Podcast (osimtanach): Download

הורדת הפרק (mp3)

כותבי התנ"ך, שלרוב כתבו חומרים כבדים ורציניים, השתמשו בחלום גם כסאטירה – או בורלסקה – פוליטית, מושחזת ועוקצנית כלפי מלכים גדולים וחזקים. בפרק הזה נבין איך הסאטירה הפוליטית הזו נועדה להראות לבני ישראל, שגם מלכים גדולים נופלים, ושהאמונה באלוהים שומרת עליהם מכל רע.

האזנה נעימה,
ניר.

---

רשימת הפרקים המלאה

הרשמה לפודקאסט:

רשימת התפוצה בדוא"ל | iTunes | אפליקצייה לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

---

עושים פניני לשון:

פתחנו פינה חדשה שנקראת עושים פניני לשון, שבה נתחיל כל תכנית. הפינה תוקדש למטבעות לשון שחדרו מהתנ"ך אל השפה העברית בת ימינו, למשלים ולפתגמים קצרים.

היום בעושים פניני לשון,  נחרוז שלוש פנינים:

מַה שֶּׁהָיָה  הוּא שֶׁיִּהְיֶה  

וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה  הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה;

וְאֵין כָּל חָדָשׁ  תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

הפסוק הזה שמיוחס למחבר ספר קהלת, בא לומר שמה שהיה בעבר חוזר על עצמו בהווה – ויחזור על עצמו בעתיד. קהלת מתייחס למחזוריות של הטבע, בימינו הפסוק הזה משמש, בעיקר, לתיאור התנהגות שחוזרת על עצמה – ולרוב התנהגות שלילית. שתי הפנינים הבאות מוכרות לרבים, ולמרות שנאמרו בהקשרים שונים ועל ידי גיבורים שונים, בכל זאת הקשר ביניהם ברור לחלוטין.

הרצחת וגם ירשת (מל"א כא, יט).

להוציא דיבה רעה (בר' לז)

הביטוי "הרצחת וגם ירשת" קשור בשמו של המלך אחאב, שניסה לרכוש את כרמו של איש בשם נבות. משהדבר לא צלח בידו, יזמה אשתו משפט דיבה כנגד נבות – והוא הוצא להורג וכרמו נמסר לאחאב. הביטוי "להוציא דיבה רעה" קשור בשמו של יוסף, שנהג להשמיע דברי שקר וכזב בגנות אחיו כדי להשניא אותם על יעקב, אביהם. משמעו להשמיע האשמות כוזבות ושקריות כנגד אדם אחר במטרה להזיק לו. ובמקרה שלנו, יוסף.

בימינו, הביטוי "הרצחת וגם ירשת" מתאר הליך משפטי שמבוסס על מסכת טענות שקריות, שמטרתן לנשל הבעלים החוקים מכל קניין אחר שמחזיק בידו כחוק ולגרום לו נזק. ההליך המשפטי מלווה פעמים רבות בהשמעת דברי דיבה רעה שנועדה לחזק את הרמאי. אם בית המשפט הולך שולל ופוסק לטובת התובע, אזי מתקיימים שני הביטויים:  'הירשת וגם ורצחת' + להוציא דיבה רעה.

ונחזור לאחאב ולכרם נבות: גם כאן מתקיימים שני הביטויים, שכן האשמה שהוטחה בו – הרצחת וגם ירשת – הייתה מבוססת על דיבה רעה שנועדה להשחיר את דמותו של אחד המלכים הגדולים שקמו לישראל. דברי הלעז שהושמעו נגד אחאב מלווים אותו עד היום, וימשיכו ללוותו עד היום שבו נקדיש פרק מיוחד ונעשה צדק עם מלך גדול זה.

עושים חלום (חלק שני) – החלום ככלי ניגוח פוליטי

נזכיר בקצרה את הנקודות העיקריות שעליהן דיברנו בפרק הקודם. אמרנו שבני העולם הקדום האמינו שקיים קשר רצוף ומתמשך בינם לבין האלים שלהם. מראשית הימים ועד היום, מעבירים האלים לבני האדם מסרים שמגלים את העתיד לקרות להם. אלא שהאלים העבירו מסרים מוצפנים: יש שהמסרים הוצפנו  בכבד של כבשה, או בצורה שלובש שמן הצף על פני המים, או בצורת מעוף הציפורים – וכמובן גם במראות שראה החולם בחלומו. כדי לפצח את הצפנים שהטמינו האלים, השתמשו הקדמונים בכישוריהם של החרטומים, המכשפים והקוסמים, שהיו מלומדים גדולים ונחשבו כמי שלהם יש קשר עם האלים.

גם בתנ"ך אנו מוצאים שלמן בריאת העולם מתקיים קשר בין אלוהים לבין גיבורים נבחרים, שלהם הוא גילה את העתיד הצפוי להם ולישראל. אך בעוד שבני העמים האמינו שהאלים נגלו אליהם בצורות שונות, אלוהים נגלה לבני ישראל בשתי צורות בלבד: בדיבור ישיר, או בחלום. עוד אמרנו, שהתנ"ך אוסר על בני ישראל להסתייע במומחים לפענוח צפונות העתיד, שכן, ההסתייעות בהם מאפשרת להיערך לקראת העתיד מבלי להאמין באלוהים, ומבלי לקיים את מצוותיו.

בפרק הקודם התמקדנו בשלושת מחזורי החלומות שמופיעים בסיפורו של יוסף – ובמיוחד בשני החלומות שחלם פרעה. ראינו שהחלומות המיוחסים לפרעה, שימשו לצד סיפורים אחרים אמצעי סאטירי שנועד להראות שהמלך הגדול ביותר במזרח הקדום נשלט, למען האמת, על ידי אלוהי ישראל, שלא היסס להתל ולשטות בו.  ואחרי שאמרנו את הדברים האלה,  אנחנו יכולים להתקדם לחלומות שבספר דניאל המיוחסים לנבוכדנצר מלך בבל, שגם אותם לא ניתן להבין ללא ההקשר ההיסטורי.

ספר דניאל : הסיפור

החלומות שמופיעים בסיפורו של יוסף, מתייחסים לסביבות שנת 1600-1700 לפנה"ס, ולימים שבהם מצרים הייתה הממלכה הגדולה, העשירה  והחשובה ביותר במזרח הקדום. חלפו להן 1000 שנים, אולי 1100 שנים, וממצרים הגדולה והמפוארת לא נותר הרבה. בסביבות שנת 600 לפנה"ס, כוחה ועושרה הגדול היו נחלת ההיסטוריה. כעת, הממלכה השליטה במזרח הקדום הייתה בבל ומלכה נבוכדנצר שלט על שטחים עצומים שכללו את עיראק, סוריה, לבנון, חלקים מתורכיה, ישראל ומצרים של ימינו. כיוון שדיברנו על נבוכדנצר בתכניות הקודמות, נסתפק בכך שנזכיר שבשנת 586 לפנה"ס הוא החריב את ירושלים ואת בית המקדש והגלה את תושבי העיר לבבל, ושעל-כן גלות בבל נקשרת בשמו.

מכיוון שספר דניאל כמעט שאיננו מוכר לציבור הרחב, כדאי להציג אותו בכמה מילים. ספר דניאל מתרחש בבבל, ומכאן  שסיפור החלומות עובר ממצרים אל תחום עיראק של ימינו. ספר דניאל כולל  12 פרקים בלבד: למען האמת, 12 הפרקים האלה הם כמה סיפורים נפרדים, שנאספו ונערכו יחד בצורה גסה. האסופה הזו נקראת על שמו של דניאל שכן בכמה סיפורים הוא הדמות המובילה – אם כי דניאל שבפרק הראשון הוא לא אותו דניאל שבפרק האחרון.

הספר נפתח בסיפור קורותיהם של ארבעה נערים שנולדו בירושלים והוגלו לבבל, סמוך לחורבן ירושלים – כלומר, בסביבות שנת 586 לפנה"ס. הארבעה הם דניאל, מישאל, חנניה ועזריה. ארבעת הנערים ניחנו ביפי מראה ובשכל טוב ולכן הם הובאו לארמונו של נבוכדנצר שם מונו להם המורים הטובים ביותר שנמצאו בחצר המלך שילמדו אותם את התרבות הבבלית, שהייתה עשירה ומפוארת כתרבות המצרית בימי זוהרה. ואכן, עד מהרה עלתה חוכמתם של ארבעת הנערים המוכשרים האלה על זו של כל חכמי חצר המלך.

האם יתכן ש-4 נערים מירושלים נלקחו לחצר המלך כדי שילמדו את התרבות של המלך שהחריב את ירושלים?כן! מדובר בתופעה מוכרת שהתקיימה בעולם הקדום שבה ילדים שנולדו לבני מלכים שממלכתם נכבשה, הובאו לארצו של המלך הכובש והתחנכו שם. אנחנו יודעים שבימים שבהם ארץ כנען הייתה כבושה בידי מצרים, המצרים נהגו בשיטה זו – והפרקים שמתייחסים לשאלה אם יציאת מצרים התקיימה במציאות, מתייחסים לתקופה הזו.

ומה ההיגיון שמאחורי התופעה?

לרוב, הילדים האלה היו בניו של השליט הנכבש. השליט אמנם הוסיף להחזיק ברסן השלטון, אך הוא היה במעמד של מלך וסל: כלומר, מלך שכפוף למרותו של המלך שכבש אותו. מלך שהורד לדרגת וסל נשאר למלוך על ארצו בתנאי שנשבע אמונים לכובש, ובתנאי ששילם לו מיסים (כסף, זהב, תוצרת חקלאית, צמר, עבדים). וכן שהעמיד לרשות הכובש חיילים מבני ארצו. באופן טבעי המלכים הוסלים הפרו את שבועת האמונים שלהם ברגע הראשון שהתאפשר להם. לפיכך, העובדה שהבנים שלהם שימשו בני ערובה בחצר המלך הכובש עזרה  להם לחשוב פעם נוספת אם כדאי להם למרוד. בנוסף, הבנים למדו את תרבות החצר שאליה הובאו, במטרה שישמשו כמתורגמנים וכמתווכים בין המלך לבין האוכלוסיות הזרות שעליהן שלט. (נאום רבשקה מל"ב יח).

היות שבבבל חייתה קהילה גדולה של גולים שהובאו מירושלים, הסיפור אודות ארבעת הנערים שנלקחו להתחנך בחצר המלך הבבלי, מתאר תופעה שהתקיימה בעולם הקדום – ועכשיו נחזור לשטח ארמונו של נבוכדנצר מלך בבל, שבו התרחשה העלילה שלפנינו.

אמונתם של הנערים

ספר דניאל מרחיב את הדיבור אודות אמונתם העזה של ארבעת הנערים באלוהי ישראל ואלוהים בתמורה, הציל אותם מסכנות רבות, כל אחת יותר הזויה מקודמתה, שארבו להם בחצר המלוכה הבבלי. למשל, הארבעה סירבו לגעת במזון המשובח שהובא להם ממטבח המלך, שכן הוא לא קיבל את ההכשר של הבד"ץ האשכנזי, או של "בית יוסף" המזרחי. ולכן כמו ציפורים, הם אכלו מעט זירעונים ושתו רק מים. אך היות שאלוהים התרשם מאמונתם העזה בו, הוא שמר עליהם ולכן הם נראו נפלא ונהנו מבריאות משובחת. בפעם אחרת הם סירבו לפקודתו של נבוכדנאצר שציווה עליהם להשתחוות לפני פסל ענק שהתנשא לגובה של 30 מ', כפי שמרדכי היהודי, שעליו מספרת מגילת אסתר, סירב להשתחוות בפני המן הרשע. הסירוב המחוצף צריך היה לעלות להם בחייהם, ולכן הסרבנים הושלכו לכבשן שהולהט פי 7 מהחום הרגיל; והם הלכו בתוך להבות האש כמי שהולך להנאתו בפארק ויצאו מהכבשן ללא פגע, ואפילו בגדיהם ושערם לא נחרכו. לא מומלץ לנסות בבית…

הנה דוגמה נוספת שלא כדאי לנסות: בשל אמונתו הדתית הושלך דניאל לגוב האריות המלכותי. אך בזמן שעשה את דרכו בצניחה אל תוך הבור, נעל אלוהים את מלתעותיהם של האריות ולכן לא קרה לו דבר. ואחרי שהבנו את רוח הספר, נספר על החלומות שמיוחסים לנבוכדנאצר, המלך הגדול שהטיל את אימתו על כל המזרח הקדום.

הצלם, החלום הראשון (פרק ב)

פרק ב' מספר שבאחד הלילות, נפלה תרדמה על  המלך והוא שקע לתוך חלום, והמראות שראה  בשנתו גרמו לו להתעורר בסערת נפש ובחרדה עמוקה. בדומה לפרעה מהפרק הקודם, גם נבוכדנצר הבין מיד שהוא לא חלם חלום רגיל, אלא שהאלים שלחו אליו מסר מוצפן בצורת תמונות מוזרות שאת פשרן לא הבין:

וּבִשְׁנַת שְׁתַּיִם לְמַלְכוּת נְבֻכַדְנֶצַּר, חָלַם נְבֻכַדְנֶצַּר חֲלֹמוֹת; וַתִּתְפָּעֶם רוּחוֹ וּשְׁנָתוֹ נִהְיְתָה עָלָיו = תיאור התרגשותו הגדולה.

כמנהג הימים, גם נבוכדנצר הזדרז לזמן אליו את המכשפים ואת הקוסמים, כדי שיפענחו את המסר שהוצפן בחלומו:

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא לַחַרְטֻמִּים וְלָאַשָּׁפִים וְלַמְכַשְּׁפִים וְלַכַּשְׂדִּים =פותרי החלומות המקצועיים, לְהַגִּיד לַמֶּלֶךְ חֲלֹמֹתָיו; וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.  וַיֹּאמֶר לָהֶם הַמֶּלֶךְ חֲלוֹם חָלָמְתִּי; וַתִּפָּעֶם רוּחִי לָדַעַת אֶת הַחֲלוֹם. 

עכשיו התעוררה בעיה חמורה. מסתבר שנבוכדנצר חשד שכל פותרי החלומות ומגידי העתידות למיניהם הם שרלטנים ורמאים גמורים שאין להאמין לאף מילה שאומרים. כדי לבחון אם אכן יש בכוחם לפתור את המסר שאותו הצפינו האלים, החליט נבוכדנצר להעמיד אותם במבחן האמת: תחילה יספרו החכמים מה הוא ראה בחלומו, ורק לאחר מכן יפרשו את משמעו. סדר הדברים המקובל וההגיוני קבע שתחילה החולם היה מספר מה ראה בחלומו, ואח"כ הגיע תור הפתרון. לפיכך,  הפיכת סדר הדברים בלבלה את החכמים – ולא בכדי. תארו לעצמכם שאתם מגיעים למבחן, והמורה אומר לכם שקודם תדקלמו את השאלות שכתב בדף הבחינה, ורק לאחר מכן תענו עליהן… דרישתו של נבוכדנצר באמת בלבלה את חכמיו שהחלו להתווכח אתו, דבר שהרגיז ועורר עוד יותר את חשדו. ולכן הוא  התעקש וקבע שאם הם לא ייענו לדרישתו :

נְתָחִים תֵּעָשׂוּ וּבָתֵּיכֶם אַשְׁפָּה יוּשָׂמוּ.

ואחרי שהוא איים לחתוך את השקרנים לחתיכות, באה ההבטחה לדוברי האמת:

וְאִם אֶת הַחֲלוֹם וְאֶת פִּתְרוֹנוֹ תַּגִּידוּ, מַתָּנוֹת וּתְשׁוּרוֹת וְכָבוֹד רַב תְּקַבְּלוּ מִלְּפָנַי; אבל קודם לכן  אֶת הַחֲלוֹם וְאֶת פִּתְרוֹנוֹ הַגִּידוּ לִי.

כצפוי, מבחן האמת, גילה את האמת. החכמים  לא ידעו מה ראה המלך בחלומו, ומכיוון שנבוכדנצר הבין שכל פותרי החלומות הם רמאים ומאחזי עיניים, הוא נתן הוראה להוציאם להורג

ועושי פקודות המלך כבר החלו לערוף ראשים.

והיכן היו דניאל וחבריו שהתחנכו בחצר המלך?

למרות שדניאל וחבריו לא היו חרטומים, מכשפים או קוסמים, ולמרות שלא עסקו בפענוח מסרים שהצפינו האלים, הם נחשבו לחכמים ולמוכשרים מכל חכמי בבל – ולכן גם הם עמדו בסכנה להיות מוצאים להורג. משחש דניאל שהחרב מונחת על צווארו, הוא פנה לביתו והתפלל לאלוהים והתחנן שיגלה לו מה ראה נבוכדנצר בחלומו ואת פשר החלום. כצפוי, אלוהים נעתר לבקשה  ודניאל הנרגש הזדרז לשוב לבית המלך, שמיד שאל אותו אם יש ביכולתו לומר על מה הוא, המלך חלם, וכמובן לגלות את פתרון החלום. וכך ענה דניאל למלך הגדול ששלט על כל המזרח הקדום:

הָרָז = הצופן אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל אֵין חֲכָמִים, אַשָּׁפִים, חַרְטֻמִּים וְקוֹסְמִים יְכוֹלִים לְהַגִּיד לַמֶּלֶךְ.

בשפה פשוטה: היות שכל אמונה באל אחר זולת אלוהי ישראל היא שטות גמורה, ברור שחכמי המלך לא מסוגלים לפתור את חלומו (וזה בדיוק מה שאמר יוסף לפרעה בפרק הקודם) – ודניאל המשיך ואמר:

אוּלָם, יֵשׁ אֱלוֹהַּ בַּשָּׁמַיִם מְגַלֶּה רָזִים =צפנים, וְהוֹדִיעַ לַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶצַּר, מַה שֶׁיִּהְיֶה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים….

ושוב צריך להיזכר בקונטקסט ההיסטורי. לפי הכתוב, דניאל מדבר אל המלך הגדול והחזק ביותר במזרח הקדום, מלך שכבש את ישראל והחריב את בית המקדש שהוא לפי התנ"ך מקום משכנו של האל. מנקודת מבט תיאולוגית אין אל חלש יותר מאל שאדמתו כבושה, שמקדשו הרוס ושמאמיניו הוגלו מארצם. ובכל זאת, לדברי דניאל רק האל העצום הזה, הוא היחיד שיודע מה ראה המלך בחלומו. וכפי שאלוהים גילה ליוסף את פתרון חלומו של פרעה, עכשיו גילה דניאל את המראות שראה נבוכ' בחלומו:

ראית בחלומך צֶלֶם אֶחָד גָּדוֹל ..= פסל ענק… וּמַרְאֵהוּ נוֹרָא. ורֹאשׁוֹ שֶׁל זָהָב. חָזֵהוּ וּזְרוֹעוֹתָיו שֶׁל כֶּסֶף. מֵעָיו = בטנו וִירֵכָיו שֶׁל נְחֹשֶׁת. שוק אחת של הפסל הייתה עשויה ברזל,  והשוק השנייה  הייתה עשויה חרס.

כלומר, המלך ראה בחלומו פסל ענק שעשוי מחמישה חומרים שונים: זהב, כסף, נחושת, ברזל וחרס. בנוסף ראה המלך אבן שלא נעשתה בידי אדם. האבן הכתה בשוק החרס של הפסל והפכה אותו לאבק:

הַבַּרְזֶל, הַחֶרֶשׂ, הַנְּחֹשֶׁת, הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב, וְהָיוּ כְמֹץ …  וַתִּשָּׂא אוֹתָם הָרוּחַ, וְכָל מָקוֹם לֹא נִמְצָא לָהֶם. וְהָאֶבֶן אֲשֶׁר הִכְּתָה אֶת הַצֶּלֶם הָיְתָה לְהַר גָּדוֹל, וּמָלְאָה כָּל הָאָרֶץ.

פשר החלום

כצפוי, דניאל חזר בצורה מדויקת על הפרטים שאותם ראה נבוכדנצר בחלומו, דבר שהוכיח שאלוהי ישראל הוא האל היחיד שיודע על מה חלם המלך, וכן שקיים קשר בין אלוהים לבין דניאל – וזאת בניגוד לחכמי המלך השרלטנים …ועכשיו, אחרי שעניין זה הוכח באופן הברור ביותר, פירש דניאל את המשמעות של חמשת החומרים שמהם היה עשוי הפסל ומדוע האבן שהכתה בו, הפכה אותו אבק נישא ברוח. מסתבר שכל אחד מחמשת החומרים שמהם הורכב הפסל, ייצג את אחת האימפריות הגדולות ששלטו במזרח הקדום – וראש הזהב, החומר היקר והאצילי מכולם, ייצג את נבוכדנצר עצמו:

אַתָּה הַמֶּלֶךְ, מֶלֶךְ הַמְּלָכִים, אֲשֶׁר אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם נָתַן לְךָ אֶת הַמְּלוּכָה, אֶת הָעֹז, וְאֶת הַתֹּקֶף וְאֶת הַכָּבוֹד…. אַתָּה הוּא רֹאשׁ הַזָּהָב.

צריך לשים לב למה שאמר דניאל: לדבריו אלוהי ישראל, הוא מי שהעלה את נבוכדנצר למלוכה והפך אותו שליט על כל המזרח הקדום!!! חשוב להזכיר כי התנ"ך איננו מכיר בנסיבות היסטוריות אובייקטיביות שמתרחשות ללא התערבות אלוהית. מכאן שאם נבוכדנצר היה המלך החזק ביותר בעולם הקדום, משמע שזה רצון אלוהים. בהתאם לתפיסה  שלפיה אלוהים קובע את המהלך ההיסטורי, ובהתאם לתחושה שלפיה מחבר ספר דניאל לקח אותנו לסיבוב בתיאטרון האבסורד, הודיע דניאל לנבוכדנצר שכשם אלוהים העלה אותו לשלטון, כך הוא יפיל אותו ארצה .

ולאחר מכן תקום מלכות הכסף. וְאַחֲרֶיךָ תָּקוּם מַלְכוּת אַחֶרֶת שְׁפֵלָה מִמְּךָ – וזו מלכות הכסף.

כלומר שמלכות הכסף תעיף את נבוכדנצר שהוא ראש הזהב בחלום. נכון, הכוונה, כמובן לפרס ולמלך כורש, שאותו מייצג החזה והזרועות של הפסל. כורש כבש את בבל והקים את האימפריה הפרסית ששלטה על כל המזרח הקדום במשך 200 שנים. אלא שבעתיד יוריד אלוהים גם את מלכות הכסף ואז יגיע תורה של מלכות הנחושת, שהיא הירכיים של הפסל – ואיזו אימפריה מייצגת  מלכות הנחושת? כאן יש לנו בעיה אמיתית משום אנחנו לא יודעים את מי מייצגת מלכות הנחושת.

בשנת 334 לפנה"ס הביס אלכסנדר מוקדון, איש מקדוניה, את האימפריה הפרסית  והוריד אותה מעל הבמה ההיסטורית. במשך 270 השנים הבאות שלטה יוון על המזרח הקדום,  והדבר האחרון שאפשר לומר עליה הוא שנחושת, שהיא מתכת רכה ונחותה, מסמלת את אותה. אין ספק ששוק הברזל של הפסל מייצגת את יוון. אלא  שלפסל יש שתי שוקיים והשוק השנייה הייתה עשויה חרסית.  וחרסית היא אדמה אדמדמה שממנה מכינים כלי חרס שנשברים בקלות… אז שוק הברזל ושוק החרס מייצגות את יוון? כן.

ועכשיו צריך לומר את האמת : הדיבור על האימפריה היוונית הוא שטות מוחלטת. לעומת זאת הדיבור על התרבות היוונית, ההלנית, היא אמת מוחלטת.

אז נציג את הדברים בצורה מסודרת.

אלכסנדר מוקדון אכן הביס את האימפריה הפרסית,  וכל השטחים העצומים שעליהם שלטה מלכות הכסף אכן נפלו לחיקו – בהם פרס עצמה, חלקים מהודו,  סוריה, ישראל ומצרים – וכך למשך חמש דקות מאושרות הייתה יוון האימפריה הגדולה ביותר שידע המזרח הקדום. אלא שאלכסנדר מוקדון הכובש הגדול לא הצליח ליהנות מפרות כיבושיו שכן בגיל 33 הוא מת והשטחים העצומים שעליהם שלט במשך אותן חמש דקות של תהילה נחלקו בין חמישה קצינים מצבאו שנקראו דיאדוכים (יורשים), שעד מהרה החלו קוראים לעצמם מלכים. היות שהדיאדוכים נלחמו אלה באלה וכבשו זה את שטחו של זה, אי אפשר לדבר על אימפריה יוונית שנשלטה על ידי שושלת מלכים אחת. כידוע, ישראל הייתה תחת שלטון המלכים שישבו בסוריה, שהמוכר שבהם היה  אנטיוכוס אפיפנס הרביעי המוכר לכולם בשם אנטיוכוס הרשע שאותו מגרשים ילדי הגן בכל חג חנוכה, ושאליו נחזור עוד מעט.

אז את מי בדיוק ייצגה הרגל מחרסית שראה נבוכדנצר בחלומו? את חולשתן של כל האימפריות שירדו מעל הבמה ההיסטורית, וכנראה שבאופן ספציפי את אנטיוכוס. אבל לפני שנמשיך, אתה זוכר שבנוסף לפסל הענק,  נבוכדנצר ראה בחלומו אבן שלא נעשתה בידי אדם? האבן שהכתה את הפסל ברגלו והפכה אותו אבק מייצגת כמובן את אלוהי ישראל.

ואז  יָקִים אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם מַלְכוּת, אֲשֶׁר לְעוֹלָם לֹא תִּשָּׁחֵת, [ש]תַּעֲמֹד לְעוֹלָמִים.

והמלכות שתעמוד לעולמים מסמלת כמובן את מלכות בית דוד. לאחר שנבוכדנצר שמע את הבשורות הטובות שמבשרות לו שהוא עתיד לעוף מכס המלוכה, הוא נפל על פניו ארצה:

אֲזַי הַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶצַּר נָפַל עַל פָּנָיו, וּלְדָנִיֵּאל סָגַד, וּמִנְחָה וְנִיחוֹחִים אָמַר לְנַסֵּךְ לוֹ.

בתיאטרון האבסורד אין שום בעיה לספר שנבוכדנצר סגד לדניאל כפי שסוגדים לאל, הגיש לו מנחות כפי שמגישים לאלים ואפילו מינה אותו שליט על כל ממלכות בבל:

עוֹנֶה הַמֶּלֶךְ לְדָנִיֵּאל וְאוֹמֵר: אֱמֶת כִּי אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים, וַאֲדוֹנֵי הָאֲדוֹנִים, וּמְגַלֶּה רָזִים = הצפנים שהסתירו האלים, אֲשֶׁר יָכֹלְתָּ לְגַלּוֹת אֶת הָרָז הַזֶּה. אֲזַי הַמֶּלֶךְ אֶת דָּנִיֵּאל גִּדֵּל, וּמַתָּנוֹת רַבּוֹת גְּדוֹלוֹת נָתַן לוֹ, וְיַשְׁלִיטֵהוּ עַל כָּל מְדִינַת בָּבֶל … .

ובלשון הילדים, דניאל הפך בכאילו שליט על כל המדינות שהיו תחת שלטון בבל. ובאותו "כאילו" הפך יוסף הפך משנה = שני בחשיבותו לפרעה המצרי – ובמגילת אסתר הפך מרדכי היהודי להיות משנה למלך אחשוורוש. אנחנו נמצאים בתיאטרון האבסורד. ואחרי שאמרנו את הדברים האלה, נעבור לחלום השני שחלם נבוכדנצר, ואח"כ נכניס את שניהם למסגרת אחת כוללת.

חלום האילן, החלום השני (ג-ד)

לא עברו ימים רבים, ונבוכדנצר חלם חלום שני, ואני קוראת בקיצור רב כמה פסוקים מתוך החלום:

אֲנִי נְבוּכַדְנֶצַּר, שָׁלֵו הָיִיתִי בְּבֵיתִי, וְרַעֲנָן בְּהֵיכָלִי. חֲלוֹם רָאִיתִי וְיַפְחִידֵנִי…  וְחֶזְיוֹנוֹת רֹאשִׁי יְבַהֲלוּנִי = קיבל מייל מאחד האלים וּמִמֶּנִּי הוּשַׂם צַו, לְהַכְנִיס לְפָנַי אֶת כָּל חַכְמֵי בָבֶל, שֶׁפִּתְרוֹן הַחֲלוֹם יוֹדִיעוּנִי.

אֲזַי נִכְנָסִים הַחַרְטֻמִּים, הַכַּשְׂדִּים וְהַקּוֹסְמִים וְאֶת הַחֲלוֹם אֲנִי אוֹמֵר לִפְנֵיהֶם, וּפִתְרוֹנוֹ אֵין מוֹדִיעִים לִי.

גם כאן אנחנו מוצאים את המעבר החד ממצב רגוע למצב של סערת נפש עמוקה, שחווה אדם שהאל לפתע נגלה אליו. ונבוכדנצר אכן התעורר בבהלה משום שהבין שהמראה שראה בחלומו היה מסר מהאלים. כצפוי, גם הפעם התגלתה אוזלת היד של החרטומים, הכשדים והקוסמים, שלא היו מסוגלים לפענח את פשר המראות שראה המלך בחלומו – ושוב הוזמן דניאל אל המלך, שהפעם אמר בעצמו את מה שראה בחלומו:

רוֹאֶה הָיִיתִי וְהִנֵּה אִילָן בְּתוֹךְ הָאָרֶץ, וְרוּמוֹ יַגִּיעַ לַשָּׁמַיִם, וּמַרְאֵהוּ לְסוֹף כָּל הָאָרֶץ. =עץ גבוה שצמרתו מגיעה עד השמים……. וְהִנֵּה מַלְאָךְ קָדוֹשׁ מִשָּׁמַיִם יוֹרֵד [המלאך]  קוֹרֵא בְכֹחַ וְכֵן אוֹמֵר: גֹּזוּ הָאִילָן וְקַצְּצוּ עֲנָפָיו…  = הקריאה של המלאך הקדוש הייתה לכרות את העץ.

ונבוכדנצר סיים את דבריו ואמר:

זֶה הַחֲלוֹם [אשר] רָאִיתִי, אֲנִי הַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶצַּר…. שֶׁכָּל חַכְמֵי מַלְכוּתִי אֵינָם יְכוֹלִים לְהוֹדִיעֵנִי הַפִּתְרוֹן, וְאַתָּה [דניאל] יָכוֹל, כִּי רוּחַ אֱלֹהִים קְדוֹשִׁים בָּךְ.

דניאל שהקשיב בסבלנות לדברי המלך המבועת, הרגיע אותו ואמר: הַחֲלוֹם לְשׂוֹנְאֶיךָ, וּפִתְרוֹנוֹ לְצָרֶיךָ…… =כלומר,  הרעות  שאתה המלך מייחל לשונאיך,  יקרו לך …  . ואחרי שדניאל השמיע את צפירת ההרגעה הזו, הוא פירש את משמעות החלום.

פתרון החלום:

האילן ששורשיו נעוצים באדמה וצמרתו הגיעה עד קצה השמים, הוא נבוכדנצר עצמו. המלאך הקדוש שירד מהשמים, הוא שליח אלוהים שבא לבשר למלך ששלטונו הגיע לקיצו. והוא המשיך ואמר:

… [ו]ְאוֹתְךָ מְגָרְשִׁים מֵ[בני] אֱנוֹשׁ, וְעִם חַיַּת הַבָּר יִהְיֶה מְדוֹרְךָ = מגוריך, וְעֵשֶׂב כִּשְׁוָרִים אוֹתְךָ יַאֲכִילוּ, …. וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם גּוּפוֹ (=גופך) יִטָּבֵל עַד שֶׁשְּׂעָרוֹ כִּנְשָׁרִים גָּדַל,  וְצִפָּרְנָיו כְּצִפֳּרִים. וְשִׁבְעָה מוֹעֲדִים =שנים יַחְלְפוּ עָלֶיךָ עַד שֶׁתֵּדַע, כִּי שׁוֹלֵט עֶלְיוֹן בְּמַלְכוּת אֱנוֹשׁ, וּלְמִי שֶׁיִּרְצֶה יִתְּנֶנָּה.

במילים פשוטות, מלאך אלוהים בא לגרש את נבוכדנצר מארמונו ומחברת בני האדם. ואם לא די בכך, הרי שבשבע השנים הבאות יגדל המלך נוצות כנשרים, וציפורניים טופרים כשל ציפורים. הוא יחייה עם חיות הבר ויאכל עשב. במהלך שבע השנים המאושרות האלה, יבין נבוכ' שאלוהים הוא האל האמיתי. הוא יעבור גיור אורתודוכסי, יחבוש לראשו שטריימל מפרווה, ויעדיף למות מאשר להתגייס לצבא. והנה כבר התממש החלום והפך אמת:

עוֹד הַדָּבָר בְּפִי הַמֶּלֶךְ, קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם נָפַל: לְךָ אוֹמְרִים נְבוּכַדְנֶצַּר הַמֶּלֶךְ! הַמַּלְכוּת עָבְרָה מִמֶּךָּ! וּמֵאֱנוֹשׁ אוֹתְךָ מְגָרְשִׁים, וְעִם חַיַּת הַשָּׂדֶה מוֹשָׁבֶךָ! עֵשֶׂב כִּשְׁוָרִים אוֹתְךָ יַאֲכִילוּ! וְשִׁבְעָה מוֹעֲדִים =שנים יַחְלְפוּ עָלֶיךָ עַד אֲשֶׁר תֵּדַע: כִּי שׁוֹלֵט הָעֶלְיוֹן = אלוהי ישראל בְּמַלְכוּת אֱנוֹשׁ, וּלְמִי שֶׁיִּרְצֶה יִתְּנֶנָּה!

זה מה שכתוב:

וּלְקֵץ הַיָּמִים = בתום 7 השנים, אֲנִי נְבוּכַדְנֶצַּר, עֵינַי לַשָּׁמַיִם נָשָׂאתִי, וְדַעְתִּי עָלַי תָּשׁוּב, וְאֶת הָעֶלְיוֹן בֵּרַכְתִּי = את אלוהי ישראל, וְשִׁבַּחְתִּי וּפֵאַרְתִּי, אֲשֶׁר שִׁלְטוֹנוֹ שִׁלְטוֹן עוֹלָם וּמַלְכוּתוֹ עִם דּוֹר וָדוֹר……

כָּעֵת אֲנִי נְבוּכַדְנֶצַּר, מְשַׁבֵּחַ וּמְרוֹמֵם וּמְפָאֵר אֶת מֶלֶךְ הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר כָּל מַעֲשָׂיו אֱמֶת וְאָרְחוֹתָיו מִשְׁפָּט, וַ[את] אֲשֶׁר מְהַלְּכִים בְּגַאֲוָה [אלוהים] יָכוֹל לְהַשְׁפִּיל.

זהו. נבוכדנצר הכיר בגדולתו של אלוהי ישראל ועבר גיור אורתודוכסי….

הסוגה הספרותית של ספר דניאל (ושל מגילת אסתר)

החלום שחלם נבוכדנצר, כמו גם מגילת אסתר שעליה לא דיברנו כאן, שייכים לז'אנר, או סוגה, שנקראת "בורלסקה". בורלסקה היא פרודיה גרוטסקית פרועה שמשתמשת בהומור גס כדי ללעוג למצבים רציניים ובמיוחד לשליטים. החלום שמתאר את נבוכדנצר, שהיה אחד המלכים החזקים בעולם הקדום, כמי שאוכל עשב יחד עם חיות הבר; או מתאר את אחשוורוש, שהיה מלך מרשים ביותר, כשיכור הולל שלא יודע מימינו ומשמאלו, שייכים לסוגה זו. כזו הייתה התכנית המיתולוגית שנקראה חרצופים, שגמרה את הקריירה הפוליטית של דן מרידור,  שהיה אחד האנשים החכמים והמרשימים ביותר שידעה הכנסת. וזה מה שמנסה לעשות ליאור שליין ליאיר לפיד…. אבל זה שייך לתכנית עושים פוליטיקה עם דפנה ליאל…

מיותר לציין ששני החלומות שבספר דניאל, שאליהם נוספים חלומות וסיפורים הזויים באותה מידה, לא התקיימו מעולם. האימפריה הבבלית התרסקה לאחר ימיו של נבוכדנצר, לא צמחו לו נוצות והוא לא חזר בתשובה …  זה לא קרה!

זמן כתיבת ספר דניאל

אז אם כל זאת לא קרה, מה בכל זאת יש לנו? נעשה את מה שאנחנו עושים תמיד. נסתכל על החלום הראשון מנקודת מבט היסטורית והוא ייתן לנו את התשובה גם לחלום השני.

בחלום ראה נבוכדנצר פסל ענק שמורכב מזהב, כסף, נחושת, ברזל וחרס, שייצגו את בבל, פרס ויוון. שלוש המעצמות האלה מקיפות 400 שנים. איך דניאל, שחי בימי האימפריה הבבלית יכול היה לדעת על מה שיקרה כ-400 שנים לאחר זמנו? איך הוא ידע שבבל, פרס ויוון יפלו? התשובה היא שמחבר ספר דניאל לא חי בימיו של נבוכדנצר, אלא 400 שנים מאוחר יותר. לדברי החוקרים הספר נכתב בסביבות שנת 170 לפנה"ס – היא השנה שבה אנטיוכוס ה-4 שאותו הזכרנו קודם, שלט על שטחה של מדינת ישראל הזעירה. כפי שאמרנו קודם, לאחר מותו של אלכסנדר מוקדון השטחים העצומים שכבש נחלקו בין חמישה קצינים. אחד מאבותיו הקדומים של אנטיוכוס, היה אחד מחמשת היורשים. אנטיוכוס שהיה ממוצא יווני, חי  בסוריה ולדברי החוקרים הוא כנראה מעולם לא ביקר ביוון.

אנטיוכוס מתאים לתיאור של שוק הברזל ושוק החרס של הפסל – החומר החזק ביותר, והחומר החלש ביותר. בהיסטוריה של ישראל אנטיוכוס זכור כשוק הברזל, על שום גזרות השמד שגזר עלינו ועל שום שחילותיו נכנסו לבית המקדש שעמד בירושלים וזיהמו אותו – ובעקבות הדברים האלה פרץ מרד המכבים – ואני מציעה להקשיב לעושים היסטוריה 202-201. בפרק זה רן ואני מספרים את הסיפור של כת המגילות הגנוזות, ומדברים גם על הימים האלה. אלא שרגלו השנייה של אנטיוכוס הייתה עשויה חרס ושלטונו סבל מחוסר יציבות. אנטיוכוס ניהל בעת ובעונה אחת מלחמות בחזיתות רבות, חלקן כדי לדכא מרידות שפרצו בשטחי מלכותו וחלקן כדי להדוף כובשים אחרים שהחלו נוגסים בשטחים שעליהם שלט. הוא יצא למסעות מלחמה במצרים, הוא נלחם בממלכה הפרתית שצמחה לאחר מותו של אלכסנדר מוקדון בשטח של אירן של ימינו, וכמובן שנלחם במקבים.

בשנת 170 לפנה"ס מי שתהייה האימפריה הרומאית נמצאה בשלבי התעצמות מואצים, וכבר נגסה ביוון עצמה. מנקודת מבט היסטורית שוק הברזל ושוק החרס של הפסל מתאימות לימים שבהם ישראל הייתה נתונה תחת מגף הברזל של אנטיוכוס, שרגלו השנייה הייתה פריכה כחרס. צריך לזכור שהחלום מגיע לשיאו כאשר האבן שירדה משמים, הכתה את רגל החרס. כתוצאה מהמכה התפורר הפסל כולו והפך אבק – ונקרא את הדברים בשנית:

הַבַּרְזֶל, הַחֶרֶשׂ, הַנְּחֹשֶׁת, הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב, וְהָיוּ כְמֹץ …  וַתִּשָּׂא אוֹתָם הָרוּחַ, וְכָל מָקוֹם לֹא נִמְצָא לָהֶם. וְהָאֶבֶן אֲשֶׁר הִכְּתָה אֶת הַצֶּלֶם הָיְתָה לְהַר גָּדוֹל, וּמָלְאָה כָּל הָאָרֶץ.

אין ספק שהאבן שהכתה את רגל החרס מייצגת את אלוהים. אין ספק שמחבר ספר דניאל קיווה שעוד מעט יכה אלוהים את אנטיוכוס ויהפוך את שלטונו לאבק – אלא שזה לא קרה. השלטון היווני אמנם נפל, אך במקומו קיבלנו את האימפריה הרומאית ומלכות אלוהים עדיין לא קמה.

סיכום שני הפרקים

נסכם בקצרה את שני הפרקים שהקדשנו לחלום בתנ"ך.

הקדמונים השתמשו במראות המופעים בעת השינה כאחת מצורות רבות שבאמצעותן העבירו האלים מסרים המגלים את צפונות העתיד. מכיוון שהמסרים היו מוצפנים, הם השתמשו בחרטומים, במכשפים וקוסמים שבין שאר כישוריהם היו מומחים לפענוח הצפנים. אלא שכותבי התנ"ך שללו באופן נחרץ את כל צורות ההתגלות האלה, זולת החלום, שבו נגלה אלוהים לגיבורים נבחרים.

המיוחד בשני הפרקים שבהם עסקנו כאן הוא שכותבי התנ"ך, שלרוב כתבו חומרים כבדים ורציניים, השתמשו בחלום גם כבורלסקה פוליטית, מושחזת ועוקצנית כלפי מלכים גדולים וחזקים דוגמת מלכי מצרים ונבוכדנצר ודוגמת אחשוורוש שבמגילת אסתר, שלא דיברנו עליו כאן.  הסאטירה הפוליטית, או הבורלסקה, שהופיעה בחלומות, נועדה להראות לבני ישראל הקטנים והחלשים, שגם מלכים גדולים נופלים, ושהאמונה באלוהים שומרת עליהם מכל רע.

בשנת 170 לפנה"ס ישראל הייתה לפחות 700 שנים תחת כיבוש המעצמות הגדולות. ראשונים היו מלכי אשור – שלא הוזכרו בחלום, ולאחריהם באו הבבלים, הפרסים והיוונים. וכמובן הרומאים שכבשו את ישראל בימים שהתנ"ך עדיין הועלה על הכתב בבית המקדש השני. מאות שנות הכיבוש האלה השפיעו על דרכי האמונה שבספר דניאל. מי שמעיין בכל סיפורי התנ"ך, זולת ספר דניאל שבא הרבה אחריהם, נוכח לדעת שהם תמיד מדברים על ישועה לאומית כפי שעשה אלוהים לכל בית ישראל בימי יציאת מצרים. לפי ספרות הנבואה, אלוהים יושיע את כל בית ישראל בעתיד. בספר דניאל אין יותר ישועה לאומית. התקווה שלפיה אלוהים יגאל את כל בני ישראל ויביאם לארץ ישראל מארצות הגולה ויגונן עליהם מפני הכובשים הזרים כבר לא קיימת – וזה שינוי תיאולוגי שנובע מייאוש ומאובדן התקווה. במקום ישועה לאומית שמסמנת את הקו הראשי של התנ"ך, מתחילה לצמוח ישועה פרטית. אנחנו ראינו אותה בפרק שדיבר על הכת שחייתה בקומראן, ומוצאים אותה גם בספר דניאל. המאפיין המובהק של גאולה הפרטית הוא שהיא שיכולה להתרחש בכל מקום בעולם, ולא בארץ ישראל. רק מי שמאמין באלוהי ישראל, כמו דניאל וחבריו שחיו בבבל ולא חלמו לחזור לאדמת ישראל, רק הוא ייוושע. רק הוא יזכה לקום לתחייה באחרית הימים – ותחיית מתים שהיא זרה לחלוטין בתנ"ך, כבר הייתה קיימת בישראל בשנת 170 לפנה"ס, ולכן היא נזכרת בספר דניאל.

התפנית שאנחנו מוצאים בתפיסת הגאולה מעידה שלאחר מאות שנות כיבוש, ולאחר 2000 שנות גלות, נעלמה מישראל הצפייה לגאולה לאומית. היא פשוט חדלה להתקיים. או שהיא כן קיימת. כעובדה, גאולה פרטית קיימת בחוגים החרדים ששייכים לקהילת סאטמר, ולפלגים קיצוניים כמו בריסק ותולדות אהרון, שמאמינים שהתנגדותם הנחרצת למדינת ישראל, תביא את הגאולה להם, ולא לנו. בעת משפט יום הדין הגדול רק הם ישובו לחיים. ובכל זאת, הציפייה לגאולה לאומית חילונית ושיוויונית התממשה למעלה מ-2000 שנים לאחר זמנם של דניאל וחבריו, ביום שהכריז בן גוריון על הקמתה של מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל, ב-ה' באייר תש"ח, או ב-14 למאי 1948.