Podcast: Download

הצי הגרמני פתח את מלחמת העולם השניה בנחיתות ברורה אל מול ציה האדיר של האימפריה הבריטית. אף על פי כן, הגרמנים היו קרובים מאד לנצח ב'קרב על האטלנטי' ולהכריע את המערכה כולה – בזכות שייטת הצוללות האימתנית, ו'להקות הזאבים'.

האזנה נעימה,

רן.

רשימת תפוצה בדואר האלקטרוני | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

---

הפרק בחסות:

 

---

הקרב על האוקיינוס אטלנטי – צוללות גרמניות במלה"ע ה-II

כתב: רן לוי

 

מלחמת העולם השנייה תפסה את הצי הגרמני לא מוכן.

כשהחליט היטלר לפלוש לפולין בשנת 1939, היו לצי הגרמני כעשרים וארבע ספינות מלחמה בלבד, תוצאת המגבלות שהוטלו על גרמניה במסגרת הסכמי הכניעה של מלחמת העולם הראשונה. לבריטניה, אימפריה חובקת עולם שהייתה יריבתה הראשית של גרמניה בשנים הראשונות של מלחמת העולם השניה, היה את הצי הגדול ביותר בעולם – למעלה משלוש מאות ספינות – ונמלים בכמעט כל פינה בכדור הארץ.

אף על פי כן, הצי הגרמני הקטן והחלש הצליח להנחית מכה כואבת מאד לבריטים במהלך המלחמה – ובדיוק בבטן הרכה שלהם. המטרה העיקרית של הלוחמה הימית – בכל התקופות וגם בימינו – היא לשלוט על דרכי המסחר בים: רובם המוחלט של הדלקים, חומרי הגלם והמוצרים התעשייתים שכל מדינה זקוקה להם מובלים בים על גבי ספינות סוחר. בריטניה, בפרט, הייתה תלויה במסחר הימי מעצם היותה קבוצת איים. הגרמנים היו קרובים מאד לנתק את האיים הבריטים ממקורות אספקת הדלק וחומרי הגלם שלהם. מי שהייתה אחראית להצלחה זו היא שייטת הצוללות הגרמניות: ה-Unterseeboots או Uboats באנגלית.

המערכה הימית הקשה שניהלו הבריטים ובעלות בריתם – בעיקר האמריקנים והקנדים -כנגד הצוללות הגרמניות, מערכה המכונה לרוב 'הקרב על האוקיינוס האטלנטי', היא דוגמא לחשיבות הרבה שהייתה לטכנולוגיה ולמדע על התוצאות הסופיות של המלחמה הגדולה. בפרק זה נספר את סיפורן של הצוללות הגרמניות, וכיצד השפיעו מהנדסים ומדענים משני צדי המתרס על מהלך הקרבות.

קרל דוניץ

קרל דוניץ (Doniz) התגייס לצי הפרוסי בשנת 1910, ולחם במלחמת העולם הראשונה כקצין על סיפונה של ספינת קרב בים השחור. כשהושבתה הספינה לצורך תיקונים, הוצב דוניץ בחוף כמפקדו של שדה תעופה זעיר באזור תורכיה. הפיקוד על השדה הקטן שיעמם את דוניץ חדור המוטיבציה, והוא התנדב לשרת בשייטת הצוללות. ב-1918 זכה לראשונה לפקד על צוללת משלו, אך לא לזמן רב: ספינה בריטית הטביעה את הצוללת שלו כעבור חודש אחד בלבד, ודוניץ נלקח בשבי.

לאחר המלחמה חזר קרל דוניץ לגרמניה, ולשירות הצבאי. הוא טיפס במעלה סולם הדרגות, וב-1939 היה מפקדה של שייטת הצוללות. בדומה לשאר הצי, גם מצבה של זו לא היה מזהיר שכן הסכמי הכניעה אסרו על הגרמנים להחזיק כלל בצוללות. על אף שהצי המשיך לפתח את הטכנולוגיות הרלוונטיות לאורך השנים במסווה של מחקרים אקדמאיים או שיתופי פעולה עם מדינות זרות, עם פרוץ הקרבות היו לדוניץ רק חמישים ושבע צוללות – ופחות מחצי מהן היו כשירות להפלגה.

נוסף על כך, כמעט אף אחד – בגרמניה ובבריטניה – לא האמין שצוללות יכולות לשחק תפקיד משמעותי במערכה הימית, משתי סיבות: הראשונה הייתה הניסיון שנצבר במלחמת העולם הראשונה, יותר מעשרים שנה קודם לכן. במחצית הראשונה של המלחמה עוד הצליחו צוללות גרמניות לפגוע בספינות קרב בריטיות ובספינות סוחר שהובילו ציוד וחומרי גלם – אך מהרגע שהחלו הבריטים לארגן את ספינות הסוחר כך שינועו בשיירות במקום כל ספינה לעצמה, ירדה יעילותן של הצוללות במידה ניכרת. ספינת סוחר בודדה היא טרף קל לצוללת, אך שיירה צפופה המלווה בספינות קרב חמושות היא אגוז קשה הרבה יותר לפיצוח…הגרמנים איבדו 178 צוללות במלה"ע הראשונה, יותר ממחצית השייטת כולה, ולא הצליחו לפגוע בקווי האספקה הבריטיים במידה ניכרת.

הסיבה השנייה הייתה טכנולוגיה חדשה שפיתחו הבריטים בתקופה שבין המלחמות: הסונאר, או ASDIC כפי שכונה אז. הסונאר הוא אמצעי גילוי המאפשר לספינה לגלות צוללת מתחת למים על ידי שידור של גל קול, והאזנה להדים החוזרים מהמעטפת המתכתית של הצוללת. הסונאר ביטל את היתרון הגדול ביותר של הצוללת – חשאיותה – ובכך איים להפוך אותה ללא רלוונטית.

אך כאמור, בפרוץ המלחמה היה צי ספינות השטח הגרמני כה נחות ביחס לצי הבריטי, עד שלא הצליח לפרוץ את המצור הימי שהטילו הבריטים על נמליו. לוחמה באמצעות צוללות הייתה, למעשה, האפשרות היחידה שעמדה לרשות הגרמנים. אם הנחיתות המספרית לא הייתה צרה גדולה מספיק, בצוללות גם התגלו בעיות טכנולוגיות לא פשוטות. מספר פעמים בחודשים הראשונים של המלחמה נתקלו צוללות גרמניות בספינות בריטיות ותקפו אותן בהפתעה – רק כדי לגלות, למרבה אכזבתן, שאף אחד מהטורפדות שלהם ('טורפדות' – צורת רבים של 'טורפדו') לא פעל כמצופה. חלק מהטורפדות חלפו מתחת לגחון המטרה, ואילו אחרים פגעו בדופן אבל לא התפוצצו. רק לאחר תחקיר עמוק וממושך הצליחו המהנדסים לגלות את הסיבה לתקלה – רגישות יתר של מרעומי הטורפדות ללחץ גבוה – ולפתור אותה, לא לפני שמספר קצינים במדור בקרת האכות של הצי הועמדו למשפט צבאי והושלכו לכלא. התקלות והנחיתות המספרית הביאו לכך שבחודשים הראשונים של המלחמה לא היו לצוללות הגרמניות השפעה מהותית על הסחר באוקיינוס האטלנטי, ומספר הספינות החדשות שהכניסו הבריטים לשירות פעיל בכל חודש עלה בהרבה על מספר הספינות שהצליחו הגרמנים להטביע.

להקות זאבים

נקודת המפנה התרחשה ביוני, 1940, כשכבשה גרמניה את צרפת. עד אותו הרגע נאלצו הצוללות הגרמניות לצאת לים מנמלים בים הצפוני ולעשות דרך ארוכה ומסוכנת עד שהגיעו לאוקיינוס האטלנטי עצמו, זירת הקרבות. כיבוש צרפת העמיד לרשות הצי הנאצי נמלים לאורך חופיו של מפרץ ביסקאיה (Bay of Biscay), גוף מים רחב ידיים שנפתח היישר אל האוקיינוס האטלנטי, ובכך קוצר אורך הפלגת הצוללות עד ליעדן. לצוללות הגרמניות היה כעת די דלק כדי לשהות תקופות ארוכות במים. לקרל דוניץ – מפקד השייטת – ניתנה הזדמנות להוכיח לעמיתיו בצי הגרמני שאנשיו מסוגלים להפוך את הקערה על פיה ולהתמודד כנגד השיירות החמושות שהפעילו הבריטים, טוב יותר משעשו כן במלחמת העולם הראשונה. הטקטיקה שעליה שם דוניץ את יהבו הייתה טקטיקה המכונה 'להקות זאבים'.

הגרמנים ניסו את שיטת 'להקות הזאבים' עוד במלחמת העולם הראשונה: כמה וכמה צוללות היו מתכנסות סביב שיירת ספינות סוחר, ותוקפות אותה יחד בו זמנית. ההתקפה המתואמת הייתה מכניסה את השיירה ואת ספינות הליווי החמושות לפאניקה ובלבול, כשמכל עבר הומטרו על הספינות מטחי טורפדות קטלניים. הרעיון היה מוצלח – אבל אך ורק בתאוריה. בפועל, התקפה בשיטת 'להקות הזאבים' דרשה תיאום מדוקדק בין הצוללות כדי שלא יפריעו זו לזו בזמן הלחימה. מפקדי הצוללות בשטח היו עסוקים מדי בתפעול כלי השייט שלהם, כך שהאחריות על 'ניצוח התזמורת' וריכוז נכון של המאמץ המלחמתי נפלה על כתפיו של מפקד שישב בחוף וראה את התמונה הטקטית כולה. טכנולוגיית הקשר האלחוטי בתקופת מלחמת העולם הראשונה לא הייתה מפותחת מספיק כדי לספק תקשורת אמינה בטווחים כה גדולים – והתקפות להקות הזאבים לא צלחו.

קרל דוניץ האמין שהטכנולוגיה המתקדמת שהייתה ברשותו שינתה את כללי המשחק. לצוללות היו כעת מכשירי קשר טובים וחזקים יותר משהיו להן במלחמה הקודמת, ואנטנות שהוצבו בחופי צרפת איפשרו למפקדים בחוף ליצור קשר עם הכוחות שבים. נוסף על כך, לרשות הצי הגרמני עמד מכשיר הצפנה רב עצמה בשם 'אניגמה'. מבחינה חיצונית, האניגמה נראתה כמו מכונת כתיבה – שורות של מקשים וכפתורים מכניים – אך בבטנה הכילה מערכת מורכבת לאין שיעור של דיסקות וגלגלי שיניים שהפכה את המילים המוקלדות לצופן שנחשב, באותה התקופה, לבלתי שביר. כל אלה נתנו בידיו של דוניץ את ההזדמנות ליישם את טקטיקת להקות הזאבים 'כמו שצריך'.

בתוך פחות מחודש מאז כיבוש צרפת, השתנה מצב העניינים באוקיינוס האטלנטי מקצה לקצה. צוללת גרמנית שזיהתה שיירה בריטית הייתה מעבירה הודעה מוצפנת אל הפיקוד בחוף, וזה היה מנחה את כל הצוללות שבאזור להקים מארב מתוכנן על נתיב ההפלגה. על פי הוראה מהחוף תקפו הצוללות את השיירה, וזרעו הרס וחרבן. במספר מקרים הצליחו להקות הזאבים להטביע שליש ואף מחצית מכל הספינות שבשיירה. הנזקים בלוחמה ימית נמדדים לרוב בטונות – משקלן הכולל של הספינות שהצליח צד אחד להטביע לצד השני. אם עד לכיבוש צרפת הצליחו הגרמנים להטביע בכל חודש ספינות בריטיות במשקל של כשמונים אלף טון בממוצע, הרי שהחל מיולי 1940 זינקה הכמות ל-230 אלף טון ויותר.

ההצלחה הגרמנית חשפה את הצי הבריטי במערומיו. הבריטים היו משוכנעים שהגרמנים לא יעזו להפעיל כנגדם לוחמת צוללות לאחר התבוסה במלחמת העולם הראשונה, ולא התכוננו כראוי. ב-1935, ארבע שנים לפני פרוץ המלחמה היו רק אחד עשרה קצינים – מתוך למעלה מאלף בצי הבריטי כולו – שהתמחו בלוחמה כנגד צוללות. גם הסונאר, הטכנולוגיה המהפכנית שהבריטים היו בטוחים שתכריע את הכף – התבררה כ'בלוף אחד גדול', כפי שהגדיר זאת ראש המודיעין הימי הבריטי. הסונאר היה יעיל רק כנגד צוללות במהלך צלילה: כשהצוללת הייתה על פני המים, החזרי גלי הקול היו משובשים כל כך עד שלא ניתן היה לגלות אותה אלא מטווח קצר בלבד.

למזלם של הגרמנים, הצוללות שלהם הותאמו באופן מושלם להפלגה מעל המים: גוף הצוללת היה קעור, כמו זה של ספינה רגילה, ולא אליפטי ומעוגל כמו זה של צוללות מודרניות. הסיבה לכך היא שבניגוד לצוללת מודרנית, Uboat טיפוסית בילתה את מרבית זמנה מעל המים וצללה רק כשנאלצה לחמוק מאויביה: הגוף הקעור, כמו צורה של אמבט, יציב יותר ומיטלטל פחות על הגלים מאשר מבנה מעוגל. מפקדי הצוללות הגרמנים הקפידו לפעול מעל פני הים בחסות חשכת הלילה, וכך הצליחו לתקוף את הבריטים פעם אחר פעם בהפתעה גמורה. צוותי הצוללות המרוצים כינו את החודשים שאחרי כיבוש צרפת בשם 'התקופה השמחה'.

גם הפיקוד הנאצי היה מאושר מהצלחתה הבלתי צפויה של שייטת הצוללות. היטלר הורה להגביר לאלתר את קצב ייצור הצוללות במספנות: קרל דוניץ הפך לאחד הקצינים המוערכים בצבא כולו, ובהמשך המלחמה מונה למפקד הצי כולו. תרמה לכך גם העובדה שדוניץ היה בעצמו אנטישמי מובהק ותומך נלהב בהיטלר ובתנועה הנאצית. ולא רק הוא: רבים מהחיילים ומהקצונה הבכירה בצי היו בעלי נטיות ימניות קיצוניות וקיבלו את עלייתו של היטלר לשלטון בזרועות פתוחות.

הציבור הגרמני העריץ את צוותי הצוללות, וקל להבין מדוע. הצוללנים ייצגו את הערכים והאידיאלים שהגרמנים ביקשו למצוא בעצמם: פטריוטיות, אחדות, אומץ לב ועליונות טכנולוגית. תנאי המחייה בצוללות הצפופות והקלסטרופוביות – חמישים איש החיים בחלל שגודלו כשלושה קרונות רכבת – היו קשים גם בשגרה, ועל כך יש להוסיף את הסכנה האדירה שאליה השליכו את עצמם הצוללנים שבוע אחר שבוע: מלחמה כנגד הצי הבריטי רב העצמה, וכנגד הסערות העזות של האוקיינוס האטלנטי. אפילו משימות פשוטות כמו הורדת המים באסלה היו בעלות פוטנציאל קטלני בצוללת: לפחות צוללת אחת טבעה כשאחד המלחים שגה בתפעול מערכת הדחת המים באסלה, ומי ים הציפו את המצברים…

מפקדי הצוללות זכו למעמד גבוה אף יותר בעיני הציבור. מפקד הצוללת, מתוקף העובדה שהיה היחיד שהביט דרך הפריסקופ בזמן הקרב, היה האחראי הבלעדי על שלום הצוללת והצלחתה. מפקדים נועזים וחסרי חת הפכו לסלבריטאים נערצים, בדומה לטייסים מצליחים, וצוותים בחופשה זכו לפינוקים מיוחדים כגון ארוחות משובחות, מסיבות ריקודים ו..כן, גם יחס מועדף מבנות המין היפה.

הצי הקנדי

הבריטים היו בלחץ. להקות הזאבים היכו בשיירות האספקה פעם אחר פעם, ואיימו לנתק את בריטניה ממושבותיה מעבר לים, מקור עצמתה. האמריקנים עדיין לא הכריזו מלחמה על גרמניה בשלב זה, ואפילו הצי הבריטי הגדול התקשה להעניק הגנה נאותה לשיירות על פני המרחבים האדירים של האוקיינוס האטלנטי. בצר להם, פנו הבריטים אל קנדה וביקשו את עזרתה בהגנה על השיירות באגן המערבי של האוקיינוס האטלנטי.

קנדה, מושבה בריטית בעבר וחברה בחבר-העמים הבריטי, הייתה בעלת בריתה הטבעית של בריטניה והצטרפה למלחמה מיד בראשיתה. הקנדים לקחו חלק גם במלחמת העולם הראשונה, וספגו אבדות קשות – בעיקר ביבשה. הרצון להימנע מגורל דומה גם במלחמה הנוכחית, ושאיפת החיילים הקנדים להפגין את ייחודם ולא להיטמע ביחידות הרגלים של הצבא הבריטי, דירבנו את הממשלה הקנדית להסכים בחפץ לב לבקשתה של ממשלת בריטניה.

אבל הייתה בעיה אחת, מהותית למדי: לקנדים לא היה צי. אם לדייק, קנדה החזיקה שש משחתות – אבל אלו צורפו אל הצי הבריטי מיד עם פתיחת הקרבות. במילים אחרות, כל קנדי שידע איך להשיט ספינת מלחמה כבר היה בצדו האחר של האוקיינוס. המפעלים הקנדים החלו בונים ספינות חדשות במלוא הקיטור, אבל לצי לא היה כמעט אף אחד שידע איך להפעיל אותן.

מתנדבים מכל שכבות החברה התגייסו לצי. בחלק גדול מהספינות החדשות היו רק חמישה או ארבעה מלחים ששירתו בים – רובם בצי הסוחר – וארבעים חיילים שמעולם לא הפליגו. המדריכים בבתי הספר לימאות הרימו ידיים: גם חניכים שכשלו בכל המבחנים צורפו לספינות המבצעיות, מתוקף העיקרון שטוב חניך שנכשל בקורס מחניך שלא עשה קורס בכלל. מצבת כוח האדם של הצי הקנדי גדלה מ-1800 מלחים בתחילת המלחמה, לכמעט מאה אלף – בתוך פחות משנה וחצי. זהו גידול של פי חמישים: לשם השוואה, הצי האמריקני גדל רק פי עשרים במהלך המלחמה כולה.

לגידול הבלתי מתוכנן הייתה השפעה, כמובן, על ביצועיהן של הספינות בים. קצין קנדי סיפר בזכרונותיו כי –

"רוב הספינות החדשות בתחילת המלחמה לא היו כשירות בכל רמה שהיא. כמה מהספינות בקושי היו מסוגלות לצאת לים – ואם כבר יצאו לים, היה להן מזל גדול אם בכלל הצליחו למצוא את דרכן בחזרה לנמל."

אנקדוטה מפורסמת מספרת על קצין בכיר שצפה בספינה חדשה מבצעת תמרון מחפיר במיוחד, ושלח הודעה זועמת אל מפקדה – 'מה אתה עושה, לכל הרוחות?' התשובה הייתה – 'בעיקר לומד.'

המלחים הטירונים הושלכו לשירות בתנאים קשים במיוחד. לממשלת קנדה לא היה כסף לבנות משחתות גדולות, ולכן אישרה לבנות ספינות בשם 'קורבטה' שהיו, למעשה, גרסה משופרת של ספינת דייג לוויתנים. הקורבטות הקטנות, רק שישים מטר אורכן, היטלטלו בגלים הגבוהים של צפון האטלנטי כמו קליפות אגוז, ואנשי הצוות סבלו ממחלות ים עזות במיוחד. מהירות הקורבטות הייתה נמוכה מזו של המשחתות הגדולות והחימוש שברשותן היה מצומצם ומיושן – ומולן ניצבו צוללות גרמניות שצוותיהן היו משופשפים ועתירי ניסיון.
אפשר להגיד דברים רבים על הקנדים. אפשר להגיד עליהם שהיה להם הפוטנציאל לקבל את התרבות הבריטית, המטבח הצרפתי והטכנולוגיה האמריקנית – ובמקום זאת הם בחרו את התרבות האמריקנית, המטבח הבריטי והטכנולוגיה הצרפתית. אפשר להגיד על קנדה שיש לה רק שלוש עונות – כמעט חורף, חורף ועדיין חורף. אפשר להגיד על הקיץ הקנדי שהוא היום הכי נעים בשנה. אבל תגידו מה שתגידו על הקנדים, הם אינם מרימים ידיים בקלות.

בין השנים 1941 ו-1943 נשא הצי הקנדי בחלק ניכר מהמאמץ המלחמתי בקרב על האוקיינוס האטלנטי. הקנדים ליוו כשלושים וחמישה אחוזים מהשיירות, אבל השתתפו באופן פעיל מלמעלה מחצי מהקרבות בים. קורבטות קנדיות הטביעו כמעט חמישים צוללות גרמניות, ושילמו בעצמן מחיר יקר בתמורה. הקנדים אינם מקבלים, בדרך כלל, קרדיט רב על השגיהם במלחמה. אחרי הכל, הבריטים והאמריקנים התייחסו אליהם כאל חבורת חובבנים בלתי ממושמעת. אבל במבט לאחור, הצי הקנדי מילא תפקיד חשוב מאין כמותו בקרב על האטלנטי, ועשה זאת מתנאי פתיחה גרועים במיוחד.

"התקופה השמחה השנייה"

אין תחליף לאומץ לב ולנחישות, אבל גם המזל משחק תפקיד במלחמות. ב-27 באפריל, 1941, שיחק המזל לטובת הבריטים, וסייע להטות את הכף בחזרה לטובתם.

באותו היום הותקפה שיירה בצפון האוקיינוס, מזרחית לגרינלנד, על ידי צוללת בשם 110U. ההתקפה הייתה מוצלחת, ו-U110 הטביעה שלוש ספינות סוחר. לרוע מזלה של הצוללת, שתי משחתות שליוו את השיירה הבחינו בה, ושעטו לעברה. U110 צללה אל מתחת לגלים, והמשחתות הטילו עליה פצצות עומק: חביות חומר נפץ שהושלכו מדופן הספינה והתפוצצו ברגע שהגיעו לעומק מוגדר מראש.

כדי לפגוע בצוללת באופן שיגרום להטבעתה המיידית, על פצצת עומק להתפוצץ במרחק מטרים ספורים מדופן הצוללת. פצצות עומק נורות 'על עיוור', ועל כן הסיכוי לפגיעה כה מדויקת קרוב לאפס – אך גם ל'כמעט פגיעה' יש פוטנציאל הרסני. ברגע הפיצוץ, הגזים הלוהטים מתפשטים במהירות וגורמים לגל הלם במים. כשהגזים מתקררים, גובר לחץ המים על הלחץ שנוצר בעקבות הפיצוץ, ובועת הגזים קורסת לתוך עצמה: קריסה זו גורמת לגל הלם שני, חלש יותר. שני גלי ההלם פוגעים בצוללת בזה אחר זה וגורמים למעטפת המתכתית להימתח ולהתכופף חליפות, כמו כפית בידיו של קוסם מיומן. וכמו אצל הקוסם – אם מספיק פצצות עומק מתפוצצות בקרבת הצוללת לאורך זמן, הנזק המצטבר יגרום למתכת להיחלש, ולדופן להתבקע. U110 ספגה מטחים פצצות עומק רבים, ומפקדה החליט כי גורלה אבד. הוא הורה לצוות להביא את הצוללת אל פני השטח, ולנטוש אותה.

U110 נשאה מטען יקר ערך: מכשיר הצפנה מדגם 'אניגמה'. הנהלים במקרה של נטישת הצוללת היו ברורים: על המפקד לוודא כי האניגמה מושמדת בטרם נטישת הצוללת, כדי שלא תיפול לידי האויב. במקרה זה, מפקדה של U110 היה משוכנע שהצוללת עומדת לטבוע בכל רגע, ושהאניגמה תרד עמה אל המצולות. הוא קפץ למים עם שאר הצוות, אך כעבור מספר דקות – כשראה שהצוללת עדיין צפה ומסרבת לשקוע – הבין את טעותו וניסה לשחות אליה בחזרה. הוא נורה ונהרג בטרם הספיק להגיע אליה.

הבריטים פשטו על הצוללת, וגילו את מכונת האניגמה. הפיקוד הבריטי הבין את חשיבות האוצר שנפל לידיו, ודבר לכידת U110 נשמר בסוד גמור במשך זמן רב, אפילו מפני האמריקנים. מכונת האניגמה הועברה לידי המודיעין הבריטי, אל אלן טיורינג ועמיתיו בקבוצת מפצחי הצפנים במתקן 'בלצ'לי פארק' והם פיצחו בעזרתה את הצופן הגרמני. יירוט תקשורת הצוללות איפשר לבריטים לנווט את השיירות בינות ללהקות הזאבים שארבו להן, ושיעור ההטבעות המוצלחות של הגרמנים ירד במידה ניכרת. זאת, בשילוב ספינות קרב רבות שהעבירה ארה"ב לבריטניה והניסיון המעשי שצברו הבריטים והקנדים בלוחמה נגד צוללות, הביאו לסופה של 'התקופה השמחה' והכריחו את אדמירל דוניץ לחשוב מחדש על האסטרטגיה שבחר.

בדצמבר 1941 הצטרפה ארצות הברית למלחמה, ודוניץ זיהה הזדמנות פז. הוא הפנה את הצוללות שלו את חופה המזרחי של ארצות הברית, ואלו תקפו ספינות שנעו צפונה ודרומה, במקביל לקו החוף. האמריקנים לא היו מנוסים כמו הבריטים והקנדים בלוחמה כנגד צוללות, ולא העריכו את איום הצוללות לאשורו. רק ספינות שנשאו חיילים זכו לליווי ולהגנה, וספינות סוחר המשיכו להפליג כבודדות. מחיר השגיאה היה כבד: כשש מאות ספינות סוחר הוטבעו בשבעה חודשים, באזור שבין צפון ארצות הברית והאיים הקריביים. זו הייתה 'התקופה השמחה השנייה' של הצוללות הגרמניות.

כשאימצו האמריקנים את מדיניות השיירות כדי להגן על הסחר באגן המזרחי של האוקיינוס האטלנטי, היפנה דוניץ את תשומת לבו בחזרה אל מרכז האוקיינוס, וזיהה גם שם הזדמנות מבטיחה. מטוסי תצפית היוו איום משמעותי על הצוללות בשעות היום והכריחו אותן לפעול בלילה בלבד – אך במרכז האוקיינוס היה אזור רחב ידיים שאליו לא הגיעו מטוסי הסיור של בעלות הברית, מפאת מגבלת טווח הטיסה של מטוסים הממריאים מהיבשה. אזור זה שכונה 'Air Gap' (פער אווירי), היה שדה ציד פורה ללהקות הזאבים, והחל מאוגוסט 1942 היכו הצוללות בשיירות ללא רחם. לדוניץ היו כעת כ-350 צוללות בשירות פעיל, שתקפו בלהקות של עד ארבעים צוללות בו זמנית. במקביל, שינוי מסוים שהכניסו הגרמנים במכונות האניגמה שלהן הביא לכך שהבריטים איבדו את יכולת פענוח ההצפנה, ולא יירטו עוד את התקשורת שבין הצוללות לחוף.

חודש מרץ של 1943 היה החודש המוצלח ביותר שידעה שייטת הצוללות במלחמה כולה: אנשיו של דוניץ הטביעו 120 ספינות של בעלות הברית, במחיר של שניים עשר צוללות גרמניות בלבד. אבידות בעלות הברית במרכז האוקיינוס גדלו במידה כזו, עד כי זו הייתה הנקודה היחידה במלחמה שבה חששו מנהיגי בריטניה באמת ובתמים מתבוסה. כפי שכתב ווינסטון צ'רציל בזיכרונותיו:

'…הדבר היחיד שבאמת הפחיד במהלך המלחמה, היה האיום מצדן של הצוללות הגרמניות.'

ואם כל זה לא היה מספיק, לדוניץ היה קלף נוסף בשרוולו – דגם חדש של צוללת שהיה עתיד לשנות את פני המערכה כולה.

הצוללת של וולטר

הגרמנים הפעילו מספר דגמי צוללות במהלך המלחמה. המרכזי שבהם היה דגם בשם 'סימן שבע' שכונה גם 'סוס העבודה' של השייטת, שכן צוללות מדגם זה נשאו בעיקר העול של הסיורים והתקיפות. צוללות מדגם סימן שבע נחשבו לאמינות ולטובות, אך היה להן חיסרון בולט – מהירותן. כשהיו מעל המים, נעו הצוללות במהירות של שבע עשרה קשרים, כשלושים קמ"ש, מהירות דומה לזו של ספינת קרב ממוצעת – אך מתחת למים צנחה מהירות ההפלגה המירבית לשבעה קשרים בלבד. עובדה זו הביאה לכך שאם נתגלתה הצוללת על ידי ספינ ת אויב וירדה אל מתחת לגלים, היא לא הייתה מסוגלת לחמוק מהמקום במהירות ועמדה בסיכון גבוה להיפגע מפצצות עומק. הסיבה לאטיות זו הייתה מנועי הצוללות. המנוע הראשי היה מנוע דיזל רב עצמה – אך כיוון שדיזל זקוק לחמצן כדי לבעור, ניתן היה להפעיל את המנוע אך ורק כשהצוללת הייתה מעל המים. מתחת למים, הצוללות נעזרו במנוע חשמלי – אך המצברים שהזינו את המנוע היו חלשים יחסית, ומכאן אטיות ההפלגה.

עוד לפני המלחמה פנה אל קרל דוניץ מדען בשם פרופ' הלמוט וולטר (Walter), וסיפר לו אודות המצאה חדשה שלו: מנוע המבוסס על דלק במעגל סגור – או במילים אחרות, מנוע שאינו זקוק לאוויר כדי לפעול. המפתח להמצאה היה נוזל בשם פרהידרול (Perhydrol), שכל מולקולה שלו הכילה שני אטומי מימן ושני אטומי חמצן. מערכת מיוחדת הייתה מפרקת את הפרהידרול למים וגז של חמצן טהור – וחמצן זה היה מוזן למנוע הדיזל לשם הבעירה. המשמעות הייתה שצוללת המצוידת במנוע של וולטר הייתה מסוגלת לנוע מתחת למים לאורך זמן רב, מבלי שתיאלץ להתרומם אל פני הים. כדי לנצל את היכולת באופן מיטבי, תכנן פרופ' וולטר גוף חדש לצוללות: גוף אליפטי דמוי טיפה, שניחן בחיכוך נמוך יותר במים ביחס לגוף הקעור של הצוללות הקיימות. חישוביו של וולטר הראו ששילוב מנוע רב עצמה עם חיכוך מופחת עם המים יאפשר לצוללת שלו הפלגה במהירות של כמעט שלושים קשרים מתחת למים! דהיינו, מהירות גבוהה יותר מכמעט כל כלי שיט שהיה ברשותן של בעלות הברית. העיצוב החדש שהגה וולטר היה כה מוצלח, עד שבימים שלאחר המלחמה העתיקו אותו האמריקנים ויישמו אותו בצוללות הגרעיניות שלהם בהצלחה רבה.

קרל דוניץ התרשם מאד מהמצאתו של פרופ' וולטר, ואישר לו להמשיך ולפתח את הרעיון – אך בשנתיים הראשונות של המלחמה התנהל תהליך הפיתוח בעצלתיים. על הנייר, מנוע מבוסס פרוהידרול היה רעיון מוצלח – אבל כשניסו המהנדסים ליישם אותו בפועל, נתקלו בקשיים רבים. למשל, הסתבר שהפרוהידרול גורם לקורוזיה מואצת בצינורות הדלק. זאת ועוד, אם הייתה בצינור פניה חדה, הלחץ המוגבר שנוצר בנקודת הפניחה גרם להתלקחות ספונטנית של הפרוהידרול, תופעה מסוכנת מאוד שחייבה את המהנדסים לתכנן מחדש את מערכת הדלק בצוללת כולה.

הגרמנים הבינו שיידרשו עוד שנים רבות כדי להתגבר על כל הקשיים הטכניים, ובנובמבר 1942 כינס דוניץ את צמרת הפיקוד שלו כדי להחליט לאן מועדות פניה של הצוללת החדשה. התחזיות שהוצגו בכנס לגבי סיומו המשוער של תהליך הפיתוח לא היו מעודדות, ונדמה שהפרויקט כולו היה על סף ביטול. אך שני מהנדסים שנכחו בדיונים העלו רעיון מפתיע ובלתי צפוי.

כדי לאפשר לה טווח הפלגה גדול ללא צורך בתדלוק, הכילה הצוללת החדשה שתכנן פרופ' וולטר מיכל דלק גדול במיוחד שאמור היה להחזיק את הפרוהידרול. שני המהנדסים הציעו לפרק את מיכל הדלק, ולצייד את הצוללת במנועים הרגילים – דהיינו, מנוע דיזל מבוסס אוויר ומנוע חשמלי. את החלל שנותר לאחר פירוק מיכל הפרהידרול הם מילאו במצברים עבור המנוע החשמלי. התוספת המשמעותית של מצברים העניקה כוח רב למנוע החשמלי: מהירות ההפלגה הצפויה מתחת למים הייתה כשמונה עשרה קשרים – אמנם לא גבוהה כמו זו שאמור היה לספק המנוע שהציע פרופ' וולטר, אך עדיין יותר מפי שתיים ממהירותן של צוללות סימן שבע. והחשוב ביותר – את התכנון המעודכן ניתן להשלים בתוך חודשים במקום שנים, כיוון שהוא מבוסס על מנועים קיימים וטכנולוגיה מוכחת.

קרל דוניץ הבין שמדובר בפריצת דרך שעשויה להכריע את המלחמה. צוללות מהירות שכאלה יוכלו לתקוף את מטרתן מטווח קרוב, ואז לצלול ולחמוק בשיא המהירות מהזירה עוד לפני שספינות האויב יספיקו להתארגן לתקיפת נגד. בנוסף, מהירותן הגבוהה של הצוללות תאפשר להן לכסות שטחי סיור נרחבים באוקיינוס ולאתר שיירות רבות יותר. המצור הימי שיטילו הצוללות המשופרות על בריטניה יחנוק את אספקת חומרי הגלם, ותעשיות הנשק שלה יעצרו מלכת. כפי שחזו המהנדסים, בתוך שישה חודשים בלבד נסתיים תהליך הפיתוח, וביוני 1943 אישר היטלר את ייצור הצוללות החדשות, 'סימן 21', או בשמן השני – Elektroboots, 'צוללות חשמליות'.

מכ"ם, מטוס ומגלה כיוון

בעוד הצוללות החדשות קורמות עור וגידים, החלה כף המלחמה נוטה שוב לטובת בעלות הברית. ב-30 באוקטובר, 1942, גילה מטוס סיור בריטי את הצוללת U-559 באגן המזרחי של הים התיכון, כמאה וחמישים קילומטרים צפונית למצרים. מספר משחתות תקפו את הצוללת, הסבו לה נזק קריטי והכריחו את צוותה לנטוש אותה. בעוד הצוללת הולכת ושוקעת, זינקו אליה שלושה מלחים בריטים: הם הצליחו לחלץ מתוכה מכונת אניגמה וצפנים סודיים, לפני שהצוללת התמלאה מים וטבעה. שניים מתוך שלושת המלחים הבריטיים ירדו עמה אל המצולות. קרבנם לא היה לשווא: בעזרת המכונה והצפנים הצליחו אנשי המודיעין בבלצ'לי פארק לפצח שוב את צופן התקשורת הנאצי, ושיירות האספקה חזרו להתחמק מריכוזי הצוללות שארבו להן.

במקביל, צוידו ספינות הליווי בנשק נגד צוללות חדש ויעיל יותר מפצצות העומק: פצצות מרגמה שכונו 'דורבן', Hedgehog. פצצות מרגמה אלה נורו מקדמת הספינה במטחים של כמה עשרות פצצות בכל פעם, ונפלו אל קרקעית האוקיינוס כמו 'גשם קטלני' שהתפוצץ במגע עם גוף הצוללת. הסיכוי לפגיעה ישירה בצוללת נמוך יחסית, אך מספרן הרב של הפצצות הפך אותן לאיום מסוכן מאוד מבחינת הגרמנים.

מבין כל הפיתוחים הטכנולוגיים שאימצו הבריטים והאמריקנים במהלך שנת 1943, היו שלושה חידושים ספציפיים שהשפיעו באופן קריטי על מהלך המלחמה. אלו הן מגלה כיוון תדר גבוה, המכ"ם (או 'רדאר') ומטוסי בעלי יכולת טיסה ארוכת טווח. כל אחד מהם היה מהפכני בפני עצמו – אך השילוב של שלושתם היה קטלני.

שמו המלא של מגלה הכיוון היה High Frequency Direction Finder, ובראשי תיבות – HF/DF או כפי שכינו אותו הכל: Huff Duff. ה-Huff Duff מבוסס על העובדה שגלי רדיו, כמו אלו ששימשו את הצוללות לתקשורת עם החוף, מתפשטים לכל הכיוונים כמו האדוות שיוצרת אבן הנופלת לאגם. דמיינו את עצמכם עומדים על שפת האגם, ומביטים באדוות שכאלה: קל למדי לנחש את הכיוון הכללי ממנו מגיעים הגלים, אבל קשה לדעת את המרחק אל נקודת המקור שלהם. האם היה זה סלע גדול שנפלה רחוק מהחוף, או חלוק נחל שנחת ממש קרוב ליבשה? שניהם עשויים ליצור אדוות דומות. ה-Huff Duff סיפק מידע דומה: באמצעות הגלאי ניתן להבחין בכיוון אל האנטנה המשדרת, אבל לא את המרחק אליה.
אך אם יש ברשותנו שני גלאים, כל אחד במקום אחר, המצב שונה. כל גלאי יכול למצוא את הכיוון אל האנטנה – דהיינו, אל הצוללת המשדרת – כך שנקודת החיתוך בין שני הכיוונים תעניק לנו את מיקומה המשוער.

בסוף 1942 התקינו בעלות הברית גלאי Huff Duff על ספינות רבות, וזכו ביתרון משמעותי על פני הגרמנים. כדי ליישם בהצלחה את טקטיקת 'להקות הזאבים' היה על הצוללות לתאם את הגעתן לנקודת התקיפה בתזמון המתאים – תיאום שדרש תקשורת עניפה. אפילו אם התקשורת האלחוטית הייתה מוצפנת ותוכנה סמוי, ספינות בעלות הברית עדיין היו מסוגלות לזהות את מקור השידור, וזה הספיק להן לרוב כדי לתקוף את הצוללות מבעוד מועד.

החידוש השני היה, כאמור, המכ"ם. הגרמנים היו מודעים לכך שהבריטים מפתחים מערכות מכ"ם לגילוי צוללות וספינות ממרחק רב, אך לא ייחסו לכך חשיבות. המכ"מים הראשונים שהתקינו הבריטים בספינותיהם לא היו יעילים במיוחד: הן היו מסוגלים לאתר צוללת על פני המים במרחק של כמה קילומטרים בלבד, וגם זאת בתנאים אידיאליים. נוסף על כך, הגרמנים פיתחו מכשיר שהיה מסוגל לזהות שידורי מכ"ם, וכך הבחינו הצוללות באיום המתקרב מבעוד מועד וצללו אל המבטחים. השינוי המשמעותי הראשון בתחום זה התחולל במהלך 1942: הבריטים והאמריקנים החלו להשתמש במכ"ם חדש ששידר גלי רדיו בתדרים גבוהים יותר מבעבר. המכ"ם החדש היה לא רק יעיל ורב עצמה יותר מקודמיו – הוא גם היה בלתי ניתן לגילוי במכשירים שהיו ברשות הצוללות הגרמניות.

במקביל למכ"ם החדש, הופיע בזירה גם מטוס חדש: ה-B24 Liberator. הגרמנים חששו מאוד מיכולותיה התעשייתיות של ארצות הברית, ובצדק. ה'ליברטור' מדגים באופן מוצלח מאד את עצמת מפעלי התעשייה האמריקנים. זהו המטוס הקרבי המיוצר ביותר בהיסטוריה: למעלה מ-18,000 מטוסים עזבו את פסי הייצור במהלך המלחמה. בשיאה ייצרה ארצות הברית מטוס אחד בכל 55 דקות. מפעל אחד בלבד של חברת פורד בדטרויט ייצר יותר גופי מטוסים מהתעשייה האווירית היפנית כולה, וכחצי מסך כל התפוקה של מפעלי המטוסים הגרמניים.

הליברטור הקובייתי והגדול לא היה מטוס 'יפה' במובן האסטתי של המילה, אבל ניחן בטווח טיסה גדול מאוד ויכולת נשיאה מרשימה. מהרגע שאימצו אותו הבריטים, הם השתמשו בו כדי לסגור את 'הפער האווירי' שבמרכז האוקיינוס האטלנטי – האזור שבו עד אותו הזמן פעלו ספינות בעלות הברית ללא סיוע מטוסי סיור, היכן שפגיעת הצוללות הגרמניות בבעלות הברית הייתה הקשה ביותר.

היו בגרמניה מי שחששו שהבריטים והאמריקנים יצליחו להרכיב מערכות מכ"ם על גבי מטוסיהם, אך המדענים הגרמניים דחו את החששות. הם העריכו כי המכ"מים הנוכחיים שבידי בעלות הברית כבדים ומסורבלים מכפי שניתן יהיה לשאת אותם באמצעות מטוס. המציאות טפחה על פניהם. הערכות המומחים נסמכו על מאמצי פיתוח המכ"ם של הגרמנים עצמם, אך אלו היו בפיגור משמעותי אחר הבריטים שנתנו לפיתוח טכנולוגיית המכ"ם עדיפות עליונה עוד בימים שלפני המלחמה. החל מחודש מרץ 1943 החלו מטוסי הליברטור לשאת מכ"מים, ושילוב מטוס סיור בעל טווח ארוך, חימוש מסיבי ויכולת לגלות צוללות גם ביום וגם בלילה, התברר כצירוף מסוכן במיוחד עבור שייטת הצוללות הגרמנית.

חודש מרץ של 1943 היה, כפי שציינתי קודם, החודש המוצלח ביותר עבור הצוללות – אך בתוך חודשיים בלבד, בזכות המטוסים, ה-Huff Duff והמכ"ם, התהפכה הקערה. ארבעים ואחת צוללות גרמניות הושמדו ב'מאי השחור' – קרוב לרבע מכלל הצוללות הפעילות בשייטת כולה. מפרץ ביסקיה בדרום צרפת, שבתחילת המלחמה העניק לגרמנים יתרון עצום על פני בעלות הברית בזכות הנמלים שלחופיו – הפך כעת ל'עמק המוות': צוללות גרמניות רבות הושמדו במפרץ עוד בטרם הספיקו אפילו לצאת אל האוקיינוס עצמו. על אחת הצוללות שהוטבעו היה פטר דוניץ, בנו של האדמירל.

ארונות קבורה צפים

בתחילה האמין דוניץ כי הצוללות מסוגלות וצריכות להילחם במטוסי האויב. הנוהל המקובל בקרב מפקדי הצוללות היה שברגע שניצפה מטוס מתקרב – יש לצלול במהירות ולהתרחק מהמקום. טקטיקה זו איפשרה לצוללת לחמוק מהמטוס, אך גם הכריחה אותן לנתק מגע מהשיירות שלהן ארבו. באחד במאי פרסם דוניץ פקודה תחת השם 'מתקפת נגד': על פי הפקודה על הצוללת נאסר להתחמק מהמטוס המתקרב, ועליה לנסות ולהפיל אותו באמצעות תותחים שהיו מותקנים על סיפונה.

פקודתו של דוניץ לא הייתה משוללת היגיון. התותחים הגרמנים היו מתקדמים ויעילים, וצוללות גרמניות הצליחו להפיל מטוסי סיור של בעלות הברית לא פעם. אך דוניץ לא לקח בחשבון את העובדה שהפיקוד הבריטי היה מוכן להקריב בשמחה מטוס תמורת צוללת: לבריטים היו כמה אלפי מטוסי סיור, בעוד שלגרמנים רק כמה מאות צוללות. פקודת 'מלחמה שערה' הייתה בתוקף רק 97 ימים לפני שבוטלה, אך בפרק זמן זה הצליחו מטוסי סיור להטביע 20 צוללות גרמניות ולפגוע קשות בשבע עשרה אחרות – במחיר של 120 מטוסים 'בלבד'.

'מאי השחור' היה סימן לבאות. מאותה הנקודה ואילך איבדו הגרמנים בהדרגה את המומנטום ההתקפי, ומספר הספינות שהצליחו הצוללות להטביע בכל חודש הלך וקטן בהתמדה. קרל דוניץ הבין את חומרת המצב, אך ניסה לעודד ולרומם את מורל אנשיו. הוא ערך ביקורים תכופים בבסיסי הצוללות, שוחח עם הצוותים והבטיח להם כי טכנולוגיה מהפכנית שתיכנס לשימוש בקרוב תשנה את מאזן המלחמה מקצה לקצה. הצוללת 'סימן 21' הייתה עדיין בשלבי ייצור ראשוניים, אך המהנדסים הגרמנים לא הפסיקו לשפר ולשכלל את דגמי הצוללות הקיימים ואת ציודן.

שני שכלולים שכאלה נכנסו לשימוש בשלהי 1943. הראשון היה טורפדו אקוסטי: טורפדו שהיה מסוגל להתביית על מטרתו בעזרת רעשי המדחף המסתובב במים. הטורפדות הקיימים היו 'טפשים', במובן שנעו בקו ישר או במסלול מתוכנן מראש מהרגע שנורו ועד שפגעו במטרתם – או שפספסו אותה, כמובן. הטורפדו האקוסטי היה מסוגל לכוון את עצמו תוך כדי תנועה במים, ובכך לשפר את סיכויי הפגיעה.

השכלול השני היה רעיון שהגרמנים 'גנבו' מההולנדים. כשכבשה גרמניה את הולנד ב-1940, נלקחו שלל שתי צוללות הולנדיות. המהנדסים הגרמנים גילו שההולנדים יישמו בצוללות שלהם רעיון חדש: צינור מתקפל שאיפשר לצוללת לינוק אוויר עבור מנועי הדיזל גם בזמן צלילה, כשהצוללת שקועה בעומק של מספר מטרים ספורים. הרעש שהשמיע צינור האוויר בזמן פעולת המנועים הזכיר לחיילים הגרמנים נחירות של אדם ישן – בגרמנית, Schnarchen, מילה שמזכיר את המילה to Snore באנגלית. מכאן הגיע השם שהעניקו הגרמנים לצינור יניקת האוויר: 'שנורקל'.

היה היגיון מסוים ברעיון ההולנדי: מכיוון שרק קצהו העליון של הצינור היה מעל המים, הסיכוי שהצוללת תתגלה היה נמוך יותר מאשר אם הגוף כולו צף על פני הגלים. אף על פי כן, הגרמנים לא התרשמו במיוחד מהשנורקל. הצוללות הגרמניות, כזכור, תוכננו במקור כך שיבלו את מרבית זמנן מעל המים – והצלילה הייתה, במוחם של המהנדסים, פעולה שמטרתה העיקרית הייתה רק לאפשר לצוללת לחמוק מתוקפיה. כיוון שכך, צוללת לא הייתה אמורה לבלות ימים ארוכים מתחת למים, כי אם שעות ספורות בלבד: המצברים שהניעו את המנוע החשמלי היו פיתרון נאות לפרק זמן קצר זה, ולא היה צורך בשנורקל הרועש. רק במחצית השנייה של 1943, כשהצוללות הגרמניות היו מוכרחות לבלות זמן רב יותר ויותר מתחת למים בניסיון לחמוק ממטוסי הסיור של בעלות הברית, נזכרו המהנדסים בשנורקל ההולנדי והחלו מרכיבים שנורקלים מתקפלים על הצוללות הקיימות.

השנורקל העניק לצוללות יתרון מסוים בעצם העובדה שהמכ"מים הבריטים והאמריקניים לא היו מסוגלים לגלות את הצינור הצר והארוך בינות לגלים, וכך איפשר לצוללת להתגנב קרוב יותר אל מטרותיהן. אך בה בעת היו לשנורקל גם חסרונות: למשל, צוללת עם שנורקל מורם הייתה מוגבלת למהירות הפלגה נמוכה, כדי שלחץ המים לא יעקם הצינור הדק וישבור אותו , וכדי שהרעש שהשמיע השנורקל לא יהפוך את הסונאר הרגיש של הצוללת לכמעט חסר תועלת. בחודשים הראשונים סבלו השנורקלים מבעיות אמינות קשות, במיוחד בשסתום שהותקן בקצה הצינור ושהיה אמור למנוע חדירת מי ים אל המנוע. אם כשל השסתום ואספקת האוויר החיצונית נחסמה, ניסו מנועי הדיזל לינוק אוויר מכל מקור אפשרי אחר – ומקור זה היה, מטבע הדברים, האוויר שבחלל הצוללת. לחץ האוויר בתוך הצוללת ירד בבת אחת, והמלחים התפתלו על הרצפה כשהם סובלים מכאבי אוזניים איומים, עד כדי קריעה מוחלטת של עור התוף.

גם הטורפדו האקוסטי לא הגשים את הציפיות ממנו. הטורפדו הצליח להתביית רק על ספינות רועשות במיוחד, ופספס ספינות שנעו במהירות איטית יחסית – כמו ספינות סוחר, שהיו מטרותיהן העיקריות של הצוללות. לפחות בשני מקרים שונים טבעו צוללות כשהטורפדו שירו הסתובב לאחור, ננעל על הרעש שהשמיעה הצוללת עצמה – ופגע בה. עם הזמן למדו בעלות הברית להפעיל אמצעי הטעיה כנגד הטורפדות – מכשיר שנגרר מאחורי הספינה והשמיע רעשים חזקים במיוחד – והפחיתו עוד יותר מיעילותם.

שייטת הצוללות נכנסה לשנת 1944 במצב קשה במיוחד. הצוותים עצמם היו עדיין מסורים מאד: רובם היו צעירים שגדלו במערכת החינוך הנאצית, עברו שטיפת מוח מאסיבית והאמינו בכל לבם בחזון הנאצי ובנצחון הארים על בני הגזעים הנחותים. אך אמונה עיוורת אינה תחליף ליכולת מעשית, והעליונות הטכנולוגית של בעלות הברית הביאה לתוצאות ברורות. במהלך השנה הטביעו הגרמנים 120 ספינות סוחר, במחיר בלתי נתפס של 130 צוללות משלהם. שיעור האבדות בקרב צוותי הצוללות היה שבעים וחמישה אחוזים: שלושה מכל ארבעה מלחים שיצאו לים לא שבו ממנו. היה זה שיעור האבדות הגבוה ביותר בצבא הגרמני כולו, בכל החזיתות. חיילים שיצאו להפלגה נפרדו מחבריהם כאילו הלכו אל מותם הוודאי. הצוללות זכו למוניטין מפוקפק של 'ארונות קבורה צפים'.

עליונות טכנולוגית

הפיקוד הגרמני היה בלחץ, אך הדגם סימן 21, הצוללת המתקדמת והמהירה שכולם התפללו שתחלץ את הצי הגרמני מהבור העמוק שבו היה נתון, עדיין לא הייה מוכן. לוחות הזמנים במספנות הראו שהצוללת הראשונה מהדגם החדש תהייה מוכנה רק בחודש נובמבר של 1945, ולא תיכנס לפעילות מבצעית עד אמצע שנת 1946.

הגרמנים ידעו שלוח זמנים זה אינו מתקבל על הדעת. ראשי הצי פנו אל תעשיין גרמני בשם אוטו מרקר (Merker), היה בעל ניסיון עשיר בייצור המוני של מכוניות, וביקשו את עזרתו בהאצת תהליך הייצור של הצוללות החדשות. מרקר בחן את תהליך הייצור הקיים וזיהה את נקודת התורפה העיקרית שלו. המספנות שייצרו את הצוללות עשו זאת באופן טורי: חלקי הצוללת יוצרו בזה אחר זה, ואז הורכבו לכדי גוף שלם. הייצור הטורי היה אטי מאוד: כל חלק יוצר רק כשהקודם לו היה מוכן, כך ששנה וחצי נדרשו כדי לבנות צוללת אחת. מרקר דירבן את המספנות לשנות את התהליך כולו. במקום לבנות את החלקים בזה אחר זה באותו המפעל, כל מפעל ייצר חלק מסוים מהצוללות – כך שכל המפעלים עבדו במקביל זה לזה. באופן זה הצליח מרקר לקצר את הזמן הדרוש לבניית צוללת שלמה לחצי שנה בלבד, וכבר בתחילת 1945 עזבו הצוללות הראשונות מדגם סימן 21 את פס הייצור.

הצוללת המבצעית הראשונה מדגם סימן 21 הייתה U2511, בפיקודו של אדלברט שני (Schnee) – קצין מנוסה ומוערך מאוד. בשלושים באפריל, 1945, יצאה U2511 מנמל ברגן שבנורבגיה אל עבר האיים הקריביים, לסיור המבצעי הראשון שלה. היא נתגלתה על ידי ספינות קרב בריטיות, אך כפי שניבאו מהנדסיה היא ניצלה את מהירותה מתחת למים כדי לחמוק ללא קושי מהספינות ומפצצות העומק שהוטלו עליה.

אדלברט שני

ארבעה ימים לאחר מכן, בארבעה במאי, זיהתה הצוללת משחתת בריטית בשם HMS Norfolk. אדלברט שני, האמין בפוטנציאל הקרבי של הכלי שבפיקודו והחליט להעמיד אותו למבחן המציאות. הוא ירד אל מתחת למים, חדר במהירות ובשקט מופתי דרך מערכי הגילוי וההגנה של המשחתת, והציב את הצוללת שלו במרחק של חמש מאות מטרים מהמשחתת – נקודת תקיפה מושלמת, ממש לפי הספר, שממנה למשחתת לא היה סיכוי להינצל.

שני לא ירה. באותו הרגע אחז בידו שדר שהתקבל באלחוט שעות ספורות קודם לכן: הוראת הכניעה של צבא גרמניה. לאחר שהפגין את עליונותה הטכנולוגית של הצוללת שלו באופן שאינו משתמע לשני פנים, הורה שני לצוותו להשיט את הצוללת בחזרה לנמל ברגן, שם נכנע בפני כוחות בעלות הברית. כעבור מספר ימים פגש מפקד הצוללת קצינים מה-Norfolk, וסיפר להם על המפגש ביניהם בים. קציני המשחתת סירבו בתחילה להאמין שהצוללת הצליחה להתקרב לטווח כה קצר מהמשחתת מבלי להתגלות, אך השתכנעו כשהציג בפניהם שני את רישומי יומן ההפלגה של U2511.

הפיהרר דוניץ

דוניץ, כמו שאר מפקדי הצבא ובכירי השלטון, ידע שהמלחמה אבודה ושהכניעה היא רק עניין של זמן. סביר להניח שגם לא הופתע במיוחד לשמוע אודות התאבדותו של היטלר בבונקר שבברלין. ההפתעה האמתית נכונה לו יממה לאחר מכן, כשקיבל לידיו את צוואתו של הפירהר: היטלר מינה אותו, את קרל דוניץ, ליורשו. אף אחד, כולל דוניץ עצמו, לא צפה את הבחירה הדרמטית. היטלר, בהתקף פראנויה על סף תבוסה, החליט שבכירים במפלגה הנאצית כגון הרמן גרינג והיינריך הימלר – מי שהיו המועמדים הטבעיים להחליפו – בגדו בו והפנו לו את גבם ברגעיו האחרונים, והחליט למנות את דוניץ הנאמן למפקדו העליון של הרייך השלישי.

דוניץ קיבל את הבשורה על מינויו בבסיס של הצי בצפון גרמניה. למחרת הגיע לבסיס היינריך הימלר לאחר שנמלט מברלין המתפוררת. הוא פסע אל משרדו של דוניץ מלווה בשישה קציני אס-אס. האדמירל תיאר את המפגש המתוח בין השניים במילים האלה:

"הצעתי לו כסא, והוא התיישב לפני שולחני שעליו – חבוי בין כמה ניירות – היה אקדח עם נצרה פתוחה. מעולם לא עשיתי דבר שכזה, אבל לא היה לי מושג מה תהיה תוצאת הפגישה.

הגשתי להימלר את הטלגרמה ובה המינוי שלי. 'קרא, בבקשה.' אמרתי. בזמן שקרא את המכתב, הבעת תדהמה עלתה על פניו. כל תקווה שהייתה בו נגוזה. הוא החוויר. לבסוף התרומם וקד קידה. 'הרשה לי,' הוא אמר, 'להפוך לסגנך בממשלה החדשה.' השבתי לו שהדבר אינו בא בחשבון, שאין לי שום שימוש בשירותיו. הימלר עזב את משרדי באחת בלילה."

הימלר נלכד על ידי הבריטים מספר ימים לאחר מכן, והתאבד בתאו. לדוניץ לא היו מחשבות על התאבדות. הוא ידע שהמשימה החשובה ביותר שלו היא לארגן כניעה מסודרת ומהירה ככל האפשר של הצבא, שכן בשלב זה של המלחמה כל מוות הוא מוות מיותר לחלוטין. מטרתו הראשית הייתה להעביר כמה שיותר חיילים גרמנים אל החזית המערבית, כדי שיוכלו להיכנע לבריטים ולאמריקנים. הגרמנים הרגו כעשרים מיליון חיילים ואזרחים רוסים במהלך הפלישה הכושלת לברית המועצות, ואלו לא נטו להתייחס בסלחנות לשבויים – אם בכלל לקחו שבויים, זאת אומרת.

בשמונה במאי, 1945, הורה דוניץ למפקדי הצבא לחתום על הסכמי הכניעה, והמלחמה נסתיימה באופן רשמי. בעלות הברית לכדו כמאה וחמישים צוללות: רובן הוטבעו בשנים שלאחר המלחמה, ומיעוטן עדיין מוצגות לראווה במוזאונים ברחבי העולם.

קרל דוניץ הועמד לדין במסגרת משפטי נירנברג. הוא הורשע בפשעי מלחמה, אך בזכות העובדה שלא היה מעורב באופן ישיר בשואה ובשאר מעשי הטבח, נידון לעשר שנות מאסר בלבד. בשנת 1956 יצא לחופשי, וחי את שארית חייו בבית כפרי במערב גרמניה. הוא כתב שתי אוטוביוגרפיות על תקופת המלחמה, ומעולם לא הביע חרטה על התפקיד החשוב שמילא במכונה הנאצית הדורסנית, ועל שלושים אלף החיילים והאזרחים שנהרגו כתוצאה מתקיפות הצוללות. הוא ראה בעצמו חייל נאמן, פטריוט גרמני שעשה את המוטל עליו כפי שהגנרלים הבריטים, האמריקנים והסובייטים עשו את המוטל עליהם. דוניץ הלך לעולמו בשנת 1980.

חיל הים הישראלי

הגרמנים, אם כן, הפסידו את המלחמה לא בגלל העדר אומץ לב או פיקוד גרוע – אלא בעיקר בגלל שהפסידו במרוץ החימוש הטכנולוגי. אך למרות התבוסה במלחה, הידע והניסיון שצברו מהנדסיה בעניין תכנון צוללות מתוחכמות ובנייתן, לא נעלם. בשנות החמישים, כחלק משיקום כלכלתה של מערב גרמניה, הרשו לה המעצמות לפתח צוללות חדשות לשם ייצוא – במשקל שלא יעלה על 450 טונות, דהיינו צוללות קטנות יחסית. הגרמנים שלו מהמים מספר צוללות טבועות ושיפצו אותן, ולאחר מכן אף החלו לייצא דגמים חדשים לגמרי. צוללות אלה היו אולי זעירות ביחס לצוללות הגרעיניות של האמריקנים והרוסים, אך הן היו שקטות ועתירות בטכנולוגיה מתוחכמת, וברבות הימים הפכו לאחד ממוצרי הייצוא החשובים ביותר של גרמניה.

אחד מדגמי הצוללות הראשונים שפיתחו המספנות הגרמניות בשנות השישים היה סימן 206. חיל הים הישראלי, שבחן באותה התקופה מספר דגמי צוללות מתוצרת דנית ואיטלקית, החליט שהצוללות הגרמניות עדיפות עליהן. ההסכם עם הגרמנים נחתם, אך מסיבות פוליטיות ברורות הוחלט שהייצור יעשה בבריטניה ולא בגרמניה. שמו של הדגם 'סימן 206' הוסב לדגם 'גל', וצוללות גל שימשו את חיל הים במשך שנים רבות ובהצלחה רבה.

הדגם הבא שפיתחו הגרמנים, סימן 209, נחשב לצוללת הנמכרת ביותר בעולם. ארבעה עשר ציים רכשו צוללות מדגם זה – ושוב, גם אנחנו: אלו הן צוללות הדולפין, הנשק היקר ביותר של צה"ל. גם במקרה זה להיסטוריה המורכבת בין שתי המדינות הייתה השפעה על העסקה המתגבשת, ובמקרה זה לטובתה של ישראל: הגרמנים מימנו את מרבית העלות של בניית הצוללות היקרות.  כך יצא שדווקא מדינת ישראל הייתה לאחת מהמרוויחות הגדולות מהצלחתה של שייטת הצוללות הגרמנית, מקור גאוותו של היטלר. הגורל, כך נדמה, אינו סובל מחוסר אירוניה.