במשך מאה שנים שלט הפילם, סרט הצילום הישן והטוב, על עולם הצילום. בתוך פחות מעשור הוחלף במצלמה הדיגיטלית, ונעלם מהמדפים. מדוע התחוללה המהפכה הדיגיטלית במהירות כה גדולה?

• 04:25 על ג'ורג איסטמן, וראשיתה של חברת Kodak.
• 08:15 על המצאת ה-CCD, החיישן האופטי שבבסיס כמעט כל מצלמה דיגיטלית בימינו, שהחל את חייו דווקא כרכיב זיכרון.
• 11:30 סטיבן ססון (Sasson), והמצלמה הדיגיטלית הראשונה בהיסטוריה.
• 19:40 על ד"ר פוג'יו מסואוקה (Masuoka), ממציא זיכרון ה-Flash, והכמעט-כשלון של טושיבה.
• 28:30 על נפילתה של קודאק, החברה שהמציאה את המצלמה הדיגיטלית- ובכל זאת פיספסה את המהפכה.
• 32:05 על ריטוש (עיבוד) של תמונות לאורך ההיסטוריה, מוסליני המסתער, הסיגריה של פול מקרטני וצילום עיתונאי מטלטל…

תודה לדינה בר-מנחם על העריכה הלשונית.

הנה סרטון הוידיאו של זאבי, בו הוא מדגים את פתרון החידה של פרק 115, והנה קישור אל החידה של הפרק הנוכחי בפורום.

בסוף הפרק תוכלו לשמוע קטע קצר מתוך הפודקאסט 'פה ושם בארץ ישראל', בהגשת יפתח מזור. הפודקאסט האיכותי והמושקע של יפתח עוסק בהיסטוריה, הגיאוגרפיה, התרבות והטבע של ארץ ישראל- מומלץ בחום!

---

הטוסטר שכבש את העולם- על הצילום הדיגיטלי

כתב: רן לוי

אחת האטרקציות התיירותיות המפורסמות ביותר בארצות הברית היא הגייזר 'Old Faithful'- הזקן האמין, בתרגום חופשי – שבפארק ילוסטון, במדינת וייומינג. Old Faithful קיבל את שמו בזכות הדייקנות המרשימה שבה מתרחשת התפרצות המים הרותחים מלוע הגייזר: כל 91 דקות, פלוס מינוס כמה דקות. מאות אלפי מבקרים מתגודדים סביב הגייזר בכל שנה כדי לחזות במחזה המרהיב. כמעט כולם אוחזים בידיהם מצלמה מסוג זה או אחר.

השנה הייתה 1998, ואחד מאותם תיירים היה מהנדס אלקטרוניקה בשם סטיבן ססון (Sasson). ססון היה אחד מעובדיה הוותיקים של חברת 'קודאק', ובזמן שהמתין להתפרצות הצפויה הביט על התיירים שסביבו וסקר את המצלמות שהחזיקו. מתוך המגוון הגדול והצפוי של דגמי מצלמות שראה, עובדה אחת משכה את תשומת לבו: מספר לא מבוטל מהמצלמות שכוונו אל הגייזר היו מצלמות דיגיטליות.

כיום, בראיונות הרבים שהוא מעניק לכלי התקשורת, מספר סטיבן ססון שהרגע הזה היה הרגע שבו הבין לראשונה את ההשלכות המפתיעות של פרויקט קטן שעליו עבד בראשית שנות השבעים. ססון פנה אל אשתו שעמדה לצדו, והפנה את תשומת לבה למצלמות הדיגיטליות הרבות שסביבם. אשתו לא הבינה מדוע הוא מתעניין בהן כל כך, עד שסיפר לה – בפעם הראשונה – שהוא זה שהמציא את המצלמה הדיגיטלית.

קודאק

במשך למעלה ממאה שנה שלט ביד רמה הפילם על עולם הצילום. עבור דורות של צלמים מקצוענים וחובבים כאחד, הכנסת הפילם לתוך המצלמה ופיתוח התמונות בחנות או בחדר חושך היו חלק בלתי נפרד מתהליך הצילום, כפי שתדלוק הו א חלק בלתי נפרד מחוויית הנהיגה. באחת מהמהפכות הגדולות והדרמטיות שידע עולם הטכנולוגיה מעודו, ובעשר שנים בלבד, נעלם הפילם כמעט לחלוטין ממדפי החנויות. סטיבן ססון, שעד 1998 היה מהנדס אלמוני לחלוטין, נחשב היום לאחד הממציאים החשובים של דורנו.
התקליטור החליף את התקליט בעיקר בזכות השיפור הברור באכות הצליל שהפיק- אך מצלמות דיגיטליות, פרט אולי למשוכללות וליקרות ביותר, אינן מפיקות תמונות טובות יותר ממצלמות פילם. מדוע, אם כן, נעלם הפילם מחיינו מהר כל כך? בפרק זה ננסה לענות על שאלה מסקרנת זו, ונעקוב אחר התפתחות הצילום הדיגיטלי, מהמצאת חיישן ה-CCD שנמצא בלב המצלמה המודרנית, דרך כרטיסי הזיכרון שעליהם נשמרות התמונות, ועד להשפעות הצילום הדיגיטלי על התרבות העכשווית – למשל המחלוקת סביב הריטוש הממוחשב של תמונות דיגיטליות והשפעתו על תפיסת המציאות שלנו.

ג'ורג' איסטמן נולד במדינת ניו-יורק בשנת 1854, וחווה ילדות לא קלה. כשהיה בן שמונה נפטר אביו, והותיר מאחוריו משפחה ענייה מאוד. איסטמן עזב את בית הספר בגיל 14 ויצא לעבוד כנער שליח כדי לעזור בפרנסת המשפחה. הוא למד הנהלת חשבונות בכוחות עצמו, והצטרף לבנק מקומי כפקיד זוטר.
כשהיה בן 24, תכנן ג'ורג' איסטמן לצאת לחופשה, וחבר המליץ לו לרכוש מצלמה כדי לתעד את הטיול. הצילום, נזכיר, היה עניין חדש למדי באותם הימים, והמילים 'לרכוש מצלמה' הסתירו מאחוריהן אוסף אדיר של ציוד: מצלמה גבוהה על חצובה, עדשות, כימיקלים לפיתוח, ניירות להדפסת התמונות ועוד ועוד. איסטמן הסקרן רכש ערכת צילום כזו, ועד מהרה התאהב בתחביב החדש והקדיש לו שעות רבות, במהלכן חשב ללא הרף על דרכים לשפר את ציוד הצילום ולהפוך אותו נגיש יותר לצלם החובב. עיקר תשומת ליבו של איסטמן התמקדה בלוחות הצילום- לוחות זכוכית מצופים במלחים מיוחדים ורגישים לאור שעליהם נוצרה התמונה של הסצינה המצולמת. לוחות הזכוכית היו גדולים, כבדים ורגישים למגע ופגיעה, והיו אחראים במידה רבה לסרבול הרב שהיה כרוך בתהליך הצילום. איסטמן ערך ניסויים בלוחות צילום וכימיקלים חדשים ואף הקים עסק קטן לשיווק ציוד צילום.

פריצת הדרך הגדולה של איסטמן – ושל עולם הצילום בכלל – התרחשה ב-1888: הוא הצליח להמיר את הלוחות הגדולים בגליל קטן של נייר- הפילם. הפילם איפשר להקטין את המצלמות שלתוכן נכנסות ולהוזיל את עלותן, ומטלת פיתוח התמונות המורכבת עברה אל מעבדות מקצועיות בחנויות צילום. שינויים אלה הפכו את הצילום לנגיש יותר לציבור הרחב, והמצלמה נכנסה לכל בית. ג'ורג' איסטמן הקים חברה חדשה, 'קודאק' שמה, והחל לשווק את הפילם המהפכני תחת הסיסמה הַקְלִיטה: 'אתה תלחץ על הכפתור – אנחנו כבר נעשה את השאר.' המצלמות הקטנות שייצרה 'קודאק' כבשו את השוק ונמכרו במיליוני יחידות.
ג'ורג' איסטמן התעשר מאוד, ורכש לעצמו שם של אחד מגדולי הפילנתרופים של המאה העשרים: הוא תרם עשרות מיליוני דולרים למוסדות רבים ומגוונים, והקים קרנות ומלגות לרוב. בשנים האחרונות לחייו סבל ממחלה שפגעה בעמוד השדרה שלו, ודירדרה מאוד את אכות חייו. בשנת 1932 נטל ג'ורג' איסטמן אקדח, וירה לעצמו כדור אחד ישר בלב. בפתק שהשאיר כתב: "לחבריי: עבודתי כאן הושלמה. למה לחכות?"

החברה שהשאיר ג'ורג' איסטמן אחריו המשיכה לעשות חיל. במשך למעלה ממאה שנים הייתה 'קודאק' מזוהה לחלוטין עם הצילום: ב-1976 החזיקה החברה בכתשעים אחוזים מנתח השוק של מצלמות חובבים בארצות הברית. העסק הקטן שהקים איסטמן הפך לאימפריה שבשנות השמונים של המאה העשרים העסיקה כמאה וחמישים אלף עובדים.

ה-CCD

אחד מאותם עובדים היה, כאמור, סטיבן ססון. מהנדס האלקטרוניקה בן ה-25 הצטרף לקודאק בשנת 1975, זמן קצר לאחר שסיים את לימודי התואר השני שלו. חודשים ספורים קודם לכן יצאה חברת Texas Instruments עם רכיב אלקטרוני חדש ולא-מוכר: חיישן אופטי בשם CCD, או Charge Coupled Device. המנהל שקיבל את ססון לעבודה הציע לו לבחון את החיישן החדש, ולבדוק אם יש לו מקום במצלמות שייצרה 'קודאק'.

ה-CCD הומצא רק חמש שנים קודם לכן, על ידי ווילארד בויל וג'ורג' סמית, מהנדסים בחברת Bell Labs. חטיבת האלקטרוניקה של מעבדות בל הייתה מחולקת אז לשתי יחידות משנה: מחלקה שהתמקדה בטכנולוגיית מוליכים-למחצה (טרנזיסטורים עשויים מסיליקון) ומחלקה נוספת שעסקה בתחומים אחרים של אלקטרוניקה. ווילארד בויל (Boyle) היה ראש מחלקת המוליכים למחצה, וג'ורג' סמית' (Smith) ניהל את אחת הקבוצות שתחתיו.

באחד הימים שמעו בויל וסמית' חדשה מטרידה: מנהל החטיבה, אמרה השמועה, מתכוון להעביר חלק נכבד מהתקציב שלהם למחלקה השנייה לטובת פיתוח טכנולוגיה חדשנית ומבטיחה בשם 'זכרון בועה' (Bubble memory). מבלי להיכנס לפרטים, נאמר רק כי הרעיון שבבסיס 'זכרון בועה' היה אחסון סיביות (ביטים) של מידע דיגיטלי – אפסים ואחדות – באמצעות שדות מגנטיים זעירים. כיוון שטכנולוגיה המבוססת על מגנטיות הייתה 'בתחום השיפוט' של המחלקה השנייה, לשם גם יופנו תקציבי הפיתוח.

בויל וסמית' התכנסו במשרדו של בויל. שניהם הבינו כי הדרך היחידה למנוע את הקיצוץ המתוכנן בתקציב הוא למצוא אלטרנטיבה לזיכרון הבועה. למרבה המזל, שניהם היו מהנדסים מוכשרים ומנוסים, ונדרשה להם רק שעה אחת בלבד של סיעור מוחות כדי לשרטט בקווים כלליים את עקרונות הֵתקן זיכרון אלקטרוני שחיקה את פעולת זכרון הבועה, אך היה מבוסס על מוליכים-למחצה, הטכנולוגיה שבה התמקדה מחלקתם.

CCD, כאמור, תוכנן במקור לשמש כרכיב זיכרון במערכות מחשב. בתוך ימים ספורים, עם זאת, גילו שני המהנדסים שימוש חדש ומועיל להמצאה שלהם.

המידע האצור בתאי הזיכרון ב-CCD מיוצג על ידי אלקטרונים, נושאי מטען חשמלי. מטען זה יכול להגיע ממקור אנרגיה חיצוני, כמו סוללה למשל – אבל הוא יכול להיווצר גם כתוצאה מפגיעת קרני אור ברכיב. האור מעניק את האנרגיה שלו לאלקטרונים שבחומר, ומאפשר להם 'לברוח' מהאטומים שמחזיקים בהם בדרך כלל: אלקטרונים חופשיים אלה נלכדים מיד בתאי הזיכרון של ה-CCD, ומצטברים בתוכם. במילים אחרות, אם נדמה את תאי הזיכרון לדליים, האור הפוגע ב-CCD משול לברז שממלא אותם במים: כמות המים (המטען החשמלי) האצורה בכל דלי מלמדת על עצמת האור שפגעה באותה הנקודה. בויל וסמית' פיתחו מעגל אלקטרוני פשוט אך מחוכם שאיפשר להם למדוד את כמות המטען שהצטברה בכל תא ולהסיק ממנו את עצמת האור. דהיינו, ה-CCD ממיר תמונה דו-ממדית שמוקרנת עליו לזרמים ולמתחים שניתן לעשות בהם שימוש במערכות אלקטרוניות. פיתוח זה זיכה את ווילארד בויל וג'ורג' סמית בפרס נובל לפיסיקה בשנת 2009.

סטיבן ססון והמצאת המצלמה הדיגיטלית

המשימה שניצבה בפני סטיבן ססון בשנת 1975 הייתה לבנות מצלמה שבה ה-CCD מחליף את הפילם. פעולתו של ה-CCD דומה, עקרונית, לזו של נייר הפילם- שניהם מסוגלים לקלוט ולהגיב לאור שנופל עליהם- אך עיקר האתגר היה טמון בתרגום התמונות הנקלטות על החיישן האלקטרוני למידע שניתן לאחסן אותו לתקופה ארוכה, ולהציג אותו מאוחר יותר. קל יחסית לעשות זאת בעזרת פילם – התמונות נשמרות כנגטיבים במשך עשרות שנים, ומודפסות על נייר צילום – אך מימוש היכולות האלה באמצעות הטכנולוגיה המוגבלת שעמדה לרשות ססון בשנות השבעים לא היה עניין של מה בכך.

ססון וצוות קטן של טכנאים עמלו על הפרוייקט במשך שנה שלמה, ולבסוף הפיקו תחת ידם את המצלמה הדיגיטלית הראשונה – מתקן בגודל של טוסטר, בערך, שהיה הגרסה האלקטרונית של המפלצת של ד"ר פרנקשטיין: אוסף מאולתר של רכיבים וחלקים של מצלמות מפורקות שנתפרו זה לזה 'שלא כדרך הטבע', אפשר לומר. המדידות הראשוניות הראו להם שהכול אמור לעבוד: הגיע הזמן לבדוק אם המצלמה עובדת באמת.

ססון יצא מהמעבדה אל המסדרונות של 'קודאק', ושכנע עובדת שפגש באקראי להיות הדוגמנית בצילום הראשון. החשיפה נמשכה 23 שניות ארוכות, ואז עוד כמה עשרות שניות עד שהמידע הועבר מהחיישן אל קסטה בחלקו הקדמי של המכשיר. כשנסתיימה ההעברה, הוציא ססון את הקסטה ממצלמת הטוסטר והעביר אותה לקורא מיוחד שהיה מחובר למסך טלוויזיה. בתמונה שהופיעה על המסך ניתן היה להבחין בצללית הכללית של הדמות המצולמת, אבל פניה של העובדת היו רק קשקוש מבולגן של רעש סטטי. ססון והטכנאי רכנו מעל המסך, והבחורה הציצה מעל כתפיהם. "אני חושבת שיש לכם עוד הרבה עבודה לעשות…" אמרה, ויצאה מהחדר.

היא טעתה. בתוך זמן קצר הבין ססון את המקור לתקלה – זוג חוטים שהורכבו בסדר הלא נכון – וברגע שתיקן אותה, התמונה שהופיעה על המסך הייתה חדה וברורה. ה-CCD שבו השתמש הכיל רק עשרת אלפים תאים- 'פיקסלים', כפי שאנחנו מכנים אותם היום. (במצלמות מודרניות, לשם השוואה, החיישנים מכילים עשרות מיליוני פיקסלים) – אבל התמונה שצילם ססון הייתה אכותית מספיק כדי להוכיח מעל לכל ספק של-CCD יש פוטנציאל להיות תחליף ראוי לפילם.

סטיבן ססון הדגים את המצלמה החדשה בפני מנהלים בכירים ב'קודאק' פעמים רבות. עוד כשתכנן אותה, השתדל לצקת לתוכה מאפיינים מוכרים של מצלמות פילם כדי שיהיה לו קל יותר לשכנע את מאזיניו שכדאי להמשיך ולהשקיע מאמצי פיתוח בצילום הדיגיטלי. למשל, המצלמה הייתה מצויידת בכפתור בודד, כמו כפתור החשיפה במצלמות רגילות, וכל קסטה הייתה יכולה לאחסן כ-30 תמונות, בדומה ל-24 עד 36 התמונות שמכיל כל גליל פילם.

ססון הגיע להדגמות כשהוא מוכן ומזומן לענות על שאלות טכניות לגבי אופן פעולת המצלמה, אבל הופתע לגלות שהשאלות המאתגרות ביותר נגעו דווקא לשאלת השימושיות המעשית שלה. כל הכבוד לך שיצרת מצלמה דיגיטלית, שאלו אותו ע מיתיו- אבל מדוע שמישהו ירצה לראות תמונה על מסך, במקום על דף נייר? איך יוצרים אלבום מתמונות דיגיטליות? מדוע שמישהו בכלל יעדיף את המצלמה הדיגיטלית על פני הפילם המוכר והטוב?

אלו היו שאלות טובות ונוקבות, שלמהנדס הצעיר לא היו תשובות להן באותו הזמן. אף על פי כן, ססון היה אופטימי: הוא האמין שבתוך עשרים שנה בערך תוכל המצלמה הדיגיטלית לתפוס את מקומה של מצלמת הפילם- והוא לא פספס בהרבה. בשנת 2010 זכה סטיבן ססון במדליית הטכנולוגיה הנשיאותית: הכבוד הגדול ביותר שמעניקה ממשלת ארצות הברית למדעניה ולמהנדסיה. סטיבן ססון ממשיך לעבוד ב'קודאק' גם כיום, ונחשב לגאוותה של החברה הוותיקה. למרבה האירוניה, דווקא הפיתוח המהפכני ש'קודאק' כה גאה בו – הוא זה שהביא לנפילתה.

על אף שהציבור הרחב היה עדיין אדיש לטכנולוגיה החדשה, המצאת ה-CCD והצילום הדיגיטלי חוללה מיני-מהפכה במספר תחומים עוד בשנות השבעים והשמונים, ובראש ובראשונה באסטרונומיה ובחקר החלל. חיישן ה-CCD רגיש לאור פי כמה וכמה יותר מאשר פילם, וטלסקופים שהיו מצוידים ב-CCD הצליחו לצלם כוכבים מרוחקים וחלשים מאוד, והעניקו לאסטרונומים את היכולת להתבונן רחוק יותר מאי פעם אל קצוות היקום. גם סוכנות החלל האמריקנית הבינה חיש-מהר את היתרונות הגלומים ב-CCD, וציידה את חלליות המחקר ולוויני הריגול שלה בחיישני CCD שהעבירו את התמונות שצילמו לכדור הארץ בזמן אמת.

המצלמה הדיגיטלית המסחרית הראשונה שיצאה לשוק הייתה ה-Sony Mavica, ב-1981, ודגמים נוספים של חברות אחרות הופיעו לכל אורך שנות השמונים. התמונות שהפיקו אותן מצלמות ראשונות לא היו באיכות גבוהה במיוחד, כפי שניתן לשער, אך היא השתפרה בהתמדה ככל שמספר הפיקסלים בחיישני ה-CCD הלך ועלה, ונוספה להם היכולת לקלוט צבעים שונים ועוד.

המצאת זכרון הפלאש

אחת מהמגבלות המשמעותיות של המצלמות הראשונות הייתה יכולת אחסון התמונות המצולמות. התקני האחסון הנפוצים בשנות השמונים, דיסקים קשיחים ודיסקטים ניידים, התאימו למחשבים שולחניים- אבל לא בהכרח לצרכים הייחודיים של המצלמות הדיגיטליות: הם היו גדולים מבחינה פיזית, פעולתם הייתה אטית יחסית וצריכת החשמל שלהם גבוהה. האלטרנטיבה הייתה זיכרון מסוג DRAM, שהיה מבוסס על שבבים מוליכים-למחצה. ה-DRAM היה מהיר, קטן וחסכוני באנרגיה, אך בעל חיסרון קריטי: הוא היה 'נדיף', דהיינו – תוכן הזיכרון היה נמחק ברגע שהחשמל היה נעלם. אף אחד אינו רוצה לראות את התמונות שצילם מתנדפות ונעלמות כשסוללת המצלמה מתרוקנת – ולכן ה-DRAM לא היה תחליף ראוי לנגטיב במסגרת הצילום הדיגיטלי.

הד"ר פוג'יו מסואוקה (Masuoka) הצטרף לחברה היפנית 'טושיבה' בשנת 1971, ועסק בפיתוח זיכרונות מתקדמים. עוד בשנות השבעים זיהה ד"ר מסואוקה את הצורך ההולך וגובר בזיכרון מבוסס מוליכים-למחצה שאינו נדיף, ולא רק בצילום הדיגיטלי. גם מחשבים, נגני מוזיקה ניידים ומכונות תעשייתיות יכולות להרוויח מטכנולוגיה שכזו. כמה חברות ניסו לפתח זיכרון לא-נדיף, אך ללא הצלחה: המעגלים האלקטרוניים שנדרשו כדי לקרוא ולכתוב מתאי הזיכרון הבלתי-נדיפים היו מורכבים ויקרים מדי.

מסואוקה, שכבר היה מנוסה בפיתוח זיכרונות חדשניים, האמין שניתן לפשט את המעגלים האלקטרוניים המורכבים. בזיכרונות DRAM הקיימים, הקריאה והכתיבה נעשתה ברמת תא הזיכרון הבודד – דהיינו, ניתן לקרוא ולכתוב לכל תא בנפרד. מסואוקה הציע שהגישה לתאי הזיכרון תהיה בקבוצות של מאות ואף אלפי תאים בכל פעם: דהיינו, אם קריאה וכתיבה לתאים בודדים היא כמו השקייה בעזרת משפך- הפתרון שהציע מסואוקה היה דומה לממטרה שמתיזה על שתילים רבים בו זמנית. גישה לקבוצות גדולות של תאי זיכרון תאפשר לצמצם מאד את מספר מעגלי הבקרה האלקטרוניים, באותו האופן שבו מספר זעום של ממטרות יכולות לכסות שדה רחב-ידיים..

הצעתו של ד"ר מסואוקה לא נתקבלה בזרועות פתוחות, ומסיבות טובות.

'טושיבה' ייצרה ומכרה זכרונות DRAM בהצלחה רבה וברווח נאה. על הנייר, הזיכרון שהציע מסואוקה היה נחות ביחס לזיכרון DRAM: הוא היה אטי יותר ולא התאים כל כך לעבודה מול מעבדי מחשב, שדרשו גישה לתאי זיכרון בודדים. עובדת היותו לא-נדיף הייתה יתרון, כמובן – אבל לא יתרון מכריע. באותה התקופה, שנות השמונים של המאה העשרים, לא היו מכשירים ניידים מוזני-סוללות רבים כל כך: המחשב הנייד, הטלפון הסלולרי והמצלמות הדיגיטליות היו עדיין בחיתוליהם. רוב המוצרים האלקטרוניים היו מחוברים לשקע כל הזמן, וזיכרון לא-נדיף לא היה קריטי עבורם. לאלו שכן היו זקוקים לזיכרון לא-נדיף, הייתה כבר טכנולוגיה קיימת בשם EEPROM שהייתה טובה הרבה פחות מזו שהציע מוסוקה, אבל עשתה את העבודה.

מסואוקה לא קיבל אישור ממנהליו לקדם את רעיונותיו, אבל לא ויתר עליהם: לאחר כמה שנים של עבודה בלילות ובסופי שבוע, הצליח לפתח את הזיכרון הבלתי-נדיף החדש ואף רשם עליו פטנט. את השם לזיכרון החדש הציע עמית לעבודה: מסואוקה תיאר בפניו כיצד מחיקת המידע שבתאי הזיכרון מתבצעת בקבוצות גדולות של תאים רבים בו זמנית. הדבר הזכיר לעמית את האופן שבו מאיר הפלאש במצלמה שטח גדול למשך שבריר שניה, ולכן השם שדבק בזיכרון החדש היה 'זיכרון פלאש' (Flash Memory).

ב-1984 הציג מסואוקה את הטכנולוגיה החדשה שפיתח בכנס בינלאומי שנערך בארצות הברית. 'טושיבה' לא גילתה עניין בזיכרון הפלאש, אבל הייתה חברה אחרת שדווקא זיהתה את הפוטנציאל הטמון בו: 'אינטל'. ענקית השבבים הקצתה מאות מהנדסים ותקציבים גדולים, והחלה מפתחת גרסה משלה לזיכרון הפלאש.

מסואוקה, בינתיים, לא קפא על שמריו. בשנת 1986 הצליח לשכלל את ההמצאה המקורית, ופיתח זיכרון פלאש שהיה צפוף וזול יותר מהגרסה הקודמת- אך ב'טושיבה' עדיין סירבו להתייחס לזיכרון הפלאש ברצינות.

ב-1988 יצאה 'אינטל' עם מוצר מסחרי ראשון שהיה מבוסס על זיכרון פלאש, וזכתה להצלחה אדירה. השוק הטכנולוגי היה צמא לזיכרון לא-נדיף שיחליף את הדיסקים והדיסקטים המסורבלים, ושבבי הפלאש מצאו את דרכם לאינספור מוצרים מכל הסוגים – בעולם הרכב, התעשייה, המחשוב וכמובן גם הצילום הדיגיטלי שם ניתן למצוא אותם בתוך כרטיסי הזיכרון הזעירים שעליהם נשמרות התמונות המצולמות. 'אינטל' הפכה למובילה העולמית בתחום הפלאש, ועשתה ממנו רווחים אדירים. ראוי לציין, בהקשר זה, גם את חברת 'סנדיסק' הישראלית, שהייתה חלוצה בתחום כרטיסי הזיכרון באותה התקופה.

רק אז התעוררה 'טושיבה', והבינה שהיא מפסידה את הטכנולוגיה שצמחה במשרדיה שלה. למזלה של החברה, הגישה העצמאית והבלתי מתפשרת של מסואוקה הצילה את 'טושיבה' מעיוורונה שלה, ומנהליה התעשתו והחלו מקימים במהירות קווי ייצור לשבבי הפלאש המתקדמים יותר שפיתח מסואוקה. כיום 'טושיבה' היא היצרנית השנייה בעולם בגודלה של זכרונות פלאש, בשוק שמגלגל עשרות מיליארדי דולרים בכל שנה.

אך על אף פי שהיה זה הד"ר פוג'יו מסואוקה שבזכותו זכתה לרווחים כה רבים, הממציא עצמו הפך לאישיות בלתי-רצויה ב'טושיבה'. התרבות היפנית מעריכה מאוד עבודה קבוצתית וקבלת מרות של בכירים ממך, והעצמאות הדורסנית של מסואוקה לא זכתה לאהדה רבה. בסופו של דבר עזב מסואוקה את טושיבה בשנת 1994 – מהלך בלתי שגרתי בפני עצמו, שכן ביפן לא מקובל לעזוב את מקום העבודה. בראיון למגזין Forbes סיפר מסואוקה שהחליט לעזוב את 'טושיבה' לאחר שבחברה ניסו להעביר אותו לתפקיד צדדי שבו לא יכול עוד לנהל מחקר עצמאי ו'להפריע'. בשנת 2004 תבע הממציא את 'טושיבה' על חלקו בתמלוגים מהפטנט על זיכרון פלאש, ובהסדר הפשרה זכה לסכום חד פעמי בסך 750 אלף דולר.

'טושיבה' אינה גאה במיוחד בהתנהלותה השגויה, שכמעט ועלתה לה ביוקר. למעשה, כשניסה הכתב מ-Forbes להשיג את תגובת החברה לראיון שערך עם הד"ר מסואוקה, מחלקת יחסי הציבור של 'טושיבה' טענה בתוקף שהייתה זו 'אינטל' שהמציאה את זיכרון הפלאש… רק כשהזכיר להם הכתב ש'אינטל' בעצמה נותנת את הקרדיט על המצאת הפלאש ל'טושיבה', הסכימו היפנים להודות באחריות שלהם לעניין.
'טושיבה' הייתה ברת-מזל בכך שהספיקה להגיב בזריזות לשינויים שהתחוללו בעולם הטכנולוגיה, ושמרה על מעמדה כמעצמת טכנולוגיה גלובלית. ל'קודאק', שבמהלך כל המאה העשרים שלטה ללא עוררין בתחום הצילום, לא היה מזל כזה.

את זיכרון הפלאש ניתן למצוא כיום בכרטיסי זיכרון, עליהם ניתן לשמור מאות ואף אלפי תמונות למשך עשרות שנים – טוב יותר מכל נגטיב. במקביל לפלאש, פותחו טכנולוגיות נוספות שכיום הן חלק בלתי נפרד מהצילום הדיגיטלי: למשל, ב-1988 נקבע תקן JPEG אשר הגדיר דרך מוסכמת לדחוס את המידע הויזואלי ולהקטין את הקבצים שהפיקו המצלמות. ארבע שנים מאוחר יותר, ב-1992, העלה טים ברנרס-לי, ממציא ה- World Wide Web, את התמונה הראשונה לאינטרנט – והשיק עידן חדש שבו ניתן להעביר תמונה מכל מקום בעולם לכל מקום אחר במהירות האור. ב-1994 הופיעו מדפסות הזרקת הדיו הראשונות, שאפשרו לכל אחד להדפיס תמונה באכות סבירה, דקות ספורות לאחר שצילם אותה. זמן קצר לאחר מכן, לקראת סוף שנות התשעים, החלו מצלמות דיגיטליות מחליפות את מצלמות הפילם בקצב מסחרר.

זו התשובה, אם כן, לשאלה שהעלתי בתחילת הפרק: מדוע התחוללה מהפכת הצילום הדיגטילי במהירות כה גדולה? כיוון שהצילום הדיגיטלי הוא מסוג ההמצאות שכדי לפרוח ולהראות את הפוטנציאל הטמון בהן, זקוקות לסביבה תומכת ומשלימה. המצלמה הדיגיטלית אינה מסוגלת לעמוד בפני עצמה- היא חייבת עולם שלם של טכנולוגיות ומוצרים תומכים, 'אקו-סיסטם' שכולל מסכים, מדפסות, רכיבי זיכרון, תקשורת דיגיטלית מהירה ועוד ועוד. בלעדי אותה סביבה תומכת – שלא הייתה קיימת כלל בשנות השבעים, כמובן – פשטות הפילם היוותה יתרון אדיר שלמצלמה הדיגיטלית אין דרך להתמודד מולו. מהרגע שהופיעו כל אותן טכנולוגיות תומכות, היתרונות הברורים של הצילום הדיגיטלי על פני הפילם הכריעו את הכף במהירות.

'קודאק' לא הייתה עיוורת לשינויים שהתחוללו סביבה. ראשיה ראו כיצד המצלמות הדיגיטליות הולכות ומשתכללות משנה לשנה והבינו כי לא יירחק היום והיתרון האכותי שיש לפילם על פני הצילום הדיגיטלי ייעלם לבלי שוב. על הנייר, היו ל'קודאק' כל הנתונים הדרושים כדי להשתלט גם על השוק המתעורר של הצילום הדיגיטלי. היא החזיקה בפטנטים רבים הקשורים בטכנולוגיה החדשה, והייתה החברה הראשונה שהצליחה לייצר חיישן CCD ברזולוציה של מעל אחד מגה-פיקסל, או מיליון פיקסלים על שבב אחד. המצלמה הדיגיטלית הראשונה שהוציאה חברת אפל, בשנת 1994, יוצרה ונבנתה למעשה על ידי 'קודאק'. ובכל זאת, איך שהוא, באופן שהוא כמעט לא ניתן לתפיסה – 'קודאק הצליחה לפספס את המהפכה.

לא מעט חוקרים בתחום מנהל העסקים חפרו בסיפור נפילת 'קודאק' בניסיון להבין מה השתבש שם, אך המסקנות אינן ברורות או מוחלטות.

ברור למדי שרבים ב'קודאק' הבינו שהעתיד שייך לצילום הדיגיטלי: מי שהיה מנכ"ל החברה בשנות התשעים החל כבר אז במהלך שאמור היה להפוך את 'קודאק' ליצרנית המובילה בעולם של מצלמות דיגיטליות, אבל הפעולות שננקטו לשם כך לא היו החלטיות ודרסטיות מספיק. הפילם היה עבור 'קודאק' "האווזה שמטילה ביצי זהב", ואף אחד בחברה לא שש להרוג אותה. ההצלחה רבת-השנים של הפילם החניקה את רוח החדשנות בחברה, ונוצרה אווירה שבה לא נהוג לחלוק או להתנגד לדעתם של בכירים ממך בהיררכיה. אנטוניו פרז (Perez) מונה למנכ"ל החברה בשנת 2003. הוא סיפר בריאיון עיתונאי שאחת הבעיות הגדולות ביותר שעמה נאלץ להתמודד כשנכנס לתפקידו הייתה שאיש לא היה מוכן לחלוק על דעתו. "אם אמרתי שיורד גשם," סיפר פרז, "אף אחד לא התווכח אתי – גם אם בחוץ השמש זרחה…"

בסופו של דבר 'הירידה המתמדת בהכנסות לא הותירה לקודאק ברירה, וב-2001 החלה החברה משווקת באגרסיביות מצלמות דיגיטליות מתוצרתה. כיאה למעמדה בעולם הצילום, אלו היו מצלמות אכותיות ומשובחות: למעשה, המצלמה הדיגיטלית הראשונה שרכשתי אני, ב-2004, הייתה מתוצרת 'קודאק'.
אך ב'קודאק' לא השכילו להבין שהמעבר לצילום דיגיטלי הביא לא רק לרעידת אדמה טכנולוגית – אלא שהיה גם צונמי ששטף בעוז את כל המודלים העסקיים הישנים. במשך מאה שנה הסתמכה 'קודאק' על המודל העסקי שהתווה ג'ורג' איסטמן: את המצלמות נמכור בזול, ואת הכסף הגדול נרוויח מגלילי הפילם. במצלמות הדיגיטליות לא רק שאין פילם, גם שולי הרווח על מכירת המצלמה עצמה נמוכים מאוד: יצרניות מזרח-אסייתיות חדרו לשוק זה בעצמה, ומחירי המצלמות הדיגיטליות צנחו משנה לשנה. רווחיה של 'קודאק' ממכירת המצלמות הדיגיטליות לא הספיקו כדי לכסות את הוצאותיה, בעוד שמכירות הפילם היו בצניחה חופשית ממש.

בשנת 2012 הגישה קודאק לבית המשפט בארצות הברית בקשה לפשיטת רגל, ונכנסה למהלך כואב וקשה של ארגון מחדש. מתוך 145 אלף העובדים שהעסיקה בשיאה, נותרו כיום רק כמה אלפים בודדים. 'קודאק' מנסה למכור את הפטנטים שברשותה כדי לזכות באוויר פיננסי לנשימה, ושואפת להמציא את עצמה מחדש כיצרנית מדפסות מתוחכמות.

עיבוד תמונה ממוחשב

אחד התחומים שזכה לפריחה אדירה במקביל לעלייתה לגדולה של המצלמה הדיגיטלית, הוא עיבוד התמונה הממוחשב. הקלות שבה ניתן להעביר למחשב כל תמונה שניות לאחר שצולמה, הביאה לכך שעיבוד התמונה – מתיקון קל של צבעים והסרת רעשים ועד מחיקה והוספה של עצמים לתמונה המקורית – הפך להיות חלק כמעט בלתי נפרד מתהליך הצילום, ממש כפי שהפיתוח בחדר חושך היה חלק מתהליך הצילום בפילם.

למען הסר ספק, עיבוד תמונה – או 'ריטוש', כפי שהוא מכונה בדרך כלל – אינו עניין חדש. כבר במלחמת האזרחים האמריקנית, בשנות השישים של המאה ה-19, ניתן היה למצוא תמונות של גנרלים שאליהן נוספו מאוחר יותר דמויות שלא היו בצילום המקורי, אולי כדי לוודא שהציבור יידע מי צריכים להיות גיבוריו. תמונה היא במידה רבה ייצוג של המציאות כפי שנקלטה בעין העדשה, ושליטה על התוכן המצולם היא סוג של 'מסע בזמן': מהרגע שהומצאה המצלמה, היו משטרים שביקשו לשנות את העבר כדי להתאים אותה למציאות שרצו ליצור בהווה. במיוחד הצטיינו בכך משטרים טוטליטריים, כמו ברית המועצות, שם מתנגדים למשטר לא רק שהועלמו פיזית, אלא גם נמחקו מדפי ההיסטוריה. ליאון טרוצקי, למשל, החל את דרכו כמהפכן לצד לנין, אך ברגע שהחל לבקר את המפלגה הקומוניסטית והפך לאישיות לא רצויה בברית המועצות, נמחקה דמותו מצילומים מפורסמים שבהם נראה עומד לצדו של לנין בזמן שזה נשא את נאומיו חוצבי הלהבות. אחת הדוגמות המשעשעות של ריטוש ככלי לעיוות המציאות היא צילום מפורסם של בניטו מוסליני, הרודן האיטלקי, שבו הוא נראה רוכב על סוס לבן ומניף חרב ארוכה, כביכול בשעת הסתערות הירואית על אויב בלתי נראה. הסצינה ההירואית הופכת לנלעגת כשמתבוננים בתמונה המקורית, זו לפני הריטוש, שבה נראה בברור נער אורווה שעומד לפני הסוס ואוחז במושכות.

השימוש בריטוש לשם 'שיפוץ העבר' נפוץ גם בימינו. למשל, כולם מכירים את התמונה המפורסמת של הביטלס, שבה 'ארבעת המופלאים' חוצים בטור את מעבר החציה ליד אולפני אבי-רוד שבלונדון. בתמונה המקורית, שצולמה ב-1969, פול מקרטני אוחז בידו סיגריה: אין כאן דבר חריג – פול, כמו כל שאר חברי הביטלס, היה מעשן כבד באותה התקופה. ב-2003 הדפיסה חברת פוסטרים אמריקנית את התמונה המקורית, אבל העלימה את הסיגריה של פול – ככל הנראה כדי לא להראות כמי שמעודדת עישון בקרב צעירים.

כמו כל טכנולוגיה, גם היכולת לרטש תמונות לאחר שצולמו גוררת עמה דילמות מוסריות לא פשוטות. בעידן הפילם, ריטוש תמונות היה מלאכה מורכבת שכללה חשיפות מרובות, צביעה במברשת וטכניקות נוספות שדרשו מיומנות גבוהה – ועדיין, היקף שינוי התמונה המקורית היה מוגבל במידה ניכרת. בעידן הצילום הדיגיטלי, תכנות מתוחכמות כמו פוטושופ מאפשרות למעצבים גרפיים מיומנים להוציא תחת ידיהם תמונות שכל קשר ביניהן לבין המקור קלוש ביותר. השאלה המתבקשת היא מתי עיבוד תמונה לאחר שצולמה מותר ומקובל, ומתי הוא חוצה את הקו והופך לזיוף ולעיוות מכוון של המציאות, כמו בדוגמה של מוסיליני המסתער.

בקצה האחד של הסקאלה, ברור למדי שעיבוד תמונה כדי לתקן פגמים קלים בתאורה או בצבעים מקובל ולגיטימי: כמעט ואין צלם חובב שאינו משפר במידה כזו או אחרת את התמונות שצילם. מהעבר השני, עיבוד תמונה לצרכים אמנותיים מובהקים – למשל, להוסיף שפם עבות ל'מונה ליזה' – אף הוא תקין: כולם מבינים שמדובר באמירה אמנותית, ולא בסילוף המציאות.

בין שתי הקצוות האלה יש אזור אפור רחב ידיים. למשל, מרבית הצלמים יסכימו שריטוש צילום עיתונאי הוא פסול לחלוטין: אחרי הכול, אנחנו סומכים על העיתונאים שיציגו תמונה אמינה וחפה מעיוותים של המציאות שאותה הם מסקרים.

אך גם כאן, לא הכל ברור ומובן מאליו. למשל, בשנת 1970 נורו למוות ארבעה סטודנטים במהלך הפגנה שנערכה באוניברסיטת קנט סטייט שבארצות הברית. הסטודנטים מחו כנגד כוונתה של הממשלה לפלוש לקמבודיה במסגרת מלחמת וייטנאם, וחיילים מהמשמר הלאומי פתחו עליהם באש חיה. ג'ון פילו (Filo), צלם עיתונות שסיקר את ההפגנה, לכד את אחת התמונות המפורסמות בהיסטוריה של הפוליטיקה האמריקנית: נערה בת 14 שרוכנת מעל גופת אחד ההרוגים, צורחת בהיסטוריה. התמונה הכה-אמוציונלית זעזעה את הציבור האמריקני, ותרמה לגל מחאות והשבתות של מוסדות אקדמיים ברחבי המדינה כולה.
התמונה שצילם פילו הייתה, כאמור, חזקה ומטלטלת וזיכתה אותו בפרס פוליצר. אך אף על פי כן, היה בה פגם קטן ומרגיז. ברקע התמונה, ממש מאחורי הנערה הצורחת, יש עמוד צר ושחור. מהזווית שבה צילם פילו, העמוד נראה כאילו הוא 'בוקע' מתוך ראשה של הנערה… העניין הפעוט והמטופש הזה מסיח מאוד את העין ובמידה מסוימת נוטל את העוקץ מהסצנה כולה, כמו דוגמנית יפיפיה עם חצ'קון קטן ומרגיז במרכז המצח. זו הסיבה ששנים ספורות לאחר שצולמה התמונה, נטל עורך אנונימי של עיתון כלשהו את היזמה והעלים את העמוד מהתמונה המקורית. התוצאה הייתה טובה הרבה יותר מהמקור, עד שהתמונה המרוטשת היא זו שמופיעה כיום ברוב האזכורים על הטבח בהפגנה. האם מדובר בסילוף המציאות? אולי כן, אבל במקרה זה נדמה שמדובר בסילוף מוצדק.

אי אפשר שלא להזכיר, כמובן, את הריטושים בצילומי דוגמנות ופרסום: אין זה סוד שכמעט כל תמונה של דוגמנית או של שחקנית מפורסמת עוברת עיבוד מסיבי לפני שהיא מגיעה לשער המגזין או לפרסומת. אתרי אינטרנט רבים, כמו 'משטרת הפוטושופ' ו-Photoshop Disasters מוקדשים למציאת הפגמים והשגיאות שמעידים על עיבוד תמונה מוגזם: לעתים מדובר בשגיאות זעירות, כמו רגל או יד שנמצאים בזווית לא הגיונית מבחינה אנטומית, וליתים מדובר בפאשלות מביכות מאוד, כמו יד חסרת גוף שהמעצב הגרפי השאיר בתמונה כשמחק את הדוגמן המקורי שהופיע בה… ישנה היום תנועה נרחבת של אנשים שמאמינים שהריטוש הבלתי פוסק של תמונות זוהר משפיע לרעה על הצעירים: דור שלם של ילדים גדלים בתחושת נחיתות וסלידה-עצמית, כיוון שכל דמות שנשקפת אליהם מהפוסטרים והמגזינים היא בעלת שיניים לבנות ומושלמות, בטן חטובה ומעוצבת, ירכיים נהדרות ועור חלק. מצד שני, ישנו עקרון אחד שלא ישתנה לעולם: היופי מוכר…כל עסק מעדיף שהמותג שלו יהיה מקושר במוחם של הלקוחות עם יופי וזוהר, מאשר עם חצ'קונים, צלקות או שיניים צהבהבות…

ויש עוד דבר שכנראה לא ישתנה לעולם, והוא הנטייה האנושית לוויכוחים מטופשים. לחובבי המוזיקה יש הוויכוח האינסופי בשאלה מי היה כותב השירים המוצלח יותר – לנון או מקרטני, ומי הייתה זמרת טובה יותר – עופרה חזה או ירדנה ארזי. אנשי המחשבים מתדיינים כבר שנים מי טוב יותר: המק או ה-PC. אין לי הוכחות מוצקות לכך, אבל אני משוכנע שאפילו הליגיונרים הרומאים התווכחו בינם לבין עצמם איך נכון יותר לאכול את הקרמבו: עוגיה קודם, או קרם קודם…

גם בקרב צלמים קיימת יריבות חסרת טעם שכזו: של מי המצלמה הטובה ביותר – ניקון או קאנון? ואני אומר – די לויכוחים המטופשים. אנחנו, הצלמים, צריכים להתעלות מעל מלחמות האגו והדעות הקדומות, להתאחד, ולהסכים פעם אחת ולתמיד: ניקון הרבה יותר טובה מקאנון! באמת, אני לא רואה איך אפשר לחשוב אחרת בכלל. העדשות טובות יותר, ה-Body הרבה יותר נוח, אפילו הרצועה הרבה יותר סקסית מהרצועה האפרורית של קאנון. בחייכם, אנשים, תתעשתו….

---

יצירות אשר הושמעו במסגרת הפרק:

Sina De Fera- betones
 The Device- Landev
 0808- Landev
nickleus-TimeTravelingMusician

מקורות ומידע נוסף:

http://www.youtube.com/watch?v=fbcIt_NoeQw
http://www.youtube.com/watch?v=04Movz4rkAw&feature=youtu.be
http://www.youtube.com/watch?v=51Za3FY1axI
http://www.kodak.com/ek/US/en/Our_Company/History_of_Kodak/George_Eastman.htm
http://crave.cnet.co.uk/digitalcameras/photos-the-history-of-the-digital-camera-49293172/
http://www.fourandsix.com/photo-tampering-history/
http://www.bobbrooke.com/DigitalStudio/digitalhistory.htm
http://www.digicamhistory.com/Index.html
http://www.nobelprize.org/nobel_prizes/physics/laureates/2009/
http://www.seattlepi.com/business/article/Kodak-engineer-had-revolutionary-idea-the-first-1182624.php#page-2
http://www.businessweek.com/stories/2006-11-26/mistakes-made-on-the-road-to-innovation
http://www.reuters.com/article/2011/12/24/us-eastman-kodak-idUSTRE7BN06B20111224
http://www.youtube.com/watch?v=8JtifpRh1VI&feature=youtu.be
http://www.youtube.com/watch?v=wfnpVRiiwnM&feature=youtu.be
http://pluggedin.kodak.com/pluggedin/post/?id=687843
http://vimeo.com/22180298
http://jap.aip.org/resource/1/japiau/v109/i10/p102421_s1?view=fulltext&bypassSSO=1
http://spiff.rit.edu/classes/phys445/lectures/ccd1/ccd1.html
http://www.businessweek.com/stories/2006-04-02/fujio-masuoka-thanks-for-the-memory
http://www.forbes.com/global/2002/0624/030_2.html