[עושים תנ"ך] חלק א' – הנדר האיום של יפתח הגלעדי

Podcast (osimtanach): Download

הורדת הפרק (mp3)

יפתח הגלעדי היה שופט בשבט מנשה – אך לאחר מות אביו התדרדר אל תחתית החברה והפך למנודה וחסר בית. כשתוקפים העמונים את בני ישראל מציעים זקני השבט ליפתח לעמוד בראש הצבא. יפתח, שעבורו הצעה זו היא הזדמנות שלא תחזור – עושה את הבלתי-יעשה, ונודר להקריב את אחד מבני משפחתו אם ינצח בקרב.

האזנה נעימה,
ניר.

---

רשימת הפרקים המלאה

הרשמה לפודקאסט:

רשימת התפוצה בדוא"ל | iTunes | אפליקצייה לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

---

(תמלול הפרק) הנדר של יפתח הגלעדי חלק א'

ה וַיְהִי   כַּאֲשֶׁר  נִלְחֲמוּ בְנֵי  עַמּוֹן עִם  יִשְׂרָאֵל; וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי גִלְעָד   לָקַחַת אֶת  יִפְתָּח …  וַיֹּאמְרוּ  (הזקנים)  לְיִפְתָּח  : לְכָה   וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין  ….. ובהמשך:  וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ   וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן; וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ,  לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד.  ט וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל  זִקְנֵי גִלְעָד:   אִם  מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן,  וְנָתַן יְהוָה אוֹתָם   לְפָנָי ,   אָנֹכִי   אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ……  יא וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם  זִקְנֵי גִלְעָד   וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹֹ עֲלֵיהֶם, לְרֹאשׁ וּלְקָצִין.

---

נותני החסות לפרק:

נפתח בשני סיפורים קצרצרים שלקוחים מהמיתולוגיה היוונית – ובאחד שלקוח מהתנ"ך.

הראשון מספר על אידומיניאוס, שהיה מלך כרתים. ואנשי כרתים, כידוע, היו אנשי ים. באחד הימים, בעת סערה איומה בים שאיימה לנפץ את ספינתו, נדר אידומיניאוס לפוסידון, אל הים, שאם ישוב בשלום לביתו, הוא יקריב את הראשון שיפגוש על החוף – והראשון היה, כמובן, בנו. הסיפור השני מספר על אגממנון, מלך מיקני, שעמד לצאת בראש צי ענק של 1000 אוניות להילחם בטרויה, כדי להשיב את הלנה היפה שנחטפה על ידי פאריס, לבעלה שאליו היא כלל לא רצתה לחזור.

אגממנון, בשחצנותו, הרג את הצבי המקודש של האלה אַרְטֵמִיס, שהייתה אלת הציד אך גם הפטרונית של החיות הרכות, והיא בתגובה עצרה את הרוחות בים ולכן אוניותיו לא יכלו להפליג למלחמה. הדרך היחידה של אגממנון לפייס את האלה הזועמת ולשכנעה להשיב את הרוחות לים, הייתה להקריב לה את בתו היחידה, איפגניה – וזה מה שאכן עשה. אם כי ישנן גרסאות שמספרות שהנערה המסכנה ניצלה ולבסוף נישאה לאכילס. וגרסאות אחרות מספרות שהספינות לא יכלו לצאת לדרכן דווקא משום סערת הרוחות שחוללה אַרְטֵמִיס

והסיפור השלישי, לקוח מספר שופטים ומספר על שופט בשם יפתח שנָדַר נֶדֶר, שאם ישוב מנצח מהמלחמה, הוא יבצע פולחן דתי שבמהלכו יקריב לאלוהים את הראשון שייצא מפתח ביתו – והראשונה שיצאה מביתו הייתה בתו היחידה.

מה הקשר של שלושת הסיפורים לפרק שלנו, ולמה יש משמעות כה גדולה לנדר? נדבר על פולחן דתי מפלצתי ואכזרי במיוחד, שבמהלכו האב הורג את בנו, או בתו, כפי שכמעט קרה ליצחק, שלו נקדיש פרק בפני עצמו. וכפי שעשה יפתח לבתו. התופעה שלפיה אב נשבע לפגוע בבנו, או בבתו, הייתה מעשה נדיר, ובגלל שלנֶדֶר שנָדַר יפתח אין מקבילה בתנ"ך .האם היו עוד מקרים שבהם אבות ביצעו פולחן דתי שבמהלכו פגעו בילדים שלהם? כן, אבל בואו ונתחיל מההתחלה, מתיאור התופעה, ורק לאחר מכן נתקדם לסיפור של יפתח.

הקרבת ילדים

התנ"ך מזכיר פעמים רבות פולחן, שבמהלכו מבצע האב טקס דתי שבו הוא פוגע בבנו או בבתו.כנראה שמדובר בתופעה נדירה, שלמרות נדירותה התקיימה במרחב הגיאוגרפי שלנו, והעסיקה לא מעט חוקרים.במיוחד מעניין מאמרו של ד"ר דניאל ויינשטוב שביקש למצוא לה ראיות ארכיאולוגיות לקיומם של אתרי פולחן שכאלה, והשבח לאל על כך שהמסקנות שלו אינן חד משמעיות.    

אך גם ללא ראיות, התנ"ך מתייחס לפולחן ילדים. לא ניתן להתעלם מכך שהתנ"ך חוזר על עניין זה פעמים רבות, ושיחסו לסוג כזה של פולחן, שמאופיין בשריפת ילדים, נחשב למעשה תועבה שאלוהים אוסר לחלוטין לבצעו.לדברי התנ"ך העמים השכנים לישראל והכנענים, שהיו יושבי הארץ הוותיקים, נהגו לבצע פולחנות מסוג זה – והנה מספר פסוקים ואסביר אותם:

דב'  יב,כט כִּי יַכְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם  אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם  מִפָּנֶיךָ;   כלומר, לפני כניסתם של יוצאי מצרים לארץ המובטחת, אלוהים יכרית את יושבי הארץ הוותיקים – דבר שכמובן לא קרה במציאות.  ובהמשך מזהיר הכתוב:   לא לֹא תַעֲשֶׂה כֵן  כלומר כמותם  לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְהוָה אֲשֶׁר שָׂנֵא,  עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם; ושים לב להמשך הכתוב:  כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם, יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם.

ספר ויקרא בפרק כ, אומר את הדברים הבאים:

וַיְדַבֵּר יְהוָה  אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר….  אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ  מוֹת יוּמָת… יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן. אנחנו לא יודעים בדיוק מי היה המולך, אך התנ"ך קושר אותו עם פולחן אלילי הקשור בקורבן ילדים. … כִּי מִזַּרְעוֹ  נָתַן לַמֹּלֶךְ,  לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי  וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי…  

הנביא ירמיהו (פרק ז), שאליו נחזור בהמשך, מאשים את בני ישראל שקיימו את הפולחן האסור:

וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת = במה הייתה מקום פולחן מוגבה שהתקיים מחוץ לבית המקדש. תופת = המקום שבו התבצע הפולחן. לימים 'תופת' הופכת שם מקביל למקום הענישה שבגיהינום. אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם, לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ, אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי.

והדברים האלה חוזרים בתנ"ך פעמים נוספות, כך שלא ניתן להתעלם מכך שיש בהם עדות לתופעה אסורה בהחלט, שבכל זאת התקיימה במקרים קיצוניים ביותר, שאנחנו ננסה לזהותם כאן. 

בספר שמות ובספר ויקרא נקבע שהבן הבכור שייוולד לאישה, ולבהמה, שייך לאלוהים ושעל האב לפדות אותו. האם מנהג פדיון הבן, שנמשך עד היום, קשור באופן כלשהו לפולחן שעליו אנחנו מדברים כאן? התשובה היא חיובית. קיים קשר בסיסי, שאף הוא רווח בעולם הקדום, שהבן הבכור לאדם (שהאב חייב לפדות אותו, ולא להקריב אותו), הבכור בחיות הבית שגידל וביכורי הצומח, שייכים לאלים – ובתנ"ך לאלוהים. אנחנו לא נרחיב בעניין זה כאן, משום שהוא יסיט אותנו מהנושא.

סיפורו של יפתח (פרקים יא-יב)

יפתח הגלעדי היה אחד השופטים שעליהם מספר ספר שופטים בפרקים יא-יב. העובדה שנקרא  גלעדי  מעידה שהוא  השתייך לאחד מ-2.5 שבטי ישראל שהתיישבו בגלעד, באזור ההררי שנפרש מצד מזרח לכנרת ולירדן.אזור שהוא אזור משופע במים ומתאים לגידול צאן. לדברי החוקרים הוא היה בן לשבט מנשה. את הזמן המיוחד לספר שופטים, נהוג לייחס לסביבות שנת 1200- 1100 לפנה"ס. יפתח, כך מסופר, נולד  לאישה זונה – וגם אם לא הייתה זונה באמת, ברור שהייתה אישה ממעמד נחות.

לאחר שאביו של יפתח מת, גירשו אותו אחיו מביתם, הן משום שהם עצמם נולדו לאישה רמת יחס, והן משום שלא רצו שהוא יירש יחד איתם את נכסיו של אביהם. והן – וזו הנקודה החשובה לענייננו – משום שזקני הגלעד, שהיו ראשי המשפחות הנכבדות, היו בעד סילוקו של יפתח מעימם.

הפירוש המעשי של דברים אלה הוא שמייד לאחר מות אביו, ירד יפתח אל התחתית החברתית. הוא הפך מנודה, חסר בית וחסר אדמה לחיות עליה. לפיכך  הוא חבר לאנשים שנמצאו במצב דומה לשלו, שאותם התנ"ך מכנה בתואר המפוקפק "אנשים ריקים". כלומר, אנשים מנודים שנפלטו מהחברה מסיבה זו או אחרת, וחיו בשוליה.

בימים שבהם יפתח ואנשיו הסתובבו ברחבי הגלעד, תקפו בני עמון, שלימים הקימו את ממלכת עמון, ושגם הם חיו באזור הגלעד, את שבטי ישראל השכנים להם. כנראה ששבטי ישראל לא היו מסוגלים להתגונן מפני העמונים, ובצר להם פנו הזקנים שתמכו בסילוקו של יפתח,  ליפתח,  וביקשו ממנו שיחזור אליהם  ושיעמוד בראש הצבא שיילחם בבני עמון…… ואז מה קורה?

הזקנים הנכבדים הציעו ליפתח הצעה שהוא לא היה יכול לסרב לה. תמורת הסכמתו לחזור עימם ולעמוד בראש צבא השבטים שיילחם וינצח את בני עמון –הם יעמידו את יפתח כראש ומנהיג לכל שבטי הגלעד. מהתחתית החברתית הבזויה ביותר, הוא יזנק אל רום המעלה: ושוב אני מצטטת בקיצור רב רק את הדברים החשובים להמשך ענייננו:   

ה וַיְהִי   כַּאֲשֶׁר  נִלְחֲמוּ בְנֵי  עַמּוֹן עִם  יִשְׂרָאֵל; וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי גִלְעָד   לָקַחַת אֶת  יִפְתָּח …  וַיֹּאמְרוּ  (הזקנים)  לְיִפְתָּח  : לְכָה   וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין  ….. ובהמשך:  וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ   וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן; וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ,  לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד.  ט וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל  זִקְנֵי גִלְעָד:   אִם  מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן,  וְנָתַן יְהוָה אוֹתָם   לְפָנָי ,   אָנֹכִי   אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ……  יא וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם  זִקְנֵי גִלְעָד   וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם, לְרֹאשׁ וּלְקָצִין.

יפתח מקבל את ההצעה  הנדיבה, ואז מה קורה? הוא מפעיל את "נשק יום הדין". הוא נודר נֶדֶר ואני מצטטת משפט שאליו נחזור גם בהמשך:

כט וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ יְהוָה  …..  וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה  וַיֹּאמַר:  אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן  בְּיָדִי.  לא וְהָיָה הַיּוֹצֵא,  אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי  בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם  מִבְּנֵי עַמּוֹן,  וְהָיָה  לַיהוָה  וְהַעֲלִיתִיהוּ  עֹלָה.

כדי שנוכל להתקדם, עלינו להסביר תחילה מה המשמעות המדויקת של הנֶדֶר שנדר יפתח, ואת הביטוי וְהָיָה  לַיהוָה  וְהַעֲלִיתִיהוּ  עֹלָה.

נתחיל מהביטוי וְהַעֲלִיתִיהוּ  עֹלָה, עולה בלשון התנ"ך הוא פולחן דתי שבמהלכו הקורבן נשרף בשלמותו, ומוקדש כולו לאלוהים. במקרה שכזה, הכהנים ובעל הבהמה שאותה מקריבים, אינם אוכלים נתח מהבהמה, כפי שמקובל בטקסים מסוג אחר. בסיפור עקדת יצחק, מצווה אלוהים את אברהם – ואני מצטטת בקיצור רב:  

א וַיְהִי  אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה  וְהָאֱלֹהִים  נִסָּה אֶת אַבְרָהָם …. ב וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ ….  וְלֶךְ לְךָ  אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם  לְעֹלָה  עַל אַחַד הֶהָרִים  אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. 

אברהם הנאמן למצוות אלוהים, עושה בדיוק מה שנאמר לו לעשות:

ו וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה  וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ  וַיִּקַּח בְּיָדוֹ  אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם  יַחְדָּו.  ז וַיֹּאמֶר יִצְחָק …..  הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים  וְאַיֵּה הַשֶּׂה  לְעֹלָה.  …… ט וַיָּבֹאוּ  אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים  וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ  וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים; וַיַּעֲקֹד  אֶת יִצְחָק בְּנוֹ  וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ  מִמַּעַל לָעֵצִים. 

נראה שלקיחת העצים והאש, והנחת יצחק על המזבח, ממעל לעצים, ממחישה היטב את הביטוי להעלות לעולה …. ועכשיו נתקדם למשמעות המושג נֶדֶר.

הנדר

נֶדֶר איננו מילה נרדפת ל'שבועה'. משהו בנוסח: מחר דיאטה, ומחרתיים שכחתי ממנה. נֶדֶר אכן ניתן בשבועה, אך בפועל מדובר בעסקה האולטימטיבית, הנואשת והחמורה ביותר של הנודר עם האל, ובתנ"ך זה אלוהים. והוא תמיד, תמיד, נעשה על חשבונו של הבן או הבת של הנודר. מדוע השימוש במילים כמו "נשק יום הדין, "העסקה האולטימטיבית, הנואשת והחמורה ביותר, עם אלוהים"?

כדי להסביר מהוא נֶדֶר, יהיה  עלינו לסטות מעט מהנושא ולהכניס לשיחה שני מושגים שלקוחים מעולם הפילוסופיה:  דטרמניזם רך ודטרמניזם קשה.  

דטרמניזם, הוא תפיסה דתית שאומרת שגורלו של האדם נקבע מראש על ידי האל, או האלים, ולכן אין לאדם אפשרות לברוח מגורלו או לשנותו. התפיסה הדטרמניסטית אומרת שהאל, או האלים שבראו את העולם, קבעו את המהלך ההיסטורי, ואת כל מה שעתיד להתרחש על פני הרצף ההיסטורי, למן בריאת העולם ועד סופו.לפי תפיסה זו כל מה שקורה לאדם, הוא חלק מהתכנית האלוהית. בנקודת הזמן שבה הוא חי, שהיא אפילו לא פסיק זערורי ברצף הזמן האין סופי, הוא ממלא את התפקיד שנועד לו במערכה הגדולה, שאת מרביתה הוא כלל לא מכיר.אבל הוא יודע שישנה תכנית אלוהית כוללת, שבה, בנקודת הזמן שבה הוא חי, כל מה שקורה איתו נקבע בעבר הרחוק. במילים אחרות, האדם  כפות לגורלו ולא יכול לשנותו או לברוח ממנו – הטרגדיות היווניות מבוססות על תפיסה זו.  

הטרגדיות היווניות, ובמיוחד אדיפוס המלך, הן דוגמה מצוינת שממחישה שהאדם לא יכול לברוח מגורלו – והתפיסה הזו חדרה לתנ"ך, אלא שהיא עברה שינויים והתאמות שחשובים לנו. 

התנ"ך מקבל את התפיסה שלפיה אלוהים מנהיג את העולם, והוא יודע את כל מה שהיה וכל מה שיהיה.  אלוהים מוביל את המהלך ההיסטורי אל היעד הסופי, שאותו קבע כבר למן ראשית הימים.די שניזכר בחלום שחלם אברהם, שבו אלוהים " גילה" לו שצאצאיו עתידים להיות 400 שנה עבדים בארץ זרה – וברור שהכוונה שעתידה להתרחש בעוד כ-600 שנים.

אנחנו יכולים להסתמך על ספר תהילים, כדי להמחיש את התפיסה שהאדם הוא בסה"כ נקודה זערורית על פני רצף הזמן: מחבר ספר תהילים (צ) שאומר ש-1000 שנים הם כיום האתמול במושגי הזמן האלוהיים. ושעל רקע הנצח הזה, חיי האדם משולים לצמח, שבבוקר הנץ, בצהרים נבל, ובערב התייבש והפך אבק, שעף ברוח:  

כִּי אֶלֶף שָׁנִים, בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל, כִּי יַעֲבֹר;……. ובהמשך ו  בַּבֹּקֶר (האדם) יָצִיץ וְחָלָף;    לָעֶרֶב, יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ. כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ-הֶגֶה ….. כל שנותינו הן כהגה בפי אלוהים, ובהמשך: כִּי-גָז חִישׁ,    וַנָּעֻפָה.

כלומר, לפי תפיסת התנ"ך, האדם הוא סוג של רובוט שמתוכנת למלא את התפקיד שנועד לו ביחידת הזמן שבה הוא חי, שלא צריך להפעיל אף בורג במוח שלו, ולכן גם אין לו שום שליטה על גורלו, ולמעשה גם אין לו שום אחריות אישית על מעשיו?

בדיוק כאן  נכנס המושג "דטרמניזם רך", שמהווה פתח מילוט, שאיננו מצוי בטרגדיות היווניות, לתפיסה האומרת שלאדם אין שום שליטה על חייו ושעל כן הוא איננו יכול לברוח מגורלו. הדטרמניזם הרך מייצג תפיסה רחבה מאד שפזורה על כל התנ"ך, והיא בולטת במיוחד בדברי הנביאים, שמעבירים לידי האדם את האחריות לגורלו, ואת היכולת להשפיע על אלוהים לשנות את הגזרה המתייחסת אליו. באיזה אופן? על ידי חזרה בתשובה. אך לא בתשובה דתית כמקובל בימינו, שמחייבת את החוזר בתשובה לגדל זקן וציציות ולהושיב את אשתו במושב האחורי של האוטובוס, אלא בתשובה מוסרית שמתמקדת בעשיית הטוב, בעשיית משפט צדק ובנקיון כפיים.

הכוונה היא לפרק א' שבספר ישעיהו, שבו מתאר הנביא את המציאות הקשה שבה חיים בני ישראל – והמציאות הזו היא עונש על מעשים רעים בתחום היחסים שבין האדם לחברו, ולא בתחום הדתי. בהמשך, אומר הנביא מהו התנאי לסליחה האלוהית ולהפיכת המציאות האיומה, למציאות נפלאה ומאושרת – הנה שורות אחדות מדברי הנביא:

רַחֲצוּ,  הִזַּכּוּ,  הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם  מִנֶּגֶד עֵינָי —  חִדְלוּ  הָרֵעַ.  לִמְדוּ הֵיטֵב = לעשות טוב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט  אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; חמוץ הוא עושק וחמס. כלומר, עשו משפט צדק והפסיקו לחמוס האחד את השני… שִׁפְטוּ יָתוֹם  רִיבוּ אַלְמָנָה. 

כלומר, שפטו בצדק את היתום, וריבו את ריבה של האלמנה, כנראה עם הנושים שמבקשים לעקל את רכושה – וגם לכך יש דוגמאות. אם בני ישראל ישובו ממנהגיהם הרעים וינהגו בצדק איש עם אחיו, אלוהים יסלח להם על חטאיהם, ויגמול להם בשפע וברווחה:

יח לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה  יֹאמַר יְהוָה; אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים – שני = אדום כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ  אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע = החילזון שממנו הפיקו את הצבע הארגמן, כַּצֶּמֶר יִהְיוּ. ואם בני ישראל יעשו את הטוב: יט אִם תֹּאבוּ  וּשְׁמַעְתֶּם  טוּב הָאָרֶץ  תֹּאכֵלוּ.  ואם ימאנו: כ וְאִם תְּמָאֲנוּ  וּמְרִיתֶם – חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ , כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר. 

אפשר להוסיף לדברים האלה את הפיוט הנפלא 'ונתנה תוקף', שאומר שבימים שבין ראש השנה ליום כיפור, אלוהים חותך וגוזר את גזר דינם של בני האדם – אך שחזרה בתשובה מעבירה את רוע הגזרה:

וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה

ואחרי שהבהרנו שהדטרמניזם הרך מציע דרך לאדם להשפיע על אלוהים לשנות את הגורל שגזר לו, הגיע הזמן לדבר על הקשוח. מה הוא אומר?

דטרמניזם קשוח

את אותו הדבר, רק ללא פתח מילוט מוסרי, שבאמת בולט מאד בספרות הנבואית. הדטרמניזם הקשוח קובע שהתכנית האלוהית איננה ניתנת לשינוי, והאדם לא יכול לברוח מגורלו, בין אם יהיה מוסרי ובין אם יהיה מושחת, כמו אחרון לוקחי השוחד שמבין חברי הכנסת.  וכשם שהאדם לא יכול להחליט אם הוא ייוולד, או ימות – ומתי, כך אין לו שום שליטה על גורלו. בספר עמוס, פרק ה'  אנחנו מוצאים דוגמה יפה ופיוטית, שממחישה מה קורה לאדם שמנסה לברוח מגורלו  :

כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי – וּפְגָעוֹ הַדֹּב; וּבָא הַבַּיִת, וְסָמַךְ יָדוֹ עַל-הַקִּיר –  וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ. 

כלומר, זה שנמלט בפני הארי נפל לכפותיו של הדוב, והנחש המתין לזה שהגיע לביתו ונשען על הקיר.

ובכל זאת, גם לדטרמניזם הקשוח שאומר שאין לאדם שום שליטה על  גורלו, יש פתח מילוט אחד – וזהו פתח מילוט אחד ונורא – והוא הנֶדֶר. ועכשיו אנחנו יכולים להתחיל לסגור את המעגל שפתחנו, ולחזור לסיפורו של יפתח. הנדר –  היא מילת המפתח שלנו.

הנדר הוא סוג של עסקה שנעשית בשבועה החמורה ביותר, שבתנ"ך אין לה שום התרה – אך בתלמוד יש לה התרה בגלל חומרתה:

הרוצה שלא יתקיימו נדריו יעמוד בראש השנה ויאמר: כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל" (נדרים כג, ב)

וכמובן שתפילת כל נדרי שנאמרת לפני יום כיפור, מכריזה על ביטול של נדרים שנדר ציבור המתפללים במהלך השנה. בר בתקופה קדומה ניתן פתח להתרת נדרים, שהתנ"ך לא מאפשר זאת. אין התרת נדרים בתנ"ך, ואם נסביר אותם במושגים מאוחרים, אנחנו נפסיד את סיפורו של יפתח, ואת הסיפורים הקשורים בו.

אמרנו קודם שלפי הדטרמניזם הרך, החזרה בתשובה, שהיא צדק חברתי, יכולה להשפיע על אלוהים לשנות את גזרתו. הדטרמניזם הקשה בשום אופן לא מקבל זאת. הדטרמניזם הקשוח לא משתמש במושגים של צדק חברתי, או דתי. הדוגמאות שמצויות בידינו מתייחסות, כמעט תמיד, למלך או לשר צבא, שיודע בוודאות שהוא הולך להפסיד במלחמה שתוצאותיה נגזרו מראש על ידי האל שבו הוא מאמין.

המלך שיודע שארצו תחרב במלחמה, מוכן לשלם כל מחיר ובלבד שהאל, או האלים, ישנו את המהלך ההיסטורי ואת הגזרה שגזרו לו בראשית הימים.בתמורה, הוא נודר לשלם לאל שבו הוא מאמין, בדבר היקר ביותר שיש לו. והדבר היקר ביותר שיש לאדם, הוא בנו, או בתו.במרבית המקרים זה יהיה בן היחיד הנודר, או בתו היחידה שהוליד הנודר. הנה דוגמה אחת חזקה, ולאחריה ניתן יהיה להסביר מה עומד מאחורי הנדר שנדר יפתח .  

מישע מלך מואב

ספר מלכים ב', פרק ג', מספר על מלך בשם מישע, שחי בסביבות שנת 850 לפנה"ס, שהם כ-200 שנים לאחר זמנו של יפתח. מישע היה מלך מואב, שגם היא, בדומה לעמון, הייתה ממלכה בתחום ירדן של ימינו. מסיבה שלא חשובה כעת לענייננו, מישע היה חייב לשלם מדי שנה מיסים כבדים בצורת תוצרת חקלאית, למלך בשם יורם, שהיה מלך ישראל.

בשנה שעליה מספר התנ"ך, החליט מישע לחדול מתשלום המיסים המוטלים עליו. בתגובה חבר יורם מלך ישראל ליהושפט מלך יהודה, ושניהם עלו להילחם במישע המרדן. לדברי הכתוב, שני המלכים החריבו כמעט את כל הערים של ממלכת מואב. הם הרסו בתים, סתמו מעיינות ובורות מים וכרתו עצים.  מישע שראה שארצו נחרבת לנגד עיניו, ניסה להבקיע דרך מילוט לו ולאנשיו, אלא שנסיונו עלה בתוהו.

כאשר הוא הבין שהגיע לקצה הדרך ושאין לו כל מוצא, הוא השתמש בנשק יום הדין, שמטרתו הייתה לטלטל את כמוש, האל שבו האמין, ולעוררו להציל את מואב מהרס מוחלט. והכתוב אומר את הדברים הבאים:

כו וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה; וַיִּקַּח אוֹתוֹ (איתו) שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב,  לְהַבְקִיעַ (הכוונה להבקיע דרך) אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם,  וְלֹא יָכֹלוּ.  כז וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו,  וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה,  וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל  עַל יִשְׂרָאֵל; וַיִּסְעוּ  מֵעָלָיו  וַיָּשֻׁבוּ  לָאָרֶץ.

למרות שלא כתוב שמישע נדר לכמוש, האל הלאומי של מואב, שהוא מוכן להקריב את בנו תמורת הצלת מואב, ברור שהעסקה של "תן ניצחון, וקח את הילד" שהיא מנוגדת לטבע האנושי, נמצאת ברקע הדברים. מהסיפור עולה שכמוש קיבל את קורבנו של מישע  והתערב באופן כלשהו לטובתו, ולכן שני המלכים נסוגו ומואב ניצלה.

מישע ידע שהוא הפסיד במערכה, ושיש רק עוד מעשה אחד אחרון שהוא יכול לעשות כדי להציל את ממלכתו מכליה וודאית, והיא לשלם לאל שבו האמין את המחיר היקר ביותר: את בנו הבכור. הדבר היקר ביותר שיש לאדם, תמורת הדבר היקר ביותר שיש למלך:  הצלת ממלכתו. זו העסקה שעומדת בבסיס הנדר.

הנדר של יפתח

המעשה הנואש שעשה מישע כדי להציל את ממלכתו, מוביל אותנו, סוף סוף, לסיפורו של יפתח.לפי התפיסה שעומדת בייסוד הנדר, למרות שלא ידוע כיצד, ברור לחלוטין שברגע שקיבל יפתח את הצעת הזקנים לעמוד בראש הצבא שייצא להילחם בבני עמון, הוא ידע שמחכה לו תבוסה מוחצת – אחרת הוא לא היה נודר את נדרו. כלומר, התבוסה במלחמה עם בני עמון, הייתה חלק מהמהלך ההיסטורי שקבע אלוהים בשחר ההיסטוריה.  

אלא שכאן יש לנו סטייה. הנער שנולד לאישה זונה, שגורש על ידי אחיו ועל ידי זקני הכפר שבו נולד, לא ביקש להציל את ממלכתו, או את ישובי הגלעד, הוא ביקש להציל את עצמו. זקני הגלעד הציעו ליפתח הצעה שהוא לא יכול ולא רצה לסרב לה:  לעלות מהתחתית החברתית שבה חיים האנשים המנודים, אל רום הצמרת החברתית. שימו לב למה שאומר יפתח לזקנים שבאו להתחנן אליו שיעמוד בראש הצבא:

ז וַיֹּאמֶר יִפְתָּח  לְזִקְנֵי גִלְעָד:  הֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי,  וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי; וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי  עַתָּה  כַּאֲשֶׁר  צַר לָכֶם.  ח וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח: … עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ,  וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ , וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן; וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ  לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד.  ט וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל זִקְנֵי גִלְעָד:  אִם מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן,  וְנָתַן יְהוָה אוֹתָם  לְפָנָי  אָנֹכִי  אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ.

הפעם היסוד הפסיכולוגי, ולא הלאומי, מסביר את הנדר שנדר יפתח.יותר מכל דבר אחר יפתח רצה בניצחון, משום שהניצחון היה תנאי לשובו הביתה ולהפיכתו מנהיג העומד בראש החברה שפלטה אותו ממנה ונדתה אותו. הוא היה מוכן לשלם מחיר שעומד בניגוד  לטבע האדם בכדי לשנות את גורל המלחמה לכיוון הרצוי לו:  להקריב את בנו אשר יירש אותו, או בבתו היחידה. האחד תמורת שני, אחרת אני לא יודעת להסביר את מעשיו.

אלא שיש נקודת חולשה. הנדר אומר שיפתח יעלה לעולה את הראשון שייצא מפתח ביתו – בעיקרון זה יכול היה להיות כלב, או חתול, או הבן של השכנים. 

לא וְהָיָה הַיּוֹצֵא,  אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי  בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם  מִבְּנֵי עַמּוֹן,  וְהָיָה  לַיהוָה  וְהַעֲלִיתִיהוּ  עֹלָה.

זו התחכמות ששומטת את כל הבסיס של הנדר, האפשרות המתחכמת הזו, העלו בעבר כל מני מפרשים. הנדר הוא עסקה שאומרת שבתמורה לדבר היקר ביותר שבו חפץ הנודר, הוא מוכן לשלם את המחיר היקר ביותר – ולא יתכן שהכוונה היא לתרנגולת או לחתול, או לבן השכנים.

לא ניתן להעלות על הדעת שאלוהים ישנה את המהלך ההיסטורי שקבע בשחר הימים, ובמקרה הזה את התבוסה של יפתח לבני עמון, לו תשלום הנדר שנועד לשכנע את אלוהים לשנות את הגזרה שגזר, יכול היה להיות העכבר שברח מהחתול, שבמקרה יצא ראשון מפתח דלתו של יפתח. זה לגמרי חסר היגיון – והעובדה שהסיפור מתקדם עם הבת, ולא עם עכבר, חתול או הבן של השכנים. אז אם האופציה של העכבר והחתול לא קיימת, איך נסביר את הזעקה המרה של יפתח כאשר ראה את בתו יוצאת לקראתו:

לד וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה  אֶל בֵּיתוֹ  וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ  בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת:  וְרַק הִיא יְחִידָה  אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת. לה וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו  וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי  וְאַתְּ  הָיִית בְּעֹכְרָי; וְאָנֹכִי  פָּצִיתִי פִי אֶל יְהוָה  וְלֹא אוּכַל  לָשׁוּב.

הנדר הוא כמו רולטה רוסית. רולטה רוסית היא שם של משחק מסוכן, שבו המשחק טוען כדור אחד באקדח, מסובב את התוף של האקדח לרקתו – ויורה. התופעה הזו מופיעה במספר סרטים, ולפני כמה שנים התקיים משחק שבו התערבו נערים שביכולתם את הכביש לפני מכונית שנסעה במהירות לכיוונם. אלא שבאקדח יש מקום ל-6 כדורים – ובנדר יש מקום לאין ספור כדורים, משום שבמרבית המקרים אלוהים לא נעתר לבקשת הנודר. ובפועל  עד שהנודר לא לוחץ על ההדק אין שום אפשרות לדעת אם אלוהים יעתר לעסקה שהוצעה לו. וכפי שאמרתי, מרבית הסיכויים, שהעסקה לא תצא אל הפועל. אלוהים הוא לא אוטומט שמוכן למלא את בקשת הנודר, גם, או במיוחד, לאור העובדה שעל הכף עומדים החיים של ילד.  

אם יפתח היה מפסיד במלחמה, זה היה סימן שאלוהים לא נעתר לבקשתו. ואז הבת הייתה נשארת בחיים ויפתח היה נשאר מנודה. ומרבית הסיכויים שזה מה שהיה קורה. לדעתי,  בגלל שהנדר הוא עסקה כל כך חמורה, שאין לה התרה, התנ"ך בעיקרון מתנגד לה. לא אוסר, אך מתנגד. ואכן, ספר דברים, פרק כג, אומר את הדברים הבאים:

כב כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ:  כִּי דָּרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ  מֵעִמָּךְ  וְהָיָה בְךָ  חֵטְא. כלומר, אם הנודר לא מקיים את חלקו בעסקה, הדבר ייחשב לו לחטא ……  כד מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ  תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ …. אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ  בְּפִיךָ. 

מחבר ספר קהלת חוזר על אותה תפיסה (ה):

ג כַּאֲשֶׁר תִּדֹּר נֶדֶר לֵאלֹהִים, אַל תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ  … אֵת אֲשֶׁר תִּדֹּר  שַׁלֵּם.  ד טוֹב  אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר  מִשֶּׁתִּדּוֹר,  וְלֹא תְשַׁלֵּם.  …..  

הזעזוע של יפתח נבע מכך שברגע אחד הוא הבין שאלוהים נעתר לבקשתו, ושבפועל הוא ירה את הכדור החי היחיד באקדח שבו מקום לאלפי כדורי סרק. עכשיו לא הייתה לו ברירה אלא לקיים את חלקו בעסקה. גם בתו החכמה הבינה שאביה עשה את העסקה על גבה, ושגורלה נחרץ ברגע שפצה את פיו ונדר את נדרו:  

לו וַתֹּאמֶר אֵלָיו  אָבִי פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל יְהוָה  עֲשֵׂה לִי  כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ:  אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ יְהוָה נְקָמוֹת  מֵאֹיְבֶיךָ  מִבְּנֵי עַמּוֹן. 

ואז היא ביקשה ממנו דבר אחד:

לז וַתֹּאמֶר  אֶל אָבִיהָ  יֵעָשֶׂה לִּי  הַדָּבָר הַזֶּה:  הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים  וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים  וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי  אָנֹכִי וְרֵעוֹתָי.  לח וַיֹּאמֶר לֵכִי  וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים; וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ  וַתֵּבְךְּ עַל בְּתוּלֶיהָ עַל הֶהָרִים. לט וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים  וַתָּשָׁב אֶל אָבִיהָ  וַיַּעַשׂ לָהּ  אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר; וְהִיא לֹא יָדְעָה אִישׁ.

הבת מתה בבתוליה, מבלי להותיר כל יורש ליפתח. נדר הוא העסקה האולטימטיבית.

גם חנה, שהייתה אישה עקרה, נדרה נדר.  האם היא התחייבה בחייו של שמואל, התינוק שאליו ייחלה? כן. אך על כך נדבר בפרק הבא של עושים תנ"ך.