הרשמה לפודקאסט:
דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת
תמלול הפרק: מי באמת כבש את פסגת האוורסט? על המיסתורין של מלאורי וארווין
כתב: רן לוי
ביום שישי, העשרים ותשעה במאי, 1953, בשעה 11:30 לפני הצהריים, עמדו – סוף סוף – אדמונד הילארי וטנזינג נורגאי, האחד ניו-זילנדי והשני נפאלי, על פסגת הר האוורסט. העולם עצר את נשימתו: היה זה הישג כביר, אולי אחד ההישגים הגדולים בתולדות האנושות עד אותו הרגע. פסגת האוורסט הייתה סמל, המקום האחרון על היבשה שנותר מחוץ להישג ידה של האנושות. הילארי ונורגאי זכו, כמובן, לכבוד רב ולתהילת עולם: הראשונים שכבשו את פסגתו של ההר הגבוה ביותר בעולם.
אבל…אולי הם לא היו הראשונים.
כן, אני יודע. אם תפתחו את ויקיפדיה תראו שם, שחור על גבי לבן, שהילארי ונורגאי הם הראשונים שכבשו את האוורסט. אבל אם תקראו קצת יותר לעומק, תמצאו שם סוג של…'כוכבית'. כמעט שלושים שנים קודם לכן, בשמונָה ביוני, 1924, טיפסו שני מטפסי הרים אחרים – ג'ורג' מאלורי (Mallory) ואנדרו 'סנדי' ארווין (Irvine) – על הצלע הצפונית של האוורסט, בדרכם אל הפסגה. חבר נוסף במשלחת שלהם צפה בהם ממחנה אוהלים נמוך יותר. השעה הייתה 1215 בצהריים, ומאלורי וארווין היו במרחק של כמאתיים וחמישים מטרים בלבד מפסגת האוורסט. ואז עטפו העננים את ההר והסתירו את דמויותיהם של מאלורי וארווין…לנצח. מאז ועד היום טורדת את מנוחתם של מטפסי ההרים חידה בת יותר מתשעים שנה: האם הצליחו ג'ורג' מאלורי ואנדרו ארווין להעפיל לפסגת האוורסט ב-1924, שלושים שנים לפני אדמונד הילארי וטנזינג נורגאי?…
"זו אולי החידה הכי גדולה של עולם הטיפוס. הייתה קריקטורה של הילארי וטנזינג הגיעו לפסגה, והילארי בועט בדגל שמאלורי וארווין השאירו בפסגה כשהם הגיעו ראשונים."
היום בעושים היסטוריה ננסה לפזר את הערפל האופף את המיסתורין של מאלורי וארווין – מסתורין שלא פג גם אחרי שאחד מהם נתגלה ב-1999.
המטפסים הראשונים
דורון אראל הוא מטפס הרים מקצועי, והישראלי הראשון שהעפיל לפסגת האוורסט בשנת 1992. גם בימינו, טיפוס הרים נחשב לספורט 'אקזוטי' יחסית. כפי שיספר לנו דורון, עובדה זו הייתה תקפה אפילו ביתר שאת במאה התשע עשרה.
"המאסה הגדולה הראשונה של מטפסי הרים היו בעיקר שכבת האצולה הבריטית. למי היה זמן וכסף פנויים במאה ה-19 ללכת לטפס על הרים? זה היה עיסוק ג'נטלמני, משהו שאתה לא מרוויח ממנו, ואתה הולך ומתאמץ בהרים כאיזשהו סוג של פרס לא ברור. בעיקר ג'נטלמים משכבת האצולה הבריטית, הם היו הראשונים שהגיעו לטפס. הם עשו את זה קודם כל באלפים. הם העסיקו איכרים ומקומיים מההרים שיעזרו להם למצוא את הדרך. הם העסיקו אותם כפי שמעסיקים היום את השרפות בנפאל, באותה הצורה. אבל הם היו המאסה הגדולה הראשונה שחיפשו את ההרים, והם התחילו למשוך את המערביים האחרים בעקבותיהם והגיעו גם מאומות אחרות. אבל הראשונים, ללא ספק, היו האנגלים, בעיקר באמצע המאה ה-19."
אולי תופתעו לשמוע שבאותם הימים האוורסט לא משך במיוחד את תשומת ליבם של אותם מטפסים ראשונים.
"האוורסט נמדד כפסגה הכי גבוהה בעולם רק ב-1849, וגם לא שלפני זה ידעו שהוא הכי גבוה ורק לא ידעו מה הגובה שלו. זו הייתה הפתעה: כשמסתכלים על רכס ההימלאיה מדרום, אי אפשר לראות שהצ'ופצ'יק הזה של האוורסט הוא הנקודה הכי גבוהה. זה צ'ופצ'יק שכמעט לגמרי מוסתר. מהצד הצפוני, מטיבט, זה נראה מאד מרשים – אבל מאיפה שהמערביים הסתכלו, בעיקר האנגלים, מהודו, בקושי רואים אותו. רק ב-1849 אוורסט – זה שמו של המודד – מודד את ההר, ואז התחילה התעניינות ראשונית."
העניין הבריטי באוורסט החל לצוץ רק בתחילת המאה העשרים, יחד עם השינוי ההיסטורי במעמדה של בריטניה: מאימפריה חובקת עולם, למדינה שנאלצת להתמודד על מקומה ויוקרתה כנגד מעצמות חדשות שהחלו להתהוות באותה התקופה כדוגמת ארצות הברית, רוסיה וגרמניה. כמו מירוץ החלל חמישים שנים מאוחר יותר, מסעות הירואיים לנקודות קיצון בכדור הארץ היו חלק חשוב מהמאבק התדמיתי על הבכורה העולמית.
"אני חושב שהמוטיבציה הבריטית נבנתה חזק קצת אחרי שהם הפסידו את המירוץ גם לקוטב הצפוני וגם לקוטב הדרומי. אז פתאום האוורסט נשאר להם הנקודה הגיאוגרפית המשמעותית האחרונה על פני כדה"א שהם יכולים להיות ראשונים בה. רק אז הם החליטו – זה מה שאנחנו הולכים לעשות."
שתי מדינות חולשות על הגישה לאוורסט – נפאל מדרום, וטיבט מצפון – ושתיהן היו סגורות אז בפני מבקרים מערביים. אבל ב-1920 זכתה טיבט בעצמאות, לא מעט בזכות סיוע בריטי, והמנהיג הטיבטי – הדלאי למה – הסכים לאפשר למטפסים בריטים – ורק למטפסים בריטיים – גישה למדרונותיו הצפוניים של ההר. הייתה זו הזדמנות נדירה עבור הבריטים: חלון זמן שבו אף מעצמה אחרת לא הייתה יכולה לנטוע את הדגל שלה על פסגת האוורסט.
משלחת מיפוי ראשונית
הבריטים לא ביזבזו זמן, ושני מוסדות מפוארים שילבו ידיים כדי לעמוד במשימה: החברה הגיאוגרפית המלכותית, וה'קלאב האלפיני' – מועדון הטיפוס הראשון בעולם אשר נוסד ב-1857 וחבריו היו מבין המטפסים הבכירים והמנוסים ביותר בתבל. המשלחת הראשונה אל ההר יצאה לדרך ב-1921. הייתה זו משלחת גישוש ומיפוי ראשוני בלבד: אף אחד לא השלה את עצמו שהטיפוס על האוורסט הוא עניין של מה בכך. לכולם היה ברור שמדובר באתגר מורכב הדורש הכנה מדוקדקת ביותר. מטרת המשלחת הראשונה הייתה לזהות את דרכי הגישה אל ההר ולנתח את הקשיים והאתגרים שמציבה ההעפלה לפסגה. ועדה מיוחדת בחרה בקפידה את המטפסים שישתתפו במשלחת, ואחד מהמטפסים שנבחרו היה ג'ורג' מאלורי.
מאלורי החל את קריירת הטיפוס שלו עוד בימי בית הספר התיכון, כשאחד ממוריו לקח אותו לטיולי טיפוס בהרי האלפים. עד מהרה הוא צבר מוניטין כמטפס משכמו ומעלה. אחד משותפיו לטיפוס סיפר עליו כי –
"כשאתה מביט על ג'ורג' מטפס, אתה לא חושב רק על כוח פיזי – אלא על גמישות ושיווי משקל. הטיפוס שלו, גם במצוקים תלולים מאד, הוא כה קצבי והרמוני, עד שתנועותיו החלקות נראות כמעט 'נחשיות'."
סיפור מפורסם שנקשר בשמו של מאלורי הוא טיפוס על צוק קשה במיוחד בשם Snowdon. כך תיאר אותו אחד מחבריו של מאלורי:
"[במהלך הטיפוס, מאלורי] השאיר את המקטרת שלו על אחד הסלעים, באמצע הדרך. הוא מצא קיצור דרך, חזר למטה כדי להביא את המקטרת – ואז טיפס חזרה למעלה באותה הדרך. אף אחד לא ראה את קיצור הדרך שמצא, אבל כשהגיעו למחרת כדי לבחון אותו – מצאו שם רק מצוק אנכי לגמרי. […] הכלל המקובל הוא שמסלולי טיפוס אף פעם לא נקראים על שמם של מי שגילו אותם, אלא לפי מאפיינים טבעיים בולטים. במקרה זה הוחלט לחרוג מהכלל, ובתיאור מסלול הטיפוס נכתב – '[שם המסלול:] המקטרת של מאלורי, אריאציה על מסלול 2, ראה מפה מצורפת. מסלול זה הינו בלתי אפשרי לחלוטין. הוא בוצע פעם אחת בלבד, באור קלוש של שעת בין ערביים, על ידי מר ג'ורג' מאלורי."
ב-1921 מאלורי היה כבן שלושים וארבע: מטפס בוגר ומנוסה מאד. אבל לא רק כישורי הטיפוס המעולים שלו הם אלו שהביאו את מאלורי להשתתף באותה משלחת ראשונה לאוורסט. בין השיקולים שהנחו את חברי הועדה שבחרה את משתתפי המשלחת היו גם לא מעט שיקולים פוליטיים ותדמיתיים, שהרי כיבוש פסגת האוורסט לא היה בשלב הזה עניין של תשוקה אישית של מטפס זה או אחר – אלא משימה בעלת אופי לאומי, דומה באופיה לתוכנית החלל של ארצות הברית בשנות השישים, למשל. משתתפי המשלחת נבחרו לא רק בזכות יכולות הטיפוס שלהם, אלא גם בזכות הערכים שייצגו והתדמית שרצתה בריטניה להציג כלפי חוץ. אחד המועמדים, למשל, נפסל כיוון שהיה גרוש והרוויח כסף מהרצאות שערך בפני קהל – עובדות שהלכו נגד ערכי המשפחה השמרניים ותדמית ה"ג'נטלמן החובב" שהיו באופנה באותם הימים.
ג'ורג' מאלורי, לעומת זאת, היה הדוגמן המושלם לאותם ערכים בריטיים. הוא למד באוניברסיטת קיימברידג' היוקרתית, היה נשוי באושר לאהובת נעוריו ושירת כקצין תותחנים במלחמת העולם הראשונה. בין טיפוס לטיפוס, מאלורי לימד היסטוריה וספרות בבית ספר תיכון ציבורי, ותלמידיו היללו אותו כמורה משכמו ומעלה. במילים אחרות – מאלורי היה הג'נטלמן המושלם, מלח הארץ: הגרסא הבריטית של אילן רמון שלנו.
המשלחת הראשונה הגיעה למרגלות האוורסט באפריל, 1921, וחבריה בילו כעשרה שבועות במיפוי המדרונות הצפוניים של ההר. לקראת סוף תקופת השהייה טיפסו מאלורי וחבר נוסף לגובה של 7000 מטרים, וזיהו את המסלול המועדף לטיפוס אל הפסגה.
דילמת החמצן
הכל היה מוכן כעת לניסיון הרציני הראשון לכיבוש ההר, וזו אכן הייתה מטרתה של המשלחת השניה שיצאה אל האוורסט שנה מאוחר יותר, ב- 1922. ההכנות למסע היו מורכבות ומאתגרות במיוחד: כמעט כל דבר במסע הטיפוס הזה, הראשון אי פעם שהתעתד לעלות מעל לגובה של 8000 מטרים, היה חלוצי וראשוני, ולאף אחד לא היה ניסיון בהתמודדות מול האתגרים הצפויים. כל פריט ציוד, מגרזנים וחבלים ועד שעוני יד ומשקפות, נבחן בדקדקנות כדי לוודא שיוכל להתמודד עם תנאי הקור והרוח הקיצוניים שהיו צפויים על ההר. אך כפי שמסביר דורון אראל, האתגר האמיתי שניצב בפני המטפסים לאו דווקא היה העדרו של ציוד טיפוס מתקדם.
"בצורה מפתיעה, אין מהפכות גדולות מהציוד שהם השתמשו להיום. יש המון התפתחות, אבל ציוד הטיפוס – חבל, גרזן קרח, קרמפונים – היו קיימים. זה נכון שהיום הם יותר קלים ויותר חזקים ויותר טובים – אבל זה היה קיים. ביגוד כמובן לא היה ביגוד תרמי כמו היום, אבל פוך אווזים, כמו שאבותינו הביאו מהונגריה, עדיין הוא החומר המבודד הטוב ביותר בעולם, וזה היה להם. מה שלא היה, כמובן, זה אמצעי ניווט ותקשורת, כל הדברים האלה לא היו קיימים. בעיקר לא היה להם ניסיון וידע. לא היה להם שום ניסיון וידע של איך להתמודד עם הגובה, איך מתאקלמים בגבהים האלה, וזה הדבר הכי חשוב שלא היה. שם זה הבסיס שמשם התחילו ללמוד איך לעשות את זה."
אחד מפערי הידע המשמעותיים ביותר היה כל מה שקשור בציוד לנשימת חמצן. מסיכות נשימה ובלוני חמצן לא היו אז חלק מארסנל הציוד של מטפסי הרים, שניסיונם היה מוגבל לטיפוס על הרי האלפים.
רוב חברי המשלחת לאוורסט האמינו שהשימוש בציוד נשימה במהלך הטיפוס יהיה, באופן עקרוני, רעיון טוב – אבל בכל זאת, לא הייתה תמימות דעים בשאלה אם כדאי לקחת אותו איתם או לנסות ולטפס בלי בלוני חמצן. הויכוח סביב השאלה הזו נסוב סביב שני צירים עקרוניים.
הראשון היה מעשי. ציוד הנשימה שהיה זמין לחברי המשלחת באותה התקופה היה פרימיטיבי ומפגר בשנות אור ביחס לציוד של ימינו, בעיקר מכיוון שאף אחד לא ניסה עד אז לפתח מערכות נשימה שיעמדו בתנאים הקיצוניים על פסגת ההר, ויוכלו לספק למטפסים זרימה נאותה של חמצן גם תוך כדי מאמץ גופני קשה. הנה, למשל, תיאור של אחד הניסויים הראשונים שערכו המטפסים עם מערכת נשימה שסופקה להם על ידי חיל האוויר הבריטי:
"כל אחד מהם טיפס במדרגות בריצה מהירה לגובה של ארבע קומות תוך כדי שימוש במערכת הנשימה כדי לבדוק שהכל עובד כמו שצריך. כולם היו מאוכזבים קשות, וד"ר ווייקפילד [אחד מיועצי המשלחת] כמעט ונחנק למוות. הוא התנשף כל כך בכבדות עד שלא הצליח לקבל מספיק אוויר והיה צריך לקרוע את המסיכה מפניו."
אל חוסר הביטחון ביעילות של ציוד הנשימה יש להוסיף את העובדה שכל קילוגרם של ציוד טיפוס הוא עוד קילוגרם שהמטפס צריך לסחוב איתו במעלה ההר – במה שבלאו הכי עומד להיות אחד האתגרים הגופניים הקיצוניים ביותר שבני אדם ניצבו מולו אי פעם. אף אחד לא התלהב מהרעיון של סחיבת מערכת נשימה במשקל חמישה עשר קילוגרמיםלגובה של כמעט תשע קילומטרים – רק כדי לגלות שהיא לא עובדת כמו שצריך כשצריך אותה. אחד המטפסים סיפר כי –
"אני מודה שכשראיתי והרמתי את המערכת השלמה […] נחרדתי מהמחשבה שמישהו יצטרך לסחוב עליו משא שכזה."
אל השיקול המעשי הזה, הצטרפה גם התלבטות שאפשר לכנות אותה 'דילמה ספורטיבית': האם שימוש בחמצן נחשב כ'הוגן' במסגרת טיפוס על האוורסט, או שאולי מדובר בסוג של 'רמאות'? לא מדובר, כמובן, ברמאות ספורטיבית במובן שמוכר לנו כיום, כדוגמת שימוש בסמים כדי לנצח בתחרויות אתלטיקה או רכיבה על אופניים – אלא רמאות במובן של שימוש בציוד שמפחית את דרגת הקושי של הטיפוס והופך אותו לטריוויאלי מדי. לצורך העניין, אם מישהו היה בונה מעלית שלוקחת אותך אל פסגת האוורסט אז גם אני ואתם היינו מסוגלים לכבוש את פסגת ההר – אבל ברור לנו שזה לא נחשב, שהרי המטרה כאן היא לא להגיע לפסגת ההר כדי להקים שם צימר, אלא להוכיח שבני האדם מסוגלים לטפס אליה בכוחות עצמם, תוך התגברות על הקשיים הגופניים והמנטליים הכרוכים בטיפוס. אם אתה מפחית את הקשיים האלה על ידי שימוש במערכת נשימה, האין בך כדי לעקור מהשורש את כל הסיבה שבגללה אתה מטפס על ההר מלכתחילה? הדיעות בקרב חברי המשלחת היו חלוקות. מטפס ההרים דורון אראל מסביר שהויכוח הזה, שהחל ב-1922, לא דעך גם בימינו.
"[רן]כשמגיעים לפסגות הגבוהות האלה, היום, חמצן – בלוני חמצן – זה מאסט?
[דורון] לא. תראה, כבר טיפסו על האוורסט בלי חמצן ב-1978. מאז עשו את זה כמה עשרות אנשים. הייתי אומר יותר מזה: הקבוצה שמובילה את עולם הטיפוס היום, לא עולה בדעתם להשתמש בחמצן. היום, אם אתה מטפס הרים רציני והולך להימלאיה, אתה לא משתמש בחמצן. זה לא משהו שאתה תעשה אותו.
[רן] אבל זה מסוכן בטירוף!
[דורון] זה נכון. אחוז התאונות מבין אלו שמנסים בלי חמצן, גבוה פי שלושה מאשר אלה עם חמצן, בעיקר בגלל – אני חושב – לקיחת החלטות דפוקה."
"[רן]היום, כשאנחנו מדברים על שימוש בחמצן ומבינים את ההשלכות והסכנות, למה יש אנשים שלא משתמשים בזה?
[דורון] כי אם אתה רוצה להיות הכי טוב, אתה מטפס בלי חמצן! בלי עזרה של חמצן. זה פחות נחשב. אתה נחשב בעיניהם כמטפס פחות טוב.
[רן] אנחנו רואים תופעות כאלה גם מעבר לחמצן? זאת אומרת, להגיד – אני מטפס בלי…
[דורון] בלי נעליים, מטפס יחף… זאת שאלה נכונה. לא. התשובה היא לא. אנשים כן משתמשים בביגוד ובציוד ובכל הדברים האחרים. הם לא אומרים 'אנחנו לא נשתמש בגרזן קרח'.
[רן] אבל חמצן כן.
[דורון] עכשיו, דבר נוסף שהחמצן גורם הוא שאתה חייב להעזר בסבלים או מטפסים מקומיים, שיעזרו לך לסחוב את הבלונים שאתה הולך להשתמש בהם. זה גם יוצר תהליך שרשרת. המטפסים הכי טובים בעולם מטפסים שם, בהימלאיה, לבדם. בלי כל הצבא של המקומיים שעוזרים לך ועושים את כל מה שצריך.
[רן] זאת אומרת, זו גם לוגיסטיקה יותר קלה, בלי חמצן.
[דורון] לגמרי. לגמרי."
בסופו של דבר הוחלט שהמשלחת כן תיקח איתה ציוד נשימה, וכפי שציין דורון לקראת סוף דבריו – להחלטה זו היו השלכות לוגיסטיות ברורות. שינוע בלוני חמצן במשקל מצטבר של מאות קילוגרמים הכריח את מנהלי המשלחת לשכור עזרה מקומית של כמה עשרות סבלים מקומיים, שֶרפות, ששימשו ככוח עזר בשלבים מוקדמים של הטיפוס.
מוכים וחבולים
בעשרים ושתיים במאי יצאו המטפסים לניסיון הטיפוס הראשון אי פעם אל פסגת האוורסט – וכמעט מיד נתקלו בכוחות הטבע הפראיים ששולטים בפסגת האוורסט. כך מתאר את החוויה חבר המשלחת ג'ורג' פינץ':
"[קצת אחרי השעה אחת בצהריים] החל מזג האוויר להתדרדר במהירות. הסופה משכה בפראות את חבלי האוהל שלנו. היא טלטלה את האוהל, ואז חדרה אל מתחת ליריעה התחתונה כמו מפלצת זועמת, מניפה צד אחד של האוהל לאוויר, ואז את הצד השני, ואותנו יחד איתו. כמו מתאבקים השלכנו את עצמנו על הרצפה בכל פעם שזה קרה, ושלושתנו יחד בקושי הצלחנו להתגבר עליה."
מזג האוויר הסוער אילץ את המטפסים לבלות לילה נוסף בגובה של 7650 מטרים, והעדר החמצן החל לתת את אותותיו במטפסים המותשים.
"היינו חייבים לעשות משהו. ברגע של השראה, החלטנו לנסות את מערכות החמצן. הכנסו את הבלונים והמסיכות אל האוהל, ובתור של סוג בדיחה שאפנו קצת כל אחד בתורו. […] חיברו את המערכת באופן כזה שנוכל כולנו לשאוף מעט חמצן לכל אורך הלילה. התוצאות היו נפלאות! ישנו היטב ובנוחות יחסית."
פינץ' מתאר, למעשה, את הפעם הראשונה שמישהו השתמש בחמצן בתוך אוהל במהלך טיפוס. אבל למחרת, כשהמשיכו בטיפוס, גילו את הצדדים הפחות נעימים של חוסר הבשלות הטכנולוגית של המערכת. ג'ורג' פינץ' ועמיתו ג'פרי ברוס (Bruce) הצליחו לשבור את שיא הטיפוס אי פעם ולהעפיל לגובה של 8320 מטרים, כשלפתע זעק ברוס – 'אני לא מקבל שום אוויר!'. ברוס המסוחרר החל לאבד שיווי משקל, ופינץ' מיהר אליו והושיב אותו על מדרגת אבן קטנה. הוא נתן לו לנשום ממערכת החמצן שלו, ובחן את מסיכת החמצן של ברוס: הקור העז הקפיא את אחת הגומיות וגרם לשבר בזכוכית שכיסתה את הפנים. למזלו של פינץ' הוא הצליח לתקן את השבר, אבל השעה כבר הייתה מאוחרת והשניים נאלצו להסתובב ולרדת בחזרה.
שבועיים לאחר מכן, היכה המזל הרע בשנית. מאלורי, שני מטפסים נוספים וארבעה עשר סבלים יצאו לניסיון העפלה נוסף אל הפסגה – כשמפולת שלגים פתאומית היכתה בהם וסחפה תשעה סבלים לתוך נקיק קרח עמוק. מאלורי וחבריו הצליחו להציל שני סבלים – אבל שבעה נספו באסון. מוכים ומאוכזבים עזבו חברי המשלחת את ההר וחזרו הביתה.
מחנות טיפוס
כעבור שנתיים של תכנונים והכנות מדוקדקות, חזרו הבריטים אל ההר בשלישית. ג'ורג' ואחד עשר מטפסים נוספים הגיעו אל האוורסט במרץ 1924, שכרו כמה עשרות סבלים מקומיים והחלו להקים סדרה של מחנות טיפוס לאורך המדרון הצפוני של האוורסט. מחנה הבסיס הוקם בגובה של 5400 מטרים, ומעליו חמישה מחנות נוספים שכל אחד מהם גבוה יותר מקודמו בכחמש מאות מטרים. מה פשר מחנות הטיפוס האלה ומה מטרתם? דורון אראל מסביר.
"מחנות טיפוס קיימים בעיקר בטיפוס על הרים גבוהים כמו בהימלאיה, שבהם אתה לא יכול לצאת ממרגלות ההר, להגיע לפסגה ולחזור למטה באותו היום. מה שאפשר לעשות, למשל, באלפים. אתה בונה מחנה בסיס למרגלות ההר – מחנה הבסיס הוא בדרך בגובה של קצת יותר מחמישה קילומטרים: גובה מספיק נמוך שיורדים אליו ואפשר להתאושש מהגובה, לנשום ולאכול כמו שצריך, לצבור אנרגיה מחדש. מעל מחנה הבסיס אתה בונה סדרה של מחנות שנמצאים במרחק כזה אחד מהשני שזה יום טיפוס, ואתה לא רוצה הפרש גובה של יותר מ – בוא נאמר, שבע מאות, שמונה מאות מטר ממחנה למחנה. אתה צריך להתרגל לאוויר הדליל באיזורים הגבוהים."
"כל הטכניקה של הטיפוס, זה לא שאתה הולך ושם מחנה ראשון, ונח כמה ימים וממשיך לשים מחנה שני. אתה מטפס בטקטיקה של יו-יו. אתה עולה למחנה הראשון, חוזר למחנה הבסיס. נח מספר ימים, עולה יותר גבוה ומקים עוד מחנה. יורד עוד הפעם כל הדרך למחנה הבסיס. זאת אומרת, כל פעם שאתה יורד אתה יורד כל פעם עד למחנה הבסיס – כמו משחק של יו-יו. כל פעם אתה מנסה להגיע יותר גבוה על ההר, ולהקים מחנה.
[רן] למה היו-יו בעצם?
[דורון] כי זה משחק, שיווי משקל עדין בין הצורך שלך לעלות גבוה ולהתאקלם לגובה, לבין הצורך של הגוף לרדת לגובה מספיק נמוך שאתה מסוגל להתאושש בו. זאת אומרת, מעל שישה ק"מ גובה, לא משנה כמה אתה מאוקלם לגובה, אתה בהתדרדרות בלתי פוסקת. אם אתה מאוקלם יותר טוב, ההתדרדרות שלך איטית יותר – אבל אתה עדיין בהתדרדרות בלתי פוסקת. אתה בגבהים האלה יכול להסתובב עם שריטה, והגוף לא מסוגל לרפא את זה. אתה יורד לעוד ק"מ יותר נמוך, פתאום אחרי יומיים-שלושה זה נעלם. לכן כל מחנות הבסיס בהימלאיה, אף אחד מהם לא בגובה של יותר מ-5.5 ק"מ, שזה פחות או יותר הגבול העליון שאנחנו מסוגלים להתאושש מחדש, לאכול, לישון, לצבור כוח ואז לצאת לגיחה נוספת באזורים הגבוהים. הגוף מתחיל לאבד את ההתאקלמות שלו לגובה בערך שבועיים שלושה אחרי הירידה למטה, אז אם אתה יורד לכמה ימים, אתה לא מאבד את מה שהרווחת בעליה למעלה. לכן העליות האלה והירידות האלה הם כורח."
ה'יו-יו' שמתאר דורון אראל הקשה מאד על הטיפוס והציב בפני הבריטים אתגרים לוגיסטיים מורכבים. למשל, תוך כדי הקמתו של המחנה הרביעי בגובה של 7000 מטרים פרצה סערה פתאומית על ההר: מטפס בריטי ושניים עשר סבלים טיבטים נתקעו במחנה האוהלים הקטן עם מעט מאד מזון ושתיה, וחולצו ברגע האחרון ממש לפני שקפאו למוות. במקרה אחר, מאלורי הוביל קבוצה של סבלים לגובה של 7700 מטרים כדי להקים מחנה חמישי – אבל כשמזג האוויר התדרדר שוב, ארבעה סבלים שחששו לחייהם החליטו לנטוש את הציוד שסחבו, הסתובבו וחזרו למחנה הבסיס. אי אפשר להאשים אותם, אחרי האסון שהתרחש שנתיים קודם לכן. מאלורי ושלושה סבלים שנותרו עימו נאלצו לעבוד קשה כדי להביא את הציוד בכל זאת למחנה החמישי. ניסיון העפלה ראשון לפסגה נכשל כי בקבוק מים שנשפך בטעות הכריח את המטפסים לבזבז שעות יקרות בניסיון להמיס מעט שלג כדי לשתות.
בארבעה ביוני יצאו שני מטפסים – אדוארד נורטון (Norton), סגן ראש המשלחת, והאוורד סומרוול (Somervell), מטפס ורופא – לניסיון כיבוש שני של ההר. הם לא לקחו איתם מערכות נשימה. נורטון וסאמרוול הגיעו עד לגובה של כ- 8570 מטרים – שיא עולמי בטיפוס ופחות משלוש מאות מטרים מהפסגה – לפני שהחוסר בחמצן הכריע אותם והכריח אותם להסתובב בחזרה. נורטון ירד ראשון וסומרוול אחריו. כעבור זמן קצר חש סומרוול שהגרון שלו מתחיל להחסם, ושהוא לא מצליח לנשום. נורטון, שהיה כמה עשרות מטרים מתחתיו, לא היה מודע כלל למצוקה של חברו – וסומרוול לא היה מסוגל לקרוא לעזרה. סומרוול הבין שהוא גוסס. הוא התיישב על מדף סלע והמתין למוות שבוודאי יבוא בכל רגע. לבסוף, ברגע של השראה, הוא החליט להפעיל לחץ ידני על הסרעפת שלו – ובאורח נס הצליח לשחרר את החסימה בגרון. סומרוול ונורטון הגיעו למחנה האוהלים בתשע וחצי בלילה כשהם מוכים וחבולים. נורטון סבל מכאבי עיניים חזקים, והתעוור לחלוטין למשך שלושה ימים.
יומיים אחר כך הגיע תורו של ג'ורג' מאלורי לנסות ולכבוש את פסגת האוורסט. כמטפס המנוסה ביותר במשלחת, ניתנה לו הזכות לבחור בעצמו את השותף שלו לטיפוס. כולם הניחו שמאלורי יבחר בנואל אודל (Odell), מטפס מנוסה אחר – אבל מאלורי הפתיע את כולם ובחר דווקא במטפס הכי פחות ותיק ומנוסה: אנדרו 'סנדי' ארווין.
הטיפוס הגורלי של מאלורי וארוויין
אנדרו ארווין היה בחור צעיר, בן עשרים ואחת בסך הכל. הוא היה סטודנט להנדסה מאוקספורד שמגיל צעיר הפגין שני כישורים מעולים. הראשון היה יכולת אתלטית מעולה: ארווין הצטיין בנבחרת החתירה של אוקספורד, ולקח חלק במשלחת טיפוס שיצאה לשפיצברגן שבנורבגיה תחת פיקודו של נואל אודל. ארווין הרשים כל כך את אודל באתלטיות וברצינות שלו, עד שאודל המליץ עליו בפני ועדת האוורסט כחבר פוטנציאלי במשלחת הבאה לכיבוש אוורסט. אבל עם כל הכבוד לאתלטיות שלו, היה זה הכישרון השני של ארווין שהבטיח לו מקום במשלחת: ארווין היה אשף טכני יוצא דופן. עוד כשהיה נער צעיר, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הוא שלח למשרד המלחמה הבריטי שרטוט מפורט של מנגנון מכני שהמציא, שמאפשר למכונת יריה שמתוקנת על חרטום של מטוס לירות כדורים בין להבי המדחף של המטוס – בלי לפגוע בלהבים עצמם. הניסיון של המשלחת השניה עם מערכות החמצן שקפאו, נשברו והתפרקו ללא הרף לימד את חברי הועדה שהמשלחת צריכה מישהו שיהיה מסוגל לתקן את המערכות האלה בזמן אמת. ארווין הצעיר – שהיה מסוגל לאלתר ולתקן כמעט כל מכשיר מכני שנפל לידיו – היה האדם הנכון בזמן הנכון. זו גם אולי הסיבה לכך שמאלורי העדיף אותו כשותף לטיפוס במקום את אודל המנוסה יותר. למוד ניסיון מהכשלון הטרי של נורטון וסומרוול שניסו לטפס ללא חמצן, מאלורי החליט לטפס עם חמצן הפעם – ואולי העדיף לצידו את ארווין שיהיה מסוגל להתמודד עם תקלות טכניות במערכת הנשימה, כמו התקלה שכמעט והרגה את ג'פרי ברוס בניסיון הטיפוס שנתיים קודם לכן. בנוסף, מאלורי וארווין בילו הרבה זמן יחד על הספינה שנשאה אותם מאנגליה להודו ולמרות פערי הגילאים ביניהם – כמעט עשרים שנה – נוצר ביניהם קליק חיובי מאד.
בשישה ביוני יצאו מאלורי וארווין ממחנה הבסיס לניסיון הטיפוס שלהם. שמונה סבלים ליוו אותם למחנה החמישי בגובה 7700 מטרים. כשהגיעו למחנה חזרו ארבעה מהסבלים למטה, והביאו איתם פתק כתוב ממאלורי לנורטון: 'אין רוח כאן, והדברים נראים מלאי תקווה.'
ארבעת הסבלים הנותרים ליוו את מאלורי וארווין אל המחנה השישי והאחרון, בגובה 8170 מטרים. הם השאירו את המטפסים להעביר את הלילה על ההר וחזרו למטה עם שני פתקים נוספים ממאלורי. בראשון הוא מתנצל על הבלאגן שהותיר אחריו במחנה החמישי ולא הספיק לסדר לפני שהיו חייבים לצאת לדרך. בשני, הוא מציע לנואל אודל לעקוב אחריהם עם משקפת בזמן הטיפוס:
"נואל היקר. סביר להניח שנתחיל בטיפוס לפסגה מחר מוקדם בבוקר, כדי לתפוס מזג אוויר בהיר. כנראה שכדאי לנסות ולראות אותנו חוצים את רצועת הסלעים שמתחת לפסגה כבר בשמונה [בבוקר]. שלך כתמיד, ג'ורג' מאלורי."
וזה בדיוק מה שעשה אודל. הוא טיפס בכוחות עצמו אל המחנה השישי והרים את עיניו אל הפסגה, ממתין לראות את שני חבריו מטפסים על המדרון כפי שהציע מאלורי. השעה שמונה בבוקר הגיעה וחלפה – ומאלורי וארווין לא נראו.
השעות נקפו, ואודל המתוח המשיך להשקיף על ההר. לפתע, בשעה 1215 בצהריים הגיע משב רוח, פיזר מספר ערפילים שכיסו את המדרון – ואז אודל ראה אותם: שתי דמויות שחורות וקטנטנות, מטפסות באיטיות מעלה ומעלה, במרחק של כמאתיים וחמישים מטרים מהפסגה.
אודל היה מודאג מאד. 1215 בצהריים הייתה שעה מאוחרת מאד: בקצב הטיפוס הצפוי שלהם, מאלורי וארווין יגיעו לפסגה רק בשעות הערב, עם רדת החשיכה – וטיפוס בחושך על האוורסט הוא עניין מסוכן מאין כמוהו. בעודו עוקב אחריהם במבטו, עטפו הערפילים את ההר וכיסו את שני המטפסים.
זמן קצר לאחר מכן השתנה מזג האוויר בחדות, כפי שקורה לא אחת על ההר, והרוחות החלו לנשוב. אודל, עדיין במחנה השישי, יצא מהאוהל. הוא היה משוכנע שמאלורי, המטפס המנוסה, יבין שהמשך הטיפוס בחשיכה ובמזג אוויר הולך ומתדרדר הוא מסוכן מדי ויחליט להסתובב. אודל החל לצעוק ולשרוק כדי לסמן לזוג המטפסים את מיקומו של המחנה. ארבע שעות חלפו, אבל לא היה כל סימן למאלורי וארווין.
בשעה ארבע אחרי הצהריים החליט אודל, בלב כבד, לעזוב את המחנה השישי ולחזור למטה. אולי, הוא חשב לעצמו, מאלורי החליט לדלג על המחנה השישי ולרדת ישר למחנה החמישי. אבל כשהגיע למחנה החמישי, לא מצא שם איש. אודל העביר את הלילה במחנה החמישי, ובבוקר טיפס שוב למחנה השישי. האוהל במחנה היה בדיוק כפי שעזב אותו יום קודם, ולא היה כל סימן לשני המטפסים. אודל המשיך וטיפס עד לגובה של 8200 מטרים כדי לחפש אותם – ללא הועיל. הוא פרש מספר שמיכות בצורת צלב גדול, רק לשם הסיכוי הזעום שאולי מאלורי וארווין הלכו לאיבוד והם עדיין מחפשים דרכם על ההר – אבל בתוך תוכו, ידע שזה ניסיון עקר וחסר תקווה. הסבירות לשרוד את הלילה על ההר בגובה כזה היא אפסית. כאוב ומדוכדך, הבין אודל שהתקווה למצוא את חבריו בחיים – אזלה, והוא חזר למחנה הבסיס. אודל וחבריו הקימו אנדרטה קטנה לזכרם של מאלורי וארווין במחנה הבסיס, ומספר ימים לאחר מכן קיפלו את הציוד וחזרו הביתה.
"בגלל שהוא שם"
הדיווחים על מותם של ג'ורג' מאלורי ואנדרו ארווין היכו את הממלכה הבריטית בהלם. הציבור הבריטי עקב בשקיקה אחר ניסיונות כיבוש האוורסט דרך דיווחי העיתונות. מבין חברי המשלחות, ג'ורג' מאלורי, במיוחד, הפך להיות הדמות הבולטת ביותר: הבריטים הוקסמו מאישיותו המיוחדת – שילוב של ג'נטלמן בריטי חובב שירה והיסטוריה, ומטפס הרים מוכשר כשד. מאלורי היה סוג של סמל של התרבות האנגלו-סקסית, וחלום הכיבוש האוורסט היה סמל לנחישות והכישרון הארגוני שהפכו את בריטניה לאימפריה. שנה קודם לכן, ב-1923, בעיצומן של ההכנות למשלחת השלישית, התראיין מאלורי לניו-יורק טיימס האמריקני.
"'מדוע אתה רוצה לטפס על הר האוורסט?' זו השאלה שנשאל ג'ורג' לייהי מאלורי, חבר בשתי המשלחות שיצאו אל פסגת ההר ב-1921 ו-1923. […] 'בגלל שהוא שם. [הוא ענה] […] אוורסט הוא ההר הגבוה בעולם, ואף אדם לא הגיע אל פסגתו. עצם קיומו של ההר היא אתגר. התשובה האינסטינקטיבית בחלקה, אני מניח, היא תשוקתו של האדם לכבוש את היקום.'"
התשובה הקצרה והתמציתית הזו של מאלורי, 'בגלל שהוא שם' – תשובה שהפכה במרוצת השנים למטבע לשון והכניסה את מאלורי אל ספרי ההיסטוריה – יכולה להסביר לנו מדוע הפך מאלורי לסמל הבלתי מעורר של הניסיונות לכיבוש האוורסט. מאלורי הצליח לזקק, בשלוש מילים, היבט קריטי בפסיכולוגיה האנושית – ויותר מזה, בהוויה האנושית: הסקרנות הטבעית והשאפתנות חסרת הגבולות שמגדירה לא רק את העם הבריטי – אלא את כל בני האדם באשר הם. מאלורי שיקף בדמותו את החלק הזה בפסיפס של מה שהופך אותנו למי שאנחנו.
התשובה הזו יכולה גם להסביר לנו מדוע המסתורין שאופף את העלמם של מאלורי וארווין על ההר – והשאלה שהצגתי בפתיחת הפרק: האם ייתכן שמאלורי וארווין הצליחו בכל זאת להגיע לפסגה לפני שניספו – לא דועכים גם תשעים שנים מאוחר יותר וממשיכים לטרוד את מנוחתנו עד היום.
תחשבו על זה כך. ב-1953, כשכבשו הילארי ונורגאי את פסגת האוורסט, הם עשו זאת כשהם נהנים ממיטב הטכנולוגיה שהייתה זמינה למטפסים בשנות החמישים: מערכות חמצן טובות ואמינות יחסית, מערכות תקשורת, ביגוד תרמי משופר וציוד טיפוס חזק וקל יותר מכל מה שהטכנולוגיה בתקופתו של מאלורי יכולה הייתה להציע לו. רק לשם הדוגמה, הבגדים שלבשו מאלורי וחבריו בשנות העשרים לא היו הבגדים התרמיים הדקיקים והגמישים שאנחנו מכירים היום. אחד ההיסטוריונים שחקר את הסיפור כתב כי –
'הם לבשו סוודרים עשויי צמר בעבודת יד וג'קטים עדינים מכותנה. יכולת ללבוש את הבגדים האלה ולצאת לארוחת ערב במסעדה, ולא להראות חריג בשום צורה. […] החוליה החלשה ביותר שלהם הייתה הנעליים. ברגע שהפסקת ללכת, הן היו מתחילות לקפוא."
בהנתן הדברים האלה, אם מאלורי וארווין הצליחו לנצח את ההר ולכבוש את הפסגה למרות שלא היה להם את כל הציוד המתקדם והמודרני, זה אומר משהו על גדולתה של הרוח האנושית. תקראו לזה 'רומנטיקה', תקראו לזה 'אשליה' – אבל באיזשהו מקום, אם מאלורי וארווין הצליחו לכבוש את האוורסט עם ציוד כל כך פשוט ופרימיטיבי, זו הוכחה שאנחנו, בני אדם, מסוגלים לדברים גדולים ודגולים לא רק בגלל שאנחנו יודעים לבנות כלים טובים – אלא גם בזכות מי שאנחנו, בזכות הנחישות והסקרנות והתשוקה לכבוש את היקום, כפי שהגדיר זאת מאלורי. מאזינים בוגרים יותר דאי זוכרים את סדרת הטלוויזיה המיתולוגית 'מקגווייר'. גיבור הסדרה, אנגוס מקגווייר (כן, היה לו שם פרטי) היה סוכן חשאי ומדען חובב שהתגבר על נבלים ורשעים – אבל בניגוד לג'יימס בונד, למשל, הוא עשה את זה ללא אקדחים וג'אדג'טים טכנולוגיים, אלא בעזרת אילתורים והמצאות שהגה על המקום ויישם באמצעים שעמדו לרשותו. זה גם היה סוד הקסם של מקגווייר: אם הוא היה מחסל את הנבלים באמצעות רובה ציד, זה נחמד – אבל זה שהוא הצליח לפוצץ את המפקדה של הרעים בעזרת שני מקלות ארטיק, מסטיק בזוקה וגומיה לשיער – זה כבר משהו אחר לגמרי! הצלחה כזו שמה דגש על הייחודיות של מקגווייר כאדם, בניגוד לציוד מתוחכם כזה או אחר. זו גם הסיבה שבתור ילד כל כך הערצתי אותו, עד שביקשתי מהספר שלי בזמנו שיעשה לי תסרוקת מקגווייר. כן, שנות השמונים היו שנים קשות. רק אל תצפו לראות תמונה שלי מהתקופה ההיא – זה יורד איתי לקבר, הסיפור הזה.
אני חושב שכל מי שהיה בסביבה כשאילן רמון נהרג באסון המעבורת קולומביה יכול להבין את האבל שנפל על בריטניה למשמע החדשות הקשות. באזכרה הממלכתית שנערכה לכבודם של שני המטפסים בקתדרלה של סנט פול השתתפו כל צמרת המדינה, כולל המלך ג'ורג החמישי, ראש הממשלה וכל שרי הקבינט. אוניברסיטת קיימברידג' קראה את אחד הקולג'ים של המוסד על שמו של מאלורי, התלמיד לשעבר.
רמזים לפתרון החידה
מאז ועד היום, ישנם מי שעוסקים – באובססיביות אפילו – בניסיון לפתור את התעלומה האופפת את היעלמם של מאלורי וארווין, ובעיקר בשאלה האם הצליחו לכבוש את פסגת האוורסט לפני שמצאו את מותם. דבר אחד ברור לכולם: עצם העובדה שאודל ראה את השניים פחות משלוש מאות מטרים מהפסגה – אין פירושה שהצליחו להגיע אליה. שלוש מאות מטרים אולי נראים לי ולכם כמו מרחק טריוויאלי שאפשר לעבור אותו בשתיים-שלוש דקות של הליכה מתונה, אבל כפי שמסביר לנו דורון אראל, המציאות על האוורסט שונה לגמרי.
"מצד אחד זה כמעט, מצד שני זה עדיין נצח. ארבע מאות מטר הפרש גובה, בגבהים האלה, גם אם הכל אופטימלי – אנחנו מדברים על לפחות 4 שעות טיפוס ועוד שעתיים ירידה. זאת אומרת, גם אם הכל במצב אופטימלי, אתה, המצב על ההר, מזג האוויר – אנחנו מדברים על שש שעות. שש שעות זה נצח. זה שהגעת ארבע מאות מטרים מהפסגה לא באמת אומר שאתה כמעט שם. רק בשביל לסבר את האוזן, באותה משלחת שהילארי וטנזינג בסופו של דבר הגיעו לפסגה – שלושה ימים קודם היו שני מטפסים אחרים שהיו אמורים להגיע לפסגה, שנעצרו שישים מטר מתחת לפסגה. שישים! אז זה נותן, אני חושב, מושג על הקושי. באמת, 400 מטרים מהפסגה זה עדיין אינסוף. זה לכאורה קרוב, תכלס זה מאד מאד רחוק.
[רן] ספר לי שניה את החוויה האישית שלך באותם מאות מטרים אחרונים של טיפוס? איך אתה הרגשת בשלב הזה?
[דורון] אני טיפסתי מהצד הדרומי [של האוורסט]. מהצד הדרומי החלק הכי קשה בטיפוס הם שישים המטרים האחרונים. אתה מגיע לאיזשהיא כיפה קטנה, 'הפסגה הדרומית', שהגובה שלה הוא 8790 מטר, והקטע האחרון בין הפסגה הדרומית לעיקרית הוא הקטע הכי מסובך. גם בגלל החשיפה – יש מסלול שחלקו תלול, יש מצוק שנקרא מדרגת הילארי וגובהו 15 מטר והוא כמעט קיר סלע אנכי. אגב – היה. ברעידת האדמה שהייתה בנפאל לפני שלוש שנים המצוק הזה התפרק כמעט לגמרי. הוא לא כל כך קיים עכשיו. לפני זה יש רכס מאד צר, כמו סכין, שאתה צריך ללכת עליו משני הצדדים ויש לך נפילה של איזה 3.5 ק"מ, ואתה בגובה של 8800 מטר בקושי מסוגל לחשוב כמו שצריך. אין שם חבל, אתה לא קשור לאחרים, אתה לא מחובר לשום דבר. הכל מאד מאד על הקצה שם. אז גם כשאתה שישים מטר מתחת לפסגה אתה עדיין לא יודע אם הפסגה הולכת להיות שלך או לא. רק כשטיפסתי מעל מדרגת הילארי, וביני לבין הפסגה היה לא יותר מאשר מדרון מתון בלי שום מכשול – זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שאני הולך להגיע לפסגה. אז אם אתה שישים מטרים מתחת לפסגה, אתה עדיין לא שם."
הדיון בשאלה האם הצליחו או לא הצליחו מאלורי וארווין לכבוש את הפסגה מתמקד בשני מישורים עיקריים: דרגת הקושי של הטיפוס, וכמות החמצן שהייתה זמינה לשניים.
נתחיל משאלת החמצן. בקצב עליה טיפוסי, היו להם בין שמונֶה לאחת עשרה שעות טיפוס לפניהם מהנקודה בה ראה אותם אודל לאחרונה. אם מאלורי וארווין סחבו על גבם שני בלוני חמצן כל אחד – כפי שהיה מקובל בקרב חברי המשלחת – סביר מאד להניח שהחמצן היה אוזל להם לפני שהיו מצליחים להגיע לפסגה. במקרה כזה ובהתחשב בחוסר הניסיון של ארווין, סביר להניח שמאלורי החליט לוותר על ניסיון הטיפוס והשניים הסתובבו בחזרה. עם זאת, ישנה אפשרות שמאלורי לקח איתו שלושה בלוני חמצן במקום שניים – ובמקרה כזה, ייתכן שהוא הורה לארוויין להסתובב ולחזור, אבל הוא עצמו המשיך בטיפוס אל הפסגה. חשוב לזכור שהייתה זו הפעם השלישית שמאלורי ניסה לכבוש את האוורסט ובגילו המתקדם – נושק לארבעים – ייתכן שהוא לא היה מקבל הזדמנות נוספת. אולי הוא הרגיש שהטיפוס הזה הוא הכל או כלום, והיה מוכן לקחת את הסיכון למרות מזג האוויר והשעה המאוחרת. שנים רבות לאחר מכן, ב-1999, נמצא אחד מבלוני החמצן של הזוג בגובה של 8564 מטרים. תגלית זו מלמדת אותנו שמאלורי וארווין הצליחו להגיע לפחות לגובה הזה – אבל לא יותר מזה.
המישור השני הוא שאלת קושי הטיפוס. לאורך מסלול הטיפוס במדרון הצפוני של ההר, בגובה שבין 8500 ו-8700 מטרים, ישנם שלושה צוקים בולטים שזכו לכינוי 'שלושת המדרגות'. המדרגה השלישית קלה יחסית לטיפוס. המדרגה הראשונה היא קצת יותר מורכבת: מדובר באוסף של סלעים גדולים שמהווים מכשול לא פשוט עבור המטפסים, וגבו מספר קורבנות לאורך השנים. למעשה, למרגלות המדרגה הראשונה ישנה גופה שזכתה לשם 'המגפיים הירוקות' – לא קשה לנחש מדוע – שהפכה לנקודת ציון עבור המטפסים וגם מעין תמרור אזהרה.
המדרגה הקשה והמסובכת ביותר לטיפוס היא המדרגה השניה: מצוק סלעי באורך של כארבעים מטרים, שחמשת המטרים האחרונים שלו הם אנכיים כמעט לחלוטין. למרות ניסיונו וכישוריו המוכחים של ג'ורג' מאלורי – לא בטוח שהוא וארוויין היו מסוגלים לעבור את המדרגה השניה בהינתן הקשיים שעמדו מולם על ההר. כיום, רוב המטפסים שמטפסים על המדרון הצפוני של האוורסט עוברים את המדרגה השניה בעזרת סולם שהניחו שם מטפסים סינים בשנות השישים. למאלורי וארווין לא הייתה הפריווילגיה הזו, כמובן – אבל גם אם בכל זאת הצליחו לעבור את המדרגה השניה, יכול להיות שזה לקח להם כל כך הרבה זמן שהם היו מוכרחים להסתובב ולחזור לפני רדת הלילה.
כאן נכנסת לתמונה עדותו של נואל אודל, מי שטיפס אל המחנה השישי כדי לסייע למאלורי וארוויין בניסיון הטיפוס שלהם, והיה האדם האחרון שראה אותם בחיים לפני שהעננים עטפו ובלעו אותם. אודל כתב ביומנו שראה את השניים מטפסים על מדרון המכונה 'הפירמידה האחרונה'. הפירמידה האחרונה הוא המקטע שבין המדרגה השניה לשלישית. במילים אחרות, מאלורי וארווין הצליחו לעבור את המדרגה השניה – וזה אומר שהיה להם סיכוי תאורטי להגיע לפסגה, למרות השעה המאוחרת – שהרי שהמדרגה השלישית והאחרונה היא קלה יחסית.
אבל יש הרבה מטפסים שטוענים שאודל התבלבל: הטיפוס על המדרגה השניה הוא כל כך קשה, שלא סביר שמאלורי וארווין הצליחו לעבור אותה עד השעה שבה ראה אותם, 1215 בצהריים. אודל חשב שהוא רואה אותם על הפירמידה האחרונה, כשבעצם הם היו עדיין לפני המדרגה השניה. הטיעון הזה כל כך משכנע, עד שאפילו אודל עצמו החל להטיל ספק במה שראו עיניו באותו היום, והסכים שיכול להיות שטעה בזיהוי המקום. שוב אנחנו נמצאים בפני צומת לא ברורה: אם אודל ראה את מאלורי וארווין על הפירמידה האחרונה, יש סיכוי שהם הצליחו להגיע לפסגה בזמן. אם הם לא היו על הפירמידה האחרונה – סביר להניח שלא הצליחו. ללא הוכחות לכאן או לכאן, אנחנו לא יכולים לדעת.
ב-1933 נתגלה רמז מסקרן ראשון. משלחת בריטית שניסתה שוב לכבוש את ההר – ללא הצלחה – גילתה את גרזן הקרח של אנדרו ארוויין, מוטל על הקרקע בגובה של 8450 מטרים, קצת לפני המדרגה הראשונה. כולם תמימי דעים: ארוויין לא היה נוטש את גרזן הקרח שלו סתם כך – ומכאן שסביר להניח שהגרזן נפל מידו, אולי ברגע שהחליק ונפל אל מותו. משמעות הגילוי הזה היא שמאלורי וארווין הגיעו לכל הפחות למדרגה הראשונה, ושסביר להניח ששם גם התרחש האסון שפקד אותם. האם התרחש האסון הזה בזמן הטיפוס לפסגה – או אולי כשכבר היו בדרך חזרה? האם נהרג ארוויין הטירון כשניסה לחזור לבדו אל האוהל, אחרי שמאלורי הורה לו לחזור והמשיך לטפס לבדו? לא ברור.
גופה קפואה
חמישים שנה חלפו, והתעלומה נותרה בעינה. ואז, ב-1975, טיפסה על המדרון הצפוני משלחת של מטפסים סיניים, שהקימה מחנה אוהלים בגובה של כ-8150 מטרים. אחד מהם יצא מהאוהל והתרחק מעט מהמחנה – אולי כדי לחלץ איברים או כל מסיבה אחרת – ואז הבחין בגופתו הקפואה של מטפס אנגלי. הוא ידע מיד שמדובר במטפס אנגלי בגלל סגנון הבגדים שעל הגופה: סוודר מצמר, ג'קט אופנתי ורצועות שלייקס על המכנסיים. הגופה שכבה על צידה מתחת למדרגת סלע, ופצע גדול היה פעור באחד מצדי פניה.
לפני שאתם שואלים את עצמכם – לא, המטפס הסיני לא ניסה להוריד את הגופה אל המחנה. זה לא משהו שעושים על האוורסט. פסגת האוורסט זרועה בגופות קפואות של מטפסים שאיבדו את חייהם על ההר – כמו למשל 'המגפיים הירוקות' המפורסמות. סיבה אחת לכך היא סוג של מסורת רומנטית, שקצת מזכירה לי את המסורת של הימאים: מי שמת בים נקבר בים, ומי שמת על ההר – נשאר על ההר. איך אמר לי דורון אראל – יש נוף יפה, וזה עדיף מלהקבר בקומה שלישית בבית העלמין של חולון. סיבה שניה וקצת יותר מעשית היא שבגבהים האלה, לאף אחד אין את תעצומות הנפש והמשאבים הגופניים הדרושים כדי לסחוב גופה קפואה כל הדרך למטה. אתה מתרכז כל כולך בהישרדות ובמטרה של הגעה לפסגה, ולא נשאר בך פירור של אנרגיה פיזית או מנטלית למשימות אחרות.
המטפס הסיני חזר למחנה וסיפר על הגילוי שלו לשותפו לאוהל. לרוע המזל, יום לאחר מכן, לפני שהספיק לפרט היכן בדיוק ראה את הגופה – נספה המטפס הסיני במפולת שלגים פתאומית, ולקח את סודו אל הקבר הקפוא.
השמועה על גילוי הגופה הציתה מחדש את הספקולציות והמסתורין. לא היה אף מטפס אנגלי אחר שנספה באותו האזור, כך שמדובר – כמעט בוודאות – באחד משני המטפסים המיתולוגיים. זאת ועוד, המדרון שעליו כנראה נראתה הגופה נמצא כמעט בקו ישר מתחת לנקודה שבה נתגלה גרזן הקרח של אנדרו ארוויין. מכאן שסביר מאד להניח שמדובר בגופתו של המטפס הצעיר.
ב-1999 יצאה אל האוורסט משלחת מחקר ששמה לעצמה למטרה לאתר את גופתו של אנדרו ארווין. חברי המשלחת – בריטים, גרמנים ואמריקניים – נעזרו במחקרים וצילומי לווין כדי לאתר את מיקומו המשוער של מחנה האוהלים שהקימה המשלחת הסינית ב-1975, מתוך כוונה לסרוק את השטח בסביבתו הקרובה. בראשון במאי, 1999, הגיעה המשלחת אל נקודת החיפוש וחבריה נפרשו בשטח והחלו לסרוק את המדרונות.
אחד מהמחפשים היה מטפס אמריקני בשם קונארד אנקר (Anker). הוא הביט למעלה, אל הנקודה שבה נתגלה בזמנו גרזן הקרח של אנדרו ארווין, וניסה לצייר בדמיונו את מסלול הנפילה האפשרי של המטפס והיכן יכול היה להעצר. הוא עקב בעיניו אחר מסלול הנפילה המשוער…ולפתע נחו עיניו על גופה קפואה. הוא התקרב אליה – אבל לא. זו לא הייתה גופתו של ארווין. הבגדים היו מודרניים מדי. מצד שני, המקום שבו נחה גופתו של המטפס המודרני האלמוני איפשר לאנקר להבין טוב יותר היכן עשויה להיעצר גופה שנסחפה על ידי הרוח במשך שבעים וחמש שנה. הוא הביט ימינה ושמאלה על המדרון – ואז ראה אותה. נקודה לבנה וקטנה. לא סלע ולא שלג: קצה של רגל.
אנקר התקרב אל הגופה, ומיד הבין שמצא את מה שחיפש: שאריות של סוודר עשוי מצמר הסגירו את זהותו של המטפס שהיה קבור מתחת לשכבה דקה של חול ואבנים. הוא הרים את מכשיר הקשר שבידו – אבל היסס. על ההר היו באותו הזמן המון מטפסים אחרים שכולם האזינו על אותם התדרים. אם יאמר לחבריו למשלחת – 'הי, מצאתי את גופתו של אנדרו ארוויין!' בתוך כמה שעות יהיה האזור כולו שורץ במטפסים שירצו פיסה משלהם בתהילת הגילוי. אז במקום זאת, הוא הזמין אליו את כל המחפשים להפסקת התרעננות של תה וחטיפים. חלק מחבריו למשלחת לא הבינו מה הוא רוצה מהם: הם התחילו את החיפושים מילולית לפני רבע שעה. מה הפסקת התרעננות עכשיו? אבל אנקר התעקש, ולבסוף נפל לכולם האסימון.
הגופה הקפואה הייתה שקועה למחצה בקרקע, עם הפנים למטה. הרוח קרעה במרוצת השנים את הסוודר והמכנסיים, וחשפה עור שהלבין תחת קרינת השמש – אבל פרט לכך היה במצב שימור מעולה: מזג האוויר הקפוא הפך את הגופה לכמעט מומיה. שתי הידיים ואחת הרגליים היו שבורות – עדות אילמת לעוצמת הנפילה, ואולי לניסיון נואש של המטפס להאחז בסלעים ולבלום את נפילתו. פצע גדול, בקוטר של כדור גולף ממוצע, היה פעור בגולגולת: ככל הנראה פצע קטלני. חבל עבה היה קשור ומהודק בעוצמה סביב המותניים, עובדה שלימדה את המגלים שאנדרו ומאלורי היו ככל הנראה קשורים זה לזה בזמן האסון הטרגי.
קונארד אנקר ועמיתיו החלו מפשפשים בבגדיה של הגופה הקפואה כדי למצוא חפצים שאולי נותרו עליה, בזמן שאחד מהם כבר החל לחרוט כתובת זכרון על אבן גדולה שעמדה בסמוך: "אנדרו 'סנדי' ארוויין. 1902 – 1924."
אבל אז הרים אחד מהם את קצה הסוודר של הגופה, ממש מאחורי הצוואר – וראה שם פתקית עם שם. ג'ורג' מאלורי. כולם היו כל כך בטוחים שהם מצאו את ארוויין בגלל שהגופה הייתה בדיוק מתחת לנקודה שבה נתגלה גרזן הקרח שלו – אבל לא, זה לא היה ארוויין, זה היה מאלורי בכבודו ובעצמו!
בכיסיו של מאלורי נמצאו מספר פריטים. נייר, עפרון, מד גובה קטן, שעון יד – וגם זוג משקפי שלג כהים, שלמים ותקינים. משקפי השלג האלה היו רמז מסקרן עבור התעלומה שלנו. משקפי שלג חובשים באור יום, כשהשלג בוהק. העובדה שהמשקפיים היו בכיסו של מאלורי בעת שנפל אל מותו מלמדת אותנו, אולי, שהאסון התרחש בשעות הערב או הלילה. האם ייתכן שהמטפסים ניספו כשניסו לרדת מההר בשעות הלילה, אחרי שכבר הגיעו לפסגה בשעות האור?… שעון היד שנמצא בכיסו של מאלורי יכול היה לפתור עבורנו את התעלומה הזו, אולי – אבל למרבה הצער, השעון נמצא שבור וללא המחוגים שלו, כך שאנחנו לא יודעים לומר מתי ספג את המכה שהרסה אותו. גם מערכת החמצן שנשא מאלורי על גבו לא נמצאה, כך שאנחנו עדיין לא יודעים לומר אם נשא על גבו שניים או שלושה בלוני חמצן.
אנקר וחבריו אספו את כל הציוד שהצליחו למצוא על מאלורי ובסביבתו, וקברו את הגופה תחת גל אבנים קטן. אגב, אם אתם סקרנים- צלם של הבי.בי.סי. ליווה את משלחת החיפוש לכל אורך הדרך, והסרט שצילם – 'Lost On The Everst: The Search for Mallory & Irvine' – זמין במלואו ביו-טיוב.
הראיה המוזהבת
אם כן, גם גילוי גופתו של ג'ורג' מאלורי לא פתרה את החידה בת מאה השנים, והותיר אותנו עם המון סימני שאלה. דורון אראל מאמין שלמרות כל חצאי הרמזים המסקרנים – התשובה תהיה, כנראה, שלילית.
"אני חושב שרוב המטפסים לא חושבים שהם הגיעו לפסגה. זה גם היה די רחוק, גם שעה מאוחרת ביום – אחת בצהריים, שלוש מאות מהפסגה עם כל מה שיש לפניהם, אם הכל הולך פרפקט – הם לא יגיעו לפסגה לפני החושך. להגיע לפסגת האוורסט בחושך או שעה לפני החושך – לא טוב. אז לא כל כך האמינו שהם הגיעו גם לפני שמצאו את הגופה [של מאלורי], ואחרי שמצאו אותה באותו קו ישר למטה, זה רק חיזק את ההשערה הזו. מה, הם גם הלכו משם לפסגה והוא גם נפל בדיוק באותו איזור?…"
"אני חושב שהתפיסה שמישהו מנסה להוכיח, שהם הגיעו לפסגה, זה בעיקרון השאיפה הרומנטית. הנה מתו שם ונעלמו, אז לפחות תן להם את הפרס שהגיעו לפסגה. רוב המטפסים לא באמת חושבים שהם הגיעו."
ודורון מזכיר לנו דבר חשוב נוסף שאסור לשכוח.
"תראה בטיפוס הרים, פסגה זו פסגה – אבל טיפוס לא מסתיים עד שאתה יורד למטה. שמונים וחמישה אחוז מהתקלות בטיפוס מתרחשות בדרך למטה. להגיע לפסגה זו לא סוף הדרך. אז גם אם הם הגיעו לפסגה וזה אחלה – לטפס על הר זה גם לעלות למעלה וגם לרדת למטה, ואת זה הראשונים שעשו זה עדיין הילארי וטנזניג."
"תמיד הדרך למטה היא המסוכנת והמאתגרת יותר. היא אולי קצרה יותר וקלה פיזית, אבל הדרך למטה היא הבעיה.
[רן] מה האתגר בירידה לעומת העליה?
[דורון] ערימה שלמה של דברים. זה גם המצב הפיזי שלך אחרי יום מאד ארוך. גם המצב של מזג האוויר: אתה יוצא בבוקר במזג אוויר טוב, כי אם הוא לא טוב לא תצא. כשאתה יורד אתה יורד בכל מזג אוויר, ויכול להיות שהוא השתבש. המצב של השלג על ההר אחרי שכל היום השמש קופחת עליו – גם אם הטמפרטורה נמוכה, המצב של השלג יהיה הרבה פחות יציב. כל חתול יודע שיותר פשוט לטפס על עץ מאשר לרדת ממנו, טכנית. אפילו אם תחשוב שמעידה במדרגות כשאתה עולה, או מעידה במדרגות כשאתה יורד – מה יגרם פחות טוב? כל הדברים האלה יחד עושים את הירידה להרבה יותר מסוכנת."
כך או כך, גילוי גופתו של מאלורי הוביל לכך שבשנות האלפיים יצאו עוד מספר משלחות חיפוש אל ההר. הגורם שדירבן את משלחות החיפוש החדשות לא היו הפריטים שנתגלו בכיסיו של מאלורי – אלא דווקא הפריטים שלא נתגלו עליה.
יש שני פריטים שהמחפשים מקווים למצוא שעשויים לפתור את התעלומה בת מאה השנים אחת ולתמיד.
הפריט הראשון הוא תמונה: תמונה קטנה של רוז מלאורי, אשתו של ג'ורג'. מאלורי התכוון להניח את תמונתה של אשתו על פסגת ההר, במעין מחווה רומנטית. התמונה הזו לא נמצאה בכיסו של מאלורי. האם פירוש הדבר שמאלורי הצליח להגיע לפסגה והניח את התמונה שם? או אולי הועפה התמונה מכיסו בזמן הנפילה? אנחנו לא יודעים.
הפריט השני הוא מצלמה. ג'ורג' מאלורי נשא עליו מצלמה קטנה מתוצרת קודאק כדי לתעד את רגע כיבוש הפסגה. המומחים מעריכים שאם תמצא המצלמה – ניתן יהיה בסבירות גבוהה לפתח את הפילם שבתוכה, גם אחרי כמעט מאה שנים של שהייה על ההר. אין כמעט ספק שאם הצליחו מאלורי וארווין להגיע לפסגה – הם צילמו שם תמונה, וזו תהיה 'ההוכחה המוזהבת' והבלתי ניתנת לערעור שהם אכן כבשו את פסגת האוורסט שלושים שנים לפני הילארי ונורגאי. אבל…לא: המצלמה לא הייתה בכיסו של מאלורי. יכול להיות שגם היא הועפה מכיסו בזמן הנפילה, אבל יכול מאד להיות שהוא נתן אותה לארוויין.
התשובה נמצאת על ההר. נזכור שהמטפס הסיני מ-1975 תיאר גופה של ג'נטלמן אנגלי שכובה על צידה מתחת למדף סלע קטן – בעוד גופתו של מאלורי נמצאה קבורה למחצה בקרקע, עם הפנים למטה. אם המטפס הסיני צדק, הרי שגם גופתו של ארוויין צריכה להיות פחות או יותר באותו האזור, ממתינה לנו על ההר – ובכיסה, אולי, מצלמת הקודאק שתשים סוף לכל הויכוחים והספקולציות ותקנה למי שיגלה אותה תהילת עולם ואולי גם חוזה תקשורתי שמן בהיקף של כמה מיליוני דולרים. כל משלחות החיפוש עד כה חזרו בידיים ריקות – אבל האוורסט, כמו האוורסט, תמיד יכול להפתיע אותנו.
ביבליוגרפיה ומקורות נוספים
https://secretsoftheice.com/news/2017/04/02/everest/
https://www.theguardian.com/world/2013/nov/23/mallory-body-everest-secret-frank-smythe
https://www.theguardian.com/world/2011/aug/07/everest-expedition-irvine-remains-distasteful
http://www.wou.edu/las/physci/poston//everest/https://www.bbc.com/news/magazine-15123551
https://en.wikipedia.org/wiki/Mallory_and_Irvine_Research_Expedition
https://en.wikipedia.org/wiki/1924_British_Mount_Everest_expedition
https://www.jochenhemmleb.com/english/home/index.php
http://www.everestnews2004.com/malloryandirvine2004/stories2004/xijing12142004.htm
http://www.wou.edu/las/physci/poston/everest/1924Oxygen.pdf
http://www.wou.edu/las/physci/poston//everest/
https://www.outsideonline.com/1909046/ghosts-everest
https://www.theguardian.com/science/the-h-word/2012/nov/09/history-science
https://www.theengineer.co.uk/june-1953-oxygen-breathing-kit-for-climbers-on-mount-everest/
https://malloryandirvine.com/2017/04/26/a-possible-clue/
https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC3607278/
https://www.theguardian.com/theobserver/1999/oct/03/focus.news1
https://www.jochenhemmleb.com/english/mundi/index.php
https://www.wemjournal.org/article/S1080-6032(09)70091-2/fulltext
הבקתות בהרים נשמעות מעניינות… חבל שהקישור לא עובד 🙁
אני ממליץ בחום על הספר „אוורסט 1953: הסיפור המלא של ההעפלה אל הפיסגה” שסוקר בהרחבה את הטיפוס המוצלח לאוורסט של הילארי ונורגיי אבל גם את שאר ההיסטוריה של האוורסט כולל מאלורי וארווין. קראתי אותו ברצף ובעניין והוא היה הכנה טובה לפרק הזה.
רן, מה קרה לעריכה הלשונית? יש כמה שגיאות בוטות בפרק המצוין הזה כולל „מגפיים ירוקות”. בשאר הפרקים המצב טוב מאוד ולכן השגיאות צורמות בפרק הזה.
הי, עמיעד! תודה על ההמלצה. כן, הסתתנו לי כמה שגיאות לשוניות… 🙁
רן