הפרק הפעם עוסק באייזק אסימוב, אחד משלושת ענקי המדע הבדיוני בתקופת תור-הזהב של הז'אנר וסופר פורה בצורה בלתי רגילה- כמעט חמש מאות ספרים ומאמרים עד מותו בנסיבות מצערות בשנת 1992. על היחס של אסימוב לדת, ולאיזה גן עדן הוא היה רוצה להגיע (רמז: לא גן העדן ה'סטנדרטי'). על ההסכם הג'נטלמני בין אסימוב לארתור סי. קלארק ועל הקשר בין כפר ניגרי נחשל לכוכב בעל שש שמשות.

---

רשימת תפוצה בדואר האלקטרוני | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

---

אייזק אסימוב: מדע בידיוני, ללא חייזרים

כתב: רן לוי

אסימוב נחשב לאחד משלושת הענקים של המדע הבדיוני, יחד עם ארתור סי. קלארק ורוברט היינלין. הסיפורים שכתב זכו באופן קבוע לפרסים ותארי כבוד, וסדרות הספרים שלו נחשבות עד היום לקלאסיקות וזוכות לאיזכורים וחיקויים אין ספור. התקופה בה כתב, משנות הארבעים של המאה העשרים ועד שנות התשעים, נחשבת לתור הזהב של ז'אנר המדע הבידיוני. הוא נחשב לאחד הסופרים הפורים ביותר בהיסטוריה: באמתחתו לא פחות מחמש מאות ספרים, הישג נדיר אפילו בעידן מכונת הכתיבה והמחשב. סביר להניח שהיה מוסיף עוד כמה וכמה ספרים לרשימה הארוכה הזו, אלמלא מותו בשנת 1992 בנסיבות מצערות עליהן ארחיב בהמשך.

אייזיק אסימוב נולד ברוסיה ב-1920 ליהודה ורחל אסימוב. כפי שאתם בוודאי מנחשים, אסימוב היה יהודי ואפילו היה דובר יידיש שוטפת, אם כי היה אתאיסט מושבע. כשהיה ילד קטן היגרו הוריו לארצות הברית ופתחו שורה של חנויות לממתקים בניו-יורק. בחנויות אלו היה מקובל למכור גם מגזינים זולים ושם התוודע אייזיק למדע הבידיוני בפעם הראשונה, באמצעות הסיפורים שהופיעו באותן חוברות.

הקריירה הסיפורתית של אסימוב הייתה הצלחה מסחררת כבר מתחילתה. הסיפור הראשון והשני שהגיש לפרסום במגזין מדע בידיוני נדחו על ידי העורך, אבל השלישי התקבל. לא חלפו שנתיים והוא כתב את הסיפור 'שקיעה', שזכה בתואר 'סיפור המדע הבידיוני הקצר הטוב ביותר בכל הזמנים' בשנת 1968. את הכבוד הזה העניקו לאסימוב עמיתיו בכנס סופרי המדע הבדיוני של ארצות הברית.

שקיעה

'שקיעה', באנגלית Nightfall, מספר את סיפורם של תושבי כוכב הלכת לאגאש, אותו מקיפות לא פחות משישה שמשות. כתוצאה מכך הלילה לא יורד על לאגאש: בכל זמן נתון ובכל נקודה על פני הכדור תמיד ישנה לפחות שמש אחת בשמיים.

מנקודת מוצא מרתקת ומשונה זו יוצא אסימוב למסע שחוקר את את ההשלכות שיש למצב המוזר הזה על החברה האנושית. כן, האנושית. אסימוב כתב, כפי שהוא עצמו הגדיר זאת, 'מדע בידיוני חברתי'- הוא התעניין תמיד באופן שבו בני האדם מגיבים להתפתחויות טכנולוגיות ובקונפליקטים שעולים מהן. בכל ספריו של אסימוב לא נמצא אפילו לא חייזר אחד.

מכיוון שאין לילה על לאגאש, תושביו לא מודעים לכך שישנם עוד כוכבים בשמיים מסביבם ולמעשה האסטרונומיה היא מדע מנוון ולא מפותח כלל. כתוצאה מכך חוקי טבע שנראים לנו בסיסיים כמו כוח המשיכה האוניברסלי וחוקי ניוטון לא נתגלו על לאגאש באותה המהירות שבה נתגלו בכדור הארץ. הפיסיקה, שאצלנו נחשבת כ'מלכת המדעים', היא מדע זניח ואיזוטרי יחסית על לאגאש. נקודת המוצא הזו שבחר אסימוב מעניינת במיוחד מכיוון שכאן אסימוב, שאהב מאוד היסטוריה, מדגים לנו כאן עד כמה חשובה הייתה האסטרונומיה להתפתחותו של המדע על כדור הארץ. כפי שתיארתי בפרק על ביג-בן, למשל, מושגי הזמן שלנו קשורים באופן הדוק לתנועת גרמי השמיים, והמדענים האמיתיים הראשונים היו אסטרונומיים: קורפרניקוס, לדוגמא. אלמלא האסטרונומיה, המדע והטכנולוגיה היו נחשלים ומפגרים בסבירות גבוהה.

המדענים בסיפור 'שקיעה' מגלים שתי תגליות מפתיעות פחות או יותר בו זמנית. הראשונה היא שמדי אלפיים שנה מתרחש ליקוי חמה נדיר שבמסגרתו מוסתרות כל ששת השמשות מאחורי הירח (הבלתי ידוע, עד כה) של לאגאש, וכוכב הלכת צולל לתוך לילה חשוך שנמשך כעשרים וארבע שעות. התגלית השניה היא שמדי אלפיים שנה מתרחש ארוע קטסטרופלי על לאגאש שגורם למחיקה כמעט טוטאלית של הציוויליזציה. האסונות הללו מתרחשים באופן מחזורי וקבוע, כפי שמעידים שרידיה של עיר עתיקה שמראים שהיא נהרסה ונבנתה מחדש בכל אלפיים שנה במשך עשרות אלפי שנים.

הקשר בין שתי התגליות הללו מתברר עד מהרה על ידי פסיכולוג שמבין שמי שאחראי ל'אסון הטבע' המסתורי הזה הוא למעשה בני לאגאש עצמם. החשיכה היא מצב לא טבעי על לאגאש ואף אחד לא מסוגל לסבול חושך מוחלט ליותר מכמה דקות רצופות. כשהלילה יורד בפתאומיות כזו על הכוכב כולו התושבים ההיסטריים נתקפים בשגעון, שורפים מכל הבא ליד רק כדי לגרש את החושך והתרבות האנושית כולה עולה בלהבות.

המדענים, שמבינים שהם אינם יכולים למנוע את רוע הגזירה, מנסים לשמר את הידע שנצבר במחזור התרבות הנוכחי כדי להעבירו לאנשי המחזור הבא ובכך, אולי, לשבור את שרשרת ההרס האכזרית הזו. מי שמפריעים להם הם חברי קבוצה דתית שהספרים העתיקים שלהם מספרים על בואו של סוף העולם בכל אלפיים שנה.

כאן בא לידי ביטוי מוטיב חזק מאוד בכל ספריו של אסימוב: הסלידה מהדת. אסימוב, באופן אישי, לא שנא את הדת או את הדתיים- לא את היהודים ולא את הנוצרים- אבל לא האמין באלוהים ובגמול שאמונה זו תיתן למאמינים בעולם הבא. הוא אפילו דחה בבוז את ההצגה המקובלת של 'גן העדן' השמיימי. "איפה ישנו גן העדן שבו ניתן לכתוב, לחקור, לקיים שיחות מעניינות, לחקור תופעות מדעיות מעניינות?" שאל אסימוב, והשיב לעצמו- "עדיין לא שמעתי על גן עדן שכזה."

בכל ספריו עובר כחוט השני הרעיון שלפיו רק המדע, ולא הדת, הוא המפתח להצלחה ולהישרדותו של המין האנושי בעתיד כנגד כל הקשיים והבעיות שהוא עלול להתקל בהם. במקרה של 'שקיעה', אנשי הכת הדתית- למרות שהם יודעים שהאסון הולך ומתקרב- לא מוכנים לסייע למדענים ואפילו מתנגדים להם, מתוך פרשנות קנאית של כתבי הקודש שלפיה האסון הוא צו אלוהי ואסור להתנגד לו. אסימוב מראה לנו כאן שגם אם הידע עצמו קיים גם בדת וגם במדע- רק במסגרת המדע אפשר לעשות בו שימוש אמיתי לטובת האנושות.

כאילו כדי לשים את הנקודה בסוף הטיעון הזה של אסימוב, מספר לנו הבי.בי.סי הבריטי על מהומות שהתרחשו בניגריה בשנת 2001 בזמן ליקוי חמה. תושביה של העיירה מיידוגורי הם מוסלמים אדוקים. כשהשמש החלה להעלם יום אחד בעקבות ליקוי החמה, המטיפים במסגדים הכריזו שמדובר בעונש אלוהי על החטאים והכפירה של תושביה הנוצרים של העיירה. ההמון המשולהב והמוטרף מפחד שמא אלוהים לא יחזיר את השמש לשמיים, שרפו כנסיות והרסו פאבים וכיוצא בזה. הנה ההוכחה הניצחית שהמציאות עולה על כל דמיון, ואני מניח שאפילו אסימוב היה מתקשה להאמין שהסיפור שלו קם לתחייה בצורה כל כך משכנעת.

הסיפור 'שקיעה' היה נקודת מפנה בקריירה של אסימוב, והציב אותו בשורה הראשונה של סופרי המדע הבדיוני. המעריצים התווכחו ביניהם תמיד מי סופר טוב יותר: אסימוב, או ארתור סי. קלארק שחתום על קלאסיקות כמו 'אודיסאה בחלל 2001'. המחלוקת הזו יושבה סופית כשאסימוב וקלארק החליטו, בזמן נסיעה במונית ברחוב פארק אבניו שבניו-יורק, על הסידור הבא: אסימוב יצהיר תמיד שקלארק הוא סופר המדע הבידיוני הטוב ביותר בעולם, וקלארק יאמר תמיד שאסימוב הוא הסופר הטוב ביותר בעולם. ההסכם הזה זכה לשם 'הסכם אבניו-פארק של אסימוב-קלארק'. ארתור סי. קלארק הקדיש את אחד מספריו לאסימוב, וכתב – "הסופר השני הטוב בעולם מקדיש ספר זה לסופר השני הטוב בעולם."

סדרת 'המוסד'

עוד כבוד גדול נפל בחלקו של אסימוב כשסדרת ספרים שכתב, סדרת 'המוסד', זכתה בפרס "סדרת המדע הבידיוני הטובה ביותר בכל הזמנים" בשנת 1965 כשהיא מקדימה את 'שר הטבעות' של טולקין.

סדרת 'המוסד', Foundation, עוקבת אחרי ההיסטוריה האנושית במשך כעשרים אלף שנים, כשהאנושות כבר התפשטה לכל מרחבי הגלקסיה ואוכלוסייתה מונה טריליונים רבים.

אסימוב מעלה את הרעיון הבא. בני אדם הם יצורים בלתי צפויים שלא ניתן לחזות את פעולתם מראש, אבל ייתכן שהתנהגותם של ביליוני בני אדם דווקא כן ניתנת לחיזוי. באמצעות השימוש בכלים מתמטיים סטטיסטיים וניתוח פסיכולוגי של האדם הממוצע, ניתן לצפות את תגובתם של מאסות גדולות של אנשים. אסימוב מכנה את המדע החדש הזה 'פסיכוהיסטוריה', והוא מעניק לדמות הראשית של הסדרה- הפסיכוהיסטוריון הארי סלדון – את היכולת לחזות את עתיד האנושות עשרות אלפי שנים קדימה ובעקבות זאת גם את היכולת לתמרן את ההיסטוריה העתידית של האנושות לכיוונים שרצויים לו.

אסימוב נשען כאן על רעיון מדעי מוכר: התרמודינמיקה הסטטיסטית, שהוא ענף בפיזיקה שעוסק בניתוח התנהגותם של אטומים וחלקיקים אחרים אבל בכמויות גדולות. כמו בפסיכוהיסטוריה, נקודת המוצא של התרמודינמיקה הסטטיסטית היא שאין דרך מעשית לעקוב אחר מסלול תנועתו של אטום בודד. אבל מהכרות של החוקים הבסיסיים ששולטים בהתנהגותו של האטום הבודד והכלה שלהם על מיליארדי אטומים – ניתן בהחלט לחזות איך יתנהג החומר במצבים מסוימים. אם נחמם גז בתוך בלון, לדוגמא, אין לנו שום סיכוי לדעת כמה מהר ינוע כל אטום ואטום של הגז. אבל בתור קבוצה, ניתן להעריך בדיוק רב מה תהיה התפלגות המהירות בין האטומים- דהיינו, כמה אטומים ינועו מהר וכמה ינועו לאט. מתוך ידע זה אפשר לחשב מה יהיה הלחץ שיפעיל הגז על דפנות הבלון, למשל, או מה תהיה הטמפרטורה שלו.

הפסיכוהיסטוריה, אם כן, מפעילה עקרונות אלה על אנשים במקום אטומים ומכאן מאפשרת לחזות את העתיד. אנשים הם קצת יותר מורכבים מאטומים (חלקם, לפחות) ולכן קשה יותר לדעת את כל החוקים הבסיסיים ששולטים על התנהגותנו – זו הסיבה שמדובר כאן במדע בידיוני, בסופו של דבר. אסימוב מודע לקושי הזה, והוא פותר אותו על ידי הצבת כל העניין בעתיד הרחוק מאוד, וגם מציין שניתוח התנהגותם של בני אדם תקף רק כשהאוכלוסייה מונה טריליונים על גבי טריליונים של פרטים, ולא מיליארדים או מיליונים כמו על כדור הארץ כיום.

לי יש תחושה שאסימוב נשען כאן על יסוד נוסף, אינטואטיבי יותר. למרות שאיש אינו יכול לחזות את העתיד בוודאות, ישנה קבוצה של אנשים שמתהלכים בינינו, כאן על כדור הארץ, שמשוכנעים שיש להם את היכולת הזו. הם מנסים לנתח את התנהגותם של קבוצות גדולות של אנשים ולתעל אותה לצרכים שלהם. יש כאלה שטוענים בציניות שקבוצת האנשים הזו היא היא השולטת בנו באמת, ולא גופים מוכרים יותר כמו הממשלה או הפרלמנט. אני מתכוון כאן לאנשי פרסום, כמובן. הפרסומאים נעזרים בכל טריק פסיכולוגי, בכל שבריר של מידע על אופי המחשבה האנושי והתגובות שלנו לגירויים שונים כדי לדחוף אותנו לפעול בכיוון שהם מעוניינים לכוון אותנו אליו: מלקנות מוצר מסוים ועד להצביע למועמד כלשהו בבחירות. היכולת שלהם להשפיע על האדם הבודד מוגבלת מאוד, אבל יש להם השפעה רבה על התודעה הקבוצתית. מבחינה זו, יכול להיות שג. יפית היא ההארי סלדון האמיתית, משונה עד כמה שזה נשמע. בו נקווה שהיא תמשיך לנסות ולמכור לנו מיונז דל-קלוריות, ולא תנסה להשתלט על הגלקסיה כולה.

רעיון הפסיכוהיסטוריה נותן לאסימוב מקום לעסוק בחומרים שהוא אוהב, דהיינו – מדע בדיוני חברתי. אסימוב מביא בסיפורי המוסד דילמות מרתקות שבמרכזן השאלה האם האדם הוא אדון אמיתי לגורלו, או שהכל קבוע מראש. הדמויות בספרים שלו נקרעות בשאלה האם יש בכלל טעם בפעולות שהן עושות, או שהן רק בובות מתוכנתות שנשלטות על ידי הארי סלדון והפסיכוהיסטוריה שלו.

מבחינה זו, הוא ממשיך את הויכוח התיאולוגי עתיק היומין לגבי מידת חופש הפעולה שנותן אלוהים לאדם: אם אלוהים הוא כל יכול ומסוגל לקבוע את העתיד, האם לאדם יש בכלל עצמאות כל שהיא? במילים אחרות, אם אנחנו חוטאים – האם אנחנו אשמים באמת, או שאלוהים קבע מראש שאנחנו נחטא ולכן אין טעם בכלל לנסות ולשמור מצוות. ויקטור בן עזרא, שמסייע לי באופן קבוע בהכנת התוכנית, הסביר לי שחכמי דת כבר הגיעו לפתרון לדילמה הזו: אלוהים משאיר לאדם את זכות הבחירה בין רע לטוב. הוא רוצה שנעשה שימוש בשכלנו, וניקבע את עתידנו במו ידינו. הפיסיקאי סטיבן הוקינג העיר בעניין זה פעם שמניסיונו, גם האנשים שמאמינים בכל ליבם שהגורל ידוע וקבוע מראש – עדיין מסתכלים ימינה ושמאלה כשהם חוצים את הכביש.

סדרת הרובוטים

סדרת ספרים חשובה נוספת שכתב אסימוב היא סדרת 'הרובוטים'. זו סדרה נפרדת ועצמאית של ספרים וסיפורים שאסימוב החל לכתוב עוד בשנות הארבעים, ללא קשר לסדרת המוסד. בהברקה של גאונות ספרותית ממש, הצליח אסימוב לחבר את סדרת 'הרובוטים' עם סדרת 'המוסד' בשנות השמונים. שלושת הספרים האחרונים שכתב בסדרת 'המוסד' משלבים את שתי הסדרות הללו לעלילה אחת קוהרנטית והגיונית, ויוצרים יקום והיסטוריה עתידית מרתקים ממש.

סדרת הרובוטים, על אף שלא זכתה בפרסים ותארי כבוד, היא לטעמי המקום שבו הצליח אסימוב להותיר את חותמו באופן הברור ביותר על העולם הטכנולוגי של ימינו. ראשית, אסימוב הוא זה שטבע את המילים 'רובוט' ו'רובוטיקה' בהן אנחנו משתמשים עד היום – הוא שאל כאן מהשפה הצ'כית את המילה "רובוטובאט" שמשמעותה 'עבודה כפויה'. מכונות כמו-אנושיות הופיעו בספרות עוד לפני אסימוב אבל תמיד בהקשר שלילי: פרנקנשטיין או הגולם מפראג, לדוגמא. אסימוב הוא הראשון שנתן לרובוטים אופי חיובי, כשהוא מראה כיצד הם יכולים לסייע לאנושות. הוא סילק מהם את ההקשרים המפחידים והשליליים באמצעות המצאה ספרותית חשובה נוספת- 'שלושת חוקי הרובוטיקה'.

שלושת חוקי הרובוטיקה, על פי אסימוב הם אלה: רובוט לא יפגע באדם, או יניח לו להפגע. רובוט יציית תמיד לפקודותיו של האדם, אלא אם פקודות אלה סותרות את החוק הקודם. הרובוט יגן על עצמו, אלא אם כן הגנה זו עומדת בסתירה לשני החוקים הקודמים.

שלושת החוקים הללו הם הבסיס לכל סדרת ספרי הרובוטים של אסימוב, שבהם הוא למעשה בוחן את כל ההשלכות האפשריות של החוקים הללו על התנהגות הרובוטים והאינטרקציה שלהם עם בני אדם. הוא שובר את החוקים, עוקף אותם, משנה אותם, גורע מהם ומוסיף עליהם בעשרות ואריאציות שונות. חשוב לציין כאן שאסימוב לא מנסה כלל להסביר איך הרובוטים עובדים, מה הטכנולוגיה שמאחוריהם ואו אפילו איך מומשו שלושת החוקים בתוך מוחותיהם. כל המטרה של התרגילים הספרותיים כאן היא לספק לנו הצצה לבעיות המוסריות וחברתיות שעלולות לצוץ בעתיד כתוצאה מהתקדמות הטכנולוגיה. אסימוב נוגע כאן בשאלות בסיסיות מאוד כגון: מה מבדיל אדם מרובוט? מתי חשוב יותר שרובוט יגן על עצמו מאשר על האדם? מהן ההשלכות של ויתור על חלק מהחוקים ואיך, למרות החוקים הקשיחים והבלתי מתפשרים, יכולים בני אדם בכל זאת להשתמש ברובוטים כדי לפגוע אחד בשני.

המסקנה הסופית של אסימוב, אותה הוא מביא לידי ביטוי בספרים האחרונים של סדרות 'המוסד' ו'הרובוטים', עשויה להפתיע את המאזינים. כפי שציין אריה סתר במאמרו 'המחשב והמוח ע"פ אסימוב', נדמה שהסופר שינה לאורך השנים את גישתו העקרונית כלפי הפוטנציאל הטמון במחשבים. אם בתחילה עולה מהספרים שרובוטים ומחשבים יכולים להחליף את בני האדם, לתפוס את מקומם בביצוע משימות מסובכות ומורכבות ובאופן כללי יגיעו לרמת אינטליגנציה שוות ערך (או אפילו עולה על) המוח האנושי – בספרים האחרונים דעתו מקבלת תפנית פאסימית יותר.נזכיר כאן שאסימוב החל לכתוב בשנות הארבעים, כשמחשבים היו נדירים מאוד. ככל שמחשבים הפכו יותר ויותר נפוצים אסימוב גם החל להבין טוב יותר את המגבלות שלהם: את חוסר הגמישות, את היעדר האינטואיציה וכוח היצירה.

ייתכן ושינוי גישה זה הוא שגרם לכך שבספרים המאוחרים יותר מגיעים הרובוטים של אסימוב למסקנה שעצם נוכחותם בין בני האדם עשויה לסכן את האנושות. שני רובוטים בעלי אינטליגנציה גבוהה במיוחד, גיסקארד ודאניל, מבינים ששלושת החוקים בשילוב העדר הגמישות והמעוף של הרובוט- חונקים את בני האדם. על פי החוקים, הרובוטים מחויבים למנוע מבני אדם מלהכנס למצבים מסוכנים, אבל חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי הוא ההליכה אל הלא נודע, אל הגילוי, אל האופק הלא ברור והמסוכן לפעמים. אם הרובוטים לא יתנו לבני האדם את האפשרות ליטול סיכונים, האנושות תגווע ותעלם. הרובוטים מחליטים שטובת האנושות עדיפה על טובת האדם הבודד, ונעלמים לתמיד.

אישיותו של אסימוב

אישיותו של אסימוב הייתה מרתקת. פרט לספרות המדע הבידיוני שבה הצטיין כל כך, אסימוב כתב עשרות ומאות ספרים ומאמרים על מדע פופלארי וטכנולוגיה. הוא ראה בחינוך הציבור למדע מעין שליחות אישית שלו. "אם המדע יוצג לילדים בצורה לא טובה," אמר אסימוב, "הילדים עלולים לפתח שנאה ופחד ממנו – וזה מצב גרוע יותר מאשר אם לא הצגנו את המדע לילדים בכלל."

הוא כתב גם על היסטוריה, נושאים חברתיים, שמירה על איכות הסביבה, בזבוז המשאבים המתכלים של כדור הארץ ואפילו ספרי בדיחות. השטף הבלתי יאמן של ספרים בכל תחום ובכל נושא, הביא את הסופר קורט ווניגוט לשאול את אסימוב 'איך זה מרגיש לדעת הכל?' אסימוב השיב שהוא יודע רק מה מרגיש זה שאומרים עליו שהוא יודע הכל- "אי נוחות."

צניעותו באה לידי ביטוי באנקדוטה טיפוסית: אסימוב כתב עבור מגזין ילדים, ובאחד מן הימים קיבל תשלום שהיה גבוה בכמה עשרות דולרים מהתשלום המקובל. הוא מייד שלח מכתב אל ההוצאה לאור, וביקש לוודא שלא נעשתה טעות ושהתשלום הגבוה (יחסית) שהוא קיבל, לא נעשה על חשבונם של הכותבים האחרים.

אסימוב היה קלסטרופיל – זאת אומרת, אהב מקומות סגורים וקטנים. בביוגרפיה שלו סיפר שהפנטזיה שלו בתור ילד הייתה לנעול את עצמו בתוך דוכן עיתונים קטן וצפוף, ולקרוא מגזינים של מדע בדיוני. אסימוב גם שנא לטוס: פרט לפעמים בודדות בחייו הוא נמנע מלעלות על מטוס. בזמן שהגיבורים בספריו חוצים גלקסיות וטסים בחלליות מהירות, אסימוב עצמו העדיף תמיד להפליג בספינות טיולים. המוזרויות הקטנות הללו, אהבת המקומות הסגורים והפחד מטיסה, חילחלו גם אל הספרים: בסדרת 'הרובוטים' אסימוב מתאר את האנושות חיה בעתיד בערים סגורות וצפופות, 'מערות הפלדה' כפי שהוא מכנה אותן- ללא ספק, הסביבה שאסימוב היה מרגיש בה הכי בנוח. הגיבור בספרי הרובוטים, אלייה ביילי, סולד מטיסה אף הוא.

אייזיק אסימוב הלך לעולמו בשנת 1992. רק עשר שנים מאוחר יותר גילתה אישתו את סיבת המוות- איידס. אסימוב קיבל עירוי דם שהכיל את הנגיף במהלך ניתוח מעקפים שעבר כמה שנים קודם לכן. אסימוב רצה לצאת בהצהרה פומבית על המחלה, אבל הרופאים שלו שיכנעו אותו להסתיר אותה כדי שמשפחתו לא תסבול מסטיגמות ונידוי חברתי.

מבקרים רבים האשימו את אסימוב שהוא נטול סגנון ספרותי: שהכתיבה שלו יבשה ועובדתית, שהדיאלוגים לוקים בחסר ושהדמויות לא מפותחות מספיק. אסימוב עצמו, וכמה מבקרי ספרות אחרים, ציינו דווקא את ההיפך- ש'היעדר הסגנון', כביכול, הוא למעשה הסגנון של אסימוב. הפשטות כאן היא כלי שבו נעזר אסימוב כדי להעביר לקורא את הרעיונות המקוריים ומעוררי המחשבה שלו. כך או כך, ברור שלאסימוב הייתה השפעה אדירה על התפתחות המדע הבדיוני, ובמשך שנים רבות היה אסימוב, עם פיאות הלחיים הארוכות שלו והמשקפיים עבי המסגרת, הפנים המזוהות ביותר עם הז'אנר הזה.

הוא הרבה לתת עיצות לסופרים מתחילים והיווה השראה להמוני כותבים בעולם כולו. אסימוב האמין במקצועיות חסרת פשרות גם בכתיבה כמו בכל מקצוע אחר: הוא הדגיש את הצורך בהכרת חוקי התחביר והדקדוק, באוצר מילים רחב ידיים ובכוח התמדה. ואם זה לא ילך, כתב אסימוב, ואתה לא מצליח להיות סופר מדע בידיוני משובח- תמיד תוכל להסתפק במקצועות נחותים יותר כמו מנתח, שופט בית המשפט העליון, או נשיא המדינה.