ימי הבידוד מעמידים את הזוגיות שלנו במבחן לא פשוט. ההנחיות דורשות מאיתנו להיות כל הזמן בבית ביחד עם הילדים כשברקע חוסר וודאות, והתוצאה – לחץ כבד על היחסים בינינו – פחות מקום לקירבה ויותר חיכוכים וריבים. לשמחתנו פרופ׳ יורם יובל, הפסיכיאטר וחוקר המח הביא איתו תובנות איך להפוך את הימים האלה לקצת יותר נעימים. בעזרת המחקר המרתק של ד״ר ג׳ון גוטמן (מחבר רב המכר ״שבעת הצעדים לנישואים מאושרים״) הוא לימד אותנו כמה עקרונות פשוטים שיהפכו את החיים בבידוד לנעימים יותר.
הצטרפו אלינו לדיונים על הפודקאסט, לתכנים מאחורי הקלעים ולתת לנו פידבק בקבוצת הפייסבוק!
שמעון שיפר חושף את הסודות המפתיעים שגילה במהלך שיחותיו עם האלוף במיל' עמוס גלעד. וגם: יו"ר ועדת סל התרופות החדש, הפרופ' זאב רוטשטיין, מספר איך יתקבלו ההחלטות – ולמה ברור לו שאף אחד לא ימחא לו כפיים.
העיתונאי והפרשן אטילה שומפלבי מגיש פודקאסט חדש ומשותף ל- Ynet ורשת 'עושים היסטוריה', בו ישוחח עם כתבים ומומחים על החדשות האמיתיות שמאחורי הכותרות.
האופיום הוא מתנה נפלאה שהעניק לנו הטבע: משכך הכאבים הטבעי הטוב ביותר המוכר לאדם. אבל האופיום, והסמים הנרקוטיים הנגזרים ממנו, ניחנים בתופעת לוואי מכאיבה – הנטייה להתמכרות קשה ומסוכנת. לאורך הדורות ניסו אינספור כימאים לנתק את ה'כוכבית' של ההתמכרות מהאופיום – אך בכל פעם שניסו לשפר אותו, הפכו אותו לסם קשה וממכר עוד יותר.
(הערה: בהקלטה ביטאתי שלא כהלכה את שמו של מגלה המורפיום: פרידריך סֵרטוּרנֵר.)
(הערה חשובה: המאמר הבא עוסק באופיום, הירואין, מורפיום ורפואה. זה המקום להכניס את האזהרה המקובלת – אני לא רופא, ואין כאן יעוץ רפואי. אם אתם מתמודדים עם סוגיה רפואית שקשורה לנושא שלנו – פנו לרופא בתחום).
יש לי שיא גינס. זאת אומרת, הוא לא רשמי – זה לא שנציג של גינס בדק אותי ואישר את השיא – אבל באמת, יש לי תחושה שזה שיא אמיתי: המכונה להכנת פסטה שעשתה הכי הרבה קילומטרים. שימו לב, לא קילומטרים של פסטה – למעשה, אני די בטוח שהמכונה הסצפיפית הזו מעולם לא הפיקה אפילו ס"מ של פסטה.
אני אסביר. כשהתחתנתי, רוב האורחים הביאו לי צ'קים כמקובל. אחד האורחים, שלא נחשוף את שמו מסיבות מובנות, לא הביא צ'ק אלא מכונה להכנת פסטה. אין לי מושג למה הוא הביא לי מכונה להכנת פסטה: כל מי שמכיר אותי יודע שאין לי שמץ של מושג בבישול. מנת הדגל שלי זה ראמן נודל משקית. אני די בטוח שגם הוא קיבל את מכונת הפסטה לחתונה שלו והעביר לי אותה בירושה.
אז בסדר, קיבלתי מכונת פסטה. תגידו – לא נורא… אבל מכונת פסטה היא כמו אקדח בהצגת תיאטרון: מכונה להכנת פסטה שנכנסת הביתה במערכה הראשונה, חייבת להכין פסטה במערכה השלישית. ואני, לכל לאורך תקופת החיזור שלנו, התאמצתי להרגיל את אשתי לעתיד לעובדה שאני לא מבין כלום בבישול. אתם יודעים, כגודל הציפיות גודל האכזבה. והנה אני מכניס מכונת פסטה הביתה?! מה יקרה לכל המוניטין שצברתי לאורך השנים? הדבר הבא שיקרה זה שהיא תקום בוקר אחד ותגיד לי – 'מאמי, למה שלא תכין לנו פסטה טריה מהמכונה?'. ואז אחר כך פתאום – אולי תכין סושי… אולי תקנה לנו מכונת אפיה ללחם… מאמי, בוא נבשל בירה בבית… מה מבשלת בירה?! מה אני, היינקן? יש לי מינוי רשמי ממלך דנמרק?!…
בקיצור, אז דאגתי לזה שכשחזרנו הביתה מהחתונה והעלנו את השקית של הצ'קים – מכונת הפסטה נשארה חבויה בבאגז' של האוטו, מתחת לשטיח של הרצפה, איפה שהצמיג הרזרבי. שכחתי ממנה. נסעתי עם מכונת הפסטה הזו בבאגז', ואני לא מגזים, במשך לפחות שש או שבע שנים. אני מעריך שהיא עשתה משהו כמו מאה אלף קילומטרים, המכונה הזו. בסוף מכרתי את המכונית הזו, עם מכונת פסטה בבאגז', ואני די בטוח שהיא עדיין שם. אז אם ייצא לכם לראות בכביש סוזוקי באלנו לבנה מודל 2001, תעשו כבוד – יש מצב שיש לה עדיין בבאגז' את מכונת הפסטה שעשתה הכי הרבה קילומטרים בהיסטוריה.
אז למה אני מספר לכם את הסיפור הזה? כי מכונת הפסטה שלי היא דוגמה למתנה שמגיעה עם כוכבית – ובמקרה הזה, כוכבית כל כך גדולה שאתה מעדיף לא להוציא אותה מהבאגז'.
הפרק הזה יעסוק במתנה מסוג אחר: האופיום, שהוא אחת המתנות הגדולות ביותר שהעניק לנו הטבע – אבל גם היא מתנה שמגיעה – לצערנו הרב- עם כוכבית. ולא סתם כוכבית – כוכבית ענקית.
סוד עוצמתו של האופיום
האופיום מופק מצמח בשם 'פרג תרבותי', או 'פרג האופיום'. בשלב מסוים של חייו, הפרג מפיק שרף – מעין נוזל צמיגי – שמכיל תערובת של כחמישים כימיקלים שונים. המגדל חותך את פקעת האופיום, אוסף את השרף, מייבש אותו והופך אותו לאבקה. האבקה הזו – ואת זה גילו בני האדם כבר בעידן הפרה-ההיסטורי – היא משכך כאבים חזק באופן יוצא דופן, משכך הכאבים הטבעי המוצלח ביותר שאנחנו מכירים. יש לנו עדויות לשימוש באופיום כבר באלף הרביעי לפני הספירה באזור מסופטמיה – אירן ועיראק של ימינו – וככל הנראה משם התפשט השימוש באופיום לכל רחבי העולם הקדום, מאירופה ועד סין. אחת מדרכי השימוש המקובלות באופיום הייתה להמיס את האבקה באלכוהול ולשתות אותה. מכאן מגיע גם השם 'אופיום': 'אופוס' הוא 'מיץ', ביוונית עתיקה.
אבותינו הקדמונים לא ידעו לומר איך עושה האופיום את פעולתו, אבל כיום אנחנו מבינים שלמעשה האופיום מנצל מנגנון שיכוך כאבים טבעי שכבר קיים בגוף – וזה גם סוד עוצמתו. כשאזור כלשהו בגוף חווה נזק, חיישני כאב שולחים אותות חשמליים דרך תאי עצב שמובילים אותם ממקום הפגיעה, דרך עמוד השדרה ומשם למוח – שם האות החשמלי מפוענח ואנחנו חווים את התחושה שאנחנו מכירים כ'כאב'.
המסלול שצריך לעבור האות החשמלי הוא ארוך למדי, ולכן האות צריך לדלג בין מספר תאי עצב עד שהוא מגיע ליעדו – קצת בדומה לנוסע ברכבת תחתית שמחליף מספר רכבות בדרך למחוז חפצו. איך 'מדלג' האות החשמלי בין שני תאי עצב סמוכים? הרווח בין שני תאי עצב מכונה 'סינפסה'. התא שהוליך את האות החשמלי מפריש כימיקלים מסויימים – 'נוירוטרנסמיטרים' – שחוצים את הרווח הזה כמו ספינות שחוצות תעלת מים, ואז נקלטים בקולטנים מיוחדים בתא העצב השני. כשקולטן כזה מקבל לתוכו נוירוטרנסמיטר, ההשפעה היא כמו סיבוב של מפתח ברכב: בתוך התא המקבל מתחילה שרשרת של תגובות כימיות שמביאות, בסופו של דבר, להיווצרותו של אות חשמלי חדש שעכשיו מתחיל לנוע במעלה תא העצב הלאה והלאה, לכיוון המוח.
כאב הוא תחושה חשובה: אם נדקרנו מקוץ, למשל, רצוי מאד שנחוש כאב כדי שנדע להימנע מדקירות נוספות. אבל מצד שני, חשוב גם שהכאב יפסיק מתי שהוא אחרת לא נוכל לתפקד. לשם כך התפתחה בגוף מערכת נוספת שהתפקיד שלה הוא לעצור את איתותי הכאב בשלב מסוים ולמנוע מהם להגיע למוח. איך זה קורה? ברכב, יש לנו מערכת הגנה – נאמר, קודן – שבתנאים מסוימים מונעת מאיתנו להתניע: אנחנו מסובבים את המפתח, ושום דבר לא קורה. באופן דומה, הגוף מסוגל להפריש כימיקלים שנצמדים לקולטנים מתאימים בתאי העצב, ובולמים את השפעתם של הנוירוטרנזמיטרים שמעבירים את הדיווח החשמלי מחיישני הכאב. המפתח מסתובב בחור ההתנעה, אבל שום דבר לא קורה.
מסיבה כלשהי, אולי תאונה אקראית של הטבע או אולי תוצר של ברירה טבעית, צמח הפרג מסוגל לייצר כימיקלים – "אופיואידים", בז'רגון המקצועי – שמחקים היטב את פעולתם של אותם הכימיקלים בולמי-הכאב שהגוף שלנו מייצר בעצמו. זו הסיבה ליעילות העצומה שלו: האופיום מתחבר למערכת המובנית של הגוף, ומאלץ אותה לעשות בדיוק את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב – להפסיק את הכאב.
שתי תופעות לוואי
הרופאים הקדומים הכירו היטב את סגולותיו של האופיום וידעו עד כמה הוא יעיל בשיכוך כאבים – ובכל זאת, היחס אל האופיום היה מאז ומעולם אמביוולנטי, ורבים מהרופאים העדיפו שלא להשתמש בו כלל או רק כשלא הייתה להם כל ברירה אחרת. מדוע?
כשהגוף מפיק את הכימיקלים בולמי-הכאב, הוא מפיק כמות קטנה מהם. לעומת זאת, כשאנחנו שותים, בולעים או מסניפים אופיום, אנחנו מציפים את הגוף בכמויות אדירות של אופיואידים, מעל ומעבר למה שהגוף מסוגל לייצר בכוחות עצמו. זה כמו ההבדל בין לשטוף את הבית עם דלי של ספונג'ה, או לשטוף אותו עם זרנוק של מכבי אש: ההשפעות של הכימיקלים הזרים מוציאות את מערכת העצבים שלנו משיווי משקל וגורמות לתופעות לוואי חריגות מאד.
שתי תופעות לוואי כאלה חשובות לעניינו. הראשונה היא דיכוי נשימה, תכונה שממנה קיבלו האופיום ונגזרותיו את השם 'נרקוטיים' – מהמילה היוונית לשיתוק ודיכוי. מערכת הנשימה שלנו מבוססת על כך שהגוף מזהה עלייה ברמת הפחמן הדו-חמצני בדם, וכשכמות הפחמן הדו-חמצני בגוף עולה מעל סף מסוים, רפלקס הנשימה נכנס לפעולה. הצפת האופיואידים בגוף מערערת את המנגנון הזה, ומפחיתה את הרגישות לעלייה ברמת הפחמן הדו-חמצן. במילים אחרות, רמת הפחמן הדו-חמצני יכולה לעלות ולעלות ולעלות – אבל עדיין לא להפעיל את רפלקס הנשימה. מכאן שאם נציף את הגוף יותר מדי אופיואידים, התוצאה תהיה הפסקת נשימה ומוות – מה ששמוכר לנו כ'מוות ממנת יתר'. הרופאים הקדומים הכירו היטב את הסכנה ממנת יתר, אבל לא ידעו איך להמנע ממנה. השאלה כמה זה "יותר מדי אופיום" תלויה בהמון משתנים כגון משקלו של החולה, מצב בריאותו ובכמות המדויקת של האופיואידים שהפיק הפרג – וכל אלה עשויים להשתנות בקיצוניות מחולה לחולה ומצמח לצמח. טעות אחת קטנה, ובמקום לעזור לחולה שלך – הרגת אותו.
היום, אגב, יש לנו תרופות שמסוגלות להפוך את ההשפעה של האופיואידים ולהציל מישהו שגוסס ממנת יתר – אבל רק, כמובן, אם מגיעים אליו בזמן, באותן דקות קריטיות של הפסקת נשימה.
תופעת הלוואי השנייה היא הפרעה במנגנון ההנאה של המוח. תחושת עונג והנאה במוח נוצרת בעקבות שחרור של כימיקל בשם 'דופמין' – וגם כאן, הגוף מייצר כמויות מדודות ומתונות של דופמין. האופיואידים משבשים את המנגנון שמסוות את שחרור הדופמין, והתוצאה – צונאמי של דופמין שגורם לאופוריה נפלאה. האופוריה הזו היא הסיבה, למשל, שאפשר למצוא את האופיום במגוון של טקסים דתיים בתרבויות שונות.
האופוריה שמשרה האופיום הוותה לכשעצמה בעיה עבור חלק מהאנשים, כי בנצרות הסגפנית למשל, הנאה גופנית – כמו מסקס ואוכל טוב – היא סוג של חטא. אבל הבעיה היותר גדולה היא שבשימוש ממושך, עודף הדופמין גורם להתמכרות. אנחנו לא מבינים לגמרי את המנגנון של התמכרות לאופיום, אבל די ברור שכשהמוח מתרגל לצונאמי של דופמין, הכמויות המזעריות שהוא מסוגל לייצר בכוחות עצמו כבר לא מספיקות אפילו כדי לשמור על מצב שיווי משקל נומינלי. ללא האופיום, המשתמשים חווים חרדה וסבל. הרופאים המוקדמים הכירו היטב גם את סכנות ההתמכרות לאופיום, וכולם – מהערבים והפרסים ועד הטורקים והסינים – הזהירו מפניה שוב ושוב.
אבל לאזהרות האלה הייתה הצלחה חלקית בלבד: עוצמתו של האופיום כמשכך כאבים וסם הנאה הייתה חזקה מכפי שניתן היה להתעלם ממנה, ותרופות המבוססות על אופיום היו פופולריות בכל הדורות. אחת התרופות הפופולריות במאה ה-18, למשל, הייתה 'האבקה של דובר' (Dover's Powder). ד"ר תומאס דובר, הרופא הבריטי שהמציא אותה, החל את הקריירה שלו דווקא כשודד ים מצליח ומפורסם מאד באוקיינוס האטלנטי. באחת ההפלגות שלו, למשל, חילץ ימאי בשם אלכסנדר סלקירק (Selkirk) שנקלע לאי בודד לאחר שספינתו נטרפה בים. סיפורו של סלקריק היה ההשראה לספר 'רובינזון קרוזו'.
כשחזר דובר לאנגליה הוא כתב ספרי רפואה שהיו מבוססים על שיטות שלמד מאנשי רפואה שפגש במהלך מסעותיו בעולם, ונעזר בכספי השלל שלו כדי להקים מרפאה מצליחה בלונדון. האבקה של דובר כללה מספר מרכיבים – ביניהם ליקריץ' ואופיום – מומסים באלכוהול, ודובר שיווק אותה כתרופה משככת כאבים ומקדמת הזעה. דובר היה מודע היטב לסיכון שבנטילת התרופה שלו: הוא הדגיש בכתביו שמדובר בתרופה מסוכנת מאד, וחלק מרופאים שהשתמשו בה המליצו למטופלים שלהם לרשום צוואה לפני שהם נוטלים אותה. אף על פי כן, האבקה של דובר הייתה פופולרית מאד במשך מאות שנים, אפילו עד לסביבות מלחמת העולם השניה.
תרופה פופולרית נוספת שהייתה מבוססת על האופיום הייתה 'לאודנום' (Laudanum), שהרופאים רשמו אותה נגד מגוון רחב מאד של מחלות – מנדודי שינה ועד אפילפסיה. היו כאלה שאפילו המליצו לתת אותה לתינוקות, כדי למנוע מהם לבכות בלילה.
הביקוש הגדול לאופיום באירופה, הן כתרופה והן כסם לצרכי הנאה, שיחק תפקיד חשוב ביחסים המורכבים בין האירופאים ומדינות מזרח אסיה במאתיים השנים האחרונות. הסינים הכירו את פוטנציאל ההתמכרות ההרסני של האופיום והקיסר הסיני אסר על עישון אופיום – אבל לבריטים היה אינטרס מובהק לעודד את האוכלוסיה הסינית להתמכר אליו: הציבור הבריטי אהב מאד את התה הסיני, והברחת אופיום לסין הייתה הדרך הנוחה עבור הבריטים לממן את הסחר בתה. מגיפה של התמכרות לאופיום פרצה בסין, והקונפליקט בין השלטונות הסינים ומעצמות המערב שביקשו לסמם את האוכלוסיה הסינית מתוך אינטרסים כלכליים שלהם – הוביל בסופו של דבר לשתי מלחמות באמצע המאה ה-19, שהסתיימו בתבוסה סינית והמשך של מגיפת האופיום בסין. באותו הזמן, אגב, האירופאים אסרו על עישון אופיום במדינותיהם שלהם. המוסר הכפול בהתגלמותו.
גילוי המורפיום
במקביל, המדענים האירופאים חיפשו פתרון למורכבות המובנית של האופיום. הם רצו לסלק את הכוכבית מתרופת הפלא הזו: לשמר את היכולת הנפלאה שלה לשכך כאבים חזקים, אבל להסיר את הסכנה של מנת יתר והתמכרות.
פרידריך סֵרטוּרנֵר היה אחד מאותם חוקרים שתרו אחר הגביע הקדוש של האופיום. פרידריך נולד בגרמניה ב-1783 ונמשך לכימיה מגיל צעיר יחסית. בניגוד לכימאים מפורסמים אחרים שאולי שמעתם את שמותיהם, פרידריך לא זכה להשכלה אקדמית: הוא נכנס לעולם הכימיה כשולייה של רוקח כשהיה בן 16 – ולמעשה, את התגלית הגדולה ביותר שלו – זו שבגללה אנחנו מזכירים אותו היום – עשה כשהיה עדיין רק שולייה, לפני שהוסמך אפילו כרוקח מן המניין.
הכימיה בתקופתו של פרידריך התמקדה בעיקר בחומרים אנאורגניים – דהיינו, חומרים שמקורם לא בחי או בצומח – אבל יותר ויותר החלו הכימאים להתעניין באופן שבו ניתן להפיק חומרים מיצורים חיים ולבודד מתוך חומרים את התרכובות הפעילות שיש להן השפעות רפואיות כאלה ואחרות. האופיום היה המטרה הכמעט אידיאלית: כולם הכירו את התכונות הרפואיות שלו, והייתה תקווה גדולה שאולי ניתן לבודד מתוך בליל התרכובות הכימיות בשרף של האופיום רק את החומר שגורם לשיכוך כאבים – ללא המרכיב שגורם להתמכרות, למשל. ואם לא זה – אז לכל הפחות אפשר יהיה לשלוט בצורה מיטבית על המינון של החומר הפעיל שבאופיום, כדי למנוע מנת יתר מסוכנת.
היו מספר כימאים גרמנים וצרפתים שעבדו על הבעיה הזו, אבל פרידריך סרטונר היה הראשון שהגיע לקו הגמר. הוא החל את ניסוייו בהכנת תמיסות של אופיום באלכוהול, וניסה אותם על מספר כלבי רחוב ועכברושים כדי להבין את ההשפעה והמינון של החומר. בהמשך, כשלקה בכאב שיניים חמור, ניסה קצת מהחומר על עצמו.
פריצת הדרך הגדולה התרחשה מספר שנים לאחר מכן, כשהצליח להפיק מאבקת האופיום גבישים של חומר חדש ולא מוכר בעזרת שימוש חכם בחומצה ואמוניה. כדי לגלות את השפעותיו של החומר החדש ואת המינונים הנכונים שלו, פרידריך גייס לעזרתו שלושה מתנדבים צעירים, כולם מתחת לגיל 17. הוא ושלושת המתנדבים שלו נטלו כל אחד מספר גבישים מהחומר – וההשפעה הייתה דרמטית, חזקה בהרבה מזו של האופיום בצורתו הטבעית. כל הארבעה חוו בחילות קשות, חולשה והזיות רבות עוצמה שחלפו רק לאחר יום או יומיים.
פרידריך נתן לחומר הפעיל שבודד מהאופיום את השם 'מורפיום' (או מורפין, בגרסה המודרנית), על שמו של מורפיוס, אל החלומות במיתולוגיה היוונית. הרוקח הגרמני פרסם את תגליתו במספר מאמרים ששלח למגזין מקצועי צרפתי, וחלפו עוד מספר שנים עד שכולם הבינו את גודל ההישג של סרטונר. המורפיום שהפיק הרוקח מהאופיום היה טהור ובעל ריכוז אחיד וידוע, ובפעם הראשונה יכלו הרופאים לשלוט במדויק על המינון של התרופה משככת הכאבים שרשמו לחולים שלהם ובכך להפחית במידה ניכרת את הסכנה למנת יתר קטלנית. הרופאים זינקו על החומר החדש בהתלהבות, וכינו אותו God's Own Medicine – 'התרופה של האל'. במלחמת העולם הראשונה הציל המורפיום את חייהם של אינספור פצועים בשדות הקרב כשאיפשר לרופאים לבצע ניתוחי שדה מורכבים ללא הרדמה מלאה.
אבל התקווה שמיצוי המורפיום מתוך האופיום תפחית את פוטנציאל ההתמכרות לסם התבררה כתקוות שווא. למעשה, קרה בדיוק ההפך. המורפיום המרוכז והטהור חזק פי עשרה מהאופיום הטבעי, ובהתאם גם ההתמכרות הייתה מהירה וחריפה יותר. רבים מהחיילים שנפצעו במלחמת האזרחים האמריקנית וטופלו במורפיום חזרו לבתיהם כשהם סובלים להתמכרות חריפה לסם. אם עד אז נזדקקו מכורים לארבע או חמש מנות של האבקה של דובר או לאודנום כדי לקבל את ההשפעה הרצויה, עכשיו יכלו להשיג אותה במנות קטנות ומרוכזות הרבה יותר. התוצאה הייתה עלייה חדה במספר האנשים שהתמכרו למורפיום, ובהתאם עליה גם במספר המיתות ממנת יתר, ופשעים על רקע הסחר בסם. לשם ההמחשה, בספר של המחזאי אונורה דה בלזק משנת 1830, השטן מספר לגיבור על עלייה ניכרת באוכלוסיית הגיהנום. והקרדיט? כולו למורפיום.
למעשה, ייתכן מאד שפרידריך סרטונר עצמו נפל קורבן לחומר שגילה. אנשים שהכירו אותו תיארו אותו כמי שסובל משינויים תכופים במצב הרוח ודיכאונות – תסמינים קלאסיים של התמכרות לסם. בשנותיו האחרונות, כשהיה חולה מאד וסבל מכאבים, הוא נטל מורפיום כמשכך כאבים – אבל השפעתו של הסם הייתה קצרת טווח במובהק, רמז נוסף לכך שאולי הרוקח כבר היה משתמש ותיק של הסם ופיתח סבילות גבוהה להשפעותיו. מצד שני, ייתכן שמדובר באקסנטריות מהזן השגרתי יותר. פרידריך סבל מרגשות נחיתות תמידיים ביחס לעמיתיו, אולי בגלל שלא היה לו את אותו רקע אקדמי: למרות שזכה לפרסים ואותות הוקרה ממספר אוניברסיטאות גרמניות על השגו, הוא נהג להתלונן על כך שהעם הגרמני לא יודע להעריך את ההשגים המדעיים של בניו. אולי שינויי מצבי הרוח שלו היו רק חלק מתסביך הנחיתות הזה. כנראה שלעולם לא נדע בוודאות מה היו יחסיו האמיתיים של הכימאי עם החומר שגילה.
כחמישים שנים לאחר גילוי המורפיום חלה התפתחות מעניינת נוספת. ד"ר אלכסנדר ווד (Wood), רופא סקוטי, פיתח ב-1853 מחט שאיפשרה להזריק חומר ישירות לכלי הדם. הגילוי הזה עורר תקווה מחודשת שאולי הזרקה של מורפיום – במקום בליעה שלו – תפחית מפוטנציאל ההתמכרות של הסם. מדוע? היו כאלה ששיערו שאולי ההתמכרות קשורה איך שהוא למנגנון הרעב של הגוף, ואם זה נכון – אזי אם לא בולעים את הסם, אולי הקשר אל מנגנון הרעב ינותק. עד מהרה הראו הניסויים שהזרקת מורפיום באמת יעילה יותר מבליעה שלו: היו הרבה פחות תופעות לוואי של בחילה והקאות, והשפעת הסם המוזרק הייתה מהירה וחזקה יותר פי שלושה ממקודם…אבל גם ההתמכרות הייתה מהירה וחמורה יותר בהתאם. במקום לקרב את הגאולה, החזון של האופיום כמשכך כאבים רב עוצמה אבל לא ממכר רק הלך והתרחק.
המצאת ההירואין
ועדיין, המדענים לא איבדו תקווה. במחצית השניה של המאה ה-19 עברו הכימאים מניסיונות למצות חומרים פעילים קיימים מצמחים ובעלי חיים, לניסיון ליצור תרכובות חדשות מאפס או באמצעות שינוי של תרכובות קיימות. חוקר אנגלי בשם צ'ארלס אלדר רייט (Wright) ערך מאות ניסויים בתרכובות שונות שהיו מבוססות על המורפיום, מתוך תקווה לשנות את המורפיום כך שלא יהיה ממכר יותר.
ב – 1875 יצר רייט תרכובת בשם דיאמורפין (Diamorphine). הוא נתן לכלב שלו לטעום מעט מהחומר, וההשפעה הייתה דרמטית: הכלב נכנס לאמוק של היפראקטיביות, בשילוב הקאות חמורות. רייט המאוכזב זרק את הדיאמורפין לפח, לא לפני שדיווח על ממצאים במאמר למגזין מקצועי.
עשרים שנים חלפו עד שחוקר אחר גילה מחדש את הדיאמורפין. הפעם היה זה כימאי גרמני בשם היינריך דרסֵר (Dresser), שעמד בראש צוות חוקרים במעבדותיה של חברת התרופות באייר (Bayer). בתוך פרק זמן של שבועיים בלבד, הניבו מחקריו של דרסר שתי תוצאות דרמטיות.
הראשונה הייתה האספירין. בתחילה, דרסר לא התלהב מהאספירין: הוא סבר שהחומר החדש מזיק מאד ללב, והחליט לעצור את המחקר. למזלו ולמזלה של באייר, אחד החוקרים שעבדו תחתיו דווקא ראה באספירין פוטנציאל רפואי משמעותי, החליט להמרות את פיו של דרסר והמשיך את המחקר ללא ידיעתו. כפי שכולנו יודעים, האספירין הוכיח את עצמו כתרופה יעילה ולא מסוכנת, שהפכה למכרה זהב עבור חברת התרופות.
החומר השני שגילה הצוות של דרסר באותן שבועיים מוצלחים היה דיאמורפין. דרסר בדק את הדיאמורפין על בעלי חיים ואז על מספר מתנדבים אנושיים, והתוצאות היו חיוביות ביותר: כולם דיווחו על הקלה עצומה בכאב, ואחרי ארבעה שבועות איש מהנבדקים לא פיתח התמכרות לתרופה. דרסר היה בעננים: הוא היה משוכנע שגילה את הגביע הקדוש של הרפואה. ב-1898 הציג את החומר החדש בפני עמיתיו בכנס מקצועי גדול, תיאר בפניהם את מעלותיו ושיער שהדיאמורפין יוכל לא רק לטפל בכאבים חזקים, אלא גם בדלקות גרון, דלקת ריאות ואפילו – התמכרות למורפיום! הקהל בכנס עמד על רגליו והריע לו.
כל הטענות האלה היו, בשלב זה, לא מבוססות בשום מחקר מעשי – אבל ב 1898 יצאה באייר לשוק עם תרופה מבוססת דיאמורפין תחת השם המסחרי "הירואין", מלשון Hero, גבורה. ההירואין היה הצלחה אדירה, במיוחד בארצות הברית. רופאי משפחה רשמו אותו כטיפול למגוון גדול של תחלואים, כולל אסתמה, ברונכיטיס ושחפת, ואפילו תרופה נגד שיעול לילדים. למעשה, ההירואין נחשב כל כך בטוח, עד שהוא נמכר בבתי מרקחת ללא מרשם. האספירין לעומתו, דרש מרשם רופא… בתוך שנה בלבד כבר ייצרה באייר כמעט טון של הירואין, שהם כחמישים מיליון מנות.
אני חושב שאתם כבר מנחשים לאן הולך הסיפור הזה. פוטנציאל ההתמכרות להירואין לא שונה במאום מזה של מורפיום. למעשה, בתוך הגוף ההירואין מתפרק והופך למורפיום. אם כבר, מכיוון שהרואין חזק פי חמישה ממורפיום, גם ההתמכרות מהירה וחזקה יותר בהתאם. אנחנו לא יודעים לומר בודאות מה גורם לחלק מהאנשים להיות פגיעים יותר להתמכרות לאופיואידים, אבל כנראה שהמתנדבים בקבוצת הביקורת של דרסר היו חסינים יחסית. באוכלוסיה הכללית, לעומת זאת, ההירואין יצר מגיפת התמכרות מבהילה בהיקפה, ושנים ספורות לאחר שיצא ההירואין לשוק כבר החלו רופאים רבים לצלצל בפעמוני האזעקה.
לקח קצת זמן עד שגופי הרגולציה בארצות הברית נכנסו לפעולה, ובראשית שנות העשרים של המאה העשרים הוכרז ההירואין כסם מסוכן והוצא מחוץ לחוק. אבל השד כבר היה מחוץ לבקבוק. עשרות אלפי אנשים היו מכורים להירואין, וכעת נאלצו לפנות לשוק השחור כדי להזין את ההתמכרות הזו. העצימה את הטרגדיה העובדה שקל מאד להכין הירואין, וכל רוקח בעל ידע סביר בכימיה יכל לרקוח את החומר באמצעים בסיסיים למדי. תרבות של פשע – זנות, גניבה ושוד – נוצרה סביב הסחר בהרואין, שהתמקד פעמים רבות בשכונות של מהגרים ממזרח אסיה, צ'יינה טאונס, בעקבות הרקע ההיסטורי של גידול וסחר באופיום במזרח הרחוק.
ההשפעות התרבותיות של תרבות ההתמכרות לסמים הנרקוטיים
זה הרגע לסטות מעט מהנרטיב ההיסטורי שלנו, ולומר כמה מילים על ההשפעה שהייתה לאופיום, המורפיום וההירואין על התרבות המערבית. כמו סמים מוכרים אחרים, גם האופיום ונגזרותיו נתנו השראה לאמנים מכל התחומים, ואנחנו יכולים לדבר עד מחר על אינספור המוזיקאים והשחקנים שהשתמשו בהירואין ומתו ממנו: קורט קוביין מ'נירוונה', ג'ניס גו'פלין, ג'ימי הנדריקס, הקומיקאי כריס פארלי והרשימה עוד ארוכה. קית' ריצ'ארדס – הגיטריסט האגדי של הרולינג סטונס, היה מפורסם בכמויות האדירות של הירואין שהיה מסניף בהופעות, בין שיר לשיר, מעל רמקולים מאחורי הקלעים…
אפשר לראות את ההשפעה של ההירואין על התרבות הפופולרית דרך הסלנג: ביטויים שאנחנו משתמשים בהם ביום יום, שמקורם בתת-התרבות של התמכרות להירואין.למשל, Junkies הם אותם מכורים להירואין שבעשורים הראשונים של המאה העשרים נהגו לשוטט ברחובות ולחפש גרוטאות מתכת, ג'אנק, כדי למכור אותם ולממן את הסם. הביטוי To Kick The Habit – להגמל ממשהו – מקורו באחד הסימפטומים המוכרים של גמילה מהירואין: התכווצויות שרירים חזקות שגורמות לבעיטות לא רצוניות. גם הביטוי Cold Turkey – במובן של להיגמל ממשהו בבת אחת, להפסיק מיד – מגיע מתופעה נוספת של גמילה מהירואין – פלאשים פתאומיים של חום וקור שגורמים ל'עור ברווז' בידיים וברגליים.
בחזרה לאופיום. כאמור, למרות שידעו היטב את הסכנות של הסם, מדינות המערב מעולם לא היססו להשתמש בו בצורה צינית לצרכים שלהן. הבריטים, למשל, השליכו ממטוסים סיגריות מהולות באופיום על החיילים הטורקים שהיו מוצבים בעזה בזמן מלחמת העולם הראשונה. האמריקנים התעלו עליהם, כשניצלו את הסחר הפורה בהירואין בדרום מזרח אסיה כדי להלחם בהתפשטות הקומוניזם באזור. הצבא האמריקני מימן את כנופיות סוחרי הסמים בבורמה, לאוס ותאילנד, צייד את מגדלי האופיום בנשק ותחמושת ואפילו עזר להם לשנע הירואין: ה- CIA הקים חברת תעופה, Air America, שהובילה הירואין עבור הסוחרים. אני לא יודע לומר אם לאסטרטגיה הזו הייתה השפעה על ההצלחה של הקומוניזם באזור, אבל הייתה לו השפעה ברורה על הזמינות של ההירואין בארצות הברית עצמה, ובשנות השבעים המוקדמות טיפס מספר המכורים להירואין בארצות הברית לכ- 750,000 איש לפחות.
שלושת-רבעי מיליון נרקומנים נשמע כמו מספר גבוה למדי, אבל בכל זאת – היקף ההתמכרות למורפיום והירואין בארצות הברית היה עדיין מוגבל יחסית כיוון ששני הסמים האלה היו אסורים לשימוש מחוץ לתחום הרפואי: לאדם נורמטיבי, האזרח הרגיל, היה די קשה להשיג את הסם סתם כך. כל זאת השתנה באופן דרמטי בשנות התשעים.
האוקסיקונטין
הניסיון לשנות את המורפיום בדרך כלשהי כדי להפוך אותו לבלתי-ממכר, נכשל: התוצאה הייתה הירואין, שרק החמיר את הבעיה. אבל החוקרים לא התייאשו מהמרדף אחר הגביע הקדוש של האופיום, ומצאו אפיק מחקר חדש. האופיום, נזכור, מכיל תערובת עשירה של כחמישים תרכובות כימיות שונות ומשונות, והמורפיום שגילה פרידריך סטרונר הוא רק אחד מהם. במרוצת הזמן זיהו המדענים באופיום עוד שתי תרכובות בעלות מבנה כימי דומה לזה של המורפיום: קודאין, ותיביין (Thebain). שוב, בפעם המי יודע כמה, התעוררה התקווה שאולי הקודאין והתיביין ניחלים בסגולות שיכוך הכאבים של המורפיום, ללא הכוכבית של ההתמכרות. ב-1916 הצליחו החוקרים ליצור בפעם הראשונה גירסא מלאכותית של התיביין, ונתנו לה את השם אוקסיקודון (Oxycodone). האוקסיקודון היה משכך כאבים מוצלח, אבל למרבה האכזבה – גם הוא היה ממכר.
אבל בשנות התשעים חלה פריצת דרך. חברת התרופות פורדו (Purdue) פיתחה גלולה שמאפשרת לשחרר את האוקסיקודון בתוך הגוף לא בבת-אחת, כפי שקורה כשנוטלים מנה של מורפיום או הירואין, אלא לאט ובמתינות, לאורך עשר עד שתים עשרה שעות. השחרור האיטי מפחית בצורה ניכרת את ההשפעה האופורית של האופיואידים: זאת אומרת, הוא מאפשר לחולה לקבל את ההשפעה של שיכוך הכאבים ללא ה'היי' המוכר של האופיום. פורדו ייצרה את התרופה תחת השם המסחרי אוקסיקונטין (OxyContin).
האוקסיקונטין של פרודו הגיע לשוק בתזמון מעולה.
הרפואה הקלאסית, של הדורות הקודמים, לא ממש התייחסה לכאב כבעיה רפואית שצריך לטפל בה. זאת אומרת, ברור שכולם רצו למנוע כאב – אבל הפוקוס היה בריפוי הגורם לכאב, ופחות בטיפול בכאב עצמו. במחצית השניה של המאה העשרים הלכה והשתנה התפיסה הזו אצל הרופאים, והם החלו רואים בטיפול בכאב חלק בלתי נפרד מתהליך הריפוי – במיוחד במקרים של כאבים כרוניים, כמו כאבי גב למשל, שבהם קשה מהם לפתור באופן מושלם את הסיבה לכאב. יותר ויותר רופאים חיפשו דרכים להקל על החולים הכרוניים שלהם.
המורפיום היה, כמובן, החשוד המיידי בהקשר הזה בגלל הסגולות המופלאות שלו – אבל לכל אורך המאה העשרים השימוש במורפיום כמשכך כאבים הוגבל אך ורק למקרים קיצוניים יחסית, כמו אצל חולים סופניים שעבורם הסיכון להתמכרות לסם אינו רלוונטי.
אבל במרוצת שנות השמונים החלו להופיע מספר מחקרים קליניים שהטילו ספק בהנחה הבסיסית לפיה מורפיום הוא חומר ממכר מאד. כמה חוקרים הראו סטטיסטיקות לפיהן אחוז קטן מאד יחסית של חולים כרוניים שמקבלים טיפול במורפיום, מתמכרים אליו. כאמור, מנגנון ההתמכרות למורפיום אינו ברור במאת האחוזים, אבל היו כאלה ששיערו שאולי הכאב הכרוני מצליח איכשהו 'לספוג' את אפקט האופוריה של הסם – ואם אתה לא נהנה מהמורפיום, אולי אתה גם לא מתמכר אליו. לאט ובהדרגה, רופאים החלו לתת מורפיום לא רק לחולים סופניים, אלא גם לחולים שסבלו מכאבים כרוניים קשים כגון כאבי גב, ברכיים וכדומה.
פורדו קפצה על העגלה הזו בכל הכוח. היא הציגה את האוקסיקונטין, התרופה שמשחררת את החומר האופיואידי לאורך שתיים עשרה שעות, כפתרון אידיאלי לשיכוך כאבים כרוניים, עם סיכון נמוך מאד להתמכרות. זה גם היה המסר הרשמי שהופיע בדף ההוראות וההנחיות שמצורף לאריזה של התרופה. כל הרופאים יודעים שהכיתוב בדף התרופה מפוקח באופן מדוקדק מאד על ידי ה-FDA, הסוכנות הפדרלית לפיקוח על תרופות: המומחים של ה-FDA עוברים בפינצטה על כל מילה שמופיעה בדף הזה. מכאן, רוב הרופאים הניחו שאם ה-FDA מאשר לפרודו לכתוב שהאוקסיקונטין, תרופה מבוססת אופיואידים, היא לא ממכרת – כנראה שזה נכון. הם התחילו לתת את התרופה ליותר ויותר מטופלים שלהם. במדינות מסוימות בארצות הברית, בעיקר במדינות הדרום העניות, חולקו כמאה וארבעים מרשמים למשככי כאבים אופיואידים על כל מאה איש.
האוקסיקונטין היה הצלחה מסחרית מדהימה עבור פורדו. התרופה יצאה למדפים ב- 1996, ובתוך שנה נמכרה בהיקף של מיליארד דולר. בשיא ההצלחה, מכירות האוקסיקונטין היוו כתשעים אחוזים מסך כל המכירות של פורדו.
מגיפת האופיואידים בארה"ב
אבל מה שאף אחד לא ידע הוא שכל הנחות היסוד שבבסיס הפופולריות של האוקסיקונטין – היו מופרכות לחלוטין. המחקרים שהראו ששיעור ההתמכרות למורפיום בקרב חולים כרוניים הוא נמוך מאד נערכו על מטופלים בבתי חולים. הם לא לקחו בחשבון מה יקרה כשנותנים למטופלים האלה תרופות כל כך חזקות לקחת הביתה. שם, בבית, הפוטנציאל להשתמש בתרופות האלה בצורה לא תקינה – 'abuse' – הרבה יותר גבוה. מי שרצה יכל לקחת את האוקסיקונטין, לכתוש את התרופה לאבקה, להסניף או להזריק אותה – וכך לבטל את כל ההשפעה המעוכבת של הגלולה ולקבל, הלכה למעשה, השפעה כמו זו של הירואין. בנוסף, אפילו אם הסיכון להתמכרות הוא נמוך מאד – עדיין, כשמדובר על עשרות מיליוני בני אדם, גם אחוז זעום של התמכרויות פירושו המון המון מכורים. התרופות האלה זלגו מהר מאד מהאנשים שקיבלו אותן במקור למשפחה והחברים שסביבם. היית הולך לבקר את סבתא ומספר לה שכואב לך הגב, וסבתא – שרק רוצה לעזור לך – הייתה מציעה לך לקחת את הכדורים המעולים שלה…
וכך, לקראת סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, התפרצה בארצות הברית מגפת ההתמכרות החמורה ביותר בתולדותיה. אם בשנת 1999, כחמש עשרה אלף אמריקנים מתו ממנת יתר של סמים – המספר הזה הלך וטיפס באורח דרמטי משנה לשנה, עד לשיא של כחמישים אלף מיתות ב-2017 לבדה: לשם השוואה, יותר ממספר ההרוגים בתאונות דרכים בארצות הברית. בין השנים 2014-2017 ירדה תוחלת החיים הממוצעת בארצות הברית בשלושה חודשים, בפעם הראשונה במאה השנים האחרונות. מוות ממנת יתר הפך לסיבת המוות המובילה אצל אנשים מתחת לגיל חמישים.
על ההערכות, ישנם בין מיליון וחצי לשני מיליונים מכורים לאופיואידים בארצות הברית – רובם הגדול אנשים נורמטיבים, אזרחים שומרי חוק, שהפכו לנרקומנים בעקבות כאבי גב או כאבי ברכיים.
שוב, כמו לפני מאה שנים, צילצלו הרופאים ובפעמוני האזעקה, ושוב נזעק הממשל הפדרלי לפעולה – אבל היה זה מעט מדי ומאוחר מדי. ב-2001 הופסק שיווקו של האוקסיקונטין והוקשחו הכללים שמאפשרים לרשום משככי כאבים אופיואידים, אבל בשלב הזה כבר היו מיליוני מכורים שהיו זקוקים למנות הסם שלהם, והתמכרות לאופיואידים נחשבת לאחת ההתמכרויות הקשות ביותר להיגמל מהן, אם לא הקשה ביותר. כשהאספקה החוקית של התרופות התדלדלה, פנו המכורים האלה אל הסמים הזמינים בשוק השחור. על פי ההערכות הממשלתיות, שמונים אחוזים מהמכורים להירואין בארצות הברית החלו את המסע שלהם בעולם הסמים דרך תרופות המרשם. קית' ריצ'ארס של שנות השישים הוא היום השכנה המבוגרת מהבית ליד, שמסניפה הירואין כי אין לה ברירה. הנזק הכלכלי לארצות הברית כתוצאה ממגיפת האופיואידים נאמד בכשמונים מיליארד דולר בכל שנה.
אחד הגורמים המשמעותיים ביותר לעלייה הדרמטית במספר מקרי המוות ממנות יתר הוא אופיואיד סינתטי בשם פנטאניל (Fentanyl), שפותח בסוף שנות החמישים. הפנטאניל ניחן במסיסות גבוהה ברקמות שומניות, ולכן הוא חזק באופן משמעותי יותר משאר האופיואידים: פי חמישים יותר חזק מהירואין, ופי מאה יותר חזק ממורפיום.
כתרופה משככת כאבים, הפנטאניל עושה עבודה נפלאה: נכון ל-2017, זה משכך הכאבים הנפוץ ביותר עבור חולי סרטן, למשל. אבל העוצמה האדירה שלו, והעובדה שהוא זול הרבה יותר מהירואין, הופכת אותו גם לאופיואיד הקטלני ביותר: הפנטאניל אחראי לכמחצית מכלל המיתות ממנת יתר בארצות הברית, כולל כמה ממקרי המוות המפורסמים ביותר של השנים האחרונות כגון הזמרים פרינס וטום פטי. הפנטאניל הרבה יותר מסוכן מהירואין: כל כך מסוכן, עד שעל פי דיווח של הגארדיאן, סוחרי סמים רבים באינטרנט החליטו עצמאית לא למכור אותו ללקוחות.
אגב, סיפרתי לכם שבעלון ההוראות של האוקסיקונטין היה כתוב שהתרופה אינה גורמת להתמכרות, ושה- FDA אישר את המסר הזה שתרם מאד לפופולריות של התרופה. איך זה קרה? ובכן, כשהתבררה גודל השגיאה נפתחה חקירה מקיפה נגד פרודו, והסתבר שה- FDA מעולם לא אישר את השורה המדוברת בעלון ההוראות. מישהו, ואנחנו לא יודעים מי, הכניס את השורה הזו למסמך במהלך המשא ומתן של פרודו מול ה-FDA, מבלי שאיש בסוכנות הממשלתית הבחין בכך. ב-2007 הורשעו מספר מנהלים בכירים של החברה בהונאה של רופאים ומטופלים לגבי הסכנה הטמונה באוקסיקונטין ופרודו נקנסה בסכום של כשש מאות מיליון דולר, שהם כאמור שבריר מהנזק האמיתי שגרמה התרופה.
אפילוג: חשבון נפש
הגענו לסוף הסיפור שלנו.
בשנים האחרונות ארה"ב מתחילה להתאושש מגיפת האופיואידים. במקביל, הרבה אנשים שואלים את עצמם מדוע התרחשה הטרגדיה הזו מלכתחילה. הירואין ופנטאניל גובים קורבנות גם בארצות אחרות, אבל לא ראינו בשום מקום מגיפת התמכרות בהקפים שמתקרבים למה שהתחולל בארה"ב. האם יש משהו בדרך החיים או בתרבות האמריקנית שמעודד צריכה של משככי כאבים? כנראה שכן: על פי אחת הסטטיסטיקות, ארצות הברית לבדה – שאוכלוסייתה מהווה כחמישה אחוזים מאוכלוסיית העולם – צורכת כשמונים אחוזים מכל משככי הכאבים בעולם. גם הדומיננטיות של חברות התרופות והקשרים הענפים שלהם עם גופי רגולציה בממשל כנראה משחקים תפקיד בהצגה הזו.
מצד שני, מגיפת האופיואידים לא פגעה בכל האמריקנים במידה שווה: אוכלוסיות מסוימות בחברה האמריקנית נפגעו יותר מאחרות. למשל, לבנים הרבה יותר משחורים. מדוע? אולי בגלל אפלייה כלשהי במבנה מערכת הבריאות האמריקנית שבגללה שחורים לא מקבלים את אותו טיפול רפואי כמו לבנים, או אולי בגלל הבדלים בקשיים החברתיים והמשפחתיים בקהילות השונות. אחת התיאוריות היא שההישענות על משככי כאבים היא סימפטום של חוסר בקהילה תומכת שתעזור לך להתגבר על קשיים גופניים, כלכליים ונפשיים – ואם נעזור לאנשים להדק את הקשרים החברתיים שלהם, הם לא יצטרכו יותר את ערפול החושים של משככי הכאבים.
מבחינה זו, מגיפת האופיואידים היא הזדמנות בשבילנו לעשות חשבון נפש לגבי האופן שבו אנחנו משתמשים במתנות שהטבע מעניק לנו מדי פעם – כמו, למשל, אנרגיה האטומית, הנדסה גנטית וכדומה, שגם הן מגיעות עם 'כוכביות' משלהן . פרופ' רודולף שמיץ, היסטוריון שחקר את ההיסטוריה של האופיום, סיכם את היחס שלנו לאופיום בצורה נאה:
"הבעיות של המורפיום הן דוגמא לאופן שבו האנושות מתמודדת עם מתנות שמעניק לה הטבע. מה שאנחנו עושים עם מתנות אלה הוא שאלה של מתינות ואתיקה, אחריות אישית ושליטה עצמית."
עלטה הוא אירוע טראומתי ליצרני וצרכני החשמל – רשת החשמל נפגעת והזרם פוסק. מכת חושך זכורה לנו עוד מימי יציאת מצריים.
מה הן הסיבות לעלטה וכיצד מתמודדים עם אירוע קיצון שכזה?
בפרק, נביא את סיפור ליל העלטה של העיר ניו יורק בשנת 1977, כאשר סופת ברקים מכה בעיר, קווי מתח נפגעים וזרם החשמל נפסק – תאורת הרחוב, רמזורי הכבישים, הרכבת התחתית כולם נדמו. הפשע חגג, תאונות דרכים ומקרי אלימות רבים פקדו את העיר.
אך מלבד תנאי מזג האויר, מלחמות, אירועים צבאיים ואף עפיפוני תבערה עשויים לפגוע ברשתות החשמל.
במהלך מלחמת לבנון השניה, ספגה המדינה טילים שגרמו נזקים לתשתיות.
מלבד שגרת החיים שהופרה, עובדי חברת החשמל התמודדו עם תפעול המצב ושיקום תחנות הכח שנפגעו.
פרק ספיישל לחג הפסח – על מקרי קיצון, התמודדות עם מכת חושך וסיפור גבורה נשי.
מרואיינים בפרק: מיכאל ביקסון – לשעבר מנהל תחנת הכח 'רדינג' בת"א.
איגור אהרונוביץ' – סגן מנהל ניהול המערכת.
עטרה טל – לשעבר מנהלת אזור כרמיאל בשנת 2006.
עורכת ראשית: דליה בוֹדינגר, דוברת חברת החשמל מראיין: יוסי מַץ הפקה ותסריט: יוסי מַץ עורך ראשי, רשת עושים היסטוריה: רן לוי הפקה: דוברוּת חברת החשמל – לירון בן־יעקב וכרמל ביתן אֶלשטֶיין
מאז פרסום הספר ״מלכוד 67״ ניסה מיכה גודמן לגבש תוכנית מעשית שתאפשר לימין ולשמאל לצאת מהמלכוד.
בפרק הזה הוא פורט כמה צעדים מעשיים שיצמצמו את הסכסוך באופן דרמטי מבלי לפתור אותו ומסביר למה זו התוכנית שהמרכז הפוליטי צריך לאמץ.
תוכניתו של גודמן גם פורסמה לאחרונה במגזין אטלנטיק ובליברל והוצגה גם לבכירים במערכת הפוליטית.
דפנה: אנחנו בעוד פרק של עושים פוליטיקה. מחקרי עומק מראים שרוב הישראלים נמצאים במרכז המפה הפוליטית מבחינת העמדות שלהם.
זה לא אומר בהכרח שמצביעים למפלגות מרכז, כי הצבעה קשורה גם לזהות ולשבט שאנחנו משתייכים אליו. אבל כשבוחנים את העמדות לסכסוך מוצאים מכנה משותף רחב ביותר מימין ומשמאל. רובנו רוצים שלום, רבים מאתנו גם מוכנים לשלם מחירים עבור זה, אבל מצד שני חושבים שזה לא באמת אפשרי.
במילותיו של מיכה גודמן יש הסכמה רחבה לגבי מה שאי אפשר לעשות בשלב הזה, ולכן אפשר לומר שהמבוכה הפוליטית היא הקונצנזוס החדש. בעבר הקדשנו שני פרקים לספרו של גודמן מלכוד 67. אם עוד לא שמעתם, זה הזמן לרוץ לשמוע – מומלץ ביותר. הספר בחן את השינויים שעברו המחנות הפוליטיים ואת הקושי שאליו נקלע השיח הציבורי בישראל, והציג לנו גישה חדשה לגמרי להתמודדות עם הסכסוך, צמצום שלו ולא פתרון שלו. הספר קיבל חיים משל עצמו ועורר הדים בארץ ובעולם ולאחרונה התיישב גודמן לכתוב לליבראל פרק המשך שבו הוא כבר מתרגם את העקרונות שניסח בספר לפתרונות מעשיים.
אז היום נשמע על התוכנית המרתקת שלו, והסיבה שבחרתי לעסוק בזה ממש רגע לפני הבחירות היא נוכח עלייתו של המרכז הפוליטי והתחושה שעדיין אין לו תורה סדורה שיכולה באמת להפוך אותו לאלטרנטיבה.
(להלן: דפנה \ מיכה – מיכה גודמן)
דפנה: שלום מיכה גודמן.
מיכה: שלום דפנה.
דפנה: הרבה מים זרמו מאז שישבנו פה פעם קודמת והמפה הפוליטית השתנתה ללא היכר. נקדיש כמה מלים למרכז הפוליטי שהיינו מצפים שישמיע קול ברור, נחרץ ועקבי בנושאים מדיניים, אבל למעשה יש תחושה שהוא בורח מזה כמו מאש.
מיכה: מסיבה טובה הוא בורח מזה כמו מאש, בגלל שמפלגת המרכז מזהה היטב את הסנטימנט של המרכז בישראל.
והסנטימנט של המרכז הינו בין ימין שמציע – נקרא לזה עמדה של ניהול הסכסוך. הוא בא ואומר – אי אפשר לפתור את הסכסוך, אז בוא נעשה את הכל כדי לתחזק את המצב הקיים, או שנספח, או שנחריף מאוד את המצב הקיים.
ובין שמאל שמציע – בוא נשנה מן היסוד את המצב הקיים – בוא נפתור את הסכסוך: שתי מדינות, לשני העמים גבול ברור עם הסכמה בינלאומית. ובעיניהם ניהול הסכסוך זו מעין פאסיביות פוליטית.
דפנה: זה יותר מפאסיביות פוליטית. זה יותר תחושה שהזמן ישחק לטובתנו ובאיזשהו שלב הם יסכימו לעשות שלום תמורת שלום.
מיכה: ולכן הברירה היא ההכרעה בין פאסיביות פוליטית שרווחת בימין לבין אוטופיה פוליטית שרווחת בשמאל.
איפה המרכז בין הפאסיבי לאוטופי, בין ניהול הסכסוך לסיום הסכסוך? המרכז הוא כזה: "עזוב אותי בוא נדבר על דברים אחרים".
זאת אומרת שהמרכז – אחד המאפיינים המעניינים שלו הם שהוא לא מציע עמדת ביניים ביחס לסכסוך, הוא פשוט לא מדבר על הסכסוך.
דפנה: שזה מה שננסה לעשות היום. אגב אני הייתי בכנס עם אנשי כחול לבן וניסיתי לברר קצת יותר מה העמדות הפוליטיות שלהם. אז מצד אחד הם מבטיחים שניפרד מהפלסטינים – הם ממש אומרים שתהיה חומה בינינו לבינם, לקום בבוקר ולא נצטרך לראות אף פלסטיני וכדומה.
ומצד שני הם אומרים שלא תהיה התנתקות שניה, שלא נפנה יישובים. זאת אומרת, שתי גישות שכל מי שיסתכל על מפה בעשרות שנים האחרונות מבין שאין דבר כזה, זה לזרות אשלייה בעיני הציבור.
מיכה: הערפל הזה הוא לא רק של המנהיגות של המרכז אלא של המרכז עצמו, המרכז עצמו הוא בערפל. יש פער גדול במרכז בין העוצמה שלו לבהירות שלו, הוא מאוד חזק. הרבה אנשים מזדהים כמרכז. אך הוא מאוד לא בהיר, לא כל כך מבינים מה זה מרכז.
דפנה: זה קצת עצוב שיש מחנה פוליטי שלא ממש מבין לאן הוא מנסה להוביל.
מיכה: זה אולי מה שאנחנו ננסה לעשות היום, לסגור את האסימטריה בין העוצמה של המרכז לבין הבהירות שלו. לנסות להבין האם להיות איש מרכז זה להיות אדיש לסכסוך, או אולי זה בעצם להיות מתון לגבי הסכסוך.
דפנה: אני שמעתי את יאיר לפיד אומר כמה פעמים כשהוא נשאל שאלות, ככה כשלוחצים אותו סביב פינוי התנחלויות, הוא אומר: "כן דברו איתי עוד שבע שנים, דברו איתי עוד שמונה שנים".
מיכה: והוא צודק, זאת אומרת: הוא מבטא היטב את הסנטימנט של אנשי המרכז. אנחנו לא מציעים עמדת ביניים באשר לסכסוך אנחנו פשוט לא עוסקים בסכסוך. זאת אומרת: המרכז הם אלו שנטשו את השיחה על הסכסוך.
דפנה: אנחנו נניף חזרה את הדגל בגאון וננסה להציג גישה מנומקת להתנהלות עם הסכסוך כשהיא במרכז. אז ספר לנו קצת יותר על מה היא גישת צמצום הסכסוך.
מיכה: לפני כן אני רוצה להסביר איך נוצר המרכז האדיש ואולי זה יעזור לרענן את הזיכרון של המאזינות והמאזינים שלנו לגבי המלכוד שאנחנו נמצאים בו. ברשותך אני אציג את זה. אבל אני אציג את זה אחרת ממה שהצגנו את זה בסיבוב הקודם, נקווה שיהיה מעניין.
אני חשבתי על זה מאז הספר והשיחות שלנו. אחרי 67 החברה הישראלית נכנסה לאופוריה, עכשיו אנחנו רגילים לדבר על אופוריה – התחושה שאנחנו מדהימים, שאנחנו בלתי מנוצחים, בהקשר של המחדל 1973. האופוריה אפשרה את ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים.
אז אנחנו מדברים על אופוריה בהקשר הצבאי ואנחנו לא תמיד שמים לב שיש אופוריה בהקשר האידיאולוגי. זאת אומרת: כשם שחשבנו שאנחנו צבא בלתי מנוצח, נוצרו בישראל גם אידיאולוגיות בלתי מנוצחות.
האידיאולוגיה של הימין ושל השמאל של אחרי מלחמת ששת הימים, במידה רבה אפשר לומר שאלו אידיאולוגיות של אופוריה. אופוריה אידיאולוגית מה הכוונה: השמאל קם בבוקר המטאפורי של אחרי המלחמה, רואה את רמת הגולן ואומר: היי זה שטח שהסורים רוצים חזרה, והוא אצלנו. מסתכל על הגדה המערבית או יהודה ושומרון ואומר: זה שטח שהירדנים רוצים חזרה, והוא אצלנו. חצי האי סיני המצרים רוצים, והוא אצלנו.
זאת אומרת שלראשונה יש משהו שהם רוצים והוא בידיים שלנו. יש נכסים דיפלומטיים – משהו שבעבר אף פעם לא היה לנו. ואם נתנהל נכון נוכל להמיר את כל השטחים האלה בהסכם שלום ונשנה את ההיסטוריה הישראלית. לא רק את ההיסטוריה ישראלית אלא את היסטוריה היהודית. סוף סוף הסתיים הקונפליקט בין היהודים לבין העולם.
זו לא אופוריה צבאית, זו אופוריה אידאולוגית שיש מעשה שאנחנו יכולים לעשות שיעשה טרנספורמציה של ההיסטוריה שלנו.
דפנה: שיש שיגידו שאולי היא קצת תמימות, חוסר הכרה של הצד השני – תלוי את מי אתה שואל.
מיכה: אופוריה צבאית היא תמימות שחשבנו שיש לנו הרבה יותר כוח צבאי משבאמת יש לנו. אופוריה מדינית, זה שאנו חושבים שיש לנו הרבה יותר כוח דיפלומטי משבאמת יש לנו.
גם בימין נוצרה אופוריה אידיאולוגית והיא שכל השטחים האלה הם לא נכסים דיפלומטיים, אלו זכרונות מקראיים – שכם, חברון, בית לחם, וירושלים. עכשיו האידיאולוגיה נראית כך: יש נבואות בתנ"ך, הן מפורשות כך שיום אחד עם ישראל יחזור להרי יהודה ולהרי שומרון.
אחרי מלחמת ששת הימים אם אנחנו מגשימים את הנבואות האלה ומיישבים את יהודה ושומרון אנחנו לא רק מגשימים את הנבואה, אנחנו גם מעודדים את הנבואה הבאה להתגשם ואז גם את הנבואה שתבוא אחריה. זאת אומרת שבזה שאתה מגשים את הנבואה העתיקה אתה מתחיל שרשרת סיבתית שתוביל לימות המשיח, לגאולה ולטרנספורמציה של ההיסטוריה היהודית.
אז הנה שתי אידיאולוגיות אוטופיות.
דפנה: הגישה הזאת אומרת שפשוט נחיה איתם לנצח, ואנחנו אלה שנשלוט. יש גם הרבה גישות שאני שומעת שהם יהגרו מפה ובאיזשהו שלב הם ירצו לקום וללכת ונסמוך על בורא עולם ויהיה בסדר.
מיכה צריך לסמוך על תוכנית אלוהית. עכשיו כמובן שאלו הצגות פשטניות. אבל באמת אלו שתי אידאולוגיות אופוריות שקמות בבוקר המטאפורי שאחרי המלחמה. את מה שקרה עם עלייתן ונפילתן של האידיולוגיות האלו תיארתי בספרי "מלכוד 67", ודיברנו על זה לא מעט אני ואת ב"עושים פוליטיקה", ואז קרה משהו בשני עשורים האחרונים. שתי האידיולוגיות הללו התנפצו.
הימין עבר שינוי דרמטי והשמאל עבר שינוי דרמטי:
הימין ברובו הגדול כבר לא מדבר על גאולה, הימין הדתי כבר לא מדבר על גאולה. מי שקורא מקור ראשון לא ימצא שם הרבה דיבורים על נבואות ועל גאולה. הימין מדבר על ביטחון.
השמאל כבר לא מדבר על שלום. מי שקורא עיתון הארץ לא ימצא שם הרבה דיבורים נאיביים על מזרח תיכון חדש. השמאל מדבר על כיבוש.
אם ניכנס לרזולוציה גבוהה יותר על שתי התפניות הללו – הימין כבר לא אומר שאם ניישב את השטחים תבוא הגאולה, הוא רק אומר שאם ניסוג מהשטחים יהיה אסון, אסון ביטחוני, מה שקורה עכשיו בשדרות זה מה שיקרה בפתח תקווה ובכביש 6. השמאל כבר לא אומר שאם ניסוג מהשטחים יהיה שלום, הוא רק אומר שאם נישאר בשטחים יהיה אסון.
דפנה: אכן, אגב הוא לא מדבר רק על אסון ביטחוני הוא מדבר על אסון דמוגרפי.
מיכה השמאל מדבר על שלושה אסונות: הדיפלומטי – נהיה מבודדים, המוסרי -נקרוס מבחינה מוסרית, אבל המשכנע ביותר את רבים מהישראלים הוא האסון הדמוגרפי.
דפנה: שנמצא את עצמנו במיעוט ואנחנו לא רוצים להיות מדינת אפרטהייד וכדומה. אגב הפתרונות שאני שומעת שעולים בשמאל הם שאנחנו לא נפתור את הסכסוך מחר בבוקר, זה בלתי אפשרי, עוד לא בושלו התנאים, פרטנר, וכדומה. אלא אנחנו נתחיל להתנהל באופן שיאפשר לנו לפתור את הסכסוך עוד 20 או 30 שנה. מה זה אומר?: לא נבנה בהתנחלויות מבודדות, לא נעמיק, נלך יותר לכיוון היפרדות בצעדים מאוד מאוד יותר מדודים, זאת אומרת: נשאיר את האופציה לעוד 10, 20, 30 או 40 שנה. זאת אומרת שהוא עדיין רואה בסוף פתרון של שתי מדינות, רק לא עכשיו.
מיכה: הוא שם את הדגש, זאת אומרת: גם הימין וגם השמאל עברו תפנית, מה שיפה ומה שמרתק זה שבאותה תפנית שניהם עברו מחלומות לחרדות. הימין כבר לא אומר שאם ניישב את השטחים תהיה גאולה, אלא שאם ניסוג מהם יהיה אסון. השמאל לא אומר שאם ניסוג מהשטחים תהיה גאולה, אלא שאם נישאר בשטחים יהיה אסון.
מה שמעניין זה מה קורה כשהימין משתנה והשמאל משתנה בעת ובעונה אחת? אז זה קורה בשני העשורים האחרונים. מה קורה אז? המרכז משתנה.
דפנה: קודם כל נוצר מרכז, עוד לפני שהוא משתנה. הוא לא היה קיים עד לפני כמה עשרות שנים
מיכה: הוא לא היה. והמרכז החדש הוא לא בדיוק מרכז. אני אסביר:
כשהימין מכר אוטופיה של ארץ ישראל וכשהשמאל מכר אוטופיה של שלום, בין אוטופיות יש משחק של הכל או כלום. או שאני רוצה שלום, או שאני רוצה גאולה. אתה מתחבט בין אוטופיות אבל מה קורה כשהימין מוכר את הקטסטרופה של הנסיגה?
דפנה: אגב גם הימין בבריחה אם תסתכל על העומק מה המסרים של הימין, זה יד קשה מול חמאס בעזה, הקמפיין שלהם לא מדובר על נספח את הגדה, בג"ץ, רדיפה, מערכת אכיפת החוק, גם הם בבריחה לא רק המרכז בבריחה כולם בבריחה מהנושא הזה. גם אבי גבאי שהוא מפלגת העבודה מסורתית גם כן מדבר הרבה על כלכלה –
מיכה: במידה רבה הסכסוך הוא לא הנושא של מערכת הבחירות הזו ולא מדברים עליו .
דפנה: מדברים על שחיתות, אבל בהחלט לא מדברים על זה, אז מה האלטרנטיבה?
מיכה: מה שקרה זה המרכז הם כל האנשים שהשתכנעו מהקטסטרופה של הימין ומהקטסטרופה של השמאל. זאת אומרת: כל מי שסובל מחרדה יודע שברגע שיש לך חרדה אחת אתה יכול לצבור עוד חרדות. מהרגע שאתה מפחד ממקומות סגורים אתה יכול גם לפחד מגבהים ומעכבישים, וזה ההבדל בין אוטופיות לחרדות. כשזה היה אוטופיות, החלום של הימין והחלום של השמאל, אתה צריך לבחור ביניהם. כשזה חרדות – אתה יכול לצבור אותן.
דפנה : אתה יכול גם לפחד שיהיו פה יותר ערבים מיהודים והם יצביעו לפרלמנט ונאבד הזהות שלנו, וגם לפחד שיירו עליך טילים.
מיכה: זה ככה, המרכז הם אלו שמפחדים מנסיגה מהשטחים ומפחדים שנישאר בשטחים. הם השתכנעו שאם נישאר בשטחים אנחנו מסכנים את הרוב הלאומי שלנו ושאם נצא מהשטחים אנחנו מסכנים את הביטחון הלאומי שלנו.
זאת אומרת: המרכז בישראל ומה שמייחד אותו, זה לא שהאנשים הם בין הימין לשמאל, אלא שהאנשים בעת ובעונה אחת גם בימין וגם בשמאל.
דפנה: זה אגב היה הוויכוח על כחול לבן. ביש עתיד אמרו: "אנחנו אנשי מרכז", במובן שאתה מדבר עליו: אנשים מתונים, פרגמטיים וכדומה. ועל כחול לבן הם אמרו "אתם לקחתם גם ימין וגם שמאל, זה לא מרכז זה מין שעטנז של אנשים אידאולוגיים משני המחנות, אי אפשר לקחת את שני הצבעים לערבב ולהגיד זה מרכז".
מיכה: אני חושב מה שהם עשו מבטא היטב את הפסיכולוגיה של המרכז, אנשים במרכז יש להם חרדה מנסיגה מהשטחים וחרדה שנישאר בשטחים. עכשיו פסיכולוגית מה קורה לך כשאומרים לך "אם נישאר בשטחים אנחנו בצרות דמוגרפיות, ואם נצא מהשטחים אנחנו בצרות ביטחוניות" מה נעשה?
המרכז הגיב למלכוד הזה ב:"פשוט נפסיק לדבר על זה".
דפנה: בבריחה, ונתעסק עם זה אח"כ.
מיכה: יש רק בעיה אחת, גם עם אתה מתעלם מהסכסוך, הסכסוך לא מתעלם ממך, זה הבעיה היחידה.
דפנה: גם רואים בשטח את פיגועי היחידים ואת הירי מעזה, אי אפשר לסובב את הראש ולהגיד נחזור אליכם עוד כמה שנים.
מיכה: גם הולכת להיות תוכנית טראמפ, אנחנו הולכים לדבר הרבה על הסכסוך.
אז המרכז זה המקום שבו אנחנו, כשהוא נוטש את השיחה בגלל המבוכה, וזו מבוכה שלדעתי היא מוצדקת, אך הנטישה לא מוצדקת.
האנשים הכי מועילים בשיחה פוליטית הם אלו שאיבדו את הוודאות שלהם, הם אלו שיביאו רעיונות חדשים ויצירתיים. הימין העמוק הולך להינעל בעצמו והשמאל העמוק יינעל בעצמו. המרכז יכול לחדש את עצמו, אבל זה לא מה שקורה.
המרכז נבוך, מבולבל. המקום שממנו יכולה לצמוח יצירתיות , האנשים שאנחנו הכי צריכים בשיחה הזאת – הם האנשים שבחרו לא להשתתף יותר בשיחה הזאת.
אני כתבתי את "מלכוד 67" כדי לנסח את הסנטימנט הזה בשביל לתאר את המבוכה הישראלית החדשה, בשביל לתאר את המבוכה הישראלית שהיא הקונצנזוס הישראלי החדש.
הספר יצא ויצר קצת בלגאן. אהוד ברק והתגובות וכדומה, ואז החלטתי שאני הולך להינות מהבלגן.
כל דמות מעניינת ששמעתי שקראה את הספר: מנהיג של מפלגה, ראש של ארגון ביון ישראלי, מנהיגים של מערכת הביטחון, דיפלומטים אמריקאיים, אינטלקטואלים פלסטיניים, כל דמות ששמעתי שקראה את הספר – פשוט הלכתי לפגוש אותה.
כך, בשנתיים האחרונות הייתי במסע. פגשתי הרבה אנשים מעניינים וישבנו שעות Off The Record. ישבנו ודיברנו, ולכל אדם שפגשתי היה רעיון טוב, איזה צעד קטן שיכול לעשות הבדל קטן. ואז חשבתי, כל אחד מציע צעד קטן שעושה הבדל קטן, אבל הרבה צעדים קטנים זה כבר הבדל גדול. ואז התחלתי לחשוב על הפרדיגמה של צמצום הסכסוך בצעדים קטנים.
דפנה: כשאתה כמובן מדגיש – בלי לפגוע בביטחון.
מיכה: איך נראה צעד שיכול לצמצם את הסכסוך, אבל גם לא סתם לנהל אותו ולהשאיר אותו כמו שהוא?
זה הדבר החשוב ביותר שיש לי לומר, הרעיון של צמצום הסכסוך צריך להיות הרעיון של המרכז. הימין מדבר על להשאיר דברים כמו שהם, השמאל מדבר על לשנות את הכל באופן דרמטי.
דרך האמצע היא צמצום הסכסוך. אגב המשל הטוב ביותר – תארי לך שמישהו יבוא ויאמר שיש לו שיטה לסיים את הפשע – מישהו מביא אוטופיה של סיום הפשע. החלופה לאותו רעיון היא לא "בוא נשאיר דברים כמו שהם, בוא נשאיר פשע ברמה שהוא עכשיו". ברור שהדיכוטומיה הזו היא כוזבת, בין לבטל את הפשע לבין לא לעשות שום דבר באשר לפשע, יש דרך אמצע והיא שאנחנו רוצים לצמצם את הפשע, לא לסיים את הפשע.
דפנה: כמו בתאונות דרכים, זיהומים בבתי חולים, כל בעיה שנתקלים בה, הרבה פעמים הפתרון הוא דרך אמצע.
מיכה: למה אנחנו לא חושבים כך על הסכסוך?
דפנה: אני לא חושבת שבאמת מישהו מהצדדים חושב שהפתרון שלו יתממש בצורה מלאה אבל הם רוצים למשוך לכיוון מסוים.
מיכה: כן, אז המרכז צריך להיות בין הימין שמצי פאסיביות לשמאל שמציע אוטופיה. המרכז צריך להציע משהו פרגמטי, צמצום דרמטי של הסכסוך אבל לא לסיים אותו.
דפנה: אתה מפרט באותו הגיליון של ליבראל שם 8 צעדים, לא ניגע בכולם, כי העיקרון פה הוא מה שחשוב. אז אולי נתחיל מהראשון שאתה קורא לו באותו מאמר בליבראל. " הכל זורם"
מיכה: זה נורא מעניין, במגירות של הצבא יש תוכנית מרתקת אבל לפני שניגע בתוכנית הזאת אני רוצה להגיד איך אני רוצה למדוד כל צעד קטן. אנחנו לכודים במשחק סכום אפס. וזה לא רק אנחנו, גם בארצות-הברית חושבים שם שיש משחק סכום אפס בין כיבוש שזו מילה טעונה, לבין ביטחון. המשחק סכום אפס נשמע כך: ככל שאנחנו שולטים יותר על הפלסטינים כך אנחנו יותר מוגנים מפניהם, וככל שאנחנו שולטים עליהם פחות אנחנו מוגנים מפניהם פחות. רוב הישראלים לא רוצים לשלוט על הפלסטינים אבל כן רוצים להיות מוגנים. ואז אתה במשחק סכום אפס.
דפנה: למרות שיש אנשים שיגידו לך הפוך – שכמה שאתה יותר לוחץ ויותר מחסומים וכדומה אז אתה מעורר את ההתנגדות.
מיכה: כן, בעקיפין, אבל באופן ישיר אתה אומר שכעשינו מחסומים תפסנו ומחבלים ויש יותר ביטחון.
מיכה: אז אני במאמר בליברל מביא שמונה צעדים. כל אחד מהם מצמצם באופן משמעותי את השלטון הצבאי על הפלסטינים והוא לא מצמצם במקביל את הביטחון של הישראלים. אפשר להתווכח על זה, וזה כל העניין, ורצוי להתווכח. שהבחירות האלו יהיו על רעיון ולא על מה "אתה חושב על ביבי".
דפנה: והצעד הראשון הוא בעצם מתייחס לתחבורה.
מיכה: אם אתה שואל איפה נמצאת החוויה הפלסטינית הקשה שמכונה כיבוש, יש טענה רווחת מאוד בימין שיש בה עומק והרבה אמת. מאז הסכמי אוסלו מאיר גרשון הכהן אומר שאין כמעט כיבוש, למה? כי יותר מ-90 אחוז מהפלסטינים חיים בשטחי A או B בתוך אוטונומיה פלסטינית. הטלוויזיה שהם רואים היא טלוויזיה הפלסטינית, השוטרים שמשטרים אותם הם פלסטינים, הם לומדים בבתי הספר וכדומה. הממשלה ששולטת עליהם היא ממשלה פלסטינית. היא נבחרה אולי לא באופן הכי דמוקרטי, וזו בעיה שלהם. עם הממשלה הפלסטינית אין שום כיבוש. כל זה נכון רק בעיה אחת, האוטונומיה הפלסטינית לא מחוברת לעצמה.
האוטונומיות הפלסטיניות מתפקדות כאיים אוטונומיים והאיים הללו לא מחוברים אלו לאלו. נניח שיש אדם שחי ברמאללה. כל עוד הוא ברמאללה הוא חי בתוך אוטונומיה פלסטינית ולא חווה הרבה שלטון צבאי ישראלי.
בן הדוד שלו שחי בשכם גם הוא חי בתוך אוטונומיה פלסטינית ולא חווה שלטון צבא ישראלי.
רק יש בעיה – בין רמאללה לשכם יש שטח c, אזור שהוא צבאי ישראלי. ואז כל פעם שהוא רוצה לעזוב את רמאללה לבקר את בן הדוד שלו בשכם הוא חווה את השלטון הצבאי הישראלי.
קודם כל יכול להיות שיש כתר היום על רמאללה ואז הוא לא יכול לעזוב את רמאללה – זו חוויה אמיתית. אחר כך, צריך לעבור בשטח שאולי יהיה בו מחסום היום. אם הוא נכנס לשכם יכול להיות שהוא יינעל בשכם כי יש סגר בזמן שהוא שם. עכשיו זה לא קורה כל יום אבל זה כל העניין: זה בלתי צפוי. הוא לא יודע אם זה יקח לו חצי שעה או שמונה שעות.
והקטע זה שגם אם זה פתוח הוא יודע שזה פתוח כי כך החליט השלטון הישראלי ולא השלטון שלו. זאת החוויה הקשה שהם חווים.
אפשר לפתור את זה. כבר עלו על הפתרון בצה"ל לפני 20 שנה. יש תוכנית שקוראים לה "הכל זורם" שנהגתה גם פיקוד מרכז וגם באגף התכנון של צה"ל. התוכנית הזו התפתחה עם השנים במסגרות אזרחיות. יש אדם מאוד מעניין בשם דני תירזה שהמשיך לפתח את התוכנית והיא – לקחת את כל האוטונומיות הפלסטיניות ולחבר אותן במערכת של כבישים ושל צירים. לפעמים זה יהיה יקר כי זה דורש מנהרות וגשרים, וזה דורש שחלק משטחי C יופקעו לטובת העניין הזה.
ואז, אם אתה מחבר את כל האוטונומיות הפלסטיניות, עשית משהו מדהים. צמצמת באופן דרמטי את חווית הכיבוש של הפלסטינים מבלי שצמצמת במקביל את הביטחון של הישראלים.
דפנה: בוא נתעכב על זה, כיצד אתה משוכנע שזה לא פוגע בביטחון? הרי לא סתם עושים את אותו מחסום, הרי למחסום יש מטרה, המחסום הוא לא בשביל לשעשע את החיילים.
מיכה: שאלה מאוד טובה, את השאלה הזו שאלתי בכירים בתוך המערכת הצבאית הישראלית ויש פתרונות טכנולוגיים שיכולים לתת פיצוי כמעט מלא לאפקט הביטחוני של המחסומים.
צריך ליצור מצב שבו פלסטיני שחי בחברון יכול להיכנס לרכב שלו לנסוע עד ג'נין בצפון השומרון מבלי להיתקל במחסום אחד כי לאורך כל הדרך הוא היה על ציר שהוא בריבונות פלסטינית.
דפנה: ומהבחינה הביטחונית יהיו פתרונות אחרים שיכולים לתת איזשהו מענה? כי הרי ישראל רוצה את השליטה להיות מסוגלת לשים מחסום לבדוק רכבים.
מיכה: ברגע שהיא רוצה היא יכולה. בעת חירום היא יכולה תמיד.
השמאל העמוק מתנגד לפעולה מהסוג הזה בגלל שכל פעולה שמקלה על מה שמכונה "הכיבוש" נותנת לגיטימציה לכיבוש, אז השמאל מתנגד מהסיבות האלה כי אסור לעשות נורמליזציה של המצב בשטחים. הימין גם מתנגד כי אסור לוותר על אף סנטימטר.
דפנה: כי הם יגידו לך תמיד, מסתבר שבשטח C רצו להרחיב שם איזו שכונה ואז אם תרחיב את השכונה אז אתה לא יכול להחליף את הכביש. זה היה בתכנית קלקיליה – רצו להרחיב וכדומה זה לא קרה מהטעמים האלה.
מיכה: מי שצריך להציע תכנית כזאת זה המרכז, אבל המרכז עוסק בנושאים אחרים. אפשר להתווכח על התכנית הזאת אבל זה כל העניין.
דפנה: זה יכול להיות מיליון צעדים אחרים, זה עיקרון. בוא נדבר על נמל תעופה. לנו זה דבר טריוויאלי – חוויה לפחות חד או דו שנתית לחלקנו. אבל לפחות עבור הפלסטינים זה עניין כאוב מאוד.
מיכה: אחת הבעיות של החיים הפלסטיניים בשטחים זה שקשה להם לצאת מהשטחים לחוץ לארץ. הדרך שלהם לעשות את זה היא דרך ירדן. המעבר בגשר אלנבי לפעמים לוקח שמונה שעות – את זה צריך לשנות.
שאלתי כמה אנשים איך משנים. אז יש מי שאמר לי שיש טכנולוגיות שאפשר לנצל, שצריך להרחיב גשר אלנבי או לפתוח עוד גשרים כדי לזרז את התהליכים. ויש עוד רעיון, לאפשר להם לטוס לחוץ לארץ דרך נתב"ג עם שאטלים מאובטחים שיוצאים מיהודה ושומרון לנמל תעופה בן גוריון. שתי פעולות כאלה מקלות מאוד על הלחץ באלנבי ונותנות סוף סוף פתח אמיתי אל העולם. אני לא אומר שזה יהיה קל, הבעיה היא מורכבת והפתרונות הם מורכבים.
דפנה: כן, החשש שהם יעבירו דברים, רימונים, נשק וכו'.
מיכה: אבל צריך לפתור את זה, נשמע כמו פתרון טכני ולא מהותי. לדאוג שלא יעבירו נשק וכו'
דפנה: אתה אומר שגם ככה הם יוצאים דרך גשר אלנבי וחוזרים אז אולי רק יש לך פחות שליטה.
מיכה: נכון, ברגע שנממש את שני הצעדים הללו: אם נמצא דרך לחבר את כל האיים אוטונומיים אחד אל השני ואם לפלסטינים תהיה יציאה אמיתית אל העולם – כבר חווית הכיבוש הצטמצמה דרמטית. ואם אפשר לעשות את זה מבלי שהביטחון הישראלי יצטמצם, כבר אלו צעדים שמצמצמים את הסכסוך.
דפנה : למה לדעתך באמת לא עושים צעדים מהסוג הזה? אפילו אני אתן לך דוגמה קטנה: עשינו כמה כתבות של אוהד חמו על איך זה נראה בכלל לעבור מהשטחים לישראל לעבודה. אילו תורים יש שם, ממש ברמה סכנת חיים איך שנמחצים שם בדרך להיכנס פנימה. ולישראל לא דחוף לתקן את הדברים האלה. איך אתה מסביר את זה? כי זה לא פופולארי להתעסק בתנאי החיים של הפלסטינים?.
מיכה: לדעתי פשוט אין קול פוליטי שקורה לצעדים קטנים ומצטברים, אנחנו שבויים בין ימין שלא רוצה לעשות שום דבר לבין שמאל שהוא השותף הסמוי של הימין. אסביר למה:
השמאל אומר שכל צעד תלוי בהסדר מדיני. אם ההסדר מדיני לא מגיע, זה אומר שאסור לעשות שום צעד בשטח. יש ברית בלתי מודעת בין הימין ובין השמאל: שניהם מתחזקים את הסטאטוס קוו.
דפנה: גם אני חושבת שיש קצת חרדה אצל פוליטיקאים לקחת אחריות על משהו כזה ואז חלילה אם יקרה משהו אני לא צריכה להגיד לך איך זה יראה.
דפנה: מה אתה מתכוון שאתה מדבר על הרעיון של הרחבת השטחים?.
מיכה: זה רעיון שקראתי עליו בתוכנית של מפקדים למען ביטחון ישראל, מאז אוסלו הערים והכפרים של הפלסטינים גדלו. יוצא שיש כיום 20,000 בתים של פלסטינים שהם מחוץ לשטחי האוטונומיה ואז יצאו להם גם צווי הריסה וזה מוקד חזק של חיכוך בין הצבא לבין האוכלוסייה.
עכשיו, זה קשור למה שדיברנו על קלקיליה, חלק מחוויית הכיבוש לא רק נובעת מכך שהשטחים האוטונומיים לא מחוברים אחד לשני, ולא רק נובעת מכך שאין להם פתח יציאה לעולם, אלא גם מכך שאין מספיק מרחבי התפתחות למחייה ולבנייה לפלסטינים. טיפול בנושא הזה – גם זאת פעולה שמצמצמת מאוד את הכיבוש של הפלסטינים ולא מצמצמת במקביל את הביטחון של ישראל.
דפנה: למרות שהימין יתנגד נחרצות ומאחר שהוא שואף לספח את כל C לשטחי מדינת ישראל, הימין הקשה,
מיכה: כל מי שעמוק בתוך אידאולוגיה מסוימת מתנגד לזה. השמאל העמוק מתנגד לזה כי את הצעדים הגדולים נעשה רק בתמורה להסכם שלום, השלום שלא מגיע אומר שלא עושים כלום, כך השמאל מתחזק את הסטאטוס קוו.
הימין מתחזק את הסטטוס קוו כי צריכים את השטחים עבור התרחבות של התנחלויות וכך הימין האידאולוגי והשמאל האידאולוגי מבטיחים שלא יקרה שום דבר בשטח. לכן צריך מרכז.
דפנה: בוא נעבור על שאר הצעדים שאתה מציע. ניתן להם כותרת גג של עניינים כלכליים, מתן היתרי עבודה וכו'. אשמח אם תפרט על זה, כי גם כמובן יש את העניין הביטחוני כמו שראינו לדוגמה בפיגוע בברקן וגם את הנושא הזה של הפרנסה של אזרחים ישראלים, אבל גם שאר הדברים: הקצאת שטחים לפיתוח, חיבור יבשתי לסחורות פלסטיניות, אתה רואה בעצם חשיבות לשיפור המצב הכלכלי של הפלסטינים שזה די קונצנזוס.
מיכה: אף אחד מהצעדים הללו לא הגיתי, אני ממש לא איש של שטח אני רק הקשבתי לאנשים וניסיתי לחבר את זה ביחד לנרטיב שיהיה מעניין עבור המרכז הנבוך.
אם שלושת הצעדים הראשונים מגבירים את החירות של הפלסטינים, שלושת הצעדים הבאים מגבירים את השגשוג הכלכלי שלהם, וכדי להגביר את השגשוג הכלכלי יש למשל תוכנית של פיקוד מרכז שקרואים לה Door To Door, שלפיה פקח ישראלי בודק את הסחורות הפלסטיניות במגרש בשטחים, סוגרים את הקונטיינר ומייצאים אותו ישר דרך אשדוד. צריך למצוא פתרונות מהסוג הזה, הסכסוך כאן כדי להישאר זו עמדה מאוד לא נאיבית.
אנחנו לא מנסים לפתור אותו אנחנו מנסים לעשות משהו אחר. מנסים להגביר את ההפרדה מהפלסטינים כדי שלא יהיה איום דמוגרפי על ישראל, אבל אם ישראל לא רוצה לשלם את המחיר הביטחוני בעד הסרת האיום הדמוגרפי, אז איך עושים את זה? בצעדים קטנים.
דפנה: אבל אין פה סתירה? כשאתה אומר שמצד אחד אתם נפרדים ואתה רוצה להגביר את האוטונומיה שלהם ומצד שני אתה אומר שאתה רוצה שהם יכנסו אלינו ויעבדו פה ואנחנו נהיה יותר בקשרים הדוקים?
מיכה: בין הישות הפלסטינית לבין המדינה הישראלית יכולים להיות יחסים כלכליים כמה שיותר מתפקדים ופוריים.
דפנה: אבל יהיה להם צבא?
מיכה: יהיה להם סמל סטטוס של מדינה, תודה על השאלה על הצבא בגלל שזו אי ההבנה הכי גדולה: כבר עשית צעדים חד-צדדיים וזה התהפך עלינו. בעזה יש לנו יתרון – שזה כבר לא איום דמוגרפי על ישראל, זה כן איום ביטחוני על ישראל. אנחנו רוצים לשחזר ביו"ש עסקה פחות בעייתית: צמצום הסכסוך בצעדים קטנים ומדודים.
דפנה: אז איך אתה רואה את זה? אם תעצום את העיניים? אם מיכה גודמן יהיה ראש הממשלה 30-40 שנה. אז בגדול איך זה היה ייראה משהו שהוא כמעט מדינה פלסטינית שחיה בשלום אל מול מדינת ישראל?
מיכה: לדעתי היא לא תחיה בשלום. לדעתי יהיה עימות בנינו לבין הישות הפלסטינית, אבל אני רוצה לשנות את אופי העימות: במקום עימות בין כובש לנכבש עימות בין שתי ישויות מדיניתיות.
דפנה יש שיגידו שזה יותר מסוכן.
מיכה: זה שינוי פרדיגמטי. הימין אומר שאי אפשר לסיים את הקונפליקט, אז בואו לא נשנה את הגבולות. השמאל אומר בואו נשנה את הגבולות על מנת לסיים את הקונפליקט. המרכז צריך להגיד: בואו נשנה באופן מינורי את הגבולות, לא בשביל לסיים את הקונפליקט אלא בשביל לשנות את האופי של הקונפליקט.
דפנה: לפני שאנו מתקדמים לספר הבא שלך, ספר עליו רק בפרומו.
איך היית מסכם את מה שהיית רוצה לראות מהמרכז הפוליטי?
מיכה: שהבחירות האלה לא יהיו רק על ראש הממשלה, על המעלות שלו ועל החטאים שלו, על ההישגים שלו ועל הבעיות שלו. שזה לא יהיה משאל עם על איש, שזה יהיה דיון על הדרך.
דפנה: מה המיזם הבא שלך?
מיכה: במידה רבה המאמר הזה: 8 צעדים לסיום הסכסוך, הוא מאמר הפרידה שלי מכל פרויקט מלכוד 67. זה היה חלק מצמד של שני ספרים. הספר הבא נקרא "חזרה ללא תשובה".
ב"מלכוד 67" צללתי לימין הישראלי וניסיתי להציג אותו ולהשתכנע ממנו, צללתי לשמאל הישראלי וניסיתי להציג אותו להשתכנע ממנו וליצור את המבוכה הזאת ביניהם. ב"חזרה ללא תשובה" צללתי לדתיות ולחילוניות.
ביום ו' ה-5.4.19 ייערך אירוע "עושים תנ"ך בשטח" יום סיור מיוחד בעיר דוד-ירושלים בשיתוף "תגליות", אשר מהווה גם מפגש מאזינים ראשון שלנו.
לקראת האירוע נעלה שני פרקי הקדמה בהם נעסוק בדוד ובירושלים עירו – דוד וירושלים, בחייהם ובמותם לא נפרדו. דוד אפילו נתן לעיר את שמו, 'עיר דוד'.
בפרקים הקודמים, הקשורים אף הם לסדרה אודות דוד, הצגנו כמה סיפורים שעסקו בעליית דוד לגדולה.
בפרק זה, בהמשך לחלק הראשון נעסוק בעליית ירושלים לגדולה.
כולם מכירים את הסיפורים על שלמה ובניית בית המקדש (אפילו הקדשנו למקדש שני פרקים בעבר) אבל מדוע וכיצד ירושלים עלתה לגדולה? מה גרם לדוד ספק לכבוש עיר נידחת, באמצע שום מקום, ולהפוך אותה לבירה? מדוע הפכה בהמשך מקום המקודש ביותר בממלכתו?
ד"ר בעז סתוי ממכללת אורנים ואנוכי נדבר על הגיאוגרפיה, הטופוגרפיה, ההיסטוריה, והארכאולוגיה של העיר, כשהחוט המקשר בין כולם הוא בחירת ירושלים להיות קרתא דשופרייא – "האחת המיוחדת".
פרק מיוחד מהאירוע עצמו יעלה בהמשך!
ביוני 1942 אחזה חרדה עמוקה את הישוב היהודי בא"י: ארווין רומל, 'שועל המדבר' המיתולוגי, עמד לכבוש את הארץ ואולי להמיט על הישוב שואה מוחלטת. היו יהודים שברחו מהארץ, אחרים התבודדו במערות בגליל – והיו מי שתיכננו תוכניות פעולה מעשיות יותר. מה היה תפקידם של הביצורים על רכס הכרמל בתוכניות אלה? מדובר בויכוח היסטורי סוער.
בפרק התארחו: פרופ' יואב גלבר, פרופ' יוסי בן ארצי, מיכאל רטנר ומיקי גוטשלק. תודה לנתן פוזניאק שראיין את האורחים. תודה גם לדני קושמרו, דפנה ליאל ודור קומט.
ביוני 1942 עמד היישוב היהודי בארץ ישראל בפני איום קיומי חמור – אולי המצב הצבאי החמור ביותר שניתן היה לדמיין באותה התקופה. מצפון, השריון הגרמני חדר לעומק החזית הרוסית, פותח את הדרך לפלישה דרך הקווקז או מדינות הבלקן. מדרום, כוחותיו של ארווין רומל, 'שועל המדבר' המיתולוגי, כבשו את מבצר טוברוק בעל החשיבות האסטרטגית ומוטטו את ההגנה הבריטית בגבול מצרים.
"[יואב] השבוע שבין ה-30 ביוני 1942, לשביעי ביולי, זה השבוע של פאניקה במצרים ובארץ ישראל. רומל הגיע לאל-עלמיין בשלושים ביוני, במשך שבוע היו שם קרבות. התחילו לפנות…לא גייסות, אבל במצרים היה מרכז זירתי. ז"א, מפקדות ומחסנים שאין להם מה לחפש שם במלחמה. זה נחשב פעם עורף בטוח, אז בנו את זה שם. עכשיו זה היה לא העורף אלא כמעט חזית! התחילו לפנות לעזה, לא"י, לסודן, לכל מיני מקומות."
בין הפטיש והסדן, בין סוריה בצפון ורומל בדרום, לחשו עדיין הגחלים הלוהטות של המרד הערבי הגדול בארץ ישראל, ועשרות שנים של שנאה ואיבה המתינו לכובש הנאצי שיבוא כדי להתפרץ בנהרות של דם ואש. הישוב היהודי ניצב בפני האפשרות הריאלית מאד של השמדה טוטאלית: או במחנות ריכוז והשמדה בסגנון אושוויץ ודכאו, או במהומות דמים ופרעות מצד הערבים.
לנו, שחיים במדינה חזקה ואיתנה כמעט מאה שנים מאוחר יותר, לא קל להיכנס לנעליים של אנשי היישוב העברי ולהבין מה עבר במוחם באותם 'מאתיים ימי חרדה': השם שניתן לתקופה זו מאוחר יותר. בואו ננסה. דמיינו לעצמכם שאתם פותחים את הטלוויזיה, וזה מה שאתם רואים במהדורת החדשות של שמונה בערב.
"[קושמרו] ערב טוב. אנחנו פותחים בדיווחים מהדרום, שם ממשיכים כוחות צה"ל לנהל מערכה קשה נגד דיוויזיות השיריון של רומל שחצו את תעלת סואץ. דובר צה"ל מאשר כי למעלה מחמשת אלפים חיילים נהרגו בקרבות עד כה.
[דפנה] עשרות אלפי ישראלים צובאים בשעות האחרונות על שגרירות ארצות הברית בירושלים, בתקווה לקבל ויזה. כל שגרירויות מדינות האיחוד האירופאי בישראל נסגרו בשעות האחרונות, והדיפלומטים הזרים ומשפחותיהם עושים את דרכם בחזרה לארצותיהם.
[קושמרו] שירות הבטחון הכללי מזהיר מפני התחמשות של כוחות המופתי בגליל והכנות להשתלטות על כרמיאל ונהריה. כתבנו בצפון מוסר כי מאות אלפי ישראלים נוטשים בשעה זו את הישובים בצפון ומערב הגליל, והכבישים למרכז הארץ פקוקים לחלוטין.
[דפנה] בנתב"ג מדווחים על חצי מיליון נוסעים שכבר נמצאים בשדה בשעות אלה ומבקשים לעזוב את הארץ. שלושים בני אדם נרצחו במסגרת מריבות שפרצו על כרטיסים אחרונים לטיסות יוצאות.
[קושמרו] דיווחים בלתי מאומתים על קריסה מוחלטת של כוחות צה"ל בדרום בשעות האחרונות, וטנקים גרמניים בפאתי באר שבע. בצפון מוסרים כי ניתק הקשר עם קריית שמונה, שכוחות שריון גרמנים צרו עליה משעות הבוקר. מפקדים לשעבר בצה"ל מעריכים כי אפסו הסיכויים לבלום את הפלישה הגרמנית מצפון.
[דפנה] בשעות האחרונות מגיעים אלינו דיווחים על מהומות דמים ושריפות ענק בחיפה ובירושלים. שכונות שלמות עולות באש. שמועות בלתי מאומתות מדברות על חמש עשרה אלף ישראלים שנרצחו בידי כנופיות ערביות מכפרים באזור המרכז.
[קושמרו] כאן רדיו ישראל החופשית. הצבא הגרמני סיים את השתלטותו על מחנה הקריה בתל אביב. כוחות גרמנים אוכפים את העוצר שהוטל על תל אביב, והתנועה בכל הצירים הראשיים במרכז נאסרה עד להודעה חדשה. ראש הממשלה הגולה בוושינגטון מעביר הערב מסר ברור: המשך ההתנגדות, עד טיפת הדם האחרונה."
אם מה ששמעתם עכשיו גרם לכם לצמרמורות, אני חושב שאפשר להבין מה עבר על אנשי הישוב היהודי אז, באביב 1942. הנה דברים שכתב ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, משה שרתוק – לימים משה שרת – אל מפקד הצבא הבריטי בארץ ישראל באפריל, חודשים ספורים לפני המתקפה של רומל בצפון אפריקה:
"אין כל ספק שאם ישטפו הנאצים את ארץ-ישראל, יושמדו כל יהודי הארץ הזאת. השמדת הגזע היהודי הוא סעיף בסיסי בתורה הנאצית. הידיעות המוסמכות שפורסמו לאחרונה מעידות, שמוציאים אל הפועל את המדיניות הזאת באכזריות שלא תתואר במלים. מאות אלפי יהודים נספו בפולין, בארצות הבלקן, ברומניה ובמחוזות שאליהם פלשו הגרמנים בברית-המועצות, כתוצאה מהוצאות-להורג בסיטונות, גירושים בכוח והתפשטותם של רעב וחולי בגיטאות ובמחנות-הריכוז. יש יסוד לחשש שחורבן מהיר שבעתיים יפקוד את יהודי ארץ-ישראל, אם יפלו בידי הנאצים."
תגובת הישוב לאיום הנאצי
כיצד הגיבו ביישוב היהודי לאיום הכיבוש הנאצי? כל אחד בדרכו. חלק ניצלו קשרים ואזרחויות כפולות כדי לקבל ויזות ולברוח מהארץ. היו כאלה שמכרו את בתיהם לשכניהם הערבים, בתקווה לקנות אותם מחדש ביום מן הימים. היו דיבורים על הסתרת ילדים יהודים במנזרים ברחבי הארץ, ואפילו מעשי התאבדות המוניים, כמעשה מגיני מצדה לפני אלפיים שנה.
אחרים, מיעוט קטן, פנה אל המיסטיקה. קבוצות של מקובלים ואדמו"רים – בעיקר מהשוליים הסהרוריים יותר של היהדות – הכריזו על ימי תענית ותפילות, השתטחו על קברי אבות, התבודדו במערות בגליל וטבלות במעיינות קדושים כדי לזכות בסיוע אלוהי. אחד הרבנים אפילו עלה על מטוס קל והתיז מהאוויר דם של תרנגול שחוט לאורך גבולות הארץ.
רוב היהודים, עם זאת, העדיפו להישאר בארץ ישראל ולהתמודד עם מה שיביא איתו העתיד. אבל מה צריכה להיות אופייה של ההתמודדות הזו? זו כבר שאלה אחרת, שיצרה מחלוקת ברורה בקרב העם.
מיעוט קטן יחסית תמך בכניעה ללא תנאי בפני הכובשים הגרמניים, מתוך תקווה שאולי כאן, בארץ ישראל, לא יעשו הנאצים את מה שעשו ליהודים באירופה. כך אמר, למשל, משה שפירא, מנהיג 'הפועל המזרחי' דאז –
"אם יש אפשרות שנייה של חיי גטו בארץ ישראל, הרי נשארת התקווה, אם כי התקווה קלושה, שנעבור את הזמן בקורבנות, בקורבנות גדולים, אבל תהיה עוד שארית הפליטה אשר תהווה את הבסיס לבניין מחודש לאחר שוב הבריטים לארץ."
כאמור, זו הייתה דעת המיעוט. לרוב היהודים לא היה ספק שהנאצים לא ירחמו על יהודי הארץ יותר מאשר ריחמו על יהודי אירופה. אז מה כן? היו שתי אפשרויות בסיסיות: לברוח, או להישאר ולהילחם עד אחרון היהודים. וכאן נחשפה מחלוקת עמוקה בין אנשי מפא"י בהנהגתו של דוד בן גוריון, וזרמים קיצוניים יותר ביישוב היהודי.
ההנהגה המתונה טענה שאין לישוב שום סיכוי לעמוד, מבחינה צבאית, נגד השריון הגרמני. הפתרון שלהם היה לפנות כמה שיותר יהודים מארץ ישראל, בסיועו של הצבא הבריטי. בן גוריון כתב כך:
בן גוריון הציע שבמקרה של נסיגה בריטית יש לפנות את עיקר הכוחות הלוחמים של ההגנה ואת הנהגת היישוב, כדי שיוכלו להקים כוח לוחם בחוץ לארץ ולהישתתף בכיבושה מחדש של הארץ בבוא היום. אחרים האמינו שצריך לפנות דווקא את הנשים והילדים, שאינם מסוגלים להגן על עצמם.
מהצד השני של המתרס היו כאלה ששללו את הרעיון ה"פחדני" של פינוי הישוב יחד עם הכוחות הבריטים הנסוגים. למשל, יצחק טבנקין, ממתנגדיו של בן גוריון, אמר כך:
"אין תקווה לפינוי. […] כמה חרפה יש בדרישה הזאת? הן אנו בני ברית וחייבים ללכת עם הצבא [הבריטי] יחד למלחמה, ואיך נדרוש פתאום שהוא יציל את נשותינו וילדינו? […] "אֵין לָנוּ בְּרֵרָה אֶלָּא לְהֵאָבֵק בְּמִלְחָמָה זוֹ בִּמְלוֹא הַכֹּחַ שֶׁיֵּשׁ לָנוּ. […] אִם תִּהְיֶה בָּנוּ הָרוּחַ נַעֲמֹד בָּהּ בִּמְלוֹא כֹּחֵנוּ, אוֹ גַּם נִפֹּל בָּהּ בִּמְלוֹא כֹּחֵנוּ, נְכוֹנִים לָעֲמִידָה וּנְכוֹנִים לְהַקְרָבָה."
גם האצ"ל רקם תוכנית של עמידה אל מול האויב. התוכנית של האצ"ל הייתה להתבצר בעיר העתיקה בירושלים ולנהל שם את הקרב האחרון על ארץ ישראל. העיר העתיקה נבחרה מתוך תקווה שאולי הנאצים יהססו להפגיז את המקומות הקדושים לנצרות ולאיסלאם, וכך יוכלו לוחמי המחתרת להחזיק מעמד זמן רב יותר. נעשו אפילו הכנות מעשיות: ב-2010, למשל, בזמן שיפוץ בית כנסת עתיק בירושלים נתגלה סליק של האצ"ל ובו נשק שהוטמן לקראת אותו קרב אחרון.
תוכנית 'מצדה על הכרמל'
בינתיים, תוך כדי הויכוחים והדיונים, אנשי ההגנה והפלמ"ח לא ישבו בחיבוק ידיים. הם תיכננו תוכניות מעשיות לקראת הרגע שבו יפלשו הטנקים של רומל לארץ ישראל.
את יוחנן רטנר, ראש המפקדה הארצית של ארגון ההגנה, הכרנו בפרק הקודם: רטנר, אדריכל וגם קצין מטה בכיר לשעבר בצבא הרוסי, סייע לבריטים לתכנן את קווי ההגנה שלהם כנגד פלישה גרמנית מצפון. כשעלה רטנר ארצה, הוא הכיר את יצחק שדה, מי שהקים את הפלמ"ח. מיכאל, בנו של יוחנן רטנר, מספר על הקשר המיוחד שנוצר בין שני אנשי הצבא האלה.
"[מיכאל] שניהם למעשה משרתים במלחמת העולם הראשונה כמפקדי פלוגות. אבא מבוגר מיצחק שדה כמעט בשנה, אבל הם נפגשים בארץ במפקדת ההגנה, ברמות הכי גבוהות שלה – והם החברים הכי טובים בעולם. אבל ההבדל בין מבנה האישיות הוא מאוד בולט. יצחק שדה שונא את העבודה במטכ"ל, עבודה פקידותית, ותמיד נכשל בזה. אבא, עם החינוך של האוניברסיטה גרמנית והכשרה של קצין מטה אמיתי ברמה גבוהה ואחר כך הכשרה טקטיקה כראש מטה של דיוויזיה – הוא בנוי לעבודת מטה ובשבילו זה טבעי. שני האנשים האלה נפגשים והם משלימים אחד את השני."
ב1942, בעיצומם של ימי החרדה הנוראים מפני הכיבוש הנאצי, הטילה ההגנה על רטנר ושדה לגבש תוכנית אקטיבית להגנה על הישוב היהודי. התוכנית הזו מוכרת במספר שמות: 'מצדה על הכרמל', 'תוכנית הצפון', 'תוכנית חיפה' וגם 'טוברוק על הכרמל' – על שמו של מבצר טוברוק בלוב, שם התבצרו הבריטים בפני כוחותיו של רומל.
מה בדיוק כללה תוכניתם של רטנר ושדה? זו כבר שאלה קשה. למרבה הצער, כל המסמכים הכתובים אודות התכנית הזו הושמדו אחרי המלחמה, בטעות או במתכוון, ולכן כמעט כל המידע שיש לנו עליה מגיע מעדויות אישיות שנכתבו וסופרו אחרי המלחמה. ישנן שתי אסכולות, או שתי תפיסות שונות בתכלית, בנוגע לשאלה זו.
האסכולה הראשונה גורסת שתוכנית 'מצדה על הכרמל' הייתה לרכז את כל או חלק מהישוב היהודי בארץ על רכס הכרמל, סביב הבונקרים והביצורים שהקימו הבריטים במסגרת תוכנית 'המבצר האחרון בפלשתינה' – ושם להילחם בגרמנים ובערבים עד טיפת הדם האחרונה. כך, למשל, טוען מיכאל רטנר, בנו של יוחנן:
"הם מכינים את המוצא האחרון שברגע שהגרמנים פורצים את הקווים של מצרים, והם יודעים שהאנגלים מתכננים נסיגה שלא תתחשב בשום דבר, לרכז את כל היהודים ברכס הכרמל ולהתגונן ברכס הכרמל. […] "אבל מה שנכון זה שהתוכנית של מצדה בכרמל הייתה תוכנית וירטואלית. אבל היא הייתה תוכנית אופרטיבית – זאת אומרת כל צירי הגישה לשריון נחסמו ונבנו כנקודות עמידה. כל התכנון של ההעברה של האוכלוסייה היהודית והריכוז שלה נעשה. זאת אומרת זאת תוכנית וירטואלית אבל סופר מעשית. [נתן] מה עושים אלה שנשארים בארץ? [רטנר] הם כולם עוברים לכרמל. כולם עוברים לכרמל, עם סיוע בריטי עקיף מהצי וחיל האוויר שעדיין נמצא בעיראק. מקבלים סיוע כיף ומחזיקים כמה זמן שהם יכולים. נאמר בפירוש שזו עמידה עד הסוף."
איזה סיכוי יש לכוחות הזעומים של הפלמ"ח לעמוד בפני הצבא הגרמני הנורא? על פניו, סיכוי קלוש – אבל יוחנן רטנר היה אופטימי. כך סיפר רטנר בראיון עיתונאי בשנות השישים:
"תכניות אלה עלולות להראות בעיני רבים כבלתי מעשיות, אם אין מעריכים כראוי את השינויים הרבים בטכניקה ההגנתית ובמצב הצבאי המדיני של התקופה ההיא. הכוחות המכניים של הישוב איפשרו הקמת ביצורים חזקים בזמן קצר, התעשיה הא"י הייתה מסוגלת לייצר כמויות גדולות מאוד של מוקשים, וקו ההגנה שהוצע על ידינו היה נוח לשימוש בנשק רב כוח זה. […] יכולנו לקוות, לפי ניתוח המצב הצבאי הכללי, כי הגרמנים לא יפרישו מכוחותיהם המעולים למלחמה באיזור שלנו. […] אפילו הגנת האיזור המבוצר של חיפה, במשך זמן מוגבל, לא נראתה לנו כבלתי אפשרית, כי ניסיון המלחמה הראה שאיזור זרוע בנייני בטון נוח להגנה עקשנית גם מפני כוחות מצויידים ציוד חדיש."
יצחק שדה, לעומתו, היה קצת פחות אופטימי – או אולי צריך לומר, קצת יותר ריאליסטי – אבל גם הוא האמין שעדיפה תוכנית מגננה כלשהי מאשר שום דבר. הוא כתב בזכרונותיו את הדברים הבאים:
"מטה הפלמח עבד באותה תקופה על תכניות צבאיות נרחבות. ידענו שבמקרה של פלישה גרמנית יעבור האוייב על פני הנגב המישורי במהירות מקסמילית, חרף כל הגנתנו. לא השתעשנו באשליות כאילו הישוב לבדו עשוי לעכב את צבאות רומל. ובינתיים חובה עלינו לעבד תכנית שאולי תשכנע את הבריטים שייסיעו בידינו, אפילו אם תוכניתם הכללית מחושבת לנסיגה מכל האזור כולו. תכנית שתאפשר לנו להחזיק מעמד לפחות חודשים או אפילו שבועות. ודאי תכנית דימיונית למדעי, הרפקנית – אך תוכנית יחידה שכנגד היאוש."
מיתוס היסטורי?
כנגד העדויות האלה ישנה אסכולת חשיבה אחרת, ששני דוברים בולטים שלה הם ההיסטוריונים פרופ' יואב גלבר ופרופ' יוסי בן ארצי. הם מאמינים שתוכנית 'מצדה על הכרמל', והרעיון של התבצרות בבונקרים עד טיפת הדם האחרונה – הוא מיתוס, המצאה פיקטיבית שאין לה אחיזה במציאות ההיסטורית. לתפיסתם, רטנר, שדה ואחרים, שכתבו את זכרונותיהם שנים רבות לאחר תום המלחמה, מבלבלים בעדויותיהם בין שתי תקופות שונות: 1941, שאז חשש הישוב היהודי מפני פלישה מצפון, ו-1942 שאז התחלף החשש הזה בפחד מפני פלישה מדרום. פרופ' בן ארצי.
"[יוסי] כאן מערבבים כשמכניסים את יוחנן רטנר להתייעץ. הוא מתבלבל עם הקו הזה בצפון סוריה והכרמל, והזכרונות של יצחק שדה… זאת הבעיה: כותבים על סמך זכרונות, והכל – בצדק – מתערבב כי לא היו תעודות מסודרות כתובות בעניין הזה. רטנר מבלבל בזכרונות שלו, גם שדה מתבלבל בזכרונות שלו – ושניהם סותרים אחד את השני בהרבה מאד הקשרים. אני לא רוצה כרגע להכנס לזה. באמת, ב-41' היה מתוכנן קו בצפון סוריה שרטנר היה מעורב בחלקים מהתכנון שלו, ולכן הוא זוכר את הדבר הזה. אבל למעשה מהר, באביב 42' המצב משתנה."
אז אם 'מצדה על הכרמל' היא רק מיתוס, שברי זכרונות מבולבלים שהתגבשו לכדי פנטזיה שלא הייתה ולא נבראה, אז מה כן היה? פרופ' גלבר טוען שליישוב היהודי כן הייתה תוכנית לחימה ב-42', אבל היא הייתה הרבה יותר קטנה ומצומצמת. זאת אומרת, החרדה מפני הכיבוש הנאצי הייתה אמיתית, אבל אם הצבא הבריטי הגדול אינו מסוגל להתמודד עם כוחותיו של רומל, מה כבר יכול הפלמ"ח לעשות? על כן, מסביר גלבר, כוחות ההגנה של הישוב היו אמורים להגן בעיקר מפני התפרצות מחודשת של המרד הערבי הגדול – ואולי לבלום פלישה מקדימה של הצבא הנאצי דרך הים או דרך האוויר, באמצעות צנחנים.
"[יואב] יש בקיץ 42', אחרי שכל המהומה כבר נגמרה, באוגוסט 42', יש מסמך שנקרא "תוכנית א'\צ'". אני פוגש פעם, אחרי שיצא הדוקטורט שלי כספר והתחילה קצת מהומה, אני פוגש את חיים גורי בירושלים, והוא אומר לי – "יואב, איך אתה כותב שלא הייתה תוכנית הצפון? מה זו תוכנית א'\צ'?" הם כולם הבינו את זה כ- א'\צפון. לא! זה א'\צנחנים! תקרא את זה, הם מדברים על איך מקבלים צנחנים!"
לטענתם של ההיסטוריונים, התוכנית של 1942 כללה בעיקר הגדרת נקודות תצפית לקראת פלישה גרמנית מהאוויר או מהים, והקצאת כוחות ניידים שיהדפו את אותם פולשים.
ואם 'מצדה על הכרמל' היא רק מיתוס, מה מקורו של המיתוס הזה? בן ארצי וגלבר טוענים שהמיתוס של מצדה על הכרמל נולד רק אחר כך, לקראת סיום המלחמה, והוא תוצר של ויכוח פנימי בתוך הישוב לגבי השאלה האם לעודד את צעירי הישוב להתגייס לצבא הבריטי, או להתנדב ליחידות פלמ"ח. בן גוריון ומפא"י תמכו בגיוס לצבא הבריטי. פרופ' בן ארצי.
"[יוסי] הויכוח מגיע לשיאו כאשר מפ"אי ונאמני בן גוריון בעד גיוס ויצירת עובדה שיש לוחמים יהודים ארץ ישראליים – לא יהודים, כי יהודים יש מכל העולם – ארץ ישראליים בצבא הבריטי, לא משנה איפה. גם אם הם יצאו הם יחזרו עם הכובשים שיחזרו לארץ. [בן גוריון רצה] שלישוב היהודי יהיה say בינ"ל במאבק מול הפשיסטים והנאצים ותהיה לו עמדה חזקה יותר במו"מ אחר כך, לתקומתו של הבית הלאומי."
הויכוח על הגיוס לצבא הבריטי
פרט להישג מדיני אפשרי, היו לאנשי מפא"י גם שיקולים מעשיים יותר: אחד – להקים כוח צבאי עולה כסף, ולא מזיק בכלל שהבריטים ישלמו על האימונים והציוד ואנחנו רק ניתן את האנשים. שניים – החיילים שיתאמנו וילמדו במסגרת הצבא הבריטי יהיו בסיס איתן שעליו ניתן יהיה להקים, בהמשך, צבא עברי מיומן. מאמצי השכנוע של בן גוריון ועמיתיו נשאו פרי ביולי 44' כשהבריטים החליטו להקים חטיבה בצבא הבריטי בשם 'הבריגדה היהודית' שהייתה מורכבת כולה מאנשי הישוב, כחמשת אלפים איש. הבריגדה היהודית נשאה סמלים יהודיים וציוניים, אנשיה דיברו עברית והיא אפילה לקחה חלק בקרבות האחרונים של המלחמה.
מהצד השני היו אנשים כדוגמת ישראל גלילי, אחד מראשי ההגנה, שניסו להלחם בגיוס לצבא הבריטי. הם האמינו שאסור לישוב היהודי להסתמך על הבריטים, אלא להקים גוף צבאי משלו. למעשה, היה כבר גוף כזה: הפלמ"ח. לשיטתם, כל צעיר יהודי שמתגייס לצבא הבריטי הוא פחות צעיר יהודי שיכול היה להתגייס לפלמ"ח.
"[יואב] הסיפור נעשה ב-44'. סוף 44'. כשקמה הבריגדה [היהודית]. אז עשו מאמץ אחרון למלא, היו כל מיני חוסרים בבעלי מקצוע צבאי. היה צריך להשלים את הבריגדה. זה כבר סוף המלחמה והמוטיבציה בתחתית, ח'ברה צעירים שהתבגרו תוך כדי המלחמה. הטילו מכסות. ברחוב היה קשה לגייס. הטילו מכסות. על מי אפשר להטיל מכסות? על גופים מאורגנים כמו ההתיישבות, ההסתדרות, הקואופרטיבים לתחבורה. גלילי חוזר וכותב ל[משה] סנה – 'שוד ושבר! הטילו מכסה גם על מחנות העבודה והאימונים.' כלומר על הפלמ"ח. עכשיו, המכסה הייתה למחלקה הגרמנית, 60 איש. זה לא מה שהיה גומר את הפלמ"ח. אבל זה היה כאילו הודאה בבכורה של הצבא הבריטי על פני הכח העצמי. כי אם לא מספיק חשוב להיות בפלמ"ח, ולשלוח שישים ח'ברה לצבא הבריטי זה יותר חשוב, למה שאחרים לא יילכו גם הם [לצבא הבריטי]? מזה פחדו אנשי העבודה, הקיבוץ המאוחד, הספונסרים של הפלמ"ח. ואז כתב גלילי, 'החלטנו לעורר מסע בדעת הקהל להצלת החטיבה.' סיפור תוכנית הצפון זה חלק מהמסע של דעת הקהל. זה היה חלק מהתעמולה לשמר את הפלמ"ח, כי מה המסר שעומד מאחורי זה? אם היה קורה משהו ב-42', מי היה מציל אותנו – הח'ברה שהלכו לצבא הבריטי במצרים? או אלה שהתגייסו לפלמ"ח כאן?… […] פה יש לנו כן פרוטוקול של שיחה [ישראל] גלילי עם קבוצת מפקדים בהגנה שקראו להם 'הטורקים הצעירים.' הוא אומר להם – 'אנחנו מוכרחים להציג איזושהי אלטרנטיבה שתתחרה עם הגיוס לצבא.' וזה [פשר] הפמפום של הפלישה מהאוויר ומהים. כי להלחם נגד 14 דיוויזיות משוריינות גרמניות שיבואו מהצפון או הקורפוס האפריקני שיבוא, זה לא לפי כוחנו. אבל להתעסק עם כמה צנחנים או כמה ח'ברה שיגיחו מסירות נחיתה, את זה אנחנו עוד יכולים לעשות. ולכן מתחילים להציג את זה כאיום האמיתי."
גם פרופ' יוסי בן ארצי מסכים עם תפיסתו של פרופ' גלבר.
"[יוסי] צריך להבין – ההתבצרות בכרמל, השרידים בשטח, כולם שייכים ל PFF הבריטי שנובע מזה שהם עשו הערכת מצב שהם לא יוכלו להגן על ההישגים שלהם בסוריה ולבנון מפני פלישה גרמנית כלפי דרום, והם הלכו לטופוגרפיה הזו שמאפשרת להם לכאורה מכשול אנטי-טנקי טבעי, מתוגבר בכמה חטיבות שיצליחו להשהות את הגרמנים עד שיתייצב כוח מספיק מדרום, על תעלת סואץ. על זה מתלבשים גם החששות, גם החרדה וגם המיתוסים שנוצרו כאילו – הנה תראו, התכוננו, ועשינו סיורים והתכוננו לתפוס את המערך הזה אם הבריטים ילכו. חלק מבוסס על הויכוח הזה האם להתגייס לצבא הבריטי או ללכת לפלמ"ח. האם ללכת לבריגדה או ללכת לפלמ"ח, שזה ויכוח בין השמאל האידיאולוגי יותר של מפאי, אנשי טבנקין ותומכיו, שהם במונחים של ימינו הימין של תנועת העבודה. אז הם היו נחשבים לשמאל האקטיביסטי. הם היו האופוזיציה החזקה לבן גוריון עד אמצע שנות החמישים."
בנוסף למטרה התעמולתית של המיתוס הזה, טוענים ההיסטוריונים, הסיפור קיבל דחיפה נוספת אחרי המלחמה, כשלארץ ישראל החלו להגיע ניצולי השואה מאירופה. אנשי הישוב היהודי, שלא רצו להצטייר כמי שנחו על זרי הדפנה בזמן ששאר העם היהודי סבל באירופה, הצביעו על הבונקרים בכרמל כדי להראות כיצד הם התכוננו לעמוד בפני הצורר הנאצי. ה'ניפוח' המלאכותי הזה היה הכרחי כיוון שבמציאות, הפלמ"ח שיחק תפקיד מאד מינורי בתוכניות המגננה של הבריטים נגד כוחותיו של רומל. למשל, באפריל 42', בשיאם של מאתיים ימי החרדה, כשהפריצה של רומל למצרים נראתה בלתי נמנעת, שלחו הבריטים את אנשי הפלמ"ח לקיבוצים בדרום הארץ כדי להגן על הנגב. הבעיה הייתה שלפלמ"ח אפילו לא היה נשק, ולכן נשלחו הלוחמים האמיצים להגן על קיבוצי הדרום כנגד השיריון הגרמני עם…מקלות. כן. מקלות. חיים חפר, איש הפלמ"ח, תיאר את הפארסה הזו בשירו 'רבותי ההיסטוריה חוזרת':
אם כן, נותרנו עם שתי אסכולות, או שתי דעות, לגבי תפקידם וחשיבותם של הביצורים על הכרמל. האסכולה הראשונה גורסת שהבונקרים האלה היו חלק חשוב בתוכנית התבצרות של הישוב היהודי על הכרמל כנגד כוחותיו של רומל שאיימו לכבוש את הארץ. יהודים מכל הארץ היו אמורים לעלות אל הכרמל, לאחוז בנשק ולהלחם נגד הנאצים – עד טיפת הדם האחרונה. האסכולה השניה, של ההיסטוריונים גלבר ובן ארצי, גורסת שמצדה על הכרמל היא רק מיתוס שמקורו בתעמולה שהייתה חלק ממאבקים פוליטיים פנימיים בקרב הנהגת הישוב. אולי ביום מן הימים יצוצו מסמכים היסטוריים חדשים, תעודות מארכיון המלחמה הבריטי או אולי העתקים של תוכנית הצפון שנשמרו בעליית גג של מישהו – ורק אז נוכל לקבל תשובה חד משמעית לשאלה הזו.
למזלו הרב של הישוב היהודי – ומן הסתם, גם למזלנו אנו – התערב הגורל כדי לסכל את התוכניות הגרמנית, ממש ברגע האחרון.
מונטי מציל את חזית צפון אפריקה
בחזרה לצפון אפריקה. ביוני ויולי, 1942, שעטו כוחותיו של רומל מזרחה לאורך חופיה של מצרים. הם היכו בכוחות הבריטים וזינבו בהם, עד שלבסוף נבלמו בקושי רב במרחק של כמאה וארבעים קילומטרים בלבד מאלכסנדריה, ליד עיר קטנטנה בשם אל עלמיין.
צ'רצ'יל הבין שכדי להציל את מצרים ותעלת סואץ, עליו לחולל שינוי דרמטי בכוחות הבריטים המוצבים שם. הוא החליט להדיח את מפקד הכוחות הבריטים במצרים, ולהציב במקומו קצין בשם וויליאם גוט. לרוע המזל, מטוסו של גוט הופל כשהיה בדרך לקהיר. לצ'רצ'יל לא הייתה ברירה, והוא שלח למצרים את הבחירה השניה שלו: ברנרד מונטגומרי, המוכר יותר בכינוי המקוצר 'מונטי'.
כמו ארווין רומל, גם מונטי השתתף במלחמת העולם הראשונה כקצין זוטר, זכה באותות הצטיינות על תפקודו במלחמה ולאחריה קודם לתפקידים בכירים יותר. אבל שלא כמו רומל, שהיה כריזמטי ואהוד על חייליו, מונטי היה עקשן, חסר הומור, חסר טקט – ובאופן כללי, טיפוס לא נעים. צ'רצ'יל, בלשונו החדה, אמר על אופיו של מונטי – In defeat, unbeatable. In victory, unbearable. בתרגום חופשי – "אחרי תבוסה, לא מתייאש. אחרי ניצחון – בלתי נסבל."
אבל ברגעי המשבר של הצבא הבריטי בחזית צפון אפריקה, ברנרד מונטגומרי היה בדיוק האדם הנכון במקום הנכון. כבר בשבוע הראשון לאחר נחיתתו במצרים, חולל מונטי מהפכה דרמטית במערך הבריטי. הוא שינה את סדרי הכוחות, הזיז יחידות ושינה את הפריסה ההגנתית בשטח. חשוב לא פחות, מונטי שידר מסר חד וברור לחיילים:
"ביטלתי את כל תוכניות הנסיגה [ממצרים]," הוא הצהיר בפני החיילים. "אם נותקף, לא ניסוג. אם לא נוכל להשאר כאן בחיים, אז נשאר כאן מתים."
לבואו של מונטי הייתה השפעה מחשמלת על החיילים הבריטים. עד אז, שררה בצבא אווירת נכאים. התקשורת הבריטית האדירה את דמותו של רומל, 'שועל המדבר' הבלתי מנוצח, וכל תבוסה בקרב כנגד השריון הגרמני רק חיזקה את תחושות הייאוש וחוסר התוחלת שבעמידה מול מצביא כה דגול. העקשנות האיתנה והפעילות התזזיתית של מונטי היוו משקל נגד לתחושות הקשות האלה, והחיילים הבריטים חזרו להאמין בעצמם.
בנוסף, מצבו הטקטי של ארווין רומל היה הרבה פחות זוהר מכפי שנראה מבחוץ. שנה שלמה של קרבות מתישים במדבר הלובי שחקה את כוחו של 'הקורפוס האפריקני', וממאות הטנקים שהחלו את המערכה נותרו פחות ממאתיים. חייליו של רומל היו מותשים והציוד שלהם סבל מתקלות טכניות מרובות. רומל דרש מהמפקדה הגרמנית אספקה נוספת של ציוד וחיילים רעננים – אבל היטלר האמין שניצחון על ברית המועצות חשוב יותר מנצחון בצפון אפריקה, ורומל לא קיבל את האספקה שדרש. מעט האספקה שכן נשלחה יורטה בדרך, במקרים רבים, על ידי הצי הבריטי.
באוקטובר 42' הסתערו שמונה מאות טנקים בריטים על מאה וחמישים טנקים גרמניים. רומל ביקש להסיג את כוחותיו בחזרה ללוב, אבל היטלר דרש ממנו להישאר ולהילחם עד החייל האחרון. רומל היסס – אך לבסוף החליט להפר את הפקודה ולסגת בכל זאת. ההיסוס הזה עלה לו ביוקר: האבדות הגרמניות היו איומות, והבריטים רדפו אחרי הכוחות הגרמניים כל הדרך בחזרה לטריפולי שבלוב. רומל כתב מאוחר יותר שאותם רגעי היסוס היו הטעות הגדולה ביותר שלו במלחמה. גרמניה איבדה, הלכה למעשה, את צפון אפריקה ואת הסיכוי לחטוף מידי הבריטים את תעלת סואץ ושדות הנפט של עיראק. רומל המובס נאלץ לשוב לאירופה, שם הופקד על הקמת מערך ההגנה שהקימו הגרמנים בחופי צרפת, כנגד פלישה אפשרית של בנות הברית. במרוצת הזמן החל רומל לפקפק בסיכוייה של גרמניה לנצח במלחמה – ובשפיותו של היטלר. כשפנו אליו מספר קצינים וחשפו בפניו תוכנית לסלק את היטלר מהשלטון, רומל סירב לקחת בה חלק – אבל גם לא דיווח עליה לפיהרר. התוכנית נתגלתה וסוקלה, ורומל נאלץ להתאבד כדי שלא יוצא להורג כבוגד.
התאיידותו של האיום מדרום הביאה גם לקיצו של ירח הדבש של היישוב היהודי והמנדט הבריטי. שיתוף הפעולה לא הפסיק – כפי שניתן לראות מהקמתה של הבריגדה היהודית, למשל – אבל הבריטים כבר לא היו נלהבים כל כך לתמוך בהתעצמות הצבאית של היישוב. הסיוע הכספי לפלמ"ח בוטל, וחבריו פנו לקיבוצים לתמיכה כלכלית, מזון ומגורים. גם הפעילות ההנדסית בשטח להקמתם של קווי ההגנה כנגד פלישה גרמנית נעצרה פחות או יותר בבת אחת. הבונקרים בכרמל ננטשו, וברבות השנים נתכסו בבוץ ושיחים קוצניים. מתוכנית חיפה נותרו רק חצאי זכרונות עמומים.
שימור הבונקרים בכרמל
"[מיקי] שמי מיקי גוטשלק, אני בן שמונים ושניים, ואני מדבר על אחת הפרשיות שאני עוסק בהן, לצערי ללא הצלחה."
כשחפרו הבריטים את הביצורים בכרמל, מיקי גוטשלק היה ילד קטן. אביו היה אחד מהמתנדבים היהודיים שסייעו אז בחפירות. עשרות שנים חלפו מאז מלחמת העולם השניה, כשלפתע שבו הבונקרים בכרמל ונכנסו לחייו.
"[מיקי] הפרשה התחילה מזה שעבדתי במשרד הביטחון, ברפאל, שלושים שנה. רוב הזמן היה בבניין ללא חלונות. ואני רציתי להחשף לשמש, לעבוד בפרוייקטים בחיפה, בסביבה, בהיסטוריה, ותחת כיפת השמיים. בדרך מקרה טיילתי בכרמל, נפלתי לתוך תעלה בריטית… [נתן] פיזית נפלת? [מיקי] פיזית נפלתי! החלטתי שאולי זה דבר שכדאי לשמר אותו."
הנפילה האקראית לתוך התעלה הבריטית הנשכחת עוררה אצל מיקי זכרונות מבית אבא. מאז שפרש לגמלאות, הוא מקדיש את זמנו לשימור הביצורים הישנים ולהעלאת המודעות לקיומם.
"[מיקי] וארבעה פעמים הבאתי תלמידים למקום. כשהתלמידים בגיל 16-17, במסגרת של"ח, ירדו מהאוטובוס, שאלתי אותם שאלה ראשונה – 'אתם עבדתם פעם עם טורייה? החזקתם ביד טורייה?' אמרו לי – מה זה טורייה? אנחנו מחזיקים את הטלפון ביד. [נתן] למאזיננו, טורייה זה מעדר…. [מיקי] בסוף העבודה, בשתיים עשרה כשבא האוטובוס לאסוף אותם – הם לא רצו ללכת! הם כל כך נהנו מעבודת ידיים בחפירות בכרמל, דבר שחסר לנוער היום, בגדול, ועל זה אפשר לתת הרצאה נוספת לחלוטין."
מיקי מאמין שהמפתח לשימור המבנים העתיקים הוא פיתוח שביל טיול מסודר, מגודר ומשולט שבו יוכלו המטיילים להתהלך בנוחות בין האתרים ולקרוא על ההיסטוריה שלהם.
"[מיקי] כשאני פיניתי טונות של עפר ואבנים מתוך החפירות, ידעתי שהבונקרים לפני התמוטטות כי הגג מפח החליד והטונות של העפר על גבי הגג גרמו לזה שמתוך ארבעת הבונקרים שגיליתי נותרו רק שניים, וגם הם במצב עלוב ביותר. אם לא ישמרו אותם – לא יהיו בונקרים בכרמל. בנוסף לזה, המקום הזה שחשבתי שיהיה בו שביל היסטורי, 'דרך הבונקרים', מגבעת ההגנה עד האוניברסיטה, היא אחת הדרכים היפות ביותר בצפון. רואים את המדינה ואת ההרים ואת העמקים, עד לגבול לבנון – רואים את ראש הנקרה, נהריה, עכו…ניתן היה על ידי שילוט ותקציב קטן של מעקות וגדרות ביטחון, לעשות שביל מגבעת ההגנה עד האוניברסיטה וחורשת הארבעים, תוך שימור החפירות שגיליתי. לצערי זה לא כך."
"נכון שיש חפירה אחת בשוויצריה הקטנה, שבסיוע של אינטל שימרו אותה ושמו שלט של המבצר האחרון. אבל זו חפירה קטנה, שהבונקר בה מזמן נמחק. כאשר המטיילים לא מגיעים ממש לחפירה, כי יש שם שולחנות וכסאות לפיקניק. למעשה, אם אפשר היה בעתיד הקרוב לקיים את השביל מגבעת ההגנה עד האוני' לטיולי משפחות, עם היסטוריה, שלטים ותמונות, ולהראות עד כמה התוכנית הייתה רצינית."
בואו נקווה שתוכניותיו של מיקי ישאו פרי. אחרי הכל, בין אם "מצדה על הכרמל" הייתה תוכנית אמיתית או רק מיתוס היסטורי, בכל זאת מדובר בתקופה ייחודית ויוצאת דופן בהיסטוריה של היישוב היהודי בארץ ישראל, ובהיסטוריה של מלחמת העולם השניה בכלל. כשמביטים על הבונקרים הישנים האלה ושומעים את הסיפור שמאחוריהם, קל יותר להעריך את ההקרבה והאומץ של האנשים שהקימו את המדינה הזו. וחוץ מזה, ההצלחה של מיקי היא גם ההצלחה של חיפה – עיר שיש מוניטין לא מוצדק של עיר אפורה ומשעממת, אבל עבור ישראלים חובבי ההיסטוריה של מלחמת העולם השניה , ויש די הרבה כאלה, היא אולי אחד המקומות המעניינים ביותר בעולם. אחרי הכל, איפה עוד אתה יכול יכול לקוות למצוא מחסום נגד טנקים בגן שעשועים?…
ביום ו' ה-5.4.19 ייערך אירוע "עושים תנ"ך בשטח" יום סיור מיוחד בעיר דוד-ירושלים בשיתוף "תגליות", אשר מהווה גם מפגש מאזינים ראשון שלנו.
לקראת האירוע נעלה שני פרקי הקדמה בהם נעסוק בדוד ובירושלים עירו – דוד וירושלים, בחייהם ובמותם לא נפרדו. דוד אפילו נתן לעיר את שמו, 'עיר דוד'.
בפרק הקודם, הקשור אף הוא לסדרת הפרקים אודות דוד, הצגנו כמה סיפורים שעסקו בעליית דוד לגדולה. בפרק זה נעסוק בעליית ירושלים לגדולה.
כולם מכירים את הסיפורים על שלמה ובניית בית המקדש (אפילו הקדשנו למקדש שני פרקים בעבר) אבל מדוע וכיצד ירושלים עלתה לגדולה? מה גרם לדוד ספק לכבוש עיר נידחת, באמצע שום מקום, ולהפוך אותה לבירה? מדוע הפכה בהמשך מקום המקודש ביותר בממלכתו?
ד"ר בעז סתוי ממכללת אורנים ואנוכי נדבר על הגיאוגרפיה, הטופוגרפיה, ההיסטוריה, והארכאולוגיה של העיר, כשהחוט המקשר בין כולם הוא בחירת ירושלים להיות קרתא דשופרייא – "האחת המיוחדת". הפרק הנוסף, יעלה שלא כהרגלנו כבר בשבוע הבא- שבוע האירוע.
