הפעם נספר את סיפורו של מספר הסיפורים הגדול מכולם: טולקין, אבי 'הארץ התיכונה' ו'שר הטבעות'. מדוע קטלו המבקרים את 'שר הטבעות'? כיצד תרמה רמאות ספרותית להצלחתו הגדולה של הספר…ועל הכפר הקטן ששימש כהשראה לפלך.

---

הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במייל | iTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

---

גן עדן בספר הטלפונים- על ג'.ר.ר. טולקין

כתב: רן לוי

"זהו אינו ספר שאדם בוגר יקרא יותר מפעם אחת."

"מאכזב. הסגנון מתחלף בין רומן פופולרי לסיפור הרפתקאות לילדים."

"זבל לנערים מתבגרים."

אלו הן חלק מהביקורות שלהן זכה החלק הראשון בסדרת 'שר הטבעות' מאת ג' ר' ר' טולקין כשיצא לאור בשנת 1954.

לא כל הביקורות היו קטלניות כל כך, כמובן. היו מבקרים שאהבו את הספר – אבל כמעט כולם ציינו שהספר אינו כתוב טוב מספיק: העלילה והעולם הדמיוני שטווה הסופר ג'ון רונלד רעואל (ג'ר'ר' בקיצור) היו אמנם עשירים ומרשימים ברמת הפירוט שלהם – אבל הסגנון הספרותי לקה בחסר. "מר טולקין מתאר קונפליקט אדיר בין טוב לרע – אבל הטובים תמיד טובים, והרשעים שלו רעים ללא תקנה." כתב אחד הפרשנים, והוסיף "לו סגנונו של מר טולקין היה משתווה לדמיונו, הספר היה יכול להיות יצירת מופת."

חמישים שנה ומאה וחמישים מיליון עותקים מאוחר יותר, 'שר הטבעות' נחשב כיום לאחת מיצירות המופת הגדולות והחשובות של ספרות המאה העשרים. פנטסיה למבוגרים היא אחד מהז'אנרים המצליחים ביותר בספרות העולמית – לא רק בתחום המילה הכתובה כי אם גם בעולם משחקי התפקידים ומשחקי המחשב.
מידת ההערצה ליצירות טולקין חריגה בכל קנה מידה. אלפי עמותות וקהילות 'טולקינאים' קמו ברחבי העולם, ויש ירחונים שעוסקים רק בו וביצירותיו. מאות מאמרים אקדמאיים נכתבו על כל אספקט ועל כל מוטיב שבספריו. נדמה שחיים שלמים לא יספיקו כדי לקרוא את כל הספרים שנכתבו על טולקין ועל 'שר הטבעות': 'טולקין: מיתוס, מוסר ודת', 'טולקין והשפעותיו הספרותיות', 'טולקין ושייקספיר', 'טולקין, השפעותיו והשפעות עליו' ועוד ועוד…כיצד ניתן להסביר את הפער בין ההצלחה הכבירה של 'שר הטבעות' לביקורות הגרועות שקיבלה היצירה עם צאתה לאור?

כפר קטן

טולקין נולד ב-1892 בדרום אפריקה, להורים ממוצא אנגלי. כשהיה כבן שלוש וחצי נפטר אביו במפתיע, ואימו החליטה לחזור לחיק הוריה באנגליה ולגדל שם את רונלד ואת אחיו הגדול. בתחילה חיו השלושה בבירמיניגהם, אצל הורי האם – אבל מצבה הכלכלי הרעוע של המשפחה החד-הורית ויוקר המחייה בעיר הביאו אותם לנדוד אל הכפר הקטן סיירהול (Sarehole), בפאתי בירמינגהם.
סיירהול היה כפר 'ציורי', במובן הכמעט קלישאתי של המילה. הבתים הנמוכים היו מוקפים בשדות ירוקים ופורחים שנחלים רבים התפתלו ביניהם. ברבורים לבנים שייטו באגם קטן לא הרחק מביתו של טולקין, לצד טחנת קמח ציורית. טולקין התגורר בסיירהול במשך שמונה שנים בלבד – מגיל 4 עד 12 – אך המעבר מהנוף המדברי והלוהט של המחוז שבו נולד בדרום אפריקה אל השדות שטופי הגשם של מרכז אנגליה השפיע על טולקין באופן עמוק.

עשרות שנים מאוחר יותר, בשנת 1966, ראיין אותו עיתונאי צעיר בשם ג'ון איזרד (Ezard). באותה התקופה 'שר הטבעות' יצא לאור בארצות הברית בנסיבות לא שגרתיות שנרחיב עליהן בהמשך, ואיזרד ביקש לשמוע את תגובת טולקין לעניין. אפשר היה לצפות מסופר שידבר בשבחה של היצירה החשובה והמשמעותית בחייו שעומדת להתפרסם בשוק ספרותי הגדול ביותר בעולם ושינסה לשכנע את הקוראים לקנות אותה… אבל זה לא מה שעניין את טולקין. איזרד הופתע לגלות שטולקין רצה לדבר בעיקר על דבר אחד: סיירהול.

"סיירהול," סיפר טולקין, "הוא העולם שבו הפכתי להיות מודע לדברים בפעם הראשונה, והוא השפיע עלי במידה רבה בעיקר כיוון שלא נולדתי בו. הייתי צעיר מאד כשחזרנו לאנגליה, והשינוי הזה מתחפר עמוק בתוך הזיכרון. אם עץ חג המולד הראשון שלך הוא אקליפטוס, ומה שמפריע לך זה בדרך כלל החום והחול – אז אם אתה מוצא את עצמך בכפר אנגלי שקט בדיוק בגיל שבו הדמיון נפתח… אני חושב שזה יוצר סוג מאוד מסוים של אהבה לסביבה הכפרית האנגלית, למים הטובים, לאבנים, לעצים ולנהרות. וכמובן גם לאנשים שם."

סיירהול נצרב בזכרונו של טולקין גם בעקבות טרגדיה נוספת שפקדה אותו כשהיה כבן שמונה. ב-1904 נפטרה אימו מסכרת, והוא נאלץ לעזוב את הכפר ולעבור עם אחיו למשפחה אומנת בבירמינגהם, עיר מתועשת ואפרורית למדי – לפחות ביחס לכפר הפסטורלי. מאז ועד יום מותו ראה טולקין בסיירהול מעין 'גן עדן אבוד' והוטרד מכך שהאורבניזציה המתפשטת תכבוש את פנינת ילדותו המיוחדת ותכחיד אותה.

טולקין ביקש מאיזרד שיחפש את הכפר, יגלה מה מצבו בהווה – שנת 1966 כאמור – ויכתוב כתבת תחקיר שאולי תסייע להציל את המקום מכליה. איזרד לא היה יכול להענות לבקשת הסופר כיוון שתפוצת העיתון המקומי שבו עבד לא הגיעה עד אזור בירמינגהם. מאז אותו הראיון ליוותה את איזרד תחושת אשמה מסוימת: העיר בירמינגהם התפתחה והתרחבה מאז בצורה ניכרת, ולא היה לו כל ספק שהכפר השָלֵו והפסטורלי נבלע מזמן בפרבריה העירוניים. אולי הייתה לו הזדמנות של ממש לעזור לסיירהול, להציל את הפלך ממלתעות כוחות האופל העירוניים… אבל שלא כמו פרודו ובילבו, איזרד פיספס את ההזדמנות.
או שלא… עוד נשוב אל ג'ון איזרד בהמשך.

השפות של טולקין

כבר בבית הספר גילה טולקין חיבה ברורה לשפות. טולקין הצטיין ביוונית ובלטינית, קרא כל ספר שהיה יכול להשיג על מקורותיהן של השפות, והוא וחבריו אף נהגו להמציא שפות פרטיות משלהם, לשם ההנאה שבדבר. שפת ה'אנימליק', למשל, הייתה למעשה סוג של צופן: שמות של חיות החליפו מילים מסוימות באנגלית: 'כלב', למשל, היה 'אתה', והמילה 'חמור' החליפה את המספר ארבעים.

השפה הבאה שהמציאו הייתה מתוחכמת מעט יותר. שפת הנֵבְבּושׁ (Nevbosh) הייתה שפת נונסנס, תערובת של מילים משובשות באנגלית, לטינית וצרפתית. כאן כבר באה לידי ביטוי גישתו של טולקין לשפות מומצאות, גישה שתלווה אותו גם בעתיד: הוא לא הסתפק בשיבוש או בהחלפת מילים בשפה המומצאת, אלא רצה שהמילה החדשה תתאים, בצליל ובתחושה, למשמעות שלה.

קשה לשים את האצבע על האופן המדויק שבו מילה אמורה 'להתאים' למשמעות שלה. מילה, בסופו של דבר, היא רק צליל או אוסף הברות ובני אדם מצמידים לה משמעות ותוכן. פה ושם אפשר למצוא מילים שיש קשר מובהק בין צליל הגייתן לבין תוכנן – למשל, 'טיפטוף', או 'גרגור'. תופעה זו מכונה 'אונומטופאה' – אבל הההתאמה שחיפש טולקין בין המילה והצליל שלה הייתה אפילו עמוקה יותר. המילה Quick, למשל, מתגלגלת מהר על הלשון – ממש כמו המשמעות שלה, 'מהר'. המילה Slow נהגית באטיות. לדידו של טולקין, השיקול האסטתי של התאמת צליל למשמעות מילה היה שיקול חשוב במיוחד. בשפת הנבבוש, למשל, המילה lint פירושה 'מהיר', וקל לראות מדוע התאהב בה טולקין מהרגע שהגה אותה: היא נאמרת מהר, ומתאימה למשמעות שלה.

בבירמינגהם ראה טולקין משאיות רבות שהובילו פחם אל וויילס שבדרום מערב האי הבריטי, משאיות שנשאו שמות של עיירות וולשיות. וולשית היא שפה לא שגרתית ושונה מאד מאנגלית, אולי זו הסיבה שטולקין התאהב בה ובאופן שבו המילים הוולשיות מתגלגלות על הלשון.

גילוי של שפה חדשה היה, כפי שתיאר זאת טולקין, כמו דלת שנפתחת למרתף יינות ישן. לשפות, הוא אמר, יש טעמים ייחודים: מתוקים, חריפים, מרים – כמו יין שאינו מוכר. בהמשך גילה טולקין יין טעים עוד יותר – השפה הפינית, או 'סוּאַמִי' כפי שהיא מכונה בפי דובריה.

אהבתו של טולקין לשפות עיצבה את עתידו המקצועי והאקדמי ולא נטשה אותו עד יומו האחרון. לאהבה זו הייתה השפעה קריטית על הספרים שכתב – ואולי הייתה הסיבה לכך שהצליחו כל כך, כפי שנגלה מיד.

הקרב על הסום

בשנת 1916 הייתה בריטניה שקועה עד מעל הראש בבוץ של מלחמת העולם הראשונה. 'המלחמה הגדולה' שהחלה בקול תרועה רמה, הפכה בזמן קצר למלחמת חפירות מתישה וחסרת תקווה. הגרמנים התבצרו בבונקרים ובתעלות לאורך קילומטרים רבים במערב אירופה, וההתקדמות היחידה הייתה במספר ההרוגים והפצועים שנפלו בשדות הקטל.

הפיקוד הבריטי הגה תכנית שהייתה אמורה לשים קץ למלחמת ההתשה הזו. הרעיון הכללי היה להפגיז את העמדות הגרמניות באזור נהר הסום שבמזרח צרפת במשך שמונה ימים רצופים, ואז להסתער עליהן במאמץ מרוכז של עשרות אלפי חיילים בו זמנית. הביצורים הגרמניים ודאי יתפוררו לחלוטין בעקבות ההרעשה הארטילרית הכבדה, והתוקפים יכבשו אותן ללא כל התנגדות. טולקין גויס למאמץ המלחמתי ב-1915 כקצין קשר, ונשלח לחזית ביוני 1916: חודש אחד בלבד לפני ההתקפה הגדולה.

בסוף יוני נכנסה לפעולה הארטילריה הבריטית והמטירה על הקווים הגרמניים לא פחות ממיליון וחצי פגזים. החיילים הבריטים, שציפו להתנגדות אפסית, טיפסו מעל קווי החפירות… רק כדי לפגוש את מכונות הייריה הגרמניות חסרות הרחמים.

'הקרב על הסום' נרשם בדברי ימי ההיסטוריה כאחת מנקודות השפל של המין האנושי. חמישים ושמונה אלף חיילים בריטים נפגעו ביום הראשון בלבד, מתוכם נהרגו קרוב לעשרים אלף: המספר הגבוה ביותר של הרוגים ביום אחד של קרב אי פעם. 420 אלף בריטים נפגעו במערכה כולה, שנמשכה עוד כשלושה חודשים, ולכך יש להוסיף 200 אלף חיילים צרפתים וכחצי מיליון חיילים גרמנים. לשם השוואה, סך כל הנפגעים במלחמת יום הכיפורים, המלחמה הקשה ביותר שלנו, היה פחות מעשרת אלפים. למרבה האבסורד, 'הקרב על הסום' הסתיים, בסופו של דבר, בכיבוש שטח של שניים עשרה קילומטרים – וגם השטח הזה חזר ברובו, מאוחר יותר, לידיים גרמניות. כפי שהסתבר מאוחר יותר, אכות הפגזים שיירתה הארטילריה הבריטית הייתה נמוכה מאד, וחלק גדול מהם כלל לא התפוצצו. הפצצות שכן פגעו במטרתן לא הכילו חומר נפץ מספיק כדי לחדור את קירות הבטון של הבונקרים.

טולקין השתתף בקרבות, כמובן, ולמרות שלא נפצע פיזית, הותיר בו 'הקרב על הסום' צלקות נפשיות. המראות הקשים של גופות מרוטשות ונוף מרוסק המשיכו ללוות אותו זמן רב ואף חדרו לסצנות הקרבות ב'שר הטבעות'. נוסף על כך טולקין איבד שניים מחבריו הטובים ביותר באותו הקרב, חברים שחלקו עמו את יצר הכתיבה. אירוע זה דרבן את טולקין לכתוב ולפרסם ביתר שאת, אולי מתוך הבנה שהגורל העיוור לא תמיד נותן הזדמנות שנייה.

טולקין וההוביטים

כעבור ארבעה חודשים, בעקבות מחלה שלקה בה בחזית, שב טולקין לאנגליה. כשהתאושש מהמחלה, הצטרף לצוות שעבד על מילון אוקספורד: תחום המחקר שלו היה מקורן של מילים אנגליות בעלות שורשים גרמניים שמתחילות באות W כמו Winter ו-Waiter, 'מלצר'. נשמע מרתק? טולקין, בכל אופן, נהנה מכל רגע. הוא עזב את המילון כעבור שנתיים ועבר לעולם האקדמיה, תחילה בתור מרצה באוניברסיטת לידס ולאחר מכן כפרופסור באוקספורד.

המעבר לאקדמיה, ולאוקספורד בפרט, היה נקודת המפנה בחייו של טולקין. הסביבה השקטה והיציבה העניקה לו שקט נפשי ומקום נוח לגדל את משפחתו המתרחבת – לו ולאדית, רעייתו, היו ארבעה ילדים. באוקספורד מצא טולקין גם מרצים וסטודנטים בעלי תחומי עניין דומים לשלו, כמו סי.אס. לואיס, מי שהפך לסופר מפורסם בזכות עצמו בעקבות סדרת ספרי 'נרניה' שכתב. העידוד שנתנו זה לזה נתן דרור ליצירתיות שלו.

תחום ההתמחות המקצועי של טולקין היה פילולוגיה: הקשר שבין שפות והרקע התרבותי וההיסטוריה של העמים שדיברו אותן. במסגרת מחקריו נחשף למיתולוגיות ולאגדות עתיקות של עמי מערב וצפון אירופה. המיתולוגיות הללו היו כתובות, בחלק מהמקרים, בשפות עתיקות שנשכחו זה מכבר – שפות שטולקין שמח מאוד לגלות ולתרגם. המיתוסים הנורווגים, הדנים, הגרמנים והקלטים העניקו לטולקין השראה ליצירת מיתוסים משלו, והוא החל מעלה על הכתב רעיונות וסיפורים שהסתובבו במוחו במשך שנים. סיפורים אלה התרחשו רובם ככולם ב'ארץ התיכונה', Middle Earth, מעין יבשת בעולם המקביל לשלנו. הסיפורים הללו אוגדו מאוחר יותר לספר בשם 'הסילמריליון'.

באחד הימים ישב טולקין בחדרו ובדק מבחנים של סטודנטים. זו הייתה מטלה משעממת עד כדי ערפול חושים ועל כן טולקין היה מאושר לגלות שבאחד המבחנים הסטודנט דילג על שאלה, והשאיר דף שלם ריק לגמרי. מתוך דחף רגעי שלא יכול היה להסבירו, שרבט טולקין על הדף את המשפט הבא: "בְּחור באדמה גר לו הוביט." מה זה, בדיוק, הוביט? למה הוא גר באדמה? לטולקין לא היה מושג. המשפט כולו פשוט צץ במוחו ללא הסבר וטולקין החליט להמשיך ולפתח את הרעיון ולנסות להסביר לעצמו מיהו אותו הוביט ומה הוא עושה בתוך החור.

הוביטים, הגיע טולקין למסקנה, הם יצורים אנושיים שגובהם כמטר. רגליהם שעירות, אוזניהם מחודדות מעט, והם אוהבים ללבוש בגדים צבעוניים. ההוביטים רחוקים מאד מלהיות הרפתקנים: הם מעדיפים לחיות בשלווה בבתים התת-קרקעיים שלהם ולאכול שש ארוחות ביום. טולקין עיצב את ההוביטים בדמותם של של הכפריים האנגלים, וה'פלך' (The Shire), הכפר שבו הם חיים, הוא בבואתו של סיירהול – הכפר הקטן שהותיר חותם עמוק כל כך על טולקין.

זו נקודת המוצא של עלילת הספר 'ההוביט'. הגיבור בלתי צפוי שלה הוא בילבו בגינס, הוביט שיוצא למסע הרפתקות עם גנדלף, קוסם מסתורי ורב עצמה, ושלושה עשר גמדים במטרה להשיב את אוצר הגמדים שנגנב בידי דרקון אמתני. בילבו, כמו כל ההוביטים, הוא לא לא בדיוק צ'אק נוריס – אך במהלך המסע הוא מגלה אומץ לב ותושייה רבה שמסייעים לחבורה להשיג את מטרתה. לא פחות חשוב, הוא מצליח להניח את ידיו על טבעת קסומה אשר מי שעונד אותה הופך לרואה ואינו נראה.

טולקין הקריא את 'ההוביט' לילדיו במקביל לתהליך הכתיבה, וב-1936 שלח אותו להוצאת ג'ורג-אלן-אנד-אנווין. סטנלי אנווין, אחד מראשי ההוצאה, נתן את הספר לראיין, בנו בן העשר, וראיין אהב מאוד את מה שקרא. אנווין החליט להוציא את הספר לאור.

'ההוביט' זכה להצלחה גדולה. הביקורות היללו אותו כאחד מספרי הילדים המקוריים והמעולים של תקופתו, והמכירות היו בהתאם. גם היום, 'ההוביט' הוא אחד מהספרים המוצלחים ביותר בהיסטוריה, ותורגם לכשישים שפות. אחד מהתרגומים המפורסמים והידועים שבהם הוא דווקא התרגום לעברית, שכן אחת מהגרסאות שלו נעשתה על ידי קבוצת טייסים בזמן שהותם בשבי המצרי, בתחילת שנות השבעים – סיפור מרתק שראוי לפרק משלו, סביר להניח.

סטנלי אנווין חזר אל טולקין וביקש ממנו ספר המשך. טולקין שמח להיענות לבקשה ושלח לו את כתב היד של הסילמריליון שנכתב, כזכור, עוד לפני ההוביט. הבעיה הייתה שהסילמרליון… איך נאמר זאת בעדינות… משעמם. כשניסיתי לקרוא את הסילמריליון בפעם הראשונה, כנער מתבגר, נשברתי עוד לפני שהגעתי לאמצע. סילמריליון במהותו הוא ספר היסטוריה: ספר שמתאר את קורותיה של הארץ התיכונה, המסורת שלה והיצורים שמאכלסים אותה. הוא אינו ספר מסע או ספר הרפתקאות, אלא כמעט ספר לימוד.

העורכים פסקו שהספר אינו מוצלח מספיק, וההוצאה דחתה את כתב היד. אנווין ביקש מטולקין לכתוב משהו אחר – הפעם מעניין, ורצוי שיהיו בו הוביטים. טולקין הסכים, בלית ברירה, והחל לכתוב את 'שר הטבעות'. העלילה החלה נרקמת במוחו תוך כדי כתיבה: למעשה, כשכתב את הפרקים הראשונים הטבעת כלל לא הייתה חלק מהסיפור! רק מאוחר יותר, כשחיפש מניע חזק שידחוף את הגיבורים שלו למסע ממושך ועתיר סכנות, נזכר בטבעת שמצא בילבו בספר הקודם – והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

שר הטבעות

האווירה ב'שר הטבעות' שונה מאוד מזו של 'ההוביט'. אמנם 'ההוביט' לא היה ספר ילדים, או בכל אופן לא לילדים בלבד, אבל הוא היה מחויך ומבודח בחלקים רבים. 'שר הטבעות', לעומת זאת, הוא ספר אפל וקודר הרבה יותר, מלא בקונפליקטים רגשיים, דילמות מוסריות וקרבות אכזריים. הוא גם ארוך ומורכב מ'ההוביט': העלילה נפרשת על פני שישה חלקים שכל אחד מהם יכול להיחשב בתור ספר בזכות עצמו.

ב'שר הטבעות', אנו מגלים שהטבעת שמצא בילבו היא למעשה המפתח לעתידה של 'הארץ התיכונה' כולה – העולם הדמיוני שבו מתרחש הסיפור. סאורון, אדון האופל, זקוק לה כדי להשלים את תוכניתו להשתלט על העולם. פרודו, אחיינו של בילבו, מקבל לידיו את הטבעת ויוצא למסע מסוכן במטרה להשמיד אותה במורדור, מקום מושבו של אדון האופל. אליו מצטרפים גנדלף הקוסם, האבירים ארגורן ובורומיר, גימלי הגמד ולגולס האלף. יחד הם נאבקים בכוחותיו של סאורון הרשע, כשברקע רודף אחריהם כל העת גולום – יצור מעוות שפעם היה בעל הטבעת, וכיום אינו מסוגל להתנתק מהשפעתה המכשפת. הנה לכם שלושה ספרים עבי כרס בתשעים מילים.

טולקין לא היה בטוח כיצד יתקבל הספר אצל הקהל, והיה ספקן למדי לגבי סיכויי הצלחתו. באחד ממכתביו כתב בבדיחות הדעת שהוא יכול להתנחם בזה שלפחות לעורך הלשון לא תהיה עבודה רבה.

גם העבודה על הספר ותהליך ההוצאה לאור לא היו קלים. הכתיבה נמתחה על פני יותר מעשר שנים, וטולקין נטש את הספר וחזר אליו כמה וכמה פעמים במרוצת השנים. בשלב מסויים הוא גם החליט לנסות את מזלו אצל הוצאה אחרת, שהסכימה להוציא לאור גם את הסילמריליון שאנווין לא הסכים לפרסם. כשהבינה ההוצאה המתחרה שכתב היד של 'שר הטבעות' משתרע על פני למעלה מחצי מיליון מילים, היא מיהרה לוותר על העניין. טולקין חזר אל ההוצאה המקורית, לא מעט בזכות מאמציו של ראיין אנווין – מי שהיה רק בן 10 כשההוביט יצא לאור וכעת, כאדם בוגר שהשתלב בעסק של אביו, דחף לפרסם את הסדרה במלואה.

ב-1954 יצא סוף סוף 'שר הטבעות' לאוויר העולם. בהוצאה החליטו לחלק את היצירה המונומטלית לשלושה ספרים, בעיקר משיקולים כלכליים: כריכת דפים רבים כל כך תייקר את הספר באופן ניכר. הכרך הראשון והשני בסדרה, הודפסו בכשלושת אלפים עותקים בלבד כל אחד. הכרך השלישי זכה להצלחה גדולה יותר והודפס ב… שבעת אלפים עותקים. אלו מספרים צנועים מאד, אפילו בקנה המידה של השוק הישראלי – ועל אחת כמה וכמה בשוק הספרים הבריטי.
המכירות החלשות, לצד הביקורות המעורבות שהוזכרובתחילת הפרק, סימנו ל'שר הטבעות' עתיד לא מזהיר, בלשון המעטה. וכאילו כדי להוסיף חטא על פשע, היה מי שזמם לעשות לטולקין עוול גדול, ולגזול ממנו את מעט התמלוגים שהיה יכול לקבל בתמורה למאמץ המפרך.

משחק מלוכלך

ב-1965 צד הספר את עינם של אנשי הוצאת הספרים האמריקנית 'אייס' (Ace). ב'אייס' רצו מאוד להפיץ את 'שר הטבעות' בארצות הברית – אבל לרוע מזלם, הזכויות על הסדרה בצפון אמריקה כבר נמסרו להוצאה אחרת. ב'אייס' לא ויתרו, והצליחו למצוא פרצה מפתיעה בחוק זכויות היוצרים האמריקני. כדי להיכלל בחוק זכויות היוצרים, על הספר המדובר להיות מודפס בארצות הברית עצמה אבל כל העותקים הקיימים של שר הטבעות, כך מסתבר, הודפסו ונכרכו באנגליה, ורק אז נשלחו מעבר לים. עובדה זו הפכה את 'שר הטבעות' ליצירה 'בחזקת הציבור' – דהיינו, יצירה שכל אחד יכול להדפיס ולמכור כאוות נפשו, מבלי לשלם תמלוגים למחבר.

ו'אייס' בהחלט הדפיסה… 150 אלף עותקים!
אפשר להניח שכשטולקין ומנהלי ההוצאה שלו שמעו על מעשיה של 'אייס', יכול להיות שחלק מהג'נטלמניות הבריטית המאופקת פינתה את מקומה לחוליגניזם בסגנון איצטדיון וובלי. הם מיהרו להדפיס מהדורה חדשה של הספר בארצות הברית עצמה, אבל לא היו יכולים להכריח את 'אייס' להפסיק למכור את הספר, אפילו בבית המשפט.
טולקין יצא במתקפה תקשורתית נגד 'אייס', וביקש מקוראיו שלא לרכוש את המהדורה הלא-מאושרת של הספר. 'אייס' ספגה אש מכל הכיוונים על התרגיל המלוכלך שלה, ולבסוף נשברה: מנהלי ההוצאה הסכימו שלא להדפיס מהדורות חדשות, ולשלם לטולקין תמלוגים עבור הספרים שנמכרו.

באופן אירוני, דווקא האקט השפל של 'אייס' הוא זה שהזריק חיים חדשים ל'שר הטבעות'.
ראשית, כל העותקים שהודפסו עד אז היו בכריכה קשה – מה שייקר את הספר מחד, ומאידך גם יצר ליצירה תדמית רצינית ויבשה מדי. הספרים של 'אייס', לעומת זאת, היו בכריכה רכה ולכן היו נגישים הרבה יותר לציבור הרחב מבחינה כלכלית ומנטלית גם יחד. שנית, השערוריה שליוותה את המאבק בין טולקין ל'אייס' משכה את תשומת לב התקשורת והעניקה לספר פרסום מעולה בחינם. התוצאה הייתה זינוק מטאורי במכירות הספר והפיכתו לרב-מכר שלא ירד ממכבש הדפוס מאז ועד ימינו. כבונוס, התמלוגים ששילמה 'אייס' לטולקין היו גבוהים מאלו ששילמה לו הוצאתו… והם הפכו אותו לאיש עשיר מאוד.

קשה לשים את האצבע על הסיבה המדויקת שבעטייה 'שר הטבעות' מצליח כל כך כבר למעלה מחמישים שנה. המבקרים שלא אהבו את הספר כשרק יצא לאור בחנו אותו על סמך סגנון הכתיבה של טולקין או האופן שבו מתפתחות הדמויות בסיפור, אבל פיספו את התמונה הגדולה – אוסף הגורמים השונים שחברו יחד למעין 'סערה ספרותית מושלמת'.

הגורם הראשון הוא המורכבות והאמינות של 'הארץ התיכונה', העולם בו מתרחשת העלילה. כמעט כל יצירה בדיונית – ספרותית, קולנועית או טלוויזיונית – יוצרת לעצמה יקום דמיוני משל עצמה. עולם זה הוא הרקע שעל גביו מתרחשת העלילה, אך במקרים רבים חשיבותו לא נופלת ממנה. מערבון לא יהיה מערבון בלי העיר המאובקת ובארים בעלי דלתות מתנפנפות, וסיטקום לא יהיה סיטקום בלי סלון עם ספה ארוכה במרכזו. לקורא או לצופה, גם אם הוא אינו מודע לכך במפורש, יש ציפיות ברורות מהרקע – ובמיוחד בכל מה שנוגע להמשכיות שלו, להיגיון הפנימי שמנחה אותו. הנה שתי דוגמות.

יקום מקביל

בשנת 2007 ניהלו כמה עיירות קטנות בארצות הברית תחרות בלתי שגרתית: כל אחת ניסתה לשכנע את קהל הקוראים של העיתון USA Today מדוע היא זו שצריכה לזכות בכבוד ולארח את הקרנת הבכורה של הסרט 'משפחת סימפסון'. לכל אחת מהעיירות קראו 'ספרינפילד', כשמה של העיר בה חיים הומר, מרג' וכל שאר החבורה הצהובה.

זו גם בדיוק הסיבה לכך שיוצרי הסידרה בחרו מלכתחילה בשם זה. 'ספרינגפילד' הוא אחד משמות הערים הנפוצים ביותר בארצות הברית, והעיר של הסימפסונים אמורה לייצג עיר אמריקנית טיפוסית לגמרי. אנחנו יודעים שיש בה כשלושים אלף איש, שהיא נוסדה ב-1796 על ידי ג'בדיה ספרינפילד – המכונה לפעמים הנס ספרונגפלד – אבל פרט לכך, כמעט כל פרט אחר על העיר חסר כל משמעות. למשל, אפשר למצוא בספרינגפילד את כל סוגי הגאוגרפיה הקיימים – החל ממדבריות והרים מושלגים וכלה בביצות טובעניות ונהרות גועשים. יש בה כל סוג אפשרי של שכונה: צ'יינטאון, שטוקהולם הקטנה, איטליה הקטנה, בנקוק הקטנה וכולי. אפילו שני קודי הטלפון שלה אינם מגיעים להסכמה: אחד שייך לסיינט לואיס, והשני לפורטו ריקו.

יקומה ה'אמיתי', כביכול, של העיר, מטושטש במכוון, בכך אין כל ספק. בעולם של הסימפסונס, לרקע יש רק משמעות אחת: להוות קנבס שעליו יכולים כותבי הסידרה לצייר את פרצופה האמיתי של אמריקה. אין להם צורך בהמשכיות או בהיגיון, כיוון שלאלה אין שום משמעות בהקשר הרחב של מהות הסידרה.במקרה ואתם תוהים, ספרינגפילד, אילנויי, הפסידה בסופו של דבר, לספרינפילד, וורמונט.

ב'מסע בין כוכבים', לעומת זאת, ליקום שבו מתרחשת העלילה יש משמעות קריטית בהרבה. זו סדרת מדע בדיוני, ולמרות שגם היא עוסקת במקרים רבים בדילמות ובנושאים שרלוונטיים להווה שלנו – הקהל מצפה בהחלט להמשכיות ולהיגיון פנימי ביקום הדמיוני שבו משייטת האנטרפרייז ואחיותיה.

אבל 'מסע בין כוכבים', Star Trek, החלה ב-1966 כסדרת טלוויזיה צנועה ודלת תקציב, וג'ין רודנברי שיצר אותה לא היה יכול לשער שארבעים שנה מאוחר יותר היא תגדל למפלצת שכוללת (נכון להיום) שש סדרות טלוויזיה, אחד עשר סרטים באורך מלא ומאות משחקים, סרטים וחוברות קומיקס. נפח אדיר של תוכן נכתב עבור מסע בין כוכבים במשך השנים, על ידי אלפי כותבים שבמקרים רבים הקשר שביניהם היה רופף מאד. כתוצאה מכך יש סתירות פנימיות ברורות בין כל היצירות הללו. למשל, בסדרה המקורית מספר ספוק לקצינת הקשר אוהרה שלוולקן, העולם שממנו בא, אין ירח. בסרט הקולנוע הראשון של 'מסע בין כוכבים', עם זאת, נראים בברור שני ירחים לצדו של וולקן…

הבעיות הללו מטרידות מאוד את המעריצים המסורים של 'מסע בין כוכבים', והם מנהלים דיונים סוערים באתרי אינטרנט ובפורומים בעניין ראוי להיחשב כשייך ל'קאנון' – דהיינו, לעולם הרשמי של הסדרה – ומה מחוץ לקאנון. ברור שכל מה שמופיע בסדרה המקורית, זו של קפטן קירק ומר ספוק, חייב להיות נכון – ומוסכם על כמעט כולם שמהשטויות שמופיעות בסדרת האנימציה אפשר להתעלם… אבל מה לגבי סרטי הקולנוע? האם ספוק של הקולנוע אינו אותו הספוק של הסדרה? האם יכול להיות שספוק "משקר" לאוהרה, רחמנא ליצלן?

גם חברת פרמונט, בעלת הזכויות על המותג 'מסע בין כוכבים', אינה יכולה להתעלם מהשאלות האלה. ראשית, היא אינה רוצה להכעיס את המעריצים ולתת להם את התחושה שהיא מזלזלת בהם: פרמונט מחויבת לאכות מסוימת, וההיגיון הפנימי של עולם הסדרה הוא חלק בלתי נפרד מהאכות הזו. אם פרמונט תוציא משחק מחשב שבו קפטן קירק נלחם בדארת' וודר, למשל, כדאי למנהלים שלה לברוח מהמדינה לפני שהמעריצים ישרפו את המועדון.

יש מי שיפתרו את כל ההתעסקות בהמשכיות ובהיגיון פנימי של העולם הדמיוני כמטופשת וכחסרת תועלת. באמת, למי אכפת אם כל קציני האימפריה ב'שובו של הג'די', עונדים אותה הדרגה בדיוק? זו טעות של המלבישה, וזהו. תתגברו, ותמשיכו הלאה. אבל יש אנשים רבים שדברים כאלה חשובים להם, ברמה כזו או אחרת. סף הרגישות שונה מאדם לאדם, אבל אפילו בסדרה כמו הסימפסונס, שם כאמור להיגיון אין שום תפקיד, יש מי שמנסים למצוא לספרינגפילד מקום אמתי והגיוני בעקשנות ראויה לציון.

אחת הסיבות המרכזיות להצלחת 'שר הטבעות', היא העולם שטווה טולקין סביב העלילה המרכזית של הספרים. שלא כמו ב'מסע בין כוכבים', תכנן טולקין את היקום הספרותי שלו באופן מדוקדק עוד בטרם כתב את הספרים עצמם. כלי הבנייה שלו היו… המילים.
כמי שחקר היסטוריה של שפות רבות, טולקין ידע שכל שפה עוברת שינויים ותהפוכות לאורך השנים כתוצאה משינויים בחברה ובתרבות שבה היא קיימת. מילים כמו 'שידרג' ו'שיכפל' למשל, הם דוגמה מצוינת, כפי שציינה בפני דינה בר-מנחם, עורכת הלשון של הפרק: המשקל 'שיפעֵל' כלל לא היה קיים בעברית לפני עידן הטכנולוגיה המתקדמת. אך ברגע שנכנסה הטכנולוגיה לחיי היום-יום, גדל הצורך במילים שיתארו את התחום. במילים אחרות, תהליך ההתפתחות הטבעי של שפות תלוי בהיסטוריה של האנשים שדוברים אותה.

טולקין יישם אותו תהליך התפתחות בספריו – אבל במהופך. הוא המציא כמה וכמה שפות עבור תושביה הווירטואלים של הארץ התיכונה, ואז נתן לשפות האלה להתפתח בדמיונו. איך ישפיעו מלחמות וסכסוכים על שפות בני האדם בסיפור? כיצד תשתנה שפתם של האלפים בעקבות קשרים עם שכניהם? אלו שאלות שטולקין שאל את עצמו כל הזמן לגבי שפות אמתיות, ובעולם הדמיוני הפרטי שלו – היה יכול לענות עליהן, או כפי שהוא הגדיר זאת: 'לגלות את התשובות'.
התוצאה הייתה עולם שונה מאוד מהעולם המוכר לנו, ובכל זאת בעל היגיון פנימי עמוק. ההיגיון הפנימי הזה תרם מאד לסיפורים ולעלילות שהתרחשו בתוכו והעניק להם אמינות שהקלה על הקורא לשכוח שמדובר בסיפור דמיוני ולשקוע בעלילה. אותה אמינות היא זו שקרוב לוודאי הביאה לכך שהמיתולוגיה שהמציא טולקין הפכה להיות סטנדרט הפנטזיה המודרנית.

גורם אפשרי נוסף שתרם להצלחה הוא הקשר ההדוק בין 'שר הטבעות' ומיתולוגיות 'אמתיות'. היסודות העלילתיים שבספר הם היסודות שבגללם אנו אוהבים לשמוע את סיפורי המיתולוגיה היוונית כבר למעלה מאלפיים שנה: חברויות אמיצות, בן מלך שחוזר לארמונו לאחר שהוכיח את עצמו בקרב, יריבויות עתיקות יומין והאדם הפשוט מהכפר שמגלה שבעצם הוא זה שגורל העולם מוטל על כתפיו.

גורם שלישי ומכריע היה התזמון שבו יצא הספר לאור. בשנות השישים פרחה בארצות הברית התנועה ההיפית, וחבריה הזדהו באופן עמוק עם ההוביטים הכפריים ואוהבי הטבע שנאבקו נגד כוחות אופל המדכאים ומכונות המלחמה שלהם. המאבק בין הטבע לתיעוש הדורסני, ההתרחקות מהניכור של הטכנולוגיה, החזרה לחיים פשוטים יותר וכן הדגש החזק על מוסר ו'לעשות את הדבר הנכון' – כל אלה היוו אנטיתזה לקפיטליזם השמרני של הדור הקודם.

גם הקרבה היחסית למאורעות מלחמת העולם השניה והמאבק בנאצים עוררו מיד רגשות עזים ומעורבות עמוקה יותר במסעם של ההוביטים הקטנים והאמיצים. היו כאלה שטענו שהטבעת רבת העצמה היא אלגוריה לפצצת האטום ולכוח המפתה וההרסני שלה.

טולקין, מצדו, דחה תמיד פרשנויות מרחיקות לכת לגבי המסרים שב'שר הטבעות'. הוא הסביר בהזדמנויות שונות שמבחינתו 'שר הטבעות' הוא בסך הכל סיפור הרפתקאות. הטבעת אינה פצצת האטום, ובכל אופן היא נכתבה שנים רבות לפני שהפצצה הופיעה בפועל על במת ההיסטוריה. פרודו אינו ישו, ושר האופל אינו השטן, או היטלר, או כל אחד אחר. התיאור העגמומי של הביצות המתות שליד מורדור אולי מושפע ממה שראה טולקין בקרב על הסום, אבל הארץ התיכונה אינה אירופה. סיפור, ולא יותר.

ג'ון רונלד רעואל טולקין הלך לעולמו בשנת 1973, כשהיה בן 81. המורשת שהותיר אחריו רבת עצמה כל כך, עד שאפילו הסילמריליון שכזכור נדחה על ידי ההוצאה בגלל שהיה משעמם מדי, הפך להיות רב-מכר כשיצא לבסוף לאור ב-1977. טרילוגיית הסרטים של 'שר הטבעות' בבימויו של פיטר ג'קסון בתחילת שנות האלפיים העניקה זריקת מרץ לסדרה, וחשפה אותה לקהל צעיר וחדש. ההצלחה האדירה של חמישים השנים האחרונות אינה מגלה סימני דעיכה.

בשנת 1991, לכבוד חגיגות מאה השנים להולדתו של טולקין, החליט ג'ון איזרד – העיתונאי שראיין את טולקין בשנת 1966- לנסות ולהשלים את מה שלא היה יכול לעשות אז, בצעירותו.
איזרד בדק במפות הרשמיות, אבל לסיירהול, הכפר הקטן שהקסים כל כך את טולקין ושהיווה השראה רבת שנים עבורו – לא היה זכר. חששותיו של טולקין התגשמו, אמר איזרד לעצמו, התיעוש והאורבניזציה שטפו את הכפר ומחקו אותו.

בכל זאת, הוא החליט לנסות גם בספר הטלפונים של בירמינגהם. לפעמים, נותר זיכרון כלשהו ממקום שנעלם: אולי בית ספר על שם סיירהול, או אפילו קניון או מרכז מסחרי. לכל הפחות יוכל לדעת היכן עמד המקום פעם.
איזרד פתח את ספר הטלפון, ולהפתעתו מצא שם את סיירהול, כולל כתובת מדויקת.
כשנסע לשם, נדהם לגלות שלא רק שהמקום קיים, הוא אף נראה ממש כפי שהיה בימיו של טולקין! האגם עם הברבורים, השדות הירוקים, העצים הגבוהים, טחנת הקמח העתיקה… כולם שם. פרבריה המתועשים של בירמינגהם מקיפים את הכפר מכל הכיוונים, אבל המובלעת הקטנה נותרה ציורית למדי.

התושבים, כך מסתבר, הם אלו שנאבקו כדי לשמור על הכפר כנגד הגאות המודרנית – מלחמה שהחלה עוד בשנת 1911 ונמשכה עשרות רבות של שנים. דור אחר דור, התושבים סירבו להצעות למכור את האדמות ליזמים, לחצו על העירייה שלא תאשר בנייה מסיבית באזור ודאגו לנקות את הנחלים והשדות משפכים ומזוהמה. טולקין אולי ראה בסיירהול 'גן עדן אבוד', ונכון שהמרחבים הגדולים הצטמצמו לכמה רחובות בודדים – אבל גן העדן מעולם לא אבד. לא לגמרי, בכל אופן.

ג'ון איזרד סיכם את חוויות הגילוי המפתיע במילים הבאות:

"ספריו של טולקין עסקו באומץ, במלחמות חסרות תקווה כנגד רוע שאינו מרפה. הראיון עמו ב-1966 הסתיים בכך שאין יותר אנשים אמיצים שנלחמים כדי להציל את הכפרים האמיתיים שטולקין כה אהב ושם בספריו. זה, כך מסתבר, אינו נכון. מאמצי גבורה נעשו גם נעשו – ואפילו הצליחו, ולו רק באופן חלקי."

אז אולי אם גם לכם יש איזו חלקת ארץ קטנה, פיסה ירוקה שאתם לא רוצים שתעלם מהנוף… ואם אתם רואים טרקטור או משאית מתקרבים אליה… תהיו אמיצים, כן?

---

יצירות אשר הושמעו במסגרת הפרק:

Medival Music- Dance Tune
Duckett- 230AM The Old Asylum
Middle Ages and Renaissance Music.