הפירמידות הן הישג הנדסי כביר, ועוד יותר כשמבינים שהוקמו בעידן שקדם אפילו לכלי הברזל. תאוריות רבות ניסו להסביר מי היו בוני הפירמידות – מחייזרים, דרך בני אטלנטיס ועד רבבות עבדים שעמלו תחת שוט הפרעונים. תגלית מפתיעה של הארכיאולוג מרק להנר (Lenher) בראשית שנות התשעים הופכת את תאוריות אלה על ראשן – ומביאה עימה תובנות מפתיעות ומרעישות.
הורד את הקובץ (mp3) | קרא
הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במייל | iTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר
מי באמת בנה את הפירמידות?
כתב: רן לוי
אחד המוצגים בתערוכת "פרעה בכנען" המוצגת במוזאון ישראל הוא פסל קטן של ספינקס, יצור מיתולוגי המתואר כשילוב של אריה עם ראש אדם. הוא אינו מוצג מרשים במיוחד, למען האמת. הפסל הושחת ונהרס על ידי אלמונים אי שם בערפלי ההיסטוריה, ובקושי אפשר להבחין שמדובר בספינקס. אבל דווקא הספינקס הקטן והשבור הזה, הוא הפרט הזכור לי ביותר מהתערוכה כולה. מדוע?
ארכאולוגים מעריכים כי הפסל נוצר בתקופת שלטונו של פרעה אמנמחת השלישי, בערך בשנת 1800 לפני הספירה. הוא נתגלה בתל-חצור שבארץ ישראל, אך מסיבות שונות הקשורות בתארוך היסטורי שלא נכנס אליהן כרגע, סביר להניח שהפסל לא הובא לחצור מיד לאחר שיוצר, אלא רק כשלוש מאות שנים מאוחר יותר, סביב 1500 לפני הספירה. חוקרים מעריכים כי שליט מצרים העניק אותו במתנה לשליט חצור, כנראה כתשורה דיפלומטית, כיוון שהפסל היה כבר אז כבן שלוש מאות שנה: דהיינו, עתיקה ארכאולוגית שאפשרה לשליט המצרי "להשוויץ" בתרבותו העתיקה והמפוארת, בדומה לנשיא ישראל שיעניק לנשיא ארה"ב מזוזה בת שלוש מאות שנה.
סיפורו של הספינקס זכור לי במיוחד מכיוון שהוא גרם לי להבין עד כמה באמת עתיקה ומפוארת הייתה התרבות המצרית הקדומה – עתיקה מספיק כדי שמלך מצרי קדום (מבחינתנו) יוכל להעניק מתנות ארכיאולוגיות מפוארות למלך אחר. רובנו, לדעתי, לא ממש תופסים עד כמה באמת עתיקה ומפוארת הייתה התרבות המצרית הקדומה. למשל, הפירמידה הגדולה ביותר בגיזה, הפירמידה של פרעה ח'ופו, נבנתה בסביבות 2500 לפני הספירה. לשם השוואה, קלאופטרה מלכה על מצרים בערך באמצע המאה הראשונה לפני הספירה – או במילים אחרות, על ציר הזמן אנחנו קרובים יותר לקלאופטרה – מאשר קלאופטרה קרובה לבוני הפירמידות! כשהתיישבו השבטים העבריים בארץ ישראל, בסביבות המאה השלוש עשרה לפנה"ס, כבר עמדו הפירמידות על תילן במשך כאלף ומאתיים שנים. התרבות המצרית העתיקה, על גלגוליה השונים, התקיימה לאורך כמעט שלושת אלפים שנה. האם אנחנו יכולים לדמיין לעצמו את מדינת ישראל, או כל מדינה מודרנית, שורדת במשך שלושת אלפים שנה?…
מי בנה את הפירמידות?
הפירמידות הן יצירות אדריכליות מרשימות ועוצרות נשימה בהיקפן. הפירמידה של ח'ופו לבדה, עשויה מכשני מיליון וחצי אבנים שמשקלן הממוצע כשני טון וחצי – וחלקן שקלו עד לתשעה טון. הפירמידה מתנשאת לגובה של מאה ארבעים וששה מטרים – מעט נמוך יותר מהמגדל המרובע של עזריאלי בתל אביב – והייתה המבנה הגדול ביותר בעולם במשך אלפי שנים, עד סוף המאה התשע עשרה. מדובר לא רק באתגר של כריית האבנים הכבדות הללו, סיתותן והרמתן לגובה רב, אלא באתגר כפול ומכופל של העברת כמות גדולה כל כך של אבנים במהירות הדרושה כדי שעבודת הבנייה תתקדם בקצב סביר. יש לזכור שחלק מהאבנים ששימשו לבניית הפירמידות אמנם נכרו ממחצבות בקרבת מקום, אך חלקן הובאו ממחצבות במרחק של שמונה מאות קילומטרים ויותר. כל זאת, זכרו, בתקופה כה עתיקה, שלעומתה הקמת הקולוסיאום ברומא הייתה ממש "לא מזמן."
אין פלא, אם כן, שהחל מרגע שהפילוסופים היוונים ביקרו במצרים, והרומאים אחריהם, הם שאלו את עצמם מי היו אותם בנאים מסתוריים שהקימו את המבנים המדהימים הללו. תשובות לא היו להם, וגם מורי הדרך שליוו אותם לא זכרו דבר אודות אבות אבותיהם העתיקים.
הדורות הבאים המשיכו לשאול את עצמם אותן השאלות ולמצוא תשובות שנראו להם ראויות. למשל, תאולוג נוצרי במאה הששית לספירה העלה את ההשערה לפיה הפירמידות נבנו על ידי יוסף המקראי, כממגורות לאחסון תבואה במהלך שבע השנים הטובות. מלומד אחר שיער שנוח הוא זה שבנה את הפירמידות (או לפחות אחת מהן) כדי לחמוק מהמבול. אם נדמה לכם שהאמונות הללו נזנחו במרוצת השנים, אתם טועים: בן קרסון, מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארה"ב (והפסיד לדונלד טראמפ מאוחר יותר), הצהיר בריש גלי שלדעתו הפירמידות היו מחסני תבואה – על אף שידוע כיום שהפירמידות אינן חלולות.
במרוצת המאה העשרים הופיעו הסברים שונים בעניין זהות בוני הפירמידות – למשל, שהפירמידות נבנו על ידי חייזרים שביקרו בכדור הארץ, או שנבנו על ידי תרבות אנושית מתקדמת שמשום מה נכחדה ואיננו מכירים אותה היום. המשותף לרבים מהסברים האלה הוא ההנחה שאין סיכוי שהמצרים הקדמונים, בעידן שלפני המצאת כלי הברזל, היו מתוחכמים מספיק כדי להקים את המבנים העצומים האלה.
אדגר קייסי – "הנביא הישן"
אחד התומכים בהנחה זו היה אדגר קייסי (Cayce), מיסטיקן אמריקני שנולד ב-1877, וניחן ביכולת לתקשר עם עולמות נסתרים. כחלק מעבודתו, היה קייסי נכנס למעין טרנס ותוך כדי שינה עונה על שאלות בתחומים שונים ומשונים – עובדה שהקנתה לו את הכינוי 'הנביא הישן.' קייסי זכה להצלחה אדירה, ובין לקוחותיו המפורסמים נמנו הנשיא וודרו וילסון והממציא תומאס אדיסון.
האם אכן גילה הנביא הישן את סודות היקום? אין לדעת. מה שברור יותר הוא שקייסי גילה דרכים יצירתיות לעשות כסף. הוא הקים ארגון בשם 'המכון למחקר ולהארה', שמטרתו המוצהרת הייתה לחקור נושאים כגון פירוש חלומות, גלגול נשמות וכדומה. כיוון שבמדינות מסוימות בארצות הברית נאסר לקבל תשלום עבור קריאת עתידות, 'המכון למחקר ולהארה' סייע לקייסי לחמוק מהמגבלות הללו. הלקוחות של קייסי נתבקשו להירשם כחברים במכון המחקר שלו – תמורת דמי חבר, כמובן – וכך קיבל קייסי משכורת מהארגון ולא ישירות מהלקוחות.
בין יתר הנושאים המיסטיים שבהם עסק קייסי, נשאלה השאלה אודות בוני הפירמידות. הרוחות שכביכול תקשרו עמו מהעולם שמעבר, סיפרו לו שמי שבנה את הפירמידות היו, למעשה, בני אטלנטיס. אטלנטיס הייתה תרבות מפוארת ומתקדמת שהתקיימה על אי במרכז האוקיינוס האטלנטי, ובניה ניחנו בטֶלֶקִינֶזֵיס: היכולת להזיז עצמים בכוח המחשבה. באמצעות יכולת זו, הרימו בני אטלנטיס באוויר את האבנים הכבדות וערמו אותן זו על זו לפירמידות הענקיות.
'המכון למחקר ולהארה' המשיך לעשות חיל גם לאחר מותו של אדגר קייסי ב- 1945, ומרכזים הוקמו בכל רחבי העולם – כולל בישראל, אגב.
מרק להנר
בשלהי שנות השבעים פסע לתוך אחד המרכזים הללו בארצות הברית, בחור צעיר בשם מרק להנר (Lenher). להנר נרשם לאוניברסיטה והשתתף במספר קורסים בפילוסופיה ובדתות – אך במהלך השנה נקלע למשבר זהות ועבד את הלימודים. הוא יצא לטיול ארוך ברחבי העולם כדי לנסות ולמצוא את ייעודו בחיים. אביו היה חסיד מושבע של אדגר קייסי וכך, בתום אותה השנה מצא את עצמו להנר הצעיר במכון למחקר ולהארה.
מתקשרת של המכון קראה את עתידו, והמסר שבידה היה מלהיב! בגלגול הקודם שלו, הסבירה המתקשרת ללהנר, הוא היה מבני אטלנטיס שסייעו למצרים לבנות את הפירמידות. לא 'סתם' סייע: להנר היה זה שבמו ידיו החביא את 'ספר הרשומות' – ספר מיתולוגי שעל פי האגדה מכיל את ההיסטוריה המלאה של אטלנטיס – מתחת לפירמידה הגדולה בגיזה. המתקשרת הסבירה לו שעליו לטוס למצרים, להשתלם בארכיאולוגיה, ולחשוף את הספר שקבר בגלגול הקודם. ואם יש דבר חיובי אחד שניתן לומר על 'המכון למחקר ולהארה', הוא שהוא עקבי. המכון של קייסי מימן למרק להנר שנת שהייה במצרים – וכך מצא את עצמו להנר מתלווה למספר משלחות ארכיאולוגיות כעוזר כללי.
גיזה – עיר המתים
כאן המקום לתאר, בקווים כלליים, את הנקרופוליס – 'עיר המתים', ביוונית – של גיזה, הרמה רחבת הידיים שבה נמצאות הפירמידות. המצרים הקדמונים האמינו באל השמש, וראו בשקיעת השמש במערב כסמל למוות: זו הסיבה שכל הקברים המפוארים במצרים נבנו מערבית לנילוס. גיזה היא מישור מורם ובולט ממערב לנילוס, וזו הסיבה לכך שפרעה ח'ופו החליט, בערך באמצע האלף השלישי לפני הספירה, להקים שם את הפירמידה הגדולה והמפוארת שנושאת את שמו עד היום. אחריו בנה פרעה חאפרו פירמידה שנייה, מעט קטנה יותר – ופרעה מנכאורע הקים פירמידה שלישית, קטנה עוד יותר. מסביב לשלושת הפירמידות גם הוקמו המון בניינים מפוארים וקטנים יותר: מקדשים, פירמידות קטנות, ופסל הספינקס המפורסם.
הנקרופוליס של גיזה, על שלל המבנים והמונומנטים האדירים שלה, היא אחד האתרים הארכיאולוגים העשירים והמרשימים ביותר בעולם – ומרק להנר מצא את עצמו מתאהב במקום. עם או בלי קשר לגלגול הקודם שלו כאיש אטלנטיס, הוא הבין שמצא את ייעודו בחיים: לחקור ולהבין את עברן של הפירמידות. הוא נרשם ללימודי ארכיאולוגיה באוניברסיטה האמריקנית בקהיר, שם נחשף למכלול העדויות הארכיאולוגיות המוכרות בעניין חידת בוני הפירמידות, המלמדות כי המצרים פיתחו את האדריכלות המתוחכמת שלהם לאורך מאות שנים, בתהליך הדרגתי שכלל ניסוי – וגם לא מעט טעיה.
ניסיונות כושלים בבניית פירמידות
מבני הקבורה המוקדמים של השליטים המצרים היו בניינים שטוחים בשם מסטבה (Mastaba), שתחתם נחפרו פירים עמוקים שהכילו את הקברים עצמם.
הפירמידה הראשונה הוקמה סביב שנת 2600 לפני הספירה על ידי המלך ג'וסר (Djsor), ובסופו של דבר הייתה לא יותר מאשר הרחבה של רעיון המסטבה: הפירמידה של ג'וסר הייתה סדרה של מסטבות הולכות וקטנות שנבנו זו על גבי זו, כך שנתקבלה צורה של פירמידה עשוית מדרגות. אבל אלו היו מדרגות 'גסות' וגדולות ולא המדרגות הקטנות (יחסית) שאנחנו מכירים מהפירמידות הגדולות בגיזה.
הניסיונות הראשונים לבנות פירמידות מדורגות כשלו באופן מחפיר. היו פירמידות שהתמוטטו תוך כדי שנבנו בגלל שהשיפוע של הקירות לא היה נכון, או שהקרקע שעליה נבנתה הפירמידה הייתה חולית ולא יציבה מספיק. לעתים קרסו הפירמידות תחת משקלן שלהן והתמוטטו פנימה. יורשו של ג'וסר, סנפרו, הקים פירמידה 'מלאה' – אבל תוך כדי הבנייה שינו הבנאים את זווית השיפוע, כך שהתוצאה הסופית הייתה פירמידה "עקומה". מאות שנים לאחר מכן, כשנבנו הפירמידות הענקיות בגיזה, הצטבר ידע הנדסי רב שאפשר לבנאים ליצור מבנים יציבים ועמידים.
לימודיו של להנר הביאו אותו לזנוח את הקשקושים המיסטיים לגבי תרבויות קדומות ומפוארות שבנו את הפירמידות בכוח המחשבה. מה שגילה אודות התרבות המצרית העתיקה, שכנע אותו שהמהנדסים המצרים היו מתוחכמים מספיק כדי להקים את הפירמידות בכוחות עצמם בכלים שהיו לרשותם, מבלי להזדקק לכוחות על-טבעיים או לתרבויות עתיקות ומסתוריות.
כשסיים את חוג לימודיו באוניברסיטה, הצטרף להנר למשלחות ארכיאולוגיות בגיזה, והפנה את עיקר תשומת לבו לספינקס, הפסל הענק והמרשים המוצב בחזית רמת גיזה, מזרחית לפירמידות הגדולות. עם הזמן, גילה להנר שהוא ניחן בכישרון טבעי למיפוי ולשרטוט טכני, ויזם פרויקט גדול למיפוי מפורט של כל רמת גיזה. עם עמיתיו הארכיאולוגים, הוא מיפה את הגאולוגיה של השטח הגדול עד לרמת המילימטר וזיהה כל מבנה מלאכותי ונקיק טבעי.
הניחוש של להנר
השאלה שהעסיקה את מרבית הארכיאולוגים באותה התקופה הייתה השאלה כיצד נבנו הפירמידות. באלו טכניקות וכלים השתמשו הבנאים הגדולים כדי להקים את מבני הענק? זו הייתה שאלה מסקרנת מאוד, כיוון שלמרות שהמצרים השאירו אחריהם אינספור הירוגליפים שבהם תיארו כמעט כל הבט מחיי היום-יום שלהם – הם לא השאירו אחריהם תיאור של אופן בניית הפירמידות. המסתורין הזה העסיק את החוקרים אז, וממשיך להעסיק רבים מהם גם היום.
אבל להנר שאל שאלה אחרת. במקום 'איך נבנו הפירמידות' – הוא רצה לדעת 'מי בנה את הפירמידות,' במובן של מי היו הבנאים והפועלים שהקימו אותן.
ההיסטוריון היווני הקדום הרודוטוס ביקר בפירמידות, וכתב שמאה אלף עבדים עסקו בפרוייט הבנייה הגדול בגיזה. חוקרים מודרניים העריכו כי מדובר היה בכעשרים עד כארבעים אלף איש בלבד, אך כך או כך מדובר במספר אדיר של פועלים שהיו צריכים לישון, לשתות ולאכול, להתקלח, להתפנות, וכיו"ב. מתחם המגורים של אותם אלפי עובדים, אם אכן היה קיים, היה קרוב לוודאי גדול יותר מרובם המוחלט של היישובים באלף השלישי לפני הספירה. במילים אחרות, אי שם באזור גיזה מסתתרת לה עיר פועלים אבודה שאם הייתה קיימת, הרי שהייתה אחת הערים הגדולות בעולם העתיק כולו. עיר אבודה, שאין מי שתר אחריה מזה אלפי שנים.
להנר בחן את המפות המפורטות של רמת גיזה שיצר, וחיפש בהן רמזים למיקום העיר. הוא בחן את מיקומם היחסי של המונומנטים השונים, ואת מיקום המחצבות שמהן הובאו האבנים הגדולות והדרכים שלאורכן אפשר היה להוביל את הסלעים הענקיים למקומם. הכרותו האינטימית את השטח הביאה אותו להאמין שאם הייתה קיימת עיר פועלים שכזו – המקום ההגיוני להקים אותה היה באזור הדרום-מזרחי של רמת גיזה, לא רחוק מהנילוס.
קיר העורב
ואכן, דרומית-מזרחית למישור שעליו ניצבות הפירמידות קיימת חומה גדולה, קבורה למחצה מתחת לחולות. שמה של החומה הוא 'קיר העורב,' והיא הייתה מוכרת לארכיאולוגים מזה מאות שנים. מדובר במבנה מרשים בכל קנה מידה: אורכה של החומה כמאתיים מטרים, גובהה כעשרה מטרים ורוחבה אף הוא כעשרה מטרים. במרכז הקיר יש שער ענק, בגובה שבעה מטרים – והאבן שמעטרת אותו מלמעלה שוקלת כשלוש מאות טון! לשם השוואה, גובהן של חומות העיר העתיקה בירושלים הוא בערך עשרה מטרים – והחומות שאנו רואים כיום הוקמו ארבעת אלפים שנים לאחר שנבנה 'קיר העורב'! אילו ניצב בכל מקום אחר בעולם, היה 'קיר העורב' נחשב לפנינה ארכיאולוגית חשובה מאין כמותה. לרוע מזלה של החומה המרשימה הזו, היא נמצאת למרגלות הפירמידות האדירות – ולעומתן, החומה הפשוטה, הלא מקושטת והלא מסותתת, נראית חסרת חשיבות. זו הסיבה שרוב החוקרים, פחות או יותר, התעלמו ממנה.
מרק להנר שאל את עצמו מה היה תפקידה של החומה הגדולה הזו. הרי מדובר, נזכור, על האלף השלישי לפני הספירה: איש אינו טורח להקים חומה גבוהה ורחבה כל כך – אולי מהגדולות שאי פעם נראו בעולם העתיק – ללא סיבה טובה. למישהו במצרים העתיקה היה חשוב מאוד להפריד את המקדשים והמונומנטים המרשימים של גיזה ממשהו שניצב בצדו האחר של 'קיר העורב.'
בשנת 1988, הוביל להנר משלחת ראשונה לחפירות ארכאולוגיות דרומית ל'קיר העורב.' בתוך זמן קצר חשפו החוקרים בית עשוי מלבנים של בוץ, שתוארך לתקופה שבה נבנו הפירמידות. העובדה שהבית היה עשוי מלבנים של בוץ יבש מעורבב בקש הייתה בעלת חשיבות רבה שכן במצרים העתיקה, מבני מגורים, אפילו ארמונותיהם של הפרעונים נבנו מלבנים ורק מבני קבורה ומקדשים נבנו מאבן, כיוון שהייתה נדירה וקשה יותר להשגה. העובדה שהבית שגילו להנר וצוותו היה עשוי בוץ לימדה אותם שהוא לא היה חלק מקומפלקס הקבורה של רמת גיזה, כי אם מבנה מגורים.
טלפון בהול
למרות הגילוי המסקרן שרימז על אפשרות קיומו של יישוב גדול באותו האזור, החליט להנר לחזור לארצות הברית. הוא ידע שהעובדה שיש לו תואר ראשון בלבד תגביל את התפתחותו המקצועית, ועל כן נרשם ללימודי דוקטורט. פרויקט המיפוי שערך בגיזה והתגלית שלמרגלות 'קיר העורב' יצרו לו מוניטין של חוקר מעולה, והאוניברסיטה שבה למד קיבלה אותו כמרצה מן המניין מיד בתום לימודיו. אך באחד הימים קיבל להנר שיחת טלפון גורלית.
הנקרופוליס של גיזה צמוד לעיר המודרנית גיזה, עיר צפופה ושוקקת חיים. מחלקת התשתיות של גיזה ערכה עבודות לשיפור תשתית הביוב באחת השכונות הקרובות לנקרופוליס, לא הרחק מ'קיר העורב.' כף של דחפור חפרה באדמה – ופגעה בקיר לבנים עתיק. ערימות של שברי חרס נשפכו מהחור הפעור.
להנר עודכן על התקרית והבין שאין לו ברירה. אם הערכותיו לגבי העיר האבודה של גיזה נכונות, אזי חלק ממנה קבור בצמוד או אפילו מתחת לעיר גיזה המודרנית. כל יום שעבר הגביר את הסיכון שממצאים ארכיאולוגים שאין להם תחליף יושמדו: היה זה מירוץ נגד השעון, וללהנר לא היה זמן לקדם את הקריירה האקדמית שלו. הוא עזב את האוניברסיטה, וחזר למצרים.
מאפייה עתיקה
להנר הוביל משלחת חדשה וחפר בנקודה שבה גילתה כף הדחפור את הקירות העתיקים. המבנה שחשף שם היה מאפיה. החוקרים זיהו בקלות את המכלים שבהם לשו האופים המצרים את הבצק שלהם, כיוון שהסופרים המצרים הקפידו לתעד על קירות הקברים סצנות רבות מחיי היום-יום במצרים העתיקה – ובין היתר תיארו תהליך אפיית לחם:
"ידענו שאלו כלים לאפייה כיוון שבציורים בקברים מראים את האופים משתמשים בהם כדי לאפות לחם בצורה אופיינית מאד, ועורמים את הכלים בערימות […] ואתה יודע, זה הדבר היפה בקברים מצריים, זה כמעט כמו הקטלוג של סירס. הם מראים את כל השלבים של אפיית לחם עם הכלים האלה: איך מחממים את כלי החרס, שופכים פנימה את העיסה, מוסיפים את השמרים ואז מרוקנים את הכלים."
מיכלים ללישת בצק נתגלו בכפרים עתיקים בכל רחבי מצרים, וכמעט לכל משפחה הייתה מיני-מאפייה קטנה משלה. אבל המכלים שגילה להנר היו גדולים באופן משמעותי ביחס למכלים הביתיים המוכרים, עובדה שלימדה את החוקרים שכמות הלחם שנאפתה בהם לא נועדה כדי להאכיל משפחה או שתיים – אלא כמות אנשים גדולה יותר. במילים אחרות, נעשה ניסיון ראשוני של המצרים לקחת את תהליך אפייה המוכר להם עבור משפחות – ולהחיל אותו בקנה מידה כמעט-תעשייתי.
החפירות נמשכו במרץ, ולהנר ואנשיו חשפו מבנים נוספים: כפר גדול של מבנים עשויים לבני בוץ. חלק מאותם מבנים חשפו מאפיינים ברורים של מפעלים מקומיים לייצור מזון. למשל, אולם שהכיל כמויות אדירות של עצמות דגים, ומבנים שבהם נתגלו עדויות לשחיטת מספר רב מאוד של עזים ובקר. הם מעידים על כך שבוני הפירמידות, אם אכן הם אלו שהתגוררו בעיר האבודה, נהנו ממזון איכותי ובכמות גדולה באופן משמעותי מהתזונה שלה זכה איכר מצרי ממוצע באותה התקופה. אמנם הלחם המצרי היה עשוי מזן שונה של חיטה מזה שאנחנו מכירים היום, והיה קשה הרבה יותר וטעים הרבה פחות מהלחם המודרני – אבל הפועלים זכו לקצבה יומית נאה של עשר כיכרות לחם וכוס בירה, ומדי פעם גם בשר טרי, מותרות ששאר האזרחים לא נהנו מהם בתכיפות שכזו.
עבדים או פועלים בשכר?
ממצאים אלה מרתקים כיוון שהם אינם מסתדרים עם המתואר במסורת היהודית-נוצרית. באיורים בהגדות של פסח ובספרי הילדים מוצאים תמיד אותה הסצנה: בני ישראל עובדים בפרך, נאנקים כשהם מושכים אבן ענקית – ומעליהם עומד חייל מצרי אכזר ומאיים בהצלפות שוט. ההיסטוריונים יודעים כבר מזמן שבני ישראל לא בנו את הפירמידות: הפירמידות הוקמו אלף שנים ויותר לפני שקמה היהדות. אך התפיסה השלטת, כבר מתקופתו של הרודוטוס היווני, הייתה שאת הפירמידות בנו עבדים – בעיקר כיוון שקשה לדמיין פרויקט בנייה כה רחב הקף ללא עבודה בכפייה. אך התמונה המנטלית הזו אינה מסתדרת עם הממצאים הארכיאולוגים. קשה לדמיין את העבדים המסכנים מסיימים יום עבודה מפרך, גבם שותת דם מהצלפות השוט, חוזרים לעיר הפועלים – ואז מתיישבים למעין 'ארוחת שחיתות' של בשר טרי, בירה טובה ושפע לחם.
התפיסה הזו מתערערת עוד יותר כשלוקחים בחשבון את הממצאים שנחשפו מבחינת כשש מאות שלדים שנתגלו בבית קברות צמוד לעיר האבודה. בחלק מהשלדים נמצאו סימנים ברורים של טיפול רפואי מסור בעקבות פציעות כגון עצמות שבורות וכו'. במקרה אחד, פועל שרגלו נקטעה המשיך לחיות עוד כארבע עשרה שנה לאחר פציעתו. שוב, הטיפול הרפואי המסור אינו מתיישב עם רעיון העבדים שמתעמרים בהם באכזריות. ולבסוף, בדיקות דנ"א של שלדים מבית הקרבות העלו שרובם ככולם היו ילידי מצרים, מאזורים שונים לאורך הנילוס – ושחלק גדול מהם התגוררו בעיר עם נשותיהם וילדיהם, וגידלו בה משפחות. אלה לא היו חיילים ממדינות זרות שנשבו בשדה הקרב, למשל. ובטח לא מסה של עבדים שהובאו מרחוק.
אין ספק בעובדה שהיו עבדים במצרים העתיקה, אם כי בימי הממלכה הישנה – התקופה שבה נבנו הפירמידות – העבדות הייתה נפוצה פחות מאשר בתקופות מאוחרות יותר. עם זאת, הממצאים הארכיאולוגים מעלים את הרושם שרובם המכריע של בוני הפירמידות לא היו עבדים, אלא פועלים שקיבלו שכר ותנאים נוחים עבור עבודתם. עדות עקיפה נוספת להשערה זו היא כתובות גרפיטי עתיקות שנתגלו באתרים שונים בגיזה – ביסודות מבנים או בחדרים פנימיים, מקומות שמבקרים אינם אמורים להיחשף אליהם. מהגרפיטי שהשאירו לנו הפועלים שהיו מחולקים לצוותי עבודה, הם מכנים את עצמם בשמות כגון "החברים של חופו", או "השיכורים של מנכאורא" – דהיינו, שמות שמבוססים על שמות הפרעונים. זה מזכיר את הנוהג בצה"ל לכנות צוותים על שם המ"מ – "צוות יוני", "צוות חיים" וכו'. כתובות הגרפיטי נותנות תחושה שצוותי העבודה היו קבוצות מגובשות שאפילו ניהלו מעין "תחרות ידידותית" מול צוותי עבודה אחרים, מי בונה את צד המבנה שלו מהר יותר וכן הלאה.
עיר הפועלים האבודה
גם המבנה הכללי של העיר האבודה, כפי שנחשף בחפירותיו של מרק להנר, תומך בהשערה לפיה בוני הפירמידות לא היו עבדים כי עובדים בשכר.
העיר מחולקת לשלושה 'שכונות' או מתחמי מגורים. במתחם המזרחי התגוררו בעלי המקצוע שעבדו על הפירמידות בכל ימות השנה – סתתים שהכינו את האבנים, נגרים ומסגרים שבנו את הכלים, טוויי החבלים וכו'. בעלי מקצוע אלה התגוררו בעיר האבודה עם משפחותיהם בבתים נוחים, ועם הזמן גדלה השכונה באופן אורגני ואקראי כיוון שכל משפחה חדשה הקימה את ביתה היכן שמצאה שטח מתאים.
המתחם המרכזי היה שונה באופיו מהבנייה האקראית למחצה של השכונה המזרחית: הוא תוכנן מראש ונבנה בבת אחת, כמעין קומפלקס מגורים תעשייתי. הוא הכיל שלושה אולמות גדולים ובהם שורות ארוכות של מזרנים עשויים מקנה סוף שעליהם ישנו פועלים ארעיים שבאו לעבוד לאורך חודשים ספורים בלבד.
המתחם המערבי ביותר היה 'שכונת העילית' של העיר האבודה, ובו התגוררו הפקידים הבכירים: הסופרים שכתבו את הפקודות והצווים, ומנהלי העבודה שהיו אחראים על הבנייה ובמותם הונצחו תאריהם על קבריהם: למשל, "המפקח על בניית הקברים" ו-"האחראי על אנשי המקצוע."
התמונה המתקבלת מהממצאים בעיר האבודה היא זו של פרוייקט בניה אזרחי גדול ומושקע, המנוהל בקפידה ובסדר יחסי. בכל בוקר קמו הבנאים לעבודתם והיו יוצאים מעיר הפועלים שלהם, עוברים דרך השער הגדול ב'קיר העורב' – ומגיעים אל המתחם הקדוש של הנקרופוליס בגיזה. בכניסות העיר וביציאותיה היו עמדות בידוק שבהן חיילים ופקידים השגיחו על הסדר ופיקחו על הסחורות היוצאות והנכנסות כדי למנוע גניבות או בזבוז מיותר. הפועלים הארעיים והלא מיומנים חולקו לקבוצות ועבדו תחת פיקוח אנשי המקצוע שהכינו עבורם, מראש ובקפידה, את כלי העבודה ואת האבנים המסותתות. רשת ענפה של פקידים ומנהלים דאגו שהפועלים ידעו מה עליהם לעשות, יזכו למזון טוב – לפחות בסטנדרטים של אותה התקופה – ויקבלו טיפול רפואי במידת הצורך.
חייו הקשים של הפועל המצרי
אין זה אומר שחיי בונה פירמידות – או חייו של כל פועל פשוט במצרים העתיקה – היו חיים קלים ונוחים: ההפך הוא הנכון. אחד המסמכים המרתקים – והמשעשעים, לטעמי – ששרדו מימי מצרים העתיקה הוא זה המכונה 'הסאטירה של המקצועות'. זהו ספר לימוד שסופרים מתלמדים העתיקן לשם אימון, והוא מכיל מה שנראה כמונולוג של אב המנסה לשכנע את בנו כמה טוב להיות סופר.
האב פותח את דבריו כך (בתרגומה של מרים ליכטהיים):
רָאִיתִי כְּבָר פְּגָעִים מְלֹא חָפְנַיִם –
אַמֵּץ אֶל לְבָבְךָ אֶת הַסְּפָרִים!
צָפִיתִי בְּעוֹבְדֵי זֵעַת כַּפַּיִם –
אֵין בָּעוֹלָם דָּבָר טוֹב מִסְּפָרִים!
סְפָרִים הֵם כְּמוֹ סִירָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם
…
אוֹהֵב אֶת אִמָּא? לַבְלָרוּת תֹּאהַב יוֹתֵר.
מִיָּד אַצִּיג לְךָ אֶת כָּל חֲמוּדוֹתֶיהָ.
הִיא הַגְּדוֹלָה בֵּין כָּל הַמִּקְצוֹעוֹת
אֲשֶׁר בָּאָרֶץ. כֵּן, אָבִיךָ הַיּוֹדֵעַ!
לאחר מכן האב מתאר לבנו את בעלי המקצוע האחרים – וכמה הם סובלים ביחס לסופרים. בתרגום חופשי שלי מאנגלית –
"מסיק הכבשנים, אצבעותיו מלוכלכות והוא מסריח כמו גופה.
עיניו נפוחות בגלל העשן. הוא אינו יכול להפטר מהלכלוך…
מניח הלבנים, כליותיו כואבות. הוא מבלה את היום בחוץ ערום פרט לחגורת
חבל וחוט בישבנו…
צורף הנחושת: אצבעותיו כמו טפרים של קרוקודיל, והוא מסריח יותר מהפרשותיהם של הדגים…"
אגב – מצבו של האורג, קובע האב, גרוע אפילו יותר מזה של אישה!….
גם אם 'הסאטירה של המקצועות' היא אכן סאטירה מוגזמת, ברור שחייו של הפועל הפשוט במצרים העתיקה לא היו קלים כלל וכלל. מניתוח השלדים בבית הקברות שלצד העיר האבודה עולה שתוחלת חייו הממוצעת של בונה פירמידות הייתה 35-38 שנים בלבד.
מדוע הסכימו הפועלים להקים את הפירמידות?
מכאן עולה השאלה המסקרנת ביותר, לטעמי. אם העבודה על הפירמידות הייתה עבודה קשה ומפרכת, ואם בוני הפירמידות לא היו עבדים – מדוע בחרו לקחת חלק בפרויקט הכביר הזה? האם עשו זאת רק כדי לקבל את הבשר, הבירה והלחם – או אולי היו להם גם שיקולים אחרים?
התשובה מורכבת, ככל הנראה, מכמה וכמה רבדים. הראשון הוא הממד החומרי הבסיסי: התמורה שקיבלו הפועלים על העבודה בדמות מזון, מקום לינה וכדומה. ממד נוסף הוא השיטה הכמו-פיאודלית שהייתה נהוגה במצרים באותה התקופה, שלפיה כל אזרח היה חייב לעבוד עבור פרעה – כמעין סוג של מס. לא הייתה זו עבדות במובן המקובל של המילה בימינו, אלא סוג של סדר חברתי שבו לכל מעמד הייתה חובה מסוימת כלפי השליט – ואפילו הפקידים הבכירים ביותר היו חייבים גם הם לתרום את חלקם. ייתכן ובוני הפירמידות עשו זאת כדי למלא את חובתם.
הממד השלישי הוא ההשפעה שהייתה למיזם הקמת הפירמידות על החברה המצרית הקדומה. נזכור שבחברה קדומה זו, לשבטיות ולמשפחתיות הייתה חשיבות גדולה בהרבה מכפי שיש להן היום. החברה "המודרנית" מקדישה אינדיווידואליזם – אבל המצרים חיו בקהילות אינטימיות והדוקות, כפרים קטנים שבהם לפעילות משותפת היה תפקיד חשוב באתוס הקהילתי ובתרבות המקומית. אנתרופולוגים נוהגים להשוות את הפעילות המשותפת הזו למנהג של 'הקמת אסם תבואה' באנגליה ובארצות הברית במאות ה-17 וה-18. אסם תבואה הוא מבנה חיוני לכל חקלאי, אךקשה להקמה. במקומות רבים היה נהוג שכל הקהילה התגייסה כדי לעזור לחקלאי להקים את האסם שלו – מתוך הבנה שבשלב כלשהו, כולם יזדקקו לעזרה שכזו. מנהג זה עדיין קיים בקהילות מסורתיות מסוימות, למשל בקרב האמיש בארה"ב.
ייתכן מאוד ופרויקט הקמת הפירמידות נתפס בקרב המצרים כסוג של מיזם לאומי משותף שהצריך השתתפות כל האזרחים שהיו מסוגלים לתרום את חלקם. הסברה היא שבסוף הקיץ, בתקופה שבה הנילוס עלה על גדותיו, ומי הנהר הציפו את השדות כך שאי אפשר היה לעבוד בהם – צעירים רבים עזבו את כפרם הקטן והפליגו במורד הנילוס אל "העיר הגדולה," כדי לקחת חלק בפרויקט האדיר שעליו ודאי שמעו שמועות רבות. מרק להנר מתאר במילותיו מה לדעתו עבר במוחו של צעיר כפרי שכזה, שהגיע לגיזה בפעם הראשונה בחייו.
"אם הגעת ממרחק, ודאי הגעת באמצעות סירה. האם אתה יכול לדמיין את עצמך מפליג במורד הנילוס, ואתה חולף על פני הפירמידה הגדולה של מיידום [פירמידה קדומה] והפירמידות בדאשור. אלוהים אדירים, מעולם לא ראית דברים שכאלה. אנחנו מדברים על חברה שלא היו בה מצלמות, לא ראית תמונות. והנה המבנים האדירים ועוצרי הנשימה האלה מזדקרים אל השמיים, אבן הגיר הלבנה והמלוטשת בוהקת באור השמש. ואז הם מפליגים לגיזה, וחולפים על פני הפינה של קיר העורב, מתקרבים אל המזח – והנה הם רואים את הפירמידה של חופו, העצם הגדול ביותר בכדור הארץ…"
הצעירים הצטרפו לעבודה בפירמידות, עבדו בחבורות שמן הסתם כל חבריהן הגיעו מאותו הכפר או מאותו האזור, ופיתחו תחרות בריאה עם חבורות באזורים אחרים. ואז הפועלים הארעיים שבאו לעבוד לתקופה קצרה חוזרים לכפריהם, אבל הם אינם אותם הצעירים שעזבו אותו. הם ראו עולם. הם חוו את מצרים הגדולה והמפוארת, פגשו מצרים מכל רחבי המדינה. הם רכשו כישורים חדשים שינחילו לילדיהם ולשכניהם – ולא פחות חשוב, הם רכשו תחושה חזקה של שייכות למדינה, לארגון-על המאחד אותם מעבר לרמת הכפר או לאזור הגאוגרפי המצומצם שבו חיו ויחיו כל חייהם.
סופה של עיר הפועלים
בשלב כלשהו, איננו בטוחים מתי, נזנחה עיר הפועלים ונהרסה. המבנים שוטחו, כנראה במתכוון, וחול המדבר מיהר לקבור תחתיו את השרידים הנמוכים. גם גיזה עצמה חדלה מלהיות מקום הקבורה המועדף על הפרעונים: ניסיון מצטבר של מאות שנים בהתמודדות עם שודדי קברים לימד את המצרים שכדאי לבנות את המקדשים המפוארים במקומות מרוחקים יותר, כגון עמק המלכים של תבאי – לוקסור של ימינו – שנמצאת דרומית הרבה יותר מגיזה. בסיכומו של דבר גם הקברים האלה נחפרו ונשדדו, כמובן.
מרק להנר נחשב כיום לאחד האגיפטולוגים הבכירים בעולם, אם לא החשוב מביניהם. כיום הוא מוביל מכון מחקר גדול ומחלק את זמנו בין מצרים לארה"ב. גילוי העיר האבודה של גיזה הוא ממצא שגורם למצרים לגאווה רבה כיוון שבמידה מסוימת הוא הופך את הקמת הפירמידות מפרויקט מגלומני של שליטים חסרי מעצורים שהעבידו בפרך עשרות אלפי עבדים – למעין מיזם לאומי אותנטי שהוקם בכוח תחושת האחדות של אבותיהם ובאמצעות מערכת ארגונית יעילה ומסודרת להדהים, בעידן שבו בירוקרטיה שכזו הייתה חדשנות יוצאת דופן. אפשר בהחלט להבין את מקור גאוותם של המצרים.
הפירמידות שבנו את מצרים
לסיכום, במשך שנים רבות הביטו בני האדם על הפירמידות הענקיות של גיזה ושאלו את עצמם – מי בנה את המבנים האדירים הללו? חלקם הניחו שאינספור עבדים מתו על מזבח הקמת הפירמידות, ואחרים גייסו לעזרתם חייזרים ותרבויות מתקדמות אחרות. כמעט ולא היה איש שהאמין שהמצרים עצמם היו מסוגלים להקים את הפירמידות ובכוחות עצמם.
גילוי העיר האבודה בגיזה מרמז על כך שכבר לפני יותר מארבעת אלפים שנה היו למצרים יכולות ארגון וכישורים מקצועיים מרשימים בכל קנה מידה, והמדינה כולה – מהכפרים הנידחים במעלה הנילוס, ועד תושבי הדלתא בצפון – התגייסה כדי לעשות את הבלתי ייאמן. אם השערות החוקרים נכונות, אזי לבניית הפירמידות הייתה כנראה השפעה מאחדת ומגבשת על האומה המצרית, השפעה שאפשרה לאומה האדירה הזו לשגשג ולהפוך לאימפריה בת שלושת אלפי שנים. במילים אחרות – המצרים הם שבנו את הפירמידות, אבל לא פחות חשוב, הפירמידות הן שבנו את מצרים.
ועבורנו, תוצר החברה המודרנית, הפירמידות יכולות לסמל יותר מאשר הצטיינות הנדסית או טכנולוגית גרידא. אם נסיט את מבטנו מהמונומנטים המרשימים הללו לכיוון דרום-מזרח, נביט מעבר לחומה העבה של 'קיר העורב' אל השרידים הנמוכים והלא מרשימים של עיר הפועלים – נוכל לראות בהן גם סמל לעצמתן של האחדות והקהילתיות בחברה האנושית. הפירמידות הן הוכחה שכשאנו עובדים יחד, כגוף אחד, לעבר מטרה משותפת – השמיים הם הגבול.
בביליוגרפיה
http://www.aeraweb.org/wp-content/uploads/2015/01/aeragram10_1.pdf
http://archive.boston.com/lifestyle/articles/2011/02/06/digging_deep_with_archeologist_and_pyramid_expert_mark_lehner/
http://www.aeraweb.org/about/mark-lehner/
http://www.pbs.org/wgbh/nova/ancient/who-built-the-pyramids.html
http://www.pbs.org/wgbh/nova/pyramid/excavation/lehner.html
http://harvardmagazine.com/2003/07/who-built-the-pyramids-html
http://www.bbc.co.uk/history/ancient/egyptians/pyramid_builders_01.shtml
http://www.reshafim.org.il/ad/egypt/timelines/topics/canals.htm
https://umeshmadan.wordpress.com/2008/09/24/the-canal-of-the-pharaohs/
https://www.suezcanal.gov.eg/sc.aspx?show=8
http://www.touregypt.net/featurestories/giza.htm
http://www.touregypt.net/featurestories/gizacemeteries.htm
http://www.reshafim.org.il/ad/egypt/building/townplanning.htm
http://www.reshafim.org.il/ad/egypt/timelines/topics/riverboats.htm
http://www.ancientegyptonline.co.uk/foundationritual.html
http://www.touregypt.net/featurestories/egyptologists.htm
http://www.aeraweb.org/lost-city-project/wall-of-the-crow/
http://www.aeraweb.org/lost-city-project/feeding-pyramid-workers/
http://www.reshafim.org.il/ad/egypt/texts/instructions_of_kheti.htm
http://www.ancient.eu/nile/
http://www.bbc.co.uk/history/ancient/egyptians/nile_01.shtml
http://www.ngu.no/upload/Publikasjoner/Special%20publication/SP12_s7-50.pdf
http://www.reshafim.org.il/ad/egypt/building/
http://www.livescience.com/52740-ben-carson-why-pyramids-were-built.html
https://www.yahoo.com/news/great-pyramid-giza-vandalized-39-prove-39-conspiracy-130326469.html?ref=gs
http://io9.gizmodo.com/10-bizarre-theories-about-the-pyramids-that-dont-involv-1648634533
https://books.google.co.il/books?id=WG0JalrIgmUC&lpg=PA237&ots=Q6U9bwZqn1&dq=dna%20pyramid%20builders%20%20Moamina%20Kamal&pg=PA238#v=onepage&q=dna%20pyramid%20builders%20%20Moamina%20Kamal&f=false
https://www.theguardian.com/world/2010/jan/11/great-pyramid-tombs-slaves-egypt
http://annabergite48.rssing.com/chan-22006808/all_p2.html
מאמר מרתק. תודה רבה.
נשמע פודקאסט מאוד מעניין אבל האמת שהפסנתר ברקע מפריע להאזנה. אשמח אם תוכל להעלות גרסא ללא מוזיקה כדי שאוכל גם להנות…
הי! מתנצל על הפסנתר ברקע, אבל זו ההקלטה ואי אפשר לשנות אותה יותר…הטקסט המלא של הפרק זמין, אם זה עוזר 🙂
רן
מופתעת לטובה מאיכות ההקלטה במפגש מאזינים, לעומת מפגשים קודמים. השתדרגתם 🙂
תודה רבה.
שידור מצוין והמוזיקה ברקע גם מצוין.
נורא הפסנת הזה ברקע, נורא!