הורד את הקובץ (mp3)

דף הבית של הפודקאסט

הרשמה לפודקאסט:

דואר אלקטרוני | WhatsApp | אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת | RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת

למה אנחנו מקללים?

כתב: רן לוי

פעם, לא חקרו קללות. זה לא שאנשים לא קיללו: קללות, ככל הידוע לנו, הן חלק מרפרטואר הדיבור האנושי מאז ומעולם – ולזה עוד נגיע בהמשך. אבל מכיוון שקללות הן – מעצם הגדרתן – מילים אסורות, מילים שהן טאבו – הממסד האקדמי הישן התייחס אליהן באותו האופן שבו התייחסו למיניות וסמים פסיכודליים, למשל: נושאים 'נמוכים' ווולגאריים שאינם ראויים למחקר מדעי רציני. המעטים שכן ראו בקללות נושא ראוי למחקר ניצבו בפני אתגר נוסף, והוא העובדה שקללות נושקות למגוון רחב של דיסיפלינות מדעיות – פסיכולוגיה, סוציולוגיה, נוירולוגיה, בריאות הנפש, וזו רק רשימה חלקית. כשמשהו שייך לכולם, הוא לא שייך לאף אחד – ומכאן שגם חקר הקללות נחשב למעין 'בן חורג' בנוף המדעי.

אבל המחצית השניה של המאה העשרים וראשית המאה העשרים ואחת הביאו עימן רוחות חדשות באקדמיה. מיניות וסמים – נושאים שבעבר נחשבו מוקצים מבחינת הממסד המדעי – הפכו להיות נושאי מחקר לגיטימיים – וגם הקללות עברו שינוי דומה. בהיפוך מוחלט של הלך הרוח מלפני שמונים שנה, הפסיכולוגים בימינו רואים בקללות חלון שמאפשר הצצה נדירה למנגנונים נוירולוגיים ותת-הכרתיים שלא קיבלו תשומת לב רבה לאורך השנים. הפסיכולוג האמריקני פרופ' טימותי ג'יי (Jay), שכתב מספר ספרים על הפסיכולוגיה של הקללות, אמר כי –

"אם אתה לא חוקר [קללות], אתה מפספס חלק גדול ממה שהופך אותנו לבני אדם."

לפני שנפתח את תיבת הפנדורה הזו שנקראת 'קללות', אולי כדאי קודם כל לשאול – מהי בכלל 'קללה'? על פניו, שאלה פשוטה: קללה היא מילה אסורה, מילה שהיא 'טאבו'. כולנו יודעים לזהות קללה כשאנחנו שומעים אותה – אפילו אם אנחנו, באופן אישי, לא נוטים לקלל הרבה. אבל דווקא המילה הזו, 'כולנו', היא החלק המאתגר בהגדרה – כי אין דבר כזה באמת 'כולנו'. ההגדרה של מילה אסורה היא במידה רבה תלויית תרבות – מה שאומר ש'כולנו' בישראל של 2019 זה לא אותו הדבר כמו 'כולנו' של ישראל מלפני מאה שנה, למשל. לדוגמה, באחד הפרקים הקודמים של עושים היסטוריה סיפרתי לכם על ההתנגדות בקרב מחדשי השפה העברית למילה 'עגבניה', כיוון שהיא לקוחה מהמילה 'לעגוב' – במובן של 'פרי התשוקה'. לפני מאה שנים 'לעגוב' הייתה מילה גסה – אבל היום היא נחשבת ללשון גבוהה, מילה 'נקייה' שיותר סביר להניח שנשמע אותה מיונית לוי בחדשות של שמונה בערב מאשר במוסך.
זאת ועוד, 'קללה' היא יותר מאשר התוכן המילולי של מילה – אלא גם הצליל שלה, המרקם, הטון והקצב. כשפולי מהגשש החיוור מתלונן ששייקה וגברי 'הכניסו לו את כל האלמנט' במערכון 'המוסך', אנחנו מבינים מיד באיזה אלמנט מדובר ולאיפה הכניסו אותו – למרות שעל פניו, לא נאמרה במערכון אף מילה גסה.

ובכל זאת, אפשר למצוא מוטיבים אוניברסליים בקללות. ראשית – בכל שפה שאי פעם דוברה בכדור הארץ היו קללות, ללא יוצא מן הכלל. שנית, כמעט בכל התרבויות ובכל הזמנים, קללות היו קשורות בקשר הדוק למספר נושאים ספציפים: מין, תחושות גועל – בדרך כלל מהפרשות גוף – חלוקות אתניים ומגדריות – וכמובן, דת. למעשה, המילה האנגלית Profanity, 'קללה', היא צירוף של המילים הלטיניות 'פרו' – לפני, ו'פאנום' – מקדש: דהיינו, דברים שאפשר לומר אך ורק מחוץ למקום קדוש. האוניברסליות הזו מרמזת על כך שקללות מבוססות על מנגנונים עמוקים ובסיסיים מאד במוח האנושי – או במילים אחרות, כפי שאומר טימותי ג'יי – הן חלק בלתי נפרד ממה שהופך אותנו לבני אדם.

מדוע אנחנו מקללים?

אם כן, בואו ונתחיל לפרק את החבילה המורכבת הזו, והצעד הראשון הוא להבין מדוע אנחנו מקללים. הסיבה הראשונה והמובנת מאליה היא כדי להעליב או לפגוע במי שאנחנו מקללים אותו – אבל אולי תופתעו לגלות שזו אינה הסיבה העיקרית כלל וכלל. רוב הזמן – כשני שליש מהקללות שאנחנו פולטים ביום ממוצע – אנחנו מקללים מסיבות הרבה יותר מעשיות ובנאליות. הנוירולוג והסופר סטיבן פינקר (Pinker) הגדיר עוד שלוש סיבות שבגללן אנשים מקללים.

הסיבה הראשונה היא כדי להדגיש משהו שאנחנו אומרים, למשוך אליו תשומת לב ולהביע עליו דיעה – ולא תמיד דיעה שלילית: למשל – 'אחי, הייתי בסופר וקניתי עגבנייה משהו בת של יצאנית.' מדוע אנחנו מרגישים צורך עז להמציא לעגבנייה שורשים משפחתיים מפוקפקים כדי להלל אותה? מכיוון שביחס למילים אחרות, קללות נושאות עימן אלמנט רגשי חזק ומודגש מאד. בנג'מין ברגן, פרופסור למדעי המוח באוניברסיטת סן דייגו שבקליפורניה הגדיר זאת כך –

"[השפה שבה אנחנו משתמשים] כדי להעביר רעיונות בזמן ובמרחב, היא בעלת רוחב פס מוגבל. אנחנו נעזרים בה כדי להעביר עובדות – אבל גם כדי להעביר מידע רגשי. [לקללות] יש את המטען הרגשי החזק ביותר."

במילים אחרות, במקום 'לבזבז' שלוש דקות בתיאור מפורט של טעמה המתוק של העגבניה, המרקם המשובח שלה ואיזו תחושה נפלאה היא משאירה כשהיא מחליקה במורד הגרון – אתה פשוט מעליב את אמא שלה וכולם מבינים למה אתה מתכוון. באופן דומה, נשתמש בקללות גם כדי להעביר רגשות אחרים – תסכול, כעס, הפתעה וכדומה.

סיבה נוספת שבגללה אנחנו מקללים היא כסימן לידידות וחברות לא-פורמלית עם מי שאנחנו משוחחים איתו, בבחינת – 'אנחנו חברים כל כך טובים, שאני אפילו מרגיש בנוח לרמוז שאמא שלך עוסקת במקצוע העתיק בעולם'.
העובדה הזו שיחקה לטובתו של דונלד טראמפ, למשל, שבמהלך מסע הבחירות שלו נחשף סרטון שבו הוא מספר כמה הוא אוהב לתפוס חתולים של דוגמניות. מתנגדי טראמפ ראו בשפה הגסה שלו עדות לאישיות בעייתית – אבל בקרב תומכיו של טראמפ, הגסות הזו נתפסה דווקא כביטוי לכנות ולאמינות שלו, מישהו שלא מפחד 'ללכלך את הידיים' ולדבר 'בשפת פשוטי העם'. במובן הזה, לקללות יש תפקיד חברתי חשוב: מחקרים שנערכו במקומות עבודה הראו בברור שקבוצות שבהם העובדים מרגישים בנוח לקלל אחד בנוכחות השני – עובדות טוב יותר, ורמת האמון בין החברים בקבוצה גבוהה יותר מאשר בקבוצות שבהם הקשרים החברתיים הם פורמליים ונוקשים יותר והעובדים צריכים לחשוב פעמיים על כל מילה שהם מוציאים מהפה. אגב, התפיסה הזו אינה שיוויונית בין גברים ונשים: המחקר מראה גבר שמקלל ייתפס כ'גברי' ומאצ'ואיסטי יותר – בעוד שנשים נתפסות כמקללות מתוך סערת רגשות ואיבוד שליטה ולכן יתקבלו לרוב באופן שלילי יותר.

הסיבה השלישית שבגללה אנחנו מקללים היא בתגובה לכאב – כמו למשל, אחרי שנכנסת עם הראש במשקוף או דרכת ברגליים יחפות על קוביית לגו שהשאירו הילדים בסלון. למעשה, עצם קיומה של חברת הצעצועים 'לגו' והעובדה שהחברה מצליחה ומשגשגת למרות שמיליוני הורים מקללים אותה, את המייסד שלה ואת העץ המשפחתי שלו בכל לילה – היא העדות המוחשית ביותר לכך שקללות הן בסך הכל מילים ולא לחשים מטא-פיזיים שמתגשמים במציאות.

על קללות וכאב

הנטייה המובהקת שלנו לקלל בתגובה לכאב פיזי או נפשי מעלה שאלה מעניינת.
כאב, וזו עובדה ידועה, הוא לא עניין אבסולוטי, אלא תלוי מאד באיך אנחנו תופסים אותו באותו הרגע, בהתאם לנסיבות חיצוניות ובמבנה האישיות שלנו. גברים, למשל, ידווחו על כאב נמוך יותר – אם מי ששואלת אותם היא אישה.
במשך שנים רבות הדיעה המקובלת בקרב רופאים ופסיכולוגיים שלקלל בתגובה לכאב זה דבר שלילי: התנהגות שגורמת לנו לחוות את הכאב כחמור וגרוע יותר מכפי שהוא. המקור לסברה הזו היא תופעה פסיכולוגית בשם 'קטסטרופיזציה': הנטייה לתפוס אירוע שלילי מינורי יחסית כאירוע נורא ואיום, הרבה יותר קטסטרופלי מכפי שהוא באמת. למשל, 'הבוסית שלי בעבודה לא אהבה את המצגת שעשיתי – עכשיו אין לי שום סיכוי לקבל את הקידום שכל כך רציתי!'. קטסטרופיזציה כזו של אירועים טריוויאלים יחסית גורמת לתחושות של כעס וחוסר אונים ועלולה לפגוע במוטיבציה שלנו וביחסים החברתיים שלנו. גם קללות בתגובה לכאב נתפסו כסוג של קטסטרופיזציה: דהיינו, אם אני מקלל אחרי שנכנסתי עם האצבע הקטנה של הרגל בשולחן – אני מעצים את תחושת הכאב שלי, ולכן קשה לי יותר להתמודד עימו.

פרופ' ריצ'ארד סטיבנס (Sthephens), פסיכולוג מאוני' קיל (Keele) הבריטית, הכיר את ההשערה הזו – אבל משהו בה נראה לו לא הגיוני. אם לקלל היא תגובה שלילית ומזיקה לכאב – מדוע היא כה נפוצה? אפשר לקבל את זה שחלק מהאוכלוסייה ייטה להתנהגות כלשהי גם אם היא מזיקה בטווח הארוך – אבל כאן מדובר בתגובה כמעט אוניברסלית אצל בני אדם. נדמה שיש כאן סתירה מובהקת בין התנהגות שהיא מזיקה מחד, אבל נפוצה מאד מאידך.

כדי לבחון את העניין הזה, ערכו סטיבנס ועמיתיו ניסוי פשוט למדי – ניסוי שגם אתם יכולים לחזור עליו בקלות בבית. החוקרים אספו קבוצה של נבדקים, גברים ונשים, וביקשו מהם לבחור שתי מילים: הראשונה היא הקללה שהיו משתמשים בה אם, לדוגמה, נכנסו עם הראש במשקוף. השניה היא מילה שבה היו מתארים שולחן. לאחר מכן הציבו בפני הנבדקים דלי מלא במי קרח קפואים, וביקשו מהם להכניס את הידיים לדלי ולהחזיק אותן שם כמה זמן שיצליחו. בזמן שהם עם הידיים בתוך המים הקפואים, חצי מהנבדקים נתבקשו לחזור בקול רם על המילה ה'נייטרלית' שבחרו לתיאור שולחן, והחצי השני – על הקללה שבחרו. אם השערת ה'קטסטרופליות' נכונה, אזי הנבדקים המקללים אמורים להרגיש יותר מסכנים וכואבים ביחס ללא-מקללים, ומכאן שהם צפויים להחזיק מעמד פחות זמן עם הידיים בתוך הדלי.

תוצאות הניסוי היו חד משמעיות: הנבדקים המקללים החזיקו את הידיים במי הקרח בממוצע ארבעים שניות יותר מאלה שלא קיללו. זאת אומרת, לא רק שלקלל לא גורם לך לחוות כאב בצורה חמורה יותר – אלא להפך, קללות מפחיתות את תחושת הכאב.
מה פשר התופעה? סטיבנס ועמיתיו משערים שהסיבה היא שקללות מפעילות אצלנו את תגובת Flight Or Fight – 'ברח או הלחם': מנגנון הישרדות אינסטנקטיבי שהאבולוציה הטמיעה בנו עוד בימים שבהם האיום הגדול ביותר עלינו בלילה חשוך לא הייתה קוביית לגו אלא טיגריס, ואם קיללנו זה כנראה בגלל שהזנב הסתבך לנו בענפים. הם מבססים את ההשערה הזו על העובדה שקללות משפיעות לא רק על התפיסה הסובייקטיבית של כאב במוח אלא גם גורמות לשינויים פיזיולוגיים ברורים בגוף, כגון עלייה בקצב הדופק ומוליכות העור – תופעות הקשורות בקשר הדוק להפרשת אדרנלין. אם מישהו מקלל אותנו מתוך כעס, זה אומר שיש סיכוי שתיכף תהיה כאן גם אלימות – ובתגובה, הגוף מכין אותנו לקרב: הוא מפריש אדרנלין שמעלה את הדופק, מצמצם את זרימת הדם לכלי הדם הקטנים מתחת לעור – וגם, אולי, מפריש חומרים כימיים שעוזרים לגוף להתמודד עם כאב ולהדחיק אותו. מכאן שכשאנחנו מקללים בתגובה לכאב כמו מכה ממשקוף, אנחנו מפעילים את מנגנון ההשרדות הזה באופן יזום כדי להקל על עצמנו – אולי בדומה לאופן שבו ילד מוצץ אצבע כדי להרגע.

אגב, הקומיקאים תפסו את העניין הזה כבר לפני הרבה שנים. הומור, מטבעו, הוא משחק על הגבול העדין שבין בניית מתח ואי נוחות – והרפייה של המתח הזה. אנחנו רואים את מיסטר בין חוטף מכות, נכנס לצרות ועושה בושות – ואנחנו צוחקים רק כי אנחנו יודעים ששום דבר מזה לא באמת יזיק לו: אם היינו רואים מישהו באמת חוטף מכות ברחוב, כנראה שזה לא היה משעשע אותנו במיוחד. גם קללות יוצרות את אותן תחושות של מתח ואי נוחות – ויש הרבה קומיקאים שמשתמשים בהן בהופעות. זו בדיוק הסיבה, אגב, שג'רי סיינפלד למשל לא מוכן להשתמש בקללות בהופעות שלו: הוא, וקומיקאים רבים אחרים, רואים בקללות צורה נחותה של קומדיה – Cheap laughs, כפי שסיינפלד מכנה אותן: דרך קלה לגרום לקהל לצחוק בלי באמת להתאמץ.

הקוף שידע לקלל

אם קללות הן תוצר טבעי של מנגנונים אבולוציוניים, היינו מצפים למצוא אותן גם אצל בעלי חיים אחרים – ובמיוחד יונקים, שחולקים איתנו הרבה מן המשותף. הבעיה, כמובן, היא שבני האדם הם היצורים היחידים המסוגלים לדבר: אנחנו יודעים שלווייתנים, למשל, מסוגלים לתקשר אחד עם השני, אבל אם שירת הלוויתן כוללת ביטויים כמו 'אתה יכול לדחוף את זה לחור הנשימה שלך' – עוד לא גילינו את זה. למרבה המזל, יש בעלי חיים שמסוגלים ללמוד לדבר: שימפנזות. אמנם מבנה הגרון והלסת שלהם לא מאפשר להם להשמיע צלילים כמו שאנחנו מסוגלים להפיק, אבל הם בהחלט מסוגלים ללמוד ולהשתמש בשפת הסימנים.

אחד הניסויים המעניינים שנערכו בתחום הזה הוא 'פרוייקט Washoe', בשנות השישים של המאה הקודמת. וואשו היה שמה של שימפנזה שאומצה בגיל צעיר על ידי בני אדם, גדלה בסביבה אנושית – ולמדה את שפת הסימנים. בטבע, שימפנזים משתמשים בצואה כדי לסמן טרטוריה ומשליכים צואה אחד על השני כדי להפגין תוקפנות. כחלק מהחינוך 'האנושי' שקיבלה וואשו, היא למדה לא לגעת בצואה – ורכשה את אותו 'טאבו' שאנחנו מעבירים לילדינו: הרעיון שצואה זה מגעיל ומלוכלך ואסור להתעסק עם זה. בשפת הסימנים שלמדה וואשו, אגרוף מתחת לסנטר פירושו 'מלוכלך', וזה גם הסימן המוסכם לצואה. במרוצת הזמן החוקרים שמו לב שכשוואשו התעצבנה על קוף אחר, היא סימנה לו עם יד מתחת לסנטר – זאת אומרת, היא קיללה אותו 'קוף מלוכלך' או אולי 'יא חתיכת צואה של שימפנזה'. הפרט המעניין הוא שהשימוש בסימן ל'צואה' כקללה היה יוזמה מקורית של וואשו: אף אחד לא לימד אותה שאפשר להשתמש במילה הזו כקללה – זה בא לה טבעי.

אם קללות הן תוצר של תהליכים אבולוציוניים וקיימות אצל כל בני האדם, השאלה המתבקשת היא – היכן הן נמצאות במוח? זו יותר מאשר רק שאלה מסקרנת: יש לה גם השלכות רפואיות ברורות. ישנן תסמונות נוירולוגיות שקללות משחקות בהן תפקיד משמעותי. הלוקים בתסמונת טורט, למשל, מפגינים מגוון רחב של 'טיקים' גופניים וקוליים – ואצל חלק מהלוקים בתסמונת, כשמונָה עד שלושים אחוזים מהם, הטיקים האלה לובשים צורה של קללות בלתי נשלטות. רבים מהחולים מגדירים את הביטוי הסצפיפי הזה של התסמונת כקשה והמשפיל ביותר שלה מבחינה חברתית.

לחוקרים במאות הקודמות היו רק מעט מאד כלים לחקור את המורכבות האדירה של המוח, אבל כבר אז היו חוקרים שהבחינו שקללות שונות מדיבור רגיל. למשל, אחד המקרים המפורסמים במאה ה-19 הוא של אדם שלקה בשבץ מוחי ואיבד את יכולת הדיבור שלו. הוא לא יכל לומר מילים ולקרוא לאנשים בשמות – אבל היכולת לקלל נותרה תקינה. המקרה הזה היה אפילו עוד יותר טרגי, כיוון שהבחור המסכן היה כומר. חולי אלצהיימר רבים מאבדים בהדרגה את יכולת הדיבור, אבל שומרים על היכולת לקלל. מקרים אלה ואחרים מרמזים על כך שדיבור רגיל וקללות נעשים בשני מסלולים שונים במוח האנושי: שני מנגנונים מוחיים שחולקים ביניהם את אותו איבר בגוף – הפה ומערכת הדיבור – אבל מפעילים אותו בצורה עצמאית ונפרדת, כל אחד לצרכיו. ליתר דיוק, עושה רושם שדיבור רגיל מעובד באונה השמאלית של המוח, בעוד שקללות מגיעות מהאונה הימנית – ובפרט, מהאזורים העמוקים והעתיקים ביותר במוח שלנו, אזורים שקשורים לתגובות רגשיות, פחדים וחרדות – עובדה שמתיישבת עם המטען הרגשי הגדול שיש לקללות ביחס למילים רגילות.

זאת ועוד, עושה רושם שעיבוד של קללות במוח נעשה בצורה בלתי רצונית. יש ניסוי פסיכולוגי פשוט שמראה זאת בצורה יפה. מראים לאנשים רשימה של מילים – המילה 'צהוב' כתובה בטקסט צהוב, 'ירוק' בצבע ירוק, 'אדום' בצבע אדום וכו' – ומבקשים מהם לקרוא אותן בקול. כל אחד עושה את זה בקלות. עכשיו מערבבים את הצבעים: המילה 'צהוב' תהיה כתובה באדום והמילה 'אדום' תהיה בצבע כחול. כעת, כשמבקשים מהנבדקים לקרוא את המילים בקול רם – זה הרבה יותר קשה: הם מתבלבלים ומגמגמים. מדוע? כיוון שהחלק במוח שמבין את תוכן המילה, והחלק במוח שמזהה את הצבע של הטקסט הם שני חלקים נפרדים שעובדים במקביל ו'מושכים' כל אחד לכיוון שלו. כעת, אם נחליף את המילים 'צהוב', 'ירוק' ו'אדום' בקללות ושוב נבקש מהקוראים לומר באיזה צבע כתובה כל קללה – זה עדיין יקח להם יותר זמן מאשר במקרה הראשון, עדות לכך שאנחנו לא מסוגלים 'לכבות' באופן רצוני את החלק במוח שמפענח מילה כקללה. מאידך, ברור שבכל זאת יש לנו מידה מסוימת של שליטה על מנגנון הקללות, שהרי רובנו מסוגלים להתאפק ולא לקלל בסיטואציות חברתיות רגישות, וגם כשאנחנו מקללים מישהו בסערת רגשות אנחנו בדרך כלל לא בוחרים קללה אקראית כלשהי – אלא בוחרים קללה שאנחנו מעריכים שתפגע ותעליב אותו באופן אישי, בדרך כלל על פי מגדר, מאפיין גופני חיצוני או השתייכות אתנית. מידת השליטה שיש לנו על הרצון לקלל תלויה במידה רבה במבנה האישיות שלנו: המחקר מעלה שטיפוסי אישיות מוחצנים ודומיננטיים נוטים לקלל הרבה יותר מאחרים.

ממה שסיפרתי לכם עד כה ברור שקשה מאד למנוע מבני אדם לקלל: קללות הן באמת חלק ממה שהופך אותנו למי שאנחנו. עובדה זו לא מנעה מכמעט כל תרבות אנושית, בהווה ובעבר, לנסות ולצנזר במידה מסוימת את השימוש בקללות וביטויים אסורים. למעשה, שליטה בשפה היא סממן מובהק של עוצמה וסמכות, ואם אתה רוצה לדעת מי מחזיק את המושכות בחברה כלשהי – אחת הדרכים הבדוקות היא לבדוק מי מגדיר מהי 'מילה אסורה' באותה חברה: האם זו התקשורת, אנשי דת, בית המשפט או הממשלה.

שפת המאט

ומה קורה כשאנחנו כן מנסים לצנזר באינטנסיביות מילים אסורות? ובכן, אחת התופעות המעניינות מבחינה זו היא השפה הרוסית. הרוסית ידועה כשפה עשירה ומתוחכמת מאד: רק לשם השוואה, מילון רוסי מקיף יכיל כמאה וחמישים אלף מילים, לעומת שלושים עד חמישים אלף מילים בסך הכל בעברית. עובדה פחות ידועה – לפחות למי שאינו דובר רוסית, ואני בטוח שמאזינים דוברי רוסית יסכימו איתי – היא שרוסית היא גם אחת השפות העשירות והמתוחכמות ביותר מבחינת קללות. רפרטואר הקללות ברוסית הוא כה עשיר, עד שיש לו שם משלו: 'שפת המאט'.

לשפת המאט יש ארבעה עמודי תווך בסיסיים: ארבע קללות בסיסיות שדוברי רוסית יכולים להוסיף להן הטיות, תחיליות וסופיות כדי ליצור מהן עושר נפלא של אלפי קללות. מהן אותן ארבע מילים? כפי שהבטחתי בפתיח, אני לא אומר קללות בפרק – חוץ מהמילה האחרונה בפרק, שהיא תהיה קללה. אם אתם ממש סקרנים, אני מזמין אתכם לבקר במחלקת ה-IT של חברת הייטק טיפוסית, להכנס לחדר השרתים ולשלוף כבל אחד באקראי. שלושים שניות אחר כך תהיו הרבה יותר משכילים בעניין הזה.

'שפת המאט' הרוסית היא יותר מאשר אוסף של קללות: היא סוג של 'מוסד' בתרבות הרוסית, במיוחד בחברות בעלות נטיה גברית מובהקת כמו יחידות צבאיות ומפעלי תעשיה. שורשיה של שפת המאט נעוצים בעבר הרחוק, בימי הביניים ואולי קודם לכן. אפילו מקורה של המילה 'מאט' לא ידוע בוודאות: סביר להניח שהיא מגיעה מהמילה הרוסית ל'אמא' – מטעמים מובנים, אני מניח – אבל אנחנו לא יודעים זאת בוודאות.

רוסיה לא ידועה, בלשון המעטה, כמדינה ליברלית עם מסורת של שמירה על חופש הביטוי – וגם שפת המאט הייתה מאז ומתמיד על הכוונת של גופי השלטון: מהצארים ועד הקומוניסטים, כולם ניסו לצנזר את שפת המאט ולמנוע מהציבור להשתמש בה בספרים, הצגות, כלי תקשורת וכדומה. בשנים האחרונות המגמה הזו אפילו החריפה עוד יותר, כיוון שהחופש לקלל נתפס אצל השמרנים כעוד סממן לתרבות המערבית הקלוקלת החותרת תחת התרבות הרוסית האותנטית, בדומה לסממנים מערביים אחרים כמו זכויות להומוסקסואלים וחופש העיתונות. הנשיא פוטין, למשל, חתם ב-2014 על צו נשיאותי האוסר על השמעת קללות בתיאטראות ובסרטים.

אבל זה לא עובד. בדיחה רוסית מפורסמת מהתקופה הקומוניסטית מספרת על פקח שהגיע לבחון את ביצועיו של מפעל מסויים: הבדיקה עברה בציונים גבוהים, פרט להערה אחת – הפועלים, התלונן הפקח, מנבלים את הפה יותר מדי. הנהלת המפעל לקחה את ההערה ברצינות ואסרה על הפועלים לקלל. בביקורת הבאה, הביצועים של המפעל היו גרועים מאד. למה? כי כל השמות של כלי העבודה היו בשפת המאט, ובלעדיה הפועלים לא הצליחו להבין אחד את השני…
שפת המאט היא חלק כל כך אינטרלי מהתרבות הרוסית שמה שלא מנסים השמרנים לעשות – לא מצליח להם. פושטין, דוסטוייבסקי, צ'כוב – כל הסופרים הגדולים של הרוסית שילבו אותה ביצירותיהן. אפילו פוטין נתפס במצלמות מקלל בשפת המאט. ההפך הוא הנכון: כל הסימנים מראים ששפת המאט רק הולכת ותופסת אחיזה בציבור הרחב, גם מחוץ לשכבות הנמוכות של האוכלוסיה, הצבא וכו'.

לשפת המאט יש תכונה מרתקת נוספת שקשורה גם היא בצנזורה. כפי שציינתי קודם, רוב הקללות בשפות השונות בעולם מגיעות מביטויים שקשורים למין, דת והפרשות גוף שונות. שפת המאט, לעומת זאת, היא מקרה ייחודי: היא מבוססת באופן מובהק על מין בלבד. יש בה קללות שקשורות גם לדת ולהפרשות – אבל הן מיעוט מבוטל, לעומת קללות שמבוססות על איברי מין ואקטים מיניים. מדוע? אחת התאוריות המובילות היא הטאבו העתיק שקיים בחברה הרוסית לגבי עיסוק במין ובהפרשות גופניות. הסקסולוג הרוסי איגור קון (Kon) הסביר את הטאבו הזה במילים הבאות:

"ראשית, הפער שבין התרבות הגבוהה ה'רשמית' והתרבות הנמוכה היומיומית של האנשים הפשוטים היה גדול בהרבה ברוסיה מאשר במערב. התרבות הגבוהה הרשמית אומצה על ידי הכנסייה הנוצרית והייתה אנטי-סקסואלית במהותה, בעוד שהתרבות הנמוכה של פשוטי העם הייתה חיובית יותר כלפי מיניות, בדומה לכלל התרבויות האירופיות בימי הביניים. שנית, אמנות אירוטית מורכבת הופיעה ונתקבלה [בציבור הרוסי] הרבה יותר מאוחר מאשר במערב."

קון מצביע כאן על מסורת בת מאות שנים של טאבו והדחקה של עיסוק במיניות. ומה התוצאה של ההדחקה והצנזורה הקפדנית הזו? שפת קללות עשירה, מורכבת ומשוכללת מאין כמותה שעוסקת כמעט כולה – במיניות.

צנזורה באינטרנט

אבל בואו לא נהייה פסקניים. נכון שקשה – ואולי אפילו בלתי אפשרי – לצנזר את שפת היום-יום, אבל יש מקום אחד שאולי כן אפשר להכיל עליו צנזורה מעשית יותר: האינטרנט. הרי המידע שעובר באינטרנט נתון כל הזמן לפיקוח ומניפולציה של תוכנות משוכללות שאף פעם לא מתעייפות, מתייאשות או מעלימות עין משימוש בקללות ומילים אסורות. ואכן, כמעט מהרגע שנכנסה רשת האינטרנט לחיינו – הופיעו גם הפילטרים שמצנזרים מילים גסות. הבעיה המסורתית של הפילטרים האלה היא שהם לא מספיק מתוחכמים בכדי להתמודד עם המורכבות העשירה של השפה האנושית. אחת הדוגמאות המפורסמות היא סיפורה של העיירה הבריטית Scunthorpe. סקאנת'ורפ היא עיירה קטנה, אפורה ומשעממת למדי המכילה ריכוז גבוה במיוחד של מפעלים לייצור פלדה וריכוז נמוך במיוחד של כל דבר שקשור בכיף. סקאנת'ורפ הגיעה לכותרות העיתונים פעמיים: פעם אחת ב-2013, כשזכתה בתואר המפוקפק 'המקום הכי פחות רומנטי באנגליה', ופעם אחת ב-1996 כשתוכנת סינון הקללות של ספקית שירותי האינטרנט AOL החליטה למנוע מתושבי העיירה לפתוח חשבונות אי-מייל. הסיבה? המילה הגסה שמסתתרת בתוך שמה של סקאנת'ורפ – ארבע אותיות שהן ביטוי סלנג לאיבר המין הנשי. AOL מיהרה להתנצל בפני התושבים, שנאלצו לשנות באופן זמני את שם העיירה שלהם ל Sconthorpe, עם O במקום U.
אותו הסיפור התרחש שוב ושוב ושוב, אינספור פעמים, בהיסטוריה של האינטרנט. המגזין הקנדי Beaver – על שמו של הבונה, החיה שהיא עבור הקנדים מה שהמנורה בעלת שבעת הקנים היא עבורנו הישראלים – נאלץ להחליף את שמו לפני מספר שנים ל Canada's History כיוון ש Beaver הוא גם כינוי רומז לאיבר מין ותוכנות סינון באינטרנט היו מונעות מהגולשים להגיע אליו. אתר אמריקני לכל המשפחה חגג ב-2008 את זכייתו במדליה אולימפית של האצן טייסון 'הומוסקסואל' – או בשמו המוכר יותר והלא מפולטר טייסון גיי (Gay). הגדיל לעשות מוזיאון ההיסטוריה הבריטי הורנימן, שאפילו תוכנת המיילים שלו עצמו החליטה לחסום את עצמה. אלו רק דוגמאות ספורות מתוך מגוון כמעט אינסופי של טעויות וחסימות שגויות של פילטרים לא חכמים.

אבל זה לא אומר שתוכנות סינון קללות תמיד יהיו טיפשות ולא יוצלחות. בשנים האחרונות אנחנו עדים לפריחתן של תוכנות בינה מלאכותית שמבינות את השפה האנושית – המדוברת והכתובה – טוב יותר בסדרי גודל מהתוכנות של הדורות הקודמים. יותר מזה – המהנדסים שמפתחים את התוכנות האלה יודעים שכדי שבינה מלאכותית תוכל להבין אותנו היטב, היא צריכה להיות מסוגלת להבין גם את הרגשות המסתתרות בתוך המילים – ואת זה אי אפשר לעשות אם אתה לא מלמד את התוכנה לזהות קללות. סביר להניח, אם כן, שנראה את תוכנות סינון הקללות הולכות ונעשות טובות יותר ויותר ככל שעובר הזמן. כמובן שהמשתמשים מנסים כל הזמן לעקוף את התוכנות האלה: פעם, עשינו את זה על ידי החלפה של אותיות במספרים או הכנסה של שגיאות כתיב מכוונות. היום אנחנו עושים את על ידי אמוג'ים של חציל ואפרסק. המלחמה הזו לא תיגמר לעולם, כנראה.

היכולת הטכנולוגית ההולכת ומשתפרת שלנו לסנן קללות בתקשורת הדיגיטלית לא עונה, כמובן, על שאלה בסיסית: האם אנחנו צריכים לסנן קללות? הקונצזנוס הכללי, עושה רושם, הוא שצנזורה של מילים אסורות היא דבר הכרחי: אם לא אצל מבוגרים, אז לכל הפחות אצל ילדים. אני מגדיר את עצמי כאדם מאד פתוח וליברלי, אבל גם אני סגרתי את הטלוויזיה בבית כשהדיירים בבית האח הגדול התחילו להרעיף מחמאות צבעוניות אחד על השני.

אבל האם הקונזצוס הזה מגובה בראיות מדעיות? כנראה שלא. המחקר הפסיכולוגי לא מראה קשר מובהק בין חשיפה לקללות לנזק אובייקטיבי כלשהו אצל הילדים, במובן של נטייה מוגברת להפרעות שינה, הפרעות חרדה או תופעות דומות. יכול להיות שאנחנו רוצים להגן על נפשם הרכה של הילדים מפני 'זיהום מוסרי' בכלי התקשורת, אבל העובדה העגומה היא שכמעט כל הקללות שילד לומד הן לא מהתקשורת – אלא מהבית. כשילדים לומדים להבין שפה, אין להם מושג אילו מילים הן מילים גסות או אסורות: הם מגלים את הידע הזה מתוך התגובות שלנו, המבוגרים. כשהילד אומר 'יש לי קקי', אנחנו מגיבים אחרת מאשר כשהוא אומר 'רן הוא קקי' – והתגובה הזו מלמדת את הילד ש'קקי' יכולה להיות מילה לגיטימית בהקשר אחד, אבל מילה אסורה בהקשר אחר. במילים אחרות, ילדים מקבלים כמעט את כל לקסיקון הקללות שלהם – לפחות עד גילאי הגן ובית הספר – מההורים שלהם ולא מהטלוויזיה או מיו-טיוב. לנו, כהורים, אין אפילו שיקול דעת בעניין הזה, שהרי כבר ראינו שהתגובה שלנו לקללות היא תגובה אינסטנקטיבית, בלתי מודעת ובלתי ניתנת לשליטה.

הפרדוקס של הקללות

אז מה המסקנה? אולי כדאי להרים ידיים, להתייאש ולתת לבוב ספוג ודרדסאבא לנבל את הפה חופשי בשעה ארבע אחרי הצהריים? אם תשאלו אותי – אני חושב שלא. נכון, צנזורה כזו היא משימה סיזיפית, מלחמה שאי אפשר לנצח בה, כמעט בהגדרה – אבל יש סיבה טובה להמשיך ולהלחם את המלחמה הזו בכל זאת: הצנזורה הזו היא זו שמעניקה לקללות את כוחן מלכתחילה. אם נקבל את הקללות כחלק לגיטימי של השפה ונרשה לכולם לקלל בטלוויזיה בכל שעה ובכל תוכנית – הקללות יאבדו את המטען הרגשי שלהן ויהפכו לבנאליות. יקרה להן מה שקרה לעגבניה, שפעם הייתה מילה מסעירה ומרגשת שמי שאמר אותה בקול רם הרגיש את הדופק שלו עולה ואת העור מדגדג…והיום? היום היא סתם ירק. השפה שלנו צריכה קללות. שפה בלי קללות היא שפה משעממת ויבשה. לפעמים, כשאתה דורך יחף על קוביית לגו באמצע הלילה, אתה רוצה להיות מסוגל לברך את אבות אבותיו של ממציא הלגו בברכות שיגרמו גם לעגבניה להסמיק, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. זה הפרדוקס של הקללות: בשביל שנוכל להמשיך לקלל, אנחנו צריכים לצנזר את עצמנו. זו גם הסיבה שהחלטתי מראש לא להכניס אף קללה מפורשת לפרק הזה: יכולתי להזהיר אתכם בתחילת הפרק שזה פרק לא לילדים וכל זה, ואז לנבל את הפה כאוות נפשי – אבל מה הכיף בזה? איפה ההתרגשות? הרי כל הקסם שבלקלל הוא להתאפק, להחזיק את הכל בבטן במשך ארבעים דקות ארוכות, ורק אז, במילה האחרונה האחרונה של הפרק, לומר אותה: קללה.

ביבליוגרפיה ומקורות נוספים

https://www.psychologicalscience.org/observer/the-science-of-swearing

https://www.smithsonianmag.com/science-nature/science-swearing-180967874/

https://psychcentral.com/blog/why-do-we-swear/

https://www.scienceabc.com/eyeopeners/why-do-we-swear.html

http://time.com/4602680/profanity-research-why-we-swear/

https://www.bioestadistica.uma.es/baron/bioestadistica/articulos/swearingPain.pdf

https://news.nationalgeographic.com/2018/01/science-swearing-profanity-curse-emma-byrne/

https://www.wired.com/story/the-science-of-why-swearing-physically-reduces-pain/

https://www.sfgate.com/news/article/Cursing-is-a-normal-function-of-human-language-2567316.php

https://www.newsweek.com/swearing-profanity-cognitive-science-language-benjamin-bergen-518390

http://www.openculture.com/2012/08/steven_pinker_explains_the_neuroscience_of_swearing.html

https://web.stanford.edu/class/linguist1/Rdgs/jay00.pdf

https://en.wikipedia.org/wiki/Scunthorpe_problem

http://www.langston.com/Fun_People/1996/1996ASK.html

https://motherboard.vice.com/en_us/article/ezpawp/internet-filters-tried-to-get-us-to-stop-swearing-but-shit-finds-a-way

https://www.psychologytoday.com/us/blog/hide-and-seek/201205/hell-yes-the-7-best-reasons-swearing

https://www.psychologytoday.com/us/blog/some-assembly-required/201801/profanity-can-be-therapeutic-af

https://www.newyorker.com/magazine/2003/09/15/dirty-words-2

https://www.lonweb.org/links/russian/cult/032.htm

http://www.russki-mat.net/e/mat_VEvrofeyev.htm

https://www.newyorker.com/news/news-desk/putins-four-dirty-words

http://factsanddetails.com/russia/People_and_Life/sub9_2i/entry-5021.html