[עושים תנ"ך] מדוע עגינות גרועה מגילוי עריות? על המארב שטמנה תמר ליהודה

Podcast (osimtanach): Download

הורדת הפרק (mp3)

---

תמר הייתה בצרה צרורה: בעלה נפטר לפני שהביאה לו צאצאים, אך יהודה – אבי בעלה – סירב להשיא לה את בנו הקטן ולשחרר אותה מעגינותה. במעשה ייאוש קיצוני מתחזה תמר לזונה, מפתה את יהודה ובכך עוברת על איסור גילוי העריות. מה היה גורלה המפתיע של תמר, ומה דעתם של כותבי התנ"ך על נשים עגונות שחייהן נעצרו?

האזנה נעימה!
רן

(תמלול הפרק) מדוע עגינות גרועה מגילוי עריות? על המארב שטמנה תמר ליהודה

פרשת "הגט מצפת" מסעירה בשנים האחרונות את עולם ההלכה ואת בית הדין הרבני, והיא כמובן הגיעה לתקשורת וזוכה לכותרות. במרכזה עומדת אישה שמכונה ח',שבעלה נפצע לפני כ-12 שנים בתאונת דרכים ומאז הוא שרוי בתרדמת עמוקה ומוגדר "צמח". כתוצאה מכך אשתו, ח', הפכה עגונה.שכן ללא גט, אין ביכולתה להשתחרר מנישואיה ולבנות את חייה מחדש. בחודש אפריל 2014, שהם כשבע שנים שבהן ח' הייתה כלואה בנישואים שאינם מתקיימים,ולעולם לא יתקיימו, פסק בית הדין הרבני בצפת החלטה תקדימית והחליט לתת לה גטשזכה לכינוי "גט זיכוי". ח' שוחררה מעגינותה הממושכת והפכה אישה פנויה, הרשאית להינשא בשנית.

חלפו שלוש שנים, ועניינה הועלה מחדש לדיון בבית הדין הרבני, שבראשו יושב הרב הספרדי יצחק יוסף, בנו של הרב הראשי עובדיה יוסף ז"ל, שהיה מנהיגה הרוחני של מפלגת ש"ס. למן הרגע הראשון התנגד הרב יצחק יוסף לשחרורה של ח' מעגינותה, והוא הגדיר את מתן הגט "כפירצה חמורה",ולשיטתו הגט פסול. ואם ח' המסכנה תינשא בשנית, היא תחשב נואפת. ואם תלד ילדים, ילדיה ייחשבו ממזרים. לפיכך, הוא הורה על כינוס חברי בית הדין הרבני, לצורך דיון בביטול גט שניתן לפני שלוש שנים לאישה שבעלה שקוע בתרדמת עמוקה כמעט 12 שנים. משמעות ביטול הגט, אם אכן יבוטל, הוא השבתה של ח' לסטאטוס של אישה עגונה.

איך מתייחס התנ"ך למצב שבו אישה כלואה בנישואים שאינם מתקיימים, ואינם עתידים להתקיים, ושעל כן היא עגונה? ספר בראשית, פרק לח, מספר את סיפורם של יהודה ותמר, שעונה במילים ברורות על שאלה זו.

---

רשימת הפרקים המלאה

הרשמה לפודקאסט:

רשימת התפוצה בדוא"ל | iTunes | אפליקצייה לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

---

נותני החסות לפרק:

---

עגינות

אך לפני שנתחיל, בוא נעשה סדר ונגדיר את המושג "עגונה". עגונה באה מלשון "עוגן". זה הברזל הכבד שמשתלשל בשלשלת מהספינה. העוגן נועד להחזיק את הספינה במקומה, ומונע ממנה להיסחף על ידי הרוח או הגלים. אישה 'עגונה' היא אישה שכלואה בנישואים שאינם מתקיימים ואינם עתידים להתקיים, ולכן היא תקועה במקומה וללא יכולת להמשיך בחייה. ואם העגונה בכ"ז תנשא בשנית ותלד ילדים? לפי ההלכה הנהוגה בימינו היא תחשב נואפת וילדיה ממזרים.

מרבית העגונות החיות בימינו הן "מסורבות גט", הן משום שהבעל שלהן מסרב לתת להן גט, והן משום שבית הדין לא מסייע להן להשתחרר מנישואיהן – או משתי הסיבות גם יחד. ספר דברים (כד, א) קובע בפירוש שגבר שאיננו חפץ באשתו, קודם נותן לה ספר כריתות – בלשון ימינו 'גט' – ורק לאחר מכן משלחה מביתו. וכך אומר הכתוב:

א כִּי-יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ =שכב איתה; וְהָיָה אִם-לֹא תִמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו … וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ, וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ. ב וְיָצְאָה, מִבֵּיתוֹ; וְהָלְכָה, וְהָיְתָה לְאִישׁ-אַחֵר.

עכשיו, מתברר שהאישה לא מוצאת חן גם בעיני הבעל השני:

ג וּשְׂנֵאָהּ, הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן, וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ, וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ

לפי ההלכה שלפנינו, גבר שאיננו חפץ באשתו קודם משחרר אותה מנישואייה לו, ורק אחר כך משלחה מביתו, ולכן התופעה של מסורבת גט לא התקיימה בתקופת התנ"ך.  אך כפי שעולה מסיפורם של יהודה ותמר, ניתן לעגן אישה בצורות אחרות. ומה עמדת התנ"ך? הוא אוסר זאת לחלוטין.

אלמנותה של תמר

זה סיפורם של יהודה ותמר, כפי שהוא מסופר בספר בראשית פרק לח. יהודה, בנם של לאה ויעקב, נשא אישה מבנות ארץ כנען, שהתנ"ך מכנה אותה על שם אביה שוע – "בת שוע". בת שוע ילדה ליהודה שלושה בנים: ער, אונן ושלה. הכתוב אינו מספר היכן התגוררו יהודה ובני משפחתו, אך מציין שיהודה החזיק עדר צאן בכפר מרוחק בשם תמנה, שאליו נהג לבוא מדי שנה בשנה לגוז את צאנו. תמנה מזוהה עם האתר הארכיאולוגי תל בטש הנמצא בשפלת יהודה, על גדת נחל שורק, בקרבת קיבוץ צרעה. חלפו שנים, ויהודה, כמנהגו, הוסיף להגיע מדי שנה להגיע בראשית הקיץ לתמנה, לגוז את צאנו. משהגיע ער, בנו הבכור, לגיל הנישואים – כלומר, כשלער מלאו לו שלוש-עשרה או ארבע-עשרה שנה, גיל הנישואים המקובל של בנים שחיו בעולם הקדום – השיא לו אביו נערה בשם תמר, שחייתה בתמנה, בבכפר שבו החזיק את הצאן שלו. כמנהג הימים, תמר עזבה את בית אביה והתיקה את חייה אל הכפר שבו התגוררה משפחת חתנה הצעיר.

מסיבה שתתברר בהמשך, ער היה רע בעיני אלוהים, ולכן אלוהים המיתו. כלומר, לשיטת התנ"ך ער לא מת כתוצאה ממחלה או תאונה – ולשאלה מדוע אלוהים המית אותו, נחזור מאוחר יותר. לו תמר חייתה בימינו כי אז היא הייתה חופשית להינשא בשנית על דעתה. אלא שתמר לא חייתה בימינו, אלא בעולם שבו האישה הייתה קניין מוחלט של בעלה. ומהמשך הדברים, וגם מתוך מגילת רות, מתברר שהחזקה על הנערה נמשכה גם אם בעלה הלך לעולמו, ולכן אלמנותה לא הפכה אותה אישה חופשית.

אלמנותה של תמר מעלה בעיה מורכבת בהרבה מהמקרה הפרטי שלה: מה היה דינה של נערה שהתאלמנה לפני שנולדו לה ילדים, ולפני שביססה את מעמדה בבית בעלה? בפועל, היא הפכה עגונה. היות שהאלמנה נותרה בחזקת בני משפחתו של בעלה המת, היא הייתה מרותקת אליהם, ללא יכולת להינשא בשנית ולבנות את חייה מחדש — וללא משפחה וילדים, לא היו לה חיים. לו האישה התאלמנה לאחר שנולדו לה ילדים, חייה היו מובטחים. היא מילאה את חובתה כלפי בעלה וכלפי בני משפחתו ו"הרוויחה" את המזון שהכניסה לפיה. יש להניח שאם היתה אישה צעירה שיכלה ללדת ילדים, אחד ממקורביו של בעלה המנוח היה נושא אותה לאישה.  אמנם הילדים שנולדו לה מבעלה הראשון נשארו לחיות בבית אביהם, אבל מכיוון שאנחנו מדברים על חברה חמולתית, היא נשארה לחיות בקרבתם, הקשר בינה ובין ילדיה יכול היה להישמר ברציפות.

מצבה של אלמנה, כמו תמר, שנותרה ללא ילדים, היה קשה בהרבה. שכן ללא ילדים, לא הייתה לה כל יכולת להצדיק את קיומה במשפחת בעלה המת. ומכיוון שנותרה בחזקתם, היא לא יכלה להינשא בשנית על דעת עצמה וללדת ילדים לבעלה השני – וכל עוד מצב זה נמשך, היא הייתה תקועה במקום אחד. דהיינו, עגונה.

חוק הייבום

כדי למנוע מצב שכזה נחקק חוק הייבום, שהוא אחד החוקים הנאורים בתנ"ך, שנועד לתת פתרון לבעיה שהצגנו – ועוד הרבה מעבר לכך. הבה נגדיר קודם את המושג יבם וייבום.  יבם, בעברית של ימינו הוא גיס. האח של הבעל. חוק הייבום, הוא הפעולה שמבצע היבם כאשר הוא נושא את אלמנתו של אחיו המת – ובכך מתיר אותה מעגינותה. מכיוון שחוק היבום ממלא תפקיד מרכזי בסיפורם של יהודה ותמר, יש להסביר תחילה את העיקרון העומד בבסיסו.
וכך אומר ספר דברים, פרק כה.

כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ

נקודת הפתיחה היא שאחד האחים נפטר בטרם נולד לו בן, או בת. במקרה שכזה –

לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה, לְאִישׁ זָר.

הדברים ברורים, אלמנתו לא תינתן לגבר זר שאיננו בן המשפחה.

יְבָמָהּ [גיסה] יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ.

השאלה אם היבם נשוי, לא ממלאת כל תפקיד. שכן התנ"ך רואה בחיוב רב ריבוי נשים – ועל הסיבות לכך דיברנו בפרקים הקודמים של עושים תנ"ך. מטרת החוק:

וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד , יָקוּם עַל-שֵׁם אָחִיו הַמֵּת, וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל.

וזו הנקודה החשובה:  ראשית, האלמנה שנישאה בשנית יכולה לבנות את חייה פעם נוספת ולכן היא איננה עגונה. שנית, הבן הבכור שייוולד לה וליבם, יחשב מבחינה פורמאלית בנו של האח המת – ובכך למת יש המשך, ולכן שמו לא ימחה מישראל. ואם האלמנה יולדת ילדים נוספים ליבם? הילדים הנוספים ייחשבו בנים רגילים של אביהם הביולוגי. חוק הייבום מתייחס אך ורק לבן הבכור, שיישא את שמו של המת.

ועכשיו עובר החוק ללשון מאיימת, וקובע את עונשו של יבם סרבן, שהחליט לא למלא את החוק, ובכך למעשה לעגן את גיסתו האלמנה:

וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ [כלומר, את גיסתו] , וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה: מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל, לֹא אָבָה יַבְּמִי. וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו. וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ. וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו, לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה: כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו. וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל. דברים כה, ה-י

חשוב להבין את משמעות הדברים האלה, שכן הם ימלאו תפקיד חשוב בהמשך דברינו. במקרה שמדובר ביבם סרבן, האלמנה הייתה רשאית לבוא אל הזקנים שהיו מנהיגי המשפחות הקדומות, ולבקש את עזרתם. הזקנים היו מזמנים את היבם למקום המשפט ודורשים ממנו למלא את חובתו – והיה אם סירב גם להם, אזי הוא היה עובר טקס ביזוי פומבי : האלמנה הייתה ניגשת אליו ולעיני הזקנים ואנשי הכפר, חולצת אחת מנעליו, יורקת בפניו ומגדפת אותו. הזקנים, שהיו המנהיגים של המשפחות, היו מדביקים לו ולמשפחתו אות קלון "בית חלוץ הנעל". כאשר לוקחים בחשבון שמדובר בחברה מסורתית, שבה האישה נחותה מהגבר – גבר שעבר ביזוי פמבי בידי אישה שירקה בפניו, לא היה יכול להראות את פניו ברבים. ומשפחה שדבק בה אות הקלון, בית חלוץ הנעל, הייתה נחשבת מצורעת.

חוק הייבום נועד לתת פתרון טוב לכולם – ואם התקיים כלשונו וכרוחו, כולם יצאו נשכרים ממנו. משפחת המת אמנם הפסידה את בנה – אך הרוויחה את הילדים שילדה אלמנתו לבנם האחר. האלמנה שנישאה בשנית, הותרה מעגינותה. ניתנה לה הזדמנות לשקם את חייה ולמלא את חובתה כלפי המשפחה שהחזיקה בה. ואם ילדה ילדים לבעלה השני, מקומה בתוכם היה מובטח ואיתן. המת הרוויח גם הוא, שכן חוק הייבום הבטיח שהוא לא מת ערירי וללא להותיר זכר אחריו – והרי זו אחת ממטרות חוק הייבום.

איסורי עריות

זו תהייה טעות גדולה להבין את חוק הייבום רק בהוראה המשפטית שאותה הסברנו. שכן החוק הזה נחקק על רקע חוקים אחרים שמוגדרים "איסורי עריות". איסורי עריות, הם חוקים המגדירים מיהן הנשים מתוך המשפחה, שאיתן לגבר לעולם אסור לקיים מגע מיני. חשוב להדגיש שלאיסורי עריות אין "פג תוקף", ושהאיסור שלהם תקף לעולם – זולת חוק הייבום.

בפרקים הקודמים של עושים תנ"ך, דיברנו על כך שהחברה הקדומה ראתה בעין טובה נישואים בין קרובי משפחה וריבוי נשים בכלל. יחד עם זאת, ספר ויקרא (פרקים יח ו-כ) קובע גדרות ברורים סביב בנות משפחה, שלהן קרבה מדרגה ראשונה ושניה לגבר, ושאותן אסור לו לשאת, ואסור לו לקיים איתן כל מגע מיני. התנ"ך אוסר על הגבר לשכב עם אמו, עם אחיותיו ועם נכדותיו. אסור לו לשכב עם נשותיו של אביו, ועם אשת אחיו – ועוד. האיסורים האלה עומדים בתוקפם לעולם, ומי שמפר אותם נחשב למי שעושה מעשה תועבה. ותועבה נחשבת טומאה – והטומאה נמשכת אל אדמתו הקדושה של אלוהים ומזהמת אותה. ואם כך חלילה יקרה, האדמה תקיא את יושביה מעליה.
ואכן, במילים אלו מסכם ספר ויקרא את איסורי העריות:

כד אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה….. כה וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲו‍ֹנָהּ עָלֶיהָ; וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ.

ובהמשך:

כט כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם, וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם: אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

בין איסורי העריות שמונה ספר ויקרא, קיים איסור מוחלט האוסר על הגבר לשכב עם אשת אחיו:

עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה: עֶרְוַת אָחִיךָ הִוא. ויקרא יח, טז

החוק האוסר על אח לשאת את אשת אחיו, הוא חוק מוחלט שלעולם אין לו היתר – ובכל זאת המחוקק המקראי קבע לו סייג אחד: רק במקרה שבו נותרה אלמנה ללא ילדים, הוא התיר את האיסור החמור הזה והורה שהיבם יישא את אלמנת אחיו. ומכאן, שאסור לנו לראות את חוק הייבום רק בהיבט המשפטי שלו, אלא גם בהיבט המוסרי שעומד בבסיסו : לפי התנ"ך כליאה של אישה בסיטואציה שאין לה מוצא, שקולה לשפיכות דמים.

יחד עם זאת, חשוב להדגיש שאישה שהיתה אם לילדים או בהריון כשבעלה מת, יכלה להינשא בשנית, אך לא לאחיו של בעלה, משום שבמקרה זה איסורי העריות חלו עליו. מה קרה לאלמנה שלבעלה לא היה אח ? התנ"ך לא משיב לשאלה זו. לדעתי היא נישאה לאחד ממקורביו של בעלה המנוח. לפי המסופר במגילת רות, נעמי שחררה את שתי כלותיה, רות וערפה, מעגינותן והתירה להן להינשא בשנית.

תמר בצרה

אחרי שאמרנו את כל הדברים האלה ביכולתנו לחזור לסיפורה של תמר. משמת ער, בעלה הראשון של תמר, נוצרו תנאים המחייבים ייבום. יהודה, שמתואר כאב שליט שמנהל את ענייני משפחתו ביד רמה, הורה לאונן, בנו השני, לייבם את תמר כמתחייב בחוק:

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן: בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיך. בראשית לח, ח

אונן אמנם נשא את תמר כפי שמחייב החוק, אך הוא לא ייבם אותה. שכן, כל אימת שבא אליה הוא לא שכב אִתה כי אם אונן – וכידוע, שיטה זו היא אחד מאמצעי המניעה הבדוקים ביותר. והיות שזה היה מנהגו של אונן, הפך שמו לגנאי ואלוהים המית גם אותו:

… וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה, לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו. וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ. שם, ט-י

משמת גם אונן נוצרו התנאים שמחייבים ייבום חוזר, שכן ליהודה היה בן שלישי, שנקרא שלה. אלא ששלה עדיין היה עדיין ילד קטן שטרם הגיע לגיל הנישואים. והיות שיהודה לא ראה שום סיבה לכלכל את תמר, הוא הורה לה לשוב לבית אביה שבתמנה ולהמתין שם עד שחתנה הפעוט ישיל את פלומתו ויצמיח נוצות אחדות. הנקודה שחשובה לנו היא: יהודה לא שחרר את תמר. להלכה היה לה בעל, שכן היא הובטחה לשלה, למרות שנישואיהם עדיין לא יצאו אל הפועל. לו קיימה יחסים עם גבר אחר, כי אז נחשבה אישה נואפת – ולאישה נואפת יש רק גזר דין אחד: סקילה.

תמר לבשה, כמצווה, את בגדי אלמנותה וחזרה לבית אביה, להמתין ששלה יגיע לגיל הנישואין וייבם אותה בשנית.  האם תמר בשלב זה נחשבת עגונה? לא. נכון שכרגע נישואייה לבעלה הפעוט לא התקיימו בפועל. אך בעתיד הנראה לעין הוא ייבם אותה – ובא גואל לציון.

חלפה שנה, ועוד שנה, ועוד שנים רבות חלפו. ותמר הוסיפה ללבוש את בגדי אלמנותה ולהמתין שיהודה יקיים את הבטחתו, להשיא אותה לשלה בנו. ברגע שתמר הבינה שיהודה לא מתכוון להשיא אותה לשלה ולא מתכוון לשחרר אותה מחזקתו – היא הפכה אישה עגונה. להלכה היה לה בעל, אך בפועל נישואייהם לא התקיימו ולא היו עתידים להתקיים. יהודה עצר את חייה של תמר. הוא עיגן אותה. הוא פעל בניגוד מוחלט לעיקרון שעומד בבסיס חוק הייבום.
לתמר לא היה בית, לא בעל ולא ילדים. לא הייתה לה זכות קיום והיא הייתה משולה למתה-חיה.

לו יהודה ואביה של תמר התגוררו באותו כפר, זה היה הזמן לפנות לזקני העדה ולבקש את עזרתם. לו כך היה, כי אז הזקנים היו מזמינים את שלה אל מקום המשפט בשער העיר, ותובעים ממנו לקיים את חוק הייבום. לו שלה, במצוות אביו, היה עומד במריו, תמר הייתה באה אל מקום המשפט, חולצת את נעלו, יורקת בפניו לעיני כל העדה ומגדפת אותו. הזקנים היו מטביעים אות קלון על בית יהודה ומכנים אותו "בית חלוץ הנעל", ויהודה ושלה היו נהפכים לחרפה בעיני אנשי הכפר.

לרוע מזלה, לאחר מות אונן, בעלה השני, תמר שבה לבית אביה שבתמנה. זקני תמנה לא יכלו לסייע לה, משום שסמכותם המשפטית של הזקנים הצטמצמה לתחום מושבם ומשפחתם. צריך להדגיש: בימינו למערכת המשפטית זכות לשפוט את כל אזרחי המדינה, ולא חשוב היכן הם מתגוררים – אך זה לא מה שהיה בעולם הקדום, שבו הזקנים שפטו את בני עדתם בלבד. ולכן זקני תמנה לא יכלו לזמן את יהודה למשפט ולהורות לו לקיים את הבטחתו.
במצב שנוצר, תמר לא יכלה לקבל סיוע מאף סמכות שהיה בכוחה לסייע לה, והיא נשתכחה כקופסה עזובה באחד המחסנים ובגדי אלמנותה דהו מרוב ימים ובלו.

תמר מחליטה לעשות מעשה

ועכשיו מגיע הטוויסט הגדול. באחד הימים נודע לתמר שיהודה הגיע לכפר מגוריה, תמנה, כדי לגוז את עדר הצאן שהחזיק שם – וזו היתה ההזדמנות שלה. היא הבינה שאם לא תקום ותעשה מעשה, היא תישאר עגונה ושוממה עד קץ ימיה. תמר שבינתיים הפכה מילדה לאישה, אזרה אומץ ועשתה מעשה שלא ייעשה בחברה מסורתית: היא פשטה את בגדי אלמנותה והתחפשה לזונה. מששלמה תחפושתה, היא כיסתה את פניה בצעיף לבל יכירה איש ויצאה לארוב ליהודה לצד הדרך. משהגיע יהודה אל מקום המארב, הגיחה לפתע זונה מסתורית שסימנה לו שברצונה לשכב עִמו. יהודה הלך שבי אחריה ונעתר לשידוליה. אך לפני שיתממש המשכב המיוחל, היה עליהם לסכם את מחיר האתנן שיינתן לגברת עבור שירותיה. יהודה סבר שגדי עזים יהיה שכר נאות בעבור טרחתה, אלא שהוא לא נשא גדי בארנקו. לפיכך, הזונה המסתורית הציעה לו שיפקיד בידה עירבון עד שתקבל את התשלום שסוכם ביניהם. וכך אומר הכתוב:

וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ. וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר: הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ, כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא. וַתֹּאמֶר: מַה תִּתֶּן לִי, כִּי תָבוֹא אֵלָי? וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי, אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן.  וַתֹּאמֶר: אִם תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ.
וַיֹּאמֶר: מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָךְ? וַתֹּאמֶר: חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ, וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ. וַיִּתֶּן לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ.  בראשית לח, טו-יח

תמר לא התחפשה לזונה כדי להשיג גדי קטן. היא רצתה להרות ליהודה והזדקקה לחפציו האישיים שיוכיחו את זהותו של הגבר שממנו הרתה. העירבון שהפקיד בידיה היה החותמת והפתיל שקשר אותה אל חגורתו, וכן המטה שנשא את סימניו. פריטים אלה שקולים לתעודת זהות ולרישיון נהיגה בימינו. הם היו תעודת הביטוח שלה, ותמר מעולם לא התכוונה להשיבם בעבור גדי עזים או תמורת כל תשלום אחר.

יהודה סיים את עסקיו בתמנה וחזר לביתו – וחלפו שלושה חודשים והזונה המסתורית נשתכחה מזכרונו. ואז, בצהרי יום בהיר אחד השמים נפלו על ראשו: נודע לו שתמר הרתה "לזנונים"! כלומר, לא רק בימינו אישה עגונה שנכנסת להיריון מגבר שאיננו בעלה נחשבת נואפת, כך היה גם בתקופת התנ"ך. בהגדרה משפטית תמר נחשבה אישה נואפת. אך בעוד שבימינו מותר לבתי הדין הרבניים לעגן אישה ולעצור את כל חייה – ובתנאי שלא ייווצר כל חשש לניאוף – אפילו לא חשש תיאורטי, כמו במקרה שהבעל שקוע בתרדמת, או סתם מנוול שהסתלק מאשתו ומסרב לתת לה גט — התנ"ך אוסר זאת לחלוטין.

יהודה ההמום מהמעשה השערורייתי שעשתה כלתו החצופה שביישה אותו לעיני כל, לא העלה על דעתו שיתכן שיש קשר בין תמר שפרחה מזיכרונו לפני שנים רבות, לבין הזונה שפרחה מזיכרונו לפני שלושה חודשים בלבד. כמו רוח רעה הוא ניעור בבת אחת: האסירה שלו נאפה בבנו וביזתה אותו לעיני כל מיודעיו! על מעשה מחפיר שכזה, איש גאה כיהודה לא יעבור בשתיקה. הוא הזדרז אפוא אל השדה ואסף זרדים יבשים למדורה כדי להעלות בלהבותיה את כלתו הנואפת.

מבחינה משפטית הצדק היה עם יהודה. העובדה שעיגן את תמר ולא התכוון לשחררה מלפיתתו, לא הפכה אותה לאישה פנויה. אסור היה לה להיכנס להיריון מגבר זר. אלא שתמר הוסיפה פשע על פשע: היא הרתה לאביהם של שני בעליה המתים ובכך חיללה ביודעין, ומתוך כוונת תחילה, את אחד מאיסורי העריות החמורים ביותר בתנ"ך – שלהם לעולם ובשום מצב אין התרה.

אין ספק שהחוק היה עם יהודה — אך לא הצדק.ואכן, בדקה האחרונה, ממש לפני שתמר עלתה השמימה בתמרות אש ועשן, חלה תפנית דרמטית: היא שלפה את העירבונות ששמרה עִמה לעת כזאת והכריזה:

…. לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה. וַתֹּאמֶר: הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה. שם: כה

משראה יהודה את חפציו בידיה, התהפך לִבו בקרבו – והוא אמר:

וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר: צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי. וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ. שם, כו

יהודה עצמו הכיר בכך שהחוק איתו, אך לא הצדק. ולכן תמר לא הושלכה לתוך האש, אלא חזרה לביתו וילדה את התאומים, את פרץ ואת זרח.

חטאם של ער, אונן ויהודה

הפרשה שסקרנו כאן משאירה שאלות רבות שהסופר, שהתבסס על הידע שרווח בקרב חוג קוראיו, לא מצא לנכון להסביר. הוא לא הסביר מה היה חטאם של ער ואונן – מדוע המית אלוהים אותם. המחבר לא ראה צורך להסביר מדוע הודה יהודה שתמר צדקה ממנו, למרות שהפרה בכוונה את אחד מאיסורי העריות החמורים ביותר בתנ"ך.  הוא לא הסביר מדוע למרות שתמר הפרה בכוונה תחילה את אחד מאיסורי העריות החמורים ביותר, יהודה לקח אותה לביתו, אך לא שכב איתה יותר ולא הוליד לה ילדים נוספים. לכל השאלות תשובה אחת שמחזירה אותנו לדברים שאמרנו בתחילה: המחוקק המקראי, שלפי התנ"ך הוא אלוהים, התנגד התנגדות נחרצת לעגינה שרירותית של אישה, ולהפיכתה למתה-חיה שאין לה שום יכולת קיום.

ועכשיו נראה איך הדברים האלה מסתדרים עם הכתוב. לפי התיאולוגיה של התנ"ך, "מוות בידי שמים" מתקיים רק במקרים שבהם אלוהים עצמו משמש כשופט וכמוציא לפועל את עונשו של אדם שפשע כלפיו. בכל מקרה אחר, הזקנים היו השופטים של החברה הישראלית הקדומה. וכך אומר התנ"ך:

וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה', וַיְמִתֵהוּ ה' בראשית לח, ז

ועל נסיבות מותו של אונן נאמרים דברים דומים:

וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע. וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה, לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו. וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ. שם, ט-י

יותם:אך מדוע השניים היו ראויים למיתה בידי שמים? ליאורה:מחבר ספר בראשית לא השיב לאף אחת מהשאלות האלה, ולכן נסתייע פעם נוספת בספר היובלים,שבו נעזרנו בפרקים הקודמים של עושים תנ"ך.

ספר היובלים משתייך לאסופת הספרים החיצונים. הוא נכתב בסביבות שנת 250 לפנה"ס, בעיצומם של הימים שבהם הועלה התנ"ך על הכתב בבית המקדש השני שעמד בירושלים. אך מכיוון שהיובלים, כמו שאר הספרים המכונים "חיצונים" לא נכתב בין כתלי המקדש, הוא לא נכללו בתנ"ך. הוא "חיצוני" לתנ"ך. מחבר היובלים חזר בלשונו על הסיפורים שבספר בראשית, אלא שהוא שינה סיפורים שלא היו לרוחו, וייחס לגיבורי בראשית מעשים שהמציא בעצמו, באופן שיתאימו להשקפת עולמו המיוחדת – ובמידה רבה החתרנית. יחד עם זאת, בידי מחבר היובלים נמצאו כמה פריטים הנראים כשייכים לספר בראשית "המקורי", שמסיבה לא ידועה לא מצויים בנוסח שבידינו. ההנחה שמדובר בפרטים אוטנטיים, מתבססת על שני נימוקים חשובים:

1. הם מספקים תשובות ענייניות לשאלות שנותרו פתוחות בספר בראשית.
2. התשובות אינן תומכות באידיאולוגיה המיוחדת שבה האמין המחבר, ולכן לא ניתן לטעון שזו הסיבה שבגללה הם מצויים בספרו – וזה המקרה שלפנינו.

בידי מחבר ספר היובלים נמצאה החוליה החסרה בפרשת יהודה ותמר, שמסבירה מדוע ער היה רע בעיני אלוהים, ועל כן הומת על ידו.  לפי היובלים, ער שנא את תמר ומשום כך סירב לשכב עמה, וזה היה המעשה הרע שעשה (יובלים מא, א-ג ). שנאתו של ער לתמר לא נחשבה חטא, כשם ששנאתו של סבא יעקב לסבתא לאה לא נחשבה חטא. אך אם כדברי היובלים, ער סירב לשכב עם תמר, הרי שבכך הוא עיגן אותה. מצד אחד הוא היה בעלה, ומצד שני נישואיהם לא התממשו. אם זה היה המצב, כי אז הוא שלל מתמר את האמהות ושלל ממנה כל אפשרות להשתלב במשפחתו ובכפר שאליו הובאה.  הוא עצר את חייה ועיגן אותה. ההוכחה הטובה ביותר להתנגדות התנ"ך למצב שכזה, היא הקביעה שאלוהים עצמו ראה בו איש רע, ועל כן הוא המית אותו – ובכך חולצה תמר מעגינותה והיא יכלה להינשא בשנית.

אלא שסיפורה של תמר הוא סיפור של דלת מסתובבת – ותמר חזרה בשנית לנקודה שבה נמצאה. אונן אמנם נשא אותה במעמד של יבם, דבר שחייב אותו להוליד לה בן, שייחשב בנו הבכור של אחיו המת. אלא שאונן שם ללעג את החוק. וכאן התנ"ך עצמו אומר שכל פעם שהוא בא לאוהלה של תמר, הוא שיחת את זרעו ארצה. בכך הוא חטא חטא כפול: הוא גם הוא עיגן את תמר וגם לא קיים את חוק הייבום – ולכן אלוהים המית גם אותו – ובכך שוחררה תמר בשנית מעגינותה.

צריך לשים את הסיפור הזה בקונטקס של העולם הקדום, שבה האישה הייתה קניין של הגבר, ולכן לא הייתה לה עמדה משפטית עצמאית. לעומת זאת, כל אחד משני האחים היה רשאי לשאת נשים נוספות, שתלדנה להם ילדים ותבטחנה שיהיו להם יורשים למכביר, דבר שהפך את מעשיהם לחד-צדדיים ולזדוניים עוד יותר.

והדלת המסתובבת הסתובבה בפעם השלישית, משום שיהודה התנהג בדיוק כשני בניו. הוא הבטיח לתמר ששלה יישא אותה במעמד של אישה מיובמת, אך לא קיים את הבטחתו – ולא התכוון לקיימה. ולפיכך תמר נמצאה בפעם שלישית כלואה בסיטואציה שאין לה מוצא. ואם לא די בכך, העובדה שיהודה לא קיים את הבטחתו, לא אפשרה לתמר להקים שם לער ולאונן, שמתו ללא ילדים – והרי גם המשך השם, או שושלתו של המת, הוא אחד העקרונות החשובים ביותר שעומדים בבסיס חוק הייבום. ואכן כאשר הוא הבין מה הוא עשה, הוא הוא הודה בצדקתה ואמר:

וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר: צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל-כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי. וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ. בראשית לח, כו

צדקתה של תמר

לכאורה, החוטאת הגדולה היא תמר, שבגללה הפר יהודה את אחד מאיסורי העריות החמורים ביותר בתנ"ך : האיסור שקובע שלגבר אסור לשכב עם אשת בנו, גם אם איננו בין החיים. ובכל זאת הודאתו של יהודה שאמר: צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל-כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי משקפת את עמדת התנ"ך. ככל שניתן לשפוט מהפרשה שלפנינו, שבאמת הלכה אל הקצה, כאשר על המחוקק – שהוא אלוהים לפי התנ"ך – היה להכריע בין זכות האלמנה לחיים, לבין שמירה על איסורי העריות, הפסיקה הייתה לטובת האישה. חייה של האישה היו חשובים יותר משמירה על איסורי העריות, ומחשש שמא ייוולדו ממזרים.

מה היה מצבה המשפטי של תמר לאחר שחזרה לבית יהודה, ומדוע הוא לא שכב איתה יותר? משהפכה תמר לאם לשני בנים קטנים וחמודים, היה לה בית והיה לה עולם – אבל לא היה לה בעל – והיא לעולם לא הותרה מעגינותה, והמעמד המשפטי שלה נותר סבוך עד סוף ימיה. למן הרגע שנודע ליהודה שתמר הרתה לו, הוא כיבד את החוק האוסר על גבר לשכב עם כלתו, ולכן וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ. שלה, בנו השלישי, לא יכול היה לייבם את תמר, משום שלמן העת שהרתה, חוק הייבום לא חל עליה יותר – מה גם שבעקיפין, כפי שאראה לך מייד, קויים עיקרון ההמשכיות שעומד בייסוד חוק הייבום. זאת ועוד, אי אפשר לייבם אישה שיש לה ילדים, משום שאיסורי העריות מתקיימים במקרה שכזה. ושלה לא יכול היה לשאת אישה שהרתה לאביו, משום שאיסורי עריות חלים גם על נישואים מסוג זה.

איך שלא נבחן את הדברים, תמר מעולם לא שוחררה מעגינותה, אבל עתה היה לה בית והיו לה ילדים ומעמדה במשפחה ובקהילה שבה חייתה היה מובטח. בדרך עקיפה תמר הקימה שם לער ולאונן.

כפי שהסברנו קודם, חוק הייבום קובע שהבן הבכור שייוולד ליבם ולאלמנת אחיו, ייחשב בנו הבכור של המת (דברים כה, ה-י). מכיוון שער ואונן הלכו לעולמם לפני שנולדו להם ילדים, נוצר צורך להנציח את שמות שניהם. בהתאם לעיקרון העומד ביסוד חוק הייבום, פרץ, הבן הראשון שהגיח לאוויר העולם, תפס את מקומו של ער, בנו הבכור של יהודה. ואכן מעמד הבכורה בבית יהודה עבר אליו, ולא אל שלה שהיה מבוגר ממנו בשנים רבות. שושלתו של יהודה נמשכה דרך פרץ, שנחשב "בנו הבכור" של ער, ולא דרך שלה, שאיש לא יודע מה עלה בגורלו.

מגילת רות מספקת את ההוכחה לכך. סיפור המגילה נחשב לאחד הסיפורים היפים בתנ"ך ואחד המורכבים מבחינה משפטית. המגילה מספרת על אודות אלימלך ונעמי ושני בניהם, שמסיבה שכרגע לא חשובה לענייננו, עזבו את בית לחם עברו לחיות במקום שנקרא שדה מואב – ושם נשאו שני הבנים נשים מואביות, את רות ואת ערפה. זמן קצר לאחר מכן הלכו שני הבנים לעולמם, והותירו אחריהן שתי אלמנות צעירות שעדיין לא הרו – שמבחינה משפטית מצבן היה זהה לזה של תמר. אלא שנעמי, בניגוד ליהודה, שחררה את שתי כלותיה מאחיזתה ואף ביקשה מהן שיינשאו בשנית וישקמו את חייהן. המגילה מתקדמת עם הסיפור של רות, שדבקה בגורלה של נעמי, וחזרה יחד איתה ממואב לבית לחם – ושם היא פגשה את בועז, שהיה קרוב משפחתו של אלימלך. בועז התאהב בנערה הקסומה וביקש לשאתה – וביום נישואייהם בירכו אנשי בית לחם את בני הזוג, במילים שמעידות שבועז השתייך לשושלתו של פרץ, בנם של יהודה ותמר:

יא יִתֵּן יְהוָה אֶתהָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ = רות, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה ….. יב וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן הַזֶּרַע, אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לְךָ, מִן הַנַּעֲרָה, הַזֹּאת.

במילים אחרות: שושלתו של יהודה נמשכה דרך פרץ, התאום הבכור שילדה תמר, ולא דרך שלה, שאיש לא יודע מה עלה בגורלו. שנים רבות לאחר מכן, כאשר אנחנו מגיעים לזמנם של רות ובועז – מתברר שפרץ היה אביו הקדום של בועז – וכאן אנחנו מגיעים לעוד אחד מהשיאים של הסיפור: בועז לא היה איש סתמי, הוא היה אחד מאבותיו הקדומים של דוד –

יח וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ- שהוא בנם של יהודה ותמר – פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן. יט וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב…. ובהמשך נאמר: ְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. כב וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד.

לקראת חתימה

השאלה האחרונה שעומדת לפנינו, היא מדוע כותבי התנ"ך הנציחו סיפור כל כך בעייתי וקיצוני, כמו פרשת יהודה ותמר? וכן מדוע ראו צורך לספר שדוד בן שבט יהודה, נולד בדרך כל כך מפוקפקת. הרי הם יכלו לספר סיפור אחר לחלוטין המתאר את יהודה ותמר, שהיו אביו ואמו הקדומים של דוד, כאנשי מופת וצדיקים גמורים – ועובדה שלא עשו כן.

לדעתי כותבי התנ"ך השתמשו בכוונת תחילה בדוגמה כל כך קיצונית של גילוי עריות שהתרחש במשפחתו של דוד כדי לקבוע עמדה מוסרית וחד-משמעית נגד עגינת אישה והפיכתה שבוייה בבית בעלה המת. מסר כל כך חד משמעי לא היה עובר לו כותבי התנ"ך השתמשו בדמות של גיבור שולי וחסר חשיבות. אני אחדד את הדברים האלה עוד יותר: כותבי התנ"ך חיו בעולם שבו מעמדה של האישה היה נחות בהרבה משל הגבר. הם חיו בעולם שבו אישה הייתה קניין בידי בעלה, בעולם שבו לא הייתה לה עמדה משפטית משל עצמה – ואם בעלה הלך לעולמו, חזקת הקניין עליה עברה לידי משפחתו. כותבי התנ"ך לא ביקשו לשנות את המצב הזה ולהפוך את האישה לפמיניסטית מודרנית, שוות זכויות לגבר, שבגיל 17 מוציאה רישיון נהיגה ובגיל 18 מתגייסת לצבא והולכת לקורס קצינות – זה לא בסיפור שלנו. יחד עם זאת, הם גם לא הרשו להפוך אותה לאישה חסרת זכות בסיסית לחיות חיים מלאים. דווקא על ידי הליכה אל הקצה – ואל הוריו הקדומים של דוד, שלפי המסורת המשיח מבית דוד, קבעו הכותבים עמדה מוסרית ברורה שאומרת, שהמשך חייה של האישה חשוב יותר מכל איסורי העריות גם יחד.

ובמילים האומרות שקשה שלא לתת את הדעת לתהום הפעורה בין המחוקק המקראי לבין סיפורן של העגונות שמטלטלות בימינו בין בתי הדין הרבניים, שבשם התורה אינם מתירים עגונות אותן מעגינותן, נחתום פרק נוסף של "עושים תנ"ך".