הפעם אנחנו נשארים באזור המרכז, ומשוחחים על הארבורטום – גן בוטני יערני – של יער האילנות, ועל מצפור ויקר בעמק חפר. נשמע על הקונפליקט בין החקלאים והשקנאים ואיך הוא נפתר (ובצורה חיובית, באופן מפתיע!), ועינב תספר על חשיבות החשיפה לטבע אצל ילדים.
והפעם אנחנו נשארים במרכז באזור השרון ועמק חפר. אזור המרכז מטבע הדברים הוא תמיד קצת יותר מאתגר אבל בין הבניינים והצפיפות ניתן למצוא פיסות טבע קטנות שבהן המרחב העירוני נעלם ואפשר קצת להתנתק. היתרון הגדול הוא שלא חייבים להרחיק עד לצפון או לדרום, קפיצה קטנה עם האוטו ואתם שם.
יער האילנות- הארבורטום הלאומי
לאזור השרון ועמק חפר יש המון מה להציע ושפע של מקומות לטייל ולבקר בהם: היום אמליץ על שניים מעניינים במיוחד. יער האילנות ומצפור ויקר. ונתחיל ביער האילנות, יער ייחודי במינו שאין דומה לו בישראל ומאחוריו עומד סיפור מעניין.
יער האילנות הוא גן בוטני שהוקם על ידי אנשי המחלקה לחקר היער במשרד החקלאות בשנות החמישים. מטרתם הייתה לבדוק את עמידותם של עצים שונים מרחבי העולם ואת האפשרות לנצלם כעצי יער כאן בישראל. מכאן קיבל את שמו: הארבורטום הלאומי – גן אקלום העצים של ישראל.
ביער נטעו למעלה מ- 700 מינים של עצים מהעולם כולו, שנטעו ב25 חלקות על פי אזורם הגאוגרפי. הגן שקק חיים ומחקר, נאספו זרעים, סטודנטים לחקלאות ערכו מחקרים עד שבשנת 1986 המחלקה לחקר היער נסגרה והיער ננטש. חלק מהעצים מתו מחוסר התאמה, חלקם התנוונו, והמקום היה מוזנח במשך שנים ומלא בעשבייה. רק בשנת 2013 שיקמה קק"ל את היער והוא נפתח לקהל הרחב.
הביקור ביער מיוחד כל כך בעיקר בגלל שזוהי הזדמנות חד פעמית לפגוש עצים ייחודיים, אקזוטיים ונדירים. את היער מקיף שביל נגיש לעגלות באורך של כ-2.5 ק"מ מוצל ברובו ולצד השביל ישנם ספסלים ושלטי הסבר על סוג העצים ומוצאם. אל תפספסו את המבוך המקסים ואת מעגל הקזוארינות!
סמוך לרחבת החנייה ישנה חורשת אקליפטוסים המתאימה לפיקניק – אך יש איסור על הדלקת אש כדי להגן על העצים הנדירים. לחובבי המנגל מומלץ לחצות את כביש 4 וממש ממול תפגשו את יער איל"ן המונגש עם מתקני שעשועים ופינות פיקניק.
טיפ מהשטח: אם ממשיכים עם הרכב או ברגל בשביל העפר אחרי היער האילנות מגיעים לחורשת יער מקסימה. בחורף, מאמצע נובמבר ועד אמצע מרץ, תוכלו לפגוש בה מקרוב את אירוס הארגמן היפייפה: פרח מאוד נדיר ואנדמי למישור החוף – כלומר הוא גדל רק באזור הזה ולא בשום מקום אחר בעולם.
מצפור ויקר והשקנאים
מיער האילנות ניסע למקום מפתיע באמצע השדות: מצפור ויקר. אחרי שתלחצו על נווט באפליקציה תמצאו עצמכם בשבילי עפר ומסביבכם שדות – אך אל חשש, לא מדובר בטעות בניווט! לאחר מספר דקות נסיעה בין המטעים תזהו את המבנה המרשים של מצפור ויקר.
המצפור נבנה בסמוך למאגר משמר השרון המאכלס בתקופות הנדידה עשרות ציפורים כגון שקנאים, קורמורנים, אנפות ושחפים.
הדרך למצפור נגישה לעגלות ונוף השדות הנשקף מהמרפסת הגדולה מדהים ללא צל של ספק. בסמוך למצפור תמצאו פינת פיקניק קטנה אך מטופחת ונקייה, עם שולחנות ומתקני שעשועים – והכול במרחק נגיעה מהשדות.
מאגר משמר השרון הוא אחת מנקודות העצירה המרכזיות של נדידת השקנאים, ומסיבה טובה. במאגר מספקים להם דגים על בסיס קבוע, כדי שלא יחסלו את הדגים בבריכות הדגים. אתם מוזמנים לצפות בציפור המרשימה הזו בחודשי הנדידה בין ספטמבר לנובמבר ובין מרץ למאי.
בכל שנה מבקרים את ישראל כ 45,000 שקנאים. השקנאי המצוי הוא עוף גדול וכבד, והשקנאים נודדים מאירופה לאפריקה. מדובר בזן המצוי בסכנת הכחדה. הבעיה מתחילה כשהם מגיעים לארץ רעבים במיוחד, וצריכים להתחזק לפני הנדידה לאפריקה: התוצאה הייתה שהם פשוט חיסלו את בריכות הדגים בארץ – עד שנמצאו פתרונות כדוגמת ההאכלה היזומה במאגר משמר השרון.
פרט אחרון ומעניין לגבי השקנאי: השקנאי, כאמור, נודד בקבוצה. ממחקר שנעשה עולה ששקנאי לבדו יכול להשיג יותר אוכל מאשר אם הוא בקבוצה. אז למה הוא בכול זאת בלהקה? כנראה בגלל החברה!
טיפ טיול: שווה לבקר במצפור גם לא בעונת הנדידה, ואם יש לכם רכב שטח או קרוסאובר אפשר לעשות סיבוב עם הרכב בשדות ובפרדסים.
חשיבות הטבע אצל ילדים
אז למה בעצם כל כך חשוב לצאת לטבע עם הילדים? מחקרים הוכיחו כי השהות בטבע מפחיתה באופן ניכר את שיעורי הפרעת חוסר הקשב, קשיי ריכוז וההיפראקטיביות אצל ילדים. ממש הריטלין של הטבע. באחד המחקרים נמצא כי אפילו הליכה של עשרים דקות בפארק משפרת את יכולת הריכוז אצל ילדים באופן משמעותי. ואל כל אלה מצטרפת הפעילות הגופנית החשובה, להוציא את הילדים מהמסכים, זמן איכות משפחתי וגם – זה פשוט כיף!
מסלולים נוספים, טקסטים והוראות ניווט – באפליקציית EZgoing Family (אנדרואיד, אייפון)
בגיל עשרים וארבע ניצב אבי גלברד בפני אתגר בלתי צפוי: אביו, שהקים את מפעל גילרו ליצור וופלים וגביעי גלידה, הלך לעולמו במפתיע – ואבי נאלץ להיכנס לנעליו הגדולות של אביו, דווקא בתקופה שבה החלה חדירה מסיבית לישראל של יצרניות מזון מחוץ לארץ והתחרות בשוק הפכה לקשה יותר מאי פעם. בפרק זה נשמע כיצד התמודד אבי עם האתגרים הקשים, וכיצד הכניס חדשנות טכנולוגית ויזמות לעולם המזון המנומנם.
הפירמידות הן הישג הנדסי כביר, ועוד יותר כשמבינים שהוקמו בעידן שקדם אפילו לכלי הברזל. תאוריות רבות ניסו להסביר מי היו בוני הפירמידות – מחייזרים, דרך בני אטלנטיס ועד רבבות עבדים שעמלו תחת שוט הפרעונים. תגלית מפתיעה של הארכיאולוג מרק להנר (Lenher) בראשית שנות התשעים הופכת את תאוריות אלה על ראשן – ומביאה עימה תובנות מפתיעות ומרעישות.
אחד המוצגים בתערוכת "פרעה בכנען" המוצגת במוזאון ישראל הוא פסל קטן של ספינקס, יצור מיתולוגי המתואר כשילוב של אריה עם ראש אדם. הוא אינו מוצג מרשים במיוחד, למען האמת. הפסל הושחת ונהרס על ידי אלמונים אי שם בערפלי ההיסטוריה, ובקושי אפשר להבחין שמדובר בספינקס. אבל דווקא הספינקס הקטן והשבור הזה, הוא הפרט הזכור לי ביותר מהתערוכה כולה. מדוע?
ארכאולוגים מעריכים כי הפסל נוצר בתקופת שלטונו של פרעה אמנמחת השלישי, בערך בשנת 1800 לפני הספירה. הוא נתגלה בתל-חצור שבארץ ישראל, אך מסיבות שונות הקשורות בתארוך היסטורי שלא נכנס אליהן כרגע, סביר להניח שהפסל לא הובא לחצור מיד לאחר שיוצר, אלא רק כשלוש מאות שנים מאוחר יותר, סביב 1500 לפני הספירה. חוקרים מעריכים כי שליט מצרים העניק אותו במתנה לשליט חצור, כנראה כתשורה דיפלומטית, כיוון שהפסל היה כבר אז כבן שלוש מאות שנה: דהיינו, עתיקה ארכאולוגית שאפשרה לשליט המצרי "להשוויץ" בתרבותו העתיקה והמפוארת, בדומה לנשיא ישראל שיעניק לנשיא ארה"ב מזוזה בת שלוש מאות שנה.
סיפורו של הספינקס זכור לי במיוחד מכיוון שהוא גרם לי להבין עד כמה באמת עתיקה ומפוארת הייתה התרבות המצרית הקדומה – עתיקה מספיק כדי שמלך מצרי קדום (מבחינתנו) יוכל להעניק מתנות ארכיאולוגיות מפוארות למלך אחר. רובנו, לדעתי, לא ממש תופסים עד כמה באמת עתיקה ומפוארת הייתה התרבות המצרית הקדומה. למשל, הפירמידה הגדולה ביותר בגיזה, הפירמידה של פרעה ח'ופו, נבנתה בסביבות 2500 לפני הספירה. לשם השוואה, קלאופטרה מלכה על מצרים בערך באמצע המאה הראשונה לפני הספירה – או במילים אחרות, על ציר הזמן אנחנו קרובים יותר לקלאופטרה – מאשר קלאופטרה קרובה לבוני הפירמידות! כשהתיישבו השבטים העבריים בארץ ישראל, בסביבות המאה השלוש עשרה לפנה"ס, כבר עמדו הפירמידות על תילן במשך כאלף ומאתיים שנים. התרבות המצרית העתיקה, על גלגוליה השונים, התקיימה לאורך כמעט שלושת אלפים שנה. האם אנחנו יכולים לדמיין לעצמו את מדינת ישראל, או כל מדינה מודרנית, שורדת במשך שלושת אלפים שנה?…
מי בנה את הפירמידות?
הפירמידות הן יצירות אדריכליות מרשימות ועוצרות נשימה בהיקפן. הפירמידה של ח'ופו לבדה, עשויה מכשני מיליון וחצי אבנים שמשקלן הממוצע כשני טון וחצי – וחלקן שקלו עד לתשעה טון. הפירמידה מתנשאת לגובה של מאה ארבעים וששה מטרים – מעט נמוך יותר מהמגדל המרובע של עזריאלי בתל אביב – והייתה המבנה הגדול ביותר בעולם במשך אלפי שנים, עד סוף המאה התשע עשרה. מדובר לא רק באתגר של כריית האבנים הכבדות הללו, סיתותן והרמתן לגובה רב, אלא באתגר כפול ומכופל של העברת כמות גדולה כל כך של אבנים במהירות הדרושה כדי שעבודת הבנייה תתקדם בקצב סביר. יש לזכור שחלק מהאבנים ששימשו לבניית הפירמידות אמנם נכרו ממחצבות בקרבת מקום, אך חלקן הובאו ממחצבות במרחק של שמונה מאות קילומטרים ויותר. כל זאת, זכרו, בתקופה כה עתיקה, שלעומתה הקמת הקולוסיאום ברומא הייתה ממש "לא מזמן."
אין פלא, אם כן, שהחל מרגע שהפילוסופים היוונים ביקרו במצרים, והרומאים אחריהם, הם שאלו את עצמם מי היו אותם בנאים מסתוריים שהקימו את המבנים המדהימים הללו. תשובות לא היו להם, וגם מורי הדרך שליוו אותם לא זכרו דבר אודות אבות אבותיהם העתיקים. הדורות הבאים המשיכו לשאול את עצמם אותן השאלות ולמצוא תשובות שנראו להם ראויות. למשל, תאולוג נוצרי במאה הששית לספירה העלה את ההשערה לפיה הפירמידות נבנו על ידי יוסף המקראי, כממגורות לאחסון תבואה במהלך שבע השנים הטובות. מלומד אחר שיער שנוח הוא זה שבנה את הפירמידות (או לפחות אחת מהן) כדי לחמוק מהמבול. אם נדמה לכם שהאמונות הללו נזנחו במרוצת השנים, אתם טועים: בן קרסון, מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארה"ב (והפסיד לדונלד טראמפ מאוחר יותר), הצהיר בריש גלי שלדעתו הפירמידות היו מחסני תבואה – על אף שידוע כיום שהפירמידות אינן חלולות.
במרוצת המאה העשרים הופיעו הסברים שונים בעניין זהות בוני הפירמידות – למשל, שהפירמידות נבנו על ידי חייזרים שביקרו בכדור הארץ, או שנבנו על ידי תרבות אנושית מתקדמת שמשום מה נכחדה ואיננו מכירים אותה היום. המשותף לרבים מהסברים האלה הוא ההנחה שאין סיכוי שהמצרים הקדמונים, בעידן שלפני המצאת כלי הברזל, היו מתוחכמים מספיק כדי להקים את המבנים העצומים האלה.
אדגר קייסי – "הנביא הישן"
אחד התומכים בהנחה זו היה אדגר קייסי (Cayce), מיסטיקן אמריקני שנולד ב-1877, וניחן ביכולת לתקשר עם עולמות נסתרים. כחלק מעבודתו, היה קייסי נכנס למעין טרנס ותוך כדי שינה עונה על שאלות בתחומים שונים ומשונים – עובדה שהקנתה לו את הכינוי 'הנביא הישן.' קייסי זכה להצלחה אדירה, ובין לקוחותיו המפורסמים נמנו הנשיא וודרו וילסון והממציא תומאס אדיסון.
האם אכן גילה הנביא הישן את סודות היקום? אין לדעת. מה שברור יותר הוא שקייסי גילה דרכים יצירתיות לעשות כסף. הוא הקים ארגון בשם 'המכון למחקר ולהארה', שמטרתו המוצהרת הייתה לחקור נושאים כגון פירוש חלומות, גלגול נשמות וכדומה. כיוון שבמדינות מסוימות בארצות הברית נאסר לקבל תשלום עבור קריאת עתידות, 'המכון למחקר ולהארה' סייע לקייסי לחמוק מהמגבלות הללו. הלקוחות של קייסי נתבקשו להירשם כחברים במכון המחקר שלו – תמורת דמי חבר, כמובן – וכך קיבל קייסי משכורת מהארגון ולא ישירות מהלקוחות.
בין יתר הנושאים המיסטיים שבהם עסק קייסי, נשאלה השאלה אודות בוני הפירמידות. הרוחות שכביכול תקשרו עמו מהעולם שמעבר, סיפרו לו שמי שבנה את הפירמידות היו, למעשה, בני אטלנטיס. אטלנטיס הייתה תרבות מפוארת ומתקדמת שהתקיימה על אי במרכז האוקיינוס האטלנטי, ובניה ניחנו בטֶלֶקִינֶזֵיס: היכולת להזיז עצמים בכוח המחשבה. באמצעות יכולת זו, הרימו בני אטלנטיס באוויר את האבנים הכבדות וערמו אותן זו על זו לפירמידות הענקיות.
'המכון למחקר ולהארה' המשיך לעשות חיל גם לאחר מותו של אדגר קייסי ב- 1945, ומרכזים הוקמו בכל רחבי העולם – כולל בישראל, אגב.
מרק להנר
בשלהי שנות השבעים פסע לתוך אחד המרכזים הללו בארצות הברית, בחור צעיר בשם מרק להנר (Lenher). להנר נרשם לאוניברסיטה והשתתף במספר קורסים בפילוסופיה ובדתות – אך במהלך השנה נקלע למשבר זהות ועבד את הלימודים. הוא יצא לטיול ארוך ברחבי העולם כדי לנסות ולמצוא את ייעודו בחיים. אביו היה חסיד מושבע של אדגר קייסי וכך, בתום אותה השנה מצא את עצמו להנר הצעיר במכון למחקר ולהארה.
מתקשרת של המכון קראה את עתידו, והמסר שבידה היה מלהיב! בגלגול הקודם שלו, הסבירה המתקשרת ללהנר, הוא היה מבני אטלנטיס שסייעו למצרים לבנות את הפירמידות. לא 'סתם' סייע: להנר היה זה שבמו ידיו החביא את 'ספר הרשומות' – ספר מיתולוגי שעל פי האגדה מכיל את ההיסטוריה המלאה של אטלנטיס – מתחת לפירמידה הגדולה בגיזה. המתקשרת הסבירה לו שעליו לטוס למצרים, להשתלם בארכיאולוגיה, ולחשוף את הספר שקבר בגלגול הקודם. ואם יש דבר חיובי אחד שניתן לומר על 'המכון למחקר ולהארה', הוא שהוא עקבי. המכון של קייסי מימן למרק להנר שנת שהייה במצרים – וכך מצא את עצמו להנר מתלווה למספר משלחות ארכיאולוגיות כעוזר כללי.
גיזה – עיר המתים
כאן המקום לתאר, בקווים כלליים, את הנקרופוליס – 'עיר המתים', ביוונית – של גיזה, הרמה רחבת הידיים שבה נמצאות הפירמידות. המצרים הקדמונים האמינו באל השמש, וראו בשקיעת השמש במערב כסמל למוות: זו הסיבה שכל הקברים המפוארים במצרים נבנו מערבית לנילוס. גיזה היא מישור מורם ובולט ממערב לנילוס, וזו הסיבה לכך שפרעה ח'ופו החליט, בערך באמצע האלף השלישי לפני הספירה, להקים שם את הפירמידה הגדולה והמפוארת שנושאת את שמו עד היום. אחריו בנה פרעה חאפרו פירמידה שנייה, מעט קטנה יותר – ופרעה מנכאורע הקים פירמידה שלישית, קטנה עוד יותר. מסביב לשלושת הפירמידות גם הוקמו המון בניינים מפוארים וקטנים יותר: מקדשים, פירמידות קטנות, ופסל הספינקס המפורסם.
הנקרופוליס של גיזה, על שלל המבנים והמונומנטים האדירים שלה, היא אחד האתרים הארכיאולוגים העשירים והמרשימים ביותר בעולם – ומרק להנר מצא את עצמו מתאהב במקום. עם או בלי קשר לגלגול הקודם שלו כאיש אטלנטיס, הוא הבין שמצא את ייעודו בחיים: לחקור ולהבין את עברן של הפירמידות. הוא נרשם ללימודי ארכיאולוגיה באוניברסיטה האמריקנית בקהיר, שם נחשף למכלול העדויות הארכיאולוגיות המוכרות בעניין חידת בוני הפירמידות, המלמדות כי המצרים פיתחו את האדריכלות המתוחכמת שלהם לאורך מאות שנים, בתהליך הדרגתי שכלל ניסוי – וגם לא מעט טעיה.
ניסיונות כושלים בבניית פירמידות
מבני הקבורה המוקדמים של השליטים המצרים היו בניינים שטוחים בשם מסטבה (Mastaba), שתחתם נחפרו פירים עמוקים שהכילו את הקברים עצמם.
הפירמידה הראשונה הוקמה סביב שנת 2600 לפני הספירה על ידי המלך ג'וסר (Djsor), ובסופו של דבר הייתה לא יותר מאשר הרחבה של רעיון המסטבה: הפירמידה של ג'וסר הייתה סדרה של מסטבות הולכות וקטנות שנבנו זו על גבי זו, כך שנתקבלה צורה של פירמידה עשוית מדרגות. אבל אלו היו מדרגות 'גסות' וגדולות ולא המדרגות הקטנות (יחסית) שאנחנו מכירים מהפירמידות הגדולות בגיזה.
הניסיונות הראשונים לבנות פירמידות מדורגות כשלו באופן מחפיר. היו פירמידות שהתמוטטו תוך כדי שנבנו בגלל שהשיפוע של הקירות לא היה נכון, או שהקרקע שעליה נבנתה הפירמידה הייתה חולית ולא יציבה מספיק. לעתים קרסו הפירמידות תחת משקלן שלהן והתמוטטו פנימה. יורשו של ג'וסר, סנפרו, הקים פירמידה 'מלאה' – אבל תוך כדי הבנייה שינו הבנאים את זווית השיפוע, כך שהתוצאה הסופית הייתה פירמידה "עקומה". מאות שנים לאחר מכן, כשנבנו הפירמידות הענקיות בגיזה, הצטבר ידע הנדסי רב שאפשר לבנאים ליצור מבנים יציבים ועמידים.
לימודיו של להנר הביאו אותו לזנוח את הקשקושים המיסטיים לגבי תרבויות קדומות ומפוארות שבנו את הפירמידות בכוח המחשבה. מה שגילה אודות התרבות המצרית העתיקה, שכנע אותו שהמהנדסים המצרים היו מתוחכמים מספיק כדי להקים את הפירמידות בכוחות עצמם בכלים שהיו לרשותם, מבלי להזדקק לכוחות על-טבעיים או לתרבויות עתיקות ומסתוריות.
כשסיים את חוג לימודיו באוניברסיטה, הצטרף להנר למשלחות ארכיאולוגיות בגיזה, והפנה את עיקר תשומת לבו לספינקס, הפסל הענק והמרשים המוצב בחזית רמת גיזה, מזרחית לפירמידות הגדולות. עם הזמן, גילה להנר שהוא ניחן בכישרון טבעי למיפוי ולשרטוט טכני, ויזם פרויקט גדול למיפוי מפורט של כל רמת גיזה. עם עמיתיו הארכיאולוגים, הוא מיפה את הגאולוגיה של השטח הגדול עד לרמת המילימטר וזיהה כל מבנה מלאכותי ונקיק טבעי.
הניחוש של להנר
השאלה שהעסיקה את מרבית הארכיאולוגים באותה התקופה הייתה השאלה כיצד נבנו הפירמידות. באלו טכניקות וכלים השתמשו הבנאים הגדולים כדי להקים את מבני הענק? זו הייתה שאלה מסקרנת מאוד, כיוון שלמרות שהמצרים השאירו אחריהם אינספור הירוגליפים שבהם תיארו כמעט כל הבט מחיי היום-יום שלהם – הם לא השאירו אחריהם תיאור של אופן בניית הפירמידות. המסתורין הזה העסיק את החוקרים אז, וממשיך להעסיק רבים מהם גם היום.
אבל להנר שאל שאלה אחרת. במקום 'איך נבנו הפירמידות' – הוא רצה לדעת 'מי בנה את הפירמידות,' במובן של מי היו הבנאים והפועלים שהקימו אותן.
ההיסטוריון היווני הקדום הרודוטוס ביקר בפירמידות, וכתב שמאה אלף עבדים עסקו בפרוייט הבנייה הגדול בגיזה. חוקרים מודרניים העריכו כי מדובר היה בכעשרים עד כארבעים אלף איש בלבד, אך כך או כך מדובר במספר אדיר של פועלים שהיו צריכים לישון, לשתות ולאכול, להתקלח, להתפנות, וכיו"ב. מתחם המגורים של אותם אלפי עובדים, אם אכן היה קיים, היה קרוב לוודאי גדול יותר מרובם המוחלט של היישובים באלף השלישי לפני הספירה. במילים אחרות, אי שם באזור גיזה מסתתרת לה עיר פועלים אבודה שאם הייתה קיימת, הרי שהייתה אחת הערים הגדולות בעולם העתיק כולו. עיר אבודה, שאין מי שתר אחריה מזה אלפי שנים.
להנר בחן את המפות המפורטות של רמת גיזה שיצר, וחיפש בהן רמזים למיקום העיר. הוא בחן את מיקומם היחסי של המונומנטים השונים, ואת מיקום המחצבות שמהן הובאו האבנים הגדולות והדרכים שלאורכן אפשר היה להוביל את הסלעים הענקיים למקומם. הכרותו האינטימית את השטח הביאה אותו להאמין שאם הייתה קיימת עיר פועלים שכזו – המקום ההגיוני להקים אותה היה באזור הדרום-מזרחי של רמת גיזה, לא רחוק מהנילוס.
קיר העורב
ואכן, דרומית-מזרחית למישור שעליו ניצבות הפירמידות קיימת חומה גדולה, קבורה למחצה מתחת לחולות. שמה של החומה הוא 'קיר העורב,' והיא הייתה מוכרת לארכיאולוגים מזה מאות שנים. מדובר במבנה מרשים בכל קנה מידה: אורכה של החומה כמאתיים מטרים, גובהה כעשרה מטרים ורוחבה אף הוא כעשרה מטרים. במרכז הקיר יש שער ענק, בגובה שבעה מטרים – והאבן שמעטרת אותו מלמעלה שוקלת כשלוש מאות טון! לשם השוואה, גובהן של חומות העיר העתיקה בירושלים הוא בערך עשרה מטרים – והחומות שאנו רואים כיום הוקמו ארבעת אלפים שנים לאחר שנבנה 'קיר העורב'! אילו ניצב בכל מקום אחר בעולם, היה 'קיר העורב' נחשב לפנינה ארכיאולוגית חשובה מאין כמותה. לרוע מזלה של החומה המרשימה הזו, היא נמצאת למרגלות הפירמידות האדירות – ולעומתן, החומה הפשוטה, הלא מקושטת והלא מסותתת, נראית חסרת חשיבות. זו הסיבה שרוב החוקרים, פחות או יותר, התעלמו ממנה.
מרק להנר שאל את עצמו מה היה תפקידה של החומה הגדולה הזו. הרי מדובר, נזכור, על האלף השלישי לפני הספירה: איש אינו טורח להקים חומה גבוהה ורחבה כל כך – אולי מהגדולות שאי פעם נראו בעולם העתיק – ללא סיבה טובה. למישהו במצרים העתיקה היה חשוב מאוד להפריד את המקדשים והמונומנטים המרשימים של גיזה ממשהו שניצב בצדו האחר של 'קיר העורב.'
בשנת 1988, הוביל להנר משלחת ראשונה לחפירות ארכאולוגיות דרומית ל'קיר העורב.' בתוך זמן קצר חשפו החוקרים בית עשוי מלבנים של בוץ, שתוארך לתקופה שבה נבנו הפירמידות. העובדה שהבית היה עשוי מלבנים של בוץ יבש מעורבב בקש הייתה בעלת חשיבות רבה שכן במצרים העתיקה, מבני מגורים, אפילו ארמונותיהם של הפרעונים נבנו מלבנים ורק מבני קבורה ומקדשים נבנו מאבן, כיוון שהייתה נדירה וקשה יותר להשגה. העובדה שהבית שגילו להנר וצוותו היה עשוי בוץ לימדה אותם שהוא לא היה חלק מקומפלקס הקבורה של רמת גיזה, כי אם מבנה מגורים.
טלפון בהול
למרות הגילוי המסקרן שרימז על אפשרות קיומו של יישוב גדול באותו האזור, החליט להנר לחזור לארצות הברית. הוא ידע שהעובדה שיש לו תואר ראשון בלבד תגביל את התפתחותו המקצועית, ועל כן נרשם ללימודי דוקטורט. פרויקט המיפוי שערך בגיזה והתגלית שלמרגלות 'קיר העורב' יצרו לו מוניטין של חוקר מעולה, והאוניברסיטה שבה למד קיבלה אותו כמרצה מן המניין מיד בתום לימודיו. אך באחד הימים קיבל להנר שיחת טלפון גורלית.
הנקרופוליס של גיזה צמוד לעיר המודרנית גיזה, עיר צפופה ושוקקת חיים. מחלקת התשתיות של גיזה ערכה עבודות לשיפור תשתית הביוב באחת השכונות הקרובות לנקרופוליס, לא הרחק מ'קיר העורב.' כף של דחפור חפרה באדמה – ופגעה בקיר לבנים עתיק. ערימות של שברי חרס נשפכו מהחור הפעור.
להנר עודכן על התקרית והבין שאין לו ברירה. אם הערכותיו לגבי העיר האבודה של גיזה נכונות, אזי חלק ממנה קבור בצמוד או אפילו מתחת לעיר גיזה המודרנית. כל יום שעבר הגביר את הסיכון שממצאים ארכיאולוגים שאין להם תחליף יושמדו: היה זה מירוץ נגד השעון, וללהנר לא היה זמן לקדם את הקריירה האקדמית שלו. הוא עזב את האוניברסיטה, וחזר למצרים.
מאפייה עתיקה
להנר הוביל משלחת חדשה וחפר בנקודה שבה גילתה כף הדחפור את הקירות העתיקים. המבנה שחשף שם היה מאפיה. החוקרים זיהו בקלות את המכלים שבהם לשו האופים המצרים את הבצק שלהם, כיוון שהסופרים המצרים הקפידו לתעד על קירות הקברים סצנות רבות מחיי היום-יום במצרים העתיקה – ובין היתר תיארו תהליך אפיית לחם:
"ידענו שאלו כלים לאפייה כיוון שבציורים בקברים מראים את האופים משתמשים בהם כדי לאפות לחם בצורה אופיינית מאד, ועורמים את הכלים בערימות […] ואתה יודע, זה הדבר היפה בקברים מצריים, זה כמעט כמו הקטלוג של סירס. הם מראים את כל השלבים של אפיית לחם עם הכלים האלה: איך מחממים את כלי החרס, שופכים פנימה את העיסה, מוסיפים את השמרים ואז מרוקנים את הכלים."
מיכלים ללישת בצק נתגלו בכפרים עתיקים בכל רחבי מצרים, וכמעט לכל משפחה הייתה מיני-מאפייה קטנה משלה. אבל המכלים שגילה להנר היו גדולים באופן משמעותי ביחס למכלים הביתיים המוכרים, עובדה שלימדה את החוקרים שכמות הלחם שנאפתה בהם לא נועדה כדי להאכיל משפחה או שתיים – אלא כמות אנשים גדולה יותר. במילים אחרות, נעשה ניסיון ראשוני של המצרים לקחת את תהליך אפייה המוכר להם עבור משפחות – ולהחיל אותו בקנה מידה כמעט-תעשייתי.
החפירות נמשכו במרץ, ולהנר ואנשיו חשפו מבנים נוספים: כפר גדול של מבנים עשויים לבני בוץ. חלק מאותם מבנים חשפו מאפיינים ברורים של מפעלים מקומיים לייצור מזון. למשל, אולם שהכיל כמויות אדירות של עצמות דגים, ומבנים שבהם נתגלו עדויות לשחיטת מספר רב מאוד של עזים ובקר. הם מעידים על כך שבוני הפירמידות, אם אכן הם אלו שהתגוררו בעיר האבודה, נהנו ממזון איכותי ובכמות גדולה באופן משמעותי מהתזונה שלה זכה איכר מצרי ממוצע באותה התקופה. אמנם הלחם המצרי היה עשוי מזן שונה של חיטה מזה שאנחנו מכירים היום, והיה קשה הרבה יותר וטעים הרבה פחות מהלחם המודרני – אבל הפועלים זכו לקצבה יומית נאה של עשר כיכרות לחם וכוס בירה, ומדי פעם גם בשר טרי, מותרות ששאר האזרחים לא נהנו מהם בתכיפות שכזו.
עבדים או פועלים בשכר?
ממצאים אלה מרתקים כיוון שהם אינם מסתדרים עם המתואר במסורת היהודית-נוצרית. באיורים בהגדות של פסח ובספרי הילדים מוצאים תמיד אותה הסצנה: בני ישראל עובדים בפרך, נאנקים כשהם מושכים אבן ענקית – ומעליהם עומד חייל מצרי אכזר ומאיים בהצלפות שוט. ההיסטוריונים יודעים כבר מזמן שבני ישראל לא בנו את הפירמידות: הפירמידות הוקמו אלף שנים ויותר לפני שקמה היהדות. אך התפיסה השלטת, כבר מתקופתו של הרודוטוס היווני, הייתה שאת הפירמידות בנו עבדים – בעיקר כיוון שקשה לדמיין פרויקט בנייה כה רחב הקף ללא עבודה בכפייה. אך התמונה המנטלית הזו אינה מסתדרת עם הממצאים הארכיאולוגים. קשה לדמיין את העבדים המסכנים מסיימים יום עבודה מפרך, גבם שותת דם מהצלפות השוט, חוזרים לעיר הפועלים – ואז מתיישבים למעין 'ארוחת שחיתות' של בשר טרי, בירה טובה ושפע לחם.
התפיסה הזו מתערערת עוד יותר כשלוקחים בחשבון את הממצאים שנחשפו מבחינת כשש מאות שלדים שנתגלו בבית קברות צמוד לעיר האבודה. בחלק מהשלדים נמצאו סימנים ברורים של טיפול רפואי מסור בעקבות פציעות כגון עצמות שבורות וכו'. במקרה אחד, פועל שרגלו נקטעה המשיך לחיות עוד כארבע עשרה שנה לאחר פציעתו. שוב, הטיפול הרפואי המסור אינו מתיישב עם רעיון העבדים שמתעמרים בהם באכזריות. ולבסוף, בדיקות דנ"א של שלדים מבית הקרבות העלו שרובם ככולם היו ילידי מצרים, מאזורים שונים לאורך הנילוס – ושחלק גדול מהם התגוררו בעיר עם נשותיהם וילדיהם, וגידלו בה משפחות. אלה לא היו חיילים ממדינות זרות שנשבו בשדה הקרב, למשל. ובטח לא מסה של עבדים שהובאו מרחוק.
אין ספק בעובדה שהיו עבדים במצרים העתיקה, אם כי בימי הממלכה הישנה – התקופה שבה נבנו הפירמידות – העבדות הייתה נפוצה פחות מאשר בתקופות מאוחרות יותר. עם זאת, הממצאים הארכיאולוגים מעלים את הרושם שרובם המכריע של בוני הפירמידות לא היו עבדים, אלא פועלים שקיבלו שכר ותנאים נוחים עבור עבודתם. עדות עקיפה נוספת להשערה זו היא כתובות גרפיטי עתיקות שנתגלו באתרים שונים בגיזה – ביסודות מבנים או בחדרים פנימיים, מקומות שמבקרים אינם אמורים להיחשף אליהם. מהגרפיטי שהשאירו לנו הפועלים שהיו מחולקים לצוותי עבודה, הם מכנים את עצמם בשמות כגון "החברים של חופו", או "השיכורים של מנכאורא" – דהיינו, שמות שמבוססים על שמות הפרעונים. זה מזכיר את הנוהג בצה"ל לכנות צוותים על שם המ"מ – "צוות יוני", "צוות חיים" וכו'. כתובות הגרפיטי נותנות תחושה שצוותי העבודה היו קבוצות מגובשות שאפילו ניהלו מעין "תחרות ידידותית" מול צוותי עבודה אחרים, מי בונה את צד המבנה שלו מהר יותר וכן הלאה.
עיר הפועלים האבודה
גם המבנה הכללי של העיר האבודה, כפי שנחשף בחפירותיו של מרק להנר, תומך בהשערה לפיה בוני הפירמידות לא היו עבדים כי עובדים בשכר.
העיר מחולקת לשלושה 'שכונות' או מתחמי מגורים. במתחם המזרחי התגוררו בעלי המקצוע שעבדו על הפירמידות בכל ימות השנה – סתתים שהכינו את האבנים, נגרים ומסגרים שבנו את הכלים, טוויי החבלים וכו'. בעלי מקצוע אלה התגוררו בעיר האבודה עם משפחותיהם בבתים נוחים, ועם הזמן גדלה השכונה באופן אורגני ואקראי כיוון שכל משפחה חדשה הקימה את ביתה היכן שמצאה שטח מתאים.
המתחם המרכזי היה שונה באופיו מהבנייה האקראית למחצה של השכונה המזרחית: הוא תוכנן מראש ונבנה בבת אחת, כמעין קומפלקס מגורים תעשייתי. הוא הכיל שלושה אולמות גדולים ובהם שורות ארוכות של מזרנים עשויים מקנה סוף שעליהם ישנו פועלים ארעיים שבאו לעבוד לאורך חודשים ספורים בלבד.
המתחם המערבי ביותר היה 'שכונת העילית' של העיר האבודה, ובו התגוררו הפקידים הבכירים: הסופרים שכתבו את הפקודות והצווים, ומנהלי העבודה שהיו אחראים על הבנייה ובמותם הונצחו תאריהם על קבריהם: למשל, "המפקח על בניית הקברים" ו-"האחראי על אנשי המקצוע."
התמונה המתקבלת מהממצאים בעיר האבודה היא זו של פרוייקט בניה אזרחי גדול ומושקע, המנוהל בקפידה ובסדר יחסי. בכל בוקר קמו הבנאים לעבודתם והיו יוצאים מעיר הפועלים שלהם, עוברים דרך השער הגדול ב'קיר העורב' – ומגיעים אל המתחם הקדוש של הנקרופוליס בגיזה. בכניסות העיר וביציאותיה היו עמדות בידוק שבהן חיילים ופקידים השגיחו על הסדר ופיקחו על הסחורות היוצאות והנכנסות כדי למנוע גניבות או בזבוז מיותר. הפועלים הארעיים והלא מיומנים חולקו לקבוצות ועבדו תחת פיקוח אנשי המקצוע שהכינו עבורם, מראש ובקפידה, את כלי העבודה ואת האבנים המסותתות. רשת ענפה של פקידים ומנהלים דאגו שהפועלים ידעו מה עליהם לעשות, יזכו למזון טוב – לפחות בסטנדרטים של אותה התקופה – ויקבלו טיפול רפואי במידת הצורך.
חייו הקשים של הפועל המצרי
אין זה אומר שחיי בונה פירמידות – או חייו של כל פועל פשוט במצרים העתיקה – היו חיים קלים ונוחים: ההפך הוא הנכון. אחד המסמכים המרתקים – והמשעשעים, לטעמי – ששרדו מימי מצרים העתיקה הוא זה המכונה 'הסאטירה של המקצועות'. זהו ספר לימוד שסופרים מתלמדים העתיקן לשם אימון, והוא מכיל מה שנראה כמונולוג של אב המנסה לשכנע את בנו כמה טוב להיות סופר.
לאחר מכן האב מתאר לבנו את בעלי המקצוע האחרים – וכמה הם סובלים ביחס לסופרים. בתרגום חופשי שלי מאנגלית –
"מסיק הכבשנים, אצבעותיו מלוכלכות והוא מסריח כמו גופה. עיניו נפוחות בגלל העשן. הוא אינו יכול להפטר מהלכלוך… מניח הלבנים, כליותיו כואבות. הוא מבלה את היום בחוץ ערום פרט לחגורת חבל וחוט בישבנו… צורף הנחושת: אצבעותיו כמו טפרים של קרוקודיל, והוא מסריח יותר מהפרשותיהם של הדגים…"
אגב – מצבו של האורג, קובע האב, גרוע אפילו יותר מזה של אישה!….
גם אם 'הסאטירה של המקצועות' היא אכן סאטירה מוגזמת, ברור שחייו של הפועל הפשוט במצרים העתיקה לא היו קלים כלל וכלל. מניתוח השלדים בבית הקברות שלצד העיר האבודה עולה שתוחלת חייו הממוצעת של בונה פירמידות הייתה 35-38 שנים בלבד.
מדוע הסכימו הפועלים להקים את הפירמידות?
מכאן עולה השאלה המסקרנת ביותר, לטעמי. אם העבודה על הפירמידות הייתה עבודה קשה ומפרכת, ואם בוני הפירמידות לא היו עבדים – מדוע בחרו לקחת חלק בפרויקט הכביר הזה? האם עשו זאת רק כדי לקבל את הבשר, הבירה והלחם – או אולי היו להם גם שיקולים אחרים?
התשובה מורכבת, ככל הנראה, מכמה וכמה רבדים. הראשון הוא הממד החומרי הבסיסי: התמורה שקיבלו הפועלים על העבודה בדמות מזון, מקום לינה וכדומה. ממד נוסף הוא השיטה הכמו-פיאודלית שהייתה נהוגה במצרים באותה התקופה, שלפיה כל אזרח היה חייב לעבוד עבור פרעה – כמעין סוג של מס. לא הייתה זו עבדות במובן המקובל של המילה בימינו, אלא סוג של סדר חברתי שבו לכל מעמד הייתה חובה מסוימת כלפי השליט – ואפילו הפקידים הבכירים ביותר היו חייבים גם הם לתרום את חלקם. ייתכן ובוני הפירמידות עשו זאת כדי למלא את חובתם.
הממד השלישי הוא ההשפעה שהייתה למיזם הקמת הפירמידות על החברה המצרית הקדומה. נזכור שבחברה קדומה זו, לשבטיות ולמשפחתיות הייתה חשיבות גדולה בהרבה מכפי שיש להן היום. החברה "המודרנית" מקדישה אינדיווידואליזם – אבל המצרים חיו בקהילות אינטימיות והדוקות, כפרים קטנים שבהם לפעילות משותפת היה תפקיד חשוב באתוס הקהילתי ובתרבות המקומית. אנתרופולוגים נוהגים להשוות את הפעילות המשותפת הזו למנהג של 'הקמת אסם תבואה' באנגליה ובארצות הברית במאות ה-17 וה-18. אסם תבואה הוא מבנה חיוני לכל חקלאי, אךקשה להקמה. במקומות רבים היה נהוג שכל הקהילה התגייסה כדי לעזור לחקלאי להקים את האסם שלו – מתוך הבנה שבשלב כלשהו, כולם יזדקקו לעזרה שכזו. מנהג זה עדיין קיים בקהילות מסורתיות מסוימות, למשל בקרב האמיש בארה"ב.
ייתכן מאוד ופרויקט הקמת הפירמידות נתפס בקרב המצרים כסוג של מיזם לאומי משותף שהצריך השתתפות כל האזרחים שהיו מסוגלים לתרום את חלקם. הסברה היא שבסוף הקיץ, בתקופה שבה הנילוס עלה על גדותיו, ומי הנהר הציפו את השדות כך שאי אפשר היה לעבוד בהם – צעירים רבים עזבו את כפרם הקטן והפליגו במורד הנילוס אל "העיר הגדולה," כדי לקחת חלק בפרויקט האדיר שעליו ודאי שמעו שמועות רבות. מרק להנר מתאר במילותיו מה לדעתו עבר במוחו של צעיר כפרי שכזה, שהגיע לגיזה בפעם הראשונה בחייו.
"אם הגעת ממרחק, ודאי הגעת באמצעות סירה. האם אתה יכול לדמיין את עצמך מפליג במורד הנילוס, ואתה חולף על פני הפירמידה הגדולה של מיידום [פירמידה קדומה] והפירמידות בדאשור. אלוהים אדירים, מעולם לא ראית דברים שכאלה. אנחנו מדברים על חברה שלא היו בה מצלמות, לא ראית תמונות. והנה המבנים האדירים ועוצרי הנשימה האלה מזדקרים אל השמיים, אבן הגיר הלבנה והמלוטשת בוהקת באור השמש. ואז הם מפליגים לגיזה, וחולפים על פני הפינה של קיר העורב, מתקרבים אל המזח – והנה הם רואים את הפירמידה של חופו, העצם הגדול ביותר בכדור הארץ…"
הצעירים הצטרפו לעבודה בפירמידות, עבדו בחבורות שמן הסתם כל חבריהן הגיעו מאותו הכפר או מאותו האזור, ופיתחו תחרות בריאה עם חבורות באזורים אחרים. ואז הפועלים הארעיים שבאו לעבוד לתקופה קצרה חוזרים לכפריהם, אבל הם אינם אותם הצעירים שעזבו אותו. הם ראו עולם. הם חוו את מצרים הגדולה והמפוארת, פגשו מצרים מכל רחבי המדינה. הם רכשו כישורים חדשים שינחילו לילדיהם ולשכניהם – ולא פחות חשוב, הם רכשו תחושה חזקה של שייכות למדינה, לארגון-על המאחד אותם מעבר לרמת הכפר או לאזור הגאוגרפי המצומצם שבו חיו ויחיו כל חייהם.
סופה של עיר הפועלים
בשלב כלשהו, איננו בטוחים מתי, נזנחה עיר הפועלים ונהרסה. המבנים שוטחו, כנראה במתכוון, וחול המדבר מיהר לקבור תחתיו את השרידים הנמוכים. גם גיזה עצמה חדלה מלהיות מקום הקבורה המועדף על הפרעונים: ניסיון מצטבר של מאות שנים בהתמודדות עם שודדי קברים לימד את המצרים שכדאי לבנות את המקדשים המפוארים במקומות מרוחקים יותר, כגון עמק המלכים של תבאי – לוקסור של ימינו – שנמצאת דרומית הרבה יותר מגיזה. בסיכומו של דבר גם הקברים האלה נחפרו ונשדדו, כמובן.
מרק להנר נחשב כיום לאחד האגיפטולוגים הבכירים בעולם, אם לא החשוב מביניהם. כיום הוא מוביל מכון מחקר גדול ומחלק את זמנו בין מצרים לארה"ב. גילוי העיר האבודה של גיזה הוא ממצא שגורם למצרים לגאווה רבה כיוון שבמידה מסוימת הוא הופך את הקמת הפירמידות מפרויקט מגלומני של שליטים חסרי מעצורים שהעבידו בפרך עשרות אלפי עבדים – למעין מיזם לאומי אותנטי שהוקם בכוח תחושת האחדות של אבותיהם ובאמצעות מערכת ארגונית יעילה ומסודרת להדהים, בעידן שבו בירוקרטיה שכזו הייתה חדשנות יוצאת דופן. אפשר בהחלט להבין את מקור גאוותם של המצרים.
הפירמידות שבנו את מצרים
לסיכום, במשך שנים רבות הביטו בני האדם על הפירמידות הענקיות של גיזה ושאלו את עצמם – מי בנה את המבנים האדירים הללו? חלקם הניחו שאינספור עבדים מתו על מזבח הקמת הפירמידות, ואחרים גייסו לעזרתם חייזרים ותרבויות מתקדמות אחרות. כמעט ולא היה איש שהאמין שהמצרים עצמם היו מסוגלים להקים את הפירמידות ובכוחות עצמם. גילוי העיר האבודה בגיזה מרמז על כך שכבר לפני יותר מארבעת אלפים שנה היו למצרים יכולות ארגון וכישורים מקצועיים מרשימים בכל קנה מידה, והמדינה כולה – מהכפרים הנידחים במעלה הנילוס, ועד תושבי הדלתא בצפון – התגייסה כדי לעשות את הבלתי ייאמן. אם השערות החוקרים נכונות, אזי לבניית הפירמידות הייתה כנראה השפעה מאחדת ומגבשת על האומה המצרית, השפעה שאפשרה לאומה האדירה הזו לשגשג ולהפוך לאימפריה בת שלושת אלפי שנים. במילים אחרות – המצרים הם שבנו את הפירמידות, אבל לא פחות חשוב, הפירמידות הן שבנו את מצרים.
ועבורנו, תוצר החברה המודרנית, הפירמידות יכולות לסמל יותר מאשר הצטיינות הנדסית או טכנולוגית גרידא. אם נסיט את מבטנו מהמונומנטים המרשימים הללו לכיוון דרום-מזרח, נביט מעבר לחומה העבה של 'קיר העורב' אל השרידים הנמוכים והלא מרשימים של עיר הפועלים – נוכל לראות בהן גם סמל לעצמתן של האחדות והקהילתיות בחברה האנושית. הפירמידות הן הוכחה שכשאנו עובדים יחד, כגוף אחד, לעבר מטרה משותפת – השמיים הם הגבול.
בפרק זה לוקחת אותנו עינב לטיול במערות הקבורה הקסומות של 'עיר המתים' בית שערים, ומעיין אלרואי הנסתר והלא מוכר לא רחוק מהן. נשוחח על איך גורמים לילדים לאהוב טיולים, עד כמה טעים היה האפרסמון של בית רבי, ומדוע לא הצליחו השודדים לגנוב את פסלו של אלכסנדר זייד?…
הפעם בחרתי להתמקד בקריית טבעון, בה נמצאים שני מקומות נפלאים לבקר בהם, בית שערים ומעיין אלרואי. הטיול שלנו מתחיל בגן לאומי בית שערים. אל תתנו לעובדה שבית שערים היה בית העלמין יהודי הגדול ביותר בעת העתיקה לבלבל אתכם, זהו אחד מהטיולים המשפחתיים המהנים באזור הצפון הקרוב אפילו בימים חמים.
בית שערים הוקמה כנראה עוד בתקופתו של הורדוס, אך הפכה ליישוב יהודי חשוב בשלטון הרומי בתקופת התלמוד והמשנה (במאה השנייה והשלישית לספירה) והתפרסמה כמרכז גדול ללימודי תורה בעיקר בזכות רבי יהודה הנשיא שהתגורר בה. רבי יהודה הנשיא או בכינויו "רבי" היה ראש הסנהדרין, ומי שערך את אחת מיצירות המופת ביהדות- המשנה. חוץ מדמות דתית רבת מעלה, ה"רבי" היה גם דמות פוליטית חשובה ואיש עשיר ובעל נכסים ואדמות. אנקדוטה קטנה אומרים כי באדמות ה"רבי" גידלו את האפרסמון הידוע והיקר ממנו הפיקו בשמים ומרקחות רפואה, ולא מדובר על הפרי אפרסמון אלא על האפרסמון המקראי, סוג של שיח ריחני. המסורת מספרת על האפרסמון של בית רבי שהועמד בדרגה אחת עם האפרסמון של בית הקיסרות הרומית: "אין מברכין בורא עצי בשמים, אלא על אפרסמון של בית רבי ועל אפרסמון של בית קיסר".
אז למרות שהמשנה נחתמה בסופו של דבר בציפורי, "הרבי" ביקש לפני מותו להיקבר בבית שערים. ואני לא חושבת שהוא עצמו שיער מה למה הבקשה זו תוביל. מקום קבורתו הפך למקודש ורבים רצו להיקבר לצידו, מה עוד שהרומאים לא אפשרו קבורה בהר הזיתים באותה תקופה כך שבית שערים הפכה לנקרופוליס-עיר המתים!
בגן לאומי בית שערים, שהוכרז לאחרונה כאתר מורשת של אונסק"ו, ישנן מערכות קבורה רבות (למעלה מ 30 אם נהיה מדויקים) ועוברים בין מערה אחת לשנייה. המערות מוארות אך גם מספיק מסתוריות ועבור הילדים. זו חוויה אמיתית! בתוך המערות צונן ונעים גם בקיץ וישנן המון מערות לבקר, אל תפספסו את מערת הארונות וכמובן את מערת רבי יהודה הנשיא.
חוץ ממערות תמצאו בגן גם משטחי דשא נעימים ומוצלים, שולחנות לפיקניק ומרכז מידע. הגן מאוד מטופח ונקי וגם רובו נגיש לעגלות למעט הכניסה לחלק מהמערות. לאחרונה נתגלו עוד מערות עם תבליט מנורה וגם מאגר מים גדול, ישנם סיורים מודרכים למערות או בשמם הקליט- "יוצאים מהשגרה במערות המנורה!"
טיפ מהשטח: בסמוך לגן הלאומי נמצא הפסל האייקוני של השומר אלכסנדר זייד, מומלץ לבקר ולהתרשם מהנוף והפסל. דרך אגב, זייד שהקים את הארגון הלוחם העברי בר גיורא, בנה חווה במו ידיו בעמק יזרעאל, חיבב ארכיאולוגיה ונהג לחפור ליד היישובים בהם התגורר. ויום אחד גילה פרצה באחת המערות – מה שהוביל לגילוי בית שערים.
מעיין אלרואי ורכבת העמק
מעיין אלרואי נמצא בצד השני של קריית טבעון וביקור בו יכול להוות סיום מרענן במיוחד לביקור בבית שערים. הניווט באפליקציה יוביל אתכם לאתר בנייה (בונים באזור את המשכו של כביש 6) אבל מהחניה תזהו התחלה של טיילת שנבנית בימים אלו, טיילת נגישה לעגלות עד למעיין עצמו. המעיין עצמו לא גדול ואבל אפשר למצוא מקום לשבת, מומלץ לשכשך במים לצד אזור הנביעה שם המים הכי צלולים, יש צל וגם לא עמוק בשביל הקטנטנים. מהמעיין ניתן להמשיך בטיילת עד לקרונות הרכבת המשוחזרים של רכבת העמק המיתולוגית, הילדים ייהנו לטפס על הקרונות ובמקום ישנה תחנה קטנה עם לוח זמנים מקורי של הרכבת.
טיפ מהשטח: אחרי הבריכה במעיין אלרואי מתחילה טיילת שממשיכה לאורך הקישון, יש גם כמה ספסלים חביבים. לא מומלץ לרחוץ במים.
טיפים לטיול עם ילדים
הרבה פעמים בטיול אנו מגלים שהילדים לא משתפים פעולה, מתלוננים שחם, משעמם, מלוכלך ובעיקר רוצים הביתה בחזרה למחשב ולטאבלט. טענות הללו נובעות קודם כל מחוסר היכרות עם הטבע, שאכן יותר מלוכלך מהבית ויש לפעמים חרקים מציקים ולפעמים חם ומזיעים. סיבה נוספת לרתיעה נובעת מעודף הגירויים שהילדים שלנו חווים דרך המסכים. משחק אינטנסיבי במחשב מביא את הילדים לסף גירוי הרבה יותר גבוה מאשר שיטוט ביער ראש העין או טיול רגלי בהרים
אז מה עושים? הנה 3 טיפים ממני קלים ופשוטים:
1. כמו שריר, גם כאן, ככל שמתאמנים יותר ומטיילים יותר, כך הילדים מתרגלים לשהות בטבע ומגלים שלזרוק אבנים, לטפס על עצים ולרוץ בשדה זה לא פחות כיף ממשחק מחשב. ואני ממש יכולה להבחין בילדים שרגילים לטבע והילדים שלא.
2. צאו לטייל כמה משפחות ביחד. הנוכחות של עוד ילדים והאינטראקציה ביניהם תורמת לחוויה וגם לנו ההורים יותר קל.
3. בטיולים הראשונים לוו אותם והראו להם כמה הטבע יכול להיות מעניין: איסוף איצטרובלים, זיהוי של מיני פרחים, טיפוס יחד על הגבעה, השתכשכות יחד איתם במעיין, גילגולים בדיונה. אחרי שבוע במשרד אפשר להשתולל עם הילדים בטיול.
מסלולים נוספים, טקסטים והוראות ניווט – באפליקציית EZgoing Family (אנדרואיד, אייפון)
לקובי גור ניסיון עשיר במיוחד בשניים מהתחומים המורכבים והמסובכים ביותר שאפשר למצוא בעולם הטכנולוגיה: הימורים מקוונים, וסחר במטבע חוץ (Forex). כפי שנשמע מקובי, תחומים אלה מציבים מגוון רחב במיוחד של אתגרים בפני היזמים ומנהלים. נדבר עם קובי על Forex והמוניטין הבעייתי שיצא לתחום זה, על התרבות העסקית והטכנולוגית בסין ועל ניהול קבוצה בתוך חברה, כאילו הייתה עסק קטן בפני עצמו.
גיל למל החל את דרכו כמנהל חנות של אפל, אך כשהיה כבר בן למעלה משלושים – החליט לעזוב את החיים הנוחים כשכיר, ולהפוך ליזם. באמצע שנות האלפיים הקים חברה לייצור בקבוקי תינוקות חדשניים – למרות שהיה חסר כל ניסיון בתחום ה-Consumer וגם בתחום הפלסטיקה. הצלחה מפתיעה ובלתי צפויה איימה להטביע את החברה הקטנה תחת מבול של הזמנות, ולימדה את גיל כמה לקחים חשובים…
לצידי ראיין אורן ולדמן, מומחה לפיתוח ארגוני ויועץ ומלווה לחברות רבות, אורן הינו שותף בחברת הייעוץ אבן דרך.
בשנים האחרונות הפכה 'למידה עמוקה' ל-Buzzword בעולם הטכנולוגיה, וכל חברה שניה מתאמצת לשלב את רשתות הנוירונים המלאכותיים במוצריה. אך האם למידה עמוקה היא פריצת דרך מהותית, או רק התלהבות אופנתית וקצרת מועד? בפרק זה נשמע על התגלית שאפשרה את הזינוק המטאורי בתחום הבינה המלאכותית, ועל האתגרים שמולם ניצבת טכנולוגיה מרתקת זו.
האזנה נעימה,
רן
למידה עמוקה (Deep Learning) – המחשב והמוח, חלק 2
בתחום חקר הבינה המלאכותית יש דפוס קבוע שחוזר על עצמו פעם אחר פעם אחר פעם מזה עשרות שנים: טכנולוגיה או טכניקה חדשה מופיעה – ומיד כולם מתחילים לדבר על כך שהנה, אוטוטו, יופיעו מחשבים בעלי בינה מלאכותית, ושלכל אחד מאתנו יהיה בבית רובוט שידיח את הכלים וילמד את הילדים חשבון. מספר שנים לאחר מכן, כשרובוטים בעלי בינה מלאכותית מאחרים לבוא וכולם מבינים שההבטחות הגרנדיוזיות היו לא יותר מאשר 'הייפ' בלתי מציאותי – משתררת אכזבה כללית ותחושה שבעצם, מחשבים בעלי בינה מלאכותית רחוקים מאד ממימוש, אם בכלל נצליח להמציא אותם אי פעם.
אם נסתכל סביבנו היום, נזהה סימנים להייפ דומה. צירוף המלים 'למידה עמוקה' (Deep Learning) מופיע בכל מקום, וכל סטארט-אפ שני מתפאר בכך שגם המוצר שלו משתמש בלמידה עמוקה. חיפוש שטחי ב- Google News מעלה כותרות כגון – "למידה עמוקה תציל חיי תינוקות", "למידה עמוקה תסייע לעיוורים ולחירשים" ו-"רשת למידה עמוקה של גוגל המציאה שיטת הצפנה חדשה" – ואלו תוצאות מהשבוע האחרון בלבד.
קשה להפריד בין הייפ למציאות בעולם הבינה המלאכותית. לדוגמה, כשניצח 'כחול עמוק' את גארי קספרוב, אלוף העולם בשח-מט, בשנת 1997 – התמלאו כותרות העיתונים בתחזיות אודות עלייתן לגדולה של תכנות בעלות בינה מלאכותית. אך שום דבר מהתחזית לא התמשש. אמנם תכנות השח-מט השתפרו בצורה ניכרת, אבל ניצחונו של 'כחול עמוק' לא חולל מהפכה דרמטית בעולם הבינה המלאכותית, ולא קידם אותנו אל עבר לחזון מחשבים חכמים ורובוטים שמדיחים כלים – אלא אם אתם מחשיבים אותי כסוג של רובוט מתוחכם מאוד.
קפיצה מהירה אל ההווה. GO הוא משחק יפני עתיק ופופולרי אשר נחשב למשחק מורכב וקשה יותר אפילו משח-מט. לראייה, מחשבים מסוגלים לנצח את בני האדם המוכשרים ביותר בשח-מט כבר מאז 1997 – אבל עד לפני פחות משנה, אף תוכנת מחשב אחת לא הצליחה לשחק שחקן Go מקצועני. מומחי הבינה המלאכותית שיערו שידרשו עוד עשר שנים לפחות עד שמחשב יוכל להשתוות לאדם ב-Go.
אך ה"למידה העמוקה" שינתה את מצב העניינים הזה במהירות. ב-2014 פיתחה גוגל תוכנה בשם AlphaGo, המבוססת על הטכנולוגיה החדשנית הזו, ועוד באותה השנה ניצחה AlphaGo את כל חמש מאות תכנות ה- Go האחרות שהיו זמינות בשוק באותה העת. ב-2015 ניצחה התכנה את אלוף אירופה ב-Go בתוצאה חמש-אפס, והטורניר ב-2016 הפגיש אותה עם לי סידול (Sedol) הדרום-קוראני, הנחשב לאחד מארבעת שחקני ה- Go הטובים בתבל. AlphaGo הביסה אותו בתוצאה ארבע-אחת. דהיינו, בתוך כשנה הביאה טכנולוגיית הלמידה העמוקה את המחשב מנחיתות ברורה מול שחקני Go אנושיים – למצב שבו ברור למדי שדומיננטיות מוחלטת של המחשב בענף הזה היא עניין של חודשים או שנים ספורות.
האם נצחונה של AlphaGo מסמל מהפכה אמתית ומשמעותית בתחום הבינה המלאכותית, או שמא נגלה בעוד מספר שנים ששוב נפלנו לאותה מלכודת ההייפ, ובעצם מדובר בהצלחה נקודתית בלבד?
ספקנות כלפי למידה עמוקה
את החלק הקודם סיימנו בתיאור ההתאוששות שחלה בחקר רשתות הנוירונים המלאכותיים בשנות השמונים, לאחר תקופה ארוכה שבה רשתות נוירונים מלאכותיות היו 'מוקצות' ורבים לא רצו לעסוק בהן. המפתח להתאוששות היה גילוי טכניקה בשם Backpropagation, שאפשרה בפעם הראשונה "לאמן" או "ללמד" רשתות נוירונים מרובות-שכבות לבצע משימות מורכבות יחסית. רשתות מרובות-שכבות, או 'רשתות עמוקות', הן רשתות נוירונים שבהן קבוצות של נוירונים מחוברות זו לזו כמו שכבות של עוגה: כל קבוצה מקבלת מידע מהשכבה שמעליה, מעבדת אותו ומעבירה אותו לשכבה הבאה בתור. החוקרים גילו מזמן שכדי לבצע משימות מורכבות כגון זיהוי פרצופים וכו' יש צורך במספר גדול מאד של נוירונים שמאורגנים במספר רב של שכבות. "אימון" רשת נוירונים מלאכותיים הוא הזנת מחשב במספר גדול מאוד של דוגמות, כדי לאפשר לו לגלות בכוחות עצמו מהם הכללים שעליו ליישם לשם ביצוע מוצלח של משימה. המקבילה האנושית ליכולת זו היא לימוד רכיבה על אופניים: ילדים שלומדים לרכוב על אופניים מגלים בכוחות עצמם כיצד ניתן לשמור על שיווי משקל תוך כדי דיווש.
בחלק הקודם גם שמענו על התגלית המרתקת של דיוויד רומלהארט וג'יימס מק'לילנד, אשר הדגימו כיצד מסוגלת רשת נוירונים מלאכותיים לחקות שגיאות מוכרות המתרחשות במוח האנושי – כמו שגיאות המתרחשות במהלך לימוד שפה אצל ילדים. הדמיון בין תפקודם של הנוירונים המלאכותיים למוח האדם, הצית מחדש את הסקרנות בקרב חוקרים רבים.
אבל למרות ההתעניינות המחודשת, חוקרים רבים היו עדיין ספקנים לגבי הפוטנציאל המעשי של רשתות נוירונים מלאכותיות. ראשית, אפיקי מחקר אחרים בתחום הבינה המלאכותית – במיוחד 'מערכות מומחה' ומערכות המבוססות על ניתוח סטטיסטי של מידע לשם קבלת ההחלטות – הפגינו לכל אורך שנות השבעים והשמונים ביצועים טובים יותר מאלו של רשתות הנוירונים המלאכותיים. שנית, שרשתות הנוירונים המלאכותיים נוצרו בהשראת מבנה המוח, אך בסיכומו של דבר קיימים לא מעט הבדלים בינן לבין המוח. למשל, בני אדם מסוגלים ללמוד כישורים חדשים – מלימוד שפה, דרך לימוד נהיגה ועד לכתיבת דוקטורט בתחום מחקר ספציפי – במגוון רחב של דרכים ולא רק באמצעות למידה מתוך מגוון רחב של דוגמות. בנוסף, יש דברים שמספיק לחוות אותם רק פעם אחת כדי להסיק מהם מסקנה – כמו למשל כוויה מתנור לוהט.
על אף הספקנות, היו כמה חוקרים שנמשכו לרעיון רשתות הנוירונים המלאכותיים בעיקר כיוון שמבחינה אינטואיטיבית גרידא, קל לראות את הדמיון בינן לבין אופי פעילותו של המוח. רשתות הנוירונים המלאכותיים, בדומה לרשתות הנוירונים הביולוגיים במוח, אינן זקוקות למעבד מרכזי, לתאי זיכרון או אפילו לייצוג פורמלי של מספרים ואותיות. עבור חלק מהחוקרים, הדמיון בין הרשתות המלאכותיות והמוח היה שירת הסירנה, מקור משיכה שאי אפשר להתנגד לו.
ג'פרי הינטון
אחד מאותם החוקרים שנמשכו אל רשתות הנוירונים המלאכותיות כמו פרפר אל האש היה האנגלי ג'פרי הינטון (Hinton). הינטון נולד ב-1947 למשפחה בעלת מסורת מכובדת של מחקר מדעי: אחד מאבות אבותיו היה ג'ורג' בול (Bole) – מדען שהניח את היסודות ללוגיקה הבוליאנית הקרויה על שמו. הינטון גם לא היה זר למחלוקות ולקשיים בתוך הקהילה המדעית שבהן נתקל חוקר המביע דעות אשר אינן ב'מיין-סטרים' של תחום מחקרו. באחד הראיונות סיפר הינטון את האנקדוטה הבאה:
"אבי היה אנטמולוג (חוקר חרקים) והאמין בתאוריית נדידת היבשות. בשנות החמישים המוקדמות, התאוריה הזו נחשבה לשטיות במיץ עגבניות […] והגאולוגים לגלגו עליה. הם קראו לה 'קשקוש', פנטזיה מוחלטת. אני זוכר ויכוח מרתק שאבי היה שותף לו. הייתה איזו חיפושית שלא הייתה יכולה לעוף למרחקים גדולים: היא קיימת באזור הצפוני של אוסטרליה, ובמשך מיליוני שנים לא הייתה מסוגלת לעבור מנחל אחד לאחר. ואז גילו אותה גם בחוף הצפוני של גינאה החדשה: אותה חיפושית, בשינויים קלים. הדרך היחידה שבה זה היה יכול להתרחש זה אם אוסטרליה וגיניאה החדשה היו מחוברות זו לזו. היה מעניין מאד לשמוע את התגובות של הגאולוגים לטיעון הזה. הם אמרו – 'חיפושיות לא מסוגלות להזיז יבשות.' הם פשוט סירבו להסתכל על העובדות."
הינטון פיתח עניין רב בחקר המוח ונרשם לאוניברסיטת קיימברידג' – אבל אף דיסיפלינה מדעית אחת לא הניחה את דעתו. הוא ניסה ללמוד רפואה ולאחר מכן פילוסופיה, אבל שתיהן לא שכנעו אותו שכך יוכל לפצח את מסתורי המוח. לבסוף התפשר הינטון על פסיכולוגיה – למרות שגם הפסיכולוגיה לא סיפקה לו את התשובות שחיפש. רק כשנתקל ברשתות נוירונים מלאכותיים מצא את מבוקשו: טכנולוגיה שמאפשרת לדמות, ולו באופן חלקי בלבד, את פעולת המוח ולבחון את צפונותיו. הספקנות הגדולה שהפגין הממסד המדעי כלפי רשתות נוירונים מלאכותיים בשנות השבעים והשמונים לא הרתיעה אותו.
"אנשים היו מאוד, מאוד נגד העניין הזה. היה קשה מאד [במחקר]. אבל הגישה שלי הייתה שהמוח חייב לעבוד איכשהו, ואין סיכוי שהוא עובד באותה הדרך שבה עובדים המחשבים שלנו. בפרט, הרעיון שאפשר ליצור בינה מלאכותית באמצעות [תכנות של המון פקודות וכללים] הוא פשוט מגוחך בעיני."
בשנות השמונים היה ג'פרי הינטון אחד מהחוקרים שגילו מחדש את עקרון ה-Backpropagation שחשף פול וורבוס בשנות השבעים, והיה דמות בולטת בקרב הקהילה הזעירה של חוקרי רשתות נוירונים מלאכותיים. לכל אורך שנות השמונים והתשעים פיתוחים חדשים וטכניקות חדשות שיפרו את ביצועיהן של רשתות הנוירונים המלאכותיים,אך הספקנות הגדולה מצד שאר הממסד המדעי כלפי רשתות נוירונים מלאכותיות הקשה על השגת תקציבים ומענקי מחקר. היה רק גוף אחד שהמשיך בכל זאת לממן את פעילות המחקר בנוירונים מלאכותיים: ממשלת קנדה. 'המכון הקנדי למחקרים מתקדמים' (CiFAR – נשמע כמו 'לראות רחוק') היה המוסד האקדמי היחיד שהסכים לתקצב את הינטון, ובשנת 1987 עבר החוקר האנגלי לטורונטו. עולם המחקר ברשתות נוירונים מלאכותיים התגבש סביב CiFAR והינטון, והיה עורק החיים של הקהילה הקטנה והמנודה – מקום שבו חוקרים החליפו ביניהם רעיונות באופן חופשי וגלוי.
הינטון ועמיתיו ניסו למצוא דרכים לפרוץ את מצור הספקנות שהוטל עליהם: ירחונים מדעיים חשובים לא הסכימו לפרסם מאמרים שהכילו את צרוף המילים 'נוירונים מלאכותיים.' בשנת 2003 התכנסו הינטון ושני חוקרים בולטים אחרים – יאן לקו (LeCun) מצרפת ויושוע בנג'יו (Benjio) מקנדה – וטיכסו עצה כדי להתגבר על ספקנות זו. הם החליטו להשתמש בביטוי המעורפל-משהו "למידה עמוקה" (Deep Learning), כדי לטשטש את הקשר בין מחקריהם לרשתות נוירונים מלאכותיים ולהתרחק מהסטיגמה שנקשרה אליהם. המזימה שרקחו השלושה הצליחה, ועד היום רק מעטים יחסית, מודעים לקשר ההדוק שבין המחקר בתחום הלמידה העמוקה למחקר ברשתות הנוירונים המלאכותיים בשנות השישים, השבעים והשמונים.
למידה עמוקה ומעבדים גרפיים
פריצת הדרך המשמעותית ביותר בתחום הלמידה העמוקה התרחשה בשנת 2009, ואחראים לה שני סטודנטים של הינטון – עבד אלרחמן מוחמד וג'ורג דהאל (Dahl). כדי להבין את מהות פריצת הדרך הזו, הבה ניקח צעד אחורה ונדבר על המימוש המעשי של רשתות נוירונים מלאכותיים.
מה הכוונה ב'מימוש מעשי'? ובכן, דמיינו לעצמכם שאתם מהנדסי תעופה שמתכננים דגם חדש של מטוס ואתם רוצים לבחון את זרימת האוויר על כנפיו. דרך אחת לעשות זאת היא לבנות דגם ממשי של המטוס, להציב אותו בתוך מנהרת רוח ולערוך ניסוי – אך דרך אחרת היא לבנות דגם וירטואלי של המטוס ולערוך סימולציה ממוחשבת של התנהגותו במנהרת הרוח. אם חוקי הזרימה השולטים על תנועת הרוח מובנים לנו דיים, אזי סימולציה ממוחשבת היא פתרון טוב ונוח הרבה יותר מאשר ניסוי מסורבל במנהרת רוח.
אותו העיקרון תקף גם כשמדובר ברשתות נוירונים מלאכותיים. החוקרים יכולים לבנות רשת נוירונים בעזרת רכיבים אלקטרוניים מתאימים – אבל נוירון מלאכותי בודד הוא "יצור" פשוט למדי שמתנהג באופן ברור וצפוי מאד. כיוון שכך, קל הרבה יותר לבחון את התנהגותה של רשת נוירונים מלאכותיים בסימולציה ממוחשבת מאשר לממש רשת שכזו כאוסף של רכיבים אלקטרוניים.
סימולציה שכזו נעשית, בדומה למרבית החישובים המקובלים, במעבד הראשי של מחשב, ה- CPU (ראשי תיבות של Central Processing Unit). אבל הבעיה היא שסימולציית רשת נוירונים מלאכותיים היא משימה קשה במיוחד למעבד הראשי. ברשת נוירונים מציאותית החישובים נעשים כולם במקביל: כל הנוירונים פועלים בו זמנית והמידע זורם בין השכבות כמו מים בתוך ספוג. ב-CPU, לעומת זאת, החישובים מתבצעים באופן טורי – דהיינו, על המעבד לסיים פעולה אחת לפני שהוא מתחיל פעולה אחרת. התוצאה היא שחישוב שלוקח שבריר ברשת נוירונים מקבילית, עלול לקחת שניות ארוכות בסימולציה טורית של אותה הרשת. שוו בנפשכם חוקר שרוצה לאמן רשת נוירונים בזיהוי פרצופים, והוא מציג לה תמונה אחר תמונה אחר תמונה של פרצופים אנושיים: אם מדובר במיליוני תמונות, האימון יכול להמשך שבועות ואפילו חודשים! מגבלת הביצועים של המעבד הראשי הכריחה חוקרים לאמן את הרשתות שלהם בכמות דוגמות קטנה יחסית, והגבילה את פוטנציאל הביצועים שלהן.
אך עבד אל-רחמן מוחמד וג'ורג דהאל עבדו עם מעבדים מסוג אחר: מעבדים גרפיים, או GPU (ראשי תיבות של Graphical Processing Unit) שפותחו במקור עבור משחקי מחשב, ומכילים אלפים רבים של מעבדים זעירים המבצעים חישובים רבים פשוטים יחסית – אבל במקביל זה לזה, ולא בטור. מוחמד ודהאל הבינו שהמעבדים הגרפיים, למרות שפותחו במקור למשחקי מחשב, הם בעלי מבנה מושלם לביצועי סימולציות של רשתות נוירונים מלאכותיים, הדורשות גם הן חישובים רבים פשוטים במקביל. כבר בניסיון הסימולציה הראשון במעבדים גרפיים, הצליחו מוחמד ודהאל להאיץ את חישובי רשת הנוירונים שלהם באופן דרמטי: פי שבעים ביחס למקובל!
הצלחתם של הסטודנטים דברנה חוקר אחר בשם אנדרו נג (Ng) לערוך ניסוי פורץ דרך משלו. כאמור, מגבלת האטיות של הסימולציה באמצעות המעבד הראשי הכריחה את החוקרים לאמן את הרשתות שלהם במספר דוגמות מצומצם. נג בנה רשת נוירונים לזיהוי כתב יד, וכיוון שנעזר במעבדים הגרפיים המהירים, היה מסוגל לאמן אותה במספר דוגמות גדול בהרבה. התוצאה הייתה שיפור מדהים בביצועי המערכת: פי ארבעה ביכולת זיהוי כתב יד ביחס לרשתות קודמות!
שיפור מדהים
הפרט המעניין בניסוי של אנדרו נג הוא שההצלחה במקרה הזה לא נזקפה לזכות פיתוח חדשני או לתגלית מסעירה: ההפך הוא הנכון, הוא השתמשו בבאותם האלגוריתמים בדיוק ובאותן הטכניקות שהיו מוכרות כבר מאז שנות השמונים והתשעים. השיפור בביצועים התמשש אך ורק הודות לשימוש במעבדים גרפיים מהירים, שאפשר לו לאמן את המערכת בכמות דוגמות גדולה בהרבה משהיה מקובל בעבר.
לתובנה הזו הייתה השפעה דרמטית על המחקר בתחום הבינה המלאכותית. דמיינו לעצמכם אתלטים שמתאמנים למירוץ מאה מטרים. במשך עשרות שנים השיפור בשיא העולמי היה מאית שנייה פה, ומאית שנייה כאן. לפתע פתאום מגלים הספורטאים שאם רק יחליפו את מי השתייה שלהם במיץ פטל, לפתע פתאום הם מסוגלים לשפר את שיאם בכמה שניות תמימות בכל פעם! ברור שכולם, כאיש אחד, יעברו לשתות מיץ פטל. וזה גם מה שהתרחש בעולם הבינה המלאכותית כשיותר ויותר חוקרים בעצם הבינו שהידע הדרוש כדי לתכנן רשתות נוירונים מוצלחות כבר היה קיים עוד בשנות השמונים – וכל מה שהיה חסר כדי שלמידה עמוקה 'תבקע מהביצה' ותפגין ביצועים מזהירים הם מעבדים גרפיים והמון המון המון דוגמאות לאמן איתן את המערכות. כיום, שני המרכיבים הללו זמינים כמעט כמו מיץ פטל: מעבד גרפי חזק עולה כמה מאות דולרים בלבד, והאינטרנט מספק לנו גישה לאינסוף מידע ודוגמות מכמעט כל סוג שנרצה.
התוצאות לא איחרו לבוא. ב-2012 השתתפו הינטון ושני חוקרים נוספים בתחרות בינלאומית בשם ImageNet. ImageNet היא מעין 'מיני-אולימפידה' של מערכות בינה מלאכותית בתחום הראייה הממוחשבת: קבוצות של חוקרים מכל רחבי העולם מעמידות את המערכות שלהן זו מול זו, ומשוות את ביצועיהן במבחן זיהוי תמונות שבו על המחשב להסיק שבתמונה אחת רואים 'איש רוכב על אופניים', בתמונה אחרת 'ילד אוכל סוכריה' וכן הלאה.
המערכת של הינטון וחבריו שהייתה מבוססת על מעבדים גרפיים, השיגה שיעור שגיאה של כחמישה עשר אחוזים, או במילים אחרות – המערכת זיהתה נכון יותר משבע תמונות מתוך עשר. המערכת במקום השני השיגה רק עשרים ושישה אחוזים! זהו שיפור מדהים בתחום שבו, לאורך עשרות שנים, נמדד השיפור בשברירי אחוז. זה כאילו שאתלט ישבור את שיא העולם במאה מטרים בשנייה שלמה, או שקופץ לגובה ישפר את השיא הקודם במטר.
זו הייתה רק ההתחלה. בשנה שלאחר מכן הגיעה המערכת שזכתה במקום הראשון לאחד עשר אחוזי שגיאה. שנה לאחר מכן – שישה אחוזי שגיאה. ב-2015 הפגינה המערכת הזוכה שלושה אחוזי שגיאה בלבד. הביצועים האנושיים בסוג כזה של מבחנים, אגב, נעים סביב חמישה אחוזי שגיאה, במקרה הטוב.
תצוגת תכלית
חברות האינטרנט הגדולות, רעבות כתמיד לחידושים טכנולוגיים, הסתערו על הלמידה העמוקה – או 'רשתות נוירונים מלאכותיות מרובות שכבות' – והחלו 'חוטפות' את החוקרים המובילים בתחום. עבד אל רחמן מוחמד וג'ורג' דהאל הצטרפו למיקרוסופט ב-2011, ג'אופרי הינטון הצטרף לגוגל, אנדרו נג עובד בביידו, ענקית הטכנולוגיה הסינית, ויאן לקו מוביל את תחום הלמידה העמוקה בפייסבוק. בכל אחת מהחברות חודרת הלמידה העמוקה לכל תחום ולכל מוצר אפשרי. מיקרוסופט הוסיפה לסקייפ, תכנת שיחות הוידאו, את היכולת לתרגם סימולטנית מכל שפה לכל שפה, יכולת שעד לא מכבר הייתה נחלתן הבלעדית של סדרות מדע בדיוני כמו "מסע בין כוכבים." גוגל החליפה את יכולת זיהוי הדיבור של מכשירי האנדרואיד ושיפרה אותם בכמה וכמה דרגות. בפייסבוק שדרגו מאוד את יכולת זיהוי הפרצופים מתוך תמונות שמעלים המשתמשים.
עכשיו, אני מקווה, אפשר להבין טוב יותר את הסיבה להייפ העצום ולהתרגשות הגדולה סביב בינה מלאכותית בשלוש השנים האחרונות. השיפור העצום בביצועי רשתות הנוירונים המלאכותיות בתקופה קצרה כל כך, הוא שיפור שכמותו לא חווה עולם הבינה המלאכותית מעולם. מבחינה זו, ההצלחה של AlphaGo שניצחה את האלוף הקוריאני לי סדול ב- Go אינה הצלחה ייחודית ומנותקת משאר עולם הטכנולוגיה, כפי שהייתה הצלחת 'כחול עמוק' בשחמט בשנות התשעים. 'כחול עמוק' הייתה בינה מלאכותית שהושתתה על כללים: מומחים אנושיים הגדירו למחשב את הכללים שאם יפעל על פיהם, ינצח בשחמט. למידה עמוקה מושתת על לימוד מתוך דוגמאות – ולכן היא ישימה בתחום רחב הרבה יותר של תחומים. אם נזין למחשב דוגמות של פרצופים, הוא ילמד לזהות פרצופים. אם ניתן לו דוגמות לכתב יד – הוא ילמד לזהות כתב יד ואם ניתן לו דוגמות של עסקות בבורסה הוא ילמד לסחור בבורסה. במילים אחרות, AlphaGo היא פועל יוצא, או תצוגת תכלית אם תרצו, של טכנולוגיה בעלת פוטנציאל רחב מאד במגוון גדול של תחומים.
ההתלהבות של חוקרי הבינה המלאכותית נמצאת בשיאה, וצונאמי של דיווחים יום-יומיים אודות יישומים חדשים ומסעירים של למידה עמוקה שוטף את התקשורת. ישנן מאות ואולי אלפי חברות שמנסות להיעזר ברשתות נוירונים מלאכותיות כדי לפתור מגוון רחב של אתגרים שעד היום היו מחוץ להישג ידו של עולם המחשב כגון שיפור יכולות אבחון של מחלות כדוגמת מלנומה באמצעות סריקה של כל נקודות החן בגוף הנבדק, זיהוי מצוקה עוברית בזמן אמת מתוך סריקות אולטרא-סאונד, פיתוח תרופות חדשות, ניתוח חכם של מבנים הנדסיים, שיפור התפקוד של לוויניים בחלל, יצירת תוכנות מסחר חכמות בבורסה, מכוניות אוטונומיות מתחילות לנסוע על הכבישים בארצות הברית ובאירופה. הרשימה ארוכה, ותחומים חדשים מתווספים מדי יום.
מגבלות הלמידה העמוקה
עם זאת, ללמידה עמוקה יש מגבלות, והבנת מגבלות אלה יסייעו לנו להבחין בין תחזיות שיש להן סיכוי מעשי להתממש – לכאלה שהן בלתי סבירות, לפחות בעתיד הנראה לעין.
ראשית יש לומר שיש קונצנזוס בין המומחים שלפחות בעתיד הנראה לעין למידה עמוקה לא תקדם אותנו לבינה מלאכותית מהסוג שאנחנו רואים בקולנוע: דהיינו, מחשבים ורובוטים המסוגלים לדבר, ללכת, לראות ולהגיב באופן כמו-אנושי בכל מצב. נכון להיום, למידה עמוקה מאפשרת לרשת הנוירונים המלאכותיים ללמוד מטלה כלשהי כגון זיהוי פרצופים או תרגום שפה – אבל רק מטלה צרה אחת, ותו לא. רשת נוירונים בעלת יכולת לזהות פרצופים לא תוכל לפתע ללמוד לדבר או ללכת. נוסף על כך יש לזכור שלמרות הדמיון העקרוני בין רשתות הנוירונים המלאכותיות למבנה הבסיסי של המוח, יש עדיין הבדלים תהומיים, ורשתות נוירונים אינן קרובות כלל למימוש פונקציות כמו 'הכרה' ו'מודעות עצמית'. אנחנו יכולים להסיר דאגה מלבנו בכל מה שנוגע לאיום שנשקף לאנושות מבינה מלאכותית שתזכה במודעות ותחליט להשמיד את כולנו. אנדרו נג השווה את הדאגה הספציפית הזו לחשש מפני צפיפות יתר של אוכלוסיית מאדים: זה משהו שיכול להתרחש, אבל זו בעיה רחוקה מספיק רחוקה שאינה צריכה להדאיג אותנו נכון לעכשיו.
פה ושם נתקלים החוקרים בבעיות בלתי צפויות שנובעות מהאופן הייחודי שבו לומדות רשתות נוירונים לבצע מטלות מסוימות, וצריכים למצוא להן פתרונות יצירתיים. בעיה ראשונה היא מצב שבו רשת הנוירונים המלאכותיים הסיקה כלל שגוי במהלך תהליך האימון. למשל, במאמר שהתפרסם ב-2013 תיארו חוקרים מקרה שבו מערכת שלמדה לשחק טטריס גילתה שהדרך הטובה ביותר לנצח במשחק – היא לעצור אותו, דהיינו לעשות Pause. דוגמא נוספת היא מקרה שבו חוקרים אימנו מערכת לזהות וילונות בתמונות. באחד הניסויים, זיהתה המערכת וילון בתמונה שכלל לא הכילה וילון. כדי לבדוק את מהות הבעיה, הנחו החוקרים את המחשב לסרוק את התמונות פיקסל אחר פיקסל ולעצור ברגע שהגיע למסקנה שגילה וילון. להפתעתם, גילו החוקרים כי המחשב עצר כשהגיעה לתמונה של מיטה, דווקא. מה הייתה הבעיה? הסתבר שתמונות רבות שבהם נעזרו החוקרים כדי לאמן את המערכת היו תמונות של חדרי שינה. המערכת למדה שבדרך כלל בחדרי שינה יש וילונות – וכעבור זמן הפסיקה לחפש וילונות בתמונות, והחלה לחפש מיטות. זו דוגמה לרגישות של למידה עמוקה לשגיאות בתהליך האימון, רגישות שבני אדם אינם מודעים אליה, בדרך כלל.
בעית האטימות של רשתות הנוירונים המלאכותיים
בעיה חמורה יותר היא זו המכונה בעית ה'אטימות' (Opacity) של מערכות למידה עמוקה. הדוגמה הבאה תסביר אותה. ב-2016 ערכו מספר חוקרים ניסוי בבית חולים: הם אימנו מערכת למידה עמוקה לזהות חולי דלקת ריאות בסיכון נמוך יחסית ללקות בסיבוכים מסוכנים, כדי שאפשר יהיה לשחרר אותם לביתם ולפנות מיטות במחלקה לחולים בסיכון גבוה יותר. כשבחנו את תפקוד המערכת בפועל, זיהו החוקרים שגיאה קריטית: המחשב המליץ לשחרר חולי דלקת ריאות שהיו גם חולי אסתמה. זו טעות מסוכנת, שכן דווקא חולי אסתמה נמצאים בסיכון הגבוה ביותר ללקות בסיבוכים מְסַכְּנֵי חיים! הסיבה לתקלה, התברר, היא אנומליה בנתונים שסיפק בית החולים עצמו. הרופאים, ביודעם שחולי אסתמה נמצאים בסיכון גבוה, מפנים אותם מיד למחלקת טיפול נמרץ – ורשת הנוירונים, שלא הבחינה בין הפנייה למחלקת טיפול נמרץ לשחרור בחזרה הביתה – פירשה את האנומליה הזו כאילו שחולי אסתמה אינם נמצאים בסיכון.
העובדה החשובה לענייננו היא שהתקלה הקריטית הזו נתגלתה כמעט במקרה, כשהחוקרים השוו את ביצועי מערכת הלמידה העמוקה לביצועיהן של טכנולוגיות אחרות בתחום הבינה המלאכותית. אילו הייתה המערכת פרושה "מבצעית" בבית החולים, ללא בקרה הדוקה מטעם החוקרים, הם היו מבינים שמשהו אינו כשורה, לאחר שהמחשב היה מורה לשחרר חולה אסתמה לביתו, וזה היה נפטר כתוצאה מסיבוכי דלקת ריאות. תקלות מאין אלה קשה מאד לגלות מכיוון שהכללים והחוקים שעל פיהם פועלת רשת נוירונים מלאכותיים אינם כתובים באופן מפורש במקום כלשהו – אלא מקודדים בעצמת הקשרים שבין הנוירונים המלאכותיים לבין עצמם. דהיינו, אין במערכת משפט בסגנון "אם לחולה דלקת ריאות יש גם אסתמה, אזי מותר לשחרר אותו הביתה" שבגללו טעתה המערכת בזיהוי החולים. הכלל הזה מיוצג על ידי קשר חזק בין שני נוירונים כאן, או קשר חלש בין שני נוירונים שם – אבל רשת טיפוסית עשויה להכיל מיליוני נוירונים ומיליארדי קשרים ביניהם, ובני אדם אינם מסוגלים למצוא את הידיים והרגליים בתוך כמות מידע אדירה שכזו. רשת הנוירונים המלאכותית היא כמו מסמך אקסל ענק בעל מיליוני תאים שכל אחד מהם מכיל רק ספרות….
העובדה שרשתות נוירונים מלאכותיים 'אטומות' לעינינו ובני אדם מתקשים לפרש את המידע המקודד שבהן מקשה עלינו לאמץ את הטכנולוגיה הזו בשתי ידיים – במיוחד בתחומים שבהם טעות עשויה להיות הרת גורל כגון רפואה, ביטחון או תחבורה. כמהנדס, ביליתי חלק ניכר מהקריירה שלי בחברות ביטחוניות: הוראות הבטיחות בתכנון מערכות מוטסות, למשל, רשומות בחוברות שיכולות להגיע לאלפי עמודים! אין לי ספק שחברות שכאלה יתקשו לאמץ לחיקן רשתות נוירונים שאיש אינו יכול לומר בוודאות מה רמת הבטיחות שלהן, גם אם ביצועיהן יהיו מעולים.
חוקרים רבים בתחום הבינה המלאכותית מודעים לאבסורד שבתכנון מכונה שאיננו מסוגלים להבין מה מתרחש בתוכה, אבסורד שמעורר תחושות של אי נוחות. אחד החוקרים אמר –
"חברי קהילת הבינה המלאכותית דומים דמיון רב לשוליית הקוסם [בסרט "פנטסיה" של דיסני]. השוליה למד מספיק קסמים כדי לחסוך מעצמו מאמץ ביצוע משימות מתישות – אבל לא מספיק בכדי למנוע מהדליים והמטאטאים המכושפים מלהציף את הטירה…"
ישנם מדענים המאמינים ש'אטימות' שכזו היא חלק בלתי נפרד מהמאפיינים של רשת נוירונים מלאכותיים. יכול להיות שאי אפשר לפתח רשת נוירונים מלאכותיים שאפשר להבין אותה במלואה ועדיין תהיה מסוגלת לבצע משימות מורכבות. אולי האטימות הזו הולכת יד ביד עם שאר המאפיינים של הרשת, באותו האופן שילדים יכולים להיות חמודים ומתוקים – ועדיין מדי פעם להיות מעצבנים ומציקים. במילים אחרות, ייתכן שמערכת שהביצועים הקוגניטביים שלה יהיו טובים כמו אלה של מוח האדם – בהכרח תהיה מורכבת וקשה להבנה כמו מוח האדם. אנחנו, בני האנוש המוגבלים, נידונים לָנֶּצַח להבין את המערכות המורכבות האלה באופן חלקי בלבד, באותו האופן שבו פיזיקאים מנסחים תופעות משונות בעולם הקוונטי באמצעות משוואות מתמטיות – אבל לעולם לא יוכלו להבין אותן ברמה האינטואטיבית.
לא כולם מסכימים לקבל את ההשערה הזו, וישנן קבוצות חוקרים שמפתחות שיטות כדי לנסות ולהבין מה מתחולל בתוך רשת נוירונים. חוקרים אחרים לא נותנים לאטימות של רשתות הנוירונים להטריד את מנוחתם: הם גורסים שאין צורך להבין במדויק מה מתחולל בתוך קרביה של המערכת כדי שניתן יהיה להשתמש בה ביעילות. יאן לקו, החוקר הצרפתי, הביע דיעה זו כך –
"כשאתה מגביל את עצמך לעבוד רק עם מערכות שאתה מבין בצורה מעולה ברמה התאורטית, אתה דן את עצמך להשתמש אך ורק בשיטות וברעיונות פשוטים."
כביש מהיר – או מגרש חניה?
לסיכום, שמענו על הדרך הארוכה שעשה המחקר ברשתות נוירונים מלאכותיים מאז שנות החמישים של המאה העשרים ועד ימינו. הצלחות ראשוניות כדוגמת הפרספטרון עוררו תקוות רבות – אבל כשלונות צורבים הבריחו חוקרים מעיסוק בתחום הזה, ורק מעטים כדוגמת ג'פרי הינטון ויאן לקו המשיכו לעסוק בו באופן מחתרתי-למחצה. רק בשנים האחרונות, עם חדירת מעבדים גרפיים רבי עוצמה וכמויות המידע האדירות שמאפשרות לחוקרים לאמן את רשתות הלמידה העמוקה בצורה נאותה – הבשילה הטכנולוגיה הוותיקה הזו ומכה גלים בעולם הטכנולוגיה. אין כמעט ספק שבשנים הבאות נמצא את הבינה המלאכותית כובשת שטחים רבים יותר ויותר וחודרת לתחומי עיסוק שבעבר היו נחלתם הבלעדית של בני האדם.
חוקרי הבינה המלאכותית למדו את הלקח מכשלונות שנות השבעים, ומשתדלים למתן את ציפיות הציבור מהטכנולוגיות החדשות. יאן לקו, נוהג כדרך קבע 'להצליף' בעיתונאים ובאנשי יחסי ציבור שמעוררים, לדעתו, הייפ מוגזם:
"כמה זמן ייקח [להגיע לבינה מלאכותית כמו בסרטים?] לחוקרי הבינה המלאכותית יש היסטוריה ארוכה של הערכת-חסר של הקשיים בדרך למימוש מכונות אינטליגנטיות. ההתקדמות במחקר היא כמו נסיעה במכונית: כשאתה מגלה טכניקות חדשות זה מרגיש כאילו שאתה נוסע בכביש מהיר ושום דבר לא יכול לעצור אותך. אבל המציאות היא שאנחנו נוסעים בערפל כבד ולא יודעים שבעצם, הכביש המהיר שלנו הוא בסך הכל מגרש חנייה עם קיר לבנים בצדו השני. הרבה אנשים חכמים עשו את הטעות הזו, וכל התפתחות חדשה בבינה מלאכותית מלווה בגל חדש של אופטימיות חסרת גבולות והייפ לא רציוני. אבל גם הכשלונות לא היו אף פעם מוחלטים: הם השאירו מאחוריהם כלים חדשים, רעיונות חדשים ואלגוריתמים חדשים."
אז איפה אנחנו נמצאים: בכביש מהיר, או במגרש חניה? קשה לדעת. הדרך היחידה לגלות היא, כנראה, להמשיך ללחוץ על דוושת הגז בכל הכוח, ולקוות לטוב.
בפרק ההשקה של 'עושים טיול', עינב לנדאו לוקחת אותנו לעין חרדלית – מעיין חבוי באזור שלומי – מבצר המונפורט המרשים וחופי אכזיב. קישורים למפה:עין חרדלית, מבצר המונפורט, גן לאומי אכזיב.
גליל מערבי- עין חרדלית, מבצר המונפורט, חוף אכזיב ושמורת הים
הקדמה
שמי עינב לנדאו, נשואה לעודד ואמא לעלמה בת 6 ונבו בן 4 ואנו גרים בפתח תקווה. כאמא לשני זאטוטים נמרצים במיוחד מצאתי את עצמי לא פעם בתסכול רב מול המחשב מחפשת מה לעשות איתם בשבתות, בחופשות וסתם אחר הצהריים. זה היה כמעט בלתי אפשרי לדעת האם הטיול נגיש לעגלה, מתאים לילדים קטנים, מה דרגת הקושי ומה עוד יש לעשות בסביבה. מתוך הצורך הבסיסי שלי החלטתי להקים את האפליקציה EZgoing Family שכשמה כן היא, אפליקציה למשפחות שמחפשות את הטיול הקליל לשבת, חוויה חקלאית, אטרקציה, פארק עירוני, העיקר להוציא את הילדים מהבית.
ששואלים אותי מדוע אני כל כך אוהבת לטייל, אני מבקשת מאותם אנשים לתאר לי מקום שבו הם יכולים להירגע, להתנתק מרעש של היום יום, מקום שיעלה בהם חיוך. מרבית האנשים יתארו חוף ים, תצפית פנורמית, יער עם פלג מים, טיול בטבע, ויש לכך סיבה. לשהות בטבע ובמרחבים יש השפעה מרגיעה על גוף האדם, בייחוד אחרי שבוע של שעות במשרד עם אור פלורסנטים. אני חושבת שכל אחד חייב את ההתאווררות הזו. מעבר לזה שזו גם חוויה מגבשת, כל המשפחה מבלה יחד והכי חשוב הילדים מוציאים המון אנרגיה וחוזרים מותשים הביתה.
בפודקאסט 'עושים טיול' נתמקד כל תכנית באזור מסוים ונספר על כמה מקומות מעניינים לבקר באותו אזור כך שתוכלו בקלות לתכנן לכם יום טיול. ניתן טיפים מהשטח, קצת היסטוריה, קצת טבע ונדבר על החשיבות של חשיפת הילדים לטבע ותסמונת 'חוסר טבע' אצל ילדים. אז אני כאן כדי לשתף אתכם במקומות שביקרתי ובעיקר לגרום לכם לצאת ולטייל! וגם כדי שבפעם הבאה שישאלו אתכם אז מה עשיתם בשבת עם הילדים לא תענו שוב – נמל תל אביב (-:
עין חרדלית
התכנית היום תתמקד באזור הגליל המערבי שמשתרע מראש הנקרה מצפון ועד לנחל הקישון והר הכרמל מדרום. ורק כדי למחיש לכם עד כמה האזור שופע מקומות נהדרים אנחנו נתמקד באזור מסוים בגליל המערבי, צפונית לנהריה, באזור העיר שלומי.
נתחיל באחד מהמקומות היפים ביותר שהייתי בהם בישראל (ולא, אני לא מגזימה) עין חרדלית. אז נכון, השם לא נשמע מאוד מפתה אבל תאמינו לי אתם עוד תודו לי על שגיליתי לכם את המקום הזה. עין חרדלית הוא לא מעיין במובן הקלאסי של המילה, אלא בפלג מים רדוד וצלול המוצל על ידי עצי דולב ענקיים ועצי תאנה. לאורך כל הטיול ניתן לנוח לצד המים ולהשתכשך בבריכות שכשוך קטנות. מומלץ להביא מחצלת, לתפוס פינה ופשוט להסתלבט בטבע. עין חרדלית הוא אחד מהמעיינות של נחל כזיב ורוב מימיו נשאבים, אנו נהנים מחלק קטן של המים שמשוחררים לטבע. למרבה ההפתעה (גם שלי) השם חרדלית לא קשור לצמח החרדל. המושג מופיע פעמיים במשנה ופרושו "זרם של מי גשמים הזורמים מן ההר".
טיפ מהשטח:בימי שבת ובחגים יש עומס מטיילים. אתם לא תרגישו את העומס במסלול עצמו כי הוא גדול ויכול להכיל כמות גדולה של מטיילים, אבל החנייה לא ערוכה וצפו פקקים, עדיף להגיע מוקדם. אפשר לעשות פיקניק על שפת הנחל אבל אסור להדליק אש, את המנגל תשמרו למקום הבא.
מבצר המונפור והמסדר הטבטוני
מעין חרדלית נעבור לקצת ניחוח צרפתי ונבקר במבצר המונפור (או בשמו הצרפתי המונפורט) שפירושו ההר החזק. המבצר בנוי על שלוחה צרה ותלולה, בסמוך לנחל כזיב. זהו אחד מהנופים היפים בארץ, מיקום מצוין לתמונה משפחתית. ניתן להגיע אל המבצר מהיישוב הילה, מהחניה של הגן הלאומי יש לבחור במסלול המסומן באדום (המסלול השחור הוא המסלול של נחל כזיב מסלול קשה ולא מומלץ לעשות עם ילדים) אנו נלך כק"מ וחצי בערך עד למבצר ובחזרה. אם אתם בוחרים בגישת ה EZgoing אפשר פשוט לצפות על המבצר מהתצפית בפארק גורן ולהתרשם מרחוק.
מבצר המונפורט היה חלק מחווה חקלאית גדולה של משפחת אצילים צרפתית שנמכר בתקופה הצלבנית לידי המסדר הטבטוני. וכשאנחנו אומרים מסדר, למה הכוונה? המסדרים בתקופה הצלבנית היו שילוב של מסדר צבאי עם אורח חיים נזירי. כולנו שמענו על הטמפלרים שישבו בעכו אך היו עוד מסדרים שהתיישבו בארץ באותה תקופה כמו ההוספטלרים והמסדר הטבטוני שישב במונפורט. המסדר הטבטוני שהתיישב במונפורט היה בעל אופי לאומי מובהק על טהרת אבירים ממוצא גרמני. המסדר הסתכסך עם מסדרי הטמפלרים והההוספיטלרים שישבו בעכו ולכן קבע את מפקדת המסדר במבצר המונפורט. הטבטונים בנו מחדש את המבצר, הרחיבו את הביצורים ושיכנו בו ארכיב גדול ואוצרות. ובעיקר קיימו את אורח חייהם הסגפני. ומי הרס את המבצר? בשנת 1271 המבצר נכבש על ידי הסולטאן הממלוכי בייברס, שהתיר למסדר לעזוב את המבצר כשכל רכושם עימם ולשוב לעכו. כדי למנוע מהם לחזור בייברס הרס את המבצר כמעט לחלוטין.
טיפ מהשטח: בפארק גורן ישנם כמה מסלולי טיול קלילים שניתן לעשות עם הילדים וגם, זהו מקום מושלם לפיקניק עם שפע חניונים מסודרים.
חוף אכזיב ושמורת הים
שכשכנו בנחל, התרשמנו מהמבצר זה הזמן להירגע על החוף. במקרה הכינונו מראש את אחד החופים היפים בארץ, חוף אכזיב. חוף אכזיב והגן הלאומי הם חלק מרצועת חוף של 5 ק"מ שמתחילה בראש הנקרה ומסתיימת באזור התעשייה של נהריה. בקטע זה נמצאת גם שמורת הים הגדולה ביותר בארץ. המערות, הנקרות והמפרצונים המוכרים יצרו בית גידול עשיר בבעלי חיים, כך למשל נדגמו במפרץ רדוד וקטן, בסמוך למערות, כ-40 מינים של דגים – עושר שאין לו מתחרה בחוף הים-תיכוני שלנו. חוץ מזה מבקרות בחופים נקבות צבי ים ומטילות את ביציהם ואפילו נצפתה להקה של דולפינן ים-תיכון החיה במרחק 6 קילומטרים מהחוף.
אז חוץ משחייה עם דולפינים בגן לאומי אכזיב תמצאו מדשאות מטופחות, מקום לפיקניק ולמנגל, נוף מרהיב של הים, עתיקות ושרידים של כפר ערבי נטוש, וגם חוף רחצה נדיר ביופיו וכל כך מיוחד במינו שהוא הסיבה האמיתית לבקר במקום. בחוף ישנן שתי לגונות האחת רדודה והשנייה עמוקה. הלגונות מגנות מפני הגלים והופכות לבריכות ים, תוצר של מעשה ידי אדם ותופעת טבע. פשוט מושלם בייחוד עם ילדים. אנקדוטה קטנה: בברכות הרדודות נהגו בעבר לאדות מי ים כדי להפיק מהם מלח ולגדל בהן ארגמונים (חלזונות ים), שמהם הפיקו את צבע הארגמן.
טיפ מהשטח: בגן לאומי אכזיב ניתן לעשות קמפינג באוהלים פרטיים או להשכיר בונגלו ואפילו יש חנייה מסודרת לקרוואנים.
מסלולים נוספים, טקסטים והוראות ניווט – באפליקציית EZgoing Family (אנדרואיד, אייפון)
