[עושים תנ"ך] בלתי מספיק בחשבון – יעקב ושתי נשותיו

Podcast (osimtanach): Download

הורדת הפרק (mp3)

---

ליאורה ויותם דנים בסיפור אהבתו של יעקב לרחל, עבורה עבד – כמסופר – ארבע עשרה שנים בבית לבן. אך כמו תמיד בעושים תנ"ך, הסיפור הרומנטי מקבל נופך שונה לחלוטין תחת סכין הביקורת ההיסטורית. מהי עסקת 'חילופי כלות', מה ההבדל בין פילגש ואישה בכירה – והאם באמת נאלץ לעבוד יעקב בפרך ארבע עשרה שנים תמורת רחל?…

האזנה נעימה!
רן

תמלול הפרק – יעקב ונשותיו (בראשית, כט-לא)

את הפודקאסט הזה נקדיש לסיפורם של יעקב ושתי נשותיו: לאה ורחל. בסיפורה של משפחה זו מצויים כל המצרכים שמהם רוקחים טלנובלה: אהבה, שנאה, תככים, רמאות, תהפוכות, טלטלות, קנאה ושברון לב – ואם שכחתי לציין משהו, אזי גם המשהו הזה מצוי כאן.

נחזור בקצרה על הפרטים שמוסר ספר בראשית. לפי המסופר, יצחק נשא את רבקה, ולבני הזוג נולדו שני בנים תאומים: עשו ויעקב. עשו הגיח ראשון לאוויר העולם, וכמשפט הימים נחשב לבנו הבכור של יצחק. הוא היה אמור לרשת את רכושו ואת מעמדו של אביו. ואילו יעקב שנולד מיד אחריו, נחשב לאח הצעיר, ולפיכך מעמדו היה נמוך משל אחיו הבכור, שנולד דקה לפניו. בנוסף, התנ"ך מציין בפירוש שעשו היה בנו החביב של יצחק, ואילו רבקה העדיפה את יעקב.

---

רשימת הפרקים המלאה

הרשמה לפודקאסט:

רשימת התפוצה בדוא"ל | iTunes | אפליקצייה לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

---

נותני החסות לפרק:

---

חלפו שנים. התאומים בגרו והוריהם הזדקנו. משחש יצחק שיומו האחרון קרב, הוא ביקש לברך את עשו בנו הבכור. הברכה היתה מעין טקס שבו התכוון יצחק להכריז שעשו הוא יורשו ומי שיעמוד בראש המשפחה.

המסורת שהציבה את עשו לפני יעקב הייתה למורת רוחה של רבקה, שלה היו סדרי עדיפות משל עצמה. רבקה החליטה לנצל את חולשתו ועיוורונו של בעלה הישיש כדי לנשל את בנה הבכור מירושתו ולהעבירה ליעקב. היא פנתה אפוא אל בנה החביב ופיתתה אותו לחבור אליה במזימתה, שלפיה יעקב יתחזה לעשו ויתייצב לפני אביו כאילו הוא אחיו התאום. וכך אכן היה: יצחק הזקן נפל לתוך הרשת שנטמנה לו ובירך את יעקב. בדרך זו זכה יעקב במעמד הבכורה שלא הגיע לו לפי דרכי הירושה הקדומים. לא חלפה שעה ארוכה ועשו התייצב לפני אביו כדי לקבל מידיו את הברכה שאך חמקה מידיו. משנודע לו מעשה המרמה שעשה עמו אחיו התאום, הוא נשבע להורגו (פרק כז). יעקב, שהיה חלש בהרבה מאחיו התאום, נאלץ לנוס על נפשו ולבקש מחסה בבית לבן, אחיה של אמו, שחי בחרן שבתחום תורכיה של ימינו.

הדרמה הגדולה שבה נעסוק כאן, החלה ביום שבו הגיע יעקב לבית דודו, ושם פגש את האחיות לאה ורחל. על לאה, הבת הבכורה, נאמר שהיתה רכת עיניים. ואילו על אחותה הצעירה רחל, נאמר שהיתה יפת תואר ויפת מראה (כט, טז-יז). משנפגשו עיני יעקב בעיני רחל, התהפכה נפשו בקרבו. הוא התאהב בה עד כלות וביקש את הסכמת אביה לשאתה. אלא שמכשול גדול מאד עמד בדרכו – וכדי להבין מה היה אותו מכשול, יש לקחת בחשבון שדרכי הנישואין שנהגו בעולם הקדום, היו שונים לחלוטין מאלה שנהוגים בימינו.

דרכי נישואין בעולם הקדום

בחברה שבה אנחנו חיים הצעירים בוחרים לעצמם את בני ובנות זוגם, בין אם הוריהם מסכימים לכך ובין אם מתנגדים. מטבעות לשון כגון "זוגיות מוצלחת" ו"חיי נישואין מאושרים" מתארים אותנו – אך לא את החברה שחייתה לפני כמעט 4000 שנה. התכלית הראשונה של קשרי נישואין, ועל כך דיברנו בפודקאסטים הקודמים, הייתה לשם הבאת ילדים והבטחת המשכיותה של המשפחה. התכלית השנייה הייתה לשרת את האינטרסים הכלכליים והפוליטיים של אבי המשפחה שעמד בראשה וניהל את ענייניה – ונקודה זו מחייבת הסבר קצר.

בעולם הקדום ובחברה שעליה מספר התנ"ך, לא התקיימו מוסדות ממלכתיים שעומדים מעל המשפחה – ומצב זה לא השתנה גם כאשר החברה הפכה מלוכנית שכן תפקידו של המלך היה להגן על גבולות ממלכתו, והוא לא עסק בעניינים הקשורים לחיי היומיום של האוכלוסייה שעליה שלט. ראשי המשפחות הם שהיו מופקדים על כלכלת המשפחה ועל ביטחון הטריטוריה שעליה התגוררו. ולפיכך "ברית נישואין" בין שני צעירים הייתה דרך לחבר שתי משפחות זרות, שהפכו בדרך זו למשפחה מורחבת אחת, שלעומדים בראשה אינטרסים משותפים. קשרי נישואין בין בני זוג שהשתייכו לאותה משפחה, נועדו לחזק את הקשרים בין המשפחות שהשתייכו לאותה חמולה.

בעולם הקדום, ובמקומות רבים בימינו כמו בסין למשל, ביום נישואיה עזבה הנערה את בית אביה ועברה להתגורר בבית משפחתו של בעלה. למן אותו יום היא וילדיה השתייכו לבית הבעל, ולא לבית שממנו היא באה. עזיבתה של הנערה החלישה את משפחתה שכן זו הפסידה את הילדים שילדה בתם – ומוהר הנישואין שקיבל אבי הנערה היה אמצעי שנועד למנוע הפסד זה.

ככל הנראה, מוהר הנישואין השכיח ביותר היה חילופי כלות. כל משפחה מסרה בת, וכל משפחה קיבלה בת – ובדרך זו נשמר האיזון בין שני הצדדים – ומי שמכיר את החברה הבדווית ואת החברה המוסלמית המסורתית יודע שנוהג זה מתקיים גם בימינו. "מוהר נישואין" שניתן בצורת כסף (מתכת, או רכוש שווה כסף) נועד לפתור מצב שבו משפחת החתן לא יכלה לשלם בכלה תמורת הכלה שקיבלה – והתנ"ך מספק דוגמאות לכך. למשל:

1. בדור הקודם שלח אברהם, את העבד שלו לחרן – אל אותה משפחה שאליה הגיע יעקב עכשיו – כדי למצוא כלה ליצחק בנו. היות שלאברהם לא נולדו בנות, העבד שילם במתנות זהב את מוהר נישואיה של רבקה.
2. מוהר הנישואין ששילם דוד עבור מיכל בת שאול, היה 200 עורלות פלשתים, שהיו אויביו המרים של שאול. (שמ"א יח, כה-כז).

בין אם מוהר הנישואין היה חילופי כלות או תשלום ברכוש ששילם אבי החתן לאבי הכלה – הוא זה שקבע את הסטטוס של האישה בבית בעלה. נערה שאביה קיבל את מוהר נישואיה, זכתה למעמד של אישה בכירה, או בלשון התנ"ך "גבירה", או "אישה שרה" – והתנ"ך מספק לכך דוגמאות רבות. בנוסף לנערות שנישאו במעמד של אישה בכירה, התנ"ך מזכיר עשרות פעמים נשים "פילגשים". פילגש בלשון התנ"ך היא אשת איש לכל דבר ועניין: היא אישה שנשואה לבעלה, ולא אהובה סודית של מיליונר שלא יכול או לא רוצה לשאתה. ספר מלכים מספק את הדוגמה הטובה ביותר לכך, כאשר הוא קובע שלשלמה היו 700 נשים שרות, כלומר בכירות, ו-300 פילגשים. לא פחות.

ההבדל בין אישה בכירה לאישה פילגש הוא בכך שהפילגש ניתנה חינם לבעלה ולפיכך מעמדה היה נמוך מזה של האישה בכירה, שאביה קיבל את מוהר נישואיה. סיבות רבות יכולות להסביר מדוע אבות נתנו חינם את בנותיהם.
האחת יכולה להיות תשלום חוב של אבי הנערה למשפחת החתן, או לחתן עצמו: האב שילם בבתו את חובו. סיבה שנייה יכולה להיות כלכלית: אב עני השיא את בתו לגבר עשיר ובכך הבטיח שתזכה לקורת גג מעל ראשה ולאוכל בצלחתה. התנ"ך מספר שלשאול, לדוד ולשלמה היו נשים פילגשים, ויתכן שהן באמת היו בנות שבאו מבתים עניים. סיבה שלישית שבגללה נערה ניתנה במעמד של אישה פילגש, הייתה נכות. בעולם שהיה רעב לילידם, שבו נשים חיו בממוצע 30 שנים, לא היו רווקות. העובדה שהנערה סבלה מנכות כלשהי, אולי בגלל שעיניה היו רכות כפי שהיו עיני לאה – אולי אפילו על סף עיוורון – לא הוציאה אותה ממעגל הנישואין, כפי שאנו מוצאים בימינו.

ליל הנישואים של יעקב

ואחרי שאמרנו את הדברים האלה ביכולתנו לחזור ליעקב המאוהב שביקש לשאת את רחל יפת התואר. מכיוון שרחל הייתה נערה יפה ובריאה ואביה איש עשיר, אך טבעי הדבר שהיא הייתה ראויה להינשא במעמד של אישה בכירה, תמורת מוהר נישואים נכבד. מן הכתוב עולה שדברים אלה היו ברורים ליעקב, ושהוא לא העלה על דעתו שהיא תינתן לו חינם. אך כיצד ישלם ללבן את מוהר נישואיה? העובדה שהגיע לחרן כפליט שכיסיו ריקים ומחוררים לא הרתיעה את יעקב ולא הפחיתה מנחישותו לרכוש את הכלה היקרה ביותר, יהא מחירה אשר יהא. לפיכך הוא התחייב בפני לבן לשלם את מוהר נישואיה של רחל במשך שבע שנות עבודה, שבהן יעבוד במשק הצאן של לבן ללא שכר (כט, יח-כ). לבן הסכים להצעה, ויעקב שבבית אביו חי חיי בטלה מתוקים, רתם עצמו במרץ לעבודה והחל למנות את הימים שהפרידו בינו לבין אהובתו.

(יח) וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל; וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה. יט וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר; שְׁבָה עִמָּדִי. כ וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ. (בר' כט)

מקץ שבע שנים השלים יעקב את חובו והוא פנה ללבן ותבע ממנו לקיים את חלקו בהסכם. אלא שללבן, כמו לאחותו רבקה אמו של יעקב, היו סדרי עדיפות משל עצמו. וסדרי עדיפות אלה דחקו הצִדה את נוהג הזמן והמקום, שלפיהם יש להשיא את הבת הבכורה לפני אחותה הצעירה. וכך, ביום שבו סיים יעקב לשלם את מוהר נישואיה של רחל, נזכר לבן לפתע שעליו להשיא תחילה את לאה בתו הבכורה שהיתה כנראה הרבה פחות יפה מאחותה הצעירה. וכך, כשם שביום הענקת הבכורה לעשו החליפה רבקה בין שני בניה, החליף לבן את רחל בלאה.

משהגיע ליל הנישואים המיוחל, ערך לבן משתה חגיגי בהשתתפות כל אנשי עירו, לשמוח עִמו ועם חתנו. אצל יעקב התערבבה שמחת ההתאחדות הצפויה עם מלכת חלומותיו יחד עם החששות הנלווים לליל התייחדות ראשונה, והוא שתה מעט יין כדי להפיג את ההתרגשות ואת הפחד. אחר כך שתה עוד טיפה, ואולי גם כמה כוסות… ומשפגו חששותיו והוא היה מוכן לצאת ולמלא מצוות חתן בליל נישואיו, יעקב כבר לא היה מסוגל להבחין בין כלתו היפה, לבין אחותה רכת העיניים שהמתינה בשקט על יצועו שכן, בשעה שלגם יעקב כוס יין אחת ועוד אחת, טמן לבן את לאה במיטת כלולותיו של יעקב… עם בוקר נעור החתן המאושר ופנה לנשק לאשתו האהובה שאת מנעמי גופה טעם לראשונה שעות אחדות קודם לכן – והנה על יצועו שכבה אישה שמעולם לא התכוון לשאת! לא אל הכלה הזאת ייחל!

אין ספק שנישואיו ללאה היו מהתלה אכזרית ובלתי צפויה. יעקב המרומה אץ אל חותנו כדי למחות באוזניו על שהוליך אותו שולל. לבן שמן הסתם התכונן לקראת הפגישה, השיב בשוויון נפש שאין זה מקובל להשיא את הבת הצעירה לפני אחותה הבכירה. ואם יעקב עדיין מבקש לשאת את רחל, יהיה עליו לשנס את מותניו בשנית ולהתחיל למנות בשנית עוד שבע שנות עבודה. היות שיעקב גמר בלִבו לשאת את הנערה שאהב, הוא חזר לנקודת ההתחלה ובכך הכפיל את מחיר מוהר נישואיה של רחל. משתמו שבע שנות העבודה הללו, היא ניתנה לו לאישה (בראשית כט, כה-ל).

האמנם עבד יעקב ארבע-עשרה שנים בעבור רחל?

14 שנים שִעבד יעקב את שכרו כדי לשלם ללבן את כפל מחירה של רחל. אהבה גדולה דורשת קורבן גדול, כך כתוב ברומנים…. אך במציאות, כפי שיודעים כולנו, הדברים שונים לחלוטין. אהבתו של יעקב לרחל כה נגעה ללִבנו, עד שלא נתנו דעתנו לכך שמשהו אינו מתיישב עם שתי קבוצות של שבע שנות עבודה, ושלתוך סיפור האהבה המפורסם חדרו טענות אבסורדיות שמכשילות אותו, והוא קורס כמגדל קלפים שהקלף התומך בבסיסו נשלף החוצה.

מכיוון שאיננו רוצים לקלקל את סיפור האהבה שעליו גדלנו, דבר שנעשה בהמשך, ננסה להחזיר את הקלף למגדל שקרס ולכונן אותו מחדש.

בפרק שעסק בסיפורה של שרה דיברנו על כך שגיל הנישואים המקובל של נערות שחיו בעולם הקדום היה בסביבות 11 שנים. ילדות אומללות נישאו בגיל צעיר מזה, ובנות המזל נישאו כשהיו בנות 12. דברים אלה מצביעים מיד על המכשלה הגדולה שעומדת בייסוד הטענה שיעקב עבד שתי קבוצות של 7 שנים. אם נקבל כהנחת ייסוד שלאה ורחל נישאו כנהוג בזמנן, כי אז יהיה עלינו לוותר על הרומנטיקה, ולהסכים שיעקב עבד ארבע שנים לכל היותר. שנתיים בעבור כל אחת מהן.

נעשה קצת חשבון. כשהגיע יעקב לחרן, הוא פגש את רחל שהיתה רועת צאן (כט, ו-י). בחברות שבהן ילדות רועות את עדר המשפחה, כמו אצל הבדווים, ילדות בנות שבע ושמונה שנים רועות את העדר של המשפחה – ומכאן אנחנו יכולים להסיק בת כמה היתה רחל כשעיניו של יעקב נחו עליה לראשונה. מכיוון שהיא נהגה את צאן אביה, הרי שלא היתה תינוקת, אך עדיין לא הגיעה לגיל הנישואים. נניח אם כך שהייתה כבת שמונה שנים. הנחה זו מסבירה מדוע אביה לא הזדרז להשיאה, ואפילו היה מוכן להמתין שנים אחדות עד שישלים יעקב את חובו אליו. לפי הכתוב היתה לאה מבוגרת מרחל, ולכן נניח שהיתה כבת תשע (שתי הבנות היו יכולות להיוולד לאמהות שונות).

נסכים אפוא שיעקב הגיע לחרן כשרחל הייתה בת 8 ולאה בת 9. לו נשא יעקב את רחל לאחר 7 שנות עבודה, כי אז נשא נערה בת 15, שעברה מזמן את גיל הנישואים המקובל. אלא שיעקב נשא תחילה את לאה, שבינתיים כבר מלאו לה 16 שנים, שנחשבו לגיל נישואים מאוחר מאוד. מכאן הדברים רק הולכים ומחמירים. לאחר שיעקב נשא את לאה, היה על רחל להמתין עוד 7 שנים עד שהגיע תורה להינשא. ואם רחל הייתה בת 8 שנים כאשר יעקב ראה אותה לראשונה, והיא נישאה לו כעבור 14 שנים, הרי שבינתיים מלאו לה 22 שנים. בימינו, ילדה בת 22 בקושי חזרה מהטיול להודו – נסיעת חובה לכל משתחררת מהצבא, לפני שמתקבלת להשתלמות כמלצרית באחת המסעדות. אלא שרחל לא חייתה בימינו. לו נישאה בגיל 22, הרי שנישאה בגיל כפול מגיל הנישואין שהיה מקובל בזמנה. בהתחשב בכך שנשות העולם הקדום חיו 30 שנים בממוצע, הרי שעד אותו שלב מרבית שנות חייה בוזבזו בהמתנה חסרת תכלית לחתן זמין, שחי בבית אביה. במילים אחרות, 14 שנות ההמתנה ליעקב היו הופכים את רחל לבתולה זקנה שאיבדה מכבר את כל שוויה. כלה בת 22 לא הייתה ראויה למוהר נישואים, אלא להינתן חינם לאלמן זקן שבביתו יתומים רבים.

והמצב רק הולך ומחמיר. 14 שנות העבודה מערימות קושי נוסף לפי סדר העניינים שקובע התנ"ך, לאה נכנסה להיריון ראשון רק לאחר שרחל נישאה. ואם רחל נישאה בגיל 22, משמע שלאה הייתה בת 23 כאשר הרתה לראשונה וכבת 24 כאשר נולד בנה הבכור, ראובן. לאחריו ילדה לאה עוד שלושה בנים, ואז עצרה מלדת – ונכנסה לתקופת המתנה ממושכת. כאן הזמן להזכיר ששיעקב לא נשא שתי נשים כי אם ארבע, שכן רחל השיאה לו את שפחתה בלהה, ולאה השיאה לו את שפחתה זלפה – ובתקופת ההמתנה שבה לאה עצרה מלדת, ילדה בלהה שני בנים. ולאחריה ילדה זלפה שני בנים.

לאחר שהסתיימה חופשת הלידה הממושכת של לאה, היא חזרה בכוחות מחודשים למירוץ הגדול וילדה ליעקב עוד שני בנים ובת אחת. רק לאחר שנולדו ליעקב 11 ילדים, ששבעה מתוכם ילדה לאה, "נזכר" אלוהים ברחל האומללה, שהתהלכה במחנה המשפחה בכתפיים מכווצות ובמבט מושפל. אלוהים פתח את רחמה של רחל והיא ילדה את יוסף ולבסוף את בנימין.

וכאן התמונה מסתבכת עוד יותר. כשם שהתנ"ך איננו מחשב מה משמעות 14 שנות עבודה לגבי גיל הנישואין של רחל, כך איננו מחשב את פרק הזמן שעבר בין לידה ללידה, אבל לנו פרק הזמן הזה כן חשוב. מדוע? כיוון שאי אפשר להתעלם ממנו, וכי הוא הופך את הסיפור לאבסורד.

נשים בעולם הקדום היניקו את ילדיהן במשך שלוש שנים ואז הרו בשנית. כדי לא להיכנס למספרים בלתי אפשריים, נסכים שלאה ילדה כל שנתיים – ונתרץ הסכמה זו בכך שחייתה בשלווה בבית אביה, ונהנתה מסל מזון משופר.
אם לאה ילדה את בנה הבכור כשהיתה כבת 24, ולאחריו ילדה עוד שלושה בנים נוספים בהפרש של שנתיים, זה מזה, הרי שהייתה כבת 30 כאשר נולד בנה הרביעי – ואז לפי הכתוב הגיעה תורה של בלהה, שפחתה של רחל, ללדת 2 בנים במרווח של שנתיים זה מזה, ולאחריה תורה של זלפה, שפחתה של לאה, ללדת 2 בנים במרווח של שנתיים זה מזה. במילים אחרות, לפי סדר הלידות שקובע התנ"ך, לאה הייתה כבת 38 כאשר נולדו כל ארבעת בני השפחות – ואז הרתה בפעם החמישית. לפי החשבון הזה היא כבת 42, כאשר ילדה בפעם השביעית. לרחל שילדה אחרונה, מלאו בינתיים 41. ומכאן שהייתה כבת 42 כאשר נולד יוסף ובת 43 כאשר נולד בנימין.

אפשר לשחק עם המספרים לכאן או לכאן, דבר שלא ישנה את העובדה שהתוצאה שקיבלנו היא אבסורדית ועומדת בניגוד למציאות שבה חיו לאה ורחל. היא עומדת בניגוד לעובדה שנשים היניקו את ילדיהן במשך שלוש שנים. גם בימינו כאשר קיימים טיפולי פוריות מתקדמים ונשות המערב חיות בממוצע 82 שנים, אך בודדות נכנסות להריון ראשון בסביבות גיל 42 – רחל חייתה לפני למעלה משלושת אלפים וחמש מאות שנים! אין זה מתקבל על הדעת שנשים שחיו בממוצע 30 שנים, יכנסו להריון לאחר שמלאו להן 40 שנים ויותר.

טעות מתמטית קטנה ונחמדה

אל הקושי שב-14 שנות העבודה של יעקב, נוספת טעות מתמטית קטנה וחמודה. לפי הכתוב, מקץ 20 שנה לשהותו של יעקב בבית לבן, קצה נפשו מחותנו, והוא ביקש לשוב לארץ כנען. לפיכך, אסף יעקב את נשותיו וילדיו ונמלט בחשאי. משנודע הדבר ללבן, הוא דלק בעקבות הנמלטים והשיגם. בין שני הגברים, שמעולם לא אהבו איש את רעהו, פרצה מריבה קשה, שבמהלכה הטיח יעקב בחותנו את הדברים האלה:

זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ. עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ. (בראשית לא, מא)

לדברי יעקב הוא חי בבית לבן 20 שנה, שמתוכן עבד ארבע-עשרה בעבור שתי נשותיו. לפי הציטוט שלפנינו מתברר שראובן נולד בשנה ה-15 לשהותו של יעקב בחרן. עוד עולה שבחמש השנים הבאות נולדו ליעקב עוד 11 ילדים נוספים, ששבעה מתוכם ילדה לאה בהפרש של שנתיים זה מזה…

ננסה אפוא לתקן את התמונה שקיבלנו ולהכניס את סיפורן של רחל ולאה למסגרת המציאות שהתקיימה לפני למעלה מ-3000 שנים. כדי לעשות כן, עלינו לארגן מחדש את המספרים. לפני הכול, יש להפחית 10 מתוך 14 שנות עבודתו של יעקב. כדי להצדיק מעשה מחריד שכזה, צריך להסביר את התפקיד שממלא המספר "שבע" בתנ"ך. למספר שבע בתנ"ך משמעות סמלית ולאו דווקא משמעות כמותית, ולפיכך החוקרים מכנים אותו "מספר טיפולוגי": כלומר, מספר סמלי, ייצוגי. לפי המסופר בספר בראשית, אלוהים ברא את העולם במשך שישה ימים וקידש את היום השביעי ומסיבה זו קיבל המספר שבע את משמעותו הסמלית, המקודשת. היות שהמספר 7 מופיע בתנ"ך מאות פעמים במשמעותו הסמלית, אנחנו רשאים לקבוע שהוא שומר על משמעותו הסמלית גם בשתי תקופות העבודה של יעקב. כלומר, הטענה ששתי קבוצות העבודה של שבע שנים הן סמליות ולא כמותיות, מוצאת חיזוק מתוך הטקסט המקראי.

ההצעה האומרת שיעקב עבד שנתיים בלבד בעבור כל אחת משתי נשותיו, מאפשרת לנו לקבוע שלאה ורחל נישאו בגיל הנישואים שהיה מקובל בזמנן – וזו הנחת הייסוד של דברינו. אם יעקב הגיע לחרן כאשר היתה רחל בת 8 ולאה בת 9, הרי שלפי הצעתנו, לאה נישאה כשהיתה בת 11 ורחל נישאה כשהיתה בת 12. הצעה שכזאת אמנם מוחקת ביד גסה את הרומנטיקה שבסיפור, אבל עושה חסד עם כל גיבורי הפרשה, וראשונה לכולם, עם רחל. היא שומרת על שוויין הכלכלי של האחיות שעומד בבסיס הרעיון של מוהר נישואין, ומונעת מהן מלהיהפך לזוג בתולות זקנות ומגוחכות, המכלות את חייהן בציפייה חסרת תכלית לחתן המתגורר בביתן.

אך גם אם רחל נישאה בגיל 12 שנים, עדיין היה עליה לחכות לפחות 20 שנים עד שאחד-עשר בני יעקב נולדו ועד שהגיע תורה להרות בפעם הראשונה. שכן התנ"ך קובע שבני יעקב נולדו בזה אחר זה, בסדר טורי.
תחילה ילדה לאה ילדה 4 בנים. אח"כ ילדה בלהה 2 בנים ואז זלפה 2 בנים ולבסוף ילדה לאה את שלושת ילדיה האחרונים – ורק אז הגיע תורה של רחל. כיווץ הזמן אומר שלאה, האישה הפורייה ביותר בתנ"ך, ילדה את כל שבעת ילדיה בהפרש של שנתיים זה מזה. כלומר, 7 ילדים ב-14 שנים. במהלך 14 השנים האלה נולדו גם 4 בני השפחות. כדי להצדיק את כיווץ השנים, ואת כיווץ תקופת ההנקה משלוש שנים לשנתיים, ביכולתנו להתבסס על כך שיעקב ונשותיו התגוררו בבית לבן, שהיה בעל משק צאן משגשג, והנשים ההרות חיו בשלווה ונהנו מסל מזון עשיר ומגוון.

אם כהצעתנו לאה נישאה בגיל אחת-עשרה וילדה לראשונה בגיל 14, כי אז בגיל 26 היא ילדה בפעם השביעית. לפי החישוב הזה רחל, שהיתה צעירה מלאה בשנה אחת, הרתה לראשונה כשהייתה כבת 26 שנים. וכשהיתה בת 28 היא הרתה בשנית.

השאלה האחרונה שעלינו לענות עליה, היא מדוע מלכתחילה קבע המספר שיעקב עבד שתי קבוצות בנות שבע שנים? קרוב לוודאי שהמספר הניח שקוראיו מכירים היטב את המשמעות הסמלית, ולא הריאלית, של המספר שבע ולכן הוא לא הסביר שכך גם עתה. אפשרות נוספת היא שהשימוש התכוף במספר שבע מעיד שזו היתה צורת כתיבה מקובלת ולא מעבר לכך. במהלך הדורות שחלפו מאז שהתנ"ך הועלה על הכתב השתנתה השפה, והדורות המאוחרים התעלמו ממשמעותו הסמלית וייחסו לו ערך כמותי, ריאלי.

חתימה

הסיפור על אודות יעקב שחתר ארבע-עשרה שנים לעבר רחל נקבע בזיכרוננו כסמל לאהבה ששום מכשול איננו עומד בפניה, אלא שהמחבר שכתב את הדברים האלה, סימא את עינינו. הוא לא התעכב על כך ששתי תקופות עבודה בנות 7 שנים, פועלות לרעת כל אחד מגיבורי הסיפור – ובמיוחד לרעת רחל. שתי הקבוצות מחייבות אותנו להסכים לכך שלאה ורחל נישאו בגיל מבוגר מהמקובל בזמנן. הן מחייבות אותנו להתעלם מסדר הלידות הטורי, ומכך שקיים מרווח של שנים בין לידה ולידה – ושהמרווח הזה נמדד בשנות חיים של רחל ולאה.

ואפילו שאנחנו צמצמנו את פער הגילים בין ילד לילד, התוצאה שקיבלנו היא שלאה ילדה את ילדיה האחרונים לאחר שמלאו לה 40 שנה, ושרחל ילדה את שני בניה בגיל מבוגר עוד יותר. מצב עניינים שכזה נחשב נורמלי לימינו, אך הוא בלתי מתקבל על הדעת ועומד בניגוד למציאות הימים שבה חיו גיבורי הפרשה. ההצעה שלנו אמנם חותכת את הרומנטיקה מהסיפור ומצמצמת את קורבנו הגדול של יעקב, אך היא הופכת פרשה אבסורדית לאפשרית. היא עומדת במבחן ההיגיון ובמבחן הימים שבהם חיו הגיבורים.

נחזור בפעם האחרונה לדברים שאמר יעקב ללבן:

זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ. עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ. (בראשית לא, מא)

אם נניח שיעקב עבד ארבע שנים כדי לשלם את כפל מוהר נישואיה של רחל, ובשש-עשרה השנים הבאות ילדה לאה בזה אחר זה את שבעת ילדיה (במקביל נולדו בני השפחות) ורחל ילדה את יוסף (בנימין נולד בארץ כנען), כי אז אנחנו נכנסים, אם כי בדוחק, למסגרת עשרים השנים שבהן עשה בחרן.