הורד את הקובץ (mp3)

הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במייל | iTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

---

האם המוזיקה קובעת את האופן שבו יתפתחו וישתנו כלי הנגינה, או שההתפתחות הטכנולוגית של כלי הנגינה קובעת כיצד תולחן המוזיקה? נבחן את שאלה זו באמצעות סיפורו של אדולף סקס, ממציא הסקסופון, וסיפור המצאתו של הפסנתר. כמו כן, נכיר את הת'רמין (Theremin) – כלי הנגינה בלתי שגרתי הפועל ללא מגע.

---

(פרסומות)

הפרק בחסות Augury המגייסת מהנדסים במגוון תחומים. אוגורי – כשהמכונות מדברות, אנחנו מקשיבים.

התחום שבו עוסקת אוגורי הוא מרתק וחדשני ביותר: 'Predictive Maintainace', 'תחזוקה באמצעות ניבוי'. בימים אלה חווה אוגורי תקופה מרתקת של צמיחה, ומחפשת אנשים מצויינים שיצטרפו להרפתקאה. באוגורי אוהבים טכנולוגיות חדשות, מוצרים חכמים ובעיקר- אנשים מעניינים. אם את או אתה חולקים את אותה תשוקה ורוצים להצטרף לחברה צומחת, ולצוות שכיף לפגוש בבוקר, אוגורי רוצה להכיר אתכם…הקפה על חשבון הבית.

הפרק בחסות Wix, החברה המובילה בעולם הפיתוח ב-Web.

Wix מחפשת מהנדסי תוכנה מכל תחומי מדעי המחשב, שיש להם את התשוקה ללמוד ולעבוד בעולם הweb, גם בצד שרת, וגם בקליינט. בואו לסדנאות ולמפגשים שמארגנת וויקס בבאר שבע ובתל-אביב, והכנסו לתחום המסעיר והתוסס ביותר של עולם הטכנולוגיה.

הפרק בחסות 'מבטחים-הייטק', תכנית הפנסיה החדשה של מנורה-מבטחים.

'מבטחים הייטק', תכנית הפנסיה החדשה של מנורה-מבטחים, מציעה דמי ניהול נמוכים מאד ביחס למקובל בשוק ולא פחות חשוב – דמי ניהול אלה יישארו קבועים לכל אורך שנות ההפקדה, ולא יועלו גם אם העובד מחליף מקום עבודה. על פני שנות הצבירה של הפנסיה, דמי הניהול המופחתים מבטיחים לכם חסכון של עד מאות אלפי שקלים. מלאו את פרטי הקשר שלכם – ונציג החברה יחזור אליכם בהקדם.

 

---

ההיסטוריה של כלי נגינה – או, דו קרב בסי מז'ור

כתב: רן לוי

המוזיקה מלווה את המין האנושי מאז ומתמיד. אנחנו אוהבים ליצור מוזיקה, להאזין לה, לרקוד לצליליה- וזו תכונה משותפת לכל בני האדם מכל התרבויות ובכל הזמנים.

עובדה מספר אחת: היכן שישנה מוזיקה, ישנם גם כלי נגינה. ישנו קשר עמוק בין אופי המוזיקה והכלים עליהם מנגנים אותה: גיטרה חשמלית מתאימה לקצב ולכעס של הרוק אנד רול, אבל נדיר לראות גיטריסט מלווה הופעת אופרה. כינורות מוצאים את מקומם במוזיקה הקלסית, אבל קשה למצוא אותם בהיפ-הופ. סביר להניח שהקשר הזה הוא תוצאה של הפסיכולוגיה האנושית המשונה ולא נובע מתכונות כאלה או אחרות של כלי המוזיקה עצמו. אלטון ג'ון, למשל, בנה קריירה מוצלחת מאוד על בסיס שילוב של פסנתר כנף עם רוק אנד רול. תהה הסיבה אשר תהה, הקשר הזה קיים: כלי הנגינה משפיעים על המוזיקה שיוצרים עימם.

עובדה מספר שתיים: כלי נגינה משתנים לאורך השנים. לפעמים השינוי הוא מהיר מאוד- כמו הפריחה האדירה בכלי נגינה אלקטרוניים בחמישים השנים האחרונות- ולפעמים הוא איטי וכמעט בלתי מורגש. כשלמדתי לנגן על גיטרה קלסית, למשל, ניגנתי יצירות שהולחנו לפני מאה שנים ויותר על אותו הכלי בדיוק. איטי או מהיר, השינוי קיים תמיד. הנה דוגמה מוחשית לכך. רובנו שמענו על המלחין המפורסם יוהאן סבסטיאן באך (Bach). רובנו גם מכירים את היצירות המפורסמות ביותר שלו, גם אם אנחנו לא תמיד יודעים שהוא זה שהלחין אותן.

מוזיקאים המנגנים כיום יצירות של באך עושים זאת לרוב על כלי נגינה מודרניים, אבל באך נולד במאה ה-17. כלי הנגינה שעבורם כתב את יצירות המופת שלו היו שונים מאד מהכלים שאתם מנגנים אותן היום. הנה, למשל, אחת היצירות המפורסמות ביותר של באך- האריה מתוך 'ואריציות גולדברג'. את 'ואריאציות גולדברג' כתב באך עבור כלי נגינה בשם 'הרפסיקורד' (harpsichord, גם "צ'מבלו" בשפות גרמניות – Cembalo). אנחנו נרחיב את הדיבור על ההרפסיקורד בהמשך הפרק, אבל לעניין הנוכחי מספיק לדעת שההרפסיקורד נראה, מבחינה חיצונית, דומה מאוד לפסנתר.

כפי שוודאי הבחנתם, ההרפסיקורד לא נשמע כלל כמו פסנתר. אבל מה לעשות: ההרפסיקורד לא באופנה כבר שלוש מאות שנים בערך. אז מה עושים? מנגנים את 'וריאציות גולדברג' על כלי הנגינה הכי קרוב להרפסיקורד שאפשר למצוא, אפילו אם הדמיון הוא די שטחי. כך נשמעת אותה האריה, על פסנתר.

אותה היצירה- אבל ההבדל הוא תהומי. לצלילים שמפיק ההרפסיקורד אין את העומק והעושר שיש לצלילי הפסנתר. עובדה זו מעלה שאלה מרתקת: אם לבאך היה, במאה ה-17, פסנתר במקום הרפסיקורד- האם הוא עדיין היה כותב את 'וריאציות גולדברג' כפי שהן? אולי היה בוחר לנצל אחרת את עושר הצלילים שמפיק הפסנתר? במילים אחרות, השאלה העקרונית היא מי משפיע על מי: האם המוזיקה קובעת את האופן שבו יתפתחו וישתנו כלי הנגינה, או שההתפתחות הטכנולוגית של כלי הנגינה קובעת כיצד תולחן המוזיקה? הבה ננסה לענות על השאלה הזו באמצעות בחינה מדוקדקת יותר של ההיסטוריה המוזיקלית.

עלייתו של המוזיקאי המקצועי

סביר להניח שהמוזיקאים הראשונים לא היו מקצוענים. זאת אומרת, מוזיקה לא היתה המקצוע שלהם: בימי קדם, כשהיית צריך לחרוש את השדות או לצוד ביער כדי לאכול- מוזיקה הייתה מותרות. מי שידע לנגן עשה זאת בעיקר באירועים כמו טקסים דתיים או פסטיבלים, ובתום הארוע חזר לשגרת יומו, לחיים האמיתיים. בתקופות או במקומות שבהן הכלכלה המקומית שגשגה והלחץ הקיומי פחת, אפשר היה למצוא מוזיקאים מקצועיים- אבל אלו היו יחידי סגולה נדירים, וכמעט תמיד ניגנו במסגרת דתית כזו או אחרת.

החל מסביבות אמצע האלף הראשון לספירה ניתן היה למצוא יותר ויותר מוזיקאים נודדים, או Bards. אלו היו משוררים או נגנים מוכשרים שהיו עוברים מעיר לעיר ומכפר לכפר ומופיעים להנאת התושבים. המוזיקאים הנודדים היו מעין 'שגרירי תרבות': הם היו מפיצים מנגינות, שירים וסיפורים ממקום למקום. להקות או תזמורות היו, באותם הימים, חבורות קטנות של מוזיקאים- לא יותר משלושה או ארבעה חברים, בדרך כלל. הם היו מופיעים בפונדקים, בתי מרזח ושאר המקומות שבהם נהגו האנשים הפשוטים לבלות. כלי הנגינה שבהם השתמשו המוזיקאים הנודדים ולהקות הקטנות התאימו לאופי המקצוע: אלו היו כלים פשוטים- תופים, חלילים, גיטרות פשוטות ועוד כלים דומים שלא דרשו שנים של אימונים מפרכים וניתן היה להזיז אותם ממקום למקום בקלות. לקראת סוף ימי הביניים הופיעו ניצני שינוי ראשונים. הם היו תוצאה של שתי התפתחויות טכנולוגיות ש'התבשלו' באטיות לאורך מאות שנים: התווים, וטכנולוגיות עיבוד עץ ומתכת.

לפני המצאת הכתב, כל יצירה מוזיקלית הייתה חד-פעמית, אלא אם מישהו טרח לשנן ולזכור אותה. יצירות מוכרות כמו שירי עם נשמרו והועברו מדור לדור, אבל לאורך השנים גם הן עברו שינויים. מהרגע שהופיע הכתב, החלו מופיעות גם שיטות בסיסיות של נוטציה מוזיקלית (או 'תיווי', בעברית), כמו סימני קצב והנחיות נגינה שנתגלו על לוחות אבן בני אלפי שנים שבאזור עיראק של ימינו.

במשך אלפי שנים השפה המוזיקלית נותרה פשוטה ובסיסית מאוד- בעיקר מכיוון שלא היה ביקוש גדול מצד המוזיקאים. היו מעט מאוד נגנים מקצועיים שנגנו יצירות מסובכות: עבור רוב המנגינות הנפוצות כמו שירי עם או זמירות דתיות, אפשר היה בהחלט להסתפק בשמירה על קצב לפי הטקסט או הריקוד המסוים שהיה קשור למנגינה. היוונים והרומאים שיכללו את הנוטציה המוזיקלית כשהצמידו לתווים אותיות של האלפבית הרגיל- זו הסיבה לכך שעד היום שמות התווים באנגלית הם A, B, C וכן הלאה. במאה ה-15 הומצאו סימני התווים- הקווים עם העיגולים הקטנים בקצותיהם- ולאחר מכן החלו משרטטים אותם על חמישה קווים אופקיים וכן הלאה. להופעתה של השפה המוזיקלית הייתה השפעה דרמטית על האופן שבו אנשים ניגנו יחד: היא אפשרה למוזיקאים שונים לנגן יחד את אותה המנגינה, גם אם זו הייתה מתוחכמת ודרשה סנכרון מדויק בין הכלים המבצעים. מרכז הכובד של המוזיקה עבר מהכנסייה אל האקדמיה, ספרי תיאוריה ולימוד הופיעו בפעם הראשונה ומלחינים החלו כותבים יצירות מתוחכמות יותר שדרשו מהמוזיקאים מקצוענות גבוהה יותר. באירופה החלה מגמה ברורה של מעבר ממוזיקה מונופונית- מוזיקה של כלי אחד שמלווה שירה או דיבור- לפוליפונית: כמה כלים שמנגנים יחד.

במקביל, חלו התפתחויות טכנולוגיות משמעותיות בעיבוד עץ ומתכת, וכלי הנגינה החלו מפיקים צלילים עשירים יותר ומגוונים יותר. הכינור, למשל, הפך במאות ה-11 וה-12 מקופסה חלולה שעליה מתוח מיתר בודד, לתיבת תהודה משוכללת בעלת מספר מיתרים. רמת הסטנדרטיזציה של בניית הכלים עלתה באופן ניכר, כך שכל שני כינורות שכוונו כהלכה, הפיקו צלילים דומים מאוד זה לזה.

שתי ההתפתחויות הללו, השכלול הטכנולוגי והופעת השפה המוזיקלית, הביאו לשינוי ברור באופייה של המוזיקה החל מסוף ימי הביניים ותחילת עידן הרנסנס, במאה ה-15: משירי עם פשוטים וזמירות כנסיתיות, ליצירות מתוחכמות שנוגנו על ידי תזמורות פילהרמוניות (או 'סימפוניות') בעלות עשרות נגנים ומנצח. העובדה שרק מוזיקאי מקצועי ומיומן יכול לנגן בתזמורת הביאה לכך שרק העשירים ביותר- כמו מלכים או בני אצולה אחרים- יכלו להרשות לעצמם לממן תזמורת שכזו. כתוצאה מכך נוצרה חלוקה מעמדית ברורה גם בעולם המוזיקה: בני המעמד העליון נהנו מהמוזיקה הסימפונית החדשה, ופשוטי העם המשיכו להאזין למוזיקאים נודדים ולהקות בבתי מרזח. רק מאות שנים מאוחר יותר נפתחו שערי אולמות הקונצרטים בפני מעמדות נמוכים יותר, כמו הסוחרים, עורכי הדין, הרופאים וכל שאר בני המעמד הבינוני הבורגני- אבל המעמד הנמוך תמיד נשאר מחוץ לגדר.

ראינו, אם כן, שההתפתחויות הטכנולוגיות של השפה המוזיקלית ובניה טובה יותר של כלי נגינה, הביאו גם לשינוי באופייה של המוזיקה. אבל לא תמיד השינויים הטכנולוגיים התקבלו אצל הנגנים בזרועות פתוחות. כמו בכל תחום, גם במוזיקה ישנם שמרנים וחדשנים- ולפעמים שינויים חברתיים יכולים להשפיע על המוזיקה לא פחות, ואולי אפילו יותר, משינויים טכנולוגיים. הנה סיפור שידגים עובדה זו היטב.

אדולף סקס

הקריירה של אדולף סקס (Sax), מי שיהפוך ברבות הימים לגדול בוני כלי הנגינה של המאה ה-19, כמעט שנסתיימה עוד לפני שהחלה. סקס נולד ב-1814 בכפר קטן בבלגיה וכשהיה פעוט נפל מהקומה השלישית וכמעט נהרג. בגיל שלוש נפצע מהתפוצצות אבק שריפה, ומאוחר יותר נכווה מסיר בישול רותח. הוא גם נפל לנהר וניצל מטביעה ממש ברגע האחרון. אין פלא, אם כן, שאמו הייתה משוכנעת שהוא לא ישרוד את ילדותו. תושבי הכפר כינו אותו בחיבה 'רוח רפאים'.

אביו של סקס היה בונה כלי נשיפה מוכשר שמונה להיות יצרן הכלים הרשמי של בית המלוכה. סקס בילה את רוב שנות ילדותו בבית המלאכה של אביו, למד לנגן בקלרינט (או 'קלרנית' בעברית) וכשהתבגר החל לעשות לעצמו שם כבונה כלי נשיפה משכמו ומעלה. כבר כשהיה בן עשרים פיתח גרסה משלו ל'בס-קלרינט', כלי נגינה שכבר היה נפוץ למדי בתקופתו, אבל הצלילים שהפיק לא היו מדויקים והכלי עצמו היה לא-אמין ונוטה לתקלות. סקס שיפר את הבס-קלרינט הקיים והציג אותו בפני אנשי התזמורת הפילהרמונית של בריסל.

זו הייתה הפעם הראשונה- ובהחלט לא האחרונה – שסקס נתקל בהתנגדות עזה לכלי נגינה חדשים שפיתח. הסולן הראשי של התזמורת, שניגן על בס-קלרינט מהדור הישן, לא היה מוכן לאמץ את הכלי החדש של 'הילדון הקטן סקס', כפי שכינה אותו בזלזול. זו גם הייתה הפעם הראשונה- ובהחלט לא האחרונה- שבה בא לידי ביטוי העקשנות הבלתי מתפשרת של סקס. סקס לא רק שלא ויתר על ניסיונות השכנוע שלו, הוא אף הזמין את הסולן לדו-קרב מוזיקלי: כל אחד מהם ינגן על הכלי שלו, והקהל והשופטים בתחרות יקבעו את המנצח. הסולן הסכים להצעה, והשניים ניגנו על במה לפני ארבעת אלפים איש. בסופו של הערב לא היה ספק לגבי המנצח: הבס-קלרינט של סקס סחף את הקהל לתשואות רמות. כלי הנגינה החדש אומץ על ידי התזמורת, אבל סקס כבר רשם לעצמו אויב ראשון.

ב-1840, כשהיה בן 26, השתתף סקס בתחרות בבריסל והציג שם שורה של כלי נגינה שהיו גרסאות משופרות לכלי נשיפה קיימים. למרות שכליו היו עדיפים בברור על פני הכלים של מתחריו, שופטי התחרות סירבו להעניק לו את הפרס של המקום הראשון מכיוון שהיה צעיר מדי. סקס הבין שאם הוא רוצה להתקדם, הוא חייב לעזוב את בריסל. הוא עבר לפריז, שהייתה אחד ממרכזי התרבות והמוזיקה החשובים באירופה ובעולם כולו, והקים שם בית מלאכה עצמאי. כמעט מיד החל סקס לעמול על פיתוחו של כלי נגינה חדש ומהפכני.

כלי הנשיפה בתזמורת מתחלקים לשני סוגים עקרוניים: כלי נשיפה מעץ, כמו החליל והקלרינט, וכלי נשיפה ממתכת כגון החצוצרה והטרומבון. כלי הנשיפה מעץ מפיקים מגוון רחב ונעים יותר של צלילים, אבל הם חלשים וחסרי עצמה. כלי הנשיפה ממתכת, לעומתם, הם חזקים ומלאים- אבל אין להם טווח דינמי רחב ועשיר כמו לכלי הנשיפה מעץ. אדולף סקס ביקש ליצור כלי חדש שימזג את הטוב משני העולמות. הגישה שנקט בה הייתה טכנית מאוד, כמעט אקדמאית: הוא חקר לעומק את תכונותיהם האקוסטיות של הכלים השונים וניסה להבין כיצד בדיוק מפיק כל כלי נשיפה את הצליל הייחודי שלו.

למרות שנדמה שכל כלי הנשיפה פועלים על אותו העיקרון- דהיינו, נשיפה של זרם אוויר לתוך צינור ארוך עם חורים- ישנו הבדל בסיסי בין כלי נשיפה מעץ וממתכת. בכלי נשיפה ממתכת, האדם הוא זה שיוצר את הצליל: חוזק הנשיפה, צורת השפתיים, מיקום הלשון וכולי קובעים את גובה הצליל – באותו האופן שבו מפיקים צלילים בשריקה, למשל. גלי הקול נעים בתוך צינור המתכת, ומרעידים את הדפנות. לכל כלי נשיפה ממתכת ישנם כמה תדרים שבהם גוף הכלי והאוויר שבתוכו רוטטים בהרמוניה, ואז הוא מפיק צלילים נעימים ונקיים. ניתן לשלוט על התדרים הללו באמצעות לחיצה על כפתורים שפותחים וסוגרים תעלות בתוך הכלי, וכך לקצר או להאריך את המסלול שעובר האוויר בדרכו מהפייה ועד הקצה השני, בפעמון.

בכלי נשיפה מעץ, לעומת זאת, הנשיפה בפיה אינה מפיקה את הצליל: היא רק מספקת את האנרגיה, כמו סוללה במעגל חשמלי. כלי הנגינה הוא זה שמפיק את הצליל ממש: בחלילית, למשל, הנשיפה יוצרת מערבולת בתוך הפיה ועקב כך האוויר רועד בתדר מסוים. בקלרינט, זרם האוויר עובר דרך צפצפה, גורם לה לרטוט וכך מופק הצליל.

אדולף סקס החליט לבנות מעין יצור-כלאיים: הוא לקח את הצפצפה של הקלרינט ושם אותה בתוך צינור ארוך ממתכת. התוצאה הייתה כלי נגינה שהיה לו את עושר הצלילים של כלי נשיפה מעץ, ואת העומק והתהודה של כלי נשיפה ממתכת. אדולף כינה את הכלי החדש בשם…'סקסופון'.

פריצת הדרך הגדולה של סקס התרחשה ב-1842, בעקבות פגישה עם המלחין הקטור ברליוז (Berlioz‏). ברליוז היה ידוע מאוד בפריז ובעל השפעה ניכרת על שאר המוזיקאים. סקס לקח את ברליוז לסיבוב בבית המלאכה והדגים בפניו את המצאתו החדשה. לכל אורך ההדגמה, ברליוז בקושי הוציא מילה מפיו, וסקס החל לחשוש שהמלחין המפורסם לא ממש התרשם מהסקסופון שחיצונית, עם כל הצינוריות והכפתורים שעליו נראה קצת כמו תאונה אכזרית בין שני רכבי שרברבים. בסוף הפגישה הוא שאל את ברליוז מה דעתו. המלחין השיב לו שישמיע את דעותיו רק למחרת- מעל דפי העיתון.להפתעתו הנעימה של סקס, המאמר שכתב ברליוז הרעיף שבחים אדירים על הסקסופון ובעיקר על הצלילים הנפלאים שהפיק. הוא כתב-

"לפעמים הוא שקט ועמוק, לעתים הוא מלא רגשות, חולמני, עצוב ולפעמים עם הד הקול האנושי. אינני מכיר אף כלי מוזיקלי שיש לו את איכות הקול המיוחדת הזאת."

כיצד נוצרים צלילים אלה? ובכן, ניתן להשוות את האופן שבו גלי הקול נעים בתוך הסקסופון לתנודות של מיתרים בגיטרה, או בכינור. אם ניקח מיתר מתוח, נחזיק אותו היטב בצד אחד, שלא יזוז, וננענע את הקצה השני שלו במהירות מסוימת, מהירות שתלויה באורך המיתר- נקבל מה שנראה כמו 'גל עומד': המיתר יעלה וירד, אבל הפסגות והעמקים של הגל יהיו תמיד באותה הנקודה לאורך המיתר. האוויר בתוך הסקסופון מתנהג באופן דומה: לחץ האוויר בקצה הפתוח של הצינור זהה ללחץ האוויר של האטמוספרה מסביב, וכמעט שאינו משתנה. בהקבלה לדוגמה הקודמת, זו הנקודה שבה המיתר מוחזק ללא תנועה בצד אחד. התנודות שמפיקה הצפצפה מרעידות את האוויר בתוך הצינור ויוצרת בתוכו גלים. סקס תכנן את אורך הצינור כך שהגלים הנוצרים יהיו גלים עומדים, שנשמעים לאוזננו כצלילים חדים ומדויקים.

הבעיה הייתה שהצינור בסקסופון הוא ארוך- ארוך מדי מכדי שיהיה נוח לנגן בו. סקס ידע מניסיונו שלצורת הצינור אין השפעה ממשית על הצליל: אפשר לפתל את הצינור לכל צורה שנרצה והצליל יישאר כשהיה, כל עוד אורכו של הצינור אינו משתנה. על כן סקס כופף את קצה הצינור למעלה וקדימה ויצר את הצורה הכול כך אייקונית ומוכרת של הסקסופון.

עד עכשיו, הסקסופון שלנו מפיק רק צליל אחד: צליל שתלוי באורכו של הצינור. כדי להפיק מגוון רחב של צלילים, סקס שאל אלמנט נוסף מכלי הנשיפה מעץ: את החורים לאורכו של הצינור. תפקידם של הכפתורים הרבים על הסקסופון הוא לפתוח ולסגור את החורים, באותו האופן שבו מנגנים על חלילית, למשל. חורים פתוחים משנים את הנקודה שבה לחץ האוויר בתוך הצינור מוחזק קבוע וללא שינוי: זאת אומרת, כשפותחים את הכפתור האחרון בסקסופון, משווים את לחץ האוויר באותה הנקודה ללחץ האטמוספרי הכללי- ממש כאילו ניסרנו את קצה הסקסופון. קיצור הצינור מקצר גם את אורך הגל העומד בתוך הכלי, ותדר הצליל עולה. כל כפתור פתוח נוסף מקצר עוד יותר את האורך האפקטיבי של הצינור ומעלה את התדר שבו רוטט האוויר בתוך הכלי. המפתח ליצירת הצליל הייחודי של הסקסופון הוא השילוב בין הצליל החד שמפיקה הצפצפה, הגוון העמוק של דפנות המתכת, והעובדה שהצינור עצמו הולך ומתרחב מהפיה ועד הפעמון כמו חרוט.

השבחים שקיבל הסקסופון מהקטור ברליוז סייעו לסקס להשתלב בחברה המוזיקלית של פריז. הוא פגש מלחינים רבים, עבד עם טובי המוזיקאים ועשה לעצמו שם כבונה הכלים הטוב ביותר באירופה. אבל זה לא אומר שקהילת המוזיקאים הייתה מוכנה לקבל את הכלים החדשים שהמציא בזרועות פתוחות. ההפך הוא הנכון: סקס נתקל בהתנגדות עזה מכל עבר, החל מהנגנים המובילים בתזמורות שלא הסכימו לנגן בסקסופון, דרך מלחינים שלא היו מוכנים לכתוב עבורו יצירות חדשות וכלה ביצרני כלים אחרים שהציקו לו ללא הרף ותבעו אותו בבית משפט על גנבת רעיונות והפרת פטנטים. המאבקים הבלתי פוסקים מול מתנגדיו הביאו את אדולף סקס פעמיים לכדי פשיטת רגל, והוא נאלץ לחיות על חשבונם של חברים.

הנרטיב ההיסטורי הדומיננטי מתאר את סקס כחלוץ בעולם המוזיקה שנתקל בהתנגדות מכיוון שניסה להחדיר כלי חדש ומוזר לעולם השמרני של התזמורת הפילהרמונית. במיוחד הבלגים אוהבים לשרטט את התמונה בקווים שכאלה, מכיוון שאדולף סקס נחשב כגיבור לאומי בבלגיה. קרוב לוודאי שהמציאות היא מעט יותר מסובכת. חלק מההתנגדות ודאי נבעה מעצם החדשנות: אין ספק שהיו נגנים ותיקים ומוערכים שחששו שנגנים צעירים, עם כלי חדש ומוצלח יותר, יגנבו מהם את ההצגה. ישנם, עם זאת, גם גורמים נוספים. למשל, צריך לא מעט מיומנות כדי לנגן בסקסופון צלילים נמוכים בעוצמת קול חלשה- אבל ז מיומנות הכרחית במסגרת של תזמורת פילהרמונית, שם צריך לשמוע גם כלים חלשים יותר כמו כינור או פסנתר. מלחינים חששו שלא יהיו מספיק נגני סקסופון מיומנים ולכן לא כתבו יצירות עבורו. הנגנים ראו שאין הרבה יצירות לסקסופון, ולכן לא למדו לנגן עליו: כך נוצר מעגל קסמים אכזרי.

גם אופיו של סקס תרם לעוינות כלפיו. הוא היה אדם נחרץ, קפדן ודקדקן שלא היסס לתקוף בחדות את מי שלא מצא חן בעיניו. סקס רשם פטנטים על המצאת הסקסופון ורדף בנחרצות כל מי שנחשד בגנבת רעיונותיו. הוא הגיש תביעות רבות לבתי משפט כנגד יצרני כלים אחרים, ואפילו תבע רקדנית שקראה לעצמה בשם הבמה 'סקס'…במילים אחרות, סקס היה מוכשר בבניית כלים מוזיקליים- אבל גם מוכשר מאוד ברכישת אויבים.

בחלוף הזמן היה ברור שהסקסופון לא מצליח למצוא את דרכו אל התזמורת הפילהרמונית של פריז. לסקס נותרה אפשרות אחת אחרונה לדחוף את הכלי החדש שלו קדימה: תזמורות צבאיות. התזמורות הצבאיות היו, בימיו של סקס, מוקד רב השפעה בעולם המוזיקה. התזמורת הצבאית הצרפתית נחשבה אז לאחת התזמורות החלשות באירופה, ואדולף סקס ראה כאן הזדמנות פז: אם יצליח לשכנע את מנהלי התזמורת להשתמש בכלי הנשיפה שלו והדבר יצליח לשפר את תדמיתה של התזמורת בעולם – כולם ידעו שהסקסופון אחראי לכך. אבל גם כאן הוא נתקל בהתנגדות מצד מלחינים ומנצחים מובילים. בסופו של דבר החליטו ראשי הצבא לקיים תחרות פומבית בין התומכים והמתנגדים לשימוש בסקסופון בתזמורת. הפעם הייתה זו תחרות בקנה מידה משמעותי יותר מזו שהתחרה בה סקס בצעירותו: במה גדולה הוקמה ב-Champs De Mars, אותו המקום בו עומד כיום מגדל איפל, ועשרים אלף צופים הגיעו כדי לראות את שלושים ושמונה המוזיקאים שניגנו בכליו של אדולף סקס נלחמים בארבעים וחמישה המוזיקאים שהעמידו מתנגדיו.

הנבזות האכזרית שבה התנהל הקרב המוזיקלי הזה מזכירה לי את דבריו של הנרי קיסינג'ר על הפוליטיקה של האוניברסיטאות: היא כל כך אכזרית דווקא מכיוון שהפרס למנצח הוא כל כך זעום. יריביו של סקס פרסמו עליו קריקטורות מעליבות, הטיחו בו עלבונות ואפילו שיחדו שבעה מנגניו כדי שלא יופיעו לתחרות ברגע האחרון. בלית ברירה, סקס עצמו נאלץ לנגן בתזמורת- ולהחליף בין שני כלים לכל אורך המופע. למרות הכל, עליונות כליו של סקס הייתה ברורה לכל: הוא ניצח בתחרות והתזמורת הצבאית אימצה את כלי הנשיפה שלו. הסקסופון, הבס-קלרינט, הסקס-הורן ושאר כלי הנשיפה שפיתח ושכלל סקס הם עמודי התווך בביג-בנד'ס, תזמורות תהלוכה ותזמורות צבאיות גם בימינו.

הסקסופון נכנס למיינסטרים

לרוע המזל, זה לא הספיק. לאחר מותו של סקס ב-1894, הסקסופון כמעט ונעלם: מעט מאוד מלחינים כתבו עבורו, ואף תזמורת פילהרמונית לא הכניסה אותו לשורותיה.

בשנות העשרים של המאה העשרים הופיע שחקן נוסף על במת המוזיקה העולמית: הג'אז. הג'אז היה היפוכה הגמור של המוזיקה הקלאסית. במקום תזמורת של עשרות נגנים – להקות הג'אז הכילו כמה מוזיקאים בלבד. במקום יצירות מולחנות שאסור לסטות מהן אפילו בתו בודד – הג'אז היה מבוסס על אילתורים חופשיים. נגני הג'אז שברו, במתכוון, את כל הכללים והמסורות שהיו מקודשים במוזיקה לאורך מאות שנים – והם גם אהבו מאוד את הסקסופון. הצלילים העשירים והייחודיים של הסקאסופון התאימו לאווירה הפאנקית של הג'אז כמו כובע שחור לשיער מקורזל. יש מי שאומרים שהחושניות הכמעט-אירוטית שבה נגן הסקסופון מלטף את כפתורי הכלי בזמן הנגינה התאימה גם היא לאופי המיוחד של הג'אז. המוזיקה החדשה סחפה את העולם בסערה וכמעט כל הז'אנרים המוכרים של המוזיקה המודרנית- בלוז, R’n’B, רוק אנד רול, היפ-הופ ודומיהם – הם צאצאים ישירים של הג'אז. במידה מסוימת, יש כאן היפוך מעניין וחזרה לימים שלפני עידן המוזיקה הקלסית, לימים של המוזיקאים הנודדים והלהקות הקטנות בבתי המרזח והפונדקים.

הסקסופון קיבל, אם כן, תדמית פרועה ושוברת מוסכמות. כשכבשו הנאצים את פריז בשנת 1940, הצלילים הלא-מהוגנים והליברלים של הג'אז צרמו מאוד לאוזניהם, אפשר לומר. שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, הוציא פקודה שאוסרת על נגינה בסקסופון.

אבל פריז הייתה באותה התקופה אחד מהמוקדים החשובים בעולם למוזיקת ג'אז, והרבה יצרני כלי נגינה התרעמו על הגזירה. הם הציקו לשלטונות בבקשות חוזרות ונשנות, וגבלס נאלץ לשקול מחדש את עמדתו. כששמע שמי שהמציא את הסקסופון הוא אדולף סקס, התרצה מיד: הוא היה בטוח שהשם סקס מגיע מסקסוניה הגרמנית- והשם הפרטי 'אדולף'…יש שם יותר נאצי מאדולף? הוא הכריז ש'אדולף סקס היה גרמני אמתי, עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות', ושינה את הפקודה. במציאות, לסקס היה שיער שחור ועיניים חומות. הוא נראה ארי בדיוק כמו…אדולף היטלר.

ההיסטוריה של הפסנתר

בתחילת הפרק העלתי את השאלה מי השפיע על מי: המוזיקה על הטכנולוגיה, או הטכנולוגיה על המוזיקה. ראינו שלהתקדמות הטכנולוגית הייתה השפעה דרמטית על התפתחותה של המוזיקה לאורך ההיסטוריה- אבל צריך לאזן את התמונה ולומר שגם לדרישות ולצרכים של המוזיקאים הייתה השפעה על תכנון ובניית כלי הנגינה שלהם.

הפסנתר הוא דוגמה טובה לכך. ההרפסיקורד (או בשמו השני צ'מבלו), עליו כזכור הלחין באך את רבות מיצירותיו, היה כלי נגינה מתקדם לתקופתו ששילב את הקלידים של העוגב הכנסייתי (שהוא כלי נשיפה, דרך אגב) עם צלילי המיתר של הנבל. עם כל לחיצה על אחד הקלידים, התרוממה זרוע קטנה בתוך התיבה ופרטה על המיתר. הפריטה הייתה גם החיסרון הגדול של ההרפסיקורד: עוצמת הפריטה הייתה תמיד קבועה, כך שהנגן לא יכל להפיק צלילים חלשים או חזקים כרצונו.הדרישה מצד המוזיקאים לשליטה טובה יותר על עוצמת הצליל הביאה לפיתוחו של סוג נוסף של קדם-פסנתר, ה'קלאוויקורד' (clavichord). בקלאוויקורד, הפריטה על המיתר הוחלפה בפגיעה של פטישון קטן, והנגן היה יכול לשלוט על עוצמת הפגיעה. ההרפסיקורד והקלאוויקורד התקיימו זה לצד זה במשך כמאתיים שנה עד המאה ה-16, אז החל הקלוואיקורד לתפוס את הבכורה ככלי הנגינה המועדף. החיסרון הגדול של הקלאוויקורד היה תיבת התהודה הקטנה שלו. הוא היה מצוין בסלון או בחדר העבודה, אבל לא הצליח להפיק צלילים רמים שהתאימו לאולמות קונצרטים.

פריצת הדרך התרחשה בסביבות שנת 1700. יצרן כלי נגינה בשם ברטולומאו כריסטופורי (Cristofori), שהועסק בשירותה של משפחת מדיצ'י העשירה מפירנצה, בנה כלי ששמו היה- ותסלחו לי אם אני רוצח את השם המקורי באיטלקית: Un Arpicembalo ch fa'il piano, e il forte. או בתרגום חופשי לעברית, 'הרפסיקורד בעל צלילים חלשים וחזקים'. למעשה מדובר בשילוב של המנגנון הבסיסי של הקאלוויקורד, זה עם הפטישונים, עם תיבת התהודה הגדולה של ההארפיסקורד. מהשם המקורי נותרה רק מילה אחת, piano.

הפסנתר של כריסטופורי היה, על פי כל הסימנים, הברקה מדהימה של גאונות. הוא שכלל כמעט את כל המנגנונים הבסיסיים של הפסנתרים הראשונים לרמה כזו, שכמעט לא נעשה בהם שינוי מאז ועד היום, שלוש מאות שנים מאוחר יותר. הבעיה הייתה שהפסנתר החדש היה יקר מאוד, גדול וכבד. אף אחד לא יכל להרשות אותו לעצמו, וכריסטופורי הפסיק לייצר פסנתרים. הקלאוויקורד המשיך להיות פופלרי עוד כחמישים שנים לפחות.

אבל מוזיקאים ששמעו את הפסנתר- לא היו מוכנים לוותר על הצלילים הנפלאים שלו בכזו קלות. הפתרון נמצא בשנת 1760, כשאחד מבוני הכלים הצליח לפתח פסנתר מרובע שהיה קטן יותר אך עדיין הפיק צלילים חזקים יחסית. הפיתוח הזה הזניק את הפסנתר למרכז הבמה, אפשר לומר: הוא הפך להיות נפוץ מאוד ויצירות רבות נכתבו עבורו. מאוחר יותר, בעקבות הדרישה לצלילים עשירים וחזקים עוד יותר, שוב התארך הפסנתר עד שקיבל את צורת פסנתר הכנף המוכרת לנו כיום, שהיא למעשה כמעט אותה הצורה שנתן לו ברטולומאו כריסטופורי במקור.

תכנון וייצור של פסנתר איכותי היא משימה לא קלה. פסנתר טוב, כזה שיניח את דעתם של מוזיקאים מקצועיים ודקי אבחנה, צריך לעמוד ברשימה ארוכה של דרישות. למשל, הוא חייב להיות מסוגל להפיק צלילים חדים ומכוונים בעצמה גבוהה. לשם כך יש להחזיק את המיתרים תחת לחץ עצום- עד עשרים ושלושים טון, במקרים מסוימים- והמשמעות היא שגוף הפסנתר צריך להיות עשוי מיציקת ברזל או פלדה. מכיוון שלמימדי הגוף ישנה השפעה על איכות הצלילים, היציקה חייבת להיות מדויקת עד לרמת המילימטר. גם סוג העץ שממנו עשוי הפסנתר, אופן העיבוד והליטוש שלו, משפיעים מאד על איכות הצליל. לא סיימנו: ישנם אתגרים נוספים. הקלידים שעליהם מנגן הפסנתרן צריכים להיות נוחים ללחיצה בדיוק במידה המתאימה: לא קשים מדי ולא קלים מדי. עוצמת הפגיעה של הפטישונים במיתרים צריכה להיות בשליטתו המלאה של הפסנתרן, וגם למהירות שבה הפטישון נפרד מהמיתר לאחר הפגיעה יש חשיבות קריטית: אם הוא איטי מדי, הפטישון יעמם את הצליל – אבל אם הוא מהיר מדי, יהיה קשה לפסנתרן לנגן סדרה של תווים מהירים ברצף זה אחר זה. אחרי כל זה, בל נשכח שאורך חייו של פסנתר יכול להמדד בעשרות שנים- ולכן הוא צריך להבנות מחומרים עמידים ואמינים ו…כן, הוא גם צריך להיות יפה. הוא הרי ניצב במרכז הבמה וכל העיניים נעוצות בו. כדי למלא את כל הדרישות הללו בוני הפסנתרים נאלצו להתאמץ ולשכלל את הטכניקות שלהם עד לכדי שלמות, ובאופן זה ניתן לומר שהמוזיקה – או המוזיקאים- השפיעו על הטכנולוגיה.

בכל זאת, בחמישים השנים האחרונות ניתן להבחין בברור שהטכנולוגיה היא זו שנותנת את הטון. מהרגע שהופיעו הסינתיסייזר והגיטרה החשמלית – הפסנתר, הכינור וכל שאר כלי המוזיקה המסורתיים נדחקו לפינה ואיתם דעך קרנה של המוזיקה הקלאסית כולה. האלקטרוניקה והמחשב הביאו לקדמת הבמה בעלי תפקידים חדשים שיש להם השפעה אדירה על המוזיקה- למרות שהם אינם מנגנים באף כלי. אי אפשר לדבר על ההצלחה האדירה של 'הצד האפל של הירח', של פינק פלויד, מבלי להזכיר את תרומתו של אלן פארסונס, מהנדס הקול שעבד איתם על האלבום. המפיק המוזיקאלי פיל ספקטור אחראי לטכניקה המכונה 'קיר של צלילים' או Wall of Sound, שהשפיעה על כל מוזיקת הפופ והרוק מאז שנות השישים. מוזיקופילים עדיין מדברים בהערצה על המיקס האגדי שעשה אנדי וואלאס באלבום Nevermind של נירוונה. מרבית המאזינים אולי אינם מודעים לכך, אבל במוזיקה המודרנית יש לא פחות עבודה מול המחשב מאשר מול המיקרופון- ואולי אפילו יותר…

לאן, אם כן, לוקחת אותנו הטכנולוגיה כיום? הכיוונים האפשריים הם רבים ומגוונים, אז הרשו לי לבחור אחד כראות עיניי. מוזיקה היא סוג של אינפורמציה, ממש כמו דיבור. רשת האינטרנט היא טכנולוגיה שכל מטרתה היא העברה יעילה ומהירה של מידע. המקום הטוב ביותר לחוש את השפעתה של הטכנולוגיה החדשה הוא כנראה יו-טיוב. יו-טיוב החליף ממזמן את MTV כערוץ המועדף לצפייה בקליפים, והיום הוא גם זירה תוססת של יצירת מוזיקה חדשה וחדשנית. למשל, מוזיקאים שלוקחים קטעי דיבור והופכים אותם ליצירות מוזיקאליות.

רשת האינטרנט מאפשרת למוזיקאים מכל רחבי העולם להחליף רעיונות וליצור מוזיקה חדשה ללא המגבלות המסורתיות והמעיקות של מקום וזמן: המוזיקאים לא חייבים להיות באותו האולפן, והם אפילו לא חייבים לנגן באותו הזמן. עובדה זו מאפשרת למוזיקאים שמעולם לא נפגשו זה עם זה לשתף פעולה- כמו הדואט הזה, של הדי-ג'יי הישראלי אורן עמרם והזמרת הברזילאית פאולה פסואה, שהוקלט משני צידי העולם. ולמה רק דואט, אם אפשר להקים תזמורת וירטואלית שלמה? הנה למשל, קבוצה של עשרה מוזיקאים משש מדינות שמנגנים יחד יצירה בשם ה'פרפר'…

מי יודע, אולי אותה הטכנולוגיה שהזיזה הצידה את התזמורות הפילהרמוניות והחליפה אותן בלהקות של שניים-שלושה נגנים- אולי היא תהיה זו שגם תחזיר את הגלגל לאחור ותביא שוב לקדמת הבמה את התזמורות הגדולות?…

יצירות בהן נעשה שימוש בפרק:

Wilhelm Scream sound effect

Moog Sub 37 Lyrical Theremin Patch – Pete Brown

Theremin reparado

Theremin – Phoenix Comicon 2011

The Butterfly Jig – YouTube music collaboration

Rent: Too Damn High! Song

BED INTRUDER SONG!!!

Bach – Goldberg Variations: Aria

Goldberg Variations for Harpsichord