בפרק הזה בחרתי עבורכם את חמישה פרקים מתוך הספר שאני אוהב במיוחד, וכמו 'האוני' הקטנה' כולו – גם הם מגוונים מאד. נתחיל בכמה איברים מיותרים שהאבולוציה השאירה אצלנו בני האדם, ממש בלי להתכוון. נמשיך אל המלחמה האכזרית שמתנהלת בתוך גופנו בין החיידקים והוירוסים ובין מערכת החיסון שלנו, והטריקים שכל צד מפעיל כדי לנצח בה. לאחר מכן כמה דברים מפתיעים שלא ידעתם על המים, אחד החומרים המפתיעים והמוזרים ביותר שאנחנו מכירים – ולבסוף, חמש התפרצויות קטלניות של הרי געש לאורך ההיסטוריה.
קישורים: האוניברסיטה הקטנה של המדעים בחינוכית, מלחמת העולם השניה בהגשתו של יובל מלחי.
ובסוף הפרק, הפינה החדשה: 'המדע שמאחורי הסדרה משחקי הכס' – עם ד"ר ארז גרטי וד"ר יונת אשחר ממכון דוידסון לחינוך מדעי.
האזנה נעימה,
רן.
[ratemypost]
הרשמה לפודקאסט:
רשימת תפוצה במייל | iTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר
(תמלול הפרק) שאריות אבולוציוניות בבני אדם, הרי געש והחומר המוזר ביותר ביקום
כתב: רן לוי
הסיפור של האוניברסיטה הקטנה של המדעים, הספר המלא השני שכתבתי, התחיל כשפנה אלי עמיר חדד, הבעלים של הוצאת הספרים 'גורדון', אי שם ב-2009. אחד הספרים המצליחים של הוצאת גורדון באותה התקופה היה 'האוניברסיטה הקטנה' – ספר קליל על פסיכולוגיה, תרבות ותולדות האמנות, שהיה תרגום של ספר מצליח באנגלית. עושים היסטוריה הייתה אז רק בת שנתיים, פחות או יותר, אבל עמיר כבר הכיר את התוכנית ואהב את הסגנון שלה, והציע לי לכתוב ספר דומה בתחום המדעים. דהיינו, ספר שיביא מגוון עשיר של נושאים מתוך עולם המדע והטכנולוגיה בצורה קלילה וקלה לעיכול.
עכשיו, אתם כבר יודעים שזה בדרך לא הסגנון השלי. אני אוהב לעסוק בנושאים מגוונים מתחומים שונים מאד של המדע – אבל ככלל, אני מעדיף להתמקד בכל פרק בנושא אחר ולצלול לעומק העניין. האוניברסיטה הקטנה של המדעים הייתה אמורה להיות יצור אחר לגמרי: סקירה רחבה של המוני נושאים, אבל בהיקף של לא יותר, נאמר, מ-500 מילים לנושא. אין מה לעשות, הסביר לי עמיר – אלו הם 'חוקי הפורמט'. אז עקרונית, הייתי אמור לוותר על כתיבת הספר הזה – ואם הייתי מוותר עליו זה היה חבל מאד, כי בדיעבד מסתבר ש'האוניב' הקטנה של המדעים' הוא הספר הכי מצליח שלי עד היום.
אז למה הסכמתי לכתוב את הספר הזה? פה ושם יצא לי לספר לכם על הסופר שהיה גיבור ילדותי, אייזיק אסימוב, שמוכר בעיקר כסופר מדע בדיוני אבל למעשה כתב הרבה יותר ספרי מדע פופולרי לקהל הרחב. אחד הספרים הפחות מוכרים של אסימוב הוא 'מדריך האדם האינטליגנטי למדע' – The Intelligent Man's Guide to Science, שיצא לאור לראשונה ב-1960 ומאז זכה למספר מהדורות מעודכנות עד שנות השמונים. אני קראתי את הספר כשהייתי נער. המדריך לא נחשב לספר מוצלח במיוחד ביחס לרבי המכר המפורסמים יותר של אסימוב, אבל לדעתי מדובר בתצוגת תכלית מדהימה של מי שהוא סופר המדע הטוב ביותר שהיה לנו אי פעם. במדריך שלו אסימוב סוקר את כל המדע – ממתמטיקה ומדעים מדוייקים ועד ביולוגיה ומדעי המוח – ומביא את השורשים ההיסטוריים של כל הרעיונות החשובים בכל תחום והתגליות החשובות, בשפה פשוטה וברורה שאפילו נער מתבגר כמוני יכל להבין. אני התרשמתי מאד מכך שאדם אחד יכול לדעת ולהבין מגוון רחב כל כך של תחומים, והרושם שהשאיר עלי הספר די עיצב את מי שאני היום, כנראה.
אגב, אסימוב היה בית חרושת של מילים. הוא כתב את הספר הזה – כמעט אלף עמודים של טקסט – בפחות משנה, בקצב של עד עשרת אלפים מילים (בערך שניים שלושה פרקים של עושים היסטוריה) – ביום! אחת האנקדוטות המוכרות עליו היא שבאחד הראיונות שאל אותו עיתונאי מה היה עושה לו היה מגלה שהוא עתיד למות מחר. אסימוב השיב לו – 'מקליד מהר יותר.'
בקיצור, כששוחחתי עם עמיר, המוציא לאור – מיד נזכרתי במדריך של אסימוב, ומאד התחשק לי לנסות לשחזר – אמנם בקטן, ובשלוש מאות וחמישים עמודים במקום אלף – את מה שנראה לי עד היום כהישג ספרותי יוצא דופן: לכסות את כל המדע, בספר אחד. זו הסיבה שהסכמתי לכתוב את הספר, ואני שמח מאד שהסכמתי.
מאז שיצא האוני' הקטנה של המדעים שאלו אותי הרבה מאזינים מתי אוציא גרסאת אודיו לספר. אז עכשיו אני יכול לבשר לכם שסוף סוף תוכלו להאזין לאוני' הקטנה כפודקאסט, במסגרת ערוץ הפודקאסטים החדש של הטלוויזיה החינוכית. החינוכית יצאה ממש לאחרונה עם חמישה פודקאסטים חדשים בנושאים שונים, מהם שניים בהפקה שלנו בפודקאסט ישראל: האוני' הקטנה של המדעים, ומלחמת העולם השניה בהגשתו של יובל מלחי, מהפודקאסט 'קטעים בהיסטוריה'.
קריאה מהנה!
שאריות אבולוציוניות אצל בני אדם
ליען יש כנפיים – למרות שהוא אינו מסוגל לעוף. לדגי המערות יש עיניים – שאינן רואות בחשיכה. גם לנו, בני האדם, ישנם איברים שהם שרידים של תקופות אחרות. הנה כמה דוגמאות מעניינות מתוך רשימה ארוכה הרבה יותר של שרידים כאלה.
עור ברווז
מי שראה חתול מתגונן מפני איום לא יכול שלא להתרשם מהמהפך הגופני המרשים: הוא מתרומם על כפותיו, מקמר את גבו ומנסה להיראות גדול ומפחיד ככל האפשר. בנוסף, שערותיו של החתול סומרות ונפחן גדל, ובכך הן מעצימות את האשליה.
תופעת עור ברווז אצל בני האדם היא ניסיון של הגוף ליצור אשליה דומה. כשאנו חווים איום או רגש חזק (כמו ההתעלות שבהאזנה למוזיקה טובה, למשל, או האזנה לסיפור אישי מרגש) הגוף מוצף באדרנלין – זו תגובת "הילחם או ברח" המפורסמת. האדרנלין גורם לשרירים בקרבת העור להתכווץ והם, בתורם, דוחפים את זקיקי השערות כלפי מעלה. לו היה לנו כיסוי פרווה עבה שערותינו היו סומרות והאפקט היה מושלם – אבל הפרווה נעלמה זה מכבר (אצל רובנו, בכל אופן) ולכן התגובה המפוארת מסתכמת בלא יותר מבליטות זעירות ולא מרשימות על פני העור. עור ברווז, אם כן, הוא "מבנה וסטיגיאלי": שריד קדום ששינויים אבולוציוניים בגוף הפכו אותו למיותר, והוא אינו משמש עוד לתפקידו המקורי.
סימור השערות מסייע גם ללכוד את האוויר בין זקיקי השיער וליצור שכבת בידוד תרמית, ולכן הרפלקס מופיע גם בתגובה למשב אוויר קריר, אבל גם כאן היעדר השיער מעקר את כל העניין מתוכן.
התוספתן
התוספתן (Appendix) הוא איבר קטן דמוי-עיפרון בצדו הימני של חלל הבטן, בתחילת המעי הגס. גודלו משתנה בין אדם לאדם: מסנטימטרים בודדים ועד עשרות סנטימטרים במקרים נדירים. פה ושם יש אף כאלה שנולדים ללא תוספתן כלל.
אצל חיות צמחוניות כמו ארנבות, קנגורו וקופי לאמור, התוספתן מפותח ויש לו תפקיד ברור: זהו ביתם של חיידקים המסייעים לבעל החיים לפרק את התאית (צלולוז) שבעלים ובמזון צמחי לסוכרים שניתן להפיק מהם אנרגיה. אצל קופי-אדם, שהתפריט שלהם דל יחסית בעלים, כמו אורנג-אוטנג, התוספתן פעיל אבל קטן במידה ניכרת. עובדת קיומו אצלנו, למרות שאנחנו איננו מסוגלים לעכל עלים, מעידה על המקור המשותף לנו ולבעלי החיים הצמחוניים.
בגלל שהתוספתן הוא צר מאוד, הוא עלול להיסתם בקלות ולפתח דלקת מסוכנת ("אפנדציט"). בימים שלפני הניתוחים, אחד מתוך מאה בני אדם היה מת מדלקת התוספתן – סטטיסטיקה מחרידה לכל הדעות. מדוע, אם כן, הוא אינו נעלם לחלוטין? הסיבה היא, כנראה, שהתוספתן לא יכול לקטון עוד יותר מבלי שייסתם ויפתח דלקת. התוצאה היא מאזן אימה שמכריח אותנו לחיות עם פצצת זמן מתקתקת בבטן.
מקובל לחשוב שלתוספתן אין שום תפקיד בגוף, אבל לא כך הדבר. העובדה שאיבר כלשהו הוא שריד אבולוציוני שאינו משמש לתפקידו המקורי, אין פירושה שאין לו תפקיד כלל. הרופאים משערים שיש לו השפעה מינורית על מערכת החיסון, ושאולי הוא משמש כמחסה לחיידקי המעיים ה"טובים" במצבים שבהם דלקת קשה מאיימת לחסל אותם בדרכי העיכול. תרומה חשובה נוספת של התוספתן, כפי שציין החוקר אלפרד רומר, היא "תמיכה פיננסית ברפואה הכירורגית".
מערות הפנים
האזורים החלולים שמאחורי האף ומסביב לעיניים מכונים מערות הפנים (סינוסים). אצל בעלי חיים רבים לחללים הריקים הללו יש תפקיד ברור: הם מרוצפים בקולטנים שמגבירים מאוד את חוש הריח של החיה. חוש הריח שלנו, ובמיוחד אצל מעשנים, אינו מפותח. הפעם הראשונה שניתקל בסינוסים תהיה כמעט תמיד כאשר תעלות ניקוז הליחה שלהן נסתמות ואז מתפתחת בתוכן דלקת מכאיבה, סינוסיטיס.
כמו אצל התוספתן, גם למערות הפנים יש תפקידים חלופיים מינוריים: החללים הגדולים תורמים להפתחת משקל הגולגולת ללא פגיעה בחוזק המבני שלה, ויוצרים תיבות-תהודה קטנות שמשפיעות על הקול שאנו מפיקים. לכן כשאנו מצוננים והסינוסים נסתמים, שומעים זאת בקולנו.
עצם הזנב
בקצה התחתון של עמוד השדרה יש כמה חוליות שעצם קיומן מעיד על הקשר בינינו לבני דודנו הקופים. אצלם, החוליות הללו הן תחילתו של הזנב שמשמש אותם לשמירה על שיווי משקל והיאחזות בענפים. אצלנו החוליות הללו חסרות תועלת לחלוטין. אף על פי כן, ישנם בני אדם שנולדים כשהם מצוידים אפילו בקבוצת השרירים שתפקידה לקשקש בזנב הווירטואלי הזה. גם שריד אבולוציוני זה הוא חסר ערך, שכן החוליות הללו אינן מסוגלות לזוז.
מעניין לציין שפה ושם נולדים תינוקות עם זנב אמיתי באורך של כמה סנטימטרים. זהו מצב המכונה מבנה אטביסטי: מקרה שבו איבר שנעלם למעשה אצל בעל החיים, מופיע מחדש באקראי בעקבות תקלה התפתחותית כלשהי. ידוע, למשל, שאחד מתוך כמה מאות לווייתנים נולד עם רגליים קטנות, שריד אטביסטי לימיהם כיונקים על היבשה. המבנים האטביסטיים מעידים על כך שהקוד הגנטי שלנו מכיל עדיין שאריות רבות, הנחיות לבניית איברים שאינן מתבצעות בפועל – אלא אם משהו מעיר את הגנים הרדומים הללו משום מה. למי שהדבר מטריד אותו, ניתן להסיר את הזנב בניתוח, אם נורא רוצים. אבל תודו שהוא חמוד.
שרירי האפרכסת
את אפרכסת האוזן מקיפה קבוצה של שלושה שרירים. יונקים אחרים, כלבים למשל, מסוגלים להזיז את האפרכסת שלהם כדי לאתר את מקור הקול בדיוק גבוה. אצל חלק מהקופים היכולת להזיז את האפרכסת היא פיצוי על תנועה מוגבלת של הראש עצמו. ומה נשאר מכל זה אצלנו, בני האדם? אחד מכל עשרה אנשים, בערך, מסוגל להזיז קלות את האוזן. טריק להרשים אנשים במסיבות, לא יותר.
השפיץ של דארווין
באפרכסת האוזן שלנו ניתן למצוא עוד אנומליה אבולוציונית מעניינת, אם כי זעירה וכמעט בלתי נראית. אצל כעשרה אחוז מהאוכלוסייה ישנו אזור בקשת העליונה של האפרכסת שהוא עבה מעט יותר משאר האוזן. השינוי בעובי הוא מינימלי ויש לבחון את האזור בקפידה כדי למצוא אותו, אם הוא קיים כלל. צ'רלס דארווין הוא הראשון שהבין שהתעבות זו היא שריד לשפיץ של האוזן המחודדת שניתן למצוא כיום אצל חלק מהקופים – ולכן היא מכונה נקודת דארווין (Darwin's Point), על שמו.
שיני בינה
בני האדם הראשונים עשו לשיניים שלהם חיים קשים: התפריט המקובל כלל צמחים וענפים, זרעים קשים והרבה בשר נא. סט של ארבע שיניים טוחנות נוספות בירכתי הלסתות יכול רק לעזור במקרה זה. עם הזמן התפריט שלנו התעדן והחלפנו את הזרעים הקשים בסושי. כששיני הבינה צומחות כהלכה הן מסייעות בגריסת המזון, אבל היעדרן אינו פוגע בנו. במקרים רבים השיניים הללו דוחפות את השיניים הקדמיות ומפריעות להן, ולכן רופאי השיניים ממליצים לעקור אותן ללא דיחוי.
פטמה שלישית
יש מי שמציינים את הפטמות הגבריות כשריד אבולוציוני קדום. זו טעות נפוצה. הסיבה לקיומן של הפטמות הגבריות היא שכולנו מתחילים את חיינו ברחם כנקבות, ורק בשבוע השביעי להריון העוברים הזכריים מתחילים לפתח איברים זכריים. בשלב הזה העור כבר התפתח, ויחד איתו הפטמות על החזה, אבל בלוטות החלב עדיין לא הופיעו, ולכן הגברים זכו בכתמים כהים וחסרי שימוש.
תופעת הפטמה השלישית היא דווקא כן שריד אבולוציוני קדום כזה. ישנו אחוז זעיר באוכלוסייה שנולד עם יותר משתי פטמות, והסיבה לכך היא שאבותינו הקדומים – ממש כמו חלק מהיונקים היום – גידלו יותר מעובר אחד או שניים בכל המלטה, והיו זקוקים ליותר משתי פטמות הנקה.
כיצד מגן הגוף על עצמו מפני חיידקים ווירוסים
העולם סביבנו רווי בחיידקים, וירוסים ומזיקים אחרים, ומחלות אורבות לנו בכל פינה. בלעדי המערכת החיסונית לא היה לנו סיכוי לשרוד. הנה כמה ממערכות ההגנה של גופנו.
העור
העור הוא המחסום הראשון שבו נתקלים היצורים המנסים לחדור אל הגוף. חלקו העליון עשוי משכבות צפופות של תאים מתים המהווים מכשול כמעט בלתי עביר: רק כששלמותו של העור נפגמת מסיבה כלשהי כמו פציעה או עקיצה, החיידקים מצליחים להסתנן פנימה.
העור אינו רק שכבת הגנה פסיבית. תאים מיוחדים בשכבות הפנימיות מגיבים באופן אקטיבי לסימני פלישה: הם מפרישים חומצות וחומרים אחרים שתוקפים את החיידקים ומפרקים אותם. אחת הסכנות הגדולות ביותר לפצועי כווייה, למשל, היא זיהום עורי: בהיעדר השכבה המבודדת הזאת והחומרים שהיא מפרישה, פטריות וחיידקים מתרבים וחודרים לגוף בקצב מסחרר.
העור משחרר גם הורמונים שתפקידם לסמן לשאר המערכת החיסונית על מצב החירום. שחרור ההורמונים מביא להתרחבות כלי דם בקרבת העור, כדי לאפשר גישה נוחה לתגבורות משאר הגוף. אנחנו מזהים את ההתרחבות הזאת כאדמומיות מקומית, או "דלקת".
הפרשות
הפה, האף והעיניים הם פתחים שדרכם יכולים מיקרואורגניזמים כמו בקטריות ווירוסים לחדור אל הרקמות הפנימיות. כדי להקשות על גורמי מחלה אלה את החדירה פנימה, הפתחים החיצוניים שלנו מכוסים בנוזלים ריריים וסמיכים. הנזלת, למשל, היא מחסום יעיל ביותר: כל חיידק שבא עמה במגע נלכד ואינו יכול להשתחרר. הנזלת מכילה חומצות שמפרקות את המיקרואורגניזמים, ומערכת הסעה פנימית דואגת שהם והנזלת ימצאו את דרכם אל הקיבה, שם יאוכלו על ידי החומצות החזקות. לא נעים, אבל נכון.
גם הדמעות אינן כה תמימות. הן מכילות חומרים התוקפים את דופנות תאי החיידקים ומפרקים אותן, כמו שעושות חלק מהתרופות האנטיביוטיות, למשל. זאת ועוד, חיידקים רבים זקוקים לברזל כדי לגדול ולהתרבות, ולכן הפרשות ריריות – כמו רוק – עשירות בחומרים סופחי-מתכות ה"גונבים" מהם את מזונם.
חיידקים מועילים
כשזה מגיע להגנה עצמית, הגוף אינו בוחל באמצעים ומגייס לעזרתו גם חיידקים כדי שילחמו בחיידקים אחרים. החיידקים הטובים הללו חודרים לגופנו כבר מרגע הלידה ומתיישבים במערכת העיכול, שם הם משגשגים.
החיידקים הללו חיים איתנו בשיתוף פעולה ויש להם תפקידים חשובים בחילוף החומרים שלנו: למשל, הם מעכלים מזון שהגוף אינו מסוגל לעכל, ומפרישים תוצרי לוואי עשירים באנרגיה שאותם הגוף מנצל לצרכיו או חומרים שהגוף אינו מסוגל לייצר בעצמו, כמו ויטמינים מסוימים. שיתוף הפעולה הזה כה הדוק עד שמפתה לחשוב על חיידקי המעי שלנו כמעין איבר נוסף בגוף.
בכוונה או שלא בכוונה, החיידקים הטובים הם אויב מר עבור הפולשים מבחוץ. לא רק שהם תופסים, פיזית, את כל המקום על הרקמות של מערכת העיכול ולא מאפשרים לחיידקים התוקפים לחדור פנימה, הם גם מתחרים בהם על משאבי המזון. תוצאות התחרות מוטות באופן ברור לטובת הקבוצה המקומית: מכיוון שהחיידקים הטובים נמצאים איתנו מרגע היוולדנו, הגוף אינו מזהה אותם כאיום והם נהנים מחופש פעולה מוחלט – בעוד שהחיידקים הזרים נמצאים תחת מתקפה פחות או יותר בכל רגע נתון.
ניוטרופילים
חלק משמעותי מהמערכת החיסונית שלנו הוא תאים המכונים "תאי דם לבנים". תאי הדם הלבנים מתחלקים למספר גדול של תאים מסוגים שונים, כאשר כל אחד מהם מתמחה בהגנה מסוג אחר. יחדיו, תאי הדם הלבנים מהווים תזמורת קטלנית שכאשר היא עובדת בשילוב מושלם, היא כמעט בלתי ניתנת להכנעה.
הניוטרופילים הם סוג אחד כזה של תאי דם לבנים, והם קו ההגנה הראשון של מערכת החיסון. הם מיוצרים בטריליוני עותקים בכל יום מתאי מוח העצמות, ונשפכים לתוך זרם הדם. מספרם הגדול הכרחי מכיוון שכל ניוטרופיל חי רק שעות בודדות. הניוטרופילים הם כמו כלבי ציד, ומוצאים את טרפם לפי עקבות הריח הכימיים שהחיידקים משאירים אחריהם. הם ננעלים על הכיוון שבו ריכוז הכימיקלים הזרים הוא הגבוה ביותר ונעים לעברו. כשהם פוגשים במקור הכימיקלים הללו – הגוף התוקף – הם עוטפים אותו ומשחררים אנזימים אשר תוקפים ומפרקים את דופנותיו. המוגלה שאנחנו רואים לעתים בפצעים דלקתיים היא שאריות הניוטרופילים שנלחמו בחיידקים שניסו לחדור דרך הפצע.
חום הגוף
אחד התסמינים המוכרים ביותר של מחלה הוא חום. עליית טמפרטורת הגוף היא אחד מהמנגנונים שמפעיל הגוף כדי להילחם בחיידקים: חום גבוה מפריע להם לגדול ולהתרבות, ומקל על שאר מערכות ההגנה להתמודד עמם. אצל עופות, למשל, טמפרטורת הגוף היא בסביבות 41-40 מעלות (בהשוואה ל-37 מעלות אצלנו). רוב החיידקים לא מצליחים להתפתח בסביבה כה עוינת להם, ומערכת החיסון מטפלת בקלות בחיידקים הנותרים. זו הסיבה שנדיר לראות אצל תרנגולות חתכים מזוהמים בעור.
מקרופאגים
"פאג" ביוונית זה "טורף", ו"מקרו" פירושו "גדול". הטורפים הגדולים הללו הם סוג נוסף של תאי דם לבנים שנמצאים כמעט בכל רקמה ואתר בגוף. חלקם משוטטים בחופשיות ממקום למקום ומחפשים טרף – חיידקים וגופים זרים – וחלקם מתרכזים בצמתים מרכזיים, כמו הטחול או בלוטות הלימפה, וממתינים שהטרף יגיע אליהם.
כשמקרופאג מזהה גוף זר כזה, הוא תוקף אותו ללא שהיות: כמו הניוטרופילים, הוא עוטף את החיידק התוקף ומעכל אותו. או אז המקרופאג עושה את פעולתו החשובה באמת: הוא מפרק את החלבונים שמהם עשוי התוקף ותולה אותם לראווה על דופנותיו שלו. כששאר תאי הדם הלבנים נתקלים במקרופאג זה, הם לומדים ממנו כיצד לזהות את החיידק התוקף באמצעות החלבונים שלו – כאילו תלה המקרופאג שלט "מבוקש!" גדול ובו תמונה של הפושע הנמלט. באופן זה המקרופאגים מתניעים את שאר המערכת החיסונית ודואגים שחיידקים שהסתננו דרך פצע מקומי יזוהו בכל מקום בגוף שאליו יגיעו.
תאי דם לבנים מסוג B
העור, הרקמות הריריות, המקרופאגים ושאר הדוגמאות הקודמות הם חלק ממה שמכונה "המערכת החיסונית המולדת". המערכת המשלימה אותה היא המערכת החיסונית הנרכשת: זו המערכת שלומדת כל איום חדש שבו הגוף נתקל, מפתחת כלי נשק ספציפיים עבורו וזוכרת אותו למשך שנים ארוכות. באופן זה, חיידק או וירוס שהגוף נתקל בו פעם אחת, כמעט תמיד לא יצליח להתפשט ולגרום למחלה כוללת בפעם השנייה.
תאי דם לבנים מסוג B מפתחים ומפרישים נוגדנים בצורת האות Y. חלק מהנוגדנים פעילים נגד טווח רחב של גופים זרים, אבל רבים מהם מתנהגים כמו מפתח שמתאים למנעול מסוג מסוים בלבד: הנוגדן צף ברקמות הגוף ומגיב אך ורק לחלבוני החיידקים שאליהם הוא מתוכנן להגיב. כשנוגדן המופרש על ידי תא B מגלה את המנעול המתאים, הוא מתחבר אל התוקף ונצמד אליו באמצעות זרועות ה-Y שלו. הצמדה זו מנטרלת את הפולש: אם החיידק התוקף מצויד באיברים דמויי-שוט לשם תנועה, הנוגדנים נועלים את השוטונים האלה למקומם. אם מדובר בווירוס שמנסה לחדור לתוך תא, הנוגדנים לא מאפשרים לו להתקרב אליו. חלבונים אחרים, שהם חלק ממערכת המכונה מערכת משלימה, מחכים בדיוק לרגע הזה: כשהנוגדנים מנטרלים את התוקף, החלבונים המשלימים מתנפלים עליו ומחוררים אותו. ישנם תאי B המסוגלים לזכור את זהותו של אויב מסוים לאורך שנים ארוכות: זהו הבסיס לפעילותם של החיסונים השונים.
תאי דם לבנים מסוג T
תאי T מהווים חלק חשוב מהמערכת החיסונית ומתחלקים לסוגים שונים אשר רק על חלקם נספר כאן.
"תאי T מסייעים" הם קבוצה של תאי T אשר מתמחים בניצוח על המערכת החיסונית. הם מסוגלים להפעיל תאים לבנים אחרים בתגובה להתפשטות של אויב בגוף, ולדרבן את המערכת כולה להיכנס לפעולה. משלימים אותם "תאי T מווסתים" (או "מדכאים"), שתפקידם להביא לכך שבתום המערכה נגד הפולשים המערכת החיסונית חוזרת למצב פעילות נורמלי. תאי T מווסתים גם מונעים מהמערכת החיסונית לתקוף את תאי הגוף עצמו – תגובה המכונה אוטואימונית.
תאי T ציטוטוקסיים הם המתנקשים, אלו שתפקידם לחסל את הפולשים ממש. תאי הגוף מסייעים להם בתפקיד זה במסירות מעוררת הערצה. כשתא כלשהו מגלה שווירוס או חיידק פלש לתוכו, הוא נוטל כמה מהחלבונים של אותו תוקף ומצמיד אותם לדופן החיצונית שלו. בכך הוא מזמין את מותו שלו: כשתא T ציטוטוקסי מגלה את החלבונים הזרים הוא מזריק לתא הנגוע כמה כימיקלים המתחילים תגובת שרשרת שבסיומה התא הנגוע מאבד את עצמו לדעת. באופן זה נמנעת מהחיידקים התוקפים האפשרות לנצל את התא כמחסה בזמן שהם מתחלקים ומתרבים.
איך מצליחים חיידקים ווירוסים להתגבר על הגנות הגוף?
בפרקים הקודמים תיארנו את מערכות הגנה המתוחכמות של הגוף – אך החיידקים והווירוסים עשויים להיות מתוחכמים לא פחות. הם מתרבים ומתחלקים בקצב מהיר בהרבה מהנשאים שאותם הם תוקפים. מוטציות אקראיות ולחצי ברירה טבעית מביאים לכך שלפחות חלק מהיצורים הזעירים מצאו שיטות יצירתיות להתגבר על המערכת החיסונית.
חקיינות מולקולרית
תאי הדם הלבנים מבחינים בין אויב וידיד באמצעות זיהוי מקטעי חלבונים בדופנות התאים: אם מקטעי חלבון אלה חשודים כשייכים לגוף זר, תאי הדם הלבנים יוצאים למשימת השמדה.
ישנם חיידקים המסוגלים להציג על דופנותיהם קטעי חלבון דומים מאוד לאלו שנמצאים באופן טבעי ברקמות הגוף. תאי המערכת החיסונית משתכנעים שהחיידק הוא תא "ידיד" ונמנעים מלתקוף אותו. לעתים הגוף מצליח להבחין בהתחזות ותוקף בכל זאת את החיידקים המתחזים, אבל במקרה כזה יש סיכוי טוב שהמערכת החיסונית תתחיל לתקוף גם את תאי הגוף שלהם ניסה החיידק להתחזות, תגובה מסוכנת ביותר.
תקיפת המערכת החיסונית
חיידקים מסוימים למדו שכדאי להם לשבש את המערכת החיסונית עצמה כדי לשרוד, והם עושים זאת במגוון שיטות. חיידקי דלקת הריאות, למשל, תוקפים את הנוגדנים בעלי צורת ה-Y: אנזימים מיוחדים שהחיידק מפריש נצמדים אל הנוגדנים ומפרקים אותם בדיוק בנקודת הפיצול של ה-Y.
מעניין לציין שוירוסים וחיידקים שתוקפים את המערכת החיסונית נוטים לנסות לשבש אך ורק את התאים אשר אמורים להילחם בהם. פגיעה בכל המערכת החיסונית כולה היא לאו דווקא לטובתו של היצור התוקף, מכיוון שהיא מאפשרת לחיידקים אחרים לחדור לגוף ולהתחרות בו על משאבי המזון. וירוס HIV, שגורם לאיידס, הוא יוצא מן הכלל המעיד על הכלל: הוא משבית את המערכת החיסונית כולה ולכן החולה מת כתוצאה מהידבקות במחלות משניות, כמו דלקת הריאות.
טקטיקה נוספת שבה משתמשים החיידקים היא שחרור מסיבי של חלבונים לזרם הדם. לכאורה, זוהי טעות איומה: תאי הדם הלבנים מזהים במהירות את החלבונים התוקפים ומערכת החיסון נכנסת לפעולה. בפועל, ההצפה בחלבונים מונעת מהתאים הלבנים והנוגדנים להבחין בין החלבונים המטעים ובין החיידק ששיחרר אותם, והמערכת החיסונית מפסיקה לתפקד ביעילות.
התחבאות בתוך תאים
הליסטריה היא מחלה מסוכנת המוכרת לנו כאחד הגורמים להרעלת מזון, והיא בעלת פוטנציאל קטלני ביותר. חיידקי הליסטריה פיתחו שיטה מצוינת לחמוק מהמקרופאגים הטורפים: הם לא מתחמקים. חיידק הליסטריה נותן למקרופאג לעטוף ולבלוע אותו, אבל המקרופאג אינו מסוגל לעכל אותו. כעת, כשהוא בתוך המקרופאג, חיידק הליסטריה מוגן מפני התקפות נוספות והוא יכול להתרבות עד לשלב שבו יפרוץ מהתא במספרים גדולים.
יש חיידקים אחרים שהתמחו באיתור מקומות בגוף שאליהם המערכת החיסונית מתקשה להגיע. חורים בשיניים הם דוגמה מובהקת לפעילות ארוכת טווח של חיידקים שהמערכת החיסונית כמעט שלא משפיעה עליה. גם האקנה, פצעי הבגרות, הם בחלקם תוצאה של חיידקים שהתיישבו בזקיקי השיער, שם הם מוגנים יחסית מתאים טורפים. המפתח להצלחת החיידקים הוא כמעט תמיד בהימנעות מהשמדת תאים של הגוף, כדי שלא לעורר תגובה דלקתית: בדלקת כלי הדם מתרחבים ומאפשרים לתאי דם לבנים להגיע למקומות שאליהם לא יכלו להגיע קודם.
שינוי מהיר
חלק מתאי ההגנה שלנו מסוגלים לזכור את חלבוני הדופן של חיידקים שתקפו את הגוף בעבר ולייצר תגובה חיסונית מהירה ויעילה עוד לפני שתתרחש הדבקה חוזרת. אך חיידקים רבים, כמו הסלמונלה (גורם נוסף להרעלת מזון), נמצאים בטבע באופן טבעי במגוון רחב של חלבוני דופן. מערכת חיסון שהתמודדה בהצלחה עם זן אחד של החיידק אינה עמידה נגד הגרסאות האחרות שלו.
קדחת המערות היא מחלה המועברת על ידי כינים, ולכן מופיעה בעיקר באזורים של צפיפות אנושית והיגיינה ירודה כמו מחנות פליטים וגם, כפי שמרמז השם, בתוך מערות. המאפיין הבולט של המחלה הוא ההתקפות החוזרות ונשנות, עד עשרה גלים של קדחת, התאוששות ואז שוב קדחת – לאורך תקופה של שבועות או חודשים. הסיבה לכך היא שחיידקי קדחת המערות מצליחים לשנות בכל כמה ימים את החלבונים שעל הדופן שלהם. מבחינת מערכת החיסון, זה כאילו שמדובר בחיידק חדש לגמרי. מתפתחת תגובה חיסונית אלימה (זו הקדחת) עד להשמדתו של התוקף, אבל אז צץ לו חיידק עם חלבונים חדשים, והמעגל מתחיל מחדש עד לחיסול הסופי והמוחלט של התוקף (או הנתקף).
תכונות מרתקות של המים
העובדה שהמים נמצאים סביבנו כל העת מביאה לכך שרבים רואים בהם "נוזל טיפוסי" – אבל לאמיתו של דבר המים הם נוזל ייחודי כמעט מכל בחינה שהיא. הנה כמה תכונות משונות ומרתקות שלהם.
סופר קירור
המים בטבע אינם טהורים לחלוטין: הם מכילים כמות מזערית של "זיהומים", חומרים זרים שצפים ומומסים בהם. כשמקררים את המים, הזיהומים הללו מסייעים לתהליך הקפיאה בכך שהם מאפשרים לגרגירי קרח זעירים להתגבש ולהצטבר סביבם.
אם נקרר מים טהורים ונקיים לחלוטין, נגלה שניתן להביא אותם עד לטמפרטורה של מינוס 42 מעלות צלסיוס מבלי שיקפאו! תופעה זו מכונה "סופר-קירור".
קיבול חום
"קיבול חום" הוא מדד לכמות החום שיכול לאגור חומר בתוכו. קיבול החום של המים הוא גבוה בצורה יוצאת דופן, או במילים אחרות: צריך להשקיע כמות גדולה מאוד של אנרגיה כדי לשנות את הטמפרטורה של המים. הרהרו בדוגמה הבאה בפעם הבאה שאתם מכינים תה: כמות האנרגיה הנדרשת כדי להרתיח ליטר אחד של מים, היא אותה כמות אנרגיה הדרושה כדי להתיך יותר משני קילוגרמים של זהב ולהביא אותם לטמפרטורה של למעלה מאלף מעלות…
קיבול החום הגבוה של המים הוא גורם מייצב חיוני לאקלים שלנו. המים מתחממים ומתקררים באטיות רבה, ובכך ממתנים מאוד את הפרשי הטמפרטורות בין העונות השונות ואפילו בקבועי זמן קצרים יותר. אזורים הקרובים לחוף ידועים בכך שהאקלים שלהם מתון יותר מאשר מדבריות בפנים היבשה, שם הפרשי הטמפרטורות בין היום והלילה עשויים להיות דרמטיים למדי.
אפקט מפמבה
אחת התגליות המפתיעות והמשונות הקשורות במים, נעשתה ב-1963 על ידי נער טנזני בן 13 בשם ארסטו מפמבה (Mpemba). מפמבה הכין גלידה, והבחין שמים רותחים קופאים מהר יותר ממים קרים. הרעיון נשמע, על פניו, אבסורדי לחלוטין, אבל מפמבה ניסה זאת שוב ושוב עד שהשתכנע שכך הדבר. באחד הימים הגיע פרופסור לפיזיקה להרצות בכיתתו, ומפמבה שאל אותו לפשר התופעה.
הפרופסור הסביר לו שהדבר בלתי אפשרי, כמובן, ומפמבה ספג לעג רב מבני כיתתו על השאלה המטופשת שהעלה. אך כשחזר המרצה למעבדתו, הוא שיחזר את הניסוי של מפמבה, וגילה שהנער צדק. השניים אף פרסמו מאמר משותף על התופעה המשונה הזאת בשנת 1969.
המדענים עדיין אינם יודעים להסביר בצורה מלאה את אפקט מפמבה. כנראה שמדובר בשילוב של כמה גורמים: ייתכן שזרמי מים חמים מערבלים את הנוזל בתוך המכל ומזרזים את תהליך סילוק החום ממנו, או אולי גזים המומסים בתוך המים משפיעים עליהם באופן לא ברור. קשה מאוד לנתח באופן מדוקדק את התנהגותם של מים בתוך מכל סגור, ועד שיצליחו החוקרים לבודד את כל הגורמים המשפיעים עליהם, כנראה שאפקט מפמבה ימשיך לתעתע בהם.
אדהזיה וקוהזיה
עומקן של בארות מים בימי קדם היה מוגבל לכעשרה מטרים בלבד, מכיוון שמשאבות רגילות לא היו מסוגלות לשאוב מים מעבר לגובה זה. עצים, עם זאת, צומחים לעתים לגובה של עשרות מטרים, וברור שהם מסיעים מים אל העלים הגבוהים שלהם. מה הסוד שלהם?
המשיכה החשמלית בין מולקולות המים לבין עצמן היא חזקה מאוד באופן יחסי. משיכה פנימית זו מכונה קוהזיה, והיא זו שמאפשרת למים להצטבר לצורת טיפות, למשל. בה בעת, מולקולות המים גם נמשכות אל מולקולות אחרות שנמצאות בסביבתן ונצמדות אליהן: זו משיכה המכונה אדהזיה (או הידבקות), והיא זו שגורמת לכך שטיפות מים קטנות נצמדות אל שמשת החלון ואינן מחליקות מטה מיד.
בתוך גזע העץ ישנן תעלות זערוריות המגיעות עד לצמרתו. חלק ממולקולות המים נמשכות אל דפנות התעלה ומתחילות לטפס בתוכה עקב כוח האדהזיה. בה בעת, הקוהזיה – אותה משיכה פנימית בין מולקולות המים – מביאה לכך שהמולקולות העליונות "מושכות" אחריהן את חברותיהן, והנוזל כולו זורם באטיות כלפי מעלה. זו תופעה המכונה נימיוּת, וניתן לשחזר אותה בקלות גם בבית: קחו נייר טואלט ארוך וטבלו את קצהו התחתון בקערת מים, ותוכלו להבחין מיד כיצד המים מטפסים במעלה הנייר הסופג. הגובה שאליו מגיעים המים מוגבל, כמובן – בשלב מסוים משקלו של עמוד המים המטפס גובר על הכוח שמפעילה האדהזיה. זו הסיבה שלא נמצא עצים גבוהים יותר מ-130 מטר.
התפרצויות הרסניות של הרי געש
להתפרצויות וולקניות ישנה השפעה אדירה על כדור הארץ. כפי שמיד ניווכח, התפרצויות גדולות משפיעות לא רק על סביבתן הקרובה, אלא על העולם כולו.
תרה
במשך אלפיים שנה שלטה האימפריה המינואית ללא עוררין באזור האיים היווניים.כל זה השתנה בסביבות אמצע המאה ה-15 לפני הספירה. הארכיאולוגים שבחנו את שכבות הקרקע בכרתים ואיים נוספים הגיעו למסקנה ברורה: התפרצות געשית אדירה שמרכזה באי תרה (Thera) – סנטוריני של ימינו – מחתה את התרבות המינואית ומוטטה את האימפריה המשגשגת. זה לא קרה בן לילה. במשך חודשים ארוכים הורעד האי על ידי סדרה של התפרצויות געשיות קטנות – כפי שמעידות שכבות דקות של אפר וולקני שנוצרו סביבו. ההתראה המוקדמת הזאת נתנה שהות מספיקה לתושבי העיר המינואית הגדולה על האי אקרוטירי, לברוח ממנה ולקחת עמם כמעט את כל חפציהם. המבנים שהותירו מאחוריהם השתמרו היטב מתחת לשכבות האפר הוולקני: בתים בני שלוש קומות מעוטרים בציורי קיר מרהיבים, מערכת ביוב משוכללת וכו'.
ואז אירעה ההתפרצות הגדולה. על פי ההערכות, אבנים וסלעים הועפו למרחק של מאות קילומטרים ממקום האירוע. לוע ההר קרס אל תוך עצמו ומי ים זרמו פנימה. המים שפגשו במאגמה הלוהטת התאדו בבת אחת, והקיטור הביא לסדרת פיצוצים חדשה ואלימה עוד יותר, שלוותה ככל הנראה בגל צונאמי אדיר שהיכה בכרתים וכל האיים השכנים. הפגיעה במסחר ובחקלאות המקומית היתה אנושה, והאימפריה לא הצליחה להתאושש ממנה. בתוך עשרות שנים נכבשה כרתים על ידי פולשים, ומהאיפריה נותרו רק אגדות שהידהדו במיתולוגיות ובאגדות של עמי הים התיכון. ייתכן שהמינואים הם הבסיס לאגדת אטלנטיס על אי מאוכלס בבני אדם מתוחכמים ורבי עוצמה, אשר שקע מתחת לגלים.
וזוב
פומפיי היתה אחת מהערים המשגשגות ביותר של האימפריה הרומית. היא ניצבה בחוף המערבי של איטליה, לא הרחק מנאפולי של ימינו, ושימשה צומת חשוב בדרך אל רומא הבירה. התושבים היו מודעים לכך שההר שבצילו הם חיים, וזוס, הוא הר געש עצום. רעידות אדמה היו שכיחות מאד אבל וזוב היה רדום במשך מאות שנים, ואיש לא ראה בו איום מוחשי.
באוגוסט של שנת 79 לספירה החלו עשן וקיטור לבקוע מההר. רעידות האדמה התגברו. מרבית תושבי העיר הבינו את הרמז וברחו ממנה, אבל כשהתפרץ ההר ב-24 בחודש עדיין היו בה כאלפיים תושבים. בתוך שעות ספורות נקברה פומפיי תחת מטר כבד של אפר געשי לוהט ששפך עליהם וזוב.
הערים נשכחו במשך שנים ארוכות, ורק ב-1748 התגלו שוב במקרה על ידי איכר מקומי. ארכיאולוגים שחפרו בהן נדהמו לגלות אוצר בלום של ידע היסטורי: האפר הגעשי התקרר והתקשה וכמו הקפיא את פומפיי כפי שהיתה ברגע ההתפרצות. כלים, ספרים, מבנים, ציורים – אפילו גרפיטי בלטינית מדוברת על קירות הרחוב – השתמרו באופן מופתי והם נותנים לנו הזדמנות נדירה לחוות את המציאות של המאה הראשונה לספירה. כשחפרו הארכיאולוגים באפר הם גם גילו חללים מוזרים בסלעים. עד מהרה הבינו שאלו הם קווי המתאר של התושבים אשר נלכדו מתחת לאפר ונקברו חיים. באמצעות הזרקת גבס אל החללים הם שיחזרו במדויק את התנוחות ואפילו את הפרצופים הנדהמים, המיוסרים והסובלים של הרומאים חסרי המזל.
טמבורה
באפריל 1815 שמעו תושבי האיים באינדונזיה סדרה של פיצוצים מכיוונו של הר הגעש טמבורה. כמעט כולם האמינו שמדובר ביריות תותח, ופלוגת חיילים מאחד המוצבים הועמדה בכוננות. שתי סירות יצאו לים כדי לחפש ספינה שאולי מנסה לשלוח אותות מצוקה.
ואז התפרץ הר הגעש. 10,000 בני אדם נהרגו במקום, קורבנות של ההתפרצות הגעשית הגדולה ביותר בהיסטוריה הכתובה. העשן והאפר התרוממו לגובה של 43 קילומטר, וההר עצמו התנמך בכמעט 1,500 מטר. אבל הנזק האמיתי היה עדיין בפתח. חלקיקי האבק העדינים יותר ששיחררה ההתפרצות התפזרו בכל רחבי הגלובוס והוסיפו את חלקם למגמת ההתקררות שתוארה קודם.
1816, השנה שלאחר ההתפרצות, מכונה "השנה ללא קיץ". בצפון אמריקה ירדו שלגים עזים בקיץ ובאירופה ירדו גשמים עזים גם באוגוסט. נהרות עלו על גדותיהם, הדרכים בין הערים שובשו ורעב כבד התפשט בכל היבשת. מחירי התבואה זינקו פי שמונה, ומהומות מזון התחוללו בלונדון.
ובכל זאת, היו גם שתי תוצאות חיוביות לשנה איומה זו. מכיוון שכמעט כל הסוסים מתו ברעב או נשחטו למאכל, הגה הממציא הגרמני קארל דארייז פתרון תחבורתי מקורי: אופניים. הגשמים העזים בשיא הקיץ הפתיעו גם את הסופרת מרי שלי וחבריה, והכריחו אותם להישאר בתוך בקתת הנופש שלהם בשוויץ. כדי להפיג את השעמום הם השתעשעו בכתיבת סיפורים קצרים ומפחידים. מרי שלי כתבה את הקלאסיקה "פרנקנשטיין".
קראקטואה
באינדונזיה יש לא פחות מ-130 הרי געש פעילים, כדוגמת ההר טמבורה שעליו סופר בפרק הקודם. הסיבה לעושר וולקני זה היא שבאזור זה הקרום היבשתי השומר מפני המגמה הסלעית והלוהטת שבבטן האדמה הוא דק במיוחד. שני גושי יבשה גדולים נפגשים באזור זה וההתנגשות הזאת יוצרת נקודות חולשה שדרכן יכולים הסלעים המותכים לפרוץ.
ההתפרצות של הר הגעש קראקטואה (Krakatoa) היא מבין המפורסמות בהיסטוריה, בעיקר בזכות העובדה שבאותם הימים, סוף המאה ה-19, אפשרה המצאת הטלגרף בפעם הראשונה העברה כמעט מידית של הודעות וחדשות לכל העולם. והחדשות היו מחרידות. קראקטואה התפרץ באוגוסט של 1883 והדי ההתפוצצות נשמעו במרחק של אלפי קילומטרים. מדידות ברומטריות של לחץ האוויר הראו כי גל ההדף הקיף את העולם שבע פעמים. 36 אלף איש נהרגו, רובם כתוצאה מהצונאמי האדיר שהתרחש כשחלק גדול מהאי שעליו עמד קראקטואה פשוט קרס אל תוך הים ונעלם, מגובה של 450 מטר מעל פני הים לבור בעומק 200 מטר מתחת למים. גלים בגובה של 30 ו-40 מטר היכו בכל ערי החוף באזור והטביעו אותן לגמרי. איש צוות של ספינה שהצליחה לשרוד את האירוע תיאר כיצד הביט לאחור והיה מזועזע לגלות שהעיר שבנמלה עגן נעלמה מתחת לים כלא היתה. גופות צפו במים במשך חודשים ארוכים לאחר האירוע.
גוש אדיר של אפר וגזים לוהטים, "זרם פירוקלסטי", היכה באיים שכנים במרחק של עשרות קילומטרים ושרף שם אלפי תושבים למוות. זו היתה תעלומה: כיצד יכול היה האפר הכבד לחצות מרחקים ארוכים כאלה מעל הים מבלי לשקוע במים ולהתקרר? התשובה לשאלה הזאת התקבלה רק לאחרונה, כשחוקרים הוכיחו שהחום העז גורם למים שמתחת לזרם הפירוקלסטי לרתוח ולהתאדות. הקיטור משמש מעין כרית אוויר שמעליה הזרם הפירוקלסטי צף ושומר על חומו לאורך זמן רב.
אגב, ב-1928, עשרות שנים לאחר ההתפרצות, הופתעו המקומיים לגלות אי קטן שצץ לפתע במקום שבו עמד קראקטואה. זהו לוע געשי של הר געש חדש… הם כינו אותו 'בנו של קרקטואה'. עוד נשמע ממנו, ביום מן הימים.
פינטובו
הר הגעש פינטובו שבפיליפינים היה רדום במשך למעלה מ-400 שנה, ואזור עירוני משגשג וצפוף התפתח למרגלותיו.
בשנת 1990 אירעה רעידת אדמה גדולה כ-100 קילומטר מההר. אי אפשר להוכיח זאת, אבל יש השערות שרעידת האדמה הזאת היא שהביאה לכך שבאפריל 1991 החלו סילוני קיטור עולים מההר הרדום. חוקרי הרי געש הניחו בזריזות סייסמוגרפים על ההר. הבהילות השתלמה: כבר ב-24 השעות לפעולתם נרשמו 223 רעידות אדמה קטנות – רמז ברור להתפרצות הולכת וקרבה. המספר הזה זינק ביוני בבת אחת לכאלפיים רעידות ביום, ומכאן ניתן היה להסיק שהמאגמה הגעשית הולכת ומתקרבת אל פני השטח. ההוכחה לכך נתקבלה כשהסתבר שכמות הגזים הנפלטים מההר גדלה פי עשרה בתוך זמן קצר: כשמאגמה עולה, גזים שהיו לכודים בה משתחררים ופורצים החוצה.
אבל בתחילת יוני הפסיקו הגזים לצאת מההר. עבור המדענים, זו היתה סירנה מייללת. הם ידעו שאם הגזים מפסיקים לברוח, זה אומר רק דבר אחד: היכן שהוא בבטן ההר הולכת ומתהווה לה הצטברות של גזים בלחץ אדיר, לחץ שמאיים לרסק את ההר מבפנים. הם פנו אל הרשויות ודרשו לפנות את התושבים מסביב להר לאלתר. זו לא הייתה החלטה קלה: למעלה ממיליון איש היו צריכים להתפנות. אבל עם העובדות אי אפשר היה להתווכח והממשלה החליטה לעשות את המעשה הנכון.
ב-12 ביוני התפרץ הר הגעש בכוח עז. אלמלא הפינוי, מאות אלפים היו נהרגים, אבל בסופו של דבר מתו "רק" 847 איש, רובם שהו במבנים שהתמוטטו בגלל האפר הכבד שהצטבר על הגגות. זו היתה הצלחה אדירה – ונדירה – עבור חוקרי הרי הגעש, שבדרך כלל מתקשים מאוד לנבא במדויק את מועדי ההתפרצויות. בשנים שלאחר מכן גרמה ההתפרצות של פינטובו לנזקים עקיפים קשים ביותר. אפר געשי רטוב הפך לבוץ סמיך, מפולות בוץ פתאומיות קברו תחתיהן אלפי בני אדם ואדמה חקלאית פורייה הפכה לשממה בלתי ניתנת לעיבוד.
קישור לרכישת הספר 'האוניברסיטה הקטנה של המדעים'
