עולם הבנקאות נוטה, באופן טבעי, לשמרנות מסוימת – אבל אם אתה אאוטסיידר ובעל מוח יצירתי, עכשיו הוא הזמן למהפכות. דורון כהן ועמיתיו ב-Covercy התחילו את דרכם עם רעיון מבריק ויצירתי לעשיית כסף מארביטרז' על הימורים בספורט אבל עשר שנים, שתי חברות וכמה פיבוטים מאוחר יותר, הם בדרך לחולל מהפכה בהעברות מט"ח בינלאומיות.
בפרק זה נשמע על מאפייניו הבלתי-מוכרים של שוק מטבע החוץ, על הספר 'אבא עשיר, אבא עני' ועל העתיד של מטבעות קריפטוגרפיים כדוגמת ביטקוין.
האם ניתן ללמד מחשב…ללמוד?
צמד המילים 'למידה עמוקה' מלווה כמעט כל פריצת דרך טכנולוגית בשלוש השנים האחרונות – מטכנולוגיית זיהוי הפרצופים של פייסבוק ועד המכונית האוטונומית של גוגל. בפרק זה נשמע על ההיסטוריה של רשתות נוירונים מלאכותיים, ונבין את העקרונות שמאחורי למידה עמוקה.
למידה עמוקה (Deep Learning) – המחשב והמוח
כתב: רן לוי
ניסיתם פעם ללמד את הילד שלכם לרכוב על אופניים? אם כן, אז אתם ודאי יודעים שמדובר במשימה מתסכלת ביותר. יש לי שלושה ילדים, ואני מחשיב את עצמי כמומחה בעל שם בכל השיטות המסורתיות ללימוד רכיבה על אופניים: שיטת ה'ריצה עם מקל מטאטא', שיטת 'משוך בחבל עד שהילד מתרסק', ושיטת 'מחיאות כפיים וקריאות עידוד מרחוק כי אבא באפיסת כוחות.' שימו לב ששאלתי במפורש אם ניסיתם ללמד את 'הילד שלכם' – כי השיטה היחידה שעובדת, מניסיוני, היא שיטת 'תן לשכן ללמד את הילד.' השכן יגיע, ייתן לילד טפיחה ידידותית על השכם ויגיד לו – 'קדימה, סע.' בעוד שלאבא אפשר לקטר ולהתלונן, לשכן, אתם יודעים – לא נעים. אז הילד יישב על הכסא, ידחוף את הפדלים – וייסע. זה הכול.
מה שאני מנסה לומר הוא שאיננו מלמדים את הילדים שלנו לנסוע על האופניים. גם השכן אינו מלמד אותם. ילדים לומדים לנסוע על אופניים לבד: מקל מטאטא, חבל או מחיאות כפיים אינם מסבירים להם איך שומרים על שיווי משקל כשרוכבים במהירות על גוש מתכת עם שני גלגלי גומי: זה משהו שהמוח, בסופו של דבר, מבין לבד. הורים מנוסים יודעים שלפעמים ההפך הוא הנכון: אם אתה מחזיק את הילד ועוזר לו לשמור על שיווי משקל – אתה עשוי דווקא להפריע לו ללמוד לשמור על שיווי משקל בעצמו.
השאלה שתעמוד במרכז פרק זה היא כיצד אפשר לגרום למחשב ללמוד לבד. דהיינו, האם ניתן לתת למחשב משימה כלשהי ואת המידע הדרוש כדי לבצע אותה, והמחשב יילמד בכוחות עצמו איך לבצע אותה – באותו אופן שילד לומד לבד לרכב על אופניים?
לשאלה זו יש חשיבות מעשית אדירה. יש משימות שקל יחסית לתכנת מחשבים לבצען: למשל, כל מה שצריך לעשות כדי להשמיע שיר זה לבצע סדרה של פעולות ברורות ומוגדרות היטב כגון לפתוח את הקובץ, לקרוא את המידע האגור בתוכו ולנגן או להפסיק את ההשמעה בתגובה ללחיצת כפתור של המשתמש. אבל יש משימות מורכבות בהרבה, שעבורן קשה הרבה יותר לנסח עבור המחשב כללים ופקודות שמגדירים לו במפורש מה הוא צריך לעשות בכל רגע נתון. למשל, אם נרצה שמחשב יוכל להזריק באופן עצמאי תרופות לחולים – למשל, לאדם מבוגר שמתקשה לעשות זאת בכוחות עצמו – נצטרך לקחת בחשבון גורמים רבים שעשויים להשפיע על פעילות המחשב. למשל: האם מצבו הרפואי של המטופל מתאים לתרופה מסוימת אבל לא לתרופה אחרת? האם משהו שאכל המטופל בארוחת הצהריים ישפיע על התגובה שלו לתרופה? אולי יש לו חבורה כואבת בזרוע וכדאי להזריק במקום אחר? האינטראקציה בין המוני הגורמים הללו מורכבת כל כך, ולכן בדרך כלל איננו מסוגלים 'להסביר' למחשב מה אנחנו מצפים שיעשה בכל רגע נתון. במקרה כזה, אין לנו ברירה אלא להשאיר את תהליך קבלת ההחלטות בידיהם של בני אדם שהוכשרו לשם כך. מחשב שיוכל ללמוד – או במילים אחרות, מחשב שיוכל לנסח בעצמו את הכללים לביצוע משימה על סמך דוגמות שיציגו בפניו – יוכל לסייע לנו באינספור תחומים שעד כה היו חסומים בפני המחשב, מרפואה ונהיגה ועד חקר החלל. לימוד באמצעות דוגמות עשוי להתאים מאוד לפתרון בעיות שקשה לפתור באמצעות הגדרת רצף של צעדים. למשל, קל להגדיר בתוכנה סדרת צעדים לפתרון משוואה מתמטית – אבל קשה הרבה יותר להגדיר סט של כללים שמאפשר לזהות פרצוף של אדם: לימוד באמצעות מתן מספר רב של דוגמאות לפרצופים אנושים שונים ומשונים עשוי להיות פיתרון נוח יותר.
המוח כמכונה
לפני שאגע בשאלה כיצד ניתן לגרום למחשב ללמוד, תרשו לי לפתוח בשאלה בסיסית אפילו יותר: האם מחשב בכלל מסוגל לחקות משהו מתוך מה שאנחנו רואים כ'מחשבה אנושית'? למשל, היכולת להסיק מסקנות, להעלות רעיונות וכו'.
הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט (Descartes), בן המאה השבע עשרה, היה מהוגי הדעות הראשונים שניסו לעמוד על ההבדל העקרוני בין בני אדם ומכונות. דקארט טען שבאופן עקרוני, אפשר להסביר כל הבט מפעולתו של הגוף האנושי במונחים מכניים: הלב כמשאבה, הריאות כמפוח וכדומה. דהיינו, הגוף הוא מעין מכונה מתוחכמת ולא יותר. את המוח לעומת זאת, טען דקארט, אי אפשר להסביר במונחים מכניים שכאלה. המחשבה שלנו, הדיבור והיכולת להסיק מסקנות – אלו תופעות שונות כל כך מאלו שמכונות מסוגלות לבצע, עד שאי אפשר להסביר אותן במונחים הנדסיים, וחובה עלינו להשתמש במונחים כמו 'נשמה', 'שכל' או כל מונח ערטילאי דומה שנבחר בו.
המצאת המחשב בשלהי המחצית הראשונה של המאה העשרים הטילה צל כבד על השערה זו. המחשב, נזכור, הוא בבסיסו מכונה שמבצעת סדרה ארוכה של פעולות מתמטיות. המתכנת מגדיר למחשב מהו רצף הפעולות שעליו לבצע כדי לבצע משימה כלשהי – למשל, פתרון משוואה מתמטית או לצייר תמונה על המסך – והמעבד מבצע את הפקודות בזריזות. ברור שהמחשב אינו 'חושב' במובן האנושי של המילה: הוא אינו פותר את המשוואה ואינו מצייר את תמונה – הוא בסך הכל מכונה שמבצעת רצף פקודות. אבל כלפי חוץ, זה בהחלט נראה כאילו המחשב פתר את המשוואה וצייר את התמונה. אם היינו מראים את המחשב לבן שבט שיצא זה עכשיו מיערות האמזונס בפעם הראשונה בחייו, יכול להיות שהוא היה מנסה לפתוח את הקופסה של המחשב כדי לחפש את הגמד הקטן שמפעיל אותה!
המצאת המחשב גרמה למדענים רבים להטיל ספק ברעיון של 'שכל' או 'נשמה' נפרדים, באופן כלשהו, מהרקמה האפורה שמסתתרת לנו בין האוזניים. אם מכונה פשוטה יחסית כמו מחשב יכולה להיראות כאילו היא פותרת בעיה – האם לא ייתכן שהמוח שלנו הוא בעצמו סוג של מכונה שמבצעת חישובים? במילים אחרות, האם ייתכן שמוחנו אינו יותר מאשר מכונה מורכבת מאוד, ושכל המחשבות והרעיונות שלנו הם בסך הכל תוצאה של החישובים הללו? אם השערה זו תתברר כנכונה, אזי ייתכן מאד שהתשובה לשאלה שהעליתי קודם היא: כן, ניתן לבנות מחשב שיבצע את החישובים הנדרשים ובכך יחקה את פעולתו של המוח האנושי.
הנוירונים
כדי לנסות ולבנות מכונה שכזו, האינסטינקט הראשוני של החוקרים היה לפנות אל הביולוגיה ואל מדעי המוח. התקדמויות בתחום הנויורולוגיה והפיזיולוגיה של המוח סיפקו להם השראה למכביר. לאורך המאה העשרים חשפו חוקרי המוח מנגנונים ביולוגיים רבים שעומדים בבסיס פעילותו של המוח. עם הזמן החלו המדענים להבין את חשיבות הנוירונים, תאי העצב שמהם עשוי המוח.
איך עובדים הנוירונים? הנוירונים הם תאים זעירים בעלי זרועות ארוכות שמתחברים זה לזה ומעבירים ביניהם מידע באמצעות זרמים חשמליים. לכל נוירון יש מספר כניסות, והוא מקבל 'פולסים' חשמליים מנוירונים אחרים. בתגובה לפולסים אלה, הנוירון מפיק פולס חשמלי משלו ביציאה. אפשר לדמות זאת לאב עייף שיושב על הספה וקורא עיתון. שלושת ילדיו המשועממים מציקים לו, וצובטים אותו מדי פעם: אלו הם הפולסים החשמלים שנכנסים לנוירון. אם הצביטות חזקות מספיק, הם גורמות לאב לצעוק 'נו, די!' – באנלוגיה שלנו זהו הפולס החשמלי שהנוירון יורה במוצאו. טריליוני החיבורים שבין מיליארדי תאי העצב והפולסים שהם מעבירים ביניהם מהווים, בדרך נסתרת כלשהי, את התשתית לכל הפעילות המוחית שלנו – מרכיבה על אופניים ועד דיבור.
בשנת 1949 חשף חוקר בשם דונלד הב (Hebb) את אחד מעקרונות היסוד החשובים ביותר של המוח: הדרך שבה מתחוללת למידה. הב גילה שאם נוירון א' ונוירון ב' מחוברים ביניהם, ונוירון א' יורה פולסים חשמליים לאורך זמן – נוירון ב' יתחיל לירות פולסים ביעילות גבוהה יותר. דהיינו – מתרחש כאן תהליך שבו ירי הפולסים הבלתי פוסק של נוירון א' יגרום לכך שנוירון ב' ילמד שהמידע שמגיע מנוירון א' הוא מידע חשוב ויש להגיב עליו באמצעות ירי של פולס משלך בתגובה. באנלוגיה שלנו, יכול להיות שהאב ילמד שהצביטות של הבן האמצעי שלו, שלא גזר ציפורניים מאז הברית, פחות או יותר, כואבות הרבה יותר מהצביטות של שאר הילדים – ולכן יצעק לו 'נו, די' כשהילד רק נכנס לסלון.
הפרספטרון
התובנה הזו העניקה השראה לפסיכולוג בשם פרנק רוזנבלט (Rosenblatt), מומחה לקוגניציה מאוניברסיטת קורנל שבארצות הברית. בשנת 1958 הגה רוזנבלט רכיב חשמלי מסוג חדש שכונה 'פרספטרון' (Perceptron, מלשון 'Perception', תפיסה).
הפרספטרון של רוזנבלט היה מעין 'נוירון מלאכותי': מודל מופשט של הנוירון האנושי. היו לו מספר כניסות שקיבלו ערכים בינאריים – 0 או 1 – ויציאה אחת שיכולה גם היא להפיק 0 או 1. אם מספיק כניסות לפרספטרון קיבלו את הערך '1' – או בהמשך לאנלוגיה הקודמת שלנו, אם מספיק ילדים צבטו את אבא – הפרספטרון הפיק '1' במוצאו.
הפרט המעניין הוא שרוזנבלט מצא דרך לדמות את תהליך הלמידה שתיאר הנוירולוג הב.
דמיינו לעצמכם את הפרספטרון כקופסא שחורה ואטומה, עם מספר כניסות ויציאה אחת – ושלכל כניסה יש חוגה שאפשר לסובב, ובכך לקבוע שלכניסה זו יש משקל גבוה יותר בהחלטה של הפרספטרון אם להוציא 1 או לא. סובבו את החוגה עד הסוף ימינה – ועכשיו כל 'פיפס' קטן בכניסה גורם לפרספטרון לפעול. זה כאילו שלימדנו את הפרספטרון שהכניסה הזו חשובה מאוד, ואסור להתעלם ממנה. סובבו אותה עד הסוף שמאלה – ועכשיו הפרספטרון למד שהכניסה הזו לא חשובה כלל: לא משנה מה מתרחש בה, הפרפסטרון לא יגיב. המשקלים בכניסות הפרספטרון מדמים את עוצמת הקשרים שנוצרים בין נוירונים ביולוגיים במוח.
רוזנבלט הקים במעבדתו מכשיר שהכיל כמה פרספטרונים שכאלה מחוברים זה לזה במעין רשת של 'נוירונים מלאכותיים', וחיבר את הכניסות שלהם לארבע מאות קולטני אור. רוזנבלט הציב מול קולטני האור אותיות, ספרות וצורות גאומטריות – ובאמצעות כיוונון עדין של המשקולות בכניסות הפרספטרונים הצליח רוזנבלט 'ללמד' אותם לזהות את הצורות ובתגובה להפיק במוצאם אותות שאומרים – 'זו האות A' או 'זה מרובע'.
כיצד עשה זאת? באמצעות חיזוק או החלשת הקשרים שבין הפרספטרונים: בכל פעם שהפרספטרונים לא זיהו נכון צורה כלשהי, הוא שינה מעט את המשקולות בכניסה – אם תרצו, שיחק קצת עם החוגות – עד שכל פרספטרון 'למד' שצירוף מסוים של כניסות הוא A, צירוף אחר הוא B וכדומה. המשחק עם המשקולות הוא דרך לתקן את השגיאות של המערכת, לומר לה – 'מה שעשית עכשיו היה לא נכון. הנה הדרך הנכונה לעשות זאת."
למידה מתוך דוגמאות
כדי להבין את חשיבות הניסוי של רוזנבלט, עלינו לחדד את ההבחנה העקרונית שבין אופן פעולת הפרספטרונים של רוזנבלט לבין תכנת מחשב 'רגילה'. תכנה היא רצף של פקודות שהוגה המתכנת האנושי: אם המתכנת רוצה לגרום למחשב לזהות מרובע, למשל, עליו לנסח עבורו כללים שמגדירים לו במפורש כיצד נראית צורה בעלת ארבע צלעות.
הלמידה של הפרספטרונים, לעומת זאת, לא התרחשה באמצעות הגדרה של כללים – כי אם באמצעות הצגה של מגוון דוגמות לריבועים, וחיזוק או החלשת הקשרים בין הפרספטרונים עד שנמצא צירוף ערכי המשקולות בכניסה לכל פרספטרון שמאפשר למערכת כולה לזהות מרובע.
אלו שתי גישות שונות לחלוטין לפתרון בעיית זיהוי צורות: בראשונה אנחנו מכתיבים למחשב כללים לפתרון הבעיה, למשל – "אם לצורה יש ארבע צלעות, אז היא מרובע." בשניה, אנחנו מספקים לו דוגמאות של מרובעים וסדרה של צעדים פשוטים שאם יבצע אותם, ילמד לזהות מרובעים. שימו לב שבאף שלב לא הגדיר רוזנבלט לפרספטרונים כמה צלעות יש למרובע. הוא רק שיחק עם החוגות ימינה-שמאלה-ימינה-שמאלה, עד שהמערכת 'למדה' להכיר מרובעים. גישה זו, של לימוד מתוך דוגמאות, קרובה מאד לדרך שבה בני אדם רוכשים כישורים רבים: למשל, הורים מלמדים את ילדיהם לזהות מרובע על ידי כך שהם שמצביעים להם על מרובע ואומרים 'מרובע' שוב ושוב ושוב, או מצביעים על צורה ושואלים אותו 'מה זה?'. אם הילד טועה, ההורה מתקן אותו: לא – זה מרובע. כך, עד שהילד – ורשת הנוירונים המלאכותיים – תופסים את העניין.
התלהבות
ההצלחה המדהימה של רוזנבלט היכתה גלים בעולם המחקר הצעיר של הבינה המלאכותית: הייתה זו הדגמה ראשונה מסוגה לרעיון העקרוני שלפיו ניתן לבנות מכונה שמסוגלת ללמוד מתוך מתן דוגמאות. רוזנבלט גם הדגים שפרספטרונים מסוגלים לבצע פעולות לוגיות כגון AND, OR ו-NOT, שנמצאות בבסיס חישובים לוגיים רבים. אמנם אב הטיפוס שבנה רוזנבלט היה גדול, מסורבל מאד ומורכב ביותר – אבל הוא עבד, ולא היה כל ספק שניתן יהיה לשפר אותו ולשכלל אותו בעתיד כדי שיכיל פרספטרונים נוספים שיבצעו משימות מורכבות הרבה יותר.
התלהבות אחזה בחוקרים רבים שהאמינו שמכאן קצרה הדרך עד שנצליח לבנות מחשבים בעלי בינה מלאכותית. הרי אם יש לנו אבני הבניין עקרוניות, הנוירונים המלאכותיים – אזי זו רק שאלה של זמן עד שנצליח לבנות בעזרתם מחשבים שיהיו מסוגלים ללמוד לבצע פעולות מורכבות ומסובכות כמו אלו שמבצעים בני אדם! כותרות העיתונים שבישרו על ההצלחה הזו שיקפו את ההתלהבות הזו. ביולי 1958, סיפר ה"ניו-יורק טיימס" לקוראיו על המחקר של רוזנבלט, שנערך במימון הצי, במילים הבאות –
"מכשיר חדש של הצי לומד באמצעות עשייה! הצי חשף היום את אב הטיפוס הראשוני של מחשב אלקטרוני שעל פי הציפיות יהיו מסוגל ללכת, לדבר, לראות, לכתוב, לשכפל את עצמו ולהיות מודע לעצם קיומו."
רוזנבלט עצמו אמר באותו הראיון כי הוא מאמין שבעתיד יוכלו מכונות אלה לטוס במרחבי מערכת השמש ולבצע פעולות שונות בכוחות עצמן. חוקרים אחרים שיערו שהמחשבים בעלי הבינה המלאכותית יוכלו בעוד מספר שנים לתרגם באופן מיידי מרוסית לאנגלית ולהפך, ובכך יתרמו לסיום המלחמה הקרה. ההייפ לגבי הבינה המלאכותית היה בשיאו, ואלפי מחקרים ומאמרים אקדמיים הוקדשו לפרספטרונים ולפוטנציאל הטמון בהם.
מרווין מינסקי
אבל היו חוקרים שלא נסחפו בהתלהבות הכללית. כאן המקום לקחת צעד אחורנית ולהתבונן בתמונה הרחבה יותר של המחקר בתחום הבינה המלאכותית. לאורך השנים פותחו כמה וכמה גישות שונות לפתרון השאלה – כיצד ניתן לגרום למחשב להפגין התנהגות אינטליגנטית. יש חוקרים המעדיפים שיטות המבוססות על לוגיקה, אחרים מעדיפות שיטות המבוססות על חישובים סטטיסטיים וישנן עוד כמה וכמה גישות נוספות. לא נסקור את כל הגישות הללו לעומקן במסגרת הפרק הזה, אך אציין רק שאין תמימות דעים בין החוקרים לגבי איזו גישה עדיפה באופן מוחלט על גבי האחרות. ספציפית לענייננו, בשנות השישים והשבעים חוקרים לא מעטים האמינו שהניסיון לחקות את המנגנון הביולוגי של המוח לא יביא אותנו למחשבים בעלי בינה מלאכותית. מדוע? מאותה הסיבה שמהנדסי מטוסים לא מנסים לחקות את דרך תעופת הציפורים. אם יש יותר מדרך אחת לפתור בעיה מסוימת, הדרך הביולוגית היא לאו דווקא הדרך הפשוטה והקלה ביותר, מבחינה הנדסית.
אחד מאותם חוקרים ספקנים היה מרווין מינסקי (Minsky), מתמטיקאי אמריקני שנחשב לאחד החלוצים הגדולים בתחום הבינה המלאכותית. הוא למד באוניברסיטת פרינסטון היוקרתית לצד אלברט איינשטיין וג'ון פון ניומן, אבי המחשב המודרני, הוא שיתף פעולה עם ג'וזף ליקליידר הוגה האינטרנט, והקים באוניברסיטת MIT את המעבדה לבינה מלאכותית שנחשבת לאחת המעבדות היוקרתיות בעולם הטכנולוגיה.
מינסקי לא האמין בפרספטרון. הוא ורוזנבלט ניהלו ביניהם ויכוחים מרים שבהם טען מינסקי בעקשנות שרוזנבלט מפריז בהערכתו לגבי יכולותיו של הפרספטרון, ושיהיה זה בלתי אפשרי לבנות בעזרתו בינה מלאכותית שתוכל לבצע את כל הניסים והנפלאות שמילאו את כותרות העיתונים.
התנגדותו של מינסקי נבעה מהעובדה שלפרספטרון של רוזנבלט לא היה בסיס תאורטי איתן, או במילים אחרות – לא הייתה תאוריה מתמטית שהסבירה איך צריך לכוון את המשקולות בכניסות לפרספטרון כדי לגרום לו לבצע משימה כלשהי. רוזנבלט, נזכור, היה פסיכולוג ולא מתמטיקאי, אבל חוסר ההכשרה הפורמלית לא מנעה ממנו לנבא באופן גורף שלא משנה מה יהיה הקלט לפרספטרון – תמיד נוכל למצוא צירוף משקולות שיאפשר לו לזהות את הקלט ולהגיב בהתאם. מינסקי המתטיקאי לא היה מוכן לקבל הצהרות גורפות שכאלה ללא הוכחה. הצלחתה של המערכת שבנה רוזנבלט בזיהוי צורות לא הרשימה אותו: הוא טען שהצורות והאותיות שבהן השתמש רוזנבלט כדי להדגים את יכולותיו של הפרספטרון היו פשטניות מדי ולא היוו אתגר אמתי.
בשנת 1969, עשר שנים לאחר שהדגים רוזנבלט לראשונה את אב-הטיפוס של הפרספטרון, חבר מרווין מינסקי למתמטיקאי מוכשר נוסף בשם סימור פאפרט (Papert), ויחדיו פרסמו ספר בשם Perceptrons. בספר ניתחו ניתוח תאורטי מעמיק את הרכיב שהמציא רוזנבלט – והגיעו למסקנה שיהיה זה בלתי אפשרי לפתח בעזרתו מערכות בעלות בינה מלאכותית. מדוע? הפרספטרון, כתבו מינסקי ופאפרט, הוא רכיב אלגנטי ובעל יכולות מרשימות ביחס לפשטותו – אבל כדי לבנות בעזרתו מערכות מורכבות שמסוגלות לבצע משימות מסובכות, יש לחבר המון פרסטפטרונים זה לזה. דמיינו לעצמכם עוגה עשוייה שכבות שכבות: בכל שכבה יש מספר פרספטרונים שהכניסות שלהם מחוברות לפרספטרונים בשכבה מעל – והיציאות שלהם לפרספטרונים בשכבה מתחת.
בעיית השכבות העמוקות
הבעיה שזיהו מינסקי ופאפרט נעוצה בשכבות הפנימיות של העוגה. המערכת שהדגים רוזנבלט הייתה מורכבת משתי שכבות: שכבה שלתוכה נכנסו האותות בכניסה, ושכבה שהוציאה את תוצאת החישוב. כשיש לך שתי שכבות של פרספטרונים קל יחסית למצוא את הכיוונון הנכון של המשקולות בחיבורים ביניהם כדי להגיע לתוצאה הרצויה. אבל אם יש לך שכבה 'פנימית' – דהיינו, פרספטרונים שנמצאים בין שכבת הכניסה ושכבת המוצא – הרבה יותר קשה לכוון את המשקולות שלהם.
כדי להבין זאת, בואו נדמיין קבוצה של ילדים שמשחקים ב'טלפון שבור': אתה אומר לילד הראשון משפט כלשהו, והוא לוחש אותו לילד שלידו וכך הלאה עד שמגיעים לילד האחרון שאומר בקול את המשפט ששמע. הילד הראשון בשורה הוא, באנלוגיה שלנו, פרספטרון בשכבת הכניסה. הילד האחרון – פרספטרון בשכבת המוצא. כל הילדים שביניהם הם פרספטרונים בשכבות פנימיות.
עכשיו, נניח שיש לנו רק שני ילדים במשחק: אתה אומר לילד הראשון את המשפט, הוא אומר לילד השני, שאומר אותו בקול רם. אם משהו השתבש בדרך והמשפט לא יצא נכון – קל למצוא איפה הייתה הבעיה: או שהילד הראשון העביר אותו לא נכון, או שהילד השני הבין אותו לא נכון. אתה מוצא את הילד הבעייתי, מסביר לו מה צריך לעשות, והוא לומד להעביר את המשפט כמו שצריך.
עכשיו נניח שיש לנו עשרה ילדים במשחק. אם המשפט השתבש בדרך, איך נדע היכן התרחש השיבוש? איך נדע איזה ילד טעה בהעברת המידע? זה כבר הרבה יותר קשה, ובלי הידע הזה לא נוכל לתקן את הטלפון השבור ולהדריך את הילדים איך להעביר את המסר ביניהם טוב יותר.
אותו הדבר תקף, עקרונית, גם בשכבות הפרספטרונים. אם יש לנו רק שתי שכבות – כניסה ויציאה – קל למצוא את כיוונון המשקולות הרצוי. אם יש לנו שכבות פנימיות ו'חבויות' של פרספטרונים, קשה מאד לדעת איך צריך 'לשחק עם החוגות'. ללא שכבות פנימיות, קבעו מינסקי ופאפרט, רשתות נוירונים מלאכותיים מוגבלות לביצוע משימות פשוטות כגון זיהוי צורות בסיסיות ולעולם לא נוכל להעזר בהן כדי לבצע משימות תובעניות יותר, כגון זיהוי פרצופים למשל. במילים אחרות – נוירונים מלאכותיים הם מבוי סתום. אין טעם להמשיך ולעסוק בהם, ועדיף לחוקרים שינסו לממש את חלום הבינה המלאכותית בדרכים אחרות.
'החורף' של הבינה המלאכותית
פרנק רוזנבלט הלך לעולמו בשנת 1971. הוא נהרג בתאונת שייט והוא בן 43 בלבד. מותו הטרגי של רוזנבלט חסך ממנו שברון לב, שכן בעקבות ספרם של מינסקי ופאפרט הפנה עולם המדע עורף לפרספטרון: חקר רשתות הנוירונים המלאכותיים העסיק חוקרים רבים בשנות השישים, אך נזנח לחלוטין בשנות השבעים. המגזינים המדעיים לא הסכימו לפרסם מאמרים אודות הפרספטרון, מדענים שביקשו להמשיך ולעסוק בו לא זכו לקבל מענקי מחקר – וכתוצאה מכך, חוקרים מעטים המשיכו לעסוק בתחום.
למען ההגינות, ראוי לציין שמינסקי ופאפרט לא היו הגורמים היחידים ל'חורף הקפוא' שפקד את תחום המחקר ברשתות נוירונים מלאכותיים בשנות השבעים: אחראית לכך גם ההתקדמות האטית במחקר בתחום במהלך שנות השישים. אחרי ההתלהבות הראשונית בעקבות הצלחתו של רוזנבלט, גילו החוקרים שקשה מאד לבנות על גילוייו ולהתקדם למערכות מורכבות ומשוכללות יותר. סיבה אחת לכך היא העדר התשתית התאורטית שעליה קונן מינסקי. סיבה אחרת היא שהאלקטרוניקה באותם הימים לא הייתה מתקדמת מספיק כדי שניתן יהיה לבנות מערכות שכאלה בצורה נוחה ואמינה.
נוסף על כך, בעוד המחקר על רשתות נוירונים מלאכותיים לא התקדם לשום מקום – כיווני מחקר אחרים בתחום הבינה המלאכותית הראו התקדמות מבטיחה יותר. למשל, אחת הגישות המקובלות בחקר הבינה המלאכותית היא זו המכונה 'מערכות מומחה' (Expert Systems). בגישה זו, מספקים למחשב בסיס ידע נרחב על עולם הבעיה – למשל, עובדות ונתונים אודות מחלה כלשהי – וכללים שמגדירים כיצד לעשות שימוש בידע זה. השימוש במערכות מומחה הביא לתוצאות טובות יותר, במישור המעשי, מאשר מערכות המבוססות על רשתות נוירונים מלאכותיים ולא מעט מערכות מומחה נכנסו לשימוש בתחומים כגון רפואה, הנדסה כימית ועוד. כך קרה שלכל אורך שנות השבעים וחלק משנות השמונים, הניסיון לחקות את פעולתו של המוח באמצעות מודלים פשוטים של הנוירונים – כדוגמת הפרספטרונים – נדחק לקרן זווית.
אך פה ושם עוד נותרו כמה מדענים עיקשים שהלכו 'עם הראש בקיר' ולא הסכימו לזנוח את הנוירונים המלאכותיים. אחד מהם היה דוקטורנט בשם פול וורבוס (Werbos), שבשנת 1974 מצא פתרון לבעיית השכבות הפנימיות שהטרידה כל כך את מינסקי ופאפרט. הבעיה הייתה, נזכיר, מציאת ערכי המשקולות בחיבורים שבין הפרספטרונים הפנימיים. וורבוס גילה שיטה יעילה ופשוטה לקבוע את הערכים הנכונים על סמך התבוננות בשכבת המוצא. בהמשך לאנלוגיה של משחק הטלפון השבור, וורבוס מצא דרך לזהות איזה ילד אחראי לשיבוש במשפט המועבר – על סמך המשפט שקיבל מהילד האחרון בשרשרת. השיטה כונתה 'Backpropogration' ('חלחול לאחור', בתרגום חופשי).
אבל פול וורבוס היה דוקטורנט צעיר, אלמוני וחסר ניסיון – וכולם ידעו שרשתות נוירונים מלאכותיים הן מבוי סתום. על כן איש לא היה מוכן לשמוע על ה-Backpropogation.
"הפסימיות [כלפי רשתות נוירונים מלאכותייים] באותה התקופה הייתה סופנית ממש. בתחילת שנות השבעים ביקרתי את מרווין מינסקי ב-MIT. הצעתי לו שנכתוב מאמר משותף שבו נראה ש[שיטת החישוב שלי] מסוגלת להתגבר על הבעיות המוקדמות…אבל מינסקי לא היה מעוניין. למעשה, אף אחד ב-MIT או בהארוורד או בכל מקום אחר לא התעניין בזה באותה התקופה."
ויכוח על שפה
חלפו עוד יותר מעשר שנים עד שהרעיון ה-Backpropogation של וורבוס נתגלה מחדש, באופן עצמאי, על ידי מספר חוקרים שונים במקביל. אחד מהם היה חוקר בשם ג'פרי הינטון – שלא ארחיב עליו עכשיו, אבל הוא עתיד לשחק תפקיד חשוב מאד בחלקו השני של הפרק הזה – ושניים אחרים היו דיוויד רומלהארט (Rumelhart) וג'יימס מק'לילנד (McClelland).
רומלהארט ומק'לילנד היו פסיכולוגים בהכשרתם, והגיעו אל תחום רשתות הנוירונים המלאכותיים מכיוון שונה לגמרי ממדעי המחשב, והוא – חקר השפה האנושית. רומלהארט ומק'לילנד לקחו חלק בויכוח שהתנהל בקהילה האקדמית בשאלה – כיצד לומדים ילדים לדבר? השפה היא יכולת אנושית מובהקת שמבדילה אותנו משאר בעלי החיים, ולכן ניתן להסיק שמשהו במבנה המוח האנושי ייחודי בעולם הטבע מבחינה זו. השאלה היא – מה?
רוב החוקרים דגלו בהשערה שכללי השפה והדיבור 'מקודדים' בתוך המוח באופן כלשהו. דהיינו – אי שם במוחנו ישנם כללים וחוקים שהמוח מיישם כדי להבין את השפה. אמנם אנחנו עדיין לא יודעים היכן הכללים הללו כתובים – אבל הנקודה היא שישנם כללים מוגדרים. אם תרצו, ישנה תכנה חבויה אי שם בתוך הראש. רומלהארט ומק'לילנד דגלו בהשקפה שונה. הם האמינו שאין באף מקום במוח 'כללים' פורמליים ללימוד שפה, אלא שהיכולת שלנו ללמוד שפה מופיעה מאליה כתוצאה מהאופן שבו הנוירונים מחוברים זה לזה. במילים אחרות – אין כללים, יש רק חיבורים.
כדי להוכיח את טענתם פנו שני הפסיכולוגים אל תחום רשתות הנוירונים המלאכותיים. ב-1986 הם בנו מודל ממוחשב של רשת נוירונים בעלת מספר שכבות, הפעילו עליה את תהליך ה-Backpropogation ולימדו אותה איך להטות פעלים באנגלית בעבר – למשל, work/worked, begin/began וכן הלאה. הרשת קיבלה פועל בהווה, והייתה צריכה לנחש כיצד מהי צורת העבר שלו.
כפי שיודע כל מי שלמד אנגלית, הטיית פעלים לעבר אינה משימה קלה: יש פעלים שכדי להטות אותם יש להוסיף להם סיומת של ed בסוף – למשל, work/worked, carry/carried – ויש פעלים שצורת העבר שלהם היא ייחודית – sing/sang, begin/began וכדומה.
כשילדים קטנים לומדים לדבר אנגלית, יש תופעה שחוזרת על עצמה בכמעט כל המקרים. בהתחלה הילד לומד בעל פה את צורת העבר של כמה וכמה פעלים ואומר אותם כמו שצריך. אבל אז הילד מגלה את החוקיות של הוספת ed בסוף, ומרוב התלהבות על החוקיות החדשה מתחיל להוסיף ed לפעלים גם היכן שלא צריך להוסיף: למשל, singed, begined וטעויות דומות. רק לאחר מכן, כשמתקנים את הילד, הוא מבין את טעותו ולומד מתי צריך להוסיף ed ומתי לא.
למרבה ההפתעה, רשת הנוירונים המלאכותיים של רומלהארט ומק'קלילנד עשתה את אותו מסלול הלימוד כמו זה של הילדים. בתחילת תהליך הלימוד המערכת ניבאה נכון את צורת העבר של פעלים – אבל אז, ככל שהזינו לתוכה יותר ויותר דוגמאות, רשת הנוירונים זיהתה את החוקיות של הוספת ed לפעלים – ואז, ממש כמו אצל ילדים, היא החלה לטעות ולהוסיף ed איפה שלא צריך. רק כשהזינו החוקרים לתוכה עוד ועוד דוגמאות של הטיית פעלים למדה המערכת מתי צריך להוסיף ed ומתי לא – ויכולת הניבוי שלה השתפרה בהתאם.
במילים אחרות, רומלהארט ומק'לילנד הדגימו איך יכולה רשת נוירונים ללמוד מאפיין של שפה אנושית אך ורק מתוך דוגמאות ולא בעזרת ניסוח פורמלי של כללים. ולא זו בלבד, אלא שרשת הנוירונים המלאכותית הפגינה תהליך לימוד כמו-אנושי להפליא שחיקה לא רק את ההצלחות האנושיות, אלא גם את אותו סוג של טעויות שעושים בני אדם!
הניסוי של רומלהארט ומק'קלילנד נחשב לאבן דרך בחקר השפה האנושית – אבל חשוב יותר לענייננו, הוא הצית מחדש את העניין של החוקרים בפוטנציאל של רשתות נוירונים מלאכותיים. הניסוי היה הדגמה פנטסטית מעשית לעוצמתה של שיטת ה-backpropogation: סוף סוף הייתה בנמצא שיטה אמינה וברורה לאמן רשתות נוירונים וללמד אותם לבצע משימות מורכבות הרבה יותר ממשימת זיהוי הצורות של רוזנבלט בשנות השישים. התרגשות מחודשת אחזה בחוקרים.
על סיפו של עידן חדש
אבל הדרך אל יישומים מעשיים של רשתות נוירונים מלאכותיים בעולם האמיתי הייתה עדיין רחוקה מאד. חלק מהבעיות שהעיקו על תחום המחקר הזה בשנות השבעים עדיין נותרו בעינן: למשל, המחשבים היו עדיין חלשים מדי מכדי לאפשר עבודה יעילה עם רשתות נוירונים מלאכותיים, והביצועים של מערכות אלה עדיין היו נחותים ביחס לביצועיהן של מערכות אחרת של בינה מלאכותית, כמו 'מערכות מומחה' שהזכרתי קודם. במילים אחרות, רשתות נוירונים מלאכותיים עדיין היו אפרוח שהיה לו המון פוטנציאל להפוך לציפור – אבל לא הצליח לשבור את דופן הביצה ולבקוע ממנה. לכל אורך שנות השמונים, התשעים וחלק משנות האלפיים היו עדיין המון חוקרים ספקנים שהעריכו שרשתות נוירונים מלאכותיים לעולם לא יצליחו למצוא לעצמן מקום בעולם האמיתי, ותמיד יישארו בגדר פוטנציאל בלתי ממומש.
אבל רשתות הנוירונים המלאכותיים הצליחו, לבסוף, לבקוע מהביצה – וכשעזבו סוף סוף את הקן, הם חוללו את אחת המהפכות הטכנולוגיות המדהימות והדרמטיות ביותר של השנים האחרונות, מהפכה שאת תוצאותיה אנחנו מתחילים להרגיש ממש לאחרונה.
פרק זה הוא חלקו השני של הראיון עם חיים בקר – איש עסקים מנוסה וגיבור מלחמות ישראל (קישור לחלק הראשון). בפרק זה נשמע על מלחמת ההתשה, "משבר הטייסים" של חברת ארקיע, הקמתה של חברת פרטנר – ורעידת האדמה הגדולה בטהיטי. מראיינים: דני טימור, מנכ"ל פודקאסט ישראל ודוד אבנר, לשעבר מנכ"ל פרטנר.
ניסיון תעסוקתי: בתפקידו האחרון סמנכ"ל התפעול של פרטנר ואחד מחברי צוות ההקמה של החברה. לפני כן מנכ"ל המשביר סוכנויות, מנכ"ל יורופקאר, מנכ"ל מילת, סמנכ"ל כ"א ותפעול של ארקיע וכנף ארקיע ואחד ממקימי כנף. מנהל מסחרי וממקימי מגור שירותי דרך ומנהל המבצעים של ברינקס ישראל .
במקביל ניהל חיימון קריירה צבאית מפוארת קצין צנחנים במילואים. כסגן לחם במלחמת ששת הימים כאשר חוליה בפיקודו הביאה למפנה בקרב על המתחם הגדודי בג'לבינה אשר ברמת הגולן – מטיילים רבים מכירים מתחם זה כבריכת הקצינים שמתחת לג'ילבון. על תפקידו בקרב זה קבל חיימון את אות המופת ומספר שעות אח"כ מספר כדורים בצוואר. במלחמת ההתשה כמתנדב (במסגרת הנמרים) חיסל מחלקת קומנדו מצרית. במלחמת יום הכיפורים כמ"פ צנחנים לחם בקרבות עמק הבכא ובמלחמת לבנון הראשונה לחם כמג"ד ומספר שבועות לאחר מינויו כמח"ט נפצע אנושות ממטען צד בלבנון.
חיימון השתקם ועל אף הפציעות פעיל במגוון ענפי ספורט, מתנדב ומבלה וידוע כמסמר הערב בכל מסיבה.
הפרק הפעם עוסק בתופעות המשונות המתרחשות כאשר בני אדם מתקבצים יחדיו. אנחנו חיות חברתיות, ובתוך קהל של אנשים אנחנו…פשוט לא עצמנו. נשמע על גלוריה רמירז, 'הגברת הרעילה', על מגיפת הריקודים המסתורית של 1518, על הרצח המזעזע של קיטי גנוביס והשפעותיו על המחקר הפסיכולוגי – ועל סינדרום משונה שגורם לאיברי המין הגברים…להעלם.
האזנה נעימה,
רן
(פרסומות)
הפרק בחסות Audioengine, המציעה מוצרי אודיו איכותיים במחירים הגיוניים עבור חובבי מוזיקה בעולם הדיגיטלי.
Audioengine מייצרת רמקולים איכותיים בעבודת יד, המתאימים ומכויילים במיוחד כדי להפיק סאונד פנטסטי ממקורות דיגיטליים כמו מחשבים שולחניים וסמארטפונים, בחיבור ישיר או אלחוטי. מוצריה של Audioengine מקבלים ביקורות מעולות באינספור אתרי אודיו בעולם. מאזיני עושים היסטוריה ועושים עסקים שרוכשים מוצרי אודיו של Audioengine מקבלים מנוי חינם לשלושה חודשים ל-Tidal, שירות הזרמת מוזיקה שהייחוד שלו הוא בכך שהמוזיקה מוזרמת באיכות CD – לחווית האזנה מושלמת. כדאי לבדוק מה יש ל-Audioengine להציע, במחירים מיוחדים.
הפרק בחסות פועלים הייטק, המלווה את קהילת היזמים בישראל ומציעה חשבון מיוחד המותאם לסטארטאפים.
פועלים היי-טק היא הגוף הבנקאי שמציע לסטארט-אפים בדיוק את השירותים להם הם זקוקים, ללא ניירת מיותרת וטרטור מייגע. הזמינו פגישה אישית עם אחד מהבנקאים המומחים של בנק הפועלים – והוא יגיע עד אליכם, ללא התחייבות. פנו אל פועלים היי-טק.
על הפסיכולוגיה של קהל
כתב: רן לוי
ב-19 בפברואר, 1994, בשעה שמונה ורבע בערב עצר אמבולנס בחריקת בלמים מול פתח בית החולים של העיירה ריברסייד, קליפורניה. הפאראמדיקים שלפו מתוך הרכב אלונקה עליה שכבה גלוריה רמירז, בת 31. גלוריה, חולת סרטן במצב סופני, הובהלה למחלקת טיפול נמרץ כשהיא סובלת מקשיי נשימה ובעיות לב. הצוות הרפואי נפרס סביב מיטת הטיפולים. זמן קצר לאחר מכן נכנסה גלוריה רמירז לדום לב.
המאמצים להצלת חייה של רמירז עברו להילוך גבוה, והרופאים ניסו לגרום לליבה לפעום מחדש באמצעות מכות חשמל. אחת האחיות דקרה את זרועה של רמירז כדי לקחת ממנה דגימת דם- אבל ברגע זה ממש התרחש משהו משונה. ריח מוזר, ניחוח חריף כשל אמוניה, עלה מתוך מבחנת הדם. האחות העבירה את המבחנה לאיש צוות אחר, ואז…איבדה את הכרתה. הרופאה האחראית הורתה להוציא את האחות המעולפת מהחדר כדי שלא תפריע למאמצי ההחייאה. הריח החריף שעלה מדמה של רמירז מילא את החדר, וגם הרופאה התמוטטה אל הריצפה. בזה אחר זה התעלפו הרופאים והאחיות סביב המיטה, ומנהל המחלקה הוזעק למקום. הוא לא לקח סיכונים: ייתכן ורמירז ניסתה להתאבד באמצעות שתיית חומרי הדברה מסוכנים, והגזים הרעילים עלולים היו להתפשט במסדרונות. הוא הורה על פינוי חרום של כל החולים והרופאים מהמחלקה, ורק צוות מצומצם נשאר כדי לנסות ולהציל את רמירז. מאמציהם עלו בתוהו: גלוריה נפטרה כעבור ארבעים דקות.
הרשויות פתחו בחקירה בהולה כדי לברר מה בדיוק ארע באותן דקות גורליות בחדר הטיפול הנמרץ. דגימות נלקחו מגופתה של גלוריה רמירז, ומדמם של כל אנשי הצוות שטיפלו בה. למרות כל הבדיקות, החוקרים לא מצאו כל עדות לקיומם של רעלים מוכרים. אם לדייק, נמצאו שרידים של חומר תרופתי שעשוי, תאורטית, להפוך לרעל בתנאים מסוימים- אבל לא היתה שום דרך מעשית מוכרת שתיצור את הרעל, כך שגם הרעיון הזה לא נלקח ברצינות.
בתום הבדיקות הכריזה ועדת החקירה שלדעתה מה שארע בחדר הטיפולים הוא התפרצותה של 'היסטריה המונית'. במילים אחרות, הבהלה שבה נתקפה האחות הראשונה הדביקה את שאר אנשי הצוות וכל התסמינים בהם לקו- קשיי נשימה, לחץ בחזה, רעידות וכולי- כולם תעתועי מוח פסיכוסומטים. הפאניקה והפחד דילגו מאחד לשני, וכל מתעלף רק הגביר את חרדתו של הבא אחריו. עדות לכך, ציינה הוועדה, היא שהפאראמדיקים שליוו את רמירז אל בית החולים בתוך האמבולנס הצפוף לא חשו בשום תופעה חריגה. תוצאות החקירה היו שנויות במחלוקת, ורבים פיקפקו בה- אבל בגרעין העניין עומדת עובדה פסיכולוגית ברורה ובלתי ניתנת להכחשה, והיא שבני אדם מושפעים באופן דרמטי מאוד מרגשותיהם והתנהגותם של אנשים אחרים.
רבים יסכימו שאין זמן טוב יותר בו ניתן לראות כיצד פחדים ותשוקות של אדם אחד משפיעים על אדם אחר- מאשר בזמן קריסה של שוק מניות. לפני הקריסה, כמובן, ישנה בועה. כולם קונים מכל הבא ליד, משליכים את כספם גם על מניות שבזמנים שפויים יותר לא היו מעיפים בהם מבט שני. מדוע? מכיוון שכל המשקיעים האחרים עושים את אותו הדבר. כשהשוק רותח וכולם בבהלת קניות, הרגש השולט הוא תאוות הבצע. מאוחר יותר, כשהבועה מתפוצצת והמדדים קופצים באנג'י בלי חבל- התשוקה לרווח מתחלפת בסכין הקרה והבוהקת של הפחד. וכשהפחד מציף את המסכים האדומים, הוא מחלחל אל מוחם של כל המשקיעים. זו דוגמא קלאסית להתנהגות של עדר מבועת.
מגיפת הריקודים בשטרסבורג, 1518
גם בזמנים העתיקים, בימים שלפני כותרות העיתונים עם האותיות הזועקות ופרשני כלכלה עם פרצופים רציניים ומעט מאוד מושג על המתרחש, לרגשות של קהל הייתה השפעה מדבקת על הפרט.
בשנת 1518, בעיר שטרסבורג שבצרפת, החלה אישה משונה אחת לרקוד ברחוב. היא רקדה, ורקדה ורקדה. איש לא ניסה לעצור אותה. כולם הבחינו בה, אבל אף אחד לא התקרב. אולי פחדו שהיא חולה במחלת נפש מדבקת. אולי פשוט לא היה להם אכפת. האישה המוזרה המשיכה לרקוד. יום, ועוד יום…שבוע שלם, ללא הפסקה. ואז- הצטרפו אליה מספר אנשים. הם נעמדו במרכז הרחוב לידה, והתחילו לרקוד. והם לא הפסיקו לרקוד, עשרים וארבע שעות ביממה, יום אחרי יום. אנשים נוספים הצטרפו אליהם. בתוך חודש, ארבע מאות איש קפצו, השתוללו, זינקו והתפתלו ברחובותיה השקטים (לשעבר) של שטרסבורג.
רשויות העיר היו אובדי עצות. מה, לכל הרוחות, קורה כאן? הרוקדים היו במין טראנס רווי-טירוף, ואי אפשר היה להפסיק אותם. אלו לא היו התכווצויות, פרפורים או התקפים אפילפטיים- אלו היו ריקודים. ולא מתוך שמחה, או אושר פתאומי על תחילתו של עידן הרנסנס. לא. המבטים על פניהם של הרוקדים העידו שהם סובלים, שהם במצוקה. כואב להם- הם רוצים לעצור, אבל הם לא יכולים. אחרי התייעצויות רבות, שללו המנהיגים סיבות אסטרולוגיות או דתיות ל'מגיפת הריקודים'. הוחלט לתת לרוקדים לרקוד את עצמם לדעת- עד שהדיבוק שאחז בהם יעשה את שלו וישחרר אותם. אולמות ריקוד מיוחדים נפתחו עבור הרוקדים, ותזמורת חגיגית ניגנה ברחובות. הזמן אכן עשה את שלו, אבל לא באופן אליו התכוונו פרנסי העיר: רוב הרוקדים פשוט מתו- מהתקף לב, שבץ מוחי או מתשישות.
מה התרחש שם, בשטרסבורג של 1518? אין עוררין על העובדות- הסיפור הזה מופיע במכתבים ומסמכים רשמיים רבים של העיר. היו ששיערו שמחלה מסתורית פגעה באנשים וגרמה להם לפרפורים דמויי-ריקוד, ואחרים מאמינים שאקסטזה דתית משונה אחראית לכל העניין. אבל הדיעה המקובלת ביותר, נכון להיום, היא שמגיפת הריקודים הייתה תוצאה של היסטריה המונית- כמו זו שהיכתה, אולי, במחלקת הטיפול הנמרץ של בית החולים 'ריברסייד'. הגורמים להיסטריה יכולים להיות בצורת קשה שממנה סבלה העיר באותה השנה, בצורת שהביאה תושבים רבים על סף רעב. המגיפות הרבות השתוללו בעיר בעקבות אותה הבצורת: דבר, שחפת וכדומה. הלחץ הנפשי העז עשה את שלו, והתושבים פשוט…נשברו. האישה שהחלה לרקוד ברחוב הייתה השסתום שדרכו החל הלחץ להשתחרר, וההמשך ידוע. התפרצויות של היסטריות המונית הן דבר שכיח ומוכר לאורך כל ההיסטוריה. היו עוד שבעה- שבעה!- מקרים של מגיפות ריקודים לאורך ימי הביניים. באפריקה ידועות התפרצויות של היסטריות אצל גברים שהיו משוכנעים שאיברי המין שלהם מתכווצים ונעלמים.
סינדרום התכווצות איברי המין
בספטמבר 2003 נכנס אדם כהה-עור לחנות בדים בחרטום, בירת סודן. הוא והמוכר ניהלו משא ומתן על אחד המוצרים – שהתפתח עד מהרה לויכוח קולני. עד כאן – שום דבר יוצא מגדר הרגיל. אבל אז לפת האדם כהה-העור את ידו של המוכר בלחיצה עזה וכוחנית, ולפתע הרגיש המוכר כיצד… איך נאמר, סרגל המדידה שלו עובר מאינצ'ים לס"מ. מוכר הבדים נתקף בהיסטריה, ומיהר לבית החולים המקומי.
השמועה על המכשף המסתורי פרשה לה כנפיים, ועוררה בהלה עזה. תושב אחר סיפר לכתב עיתון שבעת שהיה בשוק ניגש אליו אדם זר, נתן לו מסרק לשיער – וביקש ממנו להסתרק. האיש עשה זאת, ובתוך שניות גילה שהפוני שלו התקצר מאד. המכשף המסתורי דרש ממנו כמה אלפי דולרים כדי להפוך את השפעת הכישוף. כארבעים בני אדם פנו למשטרה והתלוננו על כך שמישהו גנב להם את המקל לפיזור הפגנות. כמה עשרות התאשפזו בבתי חולים. מהומות פרצו במקומות שונים בעיר כשגברים מקומיים תקפו והכו מבקרים זרים שחשדו בהם שהם מכשפים. כצפוי, רשויות הבריאות דיווחו שכל הגברים שנבדקו בבתי החולים בריאים לחלוטין – אבל ציינו גם שאין מדובר בהתחזות או רמאות. הגברים שהגיעו להיבדק באמת האמינו שמישהו גנב להם את ציפור הבולבול.
לפני שאנחנו קופצים למסקנות לגבי שפיותם של הגברים הסודנים, יש לדעת שהתופעה המדוברת אירעה כמה וכמה פעמים בעבר. ב-1486 טענו גברים גרמנים רבים שמכשפות גנבו להם את נקניקיות הפרנקפורטר שלהם. ב-1967 צבאו למעלה מארבע מאות וחמישים גברים קוראנים על בתי החולים ודיווחו שהצ'ופסטיק שלהם נעלם. התופעה הזו חזרה על עצמה עוד מספר פעמים בסין ובמערב אפריקה, והיא כל כך מוכרת עד שאפילו יש לה שם: קורו (Koro), מונח שמקורו ככל הנראה מהמילה המלאית 'קורה' Kura שפירושה ראש צב. זו לא מטפורה שלי, זו האמת. המונח הרפואי הרשמי יותר הוא 'סינדרום התכווצות איברי המין' – ואגב, הוא אינו מוגבל רק לגברים. פה ושם ידוע גם על נשים שדיווחו שהחזה שלהן קטן באופן פתאומי, וגם על 'קורו באמצעות שליח' (Proxy) שבה הורים דיווחו שהצעצועים של הילדים שלהם נעלמו. בכל המקרים, בדיקות רפואיות מוכיחות שהכל בסדר, אבל החולים משוכנעים שמשהו אצלם לא בסדר.
התפרצויות הקורו שמתרחשות מדי פעם בפעם הן דוגמא מצוינת להיסטריה המונית מהסוג שתיארתי בפרק. הרפואה המודרנית מסווגת את הקורו כסוג של התקף חרדה בעל רקע תרבותי, שכן תופעה זו נפוצה בעיקר בתרבויות שבהן האמונה בעל-טבעי נפוצה יחסית. הרופאים אינם מזלזלים בקורו, כיוון שלמרות שמדובר בסוג של אשליה פסיכולוגית – היא עשויה בהחלט לגרום לנזק גופני אמיתי כשהחולים מנסים למנוע מהציוד שלהם לחזור לאפסנאות בכל דרך אפשרית, כולל נעיצת מחטים, קשירה בחוט וכדומה. לסיכום, אני אמנם לא רופא אבל כמהנדס אני יכול רק להעניק לכם את העיצה הבדוקה והוותיקה – מודדים פעמיים, חותכים רק פעם אחת. בברית.
אפקט העגלה
לחקר האופן שבו הרבים משפיעים על היחיד יש משמעויות מעשיות, מעבר לסקרנות האינטלקטואלית ולאינטרס הגברי המובהק. ארצות הברית היא ארץ גדולה ורחבת ידיים, בזה אין כל חדש. כשנערכות בחירות כלליות בארצות הברית, הקלפיות בחוץ המזרחי נסגרות שעות רבות לפני הקלפיות בחוף המערבי. כמו בישראל, ברגע שהקלפיות נסגרות בחוף המזרחי- רשתות הטלוויזיה מפרסמות את תוצאות קלפיות המדגם שלהן. המצביעים בחוף המערבי, אלו שעדיין לא הספיקו להצביע, פותחים את הטלוויזיה שבסלון ומייד מקבלים מנה גדושה של 'אפקט העגלה'.
'אפקט העגלה' הוא השם שניתן להשפעה שיש לדעתו של הרוב על ההחלטה של היחיד. במקרה של הבחירות, אם הסקרים מנבאים ניצחון ברור לאחד המועמדים, אלו שעדיין לא הצביעו עשויים להגיד לעצמם: "אם כל כך הרבה אנשים הצביעו לבחור הזה…אולי הם צודקים? אולי גם לי כדאי להצביע לו. גם אני רוצה להיות בצד המנצח, להרים כוסית חגיגית עם הח'ברה בעבודה, ליד מכונת הקפה." במילים אחרות, כולם רוצים לקפוץ על העגלה. לאפקט הזה יש השפעה דומיננטית על תוצאות האמת של הבחירות, השפעה שנבחנה, נבדקה ואומתה במחקרים רבים.
הדבקה רגשית
ואם כבר הזכרנו את מכונת הקפה שבעבודה, אז גם מנהלים וראשי צוותים היו שמחים מאוד להשפיע על מצבם הנפשי של העובדים בחברה שלהם. כדאי להם להכיר את תופעת ה'הדבקה הרגשית'.
כששני אנשים משוחחים ביניהם שיחה ידידותית, הם גם מחקים האחד את השני. תנועות ידיים, תנוחת ישיבה, הבעות פנים ואפילו טון דיבור: ישנו מעבר שוטף של מידע תת-הכרתי, שיחה שמתחת לשיחה. אנו קולטים את הניואנסים הדקים בהתנהגותו של בן שיחנו. ומסיקים מכך על מצב רוחו ורגשותיו. בשלב זה מתרחש דבר מוזר ומעניין ביותר: אנחנו מתחילים לחקות את בן שיחנו. אם הוא מחייך, גם אנחנו נחייך. אם הוא עצוב, הפנים שלנו יהפכו לרציניות. טון הדיבור ישתנה, ואפילו תנוחת הגוף. החיקוי נעשה שלא במודע, אבל הוא ממשי מאוד. ואז מתרחש פלא נוסף: התנועות שביצענו, אותן התנהגויות שחיקינו מבן שיחנו, משפיעות על הרגשות שלנו. החיוך שהעלנו על שפתינו בתגובה לחיוך של האדם השני, גורם לנו להיות שמחים יותר. הפנים הרציניות שהעתקנו מכניסות אותנו למצב רוח מדוכדך.
והתוצאה? הרגש שחש אדם אחד מדלג ועובר אל אדם אחר, 'מדביק' אותו. עצב ושמחה, אושר ודיכאון מתפשטים בתוך הקבוצה כמו גל איטי בדייסה סמיכה. לאווירה הנפשית ולרגשות השליליים או החיובים יש קשר ישיר לביצועים של קבוצות, בין אם אלו קבוצת מוכרים בחנות נעליים, מהנדסים בהיי-טק או קבוצת כדורגל. עובד אחד מתוסכל וממורמר יכול להשפיע, בתהליך של הדבקה רגשית, על קבוצה שלמה.
הרצח של קיטי גנוביס
הנה עוד סיפור שיבהיר מדוע כדאי לכל אחד מאיתנו, באופן אישי, להבין את השפעת הקבוצה על הפרט.
קיטי גנוביס, בת 28, הייתה צעירה ניו-יורקית נאה ורגילה למדי. ב-13 במרץ, 1964, צעדה קיטי במורד הרחוב שהוביל אל ביתה שברובע קווינס. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. אם הפתיחה עד כה מזכירה לכם אלף ואחת עלילות של סרטי אימה שגרתיים, אתם לא רחוקים מהאמת. כשהייתה לא הרחק מפתח הבית, התנפל עליה גבר מאחור ודקר אותה בכוח בגבה. קיטי התמוטטה אל הריצפה, צורחת וצועקת לעזרה. מאחד הבתים בסמטה צעק אחד השכנים לתוקף שיעזוב את הבחורה- אבל לא יצא מהבית כדי לסייע לה. התוקף, שחשש שנתגלה, נמלט מהמקום. קיטי גררה את עצמה בקושי רב אל עבר ביתה. כעבור עשר דקות הבין התוקף שאף שכן אינו מתכוון לצאת לרחוב. הוא חזר אל הסימטה, כדי להשלים את המלאכה. הוא מצא את קיטי מדממת על גרם המדרגות שלפני דלתה. בעודה גוססת, אנס אותה באכזריות- ואז דקר אותה שוב, רוצח אותה.
זה עשוי היה להיות עוד רצח שגרתי וחסר חשיבות ברחובותיה האלימים של ניו-יורק, אלמלא כתבה שהתפרסמה שבועיים לאחר מכן בעיתון המשפיע 'הניו-יורק טיימס'. "שלושים ושמונה שכנים היו עדים לרצח," זעקו השורות בכתבה, "ואיש לא נקף אצבע כדי להציל את קיטי גנוביס." אף אחד לא התקשר למשטרה. אף אחד לא חשב להתערב. הכתבה הזו עוררה סערה אדירה בארצות הברית. סיפורה העצוב של קיטי הפך לסמל הקרירות וחוסר האיכפתיות של תושבי התפוח הגדול והחוף המזרחי בכלל. היו כאלה שראו ברצח את השינוי הכללי שחל באופיה של ארצות הברית, להשפעות המזיקות של הקידמה והניתוק החברתי.
אפקט הצופה
הכתבה בניו יורק טיימס דירבנה את הפסיכולוגים והסוציולוגים לחקור כיצד יכול להיות שכל כך הרבה אנשים היו עדים לפשע נורא, ולא נקפו אצבע כדי לעזור. התופעה הזו מוכרת מזה שנים רבות: זהו 'אפקט הצופה'. 'אפקט הצופה' קובע, בפשטות, שככל שיש יותר אנשים בזירת אירוע- כך קטן הסיכוי שמישהו מהם יעזור לקורבן. במילים אחרות: עדיף להתמוטט מהתקף לב כשמסביבך אדם אחד או שניים, מאשר חמישים איש: הסיכוי שמישהו יתנדב להציל אותך קטן יותר. את 'אפקט הצופה' קל מאוד לשחזר בניסוי מבוקר. הפסיכולוגים הכניסו שחקן לתוך קבוצה של אנשים, וביקשו ממנו להתמוטט על הרצפה ולפרפר באופן משכנע. הם מדדו כמה זמן לוקח לקבוצה לסייע לו. השעון לא משקר: ככל שמספר האנשים בקבוצה היה גבוה יותר, לקח יותר זמן עד שנמצא מתנדב שיעזור.
שתי סיבות אפשריות הועלו לתופעה הזו. הראשונה אומרת שכולם מחכים לאיזה אות, סימן מנחה ממישהו, שהגיע הזמן לעשות מעשה. מכיוון שכולם מחכים, חולף זמן רב יותר עד שמשהו קורא בפועל. הסיבה האפשרית השניה היא שככל שיש יותר אנשים מסביב, כך הולכת ופוחתת תחושת האחריות האישית של כל צופה. כל אחד אומר לעצמו 'ודאי יש מישהו בקהל שהוא מוסמך יותר או מוכשר יותר ממני לטפל במצב'. אם אתם, הקוראים, נקלעים למצוקה בתוך קהל של אנשים, זיכרו את 'אפקט הצופה'. אל תזעקו לעזרה באופן כללי. הצביעו על אדם ספציפי בקהל, לא משנה מי, וקיראו לו: "אתה עם החולצה הירוקה- תזמין אמבולנס!'. באופן זה, אתם מגבירים את תחושת האחריות האישית של אותו אדם, וגם נותנים את הסימן לקבוצה שהגיע הזמן לפעול.
ומה לגבי הסיפור של קיטי גנוביס? הרוצח, נקרופיל חולה נפש, נתפס והושם בכלא. אבל הסיפור בכתבה של הניו יורק טיימס…הוא לא היה נכון. הכתבה הייתה מוטעית והעובדות שבה שגויות לחלוטין. רק שניים עשר איש, ולא שלושים ושמונה, היו עדים באופן כלשהו לרצח- ואיש מהם לא ראה את התקיפה השניה. רק שכן אחד שמע את זעקותיה של קיטי, וחשב שמדובר בכלל בסכסוך משפחתי. הוא דווקא כן התקשר למשטרה: אבל במוקד המשטרתי התעלמו מהקריאה. בשורה התחתונה, לאיש מהשכנים לא הייתה סיבה לחשוב שמשהו כה מחריד מתרחש מתחת לאפם. אבל העובדות יצאו לאור רק שנים רבות לאחר הרצח. מה שחשוב הוא שהכתבה בניו יורק טיימס דירבנה את הפסיכולוגים והסוציולוגים- שלא ידעו שמדובר באוסף של שטויות- לעסוק בתחום מחקר חשוב זה.
תיאוריות לגבי אספסוף
האינטראקציה בין האדם והקבוצה מעניינת מאוד את הפסיכולוגים, ללא ספק. לשוטר הממוצע, לעומת זאת, זה שמוצב באיצטדיון כדורגל ביום שבת כדי להשגיח על הסדר, זה לא מזיז בכלל. הוא רוצה לראות את המשחק בלי שהאוהדים יפריעו לו. זאת אומרת, הוא רוצה לדעת איך לשלוט על קהל של אנשים בצורה הטובה ביותר.
אחד מהראשונים שחקרו את הפסיכולוגיה של ההמון, את הדינמיקה שנוצרת כאשר מאסה של בני אדם מתכנסים יחד, היה הצרפתי גוסטב לה בון (Le Bon). לה בון היה רופא שחי לקראת סוף המאה ה-19, ועסק במגוון רחב מאוד של נושאים: פיסיקה, ביולוגיה, רפואה, מיסטיקה, אנטרופולוגיה ועוד ועוד. בכולם, פחות או יותר, הוא לא הבין כלום. אבל דווקא בנושא הפסיכולוגיה של ההמונים ללה בון הייתה השפעה דרמטית בחוגי האקדמיה.
נקודת המוצא של מרבית החוקרים בתקופה הויקטוריאנית הייתה שהמון של אנשים זה דבר רע. זאת אומרת, קהל הוא בעיקרון לא יותר מאשר אספסוף פרוע, גס ומסוכן לסדר הציבורי, כמו ההמונים שהסתערו על הבסטיליה במהפכה הצרפתית. אין פלא שמי שחקרו את הדינמיקה של ההמון היו בעיקר קרימינולוגים. גם לה בון תמך בגישה זו. לפי התאוריה של לה בון, כשבני אדם מתקבצים יחד ליצירת קהל עצום, הם מאבדים את הזהות האישית שלהם. הנורמות התרבותיות וההתנהגות הסובלנית שכל אחד מביא איתו מהבית נעלמות ברגע שהוא חש בהשפעה המשלהבת של ההמונים, והקהל הופך לאספסוף. במילותיו של לה בון:
"לא משנה מי הם האנשים המרכיבים את ההמון, אופיים, עיסוקם, האינטלקט שלהם: העובדה שהפכו להמון גורמת להם לחשוב, להרגיש ולפעול באופן שונה מהותית מאשר היו חושבים, מרגישים או פועלים לו היו מבודדים."
הקהל, לפי דעתו של לה בון, הוא ברברי מטיבעו. במילים אחרות, האנשים שבו יורדים כמה שלבים בסולם התרבותי. אבל לה בון לא ראה בכך בהכרח דבר רע. כשהקהל נמצא במצב הברברי שלו, הרגשות הקולקטיביים עוברים בו כמו גלים בים. הם משפיעים על כל אחד בקהל, מכיוון שהזהות האישית של כל אדם נמחקת. במצב שכזה, קל להשפיע על הקהל, לעצב אותו, לפסל אותו. לגרום לו לעשות בדיוק את מה שמנהיג החכם רוצה שהוא יעשה, למשוך בחוטים כמו בתאטרון בובות.
לתאוריה של לה בון היו חסרונות ברורים: היא מנתקת את הקהל מהסיבה שבגללה הוא נמצא בהפגנה או בארוע מלכתחילה. למה הם שם? במה הם מאמינים? מה כל האנשים הללו רוצים? אך בכל זאת, הרעיונות של לה בון מצאו להם אוזן קשבת. אדולף היטלר כתב עליהם בספרו 'מיין קאמף'. יוזף גבלס ביסס עליהם את מכונת התעמולה הנאצית. אומרים שבניטו מוסליני הלך לישון בכל לילה כשסיפרו של לה בון מונח על השידה, לצד מיטתו.
בעת החדשה קמו לתורתו של לה בון שתי תאוריות מתחרות שהציגו גישות שונות לפסיכולוגיה של הקהל. הראשונה היא 'תיאוריית ההתכנסות'. היא שגורסת שהתנהגותו של הקהל היא תוצאה של אוסף התכונות האישיות של האנשים המרכיבים אותו. למשל, אם ההתקהלות היא הפגנה למען הצלתו של אירוס הגלבוע הנתון בסכנת הכחדה והמפגינים הם קבוצה של פרופסורים אינטלקטואלים- ההפגנה תהיה שקטה ומתורבתת. אבל אם המפגינים הם, למשל, חברי כנסת- אז אפשר להכין את הגז המדמיע. זהו ההפך הגמור מרעיונותיו של לה בון, שכזכור האמין שהזהות האישית של האדם נמחקת כשהוא נמצא בתוך קהל אנושי.
השניה היא 'תאוריית הנורמות המתפתחות'. השם מעט מסורבל, אבל הרעיון פשוט למדי: האנשים מגיעים אל ההתקהלות כשהם מצוידים ברעיונות ודעות שהביאו איתם מהבית. בתוך הקהל יווצרו, באופן ספונטני, נורמות התנהגות שיקבעו מה יקרה בהמשך. האנשים מדברים זה עם זה, משפיעים אחד על השני, וכך נוצר איזה קונצנזוס לא-כתוב לגבי אופיה של ההתקהלות. הנורמות הללו גם מושפעות על ידי מספר מצומצם של אנשים שיש להם את הכריזמה והיכולת להנהיג את הסובבים אותם. זאת אומרת, אם את ההפגנה לטובתו של אירוס הגלבוע מנהיג פרופסור אינטלקטואל- הנורמה שתיווצר תהיה כזו של הפגנה שקטה ומכובדת. אם מנהיג אותה חבר כנסת, אז אפשר להכין את הגז המדמיע.
לכל אחת מהתאוריות הללו יש חולשות ובעיות משלה. תאוריית הנורמות המתפתחות, למשל, מתעלמת מהתפתחויות פתאומיות ומהירות שעשויות להתרחש בתוך הקהל. מה קורה, למשל, אם תוך כדי הפגנה שקטה נזרק לפתע רימון גז מדמיע לתוך הקהל? מה תהיה התגובה? הרי במצב כזה אין זמן לשיחות וקביעת נורמות חדשות: כל אחד חייב להחליט בו ברגע עד כמה באמת אכפת לו מאירוס הגלבוע. האם הוא מוכן להסתער על השוטרים למענו, או שאולי הגיע הזמן לברוח הביתה.
האספסוף החכם
אל הקושי הגדול של הבנת התהליכים שמתרחשים בתוך קהל נוספה בשנים האחרונות תופעה שהפכה את הבעיה למורכבת וקשה הרבה יותר. זוהי תופעת 'האספסוף החכם', Smart Mob. האספסוף החכם נוצר בעקבות החדירה המאסיבית של מכשירי תקשורת ניידים ויעילים- טלפונים סלולרים, מחשבים ניידים, זימוניות וכו'. לכל אחד בקהל יש גישה למידע בזמן אמת, והוא יכול להתעדכן לגבי מטרות ההתקהלות וההתנהלות הצפויה בה בתוך שניות.
דוגמא לאספסוף חכם היא 'אספסוף בזק', Flash Mob. ייתכן ונתקלתם בתופעה המשעשעת הזו, במיוחד אם אתם חיים על כוכב הלכת… תל-אביב. הודעה על מסיבת כריות שצפויה להתקיים בכיכר רבין בעוד חצי שעה מעכשיו, מועברת באמצעות הודעות SMS מאדם לאדם במהירות הבזק. בתוך דקות מתארגת התקהלות שבזמנים עברו היו נדרשים שבועות של תליית מודעות וחוגי בית כדי לקבץ יחד. קבוצה גדולה של אנשים מתרכזים בבת אחת בכיכר, ואז שולפים את הכריות ומתחילים להכות בהם אחד את השני. בחוץ לארץ ניתן למצוא מסיבות 'אספסוף בזק' משונות אפילו יותר- למשל, כל המשתתפים מתחפשים לזומבים ומתהלכים ברחובות, או נכנסים לקרון ברכבת התחתית ופוצחים במסיבת ריקודים סוערת. את מסיבת הרכבת התחתית אנחנו לא צפויים לראות בתל-אביב בעתיד הנראה לעין, לצערנו.
אבל לאספסוף החכם יש גם צדדים אפלים ומסוכנים יותר מאשר מסיבת כריות המונית. זו, כנראה, הסיבה שבעטיה הוא מכונה 'אספסוף', ולו 'קהל'.
בשנת 1999 התקיימה בעיר סיאטל שבארצות הברית ועידת ארגון הסחר העולמי. הועידה הזו הייתה הזדמנות פז עבור ארגונים המתנגדים לגלובליזציה להביע את מחאתם על הפער ההולך ומתרחב, לטענתם, בין המדינות העשירות והעניות בעולם. אליהם הצטרפו גם תנועות סטודנטים, ארגוני עובדים וגם סתם חבורות אנרכיסטיות ששמחו על ההזדמנות לעשות קצת בלאגן. אחרי שבועות של הכנות ותאומים מוקדמים, הגיע היום שבו נתקיימה הועידה. עשרות אלפי מפגינים צצו משום מקום והשתלטו על הצמתים הראשיות באזור בו נתקיים הכנס. המפגינים חסמו את התנועה ומנעו ממשתתפי הועידה להגיע לאולם. האנרכיסטים הפכו מכוניות, שברו חלונות ראווה ושרפו פחי אשפה.
המשטרה המופתעת ניסתה לפזר את ההפגנה, אבל האספסוף היה מוכן לקראתה. הודעות טקסט צפצפו וטלפונים סלולריים זימזמו: 'השוטרים מגיעים מרחוב X', או 'להגיע מהר לרחוב Y'. המשטרה הייתה חסרת אונים כנגד המון מתפרעים חכם כל כך, שידע להכות בה במהירות במקומות בהן הייתה חלשה או להתחמק ממנה בזריזות כשצריך. התוצאה הייתה מה שידוע כיום כ'הקרב על סיאטל': ימים ארוכים של התנגשויות אלימות בין המשטרה והמפגינים, עד שסוף סוף הצליחה הראשונה להחזיר את הסדר על כנו.
מאז ההצלחה ההיא תפסה תופעת האספסוף החכם תאוצה, ואנו מתחילים לחוש את השפעתה בכל רחבי העולם. בפיליפינים הצליח אספסוף חכם בשנת 2001 להעיף מהשלטון את נשיא המדינה. ארבע שנים מאוחר יותר, בצרפת, חשה כל פריז את נחת זרועם של מפגינים ערביים שהזהירו אחד השני מפני המשטרה המקומית באמצעות הודעות SMS. כוחות הביטחון המצריים מנסים מזה כמה חודשים, ללא הצלחה, לצוד את המארגנים של הפגנות בזק פתאומיות למען הדמוקרטיה. אחד הסופרים שכתב על האספסוף החכם אמר שלדעתו, אין אף עיר על פני כדור הארץ שעשרת אלפי מפגינים רציניים ונחושים לא יכולים לשתק לחלוטין.
האם האספסוף החכם הוא בסך הכל תופעה תרבותית מעניינת שתחלוף לה באותה המהירות שבה הופיעה, או אולי איום אמיתי ומוחשי על יציבותם של משטרים ברחבי העולם? זו רק עוד שאלה אחת מני רבות שהסוציולוגים החוקרים את הפסיכולוגיה של הקהל היו רוצים לדעת עליה את התשובה. (צליל של SMS) ועכשיו, תסלחו לי- אני צריך למצוא את הכרית שלי.
הפעם באמתחתנו פרק מעט יוצא דופן של 'עושים עסקים'. לחיים בקר עבר עשיר הן בעולם העסקים – אבל גם במישור הצבאי. כלוחם וקצין קרבי זכה חיים בעיטור המופת, השתתף בכמה מהקרבות הקשים ביותר בתולדות צה"ל ואף נפצע קשה ממטען צד בלבנון. כאיש עסקים ויזם היה ממקימי חברת הברינקס, חלוץ בעסקי התעופה האזרחית בישראל ומנכ"ל של מספר חברות.
חלק זה הראיון עם חיים יתמקד בעברו הצבאי ובסיפורי הגבורה והמופת – ובחלק השני נשוחח על עברו העסקי. מראיין: דני טימור, מנכ"ל פודקאסט ישראל. לצידו של דני מראיין גם דוד אבנר, לשעבר מנכ"ל פרטנר.
ניסיון תעסוקתי: בתפקידו האחרון סמנכ"ל התפעול של פרטנר ואחד מחברי צוות ההקמה של החברה. לפני כן מנכ"ל המשביר סוכנויות, מנכ"ל יורופקאר, מנכ"ל מילת, סמנכ"ל כ"א ותפעול של ארקיע וכנף ארקיע ואחד ממקימי כנף. מנהל מסחרי וממקימי מגור שירותי דרך ומנהל המבצעים של ברינקס ישראל .
במקביל ניהל חיימון קריירה צבאית מפוארת קצין צנחנים במילואים. כסגן לחם במלחמת ששת הימים כאשר חוליה בפיקודו הביאה למפנה בקרב על המתחם הגדודי בג'לבינה אשר ברמת הגולן – מטיילים רבים מכירים מתחם זה כבריכת הקצינים שמתחת לג'ילבון. על תפקידו בקרב זה קבל חיימון את אות המופת ומספר שעות אח"כ מספר כדורים בצוואר. במלחמת ההתשה כמתנדב (במסגרת הנמרים) חיסל מחלקת קומנדו מצרית. במלחמת יום הכיפורים כמ"פ צנחנים לחם בקרבות עמק הבכא ובמלחמת לבנון הראשונה לחם כמג"ד ומספר שבועות לאחר מינויו כמח"ט נפצע אנושות ממטען צד בלבנון.
חיימון השתקם ועל אף הפציעות פעיל במגוון ענפי ספורט, מתנדב ומבלה וידוע כמסמר הערב בכל מסיבה.
הזדמנויות לעסק חדש ולמוצר חדש צצות מדי פעם, ולפעמים הן צצות צמוד מאד זו לזו. מה עושים כשאתה המנכ"ל והמייסד של עסק קיים – ולפתע נקרית בדרכך הזדמנות מעניינת, אבל בכיוון וסגנון שונים מאד מזה של העסק הנוכחי? זו הדילמה שניצבה בפני אלירן מלכי, יזם סדרתי ומייסדן של שלוש חברות הייטק – כל אחת בתחום שונה. נלמד מניסיונו העשיר של אלירן על חשיבותה של בנייה נכונה של צוות, מדוע רווחיות נמוכה היא בעיה אסטרטגית ועל תרומתם של מתווכים בעסקאות גדולות.
ניסיון תעסוקתי: הקים את Veracity, חברה לפתרונות תשתית טכנולוגיים ושנתיים מאוחר יותר את חברת More IT, ספין אוף של Veracity, המתמחה בניהול יעיל של משאבי IT. ב-2013 ניהל את מרכז הפיתוח הישראלי של PivotalHD, חברת בת של EMC, ב-2015 הקים את BelongTail, המפתחת אפליקציה ייעודית לחולי סרטן ומשפחותיהם.
חברי הכת בקומראן, מי שכתבו את המגילות הגנוזות, נקטו במנהגי טהרה קיצוניים באופן יוצא דופן – עד כדי אי עשיית צרכים בשבת וטבילה אובססיבית במקוואות. מה הוביל לקנאות הדתית הזו? בפרק זה נשמע על השחיתות של משפחת הכהנים מבית צדוק שהובילה למלחמת אזרחים בעם היהודי בארץ ישראל, וגירושם של בני המשפחה אל קצה המדבר – שם זממו להשתלט מחדש על בית המקדש באמצעות זירוז, לא פחות ולא יותר – יום הדין.
כת המגילות הגנוזות – מלחמת בני האור בבני החושך (חלק 2 מתוך 2)
כשאני שומע על מישהו שהלך להתבודד במדבר, אני מודה שהתמונה המנטלית שעולה במוחי היא מעין פרשנות הוליוודית של סצנת התבודדות במדבר: אדם לבוש גלימה לבנה שיושב לו על קצה צוק מסוים, או אולי בפתחה של מערה, ומהרהר על משמעות החיים, והקשר העמוק שבין האדם לטבע.
תגרשו את התמונה הזו מראשכם, ומהר. בכל הקשור בכת הנזירים שחיה בקומראן לפני אלפיים ומאתיים שנים – עלינו לזנוח את הרומנטיות ההוליוודית מאחורינו. הנזירים שחיו קומראן לא היו גרסה קדומה של ההיפים מקליפורניה: הם היו חבורה של קנאים דתיים בצורה קיצונית. הם הקפידו על טקסי טומאה והיטהרות במידה שקשה לתפוס אותה, והקפדנות הקנאית שלהם מדהימה עוד יותר כשלוקחים בחשבון שבחרו להתיישב באחד המקומות הצחיחים והקשים ביותר למגורי אדם שניתן לדמיין.
"החוקים שקבעה הכת לעצמה מפורטים בספר שנקרא 'סרך היחד'. שם הם אומרים דבר כזה: אסור לאנשי הכת לצחוק. אסור להלך ערומים. אסור להם להתערב איש בשיחת רעהו. אסור להם לאכול מזון שלא יוצר בתוך הכת. החשש הוא תמיד שטומאה תחדור פנימה דרך המזון, מה שמסביר את ההמצאות של הכבשן ואת זה שיצרו לעצמם כלים. מתוך מגילת המלחמה ברור שלא מתפנים לצרכים גדולים בשבת. [רן] זאת אומרת, ביום שבת אתה לא הולך לשירותים לעשות דברים גדולים יותר… [ליאורה] זה מדהים. מי ששם לב לדבר הזה, וזה הדהים אותו, היה יוסף בן מתתיהו, שאומר – "כי אינם נועזים להעתיק כלי ממקומו ולצאת חוץ (=מחוץ לתחום השבת) להיפנות לצרכיהם. וביתר הימים הם חופרים במעדר … חור עמוק באדמה ומכסים אותו במעילם לבל יכלימו את אור האלוהים … ולמעשה הזה הם בוחרים מקומות שוממים. " הם בוחרים פינה, חופרים בור עמוק ואחר כך מכסים את מה שהם עשו. [רן] זו ממש טרחה רצינית כל פעם שאתה רוצה ללכת לשירותים. [ליאורה] ומוסיף בן מתתיהו ואומר – "ואף כי הטלת צואה היא צורך הטבע לאדם, הם חושבים כי היא מטמאה את הגוף ונוהגים לרחוץ אחריה את בשרם במים. "ישנה מגילה שנקראת 'ברית דמשק'. המגילה אומרת שאסור להזיז כלי ביום שבת, גם לא לשם הצלת חיי אדם. אתה הולך אל הקיצוני ביותר. כאשר אלה החולים, אתה מבין שהחשש מטומאה מכתיב את כל אורחות חייהם. אמרנו שהם אכלו יחד, ויוסף בן מתתיהו מתאר שלפני כל ארוחה הם הטהרו באחת המקוואות, החליפו את בגדי העבודה לבגדי לבן, נכנסו אל אולם ההסעדה והוא אומר כך –
'ואחרי זאת הם מתאספים אל מקום אחד וחוגרים אזור בד ורוחצים את בשרם במים קרים. ואחרי טהרתם הם פונים כולם למדור מיוחד (=אולם ההסעדה) ששמה אינם נותנים לבוא לאיש זר אשר לא מחברתם. והם הולכים בטהרה, כהולך למקום קדוש, ובאים אל מקום ההסעדה הזה. ובבואם שמה הם יושבים במנוחה, והאופה עובר עליהם ומניח לפני כל איש את לחמו בסדר, והמבשל (=טבח) מגיש לכל אחד קערה עם תבשיל אחר. והכהן מתפלל לפני אוכלם, וקודם התפילה אסור עליהם לטעום דבר. ואחרי כלותם את הארוחה, קורא הכהן תפילה שנית. ככה הם פותחים וגומרים סעודתם בתפילה לאלוהים המכלכל חיים. ואחרי זאת הם פושטים את בגדי הקודש ושבים לעשות את מלאכתם עד ערב. וגם בסעודת הערב הם עושים כן … '
[רן] זאת אומרת, כל ארוחה הופכת להיות טקס דתי של הטהרות, תפילה ובגדים מיוחדים. [ליאורה] אין לזה שום צידוק, אלא אם אתה רוצה להרוויח משהו. להביא את הקץ."
הכהנים מבית צדוק
בפרק הקודם תיארנו את סיפור גילויין של המגילות הגנוזות – אחת התגליות הארכיאולוגיות החשובות ביותר במאה העשרים. המגילות הגנוזות מכילות כתשע מאות טקסטים וחיבורים דתיים מהמאות השלישית, השנייה והראשונה לפני הספירה, תקופה שהיא 'חור שחור' בהיסטוריה היהודית שכן מעט מאד ידוע על החברה הישראלית שחייתה באותן שנים בארץ ישראל. השאלה שבה נעסוק אנחנו היא מי היו האנשים שכתבו את המגילות האלה, ומה אנחנו יכולים ללמוד אודותיהם מתוך הכתוב במגילות, הממצאים הארכיאולוגים בקומראן ותיאוריו של יוסף בן-מתתיהו אודות 'האיסיים'.
"לפי הכתוב במגילות, הכוהנים מבית צדוק היו המנהיגים של הכת. הם קבעו את אורח החיים שלהם, את הטקסים, את העונשים, מה מותר ומה אסור. הם היו המנהיגים של הכת, וכאשר תפרוץ מלחמת בני האור בבני החושך הם יהיו הלוחמים שיילחמו יחד עם מלאכי הקודש ואלוהים נגד אנשי החושך. מכיוון שהם מזכירים את הכוהנים מבני צדוק כל כך הרבה פעמים אנחנו יכולים לומר שיש מקום להניח שהכהנים מבני צדוק היו המייסדים של הכת."
הקול ששמעתם שייך לד"ר ליאורה רביד, מומחית להיסטוריה של תקופת התנ"ך. כפי שמספרת ליאורה, הקונצזוס בין החוקרים הוא שאת הכת בקומראן הנהיגו כהנים שהשתייכו למשפחה סצפיפית: משפחת צדוק. משפחת צדוק הייתה סוג של 'משפחת אצולה' יהודית. הם היו הכהנים הגדולים בבית המקדש במשך למעלה משבע מאות שנה – מימי דוד ושלמה בסביבות המאה התשיעית לפני הספירה, ועד תקופת הכיבוש היווני במאה השניה לפני הספירה. בני משפחת צדוק האמינו שהכהונה הוענקה להם על ידי אלוהים במעמד הר סיני – והכתוב בתנ"ך משקף את העמדה הזו.
"ספר שמות, פרק כ"ח ואילך, מספר שאלוהים הורה למשה להכתיר את אהרון לכהן גדול. בספר שמות אומר אלוהים למשה – 'וְאַתָּה [משה] הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי: אַהֲרֹן, נָדָב, ואביהו, אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן. וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת … וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי.' בהמשך לדברים אלה אמר אלוהים למשה: 'וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם, אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ; וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם, וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי." מתוך הדברים האלה נוצר רושם שיש לך דמות של אהרון, שהיה אח של משה. כאן כדאי לפתוח סוגריים ולומר שיש חוקרים רבים שטוענים שלמשה מעולם לא היה אח בשם אהרון, וזה היה איזה שהוא 'מתנחל' לתוך המשפחה הזו כדי להצדיק את הסיפור של בני צדוק. [רן] זאת אומרת, הדמות של אהרון נכתבה בדיעבד כדי להצדיק את מקומה של השושלת הכהנית. [ליאורה] חד משמעית. יתרה מזאת, אם תוציא את הסיפור של אהרון מתוך התנ"ך, כל הסיפור ייראה הרבה יותר חלק. אבל זה הטקסט שיש לנו… [רן] ובתקופה הזו עדיין אין לנו בית מקדש. אז מה עושים שם כהנים?… [ליאורה] לכן הסיפור נכתב בדיעבד. אתה מתאר כהן שלבוש בגדי שרד. איפה? במדבר סיני? נו, באמת… [רן] [צוחק] חם בסיני… [ליאורה] איפה אתה מוצא שם זהב ובדים יקרים… אבל זו המסורת, וזה קיים. בהמשך מתברר לך שהכהונה ניתנה לאהרון ולבניו, אבל לא בדיוק. את מקומו של הכהן הגדול יורש בן אחד, אלעזר, ושאר אחיו הופכים להיות כהנים פשוטים. [רן] זאת אומרת, נוצר איזה שהוא פער מעמדות קטן בתוך בית הכהונה. [ליאורה] כמו ראש ממשלה אחד ומאה עשרים חברי כנסת שרוצים להיות ראש ממשלה. זה מה שיקרה."
תזכרו את המשפט האחרון הזה: את מקומו של הכהן הגדול יורש רק בן אחד- הבן הבכור – וכל שאר האחים הופכים להיות כהנים פשוטים. לעובדה הזו תהיה חשיבות מכרעת בהמשך הסיפור.
אחרי מעמד הר סיני וההבטחה האלוהית, הכהנים נעלמים מהתנ"ך למשך תקופה ארוכה מאד. הם אינם מוזכרים בתקופת ההתנחלות בארץ כנען, בתקופת השופטים ובימי של שמואל הנביא. הפעם הראשונה שאנחנו שומעים את השם 'צדוק' הוא רק מאתיים וחמישים שנה, בערך, אחרי יציאת מצרים – אבל גם אז, הם לא ממלאים תפקיד חשוב במיוחד בחיי העם.
"מסופר שאחד המקורבים לדוד היה כהן בשם צדוק בן אחיטוב. השם צדוק הוא בעייתי משום שלדברי חוקרים שאני מצטטת אותם, השם צדוק בכלל לא שם עברי אלא יבוסי. הכהן צדוק בן אחיטוב היה בכלל יבוסי שהצטרף לדוד והיה נאמן לו. הבן שלו, כנראה, היה מאלה שהמליכו את שלמה בנחל הגיחון ושלמה נותן בידו את הכהונה הגדולה. אתה מסתכל על ספר מלכים ומחפש כוהנים גדולים בשם 'צדוק'. תחפש, אתה לא תמצא אותם. מוזכר שיש כהנים, אבל הם ממלאים תפקיד מאד שולי – המקדש שבנה שלמה היה מקדש מלך. ומי שעמד בראש המקדש היה שלמה. שלמה הוא זה שמכניס את ארון הקודש יחד עם הכהנים אל המקדש. דוד הוא זה שמוביל את ארון הקודש אל ירושלים. בראש ההיראכיה בימי המלוכה עמד מלך, ולא כהן. יתרה מזאת, ספר דברים מונה ארבעה מעמדות של עניים בחברה הישראלית: הגר, היתום, האלמנה והלוי. מצטערת, רן… [רן] אנחנו היינו די בקאנטים. [ליאורה] אתה היית די פלאבי באותם ימים…הנקודה החשובה היא שהכהנים מאד מאד שוליים לתפקיד שימלאו אחר כך. מי שעומד בראש המקדש ומקריב קורבנות זה מלך ולא כהן."
הצהרת כורש
אם כן, על פי המסורת משפחת צדוק היא נצר לאהרון, אחיו של משה, ואלוהים העניק להם את זכות הכהונה במעמד ברית הר סיני. ליתר דיוק – זכות הכהונה ניתנת רק לבן הבכור של הכהן הגדול, וכל שאר הבנים נידונים לנגן לו כינור שני. בימי דוד המלך אנחנו שומעים לראשונה על כהן בשם צדוק בן אחיטוב, ובנו מתמנה לכוהן הגדול של שלמה המלך. אבל הכהנים בתקופת המלכים לא היו כל כך חשובים מבחינה דתית, ובטח ובטח שלא היו עשירים גדולים. כל זאת עומד להשתנות.
נקפוץ כחמש מאות שנה קדימה, אל שנת 538 לפני הספירה. אשור ובבל כובשות את ישראל והגלו את תושביה. נבוכדנצר, מלך בבל, כבש את ירושלים והחריב את בית המקדש שבנה שלמה. אחרי שבבל יורדת מעל במת ההיסטוריה מחליפה אותה פרס בראשותו של כורש.
"כאן קורה דבר מדהים. הוא [כורש] נתן היתר לאוכלוסיות גולות לחזור לאדמתן ולשקם בחזרה את בתי המקדש שלהם. הסיבה שהוא עשה את זה הייתה כלכלית לחלוטין. [רן] זה לא מטוב לב. [ליאורה] חס ושלום. הוא היה איש שהבין כלכלה מהי. הוא רצה שהם יבנו בתי מקדש שהחריבו קודמיו. מדוע? כי בתי המקדש היו הבנקים הקדומים. לתוכם נאספו המיסים שאותם הוא גבה מהעמים הכבושים. זו נקודה שחייבים לציין: כל המיסוי הזה, שהיה תוצרת חקלאית ובעלי חיים וצמר, כסף, זהב, בדים יקרים – הכל נאסף לתוך בתי המקדש."
בין עשרות אלפי היהודים שחוזרים לארץ ישראל מבבל בעקבות הצהרת כורש ובונים את בית המקדש השני, היו גם כתשע מאות מבני משפחת צדוק, הכהנים מתקופת דוד ושלמה. בני המשפחה לוקחים חלק פעיל בבנייתו מחדש של בית המקדש. התהפוכות הפוליטיות באזורנו, כך מסתבר, הטיבו עם בני המשפחה.
"כורש גבה כל כך הרבה מיסים שהוא היה צריך את שיתוף הפעולה של הכהנים שעמדו בראש בית המקדש. אז מה שקורה בארץ ישראל זה שהפירמידה מתהפכת: אם בתקופת התנ"ך בראש הפירמידה עמד המלך, עכשיו זה הכל מתהפך. המלך איננו ובגלל האינטרסים הכלכליים של כורש ובניו עומד הכהן. הכהן הופך להיות המנהיג הרם ביותר בתוך האוכלוסיה הכבושה. כורש מעוניין בו כדי שישתף פעולה לצורך גביית המיסים. [רן] הוא יודע שהעם ישלם לכהן יותר בקלות מאשר לגובי המיסים שלו. [ליאורה] בודאי. הכהן ומשפחתו הם גובי המיסים באוכלוסיה הכבושה, ונעזרים בצבא המלך. איפה הם נהנים? דבר ראשון, כורש הטיל מיסים איומים על העמים שכבש – והכהנים היו פטורים ממיסים. דבר שני, הם כנראה נהנו מאחוזים מסויימים מגביית המיסים. זה היה מקור נוסף לעושר. דבר נוסף היו המעשרות שהובאו לבית המקדש. המעשרות היו כסף (המתכת), צאן ובקר לקורבנות, חיטה, תבואה, יין, ענבים – כל מה שאתה מסוגל לקטוף מהעצים ולהוציא מהאדמה. בית המקדש היה 'אוצר המלך.' ומי מתעשר? מי שנמצא במקום, מי שאכל את זה. הרי אתה מקריב את הקורבנות האלה ומישהו אוכל אותם. יתרה מזאת, בסוף ספר נחמיה הוא מתאר שוק שפועל בירושלים, ומתוך ספר המקבים אנחנו מבינים שהמונופול על השוק בירושלים היה בידי הכהנים של בית המקדש. הכהנים האלה גבו מיסים מהסוחרים שבאו למכור את המרכולת שלהם. עוד מקור הכנסה. יש לך ארבע מקורות הכנסה שגורמים לכך שהמשפחה הופכת להיות מאד מאד עשירה, וכמובן מאד מושחתת כי זה הולך ביחד. ספר נחמיה מספר לנו על התמונה החברתית. הוא מתאר אנשים שבאים אל המנהיג נחמיה ובוכים על המיסים הכל כך כבדים שהם לא מסוגלים לשלם אותם ולכן האדמות נלקחות מהם. לוקחים מהם את הבנים והבנות, את הילדים שלהם, כמיסים. הילדים האלה הופכים להיות עבדים לאותם עשירים – ואתה שואל את עצמך מי העשירים? זה שולח אותך לאותה המשפחה, משפחת צדוק."
הטלנובלה של משפחת צדוק
אין שום דרך מעשית לדחוס את כל מעלליה של משפחת צדוק לאורך מאות השנים שבה שלטה על בית המקדש בירושלים לתוך פרק בודד של עושים היסטוריה. למעשה, הם מתאימים יותר לטלנובלה מתמשכת בסגנון 'היפים והאמיצים'. מדובר באוסף של סיפורים מפותלים על קרבות ירושה ומאבקי כוח בתוך המשפחה, שסובבים כמעט תמיד סביב רצונם של האחים הצעירים לתפוס את מקומו של האח הבכור בתפקיד הכהן הגדול. ויש רק דרך אחת לנשל את הכהן הגדול מתפקידו: להרוג אותו.
ניתן דוגמא אחת, על קצה המזלג, כדי לתת מושג על מה מדובר. ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו מספק לנו את הסיפור הבא. התקופה היא סוף המאה החמישית לפני הספירה, ימי שלטון פרס. הכהן הגדול הוא אדם בשם יוחנן, וליוחנן יש אח צעיר בשם ישוע, שגם הוא רצה מאד להיות כהן גדול. ישוע הצעיר היה חבר של הנציב הפרסי בארץ ישראל – נציגו של מלך פרס. הנציב הפרסי הבטיח לישוע שידיח את יוחנן וימנה אותו לכהן הגדול – אבל כשנכנס ישוע לבית המקדש בצעד קל ובחזה נפוח כדי לקחת את המשרה שהובטחה לו, פרצה קטטה בין האחים ויוחנן, הכהן הגדול, רצח את אחיו התככן בין כתלי בית המקדש. כדאי לזכור שרצח הוא אחד הטומאות הגדולות ביותר שניתן להעלות על הדעת ביהדות – והכהן הגדול עצמו הוא זה שטימא את בית המקדש כך.
הסאגה ממשיכה. ליוחנן היו שני בנים – יוידע הבכור שירש את הכהונה הגדולה, ומנשה הצעיר. מנשה התחתן עם נערה שומרונית ואביה של הכלה, שומרוני עשיר מאד, הקים עבורו בהר גריזים העתק של בית המקדש הירושלמי – שם שימש מנשה ככהן הגדול. במילים אחרות, ועד כמה שזה נשמע מוזר – בסביבות שנת 400 לפני הספירה היו שני בתי מקדש שהתקיימו זה לצד זה, תחת הנהגתם של כהנים מבני משפחת צדוק שהתחרו זה בזה על ההכנסות ממיסים. בית המקדש השומרוני התקיים עד שנת 111 לפני הספירה, בקירוב, אז הוחרב בידי החשמונאים.
אלו סיפורים על קצה המזלג, כאמור – אך אל פסגת השחיתות והסיאוב הגיעו בני משפחת צדוק בתקופת השלטון היווני.
מלחמת תרבות
האימפריה הפרסית נפלה וב-333 לפני הספירה כבש אלכסנדר מוקדון, מייסד האימפריה היוונית, את ארץ ישראל. אל הזעזוע הגיאופוליטי של נפילת האימפריה הפרסית נתווסף זעזוע חשוב נוסף – תרבותי.
"השינוי הגדול הוא בין מזרח למערב. אנחנו היינו מאתיים שנים תחת השלטון הפרסי – שלטון מזרחי שלא התערב באוטונומיה של הארצות הכבושות, כל עוד לא היו מרידות והמיסים שולמו בזמן. ההפך עם השלטון היווני-ההלני. התרבות החדשה הייתה תרבות מזהירה אבל עם כל הפסלים והזבחים והדמויות בעירום…. הם הרגישו שמבחינה תרבותית ואינטלקטואלית הם עליונים. וכשהם נכנסים וכובשים את ארצות המזרח הם מכנים את האוכלוסיה המזרחית, האותנטית, 'ברברים'. אנחנו חלק מהם. וכדי שהברברים יפסיקו להיות ברברים, צריך לחנך אותם. צריך להקנות להם ערכים נכונים. שפת השלטון היא שפה יוונית. אתה רוצה להיות בקשר כלכלי עם השלטון היווני? תתכבד ותלמד יוונית. יתרה מזאת, הם בנו פה ערים ובכל ארצות הכיבוש, ערים יווניות פה בישראל – בית שאן, שומרון. הם מציבים בערים היווניות פסלים ומזבחות לכבוד האלוהות היוונית, לזאוס. מכיוון שהכהנים מבית צדוק כל כך רצו בקשר עם היוונים, הם מתחילים להתייוון בעצמם. הם מקבלים את התרבות היוונית ורוצים בה. אנחנו נכנסים כאן לסחרור לגמרי אחר."
וכשהלך אלכסנדר מוקדון לעולמו חילקו ביניהם יורשיו, הגנרלים של צבאו, את הטריטוריה הענקית שכבש. בסוריה עלה לשלטון מלך בשם סלאוקוס, וארץ ישראל נפלה תחת ריבונותו.
"בסוריה יש לנו מלך בשם סלווקוס. את סלווקוס אף אחד לא מכיר, אבל את הבן שלו כולנו מכירים: אנטיוכוס המפורסם. ילדי הגן מגרשים אותו בכל שנה. אנטיוכוס הרשע. [רן] אז בעצם כשילדי הגן לומדים על אנטיוכוס היווני, הוא לא באמת היה יווני. הוא לא הגיע מיוון אלא מאזור סוריה, אבל היה בן לתרבות ההלניסטית. [ליאורה] נכון מאד. יש בכלל ספק אם הוא אי פעם ביקר ביוון. אנחנו בערך בשנת 175 לפנה"ס. הכהן הגדול בירושלים הוא חוניו השלישי מבית צדוק. ספר המקבים מתאר את חוניו בצבעים מאד חיוביים, ככהן טוב שפועל למען העם וישר מכל בחינה שהיא. אלא שלחוניו יש יריב: האחראי על השוק בבית המקדש. אדם שכנראה השתייך למשפחת הכהנים במעמד מאד חשוב, בשם שמעון. שמעון וחוניו מסתכסכים על השליטה בשוק בירושלים. בסכסוך ביניהם ידו של חוניו על העליונה ושמעון לא מוכן לקבל את העובדה הזו. הוא פונה לנציב היווני בארץ ישראל, מישהו בשם אפולינוס. הוא אומר לו – 'תשמע, במקדש יש אוצרות מאד גדולים. כדאי לך לקחת אותם אל המלך.' הולך אפולינוס אל המלך אנטיוכוס ואומר לו – 'נודע לי דרך אותו שמעון שבמקדש יש אוצרות גדולים ששומרים היהודים.' אנטיוכוס מורה לו לרוקן את המקדש. אפולינוס מטיל את התפקיד על קצין שלו בשם הליודורוס. הליודורוס מגיע אל חוניו ודורש לרוקן את בית המקדש מאוצרותיו. חוניו נזעק ואומר – 'בשום אופן, זה כסף שאני שומר לאלמנות וליתומים.' בירושלים יש השתוללות אדירה, ובוכים. ישנה התנפלות על בית המקדש. הליודוס יוצא מהפגישה עם חוניו ובשערי המקדש – סוס דורס אותו. [רן] [צוחק] מוסר השכל, תסתכל ימינה ושמאלה לפני שאתה חוצה את הכביש. [ליאורה] הוא נדרס על ידי סוס ונפצע קשה. שמעון, אויבו של חוניו, מנצל את העובדה הזו ורץ מירושלים לאנטיוכיה בסוריה. הוא נפגש עם אנטיוכוס ומלשין שהתאונה שקרתה להליודורוס בשערי המקדש הייתה באשמתו של חוניו. חוניו אוהב את היהודים אבל הוא רע למלך. דהיינו, הכהן הגדול חותר תחת המלך. הדבר נודע לחוניו, וגם הוא רץ מהר לאנטיוכיה כדי לשכנע את אנטיוכוס שמדובר בעלילת זדון ושמעולם לא קרה דבר כזה. ספר המקבים אומר שבזמן שחוניו נמצא באנטיוכיה, מגיע האח שלו – יאסון – לאנטיוכיה ומשחד את אנטיוכוס להעביר את הכהונה מחוניו השלישי אליו!"
כן, אני יודע – העלילה מתחילה להסתבך. אני אמנם כהן אבל אל תאשימו אותי: זה אופייה של הטלנובלה 'הכהנים והאמיצים'… ננסה לסדר את הדברים בראש: חוניו השלישי הוא הכהן הגדול. שמעון – הוא אחד מבני צדוק ובעל השליטה על בית המקדש והשוק הירושלמי, מקור הכנסה משמעותי למשפחה. חוניו ושמעון מסתכסכים, ושמעון מנצל את חוסר המזל של קצין יווני שחצה את הכביש ברגע הלא נכון כדי לנסות ולהעליל על חוניו שהוא מנסה למרוד במלך. אח אחר, יאסון, מזהה את הצרה שבה נמצא אחיו הבכור ומנצל את ההזדמנות כדי לנסות ולחטוף מידיו את תואר הכהן הגדול. מבולבלים? גם אנחנו.
"והוא מבטיח לו הבטחות של כסף, זהב והפיכה של ירושלים לעיר יוונית ובנייה של גימנסיון בירושלים. גימנסיון הוא מקום שבו היו מקיימים תחרויות האבקות של גברים בעירום. הוא מבטיח לו להפוך את אזרחי ירושלים לאזרחים יווניים. אנטיוכוס מקבל את השוחד, ומוציא להורג את הכהן הגדול חוניו! הכהונה הגדולה ניתנת לאח יאסון. לחוניו היה בן, חוניו הרביעי, והוא היורש הלגיטימי לכהונה הגדולה כיוון שהוא האח הבכור של הכהן הגדול. אבל הכהונה הגדולה ניתנה לדוד יאסון, ודוד יאסון עשוי להיות מסוכן. לכן חוניו [הרביעי] בורח למצרים, שהיא אוייבת של סוריה, ומקים שם את 'מקדש חוניו', מקדש שלישי. אנחנו בשנת 170 לפנה"ס בערך. יש לנו שלושה מקדשים: בירושלים ובראשו כהן לא לגיטימי. מקדש בהר גריזים שנבנה עבור מנשה לפני מאתיים שנה. ומקדש שלישי, של חוניו, שבראשו עומד הכהן הגדול הלגיטימי שהודח מתפקידו כי דוד יאסון רצה להיות כהן גדול!"
גזירות אנטיוכוס
אז עכשיו יש לנו שלושה בני משפחה שנאבקים על תואר הכהן הגדול, ושלושה בתי מקדש – אחד בירושלים, שני בהר גריזים ושלישי במצרים. בשלב זה העלילה מסתבכת עוד יותר, ויש גם הבדלי גרסאות בין כתבי יוסף בן-מתתיהו וספר המקבים. אחסוך מכם את הפרטים הקטנים ונדלג קדימה בסיפור. יאסון, הכהן הגדול בירושלים, התחייב לשלם שוחד לאנטיוכוס. הוא שולח את הכסף עם איש בשם מנלאוס, גם הוא נצר למשפחת צדוק. בדרך לאנטיוכיה, נתקף גם מלנאוס ברצון עז לחבוש את כתר הכהונה הגדולה – ומשחד גם הוא את אנטיוכוס שיעביר לידיו את הכהונה. בתמורה מבטיח מלנאוס לאנטיוכוס סכום כסף גדול מאד, ושיהפוך את ירושלים לעיר יוונית פר אקסלנס.
אנטיוכוס מקבל את השוחד בשמחה ומלנאוס מתמנה לכוהן הגדול. אבל עכשיו הוא צריך לשלם. ומאיפה יגיע הכסף?
"הכהן הגדול פורץ לבית המקדש בירושלים ומרוקן אותו מאוצרותיו. פרצו מהומות בירושלים, ובשנת 167 לפנה"ס יוצאים כוחותיו של אנטיוכוס לדכא את המהומות. ספר המקבים אומר שבעקבות הפרעות בירושלים ישנן גזירות אנטיוכוס. אבל מי שעומד מאחורי גזירות אנטיוכוס הוא לא אחר מאשר הכהן הגדול מבית צדוק."
שווה לחזור על המשפט האחרון הזה. גזירות אנטיוכוס? אלו שאנחנו מספרים עליהם בכל חנוכה ומזכירים בכל פעם שמכבי תל-אביב מפסידה לקבוצת כדורסל יוונית? מי שאחראי להן הוא בכלל הכהן הגדול היהודי. אנטיוכוס לא היה צדיק גדול, אבל תודו שהוא מצטייר כאן יותר כאופורטוניסט ציני מאשר רשע מרושע.
"ומהן הגזירות? הפסקת עבודת הקודש בבית המקדש, טימוא המזבח על ידי הקרבת קורבן חזיר בבית המקדש בירושלים. תזכור שמאחורי זה מסתתר כהן גדול מבית צדוק. איסור ברית מילה והוצאה להורג של הנימולים והוריהם. אסור ללמד תורה, דרישה לחלל את השבת, כפיה לאכול מאכלים אסורים – דהיינו חזיר."
יש לזכור שהגזירות הללו, תוצאה ישירה מהתככים ומאבקי הכוח של משפחת צדוק, נופלות על רקע מלחמת התרבות בארץ ישראל בין היהודים שומרי המסורת ובין הכהנים המתייוונים שמעדיפים את התרבות היוונית ה'מתקדמת'. ספר המקבים, למשל, מקונן על התיוונות של יאסון והכהנים ואומר עליהם ש-
"חדלו מלהיות קנאים לעבודת המזבח ובבזותם את המקדש ובעזבם את הקרבנות היו ממהרים אל ככר ההתאבקות בהנהגת הפשע על פי קריאת הדיסקוס."
או במונחים של ימינו, הם העדיפו את האולימפידה על פני בית הכנסת.
סופה של משפחת צדוק
גזרות אנטיוכוס הן הניצוץ שהופך את האדים הדליקים של מלחמת התרבות – למלחמת אזרחים של ממש. פורץ מרד המקבים. הפעם אוזל המזל לבני משפחת צדוק, שמוצאים את עצמם בצד המפסיד. המקבים משתלטים על בית המקדש ומטהרים אותו מהטומאה היוונית. משפחת צדוק מצליחה להשתלט שוב על בית המקדש ואחד מבניה, איש בשם אלקימוס, משחד את אנטיוכוס לתת לו את הכהונה הגדולה – אך אלקימוס, כך יתברר, יהיה הכהן הגדול האחרון לבית צדוק. את מקומם של הכהנים לבית צדוק תופסים בני משפחתו של יהודה המקבי, מפקד המרד, אחרי שזה נהרג בשנת 160 לפני הספירה.
"את מקומו של יהודה יורש אחיו הצעיר יהונתן, שהופך להיות מפקד המרד וממונה להיות כהן גדול. זו הנקודה המרכזית מבחינתנו. המשפחה שעקבנו אחריה כאן כמעט לאורך אלף שנים, מימי אהרון ויציאת מצרים עד שנת 167 לפנה"ס. מי שעושה סוף למשפחה המושחתת הזו הוא יהונתן. הוא לוקח את הכהונה הגדולה, והיא עוברת מבית צדוק לבית חשמונאי – עד שגם הם יעופו."
כאן אנחנו מתחברים, סוף סוף, לסיפורה של כת המגילות הגנוזות בקומראן – שעל פי הכתוב במגילות עצמן, מנהיגיה היו כהנים מבית צדוק.
"[רן] מה עושים בני משפחת צדוק? [ליאורה] זו השאלה הגדולה. קרוב לודאי שחלק לא מבוטל מהם נטמע בערי ישראל. כמה עשרות מבין מודחי בית המקדש הולכים לקומראן. הם מייסדים שם את הכת. איך אנחנו יודעים את זה? כי בני צדוק מוזכרים עשרות פעמים במגילות, וכנגדם מוזכרת דמות שפעם קוראים לה 'כהן הכזב' ופעם 'איש הלצון', ו'מרשיעי ברית'. הם מקללים דמות מסויימת. מי הדמות הזו? היא יכולה להיות אך ורק המלך שהוא גם הכהן הגדול מבית חשמונאי. בתחילה יונתן, ולאחר מכן יוחנן הורקנוס או שמעון. זו המשפחה שגנבה להם את הכהונה שלשיטתם ואמונתם נתן להם אלוהים במעמד הר סיני. עם יונתן לא משחקים. אין ספק שהוא היה מנהיג מבטן ומלידה, ואחד כמותו לא ייתן לכמה כהנים מסכנים ועלובים לשמש לו אופוזיציה בירושלים. הוא מתחיל לרדוף אחריהם והם בורחים לקומראן. השאלה שעמדו עליה קודם היא – למה למקום הזה? אין לך מקום יותר גרוע בישראל מאשר קומראן! החלק הצחיח ביותר של המדינה. אפילו עטלפים לא גרים שם. זה מקום קירח. מדרגות של סלעים. לשם הם הולכים. הם לא חשבו שהם הולכים לאיזה אי אקזוטי בקריביים. אם הם הלכו למקום הנורא הזה סימן שהם נרדפו. סימן שלא הייתה להם ברירה אלא לנוס למקום הכי רחוק שבו יכלו למצוא מפלט מפני יונתן. [רן] זה לא קטע רומנטי שאתה יוצא למדבר להתבודד. אתה שם כי שם לא יתפסו אותך. [ליאורה] בדיוק. לפעמים אתה שומע אנשים מדברים על כת במדבר כדי להתייחד עם אלוהיה וכל זה. מי שטוען את זה – לא קרא מגילה אחת מימיו. המגילות מגלות דבר אחד – שהם רצו לחזור לירושלים. הם רצו לחזור לבית המקדש ולהשיב לעצמם את הכהונה הגדולה. הם בשום אופן לא רצו לחיות בקומראן. ולכן ההנחה שיש כאן נזירים רומנטיים לא עולה בקנה אחד עם מה שהם כתבו במגילות."
מלחמת בני האור בבני החושך
כשעוקבים אחר השתלשלות האירועים ההיסטורית הזו, ואם אנחנו מקבלים את ההשערה לפיה המנהיגים שייסדו את כת המגילות הגנוזות היו כהנים מבית צדוק שגורשו מבית המקדש – כמה מהממצאים הארכיאולוגיים והרעיונות המופיעים במגילות עצמן לפתע מתגבשים לכדי הבנה חדשה ושונה לגמרי לגבי אופיה של הכת הזו ומאפייניה. הם אינם מתבודדים – הם בורחים, והם גם אינם מתכננים להשאר בקומראן לנצח. השאיפה היחידה שלהם היא לחזור לירושלים ולהשיב לידם את מעמדם הרם ואת הכהונה שנגזלה מידם. חברי הכת שונאים את הכהנים מבית חשמונאי שנאה עזה ומחפשים נקמה.
אבל מאין תבוא הנקמה? הרי מדובר בקבוצה קטנה וחלשה של כהנים, שאין לה סיכוי לגבור על צבאו של יונתן החשמונאי. התשובה שלהם, אומרת ליאורה, הייתה למעלה, בשמים.
"הם פתחו לעצמם אידיאולוגיה כיתתית, שבאה ואומרת שהדרך לירושלים חסומה אלא אם אנחנו נשנה את דרכנו ונהייה ראויים לחזור לירושלים. כאן אנחנו צריכים לחזור למגילת בני האור ובני החושך וגם ליצירה בשם 'סרך היחד' (סרך – חוק, יחד – השם שכינו את עצמם). מגילת המלחמה מתארת את המציאות כאילו אנחנו ביום האחרון של ההיסטוריה, עכשיו מתחילה מלחמת יום הדין. במלחמה הזו מתייצבים כוחות האור נגד כוחות החושך. כל הרעות שבאו על ישראל הן תולדה של ההתגברות של כוחות החושך על פני כוחות האור. [רן] יש בילד-אפ שכזה. [ליאורה]אנחנו מגיעים לערב ההכרעה. אנשי הכת בקומראן מייצגים את כוחות האור ונגדם עומדים כוחות החושך וביניהם אנשי ירושלים. הם קוראים לה 'גולת ירושלים'. למה גולה? ירושלים תחת בני חשמונאי נמצאת בעצם בגלות. הנקודה היא שהמלחמה פורצת מתוך קומראן. לא מגידו ולא ארמגדון. זה מתחיל מקומראן. ומכיוון שהמלחמה האחרונה תתחיל מקומראן על המחנה להיות טהור לחלוטין. כאשר אתה מבין את זה, אתה מבין שהמלחמה היא הדרך היחידה שלהם להינצל מהחיים במקום הנורא הזה ולחזור לירושלים, אתה מבין שאם אנשי הכת ישמרו על אורח חיים טהור לחלוטין למשך פרק זמן – המלחמה תפרוץ ואנחנו ניוושע כי במלחמה הזו יקחו חלק מלאכי הקודש ובסופה יצטרף אלוהים אל המלחמה ואז כל הרשע ייעלם מן העולם. אנחנו נחזור לירושלים ואל חיינו הקודמים. [רן] ומה יקרה אם הם לא ישמרו על טהרה? [ליאורה] אם לא ישמרו על טהרה, אלוהים ומלאכי הקודש לא ייכנסו למחנה שיש בו טומאה. אם לא ייכנסו לא תפרוץ המלחמה והמסכנים האלה יצטרכו להמשיך ולחיות בקומראן עד קץ הימים."
עכשיו אנחנו מתחילים להבין את הצורך לחיות בטהרה גמורה. האמונה היוקדת שלהם שרק הקפדה מוחלטת על דיני הטהרה תביא במהרה את המלחמה האפוקליפטית של בני האור בבני החושך שבה יזכו סוף סוף לנקום במי שגזלו מהם את הכהונה – דחפה ודיברנה אותם לקנאות דתית קיצונית ביותר. זה מסביר מדוע החזיקה הכת ששה עשר מקוואות עבור אוכלוסיה של מאה וחמישים איש, מדוע לא הביאו מזון מבחוץ וייצרו בעצמם את הכלים שמהם אכלו. זה מסביר גם מדוע לא הביאו את נשותיהם לקומראן- שכן דם המחזור החודשי ודם הלידה נחשבים מקור לטומאה.
אם כן, הכת בקומראן נוסדה ככל הנראה על ידי כהנים מבית צדוק שגורשו מבית המקדש, שהאמינו שבאמצעות הקפדה על טהרה קיצונית יקרבו את יום הדין, מלחמת בני האור בבני החושך. אחרי המלחמה ינהיגו את חברי הכת בחזרה לירושלים, לגרש את הכהנים מבית חשמונאים שהפרו את ההבטחה שנתן להם אלוהים במעמד הברית בהר סיני. עדות נוספת לכך היא שעל פי הכתוב במגילות, המשיח שלו ציפו אנשי הכת היה אמור להיות נצר לאהרון משבט לוי – ולא מבית דוד, שהיה משבט יהודה.
המבנה החברתי של הכת בקומראן
העדויות הארכיאולוגיות מראות לנו שהכת התקיימה כמאתיים שנים: מסביבות 150 לפנה"ס ועד 68 לספירה. מכיוון שלא היו נשים בכת וגם לא ילדים – כנראה שחברים חדשים הצטרפו אליה לאורך השנים, אולי מקרב יהודים שחשו שהדרך היחידה לסיים את הכיבוש היווני ואחר כך הרומי היא באמצעות התערבות שמיימית. ה'מתנדבים', כפי שמכנות המגילות את המצטרפים האלה, לא הפכו לחברים שווי זכויות מיד עם הצטרפותם. אחד המאפיינים של כת טיפוסית הוא מבנה הירארכי נוקשה, וכך גם במקרה הזה. מצטרף חדש היה מתחיל ממעמד נמוך – ועם הזמן טיפס אל מעמד גבוה יותר.
"אנשי הכת נחלקו לארבעה רבדים. אם אדם מהרובד הנמוך נגע באיש מדרגה גבוהה ממנו, הוא טימא אותו והאיש מדרגה גבוהה היה חייב לטבול במקווה כדי להסיר את הטומאה. [רן] מה עשו לאנשים שלא התנהגו כמו שצריך? [ליאורה] הענישו אותם, בחומרה. העונש הרגיל היה חרם. הכת התפללה יחד, אכלה יחד, עבדה יחד – כל הפעילות שלהם הייתה יחד. זה לא פלא שהם קוראים לעצמם 'יחד' או 'עדה'. אדם שעזב את המשפחה והצטרף אליהם – הם היו כל החיים שלו. היחידים שהיה לו מגע איתם. אם אסור היה לו מגע איתם, לא היה לו לאן ללכת. צריך לזכור איפה הם חיו, בסוף העולם. עונש אחר היה קיצוץ במנת המזון. סרך היחד מציין שאחד העונשים שהטילו על עבריינים – ומה היו העברות? צחוק, התערבות בדברי השני, להשמע לכהנים – הייתה הרעבה. הם קיצצו רבע ממנת המזון היומית. הם חיים בבידוד: אין מזון שאדם יכול להשיג מחוץ לכת. ואדם שנענש לפעמים עד שנתיים – סבל חרפת רעב. במקרה שהם חשדו שאחד האנשים בוגד בהם, גילה את הסודות שלהם למישהו, העונש שלו היה גירוש. גירוש משמעו מוות. [רן] זה חור באמצע המדבר. [ליאורה] ודאי. אתה מגרש משם מישהו, לאן הוא ילך? לאן הוא יגיע? הפירוש המעשי של הדברים האלה זה גזר דין מוות. מי שגורש לא היה לו שום סיכוי."
לכת המגילות הגנוזות היה מנהיג, אבל אנחנו לא יודעים עליו הרבה מעבר לכינויו האניגמטי: 'מורה צדק'.
"מורה הצדק היה המנהיג שלהם. בראש כל כת חייב לעמוד מנהיג – זה אחד המאפיינים של כת. אנחנו לא יודעים את השם האמיתי שלו. מה חשוב במורה הצדק? אנשי הכת העתיקו את התנ"ך ואת הספרים החיצוניים והיו להם עוד כתבים. הם כתבו את ספרי החוקים שלהם, ובנוסף כתבו פשרים. 'פשר' הוא לקיחה של פסוק מתוך הספרות הנבואית, והם מפרשים את הפסוק הנבואי כמתייחס לזמנם. הפשר אומר שהנביאים שחיו 400-500 שנים קודם לכן דיברו על נבואות שלא מתכוונות אל התקופה שבה הנביא חי. הנביא ידע חלק מהמסר האלוהי, אבל לא את כולו. מורה הצדק, הוא היה לו 'קו פתוח' אל האלוהים. הוא יודע לפרש. [רן] ולמה ההעתקה האובסיסיבית הזו של המגילות? [ליאורה] פה לא ראיתי אף מחקר שמסביר למה הם כתבו. האפשרות היא שהם באו מבית המקדש. אם התנ"ך הועלה על הכתב בבית המקדש וכותבים אותו אנשים שידעו קרוא וכתוב – העילית, הגילדה של יודעי קרוא וכתוב. [רן]…אז חברי הכת ממשיכים את המסורת הזו, שנמצאת בדנ"א שלהם. [ליאורה] נכון, ולדעתי ואין לי מחקרים שאומרים את זה, הם רצו להוכיח שהם ראויים לגאולה. הם רצו להשאיר אחריהם תיעוד שאומר – אנחנו הקפדנו על החוקים, אנחנו הלכנו בדרך הישרה ונזהרנו מכל טומאה, ולכן לנו מגיע להכנס לעידן אחרית הימים, שהוא בעצם חזרה למה שהיה קודם."
סופה של כת המגילות הגנוזות
כת המגילות הגנוזות הייתה, ככל הנראה, הכת הראשונה בהיסטוריה – לפחות בעולם המערבי. זה חוסר מזל, כי כפי שאנחנו יודעים לומר היום מניסיונן העגום של כל הכתות שהאמינו שהנה הנה יום הדין קרב ובא – יום הדין אף פעם לא בא והמשיח שלו ציפו – אפילו לא מטלפן. מי שכן הגיעו, לעומת זאת, היו הרומאים.
"[רן] מה אנחנו יודעים על סופה של הכת הזו? [ליאורה] הסוף של הכת היה רע ומר. החשמונאים רדפו אחריהם, אבל כנראה לא בצורה יותר מדי יסודית, כי העובדה היא שהם שרדו מאתיים שנים. אם החשמונאים היו רוצים לסלק ולהכחיד אותם – היו מכחידים אותם. אבל הם הציקו להם. בשלב מסוים יוון נופלת ועולה רומי. והרומאים, עם הגזרות וההתנהגות שלהם, מעוררים פה מרד. הם [חברי הכת] מצטרפים למרד שפורץ בארץ. האם הם חשבו שזה מבשר הגאולה, הנה הגיע יום הדין? אז באמת הגיע יום הדין, ויום הדין הסתיים בזה שבני החושך ניצחו את בני האור והם נכחדו. מי שטובח בהם, מציין פלביוס, היו הרומאים והתיאורים אכזריים מאד. הם הרגו אותם כי הם היו קנאים. ישנה טענה שהם הצטרפו אחר כך לסיקריקים, שהייתה קבוצה אחרת – לא כת – של קנאים קיצונים מבני ישראל שנלחמו ברומאים וביהודים שהתנגדו לקנאות הדתית שלהם."
זהו, הגיע הסוף. מאתיים שנים של אדיקות קיצונית חלפו והסתיימו להן בלא כלום. באיזה שהוא מקום, אני חש עצבות מסויימת עבור חברי הכת שסבלו כל כך הרבה ולאורך כל כך הרבה שנים – מבלי שזכו בגאולה שלה נכספו.
אבל לפני שגונזים את פעילותה רבת השנים של כת המגילות, סוגרים אותה בתוך כד אטום וטומנים אותה באיזו מערה חשוכה של ספרי ההיסטוריה – ייתכן ולפן אחד של האדיקות הדתית של חברי הכת דווקא הייתה השפעה היסטורית מהותית, ואולי אפילו מהותית מאד.
"תפילה לא קיימת בתנ"ך. אין לך טקסטים ונוסחי תפילה קבועים בתנ"ך. למשל, אתה לוקח את התפילה של חנה, אם שמואל. היא עקרה ומגיעה לארון הקודש בשילה ומתפללת לאלוהים – אבל היא באה על המצוקה האישית שלה, לא טקסט שנכתב מראש, טקסט רבני. אין דבר כזה. ברגע שאותם אנשים הלכו אל הכת, עזבו את ירושלים, לא הייתה להם שום דרך לבטא את האמונה הדתית מכיוון שהקרבת קורבנות היא עבודת פולחן מקדשית ולא נעשית בשום מקום אחר. הם מחליפים את עבודת הקורבנות בנוסחי תפילה משלהם. ראינו קודם שהכהן היה מתפלל או מברך את האנשים, אנחנו מוצאים את זה בסרך היחד ומגילות אחרות שמלמדות אותנו שהיו להם טקסטים כתובים שאותם הם השמיעו כביטוי יחיד לאמונה שלהם. אנשי הכת הצטרפו, באיזהו שלב, למרד הגדול. המרד הגדול פורץ בשנת 68'-70'. יכול להיות שהם מביאים איתם את התרבות התפילתית שלהם, או שהיא הייתה מוכרת באיזשהו אופן. על כל פנים, תפילה בנוסח מוסדר ובמועדים קבועים, הייתה מקובלת בקומראן. [רן] זה המקום הראשון שבו אנחנו רואים את זה מופיע? [ליאורה] כן. חד משמעית. משם זה כבר נפוץ הלאה כי אין לך יותר בית מקדש. והדת היהודית שהיא צמודת חבל ארץ מסוים יכולה להשמר גם על הירח, כי אתה יכול להתפלל על הירח, וזה לא צמוד טריטוריה מסויימת, ובית מקדש."
סיכום
נסכם את הסיפור כולו. המגילות הגנוזות חשובות לנו מכיוון שהן מספקות הצצה נדירה, כמעט יחידה מסוגה, אל חייהם ומחשבותיהם של כת מסתורית שחייתה בימי בית שני – שעד שנת 1947 איש לא ידע על קיומה.
המידע שמופיע במגילות , לצד תיאוריו של יוסף בן-מתתיהו על האיסיים והממצאים הארכיאולוגיים מחורבת קומראן, מציירים לנו תמונה לא נעימה כל כך של מה שהתרחש כאן לפני אלפיים שנים ויותר. מלחמת תרבות בין מזרח ומערב, ושושלת כהנים מושחתת ותאוות בצע דירדרו את העם לכדי מלחמת אזרחים פנימית, וכהנים המובסים נאלצו לברוח על חייהם אל המצוקים הנידחים של ים המלח. שם, באמצעות עינויי נפש וגוף והקפדה על טהרה קיצונית ממש, קיוו הבורחים לזרז את יום הדין ולדרבן את אלוהים לגרש מירושלים את 'מרשיעי הברית' – הכהנים מבית חשמונאי. הם כשלו. אחרי מאתיים שנים במדבר, לא הגיעו חברי הכת אל העיר המובטחת – אלא נרמסו תחת מגפיהם של חיילי הליגיון הרומי.
המגילות, בצירוף העדות שמוסר יוסף בן מתתיהו, מלמדות שאנשי הכת התייחסו למכלול מגוריהם כאל תחליף למקדש שממנו נושלו. בהעדר המקדש הם המירו את עבודת הקרבנות, שהייתה תפקידם המובהק של הכוהנים, בתפילה. הקשר בין תפילותיהם של חברי כת המגילות הגנוזות והשתרשותם של מנהגי התפילה בקרב העם היהודי הוא אמנם קשר נסיבתי למדי – אבל אם הם אלו שהמציאו את עבודת הקודש ה'מטאפיזית' שהחליפה את עבודת הקודש הפיזית במקדש – אזי היה להם חלק בעובדה שהיהודים הגולים המשיכו לעבוד את אלוהים באמצעות תפילה ולא נטשו את אורח חייהם. ואחרי אלפיים שנות גלות חזרו היהודים ששמרו על יהדות אבותיהם לארץ ישראל ונלחמו על עצמאותה של מדינתם.
מכאן שאולי לכת המגילות הגנוזות הייתה תרומה מכרעת לעובדה שאנחנו נמצאים כאן, בארץ ישראל, אחרי אלפיים ומאתיים שנים, חוגגים את ראש השנה ופסח וכותבים ומדברים בעברית – כמעט אותה העברית שבה כתבו אנשי הכת את המגילות שלהם…ייתכן בני האור נצחו, בכל זאת.
את מוטי פרימר פגשתי לראשונה לפני קצת יותר מעשרים שנה. אני הייתי חניך טירון בקורס חובלים, והוא היה המפקד שלי. עשרים שנים מאוחר יותר נפגשנו שוב כדי לשמוע את סיפורו של מוטי כמנכ"ל של MST, סטארט-אפ באחד מהתחומים התובעניים ביותר בעולם הטכנולוגיה: עולם המכשור הרפואי. נשמע על האתגרים של ניהול חברה שנשארת סטארט-אפ במשך שתיים עשרה שנה, על גיוס כספים ממקורות לא שגרתיים כגון מימון המונים ועל עבודה עם משקיעים סינים – אתגר שחברות רבות בישראל יעמדו מולו בשנים הבאות, סביר להניח.
