ריילי ולמד ממנו על הפילוקסרה בפרט ועל מזיקים וטפילים של גפנים אמריקניות בכלל.

סך כל הידע שנצבר במשך עשרים שנה, דור שלם של מאבק בפילוקסרה, הבשיל בסופו של עניין לכדי הרכבה מוצלחת של גפן אירופית על פני כנה של שורשי גפן אמריקנית. האמריקניסטים הצליחו להוכיח, הלכה למעשה, שהם מסוגלים לשלב בין הגפנים השונות מבלי לפגוע באכות היין המופק מהענבים. הצלחה זו, בשילוב הקשיים הכלכליים והחברתיים שעוררה ההדברה באמצעות הפחמן הדו-גופרתי, שיכנעה לבסוף את הרשויות שהרכבה היא הפיתרון למגיפת הפילוקסרה. החל מ-1890 פתחו הצרפתים במבצע אדיר, בהקף שבמבט מרחוק קשה להעריך את ממדיו לאשורן: הם עקרו כל אחת ואחת מהכרמים שבצרפת, והחליפו כל גפן בגפן חדשה המורכבת על כנה אמריקנית. נדרשו לצרפתים כעשר שנים תמימות להשלים את המהלך המונומנטלי הזה. בספרד, באיטליה ובפורטוגל – שגם בהן הושמדו כרמים בהיקף של עשרות אלפי דונמים – מיהרו לאמץ את הפתרון הצרפתי גם. לכל אורך המחצית הראשונה של המאה העשרים הופיעו התפרצויות של הפילוקסרה כמעט בכל מקום בעולם, והכריחו את כל החקלאים – מאוסטרליה ועד יוון – לעקור את הגפנים הישנות ולשתול במקומן גפנים מורכבות. כיום, פרט למספר זעום יחסית של מקומות, כל הגפנים האירופיות בעולם – גפנים המיועדות לייצור מסחרי של יין – מורכבות על שורשים של גפנים צפון-אמריקניים, וכמעט שאין יותר גפנים אירופאיות השתולות על שורשיהן שלהן. רק המהלך הכלל עולמי הגורף הזה הצליח, סוף סוף, לפתור את בעיית הפילוקסרה אחת ולתמיד.

ההשפעה על תעשיית היין

לכשנתפזרה עננת הקרב, אפשר היה לראות עד כמה שינתה הכנימה הקטנה והצהבהבה את צרפת ואת עולם היין בכלל. כתוצאה מהמגפה כשליש מהכרמים בצרפת נעלמו, תעשיית היין בבורדו נכחדה כמעט לגמרי, והעיר מרסיי הכפילה את אוכלוסייתה, בעיקר בשל הגירת חקלאים לשעבר מהספר אל העיר. רבים אחרים היגרו אל אלג'יר ותוניסיה. הנזק הכלכלי שגרמה הכנימה לצרפת מוערך בכעשרה מיליארד פרנק – לשם השוואה, מדובר בעלות כפולה מעלות המלחמה מול פרוסיה, כמה שנים קודם לכן. גם תעשיית היננות הישנה שינתה את פניה מהקצה לקצה, וכיום היא שמרנית הרבה פחות ומתקדמת טכנולוגית הרבה יותר מכפי שהייתה לפני מגפת הפילוקסרה.

אגב, ליאו ללימן, אחד מהמגדלים שהציעו לראשונה את ההרכבה כפתרון למגיפת הפילוקסרה, דרש מהממשלה הצרפתית לקבל פרס על סך שלוש מאות אלף הפרנק שהובטח למי שימצא תרופה למגיפה. הממשלה הצרפתית סירבה להעניק לו את הפרס, בטענה כי הפתרון שלו בסך הכל מונע השמדת הגפנים – אך אינו משמיד או ממגר את הכנימה עצמה. יש מי שטוענים שהתפלפלות הזו נבעה מכך שרבים בצרפת חשדו בללימן שהמומחיות שלו בגידול גפנים אמריקניות מקורה בייבוא בלתי חוקי של גפנים כאלה לצרפת, ושאולי ללימן עצמו הוא אחד המגדלים שגרם למגיפה מלכתחילה… בסופו של דבר, איש לא קיבל את הפרס הגדול.

בקרב חובבי היין המושבעים של ימינו ישנה סקרנות עזה לגבי טבעם של היינות שיוצרו לפני המגיפה, מהגפנים הישנות ובשיטות הישנות. רוב המומחים יגידו לכם שזו שטות גמורה: אין שום הבדל משמעותי בטעם או בריח בין יינות מלפני המגיפה, ויינות המופקים מגפנים מורכבות. הענבים, הם אומרים, הם אותם הענבים. ובכל זאת, יש מי שטוענים שמשהו מהשפעת השורשים של הגפנים האמריקניות חדר אל הגפן האירופית, ושהטעם של היין לעולם לא יהיה אותו הטעם 'של פעם'. כאמור, רק במספר זעום יחסית של כרמים גדלים עדיין גפנים אירופיות מקוריות, שנשתלו עוד לפני 1850 על שורשיהן שלהן. במונטלצי'נו (Montalcino) שבאיטליה, למשל, ישנו כרם קטן בן למעלה ממאה וחמישים שנה, שמסיבה לא ידועה הצליח לחמוק מאימת הפילוקסרה. ליינות המופקים מהכרם במונטלצי'נו יש מעריצים מושבעים, ביניהם מבקר יין שכתב בשנת 1987 שלשתות אותם זה כמו "להקשיב לארץ שרה ברקיע." יין אחר, שמפניה צרפתית מכרם ששרדה אף היא את המגפה, נמכר כיום בכמעט שלושת אלפים שקלים לבקבוק בודד.

מה צופן העתיד לתעשיית היין? נכון להיום, אנחנו והכנימה נמצאים בתיקו. ההרכבה על שורשים אמריקניות מאפשרת לנו להמשיך ולהפיק יינות אכותים ללא חשש, אך מדי פעם בפעם מזכירה לנו הפילוקסרה שהיא עדיין איתנו: חבויה עמוק באדמה, בין השורשים, אבל חיה ובועטת. בארה"ב, למשל, התפרצה מגיפת פילוקסרה בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים והשמידה אלפי דונמים של גפנים. גפנים אלה אמנם הורכבו על שורשים שהיו אמורים להיות עמידים לפילוקסרה, אך בדיעבד מסתדר שעמידותם לא הייתה גבוהה מספיק. במשך עשרות שנים הצליחו הגפנים הללו לעמוד בפני הכנימה – אך נראה שלחצי הברירה הטבעית אפשרו לפילוקסרה להשתנות ולהתגבר על עמידות חלקית זו. לא סביר להניח שמחר בבוקר נקום ונגלה שמוטציה אקראית ודרמטית מאפשרת לפילוקסרה להשמיד גם גפנים מורכבות – אבל התפרצות טראומתית הזו מזכירה לנו שלמרות שאנו נמצאים כעת בסוג של 'שיווי משקל' מול הפילוקסרה, הטבע הוא מערכת דינמית המשתנה ללא הרף ואסור לנו לקחת אותו כמובן מאליו. אז בפעם הבאה שמישהו מוזג לכם כוס יין – קחו כמה שניות להריח אותו, לטעום אותו ולהעריך אותו. מי יודע, יכול להיות שזו הכוס האחרונה.

אה – ומה לגבי בקבוק היין שנתן לי הסקיפר, אתם שואלים – בקבוק היין ששמרתי ליום שבו נצליח לפגוע בסירת מחבלים? ובכן, דבור היא ספינה קטנה, ואפילו למפקד יש רק ארון קטן שבו הוא יכול לשים את הפריטים האישיים שלו. שמתי את הבקבוק בארון, ושכחתי ממנו. לא חשבתי לעטוף אותו בקלקר או בריפוד אחר כלשהו. הייתה אזעקה. יצאנו לים. הגלים סערו והספינה קפצה ונחבטה. כשחזרנו לחוף פתחתי את הארון, ומצאתי את הבקבוק שבור לרסיסים. במשך חודשים ארוכים לאחר מכן המדים שלי, המצעים שלי ואפילו המגבות שלי היו כולם ספוגים בניחוח נפלא של מרלו, שאני בטוח שאם הייתי שותה אותו היה גורם גם לי לשמוע את הארץ שרה ברקיע. במקום זאת, הריח רק הזכיר לי בכל רגע ורגע, שאני אידיוט.

 

 

יצירות אשר הושמעו בפרק:

https://soundcloud.com/cody-aldrich/full-tango

https://soundcloud.com/davedorgan/ambient-jazz-in-3-4-disquiet0126-nolaremetered

https://soundcloud.com/stevenobrien/slow-jazz-piece

ביבליוגרפיה:

https://books.google.co.il/books?id=f_unBQAAQBAJ&pg=PA113&lpg=PA113&dq=asa+fitch+wine+blight&source=bl&ots=M0YGhhn9Go&sig=TE8m9In1nWFXCX-Gix7-GRP8Y2Q&hl=en&sa=X&ei=1kQ1VYuQEZHWaoTugbAI&ved=0CBwQ6AEwAA#v=onepage&q=asa%20fitch%20wine%20blight&f=false

http://www.washacadsci.org/Journal/Journalarticles/V.90-1-Adding%20a%20Bit%20of%20Scientific%20Rigor%20to%20the%20Art%20of%20Finding%20and%20Appreciating%20Fine%20Wine.Kenneth%20J.%20Haapala.pdf

http://cas.umkc.edu/philosophy/gale/proofs.pdf

http://wampumkeeper.com/wineblight.html

http://www.grape-man.com/articles.asp?NavigationID=197&ContentID=316

http://www.wineroute.co.il/?tree=rightmenu&item=519&theme=he-il

https://books.google.co.il/books?id=hOsq8AXT3CAC&pg=PA36&lpg=PA36&dq=Phylloxera+blight&source=bl&ots=3-lvFCo2Bj&sig=dAITe6o1GdJD92MQnXj77YtKkGw&hl=en&sa=X&ei=WpwZVb_5D4nUao3agtgO&ved=0CEoQ6AEwCTgK#v=onepage&q&f=false

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC2826248/

מישל גוקלן הקדיש את חייו למציאת התשובה לשאלה – האם יש אמת באסטרולוגיה? התשובה שהעלו מחקריו המדעיים, הקפדניים והמושקעים תפתיע אתכם… מהו 'אפקט מרס', והאם לכוכבי הלכת ישנה אכן השפעה על חיינו? ולא פחות חשוב: אם התשובה חיובית – האם תסכימו לקבלה?…

• 0503: הסטודנט הצעיר גוקלן מבלה ימים ולילות בספרייה, תר אחר תאריכי הלידה של פושעים נתעבים. יש נשים, מסתבר, שנמשכות לטיפוסים למדניים שכאלה…
• 1445: סטטיסטיקות המבוססות על עשרות אלפי תאריכים וביוגרפיות חושפות אמת מפתיעה: יש קשר בין כוכב הלכת הזורח באופק בשעת הלידה, והצטיינות במקצוע אותו בחרת לעצמך!
• 3100: ספקות ותהיות צצות בקרב החוקרים – וגם אצל גוקלן עצמו. מה המרחק בין מדע אמיתי ומשאלת לב?…

את הפרק כתב גלעד דיאמנט, האיש שמאחורי הבלוג המצליח 'חשיבה חדה': בלוג שעוסק בכל מה שקשור בספקנות וחשיבה מדעית. מידע נוסף על חקר האסטרולוגיה, כמו גם על תחומים רבים אחרים – נומרולוגיה, הילינג, קריסטלים, הומאופתיה, מחשבה יוצאת מציאות ועוד – תוכלו לקרוא בספרו של גלעד: "חשיבה חדה – בין מציאות לאשליה", המוקדש כולו לחשיבה ספקנית-מדעית. הספר יצא לאור בתמיכת הקהילה, בפרויקט מימון-המון והוא סוקר הטיות מחשבה, תפיסה וזיכרון שבהן כולנו נופלים, כולל האינטליגנטים ביותר בינינו, ומדגים בעזרת מחקרים מאלפים ודוגמאות מחיי היום יום, כמה קל להאמין בדברים שאינם נכונים. הספר נותן טיפים לקוראים כיצד להבחין טוב יותר בין ידע מבוסס לבין פרשנויות ומשאלות לב, בין מציאות לאשליה. באתר "חשיבה חדה" תוכלו לקרוא פרטים נוספים על הספר, סקירות בתקשורת והמלצות קוראים. תוכלו גם לרכוש אותו באופן ישיר מהמחבר, במחיר זול יותר מאשר בחנויות.

תודה לדינה בר-מנחם על העריכה הלשונית, ולניר סייג שערך את הפרק והלחין את הפסקול.

הודעות ועדכונים

בעוד כחודש, בתאריך 17.5.2015, נקיים הקלטה של פרק של 'עושים היסטוריה' – מול קהל בשידור חי! הארוע יתקיים באודיטוריום של מכללת שנקר, ברח' ידע עם 8, רמת גן, בשעה 1900. מספר המקומות באולם: 250. אתם מוזמנים לרכוש כרטיסים לאירוע כאן.

כתמיד, הנושא שבו יעסוק הפרק מוגדר כ'סוד צבאי שמור'…אבל אני יכול לספר שיהיו אורחים מרתקים נוספים, שאלות ותשובות עם הקהל ועוד. כמובן, אשמח לפגוש אתכם לפני ואחרי האירוע, לשוחח, להצטלם וללחוץ ידיים.

החידה הקבועה

כדי לתת לכם עוד קצת זמן להתאושש מהפסח ולנקות את הראש, אני מנסה חידה מסוג חדש. הנה שלוש תמונות הלקוחות מתוך Google Street View בישראל. המטרה שלכם היא לזהות את שלוש המקומות המופיעים בתמונות – ואת הקשר ביניהם. כדי לעשות את זה עוד יותר שונה, המשחק הפעם יהיה שיתופי: אתם מוזמנים לעבוד יחד ולשתף פעולה בפורום שלנו, לתרום כל אחד מהידע וההכרות שלו עם ארץ ישראל, כדי להגיע לתשובה. בהצלחה!

תמונה 1 – תמונה 2 – תמונה 3

כתובת חדשה ל-RSS

הודעה חשובה למאזינים דרך iTunes, באייפון או במחשב: עקב תקלות טכניות בשירות אחסון הפרקים של התכנית, פתחתי ערוץ חדש לתוכנית ב-iTunes. אנא הרשמו לערוץ החדש כדי להנות מעדכונים שוטפים בעתיד: הערוץ הישן עדיין פעיל, אבל סובל מתקלות רבות ובעתיד הקרוב אפסיק לתמוך בו.

ההודעה תקפה גם למאזינים באמצעות מכשירי אנדרואיד: אנא חפשו את הערוץ החדש באפליקציה שלכם, או הזינו את כתובת ה-RSS ידנית. פרטים נוספים והסבר צעד-אחר-צעד, כאן.

האזנה נעימה,
רן

---

אפקט מרס: האם יש אמת באסטרולוגיה?

כתב: גלעד דיאמנט
ערך: רן לוי

אם אתם מאזינים קבועים של עושים היסטוריה, סביר להניח שלא אפתיע אתכם אם אספר שאני איני מאמין באסטרולוגיה. אני מאמין שלאקראיות יש תפקיד גדול מאד בקביעת הגורל האישי שלנו, אבל גם אם אתעלם לרגע מחוקי הטבע השולטים בתנועת כוכבי הלכת – עדיין קשה לי לקבל את הרעיון לפיו למשהו כל כך אקראי וסתמי כמו שעת הלידה שלך ומיקום השמש וכוכבי הלכת בשמיים באותו הרגע, יכול לקבוע את תכונות האופי שלך ועתידך.

גם קיקרו, נואם, מדינאי, סופר ופילוסוף רומאי, העלה השגות משלו לגבי ההיגיון שמאחורי האסטרולוגיה ותקפותו כבר לפני למעלה מ-2000 שנה. קיקרו הצביע על סתירות בין הנחות היסוד של האסטרולוגיה ובין המציאות המוכרת לנו: לפי תורת האסטרולוגיה, למשל, אנשים שנולדו באותו הזמן – ולפיכך תחת מערך שמיים זהה – אמורים להיות דומים זה לזה בתכונות האופי שלהם. קיקרו ציין שהסתכלות פשוטה על תאומים שאינם זהים גנטית מראה מיד כי הדבר אינו בהכרח נכון: ברובם המוחלט של המקרים הם אינם חולקים תכונות אופי זהות, יותר מאשר זוג אחים רגילים. גם הרמב"ם, שחי במאה ה-12, אחז בדיעות דומות. באחד מכתביו טען הרמב"ם כך:

"אבל מה שראיתך משתוקק אליו מחכמת הכוכבים והדיבוקים שהיו ושעתידים להיות – כל זה הסר אותה מלבך ונקה דעתך ממנו ורחץ שכלך, כמו שרוחצים הבגדים המטונפים מטינופם. לפי שהם דברים שאין בהם ממש, ואינם אמת אצל החכמים השלמים ואפילו שאינם מאמינים בתורה, כל שכן למקבלי התורה."

אך בבסיס פרק זה ניצבת דילמה, שמכריחה ספקנים כמוני, כמו הרמב"ם – ואולי גם אתכם, אם אינכם מאמינים באסטרולוגיה – לשאול את עצמנו שאלה לא פשוטה. מה היה קורה אילו מחקר מדעי מקיף, מעמיק ויסודי היה חושף כי יש אמת באסטרולוגיה? שלתנועת כוכבי הלכת בשמיים אכן יש השפעה על מהלך חיינו כאן, בכדור הארץ? אם היה בנמצא מחקר כזה, אמין ומשכנע, האם הייתי משנה את דעתי לגבי אסטרולוגיה? האם הייתי מפסיק להתייחס בזלזול למדורי האסטרולוגיה בעיתוני סוף השבוע? האם הייתם מתחילים להוועץ באסטרולוגים לפני החלטות חשובות, כמו החלפת מקום העבודה או קניית דירה?

גיבור פרק זה נמשך למזלות ולמפות לידה כבר בצעירותו, ובבגרותו הפך לגדול חוקרי האסטרולוגיה. בספריו הפריך כל טענה אסטרולוגית מוכרת כמעט – אך בד בד, הוא גם גילה תופעה מפתיעה ומשונה שהצביעה על האפשרות שיש אמת באסטרולוגיה. טענה זו הייתה כנראה זוכה להתעלמות מוחלטת מהממסד המדעי, אלמלא העובדה שהמחקרים שערך גיבורנו היו מבין המחקרים המדעיים המקיפים והקפדניים ביותר שנערכו בעניין אסטרולוגיה מאז ומעולם. הפולמוס סביב תופעה זו, שזכתה לכינוי 'אפקט מארס', נמשך במשך עשרות שנים.

מישל גוקלן

מישל גוקלן (Gauquelin) נולד בפריז ב-13 בנובמבר 1928, בשעה 22:15. משיכתו לאסטרולוגיה החלה כבר בהיותו ילד קטן. בגילשבע זכר בעל פה את התאריכים של כל מזלות השמש ואביו, רופא שיניים במקצועו, לימד אותו כיצד לחשב מפות לידה אסטרולוגיות. כשהיה בן 10 ברחה משפחתו לדרום צרפת בעקבות הכיבוש הנאצי. בגיל 15, כשחזרה המשפחה לפריז, היה נוהג לחמוק בזמן הלימודים לחנות אסטרולוגיה שהייתה ממוקמת ממול לכנסיית הנוטר-דם, והיה קורא בה בספרי האסטרולוגיה. כך גמע למעלה ממאה ספרים במשך שנתיים. גוקלן היה מכין מפות לידה וניתוחים אסטרולוגים לחבריו לספריו הלימודים, ואלו היו כה מוצלחים וקולעים עד שהם העניקו לו את הכינוי "נוסטרדאמוס", ע"ש האסטרולוג המפורסם בן המאה ה-16.

אך העניין שגילה גוקלן באסטרולוגיה לא עמעם את יצר הספקנות הפנימי שבו. בין השנים 1919 ו- 1946 פרסמו מספר אסטרולוגים אירופים מחקרים סטטיסטיים שהראו, לכאורה, תוצאות חיוביות לניבויים שמספקת האסטרולוגיה – אך מחקרים אלה לא שכנעו את גוקלן הצעיר.

"מאז שאני זוכר את עצמי התעניינתי באסטרולוגיה. אני לא יודע למה. אבי התעניין באסטרולוגיה, אבל רק לשם שעשוע. למדתי לחשב מפות לידה, אבל כשהגעתי לגיל 16 התחלתי לשאול את עצמי, אולי כל התחום הזה הוא קשקוש?"

בשנת 1946 נרשם ללימודי פסיכולוגיה וסטטיסטיקה באוניברסיטת הסורבון, והכלים המחקריים שרכש במהלך לימודיו סייעו לו לזהות שני פערים גדולים במחקר האסטרולוגי של תקופתו. הראשון היה חוסר בנתונים: חוץ מכמה ניסויים בהקף מצומצם, אף לא אחד טרח לאסוף כמות נתונים משמעותית מספיק כדי לאפשר מחקר סטטיסטי באכות גבוהה. הפער השני היה חמור אף יותר – היעדר שיטות ראויות לניתוח הנתונים. גוקלן החליט להקדיש את מרצו לכיסוי שני פערים אלה.

"בגיל 20 הייתי נלהב בטירוף לגבי האסטרולוגיה, למרות שהייתי נלהב כמעט באותה המידה לגבי ציור וטניס. רציתי לחקור את האסטרולוגיה, אבל לא היו לי לא הכסף ולא הזמן לעשות זאת (זה היה בזמן לימודי). יחד עם זאת ידעתי במעורפל במה הדבר כרוך. הייתי יורד לספריה, בין שיעור ציור למשחק טניס, ומעתיק שמות ותאריכי לידה של אנשים. זה היה פרויקט מאוד ארוך, יקר ורצוף מכשולים".

באותה התקופה הכיר את מארי פרנסואז, סטודנטית אף היא. מארי, לא רק שלא נרתעה מהעיסוק האובססיבי של גוקלן באסטרולוגיה, אלא אפילו ראתה בכך סוג של הזדמנות להוכיח את שוויה שלה כחוקרת וכמדענית. היא הפכה להיות שותפתו, הקוראת הראשונה של ספריו והמבקרת הגדולה ביותר של עבודתו.

"גורל מוזר חיכה לי בסורבון בדמותו של מישל גוקלן, שהיה גם הוא סטודנט לפסיכולוגיה וסטטיסטיקה. (…) לאחר מעט דרבון הוא הודה לבסוף להיכן הוא נעלם בכל יום חמישי אחה"צ: ללקט נתוני לידה של הפושעים הנתעבים ביותר שידעה משטרת צרפת. יתרה מזאת, הפעילות המרכזית שלו בסופי השבוע הייתה לחשב מפות לידה בזו אחר זו כדי לבדוק את טענות האסטרולוגיה. הייתי נבוכה – אך יחד עם זאת מלאה הערצה. נושא המחקר שלו נראה היה כחסר טעם, אבל השיטות האובייקטיביות שבהן השתמש פיתו אותי. כמהתי לבעל שיקבל אותי כשותפה למחקר מדעי ונתקלתי עד אז רק בחסידי גישת 'האישה מקומה בבית'. מישל קיבל אותי כשותפה מלאה במחקריו.
ללא היסוס נרתמתי למשימה, בטוחה כי לא יהיה בכך כל סיכון: אם נשתמש בשיטות מחקר אובייקטיביות שום תוצאה חיובית לא יכולה לעלות ממפעל מטורף שכזה. קיוויתי שלאחר תקופה קצרה של בחינת האסטרולוגיה אוכל לשכנע את מישל לנטוש את הנושא לטובת מחקרים אקדמאיים שקטים במחוזות המקובלים. המפגשים שלנו התפתחו לדיונים מלאי חיים על נושאים כגון: איך לחלק נכון את תנועת הפלנטות בשמיים ל-36 אזורים, באיזה כיוון יש למספר את האזורים, וכד'. אבל הביטחון שלי בהכרעה המהירה שנשיג בעזרת השיטות האובייקטיביות היה אופטימי מדי: ההרפתקה התגלתה כארוכה וקשה בהרבה ממש שציפיתי. היא לעולם לא הסתיימה."

גוש הזהב של גוקלן

ב-1955, לאחר שנים של עבודה מאומצת, פרסם מישל גוקלן את ספרו הראשון: "השפעת הכוכבים" (L'Influence des Astres). במאה העמודים הראשונים של הספר פירט את נתוני הלידה של קרוב ל-6,000 רופאים, ספורטאים מצטיינים, אנשי צבא, ציירים, שחקנים, פוליטיקאים, מדענים וכמרים – עבודה חסרת תקדים בהיקפה במסגרת המחקר המדעי על אסטרולוגיה. בשאר הספר, מתח גוקלן ביקורת חריפה על כמה מהאסטרולוגים המובילים בתקופתו, והצליף בהם על חובבנות המחקרים שביצעו. מחקריו הקפדניים הפריכו כל טענה אסטרולוגית כמעט, כגון הקשר שבין מזלות השמש לתכונות אישיות, השפעת הזוויות בין כוכבי הלכת על בני האדם וכדומה. הוא כתב כי:
"הכרחי להדגיש שהתוצאות ממוטטות את האסטרולוגיה יותר ממה שנראה, היות והם תוקפים לא רק טענות של אסטרולוגים מסוימים אלא את הבסיס העמוק של כל תחום האסטרולוגיה עצמו."

למרות מכת המחץ הקטלנית שהנחית גוקלן על האסטרולוגיה בספרו, הוא לא היה מסוגל להניח לנושא. משהו בו המשיך לקוות שאולי, רק אולי, יש בכל זאת משהו מן האמת בתחום שגירה את סקרנותו מאז שהיה ילד קטן.

"…התשוקה לא עזבה אותי לרגע. בחנתי את הפינות הנסתרות ביותר בהורוסקופ כדי לפוצץ את החצ'קון האסטרולוגי ולנפץ את בועת גלגל המזלות, אבל אולי אחזה בי גם תקווה סמויה להיות אותה "תרנגולת חרוצה" שקפלר דיבר עליה, אשר בערמת האשפה המצחינה של האסטרולוגיה עשויה למצוא לפתע גרגר תירס – פנינה או גוש זהב – אם היא מחפשת ומנקרת מספיק זמן."

ומה היה אותו 'גוש זהב' שמצא גוקלן? ראשית, כמה מילים על העקרונות האסטרולגיה הבסיסיים.

שורשיה של האסטרולוגיה בבבל, באלף השלישי לפנה"ס: הבבלים הם אלו שהמציאו את מושג גלגל המזלות – ה'זודיאק' – שהוא חלוקה דימיונית של השמיים לשניים עשר מערכי כוכבים: תאומים, שור, טלה וכו'. אסטרולוגים מצרים הוסיפו את הרעיון לפיו למזל שעולה באופק בדיוק ברגע לידתו של אדם יש חשיבות קריטית למהלך חייו. מאוחר יותר נתווספו לאסטרולוגיה אלמנטים מהתרבות היוונית, כגון הקישור בין האלים וכוכבי הלכת, והתייחסות לארבעת היסודות – אדמה, אוויר, מים ואש.

המילה 'הורוסקופ' מציינת מפה המייצגת את מצב השמיים ברגע הלידה. מקור המילה 'הורוסקופ' הוא מהמילה הלטינית Hora, 'זמן' או 'שעה', שבתורה לקוחה מיוונית ושפות קדומות יותר, וקשורה גם למילה האנגלית Hour. לשם בניית ההורוסקופ יש לדעת את תאריך הלידה, שעת הלידה ומקום הלידה המדויקים. במפה מסומנים שתיים עשרה המזלות לפי מיקומם ביחס לאופק, וכל אחד מהם מציין תכונות אופי שונות. שניים עשר אזורים נוספים, המכונים 'בתים', מייצגים כל אחד תחום חיים שונה. השמש, הירח וכוכבי הלכת מסומנים גם הם לפי מיקומם ברגע הלידה, ולכל אחד מהם מיוחסות תכונות מיוחדות. מיקום גרמי השמים במזלות ובבתים השונים וכן הזוויות שביניהם, הם גורמים בעלי חשיבות רבה בניתוח מפת הלידה. המזל האישי שלנו הוא המזל שבו נמצאת השמש ברגע הלידה: דמיינו לעצמכם גלגל רולטה בעל שניים עשר חריצים, כאשר השמש היא בתפקיד הכדור הנוחת בחריץ מסוים אחד ברגע הלידה. המזל האישי מהווה רק מרכיב אחד מתוך עשרות רבות של גורמים שנלקחים בחשבון בעת ניתוח מפה אסטרולוגית מלאה. גורמים אחרים משתנים בטווח של ימים, שעות ואף דקות, כמו למשל "המזל העולה" – המזל שזורח באופק בעת הלידה – המתחלף אחת לשעתיים.

אפקט מרס

מחקריו של גוקלן העלו כי יש קשר סטטיסטי מובהק בין כוכב הלכת הזורח באופק או נמצא בשיא גובהו בשמיים – ובין סיכויי ההצלחה של אדם במקצוע שבחר לעצמו. אלופי ספורט, למשל, נולדו כאשר מאדים בדיוק זרח מעל האופק או עבר את שיא גובהו. אילו הייתה ההשפעה מקרית ואקראית לחלוטין, מאדים היה מופיע במפות הלידה של 17% מהלידות – ואילו המחקר העלה שבמקרים של ספורטאים מצטיינים, הוא מופיע בכ-22% מהמפות. קשר מובהק דומה נמצא גם בין מאדים ורופאים ואנשי צבא, בין צדק לבין שחקני תיאטרון, הירח וסופרים ובין שבתאי למדענים. השם שנתן גוקלן לממצא מפתיע זה היה 'אפקט מארס', הוא שמו הלועזי של מאדים.

אלו היו תוצאות מדהימות ומרעישות, אך גוקלן לא היה בטוח בעצמו.

"חיפשתי זמן רב ולבסוף מצאתי את גוש הזהב. לפחות אני מאמין שמצאתי. יחד עם זאת הייתי מודע בהחלט עד כמה בלתי סביר שזה נכון. האם יתכן שהפנינה שלי מזויפת? מעידה מחשבתית או תעתוע שרקח התת-מודע?"

הוא הבין כי הצעד המחייב הבא הוא לחזור על הניסוי בהקף גדול יותר. עם פרנסואז אשתו הוא אסף את פרטי לידתם של חמישה עשר אלף איש נוספים, וניתח אותם. את התוצאות פירסם בספרו השני: 'אנשים וכוכבים' (Hommes et les Astres). המסקנות היו חד משמעיות: המחקר הניב אותן תוצאות על פני חמש מדינות שונות, ועבור תאריכי לידה שהשתרעו בין 1800 ל-1930, וזאת למרות הבדלי שפה, תרבות והיסטוריה בין האנשים הנבדקים.

מחקרו המקיף של גוקלן הראה הקבלות מסויימות בין הממצאים לבין מאפיינים טיפוסיים שהאסטרולוגיה מייחסת לכוכבי הלכת השונים – אך מצד אחר, היו גם הבטים רבים שבהם לא ניכרה התאמה לאסטרולוגיה המסורתית. למשל, באסטרולוגיה המקובלת יש חשיבות גם לכוכב חמה, אורנוס, נפטון, פלוטו והשמש – אך לא נמצא קשר בין כוכבי לכת אלה ובין הצטיינות במקצועות. רק מיקומים מסוימים בשמיים הראו השפעה כלשהי, ולא אחרים, וגוקלן גם לא זיהה קשר בין הצטיינות מקצועית ובין הזוויות בין גורמי השמיים השונים.

נוסף על כך, הקשר האסטרולוגי נמצא רק לגבי אנשים מאוד בולטים בתחומם, כגון ספורטאים אלופים. לא נמצא כל קשר בין כוכבי הלכת לאנשים "ממוצעים", או אפילו ל"ספורטאים מן השורה". והמוזר מכל – הקשר נעלם לגבי אלה שנולדו לאחר שנת 1950 בקירוב.

גוקלן ניסה למצוא הסבר לתופעה. הוא החליט לבדוק האם יש קשר בין מצב גרמי השמים בזמן לידת תינוק, ובין מצב גרמי השמיים בזמן לידת הוריו. ושוב, בעבודה סיזיפית ומאומצת אסף עוד עשרים וחמישה אלף נתוני לידה של ילדים והוריהם. הממצאים שפורסו בספרו 'ההורשה הפלנטרית' (L'Heredite Planetaire) בשנת 1966 הראו כי הורים שירח, נוגה, מאדים, צדק או שבתאי היו באחד מאזורי המפתח בזמן לידתם – נטו"להוריש" יותר (באופן יחסי) אותו גרם שמיים גם לצאצאיהם! עצמת אפקט ה"הורשה" הייתה בערך מחצית מאפקט-מרס המקורי, והיא גדלה אם ברגע הלידה של שני ההורים הופיע אותו גרם שמיים באזור מפתח.

אפקט ההורשה סיבך את העניינים עוד יותר. איזה הסבר הגיוני אפשר למצוא לתופעה כה מוזרה? אם משהו עובר בין הורה לילדו, הרי שסביר להניח שיהיו אלה תכונות אופי, ולא הצלחה במקצוע ספציפי…

הגוקלנים הפשילו שרוולים שוב, ובמשך 10 השנים הבאות אספו כאלפיים ביוגרפיות של סופרים, ספורטאים, שחקנים ומדענים. בעזרת אנשים נוספים עברו על הביוגרפיות וחילצו מתוכן כחמישים אלף תכונות אופי. את החישובים שנועדו לאתר קשר סטטיסטי בין תכונות האופי של אותן דמויות מפורסמות ומיקום כוכבי הלכת ברגע לידתם עשה גוקלן בעזרת מחשב. ב-1978 התקבלו התוצאות: חיוביות! קשר מובהק נמצא גם בין תכונות אופי ובין מצב גרמי השמיים בזמן הלידה, גם ללא צורך במקצועות כמתווכים. יותר מכך, האפקט שנמצא היה כפול בעצמתו מאפקט מארס.

היבט נוסף שחשוב לתת עליו את הדעת הוא גודל האפקט, ולא רק מובהקותו ההסטטיסטית (הגבוהה). כשמטילים מטבע, הסיכוי לנבא בהצלחה את הצד שעליו יפול הוא חמישים אחוזים. גודלו של אפקט מארס עבור אנשים מצטיינים בתחומם שקול להטלת מטבע בסיכוי הצלחה של חמישים ושניים אחוזים. אם ניקח בחשבון שגוקלן בחן רק את האנשים המצטיינים בתחומם, שהם כשש אלפיות האחוז מהאוכלוסיה הכללית, נקבל שגודלו המשוקלל של אפקט מרס הוא 50.0001% בלבד. במילים אחרות, אם נשתמש ב"אסטרולוגיה החדשה" הזו, שעושה שימוש במיקומם של חמישה גרמי שמיים בלבד ברגע הלידה, נקלע בתחזיותינו טוב יותר מניחוש רק לגבי לקוח אחד מתוך מיליון.

הטיה קוגניטיבית

במילים אחרות, אפקט מארס אינו שימושי במיוחד בחיי היום יום. ובכל זאת, הממצאים הצליחו להטריד גם ספקנים קיצוניים במיוחד. למרות שהאפקט אינו גדול, הוא עדיין קיים: דהיינו, יש קשר בין כוכבי הלכת ואופיו של אדם. כיצד ייתכן הדבר? האם הפיזיקה כפי שאנו מכירים אותה עומדת לעבור טלטלה היסטורית?

במשך כ-40 שנה סערו הרוחות סביב מחקריו של גוקלן. היו שראו את הממצאים כאמיתיים, ראויים לבחינה מעמיקה, ושאולי מדובר בתופעה אמתית שניתן למצוא לה הסבר הגיוני. אחרים ראו אותם כמוטלים בספק, או כבלתי קבילים או אף בלתי ראויים להתייחסות נוספת. היו כאלה שחשבו שגוקלן שגה בניתוח הנתונים. אחרו חשדו בו ש'טיפל' במספרים כדי שיתאימו לתאוריה.

לפני שננסה להסביר את פשרו של אפקט מארס, הבה ננסה ראשית להבין מדוע אנשים כה רבים משוכנעים שאסטרולוגיה עובדת. ג'פרי דין, אחד מחוקרי האסטרולוגיה הבולטים של תקופתנו, הסביר זאת כך.

"נניח, לצורך הדוגמה, כי בני מזל אריה מתוארים כחמים, נדיבים, עצמאיים, ושונאים כשאומרים להם מה לעשות. אתה שואל 100 בני מזל אריה אם התיאור הזה מתאים להם. 90 אומרים שכן, והשאר אומרים שתלוי, אבל בדרך כלל כן. אתה ממשיך לחקור. נניח שאסטרולוגים אומרים שצמידות מאדים-נפטון מציינת אדם שהוא אידאליסט, שערכים כמו התחשבות בזולת חשובים לו. אתה שואל 100 אנשים שיש להם צמידות כזו במפת הלידה שלהם מה דעתם על אמירה כזו. 95 אומרים שזה נכון עבורם. אתה ממשיך במחקר. נותנים לך פרשנות של מפת הלידה שלך. האסטרולוג אומר לך למשל שיש לך חוש הומור טוב, ושלעתים אתה מוטרד מעניינים כספיים. באופן מדהים הכול מתאים! אתה משוכנע עכשיו שאסטרולוגיה עובדת. אין לך מושג איך היא עובדת, אבל זאת עובדה. אתה מסיק כי אלה שאינם מאמינים פשוט לא יודעים על מה הם מדברים."

במילים אחרות, השכנוע הוא תוצאה של הטיה תפיסתית סובייקטיבית. ניתן להוכיח זאת באמצעות ניסוי פשוט, שכמה וכמה חוקרים חזרו עליו לאורך השנים: החלפת הנתונים עם נתוני בקרה. למשל, החוקרים יכולים לשאול אם את אלה שאינם בני מזל אריה עד כמה התיאורים מתאימים להם. תוצאות הניסוי זהות תמיד: בעוד ש-90% מבני מזל אריה חשבו שהתיאור מתאים להם, גם 90% מבני המזלות האחרים חשבו כך. במילים אחרות, קיומו או העדרו של מזל אריה אינו משנה את נטיית האדם למזג חם, נדיב ועצמאי – ומפת לידה של מישהו אחר תתאים לו באותה המידה.

האסטרולוגים עצמם, מן הסתם, לא ששים לערוך ניסויים מסוג זה – אבל לעתים רוצה הגורל וניסוי כזה מתרחש גם ללא ידיעתם. האסטרולוג רוב האנד (Hand) כתב כך במגזין אסטרולוגיה –

"אני בטוח שכולכם חוויתם את התופעה הנוראית ומורידת המורל של הענקת קריאה מבריקה על בסיס תאריך לידה שגוי! זה אחד מהדברים הקטנים והמביכים הללו שאנחנו לא אוהבים לדבר עליהם. למרות זאת עלינו להודות ששגיאות כאלה הן תופעה אמתית."

האסטרולוג דונלד ברדלי (Bradley) עבר חוויות דומות, כנראה:

"כמה פעמים קרה לכם שעבדתם עם נתוני לידה שגויים ומצאתם התאמות מדהימות לחייו של הלקוח? כולנו התנסינו בחוויה המזעזעת הזו. תנו לי נתונים שקריים וסיכויים טובים שאהיה מסוגל למצוא פרמטרים תומכים בכך במפת הלידה, ועוד עם חיזוקים רבים שמראים עד כמה נפלא עובדת האסטרולוגיה. יותר מדי פעמים גילינו שמישהו נולד בעצם ב-1923 ולא ב-1924, או שבזמן הלידה נרשם PM במקום AM, או שזמן הלידה נרשם בשעון קיץ במקום בשעון חורף, וכו'. אך למרות שהמידע היה שגוי מיסודו, גלגלי מפת הלידה תקתקו בהצלחה לא פחותה. האם זה מדע? זו שאלה גדולה, ועליה יושב כל הערך של האסטרולוגיה."

אירוע מביך ומשעשע במיוחד בהקשר של החלפת נתוני לידה, והפעם בזדון, אירע כאשר חבר באגודת הספקנים של קנזס פנה למספר אסטרולוגים ידועים באזורו בקשר לייעוץ מקצועי. "אני חושב לעבוד עם ילדים ובני נוער", סיפר להם, וביקש לקבל חוות דעת על אישיותו והכוונה מקצועית על סמך נתוני הלידה שהעביר להם. אסטרולוג אחד החמיא לו כי הוא "נולד לשרת אנשים", והוסיף, "בעבר ניצלת את האנרגיות שלך בצורה טובה מאוד ולכן בחיים אלה יש לך הרבה מה לתרום. חייך יהיו מאוד מאוד חיוביים". אחרים כתבו כי "רק הנוכחות שלך לבדה יכולה לספק לאנשים אחרים אפקט מרגיע ממשי", "אתה יכול לשמש דוגמה", "עדין, נחמד ומתחשב בצרכי אחרים". אסטרולוג ידוע אחד ייעץ לו "להירגע בקשר לחרטות על דברים שהיה יכול לעשות יותר בעבר". הוא ציין "חוסר באגרסיביות", ועודד אותו לעבוד עם צעירים כי "יוכל להוציא מהם את תכונותיהם הטובות ביותר".

לרוע המזל, נתוני הלידה שסיפק להם אותו ספקן לא היו שלו, אלא של אדם בשם ג'ון גייסי. גייסי היה ליצן שהופיע במסיבות ימי הולדת של ילדים – אבל בכל זאת, ספק אם רצוי היה לעודד את גייסי לעבוד עם צעירים. גייסי היה רוצח סדרתי סדיסט במיוחד, שעינה ורצח שלושים ושלושה מבוגרים ובני נוער, והוצא להורג בשנת 1994. הכינוי שלו היה 'הליצן הרוצח'.

תיאוריית הזיוף

עם היסטוריה כה עשירה של כשלונות במבחנים וניסויים מבוקרים, קל להבין מדוע סירבו לקבל מבקריו של גוקלן את תוצאות מחקריו לגבי אפקט מארס. גוקלן, מצידו, היה פרגמטי ונכון לשתף פעולה עם המבקרים. בשנת 1982, לאחר בחינה יסודית של הטיעונים משני המחנות, סיכמו הפסיכולוגים האנס אייזנק ודויד ניאס ( Eysenck and Nias) את דעתם במילים הבאות:

"הגענו למסקנה ברורה כי המבקרים התנהגו לעתים קרובות בצורה בלתי רציונלית ולא מדעית, הפרו את העקרונות והכללים שהם עצמם קבעו, לא התייעצו עם הגוקלנים לגבי פרטי הבדיקות לפני ביצוען ולא דיווחו להם על נקודות חיוניות לגבי התוצאות. לא מצאנו כל התנהגות בלתי הולמת מסוג זה מצד הגוקלנים, ששמרו על התנהגות רגועה, רציונלית ומדעית, הגיבו לביקורות בבדיקה חוזרת של הנתונים ואף פעלו לאיסוף נתונים חדשים, לא משנה עד כמה מייגע היה התהליך שנדרש. אנחנו לא מרגישים שהקהילה ה"מדעית" מצטיירת באור חיובי מכל חילופי הדברים הללו."

אבל עם הזמן, החלו מופיעים סדקים בממצאיו של מישל גוקלן לגבי 'אפקט ההורשה': דהיינו, הקשר שבין מצב גרמי השמיים בלידת ההורה, וההצלחה המקצועית של ילדיו. ב-1976, חזרה על ניסוי ה"הורשה" המקורי, הפעם עם קרוב לעשרים אלף זוגות חדשים של הורים וילדיהם, הניבה תוצאות חלשות. חזרה נוספת ב-1984 עם שלושים ושלושה אלף זוגות לא הראתה שום אפקט. במילים אחרות, לא ברור אם אפקט ההורשה בכלל קיים.

חוקר בשם ארטל דווקא נמנה על תומכיו המקוריים של גוקלן. הוא הראה כי בחירה סלקטיבית ומוטה של תכונות האופי שחולצו מתוך הביוגרפיות עשויה להסביר את אפקט ההורשה. התכונות חולצו מהביוגרפיות לאחר שגוקלן ידע כבר מה מצב הכוכבים המתאים לכל מקרה, ומעבר לכך – הן עברו תרגום מצרפתית לאנגלית, עובדה שהשאירה מקום די נרחב לפרשנות. שני אלמנטים אלה עשויים לגרום, גם שלא במודע, להטיות בתרגום ובבחירה – וגוקלן עצמו הודה כי זו אפשרות קבילה. די בכך שרק אחת מכל שניים עשר תכונות תתורגם באופן שונה – כדי ליצור את כל האפקט הנצפה. ארטל ביקש מקבוצת סטודנטים לחלץ תכונות אופי מתוך אותן הביוגרפיות שעמן עבד גוקלן, אך בהבדל חשוב אחד: הסטודנטים לא ידעו בעת הניתוח מה מצב גרמי השמיים של כל אדם. השוואת הניתוחים חשפה כי גוקלן נטה לחלץ מהביוגרפיות תכונות רבות יותר שתואמות את מצב גרמי השמיים בשעת הלידה – מאשר כאלה שאינן תואמות אותו. הוא אף נטה לפסול תכונות שהראו התאמה נמוכה למצב הכוכבים. לעתים קרובות זה היה רק עניין של פרשנות, כמו למשל ההחלטה האם המונח "אקטיבי" המיוחס לכוכב לכת כלשהו – מתאים למונח "אנרגטי" שנמצא בתיאור הביוגרפיה, או שלא.

אם כן, ממצא הורשת התכונות – הופרך. נשארנו עם אפקט מרס המקורי: הקשר שבין כוכבי הלכת, והצטיינות במקצועות שונים. אם נניח שגוקלן אינו נוכל, ושהנתונים שבהם נעזר במחקריו אמתיים – איזה הסבר "ארצי" יכול להיות לממצאים המוזרים?

ג'פרי דין, חוקר האסטרולוגיה, הציע הסבר מעניין. הרעיון עלה במוחו בשנת 1991, לאחר שיחות שניהל עם גוקלן עצמו, עם ארטל ועם חוקר אסטרולוגיה נוסף בשם רודולף סמיט (Smith). באותו הזמן לא שיער ג’פרי כי בדיקת הרעיון תדרוש שמונה שנים, אבל כפי שניסח זאת: "זה כנראה גודל האתגר שמציבות חידותיו של גוקלן."

ג'פרי דין משער כי חלק מההורים זייפו את שעות הלידה של ילדיהם, ושינו אותן לשעות שבהן כוכבי לכת מסוימים נמצאים מעל האופק או ברום השמים. זיופים אלה, אם התרחשו באמת, הם אלה שיצרו את האפקט שזיהה גוקלן.

השאלה הראשונה היא – מה המוטיבציה לזיוף שכזה?

ובכן, מסתבר כי בתקופה בשה נולדו האנשים שעל נתוניהם הסתמך גוקלן במחקריו, המאה ה-19, האסטרולוגיה העממית נתנה דגש מיוחד לגרם השמיים שזרח מעל האופק או הגיע לשיא גובהו בשמיים בשעת הלידה. אמונה זו היתה ידועה ורווחת מאות שנים לפני שנמצא אפקט מרס, ולמעשה אין צורך להזדקק ללוחות שנה כדי לייחס משמעויות סמליות לזריחתו של גרם שמיים, או להגיעו לשיא מסלולו. גוקלן עצמו מציין בספרו Neo-Astrology כי הפרשנות האינטואיטיבית לגבי התכונות המיוחסות לגרמי השמים השונים לא השתנו הרבה מאז התקופה הבבלית, ועובדה זו משתקפת גם בשפה עצמה: המילה martial ('מלחמתי', Mars) משמשת לתיאור אנשי צבא וספורטאים. שחקני תיאטרון הם Jovial ('עליזים', Jupiter, צדק). מדענים הם Saturnine ('זועפים', Saturn, שבתאי) וסופרים יצירתיים הם Moonish ('חולמים בהקיץ', ירח).

במאה ה-19, היה מקובל למדי כי מקצועות נשארים במשפחה: הורים ציפו כי ילדיהם ימשיכו את המסורת המקצועית. אם האב היה איש צבא מצטיין, רצוי שהילד יוולד כשמאדים זורח – כדי שגם הוא יהיה איש צבא מצטיין בבוא היום. אתם אולי שואלים את עצמכם – מה הטעם לזייף את שעת הלידה? הזיוף הרי לא יזיז את הכוכבים ממסלולם! אם מיקומם לא היה מיטבי בשעת הלידה, דבר לא יוכל לשנות זאת, ולכן השפעתם המשוערת לא תתרחש בכל מקרה. טיעון הגיוני, אבל נראה כי היגיון אינו מסוג הדברים שמנחים אנשים במקרים שכאלה. שכן אם נמשיך באותו קו מחשבה, מה הטעם לדלג על המספר 13 במניין הקומות ולקרוא לה "קומה 14"? את מי בדיוק אנחנו מנסים לרמות?

מאידך, ייתכן וזיופים אלה של שעת הלידה נועדו גם כדי לשפר את התפישה העצמית של הילד בעתיד ותפישת החברה אותו, בבחינת זריעת "נבואה שמגשימה את עצמה". אם החברה רואה את המספר 13 כמביא מזל רע, עדיף לילד שלא יוולד בתאריך זה. על אותו משקל, אם הורים רוצים לכוון את ילדם להצטיינות בספורט למשל, עדיף שהוא והחברה יחשבו כי הוא נולד כשמאדים נמצא באזור השמיים – שכן כולם יודעים שמאדים עוזר להצטיינות בספורט. עדויות לזיופים נוספים "חסרי היגיון" אפשר למצוא בנתונים של תאריכי הלידה.

ג’פרי בחן את מאגר נתוני הלידה שבו השתמש גוקלן וגילה פערים מוזרים במספר הלידות שדווחו בתאריכים "רצויים" לעומת תאריכים "לא רצויים" לפי המסורת באותה תקופה. זינוק במספר הלידות אובחן בימי חג נוצריים, בימים של ירח מלא, בתאריך ה-7 בחודש, וכד', ולעומת זאת היתה נפילה נקודתית בדיווחי הלידות ב-13 בחודש, ב"ימי מכשפות", וכד'.

אגב, גם הפרסום נשאר במשפחה: רוב האנשים המפורסמים הגיעו מקומץ משפחות שהיו העשירות והמשכילות ביותר. ככל שהמשפחה הייתה מפורסמת יותר, כך גבר הלחץ על הילדים להמשיך את המסורת ולהצטיין באותו המקצוע שבחרו הוריהם. מעגל קסמים זה יכול להסביר מדוע אפקט מרס גדול במיוחד בקרב המפורסמים ביותר בכל תחום.

שאלה מתבקשת נוספת היא: כיצד ידעו ההורים מתי גרמי השמיים השונים זורחים או מגיעים לשיא גובהם בשמיים? ובכן גרמי השמיים הנכללים באפקט מארס – מאדים, הירח, צדק ושבתאי – הם בדיוק אותם גרמי שמיים הנראים בבירור בעין בלתי מזוינת. כוכב חמה, לעומת זאת, קשה מאוד לזיהוי בשל קרבתו התמידית בשמים לשמש המסנוורת, ואוראנוס נפטון ופלוטו חלשים מכדי שיהיה אפשר להבחין בהם בעין. ההורים לא היו צריכים אפילו להיות חובבי אסטרונומיה: כל הנתונים הרלוונטיים הופיעו בלוחות שנה פופולריים באותה העת.

כיצד מזייפים נתוני לידה? בקלות. באותם הימים דיווחו ההורים בעצמם על מועד הלידה למשרדי הרישום שבעיריה המקומית. הממצאים מראים כי שינוי תאריכי לידה לא היה מעשה נדיר, ויותר מכך, גם לא נדרשים "זיופים" רבים כדי לייצר את האפקט שגילה גוקלן: זיוף שעת הלידה באחת מתוך 30 לידות תספיק כדי ליצור את האפקט הזעיר.

השערת הזיוף מקבלת חיזוק נוסף כאשר בודקים בנתוניו של גוקלן ומגלים שאפקט מרס גדול יותר עבור שעות לידה עגולות, בהשוואה לשעות לידה שאינן עגולות. אין סיבה הגיונית לאפליה כזו אם היה מדובר בהשפעה אמיתית כלשהי. במקרה של זיוף, לעומת זאת, סביר להניח כי הורים יבחרו שעה עגולה שבה מצוי כוכב הלכת באזור הרצוי בשמים, ולא יטרחו לדייק יתר על המידה. כלומר, אחוז הזיופים במקרים שבהם שעת הלידה עגולה צפוי להיות גדול יותר, ולפיכך גודל אפקט מרס צפוי להיות גדול יותר בשעות עגולות – בהתאמה לממצאים.

האם האמונה באסטרולוגיה הייתה חזקה מספיק כדי לגרום לאנשים לטרוח ולזייף שעת לידה? השוואה למתרחש בימינו מראה שגם כיום, אנשים נוטים לפעול בהתאם לאמונות אסטרולוגיות. לפי האמונה היפנית, למשל, אישה שנולדה בשנת סוס האש תזכה לנישואים לא מאושרים, ועלולה אף לרצוח את בעלה. בשנת סוס האש האחרונה (1966) צנחו הלידות ביפן ב-25% לעומת השנים הסמוכות, חלקית בעקבות הפלות רבות מהממוצע. בדומה לכך, בסין נחשבת שנת דרקון-אדמה כשנה טובה לנישואין, לפריון ולעסקים חדשים. באחת משנות דרקון האדמה האחרונות (1988) נרשם זינוק של 25% במספר הלידות של סינים במלזיה ובסינגפור לעומת השנים הסמוכות לה. אם אנשים מגיעים עד לביצוע הפלות בהתבסס על אמונות אסטרולוגיות, לא יפתיע אם יסיטו מעט את שעת הלידה המדווחת.

תאוריית הזיופים מסבירה יפה גם את הדעיכה באפקט מארס לקראת שנות ה-50. עם השנים יותר ויותר לידות דווחו על ידי רופאים ולא על ידי ההורים, מה שהקטין מן הסתם את כמות הזיופים בשעות הלידה. בנוסף, התרבות מקרי ההתערבות הרפואית בתהליך הלידה (ניתוחים קיסריים למשל) הגדילה את כמות המקרים שבהם שעת הלידה מתועדת במדויק וללא שליטת ההורים.

בסך הכל תאוריה

במילים אחרות, אם ההשערה שהעלה ג'פרי דין נכונה – אפקט מארס מבטא תופעה חברתית תקופתית, ולא אמת אסטרולוגית. ג’פרי מסייג בזהירות, כי אחרי הכל, ההסבר שהעלה הוא רק תאוריה. למרות שהיא מתאימה יפה לכל המוזרויות שהתגלו בנתונים, עד שלא יתבצע מחקר חדש שינטרל את האפשרות לזייף את שעת הלידה, מדובר רק בספקולציה. על כן השאלה שעימה פתחתי את הפרק נשארה, לפחות במישור העקרוני – תקפה: אם ג'פרי דין טועה בהשערותיו, ומחקריו של מישל גוקלן אכן חשפו אמת עמוקה לגבי הקשר שבין כוכבי הלכת ובני האדם – האם תסכים הקהילה המדעית לקבל אותה? האם אוכל אני להביא את עצמי לזנוח את כל דעותי הספקניות הקודמות? זו שאלה שאני חושב שכל מי שמאמין בשיטה המדעית ובתאוריות המבוססות על תצפיות וניסויים, צריך לשאול את עצמו – מכיוון שההיסטוריה מלמדת אותנו שמדי פעם בפעם מתחוללות במדע 'רעידות אדמה' אדירות שכאלה, שינויי פרדיגמה סוחפים, שמכריחים את המדענים לשנות את תפיסת העולם שלהם: תורת הקוונטים, למשל, הייתה רעידת אדמה שכזו – ואפילו מדענים מבריקים כאלברט איינשטיין לא הצליחו להביא את עצמם להאמין בה, למרות ההוכחות הרבות לאמיתותה. אני לא חושב שהאסטרולוגיה, בהכרח, תוכיח את עצמה כ'רעידת אדמה אדירה' שכזו, אבל מי יודע…

מישל גוקלן עצמו החל לאסוף נתונים לצורך מחקרי המשך, אך מאמציו נקטעו באופן טרגי בשנת 1991. מישל גוקלן ומארי פראנסואז התגרשו שש שנים קודם לכן, וכעת גם נישואיו השניים של מישל עמדו בפני גורל דומה. שכנים הזעיקו כוחות כיבוי אש והצלה כדי לבדוק מדוע גוקלן לא עזב את מעבדתו במשך ימים מספר: הכבאים מצאו את החוקר על הספה, ללא רוח חיים, עם בקבוקון ריק של כדורי שינה ומכתב המסביר לאחותו את החלטתו לשים קץ לחייו בעקבות דיכאון שאחז בו.

מארי פראנסואז כתבה כך בעקבות מותו של בעלה לשעבר:

"עצוב לי ביותר שחוקר כה דינמי ורב תושייה ויתר לבסוף על הקריירה המאתגרת הזו בהתקף של דיכאון. (…) לא רק שהיה אחד מהאספנים המסורים והקפדנים ביותר בעולם של נתונים; הוא גם הבין עד כמה רבים הנתונים, החזרות והבקרות שנדרשים כדי להישמע משכנע מספיק בקהילה המדעית. כמובן, אחרי כל כך הרבה מאבקים שנוהלו בהצלחה מול יריבים שלא תמיד לחמו בצורה הוגנת ואובייקטיבית כמוהו, העייפות הכריעה אותו. התפרקות נישואיו השניים מן הסתם תרמה, מותירה אותו מבודד מדי רגשית."

וג'פרי דין הוסיף:

"בזמן שאסטרולוגים דיברו, ודיברו על דיבורים, מישל גוקלן עשה. מהמעבדה הזעירה שלו בסמטאות פריז, ייצרה עבודתו העצומה חידות מהפנטות שמבטיחות את מקומו בדפי ההיסטוריה. אם הוא ראה רחוק יותר מרוב האנשים, לא היה זה משום שעמד על כתפי ענקים, אלא משום שעמד על כתפי הנתונים. (…) הוא היה מודע תמיד לאפשרות כי הוא טועה, לעולם לא בטוח שיזכה לראות את החידה נפתרת, אבל תמיד מלא תקווה שיזכה. אבל זה לא קרה. כשהחדשות העצובות הגיעו לאוסטרליה הייתה זו שעת ערב מוקדמת בסיומו של יום חורפי חמים. במערב, שהדים אחרונים של שקיעה זהובה נטשו אותו, היה תלוי משולש נדיר של כוכבי לכת סמוכים זה לזה, כמו ראש חץ שמצביע אל מעבר לירח הבהיר לכיוון מזרח, שם עמד לזרוח שבתאי. כל חמשת גרמי השמיים של גוקלן, באזורי מפתח בשמים, מאירים את ההתחלה החדשה הזו. אם למלאכים בשמיים יש משרדים לרישום [תאריכי לידה], מוטב להם להיזהר."

יצירות אשר הושמעו בפרק:

https://soundcloud.com/nirsa/project-astrology-open

https://soundcloud.com/nirsa/project-astrology-chaser

מייקל ריינולדס הוא אדריכל גרוע ומסוכן – או גאון יצירתי ויוצא דופן…תלוי את מי שואלים. חלום חייו של ריינולדס הוא לתכנן מבנה אשר יהיה עצמאי לחלוטין ומנותק לגמרי מכל התשתיות: חשמל, מים, ביוב וכו'. רק 'ספינת אדמה' שכזו, מאמין ריינולדס, תוכל למנוע את האפוקליפסה האקולוגית המתקרבת. חלום זה עמד בסכנה לאחר שלילת רשיונו המקצועי ואיסור גורף מצד הרשויות להמשיך לעבוד על הפרוייקט. האם תצלחנה ספינותיו של ריינולדס להגיע לנמל מבטחים?

• 0315: מייקל ריינולדס מסיים את לימודי האדריכלות – ומגלה עולם חדש של צמיגים ופחיות בירה ריקות…
• 2248: חלק מלקוחותיו של ריינולדס מגישים כנגדו תביעות על רשלנות ורמאות – והוא מאבד את רשיונו לעסוק באדריכלות בניו-מקסיקו.
• 3910: הצונאמי מכה באכזריות בקבוצת איי אנדמאן, וריינולדס מסייע למקומיים – ובעקיפין, מסייע גם לעצמו…

את הנושא לפרק בחר דולב גבע, שתרם לקמפיין מימון ההמונים של התוכנית. תודה לניר עמית שערכה את התחקיר, לדינה בר-מנחם על העריכה הלשונית, ולכפיר נח שערך את הפרק.

בפרק תוכלו לשמוע ראיון קצר עם קלי או'לוקלין, המגישה ומפיקת-המשנה של Curious Minds, הגרסא האמריקנית של עושים היסטוריה. קלי תספר על עצמה, וגם על הפודקאסט שהקימה לפני כחצי שנה: The Highly Sensitive Person Podcast.

גם הפעם, חידת מירוץ ויקיפדיה היא מירוץ בויקיפדיה העברית: אתם מתבקשים להגיע מהערך על בנייה ירוקה – לערך על העיירה הצרפתית רוקפור-סור-סולזון, בכמה שפחות דילוגים. מי שיוסיף תוכן לערך מסוג 'קצרמר' – יקבל בונוס: הדילוג הזה לא ייחשב במספר הדילוגים לפתרון. כדי לעשות לי את החיים קלים, אני מבקש שבפתרון שאתם כותבים בפורום שלנו, ציינו אם ערכתם את הערך או לא. בהצלחה לרצים! 

הודעות ועדכונים

הודעה חשובה למאזינים דרך iTunes, באייפון או במחשב: עקב תקלות טכניות בשירות אחסון הפרקים של התכנית, פתחתי ערוץ חדש לתוכנית ב-iTunes. אנא הרשמו לערוץ החדש כדי להנות מעדכונים שוטפים בעתיד: הערוץ הישן עדיין פעיל, אבל סובל מתקלות רבות ובעתיד הקרוב אפסיק לתמוך בו.

ההודעה תקפה גם למאזינים באמצעות מכשירי אנדרואיד: אנא חפשו את הערוץ החדש באפליקציה שלכם, או הזינו את כתובת ה-RSS ידנית. פרטים נוספים והסבר צעד-אחר-צעד, כאן.

האזנה נעימה,
רן

---

ספינות אדמה ובניה ירוקה, או – הצונאמי שהציל חלום

כתב: רן לוי

דמיינו לעצמכם את הסצינה הבאה. הקבלן ששכרתם כדי שיבנה את ביתכם, סיים את העבודה ולוקח אתכם לסיבוב בבית החדש. 'תשמעו,' הוא אומר לכם, 'הקירות קצת עקומים. התקרה – גם היא בזווית, אבל לא משהו רציני. אם יירד גשם חזק, יכול להיות שיהיו נזילות פה ושם. ושימו עין על הביוב, כדי שלא יעלה על גדותיו… אבל חוץ מזה, באמת, בובה של בית.'

איך הייתם מגיבים? אני חושב שאני יכול לנחש. בניית בית היא אולי הפרויקט הגדול ביותר שרוב האנשים ייקחו על עצמם במשך חייהם: מדובר בהשקעה אדירה של זמן, כסף ומאמץ. והבחירות…כל כך הרבה בחירות קשות! אני מכיר אנשים שבילו שבועות בהתחבטויות על צבע הבלטות בשירותים, והתייסרו סביב הדילמה שבין קירות בצבע לבן-קרם ולבן-שמנת. קבלן שימסור בית חדש במצב איום שכזה?… בואו נאמר שאני מכיר יסודות רדיוקאטיביים אקזוטיים מאד בעלי תוחלת חיים ארוכה יותר מתוחלת החיים של אותו קבלן.

גיבור פרק זה הוא אדריכל שנתבע על הרשויות מספר פעמים, ורישיונו המקצועי אף נשלל בעקבות רשלנות, שיש מי שכינו אותה 'רשלנות פושעת'. חלק לא מבוטל מלקוחותיו זכו לקבל בתים חדשים שהיו פחות או יותר במצב שתיארתי – ואולי אפילו גרוע יותר. ובכל זאת ,לא רק שלא ניסו לחנוק את אותו האדריכל – אלא יש ביניהם כאלה שמעריצים אותו ורואים אותו כסוג של נביא.

מייקל ריינולדס

מייקל ריינולדס (Reynolds) נולד ב-1945 בקנטקי שבארצות הברית. הוא למד אדריכלות באוניברסיטת סינסנטי, ואת הסטאז' עשה בחברת אדריכלים יוקרתית בלונדון. אך לניסיון המעשי שצבר במהלך העבודה הייתה דווקא השפעה הפוכה מהמצופה: ריינולדס גילה שהמקצוע שבחר אינו כה 'זוהר' ומעניין כפי שקיווה. העבודה היום-יומית במשרד שעממה אותו, והתכנונים שנתבקש לעשות היו סטנדרטיים וחסרי השראה. שבועיים בלבד מרגע שהחל לעבוד, החליט ריינולדס להתפטר. הוא הפסיק את הלימודים, עלה על אופנוע ושם פעמיו לאפריקה. לאחר הטיול הארוך החליט לשוב ללימודים ולסיים את התואר, אבל היה לו ברור שאדריכלות 'רגילה' אינה הסגנון שלו. תכנון מבנים גדולים ומרשימים לא עניין אותו, וכסף לא עשה לו את זה – הוא חיפש מטרה בעלת משמעות ערכית ומוסרית, מטרה שתאפשר לו לרתום את מה שלמד באוניברסיטה לטובת האנושות כולה.

בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים, הלכה וגברה בארצות הברית המודעות לחשיבות השמירה על אכות הסביבה. אנשים רבים החלו לגלות עניין במצב יערות הגשם של האמזונס ובבעלי החיים באפריקה, וגם כלי התקשורת החלו להעניק משקל רב יותר לנושאים סביבתיים ולהעלות כתבות ותחקירים שעסקו בהשפעות השליליות של זיהום סביבתי וניצול קלוקל של משאבים מתכלים. הערכים שעמדו בבסיס אותה תנועה ירוקה קסמו מאוד לריינולדס.

שתי כתבות טלוויזיה ספציפיות השפיעו עליו במיוחד. הראשונה הייתה כתבה שסיפרה על כריתת יערות מופרזת בצפון-מערב ארצות הברית והשפעתה השלילית על רמות הפחמן הדו-חמצני באזור. השנייה הייתה כתבה שעסקה בכמויות הגדולות של פחיות שתייה שליכלכו וזיהמו את רחובות הערים הגדולות. שתי הכתבות הללו התחברו במוחו של ריינולדס לרעיון בלתי שגרתי.

אביו של ריינולדס היה אוגר כפייתי: במרתף שמתחת לבית שמר ריינולדס האב אלפי צנצנות זכוכית ריקות, קופסאות וקרטוני חלב. כששאל אותו מייקל הצעיר מדוע הוא שומר את האריזות הריקות האלה – לא הייתה לאביו תשובה ברורה. משהו בתוכו אמר לו, טען האב, שלהשליך את האריזות הריקות יהיה בזבוז משווע, ושאולי יום אחד יימצא בהן שימוש. כשהיה ילד, ראה ריינולד במנהג המוזר הזה לא יותר מאשר סוג אספנות כפייתית – אבל כשהחל להתעניין בנושא איכות הסביבה, וצפה בכתבות בטלוויזיה, הבין בפעם הראשונה את המקור לתחושות אביו. ייצור פחיות שתייה הוא תהליך שצורך אנרגיה וחומרי גלם: אנרגיה וחומרי גלם שהולכים לאיבוד כשמשליכים את הפחיות אחרי שמשתמשים בהן פעם אחת בלבד. לא חבל?…

"היה לי ההיגיון הזה שאמר – 'אוקי, אם משמידים המון עצים כדי לבנות מהם בתים, ופחיות בירה ריקות נערמות ברחובות ובכבישים המהירים – למה שלא נבנה בתים מפחיות בירה?' זה הגיוני!"

ריינולדס לא רק חשב – הוא גם עשה. בשנת 1972 הוא אסף פחיות שתיה ריקות ונעזר בהן כדי לבנות מספר בתי שני-חדרים צמודי קרקע לא רחוק מהעיר טאוס (Taos) שבמדינת ניו-מקסיקו, בתים ייחודיים ומסקרנים שאף זכו לסיקור במספר כלי תקשורת. אך למרות שהיו עיתונאים שגילו התעניינות מסוימת ברעיונותיו של ריינולדס, הם תייגו את עבודותיו כסוג של 'בנייה היפית': רעיון יפה ואצילי – אבל נאיבי, לא ישים במציאות ובטח לא כזה שיכול להוות אלטרנטיבה אמתית לבנייה סטנדרטית.

אך אם רעיונותיו של ריינולדס היו, אולי, 'היפים' ונאיביים – המבנים שתכנן והקים היו מושתתים על עקרונות אדריכליים מבוססים היטב. קירות הבתים, למשל, היו מעוגלים כיוון שצורה זו מאפשרת לקיר לתמוך במשקל רב יותר מאשר קיר ישר. האוויר שבפחיות הריקות שימש כבידוד תרמי לא רע ושמר על הטמפרטורה בתוך הבתים יציבה למדי. כנראה שאי אפשר לבנות גורדי שחקים מפחיות בירה ריקות, אבל הבתים שהקים בשנות השבעים הוכיחו את עצמם כיציבים ועמידים – ואחד מהם, למשל, עדיין עומד על תילו, במצב טוב, מאז שנת 1972: למעלה מארבעים שנה. ריינולדס עצמו התגורר באחד מאותם בתים במשך תקופה ארוכה.

בניה ירוקה

ריינולדס לא היה האדריכל היחיד שהושפע מרעיונות ירוקים. החל משנות השבעים הלכה המודעות הסביבתית וחדרה גם ל'מיין-סטרים' של עולם הבנייה. אדריכלים רבים החלו לשלב במבנים שתכננו אלמנטים ידידותיים לסביבה – כגון שימוש בחומרי בנייה מקומיים במקום כאלה שיש לשנע אותם מרחוק, תאורה שמנצלת בחכמה את אור השמש, מחזור פסולת הבנייה וכדומה. אבל שילוב של אלמנטים ירוקים בבנייה סטנדרטית אינו קל, מכיוון שמתכנן הבניין נאלץ להתמודד עם מגוון גדול של אילוצים ושיקולים – ששמירה על איכות הסביבה היא רק אחד מהם. לדוגמא, שילוב של פאנלים סולאריים כמקור לאנרגיה חשמלית מייקר במידה מסויימת את עלות הבנייה ביחס לבנייה רגילה: אמנם בטווח הארוך השימוש באנרגיית השמש חוסך כסף, אבל לא תמיד קל לשכנע את הלקוח לפתוח את הארנק היום בתמורה לרווח עתידי 'על הנייר'.

זאת ועוד, האפקטיביות המעשית של שילוב אלמנטים ירוקים בתוך מסגרת של בנייה סטנדרטית אינה גבוהה במיוחד. למשל, מחקרים שנעשו על מבנים שתוכננו לפי תקן בשם LEED, שנחשב כיום כאחד התקנים המובילים בארצות הברית לבניה ירוקה, הראו שבחלק לא מבוטל מהמקרים מבנים אלה אינם חסכוניים בחשמל ביחס למבנים שאינם עומדים בתקן. אמנם יש לבניה הירוקה יתרונות אחרים – למשל, מי שעובדים וגרים בבתים כאלה בדרך כלל מרוצים ושמחים לעשות כן יותר מהממוצע – אבל עבור מייקל ריינולדס, זה פשוט לא היה מספיק. הוא האמין שכדי למנוע את האסון האקולוגי ההולך ומתקרב שראה לנגד עיניו, יש לנקוט בצעדים החלטיים ודרמטיים הרבה יותר.

עם הזמן, הרעיון המקורי לנצל פחיות בירה ריקות כחומר גלם לבנייה ירוקה השתכלל והתפתח במוחו של ריינולדס, לרעיון גרנדיוזי ושאפתני יותר: מבנה שיהיה מסוגל לספק את כול צרכיו באופן עצמאי. מבנה שכזה יהיה כמעט 'חלק מהטבע': הוא לא יצרוך משאבים מתכלים כגון נפט ופחם לחימום בחורף וקירור בקיץ, ולא יזהם את הסביבה בביוב. מבנה שכזה יהיה מנותק לחלוטין מהתשתית העירונית, ויעמוד ברשות עצמו כמו ספינה המפליגה לבדה בלב-ים. זהו גם מקור השם שהעניק ריינולדס למבנה שעליו חלם: 'ספינת אדמה', Earthship.

ספינות אדמה

השאלה המתבקשת היא – עד כמה קשה לבנות בית שכזה? על פניו, זה לא נשמע כמו אתגר מורכב במיוחד: הרי חשמל, ביוב ומיזוג הם המצאות מודרניות, ולכל אורך ההיסטוריה נבנו בתים ללא אף אחת מהתשתיות האלה. במקומות רבים בעולם, למשל כפרים נידחים באפריקה, עדיין בונים המקומיים מבנים 'עצמאיים' שכאלה – בהעדר כל ברירה אחרת, מן הסתם.

אך זו לא הייתה כוונתו של ריינולדס. כל אחד יכול לבנות בקתת קש ולקרוא לה 'בית' – אבל מי מאיתנו יירצה לגור בבית ללא חשמל או מים זורמים? כולנו יודעים איך זה לחיות בתנאים כאלה. אני עשיתי את הטירונות שלי בקורס טיס. טירונות של חיל האוויר היא אתגר פסיכולוגי מיוחד במינו: כולם מסביבך משתכשכים בבריכה של הבסיס, ורק אתה עושה את הצרכים בשירותי בול פגיעה. ובכל זאת, אני מוכן לחיות בלי ביוב, לא להתקלח שנתיים ואפילו להסתדר בלי מיזוג לכמה שעות – אבל בלי חשמל אין לי אינטרנט, וכאן אני מותח את הקו. ריינולדס ידע שכדי שספינות האדמה לא ייוותרו בגדר קוריוז בלבד, הוא לא יכול להסתפק בארבעה קירות וגג: עליו להעניק לדיירים תנאי חיים מודרניים, על כל המשתמע מכך – אספקת חשמל סדירה, מים נקיים, סילוק של מי שפכים וכדומה.

לכל אתגר שכזה היה פיתרון, כמובן: את החשמל ניתן להפיק משמש ומרוח, בביוב ניתן לטפל באמצעות מתקני מחזור, מים אפשר לשאוב מבארות וכולי. השאלה הגדולה הייתה האם ניתן לשלב את כל הטכנולוגיות השונות האלה יחד בתוך מבנה אחד בצורה יעילה ומעשית?

דוגמה לסימן שאלה שכזה היה רצונו של ריינולדס להיעזר בצמיגי מכוניות משומשים כחומר בנייה. צמיגים משומשים נחשבים למפגע אקולוגי חמור ביותר במעלה במדינות מתועשות: מיליוני צמיגים משומשים מצטברים בערמות ענק במזבלות, מהווים מדגרות ליתושים, עכברושים ושאר מזיקים – וקשה מאד למחזר אותם או לקבור אותם באדמה. בנוסף, אם מצבור צמיגים שכזה מתלקח – קשה מאד לכבות אותו והוא עשוי לפלוט עשן רעיל ומסוכן במשך חודשים ארוכים. מייקל ריינולדס תכנן לבנות את קירות הבתים שלו מצמיגים ממולאים באדמה דחוסה, שיונחו זה על גבי זה ויכוסו בטיט, כך שחיצונית ייראו כמו קיר רגיל לגמרי. הצמיגים המלאים והכבדים יציבים מספיק כדי לתמוך במשקל המבנה. על ידי השימוש בצמיגים יוכל ריינולדס ליהנות מחומר בנייה זול וזמין מחד, ולסייע בפתרון הבעייה האקולוגית של מצבורי הצמיגים מאידך: שתי ציפורים במכה אחת.

זו הייתה התאוריה, בכל אופן. בפועל, כפי שציינתי קודם, בבנייה רגילה זמינות ועלות חומר הבנייה הם רק אחדים מתוך מגוון אילוצים ושיקולים שהאדריכל עומד בפניהם בשעת התכנון. שיקולי חוזק המבנה ועמידות לאורך זמן, למשל, הם שיקולים נוספים שמגבילים את בחירת חומרי הבנייה שעומדים לרשותו. מי מבטיח שקירות הצמיגים יהיו חזקים מספיק כדי לתמוך במשקל המבנה גם לאורך שנים רבות? מה יקרה אם יתגלה שבמרוצת הזמן צמיגי הגומי מתפוררים, מחלישים את הקירות – והמבנה כולו יקרוס ויתמוטט על ראשם של הדיירים? מה יקרה אם נזילות סמויות בימי גשם יפוררו את האדמה הדחוסה שבתוך הצמיגים וייאלצו את הדיירים לבנות את הקירות מחדש כל מספר שנים?…

אלו רק מקצת השאלות שעליהן לא היו למייקל ריינולדס תשובות, כיוון שלא היה לו ניסיון מספיק כדי לענות עליהן. הדרך היחידה לצבור ניסיון שכזה היא לתכנן מבנים שכאלה, לבנות אותם – ולבחון את התוצאות בשטח. ריינולדס החליט להיות 'שפן הניסיונות' של עצמו. הוא רכש עשרים דונם של קרקע ליד טאוס שבניו-מקסיקו, והקים שם ספינת אדמה ניסיונית. הוא התגורר במבנה, ולמד על בשרו מה עובד ומה לא.

אך מבנה בודד אינו מספיק כדי שניתן יהיה להסיק בעזרתו מסקנות אמינות, וריינולדס היה זקוק לשפני ניסיונות נוספים שיסכימו לחיות בספינות האדמה שלו ולבחון את הרעיונות החדשניים הלכה למעשה. למזלו, היו לא מעט אנשים שהסכימו להיות שפני ניסיונות שכאלה. אשתו של ריינולדס העידה, בראיון לסרט תיעודי, שמייקל משך אליו כל מיני אנשים בלתי שגרתיים. חלק מהסיבה לכך היא אולי המראה החיצוני שלו, השונה בתכלית מהסטריאוטיפ המקובל של אדריכל מעונב ולבוש בקפידה: ריינולדס מזכיר יותר הומלס… יש לו שיער לבן ארוך ופרוע, זיפים ארוכים ומוזנחים למראה, והוא לובש בגדים מרושלים שנראו כאילו קנו אותם בחנות יד-שניה – כנראה מכיוון שריינולדס אכן קנה את הבגדים שלו בחנויות יד שניה. אלמנט נוסף בכריזמה המיוחדת של ריינולדס היא הלהט הכמעט-דתי שהוא משדר כשהוא מספר על ספינות האדמה ועל הצורך הנואש, כפי שהוא ראה זאת, למנוע מהאנושות להרוס את כדור הארץ. אשתו מתארת אותו כעקשן ואובססיבי – וזו אשתו הנוכחית, שהיא הרביעית במספר. מעניין מה חשבו עליו שלוש נשותיו הקודמות…

אך מבנה האישיות הבלתי שגרתית הזו, שילוב מרתק של נאיביות היפית, יצירתיות אמנותית ומעשיות הנדסית – קסם מאוד לאנשים שחיפשו חיים 'מחוץ לקופסא'. לקוחותיו של ריינולדס, האנשים שחיו בספינות האדמה הנסיוניות שלו, היו אנשים שכמוהו התאהבו בעצמאות ובחופש המוחלט שמעניק בית שאינו קשור לתשתית עירונית. אנשים שהאמינו בשמירה על הסביבה, היו מוכנים להקריב חלק מהנוחות האישית שלהם עבור הרעיונות הירוקים. גם לשיקולים כלכליים היה מקום, כמובן, אבל סביר להניח שלא הם דחפו את האנשים שרכשו ספינות אדמה לעשות כן, שכן למרות שחלק מחומרי הבנייה, כדוגמת הצמיגים והאדמה שממלאת אותם, הזולים מאוד – עדיין יש צורך כמויות לא מבוטלות של עץ, בטון, פלדה, זכוכית ושאר חומרי בנייה מסורתיים יותר. בנוסף, הביוב הממוחזר, החשמל הסולארי ושאר האלמנטים ה'ירוקים' בבנייה מחייבים שימוש בצנרת מיוחדת, בשבשבות ובפאנלים סולאריים יקרים. גם תחזוקת הצנרת, המשאבות והפאנלים אינה זולה, כך שבסופו של יום, עלות הבנייה של ספינת אדמה נמוכה בסך הכל בשליש עד רבע מעלות בניית בית רגיל: לא הבדל של שמים וארץ.

את מקום הרווח הכלכלי החליף, בקרב לקוחותיו של ריינולדס, רווח חברתי. חלקת האדמה הגדולה שרכש בניו-מקסיקו הפכה לשכונה של ספינות אדמה, שתושביה – זוגות צעירים, אמנים ומוזיקאים – התגבשו לכדי קהילה הדוקה בעלת עקרונות ואידיאלים משותפים באופן שמזכיר, אולי, את רוח ההתיישבות הקיבוצית אצלנו לפני שישים שנה. אותם 'מאמינים' שהתגבשו סביב ריינולדס בטאוס הם, במידה רבה, האנשים שליוו אותו ותמכו בו – גם בשנים מאוחרות יותר, בתקופה קשה שבה נראה היה שמיזם ספינות האדמה שלו עומד לטבוע כמו ספינה עשויית עופרת.

מאסה תרמית

התמיכה, העידוד ובעיקר נכונות הלקוחות לשמש כ'שפני נסיונות' לרעיונותיו של ריינולדס, אפשרו לו לצבור את הניסיוןשהיה זקוק לו. כל טעות או או תקלה שנתגלו בבית מסוים אפשרו לריינולדס לשדרג את התכנון העקרוני ולעדכן אותו כך שהבתים הבאים שייבנו יהיו מוצלחים יותר, ועם הזמן הבשילו הרעיונות השונים והשתלבו זה עם זה לכדי 'תבנית' סטנדרטית הכוללת תשתיות חשמל, מים, ביוב ובקרת אקלים – שכולן עצמאיות ואינן קשורות לתשתיות העירוניות המקובלות.

מי גשמים ושלגים, למשל, נאספים במרזבים אל מאגר מרכזי, ומשם נשאבים אל הברזים בתוך הבית. מים אפורים, המים היוצאים מהכיורים, ממכונת הכביסה וממדיח הכלים, עוברים סינון ומולכים אל גינות שבהם גדלים עצי פרי וצמחי מאכל אחרים. הצמחים ואדמת החצץ שבגינה מנקים עוד יותר את המים – אשר משמשים בהמשך בניאגרה שבאסלת השירותים. מי הביוב שעוזבים את השירותים עוברים למסננים שמטהרים אותם, ומשם לתאים בוטניים נוספים שמנטרלים רמות חריגות של חנקן במי הביוב לפני העברתם לבורות ספיגה, שם הם מחלחלים בחזרה לאדמה. חשמל מיוצר באמצעות לוחות סולאריים ושבשבות רוח ונאגר במצברים, ודוד שמש מספק מים חמים למקלחת. גנרטור הפועל על דלק ובלוני גז טבעי מהווים גיבוי לחשמל ולחימום המים בימים מעוננים.

בקרת אקלים היא אתגר משמעותי במיוחד. לא כיף לחיות בבית אשר הופך לתנור לוהט בקיץ ולפריזר קפוא בחורף, ועל כן לשמירה על טמפרטורה פנימית סבירה יש חשיבות אדירה מצד נוחות הדיירים. בבית רגיל אפשר להיעזר במזגנים ובתנורים כדי לווסת את הטמפרטורה הפנימית – אך בספינת אדמה מכשירים אלה אינם באים בחשבון. תנורים ומזגנים הם, באורח מסורתי, מצרכני החשמל הכבדים ביותר ברוב משקי הבית. בספינת אדמה שאמורה לקבל את כל אספקת החשמל שלה מאנרגיה סולארית או מאנרגיית רוח – סביר להניח שלא ניתן יהיה להפעיל אותם לאורך זמן. אין מי שהיה שמח אם ביום מעונן, למשל, עליו לבחור בין המזגן לבין הטלוויזיה כיוון שאין מספיק חשמל כדי להפעיל את שניהם בו זמנית…

באדריכלות, עקרון בקרת אקלים בסיסי מושתת על שליטה בזרימת חום ומעברו בתוך מבנה. 'חום' הוא המושג המתאר מעבר אנרגיה מגוף אחד לגוף אחר. דמיינו לעצמכם את החום כנוזל הזורם ממקום למקום, ועובר בתוך החומר כמו מים דרך ספוג: זה אינו התיאור הפיזיקלי הנכון, אבל ההקבלה של חום למים זורמים נוחה מאוד לצורך ההסבר.

יש שתי דרכים עיקריות שבעזרתן ניתן לשלוט על זרימת חום. הראשונה היא בידוד, או מניעה של זרימת החום. יש חומרים שמוליכים חום בצורה גרועה, ומונעים ממנו לזרום ולעבור דרכם – כמו האופן שבו ניילון אטום למים. קלקר וצמר סלעים – סוג של סיבים מלאכותיים – הם דוגמות לחומרי בנייה מבודדים. בית עטוף בשכבה טובה של בידוד לא יושפע, באופן יחסי, משינויי טמפרטורה חיצוניים – והטמפרטורה הפנימית שלו תישאר קבועה גם אם בחוץ יהיה חם או קר מאד.

אך בידוד בלבד – גם אם מוצלח ואכותי – אינו מספיק. בידוד עובד בשני כיוונים: באותו האופן שבו הוא מונע מחום לזרום לתוך הבית – הוא גם מונע ממנו לעזוב אותו. אם הבית מתחמם כתוצאה מבישול, או אפילו בעקבות החום שנפלט מגופם של הדיירים, הבידוד לא יאפשר לו להתקרר.

לשם כך מגייסים האדריכלים לעזרתם עקרון פיזיקלי נוסף – 'מאסה תרמית'. המושג 'מאסה תרמית' מתאר יכולת של חומר כלשהו לספוג ולאצור חום, והוא שונה במהותו מבידוד. חומר מבודד מונע מהחום לזרום דרכו, בעוד שחומר בעל מאסה תרמית גדולה אוגר בתוכו את החום לאורך זמן – ואז משחרר אותו, גם כן לאורך זמן. אם באנלוגיה למים הבידוד התרמי שקול לניילון אטום שמונע ממים לעבור מצד לצד, אזי חומר בעל מאסה תרמית גבוהה הוא כמו מיכל מים גדול: אפשר למלא אותו במים בבוקר, ולצרוך ממנו את המים בערב. למאסה תרמית יש מקום חשוב בעולם הבנייה, ובחירה חכמה של החומר שממנו ייבנה בית עשויה לחסוך לדייריו כסף רב. במקומות קרים, למשל, ניתן לתכנן את הבית כך שהקירות ייספגו את אור השמש ואת החום שמייצרת פעילות הדיירים בתוך המבנה ביום – וייפלטו אותו באטיות במהלך הלילה. באופן זה תנודות הטמפרטורה בתוך הבית מתונות ביחס לשינויי הטמפרטורה החיצוניים, ואין צורך בהשקעת אנרגיה רבה כדי לחמם או לקרר אותו.

כאמור, שני העקרונות האלה – בידוד ומאסה טרמית – מוכרות לאדריכלים מזה זמן רב. האתגר שעמד בפניי ריינולדס היה ליישם אותן באופן יעיל ומושלם דיו כדי שלא יהיה צורך כלל בחימום וקירור באמצעות מכשירים זוללי חשמל.

את המאסה התרמית הדרושה לו קיבל משני מקורות. הראשון הוא הצמיגים המלאים באדמה דחוסה שבהם השתמש כדי לבנות את הקירות. אדמה דחוסה היא בעלת מאסה תרמית מצוינת, והקירות העבים אוגרים היטב את החום שעובר דרכם. המקור השני הוא הקרקע שעליה עומד המבנה, וגם אותה אפשר לדמות ל'מיכל חום' גדול: הטמפרטורה מתחת לפני השטח קבועה למדי, כחמש עשרה מעלות צלזיוס, ושינויי הטמפרטורה החיצוניים בקיץ ובחורף כמעט ואינם משפיעים עליה. ספינת אדמה היא מבנה נמוך ש'מחבק' את הקרקע, וכך היא נהנית מהיציבות התרמית שמספק לה כדור הארץ. הגג עטוף בחומר מבודד כדי למנוע מאור השמש לחמם מאוד את הבית בימים בהירים, וחלונות זכוכית גדולים קולטים את קרני השמש ומחממים את הבתים בימים קרים.

ריינולדס שילב בספינות האדמה גם מנגנון איוורור המעניק לדיירים שליטה נוספת על האקלים שבמבנה. בצד אחד של הבית, בתקרה, ישנו צוהר – ובצד השני של הבית, ברצפה, פתח שני. אוויר חם המצטבר בתוך הבית נוטה לעלות מעלה ועוזב דרך הצוהר – ואת מקומו תופס אוויר טרי שנכנס לבית דרך הפתח הנמוך בצד השני. בדרכו פנימה, האוויר הנכנס עובר מעל האדמה הקרירה – וכך מתקבלת בתוך הבית זרימה טבעית של אוויר קריר, שהדיירים יכולים לשלוט על עצמתה באמצעות פתיחת הצוהר בתקרה וסגירתו: מזגן טבעי, אם תרצו.

ההתרסקות

לאורך שנות השמונים הלך וגדל המוניטין של ריינולדס בקרב פעילי אכות הסביבה. כלי התקשורת גילו עניין רב יותר בספינות האדמה שלו, במיוחד לאחר שכוכב טלוויזיה אמריקני בשם דניס וויבר (Weaver) שכר את שירותיו לצורך הקמת ספינת אדמה ענקית בסכום של למעלה ממיליון דולר. אך למרות שספינות האדמה השתפרו והשתכללו במרוצת הזמן – מעמדו המקצועי של ריינולדס בעולם האדריכלות ולך והורע.

האבולוציה ההדרגתית שאיפשרה לריינולדס לשפר את ספינות האדמה שלו הייתה כרוכה בלא מעט ניסוי וטעיה. וכשאני אומר 'טעיה', אני מתכוון לפשלות שאדריכלים אחרים היו אולי עומדים לדין בגללן. למשל, סיפרתי קודם על חלונות הזכוכית הגדולים שמסייעים לחימום המבנה בחורף. באחת מספינות האדמה, משהו במיקום או בזווית שבה הוצבו החלונות היה שגוי והתוצאה הייתה שמיקוד קרני השמש באחד החדרים היה כה חזק, עד שמכונת כתיבה שעמדה על שולחן נמסה מהחום… ריינולדס עצמו הודה שרק במזל אף אף אחד לא השאיר תינוק בעריסה באותו החדר.

ריינולדס גם הסתבך בתביעות משפטיות שהגישו כנגדו מספר לקוחות לשעבר, במגוון תלונות ותואנות. למרות שרוב לקוחותיו של ריינולדס הבינו את אופיין הניסיוני של ספינות האדמה – היו כאלה שלא קיבלו בהבנה את הגגות הדולפים, השירותים הסתומים או בעיות רבות נוספות שנתגלו במבנים לאורך השנים, ודרשו פיצוי. תביעות אחרות עסקו בנושא הבעלות על האדמה. רוב ספינות האדמה הוקמו על חלקת האדמה שרכש ריינולדס ליד העיירה טאוס, והיו אמורות לעבור לבעלותם של הלקוחות – אך ריינולדס, מסיבה לא ברורה, דחה את מועד העברת הבעלות למועד מאוחר יותר שלא היה מקובל עליהם. במקרים אחרים עסקו התביעות בעלויות הבנייה, שהתבררו כגבוהות יותר מהעלות שעליה הצהיר ריינולדס במקור. לקוחות כועסים אלה הגישו תלונות כנגד ריינולדס למועצת התכנון והבנייה המקומית בניו-מקסיקו.

כמות התלונות כנגד ריינולדס והדיווחים על תקלות ובעיות בספינות האדמה הגיעו לרמה שאילצה את הרשויות בניו-מקסיקו להתערב. חלק מתפקידן של מועצות התכנון והבנייה הוא לוודא שאכות הבנייה בשטחן עומדת בסטנדרטים מסוימים של תכנון ובטיחות – וספינות האדמה לא עמדו בסטנדרטים האלה, כמובן. ריינולדס לא התווכח עם העובדות. הוא הצהיר בפה מלא ששבר את כל התקנות, החוקים והנהלים הקיימים – שהרי זה כל עצם העניין כשמנסים ליצור משהו חדש לגמרי, סגנון בנייה ששונה באופן מהותי מהסגנון הקיים. לרוע מזלו, פקידי הרשות לא היו מוכנים לקבל את הסבריו – וקשה להאשים אותם: אחרי הכל, אם כל אדריכל ייתרץ תכנון גרוע שלו ב'ניסוי וטעיה', הלקוחות הם אלו שייפגעו.

בשנת 1990 נאלץ ריינולדס לוותר על הרשיון שלו לעשות באדריכלות בתחומי ניו-מקסיקו. זו ודאי הייתה פגיעה לא נעימה בגאווה המקצועית שלו – אבל לא השפיעה על העבודה בפועל: ריינולדס המשיך להקים את ספינות האדמה, ונתן לאנשים אחרים לחתום על הניירות והמסמכים. המכה הכואבת באמת נחתה עליו ב-1997, כשקיבל צו המורה לו להפסיק באופן מיידי את הבנייה של כל ספינות האדמה. פקודה זו שמטה את הקרקע מתחת לרגליו. ללא היכולת לבנות ספינות אדמה חדשות, נעלם גם הבסיס הכלכלי של הפעילות כולה: ריינולדס נאלץ לפטר כמעט את כל העובדים בחברת הבנייה שלו.

זו הייתה נקודת השפל העמוקה ביותר בקריירה של מייקל ריינולדס. בתוך פחות מעשור הוא הפך מגיבור ופורץ דרך בעולם האדריכלות הירוקה – למי שמואשם בנוכלות וברשלנות מקצועית הגובלת בפלילים. ההתרסקות הכלכלית שהתלוותה אל ההתרסקות המקצועית עירערה אף היא את בטחונו העצמי של ריינולדס.

שתי ברירות עמדו בפניו. הראשונה הייתה לוותר: להתקפל בפני ועדת התכנון והבניה, ולקבל עליו את כל המגבלות, החוקים והתקנות המקובלים. משמעות החלטה זו תהיה לא רק ההכרח להתמודד עם הר הבירוקרטיה האינסופית שריינולדס, כפי שניתן לנחש מההיכרות עם אופיו המרדני, לא סבל – אלא גם איבוד חלק ניכר מהיכולת שלו לנסות רעיונות חדשים וטכניקות פורצות דרך בספינות האדמה. הבררה השנייה הייתה להמשיך להילחם: לגרור את רשויות התכנון לבתי משפט שנה אחר שנה, ולהמשיך לעמוד על זכותו לנסות ולהציל אל כדור הארץ מעתיד קודר של דלדול משאבים וזיהום סביבתי חמור. ריינולדס שקל את שתי האפשרויות שעמדו בפניו, הפך וחכך בדעתו – ואז קיבל החלטה.

הוא החליט לוותר.

ריינולדס היה אולי חולם, לוחם ומורד – אבל הוא היה גם מציאותי. הוא הבין שאם יחליט להמשיך ולהילחם על דיעותיו בבתי המשפט, לא ישיג דבר. כל הכסף המועט שעוד נותר לו יתבזבז על שכר טרחה של עורכי דין, וזמן יקר יתבזבז על דיונים משפטיים והמתנה לתוצאות ערעורים – במקום שישקיע אותו בבניית ספינות אדמה חדשות. על כן החליט ריינולדס לבלוע את גאוותו, וחזר אל מועצת התכנון כש'זנבו בין רגליו'. הוא הסכים לעמוד בכל התקנות והנהלים – או כפי שהוא תיאר זאת, 'חרא אינסופי של סוסים' – כדי לזכות באישור הבנייה הנכסף. הוא שכר מהנדסים שיבצעו תכנון שכונתי מסודר, הביא פקחים שיאשרו את התקדמות הבנייה, ואפילו אריכאולוגים שיסרקו את השטח כדי לוודא שאין בו ראשי חץ אינדיאנים עתיקים.

ריינולדס הוציא מכיסו עשרות אלפי דולרים כדי למלא אחר הדרישות והנהלים – אך עיקר ההתמרמרות שלו כנגד הרשויות הייתה עקב איבוד החופש שלו להיכשל. התקנות החדשות הגבילו אותו לדגם סטנדרטי של ספינת אדמה, ומנעו ממנו לנסות רעיונות חדשים שאולי היו נכשלים באופן מביש – אבל היו גם עשויים לשפר את המבנים ולהפוך אותם למעשיים, נוחים ואקטרקטיבים יותר גם לציבור הרחב. ריינולדס ציין לא אחת את האירוניה שבעובדה שארצות הברית העזה לנסות בניו מקסיקו את הפצצות האטומיות הראשונות שלה – אבל אינה מעיזה לתת לו לנסות ולהתקין שירותים טובים יותר בספינות האדמה שלו. מרמור או לא מרמור – האיפוק ונשיכת השפתיים עשו את שלהם, וב-2004 זכה ריינולדס באישור מחודש להמשיך ולבנות את ספינות האדמה בטאוס.

ריינולדס לא ויתר על החלום שלו להציל את האנושות מעצמה. באחד הראיונות העיתונאיים סיפר שהדמות הנערצת עליו ביותר היא זו של נוח המקראי, שכמו ריינולדס בנה ספינה כהכנה לאסון הולך ומתקרב – למרות שכל האנשים בסביבתו לעגו לו.

ריינולדס לא רצה לאבד את היכולת לחדש את ספינות האדמה שלו ולשפרן, והחליט לנסות ולסלול 'כביש עוקף' סביב התקנות של מועצת התכנון. בשנת 2004 פנה אל בית המחוקקים של ניו-מקסיקו, ודחף יזמת חקיקה שתעניק לו חופש פעולה נרחב יותר, ותאפשר לו לנסות רעיונות חדשים ונועזים בספינות האדמה. ניסיונו של ריינולדס לשנות את המערכת מבפנים אילץ אותו לשנות גם את עצמו, במידה מסוימת. הוא הבין שאם המחוקקים יראו מולם אדם לא מגולח, בעל שיער ארוך ופרוע ובגדים מרופטים – אף אחד לא ייקח אותו ברצינות. הוא קנה לעצמו חליפה אכותית, אסף את שערו והשתדל למתן את כמות הקללות והגידופים שפלט כנגד הממסד הבירוקרטי. אך למרות מאמציו והשתדלותו – ניסיון החקיקה בפרלמנט של ניו מקסיקו כשל, והתקנות הקיימות נותרו ללא שינוי. ריינולדס לא זכה להתאבל על התבוסה במשך זמן רב.

הצונאנמי שהציל חלום

בסוף שנת 2004 פגע הצונאמי המפורסם בדרום מזרח אסיה, והשמיד עיירות שלמות באזורי החוף לאורך המפרץ ההודי.

אחד המקומות שנפגעו קשות היה קבוצת איים בשם איי אנדאמן (Andaman) בצפון המפרץ – וריינולדס קיבל פניה דחופה מגורמים באייםלסייע למקומיים שאיבדו את בתיהם בשטפון. ריינולדס לווה חמישים אלף דולר מהבנק, אסף שבעה מאנשי צוותו, והמריא לאיי אנדמאן. המראות שקיבלו את פניו היו קשים: הצונאמי שפגע באיים השמיד בתים רבים, הרס כבישים והחריב את תשתיות החשמל. בארות המים המתוקים התמלאו במי-ים מלוחים, או שהורעלו בעקבות גופות שנסחפו לתוכן ונרקבו. התושבים היו במצוקה קשה, ותלויים לחלוטין בחסדי סיוע ממשלתי שלא תמיד הגיע בזמן..

אך היכן שהיה נזק והרס – ראה ריינולדס פוטנציאל. הצונאמי הנסוג הותיר אחריו כמויות אדירות של פסולת: צמיגים, פחיות ולכלוך שנשטפו לכל עבר. פסולת זו הייתה בדיוק חומר הגלם שריינולדס היה זקוק לו כדי לבנות בתים… נוסף על כך, אם היו באיים נהלים וחוקים שהיו מקשים על סוג כזה של בנייה ניסיונית – גם הם נשטפו עם הזרם. המהנדסים המקומיים התלהבו מאוד לנסות את שיטותיו של ריינולדס, ולו רק מהטעם הפשוט שלא היו להם בררות אחרות. ריינולדס חלק עם המקומיים את הניסיון שצבר במשך שנים של ניסוי וטעיה במדבריות של ניו-מקסיקו. הוא לימד את המקומיים איך לבנות קירות יציבים ועמידים מבקבוקי פלסטיק, צמיגים ואדמה דחוסה, ואיך לתכנן מבנה כך שמי הגשמים, שהאיים הטרופיים היו משופעים בהם, ייאספו אל באר שמתחתיו, ומשם יישאבו אל הברזים.

קשה להעריך מה הייתה ההשפעה המעשית של הסיוע וכמה בתים מאולתרים שכאלה הוקמו בפועל באיי אנדמאן, אך במבט לאחור ברור שהביקור באיים מוכי האסון היה נקודת מפנה חשובה בקריירה של ריינולדס.

הסיקור התקשורתי של מאמצי הסיוע האיר את רעיונותיו של ריינולדס באור חיובי, ויצר אקלים של פתיחות כלפיהם בארצות הברית. לא פחות חשוב, הוא סייע להפיץ את בשורת ספינות האדמה אל מחוץ לארצות הברית, לא מעט בזכות האינטרנט והרשתות החברתיות: כתבות וראיונות עם ריינולדס מתפרסמים בבלוגים ומגזינים העוסקים באכות הסביבה, והרצאות שהוא מעביר מועלות ליו-טיוב. במאי בשם אוליבר הודג' (Hodge) יצר סרט קולנוע תיעודי אודות ריינולדס בשם 'לוחם הזבל' (The Garbage Warrior), אשר סייע להעצים את התדמית הרומנטית של האדריכל חובב-הסביבה ומלחמתו כמעט חסרת הסיכוי כנגד הבירוקרטיה הדורסנית.

לתפנית זו הייתה השפעה דרמטית על הקריירה של ריינולדס. בשנת 2007, אחרי שתי ניסיונות כושלים – הצליח ריינולדס סוף סוף להעביר בבית המחוקקים של ניו-מקסיקו את התיקונים לחוק הקיים שיאפשרו לו להמשיך ולשפר את ספינות האדמה, תחת הגדרה של בנייה ניסיונית. הוא גם זכה באישור להקמת שכונה חדשה וגדולה של ספינות אדמה בטאוס – ובאותה השנה גם הוחזר לו הרישיון לעסוק באדריכלות. באורח מפתיע, עושה רושם שהרשויות בניו-מקסיקו הפסיקו להתייחס אל ריינולדס כאל נטל ומפגע בטיחותי פוטנציאלי – וכעת הן רואות בו סוג של נכס תרבותי אותנטי.

הילות ספינות האדמה ליד טאוס והאוכלוסייה האקלקטית של אמנים, היפים ומוזיקאים הפכה להיות מוקד משיכה לתיירים, ולאחרונה החליטה המדינה להקים מרכז מבקרים חדש לצד שכונות ספינות האדמה כדי לקדם את הפוטנציאל התיירותי שלהן. ריינולדס גם הקים במקום מרכז הדרכה שמקבל סטודנטים ותלמידים מכל רחבי העולם ומלמד אותם את העקרונות שמאחורי הבנייה הירוקה.
אחת ההתפתחויות החשובות בשנים האחרונות עבור המיזם, היא ההצלחה שלה הוא זוכה מחוץ לארצות הברית. באתר האינטרנט שלו, ריינולדס מציע למכירה תכניות מלאות והדרכה כיצד לבנות ספינות אדמה באופן עצמאי – ומדי פעם בפעם יוצא בעצמו להדריך יזמים ומהנדסים במדינות שונות.

פה ושם צצות ספינות אדמה במדינות מערביות כגון צרפת, אנגליה ואפילו כאן בישראל – אם כי הן זוכות להצלחה הגדולה ביותר בעיקר במדינות עולם שני ושלישי, שבהן יש בירוקרטיה פחותה מחד, ומאידך, צורך דחוף יותר בבנייה שאינה תלויה באופן מוחלט בתשתיות עירוניות.

"אנחנו יודעים שזה אפשרי. אנחנו תמיד מנסים להפוך את התכנון [של ספינות האדמה] לפשוט יותר, ולכזה שמשתמש בכמה שיותר חומרי גלם מקומיים. אנחנו משכללים את התכנון כל הזמן, ואנחנו מתחילים לראות אנשים מיישמים אותו בהצלחה [בכל רחבי העולם בעצמם] – ואני חושב שזה כל הרעיון."

כיום ניתן למצוא ספינות אדמה בסיירה לאון, ארגנטינה, בוליביה, קמבודיה, האיטי, הודו ומדינות רבות נוספות. ספינת האדמה הישראלית נמצאת במעלות, והיא ביתם של אורית ואמנון לבב: תכנן אותה האדריכל דוד רנוב לאחר שלמד אצל מייקל ריינולדס בשנות התשעים ואף התגורר בעצמו באחת מקהילות ספינות האדמה בטאוס.

האם עומדות ספינות האדמה לכבוש את העולם? האם בעוד עשרים או שלושים שנה נחייה כולנו בבתים עשויים מצמיגים, ונאכל עגבניות שהושקו במימי האמבטיה שלנו? כמאמר הקלישאה: לא קל לנבא – ובעיקר לא את העתיד. המבקרים טוענים שספינות אדמה אינן ישימות בקנה מידה נרחב כיוון שהן רגישות מדי לתנאי האקלים: לא כל מה שעובד היטב בחום המדברי של ניו-מקסיקו יכול לעבוד באותה המידה בכפור ובשלג של צפון אירופה, למשל. וגם אם יצליח ריינולדס למצוא פתרון אקולוגי ישים לכל סביבה אקלימית, אני עדיין מתקשה להאמין שספינות האדמה יחליפו ביום מן הימים את הנוף העירוני של מגדלי פלדה ובטון: משהו ברעיון הזה נשמע לי אידילי מדי, כמו סוף של סרט של דיסני. ואתם יודעים מה? אני מקווה שאני טועה.

 

יצירות אשר הושמעו בפרק:

https://soundcloud.com/barnabywalters/rosa-das-rosas
https://soundcloud.com/everknew19/cloud-of-sense
https://soundcloud.com/dadi-6/nevermind-cloud-minds

ביבליוגרפיה ומידע נוסף:

http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4280335,00.html
http://eytana.com/
http://www.haaretz.co.il/misc/1.689901
http://www.esb.co.il/uploaded_files/1335952170-%D7%A2%D7%9C%20%D7%91%D7%99%D7%93%D7%95%D7%93,%20%D7%9E%D7%A1%D7%94%20%D7%AA%D7%A8%D7%9E%D7%99%D7%AA%20%D7%95%D7%9E%D7%94%20%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%94%D7%9D.pdf
http://www.taosnews.com/news/article_6f72ac56-e81f-577e-804b-8aa9fb4d6ec4.html
http://www.treehugger.com/sustainable-product-design/henry-giffords-100m-leed-lawsuit-dismissed-with-prejudice.html
http://www.businessinsider.com/michael-reynolds-beer-can-thumb-house-2014-7?op=1
http://hesomagazine.com/featured/garbage-warrior/
http://www.nytimes.com/1996/12/02/us/at-heart-of-dispute-tires-by-the-acre.html
http://www.theverge.com/2012/11/29/3693164/escape-to-earthship-taos-michael-reynolds
http://magazine.uc.edu/issues/0509/architect.html
http://earthship.com/Systems/electricity
http://earthship.com/Systems/comfort-in-any-climate
http://earthship.com/Systems/organic-food-production
http://www.archinia.com/index.php/58-publications/publications/216-earthship-pros-and-cons
http://www.archinia.com/index.php/58-publications/publications/215-solving-the-earthship-enigma
http://www.ccathsu.com/askccat/do-earthship-tire-constructions-pose-health-risks/
http://www.theage.com.au/national/captain-planet-20090829-f3cn.html
http://www.theverge.com/2012/11/29/3693164/escape-to-earthship-taos-michael-reynolds
http://www.newspapers.com/newspage/13237161/
http://www.psmag.com/navigation/nature-and-technology/earthship-trooper-4343/
http://alilassoued.com/garbage-warrior-architecture-for-saving-the-planet/
http://www.nmbea.org/New/s_01_in.pdf
http://opensourceecology.org/wiki/Earthship
http://www.concretecentre.com/technical_information/performance_and_benefits/thermal_mass.aspx

מסחר במניות מתנהל כבר מאות שנים – אך בעשרות השנים האחרונות הוא חווה מהפכה דרמטית: בימינו, כשבעים אחוזים ויותר מההחלטות על קנייה או מכירה של מניות וניירות ערך אינן מתקבלות עוד על ידי בני אדם – כי אם על ידי מחשבים. כיצד משפיע המסחר האלגוריתמי המהיר על פשיעה כלכלית, התרסקויות-בזק של מדדי המניות ויציבותן של חברות בורסה?

• 0620: מישהו מצליח 'לעקוץ' את הבנק הפדרלי האמריקני כבר 15 שנים – 6 מילישניות בכל פעם…
• 1850: מדד הדאו-ג'ונס סופג את אחת המפולות הגדולות ביותר בתולדותיו – והכל בגלל כמה תוכנות מבולבלות.
• 3450: חברת Knight Capital הופכת מחברה מצליחה לפושטת רגל בתוך חצי שעה בלבד, עקב אלגוריתם 'שהשתגע'…

את הנושא לפרק בחר ניקו פרחי, שתרם לקמפיין מימון ההמונים של התוכנית אותו ערכנו לפני כחצי שנה. תודה לניר עמית שערכה את התחקיר, לדינה בר-מנחם על העריכה הלשונית, ולניר סייג שערך את הפרק ואף הלחין את פס הקול שלו (קישור למוזיקה של ניר).

העבודה על הגרסא האמריקנית של עושים היסטוריה מתקדמת במרחק. יש לנו מגישה – קלי אוקל'קיאן מהפודקאסט The Highly Sensitive Person Podcast – שכנראה תתארח בפרק הבא של התוכנית. כמו כן – יש לנו שם! מכל העשרות הרבות של הצעות לשמות ששלחתם אלינו, השם הנבחר הוא Curious Minds ('מוחות סקרניים') אותו הציעה נטליה סגל. חזקי אינדורסקי עיצב לנו את הלוגו החדש:

חידת מירוץ ויקיפדיה הפעם היא מירוץ בויקיפדיה העברית: אתם מתבקשים להגיע מהערך על מסחר אלגוריתמי – לערך על הסיגריה, בכמה שפחות דילוגים. שימו לב לשינוי קטן בכללי המירוץ: מי שיוסיף תוכן לערך מסוג 'קצרמר' – יקבל בונוס: הדילוג הזה לא ייחשב במספר הדילוגים לפתרון. כדי לעשות לי את החיים קלים, אני מבקש שבפתרון שאתם כותבים בפורום שלנו, ציינו אם ערכתם את הערך או לא. בהצלחה לרצים! 

הודעות ועדכונים

הודעה חשובה למאזינים דרך iTunes, באייפון או במחשב: עקב תקלות טכניות בשירות אחסון הפרקים של התכנית, פתחתי ערוץ חדש לתוכנית ב-iTunes. אנא הרשמו לערוץ החדש כדי להנות מעדכונים שוטפים בעתיד: הערוץ הישן עדיין פעיל, אבל סובל מתקלות רבות ובעתיד הקרוב אפסיק לתמוך בו.

ההודעה תקפה גם למאזינים באמצעות מכשירי אנדרואיד: אנא חפשו את הערוץ החדש באפליקציה שלכם, או הזינו את כתובת ה-RSS ידנית. פרטים נוספים והסבר צעד-אחר-צעד, כאן.

האזנה נעימה,
רן

---

איך לשדוד בנק בשש מילישניות – על מסחר אלגוריתמי במניות

כתב: רן לוי

השמונה-עשר ביוני, 1815. לונדון.

נתן רוטשילד היה דמות מוכרת מאוד בקרב סוחרי הבורסה של לונדון. הוא היה נצר למשפחת רוטשילד העשירה שבניה ניהלו עסקים ובנקים בכמעט כל מדינה אירופאית חשובה.

באותו היום, כך גורס הסיפור, התהלך נתן רוטשילד במסדרונות הבורסה בסבר פנים חמורות. מצב הרוח העגמומי של רוטשילד הפך לשיחת היום בקרב שאר הסוחרים. כמה מאות קילומטרים משם, בווטרלו שבבלגיה של ימינו, נפגשו כוחותיו של הדוכס האנגלי מוולינגטון עם צבאו של נפוליאון בונפרטה הצרפתי בקרב מכריע: כל הסוחרים ידעו שלתוצאות הקרב יהיו השלכות מרחיקות לכת על כלכלת בריטניה. כולם גם ידעו שמשפחת רוטשילד פרשה, במרוצת השנים, רשת תקשורת רחבת ידיים באירופה: בני המשפחה עמדו בקשר קרוב זה עם זה באמצעות שליחים ורצים מהירים, ועדכנו זה את זה בחדשות החמות ביותר מכל אחת ממעצמות היבשת. אם יש מישהו שיודע משהו על תוצאות הקרב בווטרלו, לחשו השמועות, הרי שיהיה זה נתן רוטשילד – ואם הבנקאי העשיר שרוי במצב רוח כה קודר, הרי זה סימן ודאי לכך שהדוכס מוולינגטון ספג תבוסה קשה, ושכלכלתה של בריטניה עומדת בפני טלטלה עזה. ואם הבורסה עומדת לקרוס, הרי שכדאי למכור את שאפשר כבר עכשיו – אפילו במחירי רצפה – ולהציל לפחות חלק מהכסף, בטרם שוויין של המניות יתרסק וכל ההשקעות יירדו לטמיון. למחרת היום, עם פתיחת המסחר בבורסה, מיהרו סוחרים רבים להיפטר מניירות הערך שברשותם ומכרו אותן בזול.

כעבור יממה הגיעו החדשות הטריות משדה המערכה: הדוכס ניצח, ובונפרטה סבג מפלה דרמטית. הכלכלה הבריטית ניצלה, ומחירי המניות בבורסה שבו וזינקו מעלה. כשהתפזר הערפל בתום יום המסחר, התברר שהדוכס מוולינגטון לא היה היחיד שהרוויח מהקרב הגדול: נתן רוטשילד הרוויח באותו היום בבורסה כשישה מיליון לירות שטרלינג, סכום עתק.

אני חייב לציין שקרוב לוודאי שלפחות חלק מהסיפור הזה מוגזם ומנופח. על פי אחת הגרסאות, נתן רוטשילד נכח בעצמו בווטרלו וצפה במשקפת על שדה הקרב בשעה שהוא מסתכן מפגיעת כדור טועה. כשהבין רוטשילד שהבריטים ניצחו, מיהר לעלות על סוסו ודהר כרוח סערה אל בריסל. משם עלה על כרכרה מהירה שלקחה אותו אל סירה ממתינה, חצה את התעלה במזג אוויר סוער, ונחת בלונדון כשהוא מקדים את כל השליחים ונושאי החדשות. בלונדון עטה הבנקאי חליפה מכובדת, והעמיד פנים כאילו שהוא מדוכא – כדי לגרום לכל שאר הסוחרים למכור את המניות שברשותם. אנשיו של רוטשילד רכשו את המניות הזולות, וכשהגיעו החדשות הטובות מכרו אותן בחזרה – ביוקר. כאמור, קשה להפריד בין מציאות ובדיון בסיפור כה מרתק וססגוני – אך כל המקורות מסכימים על כך שנתן רוטשילד הרוויח הון כתוצאה ממידע מוקדם שהשיג על תוצאות הקרב, בין אם באופן אישי ובין אם באמצעות רשת השליחים המשפחתית.

פעילות כלכלית כיאוטית

הסיפור על נתן רוטשילד מרתק כיוון שהוא מדגים היטב את ההשפעה הגדולה שיש לתכונות אנושיות בסיסיות כגון פחד, אומץ ותאוות בצע על המסחר בניירות ערך – השפעה שלא צריכה להפתיע אותנו, שכן מי שבסופו של דבר קיבלו את ההחלטות לגבי קניית מניות ומכירתן הם בני אדם. אני משתמש במילה 'קיבלו', בזמן עבר, כיוון שבימינו – עידן המחשב ורשתות התקשורת – חלק גדול ממי שמקבלים החלטות לגבי קניית מניות ומכירתן אינם בני אדם.

המסחר בבורסה הוא, מטבעו, פעילות כאוטית: אלפי גורמים אנושיים, כלכליים ופוליטיים משתלבים זה בזה כדי להשפיע על המתרחש בשוק ההון והופכים אותו לבלתי צפוי. בפרק זה ננסה לגלות מה קורה כשלתוך התבשיל המבעבע הזה של מסחר סוער, המושפע מרגשות אנושיים והחלטות כלכליות – מוסיפים טכנולוגיה שמשנה את כללי המשחק באופן מהותי ועמוק.

המכניקה של המסחר בבורסה

השמונה עשר בספטמבר, 2013. וושינגטון.

הסוחרים בבבורסות של ניו-יורק ושיקגו המתינו בדריכות. בשעה שתיים בצהריים בדיוק עמד הבנק הפדרלי של ארצות הברית לפרסם החלטה חשובה לגבי מדיניותו בנושא אגרות החוב הממשלתיות – החלטה שעתידה להשפיע על שערי המניות בבורסות בכל רחבי העולם. הרבה אנשים עמדו להרוויח – או להפסיד – כסף רב בעקבות החלטה זו.

כשאני אומר 'שתיים בצהריים בדיוק' – אני מתכוון לכך במובן הצר ביותר של הביטוי. אנשי הבנק הפדרלי נעזרים בשעונים אטומיים המכויילים לדיוק ברמות של ננו-שניות ומטה, כדי להבטיח שהמידע ייצא בכל הערוצים האלקטרוניים – אתר האינטרנט של הבנק, דיווחי חדשות, הודעות לעיתונות וכו' – בדיוק שעה הייעודה, ולא מיקרו-שנייה אחת קודם לכן. מה הסיבה לדיוק הקפדני כל כך?

המכניקה הבסיסית של המסחר בבורסה, הרעיון העקרוני שעומד בבסיס הפעילות הפיננסית הזו, זהה למדי למכניקה שהייתה נהוגה גם בימיו של נתן רוטשילד. מניה של חברה היא יחידה קטנה של בעלות על אותה חברה. אם, לצורך הדוגמה, אני מחזיק במניה של גוגל, אני אוחז בפיסה זעירה של בעלות בה. אין משמעות הדבר שאני יכול להיכנס למשרדים של גוגל בחיפה ולהתחיל לחלק למתכנתים הוראות – ותאמינו לי, ניסיתי – אבל המנייה מקנה לי שותפות מסוימת ברווחים שמפיקה החברה. קניית מניות ומכירתן היא דרך נוספת להרוויח מהן: אם אני מעריך שגוגל תרוויח כסף רב יותר בשנה הבאה משהרוויחה השנה, כדאי לי לרכוש מניה שלה – ואם מישהו יהיה מוכן למכור לי את המניה שברשותו, אשלם לו כסף תמורתה. פרט למניות, יש סוגים רבים נוספים של ניירות ערך, כגון אגרות חוב, אופציות, חוזים עתידיים ועוד. 'בורסה' היא מקום שבו מתנהל מסחר פומבי בניירות ערך שכאלה בין הקונים והמוכרים.

הטכנולוגיה נכנסת לבורסה

אך אם הרעיון העקרוני שמאחורי המסחר בבורסה לא השתנה באופן מהותי במהלך השנים, הרי שהאופן הטכני שבו מתבצע המסחר השתנה, ועוד איך. עד לפני כמה עשרות שנים היו הסוחרים מחליפים ביניהם פיסות נייר ודפים, אך כיום כל העסקאות נעשות באמצעים אלקטרוניים לחלוטין: מחשב מרכזי במשרדי הבורסה מקבל הוראות קניה ומכירה מהסוחרים, משדך בין המוכרים והקונים ומנהל רישום של העסקאות השונות.

בתחילה היו המחשבים רק 'צינור' להעברת מידע: סוחר אנושי היה מחליט אם למכור או לקנות מניה מסוימת, והמחשב היה מוציא את ההחלטה אל הפועל. אך עם הזמן הלך ותפס המחשב מקום דומיננטי יותר בתהליך המסחר, כשהסוחרים למדו לנצל את היתרון הגדול ביותר שלו: המהירות. המחשב – או ליתר דיוק, התכנה שרצה עליו – מסוגל לקבל מידע, לנתח אותו, לקבל החלטה ולהוציא אותה לפועל בפרק זמן של כמה עשרות עד מאות מיקרו-שניות. מיקרו-שניה היא מיליונית השניה: שלושת אלפים מיקרו-שניות, לשם השוואה, הם הזמן שאורך מצמוץ בעין, או פרק הזמן שעובר מהרגע שאני מתיישב בכורסה, ועד שאחד הילדים מחליט שהוא צריך משהו, דחוף.

מהירות זו עשויה להוות יתרון מכריע בזירת המסחר, מאותה הסיבה שהמהירות שבה דהר נתן רוטשילד מווטרלו ללונדון כדי להקדים את כל שאר השליחים העניקה לו יתרון מכריע: אם הסוחר מסוגל לקבל מידע ולהגיב לו לפני כולם, אזי הוא יכול לקבל החלטות חכמות יותר לגבי קנייה או מכירה של ניירות ערך, ולהרוויח כסף רב יותר.

מילות המפתח כאן הן 'החלטות חכמות'. כדי לנצל את יתרון המהירות, על תכנה להיות מסוגלת לקבל החלטות מושכלות וחכמות על סמך המידע שברשותן. למרבה המזל, חלק לא מבוטל מהחלטות המסחר שמקבלים בני אדם ניתן 'לפרק' לסדרת החלטות או צעדים קטנים ופשוטים יותר, שניתן להמיר אותן לשפת הלוגיקה שהמחשב מבין. סדרת צעדים זו מכונה, בעגה המקצועית, 'אלגוריתם'. המילה 'אלגוריתם' אולי נשמעת מעט מאיימת לרובנו, אבל המשמעות שלה קלה להבנה. מתכון להכנת עוגה הוא דוגמא מוכרת לאלגוריתם: הוסף את המרכיב הזה והזה, ערבב כך וכך, שים בתנור למשך שעתיים – ובמקרה שלי, זרוק את התוצאה לפח. דוגמא לאלגוריתם בתחום המסחר במניות עשויה להיות: 'אם מחירה של מנייה יורד מתחת לעשרה דולר – קנה אותה, המתן שמחירה יעלה לעשרים דולר, ואז מכור אותה.'

אלה אינן בהכרח הוראות חכמות או מתוחכמות במיוחד, אך כפי שנגלה בהמשך ששילובן עם מהירות גבוהה של מחשב יוצר שלם שהוא גדול ומוצלח יותר מסך חלקיו – וזו הסיבה שבארצות הברית, למשל, עד שבעים אחוזים מההחלטות לגבי קניית ניירות ערך ומכירתן אינן מתקבלות עוד על ידי בני אדם – כי אם על ידי תכנות. זו גם הסיבה לכך שאנשי הבנק הפדרלי מקפידים כל כך על שחרור הודעות לציבור בכל הערוצים האפשריים באותו הרגע בדיוק ולא מיקרו-שניה קודם לכן: אם מחשב אחד יקבל מידע אפילו שבריר שנייה לפני כל השאר, הוא יוכל לפעול על סמך מידע מוקדם זה ולזכות ביתרון לא הוגן על פני מחשביהם של כל שאר הסוחרים.

לשדוד בנק בשש מילישניות

אם כן, בשעה שתיים בצהריים בדיוק פרסם הבנק הפדרלי את החלטתו. כצפוי, פעילות ערה נרשמה בבורסות השונות ברחבי ארצות הברית, ומיליוני דולרים החליפו ידיים בתוך כמה עשרות אלפיות השניה. אך מישהו חד עין בבנק הפדרלי הבחין באנומליה משונה במסחר שהתנהל בעקבות ההודעה – אנומליה שהביאה, בסופו של דבר, לפתיחת חקירה מקיפה.

ההודעה של הבנק הפדרלי התפרסמה בוושינגטון, והועברה באמצעות סיבים אופטיים לסוחרים בניו-יורק ובשיקגו. חוקי הטבע מכתיבים כי מידע דיגיטלי נע בתוך סיבים אופטיים במהירות הקרובה למהירות האור, ונדרשים לו כשתי מילי-שניות – שתי אלפיות השנייה – להגיע מוושינטגון לניו-יורק, וכשבע מילי-שניות מוושינטגון לשיקגו. אך אותו פקיד דק אבחנה שעבר על רישומי הקנייה והמכירה גילה שסוחר אלמוני או קבוצת סוחרים החלו לבצע מספר רב של עסקאות בתוך מילי-שניה אחת בלבד מרגע פרסום ההודעה, דהיינו: מילי-שניה שלמה לפני שהמידע יכול היה להגיע לניו-יורק, ושש מילי-שניות לפני שהגיע לשיקגו. המידע בסיבים האופטיים נע במהירות הקרובה למהירות האור וכידוע, שום דבר אינו נע מהר יותר ממהירות האור. אז… מה קרה כאן? כיצד הצליח אותו סוחר אלמוני להערים על חוקי הטבע, לזכות במידע מוקדם לפני כל שאר העולם ולנצל אותו לטובתו?

קיימים שני הסברים אפשריים. הראשון הוא שברשותו של אותו סוחר הייתה דרך מהירה ויעילה יותר להעביר את המידע מאשר הסיבים האופטיים הקיימים. למשל, אם יש לאותו סוחר סיב אופטי העובר את המרחק מוושינטגון לשיקגו במסלול ישר יותר מאשר מסלולם של סיבים אחרים, המרחק שיעבור המידע יהיה קצר יותר ולכן גם הזמן שיידרש לו לשם כך יהיה קצר יותר. עובדה זו לא נעלמה מעיניי סוחרים רבים, כמובן, והחל מראשית שנות האלפיים מתנהל בארה"ב מעין 'מירוץ חימוש' חשאי שבמסגרתו מנסות חברות להניח סיבים אופטיים בין ערים שונות בארצות הברית בקווים ישרים ככל האפשר כדי לזכות ביתרון של עוד מספר מיליוניות השניה על יריבותיהן. במקביל, מחירי הנדל"ן בבניינים הקרובים לבורסות השונות זינקו בחדות כשאותן חברות רכשו שטחים כדי להציב את המחשבים שלהן קרוב יותר למחשב המרכזי בבורסה – שוב, בניסיון להרוויח זמן יקר, תרתי משמע.

אך טיעון הזה אינו תקף, ככל הנראה, במקרה שלנו: הפרש של שש מילי-שניות גבוה מכדי שניתן יהיה להסביר אותו בעזרת סיב אופטי המונח בנתיב מוצלח יותר כזה או אחר. אפילו אם יש בידי הסוחר דרך שונה לגמרי להעביר את המידע, כגון תקשורת אלחוטית למשל, עדיין אי אפשר להסביר את ההפרש. אמנם האור נע באוויר מעט מהר יותר מאשר בסיב אופטי, והמסלול שיעבור יהיה ישיר מנקודה לנקודה – אך עדיין מדובר בהבדל של אחוזים בודדים בלבד, ולא הפרש כה דרמטי.

מידע מוקדם

ההסבר השני, ההגיוני יותר, הוא שמישהו החזיק בידיו מידע מוקדם לגבי תוכן הודעת הבנק הפדרלי – וניצל אותו כדי להרוויח כסף ממסחר לא הוגן. השאלה המתבקשת היא: מהיכן עשוי להגיע אותו מידע מוקדם?

באורח מסורתי, הבנק הפדרלי נוהג להעניק את ההודעות לעיתונאים שונים כרבע שעה לפני שהן עומדות להתפרסם, כדי שיוכלו לנתח ולפרש אותן עבור הציבור לאחר שיצאו לאור. העיתונאים נמצאים תחת אמברגו: דהיינו, אסור להם לפרסם את ההודעה עד שהבנק הפדרלי מפרסם אותה. ייתכן ואחד העיתונאים הפר את האמברגו, הדליף לסוחרים מסוימים את ההודעה וכך חתר תחת מאמצי הבנק הפדרלי לשמור על עקרון המסחר ההוגן. בתגובה לאפשרות זו הקשיח הבנק הפדרלי את כללי האמברגו, וכיום העיתונאים שמקבלים את ההודעות מבעוד מועד נאלצים לשבת נעולים בתוך חדר סגור ומנותקים משאר העולם, עד שניתן האישור לפרסום.

באורח מפתיע, כשעברו החוקרים גם על רישומי המסחר של שנים עברו, הם גילו שתי עובדות מעניינות נוספות. הראשונה היא שהדלפת המידע החסוי מהבנק הפדרלי מתנהלת כבר למעלה מחמש עשרה שנה – מאז שנת 1997. אותו סוחר או קבוצת סוחרים הרוויחו בתקופה זו בין ארבעה עשר למאתיים וחמישים מיליון דולר, לכל הפחות, בזכות ה'טיפים' שקיבלו על תוכן הודעות חשובות.

העובדה השנייה היא שבמקרים רבים, המסחר האסור התנהל אפילו לפני יציאת ההודעה: דהיינו, לנוכלים היה מידע מוקדם עוד בטרם יצאה ההודעה לציבור. עובדה זו מרמזת על כך שייתכן שמקור ההדלפה אינו בהכרח אחד העיתונאים – אלא אולי מדובר בעובד של הבנק המרכזי עצמו. במקרה שכזה, המידע היה ברשות הנוכלים שעות או ימים לפני כולם, וההמתנה עד לרגע ההודעה עצמה היא אולי ניסיון לבלבל את החוקרים ולגרום להם לחשוד בעיתונאים, שהם החשודים המיידים במקרה שכזה, במקום במקור האמתי להדלפה.

נכון לזמן זה, הסוחרים הנוכלים והמדליף שסייע להם עדיין לא נתפסו, כך שיש סיכוי לא רע שעוד נשמע על פרשה זו – שזכתה לכינוי 'השוד הגדול של הבנק הפדרלי' (The Great Fed Robbery) – בעתיד הלא רחוק. כך או כך, סיפור זה מלמד אותנו שלמרות שהטכנולוגיה משתנה ללא הרף, כנראה שטבע האדם נותר פחות או יותר כשהיה.

קריסת הבזק (Flash) של 2010

השישה במאי, 2010. ניו-יורק.

המסחר בשישי במאי נפתח בעצבנות מסוימת מצד הסוחרים. בשעה 2:42 בצהריים של אותו היום היה מדד הדאו-ג'ונס, מדד המייצג את מחיר המניות של כמה מהחברות הגדולות ביותר בארצות הברית, נמוך בכשלוש מאות נקודות מערכו ביום הקודם. הפרשנים בערוצי חדשות הכלכלה השונים היו תמימי דעים שהסיבה לכך היא משבר פיננסי פוטנציאלי באיחוד האירופאי. יוון הייתה חייבת לכמה מדינות מהאיחוד סכומי עתק, אך הפגנות סוערות ברחובות אתונה איימו להביא לכך שהממשלה היוונית תחליט שלא לשלם את חובה – החלטה העשויה לגרור אחריה תגובת שרשרת פיננסית בעלת השלכות חמורות.

אך כמעט בבת אחת השתנה קצב ירידת מדד הדאו-ג'ונס, שעד אותו הרגע היה מתון ואטי יחסית, לנפילה מהירה ודרמטית. בתוך דקה אחת בלבד איבד הדאו-ג'ונס מאה נקודות נוספות. דקה נוספת חלפה – ועוד מאה נקודות אבדו. באולפני הטלוויזיה החלו השדרים להבין שמשהו מאד לא שגרתי מתרחש בשוק ניירות הערך.

כדרכם של פרשנים, ניסו המומחים באולפן למצוא הסברים הגיוניים לנפילה הדרמטית של שערי המניות. הבעייה ביוון הייתה החשוד המיידי, כמובן, אבל אולי יש סיבות נוספות: עליית ההגמוניה של מדינות מזרח אסיה? הגרעון הממשלתי, מי יודע?…

שתי דקות מאוחר יותר, כבר איבד הדאו-ג'ונס מאתיים נקודות נוספות והירידה הפכה לנפילה חופשית. כולם – הסוחרים, הפרשנים והעיתונאים – הביטו בגרפים שעל המסך וכמעט שלא היו מסוגלים להאמין למראה עיניהם. בשעה 2:47, חמש דקות בלבד לאחר תחילת המפולת, איבד הדאו-ג'ונס קרוב לאלף נקודות – נפילה של תשעה אחוזים.

זה כבר לא היה סתם עוד 'יום רע' בבורסה: זו הייתה מפולת של ממש – הירידה הגדולה ביותר ביום מסחר בודד אי-פעם בהיסטוריה של הדאו-ג'ונס. לשם השוואה, כשהכריזה חברת האחים ליהמן על פשיטת הרגל הגדולה ביותר בהיסטוריה האמריקנית בשנת 2008, ירד מדד הדאו-ג'ונס בכחמישה אחוזים בלבד.

סיבות טכנולוגיות

באולפני החדשות כבר היה ברור לכולם שמשהו גדול מאוד קורה כאן, ולפחות אצל חלק מהפרשנים החל לנקר החשד שאולי לא צריך לחפש סיבות כלכליות למפולת – כי אם סיבות טכנולוגיות.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה הופנו אצבעות מאשימות אל המחשבים. בתשעה עשר באוקטובר, 1987, קרסו הבורסות בכל רחבי העולם במה שכונה 'יום שני השחור': הדאו-ג'ונס, למשל, צנח בכעשרים ושניים אחוזים. אנליסטים רבים האשימו את תכנות המסחר, שכבר אז היו בשימוש נרחב בבורסות השונות, בכך שמכרו מניות רבות במחירים נמוכים בשעת המשבר – וכך החריפו את מפולת המניות והאיצו אותה.
אך למפולת המניות ב-1987 היו גם גורמים אחרים: הצמיחה האמריקנית נבלמה באותה התקופה, והכלכלה כולה נכנסה למיתון. נוסף על כך, אירן שיגרה טילים ימיים אל שני מיכליות נפט אמריקיות במפרץ הפרסי, והחששות מקונפליקט שישפיע על שוק הנפט העולמי גרם לעצבנות בשווקים. במילים אחרות, אי אפשר לומר בוודאות שלתכנות הייתה השפעה מכרעת על המשבר. במקרה שלנו, עם זאת, דו"ח מיוחד שפרסמה ועדה ממשלתית חמישה חודשים לאחר הארוע הטיל על האלגוריתמים אחריות ישירה וכמעט בלעדית להתרחשות.

מסחר בתדירות גבוהה (High Frequency Trading)

כדי להבין מה גרם להתרסקות הבזק של הבורסות (Flash Crash, כפי שמכונה תופעה זו), יש ראשית להכיר סוג מסוים של מסחר ממוחשב המכונה 'מסחר בתדירות גבוהה' (High Freq. Trading). בסוג זה של מסחר, המחשב קונה מניה או אופציה כלשהי – ומוכר אותה כעבור דקות או שניות ספורות בלבד: דהיינו, מסחר בטווחי זמן קצרים וקצרים מאד, ולא השקעות לטווח ארוך. בפרק זמן כה קצר שוויו של נייר הערך משתנה רק מעט, סנטים בודדים ומטה – אבל כיוון שהמחשב מסוגל לבצע אלפי עסקאות זריזות שכאלה בכל שנייה, הסנטים הבודדים עשויים להצטבר ולהפוך למיליוני דולרים. החל מראשית שנות האלפיים, מסחר בתדר גבוה הוא אחד מסוגי המסחר הדומינטיים בשווקי המניות, וכמחצית עד שלושה רבעים מסך כל העסקאות בניירות ערך הן עסקאות בזק שכאלה שנעשות באופן אוטומטי לחלוטין בין תוכנות שקונות ומוכרות מניות זו לזו אלפי פעמים בכל שנייה.

על פי הדו"ח הממשלתי, בשעה 2:32 של אותו היום, השישה במאי, החלה חברה כלשהי למכור ניירות ערך בבורסה של שיקגו, בשווי כולל של למעלה מארבעה מיליארד דולרים – הקף שנחשב לחריג ביחס להקפי המסחר הרגילים. מי שרכשו את ניירות הערך שמכרה אותה חברה היו בעיקר תכנות מסחר בתדירות גבוהה, ובהתאם לייעודן ולאופי פעילותן – הן החזיקו בניירות הערך לשניות או לדקות ספורות, ואז מכרו אותן לתכנות מסחר אחרות. גם תכנות אלה החזיקו בניירות הערך למשך זמן קצר ואז מכרו אותן. למי? לתכנות אחרות, שמכרו אותן לתכנות אחרות, שמכרו אותן לתכנות שמכרו אותן לתכנות… אני חושב שאתם מבינים את התמונה.

המכירה הראשונית של ניירות הערך יצרה סערה של פעילות מסחר אינטנסיבית שבה מאות אלפי ניירות ערך החליפו ידיים בפרק זמן קצר. דמיינו לעצמכם מחבת רותחת ובו מעט שמן רותח – ולפתע אנחנו שופכים לתוכו עוד חומר דליק. אם מדובר בכמה טיפות של חומר דליק, דבר לא יקרה – אבל כאן מדובר היה בכמות גדולה מאוד של ניירות ערך שהחליפו ידיים כתוצאה מאותה מכירה ראשונית גדולה ופתאומית, השקולה לתוספת הגונה של חומר דליק לקלחת הבוערת. התוצאה הייתה התלקחות ספונטנית וחזקה, שבאנלוגיה שלנו מתרגמת לתנודתיות גבוהה מאוד בשוק המניות.

מנגנוני הגנה אוטומטיים

רבות מהתכנות האלגוריתמיות העוסקות במסחר בתדירות גבוהה מכילות 'מנגנוני הגנה' אוטומטיים שנועדו לזהות מצבים חריגים שבהם האלגוריתם הקיים אינו מתוחכם דיו כדי לטפל. תנודתיות גבוהה וסוערת בשערי המניות היא מצב חריג שכזה, ופתרון מקובל הוא להנחות את התכנה להפסיק לקנות ניירות ערך, כדי למנוע הפסדים. באותם הרגעים, כשאותן תכנות זיהו את התנודתיות העזה בבורסה – מנגנוני ההגנה האוטומטיים נכנסו לפעולה. המשמעות הייתה שלפתע היו בשוק תכנות רבות שניסו למכור את ניירות הערך שברשותן – אבל אף תכנה אחת לא רצתה לקנות אותן. התוצאה הסופית של שרשרת האירועים הזו, שנמשכה דקות ספורות בסך הכל, הייתה צניחה חופשית של מדד ניירות הערך בבורסה של שיקגו – וכיוון שכל הבורסות קשורות זו בזו בקשרים הדוקים של הצע וביקוש, המפולת התפשטה גם לוול-סטריט, לנאסד"ק ולבורסות אחרות.

אבל אז, באורח מפתיע לא פחות, באותה המהירות שבה צנחו שערי המניות – הן שבו לעלות. דקה אחר דקה טיפס מדד הדאו-ג'ונס, ובתוך עשרים דקות בלבד, הוא חזר לכמעט אותה הנקודה שבה היה לפני הנפילה הגדולה. שוק המניות ייצב את עצמו, ומהסופה הגדולה שלפני פחות מחצי שעה איימה לטלטל את הכלכלה האמריקנית כולה – לא נותר כמעט דבר.

מה פשר ההתאוששות המהירה? ובכן, למרבה המזל, גם המחשבים המרכזיים בבורסות – המחשבים שמפגישים את הקונים והמוכרים ומצמידים הוראות קנייה ומכירה זו לזו – מצוידים במערכות הגנה אוטומטיות משל עצמן. במקרה זה, המחשב המרכזי של הבורסה בשיקגו זיהה את הנפילה הפתאומית בשערי המניות, וכתגובת נגד החליט לעצור את המסחר לחלוטין למשך חמש שניות. הפוגה זעומה זו הספיקה כדי לבלום את תגובת השרשרת: היא הקפיאה את התנודתיות בשוק, ואפשרה לתוכנות המסחר להתאושש, ולחזור ולפרסם הוראות קנייה. מאותו הרגע, רמות ההצע והביקוש של ניירות הערך החלו חוזרות בהדרגה לערכן הנורמלי, ושערי המניות עלו לרמותיהם שלפני ההתרסקות.

ראוי לציין שהדו"ח שפרסמה הוועדה הממשלתית ספג ביקורת ממספר אנליסטים וחוקרים שלא הסכימו עם ההסברים שהופיעו בו או שהעדיפו להדגיש גורמים אחרים שאולי הביאו למפולת. ביקורת שכזו אינה מפתיעה, שכן גם בימים כתקונם המסחר בבורסה כאוטי ומושפע מאינספור גורמים גלויים ונסתרים. ההבדל הוא שבימים עברו, כשבני אדם בלבד קיבלו את החלטות המסחר, כנראה שסוג כזה של התרסקות בזק היה נמנע מכיוון ש-א', בני אדם מגיבים לאט יותר ממחשבים והמפולת הייתה איטית יותר וב', ייתכן שסוחרים אנושיים היו מזהים את העובדה שהתנודתיות בשוק היא תוצאה של מכירת ניירות ערך בהיקף חריג ותו לא, ולא טלטלה כלכלית במדינה כולה.
ברור, בכל אופן, שאי אפשר להתעלם מההשפעה שיש למחשבים ולאלגוריתמים על שוק ההון ועל הכלכלה בכלל. כל אלגוריתם בפני עצמו עשוי להיות פשוט יחסית, אבל ההשפעות ההדדיות של ההחלטות שמקבלים אלפי המחשבים – בשילוב העובדה שמדובר בפרקי זמן קצרצרים שבני אדם כלל אינם משחקים בהם תפקיד – מכניסות ממד חדש של מורכבות וכאוטיות לעולם פיננסי מורכב וכאוטי בלאו הכי.

הקריסה של Knight Capital

האחד באוגוסט, 2012. וול סטריט.

סיפור זה מתחיל, למעשה, עוד לפני האחד באוגוסט. באותו הבוקר הייתה מתוכננת להיכנס לפעילות מערכת מסחר ממוחשבת חדשה בשם RLP בבורסה של ניו-יורק. נציגי הבורסה עדכנו את הסוחרים לגבי השינוי המתוכנן מבעוד מועד, כך שלחברות העוסקות בפעילות היה די זמן להתכונן ולעדכן את מערכות המחשוב שלהן בהתאם.

Knight Capital הייתה חברה שהוקמה ב-1995 וסיפקה שירותי מסחר לברוקרים רבים אחרים – דהיינו, ביצעה עבורם קניית ניירות הערך ומכירתן בבורסה של ניו יורק. ב-2012 נחשבה Knight Capital לחברה מצליחה ומשגשגת: שווי השוק שלה הוערך בלמעלה ממיליארד דולר, ובין לקוחותיה אפשר היה למצוא בנקים גדולים כגון UBS וסיטיבנק. בפרט, מערכות המסחר באלגוריתמים של KC נחשבו לאמינות וליציבות מאוד, שסבלו ממספר תקלות מועט באופן יחסי. כל המאפיינים הללו, לרוע מזלה של החברה, עמדו להתהפך על ראשם.

בחודשים שקדמו לאירוע, עסקו מהנדסיה של KC בשדרוג מערכות המסחר הממוחשבות של החברה כדי להתאימן למערכת ה-RLP החדשה שתופעל בקרוב. המשמעות הייתה עדכון חלק מהתכנה שרצה על השרתים שתיקשרו עם מערכות הבורסה וביצעו את פעולות הקנייה והמכירה של ניירות הערך. בפרט, מדובר היה על שדרוג חלק בתוכנה הקיימת בשם Power Peg. לצורך ההסבר, דמיינו לעצמכם את התוכנה כמנוע של מכונית: אוסף של רכיבים וחלקים – מנוע, מיכל דלק, מאייד וכו' – המחוברים ביניהם ומתקשרים אחד עם השני באמצעות צינורות וכבלים.

הפרטים הטכניים המדויקים לגבי ה-Power Peg אינם רלוונטיים לעניינו – פרט לעובדה הבאה: Power Peg היה חלק מיותר בתוכנה – רכיב מיושן ולא רלוונטי, כמו מיכל דלק חלוד וישן. בשנת 2003 הוחלט לנטרל את אותו חלק בתוכנה מכיוון שלא היה בו צורך. אך המתכנת שניטרל את ה-Power Peg ב-2003 לא הסיר אותו מהתכנה, או במילים אחרות לא מחק את הקוד המיותר. סביר להניח שאותו מתכנת סמך על כך שכיוון שאין עוד צורך בקוד המיותר, אף אחד לא ינסה להפעיל אותו – כמו מיכל דלק ישן וחלוד שצינור הדלק אליו מנותק בלאו הכי, אז אין טעם להתאמץ ולפרק אותו לגמרי מהרכב.

שדרוג הרה אסון

ב-2012, כשהגיעה העת לשדרג את התוכנה שוב, החליטו המתכנתים להחליף את ה-Power Peg המיותר ברכיב חדש שיהיה אחראי על הממשק מול מערכת ה-RLP החדשה. זו החלטה הגיונית: אם יש לך מיכל דלק מיותר ומיושן ברכב ואתה זקוק למקום כדי להתקין מצבר נוסף, לצורך הדוגמא – למה לא לפרק את המיכל, ולהחליף אותו במצבר? הטכנאים התקינו את התכנה החדשה בחוות השרתים של KC, והכל היה מוכן לקראת שעת השי"ן.

בראשון באוגוסט, בשעה 09:30 בבוקר, החל המסחר בבורסה בניו-יורק. דקות ספורות לאחר מכן כבר היה ברור שמשהו מאוד לא בסדר. נפח פעילות המסחר היה גבוה בשלושים אחוזים יותר מהמקובל, והמניות שבהם נצפתה הפעילות הערה ביותר היו מניות שבדרך כלל היו 'רגועות' הרבה יותר. הסוחרים האנושיים שהביטו במסכים ניחשו שמדובר בתקלה טכנית כלשהי, וכנראה כזו שקשורה באופן כלשהו לכניסתה לשימוש של מערכת ה-RLP החדשה – אבל חלפו עוד דקות ארוכות עד שפקידי הבורסה הצליחו לזהות מי הגורם שאחראי לפעילות המסחר הקדחתנית. הייתה זו KC, שתכנת המסחר שלה פשוט… השתגעה. אין דרך טובה מזו לתאר את מה שאירע באותן שלושים דקות שבין תשע וחצי ועשר בבוקר.

מייד עם פתיחת המסחר החלו מחשביה של KC להוציא מיליוני פקודות קנייה ומכירה של כ-150 מניות שונות. הבעיה הייתה שאלו היו פקודות שגויות לחלוטין. בדרך כלל, רצוי לקנות בזול ולמכור ביוקר – ואילו התכנה של KC עשתה בדיוק ההפך: היא קנתה מניות ביוקר, ומכרה אותן בזול… בכל עסקה שכזו הפסידה KC כחמישה עשר סנט בלבד, אך כיוון שמדובר היה בכמה מאות עסקאות בכל שנייה – ההפסדים הקטנים הלכו והצטברו בקצב רצחני. כשהבינו אנשי KC את המתרחש וכיבו לבסוף את המערכת התקולה – הם נחרדו לגלות שהנזק הכספי נאמד בכחצי מיליארד דולר. כן, שמעתם נכון: הפסד של כמעט חצי מיליארד דולר, בתוך קצת יותר מחצי שעה.

תחקיר מעמיק מצא שורת כשלים וטעויות אנוש שהביאו לתקלה המצערת. הטכנאים של KC התקינו שמונה מחשבים חדשים במערכת – אבל עדכנו את התכנה רק בשבעה מהם. המחשב השמיני והאחרון הריץ את התכנה הישנה והלא מעודכנת. כשהחלה המערכת לפעול עם תחילת המסחר, החלו זורמות פקודות מסחר לתוך המערכת: בשבעת המחשבים התקינים, פקודות אלה גרמו להפעלתו של הרכיב המעודכן בתכנה. במחשב השמיני, הן הביאו להפעלתו של ה-Power Peg המיושן – שכבר לא היה צריך להיות שם, כיוון שהיה אמור להיות מוחלף ברכיב החדש. באנלוגיה שלנו, זה כאילו שהשארנו ברכב מיכל דלק במקום שבו אמור להיות עכשיו מצבר..הרכיב המיושן נכנס לפעולה, והפקודות שהוציא לפועל היו שגויות לחלוטין, כמובן.

זאת ועוד, המערכת זיהתה את העובדה שרכיב התוכנה שהופעל באותו מחשב שמיני אינו הרכיב המצופה, ושיגרה מיילים אוטומטיים בהולים לכמה עשרות עובדים של החברה – אך איש לא התייחס אליהם, עד שכבר היה מאוחר מדי.

כשהתפזר האבק, גילו מנהליה של KC שהם בצרות. ל-KC לא היה די הון עצמי כדי לספוג הפסד כספי כה אדיר בפרק זמן קצר כל כך, והם ידעו שעליהם לנקוט בפעולה דרסטית כדי לשרוד. ארבעה חודשים לאחר מכן נמכרה ל-KC לאחת המתחרות שלה בשוק ההון, והפסיקה להתקיים כחברה עצמאית.

סוף דבר

מה אפשר ללמוד מכל ארבעת הסיפורים לגבי השפעותיהם של תוכנות ואלגוריתמים על על המסחר בניירות הערך?

מהצד האחד, הטכנולוגיה החדשה – כמו כל טכנולוגיה חדשה – מעניקה הזדמנויות חדשות בידיהם של אנשים זריזים ומהירי תפיסה. המסחר בתדירות גבוהה מכניס לחברות העוסקות בו מיליונים רבים של דולרים: הוא אמנם דורש תשתית טכנולוגית נרחבת, השקעה בסיבים אופטיים וכדומה – אבל הסיכון בסוג זה של מסחר נמוך למדי והתשואה גבוהה. בחברות אלה למהנדסים ולמתמטיקאים מקום חשוב לא פחות מאשר לכלכלנים. זאת ועוד, למסחר בתדירות גבוהה יש גם השפעה מטיבה על שוק ההון כולו: מיליוני העסקאות הקטנות ומהירות הופכות את המסחר בניירות ערך ליעיל יותר, כמו גרגירים דקים שמשמנים את צירי הכלכלה. גם נוכלים וגנבים מקבלים הזדמנויות חדשות, כמובן, כפי שניתן לראות מהסיפור על שוד הבנק הפדרלי הגדול.

מהצד האחר, לטכנולוגיה החדשה יש גם לא מעט חסרונות. במישור האתי, ברור למדי שמשקיעים קטנים, כאלה שלא יכולים להרשות לעצמם הקמתן של חוות שרתים גדולות, הנחת סיבים אופטיים מיוחדים וכו' – אינם מסוגלים להתמודד מול החברות הגדולות במגרש המשחקים של מסחר בתדירות גבוהה. היא גם מטילה לחץ על הברוקרים האנושיים, שפתאום חייבים ללמוד ולהבין מחשבים, אלגוריתמים ותוכנה – תחום שהיה עד לא מכבר זר להם לחלוטין.

מסחר אלגוריתמי יכול להניב רווחים נאים, אבל הוא גם מוסיף סיכונים חדשים. חברה כמו KC שהייתה יציבה ואיתנה מכל בחינה – התרסקה וכמעט פשטה את הרגל בגלל תקלה טכנית שנמשכה חצי שעה בלבד. ב-2010, שוק המניות בארה"ב עמד בפני אפשרות מציאותית של מפולת גדולה שהייתה עשויה לעלות לאנשים רבים מאוד כסף רב מאוד בגלל סדרה של החלטות לא חכמות מצד תוכנות שמצאו את עצמן במצב לא מוכר.

למסחר בשוק ההון יש חשיבות אדירה על כלכלת כל המדינות. סכומי כסף גדולים מחליפים ידיים בבורסות השונות, ומשפיעים על כל שאר המגזרים בשוק – מתשלומי פנסיה של עובדים ועד הצלחתן או אי-הצלחתן של חברות. הכאוס הטבעי השורר בסוג כזה של מסחר מהווה בלאו הכי אתגר אדיר בפני הכלכלנים שמנסים להבין ולפענח את החוקים השולטים בו: אם מוסיפים לכאוס זה את הכאוס שנוצר כתוצאה מאינטראקציות בלתי צפויות בין עשרות אלפי מחשבים שכל אחד מהם מריץ אלגוריתם שונה ועצמאי לחלוטין…בוא נאמר זאת כך: הייתי ממליץ לכלכלנים חדשים לשקול לקחת גם כמה קורסים במדעי המחשב, לא מזיק.

ביבליוגרפיה ומידע נוסף

https://www.youtube.com/watch?v=NYWrtvSCziQ
http://www.bloomberg.com/news/articles/2013-09-24/regulators-look-into-timing-of-trades-after-fed-statement
http://www.nanex.net/aqck2/4436.html
http://www.nanex.net/aqck2/4436/RevisitingFedRobbery.pdf
http://www.bloomberg.com/bw/articles/2014-05-13/trading-patterns-point-to-leaks-ahead-of-federal-reserve-announcements
http://www.nanex.net/aqck2/3522.html
http://cdnc.ucr.edu/cgi-bin/cdnc?a=d&d=LAH19030726.2.404
http://en.wikipedia.org/wiki/Black_Monday_(1987)#Causes
http://www.cnbc.com/id/100792260
https://www.youtube.com/watch?v=86g4_w4j3jU
https://www.youtube.com/watch?v=E1xqSZy9_4I
https://www.youtube.com/watch?v=Sg4k2NvwG9k
http://mobile.bloomberg.com/news/2014-04-23/-flash-boys-resonates-as-survey-finds-high-frequency-concerns.html
http://www.theguardian.com/business/2014/apr/16/michael-lewis-flash-boys-wall-street-insane
http://www.zerohedge.com/contributed/2014-04-22/flash-boys-michael-lewis-misses-point-deliberately
http://www.businessinsider.com/traders-got-the-no-taper-news-early-2013-9
http://www.economist.com/blogs/newsbook/2010/10/what_caused_flash_crash
http://www.bloomberg.com/bw/articles/2012-08-02/knight-shows-how-to-lose-440-million-in-30-minutes
http://books.google.com.ar/books?id=mH3qdHK6_EsC&q=waterloo#v=snippet&q=waterloo&f=false
http://www.haas.berkeley.edu/groups/finance/rumorNov30.pdf
http://cdnc.ucr.edu/cgi-bin/cdnc?a=d&d=LAH19030726.2.404
http://www.nanex.net/FlashCrashFinal/FlashCrashSummary_II.html
http://pythonsweetness.tumblr.com/post/64740079543/how-to-lose-172-222-a-second-for-45-minutes
http://www.forbes.com/sites/halahtouryalai/2012/12/19/knight-capitals-trading-disaster-ends-in-merger-with-getco-joyce-named-chairman/