בפרק הזה אני מביא בשידור חוזר פרק מהארכיון של עושים היסטוריה שעלה בשנת 2011, והוא אחד הפרקים המצליחים של הפודקאסט: על הקשר שבין אוטיזם, תסמונת אספרגר והנדסה. בשש השנים שחלפו מאז שודר הפרק, עלתה המודעות בקרב הציבור לתופעה של אספרגר ולספקטרום האוטיסטי בכלל, אבל אנחנו עדיין לא יודעים להסביר מה גורם לה. בפרק שתשמעו מיד אני מספר על תאוריה מעניינת של חוקר בשם סימון ברון-כהן ועל המבחן שיצר לאבחון עצמי של אספרגר: אם זה מעניין אתכם, הנה הקישור למבחן אותו תוכלו לבצע אונליין.

האזנה נעימה,
ניר.

---

הורד את הקובץ (mp3)

---

הרשמה לפודקאסט:

רשימות תפוצה: דואר אלקטרוני | WhatsApp

אפליקציות: אנדרואיד | אייפון – עושים היסטוריה | אייפון – כל תכני הרשת

פיד: RSS עושים היסטוריה | RSS כל תכני הרשת

רשתות חברתיות: פייסבוק | טוויטר | LinkedIn

---

ניצוצות של הבנה: על הקשר שבין הנדסה ואוטיזם

כתב: רן לוי
תמלל: יוני שטרן

אתם מכירים אותו. ראיתם אותו עשרות, אולי אפילו מאות פעמים. לפעמים הוא גבוה ורזה. לפעמים הוא שמן ונמוך. לפעמים הוא קשיש, ולפעמים – צעיר. הפנים שלו שונות בכל פעם, אבל סימני ההיכר שלו לא משתנים: חלוק המעבדה, השער המשונה, הצחוק המרושע עם נגיעה של שיגעון. אי אפשר לפספס – זו הקלישאה ההוליוודית המפורסמת ביותר: המדען המטורף. שני אלמנטים מהווים את הבסיס לדמות הזאת: גאונות טכנולוגית או מדעית יוצאת דופן, המשולבת עם מוזרות כלשהי: בדידות, טירוף, חוסר מוסר ודברים דומים. במילים אחרות – משהו במצבו המנטלי של הגאון לא בסדר. אותם אלמנטים משותפים גם לגרסאות מודרניות של אותה קלישאה ותיקה: החנון המוזר וההאקר המתבודד. אנחנו רגילים לקבל את הסטריאוטיפים ההוליוודיים בקריצת עין – כולם יודעים שהחיים לא דומים לסרטים. אבל בשנים האחרונות, מתרחש משהו יוצא-דופן. בקרב חוקרי המוח והפסיכולוגים מתגבש תמימות דעים לפיה הקלישאה ההוליוודית החבוטה הזו עשויה להיות נכונה. לטירוף, או למוזרות שמתלווה לגאונות טכנולוגית, יש אפילו שם: אוטיזם.

ישנן שתי השערות בסיסיות: הראשונה היא שהמקצועות בתחום המדע וההנדסה מושכים אליהם אנשים שלוקים בדרגות שונות של אוטיזם. השנייה גורסת שהנטייה לאוטיזם היא תורשתית, ושהילדים – ואפילו הנכדים – של מהנדסים ומדענים נמצאים בסיכון גבוה להיוולד אוטיסטים. אני מודה שההשערות האלה גורמות לי לאי-נוחות מסוימת. גם אני מהנדס – האם גם יכול להיות שאני קצת אוטיסטי ואף פעם לא ידעתי את זה? האם הנטייה לאוטיזם מסתתרת בגנים שלי ועשויה להשפיע על נכדיי? מסתבר שאפשר לבדוק את זה, ואפילו די בקלות – אז נבדקתי. את תוצאות הבדיקה תשמעו בהמשך הפרק, אבל בל נקדים את מאוחר.

אוטיזם קלאסי

ראשית – מה זה "אוטיזם"? אוטיזם היא בעיה נוירולוגית – לקות התפתחותית של המוח. הראשון שזיהה אותה היה הפסיכולוג האמריקני ליאו קנר, בשנות הארבעים של המאה הקודמת. קנר אפיין את התסמינים העיקריים שלה: התכנסות לתוך עולם פנימי וניתוק מהסביבה, קשיים חמורים בדיבור והתנהגות חזרתית, כמו נדנודים בלתי-פוסקים של הגוף. האוטיזם היא לקות נפוצה יחסית – אחד לאלף ילדים ייוולד אוטיסט. אבל למרות כל המחקרים הרבים שנעשו בתחום, איש לא יכול היה להצביע על הגורמים לה. ככל הנראה מדובר בשילוב של פגמים גנטיים וגורמים סביבתיים, שמשפיעים על העובר כבר בשלבי ההתפתחות המוקדמים ביותר של ההיריון, אבל אין אף בעיה ברמת התא או ברמת המוח כולו, שניתן לומר עליה בוודאות שהיא המקור לצרה. כולנו מבינים שלאנשים שסביבנו יש כוונות ורצונות משל עצמם. התובנה הבסיסית הזאת מכונה "תיאוריה של התודעה", וכולנו מפתחים אותה כבר בגיל צעיר מאוד. היא כל-כך טבעית ובסיסית, עד שאנחנו לא חושבים עליה בכלל. אחת הסברות היא שילדים אוטיסטים לא מפתחים את אותה תיאוריה של התודעה, וכתוצאה מכך, לא מצליחים לפענח את המשמעות האמתית של פעולות שעושים אנשים מסביבם. הנה דוגמא שתבהיר את הנקודה: כשאדם לידנו מצביע על משהו, אנחנו נפנה את מבטנו כדי להבין על מה הוא מצביע. זה האופן שבו תינוק לומד את שמות העצמים שמסביבו. הוא שומע את אבא אומר "בובה" ומצביע על עצם מסוים, ועד מהרה הוא לומד לקשר בין המילה "בובה" והצעצוע עצמו. ילד אוטיסטי, לעומת זאת, שומע את המילה ורואה את היד המצביעה, אבל לא מסתכל על הבובה, אלא על היד של אבא. הוא מביט אל אביו באותו האופן שבו אנחנו נביט אל בובה בחלון ראווה. אם מבטה של הבובה מופנה לכיוון מסוים, אנחנו לא נניח שהיא מביטה אל משהו. במילים אחרות, הילד האוטיסט לא מצליח להבין את נקודת המבט של אביו ואת מטרת ההצבעה. אם הבעיה חוזרת על עצמה לאורך זמן, הילד מפספס את השלב הקריטי של לימוד השפה, ומכאן נובעות – אולי – בעיות הדיבור החמורות בגילאים מאוחרים יותר.

האוטיזם שתיאר ליאו קנר במחקריו המוקדמים הוא זה שמכונה היום "אוטיזם קלאסי". במשך שנים רבות האמינו הרופאים שזהו גם הסוג היחיד של אוטיזם, כלומר, שההבחנה בין אדם נורמלי לאוטיסט היא הבחנה קלה וברורה יחסית: או שאתה אוטיסט, או שאתה לא. אבל החל משנות ה-80 של המאה העשרים, החלו החוקרים להבין שהמציאות מורכבת יותר ממה ששיערו בתחילה. העדויות המצטברות לימדו אותם שנמצאים בינינו אנשים שהם לא ממש אוטיסטים, אבל גם לא ממש "נורמליים", במובן הנוירולוגי של המילה – הם מדברים כמונו, הם נראים כמונו, אבל המוח שלהם עובד אחרת.

הנרי קוונדיש

הנרי קוונדיש היה אחד מהמדענים החשובים של המאה ה-18. בין הישגיו ניתן למנות גילוי היסוד מימן, חישוב צפיפות כדור הארץ ומחקרים פורצי דרך בחשמל ומגנטיות. עמיתיו ב"רויאל סוסאייטי", האגודה המדעית היוקרתית הבריטית, העריצו אותו, והוא נחשב לאחד מהגאונים הגדולים שקמו לבריטניה מאז ומעולם. בציור המוכר ביותר שלו, קוונדיש מוצג כשהוא לובש מעיל ארוך שמגיע עד ברכיו, צווארון עשוי מלמלה פרחונית וכובע משולש שחור לראשו. אם התלבושת הזו נשמעת לכם קצת מיושנת, אתם בחברה טובה. גם האנשים בימיו של קוונדיש חשבו כך – התלבושת הזו יצאה מהאופנה כבר בסוף המאה ה-17, פחות או יותר. הסיפורים אודות אופיו המשונה של קוונדיש היו לאגדה עוד בימי חייו. הוא היה ביישן באופן קיצוני – כמעט ולא יצא מהבית, לא התחבר עם אף אחד ולא הסכים לקבל אורחים. אירועים חברתיים הלחיצו אותו, והמפגשים החברתיים היחידים שהיה מוכן להגיע אליהם היו מפגשים של החברה המלכותית. גם שם הוא כמעט ולא החליף מילה עם אף אחד. שאר המדענים ידעו שהדרך הטובה ביותר לתקשר עם קוונדיש איתו היא לדבר איתו כאילו שהוא לא שם. להפנות את המבט לפינה אחרת של החדר, לדבר אל האוויר ולקוות שהוא יאזור מספיק אומץ כדי להחזיר תשובה. אם בכל זאת הוא דיבר, בסופו של דבר, הוא עשה זאת בדרך כלל באיטיות ובהססנות.

הנה אנקדוטה אופיינית: באחד המפגשים החברתיים שבהם הוא נכח, ניגש אליו אחד, ד"ר אינגנהאוס, כשהוא מלווה באורח שהגיע מאוסטריה הרחוקה. הדוקטור תיאר באריכות באוזניו של קוונדיש את תאריו ומעלותיו של האורח האוסטרי, ולאחר מכן דיבר האורח עצמו, סיפר כמה הוא משתוקק להכיר את אחד המוחות הגדולים של דורו, ואפילו הודה שהסיבה היחידה שבגללה הוא נמצא בלונדון היא בגלל רצונו לפגוש את המדען הדגול. בכל הזמן הזה, קוונדיש לא הוציא הגה. הוא עמד ללא תזוזה, כשעיניו מושפלות אל הקרקע. ברגע שסיים האורח האוסטרי את דבריו, קוונדיש הסתובב לאחור, רץ החוצה מהבית, נכנס לכרכרה וחזר הביתה בלי לומר מילה לאיש. אורח החיים שלו היה ספרטני מאוד. המבקרים הבודדים שזכו לראות את ביתו מבפנים סיפרו שכל החלל הפנימי מוקדש למעבדות מחקר ומכשירים שונים, כמעט ללא שום חפצים אישיים. ארוחת הצהריים שאכל הייתה זהה בכל יום, וכללה תמיד מנה אחת בלבד: רגל של כבש. לא מדובר כאן בקמצנות – קוונדיש ירש המון כסף מאביו, והיה אחד האנשים העשירים בבריטניה. על נשים, כמובן, אין על מה לדבר. קוונדיש לא היה מוכן אפילו לשוחח עמן. עם עוזרות הבית שלו הוא תקשר אך ורק באמצעות פתקים. לפי השמועות, אם במקרה ראה במו עיניו מישהי מצוות הבית שלו, הוא פיטר אותה על המקום. בימיו של קוונדיש, כולם ראו בהתנהגות המשונה שלו בסך הכול סוג של…התנהגות משונה – ביישנות טבעית שנמתחה עד הקצה. רופא מודרני, לעומת זאת, שישמע את הסיפור, ודאי יחשוב מיד על תסמונת אספרגר.

תסמונת אספרגר

האנס אספרגר היה רופא ילדים אוסטרי שחקר את תופעת האוטיזם בשנות ה-30 וה-40 של המאה העשרים, במקביל לעבודתו של ליאו קנר האמריקני. למרות ששני החוקרים לא שמעו אחד על השני, שניהם נתנו ללקות הזו את אותו השם בדיוק – אוטיזם, מהמילה היוונית "אוטוס" – "עצמי". השם נגזר מתוך ההתכנסות האופיינית של האוטיסט לתוך עולמו הפנימי. בניגוד לליאו קנר, אספרגר מיקד את מחקריו בילדים שהאוטיזם שלהם לא היה קיצוני, מה שמכונה "אוטיזם בתפקוד גבוה". גם הם, כמו האוטיסטים הקלאסיים של קנר, הפגינו יכולות חברתיות נמוכות, אבל הם יכלו לדבר ולהביע את עצמם ברמה סבירה. אחד המאפיינים שסיקרנו במיוחד את ד"ר אספרגר היה הנטייה הברורה של הילדים להתמקד בנושא אחד או מספר מצומצם מאוד של תחומים, וללמוד עליהם הכול. הם דיברו על הנושאים שעניינו אותם במשך שעות, ציטטו כל פרט, וזכרו גם את העובדות הזעירות ביותר. אספרגר קרא להם בחיבה "הפרופסורים הקטנים". הוא זיהה בהם את המאפיינים הקלאסיים של אוטיזם, אבל האמין שהתפקוד היומיומי שלהם מספיק גבוה ומפותח כדי לאפשר להם, למרות כל הקשיים החברתיים, לנצל את יכולת ההתמקדות המופלאה שלהם כדי להצליח בתחום האינטלקט. והוא צדק – כמה מהילדים שחקר הפכו מאוחר יותר לפרופסורים באוניברסיטאות, ואחד אפילו זכה בפרס נובל.

אספרגר כתב ב-1944 מאמר מצוין, שבו תיאר את המקרים שחקר ואת המאפיינים הייחודיים שלהם, אבל לרוע מזלו, הוא היה בצד הלא נכון של מלחמת העולם השנייה. בית החולים שהקים הופצץ ונהרס, חלק גדול ממחקריו הושמד, והמאמר שכתב נשכח כמעט לגמרי. רק ב-1981 גילתה חוקרת בריטית בשם לורנה ווינג את מאמרו של אספרגר, והפנתה את תשומת לבם של המדענים במערב לסוג חדש ובלתי-מזוהה זה של אוטיזם. תסמונת אספרגר, על שמו של הרופא האוסטרי, מאופיינת התסמינים שנמצאים על הגבול הדק שבין נורמליות ואוטיזם מובהק. כמו הנרי קוונדיש ו"הפרופסורים הקטנים", הלוקים בתסמונת הזו ניחנים באינטליגנציה גבוהה, לפעמים אפילו גבוהה מאוד, אבל מתקשים מאוד בתקשורת עם אנשים אחרים. עיקר הבעיה נעוץ בחוסר היכולת להבין תקשורת לא-מילולית, כמו שפת גוף, הבעות פנים וטון דיבור. בנוסף, הלוקים בתסמונת אספרגר מגלים נטייה ברורה להתמקד בתחומי ידע צרים מאוד ולהיצמד להרגלים נוקשים. במילים אחרות – האוטיזם הקלאסי, זה שכולל התנתקות מהעולם הפרעה קשה בדיבור והתנהגות חזרתית הוא רק הסמן הקיצוני בקשת רחבה הרבה יותר של התנהגויות אוטיסטיות שמכונה כיום "הספקטרום האוטיסטי", ותסמונת אספרגר היא חלק מהקשת הזאת. למרבה הצער, האנס אספרגר הלך לעולמו ב-1980, שנה אחת בלבד לפני שמחקריו זכו סוף-סוף לתשומת הלב הראויה. זיהוי תסמונת אספרגר פקח בבת אחת את עיניהם של החוקרים. עכשיו, כשהם ידעו מה לחפש, הם גילו שתסמונת אספרגר נפוצה הרבה יותר משמישהו העז להאמין – כאחד מכל 200 בני אדם לוקה בתסמונת.

אבחון-בדיעבד

אם תשאלו את האדם הממוצע ברחוב: "איזו קבוצת אנשים מאופיינת בשילוב התחומים של אינטליגנציה גבוהה, תחומי עניין צרים ובעיות חברתיות?", אני משער שהתשובה הצפויה תהיה: "חנונים". אין זה מפתיע, אם כן, שמהנדסים, פיזיקאים, מתמטיקאים וכל שאר בעלי המקצוע ששייכים לאותה קטגוריה כוללנית ומעורפלת של "חנונים" או "גיקים", יהיו החשודים המידיים בנטייה לכיוון תסמונת אספרגר. המחקר הקל והפשוט ביותר לביצוע הוא מחקר שבו כל המידע כבר קיים וזמין, כמו ביוגרפיות של מדענים מפורסמים מהעבר. כמעט מיד היה מי שהצביע על כל שלאלברט איינשטיין, למשל, הייתה אישיות לא שגרתית: לא היו לו חברים רבים, הוא למד לדבר בגיל מאוחר יחסית, ועל האינטליגנציה הגבוהה שלו אין ממש צורך להרחיב. זאת אומרת – מועמד נפלא לתסמונת אספרגר. ומה לגבי קורט גדל, המתמטיקאי הגדול? גם לו הייתה אישיות מוזרה. וביל גייטס? כולם יודעים שהוא מבריק אבל מאוד "יורמי"? ומייקל פאלין מ"מונטי פייתון"? והיצ'קוק? ובטהובן? ונפוליאון? ג'ים הנסון? תומס ג'פרסון? מיכאלאנג'לו? מוצארט? ג'ורג' אורוול? דן אקרויד? אדיסון? וודי אלן? מארק טוויין? מייקל ג'קסון? הנרי פורד? צ'ארלס דארווין? אין לזה סוף, כמובן. האבחון-בדיעבד הוא ספורט שחביב במיוחד על ההיסטוריונים החובבנים בימינו. אם תחפשו באינטרנט תגלו שכמעט כל אישיות חשובה מתחום המדע, הטכנולוגיה והתרבות חשודה ברמה כזו או אחרת של אוטיזם. למעשה, נדמה שאם אף אחד לא חושד בך שאתה לוקה באספרגר, סימן שאתה לא ממש חשוב. למרבה האירוניה, אפילו האנס אספרגר עצמו נמצא על הכוונת: הוא היה ילד מתבודד וביישן, והיה מסוגל לצטט מהזיכרון שורות רבות מתוך שיריו של המשורר האוסטרי הידוע פרנץ גרילפרצר. הייתי מביא דוגמאות משיריו של פרנץ, אבל אני בטוח שאתם כבר מכירים אותם היטב…

האבחון-בדיעבד הוא בעייתי ביותר. עיקר הקושי טמון בכך שאפשר, בקלות רבה, לבחור מתוך הביוגרפיה של כל אדם את אותם הפרטים וקווי האישיות שתואמים את האבחנה הרצויה, ולהתעלם מכל מה שאינו תואם אותה. אייזיק ניוטון, למשל, מככב באופן קבוע בכל דיון על מדענים מפורסמים שסבלו – אולי – מאספרגר. כל העדויות המרשיעות נמצאות בזירת הפשע: ניוטון היה מבריק והפגין אובססיביות ברורה לגבי נושאי מחקריו. הוא נטה להתבודד, היו לו רק מעט מאוד חברים קרובים וכמו הנרי קוונדיש, גם הוא מעולם לא התחתן. כמעט בלתי אפשרי להפריך את החשדות כנגד ניוטון: על כל אנקדוטה או עדות מחייו של ניוטון שתסתור את האבחנה של תסמונת אספרגר, אפשר למצוא דוגמא הפוכה. כמו בנבואות אסטרולוגיות והצופן התנ"כי, הפרשנות היא אצל המתבונן.

משהו לא טוב עובר על ניוטון

הנה דוגמא לבעייתיות של האבחון-בדיעבד. היא לא עוסקת ישירות בתסמונת אספרגר, אבל העיקרון הוא אותו העיקרון. בשנת 1694 כתב האסטרונום כריסטיאן הויגינס מכתב לאחד ממכריו. הויגינס כתב כך:

"נודע לי מאדם סקוטי שלפני שנה וחצי המתמטיקאי הגאון אייזיק ניוטון איבד את שפיותו. אולי בעקבות האינטנסיביות של מחקריו, או אולי בעקבות שריפה שפקדה את מעבדתו והשמידה כמה כתבי יד. כשנפגש עם הארכיבישוף של קיימברידג' הוא התנהג באופן שהעיד שמשהו במוחו אינו תקין. הוא נלקח מיד לביתו ע"י חבריו, שם טופל בתרופות. מאז הבריא וכעת הוא מבין מחדש את ה'פרינקיפיה'".

המכתב הזה מצטרף לשורה של עדויות, שלפיהן משהו מאוד לא טוב עבר על אייזיק ניוטון בשנת 1693. בספטמבר של אותה השנה ניוטון שלח מכתב זועם ומאוד לא אופייני לפילוסוף ג'ון לוק. לוק היה ידיד טוב של ניוטון, אבל אי אפשר לנחש את זה מקריאה במכתב. ניוטון כתב שהטענות הפילוסופיות שהעלה לוק בספרו האחרון הן שערורייתיות ובלתי-מוסריות, ושלוק הוא "חובבן". בנוסף, הוא האשים את הפילוסוף שהוא מנסה "לסבך אותו עם נשים". באותו החודש ניוטון שלח מכתב משונה גם לידיד אחר שלו, סמואל פפיס, שעמד בראש ה"רויאל סוסאייטי":

"אדוני: זמן מה לאחר שמר מילטון העביר לי את מכתבך, הוא לחץ עליי לראותך בפעם הבאה שאהיה בלונדון. לא רציתי לעשות כן, אבל התרציתי תחת הלחץ לפני ששקלתי את מעשיי, שכן אני שקוע בבעיות רבות ולא אכלתי ולא ישנתי כמו שצריך בשנה האחרונה, ומוחי אינו כשורה. מעולם לא רציתי לקבל ממך דבר, וגם לא מהמלך ג'יימס, וכעת הדבר הנבון לעשותו הוא להימנע מחברתך ולא לראות אותך או את מישהו מחבריי לעולם, ושיעזבו אותי לנפשי. על החתום: אייזיק ניוטון".

שני המכתבים הללו תפסו את פפיס ולוק כמעט – מיותר לציין – בהפתעה גמורה. שום דבר מהטענות שהשמיע ניוטון לא היה הגיוני. באותה התקופה אכן נעשו מאמצים דיפלומטיים לארגן לניוטון תפקיד ממשלתי בלונדון, אבל אלו נעשו לפי בקשתו – אף אחד לא הפעיל לחץ כשלהו על ניוטון, ואפילו להפך. מדוע הכריז ניוטון שהוא מתנתק מכל חבריו? מדוע האשים את ג'ון לוק שהוא מנסה "לסבך אותו עם נשים"? מוזר לחלוטין!

מכתבו של הויגינס והמכתבים הבלתי-שגרתיים ששלח ניוטון, במיוחד מילותיו שלו על כך ש"מוחו אינו כשורה" הביאו היסטוריונים רבים לשער שניוטון חווה התמוטטות עצבים קשה, ולמעשה – יצא מדעתו. ניוטון כבר הזה באותה התקופה המדען המפורסם ביותר בעולם, ואולי המעמסה של המוניטין המחייב הזה הייתה קשה עליו. ישנן עדויות לכך שהשריפה שהזכיר הויגינס אכן התרחשה באמת. אולי הצער על המחקרים שאבדו העיב על ניוטון בצורה קשה מאוד. החל מאותה התקופה, פחות או יותר, ניוטון הפסיק לעסוק במחקר מדעי, ולא הוציא שום תגלית או תובנה חדשה תחת ידיו עד יום מותו. המסקנה ברורה – משהו במוחו של ניוטון השתבש לגמרי. האם זו באמת המסקנה הברורה? יכול להיות שלא.

מילינגטון, ששמו מופיע במכתב השני, חי בקיימברידג', לא רחוק מניוטון עצמו. סמואל פפיס המודאג שלח מיד מכתב למילינגטון, ובו הוא שאל – בדיפלומטיות ג'נטלמנית כמובן – לשלומו של ניוטון. מילינגטון החזיר לו מכתב מנומס, אבל בלי הרבה מידע של ממש. לפפיס לא הייתה ברירה. במכתב הבא שהוא שלח למילינגטון הוא סיפר לו אודות המכתב המוזר של ניוטון, התנצל על כך שהוא מטיל ספק בבריאותו הנפשית של הגאון הגדול ביותר שהכיר מימיו, אבל ביקש ממילינגטון שיספר לו בדיוק מה קורה. התשובה הגיעה בתוך זמן קצר: מילינגטון סיפר שהלך מיד לבקר את ניוטון ולשאול לשלומו, ושניוטון סיפר לו, עוד לפני שמילינגטון הספיק לשאול, שכתב לפפיס מכתב משונה ולא הגיוני, ושהוא מצר על כך מאוד. ניוטון סיפר שהוא לא ישן כלל במשך חמישה ימים לפני שכתב את המכתב, ושהיה שרוי במצב נפשי קשה מאוד. מילינגטון כתב לפפיס שניוטון נראה לו בריא לגמרי, אם כי מעט מלנכולי מהרגיל. גם ג'ון לוק התעניין בשלומו של ניוטון אחרי המכתב שקיבל, וגם במקרה הזה ניוטון שלח אליו התנצלות מפורשת, וסיפר שבחורף האחרון הוא פיתח הרגל לא בריא של הירדמות ליד האח הבוער. משום מה, ההרגל הזה גרם לו לבעיות שינה חמורות, ובמשך חודשים ארוכים, ניוטון לא ישן יותר משעות ספורות בכל לילה. יכול להיות שלהתנהגותו המשונה של ניוטון יש הסבר מתקבל על הדעת – חוסר שינה. לפי מקורות אחרים, ניוטון טופל בתרופות באותה התקופה, ואולי הסיבה אינסומניה שלו הייתה טמונה בתופעות הלוואי שלהן. גם הטענה לפיה ניוטון הפסיק לעסוק במחקר מדעי היא נכונה, אבל אינה מדויקת: הוא באמת הפסיק לעסוק במדע, אבל המשיך לעבוד במלוא המרץ על מחקרים תיאולוגיים, והשקיע בהם את אותה המידה של מאמץ ונחישות שהפגין בכל ימיו.

ישנו גם הסבר אפשרי נוסף למצבו הנפשי המעורער של ניוטון. ניוטון, כאמור, לא התחתן מעולם. עד כמה שידוע לנו, הוא התנזר באופן מוחלט מבנות המין היפה. הייתה לו, לעומת זאת, מערכת יחסים ארוכה ואינטנסיבית מאוד עם מתמטיקאי שווייצרי בשם פאטיו ד'דולייה, שהיה צעיר ממנו ב-20 שנה. ניוטון הרעיף על פאטיו מתנות וכסף, וניסה לשכנע אותו לעבור לגור איתו בקיימברידג'. מה הייתה מהות מערכת היחסים הזאת? אנחנו לא יודעים. אנגליה הוויקטוריאנית לא הייתה סביבה תומכת – בלשון המעטה – להומוסקסואלים. אם ניוטון ופאטיו ניהלו רומן, הם היו מוכרחים להסתיר אותו. ניוטון סיפר תמיד שהייתה לו נערה שאהב בנעוריו, אבל יכול להיות שזה היה פשוט סיפור כיסוי. הרמז היחיד שיש לנו לנטיות מיניות כאלה או אחרות הוא משפט שכתב פאטיו: "הנסיבות שבגללן לא התחתן מעולם כנראה ילוו אותי עד סוף חיי". כך או כך, עברו יחסיו של ניוטון עם פאטיו טלטלה קשה. הקשר ביניהם נקטע בחדות, והם הפסיקו להתכתב. יכול להיות, אם כן, שהמשבר הזה הוא שתרם למצבו הנפשי הקשה של ניוטון, שהיה צריך להתמודד בכל החזיתות: בריאות לקויה, מריבות בלתי-פוסקות כנגד מדענים יריבים וקשיים בתחום הרומנטי. את הפרטים המלאים, כמובן, כנראה שלעולם לא נדע.

על גיקיות ואוטיזם

הדוגמה הזו מבהירה את הבעייתיות של האבחון-בדיעבד. בבסיס, הוא נסמך על סטריאוטיפים. אם ניוטון לא היה מדען כל-כך מפורסם ובעל אישיות לא-שגרתית, יכול להיות שהיינו בוחנים את קורות חייו בעיניים אובייקטיביות יותר, ושאלת שפיותו של ניוטון כלל לא הייתה עולה על הפרק. זאת גם הסיבה שלא-מעט אנשים מתנגדים נחרצות לקשר שבין "גיקיות" או "חנוניות" ותסמונת אספרגר, ומוצאים אותה מעליבה ומשפילה:

"קראתי בחדשות היום על איך קרוב לוודאי שלאייזיק ניוטון ולאלברט איינשטיין היה אוטיזם. למה חושבים ככה? כנראה כי שני הגאונים האלה קלעו לתיאורים המוכרים: היו חסרים להם כישורים חברתיים, הייתה להם אובססיה לנושאים מורכבים, והיו להם קשיי תקשורת".

זו, למשל, זואי רובינזון: סופרת, ציירת קומיקס, בלוגרית, וכן – גיקית גאה:

"כמה פעמים נתקלתם ברחבי האינטרנט במישהו שיודע הרבה-יותר-מדי על כל נושא שקיים? אני ברשת מאז 1992 ואני יכולה לומר לכם שראיתי די הרבה. פגשתי אנשים ששיננו כל ה"פוקימונים" והכוחות שלהם, זכרו את כל מרכיבי הכשפים עבור כל סוג של כישוף בכל מהדורות ההוצאה-השנייה של מדריכי "מבוכים ודרקונים", ויודעים את תכניות ה-DEP של ספינת החלל "אנטרפרייז", בכל הגרסאות, טוב יותר מכל מי שתכננו אותן".

זואי משמיעה טענה שמקובלת על רבים: זה שמישהו אוהב ללמוד, מתעניין בנושא נדיר ואזוטרי שלא מעניין רבים ולא יוצא בכל לילה לבלות בדיסקוטק לא אומר בהכרח שהוא לוקה באספרגר.

"פיתוח של אובססיה לדברים, ובמיוחד לדברים שאתה אוהב, אינה דבר לא-נורמלי".

יכול להיות, ואפילו סביר להניח, שאין לו שום בעיה ביצירת קשרים חברתיים, ושהוא מבין שפת גוף ותקשורת לא-מילולית כמו כל אחד אחר. במילים אחרות: הצמדת התווית של אספרגר למישהו רק בגלל שהוא מאוד אוהב לדבר על מחשבים, מדע-בדיוני או היסטוריה של ימי-הביניים, היא תוצאה של סטריאוטיפ – סטיגמה שלא בהכרח מייצגת את הקבוצה כולה.

"רק אומר עוד דבר אחד ואז אלך: חוקרים שאין להם דבר אחר לעשות עם הזמן שלהם, תבינו את זה: רק מכיוון שאתם לא מבינים מה אנשים אומרים כשהם מדברים אתכם, לא אומר שלאדם שמדבר יש יכולות תקשורת נמוכות. ובנימה זאת: הובל גובל גובל נובל, גובל פלובל הובל גובל".

כשהעליתי את ההשערה הזו לחבריי לעבודה, גם הם מהנדסים, התגובה שלהם הייתה נזעמת מאוד: הם התעצבנו, התחילו לצעוק ולנופף בידיים, טיפות רוק עפו להם מהפה, ואז הם התכנסו בתוך עצמם, השתתקו, והתחילו לעשות תנועות של נדנוד.

בדיחה. לא באמת.

AQ Test

ומה איתי? הרי אני מהנדס. ולא סתם מהנדס, אלא מהנדס חשמל, מקצוע שנחשב לגרעין הקשה של הגיקיות בעולם הטכנולוגיה. חוץ מזה, אני מאוד אוהב לדבר על מחשבים, מדע-בדיוני והיסטוריה של ימי-הביניים. המסיבות היחידות שאני יוצא אליהן הן מסיבות לינוקס. האם יכול להיות שגם אני עצמי לוקה בתסמונת אספרגר? אחד החוקרים הבולטים בתחום האוטיזם הוא פרופסור סיימון ברון-כהן, מאוניברסיטת קיימברידג'. סביר להניח שאתם לא מכירים אותו, אבל אולי תזהו את בן-דודו, סשה ברון-כהן – בוראט.

סיימון ברון-כהן פיתח שאלון בשם AQ Test, שנועד לסייע ולפשט את תהליך האבחון של אוטיזם ותסמונת אספרגר. השאלון זמין לקהל הרחב באינטרנט, ואני החלטתי לנסות אותו על עצמי. זה די פשוט: ישנם כמה עשרות משפטים, והמשיב צריך לדרג בסולם של 1-5 כמה הוא מסכים עם הנאמר בכל משפט. השאלות הראשונות הן שאלות רקע:

– האם ידעת לקרוא לפני גיל שלוש?
– לא.
– האם הצטיינת במתמטיקה?
– לא.
– האם אתה ניחן בשמיעה מוזיקלית אבסולוטית?
– לא.

מעולה, שלוש שאלות בלבד לתוך המבחן ואני כבר מרגיש כמו כישלון. אולי אני אמור להרגיש רע עם עצמי גם אם אין לי אספרגר. שאלה הבאה:

– האם מישהו מהמשפחה שלך מפגין התנהגות אוטיסטית?
– המממ…זוהי שאלה טריקית, אני חושב שכולם אצלי די נורמלים, אבל מצד שני, כל שאר המשפחות שאני מכיר הן קצת מטורללות – אולי יש כאן איזשהו עניין יחסי מסוים?
– האם אתה מבחין בדרך כלל בשינויים קטנים בהופעתו של אדם אחר?
– אשתי טוענת שלא. לדעתי, אם תהיה חסרה לו יד, אני אשים לב. אולי.
– האם אתה מתקשה להבין דפי הדרכה להרכבת מוצרים שונים?
– כן, אבל זו לא אשמתי. יש סיבה לזה ששרפו את איקאה.
והשאלות ממשיכות עוד ועוד…

הקשר שבין אוטיזם והנדסה

לפני שאני אספר לכם על התוצאה שלי, כמה מילים על התוצאות של כלל האוכלוסייה. פרופסור ברון-כהן מדווח כי הסטטיסטיקה הכללית של הנבדקים תומכת בהשערה לפיה יש קשר בין מקצועות טכניים או ריאליים ותסמונת אספרגר. מדענים ומהנדסים מקבלים תוצאות גבוהות באופן מובהק ממי שעוסקים באומנות או במדעי החברה. מתמטיקאים, בפרט, הם הקבוצה שזוכה לניקוד הגבוה ביותר במבדק. זאת ועוד, סיימון ברון-כהן ועמיתיו ערכו ב-1997 מחקר שעסק באופן ישיר בשאלת הקשר שבין מקצוע ההנדסה ואוטיזם. המחקר התבסס על העובדה שאוטיזם עובר בתורשה. אנחנו לא יודעים עוד לזהות את הגנים שאחראים ללקות הזו, אבל הקשר התורשתי ברור לכול. אם אח תאום אחד הוא אוטיסט, ישנה סבירות של ארבעים עד תשעים אחוזים שגם אחיו יהיה אוטיסט. אם יש ילד אוטיסט אחד במשפחה, יש סיכוי של 1 ל-3 שגם אחד מאחיו יהיה אוטיסט. החוקרים ביקשו מ-1000 הורים לילדים אוטיסטים למלא שאלון אישי, ובו לרשום את המקצועות של האם, האב, ושל הסבא והסבתא משני הצדדים. קבוצות הביקורת של המחקר היו הורים לילדים שלוקים בתסמונת טורט, או תסמונת דאון, כמו גם הורים לילדים בריאים לגמרי. התוצאות היו חד-משמעיות: שיעור המהנדסים בקרב האבות והסבים של הילדים האוטיסטים היה 30% – יותר מפי שניים מהשיעור הכללי שלהם באוכלוסייה ובקבוצות הביקורת של המחקר. בקרב הנשים לא נמצא קשר חריג שכזה, אבל צריך לזכור שהנוכחות הנשית במקצועות ההנדסה היא תופעה מודרנית יחסית, ועדיין לא נפוצה ביותר.

בהנחה שמחקריו של ברון-כהן מדויקים וחפים משגיאות, השאלה המתבקשת היא: מדוע יש קשר בין הנדסה ומחקר לתסמונת אספרגר? פרופסור ברון-כהן משער שהבסיס לאוטיזם טמון בהבדלים העקרוניים והמהותיים בין המוח הגברי והמוח הנשי:

"קיימים הבדלים מיניים ברורים מאוד במוח, ואנחנו רואים את ההבדלים האלה כבר מלידה. ואנחנו בהחלט יודעים שבנות מדברות מוקדם יותר מבנים, השפה שלהן מתפתחת מהר יותר, והאזורים במוח שקשורים לשפה גדולים יותר אצל נקבות מאשר אצל זכרים".

המוח הגברי הטיפוסי, טוען ברון-כהן, נוטה להצטיין בתבניות ובניתוח אנליטי של העולם סביבו. בה-בעת, הוא מתקשה בזיהוי רגשות והתמודדות עם מצבים חברתיים מורכבים. המוח הנשי הטיפוסי הוא ההפך המוחלט: הוא מצטיין באמפתיה וביצירת קשרים עם אנשים אחרים. כיצד התפתחו טיפוסי המוח השונים אצל בני האדם? אפשר רק לנחש, כמובן. יכול להיות שהברירה הטבעית והתפקידים המסורתיים של גברים ונשים בחברות אנושיות מוקדמות תרמו לכך.

"חלק מההבדלים בדרך שבה מתפתח השכל אצל בנים ובנות, והדרך שבה מתפתח המוח אצל בנים ובנות, עשוי לשקף שינויים גנטיים. ואם גנים אחראים לכך, אזי דרוש רק צעד אחד קטן כדי לדמיין ששינויים אלה עוצבו ע"י האבולוציה, נבחרו ע"י האבולוציה. גישה אחת היא שבשושלת העתיקה שלנו, השושלת ההומנידית שלנו, בנות ונקבות מילאו נישות מאוד שונות, תפקידים שונים, בהן נשים נטלו חלק משמעותי הרבה יותר בטיפול בילדים ובקהילה, תפקיד חברתי הרבה יותר, בעוד גברים מילאו חלק מתבודד בהרבה, בניווט בדרכים ובחיפוש אחר משאבים".

ההשערה של סיימון ברון-כהן היא שאוטיזם ותסמונת אספרגר הם התגלמותו הקיצונית של המוח האנליטי. משהו במבנה הביולוגי של המוח מביא לכך שהיכולת לנתח מערכות מורכבות ולהתמקד בפרטים הקטנים ביותר היא פנומנלית, אבל באה על חשבון חוסר כמעט מוחלט לזהות רגשות של אנשים אחרים, או – במקרים קיצוניים – אפילו להבין שיש להם רגשות בכלל.

"הממצא לפיו האמיגדלה גדולה אצל בנים היא מעניינת, מכיוון שבהתפתחות החברתית אצל בנים ובנות, והבנת הרגשות של אנשים אחרים, נראה שבממוצע בנות מפתחות את האמפתיה שלהן מהר וטוב יותר, וזה בהחלט יכול להיות קשור להבדל בגודלה של האמיגדלה. כשמשווים קבוצות של ילדים עם אוטיזם ובלי אוטיזם, ילדים עם אוטיזם מפגינים התפתחות מוח מהירה יותר, שלפעמים אפילו נחשבת כגדילת-יתר, בשנים הראשונות. וכאשר משווים אזורים שונים במוח, מבנים מסוימים מתאימים לדפוס הזכרי-הקיצוני הזה, כך שהאמיגדלה, שגדולה יותר אצל זכר טיפוסי, אפילו גדולה יותר אצל ילד עם אוטיזם. כפיס המוח (Corpus acllosum), שגדול יותר אצל נקבה טיפוסית, אפילו קטן יותר אצל ילד עם אוטיזם".

השערה זו יכולה להסביר, למשל, מדוע רובם המוחלט של הלוקים באוטיזם ובאספרגר הם גברים: היחס הוא 4 ל-1 לטובת הגברים במקרה של אוטיזם, ו-9 ל-1 בתסמונת אספרגר. היא עשויה להסביר גם את הקשר למקצועות הריאליים: ילדים שמוחם נוטה לכיוון הטיפוס האנליטי נמשכים למערכות מורכבות, ומערכת החינוך בבית הספר ובאוניברסיטה מכוונת אותם, באופן טבעי, למקצועות שבהם נדרשים כישורים אנליטיים משובחים: פיזיקה, הנדסה, ובעיקר – מתמטיקה. בפרט, סביבת ההייטק הטיפוסית היא סביבה נוחה יחסית לאנשים בעלי מבנה מוח שכזה: העבודה היא מול מחשב, התקשורת היא באמצעות מיילים וקוד הלבוש אינו נוקשה כל-כך. השוו את העבודה הזו לעבודה של אנשי מכירות או שיווק, וההבדלים נעשים ברורים למדי, לדעתי. זאת ועוד, כיום ניתן למצוא יותר ויותר נשים במקצועות ההנדסה. במרכזי ההייטק, כמו עמק הסיליקון בארה"ב או מת"מ בחיפה או אזור התעשייה של הרצליה, למשל, ישנו שיעור גבוה מהממוצע של משפחות שבהן שני ההורים הם מהנדסים. אם מניחים, ושוב, זו רק השערה, שנשים מהנדסות נוטות אף הן לכיוון המוח האנליטי, אז אפשר לשער שהתכונה הזו תעבור, בסיכוי גבוה, גם אל הצאצאים המשותפים שלהם. ואכן, בשנים האחרונות מדווחות הרשויות בקליפורניה על גידול חד בשיעור הילדים האוטיסטים באזור עמק הסיליקון. שוב, כדאי להדגיש ששום דבר אינו מוחלט או מובן-מאליו בסיפור הזה. ישנה עלייה תלולה במספר המקרים המאובחנים של תסמונת אספרגר בשנים האחרונות, אבל יכול מאוד להיות שהיא נובעת אך-ורק מעצם השיפור בכלי האבחון ותשומת הלב התקשורתית שהנושא מקבל. האבחון של ילדים שלוקים בתסמונת, למשל, מושפע מגורמים חיצוניים שרירותיים לחלוטין, כמו גובה הסיוע הממשלתי שמקבלת משפחה בעקבות אבחון שכזה.

נשוב כעת אל מבחן ה- AQ Test של סיימון ברון-כהן, ואל התוצאה שלי במבחן. התוצאה היא מספר בין 0 ל-50. 0 פירושו שאתה מאוד-מאוד אמפתי, 50 זה אוטיזם מוחלט. תוצאה מעל 35 מעידה, על-פי ברון-כהן, על תסמונת אספרגר. הסטטיסטיקה מראה שהממוצע לגברים הוא 17 ולנשים – 15. התוצאה שלי הייתה: 11. זה אומר שלא רק שאני לא לוקה באספרגר, אני גם אמפתי יותר מאישה ממוצעת, למרות שאני מהנדס. מה זה אומר? על המבחן עצמו לא הרבה, כמובן, זו תוצאה נקודתית ויכול להיות שגם לא ממש מדויקת. זה כן אומר שצריך להיזהר כשמנסים להכליל משהו על ציבור כל-כך גדול ומגוון כמו ציבור המהנדסים והמדענים. גם הניסיון האישי והסובייקטיבי שלי אומר שמתוך כל מאות המהנדסים שפגשתי עד היום, רק אחוז זעיר עשוי להתאים לתיאור העקרוני של תסמונת אספרגר.

ניפוי מסוכן

השאלה הבסיסית שאיתה פתחתי את הפרק הייתה: האם ישנו קשר בין אוטיזם ותסמונת אספרגר והצלחה בתחומי המדע והטכנולוגיה. התשובה שהגעתי אליה היא: כנראה שכן. אבל זו תשובה מהוססת ומאוד לא ודאית. ברור לגמרי שיש עוד מקום לגילויים ותובנות חדשות בתחום הזה של חקר המוח. למחקרים כאלה יכולה להיות משמעות אדירה לגבי העתיד המשותף של כולנו. לפני מספר שבועות הרציתי בכנס שעסק בקשר שבין אישיות וקדמה טכנולוגית. יוזמת הכנס, שרון דפנר, העלתה לאתר האירוע שאלון מקוון שבו נתבקשו המבקרים לבחור אילו תכונות הם היו בוחרים לילדים שלהם לו יכלו לעשות זאת. כמעט כולם סימנו "מנת משכל גבוהה", "סקרנות", "יצירתיות". אף אחד לא סימן "נטייה לדיכאון" או "הפרעות קשב וריכוז". לא הייתה אפשרות לבחור ב"אוטיזם", אבל אני די בטוח שאף אחד לא היה מסמן אותה לו הייתה שם. חוקרים רבים מאמינים שבעוד שנים לא-רבות נוכל לדעת כמעט הכול על התינוק שלנו, בעודו בבטן. כבר היום אפשר לזהות מחלות גנטיות רבות, אבל בעתיד הלא-רחוק נוכל גם – אולי – לזהות אוטיזם או תסמונת אספרגר. אי אפשר להאשים זוג צעיר שיבחר לעשות הפלה במקרה כזה. אני הייתי עושה את זה, וכנראה שגם אתם. אבל מה תהיה המשמעות ארוכת-הטווח של מיליוני בחירות שכאלה?

ד"ר האנס אספרגר היה מוקסם מהיכולת האינטלקטואלית של הילדים שחקר, "הפרופסורים הקטנים" שלו. הוא האמין בכל לבו שאם תינתן להם ההכשרה המתאימה, דרך להתמודד עם מגבלות התקשורת שלהם, למשל, הם עשויים להגיע להישגים אדירים בתחומים שיבחרו לעצמם כשיתבגרו. אחרי ככלות הכול, הנטייה הטבעית של לוקי-האספרגר היא להתמקד בנושא אחד וצר מאוד, והיא יכולה להפוך אותם למומחים בקנה-מידה ייחודי: אנשים שיודעים הכול, עד לפרטי-הפרטים הקטנים ביותר, על המקצוע שלהם. תחשבו על זה כך: אם נטייה לאוטיזם ותסמונת אספרגר היו כל-כך שליליות לפרט הבודד, ניתן היה לצפות שהן יהיו נדירות מאוד בקרב האוכלוסייה, במיוחד מכיוון שהן פוגעות ביכולת החברתית, שהיא הכרחית למציאת פרטנר והבאת צאצאים לעולם. אף-על-פי-כן, אוטיזם ואספרגר נפוצים מאוד באופן יחסי. עובדה זו יכולה להעיד על כך שבמצבים מסוימים, אותם גנים "פגומים" יכולים לספק גם יתרונות מסוימים: היכולת לנתח מצבים מורכבים, לפתח טכנולוגיה מתקדמת ולהבין טוב יותר את עולם הטבע. יכול להיות, אם כן, שאם וכאשר נמצא את הדרך לנפות ממאגר הגנים האנושיים את הגנים ה"פגומים" שאחראים לאוטיזם, ננפה מהאוכלוסייה גם את אותם בני האדם שמוחם מותאם באופן הטוב ביותר לקדם את המדע והטכנולוגיה. בקרב האוטיסטים ידועה תופעת ה"סוואנט": אנשים שיש להם כישרון ייחודי, יוצא-דופן, כמעט בלתי-אפשרי במונחים של מוח נורמלי. יש סוואנט, למשל, שמסוגל לנגן על עשרות כלי נגינה, ולזכור אלפי יצירות בעל-פה. סוואנט אחר מסוגל לצייר כל נוף בדיוק מדהים אחרי התבוננות אחת בלבד. הניצוצות האלה הן רק עדות לפוטנציאל שכבר קיים במוח האנושי. אם נכבה את ניצוצות האוטיזם, יכול להיות שנכבה, שלא בכוונה, גם את אש הקדמה הטכנולוגית והמדעית. כפי שהגדיר זאת אחד מהחוקרים:

לפעמים, כדי לחשוב מחוץ לקופסה, עוזר אם הקופסה שלך לא ממש בסדר…"

תוספת לטקסט המקורי: רשת ברירת המחדל

אז למרות הזמן שחלף והתקדמות מדע הרפואה – אנחנו עדיין יודעים מעט מאד, יחסית, לגבי הגורמים לאספרגר ואוטיזם בכלל. כפי שסיפרתי לכם בתחילת הפרק, בניגוד למחלות כגון פרקינסון ואלצהיימר, באוטיזם אין בעיה במוח ברמת התא הבודד או כימיקלים כל שהם במוח: ברמה הנמוכה של פעילות המוח, ברמת הנוירון הבודד, הכלל נראה בסך הכל תקין. מכאן שסביר להניח שאוטיזם ואספרגר הם תוצאה של בעיה כלשהי במבנים השונים במוח – באזורים שאחראים על פעולות קוגניטיביות מוגדרות. באנלוגיה, זה כמו לומר שאם יש עיר ובה בעיית פשיעה, למשל – הגורמים לבעיה הם כנראה לא הלבנים הבודדות שמרגישים את הבניינים בעיר, אלא משהו 'גבוה' יותר בארגון של העיר: אולי אזורים שבהם יש פחות מדי בתי ספר, פחות מדי שיטור וכדומה.

הבעיה המבנית הזו, אם היא אכן קיימת, נוצרת קרוב לודאי בתהליך ההתפתחות של המוח. אצל ילדים אוטיסטים אפשר לראות שבחלק מהזמן המוח מתפתח בקצב מהיר יותר מהממוצע, מהיר מדי – ביחס לתינוקות רגילים. ישנן עדויות לכך שעישון, זיהום אוויר או זיהום חיידקי או נגיפי בזמן ההריון, גורמים לתגובה דלקתית כלשהי אצל האם שמעלה את הסיכון לאוטיזם אצל התינוק. ישנו גם גורם גנטי ברור, כאמור. אבל למרות שישנו לנו ניחושים מבוססים יחסית לגבי מה גורם לבעיה המבנית במוח – נכון לעכשיו, קשה לחוקרים לומר מהי בדיוק אותה בעיה מבנית. ז"א, מה במבני המוח השונים – או בחיבוריות בין המבנים השונים – לא בסדר.

אחת התאוריות העכשוויות המעניינות לגבי אופן פעילותו של המוח היא תאוריה המכונה 'תיאורית רשת ברירת המחדל' (Default Mode Network).

החל משנות השלושים של המאה הקודמת המדענים החלו להבין שהמוח שלנו ממשיך להיות פעיל – דהיינו, הנוירונים ממשיכים לירות פולסים חשמליים בקצב גבוה – גם כשאנחנו לא מתרכזים וחושבים על משהו באופן אינטנסיבי, כמו בעיה בחשבון למשל. זו לא הייתה תובנה טריוויאלית: הלב שלנו, למשל, פועם בקצב נמוך כשאנחנו במנוחה – ורק כשאנחנו עושים פעילות גופנית הוא מעלה דופק, וגם קצב הנשימה עולה וכדומה. הגיוני היה להעריך שגם המוח שלנו נמצא ברמת פעילות נמוכה כשאנחנו לא משתמשים בו, כמו למשל אם אנחנו סתם בוהים באוויר או צופים בפרק של הישרדות. רק כשהופיעו מכשירי ה EEG הראשונים במחצית הראשונה של המאה העשרים, מכשירים שמודדים את הפעילות החשמלית במוח, הבינו המדענים שזה לא נכון: המוח שלנו לא נח לרגע. הנוירונים ממשיכים לדבר זה עם זה כל הזמן.

וליתר דיוק – חלקים מסויימים במוח שלנו ממשיכים לדבר כל הזמן. בשנות השבעים החלו להופיע סורקי המוח הראשונים, ומכונות אלה אפשרו למדענים להבין טוב יותר מה קורה בתוך המוח בזמן שאנחנו חושבים. עם הזמן התבררה העובדה כי ישנם מספרים אזורים ספציפיים – מפוזרים בכל רחבי המוח – המחוברים זה לזה ומשוחחים אחד עם השני בעיקר כשהמוח לא עושה שום דבר מיוחד, או במילים אחרות – כשהמוח נמצא במעין מצב של 'ברירת מחדל', כמו מנוע של מכונית בהילוך סרק. השם שניתן לרשת של האזורים האלה והחיבורים ביניהם הוא 'רשת ברירת המחדל'.

אחת התגליות המפתיעות לגבי רשת ברירת המחדל קשורה ברמת הפעילות שלה. כפי שציינתי בהתחלה, טבעי להניח שכשהמוח עובד על פתרון בעיה מסובכת או מתרכז בפעולה כלשהי – רמת הפעילות של הנוירונים תעלה. אבל בשלהי שנות התשעים חשפו מספר חוקרים עובדה בלתי צפויה: כששאר המוח 'מעלה הילוך' ונכנס לפעילות מוגברת, החברים ב'רשת ברירת המחדל' דווקא מורידים הילוך ורמת הפעילות שלהם יורדת. זה משונה. על מה מדברים ביניהם האזורים האלה בכזו אינטסיביות בזמן שהמוח לא חושב על שום דבר מיוחד, ולמה הם משתתקים דווקא כשהמוח עסוק באיזו משימה מורכבת? את זה אנחנו עדיין לא יודעים לומר.

התגלית הזו דרבנה גל של מחקרים ומאמרים חדשים, וכיום רשת ברירת המחדל היא אחד מתחומי המחקר החמים בעולם המוח. מסייעת לחוקרים העובדה שבניגוד למחקרים אחרים שבהם הנבדק מתבקש להתרכז במשימה מסובכת כלשהי או לבצע פעולות – כאן, הנבדק פשוט צריך לשכב בשקט בתוך סורק המוח ולא לעשות כלום, והעובדה הזו מאפשרת לחוקרים לעבוד בקלות יחסית גם עם אנשים בעלי מוגבלות מנטלית, תינוקות ואפילו בעלי חיים. המחקרים האלה העלו שיש קשר ברור בין תפקוד לקוי של רשת ברירת המחדל ובין תופעות כגון סכיזופרניה, דיכאון והפרעת חרדה – וגם, מסתבר, עם אוטיזם ואספרגר. רשת ברירת המחדל פעילה כשלא עושים כלום, וגם – כך נתגלה- במצבים שקשורים לפעילות חברתית והבנה של תחושותיו ורגשותיו של מישהו אחר, משימות שאנשים על הספקטרום האוטיסטי מתקשים בהן.

התגלית הזו עוזרת למדענים למקד את המחקרים שלהם באזורים הספציפיים במוח ששייכים לרשת ברירת המחדל, ובחיבורים ביניהם – ואכן, היום אנחנו מסוגלים לזהות טוב יותר בעיות של התפתחות מוחית באזורים הספציפיים האלה, מה שמעורר תקווה שאולי אפשר יהיה לסייע לילדים על הספקטרום האוטיסטי ולתת להם את הכלים כדי להתמודד עם המצב המיוחד שלהם כבר בגיל צעיר יחסית.