Podcast (osimtanach): Download

הורדת הפרק (mp3)

עולם החלומות העסיק את הקדמונים ומעסיק גם את החוקרים בימינו. בספר בראשית מסופר שאברהם ראה בחלומו תנור אש, ולפיד בוער שעובר בין חלקי חיות שאותן ביתר קודם לכן, כשהיה במצב של ערות; יעקב ראה בחלומו סולם שמגיע עד פתח ביתו של אלוהים בשמים, ומלאכים שעולים ויורדים בסולם; יוסף חלם חלומות – ופתר חלומות; אלוהים נגלה לשלמה בחלום; ובספר דניאל, פתר דניאל את חלומותיו של נבוכדנצר, המלך שהחריב את בית המקדש הראשון שבנה שלמה.

בפרק הזה מנסים ליאורה יותם להבין את משמעות החלומות ומה שעומד מאחוריהם.

האזנה נעימה,
ניר.

---

רשימת הפרקים המלאה

הרשמה לפודקאסט:

רשימת התפוצה בדוא"ל | iTunes | אפליקצייה לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

---

תמלול הפרק: עולם החלומות (חלק 1 מתוך 2)

עדנה סבג, שהיא אחת המאזינות שלנו העלתה רעיון מקסים: שניתן מקום למטבעות לשון מהתנ"ך, שחדרו לשפה העברית. אין ספק שעדנה צודקת, שכן פניני הלשון שבתנ"ך העשירו את העברית המדוברת – ואין ספק שמקומן הטבעי הוא בתכנית שלנו. ולפיכך, אנחנו נשבץ פנינה אחת בכל פרק – ונשמח לשמוע מה דעתכם על התוספת. נפתח אפוא בביטוי שקשור לתכנית הבאה:

כא עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה,  עַל מִצְרַיִם.  אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו, וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ; כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְכָל הַבֹּטְחִים עָלָיו. (מל"ב יח, כא

הביטוי "משענת קנה רצוץ" הושמע נגד מלך בשם חזקיהו, שחשב שמצרים תסייע לו במלחמתו נגד מלך אשור, דבר שכמובן לא קרה. הביטוי הפך חלק מהעברית בת ימינו, ומשמעו לסמוך על מישהו, או על הבטחה שנתן שידוע מראש שאין לסמוך על דבריו. אביא בקיצור את הפרשנות של האקדמיה ללשון עברית:

קנה, הוא מהצמחים האופייניים למצרים, הוא צמח חזק וגמיש.אלא שקנה רצוץ, הוא היפוכו של דבר.הוא רעוע או שבור.קנה כזה, במקום שיהיה משענת למי שסומך עליו את כפו, הוא יחורר את היד ויפצע אותה = וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ.

והנמשל ברור: מצרים היא משענת רצוצה כזאת, וההישענות עליה תביא לפגיעה בחזקיהו ולנפילת ירושלים. בימינו הבטחות שנותנים ראשי המפלגות לפני בחירות, משולות למשענת קנה רצוץ, שכן ידוע מראש שאין סיכוי שהן תתקיימנה…

זיגמונד פרויד והעולם המודרני

זיגמונד פרויד, אבי הפסיכיאטריה המודרנית, חי במאה הקודמת והקדיש לחלום מקום רב במחקריו. בספרו פירוש החלום הוא סיפק כמה הגדרות לחלום. אחת מהן היא ש"חלום הוא תבנית נפשית בעלת משמעות, שקשורה קשר הדוק למצבו הנפשי של האדם בעת ערות". בהמשך הוא כתב: "שכחת החלום היא סוג של צנזורה נפשית". כלומר, בעוד שהחלום "תופס" את נפש האדם הישן ללא מגננה, שכחת החלום בזמן ערות מגנה על נפשו.

התופעה שנקראת חלום העסיקה גם את בני העולם הקדום, כמו גם את כותבי התנ"ך. בפרק טו שבספר בראשית מספר שאברהם ראה בחלומו תנור אש, ולפיד בוער שעובר בין חלקי חיות שאותן ביתר קודם לכן, כשהיה במצב של ערות; יעקב ראה בחלומו סולם שמגיע עד פתח ביתו של אלוהים בשמים, ומלאכים שעולים ויורדים בסולם; יוסף חלם חלומות – ופתר חלומות; אלוהים נגלה לשלמה בחלום; ובספר דניאל, שכמעט שאיננו מוכר לציבור הרחב ושעליו נדבר בפרק הבא, פתר דניאל את חלומותיו של נבוכדנצר, המלך שהחריב את בית המקדש הראשון שבנה שלמה.

למרות שההוראה 'חלום' משמשת אותנו ואת הקדמונים, זו תהא טעות גדולה אם נתייחס אל החלום באופן הבא:

בשעת לילה מאוחרת הייתי עייפה מאד וזחלתי לחדר שינה. צחצחתי שיניים, נכנסתי למיטה ונרדמתי – וחלמתי חלום. התעוררתי בבוקר – ואופס, החלום עף לו למקום אחר, כדי להגן על נפשי הרכה.

כותבי התנ"ך והקדמונים לא עסקו בחלומות מהסוג הבנאלי הזה.

מסרים מהאלים

אם כך, נתחיל מתיאור התופעה כפי שהבינו אותה הקדמונים.לאחר מכן נתכנס לתוך התנ"ך ונעסוק בשניים או שלושה חלומות מפורסמים, ונראה לאן הם לוקחים אותנו. בני העמים הקדומים האמינו שלמן בריאת העולם ועד עכשיו, כלומר עד זמנם, מתקיים קשר רצוף ומתמשך בין האלים שלהם לבינם. הם האמינו שהאלים מעבירים אליהם מסרים שונים, ובצורות שונות. לפעמים המסר ניתן בדיבור ישיר, ועל כך אין לנו מה להוסיף. אלא שלעתים קרובות האלים הצפינו את המסרים שלהם, וצורות ההצפנה שבהן השתמשו היו מגוונות ומרתקות ורק מומחים בעלי כישורים מיוחדים ידעו לפצח אותן. למשל – לפעמים המסר הוצפן בתמונות סתומות וחסרות פשר שהועברו לאדם בחלום, ולעיתים תנועת הכוכבים בשמים הייתה דרך להעברת מסרים מוצפנים – ואכן הקדמונים היו אסטרונומים מחוננים ביותר. מעוף הציפורים והצורה שיוצר שמן הצף על פני המים היו צורות הצפנה נוספות. שיטה נוספת שהייתה בשימוש נרחב, הייתה לשחוט כבשה, ולפי צורת הכבד שלה לחזות את פני העתיד. בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בעיר בשם מארי, ששכנה על גדת נהר הפרת, נמצאו תבניות עשויות טין, שצורתן צורת כבד. על הכבד מטין, חרטו המלומדים נוסחאות לחיזוי פני העתיד. חשוב לציין שגם במגידו ובחצור, נמצאו תבניות שכאלה.

שיטה נוספת, מרתקת במיוחד, הייתה העלאה באוב של רוחות המתים – שכן רוח המתים שכנה בסמיכות מקום לאלים וידעה את סודותיהם. אך מה זה אוב? אוב = בור = שאול תחתיות.  אבל לא סתם בור, אלא בור שנחפר בלילה, סמוך לקבר ספציפי, במטרה לאפשר לרוחו של המנוח לעלות מן הפיר/ שאול כלפי מעלה, אל עולם החיים. מעדויות שנמצאו באוגרית = מדינה קטנטונת ששכנה בתחום סוריה של ימינו, עולה שבעלת אוב, הייתה אישה שבבעלותה היה בור שכזה ושהיא הייתה אחראית לתחזוקתו. ועכשיו כולם נזכרים בבעלת האוב מעין דור, שהעלתה את רוחו של שמואל מעולם המתים, כדי שיגלה לשאול את תוצאות המלחמה בפלשתים.

עלילות גילגמש

הנה סיפור קצר שקושר את החלום עם האוב, הפיר שדרכו עולות נשמות המתים:

ברשותנו מצוי אפוס שחובר לפני כ-4000 שנים בבבל שבתחום עיראק של ימינו.  האפוס נקרא עלילות גילגמש, והוא מספר על עלילותיהם של גילגמש וחברו אנכידו. השניים היו עצומי מידות ובעורקיהם זרם דם של אלים, ולכן היו חזקים באופן על-אנושי, ולא היו אמורים למות כאילו היו בני אדם פשוטים. גילגמש ואנכידו היו מה שנקרא "פגע רע":  זוג פרוע, מזיק ומשחית, וחסרי כל רסן. בסופו של סיפור ארוך מאד הצליחו השניים להעליב את האלים, וכדי להפריד ביניהם גזרו האלים שאנכידו ימות.

באחד הלילות חלם אנכידו: "חלום נכבד, שעורר בו אימה גדולה, ושפתיו המו כמו זבוב". בחלומו ראה אנכידו את האלים גוזרים עליו שימות." וכך נודע לו שלמרות שאמו הייתה אלה שיצרה אותו מטיט במלוא גודלו ועוצמתו, הוא עתיד למות בסבל גדול, כאחד האדם.

המוות לא עושה הנחות סלבס וכך, למן הלילה שבו חלם את חלומו ובמשך 12 הימים הבאים, חלה אנכידו וגסס למוות. ובימים שגסס, חלומות ביעותים חזרו ופקדו אותו. בחלום האחרון הוא ראה את האדמה נפתחת, ויצור אחד שפניו חושך כפני הנשר, עולה מתוך הבור (האוב) ומושך את אנכידו המסכן מטה, לתוך הבור ואל עולם המתים. במאבק בין הנשר החשוך לבין אנכידו החולה, גבר הנשר והוביל אותו מטה, אל העיר הגדולה שבה חייתה מלכת השאול:

"ואל הבית אשר באיו חשוכי אור ; מקום בו עפר לחמם, ומאכלם טיט… ואור לא יראו, ובעלטה ישבו".  

מתוך הדוגמאות שלעיל עולה שחלום היה רק אחת הצורות שבהן העבירו האלים מסרים לבני האדם.  הבעיה הייתה שהמסרים האלה היו מוצפנים ושכדי לפענח אותם נדרשו מומחים.

מפענחי החלומות

התנ"ך מזכיר את החרטומים, המכשפים, הקוסמים והכשדים. חשוב להדגיש שמדובר באנשים שהיו מלומדים גדולים שהודות לידע העצום שרכשו ברפואה, באסטרונומיה ובמדעים נוספים נחשבו מומחים גם לפענוח הסימנים שהצפינו האלים בשדרים ששלחו לבני האדם. לפני 3000 ו-4000 שנים האלים עסקו בהצפנה, ומומחים מוכשרים עסקו בפענוח של הצפנים. ועוד צריך להדגיש שהמומחים לפענוח הצפנים שירתו בעיקר בארמונות, משום שמרבית הידיעות ששלחו האלים נשלחו למלכים ועסקו בגילוי פני העתיד לבוא עליהם ועל ממלכתם,  ולכן הייתה חשיבות רבה לדעת את תוכנן.

מה ההבדל בין מה שהיה נהוג אצל העמים השכנים, לבין המסופר בתנ"ך? ההבדל הגדול הוא בלגיטימיות. גם בתנ"ך קיימת תפיסה בסיסית שלפיה העתיד להתרחש גלוי וידוע לאלוהים, וכן שמאז בריאת העולם נגלה אלוהים בפני דמויות נבחרות וגילה להם את צפונות העתיד. אלא  שבתנ"ך ההתגלות של אלוהים נעשתה בשתי דרכים בלבד: בדיבור ישיר, או בחלום. ולכן התנ"ך אוסר לחלוטין את ההסתייעות במכשפים, קוסמים, או בבעלי אוב כדי לגלות את צפונות העתיד. ההסתייעות במומחים אלה נחשבת פשע חמור.

ספר דברים מספר על הימים שבהם יוצאי מצרים כמעט סיימו את מסעם במדבר סיני, ועוד רגע הם יכנסו לארץ המובטחת. לפני כניסתם לארץ משה, כך לפי הכתוב, נתן להם שורה ארוכה של חוקים וכך נאמר בקיצור רב בפרק יח:

כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ  אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ : לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת  כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם.  י לֹא יִמָּצֵא בְךָ  ….  קֹסֵם קְסָמִים,  מְעוֹנֵן = קורא בעננים, וּמְנַחֵשׁ = קורא את העתיד לפי תנועות פיתולי הנחש וּמְכַשֵּׁף.  יא וְחֹבֵר  חָבֶר= מגלה עתידות ברבים; וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי  וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים.  יב כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה  כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה; וּבִגְלַל  הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה  יְהוָה אֱלֹהֶיךָ  מוֹרִישׁ = מגרש אוֹתָם מִפָּנֶיךָ.

במילים אחרות, כותבי התנ"ך מכירים בתופעה שלפיה האלים העבירו מסרים בצורות שונות – אך כדי להיבדל מבני העמים השכנים נאסר על בני ישראל להשתמש בשירותיהם של מכשפים, חרטומים, קוראים בעננים ועוד. והסיבה לכך היא שעצם ההסתייעות בבעלי מקצועות אלה התפרשה כהכרה בקיומם של כוחות על אנושיים, שהם לא אלוהי ישראל, דבר שהתנ"ך איננו סובל.

החלום בתנ"ך

אמרנו שלפי התנ"ך ההתגלות האלוהית נעשתה בשתי צורות. האחת בדיבור ישיר, והשנייה בעת תרדמה – והיא הצורה שמעניינת אותנו.  

החלום שבו התגלה אלוהים לאדם, לא התרחש במצב של שינה במובן שמוכר לנו, שאולי באמת מבטא את מצבנו הנפשי, כפי שקבע פרויד. התגלות בחלום יכלה להתרחש גם במצב שבו האדם ער לחלוטין. במצב שכזה נפשו התהפכה, ובבת אחת הוא ניתק מהמציאות ונכנס למצב תודעתי אחר, שבו נגלה אליו אלוהים במראות ובקולות, שאיש מלבדו לא ראה ולא שמע.

אתן דוגמה מספר דניאל,  שאליו נחזור בפרק השני. דניאל, כך מסופר, חי בבבל. באחד הימים הוא עמד ליד נהר החידקל – ואז, בבת אחת הוא נכנס למצב של תרדמה, שהיא מצב תודעתי שבה הוא ראה מראות אלוהיים, שאיש מלבדו לא ראה. והוא שמע קולות שאי מלבדו לא שמע (פרק י) :

ד וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה  לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן,  וַאֲנִי  הָיִיתִי עַל יַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל  הוּא חִדָּקֶל.  עכשיו מתחולל המהפך התודעתי:

ה וָאֶשָּׂא אֶת עֵינַי וָאֵרֶא  וְהִנֵּה אִישׁ אֶחָד לָבוּשׁ בַּדִּים; דניאל מבין שהוא רואה מלאך ששלח אליו אלוהים- ואני מדגישה את הדברים הבאים:  ז וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל לְבַדִּי  אֶת הַמַּרְאָה,  וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי  לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה; אֲבָל  חֲרָדָה גְדֹלָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם  וַיִּבְרְחוּ  בְּהֵחָבֵא.   וַאֲנִי  נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי,  וָאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת  וְלֹא נִשְׁאַר בִּי כֹּחַ….. ט וָאֶשְׁמַע  אֶת קוֹל דְּבָרָיו; וּכְשָׁמְעִי  אֶת קוֹל דְּבָרָיו  וַאֲנִי הָיִיתִי נִרְדָּם עַל פָּנַי  וּפָנַי אָרְצָה.  י וְהִנֵּה יָד  נָגְעָה בִּי; וַתְּנִיעֵנִי עַל בִּרְכַּי  וְכַפּוֹת יָדָי.  וַיֹּאמֶר אֵלַי דָּנִיֵּאל …ואני מקצרת… וּבָאתִי  לַהֲבִינְךָ  = לגלותך, אֵת אֲשֶׁר יִקְרָה לְעַמְּךָ  בְּאַחֲרִית הַיָּמִים …..  וּבְדַבְּרוֹ עִמִּי  כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה  נָתַתִּי פָנַי אַרְצָה  וְנֶאֱלָמְתִּי.  ……. וּנְשָׁמָה לֹא נִשְׁאֲרָה בִי…..

הקטע שקראנו מלמד שהתרדמה שנפלה על דניאל איננה מילה נרדפת לשינה, והמראות שגילו לו את פני העתיד, היו צורה לגיטימית של התגלות אלוהית. במקרה שלנו, של המלאך שדיבר אליו.

ברית בין הבתרים

דוגמה נוספת שממחישה את הדברים האלה היא ברית בין הבתרים, שלהוציא את זו שנכרתה במעמד הר סיני, היא המפורסמת ביותר.

בספר בראשית  מסופר שאברהם הקשיש נואש שאלוהים יקיים אי פעם את ההבטחה, שלפיה ייוולדו לו, לאברהם, ילדים רבים. או אפילו ילד אחד, קטן ונחמד. בתגובה לטרונייתו של אברהם הורה לו אלוהים לצאת החוצה ואמר לו שמספר צאצאיו יהיה כמספר הכוכבים בשמים. וכששאל אברהם איך יידע שהפעם תקוים ההבטחה, אמר לו אלוהים את הדברים הבאים – וכרגיל, אני קוראת בקיצור רב רק את מה שחשוב לנו:

וַיֹּאמֶר [אלוהים לאברהם]  קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת  וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ; וְתֹר  וְגוֹזָל.

ובעברית פשוטה: קח שלוש עגלות, שלוש עזים ושלושה איילים, ותור שהיא סוג של יונה, וגוזל. אברהם עשה כמצווה עליו. ואז ממצב של ערות מוחלטת עבר למצב תודעתי אחר, שהתנ"ך מכנה תרדמה. ובמצב הזה הראה לו אלוהים מראות מוצפנים שאת פשרם גילה לו:

יב וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא = לשקוע  וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם = כניסה למצב תודעתי אחר. …  יג וַיֹּאמֶר [אלוהים] לְאַבְרָם  יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם  וַעֲבָדוּם  וְעִנּוּ אֹתָם  אַרְבַּע מֵאוֹת  שָׁנָה…….ושוב אני מקצרת  יז וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה,  וַעֲלָטָה הָיָה; וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן , וְלַפִּיד אֵשׁ  אֲשֶׁר עָבַר  בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה. כלומר בין חתיכות הבשר שאברהם ביתר במצב של ערות  יח בַּיּוֹם הַהוּא  כָּרַת יְהוָה אֶת אַבְרָם  בְּרִית לֵאמֹר:  לְזַרְעֲךָ  נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת  מִנְּהַר מִצְרַיִם  עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת.

בקטע שקראנו אלוהים נגלה לאברהם בשתי צורות שונות. האחת בדיבור ישיר: כאשר הורה לו לשחוט את החיות. ההתגלות השנייה התרחשה בעת תרדמה, שלא הייתה שינה רגילה, שבה הראה אלוהים תמונות מוצפנות המגלות שבעוד מאות שנים רבות מזמנו של אברהם, צאצאיו יהיו עבדים במצרים. אבל שאברהם יסיר דאגה מליבו, שכן אלוהים יוציא אותם משם.

חלומותיו של יוסף

החלומות המפורסמים ביותר בתנ"ך, שדווקא כן התרחשו בעת שינה, הם אלה שמצויים במחזור הסיפורים המיוחסים ליוסף. פרק לז שבספר בראשית מספר על מערכת היחסים העכורה ששררה בבית יעקב. כידוע, יעקב  אהב את יוסף יותר מכל 11 בניו האחרים, דבר שעורר את קנאתם ושנאתם של האחים – ולמען האמת אפשר להבין לליבם.

יוסף מתואר כנער עצלן שנהג להישאר בבית אביו שעה שאחיו השכימו לצאת עם הצאן למרעה. ואם לא די בכך, הוא נהג להוציא דיבתם רעה באוזני אביהם. דיבה רעה היא תמיד דבר שקר שנועד להזיק. וכתוספת לשאר תכונותיו הרעות, יוסף המפונק נהג לחלום חלומות מרגיזים, שאותם הזדרז לספר. ואני מצטטת בקיצור:

וַיִּרְאוּ אֶחָיו  כִּי אֹתוֹ (את יוסף) אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו  וַיִּשְׂנְאוּ  אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ  דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם,  וַיַּגֵּד לְאֶחָיו….:  שִׁמְעוּ נָא  הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים  בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה,  וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי  וְגַם נִצָּבָה; וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם  וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי.  ח וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו: הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו.

נער החלומות המרגיז חלם חלום שני, שבו הוא ראה את השמש, את הירח ו-11 כוכבים משתחווים לפניו. ושוב הוא רץ לגלות את חלומו לאחיו, אך הפעם נזף בו יעקב בקול רפה ואמר:

מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ:  הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ אָרְצָה.

לכאורה, יש לנו שני חלומות לא מתוחכמים, שחלם נער מעצבן. אין בהם התגלות אלוהית או מסר אלוהי. הסמלים המוצפנים בהם הם בנאליים, במקרה הטוב. אלא שבתנ"ך אין סיפורים בנאליים, ולו חלומותיו של יוסף היו חסרי חשיבות, הם לא היו נכללים בו.

איך לקרוא את התנ"ך

לפני שנתקדם אתן לכם מפתח חשוב לקריאה מושכלת של התנ"ך, שיסייע לנו בהמשך. בתנ"ך מצויים מאות סיפורים, חלקם קצרים מאד וחלקם ארוכים. לכאורה כל אחד מהם עומד בפני עצמו. אפשר לקרוא אותו כיחידה עצמאית ולהתעלם מהסיפורים שנמצאים לפניו או מאחוריו. אך זו טעות גדולה, ומי שעושה כן, מקבל סיפור שטוח ורזה, ולא מאד חכם. לעומת זאת, מי שקורא הסיפור הבודד בהקשר רחב, נוכח לדעת שהוא מתכתב עם הסיפור שעומד לפניו ועם זה שעומד אחריו, ועם זה שנמצא במרחק של 300 פרקים ממנו.

מכל בחינה, הסיפורים הנפרדים הם כמו רשת האינטרנט. הם מתכתבים זה עם זה, הם מסבירים ומלמדים זה על זה. וכולם ביחד משרתים תכלית גדולה אחת שעמדה לנגד כותבי התנ"ך והיא לרומם ולפאר את אלוהי ישראל: לספר על כוחו ועל עוצמתו האין סופית, ולהוכיח שהאלים שבהם האמינו העמים השכנים, הם לכל היותר חתיכת עץ מגולפת שאליה הם משתחווים – והדברים האלה מתארים היטב את המקרה שלנו.   

מחזור הסיפורים הקשור ביוסף שולח זרועות לכל הכיוונים. בהסתכלות רחבה מתברר ששני החלומות שחלם יוסף, הם  מקפצה לסט חלומות שני, שמהווה מקפצה לסט חלומות שלישי, שהיה העיקר בעיני כותבי התנ"ך. ושלושת מחזורי החלומות משרתים כמה עניינים שהיו חשובים לכותבי התנ"ך, ולכן הם מקיימים את הכלל שלפיו השלם גדול מסכום חלקיו = סינרגיה.

נסתכל על הדברים מנקודת מבט כוללת. תכונותיו הרעות של יוסף מסבירות את שנאת אחיו אליו, שבגללה מכרו אותו  לסוחרים שעשו את דרכם למצרים. ומכאן שאחת המטרות של כותבי התנ"ך הייתה לספק הסבר לכך שהסיפור המקראי עבר מארץ כנען למצרים, שממנה נצא בעוד כמה מאות שנים, כפי שהבטיח אלוהים לאברהם בהתגלות שעליה דיברנו קודם. במצרים התרחשו שני הסטים של החלומות הבאים, אך לפני שנגיע אליהם, צריך למכור את יוסף — אז בוא נמכור אותו. באחד הימים עשה יוסף טעות פטאלית ויצא ממחבואו שמתחת לסינורו של אביו. אחיו ניצלו את העובדה שחולם החלומות נותר ללא הגנה. הם תפסו אותו ומכרו אותו, כפי שמוכרים כל סחורה, לשיירה של סוחרים שעשתה את דרכה למצרים. במצרים נמכר יוסף בשנית, הפעם לאיש בשם פוטיפר שהיה שר הטבחים של פרעה.

הכתוב שהדגיש קודם את עצלותו של יוסף בבית אביו, מתאר אותו עכשיו כבחור חרוץ שניהל בכישרון גדול את משק ביתו של השר הנכבד. המחבר לא מדבר על שינוי שחל באישיותו. אבל הפרטים שמוסר, גורמים למוחנו לעשות את השינוי.

אלא שעכשיו התעוררה בעיה. מסתבר שלאשתו של פוטיפר היו דרישות משלה מהבחור הצעיר והיפה שהובא לביתה, שאותן הוא לא היה מוכן למלא. בסופו של דבר הגברת הדחויה נעלבה עד עמקי נשמתה, והיא סיפרה לבעלה שיוסף  ניסה לאנוס אותה. השר האמין לשקריה של אשתו והשליך את יוסף המסכן לבית הסוהר המלכותי, שבו נמצאו אסירים שאסר פרעה. וביניהם נמצאו שני אסירים ממעמד בכיר: שר המשקים ושר האופים.

האופן שבו חטאו השרים לפרעה

הכתוב איננו מגלה מה היה חטאם של שני השרים, אך היות שהם נגעו במזונו ובמשקה של המלך, הרעלה נשמעת כאפשרות הסבירה. הרעלה הייתה אחת הצורות המקובלות להיפטר ממלכים, ומסיבה זו הם נהגו להשתמש בטועם מלכותי, ויתכן שלכך התכוון המספר. מכל מקום, בבית הסוהר פגש יוסף את שר האופים ושר המשקים, והפגישה הזו מובילה אותנו לסט חלומות שני וכך מסופר:

באחד הלילות חלמו שר האופים ושר המשקים, כל איש את חלומו :

ה וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם, אִישׁ חֲלֹמוֹ  בְּלַיְלָה אֶחָד,  אִישׁ  כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ:  הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה  אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם,  אֲשֶׁר אֲסוּרִים  בְּבֵית הַסֹּהַר.  ו וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף  בַּבֹּקֶר; וַיַּרְא אֹתָם  וְהִנָּם זֹעֲפִים.  ז וַיִּשְׁאַל …..  מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים  הַיּוֹם.  וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו  חֲלוֹם חָלַמְנוּ  וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ;

ולמה זעפו השניים? זעפם של שני השרים הנכבדים, קשור קשר ישיר לאמונה שהאלים העבירו אליהם בחלום מסר מוצפן לגבי עתידם. אך כדי לפענח את הצופן, היה צורך בפותר חלומות מקצועי והנהלת בית הסוהר המלכותי לא סיפקה מומחה שכזה לאסיריה – וזו הסיבה שבגללה הם זעפו. לעת הזו נכנס יוסף לסיפור. יוסף ביקש מהשניים שיספרו לו על מה חלמו – ולכאורה ורק לכאורה, הוא פתר את חלומם. לשר המשקים הודיע שבעוד שלושה ימים הוא יחזור למזוג את יינו של פרעה,  ולשר האופים גילה שיוצא להורג בתלייה – וכך באמת היה.  זה חזר לארמון וזה הוצא להורג – והאסיר יוסף המשיך לכלות את ימיו בבית האסורים.

החלומות שחלם פרעה

חלפו שנתיים נוספות, ועכשיו הסיפור שתחילתו בארץ כנען והמשכו בבית הסוהר, מתקדם אל ארמונו של פרעה, המלך הגדול של מצרים, שהייתה הממלכה הגדולה והחשובה ביותר בעולם הקדום. באחד הלילות חלם פרעה את שני החלומות, שאליו חותר הסיפור. וכך אומר הכתוב (מא):

א וַיְהִי  מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים; וּפַרְעֹה חֹלֵם :  וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר.  וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר  עֹולֹות שֶׁבַע פָּרוֹת  יְפוֹת מַרְאֶה  וּבְרִיאֹת בָּשָׂר; וַתִּרְעֶינָה  בָּאָחוּ.

ג וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת  עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר,  רָעוֹת מַרְאֶה  וְדַקּוֹת בָּשָׂר; וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל (=ליד)  הַפָּרוֹת  עַל שְׂפַת הַיְאֹר.

ד וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת  רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת  יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת;

וַיִּיקַץ  פַּרְעֹה.

חלום אחד הסתיים ומייד הגיע חלום השני:

ה וַיִּישָׁן  וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית;

וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים  עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד  בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת. וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים  דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים כלומר רוח שבאה מהמזרח (קדם), צֹמְחוֹת  אַחֲרֵיהֶן.  וַתִּבְלַעְנָה  הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת  אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים  הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת;  וַיִּיקַץ פַּרְעֹה  וְהִנֵּה חֲלוֹם.

וַיְהִי בַבֹּקֶר  וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ =פרעה הבין שהחלומות נשאו מסר מוצפן מהאלים ולכן הוא היה נרעש, וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם,  וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ; =אלה הם פותרי החלומות המקצועיים, וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ  וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה.

המלך הנרעש סיפר את פרטי המראות שראה לחרטומים ולחכמים, אלא שאיש מהם לא היה מסוגל לומר לו את משמעם. לעת הזו נזכר שר המשקים באסיר יוסף, והוא סיפר למלך אודותיו. יוסף הובהל מבית הסוהר והתייצב בפני המלך שחזר פעם נוספת על פרטי שני החלומות שחלם. ואני אקרא רק את הפסוק החשוב לנו:

טו וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה  אֶל יוֹסֵף : חֲלוֹם חָלַמְתִּי  וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ; וַאֲנִי  שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר  תִּשְׁמַע חֲלוֹם  לִפְתֹּר אֹתוֹ.  טז וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר  בִּלְעָדָי  אֱלֹהִים  יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה …

ושוב לכאורה ורק לכאורה, פתר יוסף את הסוד שבחלום:

כה וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל פַּרְעֹה : חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא:  אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה  הִגִּיד לְפַרְעֹה.  כו שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת,  שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה;  וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבֹת,  שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה:  …

וכולנו יודעים שהעתיד שהיה צפון במראות שראה פרעה בחלומו, היה ששבע שנות שפע גדול תגענה על מצרים. אך בעקבותיהן תבואנה שבע שנות רעב גדול, שכמותו לא ידעה מצרים מעודה. ויוסף חתם את הפענוח החלום בדברים:

כח הוּא הַדָּבָר  אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל פַּרְעֹה:  אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה  הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה. … כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים,  וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ.

במקרה שלפנינו ידיעת העתיד לבוא הייתה קריטית, שכן היא אפשרה למלך להתכונן בשנות השפע לקראת בואן של שבע שנות הרעב.  ואכן, יוסף הציע לפרעה לנצל את השנים האלה לשם אגירת מזון, שבו יאכיל  את תושבי מצרים בשנות הרעב. פרעה הבין מייד שאמת דיבר יוסף, וכך הוא אמר בפליאה:

הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ  (כיוסף)  אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ.  לט וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף,  אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת  אֵין נָבוֹן וְחָכָם  כָּמוֹךָ.  אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי  וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי; רַק הַכִּסֵּא  אֶגְדַּל מִמֶּךָּ.

עכשיו עולה השאלה הגדולה: למה רק ב"כאילו" פתר יוסף את החלומות של פרעה ושל שני השרים הנכבדים? נסתכל על שני החלומות.

מתוך סיפורו של פרעה ברור לחלוטין שהוא הבין מיד ששני החלומות שחלם נושאים מסר חשוב מהאלים שבהם האמין. וזו הסיבה שבגללה הוא  הזעיק את החרטומים והחכמים, שהיו מפענחי חלומות מקצועיים, שיגלו לו מה משמעות המראות שראה בשני החלומות:

וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם,  וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ; וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ  וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה.

אלא שהחכמים לא היו מסוגלים לפתור את החלומות? לא,הדגשנו קודם שהתנ"ך אוסר לחלוטין את השימוש בפותרי חלומות מקצועיים, כמו חרטומים, מכשפים וקוראים בכבד ובציפורים. ולו יוסף ידע לפתור חלומות, הוא היה חרטום מצרי שנחשב גם למכשף  – ואז הוא היה נחשב לחוטא, ואת זה התנ"ך לא מרשה. אבל בפרק מא פרעה כינה את יוסף צפנת פענח = מפענח צפנים:

וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף, צָפְנַת פַּעְנֵחַ,

במסורת ובבתי הספר, מתואר יוסף כמי שידע לפתור חלומות…יוסף אכן מכונה 'צפנת פענח' = פותר הצפנים. והדעה שהוא ניחן ביכולת לפתור חלומות, אכן מקובלת במקורות העתיקים ובציבור הרחב. אלא שהדעה הזו סותרת את עמדת התנ"ך, שלפיה רק אלוהים יודע ומגלה את פני העתיד – ובוא נקשיב פעם נוספת לתשובות שנתן לשני השרים שהיו כלואים יחד איתו בבית הסוהר (פרק מ), ולפרעה.

בתחילה שאל יוסף את שני השרים:

מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים  הַיּוֹם.  וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ  וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ;

ותשובתו של יוסף:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי

התשובה שלאלוהים הפתרונים, הייתה התשובה שאותה נתן גם לפרעה:

טז וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר: בִּלְעָדָי אֱלֹהִים  יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה = אלוהים יענה לפרעה בלעדי יוסף, ובהמשך הוא אמר : אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה  הִגִּיד לְפַרְעֹה. ועכשיו באה החתימה של החלום :  אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה  הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה. … כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים,  וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ.

הטקסט אומר דברים ברורים: פתרון החלומות היה בידי אלוהים. אלוהים גילה ליוסף את פתרון החלומות, ויוסף העביר את ששמע לידיעת פרעה ולידיעת שני השרים שהיו כלואים יחד איתו בבית הסוהר. בואו ניקח את הדברים האלה לקצה, ונגיד שלפי הכתוב ניתן להבין שאלוהים היה זה שנגלה לפרעה בחלום – ועל כך  נדבר עוד מעט. לעת עתה נסתפק ונגיד שהעובדה שהפתרונות התבררו כנכונים, מוכיחה שאלוהים הוא האל האמיתי, שכן הוא ידע את העתיד לבוא על מצרים.

אז למה היה חשוב לכותבי התנ"ך לספר על חלומותיו של פרעה, שהדבר האחרון שניתן לומר עליהם, זה שהם שיא התחכום?

מלחמת האלים

"עושים תנ"ך" שייכת לרשת של "עושים היסטוריה", שמייד מסגירה את המתודה שלפיה אנחנו עובדים. המתודה הזו אומרת שסיפורי התנ"ך מתארים את הימים שבהם הועלו על הכתב, ושכולם יחד משרתים את האידיאולוגיה שלשמה נכתב התנ"ך. ולכן, הבנת הרקע ההיסטורי כל כך חשובה להבנת כל סיפור וסיפור. נהוג לתארך את הסיפורים שבספר בראשית לשנים שבין 1800 לפנה"ס ועד 1600 לפנה"ס. מכיוון שהדיוק הכרונולוגי לא ממש חשוב, ניקח את 200 השנים האלה כמתארים את זמן הסיפור שלנו – ונשאל  מה היה באותן שנים בארץ כנען ובמצרים?

בארץ כנען יש בשנים האלה פחות או יותר כלום אחד גדול. ארץ כנען הייתה באותם ימים חור נידח, עני ושומם, ודל אוכלוסין – וזו גם התמונה שעולה מספר בראשית. לעומת זאת, מצרים השכנה הייתה באותם ימים הממלכה החזקה והעשירה והמפותחת ביותר במזרח הקדום. בשלב זה חגגו שושלות הפרעונים לכל הפחות 2000 ימי הולדת לממלכתם המופלאה, ושפע הארכיאולוגיה המצרית מוכיחה זאת בצורה חד משמעית.

נקודה חשובה נוספת היא בראש הפנתיאון האלים עמד האל רע RA, שפרעה  נחשב לבנו, ועל כן הוא עצמו נחשב חצי אל.

אז מצד אחד עומדת ממלכה גדולה, מדהימה ומפותחת שבראשה עומד מלך גדול. ומצד שני ישנה ארץ ישראל, ארצו של אלוהים, שהייתה חור נידח. בקיצור, ההבדל שבין שוויצריה לסומליה. מצד אחד עמד המלך החזק ביותר בעולם הקדום, שלכן נחשב חצי אל. מצד השני עמד האל הגדול והחזק ביותר ביקום, שאיש לא ידע על קיומו, זולת האסיר יוסף ועוד שלושה וחצי אנשים מסכנים ומזי רעב. אז איך מוכיחים שאלוהי ישראל גדול וחזק מפרעה שייצג את האלוהות המצרית?

התשובה: על ידי סיפורים שמתארים שאלוהי ישראל ביזה, שיטה והיתל בפרעה שייצג את האלוהות המצרית. על ידי סיפורים שמראים שאלוהים עשה בית ספר לפרעה, והראה לו מי באמת האל החזק בשכונה.  והדברים האלה מחזירים אותנו ל"מפתח" שעליו דיברנו קודם, שלפיו קיימת רשת מגמתית שמחברת את סיפורי התנ"ך יחד.

הקונטקסט הרחב

התנ"ך, כבר אמרנו בפרקים הקודמים – ועוד נחזור ונגיד בעתיד, נכתב בימים שבהם מעמד האישה היה נמוך בהרבה בהשוואה לזה של הגבר. לפיכך, אחת הצורות שבהן כותבי התנ"ך השפילו גבר חזק הייתה באמצעות אישה.

ספר שופטים מספר שיעל הרגה את סיסרא שר הצבא הכנעני, ובמקום אחר מסופר שאישה השליכה חתיכת ברזל שפגעה בראשו של אבימלך, בנו של גדעון. ובשנייה שקדמה למותו, ביקש אבימלך מהנער המשרת אותו שיהרוג אותו, לבל יגידו שאישה הרגה אותו. כותבי התנ"ך השתמשו באיזבל כדי להשפיל את אחאב, שהיה אחד המלכים הגדולים, החכמים והאמיצים שקמו לישראל, ואפשר להוסיף דוגמאות רבות שמאשרות דברים אלה.

אנחנו הקדשנו תכנית מיוחדת לסיפור המסע של אברהם, שרה ולוט לארץ כנען – ומי שמעוניין מוזמן להקשיב לו. כזכור, השלושה הגיעו לארץ כנען בשנות רעב קשה ועל כן הם נמלטו למצרים העשירה, שהייתה אסם התבואה של העולם הקדום. משהגיעו שלושת הפליטים לשעריה של מצרים, נתקף אברהם חשש שמא דבר יופייה האגדי של שרה, שלדברי מספרי האגדות האיר כשמש את כל ארץ מצרים, יגיע לאוזניו של פרעה, ושהוא יחשוק בה – וכצפוי, זה מה שקרה.

שרה נמסרה לפרעה – אך משרצה המלך לממש את אהבתו לאישה היפה, הכה אלוהים אותו ואת בני ביתו בנגעים קשים, עד שלפרעה המסכן לא נותרה ברירה אלא להחזיר לאברהם את שרה, ועוד להוסיף למשלוח תשלום נכבד בצורה של כסף וזהב ומקנה לרוב (יב).

מנקודת מבט היסטורית אין שום אפשרות ששרה הגיעה לבית פרעה. הנישואים של מלכים שחיו בעולם הקדום, ועד זמנן של הנסיכה דיאנה וקייט מידלטון,  היו נישואים פוליטיים ששירתו את האינטרסים של הממלכות. לשרה לא היה שום ערך פוליטי, ולפיכך, ההנחה שאיזושהי פליטה מזת רעב הגיעה לחדר המיטות של המלך, היא אבסורדית לחלוטין. אבל הסיפור שפרעה חמד בשרה, נועד להראות כיצד בגלל אישה הכה אלוהים את פרעה שנחשב אל למחצה. אלוהי ישראל הכה את אלוהי מצרים!

10 המכות שספג פרעה אחר בימי יציאת מצרים, משרתות את אותה תכלית עצמה. ספר שמות חוזר ומדגיש את עקשנותו של פרעה, שסירב לפקודת אלוהים לשחרר את בני ישראל מעבדותם. ועד שלמד את לקחו, הכה אותו אלוהים עשר מכות קשות וכואבות. ולקינוח  נוספה המכה ה-11, שבה הטביע אלוהים את מרכבותיו של פרעה בים סוף. ברור לחלוטין שלו פרעה היה נעתר מייד למצוותו של אלוהים, הוא היה נחשב צדיק ולא רשע. ואז אי אפשר היה לספר כיצד אלוהי ישראל הכה את המלך שייצג את האלוהות המצרית.

ועכשיו, אחרי שהבהרנו את מגמת התנ"ך להשפיל את האלוהות המצרית, נחזור לסיפור של יוסף, ולטענה שאלוהים הוא זה שנגלה לפרעה בחלומו, וזה שקבע את עתידה של מצרים – וכך אמר יוסף:

אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה  הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה. … כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים,  וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ.

אם נקבל את ההנחה שאלוהים הוא זה שנגלה בחלום, אזי אין פלא שחכמי  פרעה לא יכלו לפתור את חלומותיו. שהרי אלוהים לא מדבר עם חרטומים ומכשפים.

ואם שאלת מה החשיבות של החלומות שבמחזור הסיפורים המיוחס ליוסף, הרי שחשיבותם הייתה בהוכחה שהגודל לא קובע. אלוהי ישראל הקטנה והמסכנה, חזק בהרבה מפרעה, המלך החזק בעולם הקדום, שנחשב לבנו של האל רע, שעמד בראש פנתיאון האלים של מצרים.

בפרק הבא נדבר על ספר דניאל שכמעט שאיננו מוכר לציבור הרחב. בזמנו של דניאל היו הפרעונים המצריים נחלת ההיסטוריה, והאימפראטור הגדול היה נבוכדנצר מלך בבל. ולפיכך אך טבעי  ש"בית הספר" שעשה אלוהים עבר לבבל – ועל כך נדבר בפר הבא של עושים תנ"ך.