כשגילה לואיגי' גלווני שלחשמל סטטי יש השפעה דרמטית על רגלי צפרדעים מתות, הוא עשה את הצעד הראשון במהפכה שאת תוצאותיה אנו חשים עד ימינו. אלסנדרו וולטה לקח את תגליותיו של גלווני צעד אחד קדימה, והצליח לאחסן את אותה אנרגיה חשמלית ובלתי נראית בסוללה. בדרך, שני המדענים הדגולים הללו מצאו את עצמם משני צידיו של ויכוח שפילג את אירופה…

• 02:48 גלווני מגלה את השפעתה המשונה של המתכת על שריריה של צפרדע-לשעבר, והוגה תיאוריה נועזת..
• 05:15 על החשמל הסטטי, צנצנת ליידן ומאות אנשים נלהבים שעמדו בשורה כדי לקבל הלם חשמלי…
• 12:30 אלסנדרו וולטה מתחיל כספקן, הופך לתומך נלהב בגלווני- ואז חוזר להיות ספקן…
• 18:01 בניסיון להפריך את דעותיו של גלווני, ממציא וולטה את 'הערימה הוולטאית'- ושום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר.

תודה לדינה בר-מנחם על העריכה הלשונית.

בסוף הפרק תשמעו קטע קצרצר מתוך פודקאסט ישראלי חדש בשם 'עושים רוח', בהגשת מור דעי וטליה לווין. אתם מוזמנים להאזין לפרקים נוספים של 'עושים רוח' כאן.

---

אלסנדרו וולטה, לוא'יגי גלווני והמצאת הסוללה

כתב: רן לוי

כפי שחלק מהמאזינים כבר יודעים, לפני מספר חודשים הפכתי לאב בפעם השלישית. עם התינוק החדש, הגיע גם המונסון הקבוע של צעצועים ומשחקים מהסבתות המאושרות.

כשהוצאתי את הצעצועים מהאריזות שלהם, נזכרתי שוב בשאלה ששאלתי את עצמי גם כשנולדו ילדי הקודמים. כל צעצוע וספרון מכוסים, כמעט תמיד, בציורים של בעלי חיים – אבל לא רק כלב או חתול, חיות שאפשר למצוא בבתים מדי פעם – אלא גם פילים, זברות, אריות… מה הטעם? אחרי הכול, אנחנו לא באפריקה, וילדים לומדים לתפעל אייפון לפני שהם רואים פיל בפעם הראשונה. חיפה היא פריפריה, אני מודה, אבל אפילו אצלנו לא תמצאו אריות – אם כי אינני יכול להתחייב לגבי הקריות.

יש רק חיה אחת שאני מוכן לתת לה הנחה בעניין הזה: הצפרדע. אמנם גם צפרדעים כבר אינן מסתובבות ברחובות באותה  השכיחות כמו פעם, אבל הצפרדעים תרמו תרומה גדולה לקדמה האנושית. בזכותן אתם ואני משתמשים במכשירים חשמליים מסוגים שונים ומשונים כמעט בכל רגע מחיינו. הצפרדעים גרמו – שלא מרצונן, יש לציין – לוויכוח סוער בקרב המדענים בתחילת המאה ה-19, ויכוח שאמנם היה בו צד מנצח וצד מפסיד – אך בסופו של דבר הרווח היה כולו שלנו.

לואיג'י גלווני

לואיג'י גלווני (Galvani) נולד בבולוניה שבצפון איטליה בשנת 1737. בנעוריו היה קתולי אדוק ואף שקל להצטרף למנזר, אך אביו שכנע אותו לפנות דווקא אל קריירה בתחום הרפואה. הייתה זו עצה חכמה: גלווני למד אנטומיה וכירורגיה, כיהן  כפרופסור בכיר באוניברסיטת בולוניה ונודע כחוקר טבע מצוין.

קיימות כמה גרסאות שונות לאופן שבו גילה גלווני את התופעה שבזכותה התפרסם שמו. הראשונה גורסת כי בשנת 1786 גלווני או אחד מעוזריו עסקו בניתוח צפרדע כחלק ממחקר אנטומי, בזמן שמכונה כזו או אחרת הפיקה ניצוצות בצדו האחר של החדר, או שסופת ברקים השתוללה בחוץ. כשנגעה הסכין בעצב חשוף בגופת הצפרדע, התכווצו שרירי הרגליים שלה כאילו חזרה לחיים. על פי גרסה אחרת, גלווני תלה את רגלי הצפרדע ממעקה ברזל, והבחין בהתכווצויות המתרחשות כשברק האיר את השמיים. גירסה שלישית מספרת כי לא מדובר באירוע בודד, אלא בסדרת ניסויים על פני מספר שנים. אין תיעוד מהימן של התגלית – אם כי כולם מסכימים שצפרדע הייתה מעורבת בעניין.

גלווני הבחין מיד בקשר שבין הניצוץ החשמלי או הברק לבין תנועת הצפרדע. הוא חקר את התופעה באופן יסודי במשך מספר שנים ובדק כיצד שרירים נוספים מגיבים למגע של חומרים מוליכי חשמל וחומרים מבודדים. לבסוף הצליח לשחזר את התכווצויות השרירים באופן אמין גם ללא צורך בסופות ברקים. הוא נטל שתי רצועות מתכות – אבץ וכסף – והצמיד אותן זו לזו כך שיצרו קשת עגולה. אם קצה אחד של הקשת נגע בעצב החשוף בעמוד השדרה של הצפרדע, והקצה השני בשריר – הרגל קיפצה מיד. מדוע גורם מגע הקשת המתכתית להתכווצות בשרירי הצפרדע? ההסבר שהציע גלווני היה מבוסס על מתקן חשמלי בשם 'צנצנת ליידן', אשר הומצא כמה עשרות שנים קודם לכן.

חשמל סטטי הוא תופעה מוכרת ונפוצה למדי. למשל, אם נלטף חתול פרוותי ביום קיץ שרבי ואז ניגע בעצם מתכתי כמו דלת המכונית – ייתכן מאד שנחוש בניצוץ חשמלי מהיר וכואב. מדוע? בזמן הליטוף עוברים אלקטרונים, נושאי מטען חשמלי, מהפרווה אל הגוף ומצטברים בו. מגע במתכת המוליכה מאפשר לאלקטרונים  'מסלול מילוט' מהגוף והמטען העודף נפרק אל המתכת. כיוון שכל האלקטרונים נעים אל המתכת פחות או יותר באותו הרגע, נוצר זרם חשמלי חזק וקצר בין הגוף והמתכת, שבא לידי ביטוי כניצוץ.

החשמל הסטטי היה מוכר כבר לפני למעלה מאלפיים שנה, ביוון העתיקה, אך רק במאה ה-17 החלו ניסיונות להפיק אותו באופן מכני. הראשון לעשות כן היה הגרמני אוטו פון גריק (Guericke), אשר בסביבות שנת 1660 בנה מכונה ובמרכזה כדור מסתובב עשוי מגפרית מוצקה. כאשר שפשף גריק בידיו החשופות בכדור המסתובב, הגפרית נטענה בחשמל סטטי רב אשר יצר ניצוץ מרשים. ממציאים רבים שכללו את הרעיון המקורי של גריק-המרת אנרגיה מכנית לאנרגיה חשמלית- ויצרו מכונות שהפיקו כמויות גדולות עוד יותר של חשמל סטטי. הבעיה כעת הייתה למצוא דרך לאגור את החשמל הנוצר כדי שאפשר יהיה לנצל אותו מאוחר יותר, ולא רק באותו הרגע בו הופק. הפתרון לבעיה זו נתגלה על ידי שני ממציאים, כמעט בו זמנית, בשנת 1745.

צנצנת ליידן

פרופ' פיטר ואן מושנברוק (Musschenbroek) היה מדען הולנדי שלימד ועבד באוניברסיטת ליידן. הדיעה הרווחת באותה התקופה הייתה כי החשמל הוא סוג של נוזל בלתי נראה הזורם במתכת- וואן מושנברוק החליט לנסות ולאגור אותו בתוך צנצנת מלאה במים. הוא וסטודנט שלו חיברו צנצנת זכוכית כזו למכונת חשמל סטטי למשך מספר דקות, ואז אחז הסטודנט בחוט המתכת כדי לשלוף אותו מתוך הצנצנת. ברגע שנגע בחוט, קיבל שוק חשמלי חזק. ואן מושנברוק הבין שעלה על משהו מעניין, וביצע את הניסוי שוב: הפעם הוא היה זה שנגע בחוט.

נדרשו לו יומיים תמימים כדי להתאושש מההלם החשמלי שחטף, אך כשקם ממיטתו מיהר לכתוב על תגליתו לעמיתיו בצרפת. משם התפשטה השמועה על כלי הקיבול לחשמל סטטי לכל רחבי אירופה, והוא זכה לשם 'צנצנת ליידן'- על שמה של האוניברסיטה בה פעל פרופ' ואן מושנברוק. כאמור, ממציא נוסף- הגרמני גיאורג פון קלייסט (Kleist)- גילה את אותה התופעה, ואפילו הקדים את ההולנדי בכמה חודשים- אך לרוע מזלו לא היו לו מספיק קשרים בעולם המדעי ושמו נותר אלמוני למדי.

בתוך זמן קצר גילו חוקרים אחרים כי אין צורך למלא את הצנצנת במים כדי שתוכל לאגור חשמל: מספיק לצפות את דפנותיה הפנימיות והחיצוניות ביריעות מתכת דקות. יריעת המתכת הפנימית מחוברת אל מוט ברזל הבוקע החוצה דרך פתח הצנצנת. מבנה השכבות הזה – מתכת, זכוכית, מתכת – יוצר תופעה המכונה 'קיבוליות'. מבלי להכנס לפרטים, נאמר רק שהאנרגיה החשמלית בצנצנת אצורה בשדה החשמלי שנוצר בין שתי יריעות המתכת, כשהזכוכית היא החומר המבודד ששומר ששתי המתכות לא יגעו זו בזו. אם נוגעים במוט הפנימי, החשמל הסטטי האגור בצנצנת ייפרק מתוכה כניצוץ מהיר.

צנצנת ליידן הייתה כלי חשוב למחקר המדעי בחשמל לאורך המאות ה-17 וה-18,  במיוחד לאחר שנתגלה כי ניתן לחבר כמה צנצנות זו לזו כדי לאגור אפילו כמויות גדולות יותר של חשמל סטטי. בנג'מין פרנקלין, המדען המפורסם שהיה גם אחד מאבותיה המייסדים של ארצות הברית, העניק לשרשרת צנצנות ליידן את השם Battery, 'סוללה', כיוון שאלו הזכירו לו סוללות תותחים.

צנצנות ליידן היו גם סוג של אטרקציה בקרב הציבור הרחב, ורבים ביקשו לחוש על גופם את התופעה המשונה של 'הלם חשמלי'. המפורסמות ביותר היו הדגמות שבהן עמדו עשרות ואף מאות אנשים בשורה, כשהם אוחזים ידיים- הראשון בשורה היה נוגע בצנצנת ליידן, וכל השורה הייתה מתחשמלת ומזנקת לאוויר כאיש אחד. ז'ול ורן, סופר המדע הבדיוני, תיאר בספרו 'עשרים אלף מיל מתחת למים' אקדח דימיוני אשר יורה כדורי זכוכית טעונים בחשמל- למעשה, צנצנות ליידן זעירות- אשר בפגיעתן מחשמלות את קורבנן למוות: מעין אב טיפוס לאקדח הטייזר החשמלי של ימינו.

צנצנת ליידן היוותה את ההשראה להסבר שנתן לוג'יאי גלווני לתנועת שרירי הצפרדע בניסוי שלו. מוחה של הצפרדע, שיער גלווני, מייצר נוזל חשמלי אשר זורם בתוך מערכת העצבים ומצטבר בשרירים באותו האופן שבו אוגרת צנצנת ליידן חשמל סטטי. מגע הסכין או הקשת העגולה מאפשר למטען האגור בשריר להתפרק, בדומה לניצוץ שנוצר כשפורקים את המטען האגור בצנצנת.

בשנת 1791 פירסם גלוואני את תגליתו ותוצאות מחקריו, וכמעט בבת אחת הפך להיות שיחת היום בקרב החוקרים האירופים. חקר החשמל היה באותה התקופה התחום ה'לוהט' ביותר של המחקר המדעי, ומאמרו של גלוואני עורר התרגשות עזה בקרב המדענים. אם גלווני צודק בהסבריו לגבי התופעה שגילה, הרי שמדובר בסוג חדש לגמרי של חשמל – 'חשמל ביולוגי' או 'חשמל חייתי' המופק על ידי יצורים חיים, בניגוד לחשמל סטטי המופק באמצעות חיכוך. נוסף, על כך, הייתה זו הפעם הראשונה שבה מעורבת פעולה אנושית ישירה – מגע של מתכת בעצב החשוף – בתופעה חשמלית אצל בעל חיים. זו הייתה גם הפעם הראשונה שנחשף קשר ישיר בין חשמל לתנועת השרירים: עד אז, היו מי ששיערו שתנועת השרירים היא תוצאה של תנועת נוזלים או של אוויר דחוס בתוך הגוף.

בתוך חודשים ספורים שחזרו חוקרים רבים את ניסויו של גוולני ואיששו אותם. רופאים החלו מנסים טיפולים חדשניים המבוססים על חשמול כנגד שיתוק או שרירים תפוסים. שמו של לואיג'י גלווני התפרסם בכל רחבי היבשת, אפילו מעבר לגבולות הקהילה המדעית. למשל, כשכתבה מארי שלי את ספרה המפורסם 'פרנקנשטיין' ב-1816, מחקריו של גלווני העניקו לה השראה לגבי האופן שבו ניתן לעורר גופים מתים לחיים- כמו הצפרדע על שולחן הניתוחים.

אלסנדרו וולטה

אחד המדענים הראשונים ששמעו על מחקריו של גלווני היה אלסנדרו וולטה (Volta), אף הוא איטלקי. וולטה נולד ב-1745 למשפחת אצולה שירדה מנכסיה בעקבות מותו של אבי המשפחה. כל יתר אחיו של וולטה הצטרפו לכנסייה, אך הוא פיתח סקרנות עזה לגבי כל מה שקשור במדע בכלל ובחשמל בפרט, ופנה ללימודים אקדמיים. וולטה זכה להצלחה רבה ושמו הלך לפניו בכל אירופה: הוא גילה את גז המתאן, המציא מנורות גז בעלות הצתה חשמלית וכמה מתקנים ומכשירי ניסוי חדשים.

וולטה וגלווני התכתבו באופן קבוע, וגלווני חשף בפני וולטה את מחקריו עוד בטרם פרסם את מאמרו באופן רשמי. בתחילה היה וולטה ספקן בעניין מחקריו של עמיתו. וולטה הפיסיקאי העריך את גלווני באופן אישי, אבל חשב שלרופאים – שהרי גלווני הגיע מעולם האנטומיה והכירורגיה – אין הכשרה וידע בסיסי טוב מספיק בחשמל בכדי לערוך מחקרים מקיפים בתחום. אך כששחזר וולטה במו ידיו את הצלחתו של גלווני, התחלפה הספקנות בהתלהבות חסרת מעצורים. הוא השקיע את כל מרצו בחקר התופעה החדשה, וערך ניסויים על עשרות בעלי חיים מסוגים שונים. "זה מאד משעשע," כתב וולטה, "לגרום לצרצר בלי ראש לצרצר…".

אם כן, קיומו של הקשר בין חשמל לרקמות ביולוגיות כבר לא היה מוטל בספק, אך מניסוי לניסוי החל וולטה מטיל ספק בהסבר שנתן גלוואני לתופעה. גלווני, כזכור, האמין ש'נוזל חשמלי' זורם בעצביו של בעל החיים או במילים אחרות, שמדובר בחשמל ייחודי למערכות ביולוגיות. וולטה חשד שמקור הזרם החשמלי שהקפיץ את שרירי הצפרדע דווקא חיצוני – דהיינו, הצפרדע אינה מייצרת חשמל כי אם רק מוליכה אותו, באופן שאינו שונה מהותית מהאופן שבו חוט מתכת מוליך זרם חשמלי. מגע הסכין בעצב החשוף 'הזריק' בדרך כלשהי זרם חשמלי דרך העצב ואל השריר, ולא פרק מטען חשמלי שהיה אצור בהם.

וולטה היה מדען מכובד ובעל משקל בקרב עמיתיו לא פחות מגלווני, ועל כן כשפרסם וולטה את דעותיו ב-1792, נחצה עולם המדע האירופי לשני מחנות. מצד אחד היו ה'אנלימליסטים', תומכי גלווני, שהאמינו שיצורים חיים מייצרים 'חשמל חייתי' פנימי. מולם נצבו ה'מטליסטים', שצדדו בוולטה: הם ראו בחשמל תופעה פיזיקלית טהורה, ושהחשמל החייתי הוא רק גלגול או מופע חדש ובלתי מוכר שלה. מדענים משני המחנות התנצחו ביניהם באינספור ויכוחים ודיונים פומביים, כתבו ספרים ופרסמו מאמרים כדי להוכיח את צדקתם. לאף אחד מהם, עם זאת, לא הייתה דרך להפריך את דעתו של המחנה השני ולהזימה.

וולטה החליט להתמקד בקשת העגולה שבה השתמש גלווני כדי לעורר את שרירי הצפרדע, הקשת אשר הורכבה משתי מתכות שונות, אבץ וכסף. האם ייתכן, שאל וולטה את עצמו, כי המתכות הן אלה שיוצרות את החשמל? וולטה בחן מתכות שונות והצמיד אותן זו לזו בכל דרך אפשרית כדי לבחון אם ניתן להפיק מהן זרם חשמלי. כדי למדוד את המתחים והזרמים החלשים שבהם דובר, היה על וולטה לשכלל את כלי מדידה ולהגביר את רגישותם באופן ניכר. בשנת 1794 נשאו מאמציו של וולטה פרי. הוא גילה שאם מניחים בד ספוג במי-מלח או חומצה חלשה בין דסקות דקות עשויות כסף ואבץ, מתקבל זרם חשמלי חלש. במילים אחרות, וולטה הוכיח שהוא מסוגל לייצר חשמל בעזרת שתי מתכות שונות מבלי שהצפרדע תהיה מעורבת בעניין. זו לא הייתה הוכחה ניצחת לכך שאין 'חשמל ביולוגי', אך הניסוי המוצלח בהחלט החליש את עצמת טיעוניהם של תומכי גלווני.

וולטה פרסם את תגליתו בשנת 1797, אך לגלווני היו באותה התקופה צרות חמורות יותר על ראשו. שנה קודם לכן, ב-1796, כבש נפוליאון בונפרטה את צפון איטליה והקים בה כמה מדינות-חסות חדשות. הנהלת אוניברסיטת בולוניה, כעת תחת הכיבוש הצרפתי, דרשה מכל המרצים לחתום על הצהרת נאמנות למדינת החסות הצרפתית. גלווני הפטריוט סירב לחתום, סולק מהאוניברסיטה ועד מהרה נקלע לקשיים כלכליים חמורים. עמיתיו הפצירו בממשלה להשיב לגלווני את מעמדו, כראוי למי שחשף תגלית כה חשובה ומהותית. מאמציהם נשאו פרי וב-1798 הסכימה הממשלה להעניק לגלווני משרת פרופסור באוניברסיטה – אך היה זה מאוחר מדי, ולואיג'י גלווני הלך לעולמו באותה השנה, עוד בטרם מומשה ההבטחה. וולטה לא סבל מאותם הקשיים, ואפילו להפך. גם הוא לא אהב במיוחד את הכיבוש הצרפתי, אבל היה פרגמטי מספיק כדי לחתום על מסמך הנאמנות ולהמשיך בעבודתו ללא הפרעה. זאת ועוד, נפוליאון עצמו העריך מאוד את מחקריו של וולטה, ואף נכח באופן אישי בכמה מהרצאותיו. בתנאים נוחים אלה הצליח וולטה לשכלל את תגליתו ולהפוך אותה לאחת ההמצאות החשובות בתולדות האנושות, ושבזכותה אנו זוכרים אותו עד היום.

ערמה וולטאית

מה מתרחש שכמצמידים שתי מתכות כמו אבץ וכסף, וביניהן בד ספוג בחומצה? כיצד נוצר הזרם החשמלי שבו הבחין וולטה?

בתחילה, כל אטום באבץ ובכסף מכיל מספר זהה של אלקטרונים ופרוטונים. החומצה ממיסה את האבץ, ואטומים של המתכת משתחררים אל הנוזל. מאחוריהם משאירים האטומים העוזבים שני אלקטרונים חופשיים הנותרים 'כלואים' בתוך גוש האבץ העיקרי. במקביל, מעברו השני של הבד הספוג, אטומי מימן בתוך החומצה "גונבים" שני אלקטרונים מאטומי הכסף: אטומי המימן והאלקטרונים הגנובים עוזבים את החומצה כגז, ובגוש הכסף נוצר מחסור באלקטרונים. האלקטרונים העודפים באבץ מבקשים לעבור אל הכסף ובכך לאזן את חוסר השיוויון – אך החומצה אינה מאפשרת להם לעשות כן ולכן כל עוד אין מגע ישיר בין האבץ והכסף, מצב זה נשמר כמות שהוא. אך אם נחבר חוט מוליך בין שתי המתכות, האלקטרונים ימהרו לעזוב את האבץ ולנוע לעבר הכסף – או במילים אחרות, ייווצר זרם חשמלי. את הזרם הזה ניתן לנצל כמקור אנרגיה – למשל, להאיר נורה, לחמם סלילי להט בתנור, או לכווץ את שריריה של צפרדע.

לתהליך הכימי שגילה וולטה שתי תכונות שהופכות אותו לשימושי במידה יוצאת מהכלל. ראשית, הפרש המתחים שנוצר בין שתי המתכות הוא הפרש מצטבר: אם עורמים יחידות חוזרות של אותו סידור זו על גבי זו – דהיינו: אבץ, בד, כסף, אבץ, בד, כסף וכן הלאה – ניתן ליצור זרם חשמלי חזק יותר. וולטה הצמיד ארבעים ואף חמישים דסקות זו לזו בערימה אנכית גדולה, כמעין 'רב קומות', והתוצאה הייתה זרם חשמלי חזק מספיק כדי להעניק למי שנגע בחוט המוליך שוק חשמלי משמעותי, כמו זה של הצלופח. סידור זה של דסקות נתן להמצאתו של וולטה את שמה: 'ערמה וולטאית', Voltaic Pile. שנית, הזרם שהפיקה הערימה הוולטאית היה זרם מתמשך ורציף לאורך זמן. היה זה שיפור משמעותי על פני הניצוץ המהיר והרגעי שהפיקה צנצנת ליידן. הדבר דומה במקצת להבדל שבין פיצוץ חומר נפץ ומדורת גחלים: שניהם מפיקים חום, אבל קל יותר לעשות מנגל על מדורה. באותו האופן, הזרם המבוקר והרציף שהפיקה הערימה הוולטאית היה נוח יותר לעבודה שימושית. במילים אחרות, ולווטה המציא את הסוללה.

אמנם הערמה הוולטאית לא הייתה מושלמת – החומצה דלפה לעתים קרובות מהרווח שבין הדסקות ואף פלטה גז מימן דליק – אך על אף חסרונות אלה הצליחה לחולל מהפכה אדירה בתחומי מדע והנדסה רבים. וולטה פרסם את המצאתו בשנת 1800, ובתוך שנים ספורות בלבד הצליחו כימאים כגון האנגלי האמפרי דיווי לערום מאות ואף אלפי דסקות זו על זו כדי להפיק זרמי חשמל חזקים במיוחד. בעזרת זרמים אלה הצליחו לפרק מים למימן וחמצן ולחשוף את דבר קיומם של יסודות רבים שלא היו מוכרים עד אז, כמו מגנזיום, סידן ובורון. הסוללה אפשרה בפעם הראשונה לתכנן מכונות שיהיו מונעות בחשמל באופן רציף, ולחקור תופעות חשמליות בצורה מדויקת ומבוקרת יותר מאי פעם.

המצאת הסוללה זיכתה את אלסנדרו וולטה בפרסים ואותות כבוד רבים, והפכה אותו לאחד המדענים המפורסמים של דורו. אך על אף שהצלחתו של וולטה דחקה את תיאוריית 'החשמל החייתי' של גלווני וסייעה להפריך אותה, ועל אף שגלווני עצמו כבר לא היה בין החיים – וולטה לא ניצל את ההזדמנות כדי להתנקם ביריבו המנוח. ההפך הוא הנכון. גם כשהיה גלווני בחיים, הוויכוח בין שני המדענים האיטלקיים אף פעם לא התדרדר לפסים אישיים, ושניהם הקפידו לשמור זה על כבודו של זה. למעשה, וולטה הוא זה שטבע את המונח 'גלווניזם' כשמה של תופעת התכווצות שריר בעקבות עירור חשמלי, כמחוות כבוד ליריבו המושבע.

וולטה הלך לעולמו בשנת 1827, ושמו מונצח כיום ביחידה המציינת את עצמת המתח החשמלי, ה'וולט'. אם כן, מה שהחל כוויכוח אקדמי לוהט בניסיון להסביר תנועה קופצנית ברגלה של צפרדע, סייע בסופו של דבר לפתוח עידן חדש של קדמה טכנולוגית שאת תוצאותיו אנו רואים סביבנו כיום. אז בפעם הבאה שאתם קונים ספר מתנה לתינוק חדש, תוודאו שפרט לאריה, הפיל והזברה – יש בו גם תמונה של צפרדע קטנה וירוקה. אחרי הכל, גם היא הייתה שם, עם וולטה וגלווני – אבל אף אחד לא נתן לה קרדיט. זה המינימום שאנחנו יכולים לעשות בשבילה..

---

יצירות אשר הושמעו במסגרת הפרק:

http://soundcloud.com/mgl/unknown

http://soundcloud.com/jonrhunt/for-r-budd-dwyer

http://www.youtube.com/watch?v=LV3uI-ntMEU

מקורות ומידע נוסף:

http://electrochem.cwru.edu/encycl/art-v01-volta.htm

http://dhst.wetpaint.com/page/The+Volta-Galvani+Debate.

http://ppp.unipv.it/Collana/Pages/Libri/Saggi/NuovaVoltiana_PDF/quattro.pdf

http://www.es.flinders.edu.au/~mattom/science+society/lectures/illustrations/lecture21/volta.html

http://www.todaysengineer.org/2004/Apr/history.asp

http://home.cc.umanitoba.ca/~stinner/stinner/pdfs/2007-alessandro.pdf

http://www.newadvent.org/cathen/06371c.htm

http://en.wikisource.org/wiki/1911_Encyclop%C3%A6dia_Britannica/Galvani,_Luigi

http://books.google.co.il/books?id=uwgNAtqSHuQC&lpg=PA49&dq=luigi%20galvani&pg=PA58#v=onepage&q=luigi%20galvani&f=false

http://www.hp-gramatke.net/history/english/page4000.htm

http://books.google.co.il/books?id=gjQAAAAAYAAJ&pg=PA299&dq=leyden+jar&hl=en&sa=X&ei=1osaUaGqCfL74QTQt4GoBQ&redir_esc=y#v=onepage&q=leyden%20jar&f=false

http://books.google.co.il/books?id=7ukOAAAAYAAJ&pg=PA5&dq=leyden+jar+history&hl=en&sa=X&ei=gYwaUfrxDIzptQb67oG4CQ&redir_esc=y#v=onepage&q=leyden%20jar%20history&f=false

http://www.lorentz.leidenuniv.nl/history/fles/fles.html