[עושים תנ"ך] חלק 3 (מתוך 3) – האם יציאת מצרים התרחשה באמת?

Podcast (osimtanach): Download

הורדת הפרק (mp3)

הנה הפרק השלישי והמסכם של שחזור סיפור יציאת מצרים, שבמרכזו עומדת השאלה הגדולה: היה או לא היה? האם מדי שנה אנחנו מתכנסים אל שולחן החג ומדברים בשבחו של מאורע, שמסורת ארוכת ימים הפכה אותו אמת, למרות שמעולם לא התקיים?

האזנה נעימה,
ניר.

---

רשימת הפרקים המלאה

הרשמה לפודקאסט:

רשימת התפוצה בדוא"ל | iTunes | אפליקצייה לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

---

חזרה על הפרק הקודם

בפרק הקודם הראנו שבסיפור יציאת מצרים הגדוש במעשי ניסים ונפלאות,  מצויים פרטים רבים שמתיישבים עם המציאות שהתקיימה במצרים בחלון זמן אחד:סביבות שנת 1300 – 1250 לפנה"ס. בחלון הזמן הזה סבלה מצרים מחולשה רבה מבית ומחוץ. טפטוף מתמיד ואין סופי של מסתננים שחדרו לשטחה לאורך אלפי שנים, פגע בכלכלתה וביציבות המשטר הפרעוני ובנוסף לכך, פלשתים שיצאו מאיי יוון בסביבות 1300 לפנה"ס, הגיעו בספינותיהם לחופיה של מצרים, במטרה לחדור לפנים הארץ.

המלחמה בפלשתים שנמשכה עשרות שנים לאורך החוף המצרי של ים תיכון, שנוספה לבעיות מבית, החלישה מאד את השלטון המרכזי – והחולשה הזו יצרה חלון הזדמנויות לבריחת עבדים ממצרים. היות שלא ניתן היה לברוח דרך חוף הים לישראל, נתיב המילוט היחיד שאפשר היה להשתמש בו, היה דרך מדבר סיני.

דיברנו גם על תיאור ההליכה במדבר, המצייר תמונה אמיתית של קשיי ההליכה. התנ"ך מתאר את הצמא המכביד, את המחסור במזון ואת התשישות של ההולכים שהאשימו את משה פעם אחר פעם שלקח אותם למות ברעב ובצמא.

אם כך, יצאנו ממצרים ושקענו בחולות של מדבר סיני, והנה הגענו אל השלב האחרון של המסע, שלו נקדיש את הפרק הזה. אך לפני שנחצה את הירדן מצד מזרח למערב וניכנס אל הארץ המובטחת, עלינו להיפרד ממשה. (אל דאגה, אנחנו עוד נפגוש אותו בפרק מיוחד רק עליו).

בדקות האחרונות לחייו, העביר משה את שרביט המנהיגות לידי יהושע, ומכאן שסיימנו את ספר שמות ואת ספר במדבר, ופתחנו את הפרק הראשון בספר יהושע, חצינו את הירדן ונכנסנו לארץ ישראל.

---

לפני שניכנס לעובי הקורה, יש לנו שתי חובות:האחת היא שאלה שהעלתה מאזינה שלנו, ועליה נענה מיד, והשנייה:כיצד הגיעו פריטי מידע על מה שהתרחש במצרים בסביבות שנת 1250-1300 לפנה"ס לידי כותבי התנ"ך, שחיו כמעט 800 שנים מאוחר יותר?

בכנס המאזינים השנתי של עושים היסטוריה, שהתקיים במוזיאון ירושלים בחודש דצמבר 2016, השתתפה נערה בשם עטרה, שהפנתה אלי שאלה חשובה מאד. עטרה ציינה בצדק שמדבר סיני הוא מדבר קטן, ושאלה מדוע בני ישראל הלכו בו 40 שנה, ולא 40 יום? כדי להשיב לעטרה בצורה מסודרת ומושכלת, היינו צריכים לעשות את כל הדרך,  ולהגיע לנקודה שבה אנחנו נמצאים עכשיו.בפרק הראשון דיברנו על כך שסיפור יציאת מצרים עטוף שכבה עבה של מעשי ניסים ונפלאות, שנועדו להפליג בתיאור ישועתו של אלוהים. סיפור ישועה גדול של עם רב, הוא מרשים בהרבה מסיפור ישועה קטן של שלושה וחצי אנשים מסכנים.

נמחיש את הטענה הזו באמצעות פסוק אחד, מפורסם מאד, שמתאר את האופן הגרנדיוזי שבו בני ישראל עזבו את מצרים:

פרק יב:

לז  וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס  סֻכֹּתָה = רעמסס וסוכות, שמות שני מקומות  כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים  לְבַד מִטָּף.  לח וְגַם עֵרֶב רַב  עָלָה אִתָּם  וְצֹאן וּבָקָר  מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד.  לט וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם  עֻגֹת מַצּוֹת  כִּי לֹא חָמֵץ:  כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם  וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ  וְגַם צֵדָה  לֹא עָשׂוּ לָהֶם. 

 

היו חוקרים שחישבו שמחנה מונה 600.000 גברים, שלהם נוספו נשים, ילדים, זקנים ונספחים שהתנ"ך מכנה 'ערב רב', מסתכם בסביבות 2.5 מיליון איש. למספר הזה יש להוסיף צאן ובקר ומקנה כבד מאד, מה שאומר שאנחנו מכפילים את מספר היוצאים ממצרים, ומדברים על נחשול אדיר שמונה 4, אולי 5 מיליון פריטים. והנחשול הזה יצא בלילה אחד ובחיפזון גדול ממצרים.

תיאור שכזה היה בלתי אפשרי לפני 3000 שנים והוא בלתי אפשרי גם בימינו.  ומכאן שהקטע הזה שייך לרובד הישועה הגדול,  שנועד להותיר רושם מעורר השתאות על גודל הישועה שעשה אלוהים לבני ישראל. מנקודת מבט ארצית, לא יתכן שמיליוני אנשים ובהמות הלכו במדבר סיני 40 שנה, או  40 דקות – ואפילו לא 4 דקות. במציאות מדבר סיני הוא מקום צחיח שלא יכול לכלכל קבוצות קטנות, לרוב חמולות,  שמונות יותר מ-20-30 איש ועוד כמה עזים – וגם זה בדוחק רב. המספרים האמיתיים האלה, מתנגדים למספרים הדמיוניים, אך הם מחברים אותנו לשאלתה של עטרה.

המספר של 40 שנות נדידה במדבר מוליך אותנו אל אחת התופעות שמאפיינות את הכתיבה המקראית שעליה עמדנו בפרק שדיבר על שתי הכפולות של שבע שנות העבודה, שעבד יעקב עבור רחל.  מרבית המספרים שהתנ"ך נוקב בהם מייצגים ערכים סמליים ולא כמותיים. הערך 7 נחשב מספר סמלי משום שביום השביעי לבריאת העולם, שבת אלוהים מכל מלאכה. המספר 12 מייצג את שניים-עשר השבטים – ומשה, חי 120 שנים – דבר שמוליך אותנו אל הערך 10 וכפולותיו שמייצגים שלמות. המספר 40 נחשב גם הוא למספר סמלי: 40 יום שהה משה בהר האלוהים, הביטוי 'והארץ שקטה  40 שנה' חוזר גם הוא פעמים רבות.

ברגע שזיהינו תופעה ספרותית מובהקת, של שימוש במספר קטן מאד של מספרים, כמו 7, 10, 40, 12, שחוזרים על עצמם מאות פעמים במשמעות סמלית, אנחנו לא חייבים לקבל אותם  במשמעות כמותית, כמקובל בימינו. אנחנו רשאים להתייחס אליהם כמייצגים מובן סמלי כלשהו, ולכן אנחנו רשאים להתייחס ל-40 שנות ההליכה במדבר, כאל מספר שמייצג  "הרבה זמן" ולא יותר מכך.

ספר יהושוע

בספר יהושע עשרים וארבעה פרקים.שניים -עשר הפרקים הראשונים מתארים את חציית הירדן באזור יריחו ואת כיבוש הארץ מידי האוכלוסייה הכנענית שחייתה כאן 1000 שנים ויותר.

כצפוי, פרקי הכיבוש מתוארים בעוצמה רבה והם גדושים מעשי ניסים שעשה אלוהים, שממשיכים את רצף הניסים שעשה לבני ישראל במצרים ובימים שהלכו במדבר סיני. וכשם שאלוהים הכה בכל כוחו את מצרים והטביע את צבא פרעה בים סוף, כך הלם בכנענים. הוא זרק מהשמים אבנים על ראשיהם, הוא עצר את מהלכם של השמש והירח, והטיל אימה על כל יושבי הארץ המסכנים.

אלוהים סייע לכוחות הקרקע של יהושע להרוס את ערי המגורים של הכנענים ולגרש אותם ממקומם, ומששלם הכיבוש, יוצאי מצרים התנחלו בארץ  המובטחת.

פרק יא:    טז וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הָאָרֶץ הַזֹּאת = הארץ המובטחת.  הָהָר וְאֶת כָּל הַנֶּגֶב …. וְאֶת הַשְּׁפֵלָה  וְאֶת הָעֲרָבָה; וְאֶת הַר יִשְׂרָאֵל  וּשְׁפֵלָתֹה = הרי המרכז והשפלה.  ….  יח יָמִים רַבִּים  עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה  מִלְחָמָה = כלומר, נלחם במלכי הארץ הכנעניים. …. כג וַיִּקַּח = כבש, יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הָאָרֶץ , כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה.  וַיִּתְּנָהּ יְהוֹשֻׁעַ לְנַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל כְּמַחְלְקֹתָם,  לְשִׁבְטֵיהֶם; וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה  מִמִּלְחָמָה. 

תמונת הכיבוש המאסיבית שנחרטה בזיכרוננו, מתוארת בשניים-עשר הפרקים הראשונים, אלא שהיא מתפוררת ב-12 הפרקים הבאים, שמספרים סיפור אחר לחלוטין. וכמובן שאין לה שום אחיזה בספר שופטים שמספר על תקופת ההתיישבות הראשונה בארץ כנען. נקודת הזמן בה אנחנו נמצאים היא סביבות שנת 1200 לפנה"ס, ואם התחלנו את המסע שלנו בסביבות שנת 1250 לפנה"ס, הרי שלפנינו סמיכות זמנים מעניינת, שצריך לתת את הדעת עליה. ומה הוא הסיפור האחר שעולה מספר יהושע ושופטים? שלא כבשנו שום דבר.שהכנענים מרגישים טוב מאד ומוסרים ד"ש חמה לכולנו. ועוד נקודה חשובה היא, שהיעלמותם של הכנענים התרחשה בשלב מאוחר יותר. הטענה שבני ישראל לא כבשו אף כפר כנעני,  מעלה את השאלה היכן התיישבו יוצאי מצרים שהגיעו לישראל?

התשובה נלמדת מהארכיאולוגיה הארץ ישראלית. והיא אומרת את הדבר הבא:

הכנענים, תושבי הארץ הוותיקים, היו אוכלוסייה קטנה ודלילה שתפסה באופן טבעי את העמקים הפוריים, העשירים בשטחי מרעה ובמקורות מים. כדי לגרש אותם ממקומם, דבר שיקרה בשלב מאוחר, אך לא כעת, לא היה צורך במסע צבאי נרחב כמתואר בפרקי הכיבוש הכבירים שבספר יהושע. לו המלחמה בכנענים אכן התקיימה, היינו מצפים שבני ישראל יתיישבו בשטחי המחיה שלהם, שהיו מתאימים לחברה של עובדי אדמה שמגדלים גם צאן ובקר. ומה קרה במציאות?

לפי התנ"ך שני השבטים הגדולים והחזקים בישראל, היו אפרים ומנשה. מסיבה שאיננה חשובה לנו, ראשי שני השבטים התלוננו באוזני יהושע והוא בתשובה שלח אותם להתיישב בהר, שהיה ריק מתושבים, שלימים נקרא על שמם: הרי אפרים ומנשה:

וַיְדַבְּרוּ בְּנֵי יוֹסֵף = הכוונה לשבטי אפרים ומנשה,  אֶת יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר:  ואז הם באים בטענות לא חשובות , והנה תשובתו של יהושע: .  טו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ  עַם רַב אַתָּה = הרבה אנשים, עֲלֵה לְךָ הַיַּעְרָה  וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם,  כִּי הַר יִהְיֶה לָּךְ,  כִּי יַעַר הוּא,  וּבֵרֵאתוֹ  וְהָיָה לְךָ תֹּצְאֹתָיו = יבוליו:  כִּי תוֹרִישׁ אֶת הַכְּנַעֲנִי  כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לוֹ  כִּי חָזָק  הוּא. = תתיישב בהר עד שתצליח לסלק את הכנענים, שלהם כבר היו מרכבות ברזל.

כלומר, שני השבטים הגדולים בישראל נאלצו להתיישב בהר ולברא את החורש, משום שלא היה בכוחם לגרש אפילו יישוב כנעני אחד ממקומו — למרות, שהכנענים היו אוכלוסייה דלילה.

יותר מכך, יהושע שלח אותם לברא את היער. מה שאומר בעברית פשוטה שכדי להכשיר את אזור ההר למגורים ולחקלאות, היה עליהם לכרות עצים, לסקל אבנים ולהכין מדרגות בהר = טראסות. וכמובן לחפור בורות מים ללכידת המים שיורדים מטה, לעמקים.אם שני השבטים הגדולים נאלצו לעבוד עבודת פרך כדי להתיישב בהר, מה עלה בגורלם של השבטים הקטנים?

ב וַיִּוָּתְרוּ בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל  אֲשֶׁר לֹא חָלְקוּ אֶת נַחֲלָתָם  שִׁבְעָה  שְׁבָטִים.  ג וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ  אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  עַד אָנָה  אַתֶּם מִתְרַפִּים  לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ  אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם.  ובהמשך נאמר  יְהוּדָה יַעֲמֹד עַל גְּבוּלוֹ  מִנֶּגֶב.

אז כיבוש הארץ המאסיבי, הסתיים בכך ששני השבטים הגדולים התיישבו בהר ושבעה שבטים קטנים לא הצליחו להיאחז בארץ ולכן התפזרו לכל הכיוונים. ובני שבט יהודה פנו לנגב, שהוא המקום הכי צחיח בארץ ולכן גם הכי דליל באוכלוסייה. שבט שמעון הרחיק עוד יותר דרומה, ובפועל נבלע בתוך שבט יהודה ונעלם. ואחרי שאמרנו את הדברים האלה, איך הם תורמים לשאלה אם סיפור יציאת מצרים היה, או לא? ואיך הם מתיישבים עם הארכיאולוגיה הארץ ישראלית.

אמרנו קודם שהתיאור שלפיו יצאו ממצרים 600.000 גברים, שלהם נוספו נשים, ילדם, נספחים ובהמות לרוב, מסתכם במיליוני פריטים. ואמרנו שהמספר הזה הוא בלתי אפשרי, משום שבמציאות מדבר סיני יכול לכלכל בבת אחת רק קבוצות נפרדות שמספרן איננו עולה על 30-20 איש ועוד כמה עזים וחמורים. משהו בסדר גודל של חמולה. ואיך הנתון הזה קשור לארכיאולוגיה הארץ ישראלית.

הממצא בהר

משלחות ארכיאולוגיות שיצאו לאתרים המוזכרים בסיפור הכיבוש הגדול שבספר יהושע, לא מצאו, כצפוי, שום פרט שתומך שכיבוש שכזה אי פעם התרחש. בפרק הראשון דיברנו על כך שמלחמת ששת הימים פתחה בפני הארכיאולוגים אתרים שהתנ"ך מזכיר, שעד כה לא ניתן היה להגיע אליהם בגלל שנמצאו בידי מדינות ערב. אמרנו שהארכיאולוגים יצאו למדבר סיני, הסיקו שיציאת מצרים לא התקיימה מעולם,  משום שלא מצאו אף שריד ארכיאולוגי שתומך במסופר בתנ"ך. אמרנו שארכיאולוגיה הוא ענף דינאמי שכל הזמן משתנה, ולכן ארכיאולוג שמסיק מסקנות היסטוריות על דרך השלילה ועל סמך מה שלא מצא, טועה טעות מתודית חמורה.למה הזכרנו את הדברים האלה?

משום שאמרנו שאין ממצא ארכיאולוגי התומך בתמונת הכיבוש הגדולה שבספר יהושוע.בפרק הראשון אמרנו שסופות החול שפוקדות את מדבר סיני משנות את הטופוגרפיה של המדבר ומפוררות וקוברות ממצאים רכים, כמו שלדים, בגדים וכד'. אבל בניגוד לאדמה החולית של המדבר, האדמה של ארץ ישראל, היא אדמה קשה ויציבה. ולכן אם אתה חופר באתר מסוים ולא מוצא בו שום דבר, סימן שלא היה מיושב. או שכן היה מיושב, אבל בגלל שאין שכבת הרס שמעידה על מלחמה, ברור שהוא ננטש מסיבה שאיננה קשורה במלחמה. כמו שנות בצורת ארוכות, או מעבר שקט למקום אחר. ובאמת החפירות הארכיאולוגיות שהתבצעו בישראל לא העלו שום ממצא שתומך בכיבוש המאסיבי של הארץ שעליו מסופר ב-12 הפרקים הראשונים שבספר יהושע. ומכיוון שהאדמה בארץ ישראל קשה ויציבה, אז אם לא מצאו סימן שכיבוש שכזה היה, מסקנה שלא היה.אבל יש אישור ארכיאולוגי מרשים שתומך בחלק השני של ספר יהושע, שלפיו יוצאי מצרים התפזרו לכל הכיוונים, והתיישבו בחלקים הריקים של הארץ. הארכיאולוגים חשפו למעלה מ-350 כפרים זעירים, בני 5 עד 10 דונם, שקמו באזור הרי המרכז, הנגב והגליל למן שנת 1200 לפנה"ס. ותמונת ההתיישבות הזו מתאימה לתמונה ההתיישבות הקטנה, שמספרת ששבטי אפרים ומנשה התיישבו תחילה בהרי המרכז של הארץ, ששבט יהודה פנה לנגב וששבטים אחרים עלו צפונה, לגליל, והתמונה הזו מתיישבת גם עם העובדה שמדבר סיני לא יכול לכלכל שבטים גדולים, אלא חמולות קטנות שנמצאות במרחק זו מזו, וגם אז בדוחק רב.

אז אם יציאת מצרים לא התרחשה מעולם, כפי שטוענים חוקרים רבים, ואם הכיבוש המאסיבי של הארץ לא התרחש, מהיכן הגיעה למן סביבות לפנה"ס 1200 האוכלוסייה שהקימה מאות  יישובים באזורי ההר ובנגב? 

התיאוריה

הממצאים הארכיאולוגיים מעידים באופן חד משמעי שלמן סביבות 1200 לפנה"ס חל שינוי דמוגרפי בישראל. ושבנוסף לישובי הכנענים שבעמקים הפוריים של הארץ, החלה התיישבות משמעותית בהרי המרכז והגליל ובנגב. והשאלה מי היו המתיישבים החדשים, העסיקה את החוקרים, ואני אציין כאן רק השערה מעניינת אחת, שהעלה חוקר גרמני בשם אלברכט אלט שחי במאה הקודמת.

אלברכט אלט טען שתהליך ההתנחלות בארץ כנען היה שקט, ממושך וללא מלחמות. הנכנסים היו אוכלוסיות נוודיות קטנות שתפסו את החלקים הריקים של הארץ.והטענה הזו מתאימה לתמונת ההתנחלות הקטנה שבספר יהושע ועם  הממצא הארכיאולוגי שמדבר על מאות ישובים זעירים שהיו מפוזרים באזורים הריקים של הארץ.

אלברכט אלט טען שלאחר הסתלקותם של המצרים מארץ ישראל, נוצרה כאן תקופה של "חולשה יישובית", שלדעתי נכון יותר לכנותה 'חולשה שלטונית',  שאפשרה לנוודים שבאו מכיוון מזרח ומהמדבר, להתיישב באזורים הריקים של הארץ. בשני הפרקים הקודמים דיברנו על הסיבות להיחלשותה של מצרים, שיצרה חלון הזדמנות לעבדים לברוח ממנה. עכשיו מתברר שהחולשה הזו פעלה בשני כיוונים. נסיגת מצרים מישראל יצרה הזדמנויות לנוודים להיכנס לפנים הארץ. מה שמתרחש בקצה האחד של המקל,משפיע על מה שקורה בקצהו השני. הרי לא ניתן להסביר את מיליוני הפליטים שנוהרים היום לתוך שטחה של אירופה במנותק מהמלחמה המתחוללת בעירק ובסוריה, בסודן ואריתריאה. האם יתכן שהנוודים שעליהם דיבר אלברכט אלט, היו יוצאי מצרים שעליהם מספר התנ"ך? לדעתי כן. לא כולם כמובן. אבל חלקם.

בפרק השני הצפנו כלפי מעלה פרטים רבים שמתארים החיים שרחשו לאורך הנילוס, שלא היו יכולים להתקיים בשום מקום אחר, זולת הנילוס. דיברנו על חיי העבדים במצרים ועל תעשיית הלבנים והגומא. אמרנו שבניית העיר רעמסס, שנקראה על שמו של רעמסס השני, והמלחמה בפלשתים שהתרחשה על החוף המצרי של ים תיכון בסביבות שנת 1250-1300 לפנה"ס, משמשות לנו עוגן היסטורי. ספר שמות קובע שבגלל המלחמה הזו, שאנחנו יודעים בוודאות שהתקיימה, יוצאי מצרים נאלצו ללכת דרך מדבר סיני. בהמשך דיברנו על תיאור קשיי ההליכה במדבר ועל המחסור הקשה במים ובמזון הרעב – ואפילו הזכרנו את השלו, שהוא ציפור מדברית קטנה ונחמדה. את אסופת הפרטים הריאליים חתמנו בתמונת ההתיישבות הקטנה באזורים הריקים של הארץ, שעולה מספר יהושע. ובסוף התכנית הקודמת שאלנו איך הגיעו הפרטים הריאליים שמספקים ספר שמות, במדבר ויהושע, לידיעת כותבי התנ"ך, שחיו 750 אולי 800 שנים יותר מאוחר?

המפעל הגדול של כתיבת התנ"ך באופן שיטתי ומסודר, החל בימי בית המקדש השני, שנחנך בשנת 515- ועל כך גם שוחחתי עם רן לוי בפרקים 181-182  של עושים היסטוריה. חשבון חיסור פשוט אומר שבין שנת 1300 – 1250 לפנה"ס לבין סביבות שנת 500 לפנה"ס, שבה חיו כותבי התנ"ך, עברו 750 , 800 שנים ואולי אף יותר. מדובר בפער שנים עצום, שמעלה את השאלה  כיצד ידעו כותבי התנ"ך שמעולם לא חיו במצרים, שלא הלכו במדבר סיני, לספק כל כך הרבה פרטים מדויקים  של מה שקרה מאות  שנים קודם לזמנם? כיצד הם ידעו שיוצאי מצרים שנכנסו לארץ כנען לא כבשו שום דבר, אלא התפזרו לכל עבר וסופו של דבר התיישבו באזורים הריקים של הארץ, שאותם מאשרת הארכיאולוגיה הארץ ישראלית? יש כאן פער שנים עצום שמחייב הסבר הגיוני, שאם לא כן, כל המבנה  קורס כבניין קלפים רעוע.

כל השאלות הן בעצם שאלה אחת גדולה. או יותר נכון, קיבוץ של נושאים שונים שמתרחשים באותו מקום ובאותו זמן, שכל מה שצריך לעשות הוא לקשור אותם יחד לסיפור אחד הגיוני.

היה או לא היה?

כדי לענות על השאלות שהצבת עלינו לחזור לשנת 586 לפנה"ס, שהיא השנה שבה החריב נבוכדנצר מלך בבל את  בית המקדש הראשון והגלה את יושבי ירושלים לבבל, שבעיראק. גלות בבל הייתה קצרה מאד. כ-50 שנה לאחר חורבן ירושלים, החלו ראשוני הגולים לחזור ארצה – וזו שיבת ציון. השבים הקימו את בית המקדש השני וחנכו אותו בשנת 515 לפנה"ס, אז באמת החל מפעל הכתיבה הגדול, המסודר והשיטתי של התנ"ך, שבעצמו נמשך מאות שנים.

אלא שאיסוף החומרים של מה שיהפוך בעתיד להיות התנ"ך, החל עשרות שנים לפני חורבן בית המקדש הראשון. לדברי החוקרים, כולל ישראל פינקלשטיין שטוען שיציאת מצרים מעולם לא התקיימה, ספר דברים נכתב בבית המקדש הראשון שבנה שלמה. ומכאן שנכתב לפני שחילותיו של נבוכדנצר החריבו את המקדש.

הנקודה הקריטית שחשובה לנו, היא שספר דברים מבוסס וחוזר על סיפור יציאת מצרים, ומכאן שספר שמות וספר במדבר שמדברים על יציאת מצרים, שמשמשים בסיס לספר דברים, כבר היו כתובים. זו הוכחה חלקית וחשובה שמאשרת את החלקים המתייחסים לסיפור יציאת מצרים. צריך לזכור שספר שמות וספר במדבר עוסקים גם בעניינים אחרים. ועכשיו אנחנו מגיעים לאחת הנקודות המרתקות בסיפור המסע שעשינו בשלושת הפרקים האחרונים, ובהיסטוריה של העם המיוחד שלנו:

כאשר חרב בית המקדש הראשון, הגולים  שיצאו לבבל לקחו איתם סיפורים שחלקם היו כתובים באותם ימים וחלקם עדיין עברו כמסורות שבעל פה, הם ללא ספק לקחו את ספר דברים שכבר היה כתוב, וחלקים מספר שמות וספר במדבר שמדברים על יציאת מצרים, שהם הבסיס לספר דברים.

ועכשיו הגענו לנקודה החשובה והמרתקת ביותר: השבים מגלות בבל, החזירו איתם את המאסה הספרותית שגלתה איתם, או את מה שנותר ממנה. אנחנו צריכים להניח שחלק ממנה אבד.אבל זה נושא בפני עצמו. כרגע אנחנו יכולים לדבר רק על המאסה הספרותית שהפכה להיות התנ"ך שבידינו. בבית המקדש השני, בתהליך שבעצמו נמשך מאות שנים, המאסה הזו הועלתה על הכתב. ולה הוסיפו הסופרים שפעלו בבית המקדש, הרבה תכנים חדשים משל עצמם.

ההנחה שבידי כותבי התנ"ך נמצאו חומרים עתיקים, וביניהם ספר דברים והחלקים הריאליים שליקטנו מספר שמות וספר במדבר ויהושע,  סוגרת את הפער של 750 השנים, וכאן ממש בנקודה הזו, חוזר אלינו אלברכט אלט שטען שבסביבות שנת 1200 חדרה אוכלוסייה נוודית לארץ ישראל. ההיגיון נותן שלפחות חלק מהנוודים שעליהם דיבר אלט היו עבדים שנמלטו ממצרים.

רק אנשים שחיו במצרים בסביבות שנת 1250 לפנה"ס, יכלו לנפק תמונות מצריות מובהקות. תמונות המתארות את חיי העבדים, את מכסת הלבנים שהיה עליהם לספק מדי יום, את תעשיית הגומא המצרית, ואפילו את השימוש בזפת כדי למנוע חדירת מים לתוך תיבות שהשיטו בנילוס. רק אנשים שנאלצו ללכת דרך מדבר סיני כדי לעקוף את המלחמה בפלשתים, יכלו לדעת שמלחמה שכזו התקיימה במציאות. ואלפי שנים מאוחר יותר אנחנו מקבלים אישור למלחמה הזו מהארכיאולוגיה המצרית. רק אנשים שהלכו במדבר סיני, הכירו את קשיי ההליכה במדבר וידעו על השלו, שהיא ציפור מדברית שאיננה מצויה בישראל. ורק הם ידעו לספר שראשית ההתיישבות שלהם הייתה בנגב, בהרי המרכז והגליל.זה מה שאומרים מחברי ספר יהושע.

אלברכט אלט דיבר על נוודים סתמיים, שבאו מהמדבר ונכנסו לארץ ולא חיבר את הנוודים האלה לסיפור יציאת מצרים. הוא לא שאל את מה שאנחנו שאלנו: מי היה המקור שיכול היה לספק בידי כותבי התנ"ך אינפורמציה כל כך מפורטת ומדויקת ממצרים וממדבר סיני. האם שהנוודים שעליהם דיבר אלברכט אלט, ואגב גם ישראל פינקלשטיין, הם המקור שסיפק את התמונות הריאליות שמצויות בתנ"ך? הפרטים האלה הם כמו מכמונות משטרתיות. רק אדם שהיה בזירה עצמה יודע על קיומן ומסוגל לספר עליהן.אין שום דרך אחרת להסביר כיצד ידעו כותבי התנ"ך פרטים רבים ומדויקים על מה שקרה כ-800 שנים לפני זמנם?

למיטב ידיעתי, לא. אני לא מזהה גורם אחר שיכול היה להביא את האינפורמציה הזו ממצרים לישראל. אבל זה לא סוף הסיפור. אני בדעה שהאסופה הריאלית שעליה דיברנו, יצאה לגלות בבל וחזרה ארצה בימי שיבת ציון. וכותבי התנ"ך שפעלו בבית המקדש השני, הם שהוסיפו לסיפור קטן שהגיע ממצרים מעטפת עבה של ניסים ונפלאות, ובדרך זו, סיפור של קבוצות קטנות שהגיעו ממצרים לישראל בסביבות 1200 לפנה"ס והתפזרו לכל עבר, הפך סיפור ישועה ענק. ומעשי הניסים והנפלאות שנוספו לו, האפילו על הרובד ההיסטרי – והפכו אותו לסיפור חסר כל היגיון בעיני חלקים רבים מהציבור החילוני.

אבל למה לקחת סיפור קטן, שגם אחרון הספקנים יכול להודות שהוא הגיוני, ולהפוך אותו לסיפור עצום מידות וחסר היגיון? כותבי התנ"ך שפעלו בבית המקדש השני שעמד בירושלים, חוו אובדנים נוראיים. הם אלה שתעדו ש-10 מתוך 12 שבטי ישראל אבדו לעולם – והגעגועים אליהם והתקווה הנואשת שיחזרו לאדמתם, ממלאים פרקים ארוכים בתנ"ך. הם ידעו שבני העמים השכנים שהוגלו ממקומם, נעלמו גם כן. הם מזכירים את הארמים, המדיינים, הפלשתים, העמלקים ועוד קבוצות קטנות וגדולות – כולן התאדו והפכו לאין. כותבי התנ"ך ידעו שהם עצמם לא יותר מקומץ קטן ממה שהיינו. ומי שקורא את חיבורים שמתייחסים לימי בית המקדש השני, אפילו ספר עזרא ונחמיה, נוכח מייד שהשבים מהגלות ראו בעצם העובדה ששרדו נס גדול.אנחנו מדברים במושגים של "לשבור את הסטטיסטיקה".הם דיברו במושגים של נס.

אלוהים הציל אותם. ממה שהיה פעם עם, נותר קמצוץ. אבל הקמצוץ הזה חזר מהגלות לירושלים  ובנה את בית המקדש, והצליח איכשהו להתחדש. יתכן שכותבי התנ"ך שמזכירים את יציאת מצרים כל כך הרבה פעמים, מצאו שקיים קשר בין השיבה מגלות בבל לבין יציאת מצרים. ולכן הם הוסיפו לסיפור הקטן כל כך הרבה ניסים ונפלאות? יכול להיות. גם אלה ששרדו את השואה ואת מחנות המוות שהקימו הגרמנים, לא מדברים על כך שהם שברו את הסטטיסטיקה.אנלוגיה נכונה ומעניינת, אך היא לא שייכת לתכנית הזו – ואני מציעה שנקשור יחד את כל החוטים.

בשלושת הפרקים האחרונים התמקדנו בפרטים הריאליים שפזורים  בתחנות שעברנו. והרצף שקיבלנו אומר שקבוצות עבדים קטנות ניצלו את חולשתה של מצרים כדי להימלט ממנה. הקבוצות הללו חצו את מדבר סיני, הגיעו לארץ כנען והתיישבו בארץ. הפיזור של ישובים זעירים, שבהם חייתה חמולה אחת בכל רחבי הארץ, עולה בקנה אחד עם הטענה שמדבר סיני אך ורק קבוצות אנשים קטנות מאד. אז מה שאנחנו מקבלים הוא סיפור יציאת מצרים קטן, שיושב על יסודות מוצקים, שאותו הפכו לסיפור ענק.נדמה לי שמנקודת מבט היסטורית הוכחנו שסיפור יציאת מצרים "הקטן", אפשרי. הוא נכון לזמנו ולזירות שבהם התרחש.

לסיכום:

בראשית דברינו עמדנו על כך שסיפור יציאת מצרים נחשב לסיפור המכונן של עם ישראל.השאלה שאיתה יצאנו לדרך הייתה מה מקור הספק שאכן מדובר באירוע התקיים במציאות.

בפרק הראשון עמדנו בהרחבה על הסיבות שבגללן התערער מעמדו של התנ"ך, וסיפור יציאת מצרים בכללו, במאות השנים האחרונות. את הפרק השני והשלישי הקדשנו לחשיפת היסודות הריאליים שמבצבצים מתוך הסיפור הגרנדיוזי. ומה שקיבלנו הוא שסיפור קטן, כנראה של קבוצות עבדים בודדות שנמלטו למצרים, חצו את מדבר סיני והגיעו לישראל. לדברינו, הקבוצות שיצאו ממצרים וחצו את מדבר סיני, סיפקו בידי כותבי התנ"ך תמונות מחיי העבדים במצרים ואת קשיי ההליכה במדבר.  וסופרי התנ"ך, שביקשו לפאר את אלוהי ישראל, שראו כנס גדול את העובדה שהם עצמם שרדו את ההגליות שפקדו את העם שלנו, הפכו סיפור קטן שהוא נכון מבחינה היסטורית, לסיפור ישועה ענק ומגמתי. האם יתכן שכותבי התנ"ך היו צאצאים רחוקים של יוצאי מצרים, ושבפועל הם העלו על הכתב את הסיפור של קבוצת ההשתייכות שלהם? למען האמת זו האפשרות היחידה שעולה בדעתי.

סיפור יציאת מצרים צובע בצבעים חזקים את תפיסת העולם של כל אחד מאיתנו. הן של אנשים בעלי תפיסה דתית עמוקה, והן של אלה שמגדירים עצמם חילונים גמורים, שמוכנים לקבל כעובדות, רק נתונים שאותם ניתן להוכיח במציאות. לדעתי, בערב ליל הסדר כולנו יכולים להסב אל שולחן החג, ובלב שקט לספר את סיפור יציאת מצרים בשני קולות, ניסי והיסטורי כאחד.ושני הקולות האלה הם הסיפור הגדול והמכונן של העם הקטן והמיוחד שלנו.