[עושים תנ"ך] חלק 2 (מתוך 3) – האם יציאת מצרים התרחשה באמת?

Podcast (osimtanach): Download

הורדת הפרק (mp3)

בחלקו השני בסדרת סיפור יציאת מצרים, דוקטור ליאורה רביד ויותם שטיינמן בודקים מי היו גויי הים, מדוע לא היה גומא בישראל, איך היוותה החלשות השלטון המרכזי חלון הזדמנויות כדי לצאת מעבדות לחירות – ומדוע נתיב המילוט היחיד שנותר לבני ישראל היה דרך מדבר סיני?

האזנה נעימה,
ניר.

---

רשימת הפרקים המלאה

הרשמה לפודקאסט:

רשימת התפוצה בדוא"ל | iTunes | אפליקצייה לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

---

(תמלול הפרק) יציאת מצרים – הייתה או לא הייתה – חלק ב'

את הפרק הקודם הקדשנו לשאלה מה הוביל לספק הגדול אם יציאת מצרים התקיימה במציאות, או שאנחנו מתכנסים מדי שנה סביב שולחן החג ומעלים על נס בדיה, משוללת כל בסיס היסטורי. דיברנו על כך שבפועל, מי שעורר את הספק בדבר אמיתות יציאת מצרים היו חוקרי התנ"ך, שאליהם הצטרפו ארכיאולוגים ישראליים, שמשתייכים לזרם קיצוני שמכונה בשם "מינימליסטיים", או מכחישי התנ"ך. הדברים שאמרו התפרסמו בכל אמצעי התקשורת וטלטלו את הציבור הרחב, שמגדיר עצמו חילוני.

לשם ההגינות ולשם עשיית הצדק, צריך לציין שקיימים חוקרים רבים, שחולקים על העמדות הקיצוניות של המכחישים למיניהם ולסוגיהם, שמסיבה לא ברורה קולם לא נשמע. עכשיו הגיע הזמן שנתמודד בעצמנו על השאלה האם לסיפור יציאת מצרים יש בסיס ריאלי, ושלכן לא ניתן להפריכו.  או שעלינו להצטרף לטוענים שהוא בדיה נחמדה וקדומה. כדרכנו, נתחיל ברקע לסיפור, ובשיבוץ המסגרת של הזמן והמקום.

---

הרקע לסיפור יציאת מצרים

הפרקים האחרונים של ספר בראשית מסתיימים בסיפור ירידתם של יעקב ובניו מארץ כנען והצטרפותם ליוסף, שבשלב זה חי שנים רבות במצרים.זהו, סיימנו את ספר בראשית, עברנו לעמוד הבא, ועכשיו אנחנו בפרק הראשון של ספר שמות, שמתאר את שעבוד בני ישראל במצרים, שקדם ליציאת מצרים. צריך לציין שגם ספר במדבר מקדיש לנושא זה מספר פרקים.

על איזה שנים מדובר? הכרונולוגיה המקראית היא מאד מאד בעייתית.  מקובל להניח שהשנים 1700 – 1600 לפנה"ס חותמות את התקופה שעליה מדבר ספר בראשית, ועד שקמו מכחישי המקרא למיניהם ולסוגיהם, מקובל היה לתארך את סיפור יציאת מצרים לסביבות שנת 1250 לפנה"ס.מכיוון שהכרונולוגיה שבידינו איננה מדויקת, אפשר להקדים או לאחר אותה בכמה שנים.לשם נוחות נאחז בשנת 1250 לפנה"ס, שהייתה הדעה המקובלת. מכאן שאנחנו מדברים על אירוע שהתרחש, אם אכן התרחש, לפני כ- 3300 שנים. וכן, שהמעבר מספר בראשית לספר שמות, מקפיץ אותנו 400 שנים קדימה.

במהלך 400 השנים שחלפו מאז שיעקב ובניו ירדו למצרים, צאצאיהם התרבו והתרבו, והמשפחה הקטנה הפכה עם עצום – ואני מצטטת מתוך פרק א' שבספר שמות:

ו וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו, וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא.  ז וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ, וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם. ח וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ  עַל מִצְרָיִם  אֲשֶׁר לֹא יָדַע  אֶת יוֹסֵף.  ט וַיֹּאמֶר  אֶל עַמּוֹ:  הִנֵּה  עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  רַב וְעָצוּם  מִמֶּנּוּ = מאיתנו.  י הָבָה נִתְחַכְּמָה  לוֹ:  פֶּן יִרְבֶּה = פן יתרבה,  וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה, וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ  וְנִלְחַם בָּנוּ  וְעָלָה מִן הָאָרֶץ. 

 לדעת החוקרים שעדיין לא שללו את סיפור יציאת מצרים, פרעה שאליו מתייחס הכתוב, הוא רעמסס ה-2, שמלך על מצרים במשך 67 שנים, למן 1279 ועד 1213 לפנה"ס.

התיאור של בני ישראל שהתרבו בצורה המונית על ידי השרצה, כמו דגים וצפרדעים, נשמע בעייתי… אבל הוא משרת את הצורך של המספר לתאר את הישועה האלוהית כישועה לאומית ורבת רושם, ולא כישועה פרטית של קבוצה קטנה, שלא הייתה מותירה אחריה כל חותם.הציטוט שקראנו משרת שלושה עניינים חשובים, שאליהם נחזור בשנית בשלב מאוחר.

א.פרעה חשש שבשל הריבוי העצום של בני ישראל, הם עלולים להוות גייס חמישי שיצטרף מבית לאויביו מחוץ, וזו הסיבה שבגללה הוא הפך אותם לעבדים.

ב.כדי לדלל את התרבותם העצומה של בני ישראל, הוא הורה להשליך ליאור את הבנים שייוולדו  להם.

ג.הצגת פרעה כרשע מרושע יוצרת הצדקה פסיכולוגית למכות הקשות שהוא עתיד לספוג מידי אלוהים – שהרי ברור שאלוהים לא יכה מלך צדיק שנהג בנדיבות וברוחב לב עם בני עמו.

ולבסוף, סיפור ישועה של עם גדול, באמת מותיר רושם עז בהרבה מאשר סיפור ישועה צנוע של משפחה קטנה וחסרת חשיבות.

מבחינה ספרותית, הדברים שאמרנו עד עכשיו מהווים הקדמה (אקספוזיציה) לסיפור יציאת מצרים, וכמובן לסיפור הולדתו של המנהיג הגדול, משה, בנם של יוכבד ועמרם, שהיו מבני העבדים העבריים שפרעה גזר להשליך את בניהם ליאור. יוכבד, כך מסופר, החביאה במשך שלושה חודשים את משה הקטן, ומשלא יכלה עוד להסתירו, היא הכינה תיבה קטנה מגומא, שהוא צמח ביצתי שגדל על גדות הנילוס, ולתוכה הכניסה את בנה – ואת התיבה שלחה לנוע על פני היאור השקט ורחב הידיים, שבפועל שרצו בו תנינים והיפופוטמים ונחשים הארסיים … בתו של פרעה שיצאה לרחוץ ביאור, שמעה את קול בכיו של התינוק ואספה אותו אליה. היות שמשתה את התיבה מהמים, היא קראה לתינוק 'משה'.

התנ"ך לא מביא את סיפור ילדותו של משה בבית פרעה, ובפעם הבאה שאנו פוגשים אותו, הוא כבר איש בוגר. באחד הימים ראה משה עבד מעבדיו של פרעה הורג איש עברי. ובתגובה, הרג משה את המצרי. היות שהדבר נודע, הוא נמלט ממצרים אל מדבר סיני. שם מצא מחסה בביתו של כהן מדייני בשם ראועל / יתרו /יתר,  ואף נשא לאישה את ציפורה בתו.

משה הפך רועה צאן בבית יתרו, ובאחד הימים, בלכתו במדבר, נגלה לפניו מחזה בלתי יאמן. סבך שיחים קוצני, שהתנ"ך מכנה סנה, התלקח לפתע ועלה באש. מתוך הסנה הבוער בקע קולו של אלוהים , שהטיל עליו את השליחות לחזור למצריים, להתייצב בפני פרעה ולדרוש ממנו לשחרר את בני ישראל מעבדותם.משה חזר למצרים ואהרון אחיו הצטרף אליו. השניים התייצבו בפני פרעה, ודרשו ממנו בשם אלוהים, שיתיר לבני ישראל לצאת לשלושה ימים למדבר, לחוג חג כלשהו, שאת פשרו התנ"ך לא מגלה. היות שפרעה היה רשע גמור, הוא סירב לבקשתם, ואף התבטא בזלזול כלפי אלוהי ישראל, שאותו לא הכיר, משום שלא היה חלק מפנתיאון האלים במצרים:

            ב וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה:  מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל:  לֹא יָדַעְתִּי        אֶת-יְהוָה, וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ. 

אם לא די בסירוב זה, החליט פרעה להוכיח למשה ולאהרון, מיהו האדון האמיתי בשכונה ולכן הכביד עוד יותר את תנאי עבדותם ואת סבלם של בני ישראל…

כפי שציינו קודם, מעשיו הרעים של פרעה מצדיקים את עשר המכות הקשות שהכה אותו אלוהים – ולקינוח גם את המכה ה-11, שהטביעה את כל צבאו בים סוף – והנה, נעשה צדק היסטורי וכולנו שמחים ומאושרים! היות שהתנ"ך קובע  שב-14 לחודש ניסן, הכה אלוהים את בכורי מצרים, ושמייד לאחר מכן הוא הושיע את בני ישראל והוציאם מעבדות אל חירות, אנחנו חוגגים את ליל הפסח בתאריך זה. למחרת, ב-15 לניסן, מתחיל שבוע חג האביב, שבו אסור לאכול חמץ, ושבו הפקחים של משרד הדתות עוברים במדינת תל אביב וקונסים את בעלי המסעדות הכופרים שמוכרים פיתות לכופרים החילוניים.

כשלושה חודשים לאחר שבני ישראל עזבו את מצרים, הם הגיעו אל הר האלוהים שבמדבר סיני, שאיש לא יודע היכן הוא, וחנו למרגלותיו. כעבור שלושה ימים נוספים, התרחש מעמד הר סיני הכביר, שבו נגלה אלוהים בתמרות אש ועשן בפני יוצאי מצרים. הוא נתן להם את תורתו וכרת איתם ברית – שמוכרת לכולם בשם "הברית שנכרתה במעמד הר סיני" ועל כך מסופר בספר שמות, פרקים יט-כ.לאחר שהסתיים המעמד הגדול, המשיכו יוצאי מצרים לכתת את רגליהם במדבר סיני, והמסע הסתיים 40 שנה מאוחר יותר, כאשר בני ישראל ובראשם יהושע, מחליפו ויורשו של משה, חצו את הירדן ונכנסו לארץ המובטחת, ומכאן שסיפור יציאת מצרים מחייב אותנו לעבור שלוש תחנות: מצרים, מדבר סיני ולבסוף ישראל.

ניסים ונפלאות

גם אם נתעלם מדברי החוקרים שמתהדרים בתואר "מכחישי המקרא", סיפור יציאת מצרים נראה אבסורדי מתחילתו ועד סופו.איזה אדם הגיוני יכול להאמין שעשר המכות המפורסמות, פגעו רק במצרים ולא בבני ישראל שחיו בקרבם? מי יכול להאמין שמשה שלח המוני צפרדעים לחדרי המיטות של המצרים, אך לא של בני ישראל ; או ששלושה ימים שרר במצרים חושך מוחלט, עד שהאנשים לא יכלו לקום ממקומם – אבל  במושבות ישראל שחיו בקרבם היה אור— וזו רק תחילת הרשימה.סיפור יציאת מצרים, מתחילתו ועד סופו, אכן עומד בסימן הניסים והנפלאות שעשה אלוהים לבני ישראל. האדם הדתי רואה בהם אמת מוחלטת וכהוכחה גלויה לעין שמעידה על עוצמתו האין סופית של אלוהים. מנגד, האדם החילוני מכניס אותם למגירה האגדות, יחד עם שלגיה וכיפה אדומה. אלא שהאמת הזו היא רק חצי הסיפור, החצי השני הוא ריאלי לחלוטין.

הקול הריאלי

נקודת הזמן שנהוג לייחס לה את יציאת מצרים היא  סביבות שנת 1250- אז בוא נחזור אליה – ואל סביבות הזמן הזה, ונתחיל את כל הסיפור מחדש.

שנת 1250- שולחת אותנו לימי רעמסס השני שמלך על מצרים למן שנת 1279 ועד שנת 1213  – ולגביו דווקא יש תיארוך מדויק. כנראה…רעמסס היה מלך גדול וחזק. הוא היה בנאי גדול, שניהל את שלטונו ביד רמה ובזרוע נטויה –  אלא שמצרים בימיו הייתה ממלכה חלשה. ובסוף ימיו השלטון המרכזי בקושי שרד, ומצרים הלכה ונחלשה עוד יותר – ובפועל היא מעולם לא חזרה להיות מה שהייתה בימי גדולתה. אחת הסיבות להיחלשותה היה טפטוף איטי, אך מתמיד של מסתננים, שהחל  למעלה מ-1000 שנים קודם לכן. מדובר בנוודים שהסתננו לשטחה מכיוון ארץ ישראל של ימינו, ודרך המדבריות המקיפות את מצרים (סיני, לוב, סודן). המסתננים טפטפו את עצמם למצרים במטרה למצוא בה מזון, משום שהייתה אסם התבואה של העולם הקדום – וזו עובדה ידועה שיש לה תיעוד מקיף.

אלא שהמסתננים, שהיו אוכלוסייה זרה, לא היו נאמנים לשלטון המרכזי ואף היוו נטל כבד על כלכלת מצרים – ואם למישהו הדברים האלה מזכירים את מה שקורה בימינו, את הנהירה של הסודנים לישראל, ואת המוני הפליטים שנוהרים לאירופה, ובכלל את מה שקורה באירופה, אז זה בדיוק המצב. ההיסטוריה חוזרת על עצמה. לאורך אלפי שנים נהרו מסתננים  למצרים ולאזור הפורה שבין הפרת והחידקל שבתחום עיראק, עד שמלך בשם סרגון הקים חומה כדי למנוע מהם לחדור לארצו. הדברים האלה מתארים מציאות שמוכרת לכל אחד מאיתנו ואין בהם אמירה פוליטית כלשהי. חדירה של אוכלוסיות זרות לפנים הארץ, היא תופעה אוניברסאלית שחוזרת על עצמה אלפי שנים, שעלולה לסכן את יציבות השלטון – נקודה חשובה לסיפור שלנו ולהמשך ענייננו.

כ-500 שנים לפני יציאת מצרים, בערך בסביבות שנת 1730 לפנה"ס, חדרה למצרים קבוצה שהגיעה מכיוון סוריה וארץ ישראל שנקראו "מלכי הארצות הזרות". החיקסוס שהגיעו מכאן, מארץ כנען ומאזור סוריה, השתלטו בהדרגה על עמק הדלתא והקימו בתוך מצרים ממלכה משלהם, שעליה שלטו במשך 100 שנים, עד שגורשו משם בסביבות שנת 1570 על ידי מלך שנקרא יעחמס.  יעחמס זה גירש אותם חזרה לארץ כנען, למקום בשם שרוחן, שלדברי החוקרים נמצאת לא הרחק מעזה של ימינו.

ח וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ  עַל מִצְרָיִם  אֲשֶׁר לֹא יָדַע  אֶת יוֹסֵף.  ט וַיֹּאמֶר  אֶל עַמּוֹ:  הִנֵּה  עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  רַב וְעָצוּם  מִמֶּנּוּ = מאיתנו.  י הָבָה נִתְחַכְּמָה  לוֹ:  פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה, וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ  וְנִלְחַם בָּנוּ  וְעָלָה מִן הָאָרֶץ. 

לחששו של פרעה שמא אוכלוסייה זרה שחייתה במצרים תחבור לאויביו, היה בסיס היסטורי, שמתועד גם בתעודה שירית שנקראת: "התוכחה, מאת אִיפּוּוֶר (Ipuwer( שחוברה  בסביבות 1600 לפנה"ס. לא בטוח שהתוכחה מתייחסת לחיקסוס, אך לא ניתן להתעלם מסמיכות הזמנים. התוכחה מתארת כיצד שבטים פראיים חדרו אל פנים מצרים ושדדו את יושביה והרסו את עריה. כתוצאה מכך הפכה הממלכה היציבה והמפוארת, לממלכה הנתונה בכאוס חברתי ובייאוש מוחלט, וכפי שנראה מייד, לחשש של פרעה שמא מה שהיה בעבר עלול לחזור בשנית, היה יסוד איתן.

1300 לפנה"ס: הפלשתים

בואו נלך אל סביבות שנת 1300-, שהם כ-50-70 שנים קודם לציר הזמן שלנו. בסביבות שנת 1300 עברו הארצות השוכנות לצד החוף המזרחי של ים תיכון טלטלה עצומה והשתנו ללא הכר. פלִשׁתִים או בשם קצת פחות מוכר "גויי הים" = אנשי הים, הגיעו כגל צונאמי ענקי מאיי יוון. נחשול אדיר של אנשים, דומה מאד לזה שראינו ששוטף את אירופה, שטף את ממלכת חֵת הצפונית (תחום תורכיה וסוריה של ימינו) והחריב את הממלכה העתיקה עד היסוד. בהמשך או במקביל, הפנו הפלִשׁתִים את ספינותיהם לעבר רצועת החוף של מצרים, ורעמסס השני וזה שבא לאחריו, נלחמו בהם עד חורמה מחשש שמא יעוללו למצרים את מה שעוללו לממלכת חֵת הצפונית.כלומר, שהפלשתים יעשו למצרים את מה שעשו להם החיקסוס כמה מאות שנים קודם לכן.[1]

המלחמה בפלשתים ארכה עשרות שנים והסתיימה בכך שהמצרים הדפו אותם, או את מה שנותר מהם, לכיוון ארץ ישראל של ימינו. הכוונה לעבר החוף של עזה, אשקלון ואשדוד – וזו הסיבה שבגללה  וויתרה מצרים על אחיזתה בארץ כנען, שעליה שלטה כ-300 שנים. ומי ששואל את עצמו כיצד הגיעו הפלשתים לישראל, זו התשובה.

האם כאשר החוקרים שאותם הזכרנו בפרק הקודם טענו שיציאת מצרים התרחשה מכיוון ארץ ישראל למצרים, הם התכוונו להסגת חילותיהם מהארץ כתוצאה מהלחץ הפלשתי על הדלתא של מצרים? כן, זה הרקע ההיסטורי שעליו התבססו. הנקודה שחשובה לנו כרגע, היא שהמלחמה הממושכת בפלשתים באזור הדלתא, שנוספה לאוכלוסייה הזרה שהסתננה למצרים וחייתה בה, החלישה מאד את השלטון, והדברים האלה מובילים אותנו אל כלל זהב, שחוזר על עצמו פעמים רבות בהיסטוריה. כלל הזהב קובע שהיחלשות השלטון המרכזי מהווה הזדמנות פז לעבדים לברוח אל חירותם. ובסביבות שנת 1250 לפנה"ס התקיים הכלל הזה במצרים, שהחזיקה המוני עבדים.[2] ומכאן שבאופן אובייקטיבי לחלוטין, וללא שום קשר למסופר בתנ"ך, נוצר במצרים חלון הזדמנויות לעבדים להימלט אל חירותם. 

 

תמונות מובהקות של הנוף המצרי בתנ"ך:[3]

העובדה שבמצרים נוצר חלון הזדמנויות לבריחת עבדים, ושלפי התנ"ך בני ישראל היו עבדים נמלטים, יוצרת סמיכות זמנים אפשרית, אך לא מספקת. איפה האקדח המעשן, שיסיר את הספק מליבנו שעבדים ברחו ממצרים והגיעו לישראל?

בפרק הקודם דיברנו על הסיבות שבגללן לא נמצאו במצרים ובמדבר סיני עדויות ארכיאולוגיות ליציאת מצרים, כך שאין לנו מה לחפש את האקדח המעשן. אקדחים מעשנים, שייכים למחלקה לארכיאולוגיה – ואנחנו שייכים לפודקאסט של עושים היסטוריה. ובכל זאת, יש בידינו הרבה מאד עדויות עקיפות, שביחד צוברות משקל היסטורי משמעותי. ספר שמות מספק תמונות מהחיים שהתקיימו לצידי הנילוס, שהיה, ועודנו, עורק המים היחיד שחוצה את מצרים הצחיחה. בין שתי גדות הנילוס רחשו חיים שלא היו יכולים להתקיים בישראל, ולא בשום מקום אחר במרחב שלנו. והשאלה כיצד ידעו כותבי התנ"ך לתאר תמונות מצריות, צריכה לנקר כל הזמן במוחנו.

1. הבאנו מדברי החוקרים שטענו שאין שום תיעוד מצרי שמאשר שבני ישראל שהו במצרים, וזה נכון. אך כבר ציינו קודם שהחיקסוס הגיעו מארץ כנען למצרים והתיישבו באזור הדלתא, ושם הקימו ממלכה משלהם. וגם לאחר סילוקם, האזור היה פרוץ למסתננים. ספר שמות מציין שבני ישראל ישבו בארץ גושן  – ולדעת הארכיאולוגים ארץ גושן נמצאת באזור הדלתא של מצרים.
2. ספר שמות (ב) מספר שיוכבד, אמו של משה, קלעה תיבה קטנה מגומא שהוא צמח ביצתי, שאותה משחה בזפת כדי למנוע חדירת מים לתוכה. ואני מצטטת:

ג וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא, וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת; וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד, וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר.

הגומא, היה מרכיב חשוב בתעשייה שהתפתחה לצידי הנילוס. הוא שימש לשם קליעת סלים, סנדלים, סירות קטנות –  ותיבות, שאותן באמת השיטו בנילוס. החמר, או הזפת, שבו מרחה יוכבד את התיבה, הוא חומר ביטומני, צמיגי, שהשם העממי שלו הוא זפת. מדובר בחומר גלם שלא מצוי בישראל, אך נמצא במצרים. הוא נוצר מזיקוק של נפט גולמי, ששימש את המצרים לאיטום הספינות שלהם, וכן היה בשימוש נרחב לחניטת המומיות. הגומא, שימש, כמובן, גם בתעשיית הפפירוס, או הנייר. מקום טוב להזכיר שמקור המילה paper הוא פפירוס.

פרופ' ישראל קנוהל, שמדבריו הבאנו בפרק הקודם, שקבע שצבא מצרים טבע באגם החולה, התבסס על העובדה שבאגם החולה צומח גומא, אך הוא שכח שתעשיית הגומא התפתחה ליד הנילוס שאורכו כמעט 7000 ק"מ,  ולא ליד השלולית, שאותה אנחנו מכנים בשם הנכבד 'אגם החולה', ועד שיצחק תשובה לא מצא נפט בים תיכון, גם זפת לאטימה מפני חדירת מים לא היה בישראל. כנראה שקנוהל שכח גם את הפרט הזה. ולבסוף, הצירוף של ים וסוף (ים סוף) אינו מוכר בישראל, אך מתאר היטב גם את הלגונות שלחופי מצריים.

עוד פרט מצרי מובהק, שיכול היה להתקיים בסביבות 1250 לפנה"ס רק במצרים, ולא בישראל, הוא הסיפור שלפיו פרעה ציווה על בני ישראל לאסוף תבן כדי להכין ממנו לבנים. במצרים נמצאו תעודות וציורי קיר רבים שמתארים את חיי העבדים האומללים שעסקו בבניה ונשאו על גבם שקי טיט. הטיט ששימש לתעשיית הלבנים, היה סחף בוצי של הנילוס, שלו הוסיפו קש. כאשר הקש בא במגע עם הטיט הרטוב, הוא הפך חומר דבק. את העיסה המורכבת משני החומרים יצקו העבדים לתוך תבניות, שאותן ייבשו בשמש או אפו בתנורים.בנוסף, במצרים נמצאו תעודות  שמעידות שעל העבדים היה למלא מכסת לבנים יומית. וכן, שהמצרים הציבו עליהם  נוגשִׂים = שהיו מפקחי עבודה מבני העבדים עצמם.

אחרי שאמרנו את הדברים האלה, בואו נקרא מה כתוב בפרק ה שבספר שמות:

            ו וַיְצַו פַּרְעֹה  בַּיּוֹם הַהוּא  אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם,  וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר.  ז לֹא תֹאסִפוּן      לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם:  הֵם  יֵלְכוּ  וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם  תֶּבֶן.  ח     וְאֶת מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם,  תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם, לֹא תִגְרְעוּ  לבנים, זו המכסה היומית שהייתה מוטלת עליהם.

ועכשיו נראה שהתנ"ך מזהה מי היו השוטרים והמפקחים על ביצוע העבודה.

….   ט תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל-הָאֲנָשִׁים, וְיַעֲשׂוּ-בָהּ….. יב וַיָּפֶץ הָעָם, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם, לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ, לַתֶּבֶן.  …….  יד וַיֻּכּוּ, שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-שָׂמוּ עֲלֵהֶם, נֹגְשֵׂי פַרְעֹה ……. וַיָּבֹאוּ, שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּצְעֲקוּ אֶל-פַּרְעֹה, לֵאמֹר:  לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה, לַעֲבָדֶיךָ.  טז תֶּבֶן, אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ, וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ, עֲשׂוּ; וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים, וְחָטָאת עַמֶּךָ.  יז וַיֹּאמֶר [פרעה] נִרְפִּים אַתֶּם, נִרְפִּים…. וְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ, וְתֶבֶן לֹא-יִנָּתֵן לָכֶם; וְתֹכֶן לְבֵנִים, תִּתֵּנוּ…

תעשיית הגומא ותעשיית הלבנים, ושאר הפרטים שמתארים את חיי העבדים הם אסופת פרטים מדויקת לחלוטין, שהתקיימה במקום אחד: לצידי הנילוס שבמצרים. תעשייה לבנים לעולם לא הייתה יכולה להתפתח בישראל. משום שמהזיפזוף של הירדן אין סחף, שהוא הבסיס העיקרי בתעשיית הלבנים, ולפיכך, בישראל בנו מאבנים קטנות שהונחו זו על גבי זו ולא מלבנים. את הרווח בין האבנים, באמת סתמו עם קצת טיט. עד ימיו של שלמה, שהקים ארמון ובית מקדש, לא היו בישראל עבדי מלך שבנו מבנים גדולים כמו פירמידות, ארמונות ומקדשים – ולכן גם תיאור השוטרים הנוגשִׂים בעבדים לא יכול היה להתקיים בישראל – אך התקיים במצרים, שהעסיקה במהלך שנותיה אלפי עבדים.

המסע במדבר סיני

מיצינו את גלריית התמונות ממצרים ושהגיע הזמן לצאת ממצרים ולהתקדם אל השלב השני : המסע במדבר סיני, שנמצא בין מצרים לבין ישראל. מה אנחנו יכולים לומר על ההליכה במדבר? זכרו שנקודת הזמן שלנו היא סביבות שנת 1250 לפנה"ס. ציינו קודם את הפלשתים שהגיעו דרך ים תיכון לחוף של מצרים, ודיברנו על המלחמה שהתרחשה שם. והיות שלמלחמה זו יש תיעוד מקיף, לא ניתן להטיל ספק באמיתותה. בין אם יציאת מצרים הייתה, או לא, המלחמה לאורך חוף הים לא אפשרה לאף אחד ללכת במסלול קצר ונוח זה, שמחבר בין מצרים לישראל. המשמעות המעשית של נתון זה, הוא שבסביבות שנת 1250 לפנה"ס פתח המילוט היחיד ממצרים היה או במעלה הנילוס לכיוון אפריקה השחורה, או דרך מדבר סיני לכיוון ישראל – והתנ"ך מתקדם עם האפשרות השנייה.

צריך לציין שלא רק בגלל המלחמה נתיב החוף היה חסום. החוף היה נכס כלכלי ואסטרטגי של המצרים, ולכן הם הקימו שם מצודות והציבו חיל משמר כדי להגן על דרכי המסחר שלהם. גם סיבה זו מסבירה מדוע נתיב המילוט היחיד שנותר, היה דרך מדבר סיני – וספר שמות מספק לכך עדות מדויקת:

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם (הנחה, הוביל) אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים,     כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם (יתחרט) הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, יַם סוּף." (שמ' יג, יז-יח).

מנקודת מבט היסטורית הדברים האלה מדויקים לגמרי. ואולי שוב כדאי להזכיר שגם היום אלה שמבקשים לגנוב את הגבול ממצרים לישראל, עושים זאת דרך המדבר.

המחסור במזון

 תמונה נוספת שמתארת בצורה מדויקת את ההליכה במדבר סיני, היא קשיי יוצאי מצרים שלא חדלו להתלונן בפני משה על המחסור במים ובמזון. נקרא דוגמה ממחישה אחת, שחוזרת על עצמה פעמים רבות  בספר שמות ובספר במדבר:

א וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין….. וְאֵין מַיִם  לִשְׁתֹּת הָעָם.  ב וַיָּרֶב הָעָם  עִם מֹשֶׁה  וַיֹּאמְרוּ  תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה…..וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם,  וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר  לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם  לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי  בַּצָּמָא.  ד וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר  מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה; עוֹד מְעַט  וּסְקָלֻנִי.  שמ' יז, א-ה

התנ"ך אמנם מתייחס בשלילה לטרוניותיהם של בני ישראל אך מי שמכיר את המדבר, את ההליכה בחולות ועל פני משטחי האבנים המחודדות, את היובש והשמש הקופחת, יודע שהטרוניות מתארות מצוקה אמיתית. התנ"ך מציין שההולכים הגיעו מפעם לפעם לנאות מדבר, ששם יש מים – ואכן במדבר סיני ישנם נאות מדבר חבויים, ולכן זהו מדבר שניתן לחצות אותו. לדעתי, לו אנחנו היינו משחזרים היום את המסע, בלי הליקופטרים שיצניחו לנו מים ומזון – גם אנחנו היינו משמיעים את אותן טרוניות עצמן. בעצם, היינו משמיעים את אותן טרוניות גם אם ההליקופטרים היו מצניחים לנו מים ומזון…אך מכיוון שצה"ל לא היה אופציה ריאלית, ומכיוון שההולכים השתוקקו לאכול קצת בשר, אלוהים שלח להם את השלו, שהיא ציפור קטנה ונחמדה, שנחתה מדי אחר צהרים הישר לתוך צלחתם של ההולכים. ראיתם פעם שלו בארץ? שהשלו, שהוא מן תרנגולת קטנה, קצת דומה לחוגלה, לא מצוי בארץ ישראל, אך מצוי באזור אל עריש – ובסיני.

עזבנו את מצרים והלכנו במדבר. לדעתי סיימנו את השלב השני והנה אנחנו עומדים לפני החלק השלישי של המסע: הכניסה לארץ כנען. אך לפני שנעשה כן, ישנה שאלה מטרידה שהייתי רוצה להשיב עליה כבר עכשיו. בפרק הזה חזרנו ואמרנו שאנחנו סובבים סביר הציר של שנת 1250 לפנה"ס. בתכניות הקודמות שלנו חזרת ואמרת שהתנ"ך הועלה על הכתב בבית המקדש השני, בערך למן שנת 500 לפנה"ס. איך ידעו סופרים שחיו בסביבות שנת 500 לפנה"ס, סופרים שלא היו במצרים ולא ראו אותה מעודם לתאר מה קרה במצרים 750 אולי 800 שנה לפני זמנם? השאלה הזו מוציאה אותנו מהמסע במדבר ולוקחת אותנו לדיון מרתק, אבל שונה לחלוטין, והוא הסיפור הגדול של כתיבת התנ"ך ובכללו סיפור יציאת מצרים. אני מציעה שבשלב זה ניפרד, ונשיב לשאלה זו בפרק הבא, לאחר שנכבוש את ארץ כנען, ולאחר שנתיישב איש על אדמתו ואיש על נחלתו.

 לסיכום

סיפור יציאת מצרים גדוש מעשי ניסים שעשה אלוהים הגדול לעם הקטן שהוציא ממצרים. הניסים הרבים מאפילים על הרובד ההיסטורי של הסיפור ומטשטשים אותו. יש להודות שהם אינם נשמעים אפשריים באוזניו של, שמגדיר עצמו חילוני ורציונאלי. גם סיבה זו תורמת את חלקה לכך שרבים מטילים ספק, או אפילו שוללים לגמרי את סיפור יציאת מצרים.

בפרק זה הנחנו את הניסים בצד ופנינו לכיוון שונה לגמרי. אנחנו הצפנו כלפי מעלה שורה ארוכה של פרטים היסטוריים, שנכונים לזמן ולמקום התרחשותם. דיברנו על כך שבמשך מאות שנים מצרים הלכה ונחלשה בשל חדירת אוכלוסיות זרות לתוכה, ושבסביבות שנת 1300 לפנה"ס היא ספגה מכה נוספת בגלל המלחמה הממושכת בפלשתים, שהתחוללה לאורך הדלתא והחוף של ים תיכון. אמרנו שחולשת השלטון המרכזי שנוצרה בפרק הזמן הזה, היוותה חלון הזדמנויות לעבדים לברוח על חירותם – ולפי התנ"ך בני ישראל אכן היו עבדים נמלטים. הראינו שספר שמות מעלה תערוכת תמונות מרשימה של החיים שרחשו לאורך הנילוס, חיים שלא היו יכולים להתקיים בשום מקום אחר, זולת הנילוס. דיברנו על חיי העבדים במצרים, על תעשיית הלבנים והגומא. הזכרנו את הזפת, שהיה חומר גלם שנמצא אך ורק במצרים.

בשלב השני הזכרנו שהמלחמה בפלשתים לאורך החוף, הותירה פתח מילוט אחד ממצרים לישראל:  דרך מדבר סיני, ושוב נתקלנו במאפיינים מובהקים שקיימים במדבר, אך לא בישראל. המחסור הקש במים ובמזון הרעב – ואפילו הזכרנו את השלו, שהוא ציפור מדברית.

הפרטים הרבים האלה, הם כמו מכמונות משטרתיות: שלפיהן רק אדם שחי במצרים ושהלך במדבר יכול היה לדעת עליהן. והשאלה כיצד הגיעו הפרטים האלה לידיעת כותבי התנ"ך שחיו 750 אולי 800 שנים יותר מאוחר חייבת לקבל תשובה,  שעליה נענה בפרק הבא. ושם נשלם את חובנו לעטרה ונסביר מדוע מסע שיכול היה להסתיים בתוך חודש, ארך 40 שנים. להתראות בפרק הבא!

[1] .   http://www.the7eye.org.il/27274  (מאמר של פרופ שמעון שמיר).

[2] .  מלחמת האזרחים באמריקה 1865-1861. נומקה כמלחמה של הצפון ששחרר את העבדים, נגד המשך העבדות ב-20 מדינות שבדרום ארצות הברית. בפועל מדינות אלה פרשו מארה"ב והקימו את קונפדרציית המדינות של אמריקה. מאות אלפי עבדים שחורים ניצלו את המלחמה וברחו אל "החופש" בארצות הצפון. המהפכה הצרפתית 1799-1789, באה לאחר תקופה ארוכה של חוסר יציבות שלטונית, משבר כלכלי עמוק + אג'נדה חברתית הדורשת חירות וזכויות יסוד לאדם באשר הוא אדם. הטלטלה הקשה שעברה צרפת, לפני ואחרי המהפכה, הובילה להתקוממות עבדים בהאיטי הרחוקה, שהייתה מושבה צרפתית. הצרפתים הביאו המוני עבדים מאפריקה השחורה להאיטי, כדי שיעבדו במטעים לגידול סוכר. העבדים ניצלו את המהפכה הצרפתית והתקוממו נגד השלטון הלבן – וסופו של דבר זכו לעצמאות.

[3]    ד"ר פנינה גלפז-פלר, חוקרת תנ"ך, בחנה  בספרה יציאת מצרים – מציאות או דמיון (2002), את הפרקים הראשונים שבספר שמות, שמתארים את שעבוד בני ישראל במצרים.