כשמדברים היום על ימין ושמאל מתייחסים לחלוקה בין התומכים בויתור על השטחים למען שלום לבין תומכי ארץ ישראל השלמה. אבל שתי התנועות האידאולוגית האלה עברו תמורות רבות מאז קום המדינה ובייחוד בשנת 1967. גם הציונית הדתית שינתה את פניה ללא היכר מאז שהוקמה והיום היא מניפה דגלים שונים לגמרי מאלו שהניפה בעבר.
מיכה גודמן, מחבר הספר "מלכוד 67'", מציע לנו דרכים שונות להסתכל על המונחים ״ימין״ ו״שמאל״ ובעיקר מזכיר לנו איך הגענו עד היום, ועד כמה תפיסת העולם החמקמקות משתנות יחד עם המציאות.

האזנה נעימה,

ניר.

---

הרשמה לפודקאסט:
רשימת תפוצה בדוא"ל | iTunes | אפליקציית אנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

---

 

לקריאת הפרק – "ימין" ו-"שמאל", לא מה שחשבתם: מיכה גודמן מחבר הספר "מלכוד 67" (חלק א)

תמלול: אושרת נגה

עריכה: ירדן מורד

דפנה:

שלום לכם, אנחנו בעוד פרק של "עושים פוליטיקה". לפני כמה שבועות התלוויתי לראש הממשלה נתניהו למסע מדיני באמריקה הלטינית, פעם ראשונה בחיי גם נסעתי במטוס ראש הממשלה. על המטוס הענקי התפרשו כמה עשרות אנשים בסך הכל ושלושה מהם החזיקו ביד את אותו הספר, "מלכוד 67" של מיכה גודמן. חשבתי לעצמי שזה די אירוני בהינתן העובדה שכולנו יחד עם ראש הממשלה בדרך למסע מדיני, שבו הוא ישמע שוב ושוב על הרצון של ידידותנו בעולם להחזיר אותנו למשא ומתן עם הפלשתינים וכולם ידברו שוב באותם המונחים. הספר שגם אני נימנת על קוראיו, מציע לנו דרך חדשה להסתכל על הסכסוך ומעדכן אותו. אם אנחנו למדנו עד עכשיו שהימין מעדיף שטחים על שלום, והשמאל שלום על שטחים, היום כבר נצטרך לתת לילדים שלנו תשובות הרבה יותר טובות לשאלה "על מה בעצם כולנו רבים?". אז שלום מיכה גודמן, תודה שאתה מצטרף אלינו.

מיכה:

שלום לך.

דפנה:

זה הספר הרביעי שלך, אחרי שלושה ספרים מוצלחים מאד, אבל זה כבר כיוון אחר לגמרי. היית קורא לזה "הגות פוליטית אקטואלית"? באיזה ז'אנר מדובר?

מיכה:

אז במידה רבה עברתי ז'אנר. זאת אומרת, שלושת הספרים הראשונים שלי עסקו בהגות קלאסית, ספר אחד על מורה נבוכים שהוא ספר קלאסי, ספר אחד על ספר הכוזרי שהוא הגות קלאסית מימי הביניים, ספר שלישי על ספר דברים שזה פילוסופיה מקראית. הכל "אולד סקול", הכל קלאסי, ניסיתי לבנות גשרים בין ישראלים מודרניים לבין חוכמה עתיקה. הספר הזה ("מלכוד 67") הוא כבר לא על הגות קלאסית, הוא על הגות אקטואלית.

דפנה:

שזה מאד יפה, כולנו רבים כל היום, מתווכחים וצורחים ואתה עצרת לאיזו תקופה לחשוב על מה בעצם אנחנו רבים, וניסית לנסח במילים את התחושות שלנו? מה המשימה שיצאת איתה לדרך?

מיכה:

נכון, ראשית אני מאד מתעניין ברעיונות וניסיתי לחקור בשלב ראשון את הביוגרפיה של הרעיונות המרכזיים שמתגוששים ביניהם בשיח הפוליטי הישראלי. אז עסקתי, אני מניח שנדבר על זה עוד אחר כך, אבל עסקתי בביוגרפיה של הרעיונות. תחשבי, נכון יש לאנשים ביוגרפיות? אז אני חושב שגם לרעיונות יש ביוגרפיות.

דפנה:

אחד הדברים המדהימים שלקחתי מהספר שלך, ומיד נצלול לתוכו ממש, כי אנחנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שלמרות שרבים קראו אותו יש עדיין חלק שלא קראו אותו.

מיכה:

ומי שקרא שכח (בהלצה).

דפנה:

גם על זה אולי נדבר (בהלצה).

דפנה:

בעצם, הקונספציות שאנחנו שבויים בהן, הן כ"כ גמישות, הן כ"כ משתנות. מה ששמאל ב – 2017 זה לא שמאל של לפני 30 שנה, וזה לא שמאל של לפני 70 שנה. כי היום שאני מדברת עם נוער, ואני באה להרצות הרבה בפני נוער, מבחינתם "שמאל" ו"ימין" זה החליפה שאנחנו לובשים בבוקר, זה מי שאנחנו, זה הזהות שלנו. ואתה גורם לנו לחשוב בכלל על כל הקונספט הזה אחרת לגמרי.

מיכה:

נכון.

דפנה:

אז קודם כל, מה זה שמאל וימין בשבילך? אתה מסתכל על בן אדם ואתה אומר הוא שמאלני? הוא ימני?

מיכה:

אז אני חושב ששמאל וימין היום זה דרך קיצור לשפוט אנשים בלי להבין אותם. זאת אומרת, הרבה פעמים אנחנו לא מסתכלים על אנשים, חוקרים אותם, לומדים אותם, מתעניינים בהם, אלא אנחנו מקטלגים אותם כדי שלא נצטרך לחשוב עליהם. אם הצלחתי לקטלג מישהו כשמאלני אז אני כבר יודע מה אני חושב עליו, כל מה שאני חושב על שמאלנים אני חושב עליו. אם הצלחתי לקטלג מישהו כימני, אז כל מה שאני חושב על ימניים אני חושב עליו.

דפנה:

אבל זה נכון לגבי כל דבר בזהות, גם אם אתה רואה מישהו מעדה מסוימת, או אם הוא דתי או חילוני.

מיכה:

נכון, חלק מהבעיה שלנו הישראלים, הוא שדעות באות בחבילות. זאת אומרת, אם מישהו יגיד לי את עמדתו באשר למצעד הגאווה, אני יכול להסיק מהר מאד מה הוא חושב על השטחים, מה הוא חושב על דת ומדינה, מה הוא חושב על יחסים הומוסקסואליים.

דפנה:

ואתה חושב שאין קורלציה?

מיכה:

אני חושב שזה חשוב לפרק את החבילה. אני אספר לך על אחד מהאירועים המכוננים שעומדים ברקע הפסיכולוגי שלי, במוטיבציה שלי, בכתיבת "מלכוד 67". לפני הרבה שנים, הייתי מעביר שיעורים במקום שנקרא "מרכז מורשת מנחם בגין" בירושלים. בשיעור על פרשת השבוע עסקתי בהיבטים פילוסופיים, פסיכולוגיים מכיוונים שונים. יום אחד, ראש המרכז שאל אותי: "תגיד לי מיכה, אתה שמאלני?", הוא אמר את זה בחיוך והוא קצת צחק ושאלתי אותו: "למה אתה חושב שאני שמאלני?", הוא הסביר שהרבה אנשים ניגשים אליו ושואלים: "האם המרצה שהבאת הוא שמאלני?", אז צחקנו ביחד.

דפנה:

מה נגיד אנחנו העיתונאים, שיש דיונים כ"כ ערים ברשת אם אנחנו כאלה או כאלה.

מיכה:

אז שאלתי בחיוך: "למה? מה מחשיד אותי?", ראש המרכז ענה: "אתה כל הזמן מדבר על ערכים ליברליים, הומניסטיים ומניחים שאתה שמאלני". ואז נפל לי אסימון, כשאני מדבר לקהלים אחרים על ציונות, על פטריוטיות, על לאומיות, מיד מניחים שאני ימני. עכשיו, זה מעורר משהו אחר, חברים שלי שלמדו איתי פילוסופיה שהם בלי כיפה ומלמדים גמרא ותנ"ך ומתעניינים ואוהבים את היהדות, מניחים שהם חוזרים בתשובה או שהם דתיים. והנה האסימון הפשוט שנפל לי: לשמאל היום יש בישראל מונופול תדמיתי על הומניזם, לימין יש מונופול תדמיתי על ציונות, לדתיים יש מונופול תדמיתי על היהדות. המונופול של הדתיים על היהדות, מזיק ליהדות. המונופול של הימין על הציונות, מזיק לציונות. המונופול של השמאל על הליברליזם, מזיק לליברליזם. ב"מלכוד 67", ניסיתי לפרק את החבילה, אני יכול להיות ימני שהוא ליברל, שמאלני שהוא ציוני. אגב, בספר הבא שלי אני עוסק בזה שאני יכול להיות מאד חילוני שמאד אוהב את היהדות, דעות לא חייבות לבוא בחבילה, והניסיון להכניס דעות לסקטורים מזיק לדעות ומזיק לסקטורים.

דפנה:

אז מיד אנחנו נדבר על הדעות, נצלול כבר לעניין עצמו, אבל אני רק אשתף אותך באמת בחוויה שהייתה לי בדיוק השבוע. הנחתי פאנל ב"כנס ישראל ללכידות חברתית", וניסינו לחשוב ביחד איזה תפקיד יש למערכת החינוך בלכידות חברתית וכדומה. כולם באו עם רעיונות גדולים של לאחד את מערכת החינוך וכל מני מבנים על מבנים, תילי תלים. אחד אמר משהו פשוט, למה שלא נביא לבית הספר פעם בשבוע, חרדית שהיא גם שמאלנית וגם יש לה דעות ליברליות, למה שלא נביא פעם אחת ימני מתנחל שהוא גם הומוסקסואל. למה שכל פעם נביא מישהו שמייצג איזה משהו נורא רחב, במקום להראות אנשים שבאמת באים בכל מני דרכים וצורות. חשבתי לעצמי שזה כ"כ מקסים, פשוט ובר השגה וחבל שלא עושים את זה בכל כיתה, כי זו הדרך לנפץ סטיגמות. אני גם חושבת מה אצלי ניפץ סטיגמות על מגזרים? זה רק כשפגשתי מישהו שהוא לא נופל בתוך אותן הקופסאות, אז אם יש בין המאזינים שלנו אנשי חינוך, מוזמנים לאמץ.

מיכה:

לגמרי. אני אתחיל ברשותך בציונות הדתית, אח"כ אני אגע בימין ובשמאל או להפך. נורא מעניין, הציונות הדתית היום מזוהה מאד עם רעיון מאד ברור – שלמות הארץ. עם תפיסה שזו החובה הדתית שלנו והציונית שלנו להתמזג ביחד, ליישב את הארץ המקראית ואין יותר מקראי משכם, שילה, בית לחם, בית אל, יהודה ושומרון והגדה המערבית. מתנגדים לכל נסיגה, אפילו פינוי של מאחזים לא חוקיים, כל ס"מ לא נוותר, אף שעל. זה המונולוג הקלאסי השחוק עד כאב של הציונות הדתית. אבל תקשיבי קטע, ב – 1902 – 1903, כשהציונות הדתית קמה או כשהאגף הפוליטי שלה קם, הוא קם על ידי אדם בשם הרב יעקב ריינס, הוא היה רב גדול, הוגה דעות מאד גדול וגם פוליטיקאי, הוא הצליח למזג את הכל ביחד. הוא הקים את מפלגת "המזרחי", שם מאד מטעה, שום דבר לא מזרחי, זה מרכז רוחני, שם מאד מטעה. זאת המפלגה שממנה עתידה לצאת המפד"ל, וממנה עתידה לצאת מפלגת "הבית היהודי", שם הכל התחיל. וכשתאודור הרצל הגיע לקונגרס הציוני, החמישי אם אני זוכר נכון, ב – 1903 ושם על השולחן את הצעת אוגנדה שהוא השיג מהבריטים, הישג גדול ומשמעות הצעת אוגנדה…

דפנה:

זה כמובן וויתור על הארץ. 

מיכה:

משמעות הצעת אוגנדה שנממש את החזון הציוני מחוץ למולדת הציונית. רעיון רדיקלי, הרבה התנגדו, אך הוא מצא שותפים.

דפנה:

בציונות הדתית.

מיכה:

הרב ריינס, "המזרחי", הציונות הדתית היו בעלי הברית שלו בהצעת אוגנדה. את מבינה את האירוניה שיש כאן? המפלגה שממנה תצא ההתנגדות הכי גדולה לנסיגה מכל ס"מ בארץ ישראל, ברגע המכונן שלה הייתה מוכנה לוותר על כל ארץ ישראל.

דפנה:

אז בוא נחשוב מה היא כן ייצגה בהתחלה, היא ייצגה יהדות, היא ייצגה את אהבת התורה.

מיכה:

הוא (הרב ריינס) היה הוגה נורא מעניין, אני אגיד על רגל אחת. הוא סבר שכדי למזג ציונות עם דת צריך להפריד את הציונות מהדת. מה הכוונה? זה מודל שמורי אבי רביצקי כינה מודל של דו קיום בין "ציונות" ל"דתיות", איך נחבר אותן? לא נחבר אותן. אנחנו נהיה ציוניים מאד ודתיים מאד, אבל הדת שלנו היא לא לאומית והציונות שלנו היא לא דתית.

דפנה:

אז כן הייתה עוד התפתחות כשהציונות הדתית הופכת להיות ל…

מיכה:

מה שקורה הוא שהרב קוק שנפטר ב – 1935, והוא אחד מהמקובלים, מהמיסטיקנים, מהפילוסופים, מהמשוררים, מפוסקי ההלכה, הוא הרבה דברים בעת ובעונה אחת, מהגדולים ביותר של המאה ה – 20, כן? הוא נתפס היום על ידי רבים מהציונות הדתית כאב המייסד של הציונות הדתית, אבל הם טועים משום שהוא שהיה בפריפריה של הציונות הדתית והוא לא היה האב המייסד, הוא היה אפילו המבקר של הזרם המרכזי של הציונות הדתית. הוא סבר שאנחנו לא צריכים לדבר על דו קיום בין ציונות לבין דת, אלא להפך, הדת היא לאומית והציונות היא דתית והדרך שמייצרת את הסינתזה הזו היא הדרך המשיחית.

דפנה:

מה שחשוב לנו לצורך העניין להבין, זה לא רק רעיונות אלא גם פרקטיקה בשטח. בשנים הראשונות של המדינה המפלגות הציוניות – דתיות יותר מזוהות עם השמאל מאשר עם הימין, הן משתפות פעולה עם מפא"י, הן מאד מתונות. אגב, אפילו עוד בתקופתי המפד"ל זה לא מה שהיום הבית היהודי, בכל זאת היא הייתה מפלגה יותר מתונה.

מיכה:

עוד רגע מעניין שקושר את המפד"ל עם הרב ריינס, זו דמות מעניינת בשם משה חיים שפירא שהיה שר בממשלת 67, כן? המפד"ל ישבו בממשלה בשנת 67. משה חיים שפירא היה אחד הדמויות שהתנגדו למלחמה, המלחמה שתוביל לשחרור ירושלים.

דפנה:

טוב, הוא לא ידע איך היא תסתיים.

מיכה:

נכון, אבל האמביציה של צבא, מיליטריזם וארץ ישראל הייתה הרבה יותר מרוככת, האמביציה של חיי אדם והשלום של יושבי הארץ הייתה יקרה למשה חיים שפירא הרבה יותר משלמות הארץ.

דפנה:

אז התמורה המעניינת מתרחשת ב – 1967 אחרי מלחמת ששת הימים, שם נבראת הציונות הדתית כפי שאנחנו מכירים אותה היום.

מיכה:

כן. הייתי אומר ככה, ב – 1967 קורה משהו גדול, צריך לצרף לזה עוד את רעידת האדמה של 1973, ואז בשנות ה – 70 הציונות הדתית עוברת שינוי מרתק. הרב קוק שהיה בפריפריה של הציונות הדתית נודד אחרי מותו אל המרכז. פתאום רטרואקטיבית הוא נהיה האב המייסד של הציונות הדתית, הסינתזה שלו בין הציונות לדת היא סינתזה משיחית שנהיית הרעיון הדומיננטי של הציונות הדתית ולאט הסביבה של הציונות הדתית משתנה. זה נורא מעניין, היא משתנה, היא נהיית משיחית יותר, אך קורה לה עוד משהו, היא נהיית כריזמטית יותר. כי הרעיון של משה חיים שפירא ושל הרב ריינס שבין הציונות לבין הדת יש מקו שמחבר ביניהן, לא מבטא את רגשי הנחיתות שהרגישו ציונים דתיים במשך 70 שנה. הם חוו רגשי נחיתות כפולים, הם הרגישו שהם לא דתיים על אמת, כי אלה החרדים ולא ישראלים על אמת כי אלה החילוניים. משנות ה – 70, הם מתחילים להרגיש יותר דתיים מהחרדים כי הציונות שלהם היא חלק מהדת, ויותר ציוניים מהחילוניים. זאת אומרת יש כאן תהליך פסיכולוגי שמשתקף או שהוא תוצר של תהליך הגותי בו הציבור משתחרר מרגשי נחיתות כפולים.

דפנה:

אנחנו שומעים את זה המון אצל בנט שנאם נאום מכונן, פחות או יותר בתחילה הקדנציה. בנאום הוא מציע "להפסיק לחשוב על עצמנו כעל מדוכאים, אנחנו עכשיו מובילים, אנחנו כמובן צריכים להיות ממלכתיים והגיע הזמן שנעשה את זה בדרך שלנו ונשתחרר מכל רגשות האשם".

מיכה:

נכון, אז אם את רוצה להבין את הציונות הדתית, יש להבין את התהליך הפסיכולוגי של שחרור מרגשי נחיתות כפולים, מול החרדים מבחינה דתית ומול החילונים מבחינה ציונית. ויש להבין את התהליך של השינוי הפילוסופי "אנחנו גם ציוניים וגם דתיים", הציונות היא דתית והדת היא לאומית והסינתזה היא משיחית, אנחנו חלק מתהליך היסטורי. המהלך הכפול הזה, הפסיכולוגי והפילוסופי משקף היטב את התהליך המרתק והשינוי שעברה הציונות הדתית.

דפנה:

אז מה שאנחנו לוקחים הלאה להמשך הדיון שלנו הוא, שהיום הציונות הדתית היא יותר משיחית במובן הזה שיהיה לה הרבה יותר קשה לעשות וויתורים מדיניים ויהיה הרבה יותר קשה לשכנע את פלג האוכלוסיה הזו לוותר, כי כאמור וויתור זה חלק מוויתור דתי זה חלק מחטא דתי, זה לא רק עניין של טקטיקה מדינית פוליטית. זה משאיר אותנו פה מבחינת הפלג הזה, דברנו על זרוע אחת, בוא נעבור לזרוע השניה.

מיכה:

אולי רק עוד הערה אחת, כל מי שחושב שעמדה ימנית היא חלק אורגני של הציונות הדתית, צריך לדעת שהיסטורית זה פעם לא היה כך.

דפנה:

וגם לא בהכרח תמיד יהיה כך.

מיכה:

גם לא בהכרח יהיה כך, הזיהוי של הימין עם הציונות הדתית הוא התפתחות היסטורית הוא לא הכרח היסטורי.

דפנה:

אז בוא נעבור לדבר על הימין, נזוז קצת הצידה. גם הימין עובר שינוי משמעותי.

מיכה:

כמו שאנחנו רגילים אינטואיטיבית לזהות דתיות עם ימניות, וזה לא נכון, פעם זה לא היה כך. אנחנו רגילים גם לזהות ימניות עם דתיות וזה לא נכון. האב המייסד של הימין הפוליטי הישראלי הוא זאב ז'בוטינסקי, שהיה דמות מאד חילונית. מבין כל האבות המייסדים של הציונות, האיש עם הזיקה הכי דלילה ליהדות, ביחס לברל כצנלסון, א.ד גורדון והוגי דעות אחרים הוא זאב ז'בוטינסקי. זאב ז'בוטינסקי גודל באודסה הקוסמופוליטית, יש לו זיקה ליהדות אך צריך להבין הוא היה אדם שעשיר מאד בתרבויות בעת ובעונה אחת, האיטלקית, הצרפתית, הרוסית.

דפנה:

קצת בדומה להרצל.

מיכה:

כן, קצת בדומה להרצל, באמת הרצל היה הגיבור שלו. הזיקה היהודית שלו קיימת אך יחסית לאחרים היא דלילה.

דפנה:

גם היום יש את השילוב הזה, אנחנו רואים את זה לדוגמא אצל ליברמן ואצל אחרים.

מיכה:

נכון הוא קיים, אך זה השילוב של האב המייסד. מה שמעניין אצל ז'בוטינסקי הוא שבניגוד לאינטואיציות שיש לנו היום ביחס למה זה "ימין", ז'בוטינסקי היה גדול הליברלים. התפיסה שלו היא כזו: "כל יחיד הוא מלך", אנחנו רגילים לחשוב על שלטון מלוכני שבו היחידים כפופים למלך, אצל ז'בוטינסקי יחידים לא כפופים למלך, הם לא יכולים להיות כפופים למלך כי כל יחיד הוא מלך.

דפנה:

חשוב להדגיש, "יחיד" הכוונה לערבי, יהודי, זה לא משנה, זה דבר שהוא מאד משמעותי בהגות שלו.

מיכה:

נכון, סטרייט או אדם השייך לקהילת הלהט"ב. זאת אומרת, כל אדם באשר הוא אדם, יש לו אישיות מלאה ועשירה ותפקיד הפוליטיקה הוא לאפשר לאדם לבטא את מלוא אישיותו. על פי התפיסה הליברלית, כל שיטה פוליטית שמגבילה את האישיות של האדם, מכבה אותה ומרסנת אותה, היא שיטה פוליטית פסולה. יוצא מכאן שז'בוטינסקי, באחד מכתביו (אני מביא את זה בספר) מהרהר הרהורים אנרכיסטיים, משום שכל מדינה וכל חוק מגביל אותך, מונע ממך להתממש.

דפנה:

שזה הפוך לגמרי ממה שקורה היום. היום, מפלגות כמו "מרצ" מזוהות עם שמירה על המיעוטים ושמירה על זכויות האינדיבידואל לא משנה מאיזו קבוצה הוא בא. ואילו הליכוד הוא יותר בשירות הממלכה, קודם כל מה שהרוב רוצה, קודם כל מה שטוב למדינה כפי שהם תופסים את העניין הזה. הימין היה בהתחלה בתפקיד של השמאל ועכשיו זה התהפך.

מיכה:

נכון. ז'בוטינסקי היה אחד מהמובילים של מי שסיפר לנו ולימד אותנו שדמוקרטיה זה לא רק שלטון הרוב, זה גם להגן על מיעוטים מפני האפשרות של העריצות של אותו הרוב. דמוקרטיה זה שני החלקים האלה. מה שמעניין אצל ז'בוטינסקי, שהוא ליברל מאד ובעת בעונה אחת מבחינה טריטוריאלית הוא מקסימליסט.

דפנה:

הוא איש ארץ ישראל השלמה.

מיכה:

ומה זה ארץ ישראל השלמה? שתי גדות לירדן, האחת שלנו והשניה גם כן.

דפנה:

על פניו במובן הזה, הליכוד והימין לא עברו שינוי, אבל בעצם כן, אם תקשיב לנאום "בר אילן", אם תקשיב לאמירות של נתניהו ואחרים על זה שהם כן רוצים להגיע לפשרה אבל אבו מאזן לא מאפשר. גם פה יש איזושהי תמורה.

מיכה:

אז הסינתזה של ז'בוטינסקי היא בין מקסימליזם טריטוריאלי לבין ליברליזם חברתי. כל ארץ ישראל שלנו אך עם רגישות לכל המיעוטים שחיים בארץ ישראל. השילוב הזה הוא שילוב נורא נדיר היום, מצד אחד חלק מהימין הוא לא בעד כל ארץ ישראל ומצד שני חלק או אולי רוב הימין הוא לא בדיוק רגיש כמו ז'בוטינסקי לזכויות הפרט.

דפנה:

למרות שזה גם עניין של פרספקטיבה. אתה יודע, אם היה יושב פה בנט הוא היה אומר שהוא מאמין בכך שזכויות הפרט הם הדבר הכי חשוב ושזה לא קשור לתפיסות הביטחוניות שלו. בוא נאמר שהדברים היום יותר מעורבבים.

מיכה:

בואי נאמר כך, בתפיסה הציבורית, מה נחשב לימין? אני רוצה לבחון אותם מבחינת ההיסטוריה של הרעיונות ולא לבקר אף אחד היום אלא למקם את הרעיונות. היום הדגל של הימין הוא לא זכויות אדם וז'בוטינסקי הניף את הדגל הזה ויצא שהשילוב בין מקסימליזם טריטוריאלי לבין זכויות אדם הוא שילוב נורא מעניין ואפיין את הימין מהרגע הראשון שלו.

דפנה:

וגם זה משתנה, היום זה לא המצב. זה קרה בתהליך הדרגתי.

מיכה:

הימין השתנה, מה קרה לימין? אני אגיד על רגל אחת. אפשר להקשות על ז'בוטינסקי ולשאול "איך אתה יכול שתהיה לך מדינה יהודית וליברלית על כל ארץ ישראל?" הרי זה לא מתחבר. אם אתה מפעיל את הריבונות על כל ארץ ישראל ונותן אזרחות מלאה ושווה לכל יושבי הארץ, אולי אתה תהיה מאד ליברלי ומאד דמוקרטי אבל לא יהודי, אתה תהיה מיעוט שנשלט על ידי רוב לא יהודי, זה לא יכול לעבוד, איך אפשר לחבר מקסימליזם וליברליזם?

דפנה:

אז אם היית צריך להגדיר איפה אנחנו היום, היית אומר שיש מקסימליזם אבל הרבה פחות מבעבר, יש אולי כשאיפה אבל לא כפרקטיקה וכל הנושא של האינדיבידואליזם נזנח איפשהו בדרך.

מיכה:

לדעתי קורים הרבה תהליכים, אני אגיד רק הערה אחת על תהליך שקורה לקראת סוף שנות ה -80. אנחנו נדבר על הבעיה הדמוגרפית אך לא אפרט אותה עכשיו. רבים ימין התחילו להרגיש שזה לא עובד, שיש לבחור בין המקסימליזם שלנו לבין הליברליזם שלנו. אם אנחנו נשלוט בכל השטחים ולא ניתן זכויות, כלומר אנחנו בוחרים במקסימליזם על פני הליברליזם, אנחנו יכולים לסגת מהשטחים ולתת זכויות ואז אנחנו בוחרים בליברליזם על פני המקסימליזם אבל זה לא בא ביחד.

דפנה:

המציאות בשטח בעצם כפתה על הליכוד לבחור בין שני העקרונות.

מיכה:

נכון. ואז שימי לב מצד אחד יש לך הרבה "נסיכים", הכינוי של האבר לדור השלישי של החירותיניקים של הליכודניקים שלקחו "שמאלה". אני רוצה לטעון, שכשהם אומרים על ציפי לבני, אהוד אולמרט, רוני מילוא, דן מרידור שהם לקחו "שמאלה", לפי ההצהרה של בנימין נתניהו שהם אמרו שאנו צריכים למנוע מדינה דו לאומית ולכן לסגת מהשטחים אז הם לא פועלים נגד תורת ז'בוטינסקי אלא הם פועלים מתוך תורת ז'בוטינסקי, מתוך הקטע הליברלי שלה.

דפנה:

אבל הם וויתרו על שתי גדות לירדן. למרות שהרבה יגידו לך על נתניהו שהוא לא באמת וויתר אלא וויתר טקטית. זה וויכוח אחר.

מיכה:

זו העבודה שלך לנחש את הכוונות, אני רק אומר מה בנימין נתניהו אמר בנאום בר אילן. מצד שני הרבה ליכודניקים שאומרים "ארץ ישראל היא שלנו", הם צודקים זו מורשת ז'בוטינסקי. הם רק צריכים לשים לב שכדי לממש צד אחד במורשת של ז'בוטינסקי הם צריכים להקריב צד אחר של המורשת של ז'בוטינסקי. אם המורשת של הציונות הדתית עברה שינוי, המורשת של ז'בוטינסקי עברה התפצלות.

דפנה:

אני נורא מאמינה בדוגמאות, הייתה דוגמא שמאד אהבתי שהבאת בספר על הנושא ששלטון מפא"י לאחר קום המדינה הטיל הרבה מאד מגבלות על האוכלוסיה הערבית מטעמים ביטחוניים ומי שתמך בביטול הזה הוא דווקא שלטון הימין, בגין. זה מדהים, היום אי-אפשר אפילו לדמיין את זה.

מיכה:

מנחם בגין ירש מז'בוטינסקי את הליברליזם שלו. בן גוריון היה נגד חוקה, בגין רצה חוקה שתרסן את השלטון. בן גוריון הטיל משטר צבאי על האוכלוסיה הערבית בישראל, בגין לחם נגד זה. בגין היה לוחם ליברלי בעד זכויות אדם, האיש של ארץ ישראל השלמה הוא האיש של מגן על המיעוטים בארץ ישראל השלמה. כלומר, הסינתזה הזו נשמרה, עברה מז'בוטינסקי לבגין והתפרקה בדור השלישי, אחרי בגין.

דפנה:

והשניים האלה, בגין וז'בוטינסקי ואחרים כמובן פשוט חשבו ששני הדברים האלה ידורו בכפיפה אחת, שאין בעיה לשלוט על שטח רחב וגם לתת לכולם את מלוא הזכויות ואיכשהו הכל הסתבך.

מיכה:

ז'בוטינסקי היה אדם מאד פרקטי, היו 11 מיליון יהודים באירופה, אנו מדברים כאן על החלק הראשון והאופטימי של המאה ה – 20, 1920. מספיק שנעתיק 60% – 50%, מסה קריטית של יהודי אירופה לכאן (לארץ ישראל), אז היינו רוב מסיבי שיאפשר לנו גם להיות על כל השטח וגם לתת זכויות אדם לכל אנשי השטח.

דפנה:

לבגין כבר היה ברור שלא יהיה לו מאיפה להעתיק מיליונים.

מיכה:

אני רוצה לדון את ז'בוטינסקי לכף זכות, מהנתונים הדמוגרפים של 1921 – 1922, 1935, החזון שגאוגרפית כל ארץ ישראל ליברלית, מתן זכויות אדם ודמוגרפית רוב מסיבי, המהלך המשולש הזה היה אפשרי.

דפנה:

אוקי, אז הבנו פחות או יותר איפה נמצא הימין היום, בוא נעבור לשמאל. גם השמאל עובר תמורה דרמטית ממה שהיה מקום המדינה לאיפה שהוא נמצא היום, נגענו בזה קצת בענייני בן גוריון, והוא עובר יותר מתמורה אחת.

מיכה:

נכון. כמו שהציונות הדתית עברה שינוי גדול והימין עבר שינוי גדול, השמאל מבחינה רעיונית עבר שינוי דרמטי. השמאל בהכללה הוא מרחב מאד גדול, היה הפיצול בתוך השמאל בין מפ"ם לבין מפא"י, אני מדבר על הזרם המרכזי של השמאל – מפ"ם, המערך והעבודה, יש שמאלה ממה שאני מתאר עכשיו. הזרם המרכזי של השמאל שאני מתאר כאן היה מאד סקפטי לגבי האפשרות להסדר מדיני.

דפנה:

למרות שעד 67 בכלל לא היה את כל הבלגן הזה.

מיכה:

גם לפני 67, המחשבה שנוכל להגיע להסדר מדיני עם העולם הערבי הייתה מחשבה הזויה.

דפנה:

אבל אתה לא מדבר על השטחים, אתה מדבר על מצרים.

מיכה:

כן, עד 67 לא הייתה אופציה מדינית לישראל להגיע להסדר מדיני, היו דיבורים על זה בראשית הציונות, הייתה "ברית שלום" כצנלסון מדבר על זה, אבל זה בפריפריה של השיח. האמביציה האידיאולוגית הגדולה של השמאל שהגדירה את השמאל לא הייתה הסדר מדיני והסכם שלום.

דפנה:

אלא כמה שיותר קיבוצים, לא התנחלויות אלא קיבוצים.

מיכה:

נכון. זאת אומרת, האמביציה הייתה סוציאליסטית וזה היה חלום ענק. ברל כצנלסון ניסח את זה כך, הם חזו שהקיבוצים יהיו כ"כ משגשגים ומוצלחים שכל החברה הישראלית תסתכל על הקיבוצים ותנסה לחקות את הקיבוצים, מכוח החיקוי ולא מכוח השכנוע, החברה הישראלית כולה תהיה קיבוץ גדול. החברה תהיה מבוססת על סולידריות, שוויון, ללא ניצול וללא דיכוי, מה שהם כינו חברת מופת. עכשיו השלב השלישי, חברת המופת תהיה אור לגויים, העולם כולו יסתכל על הסוציאליזם המוצלח בישראל ויגידו "אנחנו רוצים גם", ושוב פעם כמו שישראל תחקה את הקיבוצים העולם יחקה את ישראל, העולם כולו יהיה ללא ניצול וללא דיכוי.

דפנה:

זה חזון אדיר להתחבר אליו.

מיכה:

חזון אדיר, מרגש, מסעיר, This is it ", אנחנו נצליח איפה שברוסיה לא לגמרי מצליחים" על פי ברל כצנלסון, "אנחנו נצליח באמת להיות מודל השראה עבור כל העמים". זה מקור ההשראה של השמאל, לא שלום בין עמים אלא סולידריות בין עובדים, לא העניין הבין לאומי אלא העניין המעמדי.

דפנה:

יש לזה גם Trade off קטן עם העניין הליברלי, כי אם משהו אחד חשוב וזה החברה אז כולם צריכים להקדיש את עצמם למען החברה וכולם צריכים להתגייס למען החברה, וכור ההיתוך, וכדומה, אז אפשר לפעמים להגביל את זכויות הפרט, את החירויות של הפרט בשביל אותה ממלכה. בן גוריון מדבר המון על ממלכתיות.

מיכה:

נכון. הפאתוס שלהם הוא הפאתוס הסוציאליסטי, אח"כ ממלכתי, הדגש לא היה זכויות אדם. אח"כ קורה משהו בכל העולם וזה מחלחל לישראל, אנשים מתחילים להפסיק להאמין בחזון הסוציאליסטי. כמו שלאנשים יש משברים באמצע החיים, גם לאידאות יש משברים, יש משבר גדול לסוציאליזם.

דפנה:

יוצא מהאופנה.

מיכה:

אפשר לומר שקרה תהליך הפוך. במקום שישראל תחקה את הקיבוץ והעולם יחקה את ישראל, התחלנו לעבור אמריקניזציה, ישראל התחילה לחקות את העולם.

דפנה:

את הקפיטליזם.

מיכה:

ובסוף הקיבוצים התחילו לחקות את שאר ישראל, הקיבוצים עוברים הפרטה והסוציאליזם מתחיל לשקוע. הטענה שלי היא כזו, שקיעת הסוציאליזם זה רגע מעניין בתולדות הרעיונות, מפני שהשמאל מתחיל לאבד את האידאה המארגנת שלו, זו שנותנת לו את האנרגיה האידיאליסטית שמלכדת אותו.

דפנה:

בוא ניגע בכל זאת בקו המדיני בטחוני שמוביל את השמאל בעשרות השנים הראשונות לקום המדינה, עוד לפני 67. היית מגדיר אותו כקו בטחוני מאד?

מיכה:

כן, גם ספקני מאד, גם אחרי 67, באשר ליכולת שלנו להגיע להסדר מדיני. יש את כל ההיסטוריונים שטוענים שב – 1971-1972 גולדה מאיר הייתה יכולה להגיע להסכם עם מצרים והיא דחתה את זה. לא יודע אם זה נכון ברמה הטכנית זה וודאי נכון ברמה העקרונית. הייתה להם ספקנות גדולה, לדיין, לגולדה, לשמעון פרס. באותן השנים, אחרי מלחמת ששת הימים ולפני מלחמת יום כיפור, היה אי אמון ביכולת שלנו להגיע להסדר מדיני עם הערבים, לא הייתה בעיה אידיאולוגית כי זאת לא הייתה האידיאולוגיה שלהם. האידיאולוגיה הייתה סוציאליסטית ואכן כשהסוציאליזם מתחיל לשקוע השמאל לא נכנס לוואקום רעיוני כי יש רעיון גדול שמופיע ומחליף את הסוציאליזם, וזה השלום. השלום החליף את הסוציאליזם כאידאה המארגנת, כאידאה הכריזמטית.

דפנה:

הם גם רואים קשר בין הדברים, אי-אפשר לנתק בין הדברים לחלוטין. הם מאמינים בשוויון בתוך הקיבוצים ובין האזרחים אז הם גם מאמינים בשוויון בין יהודים לפלשתינים.

מיכה:

אפשר לחבר אך אני חושב.

דפנה:

הם גם יוצרים את הזיקה היום.

מיכה:

הם גם יוצרים את הזיקה היום, אבל תראי יש לי סימן היכר לכך שהסוציאליזם נהיה הרבה פחות חשוב מהשלום, והוא תקומתה של מפלגת מרצ. מה משותף למפ"ם, רצ ושינוי? הטיקט של שינוי היה שוק חופשי, הטיקט של מפ"ם הוא סוציאליזם, אז איך הם יכולים להתלכד? כי האידאה של תהליך מדיני והסכם שלום ליכדה אותם ואפשרה להם להתגבר על הפערים הכלכליים חברתיים ביניהם. זאת אומרת, הרעיון המדיני נהיה הרעיון הדומיננטי.

דפנה:

ובאיזה שלב פחות או יותר על ציר הזמן אתה חושב שזה קורה? אחרי האינתיפאדות?

מיכה:

לא, לדעתי זה קורה ב – 1978. בד"כ בעולם תנועות שלום קמות כריאקציה למלחמה, מה שמיוחד בתנועת השלום הישראלית הוא שהיא קמה לא כריאקציה למלחמה אלא כריאקציה לשלום. כלומר, ב – 1977 כשאנואר סאדאת מפתיע את ישראל, נוחת כאן בשדה התעופה, הולך לכנסת ונואם, ישראלים היו בהלם.

דפנה:

את כל התהליך הזה הימין הוביל כמובן.

מיכה:

נכון, זה מופיע אצל בגין. אני מתאר זאת בספר, אני מקווה שזה לא ירד בעריכה, בכך שהמצרים הפתיעו אותנו פעמיים, הם הפתיעו אותנו בשנת 1973 במלחמה ובשנת 1978 בשלום. זו הייתה הפתעה, הישראלים היו בהלם.

דפנה:

מתקפת שלום.

מיכה:

זה היה לא צפוי, כמו המלחמה. ואז המשא ומתן לממשלת בגין וסאדאת התחילה להיכנס לקשיים ואז קמה "שלום עכשיו" ותנועות השלום ואמרו "על אף כל הקשיים, אל תדחו את זה, לא שלום אח"כ, שלום עכשיו". זה נורא מעניין, באמריקה תנועות שלום קמות כריאקציה למלחמה ובישראל הן קמות כדי לעודד את השלום. ופתאום, איך שדועך הסוציאליזם, ההסכם שלום עם העולם המצרי הצית את הדמיון של הישראלים, יש הזדמנות לרפא את ההיסטוריה הישראלית, יש הזדמנות לסיים את מצב המלחמה ופתאום זה רעיון חדש. אז אם אסכם, כשם שהציונות הדתית השתנתה ועברה ממתינות למשיחיות וכשם שהימין הליברליזם המקסימליסטי התפצל אז גם השמאל השתנה, משמאל סוציאליסטי לשמאל מדיני, משמאל שחלומו הוא סולידריות בין עובדים לשמאל שחלומו שלום בין עמים. הנביא הגדול, המנסח המוצלח של מיתוס השלום החדש, אם המנסח הגדול של הסוציאליזם היה ברל כצנלסון, המנסח החשוב הגדול של מיתוס השלום הוא שמעון פרס בספרו "מזרח תיכון חדש" בראשית שנות ה – 90.

דפנה:

אז אם אנחנו מסכמים את החלק הראשון של הספר, הדבר הראשון שאני לוקחת ממנו ואני חושבת שזה גם חשוב לכל אחד, זה להבין ששמאל וימין זה בסה"כ פתרונות או כל מני תפיסות שמתגבשות בהתאם למציאות שאנו רואים באותה נקודת זמן. הדוגמא של השמאל שאתה מביא מראה שלפעמים זה פשוט צורך פוליטי של גוף מסוים להמציא את עצמו מחדש.

מיכה:

אהה..(חושב).

דפנה:

אני צינית מדי.

מיכה:

את צינית מדי, יכול להיות שאת צודקת אבל אני אגיד לך איך אני מרגיש את המציאות, שאנשים צריכים רעיון גדול שהוא מסעיר ונותן משמעות לחיים, דעיכת הסוציאליזם יצרה וואקום שמיגנט אליו אידאה חדשה שזו אידאת השלום. אני חושב, שזה לא נובע רק מצרכים פוליטיים אלא גם מצרכים פסיכולוגיים עמוקים, כולנו צריכים רעיון. הימין היה צריך רעיון, הציונות הדתית הייתה צריכה רעיון והשמאל היה צריך רעיון ומה שתואר כאן הוא ההשתנות של אותו הרעיון.

דפנה:

אז נענו והפלגנו בציר הזמן ואנחנו מגיעים לשנת 2017, אם היית צריך לנסח במשפט את הרעיון הגדול של כל אחד המגזרים, איך היית עושה את זה? ואחרי זה נעבור לדבר על המלכוד 67 שבלב הספר שלך וכמובן גם על הפתרונות.

מיכה:

אז אני חושב שהסיפור שספרנו הוא לא הסיפור המלא, יש עוד תפנית בתולדות הרעיונות. השמאל השתנה עוד פעם, והימין השתנה עוד פעם. מבינה דפנה? טענתי היא שהשמאל והימין השתנו פעמיים. השינוי השני של הימין הוא שלאט הרעיון המשיחי איבד את המשמעות שלו.

דפנה:

איבד את המשמעות שלו.

מיכה:

כן, אני סבור שלרוב השיח המשיחי יש אינרציה אבל אין בו אמון. זה קשור להתנתקות, אני מתאר את זה בספר, זה קשור לעוד אירועים, הימין בישראל וגם הימין הדתי איבד אמון בתהליך המשיחי.

דפנה:

יש פלג ויש פלג, אני מניחה שאתה מדבר על הזרם המרכזי.

מיכה:

הזרם המרכזי שהצביע לבנט ורוב הליכוד הוא כבר לא משיחי. הימין המרכזי היום בישראל עיקר ה"אישיו" שלו הוא ביטחון ולא גאולה. ולתמונת ראי לתהליך שעבר השמאל, גם השמאל השתנה עוד פעם, היום רוב השמאל לא מאמין בתהליך מדיני, הוא לא מאמין שיש הסכם שלום שירפא את המזרח התיכון וישנה את ההיסטוריה היהודית, ויהיה מזרח תיכון חדש, רוב השמאל כבר לא שם. עיקר הבעיה של רוב השמאל הוא עניין של זכויות אדם ונזקי הכיבוש. ושימי לב שהימין והשמאל הם תמונת ראי אחד של השני, הימין כבר לא אומר שאם ניישב את השטחים תבוא גאולה, הוא סבור שאם ניסוג מהשטחים יהיה אסון בטחוני, השמאל כבר לא סבור שאם ניסוג מהשטחים יהיה שלום, כלומר גאולה, הוא רק סבור שאם נשאר בשטחים יהיה אסון דמוגרפי ומוסרי. שניהם, גם הימין וגם השמאל עברו מחלומות לפחדים וחרדות.

דפנה:

אז עד כאן החלק הראשון של השיחה עם מיכה גודמן על התמורות האידיאולוגיות שעברו המחנות הפוליטיים בארץ. הפרק השני הוא כבר המנה העיקרית, המלכוד שאנו נמצאים בו היום וכמובן איך אפשר לצאת ממנו, וגם משהו קטן לקינוח, איך לעזאזל גודמן מוצא 6 שעות ביום רק כדי לחשוב?? בקיצור, יש הרבה למה לצפות, נשמח אם תצטרפו גם לחלק הבא. אני מחכה לכם בפרופילים שלי ברשתות החברתיות, בטוויטר ובפייסבוק, אפשר כמובן דרך האתר של עושים היסטוריה שאנחנו חלק ממנו, נפגש בחלק ב'.

Podcast (osim_refua): Download

הורד את הקובץ (mp3)

---

קַרְנֵי רֶנְטְגֶּן (או קרני X) הן קרינה אלקטרומגנטית  הקרויה כך על שם הפיזיקאי שגילה אותה, וילהלם רנטגן. פרק זה של "עושים רפואה" הוקלט במהלך מפגש המאזינים שלנו ובו הרצה דוק' יובל בלוך על – איך מפענחים צילומי רנטגן? מהן הטכנולוגיות הנוספות בהן משתמשים בתחום הרפואה, וכיצד מתמודדים עם סוגיית הקרינה?

גללו למטה כדי לצפות בשקופיות של ההרצאה!

האזנה נעימה,
ניר.

---

הרשמה לפודקאסט:

רשימת תפוצה במייל | iTunes | אפליקציית 'אנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

---

---

Podcast (osimtanach): Download

הורדת הפרק (mp3)

עולם החלומות העסיק את הקדמונים ומעסיק גם את החוקרים בימינו. בספר בראשית מסופר שאברהם ראה בחלומו תנור אש, ולפיד בוער שעובר בין חלקי חיות שאותן ביתר קודם לכן, כשהיה במצב של ערות; יעקב ראה בחלומו סולם שמגיע עד פתח ביתו של אלוהים בשמים, ומלאכים שעולים ויורדים בסולם; יוסף חלם חלומות – ופתר חלומות; אלוהים נגלה לשלמה בחלום; ובספר דניאל, פתר דניאל את חלומותיו של נבוכדנצר, המלך שהחריב את בית המקדש הראשון שבנה שלמה.

בפרק הזה מנסים ליאורה יותם להבין את משמעות החלומות ומה שעומד מאחוריהם.

האזנה נעימה,
ניר.

---

רשימת הפרקים המלאה

הרשמה לפודקאסט:

רשימת התפוצה בדוא"ל | iTunes | אפליקצייה לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

---

תמלול הפרק: עולם החלומות (חלק 1 מתוך 2)

עדנה סבג, שהיא אחת המאזינות שלנו העלתה רעיון מקסים: שניתן מקום למטבעות לשון מהתנ"ך, שחדרו לשפה העברית. אין ספק שעדנה צודקת, שכן פניני הלשון שבתנ"ך העשירו את העברית המדוברת – ואין ספק שמקומן הטבעי הוא בתכנית שלנו. ולפיכך, אנחנו נשבץ פנינה אחת בכל פרק – ונשמח לשמוע מה דעתכם על התוספת. נפתח אפוא בביטוי שקשור לתכנית הבאה:

כא עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה,  עַל מִצְרַיִם.  אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו, וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ; כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְכָל הַבֹּטְחִים עָלָיו. (מל"ב יח, כא

הביטוי "משענת קנה רצוץ" הושמע נגד מלך בשם חזקיהו, שחשב שמצרים תסייע לו במלחמתו נגד מלך אשור, דבר שכמובן לא קרה. הביטוי הפך חלק מהעברית בת ימינו, ומשמעו לסמוך על מישהו, או על הבטחה שנתן שידוע מראש שאין לסמוך על דבריו. אביא בקיצור את הפרשנות של האקדמיה ללשון עברית:

קנה, הוא מהצמחים האופייניים למצרים, הוא צמח חזק וגמיש.אלא שקנה רצוץ, הוא היפוכו של דבר.הוא רעוע או שבור.קנה כזה, במקום שיהיה משענת למי שסומך עליו את כפו, הוא יחורר את היד ויפצע אותה = וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ.

והנמשל ברור: מצרים היא משענת רצוצה כזאת, וההישענות עליה תביא לפגיעה בחזקיהו ולנפילת ירושלים. בימינו הבטחות שנותנים ראשי המפלגות לפני בחירות, משולות למשענת קנה רצוץ, שכן ידוע מראש שאין סיכוי שהן תתקיימנה…

זיגמונד פרויד והעולם המודרני

זיגמונד פרויד, אבי הפסיכיאטריה המודרנית, חי במאה הקודמת והקדיש לחלום מקום רב במחקריו. בספרו פירוש החלום הוא סיפק כמה הגדרות לחלום. אחת מהן היא ש"חלום הוא תבנית נפשית בעלת משמעות, שקשורה קשר הדוק למצבו הנפשי של האדם בעת ערות". בהמשך הוא כתב: "שכחת החלום היא סוג של צנזורה נפשית". כלומר, בעוד שהחלום "תופס" את נפש האדם הישן ללא מגננה, שכחת החלום בזמן ערות מגנה על נפשו.

התופעה שנקראת חלום העסיקה גם את בני העולם הקדום, כמו גם את כותבי התנ"ך. בפרק טו שבספר בראשית מספר שאברהם ראה בחלומו תנור אש, ולפיד בוער שעובר בין חלקי חיות שאותן ביתר קודם לכן, כשהיה במצב של ערות; יעקב ראה בחלומו סולם שמגיע עד פתח ביתו של אלוהים בשמים, ומלאכים שעולים ויורדים בסולם; יוסף חלם חלומות – ופתר חלומות; אלוהים נגלה לשלמה בחלום; ובספר דניאל, שכמעט שאיננו מוכר לציבור הרחב ושעליו נדבר בפרק הבא, פתר דניאל את חלומותיו של נבוכדנצר, המלך שהחריב את בית המקדש הראשון שבנה שלמה.

למרות שההוראה 'חלום' משמשת אותנו ואת הקדמונים, זו תהא טעות גדולה אם נתייחס אל החלום באופן הבא:

בשעת לילה מאוחרת הייתי עייפה מאד וזחלתי לחדר שינה. צחצחתי שיניים, נכנסתי למיטה ונרדמתי – וחלמתי חלום. התעוררתי בבוקר – ואופס, החלום עף לו למקום אחר, כדי להגן על נפשי הרכה.

כותבי התנ"ך והקדמונים לא עסקו בחלומות מהסוג הבנאלי הזה.

מסרים מהאלים

אם כך, נתחיל מתיאור התופעה כפי שהבינו אותה הקדמונים.לאחר מכן נתכנס לתוך התנ"ך ונעסוק בשניים או שלושה חלומות מפורסמים, ונראה לאן הם לוקחים אותנו. בני העמים הקדומים האמינו שלמן בריאת העולם ועד עכשיו, כלומר עד זמנם, מתקיים קשר רצוף ומתמשך בין האלים שלהם לבינם. הם האמינו שהאלים מעבירים אליהם מסרים שונים, ובצורות שונות. לפעמים המסר ניתן בדיבור ישיר, ועל כך אין לנו מה להוסיף. אלא שלעתים קרובות האלים הצפינו את המסרים שלהם, וצורות ההצפנה שבהן השתמשו היו מגוונות ומרתקות ורק מומחים בעלי כישורים מיוחדים ידעו לפצח אותן. למשל – לפעמים המסר הוצפן בתמונות סתומות וחסרות פשר שהועברו לאדם בחלום, ולעיתים תנועת הכוכבים בשמים הייתה דרך להעברת מסרים מוצפנים – ואכן הקדמונים היו אסטרונומים מחוננים ביותר. מעוף הציפורים והצורה שיוצר שמן הצף על פני המים היו צורות הצפנה נוספות. שיטה נוספת שהייתה בשימוש נרחב, הייתה לשחוט כבשה, ולפי צורת הכבד שלה לחזות את פני העתיד. בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בעיר בשם מארי, ששכנה על גדת נהר הפרת, נמצאו תבניות עשויות טין, שצורתן צורת כבד. על הכבד מטין, חרטו המלומדים נוסחאות לחיזוי פני העתיד. חשוב לציין שגם במגידו ובחצור, נמצאו תבניות שכאלה.

שיטה נוספת, מרתקת במיוחד, הייתה העלאה באוב של רוחות המתים – שכן רוח המתים שכנה בסמיכות מקום לאלים וידעה את סודותיהם. אך מה זה אוב? אוב = בור = שאול תחתיות.  אבל לא סתם בור, אלא בור שנחפר בלילה, סמוך לקבר ספציפי, במטרה לאפשר לרוחו של המנוח לעלות מן הפיר/ שאול כלפי מעלה, אל עולם החיים. מעדויות שנמצאו באוגרית = מדינה קטנטונת ששכנה בתחום סוריה של ימינו, עולה שבעלת אוב, הייתה אישה שבבעלותה היה בור שכזה ושהיא הייתה אחראית לתחזוקתו. ועכשיו כולם נזכרים בבעלת האוב מעין דור, שהעלתה את רוחו של שמואל מעולם המתים, כדי שיגלה לשאול את תוצאות המלחמה בפלשתים.

עלילות גילגמש

הנה סיפור קצר שקושר את החלום עם האוב, הפיר שדרכו עולות נשמות המתים:

ברשותנו מצוי אפוס שחובר לפני כ-4000 שנים בבבל שבתחום עיראק של ימינו.  האפוס נקרא עלילות גילגמש, והוא מספר על עלילותיהם של גילגמש וחברו אנכידו. השניים היו עצומי מידות ובעורקיהם זרם דם של אלים, ולכן היו חזקים באופן על-אנושי, ולא היו אמורים למות כאילו היו בני אדם פשוטים. גילגמש ואנכידו היו מה שנקרא "פגע רע":  זוג פרוע, מזיק ומשחית, וחסרי כל רסן. בסופו של סיפור ארוך מאד הצליחו השניים להעליב את האלים, וכדי להפריד ביניהם גזרו האלים שאנכידו ימות.

באחד הלילות חלם אנכידו: "חלום נכבד, שעורר בו אימה גדולה, ושפתיו המו כמו זבוב". בחלומו ראה אנכידו את האלים גוזרים עליו שימות." וכך נודע לו שלמרות שאמו הייתה אלה שיצרה אותו מטיט במלוא גודלו ועוצמתו, הוא עתיד למות בסבל גדול, כאחד האדם.

המוות לא עושה הנחות סלבס וכך, למן הלילה שבו חלם את חלומו ובמשך 12 הימים הבאים, חלה אנכידו וגסס למוות. ובימים שגסס, חלומות ביעותים חזרו ופקדו אותו. בחלום האחרון הוא ראה את האדמה נפתחת, ויצור אחד שפניו חושך כפני הנשר, עולה מתוך הבור (האוב) ומושך את אנכידו המסכן מטה, לתוך הבור ואל עולם המתים. במאבק בין הנשר החשוך לבין אנכידו החולה, גבר הנשר והוביל אותו מטה, אל העיר הגדולה שבה חייתה מלכת השאול:

"ואל הבית אשר באיו חשוכי אור ; מקום בו עפר לחמם, ומאכלם טיט… ואור לא יראו, ובעלטה ישבו".  

מתוך הדוגמאות שלעיל עולה שחלום היה רק אחת הצורות שבהן העבירו האלים מסרים לבני האדם.  הבעיה הייתה שהמסרים האלה היו מוצפנים ושכדי לפענח אותם נדרשו מומחים.

מפענחי החלומות

התנ"ך מזכיר את החרטומים, המכשפים, הקוסמים והכשדים. חשוב להדגיש שמדובר באנשים שהיו מלומדים גדולים שהודות לידע העצום שרכשו ברפואה, באסטרונומיה ובמדעים נוספים נחשבו מומחים גם לפענוח הסימנים שהצפינו האלים בשדרים ששלחו לבני האדם. לפני 3000 ו-4000 שנים האלים עסקו בהצפנה, ומומחים מוכשרים עסקו בפענוח של הצפנים. ועוד צריך להדגיש שהמומחים לפענוח הצפנים שירתו בעיקר בארמונות, משום שמרבית הידיעות ששלחו האלים נשלחו למלכים ועסקו בגילוי פני העתיד לבוא עליהם ועל ממלכתם,  ולכן הייתה חשיבות רבה לדעת את תוכנן.

מה ההבדל בין מה שהיה נהוג אצל העמים השכנים, לבין המסופר בתנ"ך? ההבדל הגדול הוא בלגיטימיות. גם בתנ"ך קיימת תפיסה בסיסית שלפיה העתיד להתרחש גלוי וידוע לאלוהים, וכן שמאז בריאת העולם נגלה אלוהים בפני דמויות נבחרות וגילה להם את צפונות העתיד. אלא  שבתנ"ך ההתגלות של אלוהים נעשתה בשתי דרכים בלבד: בדיבור ישיר, או בחלום. ולכן התנ"ך אוסר לחלוטין את ההסתייעות במכשפים, קוסמים, או בבעלי אוב כדי לגלות את צפונות העתיד. ההסתייעות במומחים אלה נחשבת פשע חמור.

ספר דברים מספר על הימים שבהם יוצאי מצרים כמעט סיימו את מסעם במדבר סיני, ועוד רגע הם יכנסו לארץ המובטחת. לפני כניסתם לארץ משה, כך לפי הכתוב, נתן להם שורה ארוכה של חוקים וכך נאמר בקיצור רב בפרק יח:

כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ  אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ : לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת  כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם.  י לֹא יִמָּצֵא בְךָ  ….  קֹסֵם קְסָמִים,  מְעוֹנֵן = קורא בעננים, וּמְנַחֵשׁ = קורא את העתיד לפי תנועות פיתולי הנחש וּמְכַשֵּׁף.  יא וְחֹבֵר  חָבֶר= מגלה עתידות ברבים; וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי  וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים.  יב כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה  כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה; וּבִגְלַל  הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה  יְהוָה אֱלֹהֶיךָ  מוֹרִישׁ = מגרש אוֹתָם מִפָּנֶיךָ.

במילים אחרות, כותבי התנ"ך מכירים בתופעה שלפיה האלים העבירו מסרים בצורות שונות – אך כדי להיבדל מבני העמים השכנים נאסר על בני ישראל להשתמש בשירותיהם של מכשפים, חרטומים, קוראים בעננים ועוד. והסיבה לכך היא שעצם ההסתייעות בבעלי מקצועות אלה התפרשה כהכרה בקיומם של כוחות על אנושיים, שהם לא אלוהי ישראל, דבר שהתנ"ך איננו סובל.

החלום בתנ"ך

אמרנו שלפי התנ"ך ההתגלות האלוהית נעשתה בשתי צורות. האחת בדיבור ישיר, והשנייה בעת תרדמה – והיא הצורה שמעניינת אותנו.  

החלום שבו התגלה אלוהים לאדם, לא התרחש במצב של שינה במובן שמוכר לנו, שאולי באמת מבטא את מצבנו הנפשי, כפי שקבע פרויד. התגלות בחלום יכלה להתרחש גם במצב שבו האדם ער לחלוטין. במצב שכזה נפשו התהפכה, ובבת אחת הוא ניתק מהמציאות ונכנס למצב תודעתי אחר, שבו נגלה אליו אלוהים במראות ובקולות, שאיש מלבדו לא ראה ולא שמע.

אתן דוגמה מספר דניאל,  שאליו נחזור בפרק השני. דניאל, כך מסופר, חי בבבל. באחד הימים הוא עמד ליד נהר החידקל – ואז, בבת אחת הוא נכנס למצב של תרדמה, שהיא מצב תודעתי שבה הוא ראה מראות אלוהיים, שאיש מלבדו לא ראה. והוא שמע קולות שאי מלבדו לא שמע (פרק י) :

ד וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה  לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן,  וַאֲנִי  הָיִיתִי עַל יַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל  הוּא חִדָּקֶל.  עכשיו מתחולל המהפך התודעתי:

ה וָאֶשָּׂא אֶת עֵינַי וָאֵרֶא  וְהִנֵּה אִישׁ אֶחָד לָבוּשׁ בַּדִּים; דניאל מבין שהוא רואה מלאך ששלח אליו אלוהים- ואני מדגישה את הדברים הבאים:  ז וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל לְבַדִּי  אֶת הַמַּרְאָה,  וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי  לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה; אֲבָל  חֲרָדָה גְדֹלָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם  וַיִּבְרְחוּ  בְּהֵחָבֵא.   וַאֲנִי  נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי,  וָאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת  וְלֹא נִשְׁאַר בִּי כֹּחַ….. ט וָאֶשְׁמַע  אֶת קוֹל דְּבָרָיו; וּכְשָׁמְעִי  אֶת קוֹל דְּבָרָיו  וַאֲנִי הָיִיתִי נִרְדָּם עַל פָּנַי  וּפָנַי אָרְצָה.  י וְהִנֵּה יָד  נָגְעָה בִּי; וַתְּנִיעֵנִי עַל בִּרְכַּי  וְכַפּוֹת יָדָי.  וַיֹּאמֶר אֵלַי דָּנִיֵּאל …ואני מקצרת… וּבָאתִי  לַהֲבִינְךָ  = לגלותך, אֵת אֲשֶׁר יִקְרָה לְעַמְּךָ  בְּאַחֲרִית הַיָּמִים …..  וּבְדַבְּרוֹ עִמִּי  כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה  נָתַתִּי פָנַי אַרְצָה  וְנֶאֱלָמְתִּי.  ……. וּנְשָׁמָה לֹא נִשְׁאֲרָה בִי…..

הקטע שקראנו מלמד שהתרדמה שנפלה על דניאל איננה מילה נרדפת לשינה, והמראות שגילו לו את פני העתיד, היו צורה לגיטימית של התגלות אלוהית. במקרה שלנו, של המלאך שדיבר אליו.

ברית בין הבתרים

דוגמה נוספת שממחישה את הדברים האלה היא ברית בין הבתרים, שלהוציא את זו שנכרתה במעמד הר סיני, היא המפורסמת ביותר.

בספר בראשית  מסופר שאברהם הקשיש נואש שאלוהים יקיים אי פעם את ההבטחה, שלפיה ייוולדו לו, לאברהם, ילדים רבים. או אפילו ילד אחד, קטן ונחמד. בתגובה לטרונייתו של אברהם הורה לו אלוהים לצאת החוצה ואמר לו שמספר צאצאיו יהיה כמספר הכוכבים בשמים. וכששאל אברהם איך יידע שהפעם תקוים ההבטחה, אמר לו אלוהים את הדברים הבאים – וכרגיל, אני קוראת בקיצור רב רק את מה שחשוב לנו:

וַיֹּאמֶר [אלוהים לאברהם]  קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת  וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ; וְתֹר  וְגוֹזָל.

ובעברית פשוטה: קח שלוש עגלות, שלוש עזים ושלושה איילים, ותור שהיא סוג של יונה, וגוזל. אברהם עשה כמצווה עליו. ואז ממצב של ערות מוחלטת עבר למצב תודעתי אחר, שהתנ"ך מכנה תרדמה. ובמצב הזה הראה לו אלוהים מראות מוצפנים שאת פשרם גילה לו:

יב וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא = לשקוע  וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם = כניסה למצב תודעתי אחר. …  יג וַיֹּאמֶר [אלוהים] לְאַבְרָם  יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם  וַעֲבָדוּם  וְעִנּוּ אֹתָם  אַרְבַּע מֵאוֹת  שָׁנָה…….ושוב אני מקצרת  יז וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה,  וַעֲלָטָה הָיָה; וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן , וְלַפִּיד אֵשׁ  אֲשֶׁר עָבַר  בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה. כלומר בין חתיכות הבשר שאברהם ביתר במצב של ערות  יח בַּיּוֹם הַהוּא  כָּרַת יְהוָה אֶת אַבְרָם  בְּרִית לֵאמֹר:  לְזַרְעֲךָ  נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת  מִנְּהַר מִצְרַיִם  עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת.

בקטע שקראנו אלוהים נגלה לאברהם בשתי צורות שונות. האחת בדיבור ישיר: כאשר הורה לו לשחוט את החיות. ההתגלות השנייה התרחשה בעת תרדמה, שלא הייתה שינה רגילה, שבה הראה אלוהים תמונות מוצפנות המגלות שבעוד מאות שנים רבות מזמנו של אברהם, צאצאיו יהיו עבדים במצרים. אבל שאברהם יסיר דאגה מליבו, שכן אלוהים יוציא אותם משם.

חלומותיו של יוסף

החלומות המפורסמים ביותר בתנ"ך, שדווקא כן התרחשו בעת שינה, הם אלה שמצויים במחזור הסיפורים המיוחסים ליוסף. פרק לז שבספר בראשית מספר על מערכת היחסים העכורה ששררה בבית יעקב. כידוע, יעקב  אהב את יוסף יותר מכל 11 בניו האחרים, דבר שעורר את קנאתם ושנאתם של האחים – ולמען האמת אפשר להבין לליבם.

יוסף מתואר כנער עצלן שנהג להישאר בבית אביו שעה שאחיו השכימו לצאת עם הצאן למרעה. ואם לא די בכך, הוא נהג להוציא דיבתם רעה באוזני אביהם. דיבה רעה היא תמיד דבר שקר שנועד להזיק. וכתוספת לשאר תכונותיו הרעות, יוסף המפונק נהג לחלום חלומות מרגיזים, שאותם הזדרז לספר. ואני מצטטת בקיצור:

וַיִּרְאוּ אֶחָיו  כִּי אֹתוֹ (את יוסף) אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו  וַיִּשְׂנְאוּ  אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ  דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם,  וַיַּגֵּד לְאֶחָיו….:  שִׁמְעוּ נָא  הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים  בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה,  וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי  וְגַם נִצָּבָה; וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם  וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי.  ח וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו: הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו.

נער החלומות המרגיז חלם חלום שני, שבו הוא ראה את השמש, את הירח ו-11 כוכבים משתחווים לפניו. ושוב הוא רץ לגלות את חלומו לאחיו, אך הפעם נזף בו יעקב בקול רפה ואמר:

מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ:  הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ אָרְצָה.

לכאורה, יש לנו שני חלומות לא מתוחכמים, שחלם נער מעצבן. אין בהם התגלות אלוהית או מסר אלוהי. הסמלים המוצפנים בהם הם בנאליים, במקרה הטוב. אלא שבתנ"ך אין סיפורים בנאליים, ולו חלומותיו של יוסף היו חסרי חשיבות, הם לא היו נכללים בו.

איך לקרוא את התנ"ך

לפני שנתקדם אתן לכם מפתח חשוב לקריאה מושכלת של התנ"ך, שיסייע לנו בהמשך. בתנ"ך מצויים מאות סיפורים, חלקם קצרים מאד וחלקם ארוכים. לכאורה כל אחד מהם עומד בפני עצמו. אפשר לקרוא אותו כיחידה עצמאית ולהתעלם מהסיפורים שנמצאים לפניו או מאחוריו. אך זו טעות גדולה, ומי שעושה כן, מקבל סיפור שטוח ורזה, ולא מאד חכם. לעומת זאת, מי שקורא הסיפור הבודד בהקשר רחב, נוכח לדעת שהוא מתכתב עם הסיפור שעומד לפניו ועם זה שעומד אחריו, ועם זה שנמצא במרחק של 300 פרקים ממנו.

מכל בחינה, הסיפורים הנפרדים הם כמו רשת האינטרנט. הם מתכתבים זה עם זה, הם מסבירים ומלמדים זה על זה. וכולם ביחד משרתים תכלית גדולה אחת שעמדה לנגד כותבי התנ"ך והיא לרומם ולפאר את אלוהי ישראל: לספר על כוחו ועל עוצמתו האין סופית, ולהוכיח שהאלים שבהם האמינו העמים השכנים, הם לכל היותר חתיכת עץ מגולפת שאליה הם משתחווים – והדברים האלה מתארים היטב את המקרה שלנו.   

מחזור הסיפורים הקשור ביוסף שולח זרועות לכל הכיוונים. בהסתכלות רחבה מתברר ששני החלומות שחלם יוסף, הם  מקפצה לסט חלומות שני, שמהווה מקפצה לסט חלומות שלישי, שהיה העיקר בעיני כותבי התנ"ך. ושלושת מחזורי החלומות משרתים כמה עניינים שהיו חשובים לכותבי התנ"ך, ולכן הם מקיימים את הכלל שלפיו השלם גדול מסכום חלקיו = סינרגיה.

נסתכל על הדברים מנקודת מבט כוללת. תכונותיו הרעות של יוסף מסבירות את שנאת אחיו אליו, שבגללה מכרו אותו  לסוחרים שעשו את דרכם למצרים. ומכאן שאחת המטרות של כותבי התנ"ך הייתה לספק הסבר לכך שהסיפור המקראי עבר מארץ כנען למצרים, שממנה נצא בעוד כמה מאות שנים, כפי שהבטיח אלוהים לאברהם בהתגלות שעליה דיברנו קודם. במצרים התרחשו שני הסטים של החלומות הבאים, אך לפני שנגיע אליהם, צריך למכור את יוסף — אז בוא נמכור אותו. באחד הימים עשה יוסף טעות פטאלית ויצא ממחבואו שמתחת לסינורו של אביו. אחיו ניצלו את העובדה שחולם החלומות נותר ללא הגנה. הם תפסו אותו ומכרו אותו, כפי שמוכרים כל סחורה, לשיירה של סוחרים שעשתה את דרכה למצרים. במצרים נמכר יוסף בשנית, הפעם לאיש בשם פוטיפר שהיה שר הטבחים של פרעה.

הכתוב שהדגיש קודם את עצלותו של יוסף בבית אביו, מתאר אותו עכשיו כבחור חרוץ שניהל בכישרון גדול את משק ביתו של השר הנכבד. המחבר לא מדבר על שינוי שחל באישיותו. אבל הפרטים שמוסר, גורמים למוחנו לעשות את השינוי.

אלא שעכשיו התעוררה בעיה. מסתבר שלאשתו של פוטיפר היו דרישות משלה מהבחור הצעיר והיפה שהובא לביתה, שאותן הוא לא היה מוכן למלא. בסופו של דבר הגברת הדחויה נעלבה עד עמקי נשמתה, והיא סיפרה לבעלה שיוסף  ניסה לאנוס אותה. השר האמין לשקריה של אשתו והשליך את יוסף המסכן לבית הסוהר המלכותי, שבו נמצאו אסירים שאסר פרעה. וביניהם נמצאו שני אסירים ממעמד בכיר: שר המשקים ושר האופים.

האופן שבו חטאו השרים לפרעה

הכתוב איננו מגלה מה היה חטאם של שני השרים, אך היות שהם נגעו במזונו ובמשקה של המלך, הרעלה נשמעת כאפשרות הסבירה. הרעלה הייתה אחת הצורות המקובלות להיפטר ממלכים, ומסיבה זו הם נהגו להשתמש בטועם מלכותי, ויתכן שלכך התכוון המספר. מכל מקום, בבית הסוהר פגש יוסף את שר האופים ושר המשקים, והפגישה הזו מובילה אותנו לסט חלומות שני וכך מסופר:

באחד הלילות חלמו שר האופים ושר המשקים, כל איש את חלומו :

ה וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם, אִישׁ חֲלֹמוֹ  בְּלַיְלָה אֶחָד,  אִישׁ  כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ:  הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה  אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם,  אֲשֶׁר אֲסוּרִים  בְּבֵית הַסֹּהַר.  ו וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף  בַּבֹּקֶר; וַיַּרְא אֹתָם  וְהִנָּם זֹעֲפִים.  ז וַיִּשְׁאַל …..  מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים  הַיּוֹם.  וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו  חֲלוֹם חָלַמְנוּ  וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ;

ולמה זעפו השניים? זעפם של שני השרים הנכבדים, קשור קשר ישיר לאמונה שהאלים העבירו אליהם בחלום מסר מוצפן לגבי עתידם. אך כדי לפענח את הצופן, היה צורך בפותר חלומות מקצועי והנהלת בית הסוהר המלכותי לא סיפקה מומחה שכזה לאסיריה – וזו הסיבה שבגללה הם זעפו. לעת הזו נכנס יוסף לסיפור. יוסף ביקש מהשניים שיספרו לו על מה חלמו – ולכאורה ורק לכאורה, הוא פתר את חלומם. לשר המשקים הודיע שבעוד שלושה ימים הוא יחזור למזוג את יינו של פרעה,  ולשר האופים גילה שיוצא להורג בתלייה – וכך באמת היה.  זה חזר לארמון וזה הוצא להורג – והאסיר יוסף המשיך לכלות את ימיו בבית האסורים.

החלומות שחלם פרעה

חלפו שנתיים נוספות, ועכשיו הסיפור שתחילתו בארץ כנען והמשכו בבית הסוהר, מתקדם אל ארמונו של פרעה, המלך הגדול של מצרים, שהייתה הממלכה הגדולה והחשובה ביותר בעולם הקדום. באחד הלילות חלם פרעה את שני החלומות, שאליו חותר הסיפור. וכך אומר הכתוב (מא):

א וַיְהִי  מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים; וּפַרְעֹה חֹלֵם :  וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר.  וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר  עֹולֹות שֶׁבַע פָּרוֹת  יְפוֹת מַרְאֶה  וּבְרִיאֹת בָּשָׂר; וַתִּרְעֶינָה  בָּאָחוּ.

ג וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת  עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר,  רָעוֹת מַרְאֶה  וְדַקּוֹת בָּשָׂר; וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל (=ליד)  הַפָּרוֹת  עַל שְׂפַת הַיְאֹר.

ד וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת  רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת  יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת;

וַיִּיקַץ  פַּרְעֹה.

חלום אחד הסתיים ומייד הגיע חלום השני:

ה וַיִּישָׁן  וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית;

וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים  עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד  בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת. וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים  דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים כלומר רוח שבאה מהמזרח (קדם), צֹמְחוֹת  אַחֲרֵיהֶן.  וַתִּבְלַעְנָה  הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת  אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים  הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת;  וַיִּיקַץ פַּרְעֹה  וְהִנֵּה חֲלוֹם.

וַיְהִי בַבֹּקֶר  וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ =פרעה הבין שהחלומות נשאו מסר מוצפן מהאלים ולכן הוא היה נרעש, וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם,  וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ; =אלה הם פותרי החלומות המקצועיים, וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ  וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה.

המלך הנרעש סיפר את פרטי המראות שראה לחרטומים ולחכמים, אלא שאיש מהם לא היה מסוגל לומר לו את משמעם. לעת הזו נזכר שר המשקים באסיר יוסף, והוא סיפר למלך אודותיו. יוסף הובהל מבית הסוהר והתייצב בפני המלך שחזר פעם נוספת על פרטי שני החלומות שחלם. ואני אקרא רק את הפסוק החשוב לנו:

טו וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה  אֶל יוֹסֵף : חֲלוֹם חָלַמְתִּי  וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ; וַאֲנִי  שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר  תִּשְׁמַע חֲלוֹם  לִפְתֹּר אֹתוֹ.  טז וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר  בִּלְעָדָי  אֱלֹהִים  יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה …

ושוב לכאורה ורק לכאורה, פתר יוסף את הסוד שבחלום:

כה וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל פַּרְעֹה : חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא:  אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה  הִגִּיד לְפַרְעֹה.  כו שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת,  שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה;  וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבֹת,  שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה:  …

וכולנו יודעים שהעתיד שהיה צפון במראות שראה פרעה בחלומו, היה ששבע שנות שפע גדול תגענה על מצרים. אך בעקבותיהן תבואנה שבע שנות רעב גדול, שכמותו לא ידעה מצרים מעודה. ויוסף חתם את הפענוח החלום בדברים:

כח הוּא הַדָּבָר  אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל פַּרְעֹה:  אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה  הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה. … כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים,  וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ.

במקרה שלפנינו ידיעת העתיד לבוא הייתה קריטית, שכן היא אפשרה למלך להתכונן בשנות השפע לקראת בואן של שבע שנות הרעב.  ואכן, יוסף הציע לפרעה לנצל את השנים האלה לשם אגירת מזון, שבו יאכיל  את תושבי מצרים בשנות הרעב. פרעה הבין מייד שאמת דיבר יוסף, וכך הוא אמר בפליאה:

הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ  (כיוסף)  אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ.  לט וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף,  אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת  אֵין נָבוֹן וְחָכָם  כָּמוֹךָ.  אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי  וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי; רַק הַכִּסֵּא  אֶגְדַּל מִמֶּךָּ.

עכשיו עולה השאלה הגדולה: למה רק ב"כאילו" פתר יוסף את החלומות של פרעה ושל שני השרים הנכבדים? נסתכל על שני החלומות.

מתוך סיפורו של פרעה ברור לחלוטין שהוא הבין מיד ששני החלומות שחלם נושאים מסר חשוב מהאלים שבהם האמין. וזו הסיבה שבגללה הוא  הזעיק את החרטומים והחכמים, שהיו מפענחי חלומות מקצועיים, שיגלו לו מה משמעות המראות שראה בשני החלומות:

וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם,  וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ; וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ  וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה.

אלא שהחכמים לא היו מסוגלים לפתור את החלומות? לא,הדגשנו קודם שהתנ"ך אוסר לחלוטין את השימוש בפותרי חלומות מקצועיים, כמו חרטומים, מכשפים וקוראים בכבד ובציפורים. ולו יוסף ידע לפתור חלומות, הוא היה חרטום מצרי שנחשב גם למכשף  – ואז הוא היה נחשב לחוטא, ואת זה התנ"ך לא מרשה. אבל בפרק מא פרעה כינה את יוסף צפנת פענח = מפענח צפנים:

וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף, צָפְנַת פַּעְנֵחַ,

במסורת ובבתי הספר, מתואר יוסף כמי שידע לפתור חלומות…יוסף אכן מכונה 'צפנת פענח' = פותר הצפנים. והדעה שהוא ניחן ביכולת לפתור חלומות, אכן מקובלת במקורות העתיקים ובציבור הרחב. אלא שהדעה הזו סותרת את עמדת התנ"ך, שלפיה רק אלוהים יודע ומגלה את פני העתיד – ובוא נקשיב פעם נוספת לתשובות שנתן לשני השרים שהיו כלואים יחד איתו בבית הסוהר (פרק מ), ולפרעה.

בתחילה שאל יוסף את שני השרים:

מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים  הַיּוֹם.  וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ  וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ;

ותשובתו של יוסף:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי

התשובה שלאלוהים הפתרונים, הייתה התשובה שאותה נתן גם לפרעה:

טז וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר: בִּלְעָדָי אֱלֹהִים  יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה = אלוהים יענה לפרעה בלעדי יוסף, ובהמשך הוא אמר : אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה  הִגִּיד לְפַרְעֹה. ועכשיו באה החתימה של החלום :  אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה  הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה. … כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים,  וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ.

הטקסט אומר דברים ברורים: פתרון החלומות היה בידי אלוהים. אלוהים גילה ליוסף את פתרון החלומות, ויוסף העביר את ששמע לידיעת פרעה ולידיעת שני השרים שהיו כלואים יחד איתו בבית הסוהר. בואו ניקח את הדברים האלה לקצה, ונגיד שלפי הכתוב ניתן להבין שאלוהים היה זה שנגלה לפרעה בחלום – ועל כך  נדבר עוד מעט. לעת עתה נסתפק ונגיד שהעובדה שהפתרונות התבררו כנכונים, מוכיחה שאלוהים הוא האל האמיתי, שכן הוא ידע את העתיד לבוא על מצרים.

אז למה היה חשוב לכותבי התנ"ך לספר על חלומותיו של פרעה, שהדבר האחרון שניתן לומר עליהם, זה שהם שיא התחכום?

מלחמת האלים

"עושים תנ"ך" שייכת לרשת של "עושים היסטוריה", שמייד מסגירה את המתודה שלפיה אנחנו עובדים. המתודה הזו אומרת שסיפורי התנ"ך מתארים את הימים שבהם הועלו על הכתב, ושכולם יחד משרתים את האידיאולוגיה שלשמה נכתב התנ"ך. ולכן, הבנת הרקע ההיסטורי כל כך חשובה להבנת כל סיפור וסיפור. נהוג לתארך את הסיפורים שבספר בראשית לשנים שבין 1800 לפנה"ס ועד 1600 לפנה"ס. מכיוון שהדיוק הכרונולוגי לא ממש חשוב, ניקח את 200 השנים האלה כמתארים את זמן הסיפור שלנו – ונשאל  מה היה באותן שנים בארץ כנען ובמצרים?

בארץ כנען יש בשנים האלה פחות או יותר כלום אחד גדול. ארץ כנען הייתה באותם ימים חור נידח, עני ושומם, ודל אוכלוסין – וזו גם התמונה שעולה מספר בראשית. לעומת זאת, מצרים השכנה הייתה באותם ימים הממלכה החזקה והעשירה והמפותחת ביותר במזרח הקדום. בשלב זה חגגו שושלות הפרעונים לכל הפחות 2000 ימי הולדת לממלכתם המופלאה, ושפע הארכיאולוגיה המצרית מוכיחה זאת בצורה חד משמעית.

נקודה חשובה נוספת היא בראש הפנתיאון האלים עמד האל רע RA, שפרעה  נחשב לבנו, ועל כן הוא עצמו נחשב חצי אל.

אז מצד אחד עומדת ממלכה גדולה, מדהימה ומפותחת שבראשה עומד מלך גדול. ומצד שני ישנה ארץ ישראל, ארצו של אלוהים, שהייתה חור נידח. בקיצור, ההבדל שבין שוויצריה לסומליה. מצד אחד עמד המלך החזק ביותר בעולם הקדום, שלכן נחשב חצי אל. מצד השני עמד האל הגדול והחזק ביותר ביקום, שאיש לא ידע על קיומו, זולת האסיר יוסף ועוד שלושה וחצי אנשים מסכנים ומזי רעב. אז איך מוכיחים שאלוהי ישראל גדול וחזק מפרעה שייצג את האלוהות המצרית?

התשובה: על ידי סיפורים שמתארים שאלוהי ישראל ביזה, שיטה והיתל בפרעה שייצג את האלוהות המצרית. על ידי סיפורים שמראים שאלוהים עשה בית ספר לפרעה, והראה לו מי באמת האל החזק בשכונה.  והדברים האלה מחזירים אותנו ל"מפתח" שעליו דיברנו קודם, שלפיו קיימת רשת מגמתית שמחברת את סיפורי התנ"ך יחד.

הקונטקסט הרחב

התנ"ך, כבר אמרנו בפרקים הקודמים – ועוד נחזור ונגיד בעתיד, נכתב בימים שבהם מעמד האישה היה נמוך בהרבה בהשוואה לזה של הגבר. לפיכך, אחת הצורות שבהן כותבי התנ"ך השפילו גבר חזק הייתה באמצעות אישה.

ספר שופטים מספר שיעל הרגה את סיסרא שר הצבא הכנעני, ובמקום אחר מסופר שאישה השליכה חתיכת ברזל שפגעה בראשו של אבימלך, בנו של גדעון. ובשנייה שקדמה למותו, ביקש אבימלך מהנער המשרת אותו שיהרוג אותו, לבל יגידו שאישה הרגה אותו. כותבי התנ"ך השתמשו באיזבל כדי להשפיל את אחאב, שהיה אחד המלכים הגדולים, החכמים והאמיצים שקמו לישראל, ואפשר להוסיף דוגמאות רבות שמאשרות דברים אלה.

אנחנו הקדשנו תכנית מיוחדת לסיפור המסע של אברהם, שרה ולוט לארץ כנען – ומי שמעוניין מוזמן להקשיב לו. כזכור, השלושה הגיעו לארץ כנען בשנות רעב קשה ועל כן הם נמלטו למצרים העשירה, שהייתה אסם התבואה של העולם הקדום. משהגיעו שלושת הפליטים לשעריה של מצרים, נתקף אברהם חשש שמא דבר יופייה האגדי של שרה, שלדברי מספרי האגדות האיר כשמש את כל ארץ מצרים, יגיע לאוזניו של פרעה, ושהוא יחשוק בה – וכצפוי, זה מה שקרה.

שרה נמסרה לפרעה – אך משרצה המלך לממש את אהבתו לאישה היפה, הכה אלוהים אותו ואת בני ביתו בנגעים קשים, עד שלפרעה המסכן לא נותרה ברירה אלא להחזיר לאברהם את שרה, ועוד להוסיף למשלוח תשלום נכבד בצורה של כסף וזהב ומקנה לרוב (יב).

מנקודת מבט היסטורית אין שום אפשרות ששרה הגיעה לבית פרעה. הנישואים של מלכים שחיו בעולם הקדום, ועד זמנן של הנסיכה דיאנה וקייט מידלטון,  היו נישואים פוליטיים ששירתו את האינטרסים של הממלכות. לשרה לא היה שום ערך פוליטי, ולפיכך, ההנחה שאיזושהי פליטה מזת רעב הגיעה לחדר המיטות של המלך, היא אבסורדית לחלוטין. אבל הסיפור שפרעה חמד בשרה, נועד להראות כיצד בגלל אישה הכה אלוהים את פרעה שנחשב אל למחצה. אלוהי ישראל הכה את אלוהי מצרים!

10 המכות שספג פרעה אחר בימי יציאת מצרים, משרתות את אותה תכלית עצמה. ספר שמות חוזר ומדגיש את עקשנותו של פרעה, שסירב לפקודת אלוהים לשחרר את בני ישראל מעבדותם. ועד שלמד את לקחו, הכה אותו אלוהים עשר מכות קשות וכואבות. ולקינוח  נוספה המכה ה-11, שבה הטביע אלוהים את מרכבותיו של פרעה בים סוף. ברור לחלוטין שלו פרעה היה נעתר מייד למצוותו של אלוהים, הוא היה נחשב צדיק ולא רשע. ואז אי אפשר היה לספר כיצד אלוהי ישראל הכה את המלך שייצג את האלוהות המצרית.

ועכשיו, אחרי שהבהרנו את מגמת התנ"ך להשפיל את האלוהות המצרית, נחזור לסיפור של יוסף, ולטענה שאלוהים הוא זה שנגלה לפרעה בחלומו, וזה שקבע את עתידה של מצרים – וכך אמר יוסף:

אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה  הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה. … כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים,  וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ.

אם נקבל את ההנחה שאלוהים הוא זה שנגלה בחלום, אזי אין פלא שחכמי  פרעה לא יכלו לפתור את חלומותיו. שהרי אלוהים לא מדבר עם חרטומים ומכשפים.

ואם שאלת מה החשיבות של החלומות שבמחזור הסיפורים המיוחס ליוסף, הרי שחשיבותם הייתה בהוכחה שהגודל לא קובע. אלוהי ישראל הקטנה והמסכנה, חזק בהרבה מפרעה, המלך החזק בעולם הקדום, שנחשב לבנו של האל רע, שעמד בראש פנתיאון האלים של מצרים.

בפרק הבא נדבר על ספר דניאל שכמעט שאיננו מוכר לציבור הרחב. בזמנו של דניאל היו הפרעונים המצריים נחלת ההיסטוריה, והאימפראטור הגדול היה נבוכדנצר מלך בבל. ולפיכך אך טבעי  ש"בית הספר" שעשה אלוהים עבר לבבל – ועל כך נדבר בפר הבא של עושים תנ"ך.