Podcast: Download

אף מטרופולין מודרני לא יכול היה להתקיים ללא מערכת ביוב מתפקדת – ותכנון של מערכת הסעת שפכים שכזו, מתחת לעיר תוססת ודינמית, הוא אתגר הנדסי כביר. איך נראית מערכת הביוב של גוש דן, ומה קורה לשפכים שלנו אחרי שהם עוזבים את האסלה והכיור?
מתארח בפרק: אמיר שליו, מנהל תחנות השאיבה של איגודן. תודה לנתן פוזניאק שהביא את הראיון עם אמיר.

האזנה נעימה,

רן.

שמעתם כבר את התכנית החדשה שלנו? גיל חובב "אוכל ישראל" – פודקאסט אוכל חדש ברשת עושים היסטוריה. לחצו כאן לרשימת הפרקים המלאה או -להאזנה באפליקציות קישור ל RSS פיד של התכנית https://www.temp.ranlevi.com/feed/ochel_israel/

רשימת תפוצה בדואר האלקטרוני | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

---

הפרק בחסות:

---

הביוב שמתחת לגוש דן, חלק א'

כתב: רן לוי

ביוב. אני בטוח שאתם שואלים את עצמכם – למה, לכל הרוחות, רן הולך לדבר על ביוב? האם אחרי מאתיים שבעים ושבעה פרקים של עושים היסטוריה, סוף סוף נגמרו לו הנושאים לפרקים, והוא נעשה נואש? 

אז קודם כל, אני רוצה להזכיר לכם שאתם אלה שלחצתם Play בנגן שלכם, אז אתם צריכים לשאול את עצמכם למה אתם רוצים להקשיב למישהו שהולך לדבר על ביוב במשך ארבעים וחמש דקות. אנשים מוזרים, בחיי. 

ולא, לא נגמרו לי הנושאים לעושים היסטוריה. הסיבה שבגללה בחרתי את הנושא הזה היא מכיוון שאני אוהב את תל אביב. באופן כללי, אני אוהב ערים גדולות. אני אוהב את התזזיתיות שלהן, את התחושה שאני מוקף במיליוני אנשים שלכל אחד מהם יש סיפור מיוחד, כמו כוורת ענקית שאף פעם לא הולכת לישון. בכל בוקר, כשאני יוצא מתחנת הרכבת בדרך למשרד, אני מרים את הראש אל גורדי השחקים הענקיים ושואל את עצמי – איך הדבר הזה עובד? הרי ריכוז של מיליוני בני אדם שאוכלים, שותים – וכן, גם משתינים ומחרבנים – מדי יום ומדי שעה, בתוך שטח זעום של כמה עשרות קילומטרים רבועים…הוא לא דבר טבעי. אלמלא התשתית הבלתי הנראית שמקיפה אותנו, כל מטרופולין מודרני היה מתדרדר לכאוס מוחלט בתוך ימים ספורים. 

ולא פחות מעניין, אני רוצה גם להבין את ה'למה'. מערכת ביוב של עיר צפופה כמו תל אביב היא אחת המערכות ההנדסיות המורכבות ביותר שאפשר להעלות על הדעת. היא פרושה על שטח רחב, קבורה מתחת למטרים של אדמה, עובדת עשרים וארבע שעות ביממה שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה – וצריכה להחזיק מעמד עשרות שנים. בעיר כמו תל אביב, שחוגגת מאה ועשר שנים להווסדה – מערכת ביוב היא פחות מערכת מתוכננת מראש כמו מעגל חשמלי, ויותר כמו גוף חי. אם תל אביב שמעל לקרקע היא מעין עץ שגודל ומתפתח עם השנים, מערכת הביוב שלה היא כמו השורשים של העץ הזה שגדלים ומתרחבים יחד איתו. אז איך מתכננים מערכת כזו? למה היא נראית כפי שהיא נראית? 

ראשיתן של מערכות הביוב המודרניות

השאלה הראשונה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא – למה אנחנו בכלל צריכים ביוב? אני מניח שעבור רובכם זו שאלה שהתשובה לה כמעט מובנת מאליה, אבל חשוב לזכור שבמשך רוב ההיסטוריה האנושית לא היו מערכות ביוב. אמנם פה ושם אפשר היה למצוא מערכות בסיסיות להולכת שפכים כבר לפני אלפי שנים, בערים בהודו ובמזרח הקדום, ומערכות הביוב של האימפריה הרומית נחשבו כבר אז לפלא הנדסי של ממש – אבל אלו הם היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל. ברוב היישובים לא היו מערכות ביוב, ואם היו – אלה היו מערכות שצמחו באופן אורגני, כחלק מההתפתחות הטבעית של הישוב, ולא מערכות שתוכננו 'מלמעלה' כדי לשרת את צרכי האוכלוסייה. למעשה, אחרי נפילתה של האימפריה הרומית נשכחה ונזנחה הטכנולוגיה של הביוב, וחלפו מאות שנים עד שהאירופאים גילו מחדש את הצורך במערכות ביוב – גם בערים הגדולות והצפופות ביותר של היבשת. עד אז, שפכים זרמו במקרה הטוב לתוך בורות שנחפרו באקראי בין הבתים, ובמקרה הרע – ברחובות הערים, מתחת לרגליהם של העוברים ושבים. 

הנה, לשם הדוגמה, תיאור של מהנדס בריטי בשם ג'ון פיליפס, שב-1847 נשלח לסקור את מצב הביוב בלונדון, שבאותה התקופה חוותה זינוק מטאורי באוכלוסייתה. 

"יש מאות אם לא אלפי בתים במטרופולין הזה שאין להם כל ניקוז שפכים כלשהו, ולרובם יש ביבי שופכין מסריחים שעולים על גדותיהם. ויש גם מאות רחובות, חצרות וסמטאות שאין להם ביוב כלל. איך מי הגשמים והזוהמה נשטפים מהם ואיך מסוגלים תושביהם האומללים לחיות בכאלה מקומות – קשה לי לומר. 

במסגרת תפקידי ביקרתי מפעם לפעם במקומות רבים שבהם הזוהמה המפוזרת על הרצפה בבתים, מרתפים וחצרות, כה עבה וכה עמוקה עד שקשה ללכת בתוכה. ראיתי במקומות האלה בני אדם חיים וישנים בחדרים מוצפים בגלל ביבי שופכין שעלו על גדותיהם, נוזלים על הקירות ומציפים את הרצפות. ההשפעות של הזוהמה, הלכלוך והגזים הרעילים שנובעים מהביבים ניכרת על פניהם וגופם של היצורים המסכנים שמתגוררים במערות הטינופת והגועל."

מהתיאור הזה קל להבין מדוע מגיפות קטלניות היו שכיחות כל כך בלונדון, פריז ושאר הערים הגדולות – מגיפות שקטלו עד כדי עשרה אחוזים מאוכלוסיית העיר בבת אחת. 

ההבנה שמערכת ביוב היא צורך חיוני עבור עיר מודרנית החלה לחלחל אצל הממשלות והרשויות השונות רק בעשורים הראשונים של המאה ה-19. חלק מהסיבה לכך היא התמורה שחלה במדע הרפואה, כשהממסד המדעי החל להפנים את עובדת קיומם של החיידקים כמחוללי מחלות, וחוקרים כדוגמת ג'ון סנואו הוכיחו את הקשר בין ביוב מזוהם שחודר למי השתיה ובין מגיפות קטלניות כגון טיפוס וכולירה. סיבה נוספת היא התמורות החברתיות שהתחוללו בחברה האירופאית באותם השנים. באופן טבעי, מי שסבלו הכי הרבה מההשלכות של תנאי התברואה הקשים בערים הגדולות היו העניים: הם אלה שנאלצו לחיות לצד בורות הספיגה המצחינים, ולשתות מי נהר מזוהמים בשפכים בזמן שהעשירים נהנו ממי אגמים צלולים ומשרתים שדאגו לפנות את השפכים שלהם. רעיונות דמוקרטיים וחברתיים שהחלו צומחים באירופה בימים שאחרי המהפכה הצרפתית החלו לשנות את התפיסה הקודמת לפיה עוני הוא סוג של 'פגם מוסרי', ולכן העניים אחראים באופן כלשהו לגורלם העגום. 

החלוצה בתחום מערכות הביוב העירוניות הייתה העיר המבורג שבגרמניה. ב-1842 השתוללה בהמבורג שריפה אדירה שהחריבה כרבע מהעיר. במסגרת הבניה מחדש, הוקמה בהמבורג מערכת מרכזית להולכת שפכים שהייתה ראשונה מסוגה בעולם, וניקזה אליה חלק גדול מהביוב העירוני. ההצלחה המרשימה של המבורג עוררה את סקרנותן של ערים נוספות בעולם – ויותר מכולן את אנשיה של לונדון, שכאמור הייתה אז בתנופת גדילה משמעותית וסבלה מתנאי תברואה נוראיים, כפי שעולה מתיאורו של המהנדס שהבאתי קודם. 

אבל למרות התנאים הקשים, עדיין חלפו שנים רבות עד שהוקמה בלונדון מערכת ביוב מרכזית. המכשול העיקרי להקמתה של מערכת כזו לא היה קושי הנדסי, אלא פוליטי. לבעלי הבתים, אלה שהשכירו את הבתים לאזרחים העניים יותר, לא היה שום אינטרס להשקיע כסף כדי לחבר את הבתים האלה למערכת ביוב מרכזית. לכן, במקרה הטוב היו לבתים האלה בורות ספיגה מקומיים שניקזו אליהם את הביוב הגולמי. מהבורות האלה עלו ריחות איומים ונוראים, ומדי פעם בפעם הם היו עולים על גדותיהם. היו אנשים שתפקידם היה להכנס לבורות הספיגה האלה ולנקות אותם כשנסתמו, תוך כדי שהם מבוססים בביוב עד הצוואר לפעמים. במקרים רבים, היחידים שהיו יכולים להשתחל אל בורות הספיגה האלה כדי לנקות אותם היו ילדים. 

זאת ועוד, בחלק מהערים שסבבו את לונדון היו כבר מערכות ביוב מרכזיות – אבל לכל עיר הייתה מערכת משלה, ווועדה עירונית משלה שניהלה את ענייני הביוב. כמו בכל מקום, גם הועדות העירוניות האלה הפכו לג'ובים נחשקים עבור עסקנים מקומיים – וכתוצאה מכך, לאף אחד לא היה אינטרס לחבר את כל המערכות העירוניות הנפרדות למערכת אחת גדולה. התוצאה הייתה שלערים עשירות הייתה מערכת ביוב טובה יחסית, ובערים עניות הייתה מערכת גרועה. אבל בכל שנה שחלפה, יותר ויותר מהנדסים ואנשי ממשל החלו להבין את ההגיון שבהסעה של שפכים אל מחוץ לעיר, בניגוד לניקוז שפכים בבורות מקומיים מסריחים ועולים על גדותיהם.

הקש ששבר את גב הגמל היה הקיץ המפורסם של שנת 1858, שזכה לכינוי "הסירחון הגדול": חודשיים חמים שבהם הסירחון שעלה מהתמזה המזוהם היה כל כך נורא, עד שאפילו חברי הפרלמנט הבריטי הבינו שהמצב לא יכול להמשיך כמות שהוא. הממשלה הבריטית הפקידה את הפרוייקט בידיו של מהנדס מוכשר בשם ג'וזף באזאלג'ט (Bazalgette), ומערכת הביוב שהקים באזאלג'ט בלונדון נחשבת לאחד מפלאי ההנדסה הגדולים ביותר של העולם המודרני והשפיעה עמוקות על תכנון מערכות הביוב בכל הערים הגדולות בעולם – וביניהן גם תל אביב, כמובן. 

איגודן

ביוב, אם כן, היא תשתית חיונית. יחד עם חשמל, מים ומזון, היא המפתח לקיומה של הציוויליזציה המודרנית כפי שאנחנו מכירים אותה. כדי לסבר את האוזן: ב-2007 ביקש מגזין רפואי בריטי מכמה אלפי רופאים לבחור את ההתפתחות המדעית-טכנולוגית החשובה ביותר בתחום הרפואה במאה וחמישים השנים האחרונות. 1795 רופאים בחרו בהמצאת הביוב כהתפתחות החשובה ביותר. למקום השני, עם מאה וחמישים קולות פחות, הגיעה האנטיביוטיקה. 

זה הזמן להציג בפניכם את אחד האחראים לקיומה של הציוויליזציה התל-אביבית, אם אכן יש כזו. 

"[אמיר] שלום, אני אמיר שלו, מנהל תחנות השאיבה של איגודן, מי שאחראי על תפעול ואחזקת מערכת הולכת השפכים של גוש דן."

הארגון אליו משתייך אמיר, איגוד ערים דן – 'איגודן', בקיצור – הוקם ב 1956 בכדי לפתור את בעיות הביוב של תל אביב, רמת גן, גבעתיים ושאר הערים בגוש דן המתפתח. עד הקמתו של איגודן, הביוב הגולמי של גוש דן הוזרם כמו שהוא אל נחלי הירקון, איילון ושורק ומשם נשפך לים. ב-1969 הוקם בחולות ראשון לציון מפעל טיהור השפכים הראשון של איגודן, אבל עדיין חלפו שנים רבות מאד עד שהנחלים האלה השתקמו מהטראומה האקולוגית. לראייה, אחרי אסון קריסת גשר המכביה ב-1997 סבלו הספורטאים שנפלו למי הירקון מזיהומים קשים, ואחד מהם אף נפטר כתוצאה מכך. כיום, עם זאת, מכון טיהור שפכי גוש דן – השפד"ן – נחשב למפעל טיהור השפכים המתקדם מסוגו בכל אגן הים התיכון, וב-2012 בחר בו האו"ם כמודל לדוגמה. 

נתן פוזניאק, איש התחקירים הבלתי נלאה שלנו, ראיין את אמיר במכון הטיהור של איגודן, השפד"ן. 

"[נתן] הכל מתנקז בסופו של דבר לאותה צנרת פה?

[אמיר]הכל מתנקז לנצרת המשותפת, שמגיעה בסוף למכון הטיהור שלנו השפד"ן בראשון לציון. בעצם אנחנו, אני קורא לזה "מע"צ של הביוב", אנחנו מתעסקים רק בקווים הראשיים. בכל עיר, והיום תאגידים עירוניים, בזמנו זה היה מחלקות הביוב העירוניות. הם מטפלים בצנרת הקטנה בתוך כל עיר ומתחברים אלינו לקווים הראשיים שמקשרים בין הערים.

[נתן] כשאתה מדבר צינור ראשי, לעומת הצינורות המקומיים, על איזה גודל אנחנו מדברים?

[אמיר] הצינור הכי גדול שלנו זה בערך 2.13 מטרים. אם לא היה ביוב היית יכול ללכת זקוף בתוך הצינורות האלה. הצינורות הקטנים יותר הם בקוטר של מטר, שמונים ס"מ. מדובר על צנרת גדולה שמובילה אלפי קובים בשעה. תחנת השאיבה הכי גדולה שלנו מוליכה בערך 16,000 קוב בשעה. מכון הטיהור מטהר בסביבות 380 אלף קוב ביממה. אם תיקח את מגדלי עזריאלי, אז הוא יכול למלא אותם, את כל המגדלים, ביום שלם. זה בשביל להמחיש את הכמויות." 

גזים רעילים ונפיצים

ככל שהאוכלוסייה גדלה והעיר מתרחבת, צריך להוסיף קווי ביוב חדשים – אבל ההתקנה של הצינורות האלה מתחת לאדמה, באזור עירוני צפוף ומבלי להפריע לחיים העל-קרקעיים, היא אתגר הנדסי לכשעצמו. 

"[אמיר] הצנרת שלנו לא מאוד ארוכה, סדר גודל של מאה קילומטרים בסך הכל. אלו לא כמויות מטורפות. אתה מדבר על רשתות עירוניות שלפעמים זה עשרות ומאות קילומטרים של קווים קטנים. אז הצנרת היא לא מאד ארוכה, אלו קווים מאד גדולים שנמצאים בעומקים גדולים. למשל, שלושים מטר – שזה בניין בן עשר קומות מתחת לאדמה. יש לנו פירי ענק שצוותים ש צריכים לטפל בהם.

כל נושא הקמת הקווים זו תורה שלמה. בעבר הטכנולוגיה הפשוטה הייתה חפירה וכיסוי. היו חופרים תעלה בעומקים מסויימים, חמישה עד עשרה מטרים. אם התעלה מאד עמוקה צריך לדפן אותה בתמיכות מהצדדים כדי שלא תתמוטט, או לפתוח בור רחב מאד. מניחים את הצינור ומכסים. מן הסתם ככל שהאוכלוסיה בגוש דן הולכת וגדלה והמקום נעשה צפוף, טכנולוגיות החפירה בכיסוי הופכות לבעייותיות. עברנו לטכנולוגיה של דחיקה: אנחנו דוחקים קווים מתחת לקרקע בלי לפתוח אותה. איך עושים את זה? חופרים שני בורות: בור שילוח ובור מטרה. המרחק ביניהם בקווים שלנו יכול להיות כקילומטר. לבור השילוח מכניסים מכונת קידוח: יש לה ראש שחופר, וג'קים שדוחפים את המכונה לתוך הקרקע. המכונה מתחילה לאכול את הקרקע ומפנה אחורה את עודפי העפר.

[נתן] חופרים בור, מכניסים את המכונה והיא מתחילה בעזרת הג'קים להתקדם באדמה.

[אמיר] נכון. הג'ק דוחף את המכונה עד שכולה בתוך האדמה. אז הג'קים נסוגים אחורה ומורידים צינור. דוחפים את הצינור. חתיכה באורך של חמישה-שישה מטרים. הג'ק דוחף את הצינור, שדוחף את המכונה קדימה. המכונה ממשיכה לכרסם את הקרקע. ברגע שהצינור כולו בפנים, שוב הג'קים נסוגים אחורה ודוחפים חתיכת צינור נוספת. נוצרת רכבת של צינורות שדוחפת את המכונה. ואז כמו נחש זה מתקדם, עד שזה מגיע לבור המטרה.

[נתן]אין דרך לפספס?

[אמיר] הדיוק הוא של ס"מ בודדים. המערכת כוללת ג'ירו ומודדים, כך שאין סיפור של פספוס. בצורה כזו אנחנו לפני כמה שנים מתחת לנתיבי איילון…מי שעבר שם ראה שלטים של אתרי בניה. דחקנו קו באורך של שבעה-שמונה קמ מגני יהושע ועד פארק דרום, מתחת לנתיבי איילון בלי להפריע לתנועה בכלל. למעט קצת בלילה כניסות ויציאות של הכנסת ציוד, בעצם עבדנו במשך שנתיים מתחת לנתיבי איילון, ואני לא חושב שמישהו מהאזרחים הרגיש שעשינו את העבודה הזו."

רוב ההולכה של השפכים בצנרת הביוב נעשית בעזרת כוח המשיכה: השפכים זורמים ממקום גבוה למקום נמוך, כמו כל נחל רגיל. במקומות שבהם אי אפשר ליצור שיפוע מתאים – למשל בגלל תוואי הקרקע – ישנן תחנות שאיבה שתפקידן להרים את הביוב מנקודה נמוכה לנקודה גבוהה יותר, ומשם הביוב חוזר לנוע בכוחות עצמו בעזרת כוח המשיכה. 

השיפוע של צינור הביוב הוא אחד השיקולים החשובים והמשפיעים ביותר בתכנון מערכת הולכת השפכים. אם השיפוע יהיה מתון מדי, הזרימה בצינור תהיה איטית ואז חול וחומרים אחרים יספיקו לשקוע בתוך הצינור – ויסתמו אותו. אם השיפוע יהיה גדול מדי, הצנרת תלך ותתחפר עמוק יותר ויותר בתוך האדמה עם כל קילומטר שעובר – ואז נצטרך גם להשקיע יותר מאמצים בהתקנת הצינורות, וגם לבנות תחנות שאיבה חזקות יותר שיהיו מסוגלות להרים את השפכים בחזרה לגובה פני הקרקע, במכון טיהור השפכים. מכיוון שכך, תכנון נכון מערכת הביוב הוא מלאכת מחשבת של איזונים וכיוונון של אינספור פרמטרים, שחלקם מושכים כל אחד לכיוון אחר: תוואי הקרקע, גודל האוכלוסיה שמשרתת המערכת, סוג האדמה, קוטר הצנרת ועוד ועוד. 

וכמובן, כשאנחנו מדברים על כמויות השפכים האדירות שזורמות בצנרת הביוב, אסור לנו לשכוח שהנוזל הזורם בצינורות אינו מים טהורים ונקיים, כי אם תערובת של מים וחומרים אורגניים ואי-אורגניים, שהתגובות הכימיות ביניהם מביאות למגוון תופעות שממררות את חייהם של אמיר שליו ואנשיו. 

למשל, במקומות או בתקופות שבהם הזרימה בצנרת הביוב חלשה והשפכים עומדים ללא תנועה  – חיידקים שנמצאים בביוב באופן טבעי מתחילים לעכל את החומרים האורגניים שבמים. מכיוון שבצינור הסגור יש יחסית מעט חמצן, עיקר פעולת העיכול נעשית על ידי חיידקים המכונים 'חיידקים אנארוביים' – דהיינו חיידקים שלא זקוקים לחמצן. החיידקים האלה פולטים גז בשם מימן גופריתי, שקל לזהות אותו לפי הריח שלו – ריח של ביצים סרוחות. 

"[אמיר] הביוב פולט גז H2S, מימן גפרתי. במגע עם מים יוצר חומצה גפרתית, והיא מעכלת את הבטון. היום יש כל מיני תוספים אנטי-סולפידים לבטון כדי להגן עליו – אבל כשהקימו את איגודן לפני ארבעים שנה ויותר, לא היו את החומרים האלה. בנו קווים מבטון באיכות גבוהה, אבל אני יכול להראות לך קווים שנאכלו עם השנים, זו תופעה ידועה. חלקו התחתון שנמצא כל הזמן במגע עם הנוזל, גם אחרי עשרות שנים נראה נקי וחדש, כאילו יצא מבית החרושת אתמול. חלקו העליון שחשוף לגזים, הוא החלק שנאכל. יש חלק הבעייתי ביותר, זה החלק שחשוף למים לחילופין, כשהביוב עולה ויורד. בלילה כמויות קטנות, בבוקר גדולות – ולכן יש תנודתיות. האזור הזה נשחק מהר. אפשר לראות באופן קלאסי, אתה יודע עד איזה גובה זרמו המים והצינור היה חשוף."

המימן הגופריתי מסוכן לא רק לצינורות עצמם – אלא גם לבני אדם שאיתרא מזלם להכנס לביוב במקומות שבהם הגז הבלתי נראה הזה הצטבר בריכוזים גבוהים. 

"מימן גפרתי הוא גז רעיל. היו לא מעט אנשים שמתו בביוב. כל מיני קבלנים. למזלנו לא אצלנו. הגזים של הביוב רעילים, היו המון אסונות, ואנשים נהרגו. אפילו היה אירוע לפני די הרבה שנים של משפחה שלמה – אב ושני בנים – שנהרגו. אחד הבנים, קבלני ביוב, ירד לביוב, לא עלה. אחיו ירד לחלץ אותו, האבא ירד לחלץ את שניהם ושלושתם נשארו שם. 

כל נושא הגזים בביוב, כל נושא הבטיחות בביוב, זה נושא גדול לכשעצמו. הגז הזה כבד מהאוויר. לכן הוא לא יוצא החוצה אלא נשאר בקווים. אם הוא היה קל מהאוויר לא היה מצטבר למטה, ואז מי שהיה יורד לא היה קורה לו כלום. לכן כל ירידה לביוב מלווה קודם בהורדת מד גזים שבודק אם יש מימן גפרתי, האם יש מספיק חמצן והאם אין גזים נפיצים. מתאן. פירוק של השפכים יוצר מתאן. אלו שלושת הדברים שיכולים להוות סכנה."

המשפט האחרון של אמיר מרמז לנו על הבעיה השלישית שיוצרים הגזים המצטברים בביוב. מתאן, עוד תוצר לוואי של פירוק החומרים האורגניים על ידי חיידקים – הפעם חיידקים אירוביים, דהיינו, חיידקים נושמי חמצן – הוא גז נפיץ ביותר. אם ראיתם בחדשות צילום של בית אחרי פיצוץ גז – אפילו גז בישול רגיל – אתם ודאי מבינים את עוצמת ההרס המדובר. רק לשם הדוגמה, בהתפוצצות ביוב בעיר לואיסויל שבקנטקי, ארה"ב בשנת 1981, נהרסו רחובות באורך כולל של עשרים ואחת קילומטרים – שזה פחות או יותר המרחק בקו אווירי בין הרצליה ובת ים. אחד ממכסי הביוב שהועפו בעקבות הפיצוץ חלף דרך בית של שלוש קומות מלמטה למעלה, ונחת על בית אחר במרחק של כמה קילומטרים משם. רק במזל לא נהרג אף אחד בפיצוץ, אם כי ארבעה הולכי רגל נפצעו. 

"בכל תחנות השאיבה מתקנים לטיפול בריחות ובגזים. אנחנו יונקים מהקווים אוויר ומטפלים באוור ובריחות. שואבים אוויר טרי כל הזמן, ואז לא מצטברים גזים. יש פחות ריחות בסביבה, אנחנו שומרים על הקו – כי אם אין גזים הקו נשמר לאורך זמן." 

מגבונים וקרחוני-שומן (Fatbergs)

ולבסוף, ישנו האויב הגדול ביותר של מערכת הביוב. אתם יודעים איך זה – לכל גיבור-על יש את הנבל הגדול שלו: לסופרמן יש את לקס לותור, לנוקמים את את תאנוס, לדורון פישלר יש את האננס על הפיצה – ולביוב יש את המגבון. כן, המגבון. אני לא אכחש אתכם: בתור אבא לשלושה ילדים קטנים ומי שניגב אלפי ישבנים מכוסים בקקי בעשר השנים האחרונות – אני פחות או יותר סוגד לאדם שהמציא את המגבון. באמת: אם הייתי יכול, הייתי מחוקק חוק שמכריח כל בית בישראל להקים מקדש קטן לכבודו של ממציא המגבון, ובו חובה להדליק בכל יום מקל קטורת בניחוח עדין ללא אלכוהול. אבל המגבון המבורך הזה, אחרי שמנגבים איתו את התחת של התינוק – יש אנשים שבמקום להשליך אותו לפח, זורקים אותו לאסלה. וזו, מסתבר, טעות. טעות גדולה. 

"המגבונים זו הרעה החולה שלנו. יש לנו המון בעיות עם מגבונים. 

כשאנשים שופכים לביוב שפכים אנושיים או נייר טואלט, זה נעלם לחלוטין. אין סימנים שזה היה מוצק – אתה רואה נוזל כהה. כל מיני דברים אחרים נשארים לעד. מגבונים, כולל המגבונים שאמורים להיות נשטפים באסלה, יוצרים צרות. לוקח להם המון זמן להתפרק. יחד עם השומנים בביוב, הם מצטברים לגושים גדולים ותוקעים את תחנות השאיבה והקווים. יוצרים סתימות ענק."

כשאמיר שליו אומר 'סתימות ענק', הוא לא מגזים. למעשה, צירוף המילים 'סתימות ענק' לא מצליח לתאר כמו שצריך את התופעה שעליה הוא מדבר. כדי לתאר אותה היה צורך להמציא מילה חדשה לגמרי. 

ביולי 2013 דיווחו מספר תושבים בשכונת קינגסטון שבדרום לונדון על בעיות בצנרת הביוב. המים באסלה לא ירדו כמו שצריך והחלו להציף את חדרי השירותים. סתימות ביוב הן דבר שבשגרה בערים רבות, ובמיוחד בלונדון שחלקים מתשתית הביוב שלה, כפי שכבר למדנו, הוקמו לפני מאה שנים ויותר. עובדי מחלקת הביוב של העירייה ירדו אל הביוב – ומה שמצאו שם היכה בתדהמה אפילו את העובדים הותיקים והמשופשפים ביותר של המחלקה. 

מי הביוב מכילים, כאמור, מגוון של חומרים – חלקם מוצקים או מוצקים רכים, כמו מגבונים למשל. במקומות שבהם הזרימה בצנרת מואטת מסיבה כלשהי, כמו למשל אם דפנות הצנרת יותר מדי מחוספסות או אם שורשי עצים חודרים אל הצינור, נוצרות מערבולות, והמוצקים האלה מתחילים להצטבר לגושים. הגושים האלה מושכים אליהם את השומן בביוב: שאריות של שמן בישול שאנשים ומסעדות שופכים לכיור אחרי השימוש. עם הזמן, ובסיוע של הסידן שנמצא באופן טבעי במים, גושי השומן הרכים האלה הולכים ומתמצקים, כמו סלעים שצומחים מתוך דפנות הביוב. הסלעים האלה, אם אפשר לכנות אותם כך, מאיטים עוד יותר את זרימת השפכים וגורמים להצטברות גדולה יותר של מגבונים וחומרים דומים, שמושכים אליהם עוד שומן – וכן הלאה וכן הלאה. 

סתימות השומן האלה הן, כאמור, תופעה מוכרת וידועה במערכות ביוב – ועל אחת כמה וכמה בביוב הלונדוני, שחלקו נבנה עדיין מלבנים ולכן קירותיו מחוספסים באופן טבעי. אבל הסתימה בצנרת מתחת לקינגסטון הייתה משהו אחר לגמרי. הם קראו לה… 'המפלצת של קינגסטון'. גוש מבחיל של שומן מעורב במגבונים, צואה, קונדומים משומשים, מקלות אוזניים, מחטים, שאריות אוכל, קליפות ביצים וכל סוג של זוהמה וגועל שאתם יכולים להעלות בדימיונכם, בגודל של – תקשיבו טוב – אוטובוס. חמישה עשר טונות. כך תיאר הדובר המזועזע של מחלקת המים של עיריית לונדון את המפלצת של קינגסטון – 

"ראינו כבר כמויות גדולות של שומן בעבר, אבל אני לא חושב שאי פעם ראינו גוש יחיד של שומן בגודל הזה. זו מאסה מבחילה ורקובה של זוהמה וצואה. זה עולה לך בגרון. זה פשוט מגעיל." 

הדיווחים העיתונאיים אודות המפלצת של קינגסטון הולידו מילה חדשה: Fatberg, מלשון Iceberg – 'קרחון שומן', בתרגום חופשי. 

עובדי מחלקת הביוב של לונדון עמלו במשך שבועיים על פירוק קרחון השומן של קינגסטון בעזרת מקושים וסילוני מים חזקים. אני בטוח שהם קיוו לא להתקל שוב בדבר כזה בימי חייהם, אבל רק שנה אחת מאוחר יותר נתגלתה מפלצת נוספת מתחת לרחובות לונדון: הפעם קרחון שומן הרבה יותר גדול, כמו שני מטוסי נוסעים אחד אחרי השני, במשקל של כמה עשרות טונות. 

ואז, ב-2017, בשכונת WhiteChapel – אחת השכונות הותיקות ביותר, ממש בלב ליבה של לונדון הויקטוריאנית, הם גילו אותה. המפלצת הגדולה מכולן. גודזילה של קרחוני השומן. מאה ושלושים טון, שני מגרשי כדורגל… קרחון השומן הגדול ביותר אי פעם. מאתיים וחמישים מטרים של גועל טהור. נדרשו לפועלים האומללים חודשיים של עבודה רצופה, שבעה ימים בשבוע, ושני מיליון פאונד כדי לפרק את ה…דבר הזה… ולהוציא אותו, גוש אחר גוש, מתעלות הביוב. 

יש בסיפור הזה גם נקודת אור. כשפורק קרחון השומן של WhiteChapel, מספר גושים ממנו הוצבו ב – Museum of London, אולי כמייצג סימבולי של תרבות הצריכה המערבית והשלכותיה הסביבתיות – או, יותר סביר, כגימיק שיווקי. למרבה ההפתעה, המוצג המשונה הפך ללהיט: מספר הביקורים במוזיאון הוכפל, חנות המוזיאון מוכרת חולצות עם הכיתוב 'Dont Feed The FatBerg', ואפילו הקפיטריה מגישה קעריות פודינג בצורת גוש השומן, קומפלט עם צימוקים כהים במקום זבובים. אם אתם ממש סקרנים, באתר האינטרנט של המוזיאון תוכלו לצפות ברימות ובעובש המתפתחים על הגוש בשידור חי, דרך מצלמת רשת. הגושים, לצערם של אוצרי המוזיאון, לא יחזיקו מעמד לנצח: כבר עכשיו הם מתחילים להתייבש ולהתפורר. אבל עד שזה יקרה, עושה רושם שלפחות המוזיאון הצליח למצוא דרך להפוך את הח** לזהב. 

אצלנו, בגוש דן, עדיין לא נתגלו מפלצות בקנה המידה של הביוב של לונדון – תודה לאל – אבל המגבונים שאנשים משליכים לאסלה עדיין גורמים לנזקים משמעותיים. 

"[אמיר] בחלק מתחנות השאיבה יש לנו גם מגובים מכניים שמפרידים את הגבבה. יש מילים יפות לדברים המלוכלכים… מגבונים וכן הלאה. יש תחנות שאיבה קצת יותר רגישות, אנחנו מתקינים מערכות סינון, מגובים מכניים. אחת התחנות השאיבה הגדולות שלנו, איילון, היא עמוקה מאד. אנחנו מפרידים את הגבבה וצריכים להעלות אותה למעלה – עושים את זה בעזרת מסוע בורג גדול.

לפני חודש בערך, אחרי גשם, שהגיעו כמויות גדולות של מגבונים, פשוט נסתם כולו מלמעלה עד למטה. ניסינו לחלץ את זה בכל מיני דרכים. לטפל מקומית. כשזה לא עזר נאלצנו להביא מנוף ענק, לשלוף את הבורג ממקומו, לפרק אותו ולנקות אותו, להחזיר ולהפעיל את המערכת מחדש. 

[נתן] סוג של בורג ארכימדס? 

[אמיר] דומה. זה גם גורם נזקים למערכת, גם מצריך כוח אדם ואנרגיה. וגם אם נתקע היה הבורג השני, זה היה יכול לגרום לבעיות, להצפות וכן הלאה. אמנם כמדיניות יש מאה אחוז גיבוי על כל המערכות – על כל משאבה עובדת יש משאבה בסנטד-ביי. על הבורג הזה יש בורג נוסף. אבל מן הסתם יכולה להיות תקלה בשניהם יחד, כך שאנחנו מאד נגד הנושא של המגבונים ומנסים להלחם בהם. זה קשה. חברות המגבונים עשו קמפיינים למגבונים ה- So Called נשטפים. יש להם יתרון – הם מתפרקים אחרי חודש חודשיים, ופחות פוגעים בסביבה. מבחינת המערכות שלנו, זה לא משפיע."

כדי להילחם בתופעה המזיקה של השלכת מגבונים לאסלה, איגודן יוזם קמפיינים תקשורתיים ופעילויות חינוכיות בבתי הספר כדי להביא לידיעתנו את ההשלכות של מה שאנחנו משליכים לביוב, ולהרגיל אותנו לחשוב קצת מעבר לחור של הכיור. במקביל, החוק מכריח בעלי מסעדות ועסקים דומים לאסוף את השמן המשומש שלהם ולהשליך אותו למיכלי איחסון מתאימים, במקום לרוקן אותו לביוב. השמן המשומש ממוחזר, בהמשך, כדלק ביודיזל. 

הגענו לסוף הפרק, אבל לא לסוף הסיפור. עד כה עקבנו אחר השפכים שלנו במסעם מהכיור והאסלה דרך הצנרת הביוב: דיברנו על מקורותיה ההיסטוריים של מערכת הביוב המודרנית והאתגרים ההנדסיים המורכבים של תכנון, בניה ותחזוקה של מערכת כזו מתחת לעיר צפופה ותוססת, שלא ישנה לרגע. אבל עכשיו, כשהסענו את כל השפכים האלה דרך מערכת הצינורות את מחוץ לעיר – מה עושים איתם? כפי שציין אמיר, מדובר בכמויות אדירות של ביוב: מספיק כדי למלא את שלושת מגדלי עזריאלי בכל יום. 

"אנחנו מספקים סדר גודל של קצת פחות מעשרה אחוז מהצריכה הארצית, כמים להשקייה."

בפרק הבא נגלה כיצד הוביל אסון התנגשות ספינות בנהר התמזה – התנגשות שהסתיימה בשש מאות וחמישים הרוגים – למהפכה בטיפול ביולוגי בשפכים, 

"ביערות חיות מסתובבות ועושות את הצרכים – היער לא מלא בצואה, כי החיידקים מפרקים את השפכים."

מה הקשר בין מערכת ניקוז מי הגשמים ברחובות תל אביב למערכת הביוב – ועל פיצוץ צנרת הביוב ביפו בשנת 2003, שכמעט הסתיים באסון. 

"כשבאתי למקום היה שם אגם קטן. כשכלו המים ראינו בתוך האגם מכונית שנפלה לתור הבור."

כל זאת ועוד, בפרק הבא של עושים היסטוריה.