[עושים היסטוריה] 215: שבע השנים האבודות של ויליאם שייקספיר

הורד את הקובץ (mp3)

עד גיל 21 היה שייקספיר היה צעיר ממוצע בעיירה קטנה ונידחת. שבע שנים לאחר מכן הפך למחזאי המצליח ביותר בלונדון והפגין ידע מופלג בהיסטוריה, גאוגרפיה, תרבות ופוליטיקה – ידע שאי אפשר לצפות ממי שלא היה בן אצולה או מדינאי ותיק. מה עשה שייקספיר באותן שבע שנים אבודות שהפך אותו למי שהוא? בפרק זה ננסה להתחקות אחר אישיותו ועברו של המחזאי הטוב בהיסטוריה, דרך המחזה המפורסם ביותר שלו: "המלט".

(הערה: הפרק ראה אור לראשונה לפני כשלוש שנים, כפרק בונוס מיוחד לתורמים בקמפיין מימון ההמונים של התכנית).

[ratemypost]

---

הרשמה לפודקאסט:

רשימת תפוצה במייל | iTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

---

באחד הפרקים הקודמים של "עושים היסטוריה" סיפרתי לכם – אינני זוכר מה היה ההקשר – על תמונה ששלח לי חבר מהטלפון הנייד שלו: צילום של הספר הראשון שכתבתי, 'פרפטום מובילה', על מדף הספרים בסטימצקי. הופעתי לקבל את התמונה הזו. 'פרפטום מובילה' יצא לאור לפני שבע שנים – נצח, במונחים של עולם הספרות המודרני. בשנת 2013 לבדה, לשם הדוגמא, יצאו לאור למעלה מ-7500 ספרים חדשים בישראל בלבד. הספרים החדשים דוחקים את רגליהם של ספרים ישנים יותר, כך שלראות את 'פרפטום מובילה' על המדף לאחר זמן רב כל כך הייתה בהחלט הפתעה נעימה.

הסיפור הזה, אני מקווה, נותן לכם נקודת ייחוס בעניין מידת הצלחתו של מושא הפרק הנוכחי: ויליאם שייקספיר. המחזות של ויליאם שייקספיר מועלים בכל יום על עשרות במות בכל רחבי העולם, כמעט ארבע מאות שנים לאחר שנכתבו. מחזותיו של שייקספיר תורגמו לכמעט כל שפה מדוברת, עובדו למאות מחזות זמר, סרטים וספרים ושימשו השראה לציורים רבים מספור. כשאנחנו רואים זוג מאוהב, אנחנו עדיין מכנים אותם 'רומיאו ויוליה'. העולם שבו נאמרו לראשונה המילים 'להיות או לא להיות' שונה מאד מעולמנו המודרני, מאינספור בחינות – טכנולוגית, חברתית, מדינית, דתית ועוד – אך הסיפורים שסיפר המחזאי האנגלי עתור התהילה ממשיכים לרתק אותנו כאילו נכתבו אתמול.

הצלחה אדירה שכזו מחייבת הסבר. כיצד הפך למחזאי כה מוצלח? האם היה זה החינוך שלו זכה בילדותו, ספרים שקרא או מחזאים גדולים שמהם למד את רזי המקצוע? לרוע המזל, התשובה לשאלה זו היא חלק ממסתורין לא פתור שאופף את דמותו של ויליאם שייקספיר, תעלומה בלשית שהעסיקה היסטוריונים רבים לאורך השנים והצמיחה תאוריות קונספירציה רבות.

 

המסתורין סובב סביב מה שמכונה 'שבע השנים האבודות' של שייקספיר. שבע השנים האבודות חוצצות בין שתי תקופות שונות בחייו של ויליאם שייקספיר: כל כך שונות, עד שכמעט ואפשר להאמין שמדובר בשני אנשים שונים. עד גיל עשרים ואחת היה שייקספיר היה צעיר ממוצע וחסר ייחוד שחי בעיירה קטנה ונידחת: הוא אינו נחשב לתלמיד מבריק במיוחד או לנער שצפוי לו עתיד מזהיר. שבע שנים לאחר מכן, בגיל עשרים ושמונה, החל שייקספיר לכתוב מחזות שכבשו בסערה את במות התיאטרון בלונדון, העיר הגדולה והמתוחכמת, ומשכו אליהם המוני צופים. במחזות אלה הפגין ויליאם שייקספיר ידע מופלג בהיסטוריה ובגאוגרפיה של אנגליה ואירופה, והיכרות אינטימית את התרבות והפוליטיקה של שכבות האצולה בממלכה – ידע שאפשר אולי לצפות מבן אצולה או מדינאי ותיק, אך לא מצעיר שנולד למשפחה מהמעמד הבינוני וגדל בעיירה מנומנמת. בעידן שלפני המכוניות, הרדיו והטלוויזיה, נסיבות הולדתו של אדם קבעו במידה ניכרת את מסלול חייו – אך שייקספיר הצליח, באופן כלשהו, להתגבר על קשיים אלה. הוא עשה זאת במהלך אותן שבע שנים שבין גיל עשרים ואחת וגיל עשרים שמונה, שבע שנים שעליהן אנו איננו יודעים עליו דבר: שבע השנים 'האבודות'.

שייקספיר מגיע ללונדון

ויליאם שייקספיר נולד ב-1564 בעיירה קטנה בשם סטרטפורד-שעל-נהר-האייבון, באנגליה. אביו, ג'ון שייקספיר, היה סוחר בכפפות ואימו, מרי ארדן (Arden), בת למשפחת אצולה כפרית. הוא היה הילד השלישי מתוך שמונה, אם כי רוב אחיו ואחיותיו מתו בילדותם. לא הרבה ידוע על ימי ילדותו של שייקספיר, אך סביר להניח שהחינוך שקיבל היה סטנדרטי למדי ודומה לחינוך שלו זכו ילדים רבים בני המעמד הבינוני באותם הימים: לימודי לטינית, חשבון וספרות קלאסית עד גיל 14 בערך. אם בלט ויליאם הצעיר בקרב בני גילו בזכות השגיו בלימודים או בתחום אחר, הרי שלא הייתה זו הצלחה שהייתה ראויה לאזכור מיוחד ברישומי העיירה.

בשנת 1582, כשהיה כבן שמונה עשרה, נשא שייקספיר לאשה את אן הת'אווי שהייתה מבוגרת ממנו בשמונה שנים. אן הייתה בהיריון כשנישאה לויליאם, וחצי שנה לאחר מכן נולדה בתם הראשונה – סוזנה. שלוש שנים לאחר מכן נולדו להם תאומים: בן, המנט (Hamnet) ובת, ג'ודית. תיעוד ההטבלה של התאומים לנצרות הוא התיעוד האחרון הידוע של ויליאם שייקספיר מאותה התקופה. במשך שבע השנים הבאות, מ-1585 ועד 1592, אין אנו יודעים דבר וחצי דבר על קורות חייו. ואז, ב-1592, חזר ויליאם שייקספיר אל רישומי ההיסטוריה – ובדרך בלתי צפויה לחלוטין.

רוברט גרין היה אחד המחזאים המוצלחים והמפורסמים ביותר בלונדון במחצית השנייה של המאה ה-16. הוא כתב עשרים וחמישה ספרים, והיה כנראה הסופר האנגלי הראשון שהצליח להתפרנס מכתיבה וממחזאות במשרה מלאה. ב-1592 פרסם עלון סטירי קצר בו ביקר ו'עקץ' מחזאים ושחקנים מפורסמים בני תקופתו, מבלי לציין את שמם במפורש – ככל הנראה כדי לתת לקהל קוראיו את ההנאה שבניחוש. על אחד המחזאים כתב גרין כך:

"עורב רברבן המתקשט בנוצותינו, לב-נמר מתעטף בעור-שחקן, מדמה בנפשו שהוא יכול לקשקש בכתיבה כמעולים שביניכם… ומדמיין לעצמו שהוא מרעיד את התפאורות שעל הבמות…"

המילים 'מרעיד את התפאורות' הן במקור Shakescene, והמשפט 'לב-נמר מתעטף בעור-שחקן' הוא משחק מילים על משפט שמופיע במחזה הנרי השישי, חלק שלישי: מחזה פרי עטו של ויליאם שייקספיר. ברור, אם כן, מי הוא אותו 'עורב רברבן' עליו מתמרמר רוברט גרין. אזכור זה הוא עדות לכך שב-1592 כבר היה שייקספיר מספיק מפורסם ומוכר בחוגי החברה הלונדונית כדי למשוך את תשומת לבו ונחת לשונו של אחד מגדולי המחזאים בתקופתו.

ההיסטוריונים מניחים שוויליאם שייקספיר הגיע ללונדון בסביבות שנת 1590, כשהיה באמצע שנות העשרים לחייו, והצטרף לקבוצת תאטרון בשם 'אנשי הלורד צ'מברליין'. שייקספיר כתב מחזות עבור הקבוצה, שיחק בחלק מההצגות וגם היה אחד מבעליה.

בדומה לאמנים צעירים אחרים המנסים לפלס דרכם בעולם האמנות, כתיבתו של שייקספיר בשנים הראשונות לפועלו התמקדה בנושאים שהיו באופנה בלונדון באותם הימים: קומדיות רומנטיות כ'חלום ליל קיץ' ו'קומדיה של טעויות', ודרמות היסטוריות כדוגמת 'טיטוס אנדרוניקוס' ו'ריצ'רד השלישי'. בשנים ספורות הלך ותפס שייקספיר מעמד כאחד המחזאים המובילים בלונדון: שמו החל להופיע על כרזות להצגות שהעלו חברי הקבוצה, ותאורים מאותה התקופה מלמדים שבימים שבהם עלה על הבמה מחזה חדש פרי עטו, אי אפשר היה להשכיר חדרים במרחק הליכה מהתיאטרון.

הבה נחזור אל השאלה שעמה פתחתי את הפרק: מהו סוד הצלחתו של שייקספיר? ניתן להפריד את התשובה לשלושה חלקים. הראשון עוסק בשינוי הכללי שחל בתיאטרון האנגלי בימיו של שייקספיר, השני עוסק באיש עצמו ובאכות מחזותיו והשלישי באופן שבו תפסו המבקרים את יצירותיו בשנים שלאחר מותו.

ממחזות מוסר לעמימות מוסרית

נתחיל בשינויים שעברו על התיאטרון האנגלי. המחזות המקובלים והנפוצים ביותר בימי הביניים היו מסוג המכונה 'מחזות מוסר' או 'מחזות נסים'. אלו היו מחזות שנכתבו לרוב על ידי אנשי כמורה, והועלו על במות בחצרות הכנסייה.
הדוגמה הבולטת ביותר לסוג זה של מחזות הוא מחזה בשם 'כלאדם' (Everyman), שככל הנראה נכתב בסוף המאה ה-15, ומחברו אינו ידוע. גיבור המחזה, 'כלאדם' שמו, עסוק בטעימה מהנאות החיים הרבות – אכילה, שתייה, וכו'. מלאך המוות מפתיע אותו, וכלאדם מחפש נואשות אחר ידיד שילווה אותו אל הקבר ויסייע לו להוביל את נפשו אל גן העדן ולא אל הגיהנום. בדומה לגיבור ההצגה עצמו, ידידיו של כלאדם הם אלגוריות: האנשות של תכונות מוסריות ורעיונות מופשטים כמו רכוש, אהבה, קנאה, יופי וכולי. כל אלה מפנים לו עורף ברגע האמת – ורק הדמות המייצגת את המעשים הטובים עומדת לצדו ברגעיו האחרונים ומסייעת לו לעלות לגן העדן.

כפי שניתן להבין מהתיאור הנ"ל, מחזות המוסר לא היו 'הצגות בידור' במובן המוכר לנו כיום, אלא משלים בעלי מסר דתי חזק. על אף שמחזות רבים שילבו הומור רב – הם לא הצטיינו בעלילה דרמטית וסוחפת במיוחד, והדמויות היו שטוחות ולא ריאליסטיות. במילים אחרות, אלו היו 'מחזות בורקס' חסרי עומק אינטלקטואלי, אך ללא ספק בעלי השפעה דתית ומוסרית.

המאה ה-16, המאה שבה נולד שייקספיר, הייתה תקופת פריחה – 'רנסנס'- בתרבות ובמדע האירופאיים: המצאת הדפוס אפשרה להפיץ רעיונות חדשים ורדיקליים, קופרניקוס ערער את תמונת העולם המוכרת כשהציב את השמש במרכז היקום והכנסייה הקתולית הלכה ואיבדה ממעמדה והשפעתה על ליבם ומוחותיהם של האזרחים. גם בתיאטרון האנגלי חל שינוי הדרגתי: מחזאים כדוגמת תומאס קיד וכריסטופר מרלו, שהקדימו את שייקספיר בכעשרים שנה, החלו משלבים במחזות שכתבו אלמנטיים חילוניים: רעיונות פילוסופיים הומניים החליפו את המוסר הדתי הנוקשה, והמשל הברור שמחלק את העולם ל'טוב' ול'רע' הוחלף בעמימות מוסרית.

שייקספיר פסע לתוך עולם התיאטרון בדיוק בתקופה שבה רנסנס זה בתיאטרון האנגלי היה בשיא תנופתו. אצילים בעלי השפעה פרסו את חסותם על מחזאים והעניקו להם חופש אמנותי גדול יותר מבעבר, והקהל הלונדוני היה מוכן 'לעכל' מחזות מתוחכמים ורעיונות ליברליים שלפני חמישים או מאה שנה היו מביאים, סביר להניח, למעצרו המיידי של המחזאי והשחקנים. למזלו של שייקספיר, כל שלושת המחזאים הגדולים של הדור שקדם לו – רוברט גרין, כריסטופר מרלו ותומאס קיד – הלכו לעולמם בין השנים 1592 ו-1594, ו'פינו את הבמה' – מילולית ומטפורית – למחזאי הצעיר והמבטיח.

המלט

שייקספיר, אם כן, היה בר מזל כדי להיוולד בתקופה שבה כישרונו הגדול בא לידי ביטוי באופן מיטבי. אך מה הוא אותו 'כישרון גדול'? מהו הרוטב הסודי שבעטיו מצליחים מחזותיו של שייקספיר לרתק את הקהל גם 400 שנה לאחר תקופתו?

ב-1596 נפטר המנט, בנו בן ה-11 של שייקספיר. חמש שנים לאחר מכן הלך לעולמו אביו של ויליאם, ג'ון. ייתכן ולמאורעות עצובים אלה הייתה השפעה גם על כתיבתו של המחזאי, שכן בין השנים 1601 ו-1608 נטה שייקספיר לכתוב טרגדיות כדוגמת 'המלך ליר' ו'מקבת' '. על אף האובדן הכפול, הייתה זו התקופה שבה היה שייקספיר בשיאו, והמחזות שכתב נחשבים לטובים ולמוצלחים ביותר שיצאו תחת עטו. אי אפשר לסכם שלושים ושמונָה מחזות גדולים בפרק אחד: כל אחד מהם יכול, כנראה, לפרנס פרק שלם בפני עצמו. כדי לנתח את כתיבתו של שייקספיר, בחרתי במחזה אחד שנחשב בעיני רבים למחזה הטוב ביותר שלו – אולי המחזה הטוב ביותר שנכתב אי פעם. סיפור שנאמר עליו ש'נדמה שאפשר לספר אותו שוב ושוב לנצח': המלט. הנה, בקצרה, עלילת המחזה.

המלט הוא נסיך בממלכת דנמרק. מלכה הנוכחי של דנמרק הוא קלאודיוס, דודו של המלט: קלאודיוס החליף את אביו של המלט שמת בנסיבות מסתוריות זמן מה קודם לכן. רוחו של המלך המת נגלית להמלט, ומגלה לו שקלאודיוס הוא האחראי לרצח האב: הוא הרעיל את המלך כדי לרשת את מקומו. המלט הנסער שרוי בדילמה: הוא אינו בטוח שרוח הרפאים שעמה דיבר אכן קיימת, או שאולי היא רק תעתוע מחשבתי הנובע מהצער על מות אביו. אם הרוח קיימת, הרי שמן הראוי שינקום את מותו של אביו ויהרוג את המלך. אך להתנקשות בחיי מלך יש השלכות רבות, ועליהן נוספת העובדה שאימו של המלט נישאה לקלואדיוס לאחר מות בעלה, המלך הקודם. הנסיך מתלבט כיצד לנקוט, ובינתיים מחליט להעמיד פני משוגע כדי להסתיר את סערת הנפש שבה הוא שרוי. המלט עוקב אחר מעשיו של המלך קלודיאוס, ושומע אותו מתוודה בסתר כי רצח את המלך הקודם. למרות שכעת הוא משוכנע בצדקתו, המלט מחליט שלא להרוג את קלודיאוס באותו הרגע. על פי הנצרות, וידוי מטהר את הנפש – והמלט חושש שמא נפשו המטוהרת של קלודיאוס תזכה להגיע לגן עדן, למרות הפשע הנתעב שביצע. המלך קלאודיוס מגלה שהמלט יודע את האמת אודות הרצח, ומחליט להקדים תרופה למכה ולהרוג את הנסיך. הוא זומם לסבך את המלט בדו קרב נגד יריב בעל חרב מורעלת, וליתר ביטחון גם מכין כוס יין מורעלת למקרה והמלט יצליח להרוג את יריבו. המלט אכן נלחם בדו קרב, הורג את יריבו וגם את המלך קלאודיוס – אך סופג פציעה קטלנית מהלהב המורעלת. המלכה, אמו של המלט, שותה בטעות את היין המורעל ומתה אף היא. כך, כשכל הדמויות העיקריות בהצגה מתות, ממלכת דנמרק נופלת לידיו של נסיך נורבגי שכובש אותה. השורה התחתונה של המחזה, אם כן, היא שהמלט הוא אדם שמחפש נקמה – אך רוצה להיות בטוח שהנקמה שלו צודקת. לכל אורך המחזה הוא מתחבט, מהסס ומתלבט בשאלת צדקתו, עד לסוף המר.
כן, ברור לי שגם אני 'רצחתי' את הטרגדיה במסגרת התקציר: התעלמתי מדמויות חשובות כגון הוראציו, אופליה, פולונסיוס, רוזנקרנץ וגילדנשטרן. אני מתנצל. אחרי הכל, אי אפשר לדחוס מחזה שאורכו שלוש שעות ויותר לתוך שלושים שניות מבלי לגרום לו נזק בלתי הפיך: זה קצת כמו לנסות לצייר את המונה ליזה עם גלגלת של סיידים.

במאות השנים שחלפו מאז שנכתב המחזה נותחה דמותו של הנסיך הדני על ידי אינספור מבקרי תאטרון, חוקרים באקדמיה והיסטוריונים, שהגיעו למסקנות שונות בתכלית לגבי מניעיו הפסיכולוגיים של המלט והסיבה שבעטיה הוא עסוק בהתחבטויות והתלבטויות לאין קץ. המלט מדגים היטב את העומק והעושר שהעניק שייקספיר לדמויות במחזותיו. ישנם מבקרים שראו בהמלט אדם הססן, שחוסר ההחלטיות הטרגי שלו גוררת אותו ואת הממלכה כולה אל האבדון. אחרים רואים בהמלט אדם חכם ושקול, שנקרע בין רצונו העז לנקום את מותו של אביו ובין הידיעה שאם יהרוג את המלך המכהן, יכאיב מאד לאימו – אשתו הנוכחית של קלאודיוס – ויחליש מאד את הממלכה כנגד האיום הצבאי הנורבגי. הסופר אייזיק אסימוב, למשל, שיער שהמלט סובל ממוטיביציית יתר, מקרה קלאסי של 'תפסת מרובה – לא תפסת': הוא רוצה להיות בטוח לחלוטין בצדקת נקמתו, וגם לעלות לכסא המלוכה וגם לוודא שנפשו של קלאודיוס לא תגיע לגן העדן בטעות. זיגמונד פרויד טען שהמלט מהסס כיוון שכמו כל בני האדם – אליבא דפרויד – גם הוא סובל מתסביך אדיפוס, ובעצם היה רוצה לעשות את מה שעשה קלאודיוס: להרוג את אביו ולשכב עם אימו.
כל אחת מהפרשנויות האלה – והן רק דוגמות מייצגות להררי הניתוחים והאנליזות שנכתבו לאורך השנים על המלט – מייצגת נקודת מבט על המתחולל בנפשו של הנסיך. כפי שמדגימה בברור פרשנותו של פרויד, נקודת המבט תלויה במידה רבה בהשקפותיו ובנקודת המוצא של הפרשן עצמו. לא פחות חשוב, כל אחת מהפרשנויות האלה מביאה למשחק תיאטרלי שונה בתכלית: השחקן המגלם את דמותו של המלט יכול להדגיש את ההססנות שלו, את המוטיבציה שלו, או את ההתחבטויות המוסריות שלו – ובכך להאיר צדדים אחרים בדמותו המורכבת של הנסיך. מורכבות זו היא אחת הסיבות לכך ששחקנים ובמאים אוהבים את מחזותיו של שייקספיר, על אף שתפקידים כדוגמת הנסיך המלט נחשבים למאתגרים וקשים במיוחד.

אשף של משחקי מילים

השאלה 'להיות או לא להיות' היא אחת השורות המפורסמות ביותר בהמלט. היא לקוחה מתוך מונולוג שבו מתחבט הנסיך בינו ובין עצמו אם עדיף להמשיך ולחיות בעליבות וכאב, או להתאבד ולהפסיק את הסבל. התשובה תלויה בפשר המוות עצמו: אם מדובר ב'שינה חסרת חלומות' הרי שהתאבדות היא פתרון טוב: אין טעם לסבול 'לחינם'. אך אם הכנסייה צודקת והעולם הבא אכן קיים – אזי התאבדות היא חטא שעליו משלמים בעינויים קשים בגיהנום. יש פרשנים שטוענים שהמונולוג, מעבר להיותו דיון אודות מצבו האישי של המלט, הוא גם דיון עקרוני על הקיום האנושי והטעם בחיים בכלל. כך או כך, השאלה 'להיות או לא להיות' היא דוגמה טובה לאופן שבו הצליח שייקספיר – כמו קופירייטר מוצלח – לזקק דילמות אנושיות מורכבות למשפטים קליטים שתפסו אחיזה בתרבות המערבית. דוגמאות מוכרות נוספות למשפטים קליטים שכאלה הם 'יש היגיון בשיגעון', 'משהו רקוב בממלכת דנמרק' ו'כל העולם במה, וכל האנשים שחקנים'. שייקספיר היה אשף של משחקי מילים ובדיחות מתוחכמות. היכולת שלו לעצב וללוש את השפה האנגלית לצרכיו העניקה לו את הכינוי The Bard, 'המשורר'. על פי ההערכות, כ-1500 מילים שהמציא שייקספיר נכנסו לשימוש בשפה היומיומית, ביניהן:To Puke, Hot Blooded, Usful, Critic ועוד ועוד.

את כל 'הסלט' העשיר הזה – דמויות עשירות, דילמות אנושיות מורכבות, עומק אינלטקטואלי, הומור, משחקי מילים משובחים, משפטי מחץ קליטים וסיפורים עלילתיים מרתקים וסוחפים – הצליח להכניס לתוך המחזה. ולא מחזה אחד בלבד, כי אם מחזה ענק אחר מחזה ענק, כמו צלף הפוגע במטרה כדור אחר כדור: מקבת, רומיאו ויוליה, המלך ליר, חלום ליל קיץ, הסוחר מוונציה, ועוד ועוד. יכולתו של שייקספיר לטוות סיפור אנושי טוב היא זו שעומדת בבסיס העובדה שיוצר כמו לאונרד ברנשטיין יכל לעבד מחזה עתיק כ'רומיאו ויוליה' למחזמר מודרני בשם 'סיפור הפרברים', ולשמור על ההצלחה הפנומנלית של המחזה המקורי.

מעניין לציין כי שייקספיר ככל הנראה לא הגה את עלילת המלט מדמיונו הפורה. יש הטוענים ששייקספיר קיבל את ההשראה לטרגדיה העצובה בעקבות מות בנו הצעיר, המנט: הדימיון בין השמות 'המנט' ו'המלט' בהחלט יכול להצביע על הקשר ביניהם. רוב חוקרי הספרות סבורים, עם זאת, שסיפורו של המלט לקוח מכמה וכמה אגדות וסיפורי עם מוקדמים, ששייקספיר בסך הכל עיבד לצורת מחזה תיאטרלי. חלק לא מבוטל מהאלמנטים הבולטים בעלילה – נסיך שמתחזה למשוגע ונוקם את מות אביו, המלכה שמתחתנת עם רוצח בעלה ועוד – מופיעים בסיפורים סקנדינביים, ספרדיים, איטלקיים ואנגלים ששייקספיר וקהל צופיו הכירו היטב, כנראה. גם מחזות מפורסמים אחרים שלו – 'רומיאו ויוליה' ו'מקבת', למשל – מבוססים על סיפורים מוכרים מתוך המיתולוגיה היוונית ומקורות אחרים, והם בעלי עלילות 'אוניברסליות' שאינן תלויות במקום או בתקופה מסוימת.

עילוי – לאחר מותו

סקרנו, אם כן, שני גורמים שתרמו באופן משמעותי להצלחתו של שייקספיר: המהפכה שהתחוללה שתקופתו בתיאטרון האגנלי, וכישוריו כמחזאי שנון ובעל אבחנה דקה לגבי הטבע האנושי. הנדבך השלישי להצלחה אינו קשור כלל לשייקספיר עצמו, אלא לתהליכים ההיסטוריים והתרבותיים שהתחוללו במאות השנים שלאחר מותו.

כפי שציינתי קודם, שייקספיר היה אחד המחזאים המובילים והמצליחים של תקופתו – אך לא נחשב ל'עילוי' יוצא דופן בימי חייו. גם במאות ה-17 וה-18 המשיכו מחזותיו להיות פופולריים מאד ולמשוך אליהם קהל רב, אבל מחזאים ובמאים לא היססו לשנות אותם ולחתוך מהם קטעים שנחשבו 'חסרי טעם', כמו למשל בדיחות ומשחקי מילים בעלי קונוטציה מינית מובהקת.

מי שנחשבים לאחראים הבולטים להפיכתו של שייקספיר מ'עוד מחזאי טוב' ל'גדול המחזאים בכל הזמנים' הם חברי תנועת הרומנטיקנים, בשלהי המאה ה-18. הרומנטיקה הייתה זרם אמנותי שהתנגד לרציונליזציה והשכלתנות שאיפיינו את עידן הנאורות והמהפכה התעשייתית, והדגיש את האסתטיקה והרגש על פני הריאליזם. משוררים רומנטיים כדוגמת סמואל טיילור קולריג' היללו את שייקספיר מכיוון שהמחזות שלו לא צייתו לכללים הנוקשים של הדרמה הקלאסית היוונית: למשל, שייקספיר עירבב טרגדיה וקומדיה באותו מחזה, ולא נטה לחלק את העלילה למערכות ברורות ונפרדות. עבור הרומנטיקנים, שייקספיר היה סמל ומופת של יצירתיות שאינה כבולה בשלשלאות מזויפות של 'מותר ואסור', והם אלה שרוממו את המוניטין שלו כך שעיבוד המחזות המקוריים כדי להתאימם לצרכי הבמאים בהווה כבר לא נחשב ללגיטימי כבעבר.

בנוסף, גם עלייתה לגדולה של האימפריה הבריטית במאות ה-18 וה-19 תרמה להצלחה זו. כשהפכה בריטניה לאימפריה חובקת עולם עודדה הלאומנות הבריטית הגואה את יצירתם של סמלים לאומיים ומעוררי גאווה כדוגמת שייקספיר, וההשפעה האנגלית המתרחבת 'ייצאה' את שייקספיר גם אל מחוץ לגבולות האיים הבריטיים. מכאן ואילך התבסס מעמדו של שייקספיר כגאון ויחיד במינו, מוניטין שממנו הוא נהנה עד היום.

מי אתה, ויליאם שייקספיר?

בשנת 1603, אותה השנה בה נכתב המחזה 'המלט', פרש מלך אנגליה את חסותו על שייקספיר וקבוצת התיאטרון שלו, ושמה השתנה מ'אנשי הלורד צ'מברליין' ל'אנשי המלך'. הקבוצה נטשה את אולם התיאטרון הפתוח בה הופיעה – 'הגלוב' – ועברה לאולם מפואר בהרבה בשם Blackfriars Indoor Theator. כפי שמרמז השם, אולם הבלאקפריירס היה מקורה – עובדה שדירבנה גם את בני המעמד הגבוה והמפונק של לונדון לרכוש כרטיסים ביציעים המובחרים, ושיפרה עוד יותר את מצבה הכלכלי של קבוצת התיאטרון. ההצלחה לא פסחה גם על ארנקו של שייקספיר, והוא התעשר מספיק בכדי לרכוש נדל"ן בלונדון ובית גדול בסטרטפורד, עיירת הולדתו.

רישומים משפטיים כגון בעלות על נכסי נדל"ן ומסמכים דתיים כדוגמת אישור הטבלת ילדיו של שייקספיר, הם כמעט את כל המקורות ההיסטוריים המהימנים על חייו של המחזאי. שייקספיר לא השאיר אחריו מקורות מידע רבים. הוא לא כתב יומן ולא הכתיב את זכרונותיו לאוטוביוגרף. למעשה, שום מסמך בכתב ידו שלו לא שרד את שיני הזמן: כל מה שיש לנו הם דברים שכתבו עליו הסובבים אותו, וגרסאות מדויקות יותר ומדויקות פחות של מחזותיו. אין זה נדיר שלא לדעת הרבה על אדם שחי לפני זמן רב כל כך, אבל ויליאם שייקספיר לא היה האדם הפשוט שברחוב. הוא היה אחד מענקי התרבות של תקופתו, אדם שסביר להניח שהייתה לו ספרייה פרטית עשירה ושניהל תחלופת מכתבים עם אנשי בולטים אחרים, כפי שהיה מקובל אז. אייזיק ניוטון, שחי כמאה שנים אחרי שייקספיר, הותיר אחריו ספרים ומכתבים בהיקף של כעשרה מיליון מילים. מוויליאם שייקספיר, אשף המילים, נותרה רק שורה אחת: חתימה בכתב ידו על צוואתו.

אי לכך, אנחנו יכולים רק לנחש מה ארע באותן שבע שנים. מקורות מוקדמים טענו – על סמך שמועות, ככל הנראה – ששייקספיר נמלט מסטרטפורד בגלל סכסוך על ציד בלתי חוקי, ומצא עבודה בלונדון כנער אורווה המטפל בסוסיהם של צופי תיאטרון. היסטוריונים אחרים משערים שאולי חבר לקבוצת תיאטרון נודדת שחלפה דרך העיירה והגיע עימה לעיר הגדולה – אך שתי ההשערות אינן מסבירות את הידע העשיר שהפגין מאוחר יותר. ייתכן ובילה את שבע השנים האבודות בלימוד משפטים, או שהיה מורה בעצמו. אחרים משערים שאולי עזב את אנגליה ושהה באירופה – כתייר או כחייל. אין עדויות מוחשיות לאף אחת מההשערות והניחושים הנ"ל.

אל ואקום המידע הזה נשאבות, באופן טבעי, תיאוריות קונספירציה רבות: הבולטות שבהן גורסות שוויליאם שייקספיר מעולם לא היה קיים ודמותו של שייקספיר הייתה רק חזית למחזאי או לקבוצת מחזאים שהעדיפו לכתוב, מסיבות כלשהן, בעילום שם. מפתה לצלול לתוך תיאוריות קונספירציה אלה, אבל בקרב ההיסטוריונים קיימת תמימות דעים רחבה שאין להשערות בסיס של ממש. סודו של שייקספיר נותר בגדר תעלומה.

וויליאם שייקספיר פרש מכתיבה פעילה בשנת 1613, בגיל 49. הוא עזב את לונדון וחזר לעיר הולדתו, שם הלך לעולמו שלוש שנים מאוחר יותר ב-1616. שתי בנותיו נישאו, אך לא הותירו אחריהן צאצאים. עצמותיו של המחזאי טמונות בכנסייה של סטרטפורד, שם הוקם מספר שנים לאחר מותו פסל המציג אותו אוחז בנוצת כתיבה ודף. בכל שנה, ביום הולדתו של שייקספיר, מחליפים המקומיים את הנוצה בנוצה חדשה.