Podcast (osimtanach): Download
הורדת הפרק (mp3)
לאמנון, בכורו של דוד המלך, הייתה תשוקה אסורה שהטריפה את דעתו: הוא חשק בתמר, אחותו הצעירה. האונס של תמר היה הטריגר לשרשרת אירועים טרגית שהובילה, בסופו של דבר, למרד של אבשלום כנגד אביו, דוד.
האזנה נעימה!
רן
רשימת הפרקים המלאה
הרשמה לפודקאסט:
רשימת התפוצה בדוא"ל | iTunes | אפליקצייה לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר
(תמלול הפרק) הכל בגלל מסמר קטן – אונס תמר ומרד אבשלום, חלק א'
השיר 'הכל בגלל מסמר קטן' הוא שיר בריטי, שנעמי שמר תרגמה לעברית. השיר מספר על מסמר קטן שנפל מפרסתו הימנית של סוס קרבות דוהר. במקום שהרוכב ייעצר וישיב את המסמר למקומו, הוא המשיך לדהור, וכתוצאה מכך החל הסוס לצלוע. וכשהסוס צלע, הרוכב נפל והאויב הסתער, העיר נפלה – ולבסוף נפלה גם הממלכה. השיר מלמד שלאירוע מקומי שלא טופל כהלכה, עלולות להיות תוצאות הרות הרות אסון. הנמשל הוא דוד, העיר שנפלה היא ירושלים – ולבסוף נפלה גם הממלכה.
השנה שבה אנחנו נמצאים היא סביבות שנת 1000 לפנה"ס, ומקום ההתרחשות הוא בית המלך דוד שבירושלים. וזה הסיפור המעשה (ספר שמואל ב', פרק יג).
אמנון, בנו הבכור של דוד, "אהב" את תמר אחותו הקטנה והבתולה. אהבתו הגדולה והנואשת לילדה האסורה עליו, הטריפה את דעתו ולבסוף הפילה אותו למשכב, כשהוא חולה מרוב תשוקה שאיננה מרפה ואיננה מגיעה אל סיפוקה. באחד הבקרים שבהם שכב במיטתו קודח מרוב אהבה לאחותו הקטנה, הגיע לבקרו בן דודו ויועצו יהונדב בן שימעה. משראה יהונדב את מראה פניו של בן המלך המעונה, הוא נחרד והפציר בו לגלות לו מה רובץ על לִבו. וכך אומר הכתוב:
וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר, וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד. וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת בַּעֲבוּר תָּמָר אֲחֹתוֹ כִּי בְתוּלָה הִיא. וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֵי אַמְנוֹן לַעֲשׂוֹת לָהּ מְאוּמָה.
ובעברית פשוטה: אמנון חלה משום שלא יכול היה לממש את אהבתו לאחותו הבתולה.
וּלְאַמְנוֹן רֵעַ וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב … וְיוֹנָדָב, אִישׁ חָכָם מְאֹד.
וַיֹּאמֶר לוֹ: מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן הַמֶּלֶךְ, בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר הֲלוֹא תַּגִּיד לִי.
וַיֹּאמֶר לוֹ אַמְנוֹן: אֶת תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי אֲנִי אֹהֵב
(יג, א-ד).
"אהבתו" החולנית של אמנון לאחותו הקטנה היא תופעה זוועתית שמוכרת היטב גם בימינו. אנסים שזירת האימים שלהם היא חדר השינה של בנותיהם, או אחיותיהם הקטנות, אינם פועלים מתוך שנאה לקורבן, אלא מתוך דחף מעוות שלא ניתן לריסון, הנתפס בנשמתם החולה כאהבה. וכאהבה הזו, החולנית והמפלצתית – היתה אהבתו של אמנון לתמר, אחותו למחצה.
אונס תמר
מששמע יהונדב מהו סוד כאבו של הנסיך הנואש, הוא לא יעץ לו להכניס את ראשו לתוך דלי מלא קרח ולהירגע, כפי שראוי היה שיעשה – אלא להתחזות לחולה ולהמתין עד שאביו המלך יבוא לבקרו ולדרוש בשלומו. ואז, כל אשר יהיה עליו לעשות, הוא לומר למלך שלשם החלמתו המהירה נחוץ לו דבר אחד: לאכול לביבות. לא סתם לביבות, אלא לביבות שאותן תלבב לנגד עיניו אחותו הקטנה והנחשקת (יג, ה).
יהונדב, כמובן, לא הציע לאמנון לאנוס את אחותו. יועץ ערמומי שכמותו ידע היטב שעצה שכזו עלולה לעלות לו בחייו. הוא הסתפק בכך שהצביע על הדרך שבה יוכל אמנון לבודד את תמר משאר בני משפחתם, ולא התעמק בשאלה מה יקרה ברגע שיבוא לאחר מכן. כצפוי, מזימתו של בעל העצה הרעה צלחה.
אמנון שכב במיטתו וקדח מחום, מדומה או אמיתי, והמלך המודאג הזדרז לפקוד את בנו הבכור. אמנון לא נאלץ להתאמץ כדי למלא את תפקיד החולה שכן חושיו הערים של המלך שהצילוהו מסכנות רבות, לא קלטו את אותות הרמאות המהבהבים ממיטת בנו – ועל שחושיו בגדו בו, שילם המלך, ושילמו כל המעורבים בפרשה, מחיר נורא.
לא עברה שעה ארוכה מאז שנפרד המלך מעל אמנון ועד שפגש את תמר והורה לה לצאת מיד לבית אחיה. תמר הצייתנית הזדרזה לבית אחיה, ללבב את הלביבות הדרושות לשם החלמתו. בתחילה היא הייתה בחדר ההסבה, שבו נמצאו חבריו ומקורביו האחרים של אמנון, ושם גם לבבה את הלביבות הנחשקות. אך משהגישה אותן לפניו, הוא סירב במפתיע לקבלן והורה לאורחיו לעזוב את ביתו:
וַתֵּלֶךְ תָּמָר בֵּית אַמְנוֹן אָחִיהָ וְהוּא שֹׁכֵב. וַתִּקַּח אֶת הַבָּצֵק וַתָּלָשׁ וַתְּלַבֵּב לְעֵינָיו וַתְּבַשֵּׁל אֶת הַלְּבִבוֹת. … וַתִּצֹק לְפָנָיו וַיְמָאֵן לֶאֱכוֹל. וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן: הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלַי וַיֵּצְאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָיו (יג, ח-ט).
הנה, אמנון הצליח לבודד את תמר משאר בני משפחתם וחבריו. ומשנותרה לבדה, הוא סגר עליה את הפח שטמן לה. אמנון אחז בה בכוח ותבע ממנה לשכב עִמו:
וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו לֶאֱכֹל וַיַּחֲזֶק בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ: בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי.
הזוועה הצפויה להתרגש עליה ניתכה בפניה בבת אחת. תמר הבינה בבהלה להיכן נקלעה ומה רוצה אחיה. היא ידעה שאם תאנס, חייה יסתיימו. היא תבלע בין כתלי בית המלך ולעולם לא תשוב אל בין הרבים ואל החיים הרוחשים מתחת לשמים שמעל ירושלים.מדוע?
חשיבותן של הבתולים בימי המקרא
התנ"ך מייחס חשיבות עצומה לבתוליה של הנערה, לזכות הגבר על בתוליה של אשתו – ובהמשך על גופה. העובדה שהתנ"ך מזכיר עניין זה פעמים רבות, והעובדה שקללה מסוג : אִשָּׁה תְאָרֵשׂ = עדיין לא נשא אותה – וְאִישׁ אַחֵר יִשְׁגָּלֶנָּה (דב' כח, ל), חוזרת גם היא פעמים רבות, והעובדה שעונשה של נערה שלא הייתה בתולה בליל נישואייה היה סקילה (דב' כב, כג), מעידה על החשיבות שייחסו הקדמונים לעניין זה – ודי שנזכיר שכך הדבר בחברה המסורתית, היהודית והמוסלמית כאחד. תמר שנולדה לתוך התרבות הזו, התחננה על חייה:
וַתֹּאמֶר לוֹ: אַל אָחִי אַל תְּעַנֵּנִי [עינוי = אונס] כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל. אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת. וַאֲנִי, אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל. (יג, יב-יג).
משסירב אמנון להקשיב לקול הגיונה, היא התחננה בפניו שיישא אותה לאישה:
וְעַתָּה דַּבֶּר-נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ (יג, יג).
בקשתה של תמר להינשא לגבר שבעוד רגע יפגע בה ויחריב את חייה מעוררת בנו חלחלה טבעית. אך לאור החשיבות שייחסו הקדמונים לעניין הבתולין, זה היה המוצא היחיד של נערה שנאנסה. שכן אף גבר, זולת האנס, לא יישא אישה שנאנסה ואיבדה את בתוליה. נישואים שכאלה, מעוותים ככל שיהיו, היו המוצא היחיד שיכול היה להציל נערה שחייתה לפני 3000 שנים מפני נידוי ובידוד. אך כשם שאמנון סירב להקשיב לדבריה הראשונים, כך סירב להקשיב לדבריה השניים. הוא אחז בה בכוח ואנס אותה – ובדקה הבאה נהפכה בו נפשו ושוב לא השתוקק עד חולי לאחותו. הדלק שהצית את להבות הטירוף במוחו אזל, ואהבתו הגדולה אליה הפכה בבת אחת שנאה יוקדת:
וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד, כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ. וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן: קוּמִי לֵכִי (יג, טו).
אמנון קרא למשרתו והורה לו להשליכה מביתו ולנעול את הדלת :
וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן: קוּמִי לֵכִי … וַיִּקְרָא אֶת-נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ, וַיֹּאמֶר : שִׁלְחוּ-נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ. … וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ"(יג, יטו-יח).
דרכי המשפט בעולם הקדום
לפני שנתקדם עלינו לשים את הסיפור שלנו בהקשר הדברים שבו התרחש. אנחנו מדברים על אונס בתוך המשפחה, שעל כמותו אנחנו שומעים מדי יום באמצעי התקשורת. ובכן, הדברים האלה נכונים ולא נכונים כאחד. השוני הגדול הוא לא בעבירה, אלא בדרכי המשפט שהיו נהוגים בתקופת התנ"ך בהשוואה לאלה הנהוגים בימינו. כאן מדובר בשני עולמות שונים לחלוטין, ולפני שנתקדם עלינו לתת את הדעת להבדל הגדול שבין דרכי המשפט.
בימינו בית המשפט הוא הרשות השיפוטית היחידה השופטת את העבריינים הקטנים ואת הפושעים הגדולים. והמשטרה היא אחת מזרועות הרשות המבצעת. לאחר שהשופטים גוזרים את דינו של העבריין, במידה ונגזר עליו מאסר, הוא עובר לחזקת המשטרה. לעומת זאת, בעולם הקדום ובתקופת התנ"ך, זקני המשפחה הנכבדים מילאו את תפקיד השופט. הם חרצו את דינו של איש שהכה את רעהו והסב לו נזק, ואת הקנס שחייב לשלם איש שחפר בור ולא כיסה אותו, וכתוצאה מכך השור או החמור של שכנו נפל לבור ומת, דבר שהסב נזק קשה לבעלים של הבהמה, או איש שהדליק אש בשדה שלו, ובהזדמנות שרף גם את השדה הסמוך – ועוד נושאים רבים שקשורים בחיי היומיום של האדם (שמות כא-כג).
יחד עם זאת, במקרה של פשע חמור כמו אונס, שגזר הדין עליו היה מוות – לזקנים לא הייתה כל עמדה, ואני תכף אסייג את דברי. במקרה שכזה, הזקנים לא מילאו כל תפקיד – והרשות המבצעת הייתה משפחת הנערה שנפגעה. וליתר דיוק : על אחיה של הנערה הייתה מוטלת החובה להוציאו להורג.
מיהו קרבן האונס?
הבדל חשוב נוסף מתייחס להגדרה: מיהו קרבן האונס. בימינו בית המשפט רואה בנערה שנאנסה את הקורבן. בית המשפט מכיר בכך שהוריה ובני משפחתה הקרובה, הם קרבנות משנה של הטראומה שחוותה בתם, אך הוא לא דן בסבלם והם אינם צד בדיון המשפטי.
בתקופת התנ"ך נערה שנאנסה לא נחשבה קרבן האונס במובן המשפטי, כי אם אחייה. האחים נשאו בנטל החרפה. כבודם וכבוד בית אביהם חולל ונרמס, ולכן עליהם הייתה מוטלת החובה לתקן את השבר שנוצר בחייהם ולהוציא את האנס להורג (וכך הדבר עד היום בחברה המוסלמית המסורתית). אם האחים לא עשו כן, היה בכך משום הודאה בחולשת משפחתם, ובחוסר יכולתם להשיב את כבודם.
וכאן נקודת החולשה: במקרה שהדינאמיקה החברתית פעלה כהלכה, האנס הוצא להורג והצדק הטבעי נעשה. האחים השיבו לעצמם את כבודם אך העמיקו את השבר בחיי אחותם, שכן אף גבר זולת האנס לא היה נושא נערה שנאנסה ואיבדה את בתוליה. וכאן אני חוזרת לסייג שציינתי קודם: דווקא במקרה שהדינמיקה החברתית לא פעלה כהלכה, ולא נמצא מי שיוציא להורג את האנס, זקני העדה השתמשו בסמכותם המשפטית וחייבו את האנס לשאת את הנערה:
וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ, לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף= מוהר נישואייה; וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה, תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ, כָּל יָמָיו(דב' כב).
מה ההיגיון שעומד מאחורי זה? האנס שהיה הגבר היחיד שהיה יכול לשאת את הנערה, ובכך היה מאפשר לה לשקם את חייה. הוא היה מוליד לה ילדים והיא הייתה נשארת חלק מהחמולה והקהילה המשפחתית. לעומת זאת, כאשר הצדק נעשה וכבוד המשפחה הושב, לנערה לא היה שום מוצא. היא נבלעה בתוך מתחם מגורי משפחתה ושם כלו ימיה. וכאשר אנחנו מבינים דברים אלה, אנו מבינים מדוע תמר התחננה בפני אמנון שיישא אותה לאישה.
נסכם את מה שאמרנו כאן. כאשר אנחנו מדברים על מעשה אונס, עלינו לקחת בחשבון את המצב המשפטי שהתקיים באותה נקודת זמן. בתקופת התנ"ך קורבן האונס היו אחייה של הנערה שנפגעה. במקרה שהדינמיקה החברתית והמשפטית פעלה כהלכה, הם היו מוציאים להורג את האנס. כבודם היה מושב להם, אך חייה של אחותם שנפגעה למעשה הסתיימו. אחרי שהגדרנו את המצב המשפטי, ביכולתנו לצלול לתוך הסיפור ולתוך נבכי נשמתם של גיבוריו.
הטרגדיה של דוד
ביכולתנו להתערב על-כך שהסופר שהעלה את פרשת אונס תמר על הכתב לא היה בוגר המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה שפעלה ליד בית המלך בירושלים. יחד עם זאת, הוא היה בעל עין חדה ורגישה והותיר בידינו תיעוד מצמרר של אדם בעל אישיות מופרעת, עיוור לכל נורמה חברתית ומשפחתית.
אונס בתוך המשפחה הוא ביטוי מובהק וחד-משמעי לחולי, למופרעות קשה ולקריאת דרור ליצרים אסורים, ואין שום סיבה להניח שהמקרה שלפנינו שונה. אצל בני אדם שפויים קיים מנגנון הגנה טבעי המגונן עליהם מפני "התאהבות" מן הסוג שבו אמנון "אהב" את אחותו. אדם נורמאלי מבחין בין מה שמותר לבין מה שאסור. והתנהגות של אח בוגר ונורמאלי כלפי אחותו הקטנה, היא התנהגות מגוננת. אח שפוי בדעתו אינו נמשך אל קטנותה של אחותו, ואיננו מתייסר על שהיא מעבר להישג ידו ועל שאין ביכולתו לעשות לה מאומה. הוא לא מנצל את פער הגילים שביניהם כדי לכפות עליה את רצונו – ובוודאי שלא טומן לה מלכודת ומחריב את חייה. זאת ועוד, גבר שפוי שמממש את אהבתו לאשת חלומותיו – בדקה שאחרי, אהבתו אליה מציפה את ליבו. אצל אמנון התחולל ההפך. משבא על סיפוקו הנורא, המוח שלו התהפך. בשנייה אחת הפכה מלכת חלומותיו לחפץ מאוס שיש להיפטר ממנו, והוא השליך אותה מביתו וכך נפטר ממנה.
לו ניחן אמנון בשמץ של שפיות היה זוכר שבחברה שבה הוא חי, לאנסים יש עונש אחד. הוא היה מבין שבכך שאנס את תמר חילל את כבודו של אבשלום, שהיה אחיה מאב ומאם. הוא היה מבין שאבשלום ירדוף אחריו ושעליו לברוח על נפשו מירושלים. אלא שאמנון לא נמלט מירושלים – משום שהימלטות מסכנת מוות היא התנהגות שפויה. אמנון נותר בירושלים שנתיים נוספות עד שחרבו של אבשלום השיגה אותו. תמר מצאה מחסה בבית אחיה שאסף אותה אליו וסוכך עליה. אך היות שאבשלום קרא לבתו על שמה, ניתן להבין שהיא לא הצליחה להחזיק מעמד ומתה – אחרת אני לא יודעת להסביר מדוע קרא לבתו על שמה של אחותו. אנחנו לא מכירים תופעה כזו בתנ"ך.
ואיפה דוד בכל זה? מעשה האונס שהתרחש בביתו נודע לדוד. הוא רתח מזעם אך לא עשה דבר (יג, כא). והשתיקה ששתק, גבתה את חיי שני בניו, היא הרסה את שלטונו והמיטה קץ על מפעל חייו הגדול. זכור שבגלל מסמר קטן נפלה הממלכה.
דוד נקלע למצב טרגי. הוא היה מלך שבנו אנס את בתו. כבודו וכבוד משפחתו לא נרמס על ידי שונא כי אם על ידי בנו הבכור, שהיה המועמד הטבעי לרשת את כיסאו. לו דוד היה אחד מדלי העם, יתכן שמעשה האונס היה נבלע כסוד נורא בין כתלי ביתו – בדיוק כפי שקורה בבתים רבים בימינו. אלא שמדובר במלך שעמד בראש העם והצבא ודבר האונס שהתרחש בביתו פרץ החוצה, ועתה עיני כולם היו נשואות אליו, לראות כיצד יגיב המלך הגדול ביותר שקם אי פעם בישראל.
את חדלונו של דוד ניתן להבין רק בקונטקסט החברתי וההיסטורי של ימיו. בזמנו של דוד (בערך 1000 לפנה"ס) עמדה המלוכה בישראל בראשיתה וגופי הממשל שהקים, כמו פקידות ממלכתית וצבא מקצועי, רק החלו לבצבץ. אחד השינויים החשובים שהיו בראשית תקופת המלוכה, היה בסמכות השיפוטית.
בעולם הקדום , וכמעט עד ימינו, המלך שימש כסמכות השיפוטית העליונה בארצו – וכך היה גם בישראל. ולכן, עם עלייתו למלוכה, הפך דוד לשופט העליון בארצו. יחד עם זאת, מכיוון שהמלוכה רק יצאה לדרך, החברה בישראל הוסיפה להיות שבטית – ובפועל הוסיפה להיות שבטית-מלוכנית עוד מאות שנים נוספות. לפיכך, הזקנים הוסיפו לעמוד בראש השבטים שלהם ולשמש כשופטים של אנשיהם – בעצם אנחנו מדברים על שתי מערכות שיפוטיות שפעלו סימולטנית – ולהערה זו תהייה חשיבות גדולה בהמשך. אך בעוד שהזקנים שפטו אך ורק את בני עדתם, המלך היה הסמכות השיפוטית העליונה, ולו הייתה סמכות לשפוט את כל בני עמו.
אין זה מן הנמנע שהפסיקה המשפטית הראשונה שאליה נדרש דוד, הייתה לחרוץ את דינו של בנו הבכור. התוצאה הטרגית של צירוף המקרים בנקודת הזמן שבה אנחנו עומדים – דוד היה האדם היחיד שהיה רשאי לשפוט את בנו הבכור ולהורות לאחד מלוחמיו להוציאו להורג. אך במקום שדוד יתנהג כמלך וכמנהיג, הוא התנהג כאבא שמבקש לחוס על חיי בנו. ובמקום שיורה על הוצאתו להורג של אמנון, דוד נתן לו מחסה במשך שנתיים – ובכך קומם עליו את המסוכן שבאויביו, את בנו האחר, את אבשלום, אחיה של תמר מאב ומאם.
אבשלום
התנ"ך עוקב אחר סיפורם של חמישה מבין ילדיו של דוד: אמנון, תמר, אבשלום, אדוניה – ושלמה שירש את כסאו. מכל בניו אבשלום דמה לו ביותר. אבשלום היה העתק משוכלל של אביו – ודוד טעה טעות מרה כאשר לא לקח זאת בחשבון. וכך מתאר אותו התנ"ך:
וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד. מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם (יד, כה).
בלשון התנ"ך שממעיטה בתיאורים חזותיים של הגיבורים, דברי השבח האלה, שהם חד פעמיים, הם דברי התפעלות שיש בהם הרבה יותר מאשר יופי חיצוני – ובאמת מדובר בדמות נהדרת. בדומה לאביו, גם אבשלום ניחן באומץ לב, בסבלנות ובשיקול דעת. הוא ידע לתכנן את מהלכיו בשקט ובתבונה. אבשלום ירש מדוד תכונה נוספת שיש הקוראים לה כריזמה, הוא התחבב על אנשים ועורר בהם אמון.
והוא ירש מאביו עוד תכונה אחת אחרונה: הוא לא שכח דבר ולא ידע מהי סליחה. הוא היה מסוגל להמתין בסבלנות שנים ארוכות, עד הרגע שבו יכה את אויבו – והאויב של אבשלום היה אביו המלך, שנתן מחסה למי שאנס את אחותו. אבשלום לא סלח לדוד, משום שבכך שגונן על אמנון, הוא עצמו השפיל את אבשלום לעיני כל אנשי ירושלים והעצים את עלבונו.
סדר הירושה
קרוב לוודאי שבכורתו של אמנון נשללה ממנו מיד לאחר האונס, וששוב לא היה מועמד להיות מלך בישראל. לפי סדר הירושה שקובע התנ"ך, כִּלאב, בנו השני של דוד, התקדם למקום הראשון למלוכה (שם ג, ג). אלא שכִּלאב נעלם מן הסיפור המקראי ולא ידוע מה עלה בגורלו. לפיכך, הבן השלישי התקדם אל המקום הראשון – והבן השלישי היה אבשלום.
אך עצם הישארותו של אמנון בחיים הייתה אות קלון על מצחו של אבשלום – וכל עוד אמנון חי, אבשלום לא יכול היה להיחשב מועמד ראוי למלוכה. שרי הצבא, הלוחמים וראשי השבטים לא היו נשבעים אמונים למלך עלוב שאיננו מסוגל להוציא להורג את האיש שאנס את אחותו – אבשלום ידע זאת, ודוד ידע זאת בדיוק כמותו. המצב הזה היה בלתי נסבל וחייב להסתיים. שכן, דוד לא יכול היה להתחיל להכשיר את אבשלום כיורש.
לפי המסופר, חלפו שנתיים מאז שתמר נאנסה (יג, כג).התנ"ך איננו מוסר כל עדות על מה שהתרחש בבית המלך בפרק הזמן הזה, אך דבר אחד ברור: כדי שאמנון יוסיף ימים לחייו העלובים, מישהו היה חייב לגונן עליו מפני אבשלום – והמישהו הזה יכול היה להיות רק דוד ולא איש אחר מלבדו.
באחד מימי ראשית הקיץ כילו הגוזזים לגוז את הכבשים אשר לאבשלום. כמנהג הימים, בתום ימי הגז נערכה חגיגה ואבשלום ואנשיו התכוונו לחגוג ברוב עם. מששלמו ההכנות, התייצב אבשלום בבית אביו כדי להזמינו לבוא ולשמוח איתו. דוד שהיה איש חכם ומנוסה ידע שאבשלום ממתין לשעת הנקם, והוא לא התכוון ליפול בשנית לפח שטמן לו אחד מבניו. לפיכך הוא סירב באדיבות להזמנה:
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְשָׁלוֹם אַל-בְּנִי אַל-נָא נֵלֵךְ כֻּלָּנוּ, וְלֹא נִכְבַּד עָלֶיךָ. וַיִּפְרָץ [הפציר] בּוֹ וְלֹא אָבָה [דוד] לָלֶכֶת וַיְבָרְכֵהוּ (יג, כה).
אין ספק שדוד ידע שכל עוד אמנון חי, אבשלום יוסיף לארוב על פתח דלתו. דוד ידע שכדי להתחיל להכשיר את אבשלום ליום שבו המלוכה תעבור לידיו, אין לו ברירה אלא להיפרד מעל אמנון. אך הוא חשש, בצדק גמור, שאבשלום לא יסתפק בכך. אבשלום הוסיף להפציר באביו – והכתוב אומר שדוד שלח את אמנון לחגו של אבשלום:
וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ אֶת אַמְנוֹן וְאֵת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ (יג, כו-כז).
אין ספק שלו היה אמנון מסוגל לחשוב בהיגיון ולקרוא את תמונת המציאות כפי שהיא הוא היה יודע שברגע שבו יעזוב את בית המלך, ייפול לידיו של אבשלום. אך מכיוון שמתג האזעקה שבמוחו היה כבוי, הוא קיבל את ההזמנה ומשהגיע אל מקום החג, הרגו אותו אנשיו של אבשלום (יג, כח-כט).
אמנון מת, אך מסיבה שאיננה ידועה השמועה שהגיעה לאוזני דוד אמרה שאבשלום הִכה את כל אחיו עד האחרון שבהם. מששמע המלך את הבשורה הנוראה, הוא קרע את בגדיו ונפל ארצה מוכה יגון. לעת הזאת אמר יהונדב, יועצו הערום של אמנון, שיעץ לו כיצד לבודד את תמר:
וַיַּעַן יוֹנָדָב .. וַיֹּאמֶר: אַל יֹאמַר אֲדֹנִי אֵת כָּל הַנְּעָרִים בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הֵמִיתוּ ; כִּי אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת. כִּי עַל-פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שׂוּמָה מִיּוֹם עַנֹּתוֹ אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ. וְעַתָּה אַל יָשֵׂם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ דָּבָר לֵאמֹר כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ מֵתוּ. כִּי-אם אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת (יג, לב-לד).
גם תשובתו של היועץ הערום, שלפיה שומה = חובה הייתה על אבשלום להרוג את אמנון מיום ענותו את אחותו, מסגירה את דרכי המשפט הקדומות, שלפיהן עונשו של אנס היה מוות, ושהאחריות להוציא אותו להורג הייתה מוטלת על אחיה של הנערה.
מרד אבשלום
עכשיו קרה דבר מוזר. מיד לאחר שאמנון הוצא להורג, נמלט אבשלום אל ממלכת גשור, שהיתה ארץ הולדתה של אמו. גשור הייתה ממלכה זעירה, לא יותר מאשר מובלעת קטנה, ששכנה בצד המזרחי של הכנרת, באזור עין-גב ותל קציר של ימינו – במרחק של כ-200 ק"מ מירושלים. עליה מלך תלמי בן עמיחור, שהיה סבו של אבשלום, ואצלו הוא שהה במשך שלוש השנים הבאות (יג, לז-לח).
למה ברח אבשלום? רבים פירשו את הימלטותו כפחד מפני תוצאות מעשיו. אלא שאבשלום נהג לפי הדין הקדום. וההוכחה שנהג כהלכה, מסבירה מדוע דוד לא רדף אחריו ולא ביקש להענישו בדרך כלשהי. אם כך, מדוע במקום לחזור לירושלים כמנצח ולהתחיל להתכונן לימות המלוכה המצפים לו במעלה הדרך, נמלט אבשלום צפונה אל סבו שבממלכת גשור? הרי הוא נהג כדין ואיש לא רדף אחריו?
השאלה מדוע ברח אבשלום לממלכת גשור ומה עשה שם תתברר מייד. מה שחשוב לנו כרגע הוא שאחרי שלוש שנים הוא חזר לירושלים, ושרק בחלוף שנתיים נוספות הוא נפגש עם דוד. ומשהתייצב בפני אביו, נשק לו המלך על לחיו ובכך סימן שהאירועים שייסרו את שניהם חלפו והפכו נחלת העבר. עתה, כך סבר המלך, החיים חזרו למסלולם ויש באפשרותו לפתוח דף חדש ביחסיו עם בנו ולהתחיל להכשיר אותו לתפקיד המלוכה התובעני המצפה לו במעלה הדרך.
אלא שלאבשלום היו תוכניות אחרות לגמרי. ספר שמואל מספר ששנים אחדות לאחר שובו לירושלים, מרד אבשלום באביו. עוד הוא מספר, שביום שבו תקע בשופר והשמיע את תרועת המלחמה, התייצבו כל שבטי הצפון לימינו וסייעו בידו (טו, י-יג). הפרטים שמספק התנ"ך מגלים שאבשלום תכנן את המרד לכל פרטיו, ואלמלא נהרג, הוא היה מכה את אביו למוות.
שאלנו קודם מדוע ברח אבשלום לממלכת גשור ומה עשה שם – עכשיו אפשר לגלות את התשובה: אבשלום הגיע לממלכת גשור לשם מטרה אחת בלבד : לנקום באביו על שנתן מחסה לאמנון. במשך שלוש השנים שבהן נמצא בממלכת גשור, פעל אבשלום בקרב ראשי השבטים הצפוניים של ישראל, במטרה שיחברו אליו נגד אביו.שלוש השנים שבהן שהה בגשור, היו הזמן שלו זקוק לזמן כדי לשכנע את של ראשי השבטים לשתף עימו פעולה, משום שבלעדיהם לא היה לו צבא להילחם באביו.
אך כדי להבין מדוע ראשי השבטים (הם הזקנים) שיתפו איתו פעולה, יש להאיר את הרקע ההיסטורי לימי עליית דוד למלוכה.
רקע היסטורי לימי עליית דוד למלוכה
דוד כידוע עלה למלוכה בסביבות שנת 1000 לפנה"ס – וכבר אמרנו שזו נקודת הזמן שאליה אנחנו מתייחסים. הגבולות שעליהם אנחנו מדברים הם פחות או יותר הגבולות של ארץ ישראל של ימינו. כך שכדי לעקוב אחר המשך דברינו, מספיק לזכור את מפת ארץ ישראל הנוכחית.
האוכלוסייה הישראלית הייתה אוכלוסייה שבטית שנחלקה לשתי קבוצות: צפונית ודרומית. באזור מדבר יהודה הנפרש מדרום לירושלים, התגורר שבט יהודה ושבט שמעון שנבלע בתוכו ושמעולם לא התקיים כשבט עצמאי. בין שבט יהודה הדרומי לבין השבטים הצפוניים שכנה ירושלים, שלפני זמנו של דוד הייתה עיר יבוסית (היבוסים היו אחד מעמי כנען). דוד הפך את ירושלים לבירתו משום שהיתה אזור חיץ שהפריד בין שבט יהודה לבין שאר שבטי ישראל. צפונית לירושלים, מכיוון מזרח למערב,נמתחה רצועה צרה, כחגורת מכנסיים, שבה התגוררו בני שבט בנימין – שבנם שאול היה המלך הראשון בישראל. מאחורי שבט בנימין, לכיון צפון, נפרשו שאר שבטי ישראל. שבטי הצפון גבלו מצדם המזרחי בממלכת ירדן ובסוריה, של ימינו, ולבנון בנקודה הצפונית.
אמרנו ששנת 1000 לפנה"ס היא נקודת זמן ההתייחסות שלנו. כ-300 שנים קודם לכן, בסביבות 1300 לפני הספירה, חדרו הפלשתים שמוצאם הוא מהאיים האיגאיים (יוון) במספרים עצומים לחוף המזרחי של הים התיכון. מכל בחינה ניתן לדמות את נדידת הפלשתים לנדידה של המוני הפליטים מסוריה ועיראק לכיוון אירופה – ומכאן שמדובר בנחיל אנשים ענקי, שהתקדם בשני חיצים עיקריים. חץ אחד התקדם לכיוון ממלכת חת הקדומה, שהשתרעה על פני שטחה של תורכיה וחלקים נרחבים של סוריה של ימינו.
הפלשתים זרו הרס וחורבן בממלכת חת, והממלכה הגדולהשהתקיימה למעלה 500 שנים קרסה ומעולם לא קמה בשנית. החץ השני שיצא מכיוון הים האיגאי חצה בספינותיו את ים תיכון בספינותיו והגיע לדלתא של מצרים, מתוך כוונה להיכנס לפנים הארץ ולעולל למצרים את מה שעשה החץ הראשון לממלכת ארדואן הצפונית. למזלם של המצרים, הפלשתים הגיעו לחוף שלהם דרך הים, ולכן הם יכלו לרכז את כוחותיהם במקום אחד ולהדוף אותם. המלחמה בין מצרים לפלשתים ארכה עשרות שנים והסתיימה בכך שהמצרים דחקו את הפולשים צפונה, לכיוון רצועת החוף של ארץ ישראל של ימינו. ולמי ששואל כיצד הגיעו הפלשתים לישראל, שהרי הם לא היו כאן בתקופת האבות הראשונים, ולא שייכים לשבעת עמי כנען – זו התשובה.
הפלשתים יורדי הים נאחזו תחילה בערי החוף הדרומיות של ארץ ישראל. הכוונה, לעזה, אשקלון, אשדוד, אך בהמשך אנחנו מוצאים אותם בפנים הארץ: בגת, עקרון, לכיש, נחל שורק ואפק. שאול נלחם בהם מדרום לירושלים – ובהמשך הוא נלחם ובאזור הגלבוע – ולפי התנ"ך הם גם הגיעו לבית שאן. חדירת הפלשתים לפנים הארץ והתנועה שלהם צפונה, לכיוון מרכז וצפון הארץ, מעידה שקבוצות מתוכם המירו את חיי הים בחיי איכרים המתפרנסים מאדמתם – והמשמעות המעשית של תהליך זה, היה מלחמה על שטחים חקלאיים ועל מקורות המים, שהיו בחזקת שבטי ישראל שחיו במרכז ובצפון הארץ.
כ- 30-40 שנה לפני זמנו של דוד הבינו ראשי המשפחות של שבטי ישראל במרכז ובצפון שכדי להתמודד עם הלחץ הפלשתי עליהם להתלכד ולעבור מצורת שלטון שבטית, שבה כל שבט פועל ונלחם למען עצמו, לצורת שלטון מלוכנית, ריכוזית. לפיכך הם פנו לשמואל, שהיה המנהיג הדתי באותם ימים, וביקשו ממנו שימליך עליהם מלך, שיעמוד בראשם וילחם את מלחמותיהם.
שמואל, שצידד בצורת השלטון המסורתית, ניסה תחילה להניא את הזקנים מצעד זה. ברם התנגדותו לא הועילה ולבסוף נכנע ובחר בשאול בן שבט בנימין להיות המלך הראשון של שבטי ישראל הצפוניים – ועל כך מסופר בספר שמואל א פרק ח. ספר שמואל א' מתאר בהרחבה את התלאות שעמדו בפני המלך הצעיר בראשית שנות מלכותו. ובכל זאת שאול נלחם ללא לאות בפלשתים, עד שהוא ושלושת בניו נהרגו מידיהם בגלבוע – מה שמעיד על עומק חדירתם לתוך פנים הארץ ולאזור העמקים הפורה.
בימים שבהם לחם שאול ללא לאות בפלשתים, הגיע דוד הצעיר לביתו ושם ביסס את כוחו. רבים מבין קוראי התנ"ך גדלו על המיתוס שלפיו דוד חתר תחת שאול במטרה להפילו, דבר שמעולם לא התרחש ושהעדות שמוסר התנ"ך היא הפוכה לגמרי. הנכון הוא שעוד לפני שדוד הגיע לבית שאול, שלטונו של שאול עמד על כרעי תרנגולת, משום שיהונתן, בנו הבכור, לא סר למרותו והתעלם מפקודותיו – ועל כך מסופר בהרחבה בספר שמואל א' פרק יד. מכל מקום, בין דוד לבין יהונתן נוצר קשר עמוק; וגם לוחמיו של שאול אהבו אותו, וכן מיכל בת שאול, שהייתה אשתו הראשונה.
המלחמה הלא נכונה של שאול
השאלה הגדולה שעומדת לפתחנו – ושלאחריה נוכל לחזור למרד אבשלום – היא מה עמד בייסוד הקשר העמוק שבין יהונתן לדוד, ומדוע לוחמיו של שאול אהבו אותו ? ומדוע התנ"ך מספר שיהונתן וויתר על המלוכה לטובת דוד? התשובה היא ששאול לחם את המלחמה הלא נכונה עם האויב הלא נכון, בזמן הלא נכון – דבר שכולם ידעו, זולת שאול.
וזה הזמן להתחיל לסגור את המעגל שפתחנו. אין ספק שהפלשתים היו גורם בעייתי, ושהלחץ שהפעילו על השבטים ועל אדמתם, היה משמעותי. אסור לזלזל בכך. יחד עם זאת הפלשתים לא היו האויב האמיתי של ישראל, ושאול שנלחם בהם השחית לשווא את כוחותיו במלחמה מיותרת לחלוטין. שכן, בעיצומם של הימים שבהם נלחם שאול בפלשתים במרכז הארץ, באזור סוריה של ימינו התחוללו שינויים מפליגים – שמהם הוא התעלם לחלוטין.
בתחום סוריה חיו שלושה שבטים ענקיים, שנקראו שבטי ארם, שכל אחד מהם היה גדול יותר מכל שבטי ישראל גם יחד. במשך מאות שנים נמצאו שבטי ארם תחת שלטונה של ממלכת חת הצפונית, היא תורכיה של ימינו. אך כפי שציינו קודם, החץ הראשון של הצבא הפלשתי, החריב את ממלכת חת עד היסוד, וכתוצאה מכך שבטי ארם הפכו חופשיים, והחלו להתגבש כממלכה עצמאית. שאול לא השכיל להבין שברגע שהתהליכים מעבר לגבול יגיעו לידי בשלות, ארם תהייה ממלכה ענקית, פי 3 מכל שבטי ישראל יחד. ואז הם יתקפו את שבטי ישראל, שחוצצים בינם לבין ים תיכון – וזה בדיוק מה שקרה!
מה שקרה בפועל הוא שבימים שבהם שאול נלחם בפלשתים במרכז הארץ, הגבול המזרחי של ישראל החל לרתוח. בתחום סוריה של ימינו התגבשו שבטי ארם. באזור ירדן של ימינו התגבשה ממלכת עמון, מואב ואדום – ושאול התעלם לחלוטין מהשינויים האלה והוסיף להילחם בפלשתים. הנקודה שחשוב להדגיש, היא שארם (את עמון ומואב לא צריך לספור) היתה האויבת המרה של שאול ושל הפלשתים גם יחד. ולכן ההיגיון אומר שעל שאול היה לכרות איתם ברית שלום וביחד להיערך למלחמה בממלכת ארם, דבר שיעשה דוד בעוד שנים אחדות מנקודת הזמן שבה אנחנו נמצאים.
במילים אחרות, כל מה שצריך לעשות כדי להבין מה עמד ביסוד היחסים העכורים בין שאול לבנו יהונתן זה לפתוח אטלס היסטורי. יהונתן הבין שאביו מקיז את דם הצבא במלחמה נגד האויב הלא נכון, שכן ארם מסוכנת לפלשתים ולישראל כאחד. בעיצומם של ימי המאבק בין שאול ליהונתן, עולה דוד על הבמה ההיסטורית והקשר בינו לבין יהונתן נרקם מייד.
יחד עם זאת, רק לאחר מותם של שאול ושלושת בניו, ובהם יהונתן, התרחשה הפריצה הגדולה של דוד. הוא השתלט על שבטי ישראל הצפוניים והגיע להסדרים עם הפלשתים, וגייס מתוכם לוחמים לצבאו, ומייד יצא עם כוחותיו לדכא את ממלכת ארם (שמואל ב, ח – י). הוא הכניע את ארם ולבסוף חנה ליד נהר הפרת, ששימש כגבול טבעי בין ארם לבין ממלכת אשור אשר שכנה מצִדה השני. ניתוח תנועת המלחמה של דוד מעידה על גאונותו הצבאית והמדינית. אין ספק שדוד הבין שהסכנות האמיתיות המאיימות על עצם שרידותם של שבטי ישראל, באות מכיוון מזרח ולכן הוא כבש את ארם – ועל הדרך גם את מואב ועמון.
אך בכך לא די. העובדה שהוא העמיק מזרחה וחצה את כל ממלכת ארם, שהייתה ממלכה עצומה, והגיע עם הצבא שלו עד נהר הפרת, מעידה שדוד הבין שהתעצמותה של ארם היא הרעה הקטנה, ושרעה גדולה ממנה נרקמת מצִדה השני. שכן, ממלכת אשור, היא עיראק של ימינו, שכנה מעברה השני של ארם. ואשור החלה צוברת בעיצומם של אותם ימים, עוצמה שכמותה לא ידע העולם הקדום. דוד הבין שכאשר הגל האשורי יגיע לידי בשלות, אזי כמו צונאמי שדבר לא יכול לעצור אותו, הוא ישעט מערבה לעבר ים תיכון. תחילה ישטפו האשורים את ממלכת ארם, ולאחר שזו תיפול בידיהם, יגיע תורם של שבטי ישראל הצפוניים ולבסוף ייפול שבט יהודה – וזה בדיוק מה קרה.
מפעל חייו של דוד
עכשיו הגענו אל הנקודה הקריטית של הסיפור שלנו : כדי להיערך לקראת הבאות פעל דוד לאיחוד כל שבטי ישראל תחת שלטונו, במטרה להקים את "הממלכה המאוחדת", שהייתה מפעל חייו הגדול. אלא שראשי השבטים הצפוניים שאותם רצה לאחד דוד תחת שלטונו, היו שמרנים ולא רצו במלך זר, שבא אליהם מהדרום. הם לא הכירו את דוד ולא ראו שום סיבה להיות נאמנים לו. הם כרתו איתו בריתות ביום ראשון, והפרו אותן ביום שני. דוד פייס אותם, וחזר ופייס אותם – ונלחם בראשי השבטים שלא קיבלו את מרותו. מכל בחינה הוא ניהל שתי חזיתות: כיבוש ארם מחוץ – ומבית, השתלטות על שבטי ישראל שלא הסכימו לקבל את מרותו.
בזמן כלשהו במהלך ימי העשייה הסוערים האלה אנס אמנון את תמר – וזה המסמר שנפל מפרסתו הימנית של הסוס הקרבות. דוד, הגאון הצבאי והמדיני שלא התיירא מפני איש, לא היה מסוגל להורות לאחד מלוחמיו להוציא להורג את אמנון. ובכך הוא הקים במו ידיו את המר שבאויביו: את הבן שדמה לו יותר מכל. מנקודת מבט היסטורית, כאשר כל המאורעות הגיעו לידי גמר, ניתן לקבוע שלמן היום שבו דוד נתן מחסה לאמנון, קרסה הממלכה המאוחדת שביקש להקים מאיחוד שבטי ישראל. ויחד איתה קרסה תוכניתו הגדולה להציב את ארם כחגורת חיץ שתגן על ישראל מפני אשור.
בחשבון סופי הסכנה שאיימה על מפעל חייו של דוד לא ארבה לו במרחק, כי אם בביתו פנימה, משום שאבשלום הכין את נקמתו הגדולה באביו – ובסופו של דבר הוא הרס את כל מה שהקים אביו. ועל כך נדבר בפרק הבא של עושים תנ"ך.
להמשך קריאה: הכל בגלל מסמר קטן, חלק ב'
