טייסת 109 של חיל האוויר, 'טייסת העמק', ספגה מכה קשה במלחמת יום הכיפורים. אך סיפורה של טייסת הסקייהוקים מאיר את המלחמה הכאובה הזו באור שונה מכפי שאנחנו רגילים אליו: לאור משבר האמון בין מפקדת חיל האוויר ודרגי השטח, החליטו אנשי הטייסת לנקוט בשורה של יוזמות מפתיעות ובלתי שגרתיות תוך כדי המלחמה עצמה. פרק זה יתאר את השתלשלות המאורעות שהוליכה אל אותו משבר האמון חריף בתוך החיל.

משתתפים בפרק: אל"מ במיל' דוד יצחק, סא"ל במיל' גיורא בן דב ורס"ן במיל' אורי.

קישור לחלקו השני של הפרק.

---

הורד את הקובץ (mp3)

[ratemypost]

הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במייל | iTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

---

אל הגהנום ובחזרה: טייסת העמק במלחמת יוה"כ – חלק א'

"[אורי] כן, הסיפור מתחיל מזה שלפני כחמש שנים התכנסנו הטייסים המבצעיים כדי לפגוש את טייסי יום כיפור. היו הרבה סיפורים, ואחד מהם נשתל לי בראש חזק מאד."

הפרק שתשמעו מייד החל, בדומה לפרקים אחרים של עושים היסטוריה, מאי-מייל שקיבלתי ממאזין – אורי, שאת קולו שמעתם עכשיו. אני מקבל לא מעט הצעות לנושאים עבור פרקים חדשים – אבל האי-מייל הזה היה יוצא דופן. ראשית, אורי הוא טייס F-16 פעיל במילואים, ותודו שזה כבר קצת מסקרן. אבל חשוב יותר, הסיפור שהיה באמתחתו של אורי – סיפור שאותו שמע במפגש מורשת קרב של הטייסת – היה באמת סיפור נדיר.

"[אורי] מלחמת יום כיפור הייתה 19 יום של לחימה. כמובן החלה ברגל שמאל לכל צה"ל, ולטייסת העמק ספציפית התחילה ממש ברגע שמאל. למיטב ידיעתי המטוס הראשון שנפל במלחמה היה מהטייסת שלנו, ברמת הגולן. באו לעשות את תורת הלחימה המוגדרת והמציאות התנפצה בפנים והמטוסים לא יכלו לטוס כמו שחשבו שהם יכולים."

חיל האוויר הישראלי, וזה לא סוד, ספג מכה קשה במלחמת יום הכיפורים: כרבע מסך כל המטוסים הופלו, חמישים ושלושה טייסים נהרגו ועשרות טייסים ואנשי צוות אוויר נפצעו או שנפלו בשבי המצרי והסורי. אל הכשלון הכואב הזה התלוותה גם פגיעה לא נעימה באגו, במיוחד אחרי ההצלחות האדירות במלחמת ששת הימים. ישראל ניצחה במלחמה, בסופו של דבר, אבל מחיר הניצחון היה כבד, כבד מאד.

גם טייסת 109 בבסיס רמת-דוד, או בשמה השני 'טייסת העמק', ספגה מכה קשה: שבעה טייסים נהרגו ושישה עשר מטוסים הופלו מתוך עשרים ושישה. הרבה סיפורים אנושיים כאובים, הרואים ודרמטיים מרכיבים את הפסיפס הגדול שנקרא 'מלחמת יום הכיפורים', אבל בפרק זה בחרתי להתמקד בסיפורה של טייסת העמק מכיוון שלטעמי הוא מאיר את ההתרחשויות בחיל האוויר באותה המלחמה באור קצת שונה מכפי שאנחנו רגילים לשמוע אותן בדרך כלל. רבות נכתב על הכישלון הגדול של חיל האוויר במלחמה ההיא, אבל בסיפורה של טייסת העמק יש גם צד אחר, חיובי יותר, שחושף משהו מרתק לגבי התרבות האירגונית המיוחדת שצמחה בחיל. הסיפור שתשמעו גם שינה אצלי, באופן אישי, חלק מהתפיסה הקודמת שלי לגבי טייסים והאתגרים המיוחדים שמולם הם מתמודדים.

אורי, ששלח לי את האי-מייל, עזר לי ליצור קשר עם שניים מאנשי טייסת העמק במלחמת יום הכיפורים: אלוף משנה במילואים דוד יצחק, אז מפקד הטייסת, וגיורא בן דב, שהיה סטודנט צעיר לאדריכלות וטייס סקייהוק במילואים. ארבעתנו – אני, אורי, דוד וגיורא – התיישבנו לשיחה שלעיתים הייתה שמחה, לעיתים עצובה, ורוב הזמן קצת מזה וקצת מזה.

תפיסת הלחימה העקרונית במלחמת יום הכפורים

"[דוד] אני מקבל את הפיקוד על טייסת העמק חודש לפני המלחמה. אבל כל חיל האוויר, לאורך שנים, מתאמן על תפיסה מסוימת, דרך לחימה מסוימת, שבאמצעותה תושג הכרעה. צעד הפתיחה בהכרעה שממנו מגלגלים את כל ההמשך. הדוגמא הטובה ביותר היא כמובן מלחמת ששת הימים, שבמשך שנים אנחנו מתאמנים בלתקוף שדות תעופה וברגע האמת אנחנו מבצעים ומאותה הרגע, מאותו היום שבו בוצעה התקיפה שעליה התאמנו שנים בדיוק כפי שהתאמנו ומממשת את הציפיות – מאותו הרגע המלחמה הופכת למה שבני פלד קרא בזמנו "פשיטה מזוינת.

"בעצם, כשאנחנו מסתכלים ממלחמת ההתשה והלאה, מכה שקיבלנו מטילי קרקע-אוויר ממצרים, חיל האוויר מבין שהצעד הראשון במלחמה נוספת עם מדינות ערב – בעיקר סוריה ומצרים – זה השגת חופש פעולה אווירי מעל קו החזית. את זה אפשר להשיג על ידי תקיפת סוללות קרקע אוויר. ולכן, מסוף מלחמת ההתשה ועד 1973 אנחנו חוזרים ומתאמנים על דרך התקיפה המאסיבית של כל חיל האוויר, בדומה לתקיפה המאסיבית של שדות התעופה במלחמת ששת הימים."

זהו דוד, מפקד הטייסת, והוא מתאר כאן את תפיסת הלחימה העקרונית של חיל האוויר ב-1973. התפיסה הזו אומרת שאם וכאשר תפרוץ מלחמה, הפעולה הראשונה שיבצעו מטוסי חיל האוויר היא תקיפה מאסיבית של של מערך הנ"מ של האויב – מכת פתיחה קטלנית – כדי להשיג שליטה אווירית מוחלטת. מהרגע שתושג שליטה אווירית שכזו יוכלו המטוסים לסייע בחופשיות לכוחות הקרקע. התפיסה הזו נבנתה על סמך לקחי ההצלחה הגדולה של מלחמת ששת הימים והניסיון שנצבר במלחמת ההתשה, ועל פיה התאמנו טייסי חיל האוויר בשנים ובחודשים שקדמו למלחמת יום הכיפורים.

"[דוד] בעצם, זו לא שאלה של איך טייסת העמק מגיעה למלחמה, או איך אני מגיע למלחמה – אלא איך חיל האוויר מגיע למלחמה. כי כל אחד מאתנו הוא חלק מתוך המנגנון המורכב הזה. ולכן, הציפיות שלנו הן שכאשר תתחיל מלחמה המבצע הראשון יהיה מבצע תקיפת טילי קרקע-אוויר.

[רן] להשמיד את הטילים.

[דוד] בגזרה מסוימת. ואז באותה הגזרה או שנמשיך ונרחיב את זה לגזרות נוספות – זאת אומרת, נחזור על אותה תקיפה בגזרות נוספות – או שבאותה הגזרה נפעל בתקיפה של כוחות הקרקע ועל ידי זה נשיג את היכולת לעצור את כוחות היבשה ובעצם לשנות את כיוון פני המלחמה. לתת את האפשרות לכוחות הקרקע להיכנס לאזור שבו אנחנו שולטים שליטה אווירית. זה המצב שבו אני מגיע חודש לפני המלחמה אל הטייסת, אבל מה שאני אומר נכון גם לגבי כל הטייסות האחרות.

[רן] ואז, ביום הראשון של המלחמה, בשעות הראשונות, הכול מתהפך?

[דוד] לא. הכול מתהפך תוך כדי. בתהליך."

מתקפה צפויה מראש

אז לחיל האוויר הייתה תכנית לחימה מסודרת ומאורגנת, והטייסים אומנו לפיה. אם כן, מה השתבש במלחמת יום הכיפורים? ובכן, כולנו יודעים שתקיפת מדינות ערב ביום כיפור של 1973 נחתה על ישראל בהפתעה. אני תמיד הנחתי שהסיבה לכישלון חיל האוויר הייתה אותה ההפתעה: כשפרצה המלחמה נכנס הצבא לפעילות תזזיתית כדי להשיב מלחמה. בברדק הראשוני שנוצר נשכחו או לא יושמו התוכניות המוכנות מראש.

אבל זה פשוט לא נכון. אם התמונה המנטלית שאתם מציירים לעצמכם היא זו של טייסים שהוקפצו מהמיטות והם רצים אל המסלולים כיוון שהמטוסים הסורים והמצרים כבר נמצאים בדרך אלינו – אתם טועים לגמרי. הסורים והמצרים פתחו במתקפה ביום שבת בשעה אחת חמישים וחמש בצהרי יום הכיפורים – אבל דוד יצחק וחבריו לטייסת ידעו על המתקפה הצפויה עוד ביום שישי, עשרים וארבע שעות קודם לכן.

"[דוד] ביום שישי, החמישי באוקטובר, אנחנו כבר יודעים שיש עליה בכוננות ושצפויה מלחמה. איך אנחנו יודעים? כי אז בימי שישי היינו טסים כמו ביום רגיל, עד הצהריים, ובבוקר אנחנו מקבלים הודעה ממפקד הכנף זוריק ז"ל, שנפל אחר כך במהלך המלחמה, שיש עלייה בכוננות ושצריך לקרוא צוותים וצוותי מילואים לטייסת. לכן אנחנו קוראים את הצוותים בחזרה לטייסת. אני מנחה את הקצין הטכני להזמין כמה אנשים שהוא צריך ולא חשוב מה שאמרו לו מלמעלה. ואנחנו מחמשים ומכינים את המטוסים לתקיפת טילים בסוריה.

[רן] כמו שאומר התרחיש.

[דוד] לימים זה יקרה מבצע 'דוגמן 5'. אנחנו נערכים למבצע הזה. עד הנה הכול מתנהל כסדרו.
במשך הלילה מגיעה הוראה להחליף לתקיפת שדות תעופה בסוריה, שזה איתות ראשון שמשהו לא מתנהל כהלכה."

במילים אחרות – ריצה היסטרית למטוסים לא הייתה כאן. חיל האוויר ידע על המלחמה המתקרבת, הטייסים היו מתודרכים כמו שצריך והמטוסים חמושים בפצצות המתאימות להשמדת מערך הנ"מ של האויב. אבל אז, רגע לפני פרוץ הקרבות, מקבלים הטייסים הוראה מפתיעה ועל פניו גם לא ממש הגיונית: לא תוקפים את הטילים – תוקפים את שדות התעופה. התוכנית שהתאמנתם עליה במשך שנים ואתם יודעים לבצע אותה בעיניים עצומות? תשכחו ממנה.

מדוע ננטשו תוכניות המלחמה?

מבחינתו של דוד, מפקד הטייסת המנוסה, הפקודה לתקוף את שדות התעופה של האויב במקום את מערך הנ"מ שלו לא עושה הרבה שכל.

"[דוד] בכל אופן, המעבר לתקיפת שדות תעופה בדיעבד, הוא כמעט בלתי הגיוני. הסיבה שאני אומר שתקיפת שדות תעופה היא דבר לא הגיוני היא א', זה לא בתוכניות שלנו. נכון, תמיד יש תכנית לכל דבר. תקיפת שדות תעופה ישנה וקיימת ואנחנו מתאמנים עליה – אבל לא בצורה מאסיבית. היא שריד ארכאי מתקופה אחרת. למה היא לא הגיונית? שני דברים. הראשון שאני יודע הוא שהמטוסים [של האויב] יושבים בתוך דירים תת-קרקעיים. אם אנחנו יכולים לתקוף שדות תעופה זה רק מסלולים. שיתוק מסלולים הוא לשעות ספורות, על אחת כמה וכמה שאחרי מלחמת ששת הימים המצרים והסורים נערכו לתיקון מהיר של מסלולים, כי זו הייתה נקודת החולשה שלהם. את המטוסים הם הכניסו מתחת לקרקע. ולכן, כל תקיפת שדה תעופה לא משנה את פני המלחמה."

מדוע, אם כן, החליט מפקד חיל האוויר – רגע לפני פרוץ המלחמה – לנטוש את התכניות המוכנות מראש עליהן התאמנו הטייסים במשך שנים?

"[דוד] הקונספציה כולה מבוססת על דבר אחד: חילות האוויר של מצרים וסוריה אינם ערוכים למלחמה ולכן לא תהיה מלחמה. אין להם יכולת תקיפה בעומק ולכן לא תהיה מלחמה. זה בסיס הקונספציה. מאיפה הקונספציה הזו מתחילה? לא מראש אמ"ן – היא מתחילה ממודיעין חיל האוויר. מודיעין חיל האוויר בא ואומר 'המטוסים של האויב הם קצרי-טווח, אין להם יכולת תקיפה בעומק. אם אין תקיפה בעומק אין מלחמה!' וכולם חוגגים על הסיפור הזה."

או במילים אחרות: חילות האוויר המצריים והסורים לא מספיק טובים כדי להתמודד מול חיל האוויר הישראלי, ולכן מצרים וסוריה לא תעזנה לפתוח במלחמה.

בני פלד, מפקד חיל האוויר, היה בדילמה. מצד אחד, הוא לא האמין להערכות המודיעיניות והעריך שמצרים וסוריה עשויות בכל זאת לתקוף את ישראל בעתיד הלא רחוק. אלוף במילואים עמוס לפידות, מי שהיה מפקד בסיס חצור בזמן המלחמה, סיפר שפלד לקח את ההכנות למלחמה המתקרבת ברצינות גמורה.

"בני היה דרוך מאוד ואמר יותר מפעם אחת 'מבחינתי הולכת להיות מלחמה'. אני זוכר שמספר ימים לפני יום הכיפורים היה אירוע מפקדים בבסיס לוד שתוכנן לעסוק בנושא שאינו קשור למלחמה. בני עצר את המפגש באמצע, פיזר את כולנו, הורה לנו לבטל את האירועים המתוכננים בבסיסים ולהתחיל להתכונן למלחמה. בחיל–האוויר בהחלט הייתה הבנה שהולכת להיות מלחמה."

אך כפי שמספר דוד יצחק, פלד עדיין קיווה שהמודיעין צודק, ושניתן עדיין למנוע את המלחמה אם רק תצליח ישראל להדגים למצרים ולסורים את העליונות האווירית שלה באופן שאינו משתמע לשני פנים.

"[דוד] יש לזה גם הנמקה, בדיעבד. הוא חושב שאם ניתן להם איזה שהיא מכה מקדימה – ולא חשוב שזו רק מכה קלה בכנף – הם יעשו חושבים פעם שנייה ולא יצאו למלחמה."

בני פלד ביקש, אם כן, להעביר למצרים ולסורים מסר ברור מבלי לדרדר את האזור למלחמה כוללת – ולכן הורה על תקיפת שדות תעופה במקום תקיפת מערך הנ"מ. מה שהוא וקצינים בכירים אחרים בצבא לא לקחו בחשבון הוא שהסורים והמצרים לא בנו על חילות האוויר שלהם! אחרי המכה שספגו במלחמת ששת הימים הם הבינו שאין להם סיכוי להתמודד מול חיל האוויר הישראלי. במילים אחרות, לעובדה שמטוסי האויב קצרי-טווח לא הייתה כל השפעה, ולא הייתה חלק מהחלטת מצרים וסוריה לפתוח במלחמה. הקונספציה הייתה שגויה לחלוטין.

פקודות סותרות

דוד יצחק וחבריו בטייסת העמק, כנראה בדומה לשאר הדרגים הזוטרים בחיל האוויר, לא היו חשופים לקונפליקטים ולדעות הסותרות בצמרת הפיקוד. מנקודת מבטם בתחתית הפירמידה, ההחלטות שהתקבלו במטה חיל האוויר היו פשוט לא הגיוניות.

"[דוד] תחילת חוסר האמון במה שקורה במטה, שהפך למשבר אמון, הוא באותו הרגע שמעבירים מטילים לשדות תעופה. השלב הבא הוא שיש לנו גם 'זמן תקיפה' – מה שנקרא בלשון שלנו זמ"מ: זמן מעל מטרה. יש לנו את הזמ"מ, אם אני זוכר נכון, שעה 11 בבוקר, ואנחנו בבוקר, באור ראשון, מתכנסים בטייסת ומתדרכים. כולם יודעים את מקומם, המטוסים מוכנים. אנחנו מחכים לרגע שצריך לצאת למטוסים – ואז מודיעים לנו: סטופ, אין תקיפת שדות תעופה.

"טוב, אז מה יש במקום? מהי הכוננות שלנו כעת? ופה מופיעה השגיאה הנוספת של מפקד חיל האוויר – שוב, דברים שאני אומר בדיעבד, אני לא כזה חכם בשעת מעשה – זה שבאותו הבוקר של השישי באוקטובר, יש כבר את הידיעה שתהיה מלחמה ואומרים שתהיה בשש בערב. מפקד חיל האוויר אומר שהיא לא תהיה בשש בערב – היא תהייה מוקדם יותר. אם תתחיל מלחמה, היא תהיה מוקדם יותר. הוא חוזה נכון את הדברים.
כל הבוקר הם מקיימים דיונים במטה. עוד דיונים ועוד דיונים. לא נותנים לאנשים לעשות את העבודה שלהם ולא עושים את הדבר הכי חשוב: לא מכריזים על כוננות לשתי פקודות הכרחיות במצב הזה. האחד זה פקודה של הגנה אווירית, מובנת מאליה, והשנייה זו כוננות לפקודה שנקראת 'שריטה'.

"פקודת שריטה מיועדת בדיוק למצב הזה שבו מתחילה המלחמה ללא תקיפת טילים. הצד השני מתחיל. מה אנחנו עושים ברגע הראשון? אנחנו יודעים איפה הם יחצו את התעלה, ואנחנו יודעים איפה הם יפלשו ברמת הגולן. בתעלה בגלל שרואים את הנקודות שהם מכינים לחצייה, וברמת הגולן הטופוגרפיה מכתיבה את הצירים שבהם אפשר להיכנס. יתר על כן, ריכוז הכוחות ברמת הגולן מעיד מהיכן תבוא ההתקפה העיקרית. לכן מה שאנחנו מתוכננים לעשות זה יעפים נמוכים, מנקודות מוצא מוכנות מראש בצד שלנו, לטוס כיוון וזמן ולמשוך, להיות או בנקודה שהיא נקודת החציה בתעלה או נתיב שבו הם אמורים לעבור ברמת הגולן, לראות כוחות למטה ולזרוק את החימוש. אין כוחות למטה? מחפשים, אולי הם קצת יותר מזרחה או מערבה. אבל אנחנו תוקפים את המקומות שמהם לבטח הם יבואו.

"אלא מה, לא מכריזים על פקודת שריטה. ולכן בא השלב הבא שמערער את האמון, והוא שבשעה רבע לשתיים, סירנה – וזנק למטוסים. למה? להגנת הכנף. מכיוון שאני מפקד הטייסת אני מוביל את הרביעייה הראשונה.

[רן] להגנת הכנף, הכוונה היא לקרבות אוויר-אוויר?

[דוד] הכוונה להגנה כנגד תקיפה של מטוסי אויב את הבסיס. הסקייהוקים לא מתוכננים ללוחמת אוויר-אוויר, בטח לא הסקייהוקים של טייסת העמק של אז, שרק בודדים הייתה להם כוונת שהייתה מתאימה לאוויר-אוויר. הייתה להם כוונת שהייתה מתאימה לאוויר-קרקע נוסח מלחמת העולם הראשונה.

[אורי] השניה.

[דוד] הראשונה! מה שנקרא 'תג טבעת'. יש סימן של צלב, ואותו אתה יכול לשנות מעלה ומטה לפי גובה ההפצצה, מהירות ההפצצה, סוג הפצצה וכולי. זה כל מה שאתה יכול לעשות. זאת אומרת, רוב המטוסים מבחינת הכוונת שלהם הם מלחמת העולם הראשונה. היו כמה מטוסים מתקדמים יותר, אבל בודדים.

עכשיו, הסקייהוק, הוא לא מטוס לקרבות אוויר. לא שלא התאמנו לקרבות אוויר – התאמנו בלי סוף, הן מכיוון שגם זה יכול להיות, והן בגלל שבמהלך תקיפה אתה יכול להיקלע למצב שמיירטים אותך ואתה צריך להתגונן, והן מכיוון שאנחנו מדריכים טייסים לטייסות המתקדמות יותר, מיראז' ופאנטום. אנחנו יודעים לעשות קרבות אוויר, אבל המטוס מחומש עם 12 פצצות, עם שני מיכלים נתיקים של דלק, לא ערוך בכלל לקרבות אוויר.
עכשיו אומרים – 'רביעיה ראשונה זנק להגנת הכנף.' אין פה זמן להתחיל שינויים. כמו שאנחנו רצים למטוס אני אומר 'תורידו את החימוש'. את הפצצות קל להוריד מהר. לכן אנחנו מצליחים להמריא בלי פצצות, מה שלא קורה לטייסות אחרות שממריאות עם פצצות.

ואנחנו מסתובבים סביב הכנף, דבר לא הגיוני. הרי אם אין להם כושר תקיפה בעומק מה אנחנו עושים בהגנת הכנף? זה לא אומר שאי אפשר להגיע. הגיעו מטוסים גם במלחמת ששת הימים לתקיפה ברמת דוד, אבל זה משהו מוזר. זה צעד נוסף שאומר שמשהו כאן לא תקין."

הדילמה של דוד

הפקודות הסותרות והמבלבלות מעצימות אצל דוד את התחושה שמשהו לא טוב קורה בפיקוד חיל האוויר, שמישהו שם למעלה אינו עושה את מה שצריך לעשות. אבל החינוך הצבאי והמשמעת העצמית גוברים על הספקות, והוא ממשיך לבצע את ההוראות שקיבל כלשונן. ואז, מיד עם פרוץ המלחמה, מתקבלת פקודה שמאיימת להפוך את המתח שבין הספקות והמשמעת הצבאית לפיצוץ של ממש.

"[דוד] אנחנו מסתובבים מעל הבסיס, לא קורה שום דבר. אנחנו מסתובבים יחד עם זוג של מיראז'ים וכעבור איזה זמן אומרים לנו תחזרו לנחיתה. אני חוזר ואומרים לי שיש מבנה באוויר לתקיפה ברמת הגולן. מוביל אותו חנן איתן.

במוצב הפיקוד של הטייסת יש מכשירי קשר לתקשורת עם מטוסים באוויר, בדרך כלל מסיבות ארגוניות או בטיחות. כלומר למישהו יש תקלה והוא רוצה להתייעץ עם מישהו על הקרקע, ולפעמים מסיבות ארגוניות – אל תנחת במקום זה, תנחת במקום אחר וכן הלאה. אני מורה לעבור לערוץ התקיפה, איפה שהוא נמצא, ואנחנו שומעים שהוא מקבל הוראה לטוס בעשרים אלף רגל לקונטירה. פה אני לרגע בדילמה. להגיד לו 'עצור!' או לעשות משהו אחר."

צריך להבין את הדילמה בה נמצא דוד. חנן איתן, מוביל המבנה, קיבל פקודה שדוד, מפקד הטייסת המנוסה, מציבה אותו ואת שאר המטוסים במבנה בסכנה אדירה: לטוס לתוך ליבו של מערך סוללות הנ"מ הסוריות בקוניטרה, בגובה גבוה שחושף אותו למכ"מים של האויב. דוד יודע שזו טעות, אבל אסור לו לעשות דבר.

"[דוד] צריך להבין שבחיל האוויר, להבדיל מכוחות היבשה שיש שרשרת פיקוד, צוות שעולה למטוס הוא תחת פיקודו הישיר של מפקד חיל האוויר. מאותו הרגע שהוא הולך למטוס הוא לא תחת פיקודו של מפקד הטייסת. מפקד הטייסת יכול לעשות החלפת איוש, אבל לא יותר. מאותו הרגע שהמטוס באוויר הוא תחת פיקוד מפקד חיל האוויר שיש לו מערכת שליטה ובקרה שבאמצעותה הוא זה שמפקד על המטוסים. לכן אסור באיסור מוחלט שמפקד טייסת או מפקד כנף מהקרקע יתערב בפעילותם המבצעית של מטוסים באוויר. אסור לו להוציא מילה.

[רן] למרות שאתה מבין עכשיו שהפקודה לא נכונה?

[דוד] אני מבין שהפקודה לא נכונה, אבל אני לא יודע את הכל. אני חושב – רגע אחד, אם שולחים אותם בעשרים אלף רגל, ואם הפקודה באה ממפקד חיל האוויר, ואם יש אולי מערכת ל"א שמגינה וכו' – הם יודעים מה הם עושים!

[אורי] למרות שבפועל זה ברווז למטווח.

[דוד] בפועל זה ברווז למטווח, כן. אני גם מבין שזה ברווז למטווח, אבל מה שבולם אותי מלהתערב בקשר ולומר לו לעשות סיבוב נוסף או משהו כזה…ובדיעבד אני אומר אני שגיתי, התוצאות מוכיחות את זה. מה שעשיתי זה להרים טלפון למוצב הפיקוד הכנפי, שם אני תופס את סגן מפקד הבסיס, אריק עזוז, ואומר לו – 'הם שולחים אותו בעשרים אלף רגל לקונטירה. תעצור אותם!'. עד שאנחנו מדברים, נורה טיל והמוביל נופל. מספר שלוש לוקח את ההובלה, יורד לגובה נמוך, והם תוקפים במקום שהם קיבלו לתקוף. אבל מאותו הרגע אנחנו מתחילים להבין שהעסק הזה נוסע לכיוונים לא ברורים. האמונה שלנו שבמטה הם יודעים מה הם עושים – מתחילה להתערער.

עכשיו באה המכה האחרונה. בערב אנחנו נפגשים בקבוצת פקודות כנפית, ומסכמים שהיום הראשון למלחמה היה בלאגן. אף אחד לא מצביע על זה למה לא הפעילו את פקודת שריטה ואת פקודת הגנה אווירית. היה בלאגן, מצבים של תחילת מלחמה – למרות שאנחנו לא בהפתעה, אנחנו כבר מיום שישי בכוננות. מחר חוזרים לסדר יום רגיל. מה עושים מחר? הולכים לתקיפת טילים בתעלה, בגזרה הצפונית.

"אנחנו מוכנים, ערוכים. בבוקר אני לוקח שמינייה וטס איתה לצד המערבי של הדלתא המצרית לתקיפת שדות תעופה ומכ"מ. בדיעבד אני שואל – לעזאזל, אם אנחנו תוקפים טילים, מה אני עושה בצד המערבי של הדלתא בתקיפת שדות תעופה ותקיפת מכ"ם? בוא נאמר שהמטס הראשון היה מתוכנן עם תקיפת שדות תעופה מצומצמת על מנת למנוע הפרעה של מטוסי האויב לגל הבא שיבוא לתקוף את הטילים עצמם. זה נקרא "מטס הכנה." לתקוף סוללות נ"מ ושדות תעופה כך שאפילו אם הם ימריאו משדות התעופה הם ילכו להגנת הבסיס ולא יפריעו לתקיפת הטילים.
ואז אני חוזר לטייסת אחרי הטיסה. אני פוגש את הסגן שלי והוא אומר לי – שינו כיוון, הולכים לתקוף במטס השני את הטילים ברמת הגולן. אתה לא מבין איך המלחמה מתנהלת? עשינו מטס הכנה במצרים, ועכשיו אנחנו הולכים לתקוף ברמת הגולן?"

זיגזגים בניהול המלחמה

מרבית התחקירים הצבאיים והעיתונאיים שנערכו בעקבות מלחמת יום הכיפורים העלו אותה המסקנה: שינויי הכיוון וה"זיגזגים" הפתאומיים בניהול המלחמה בין תקיפת שדות תעופה במצרים לתקיפת טילים ברמת הגולן הן תוצאה של הפניקה ושל אווירת "חורבן בית שלישי" ששררה בצמרת הממשלה והמטה הכללי. שר הביטחון משה דיין קיבל דיווחים מבוהלים על טנקים סורים השוטפים את רמת הגולן, ובתגובה לחץ על הרמטכ"ל, דוד אלעזר, שלחץ על חיל האוויר לתקוף – ומפקד חיל האוויר, בני פלד, לא עמד בלחץ.

אבירם ברקאי, מחבר הספר 'בשם שמיים,' ניתח את תפקוד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, ותיאר את הלחץ הזה ואת השלכותיו בראיון לעיתונאי בן כספית:

"פתאום, היה נדמה לדיין שרמת הגולן נופלת וטבריה תכף נכבשת. זה לא היה רחוק מהאמת, אבל לא היה צריך להפסיק בשביל זה את [תקיפת טילי הנ"מ במצרים] אלא להפעיל את תוכנית 'שריטה', שיועדה בדיוק לצורך הזה, תוכנית שהקצתה לחזית הגולן שתי טייסות סקייהוק כדי להתנפל על הטנקים הסוריים, בלי להפריע [לתקיפה במצרים.]
"הייתה תחושת דיזסטר טוטלי בגולן. שר הביטחון דיבר על חורבן בית שלישי, אבל כשאתה מפקד חיל האוויר, גם אם השר הממונה מאבד עשתונות, אתה צריך לעמוד בפרץ. אתה מח"א, אתה מקצוען, יש לך ביצים מברונזה, אתה אייסמן. יש לך חיל אוויר מעולה, אז אתה צריך לאפס את המערכת, אתה צריך להיות המבוגר האחראי. אתה צריך להגיד לדיין אין בעיה, אני פותר לך את רמת הגולן עם הסקייהוקים, יש לנו תוכנית מיוחדת בשביל זה, הרי גם כך אין מקום ליותר משתי טייסות מעל דרום הגולן, תן לי להמשיך את [התקיפה במצרים.]"

אבל בני פלד לא הצליח להרגיע את הרוחות ולייצב את המערכת. התוצאה הייתה זיגזגים תכופים בין תקיפות בחזית הסורית ובחזית המצרית, מבלי שאפילו תקיפה אחת הצליחה להשיג את מטרותיה בפועל.

אני מודה שאינני מרגיש נוח לומר את הדברים האלה על בני פלד. גם אני הייתי מפקד בצבא, ואני יודע כמה קל לשבת מול המיקרופון במרחק של עשרות שנים מההתרחשויות ולירות חיצי ביקורת במישהו שאני לא חושב שהייתי מחזיק שעתיים לו הייתי בנעליו באותם רגעים דרמטיים – ועל אחת כמה וכמה תחת לחציו של שר הביטחון, משה דיין, שעל פי כל העדויות היה משוכנע שתבוסה בגולן פירושה חורבן בית שלישי. ברור לי גם שתאור האירועים הפשטני והסכמטי שהושמעו כאן אינו עושה צדק עם המורכבות האדירה של ניהול מלחמת הישרדות: ספרים עבי-כרס נכתבו על מלחמת יום הכיפורים, וספק אם גם הם הצליחו ללכוד את המורכבות האדירה הזו על כל הניואנסים שלה. מה שבטוח הוא ששם למטה, בתחתית סולם הדרגות, דוד יצחק וחבריו איבדו בהדרגה את האמון שלהם במפקדת חיל האוויר.

"[רן] נדמה שיש בלבול. אין אסטרטגיה.

[דוד] לא נדמה. ברור שמשהו מוזר מאד מתרחש בכל הסיפור הזה. לכן האמון שלנו בזה שהם יודעים מה הם עושים מתערער בתהליך הדרגתי, כל פעם אבן אחרת נופלת מהפירמידה, עד שהדבר הזה מתמוטט. המטס לתקיפת דוגמן 5, תקיפת הטילים ברמת הגולן, נכשל – ומהרגע הזה והלאה אנחנו תוקפים בעיקר ברמת הגולן, בגובה נמוך, את הכוחות שחדרו לרמת הגולן ולא טיפלו בטילים. המלחמה מתחילה להתנהל מהסוף להתחלה."

ה-SA6

זו השתלשלות האירועים שהובילה לכך שמערך הנ"מ הצפוף שהקימו הסורים והמצרים – מאות סוללות טילים ועמדות תותחי נ"מ – לא הושמד כבר בתחילת המלחמה כפי שהיה אמור להיות מושמד. טייסי טייסת העמק מצאו את עצמם נלחמים בחזית רמת הגולן ובתעלה כשמסביבם גועש גיהנום של טילי נ"מ ופגזים שורקים מכל עבר.

אחד מאותם טייסים שחוו את התופת הזו בגוף ראשון הוא גיורא בן דב, שכאמור היה אז טייס מילואים בטייסת.

"[גיורא] לתערובת הזו שעליה דיבר דוד, על ההחלטות המוזרות של חיל האוויר, נכנס עוד גורם אחד ראשי, וזה הנושא של ה- SA6.

[רן] SA6, נזכיר, זה טיל קרקע-אוויר.

[גיורא] טיל קרקע-אוויר שהיתרון הגדול שלו הוא שהוא היה נייד. זו הייתה סוללה של כמה כלי רכב, נוסעים בשטח, פורסים, ויורים. ה-SA6, בניגוד ל-SA3 ו-SA2, שאליהם היינו מוכנים כבר טסנו נגדם במלחמת ההתשה, למצרים לא היו SA6. לא הכרנו את הביצועים של הטיל הזה, והוא היה הרבה יותר קשה להתגוננות."

ל-SA6 הייתה השפעה דרמטית על שדה הקרב האווירי במלחמת יום הכיפורים: מאה ותשעה מטוסים איבד חיל האוויר במלחמה, וחלק לא מבוטל נפלו קורבן לטיל החדשני הזה. כפי שציין גיורא, ה-SA6 – בניגוד לטילי נ"מ קודמים – היה מותקן על כלי רכב בעלי יכולת תנועה עצמאית שיכלו לירות טיל, לדלג למקום חדש ולהיות מוכנים לירי נוסף בתוך עשרים דקות בלבד! שיפור משמעותי נוסף שהכניסו המהנדסים של ברית המועצות ב-SA6 היה במנוע שלו. המנוע היה חזק ומהיר בהרבה מהדורות הקודמים של מנועי הטילים והיה מסוגל להאיץ את הטיל לכמעט שלוש פעמים מהירות הקול, עובדה שהפכה את הטיל החדשני לאיום משמעותי עבור הסקייהוקים והפאנטומים של חיל האוויר.

"[גיורא] כשטיל כזה משוגר הוא עושה אבק, רואים איזו נקודה אדומה ופתאום הוא נעלם. אחרי כמה שניות הוא מתפוצץ – לפעמים עם האווירון, לפעמים בלי האווירון. אתה לא רואה שובל ואתה לא רואה אותו טס. אתה רק רואה נקודה אדומה – שקשה לראות כי זה בא בדיוק אליך.

יש איזו תופעה מוזרה: באווירון, כשאתה טס, כולם יורים עליך. כשיורים עליך נותבים זה נדמה לך שכל נותב שחייל יורה זה אליך בין העיניים. הוא בא ישר אליך! ברגע האחרון הוא זז הצידה. הטיל הזה ראית נקודה, ולא ידענו איך להתמודד עם זה.

[רן] מה התחושות שלך, בעצם?

גיורא: פחד אלוהים. פחד אלוהים. קשה. אתה יושב, אנשים מסתגרים בתוך עצמם. אני לא רוצה פה להכנס למערכות הפרשות אישיות, אבל ההפרשות נהיות רכות, שלשולים."

אל הגהינום ובחזרה

השיחה עם גיורא ודוד גרמה לי להבין משהו שלא הבנתי קודם לגבי אופייה המיוחד של הלוחמה באוויר – ואיזו השפעה פסיכולוגית יש לה על הטייסים. כולנו ראינו סרטי מלחמה שבהם רואים את הטייס צולל עם מטוסו בעוז אל המטרה דרך מטר פגזי הנ"מ, משחרר את הפצצות וחוזר בחזרה אל הבסיס כמנצח. אבל מה שלא רואים בסרטים זה את המחשבות שעוברות לאותו טייס כשהוא יודע שבעוד כמה שעות יצטרך לטפס שוב אל תא הטייס – ולחזור, מיוזמתו, אל תוך אותה התופת.

"[גיורא] תראה, להקה כזו של טייסים הם קבוצה של אנשים שמאוד קשורים אחד לשני. ומה שנותן לך את ההצדקה לנסוע לתוך הטירוף הזה זה רק הקבוצה. כי בעצם, מבחינת שרידות אין טעם לנסוע.

[אורי] גיורא, אם אפשר לומר מילה אחת. אני חושב שרוב האנשים שלא מכירים את עולם הטיסה, מלחמה זה דבר שאו שאתה בתוכה או שאתה מחוץ לה. חייל שנמצא במלחמה לא מקבל את החלטה – הוא פשוט שם. טייסים נמצאים בסיטואציה מאד שונה וקיצונית שבה הם נכנסים לסכנה, נכנסים לסכנת מוות הזו. חצי שעה אחר כך הם נוחתים, מגיעים למטבחון ויושבים בניחותא בניאון, אוכלים טוב. ושעה אחר כך קוראים להם שוב פעם להכנס לתופת. בעצם הם צריכים כל יום, שלוש ארבע פעמים, להחליט שהם מכניסים את עצמם של עשרים אחוז שאתה לא חוזר. זו העוצמה הפסיכולוגית החריגה שהאדם צריך לעבור. מצד אחד הוא לא בסיכון כל הזמן, ומצד שני הוא כל הזמן צריך לבחור להכנס לסיכון הזה."

אבירם ברקאי, מחבר הספר 'בשם שמיים', תיאר היטב את הלחץ הפסיכולוגי האדיר שהבחירה הזו מטילה על הטייסים.

"שמע, החבר'ה האלה נלחמים לגמרי אחרת מאיתנו, השריונאים. הם לא חווים דם, גוף של חבר מרוטש או חתוך לשניים, זעקות 'אמא אני לא רוצה למות', ריח של מוות, לא לישון ארבעה ימים, לא להתקלח חודש. הם נלחמים אחרת. פעם חשבתי שזה יותר קל. היום נדמה לי שזה יותר קשה.

"אנחנו, הטנקיסטים, נמצאים כל הזמן בג'יפה. תקועים שם. הטייסים נמצאים בגן העדן הבטוח. הרגוע. הם מתקלחים ואוכלים מצוין ורואים סרטים במועדון ומתפנקים, אבל הם צריכים לעקור את עצמם מכל זה פעם, פעמיים, שלוש או חמש פעמים ביום, ולטוס לתוך הגיהינום.
"אם אנחנו, הטנקיסטים, בתוך החודש של המלחמה נמצאים רוב הזמן בדרגת סיכון 30 נניח, חלק מהזמן בדרגה נמוכה יותר, ויש לנו פיקים של 80 או 90 ואפילו מאה, הטייסים נעים כל הזמן בין אפס למאה. כשהם נכנסים, אז כל הקנים בגזרה, עשרות אלפי קנים, יורים בהם בבת אחת. טילים ותותחים ומקלעים ומה לא. כולם כמו משוגעים מתמקדים רק במאמץ להרוג אותו, את הטייס הזה. תשמע, יש כאלה שעשו את זה במלחמה, את המסלול המטורף הזה, 50 פעם. זו גבורה עילאית. אלה תעצומות נפש מטורפות".

"[גיורא] מפנקים אותך. אתה מאד מפונק! ועוד במלחמה הזאתי, היה לנו נהג אחד שהיה לו מסעדה סינית והיינו מרשים לו לנסוע הביתה והביא את כל הווקים וכל מיני תבלינים. באוהל של הטייסת שלנו אכלנו אוכל סיני נפלא, היה ממש חבל למות. היה אוכל מצוין! במנעד הזה שבין מצב מאד מפחיד ומסוכן ואתה מכיר אותו כי אתה נפגש איתו – או שפוגעים בך או שפוגעים בחברים שלך – ובין המצב של הרוגע הכללי והפינוק. המעבר הקיצוני בין המצבים האלה יוצר מתיחויות נפשיות שהן מאד מיוחדות. בשריון וחיל רגלים זה כנראה אחרת."

בחלק זה, אם כן, עברנו על שרשרת האירועים והטעויות בשיקול הדעת שהובילה לכך שחיל האוויר, במקום להפעיל תכניות לחימה מוכנות מראש שהיו אמורות להקנות לטייסים עליונות אווירית ושמיים פתוחים – נכנס למלחמת יום הכיפורים עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. סוללות הנ"מ המתקדמות של חילות ערב לא הושמדו, ומבחינת הטייסים כל גיחה לחזית הייתה עוד סיבוב ברולטה רוסית. שמענו על התהליך ההדרגתי של אובדן האמון בפיקוד העליון של חיל האוויר ועל האווירה הקשה והמעיקה בטייסת.

אבל בחלק הבא נקרא על האופן המיוחד והבלתי שגרתי שבו התמודדו בטייסת העמק עם המצב האיום אליו נקלעו. נשמע על ערוץ תקשורת סודי, 'עוקף מפקדת חיל האוויר', שהפעיל דוד יצחק כדי לשוחח בכל זאת עם הטייסים שלו באוויר – ועל גיורא בן דוב שרקח, יחד עם כמה ממהנדסיה המוכשרים של רפא"ל, כמה אילתורים טכנולוגיים מבריקים תוך כדי הקרבות. ננסה גם לענות על השאלה: מה יש, אם בכלל, בתרבות הארגונית הייחודית של חיל האוויר שדווקא מקדם ומאפשר אלתורים ויוזמות יצירתיות שכאלה?

קישור לחלקו השני של הפרק

---

קרדיטים:

https://soundcloud.com/alxdmusic/alxd-fallen-kingdom
https://www.youtube.com/watch?v=8dcckQRt_94
https://soundcloud.com/bjarke-tan/let-there-be-war
https://soundcloud.com/bjarke-tan/untitled-6
https://soundcloud.com/myuu/friday-the-13th-horror-soundscape
https://www.youtube.com/watch?v=3BT_I3dVPQY
https://www.youtube.com/watch?v=bGgvuDyIm6g
https://soundcloud.com/alxdmusic/t-0