הורד את הקובץ (mp3)

דף הבית של הפודקאסט

הרשמה לפודקאסט:

דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת

תמלול הפרק: חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים, חלק ג'

כתב: רן לוי

לשני החלקים הקודמים של הפרק: א' וב'.

התשעה באוקטובר, יום שלישי, 1973. צפון רמת הגולן.

"[שי] עברנו את בוקעתה, ואז בשלב מסוים אני שומע בום נוראי. טלטלה נוראית של הטנק. אני מרגיש טלטלה, והמחשבה הראשונית היתה שעלינו על מוקש."

כוח טנקים בפיקודו של סמג"ד גדוד 71, סא"ל גדעון ויילר, שיצא לחלץ שני טנקים נעדרים מהפלוגה של אבנר לנדאו, נקלע לתוך מארב טילי נ"ט של כוחות קומנדו סורים. שי קנטור הוא נהג טנק הסמג"ד.

"[שי] ואז אני מגלה את המראה הנוראי. אני מזהה, אני אגיד את זה במילים עדינות, חלקי גופות פזורות בצריח. ואני מתחיל להבין מה קרה."

שי לכוד בתא הנהג ואינו יכול לצאת. בחוץ מסתובבת, מן הסתם, חוליית הקומנדו שירתה עליהם.

"[שי] אני לא יודע מי מנצח! האם אנחנו את הסורים, או חס וחלילה להפך? שום מושג אין לי."

שי לא יודע זאת, אבל הוא היחיד בכוח ששרד את המארב הקטלני.

"[שי] גדעון למעשה עף מהטנק כתוצאה מאותה פגיעה. הוא עף כדי עשרה מטרים מהטנק, משהו כזה. כמובן שהקסדה הייתה מחוברת אליו – אבל מעוצמת המעוף הזה הקסדה עפה לו או לא ישבה עליו טוב, והוא נחת עם הראש על סלע. כתוצאה מהמכה הזו הוא נהרג. כנראה שזה היה מוות מהיר מאד."

חילוץ מסמר שיער

אבנר לנדאו הוא מפקד פלוגה ב' בגדוד 53 בחטיבה 188. הוא צפה בכוח הטנקים המתקרב ממרחק של מספר קילומטרים, וראה אותם נקלעים למארב הקטלני. לנדאו המתין לזריחה, ואז החליט לצאת בעצמו אל השיירה הפגועה כדי לבדוק אם נותרו בה ניצולים. באותו הרגע שבו הוא מתכונן לצאת לדרך, בטוויסט אירוני ואכזרי במיוחד, הוא מקבל שיחת טלפון מפתיעה. מסתבר שהצוותים של שני הטנקים החסרים מהפלוגה שלו, אלה שהכוח של גדעון ויילר יצא לחלץ – נחלצו בכוחות עצמם.

"[אבנר] אותו רגע מתקשר אלי אחד ממפקדי הטנקים של שני הטנקים שנותרו שם ואומר לי, המ"פ אני נמצא בתחנת הדלק של בוקעתה, במקום שקבענו שמי שצריך להחלץ יגיע לשם. אני נמצא עם שני הצוותים פרט למפקד טנק אחד שנשאר הרוג בתוך הטנק."

אבנר לוקח את הכוח שלו ויורד אל הכביש. ראשית הם מגיעים אל שני הטנקים הפגועים של הפלוגה.

"[אבנר] אני לוקח את הטנק שלי ועוד שני טנקים, אחד חיפוי רחוק. ואני מגיע לטנקים ועוד פעם מתחילה אש ארטילרית נוראית. אני מתעלם מזה, אני לא זוכר אפילו שיש אש ארטילרית, אחרי זה אמרו לי. אני עולה על שני הטנקים ואני באמת רואה את אפרה גורן הרוג, מפקד הטנק. אני ממשיך לשלושת הטנקים הנוספים, אותם אלה שנשלחו לחלץ."

"[שי] ואז סביב שמונה או תשע בבוקר – אנחנו מדברים בערך 5-6 שעות מהפגיעה שהייתה בשתיים או שלוש לפנות בוקר – אני שומע ברקע נהמת טנקים שהולכת ומתגברת. אבל אני שומע רק קול, אני לא יודע אם זה שלנו או אולי שיירה שלהם."

"[אבנר] אני מגיע לטנק הראשון, מסביב אני רואה גופות חרוכות, ואני עולה על הטנק הראשון, ובודק אם יש גוויות, אם יש מישהו חי. אני רואה רק בתוך הצריח, גוויות. אני יורד, עולה על הטנק השני, אותו דבר. בטנק השלישי אני רואה שהתותח מונח על המדפים של הנהג. בתקופה ההיא, שהתותח בטנק צנטריון, שוט קל, מונח על המדפים של הנהג, אי אפשר לפתוח את המדפים, פתח היציאה של הנהג חסום. אני דופק בשקל, וו גרירה, והיה לי נדמה שאני שומע משהו."

"[שי] אני שומע איזה קול מתכתי בטנק. יש בטנק מין וו גרירה, שקל, שברגע שאתה מזיז אותו הוא משמיע קול מתכתי ששומעים אותו מצוין בטנק. ואת זה שמעתי מצוין, ואז אני בשאגת אימים, אני צועק – 'כן, אני כאן!! כן, אני כאן!!' למזלי הטוב הוא שמע את זה."

"[אבנר] אני עולה על הצריח, מזיז את הגוויות, תמונה נוראית הייתה שם. מזיז אותם הצידה, מצודד את התותח, ניגש ויוצא החוצה, פותח את מדפי הנהג ומתוך תא הנהג יוצא ילד בן 19, כולו מפויח, כתמים צהובים, פנים צהובות מפחד. כולו מפויח. תעלה מיד על הטנק שלי."

"[שי] כל כך שמחתי שראיתי אותו. תשמע נתן, יש מצבים לעיתים, שהקיצוניות היא מאפס למאה…כל החידות שהיו לך עד עכשיו רובן נפתרות. אתה יודע שאתה מחולץ, אתה יודע שאתה לא תיפול בשבי, אתה יודע שאנחנו כרגע שולטים בשטח. הכל מתאחד למין מכה חיובית, מה שנקרא – 'חמצן מועשר', גם בא' וגם בע'…. אז הוא אומר לי – 'תשמע, אני מבקש ממך, קח את הנשק ורוץ מהר.' הוא מצביע לי על הטנק שנמצא בערך מאה מטר מאיתנו. 'אל תלך, תרוץ! תכנס לעמדה של הטען קשר, שם יש מקום להכיל עוד [אדם]. חכה לי שם, אני מיד בא.'
אני קופץ מהטנק כמו שבחיים שלי לא קפצתי כל כך מהר, ורץ… מצאתי את עצמי מהר מאד בטנק של אבנר."

"[אבנר] אנחנו עולים על הטנק ומתחילים לנסוע, ורואים שני מיגים סורים צוללים ומרקטים ברקטות עוד פעם את שלושת הטנקים שכולם עולים באש. אם לא הייתי מוציא אותו כמובן שהוא היה נהרג."

מאורעות אותו לילה קשה ליד הר חרמונית זכו, מאוחר יותר, לשם 'ליל הבזוקות' – למרות שבפועל, כפי שודאי הבנתם, לא נורו בו בזוקות – טיל נ"ט מימי מלחמת העולם השניה – אלא RPG וסאגרים: השם האנכרוניסטי הוא מעין עדות לחוסר הכרותם של הלוחמים עם האיום מולו התמודדו. ליל הבזוקות סימן עוד שורה עצובה וטרגית בסיפורה של חטיבה 188 המוכה והחבולה. צביקה רק משחזר את התחושה הקשה ששררה בקרב לוחמי החטיבה.

"[צביקה] אתה שומע שהמח"ט שלך נהרג, הסמח"ט שלך נהרג, קצין האג"ם נהרג, המג"ד ההוא נפצע והמ"פ ההוא נפצע… אני מדבר עם מ"פ שיושב ב-104, שחם ז"ל, מדבר איתו – ואחרי שלוש דקות הוא לא עונה לי. חטף פגז ארטילריה איפה שהוא ישב בטנק, על הפתח של המפקד. איננו! אתה…שתבין מבחינה פסיכולוגית, אתה שומע שזה נהרג וזה נהרג, כל המפקדים..אין חטיבה! ואתה במקביל חייב להילחם כי אתה שמאחוריך אין כלום. יש את אצבע הגליל, את טבריה, אתה נלחם כמו אריה כמה שאתה יכול."

אבל גם אז, בנקודת השפל הגדולה ביותר שאפשר כנראה לדמיין – לא הסכימו לוחמי החטיבה לתת לסיפור שלהם להסתיים.

כוח 'התעמלות בוקר'

סא"ל יוסי בן חנן היה מג"ד גדוד 53 של חטיבה 188. שלושה חודשים לפני המלחמה החליף אותו עודד ארז, ויוסי יצא לירח דבש בנפאל. יכול להיות שאת מכירים את בן חנן: הוא זה שהופיע בתמונה המפורסמת על שער המגזין Life אחרי מלחמת ששת הימים, שוחה במי התעלה ומניף תת-מקלע קלצ'ניקוב. המלחמה תפסה את בן חנן בקטמנדו, והוא מיהר לחזור לישראל.

בן חנן הגיע לרמת הגולן ביום שלישי בבוקר, ומצא את החטיבה שלו לשעבר מפורקת ומפוררת. יחד איתו הגיע לבסיס שמואל אסקרוב, סמג"ד 53: אסקרוב נפצע במהלך ימי הלחימה הראשונים ופונה לקבלת טיפול רפואי, אבל ברח מבית החולים וחזר לרמת הגולן. בן חנן ואסקרוב אספו את לוחמי חטיבה 188, וארגנו כוח מאולתר של אחד עשר טנקים. שם הקריאה של הכוח ברשת הקשר היה 'התעמלות בוקר': קריצה לאביו של יוסי בן חנן שהיה שדרן בקול ישראל והגיש שם תוכנית התעמלות הבוקר המיתולוגית.

תזמון הקמתו של כוח 'התעמלות בוקר' לא יכול היה להיות טוב יותר. הפיקוד הסורי החליט לרכז את המאמץ ההתקפי ולהבקיע את הגזרה הצפונית של רמת הגולן באזור פתחת קונייטרה – אזור שזכה מאוחר יותר לכינוי 'עמק הבכא'. מאה ושבעים טנקים סורים שטפו את העמק, ומולם ניצבו כחמישים טנקים ישראלים בלבד. המתקפה האדירה, בשילוב הפגזה ארטילרית כבדה והתשישות אחרי שלושה ימים ולילות של לחימה רצופה, היו יותר מדי לכוחות המגנים והטנקים הישראליים נסוגו לאחור. אל שדה המערכה הגיעו גדוד 77 של אביגדור קהלני מחטיבה 7, וגדוד 71 – אותו גדוד מאולתר של מדריכי וצוערי קצונה, בפיקודו של משולם רטס.

הקרב בעמק הבכא נרשם בהיסטוריה כאחד הקרבות המרים והעקובים מדם בהיסטוריה של לוחמת השריון המודרנית. כוחותיהם של קהלני ורטס נלחמו בשריון הסורי בטווחים קצרים באופן יוצא דופן, ובין ההרוגים בצד הישראלי היה גם משולם רטס. וקצרה היריעה בפרק הזה מלתאר את סיפורי הגבורה של הלוחמים בקרב הזה – סיפורים שהונצחו, בין היתר, בספרו המפורסם של קהלני, 'עוז 77'. לקראת הצהריים הגיע לזירה כוח התגבורת של בן חנן מחטיבה 188 , איגף את הכוחות הסורים והצטרף אל קלחת הקרב. שמואל אסקרוב נפצע באורח קשה, ובן חנן עצמו ניהל קרבות מקלעים כוחות הקומנדו הסורים – אבל יחד עם שאר הכוחות הישראלים הצליחו לשבור את המתקפה הסורית בגזרה הצפונית.

הקרב בעמק הבכא סימן את סופו של שלב הבלימה של מלחמת יום הכיפורים. בצפון הצליחו חטיבה 7 וגדודים 71 ו-74 של חטיבה 188 למנוע את הפריצה הסורית, ובגזרה הדרומית הסתערו כוחות המילואים על הטנקים הסורים שחדרו את קו התלים. אבירם ברקאי.

"[אבירם] וזה הזמן לתת את הכבוד הענק, שגם הוא לדעתי לא ניתן מספיק, למילואמניקים. עובדתית, מי שהציל את דרום רמת הגולן – בסופו של דבר היו המילואימניקים. ההצלה הראשונית הייתה של 188 שעמידת הגבורה שלה שיבשה את לוחות הזמנים של הסורים ואיפשרה למילואימניקים להגיע. אבל בתכל'ס, אחרי שהסורים כבר עברו דרך הקווים הדלילים של המגינים, מישהו היה צריך היה לתפוס אותם.
הגיעו חטיבות המילואים, ועשו קרבות באמת…אני לא חקרתי את זה, בטח לא ברמה של 188 כי הספר על 188, אבל הקרבות שעשו חטיבות המילואים…179 של רן שריג, 679 של אורי אור, אלו החטיבות הראשונות שנכנסו לפעולה. ואחר כך חטיבות נוספות – 9 של מוטקה בן פורת ו-4 של יעקב הדר פפר. הם עשו את ההבדל בקרבות בלתי רגילים. הם מצליחים להדוף אותם אחורה. תחילת ההדיפה חזרה מעבר לקו מתחילה מהשעות האלה ועד יום רביעי. ביום רביעי מסתיימת הדיפת הסורים מעבר לקו הסגול בדרום רמת הגולן."

המת שקם לתחייה

לאחר הצלחת הבלימה, נפנו כוחות צה"ל להעביר את הלחימה אל שטח האויב. חטיבה 7 וגדוד 53 של חטיבה 188 – תחת פיקודו של יוסי בן חנן – פרצו את הקו הסגול והתקדמו לעבר דמשק. תוך כדי הפריצה, במהלך שנוי במחלוקת שזכה לביקורת רבה בדיעבד, ניסה בן חנן לכבוש מוצב סורי בשם תל א-שמס, אשר שלט על הכביש הראשי לדמשק. ניסיון הכיבוש נכשל, ארבעה לוחמים נהרגו ועשרות נפצעו, ביניהם אבנר לנדאו וגם יוסי בן חנן עצמו, שנותר בשטח וחולץ מאוחר יותר על ידי כוח של סיירת מטכ"ל בפיקודו של יוני נתניהו. את תל א-שמס כבשו, בסופו של דבר, כוחות הצנחנים.

בעשרים וארבע באוקטובר, כשהוכרזה הפסקת האש בין ישראל וסוריה, החזיקו כוחות צה"ל בשטח – 'מובלעת' – בעומק של כעשרים קילומטרים בתוך השטח הסורי. למרות הפסקת האש הרשמית, הסורים המשיכו לנהל מלחמת התשה נגד הכוחות הישראליים. ציון הדרי, החובש קרבי אותו הכרנו בפרק הקודם, ניצל כבר פעמיים ממוות: פעם אחת כשיצא ממוצב החרמון יום לפני כיבושו בידי הקומנדו הסורי, ופעם אחת כשחובש אחר – שמעון יוסף ז"ל – החליף אותו בנסיעת נגמ"ש לפינוי פצועים.

"[ציון] אני ונהג בשם אביטן, שני מרוקאים. הוא נהג על הנגמש. אנחנו היחידים שהצלחנו לפנות [נפגעים] משדות מוקשים: אף אחד לא היה מוכן לפנות משדות מוקשים, אנחנו היחידים שהיינו מוכנים לפנות נפגעים משדות מוקשים.
באחד המקרים שנסענו – תראה איך ניצלנו – הוא נתן ברקס. אמרתי לו – 'מה קרה לך?'. הוא אומר לי, 'ציון, אתה לא מאמין: יש פה RPG עם חוט. בוא תראה מה הם עשו לנו, המפגרים הסורים האלה." אנחנו יורדים: הם היו שמים RPG עם חוט, ואם אתה עובר אותו הטיל נכנס בנגמ"ש. איזה מזל! איך הוא ראה את זה!? אני לא ראיתי דברים כאלה [קודם]. תראה כמה פעמים ניצלתי. אתה מבין, זו מלחמה. אתה לא מאמין כמה דברים עברנו בשמונה חודשים שם, כמה הפגזות."

לצביקה רק, מ"פ פלוגה א', לא שיחק אותו המזל.

"[צביקה] באחד הערבים היינו באזור שבו כולנו התקבצנו ביחד. ולמחרת ביום שלישי בבוקר – היום ה-11 למלחמה – לקחתי את הכוח שהיה לי בחזרה לפאתי התל, לתפוס שליטה. ואז נפל פגז ארטילרי, כנראה מרגמה, על סיפון הטנק שלי – כשאני כמובן עם הראש בחוץ. לא קרה לאף אחד בטנק כלום, רק לי. רסיסים של הסיפון פגעו בשתי ידי, וצנחתי פנימה לתוך הטנק. הצוות היה מורגל, כמה ימים לפני זה מההרוג שלנו: נסעו אחורה לתאג"ד, ק"מ או שניים משם.
שלפו אותי החוצה מתוך הטנק. בתאג"ד היה רופא מילואמיניק, אף אוזן גרון, בשם ד"ר דוד כהן. בודקים דופק – אין לי דופק. המפקד הבכיר האחרון של 188 – הלך. מכסים אותי בשמיכה. ואז – זה כבר סיפורים שהרופא סיפר לי, אנחנו בקשרים עד היום – הרגל שלי עשתה איזה עווית. הוא אומר – "ח'ברה תרימו את השמיכה – יש פה מישהו שעוד חי!"
מה שהוא סיפר זה שהיד הימנית שלי הייתה ממש כמעט תלושה, והוא עשה לי חסם עורקים ביד ימין . ביד שמאל חטפתי גבוה מאד, והוא הכניס אגרוף מתחת לבית השחי כדי לעצור את הדם. כלומר, זה שהייתי בלי דופק זה כי איבדתי את הדם בגוף. ואז הוא התחיל להחיות אותי.
בקשו להביא הליקופטר כי אחרת אני לא אשרוד. יאנוש, באמת לזכותו, הביא מיד הליקופטר והובהלתי לבית החולים בצפת כי חשבו שאני לא אגיע לרמב"ם. התעוררתי בבית החולים, את זה אני זוכר, התעוררתי אחרי הרבה שעות של ניתוחים: רצו להציל את יד שמאל. אני שוכב במיטה, רואה את אשתי ואת ההורים שלי לידי, ואני שואל – "מה קרה?" ואני מרגיש את העירוי ברגל כי אי אפשר לעשות עירוי בידיים. לאט לאט מתחילים לספר לי. אשתי אומרת לי ששאלו אותה אם אני חזק: "ספרי לו את האמת, שיד ימין קטועה ויד שמאל עדיין בבעיה. ספרי לו את האמת!" אחר כך היו כתבות בערוץ אחד, המת שקם לתחיה."

צביקה התאושש מהפציעה הקשה, השתקם וחזר לשירות צבאי. הוא זכה לעיטור המופת, פיקד על הפנימייה הצבאית לפיקוד והשתחרר בדרגת אלוף משנה.

פנינה בר, פאפי, פקידה בחטיבה 188 וחברתו של החובש שמעון יוסף, למדה על גורלו של חברה רק חודשים רבים לאחר תום המלחמה.

"[פפי] אני ולאה שאלנו 'מה אפשר לעשות? במה אנחנו יכולות לתרום?' אז [הקצין] אמר שאפשר ללכת לבתי חולים, ובאמת זה מה שעשינו. הלכנו להתארגן, להחליף בגדים, ומשם הלכנו לבתי חולים. עשינו סבב בתי חולים: עלינו עד לזיו, לרמב"ם, הגענו לכל בתי החולים.
יום אחד הגעתי לרמב"ם והיה שם [חייל בשם] רוני פינטו, שהיה בגדוד, בחוליה הטכנית ואחר כך התברר לי שהוא היה עם שמעון, החבר שלי. אני דיברתי עם חייל מחיל הים ששאל אותי -'את מ-188?' אמרתי לו שכן, והוא אמר לי 'אח לי מ-188, אולי את מכירה אותו?' ואני ממקודם שמעתי שהוא נהרג. אז אמרתי לו 'לא, אני לא מכירה אותו.' בזמן שדיברתי איתו שמעתי את רוני [פינטו] אומר 'אל תגידו כלום, אל תגידו כלום'. אני חשבתי שהוא מתכוון לחייל הזה [מחיל הים]. נכנסתי ודיברתי איתם וכולי, ושאלתי אותם איפה הייתם, איפה כל אחד היה.
אחר כך התברר לי שהוא היה עם שמעון בנגמ"ש. הוא נפצע מאד קשה. שמעון ראה פצוע וביקש מהנהג לעצור ולקחת את הפצוע. הנהג לא הסכים – הוא אמר 'בהפצצה כזו אני לא עוצר בשום פנים ואופן.' אז שמעון אמר – 'טוב, תעצור רק שאני אקפוץ. אני אתן לו סיוע'. הוא עצר ושמעון רץ אל הפצוע, הגיע אליו, כיסה אותו, ונפצע בראש ונהרג במקום. והפצוע הזה חי."

פגישה סביב המדורה

בתום המלחמה התכוון הפיקוד הבכיר לפרק את שרידי חטיבה 188 ולפזר את הלוחמים בין החטיבות האחרות – אבל אלה הקימו קול זעקה. יאיר נפשי, מג"ד גדוד 74 שלחם בגזרה הצפונית, סיפר על היום שבו שמע על הכוונה לפרק את החטיבה מיצחק חופי, אלוף פיקוד הצפון.

"נסעתי לצפת. מלון "הרצליה" הפך להיות אכסניה לאנשי מפקדת פיקוד הצפון. נכנסתי ללובי, חושך, האפלה מלאה, אך נרות דולקים. הצלחתי לראות בחשכה רק צלליות של אנשים וסרטי סלוטייפ על חלונות. אני שהגעתי מהקרבות ולא נראיתי הכי טוב, ניגשתי למתג החשמל והדלקתי את האור. מה אתם יושבים בחושך? ניצחנו, אני אומר לכם, ניצחנו, הדליקו את האור, זהו, אני בא משם, ניצחנו! הם מכבים את האור ואני בשלי – מדליק.
נכנסתי לחדרו של האלוף, חקה היה רכון על גבי מפה ואני מטונף כולי, בסרבל קרוע ותחבושת על יד ימין. חקה קם, חיבק אותי בחום ואמר: "יאיר, הצלת את מדינת ישראל". עניתי לו: "האלוף, שמעתי שרוצים לפרקאת חטיבה 188 ,הגיעו פקודות פיזור לצוותים, אל תיתן שיפרקו אותנו, אתה תראה, אנחנו נקים את החטיבה מחדש!" ראיתי בזווית עינו של האיש החזק הזה קצה דמעה. "יאיר, החטיבה תקום, אני מבטיח".

חטיבה 188 הוקמה מחדש, ואליה צורף גם גדוד 71 – הגדוד שהחל את חייו כאוסף מאולתר של צוערים ומדריכים, אבל הפך בתום המלחמה לגדוד סדיר תחת פיקודו של יוני נתניהו. ב-1974, כחלק מהמאמץ לשקם את החטיבה והגדוד ולהקים אותם מחדש, פנה נתניהו אל אבנר לנדאו וביקש ממנו להעביר ערב של מורשת קרב לדור הלוחמים הצעיר, שלא חווה את מלחמת יום הכיפורים.

"[אבנר] את הסיפור הזה שעכשיו אני מספר על החילוץ אני בעצם כמעט נמחק מזכרוני. אלא מה, ב-1974 ביום הזיכרון לחללי צה"ל, התקשר אלי יוני נתניהו שהיה מג"ד 71. הוא אומר לי אבנר תספר לנו איזה שהוא סיפור קרב. ואני אומר לו תשמע אין לי מה לספר. ובכל זאת אני קובע איתו שאני אבוא אליהם בערב יום הזכרון. בג'יפ שאנ ינוסע אני חושב מה אני אספר להם? אמרתי לעצמי שאספר להם את הסיפור של החילוץ. אני מגיע לגדוד, 150-200 חיילים, עשר חיילות, יושבים סביב המדורה, ואני מתחיל לספר את הסיפור."

שי קנטור, ניצול ליל הבזוקות, יצא אחרי המלחמה לקורס קצינים. כאחד המייסדים של גדוד 71, היה זה אך טבעי שישוב אליו כמפקד. גם הוא היה סביב המדורה באותו ערב מורשת קרב של אבנר לנדאו.

"[שי] באותו רגע שאבנר מגיע, הוא לא מכיר אותי ובטח לא זוכר אותי. אני גם לא כל כך זוכר אותו, כי תזכור שהחשיפה שלי אליו הייתה לדקות ספורות. הוא ראה אותי בפעם הראשונה כשהוא פתח את המדפים של הטנק, והמראה שלי לא היה כפי שאתה רואה אותי עכשיו…
כשאבנר הגיע, הוא סיפר את הסיפור שסיפרתי על הפלוגה שלו, פלוגה ב', על המלחמה שלו ואיך התגברו על כל מיני קשיים. וגם על אותו חניון טנקים שהופעל כתוצאה מאותם ציידי טנקים סורים, ועל זה שהוא בא וחילץ מישהו מהטנק שהיה אחד הטנקים שבא לחלץ אותו. כשאני שומע את הסיפור הזה, אני עושה אחד ועוד אחד. בתמימותי – כי הוא בכל זאת היה סא"ל ואני סג"ם – אני אומר לו – 'המפקד, אני רק רציתי לומר שהנהג שחילצת, אם אני לא טועה, זה עבדך הנאמן, אני.'"

"[אבנר] ואז לפתע, איך שאני מסיים, בצד השני של המדורה, מתרומם בחור. והוא אומר לי, אני שי קנטור אותי הצלת."

"[שי] תשמע, ברגע שאני אמרתי לו את זה…הוא השתתק לחלוטין. הוא השתנק. בכל זאת…הוא התקרב אלי…מאד מאד מרגש. זה החזיר כל אחד מאיתנו לאותו רגע של החילוץ."

"[אבנר] כל החיילים מסתכלים על שנינו, על שתי הדמויות משני הצדדים של המדורה. אנחנו הולכים אחד לשני ומתחבקים, מישהו פוצח בשיר הרעות."

על בלימה

מלחמת יום הכיפורים, ואת זה יודעים כולם, הותירה צלקת עמוקה וכואבת מאד בעם ישראל. בפרט, מי שחוו את הקרבות הקשים על בשרם לא ששו להפתח ולשתף אחרים – אפילו את אלה שלחמו איתם כתף אל כתף – בטראומות הקשות שחוו. אבל כנראה שהזמן עושה את שלו. אבירם ברקאי.

"[אבירם] בשלושים שנה למלחמת יום הכיפורים, בשנת 2003, קרה אירוע. שמעתי מלא מעט אנשים, ששלושים שנה זה פרק זמן ידוע כנראה: אני לא יודע אם [זה מופיע] בספרות, אבל כעובדה, קרה משהו. אחרי שלושים שנה אנשים, שכל השנים שתקו, סגרו, לא פתחו – בחלוף שלושים שנה הם רצו לפתוח. ונוצרו מעגלים שלמים של לוחמים שחיפשו אחד את השני, הפעילו פה ושם גם חוקרים פרטיים, וישבו יחד. אם זה תותחנים, הנדסה, שריון, צנחנים, גולני, אפילו בחורינו המצויינים בחיל האוויר. ישבו יחד ודיברו ודיברו, דברים ששלושים שנה לא דיברו עליהם.

אולי יותר מכל אחד אחר, מי שהחליט לקחת את המפגש הזה קדימה ולא להשאיר אותו רק כמפגש חברים, הייתה חטיבה 188. החטיבה הזו החליטה שהיא רוצה לכתוב ספר על קורותיה. הם פנו לפלוני ולאלמוני ולכל מיני אנשים בדרך, והתחילו אפילו לעשות איתם עבודה – אבל זה לא צלח. וכך יום אחד הם הגיעו אלי.

אמרתי – הכבוד כולו שלי, אבל למה אתם חושבים שאני מסוגל? אמרו, אתה מסוגל! הכירו את ספרי הטיולים שכתבתי. אתה מסוגל. אמרתי, אוקי, נאמר שכך – למה אתם חושבים שמגיע לכם שאני אעזוב הכל ואתחיל לכתוב ספר? אמרו, מגיע כי יש לנו סיפור מיוחד, סיפור שלא סופר ולא מוכר. אמרתי, לא מכירים? אמרו לי, לא.

אמרתי, תנו לי לעשות מבחן לקמוס. אני גר בישוב קהילתי עם אג'נדה – בטח אז, בשנת 2007 – בטחונית מאד מובהקת. הישוב הוא כוכב יאיר. פניתי לכעשרה חברים, חלקם אפילו שמות ידועים במילייה הביטחוני הישראלי. באתי אליהם, אחד אחד לביתו, ואמרתי – יש לי שאלה קצרה ואני רוצה תשובה מהירה. אמרו – שוט. אמרתי: יום שבת, שישה באוקטובר, 1973, שעה 1355 בצהריים. פרוץ מלחמת יום הכיפורים. איזה כוחות שריון סדירים עומדים ברמת הגולן על מנת לקדם את הצבא הסורי. עכשיו! בלי לחשוב!

עשרה אנשים אמרו חטיבה 7. תאמין לי, יש לי עכשיו צמרמורת כשאני מספר את זה. היה אחד או שניים שאמרו, רגע, כוח צביקה – הוא לא שייך להם. לאן היה שייך כוח צביקה?…והיה אחד שאמר – רגע, רגע, היו גם 188. אבל כולם במיידי אמרו חטיבה 7. ולמי מהמאזינים שלא יודע, מי שעמד לאורך הגבול, על קו התפר, על קו המגע, בחזית – הייתה רק חטיבה 188. רק. ולכן אני חזרתי אליהם, אמרתי להם – לוקח. לקחתי, והיתר היסטוריה. בראש השנה 2009, שנתיים אחרי שפנו אלי, יצא לאור הספר 'על בלימה'. זה שם שלא אני נתתי. שם מדהים. בהתחלה אפילו התנגדתי לשם הזה. שם מדהים. כי הכל היה על בלימה. הם היו על בלימה. המדינה הייתה על בלימה. הכל היה בתחושה של על בלימה! הספר הזה עושה – אני יודע שאלה מילים קצת גבוהות – אבל הוא עושה צדק היסטורי לסיפור שכל כך הרבה שנים לא נשמע."

"[אבירם] אני מניח בסבירות גבוהה שאף כוח אחר, אם היה לו את אותה כמות טנקים באותה גזרה, לא היה מצליח לעשות יותר טוב מ-188. לכן צריך לעשות תיקונים לעוולות היסטוריות. לכן אני כל כך – באמת – שמחתי על הזכות הגדולה לעשות את זה. היו לי חברים מהשכונה שהיו שם, ב-188. עודד בקמן. דוד איילנד. נתי לוי. גיגי אורן. ואולי אחרים ששכחתי. היו שם! אז הספר הזה היה מאד מאד חשוב שהוא ייצא ויספר את הסיפור שלהם ויתן להם את הכבוד הגדול שמגיע להם."

'על בלימה', ספרו של ברקאי, השיג את מטרתו. אם לפני שיצא הספר לאור היה סיפורה של חטיבה 188 עלום וידוע רק למתי המעט שלקחו בו חלק – כיום הוא מוכר וידוע הרבה יותר. ואולי חשוב יותר, מורשתה של חטיבה 188 התחלפה מסיפור של כשלון ותבוסה, לסיפור של לחימה הירואית ועיקשת כנגד כל הסיכויים. המעגל נסגר, ולוחמיה הצעירים של חטיבה 188 הנוכחית יכולים כעת להביט אחורנית, אל ההיסטוריה של החטיבה שלהם, בגאון.

רק עוד מעגל אחד היה צריך להסגר. ארבעים שנה חלפו מאז אותו ערב סביב המדורה, ושי קנטור ואבנר לנדאו לא שוחחו ולא פגשו זה את זה אפילו פעם אחת. לבסוף, בשנת 2014, החליט שי קנטור לעשות מעשה.

"[שי] אני ידעתי שהוא מקיבוץ יגור, אבל לא הייתי בטוח שהוא עדיין בקיבוץ. חיפשתי את הטלפון, הגעתי אליו, ואני אומר לו – 'אבנר, שלום, אני לא יודע אם אתה זוכר אותי, מדבר שייקה קנטור…'"

"[אבנר] ארבעים שנה על היום, יום הזכרון 2014, אני חוזר מבית הקברות ביגור. הטלפון מצלצל בבית. אני מרים את הטלפון עם האופטימיות הרגילה שלי, צהריים טובים. אני שומע מישהו – זה אבנר לנדאו? הוא אומר זה שי קנטור. אני כולי מצטמרר. כולי צמרמורות ואני לא יכול לענות לו. אני טורק את הטלפון ורק בטלפון השני התחלנו לדבר ולשחזר את מה שקרה."

"[שי] איך אתה מדבר עם מישהו שארבעים שנה לא היה לך קשר איתו? הוא מה זה זכר, זכר כמו גדול…"

"[אבנר] ואז קבענו פגישה, והמשפחות הכירו."

"[שי] מיד קבענו להפגש. תיכננו פגישה של משהו כמו שעתיים, שעתיים וחצי – שילשנו את הזמן הזה, וגם זה הספיק לרק עשרים אחוז מהדברים שרצינו לדבר עליהם. רגע מאד מרגש, שמתפרצים אצלך דברים שהיו חבויים או חבויים למחצה. המשפחות מיד נקשרו אחת עם השניה. הוא ביקר אצלנו כמה וכמה פעמים, והילדים שלו ושלי שאלו את כל השאלות הנכונות. אצל אבנר זה גם דור הנכדים. אנחנו בקשר מצוין מאותה רגע שהתחלנו אותו."

[אבנר] מה שנקרא היום נסגר מעגל? נסגר המעגל."

קרדיטים

https://soundcloud.com/myuu/msp3danger
https://www.youtube.com/watch?v=liPX4uqfLWA
https://www.youtube.com/watch?v=W_USLXUIt40
https://www.youtube.com/watch?v=W2MHwws8TsE
https://www.youtube.com/watch?v=pjRDn5mG2Pw
https://www.youtube.com/watch?v=HyFOlrt6Sz0
https://www.youtube.com/watch?v=Zkx944e1cTU
https://soundcloud.com/edboi19/pirate-tension
https://soundcloud.com/karol-piczak/fields-of-war-prelude
https://www.youtube.com/watch?v=xlKns2KbKBc
https://soundcloud.com/myuu/the-crypt-horror-soundscape
https://soundcloud.com/jetflystation/they-are-attacking
https://soundcloud.com/proxymusik/over-dresden
https://soundcloud.com/invisiblefrequencies/the-tempest
https://www.youtube.com/watch?v=oJNNOqeumWY&t=92s
https://www.youtube.com/watch?v=-Yh-f_i9BTo
https://soundcloud.com/myuu/blackout-dark-ambient
https://www.youtube.com/watch?v=kq2ndclwEqY
https://www.youtube.com/watch?v=Sj99uD2Mc8M
https://www.youtube.com/watch?v=8ZXQOOAVk4E
https://soundcloud.com/lazyman123/the-cost