בפרק הקודם שוחחנו על לידתו הפלאית של משה וההקבלות בין סיפור לידתו של "חצי האל" לכאורה לבין סיפור לידתם של ישוע וגיבורים מיתיים נוספים בעולם הקדום.
הפעם חוקר המקרא שחר ענבר ואנוכי נדבר על סוף חייו ומותו של גדול הנביאים.
פרק ל"ד בספר דברים, הפרק שחותם את התורה, סוגר את סיפורו של משה רבנו, ומתאר באופן מפורט את מותו. אך למרות עושר התיאור, הטקסט שמתאר את המוות של משה עטוף מסתורין.
מה באמת היה החטא של משה שבעקבותיו נאסר עליו להכנס לארץ כנען? מדוע דבר מותו של משה נזכר פעמים כה רבות? למה חשוב לכותב המקראי להדגיש כי מקום קבורתו של משה רבנו לא נודע? אלו אלמנטים שמצביעים על היות משה חצי אל על אנושי שולבו במותו? ולמה מיכאלנג'לו הצמיח למשה רבנו קרניים?
לפני 25 שנים אחת הקבוצות הגדולות בתולדות הכדורגל הישראלי, מכבי חיפה של גיורא שפיגל, סיפקה תצוגה בלתי נשכחת. עטר, ברקוביץ׳ והאווירון הביסו 0:5 את מכבי ת״א. ״זאת הפעם הראשונה שהרגשתי את קרית אליעזר רועד״ מספר המאסטרו עטר לתומר פדלון בפרק היסטורי מיוחד של עושים ספורט-קאסט. האזנה נעימה, בן ותומר.
בפרק ראיון עם יפתח רון-טל, יו"ר חברת החשמל משנת 2010.
רון-טל, אלוף במיל', מדבר על ההשכלות של חוק משק החשמל שנחקק ב'96 על משק האנרגיה בישראל, האינטנסיביות בה קידם את הרפורמה במשך השנים ואיך התמודדו הנהלת החברה וארגון העובדים עם תהליך של פשרות וקווים אדומים.
שיעור מרתק בהסטוריה, כלכלה וניהול משברים.
האזנה נעימה.
מרואיין בפרק: יפתח רון-טל, יו"ר חברת החשמל
עורכת ראשית: דליה בוֹדינגר, דוברת חברת החשמל מראיין: חגי גולן הפקה ותסריט: יוסי מַץ עורך ראשי, רשת עושים היסטוריה: רן לוי הפקה: דוברוּת חברת החשמל – לירון בן־יעקב וכרמל ביתן אֶלשטֶיין
בעולם החדש תשתיות מתפתחות בקצב בלתי נתפס ויחד איתן ההגדרה של מתכנת משתנות.
אם פעם לכל אחד היה תחום התמחות משלו : קליינט/סרבר/חומרה ומשם התפתחנו לFullstack developer.
היום כבר מתחילים לדבר על סופר-מפתח..אחד שיודע לכתוב קוד ומכיר ושולט גם על כל תהליך ההגעה שלו לפרודקשן.
הדיבור הזה הוא חדש ואחד המושגים המוזכרים בו לא מעט הוא GitOps שמדבר על כך ש-Code Is the new way ושGit הוא הSingle source of truth להכל!
גם לקוד שכולנו מכירים וגם לקבצי הyaml וחבריהם שמגדירים איך סביבת הפרודקשן שלנו בנוייה בסופו של דבר. גמרנו עם הגדרות ידניות (:
רוצים לשמוע עוד על העידן הזה?
הצטרפו לשמעון ואליי למסע ותחכימו
לכל משחק יש כללי משחק, וכך גם למשחק הפוליטי – למערכת הבחירות.
אבל החוק שאמור להגדיר מה מותר ומה אסור במערכת בחירות בישראל נכתב בשנות ה-50 וכמעט לא התעדכן מאז. מה הוא קובע ואיך זה עלול להשפיע על תוצאות הבחירות הבאות?
נשוחח עם ד״ר תהילה שוורץ אלטשולר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה.
האזנה נעימה,
דפנה
דפנה: אנחנו בעוד פרק של עושים פוליטיקה, ממשיכים בליין הפרקים המיוחדים שלנו לקראת בחירות 2019 ולכל תחרות כידוע לכם יש כללים.
בכדורסל לדוגמה אם תעשה צעדים תאבד את הכדור ואם תעשה יותר מידי עבירות תמצא את עצמך על הספסל
אבל מה קורה בפוליטיקה שלנו?
עם איזה סט של כללים אנחנו יוצאים לדרך במשחק הזה שנקרא מערכת בחירות?
בפרק הזה ננסה לברר מה קובע חוק דרכי התעמולה? איזה שינויים ניסו לעשות בו חברי הכנסת רק לאחרונה? ואם הוא באמת נותן מענה לסכנות הגדולות שאורבות לנו ברשת. פייק ניוז, תעמולה אנונימית, הסתה וכיוצא בזה.
שלום תהילה שוורץ–אלטשולר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה
אז שלפת עבורנו את חוק דרכי תעמולה והיה צריך גם לנער ממנו לא מעט אבק כי מסתבר שמדובר בחוק משנת 1959.
תהילה: נכון לגמרי ,חוק הבחירות שנחקק לראשונה ב-1959 מבטא את התפיסה שלנו בתור חברה את תפיסת המחוקק בישראל שיש שני עקרונות מאוד חשובים שצריכים לנהל עבורנו את מהלך הבחירות.
העיקרון הראשון הוא עיקרון של הגינות או הוגנות.
העיקרון השני הוא עיקרון של שוויון.
משחר ימיה מדינת ישראל לא רצתה למשל שהרבה מאוד כסף פרטי יהיה מעורב במהלך הבחירות ולכן היא חוקקה צמד של חוקים חוק אחד זה חוק מימון הבחירות והחוק האחר הוא חוק התעמולה. הרעיון הוא בעצם שאנחנו כציבור ניתן כסף ציבורי למפלגות או למתמודדים ולרשימות כדי שיוכלו להתמודד בבחירות ולא נאפשר להם לקחת כסף מגורמים חיצוניים.
דפנה: אז מה עוד קובע החוק הזה? איך ניתן לפרסם? איפה ניתן לפרסם ? איך קובעים שפרסומו לגיטימי?
תהילה: מצוין אז חוק הבחירות בעצם קובע בעצם שורה של הגבלות ואיסורים על תעמולת בחירות חלק מהם הם איסורים כלליים, למשל אסור להשתמש בנכסי ציבור לצורך תעמולת בחירות אסור להשתמש בכוחות הביטחון ובתמונות של חיילים.
דפנה: קצת נשכח הסעיף הזה בימינו אנו.
תהילה: נכון, למרות שבכל מערכת בחירות יש על זה עתירות לוועדת הבחירות וכל פעם היא נותנת צווים להסיר, זה דבר שפשוט אנחנו מנסים שוב ושוב בדיוק כמו איסור לעשות שימוש בקטינים. אני חושבת שכדאי להקדיש לזה עוד רגע על איך החוק הזה נאכף לאורך השנים. אבל צריך קודם לדבר על המסגרת שלו, אז יש לנו איסורים כלליים אסור להעניק מתנות אסור לעשות תעמולת בחירות בתוכניות בידור .
דפנה: מה שראינו לדוגמא שהביאו את שרית חדד לשיר אתה תותח, לצורך הדיון זה היה מעשה אסור על פי חוק תעמולת הבחירות.
תהילה: וכמובן כדי שלא נשכח שהחוק נחקק ב-1959 אסור לעשות תעמולת בחירות באמצעות לפידים באמצעות כלי טייס ובאמצעות כלי שייט.
דפנה: אני בטוחה שזה ייתן מענה להרבה דברים שאנחנו מתמודדים איתם.
תהילה: לגמרי, עכשיו חוץ מהוראות אלו באמת החוק קובע שורה של הוראות שנוגעות לכלי תקשורת מסוימים.
למשל כשמדובר על מודעות מודפסות ומודעות בעיתונים החוק קובע מגבלה איזה גודל של מודעה יכולה להיות כמה מודעות כאלה מותר לפרסם במהלך מסע הבחירות וגם חובה לכתוב על כל מודעה כזאת שמתפרסמת בעיתון מודפס מי עומד מאחוריה, זה לגבי עיתונים. יש לנו הוראות לגבי שלטי חוצות שדומות יחסית להוראות לגבי עיתונים ויש לנו את הרדיו והטלוויזיה אז בשנות ה-80 באמת כשהרדיו והטלוויזיה נכנסו בצורה יותר משמעותית אל השיח הציבורי החוק תוקן כמה פעמים ונכנס בו איסור לפרסם תעמולה במשך 60 הימים שלפני הבחירות.
צריך לזכור שהאיסור הינו באמת איסור פלילי כלומר עיתונאי לכאורה שמפרסם איזה שהוא סוג של תעמולת בחירות חשוף להעמדה לדין פלילי
דפנה: השאלה היא מה זו תעמולה, אנחנו מפרשים תעמולה רק כמשהו מאוד מאוד מאוד בוטה.
תהילה: נכון, וכל השנים בוועדת הבחירות המרכזית וגם בתי המשפט בערעורים על ועדת הבחירות המרכזית שואלים את עצמם מתי מדובר במשהו שיש לו ערך חדשותי אקטואלי לדוגמא חתימת הסכם שלום, או כשיש אירוע כמו מלחמה.
דפנה: ראש הממשלה נואם באו"ם
תהילה: מישהו מופיע בהפגנה חשובה כל הדברים האלה
דפנה: גנץ משיק נאום בחירות
תהילה: נכון, מתי יש לזה ערך חדשותי אקטואלי ומתי מדובר בתעמולה והקו הזה הוא כמובן קו מאוד חמקמק והאיסור עצמו מבטא חוסר אמון מאוד גדול בתקשורת אגב.
כאילו עיתונאים שבזמן שגרה מסוגלים לסקר את המציאות בלא משוא פנים או באופן הוגן ומאוזן לא יכולים לעשות את זה בתקופת בחירות. מעבר לזה הייתה גם החלטה שבמדינת ישראל בטלוויזיה המסחרית לא ימכרו מודעות או תשדירי בחירות, כלומר במהלך הברייקים הפרסומיים בטלוויזיה המסחרית תעמולת בחירות אסורה בישראל. כלומר למכור זמן מסך. להבדיל למשל ממה שאנחנו מכירים בארצות הברית ששם יש פרסומות פוליטיות בטלוויזיה וכמובן יש חובות לסמן אותם ככאלה או מי עומד מאחוריהן.
דפנה: ולהבדיל כמובן ממה שקורה באינטרנט וזה באמת מה שמוביל אותי לנקודה הבאה החשובה שנעסוק בה היום, החוק הזה אמרתי התעדכן בשנות השמונים כשנכנסה טלוויזיה הוא התעדכן עוד כמה פעמים בהמשך, אבל הוא הפסיק להתעדכן כשהרשתות החברתיות נכנסו לעולם שלנו, וזה אחד הקשיים המרכזיים.
תהילה: לגמרי זאת אומרת חלק מהאיסורים של החוק הם החיים כמו הלפידים שדיברנו עליהם קודם. חלק לא מגשימים בכלל את התכליות של החוק כמו אלה שאוסרים על תעמולה בטלוויזיה בשישים הימים שלפני הבחירות, ויש מרחבים שלמים שהחוק הזה פשוט לא נותן להם מענה.
ובמובן הזה כל המרחב הדיגיטלי הפך להיות ב-20 שנה האחרונות בלי להגזים מערב פרוע ומערכת בחירות אחרי מערכת בחירות היושבי ראש של ועדת הבחירות המרכזית קוראים למחוקק להשמיע את דברו, להסדיר את העניין הזה.
אבל הטרגדיה של דיני תעמולת בחירות היא שהם נורא מעניינים אותנו במהלך תקופת הבחירות ומיד אחריהם כולם שוכחים בהם עד לפעם הבאה.
דפנה: אז לא בדיוק כי הפעם בשנת 2015 השופט ג'ובראן ביקש מהנשיאה לשעבר ביניש להקים ועדה שתשב על המדוכה ותוציא לנו חוק מעודכן חדש עדכני שנוכל לצאת ל-2019 כשאנחנו יודעים שלא מתמרנים אותנו ברשת וכללי המשחק הוגנים כאמור ושוויוניים מה כתבה אותה וועדה?
רצינית מאוד אגב!
תהילה: לגמרי, הוועדה הזאת ישבה על המדוכה במשך שנתיים באמת תקופת זמן ארוכה אבל צריך לומר ביושר שהיא התייחסה פחות בהמלצות שלה לעולם המקוון והדיגיטלי ויותר למה שמרבית חברי הוועדה הכירו על בשרם וזה העולם של הטלוויזיה והרדיו אז הוועדה באמת הציעה לבטל את האיסור לעשות תעמולת בחירות ב-60 הימים שלפני הבחירות ברדיו ובטלוויזיה.
דפנה: כדי לא להפוך את כולנו לעבריינים פוטנציאליים.
תהילה: בדיוק, היא הציעה לאפשר לרכוש פרסומות בערוצים המסחריים בכפוף לסימון מספיק טוב. היא דיברה קצת על סקרים ועל הצורך לסקר אותם בצורה טיפה יותר שקופה היא דיברה על ניסיון להוסיף איסור על תוכן תעמולה שהוא גזעני או מסית אלים למרות שעל האמת להיאמר שהסעיפים האלה קיימים ממילא בחוק העונשין של מדינת ישראל
דפנה: אגב גם על סקרים יש הסדרה, עכשיו קיבלנו מייל בחדשות שזה בגלל שנכנסנו לתקופת בחירות צריך להציג הרבה יותר נתונים לגבי הסקרים צריך להראות כל מי שעובר יותר מאחוז אחד לא רק את אלה שעוברים את אחוז החסימה יש כללים והם עובדים בפועל ומעניין שדווקא בזה הוועדה החליטה להתעסק.
תהילה: לכן מה שמצער יחסית ביחס להמלצות הוועדה הזאת שהיא באמת דיברה פחות או יותר על המובן מאליו, היא דיברה פחות על העולם הדיגיטלי מה שהיא כן ביקשה לעשות ביחס לעולם הדיגיטלי הוא לקבוע באופן מפורש שחובת השקיפות למשל שמחייבת לסמן מי עומד מאחורי פרסומת פוליטית תחול גם באינטרנט או שהאיסור לעשות תעמולת בחירות ביום הבחירות יחול גם באינטרנט אבל זה פחות או יותר הכל
דפנה: למרות שזה דבר לא מבוטל אם נדע מי עומד מאחורי כל פרסום ברשת עשינו כברת דרך. לא?
תהילה: לגמרי, אנחנו עוד מעט נדבר על זה בצורה טיפה יותר מפורטת אני רק מצטערת על זה שכוועדה ציבורית שכבר הגיע למסקנות בשנת 2017 המסקנות שלה מאוד 2010
דפנה: מאוד מיושנות
תהילה: אני חושבת שזה הדבר שהוא בעצם מצער אבל לו היו לוקחים את ההמלצות האלה ומאמצים אותם היינו מתקדמים מאוד.
דפנה: אז בואי ננסה להבין מה קרה משם, יש וועדה היא רצינית חברי הכנסת לוקחים אותה גם ברצינות ועדת החוקה מתכנסת חברי הכנסת ככה מפשילים שרוולים מתיישבים לעבוד ומה קורה?
מחליטים בעצם לקחת שתי המלצות מרכזיות של ועדת ביניש ההמלצה לבטל את איסור תעמולה בטלוויזיה בשישים הימים שלפני הבחירות והמלצה לחייב שקיפות במודעות פוליטיות גם באינטרנט את שתי המלצות האלה מעבדים כבר לקריאה ראשונה בוועדת החוקה של הכנסת ואז משהו נעצר
דפנה: אז גם פנינו לאחת מחברות הכנסת שעבדו על החוק הזה בוועדת חוקה חברת הכנסת קארין אלהרר מיש עתיד וזה מה שהיא סיפרה על התיקון של חברי הכנסת רצו לעשות. אותן אימוץ מסקנות של דו"ח ועדת ביניש
קארין אלהרר: הפרק שבאמת ניסינו ממש לחדד הוא פרק השקיפות. הפרק בעצם בא ואומר את הדבר הבא:
אם מישהו רוצה להעביר מסר, רוצה לכתוב משהו בשם מפלגה הוא צריך פשוט לזהות את עצמו. צריך לדעת מה מקור מי מימן את זה מי האדם שכותב את זה.
זה נשמע כמו דבר מאוד מאוד טריוויאלי במיוחד בעידן שבו יש הרבה מאוד ערפול, והמסרים יכולים להיות מאוד מעוותים, ובעצם בדרך הזאת לעשות נזק פוליטי מאוד משמעותי למפלגות יריבות.
ראינו את זה אגב בשנה האחרונה, מפלגת העבודה השקיעו מאות אלפי שקלים במימון דף פייסבוק שכל מטרתו הייתה לנגח את מפלגת יש עתיד דבר שכבר פורסם וזה משהו שהיה מאוד מאוד קשה להתחקות אחרי הגורם המממן, את הדבר הזה בדיוק ניסה חוק התעמולה בעצם לעצור במיוחד פרק השקיפות
דפנה: אז עד כמה זה באמת לדעתך תיקון משמעותי הנושא הזה של שקיפות ברשת?
תהילה: התיקון הוא מאוד משמעותי הוא אומר בעצם שמודעת בחירות תישא את שמו ומענו של האדם שאחראי להזמנתה, עכשיו מה שהמחוקקים הדגישו שמודעת בחירות היא תעמולת בחירות שנעשית או על ידי מתמודד בבחירות או על ידי גוף שקשור לסיעה או פעיל בבחירות או מטעמם כלומר כל עמותות V15 וסופרפלקס למיניהם וגם שהסעיף הזה יוחל על תוכן של תעמולת בחירות שנכתב או הופץ בעבור תשלום.
למה הכוונה? הכוונה היא שבעצם ברשת החברתית יש לנו שתי בעיות יש לנו בעיה אחת שלפיה אנחנו לא יודעים מי עומד מאחורי מסר מסוים, אבל יש לנו ביחד יותר עמוקה והיא שאנחנו לא יודעים שמסר מסוים הוא בכלל תעמולת בחירות
דפנה: הוא גם בתשלום
תהילה: בדיוק, אנחנו לא יודעים האם עבר כסף או שווה כסף כדי שהמסר הזה ייכתב.
דפנה: אז בואי ננסה לתרגם את זה לדוגמה אם בבחירות הקודמות אנחנו יודעים שהליכוד הפיץ לדוגמה על לבני והרצוג שיכניסו את דאע"ש לירושלים דברים מהסוג הזה לא בשם הליכוד, כולנו ידענו שזה הליכוד וכל מי שיש לו שכל ישר, אבל לצורך העניין אם היה החוק הזה אנחנו היינו חייבים לדעת גם מי עומד מאחוריו ושיהיה רשום שם לדוגמא בחסות הליכוד או ממומן על ידי הליכוד וגם היינו צריכים לדעת כמה כסף הושקע בדבר הזה.
תהילה: לא, זה דווקא החוק לא מחייב אבל הוא כן היה מאפשר לי ראשית לדעת שמדובר במודעה בתשלום ושנית זאת אומרת לא בתוכן אורגני.
עכשיו תוכן כזה לא חייב להיות דווקא מודעה הוא יכול להיות טוקבק הוא יכול להיות ציוץ הוא יכול להיות פוסט בפייסבוק הוא יכול להיות שהרינג (Sharing) של מסרים מסוימים
דפנה: שמשסעים את הפוליטיקאים
תהילה: בדיוק כל אימת שמדובר בתוכן כזה ואני בתור משתמשת אומרת לעצמי ברור זה תוכן אורגני מישהו כתב אותו בפייסבוק זה בסדר גמור ואני לא יודעת בכלל שזה בעצם מטעם קמפיין של מפלגה שעבר פה כסף מיד ליד כדי שאני איחשף לתוכן הזה זאת השקיפות ברמה העמוקה היותר שלה
דפנה: והחוק אמור לתת מענה גם לדוגמה שמפלגה מסוימת נניח יש עתיד תיקח איזה פוסט שמחמיא ללפיד ותקדם אותו ברשת בכסף גם את זה היינו יכולים לדעת .
תהילה: כן לפחות לפי מה שאני מבינה את נוסח הצעת החוק היא הייתה אמורה לחול על כל תוכן של תעמולה כולל עיתון מקוון אפילו טוקבק שמי שכתב או הפיץ אותו קיבל את תשלום כדי לכתוב אותו.
דפנה: ואת יושבת בוועדה נמצאת בהרבה דיונים
תהילה: בוועדת החוקה של הכנסת כן, אני לא ישבתי בוועדת בייניש אני לא הייתי חברה בוועדה כתבתי מחקר ב-2015 שהוועדה קראה. הופעתי בפניה שמחתי לראות שחלק מהצעות שלי אכן אומצו על ידי הוועדה
דפנה: אבל כן היית מעורבת בוועדת חוקה
תהילה: כן מתחיל דיון מאוד רציני בסך הכל היועץ המשפטי של ועדת חוקה מכין סיכום מאוד יפה של דו"ח ועדת ביניש חברי הכנסת מתחילים לעסוק בזה בצורה מאוד אינטנסיבית ואז איך שהוא הדבר הזה פשוט גווע
דפנה: אחרי הרבה מאוד זמן, נכון ישבתם כמעט יותר משנה
תהילה: אני חושבת שזה כמה חודשים אבל היה ברור שאנחנו מתקרבים לקראת סיום הקדנציה של הכנסת הנוכחית היה ברור שיהיו בחירות לא ידענו בדיוק באיזה חודש אבל הדיבור היה על בחירות בקיץ 2019 או בסתיו 2019, ולכן היה ברור שהדבר הזה דחוף, היה בבחירות 2015 ככה הבנו אותם איזה שהוא סוג של פרומו של מה שאנחנו נראה ברשתות החברתיות. הסתכלנו מסביב ראינו מה קרה ב 2016 בארצות הברית ראינו מה קרה ב–ברקזיט בבריטניה ראינו מה קרה בבחירות 2017/18 בצרפת זה היה ברור שהכתובת פה על הקיר וצריך להתחיל לטפל בה והנה פתאום שקט מוחלט.
דפנה: כן אז בואי נבהיר קצת מה קרה רגע לפני קריאה שניה ושלישית לא פחות, כשהכנסת כבר ממש לקראת השלמת הקדנציה שלה וכולם כבר מבינים שהולכים לבחירות החוק הזה מקבל ברקס מאוד מאוד מאוד רציני כך זה נשמע מעיניה כאמור של חברת הוועדה קארין אלהרר
קארין אלהרר: ואז אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מי בעצם הגורם שבגללו לא באה להצבעה על קריאה ראשונה שניה ושלישית החוק הזה הפרק הספציפי בנושא השקיפות גם אני שמעתי שאדם היחיד שעצר את זה באמצעות יושב–ראש הקואליציה הוא בנימין נתניהו ואנחנו באמת צריכים לשאול את עצמנו מה גרם לבנימין נתניהו לעצור את הדבר הזה הטיעון שהוא טוען שהוא לא רוצה שתהיה יותר מידי רגולציה בעניין של אינטרנט אבל מעניין שדווקא בנושא הזה שככל הנראה משרת אותו את זה בדיוק את זה הוא עצר.
דפנה: אז אנחנו פנינו ללשכת ראש הממשלה, עסקנו בזה אגב גם בחברת החדשות כי זה באמת חוק חשוב והם לא מתייחסים.
אבל מבין השורות אפשר להבין שזה באמת הוראה שהגיע מלמעלה לא רוצים התערבות בבחירות הדבר הזה לא נוח להם והם לא יודעים לאן זה התגלגל. ולכן באמצעות ראש הממשלה ליושב ראש הקואליציה ליושב ראש הוועדה (לא נאמר מי גם אישר בפנינו את המידע הזה) החוק הזה נעצר ברגע האחרון, ובעצם הכנסת מתפזרת כשהיא לא עשתה אף שינוי בחוק הבחירות.
תהילה: שום דבר וכאשר חוקים אחרים שהיו בעצם לקראת חקיקה עוברים דרך מה שנקרא ועדת ההסכמות החוק הזה הליכוד ככה הבנו מסרב להכניס אותו לתוך ועדת ההסכמות הוא בעצם גוזר עליו מוות שקט עד לקדנציה הבאה או עד למושב הקואליציה הבאה.
דפנה: או עד לנצח, אז המשמעות היא שאנחנו לא מוגנים בכלל ברשת אפשר לפרסם מה שרוצים בכמה כסף שרוצים בצורה אנונימית לגמרי להכפיש.
הכל פרוץ הכל חוקי?.
תהילה: אני חושבת שיש דברים מעטים שיכולים להיחשב לא חוקיים ואלה החוקים או הכללים שקיימים עוד מאז, למשל שאסור להשתמש בחיילי צה"ל או שאסור להשתמש בנכסים ציבוריים.
דפנה: אגב הזכרת בהתחלה שגם החוק הזה לא ממש מיושם אני אשמח אם תרחיבי הרי יש כבר חוק אז גם החוק הזה לא מיושם.
תהילה: חוק הבחירות דרכי תעמולה מאז ומעולם הוא חוק בואי נאמר שהמומחים היו קוראים לו חוק שעושים לגביו הפרות יעילות.
הועיל וכמעט לא הוגשו כתבי אישום על עבירות של החוק הזה מצד אחד והואיל והקנסות שרשימות ומפלגות קיבלו בדיעבד היו לפעמים קנסות כאלה שהיה פשוט כדאי להם להפר את החוק.
אנחנו לא ראינו אכיפה מאוד גדולה של החוק הזה לאורך השנים, כן צריך לומר שגופי האכיפה הכי טובים לאורך השנים על מימוש החקיקה של התעמולה היו מפלגה אחת או מתמודד אחד על מתמודד אחר, תמיד מתמודד אחד ראה פרסומת שהייתה נראית לו גזענית הייתה נראית לו שימוש בילדים או שימוש בחיילים הוא הלך ליושב ראש ועדת הבחירות הוא ביקש הסרה
דפנה: אין ספק שלא צריך פקחים כשמדובר בבחירות אז אין שאלה יש פקחים אבל השאלה מה עושים עם זה?
תהילה: נכון,
דפנה: כי אנחנו יודעים שבכל מה שקשור למימון ודברים מהסוג הזה יש אכיפה אלה חוקים אחרים והם בסך הכל נאכפים
תהילה: וגם שם בעצם מדובר הרבה בהפרות יעילות כדאי להיכנס לחובות כדאי לפרוץ את תקרת מימון המפלגות, כדאי לתקן את החקיקה בדיעבד ואחר כך לקבל קנסות. עכשיו אנחנו לא באים לפתור פה את כל בעיות חוק התעמולה לדורותיהן בסך הכל החוק טוב והעקרונות שהוא מבקש לעצב עבורנו כחברה העקרונות של הוגנות ושל שוויון הם עקרונות טובים ובסך הכל יש לך אכיפה לאורך השנים הבעיה היא שיש פה עכשיו מרחב שלם שהוא בעצם פרוץ וזה בשלושה הקשרים עיקריים.
ההקשר הראשון שדיברנו עליו קודם הוא שאני לא יודעת האם מסר מסוים הוא תעמולה או שבעצם הוא מסר אורגני וזה יכול להיות ציוץ זה יכול להיות פוסט זה יכול להיות שייר (Share) זה יכול להיות לייק זה יכול להיות טוקבק וזה סתם יכול להיות גם כתבת תוכן שיווקי בעיתון ממוסד.
כן אני לא יודעת אני בתור הצופה הסבירה או הגולשת הסבירה או המשתמשת צרכנית התקשורת הסבירה לא יודעת בכלל שמדובר בתוכן תעמולה שעבר לגביו כסף.
דפנה: אבל מה היית מגדירה הסכנה המשמעותית ביותר שהחוק הזה לא נותן עליה מענה?
תהילה: זו בעיניי סכנה אם אנחנו מדברים על זה שהרעיון של מסע הבחירות הוא שיהיה פה איזשהו סוג של ויכוח בין הרבה רעיונות מתחרים ואני בתור אזרחית מיודעת אוכל לקבל את כל המידע הזה ולבצע בחירה אמיתית אז אם אני לא יודעת שמדובר במסר פוליטי איך בדיוק אני אמורה לבצע את הבחירה הפוליטית זה המרחב האחד.
המרחב האחר הוא שאני לא יודעת מי עומד מאחורי המסרים האלה כלומר נניח עכשיו הבנתי שמדובר בתעמולה מטעם מי האם מדובר במפלגה איזו מפלגה האם מדובר בעמותה שעומדת מאחורי המפלגה במישהו שתורם לה כסף ורוצה לעזור לה זה גם דבר שנורא משמעותי
דפנה: זה גם צינור להלבנת כספים כי יכול לשבת על זה איש עלום מעבר לים שרוצה לתמוך במועמד כזה או אחר ואנחנו לא נדע מזה לעולם והרבה מאוד כסף הושקע שם.
תהילה: נכון ודווקא הכנסת האחרונה ידעה מאוד יפה לתקן את חוק v15 של חבר הכנסת יואב קיש זאת אומרת מצד אחד הלכו ודיברו על כל העמותות שסביב המפלגות ואנחנו נעצור את הזרמת הכספים אבל לא עשו את הדרך עד הסוף כי איפה ההתייחסות לחוקי התעמולה ועכשיו אני רוצה להוסיף פה את השכבה הנוספת שהיא בעיניי מאוד מאוד משמעותית ואף אחד גם לא ועדת בייניש עוד לא טיפל בה במדינת ישראל.
אמרנו אני רוצה לדעת שמדובר בתעמולה אני רוצה לדעת מי עומד מאחוריה אבל יש עוד דבר שאני רוצה לדעת והוא למה המסר הזה הגיע דווקא אליי מי תירגט (target)אותי מי עוקב אחריי מי בנה אודותיי פרופיל מי יודע מה החולשות הרגשיות שלי וממי הוא קנה את המידע הזה איזה שירותים מתחילים הקמפיינים לרכוש מכל האקוסיסטם (Eco-Systems) שסביב הפלטפורמות הגדולות של האינטרנט שכידוע לנו מציעות את השירותים האלה.
דפנה: זאת אומרת זה רחוק מה שנקרא אמור היה להיקרא חוק bridge-analitica שאסור לעשות פרופיילינג אסור להשתמש בחולשות שלך אסור להשתמש בנקודות תורפה שלך בשביל לעשות תעמולה זה אנחנו בכלל עוד לא שם אז זה עוד לא מדובר.
תהילה: נכון אבל אנחנו יודעים שזה שם אנחנו יודעים ש– bridge analytics ודומותיה השפיעו מאוד על הבחירות בארצות הברית ב-2016 אנחנו יודעים שיוצאים כבר דוחות על גבי דוחות בכל המדינות הדמוקרטיות על כך שלמעשה הסיפור של הפגיעה בפרטיות שלנו ואיסוף ה Data האישי אודותינו ויצירת הפרופילים פסיכוגרפיים.
כן אני לא מדברת על סתם על ניתוח של קהלים הלו ניתוח של קהלים עומד ביסוד כל קמפיין תעמולה כל קמפיין מסחרי זה גם נורא לגיטימי שנתניהו לא ידבר באותה הדרך כמו שהוא למשל לקהל תורמים של אוניברסיטת תל אביב כמו שהוא מדבר בקמפיין בחירות בדימונה זה בסדר לפלח קהלים אבל מה שקורה כאן הוא למעשה שימוש בחולשות שלנו וברגשות שלנו בצורה מאוד מאוד תפורה היטב ועל–ידי–זה אנחנו יוצרים השפעה בעומק וברוחב שלא ידענו בעבר.
דפנה: אז כבר היה עד לקדנציות הבאות. אני מקווה שחלק מהמחוקקים שומעים אותנו וייקחו את זה ברצינות אבל זה לא על הפרק עכשיו ומה שאנחנו צריכים להבין זה שבעצם אנחנו נותרנו חשופים לגמרי בבחירות האלה אם יותר לי להוסיף את הפרשנות ואת התזה שלי ללמה הליכוד עצר את זה, זה פשוט כי נתניהו עושה את זה יותר טוב מכולם עם הכי הרבה משאבים ועם הכי הרבה כישרון אז אין לו אינטרס ליצור שם כללי התמודדות הוגנים הוא מצליח להביא הכי הרבה תמיכה אני חושבת מהארץ ומהעולם לדברים האלה. התעמולה שהוא עושה היא הכי הכי יעילה ואפקטיבית והוא יודע לעשות שימוש בכלים האלה אז אין לו שום אינטרס שפתאום ישימו את כולם באותה הנקודה והוא יצטרך להתחיל לומר מה שלו ומה לא שלו ואיזה מניפולציות הוא עושה שם יש לי גם אישושים לזה אבל בואי נאמר שזה על דעתי ההסבר.
תהילה: תראי אני יכולה לומר את הדבר הבא, כאשר הבנתי שהחקיקה לא תהיה כבר עד הבחירות ניסחתי נוסח של אמנה של איזה שהוא הסכם לא פורמלי וציפיתי שהמפלגות יחתמו עליו כדי לייצר לפחות מינימום של כללי משחק במהלך מערכת הבחירות הזאת ואחר כך נתקן או נפעל לתקן את החקיקה אני יודעת לומר שרוב המפלגות מוכנות לחתום על אמנה הזאת למרות שאפשר לומר זאת רק אמנה היא לא מחייבת
דפנה: להיפך זה יכול להיות גם עלה תאנה הנה חתמנו אבל בפועל אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים
תהילה: זה נכון מצד אחר את יודעת שהפיקוח כמו שאמרנו הוא פיקוח של מפלגה אחת על מפלגות אחרות ולפעמים מנגנון הפיקוח הזה יכול להיות יותר יעיל מאשר הרבה חקיקה פלילית.
ועדיין על אף שרוב המפלגות הסכימו לחתום על אמנה הזאת ואפילו הצהירו על זה בעתירה בדיון שנערך בעתירה בפני יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, הליכוד סירב לחתום גם על הדבר הזה גם על כללי משחק לא פורמליים. כלומר יש כאן משהו שלטעמי אנחנו כציבור צריכים לעמוד על רגליים אחוריות ולומר תראו זה בסדר גמור להתמודד זה בסדר גמור לעשות מה שאפשר כדי להצליח אבל העקרונות האלה של הוגנות מצד אחד ושוויון מצד אחר בואו נשמור עליהם אחרת בהרבה מובנים הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו כבוחרים על בחירה חופשית על איזה שהיא הבנה של המתרחש ולפי זה קבלת החלטה הוא סיפור נורא פיקטיבי .
דפנה: אבל ככה זה, זה חוזר לאותו מקום שאנחנו רואים הרבה פעמים החזק הוא זה ששולט עכשיו בהליך החקיקה החזק הוא זה שקובע את ההחלטות ולחזק אין עכשיו אינטרס להגן על החלש בתהליך הזה כי אין ספק שכל המטרה פה להגן על אלה שאין להם מספיק כלים ומשאבים ואפילו את הידע לעשות את המניפולציות האלה.
תהילה: לגמרי ולכן אני חושבת שאם יש משהו שאנחנו יכולים להתנחם באמצעותו בחוק הטבע הזה שלך שלפיו החזק שולט הוא יותר מודעות. תסתכלו במה שאתם קוראים תהיו צרכני תקשורת וגם דיגיטל הרבה יותר ביקורתיים אתם רואים חשבון שנראה לכם מוזר אתם רואים משהו שנראה שתורגם על ידי מכונה אתם רואים תמונת פרופיל יפה מידי אתם רואים מישהו שכותב לכם שהוא מתגורר בקאבול או בכל מיני מקומות עלומים אתם רואים מסרים שנראים לכם מידיי רגשיים אתם רואים כל מיני שמועות שבאמת נראות לכם מופרחות תסתכלו על זה באופן ביקורתי אל תשתפו כל דבר שאתם רואים אלה כללים מאוד בסיסים
דפנה: עם הכלל החזק שולט אני לא רוצה להיות יותר מידי ככה לנבא שחורות אבל החזק שולט גם בהרבה מאוד מידע שכאמור יכולה לאפשר לעשות עלינו מניפולציות אז פה הסכנה עוד יותר גדולה וצריך לעשות מאמץ בעתיד שיהיו כללים מאוד מאוד סדורים בעניין הזה
תהילה: אנחנו יודעים מהעבר שמתמודדים מנסים הרבה פעמים להשתמש בכסף ציבורי לטובת הקמפיין שלהם. זה יכול להיות תשדירים ברדיו ששרים עושים זה יכול להיות מודעות של ראשי רשויות מקומיות. בעולם של כלכלה דטא החשש שלי הוא שלא רק השתמשו בכסף ציבורי אלא השתמשו בדטא שנמצא בידי הרשויות. עכשיו אם אנחנו חושבים על המידע שנגיש למתמודדים כמו למשל ברמה של רשויות מקומיות מי עבר עבירות ארנונה למי יש ילדים בחינוך מיוחד מי סגר מרפסת בלי רשות במובן של השלטון המרכזי איך נראים ענייני מס הכנסה שלנו על מה הצהרנו ועל מה לא
דפנה: למי חסר כסף למי יש עודף כסף מי רוצה שיעלו מיסים מי רוצה שיורידו מיסים לפי המצב של הכיס שלו. והרי הם יודעים את הדיווחי מס שלנו הם יודעים עלינו הכל
תהילה: בדיוק אגב זה כולל גם מידע בריאותי שנמצא בידי קופות החולים ומנותר על ידי משרד הבריאות יש הרבה מאוד סוגים של מידע היפר רגיש שנמצאים בידי הרשויות והחשש שלי הוא כמו שידעו לעשות שימוש בכסף ציבורי או לפחות ניסו לעשות שימוש בכסף ציבורי היום הנגישות לדתא הופכת להיות מאוד מאוד בעלת ערך לנהל קמפיינים פוליטיים.
דפנה: כן ולצערנו זה באמת בגדר חזון רחוק חברי הכנסת שלנו עוד לא התעוררו למרות שהיה להם את כל הסיבות בעולם אנחנו נקווה שלפחות זה יקרה בהמשך.
תהילה שוורץ–אלטשולר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה תודה רבה שהצטרפת אלינו היום. היה מאיר עיניים כרגיל אתך אגב מי שרוצה מוזמן גם לשמוע את הפרק הקודם שעשינו ביחד על התקשורת ועל האובייקטיביות האם היא חיה או מתה.
קללות הן חלק בלתי נפרד מהווייה האנושית, בכל שפה ובכל תרבות. מדוע אנחנו מקללים, והיכן נמצאות הקללות במוח? מה קורה כשמנסים לצנזר קללות, ומהי 'שפת המאט'?…
פעם, לא חקרו קללות. זה לא שאנשים לא קיללו: קללות, ככל הידוע לנו, הן חלק מרפרטואר הדיבור האנושי מאז ומעולם – ולזה עוד נגיע בהמשך. אבל מכיוון שקללות הן – מעצם הגדרתן – מילים אסורות, מילים שהן טאבו – הממסד האקדמי הישן התייחס אליהן באותו האופן שבו התייחסו למיניות וסמים פסיכודליים, למשל: נושאים 'נמוכים' ווולגאריים שאינם ראויים למחקר מדעי רציני. המעטים שכן ראו בקללות נושא ראוי למחקר ניצבו בפני אתגר נוסף, והוא העובדה שקללות נושקות למגוון רחב של דיסיפלינות מדעיות – פסיכולוגיה, סוציולוגיה, נוירולוגיה, בריאות הנפש, וזו רק רשימה חלקית. כשמשהו שייך לכולם, הוא לא שייך לאף אחד – ומכאן שגם חקר הקללות נחשב למעין 'בן חורג' בנוף המדעי.
אבל המחצית השניה של המאה העשרים וראשית המאה העשרים ואחת הביאו עימן רוחות חדשות באקדמיה. מיניות וסמים – נושאים שבעבר נחשבו מוקצים מבחינת הממסד המדעי – הפכו להיות נושאי מחקר לגיטימיים – וגם הקללות עברו שינוי דומה. בהיפוך מוחלט של הלך הרוח מלפני שמונים שנה, הפסיכולוגים בימינו רואים בקללות חלון שמאפשר הצצה נדירה למנגנונים נוירולוגיים ותת-הכרתיים שלא קיבלו תשומת לב רבה לאורך השנים. הפסיכולוג האמריקני פרופ' טימותי ג'יי (Jay), שכתב מספר ספרים על הפסיכולוגיה של הקללות, אמר כי –
"אם אתה לא חוקר [קללות], אתה מפספס חלק גדול ממה שהופך אותנו לבני אדם."
לפני שנפתח את תיבת הפנדורה הזו שנקראת 'קללות', אולי כדאי קודם כל לשאול – מהי בכלל 'קללה'? על פניו, שאלה פשוטה: קללה היא מילה אסורה, מילה שהיא 'טאבו'. כולנו יודעים לזהות קללה כשאנחנו שומעים אותה – אפילו אם אנחנו, באופן אישי, לא נוטים לקלל הרבה. אבל דווקא המילה הזו, 'כולנו', היא החלק המאתגר בהגדרה – כי אין דבר כזה באמת 'כולנו'. ההגדרה של מילה אסורה היא במידה רבה תלויית תרבות – מה שאומר ש'כולנו' בישראל של 2019 זה לא אותו הדבר כמו 'כולנו' של ישראל מלפני מאה שנה, למשל. לדוגמה, באחד הפרקים הקודמים של עושים היסטוריה סיפרתי לכם על ההתנגדות בקרב מחדשי השפה העברית למילה 'עגבניה', כיוון שהיא לקוחה מהמילה 'לעגוב' – במובן של 'פרי התשוקה'. לפני מאה שנים 'לעגוב' הייתה מילה גסה – אבל היום היא נחשבת ללשון גבוהה, מילה 'נקייה' שיותר סביר להניח שנשמע אותה מיונית לוי בחדשות של שמונה בערב מאשר במוסך.
זאת ועוד, 'קללה' היא יותר מאשר התוכן המילולי של מילה – אלא גם הצליל שלה, המרקם, הטון והקצב. כשפולי מהגשש החיוור מתלונן ששייקה וגברי 'הכניסו לו את כל האלמנט' במערכון 'המוסך', אנחנו מבינים מיד באיזה אלמנט מדובר ולאיפה הכניסו אותו – למרות שעל פניו, לא נאמרה במערכון אף מילה גסה.
ובכל זאת, אפשר למצוא מוטיבים אוניברסליים בקללות. ראשית – בכל שפה שאי פעם דוברה בכדור הארץ היו קללות, ללא יוצא מן הכלל. שנית, כמעט בכל התרבויות ובכל הזמנים, קללות היו קשורות בקשר הדוק למספר נושאים ספציפים: מין, תחושות גועל – בדרך כלל מהפרשות גוף – חלוקות אתניים ומגדריות – וכמובן, דת. למעשה, המילה האנגלית Profanity, 'קללה', היא צירוף של המילים הלטיניות 'פרו' – לפני, ו'פאנום' – מקדש: דהיינו, דברים שאפשר לומר אך ורק מחוץ למקום קדוש. האוניברסליות הזו מרמזת על כך שקללות מבוססות על מנגנונים עמוקים ובסיסיים מאד במוח האנושי – או במילים אחרות, כפי שאומר טימותי ג'יי – הן חלק בלתי נפרד ממה שהופך אותנו לבני אדם.
מדוע אנחנו מקללים?
אם כן, בואו ונתחיל לפרק את החבילה המורכבת הזו, והצעד הראשון הוא להבין מדוע אנחנו מקללים. הסיבה הראשונה והמובנת מאליה היא כדי להעליב או לפגוע במי שאנחנו מקללים אותו – אבל אולי תופתעו לגלות שזו אינה הסיבה העיקרית כלל וכלל. רוב הזמן – כשני שליש מהקללות שאנחנו פולטים ביום ממוצע – אנחנו מקללים מסיבות הרבה יותר מעשיות ובנאליות. הנוירולוג והסופר סטיבן פינקר (Pinker) הגדיר עוד שלוש סיבות שבגללן אנשים מקללים.
הסיבה הראשונה היא כדי להדגיש משהו שאנחנו אומרים, למשוך אליו תשומת לב ולהביע עליו דיעה – ולא תמיד דיעה שלילית: למשל – 'אחי, הייתי בסופר וקניתי עגבנייה משהו בת של יצאנית.' מדוע אנחנו מרגישים צורך עז להמציא לעגבנייה שורשים משפחתיים מפוקפקים כדי להלל אותה? מכיוון שביחס למילים אחרות, קללות נושאות עימן אלמנט רגשי חזק ומודגש מאד. בנג'מין ברגן, פרופסור למדעי המוח באוניברסיטת סן דייגו שבקליפורניה הגדיר זאת כך –
"[השפה שבה אנחנו משתמשים] כדי להעביר רעיונות בזמן ובמרחב, היא בעלת רוחב פס מוגבל. אנחנו נעזרים בה כדי להעביר עובדות – אבל גם כדי להעביר מידע רגשי. [לקללות] יש את המטען הרגשי החזק ביותר."
במילים אחרות, במקום 'לבזבז' שלוש דקות בתיאור מפורט של טעמה המתוק של העגבניה, המרקם המשובח שלה ואיזו תחושה נפלאה היא משאירה כשהיא מחליקה במורד הגרון – אתה פשוט מעליב את אמא שלה וכולם מבינים למה אתה מתכוון. באופן דומה, נשתמש בקללות גם כדי להעביר רגשות אחרים – תסכול, כעס, הפתעה וכדומה.
סיבה נוספת שבגללה אנחנו מקללים היא כסימן לידידות וחברות לא-פורמלית עם מי שאנחנו משוחחים איתו, בבחינת – 'אנחנו חברים כל כך טובים, שאני אפילו מרגיש בנוח לרמוז שאמא שלך עוסקת במקצוע העתיק בעולם'.
העובדה הזו שיחקה לטובתו של דונלד טראמפ, למשל, שבמהלך מסע הבחירות שלו נחשף סרטון שבו הוא מספר כמה הוא אוהב לתפוס חתולים של דוגמניות. מתנגדי טראמפ ראו בשפה הגסה שלו עדות לאישיות בעייתית – אבל בקרב תומכיו של טראמפ, הגסות הזו נתפסה דווקא כביטוי לכנות ולאמינות שלו, מישהו שלא מפחד 'ללכלך את הידיים' ולדבר 'בשפת פשוטי העם'. במובן הזה, לקללות יש תפקיד חברתי חשוב: מחקרים שנערכו במקומות עבודה הראו בברור שקבוצות שבהם העובדים מרגישים בנוח לקלל אחד בנוכחות השני – עובדות טוב יותר, ורמת האמון בין החברים בקבוצה גבוהה יותר מאשר בקבוצות שבהם הקשרים החברתיים הם פורמליים ונוקשים יותר והעובדים צריכים לחשוב פעמיים על כל מילה שהם מוציאים מהפה. אגב, התפיסה הזו אינה שיוויונית בין גברים ונשים: המחקר מראה גבר שמקלל ייתפס כ'גברי' ומאצ'ואיסטי יותר – בעוד שנשים נתפסות כמקללות מתוך סערת רגשות ואיבוד שליטה ולכן יתקבלו לרוב באופן שלילי יותר.
הסיבה השלישית שבגללה אנחנו מקללים היא בתגובה לכאב – כמו למשל, אחרי שנכנסת עם הראש במשקוף או דרכת ברגליים יחפות על קוביית לגו שהשאירו הילדים בסלון. למעשה, עצם קיומה של חברת הצעצועים 'לגו' והעובדה שהחברה מצליחה ומשגשגת למרות שמיליוני הורים מקללים אותה, את המייסד שלה ואת העץ המשפחתי שלו בכל לילה – היא העדות המוחשית ביותר לכך שקללות הן בסך הכל מילים ולא לחשים מטא-פיזיים שמתגשמים במציאות.
על קללות וכאב
הנטייה המובהקת שלנו לקלל בתגובה לכאב פיזי או נפשי מעלה שאלה מעניינת.
כאב, וזו עובדה ידועה, הוא לא עניין אבסולוטי, אלא תלוי מאד באיך אנחנו תופסים אותו באותו הרגע, בהתאם לנסיבות חיצוניות ובמבנה האישיות שלנו. גברים, למשל, ידווחו על כאב נמוך יותר – אם מי ששואלת אותם היא אישה.
במשך שנים רבות הדיעה המקובלת בקרב רופאים ופסיכולוגיים שלקלל בתגובה לכאב זה דבר שלילי: התנהגות שגורמת לנו לחוות את הכאב כחמור וגרוע יותר מכפי שהוא. המקור לסברה הזו היא תופעה פסיכולוגית בשם 'קטסטרופיזציה': הנטייה לתפוס אירוע שלילי מינורי יחסית כאירוע נורא ואיום, הרבה יותר קטסטרופלי מכפי שהוא באמת. למשל, 'הבוסית שלי בעבודה לא אהבה את המצגת שעשיתי – עכשיו אין לי שום סיכוי לקבל את הקידום שכל כך רציתי!'. קטסטרופיזציה כזו של אירועים טריוויאלים יחסית גורמת לתחושות של כעס וחוסר אונים ועלולה לפגוע במוטיבציה שלנו וביחסים החברתיים שלנו. גם קללות בתגובה לכאב נתפסו כסוג של קטסטרופיזציה: דהיינו, אם אני מקלל אחרי שנכנסתי עם האצבע הקטנה של הרגל בשולחן – אני מעצים את תחושת הכאב שלי, ולכן קשה לי יותר להתמודד עימו.
פרופ' ריצ'ארד סטיבנס (Sthephens), פסיכולוג מאוני' קיל (Keele) הבריטית, הכיר את ההשערה הזו – אבל משהו בה נראה לו לא הגיוני. אם לקלל היא תגובה שלילית ומזיקה לכאב – מדוע היא כה נפוצה? אפשר לקבל את זה שחלק מהאוכלוסייה ייטה להתנהגות כלשהי גם אם היא מזיקה בטווח הארוך – אבל כאן מדובר בתגובה כמעט אוניברסלית אצל בני אדם. נדמה שיש כאן סתירה מובהקת בין התנהגות שהיא מזיקה מחד, אבל נפוצה מאד מאידך.
כדי לבחון את העניין הזה, ערכו סטיבנס ועמיתיו ניסוי פשוט למדי – ניסוי שגם אתם יכולים לחזור עליו בקלות בבית. החוקרים אספו קבוצה של נבדקים, גברים ונשים, וביקשו מהם לבחור שתי מילים: הראשונה היא הקללה שהיו משתמשים בה אם, לדוגמה, נכנסו עם הראש במשקוף. השניה היא מילה שבה היו מתארים שולחן. לאחר מכן הציבו בפני הנבדקים דלי מלא במי קרח קפואים, וביקשו מהם להכניס את הידיים לדלי ולהחזיק אותן שם כמה זמן שיצליחו. בזמן שהם עם הידיים בתוך המים הקפואים, חצי מהנבדקים נתבקשו לחזור בקול רם על המילה ה'נייטרלית' שבחרו לתיאור שולחן, והחצי השני – על הקללה שבחרו. אם השערת ה'קטסטרופליות' נכונה, אזי הנבדקים המקללים אמורים להרגיש יותר מסכנים וכואבים ביחס ללא-מקללים, ומכאן שהם צפויים להחזיק מעמד פחות זמן עם הידיים בתוך הדלי.
תוצאות הניסוי היו חד משמעיות: הנבדקים המקללים החזיקו את הידיים במי הקרח בממוצע ארבעים שניות יותר מאלה שלא קיללו. זאת אומרת, לא רק שלקלל לא גורם לך לחוות כאב בצורה חמורה יותר – אלא להפך, קללות מפחיתות את תחושת הכאב.
מה פשר התופעה? סטיבנס ועמיתיו משערים שהסיבה היא שקללות מפעילות אצלנו את תגובת Flight Or Fight – 'ברח או הלחם': מנגנון הישרדות אינסטנקטיבי שהאבולוציה הטמיעה בנו עוד בימים שבהם האיום הגדול ביותר עלינו בלילה חשוך לא הייתה קוביית לגו אלא טיגריס, ואם קיללנו זה כנראה בגלל שהזנב הסתבך לנו בענפים. הם מבססים את ההשערה הזו על העובדה שקללות משפיעות לא רק על התפיסה הסובייקטיבית של כאב במוח אלא גם גורמות לשינויים פיזיולוגיים ברורים בגוף, כגון עלייה בקצב הדופק ומוליכות העור – תופעות הקשורות בקשר הדוק להפרשת אדרנלין. אם מישהו מקלל אותנו מתוך כעס, זה אומר שיש סיכוי שתיכף תהיה כאן גם אלימות – ובתגובה, הגוף מכין אותנו לקרב: הוא מפריש אדרנלין שמעלה את הדופק, מצמצם את זרימת הדם לכלי הדם הקטנים מתחת לעור – וגם, אולי, מפריש חומרים כימיים שעוזרים לגוף להתמודד עם כאב ולהדחיק אותו. מכאן שכשאנחנו מקללים בתגובה לכאב כמו מכה ממשקוף, אנחנו מפעילים את מנגנון ההשרדות הזה באופן יזום כדי להקל על עצמנו – אולי בדומה לאופן שבו ילד מוצץ אצבע כדי להרגע.
אגב, הקומיקאים תפסו את העניין הזה כבר לפני הרבה שנים. הומור, מטבעו, הוא משחק על הגבול העדין שבין בניית מתח ואי נוחות – והרפייה של המתח הזה. אנחנו רואים את מיסטר בין חוטף מכות, נכנס לצרות ועושה בושות – ואנחנו צוחקים רק כי אנחנו יודעים ששום דבר מזה לא באמת יזיק לו: אם היינו רואים מישהו באמת חוטף מכות ברחוב, כנראה שזה לא היה משעשע אותנו במיוחד. גם קללות יוצרות את אותן תחושות של מתח ואי נוחות – ויש הרבה קומיקאים שמשתמשים בהן בהופעות. זו בדיוק הסיבה, אגב, שג'רי סיינפלד למשל לא מוכן להשתמש בקללות בהופעות שלו: הוא, וקומיקאים רבים אחרים, רואים בקללות צורה נחותה של קומדיה – Cheap laughs, כפי שסיינפלד מכנה אותן: דרך קלה לגרום לקהל לצחוק בלי באמת להתאמץ.
הקוף שידע לקלל
אם קללות הן תוצר טבעי של מנגנונים אבולוציוניים, היינו מצפים למצוא אותן גם אצל בעלי חיים אחרים – ובמיוחד יונקים, שחולקים איתנו הרבה מן המשותף. הבעיה, כמובן, היא שבני האדם הם היצורים היחידים המסוגלים לדבר: אנחנו יודעים שלווייתנים, למשל, מסוגלים לתקשר אחד עם השני, אבל אם שירת הלוויתן כוללת ביטויים כמו 'אתה יכול לדחוף את זה לחור הנשימה שלך' – עוד לא גילינו את זה. למרבה המזל, יש בעלי חיים שמסוגלים ללמוד לדבר: שימפנזות. אמנם מבנה הגרון והלסת שלהם לא מאפשר להם להשמיע צלילים כמו שאנחנו מסוגלים להפיק, אבל הם בהחלט מסוגלים ללמוד ולהשתמש בשפת הסימנים.
אחד הניסויים המעניינים שנערכו בתחום הזה הוא 'פרוייקט Washoe', בשנות השישים של המאה הקודמת. וואשו היה שמה של שימפנזה שאומצה בגיל צעיר על ידי בני אדם, גדלה בסביבה אנושית – ולמדה את שפת הסימנים. בטבע, שימפנזים משתמשים בצואה כדי לסמן טרטוריה ומשליכים צואה אחד על השני כדי להפגין תוקפנות. כחלק מהחינוך 'האנושי' שקיבלה וואשו, היא למדה לא לגעת בצואה – ורכשה את אותו 'טאבו' שאנחנו מעבירים לילדינו: הרעיון שצואה זה מגעיל ומלוכלך ואסור להתעסק עם זה. בשפת הסימנים שלמדה וואשו, אגרוף מתחת לסנטר פירושו 'מלוכלך', וזה גם הסימן המוסכם לצואה. במרוצת הזמן החוקרים שמו לב שכשוואשו התעצבנה על קוף אחר, היא סימנה לו עם יד מתחת לסנטר – זאת אומרת, היא קיללה אותו 'קוף מלוכלך' או אולי 'יא חתיכת צואה של שימפנזה'. הפרט המעניין הוא שהשימוש בסימן ל'צואה' כקללה היה יוזמה מקורית של וואשו: אף אחד לא לימד אותה שאפשר להשתמש במילה הזו כקללה – זה בא לה טבעי.
אם קללות הן תוצר של תהליכים אבולוציוניים וקיימות אצל כל בני האדם, השאלה המתבקשת היא – היכן הן נמצאות במוח? זו יותר מאשר רק שאלה מסקרנת: יש לה גם השלכות רפואיות ברורות. ישנן תסמונות נוירולוגיות שקללות משחקות בהן תפקיד משמעותי. הלוקים בתסמונת טורט, למשל, מפגינים מגוון רחב של 'טיקים' גופניים וקוליים – ואצל חלק מהלוקים בתסמונת, כשמונָה עד שלושים אחוזים מהם, הטיקים האלה לובשים צורה של קללות בלתי נשלטות. רבים מהחולים מגדירים את הביטוי הסצפיפי הזה של התסמונת כקשה והמשפיל ביותר שלה מבחינה חברתית.
לחוקרים במאות הקודמות היו רק מעט מאד כלים לחקור את המורכבות האדירה של המוח, אבל כבר אז היו חוקרים שהבחינו שקללות שונות מדיבור רגיל. למשל, אחד המקרים המפורסמים במאה ה-19 הוא של אדם שלקה בשבץ מוחי ואיבד את יכולת הדיבור שלו. הוא לא יכל לומר מילים ולקרוא לאנשים בשמות – אבל היכולת לקלל נותרה תקינה. המקרה הזה היה אפילו עוד יותר טרגי, כיוון שהבחור המסכן היה כומר. חולי אלצהיימר רבים מאבדים בהדרגה את יכולת הדיבור, אבל שומרים על היכולת לקלל. מקרים אלה ואחרים מרמזים על כך שדיבור רגיל וקללות נעשים בשני מסלולים שונים במוח האנושי: שני מנגנונים מוחיים שחולקים ביניהם את אותו איבר בגוף – הפה ומערכת הדיבור – אבל מפעילים אותו בצורה עצמאית ונפרדת, כל אחד לצרכיו. ליתר דיוק, עושה רושם שדיבור רגיל מעובד באונה השמאלית של המוח, בעוד שקללות מגיעות מהאונה הימנית – ובפרט, מהאזורים העמוקים והעתיקים ביותר במוח שלנו, אזורים שקשורים לתגובות רגשיות, פחדים וחרדות – עובדה שמתיישבת עם המטען הרגשי הגדול שיש לקללות ביחס למילים רגילות.
זאת ועוד, עושה רושם שעיבוד של קללות במוח נעשה בצורה בלתי רצונית. יש ניסוי פסיכולוגי פשוט שמראה זאת בצורה יפה. מראים לאנשים רשימה של מילים – המילה 'צהוב' כתובה בטקסט צהוב, 'ירוק' בצבע ירוק, 'אדום' בצבע אדום וכו' – ומבקשים מהם לקרוא אותן בקול. כל אחד עושה את זה בקלות. עכשיו מערבבים את הצבעים: המילה 'צהוב' תהיה כתובה באדום והמילה 'אדום' תהיה בצבע כחול. כעת, כשמבקשים מהנבדקים לקרוא את המילים בקול רם – זה הרבה יותר קשה: הם מתבלבלים ומגמגמים. מדוע? כיוון שהחלק במוח שמבין את תוכן המילה, והחלק במוח שמזהה את הצבע של הטקסט הם שני חלקים נפרדים שעובדים במקביל ו'מושכים' כל אחד לכיוון שלו. כעת, אם נחליף את המילים 'צהוב', 'ירוק' ו'אדום' בקללות ושוב נבקש מהקוראים לומר באיזה צבע כתובה כל קללה – זה עדיין יקח להם יותר זמן מאשר במקרה הראשון, עדות לכך שאנחנו לא מסוגלים 'לכבות' באופן רצוני את החלק במוח שמפענח מילה כקללה. מאידך, ברור שבכל זאת יש לנו מידה מסוימת של שליטה על מנגנון הקללות, שהרי רובנו מסוגלים להתאפק ולא לקלל בסיטואציות חברתיות רגישות, וגם כשאנחנו מקללים מישהו בסערת רגשות אנחנו בדרך כלל לא בוחרים קללה אקראית כלשהי – אלא בוחרים קללה שאנחנו מעריכים שתפגע ותעליב אותו באופן אישי, בדרך כלל על פי מגדר, מאפיין גופני חיצוני או השתייכות אתנית. מידת השליטה שיש לנו על הרצון לקלל תלויה במידה רבה במבנה האישיות שלנו: המחקר מעלה שטיפוסי אישיות מוחצנים ודומיננטיים נוטים לקלל הרבה יותר מאחרים.
ממה שסיפרתי לכם עד כה ברור שקשה מאד למנוע מבני אדם לקלל: קללות הן באמת חלק ממה שהופך אותנו למי שאנחנו. עובדה זו לא מנעה מכמעט כל תרבות אנושית, בהווה ובעבר, לנסות ולצנזר במידה מסוימת את השימוש בקללות וביטויים אסורים. למעשה, שליטה בשפה היא סממן מובהק של עוצמה וסמכות, ואם אתה רוצה לדעת מי מחזיק את המושכות בחברה כלשהי – אחת הדרכים הבדוקות היא לבדוק מי מגדיר מהי 'מילה אסורה' באותה חברה: האם זו התקשורת, אנשי דת, בית המשפט או הממשלה.
שפת המאט
ומה קורה כשאנחנו כן מנסים לצנזר באינטנסיביות מילים אסורות? ובכן, אחת התופעות המעניינות מבחינה זו היא השפה הרוסית. הרוסית ידועה כשפה עשירה ומתוחכמת מאד: רק לשם השוואה, מילון רוסי מקיף יכיל כמאה וחמישים אלף מילים, לעומת שלושים עד חמישים אלף מילים בסך הכל בעברית. עובדה פחות ידועה – לפחות למי שאינו דובר רוסית, ואני בטוח שמאזינים דוברי רוסית יסכימו איתי – היא שרוסית היא גם אחת השפות העשירות והמתוחכמות ביותר מבחינת קללות. רפרטואר הקללות ברוסית הוא כה עשיר, עד שיש לו שם משלו: 'שפת המאט'.
לשפת המאט יש ארבעה עמודי תווך בסיסיים: ארבע קללות בסיסיות שדוברי רוסית יכולים להוסיף להן הטיות, תחיליות וסופיות כדי ליצור מהן עושר נפלא של אלפי קללות. מהן אותן ארבע מילים? כפי שהבטחתי בפתיח, אני לא אומר קללות בפרק – חוץ מהמילה האחרונה בפרק, שהיא תהיה קללה. אם אתם ממש סקרנים, אני מזמין אתכם לבקר במחלקת ה-IT של חברת הייטק טיפוסית, להכנס לחדר השרתים ולשלוף כבל אחד באקראי. שלושים שניות אחר כך תהיו הרבה יותר משכילים בעניין הזה.
'שפת המאט' הרוסית היא יותר מאשר אוסף של קללות: היא סוג של 'מוסד' בתרבות הרוסית, במיוחד בחברות בעלות נטיה גברית מובהקת כמו יחידות צבאיות ומפעלי תעשיה. שורשיה של שפת המאט נעוצים בעבר הרחוק, בימי הביניים ואולי קודם לכן. אפילו מקורה של המילה 'מאט' לא ידוע בוודאות: סביר להניח שהיא מגיעה מהמילה הרוסית ל'אמא' – מטעמים מובנים, אני מניח – אבל אנחנו לא יודעים זאת בוודאות.
רוסיה לא ידועה, בלשון המעטה, כמדינה ליברלית עם מסורת של שמירה על חופש הביטוי – וגם שפת המאט הייתה מאז ומתמיד על הכוונת של גופי השלטון: מהצארים ועד הקומוניסטים, כולם ניסו לצנזר את שפת המאט ולמנוע מהציבור להשתמש בה בספרים, הצגות, כלי תקשורת וכדומה. בשנים האחרונות המגמה הזו אפילו החריפה עוד יותר, כיוון שהחופש לקלל נתפס אצל השמרנים כעוד סממן לתרבות המערבית הקלוקלת החותרת תחת התרבות הרוסית האותנטית, בדומה לסממנים מערביים אחרים כמו זכויות להומוסקסואלים וחופש העיתונות. הנשיא פוטין, למשל, חתם ב-2014 על צו נשיאותי האוסר על השמעת קללות בתיאטראות ובסרטים.
אבל זה לא עובד. בדיחה רוסית מפורסמת מהתקופה הקומוניסטית מספרת על פקח שהגיע לבחון את ביצועיו של מפעל מסויים: הבדיקה עברה בציונים גבוהים, פרט להערה אחת – הפועלים, התלונן הפקח, מנבלים את הפה יותר מדי. הנהלת המפעל לקחה את ההערה ברצינות ואסרה על הפועלים לקלל. בביקורת הבאה, הביצועים של המפעל היו גרועים מאד. למה? כי כל השמות של כלי העבודה היו בשפת המאט, ובלעדיה הפועלים לא הצליחו להבין אחד את השני…
שפת המאט היא חלק כל כך אינטרלי מהתרבות הרוסית שמה שלא מנסים השמרנים לעשות – לא מצליח להם. פושטין, דוסטוייבסקי, צ'כוב – כל הסופרים הגדולים של הרוסית שילבו אותה ביצירותיהן. אפילו פוטין נתפס במצלמות מקלל בשפת המאט. ההפך הוא הנכון: כל הסימנים מראים ששפת המאט רק הולכת ותופסת אחיזה בציבור הרחב, גם מחוץ לשכבות הנמוכות של האוכלוסיה, הצבא וכו'.
לשפת המאט יש תכונה מרתקת נוספת שקשורה גם היא בצנזורה. כפי שציינתי קודם, רוב הקללות בשפות השונות בעולם מגיעות מביטויים שקשורים למין, דת והפרשות גוף שונות. שפת המאט, לעומת זאת, היא מקרה ייחודי: היא מבוססת באופן מובהק על מין בלבד. יש בה קללות שקשורות גם לדת ולהפרשות – אבל הן מיעוט מבוטל, לעומת קללות שמבוססות על איברי מין ואקטים מיניים. מדוע? אחת התאוריות המובילות היא הטאבו העתיק שקיים בחברה הרוסית לגבי עיסוק במין ובהפרשות גופניות. הסקסולוג הרוסי איגור קון (Kon) הסביר את הטאבו הזה במילים הבאות:
"ראשית, הפער שבין התרבות הגבוהה ה'רשמית' והתרבות הנמוכה היומיומית של האנשים הפשוטים היה גדול בהרבה ברוסיה מאשר במערב. התרבות הגבוהה הרשמית אומצה על ידי הכנסייה הנוצרית והייתה אנטי-סקסואלית במהותה, בעוד שהתרבות הנמוכה של פשוטי העם הייתה חיובית יותר כלפי מיניות, בדומה לכלל התרבויות האירופיות בימי הביניים. שנית, אמנות אירוטית מורכבת הופיעה ונתקבלה [בציבור הרוסי] הרבה יותר מאוחר מאשר במערב."
קון מצביע כאן על מסורת בת מאות שנים של טאבו והדחקה של עיסוק במיניות. ומה התוצאה של ההדחקה והצנזורה הקפדנית הזו? שפת קללות עשירה, מורכבת ומשוכללת מאין כמותה שעוסקת כמעט כולה – במיניות.
צנזורה באינטרנט
אבל בואו לא נהייה פסקניים. נכון שקשה – ואולי אפילו בלתי אפשרי – לצנזר את שפת היום-יום, אבל יש מקום אחד שאולי כן אפשר להכיל עליו צנזורה מעשית יותר: האינטרנט. הרי המידע שעובר באינטרנט נתון כל הזמן לפיקוח ומניפולציה של תוכנות משוכללות שאף פעם לא מתעייפות, מתייאשות או מעלימות עין משימוש בקללות ומילים אסורות. ואכן, כמעט מהרגע שנכנסה רשת האינטרנט לחיינו – הופיעו גם הפילטרים שמצנזרים מילים גסות. הבעיה המסורתית של הפילטרים האלה היא שהם לא מספיק מתוחכמים בכדי להתמודד עם המורכבות העשירה של השפה האנושית. אחת הדוגמאות המפורסמות היא סיפורה של העיירה הבריטית Scunthorpe. סקאנת'ורפ היא עיירה קטנה, אפורה ומשעממת למדי המכילה ריכוז גבוה במיוחד של מפעלים לייצור פלדה וריכוז נמוך במיוחד של כל דבר שקשור בכיף. סקאנת'ורפ הגיעה לכותרות העיתונים פעמיים: פעם אחת ב-2013, כשזכתה בתואר המפוקפק 'המקום הכי פחות רומנטי באנגליה', ופעם אחת ב-1996 כשתוכנת סינון הקללות של ספקית שירותי האינטרנט AOL החליטה למנוע מתושבי העיירה לפתוח חשבונות אי-מייל. הסיבה? המילה הגסה שמסתתרת בתוך שמה של סקאנת'ורפ – ארבע אותיות שהן ביטוי סלנג לאיבר המין הנשי. AOL מיהרה להתנצל בפני התושבים, שנאלצו לשנות באופן זמני את שם העיירה שלהם ל Sconthorpe, עם O במקום U.
אותו הסיפור התרחש שוב ושוב ושוב, אינספור פעמים, בהיסטוריה של האינטרנט. המגזין הקנדי Beaver – על שמו של הבונה, החיה שהיא עבור הקנדים מה שהמנורה בעלת שבעת הקנים היא עבורנו הישראלים – נאלץ להחליף את שמו לפני מספר שנים ל Canada's History כיוון ש Beaver הוא גם כינוי רומז לאיבר מין ותוכנות סינון באינטרנט היו מונעות מהגולשים להגיע אליו. אתר אמריקני לכל המשפחה חגג ב-2008 את זכייתו במדליה אולימפית של האצן טייסון 'הומוסקסואל' – או בשמו המוכר יותר והלא מפולטר טייסון גיי (Gay). הגדיל לעשות מוזיאון ההיסטוריה הבריטי הורנימן, שאפילו תוכנת המיילים שלו עצמו החליטה לחסום את עצמה. אלו רק דוגמאות ספורות מתוך מגוון כמעט אינסופי של טעויות וחסימות שגויות של פילטרים לא חכמים.
אבל זה לא אומר שתוכנות סינון קללות תמיד יהיו טיפשות ולא יוצלחות. בשנים האחרונות אנחנו עדים לפריחתן של תוכנות בינה מלאכותית שמבינות את השפה האנושית – המדוברת והכתובה – טוב יותר בסדרי גודל מהתוכנות של הדורות הקודמים. יותר מזה – המהנדסים שמפתחים את התוכנות האלה יודעים שכדי שבינה מלאכותית תוכל להבין אותנו היטב, היא צריכה להיות מסוגלת להבין גם את הרגשות המסתתרות בתוך המילים – ואת זה אי אפשר לעשות אם אתה לא מלמד את התוכנה לזהות קללות. סביר להניח, אם כן, שנראה את תוכנות סינון הקללות הולכות ונעשות טובות יותר ויותר ככל שעובר הזמן. כמובן שהמשתמשים מנסים כל הזמן לעקוף את התוכנות האלה: פעם, עשינו את זה על ידי החלפה של אותיות במספרים או הכנסה של שגיאות כתיב מכוונות. היום אנחנו עושים את על ידי אמוג'ים של חציל ואפרסק. המלחמה הזו לא תיגמר לעולם, כנראה.
היכולת הטכנולוגית ההולכת ומשתפרת שלנו לסנן קללות בתקשורת הדיגיטלית לא עונה, כמובן, על שאלה בסיסית: האם אנחנו צריכים לסנן קללות? הקונצזנוס הכללי, עושה רושם, הוא שצנזורה של מילים אסורות היא דבר הכרחי: אם לא אצל מבוגרים, אז לכל הפחות אצל ילדים. אני מגדיר את עצמי כאדם מאד פתוח וליברלי, אבל גם אני סגרתי את הטלוויזיה בבית כשהדיירים בבית האח הגדול התחילו להרעיף מחמאות צבעוניות אחד על השני.
אבל האם הקונזצוס הזה מגובה בראיות מדעיות? כנראה שלא. המחקר הפסיכולוגי לא מראה קשר מובהק בין חשיפה לקללות לנזק אובייקטיבי כלשהו אצל הילדים, במובן של נטייה מוגברת להפרעות שינה, הפרעות חרדה או תופעות דומות. יכול להיות שאנחנו רוצים להגן על נפשם הרכה של הילדים מפני 'זיהום מוסרי' בכלי התקשורת, אבל העובדה העגומה היא שכמעט כל הקללות שילד לומד הן לא מהתקשורת – אלא מהבית. כשילדים לומדים להבין שפה, אין להם מושג אילו מילים הן מילים גסות או אסורות: הם מגלים את הידע הזה מתוך התגובות שלנו, המבוגרים. כשהילד אומר 'יש לי קקי', אנחנו מגיבים אחרת מאשר כשהוא אומר 'רן הוא קקי' – והתגובה הזו מלמדת את הילד ש'קקי' יכולה להיות מילה לגיטימית בהקשר אחד, אבל מילה אסורה בהקשר אחר. במילים אחרות, ילדים מקבלים כמעט את כל לקסיקון הקללות שלהם – לפחות עד גילאי הגן ובית הספר – מההורים שלהם ולא מהטלוויזיה או מיו-טיוב. לנו, כהורים, אין אפילו שיקול דעת בעניין הזה, שהרי כבר ראינו שהתגובה שלנו לקללות היא תגובה אינסטנקטיבית, בלתי מודעת ובלתי ניתנת לשליטה.
הפרדוקס של הקללות
אז מה המסקנה? אולי כדאי להרים ידיים, להתייאש ולתת לבוב ספוג ודרדסאבא לנבל את הפה חופשי בשעה ארבע אחרי הצהריים? אם תשאלו אותי – אני חושב שלא. נכון, צנזורה כזו היא משימה סיזיפית, מלחמה שאי אפשר לנצח בה, כמעט בהגדרה – אבל יש סיבה טובה להמשיך ולהלחם את המלחמה הזו בכל זאת: הצנזורה הזו היא זו שמעניקה לקללות את כוחן מלכתחילה. אם נקבל את הקללות כחלק לגיטימי של השפה ונרשה לכולם לקלל בטלוויזיה בכל שעה ובכל תוכנית – הקללות יאבדו את המטען הרגשי שלהן ויהפכו לבנאליות. יקרה להן מה שקרה לעגבניה, שפעם הייתה מילה מסעירה ומרגשת שמי שאמר אותה בקול רם הרגיש את הדופק שלו עולה ואת העור מדגדג…והיום? היום היא סתם ירק. השפה שלנו צריכה קללות. שפה בלי קללות היא שפה משעממת ויבשה. לפעמים, כשאתה דורך יחף על קוביית לגו באמצע הלילה, אתה רוצה להיות מסוגל לברך את אבות אבותיו של ממציא הלגו בברכות שיגרמו גם לעגבניה להסמיק, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. זה הפרדוקס של הקללות: בשביל שנוכל להמשיך לקלל, אנחנו צריכים לצנזר את עצמנו. זו גם הסיבה שהחלטתי מראש לא להכניס אף קללה מפורשת לפרק הזה: יכולתי להזהיר אתכם בתחילת הפרק שזה פרק לא לילדים וכל זה, ואז לנבל את הפה כאוות נפשי – אבל מה הכיף בזה? איפה ההתרגשות? הרי כל הקסם שבלקלל הוא להתאפק, להחזיק את הכל בבטן במשך ארבעים דקות ארוכות, ורק אז, במילה האחרונה האחרונה של הפרק, לומר אותה: קללה.
טיפול פסיכולוגי מרחוק, דרך המחשב או הטלפון הוא אחד מכיווני ההתפתחות המסעירים והמרתקים של עולם בריאות הנפש בשנים האחרונות. מתי כדאי לפנות לטיפול אונליין, כיצד יש להכשיר פסיכולוגים לעולם החדש הזה – ומה עושים כשמישהו מאיים להתאבד בצידו השני של כדור הארץ?
אורח בפרק: ד"ר ירדן לווינסקי, יועץ פסיכיאטרי בקופת חולים כללית.
אני ממליץ על הבלוג המרתק של ד"ר לוינסקי, בו אפשר לקרוא על מגמות ומחשבות בעולם הטיפול ובריאות הנפש, וגם למצוא מטפל או מטפלת אונליין. חוץ מזה הזכרנו בפרק את טוקספייס ואת ואת 7cupsהגדולים, ואת מרפאת רזולוציה (בה שותף ד"ר לוינסקי), העוסקת בטיפול דרך הרשת פה בישראל. ועוד דבר קטן. זוכרים את דוקטור סבייצו? אל תענו לי. פשוט לחצו כאן, ושוטו לכם אל שנות השמונים העליזות. כמה התרגשתם מהסאונד-בלסטר הזה, הא?
וכמובן, בגלל שלפעמים סיגר הוא רק סיגר – קחו לעצמכם כמה דקות וקיראו על זיגמונד. לא זה. השני.
דמויות רבות מתמודדות על התואר "הדמות הכי משפיעה בתנ"ך". דוד המלך הוא הדמות שמוזכרת בו הכי הרבה פעמים: מעל אלף איזכורים. משה רבנו מופיע הרבה פחות. אבל אין חולק שמשה הוא הדמות המפורסמת ביותר, והוא הפנים של התנ"ך, של עם ישראל והיהדות כולה. משה היה האבא הרוחני, המייסד והמגבש של קבוצה נרדפת לכדי עם מלוכד. כאשר עם ישראל יצא ממצרים הוא היה ערבוביה של עבדים שלא מכירים מספיק את האל ולא יכולים להסתדר לבד. הוא הניק אותם רוחנית, חינך אותם, גידל אותם, הביא אותם לבגרות ושם…עזב אותם, על סף הכניסה לארץ המובטחת, כדי שימשיכו לבד בדרכם. את סיפורו המופלא של משה לא ניתן להקיף בקלות, לכן בשני הפרקים הקרובים חוקר המקרא שחר ענבר ואנוכי נתמקד בתמונות מחייו של משה בניסון ללמוד ולהבין את דמותו. מעין חיים שכאלה עם משה רבנו בשתי נקודות קריטיות בחייו- הולדתו-ילדותו במצרים ומותו, רגע לפני הכניסה לארץ כנען.
האם משה הוא הדהוד של דמויות מיתולוגיות, חצי אלים ואגדות עממיות שהסתובבו באזור? האם משה באמת שט בתיבה על הנילוס והאם ייתכן שהיו עוד גיבורי על כאלה שהונחו על גדות נהר או שטו בו בתיבה, אומצו, והפכו בבגרותם למנהיגי אימפריות? מה משמעות המוטיב החוזר של בעל מעמד נמוך הגדל ומתחנך בבית מלוכה? ומה הקשר בין משה רבנו (שלנו!) לישוע הנוצרי?
