[עושים היסטוריה] 189: ההיסטוריה של שיתוף קבצים, חלק ב' – קאזה, גרוקסטר וביטטורנט

הורד את הקובץ (mp3) | קרא

הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במייל | iTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

חלק ב' – קאזה, גרוקסטר וביטטורנט

בפרק הקודם סיפרתי לכם על לידתה של טכנולוגיית שיתוף קבצים בין עמיתים – או Peer To Peer, כפי שהיא מכונה בעגה מקצועית. שון פאנינג ושון פרקר היו שני היזמים הצעירים שייסדו את חברת נפסטר, והראשונים שאיפשרו לעשרות מיליוני משתמשים ברשת האינטרנט לשתף קבצי מוזיקה בצורה נוחה ומיידית. נאפסטר הייתה הצלחה אדירה – אך להצלחה היה מחיר. בפחות משנתיים נכנעה החברה הצעירה לשורת התקפות משפטיות בעניין הפרת זכויות יוצרים מצד חברות התקליטים ואמנים כגון להקת מטאליקה – וכתוצאה נאלצה לסגור את שעריה.

היעלמות נאפסטר יצרה ואקום בעולם שיתוף הקבצים, ובפרפרזה על אחד מקביעותיו המפורסמות של אריסטו – האינטרנט אינו סובל ואקום. עשרות מפתחים צעירים שההצלחה המטאורית של נפסטר דרבנה אותם, עמלו על פיתוחים טכנולוגיים במטרה למלא את החלל שהשאירה נפסטר אחריה.

Gnutella

שניים מאותם המפתחים היו ג'סטין פרנקל (Frankel) ותום פפר (Pepper), שני מתכנתים שכמו שון פארקר ושון פנינג של נפאסטר, בקושי הספיקו להחליף קידומת ל'עשרים ו-' לפני שהצליחו לעשות היסטוריה ברשת. במקרה שלהם, מדובר היה בנגן מדיה מצליח מאד בשם Winamp שצבר מיליוני משתמשים ונחשב לאחת התכנות המצליחות ברשת האינטרנט הצעירה. הצלחתה של Winamp העניקה לפרנקל ופפר מעמד של סלבריטי בעולם המפתחים, ואפשרה להם לייסד חברה בשם NullSoft שנרכשה חיש מהר על ידי AOL, תאגיד מדיה אמריקני ענק.

שני המפתחים חזו בהצלחתה המטאורית של נאפסטר ובביקוש העצום של המשתמשים לטכנולוגיה שתאפשר להם לשתף קבצים זה עם זה – ובשלהי 1999 החליטו לפתח גם הם תכנת שיתוף קבצים חדשה. את התכנה החדשה תכננו להפיץ ברשת כ'קוד פתוח' – דהיינו, ללא תשלום -והשם שנתנו לה היה 'נוטלה' (Gnutella), עם האות G בהתחלה, שם הוא משחק מילים על שמו ממרח השוקולד המפורסם ו- GNU, שמה של תנועת הקוד החופשי.

אך פרנקל ופפר עשו טעות משמעותית אחת. הם היו מתכנתים מוכשרים, ללא ספק, אבל אולי מפאת גילם הצעיר וחוסר ניסיונם בהתנהלות בתוך ארגונים בירוקרטיים גדולים – או אולי מתוך יצר מרדנות טבעי – הם החליטו שלא לשתף את המנהלים החדשים שלהם בחברת-האם AOL, בדבר הפרויקט החדש. למעשה, הפעם הראשונה שהבוסים ב-AOL שמעו על נוטלה הייתה בארבע עשרה במרץ, שנת 2000, כשהגרסה הראשונה של תכנת שיתוף הקבצים עלתה לאוויר באתר האינטרנט של NullSoft.

כדי להבין מה עבר במוחם של המנהלים ב-AOL, יש לזכור כי ממש באותו הזמן התנהלו שורה של משפטים מתוקשרים מאד כנגד נאפסטר, עליהם סיפרנו בפרק הקודם. כמעט כל חברות התקליטים הגדולות תבעו את נאפסטר על הפרות זכויות היוצרים בידי המשתמשים שלה, שהעתיקו ביניהם מיליוני שירים בכל יום. גם להקת מטאליקה והראפר דוק' דרה הצטרפו לחגיגה, והגישו תביעות משלהם כנגד החברה. הדיווחים אודות המשפטים מילאו את דפי העיתונים יום אחרי יום. קל להבין מדוע הדבר האחרון שרצתה AOL הוא להכניס את הראש התאגידי הבריא שלה למיטה המאד מאד חולה של שיתוף הקבצים, שאיש עדיין לא יכל לומר בודאות מהם החוקים החלים עליו. בנוסף, ל-AOL היו המון עסקים עם חברות התקליטים, ואין הגיון בהחלטה לערער את קשריה עימן לטובת הפצה של תוכנת קוד פתוח שבלאו הכי לא תכניס לה כסף. שעות ספורות לאחר שעלתה נוטלה לאוויר, כבר צלצל הטלפון במשרדם של ג'סטין פרנקל ותום פפר. ההנחיה הייתה חד-משמעית: תורידו את נוטלה מהאתר, ועכשיו.

אבל AOL איחרה את הרכבת. למרות שנוטלה הוסרה מאתרה של Nullsoft בתוך פחות מיממה – כמה אלפי גולשים כבר הספיקו להוריד את התכנה. בתוך חודשים ספורים היו מי שפרצו אותה ו'הינדסו אותה לאחור' כדי להבין כיצד היא פועלת. שיבוטי התכנה המקורית נפוצו ברחבי האינטרנט, ורשת שיתוף הקבצים של נוטלה הלכה וצברה משתמשים חדשים. השמועות על התוכנה הגיעו לאוזניהם של העיתונאים, שהחלו צובאים על דלתותיה של NullSoft. אך פרנקל ופפר קיבלו מתאגיד-האם שלהם הוראה חד משמעית שלא להתראיין לכלי התקשורת ושלא לדבר על פרשת נוטלה עם אף אחד. האיסור היה כה חריף וגורף, עד שבעמק הסיליקון נפוצו שמועות ש-AOL מחזיקה את פרנקל בסוג של 'מעצר בית' כפוי כדי למנוע ממנו להתראיין. זה לא היה נכון: עובדים ב-NullSoft העידו שראו את ג'סטין פרנקל ממשיך להגיע לעבודה כרגיל, כבכל יום, אך השמועות וצו ההשתקה הגורף של AOL מדגימות בפנינו היטב עד כמה היה שיתוף הקבצים בראשית שנות האלפיים נושא רגיש ומורכב: אינטראקציה נפיצה מאד בין טכנולוגיה מתקדמת, קרקע משפטית תובענית ובלתי ברורה וכסף – המון, המון כסף.

FastTrack

הפיתוי הכספי הוא זה שמשך שני יזמים נוספים: ניקולאס זנסטרום (Zennstrom) השוודי ויאנוס פריס (Friis) הדני, חזו אף הם בהצלחתה של נפסטר והאמינו בפוטנציאל המסחרי של רשתות שיתוף קבצים; מכיוון שלא היו מפתחים בעצמם, הם שכרו את שירותיה של חברת תכנה אסטונית בשם BlueMoon, שפיתחה עבורם פרוטוקול שיתוף קבצים חדש בשם FastTrack ותכנה בשם Kazaa. זנסטרום ופריס תכננו למכור את הטכנולוגיה לגופי תקשורת אירופים כדרך נוחה ומהירה להעביר קבצים בין אירופה וארה"ב. כדי לבחון את ביצועי הרשת החדשה וללמוד אילו שימושים פוטנציאליים יש לה, שחררו זנטסרום ופריס את Kazaa לקהל הרחב – ובחינם.

Kazaa יצאה לאור במרץ 2001. ארבעה חודשים לאחר מכן, ביולי 2001, נסגרה נאפסטר – ועשרות מיליוני הגולשים המתוסכלים מצאו ב-Kazaa את האלטרנטיבה שחיפשו. אם ביוני 2001, זמן קצר לפני סגירת נפסטר, היו לקאזה 225 אלף משתמשים פעילים בכל רגע נתון – שלושה חודשים לאחר מכן כבר היו לה מיליון ושלוש מאות אלף משתמשים פעילים: פי חמישה.

כאן המקום לומר כמה מילים על ההבחנה בין 'פרוטוקול' ו'תכנה', שעשויה להיות מעט מבלבלת. לא הרחבתי עליה בפרק הקודם מכיוון שבנפאסטר, בה התמקדנו, לא היה הבדל מעשי בין השניים. במקרה של FastTrack ו-Kazaa, לעומת זאת, לאבחנה זו הייתה משמעות חשובה לענייננו.

אפשר להסביר את ההבדל בין פרוטוקול ותכנה באמצעות הדוגמה של קוד מורס. בקוד מורס, לכל אות ישנו רצף מוגדר של קווים ונקודות. האות A היא "נקודה קו", האות B היא "קו נקודה נקודה נקודה" וכולי. הגדרת הרצפים היא ה'פרוטוקול', שהוא ההסכם הרשמי שכל מי שמשתמש בקוד מורס מקבל אותו. אסור לי להמציא רצפים חדשים של קווים ונקודות, שהרי אז משתמשים אחרים בקוד מורס לא יצליחו להבין אותי. אבל את האותות עצמם, לעומת זאת – את הקווים והנקודות – אפשר לשדר באינספור צורות שונות. אני יכול לבנות פנס שמשדר קוד מורס על ידי הבהובי אור, או טלגרף שמעביר אותן כפולסים של זרם חשמלי, או אפילו ענני עשן גדולים וקטנים מעל המדורה….במילים אחרות, ניתן ליישם את הפרוטוקול באינספור דרכים שונות. FastTrack הייתה הפרוטוקול שמגדיר את ה'שפה' בה ישוחחו שני מחשבים המעוניינים להעביר ביניהם קבצים, ו-Kazza הייתה התכנה שמיישמת את השפה המוגדרת הזו בפועל, באותו האופן שבו טלגרף מיישם את קוד מורס.

ובאותו האופן שבו ניתן להחליף, עקרונית, את הטלגרף בפנס מהבהב או מדורה מעשנת – ניתן היה להחליף את Kazza בתוכנות אחרות שמיישמות את פרוטוקול FastTrack, כל אחת בדרכה היא, וזה מה שקרה בפועל. פרט ל-Kazza הופיעו עשרות תוכנות שיתוף קבצים נוספות כגון 'מורפיאוס', iMesh, KLite, BearShare, Limewire, eDonkey ועוד ועוד, אשר כולן היו מבוססות על אותו הפרוטוקול – FastTrack. עושר התוכנות, שאיפשר לכל משתמש למצוא את התכנה המתאימה והנוחה לו, היווה יתרון בולט של FastTrack על פני נאפסטר – והיה לה יתרון משמעותי נוסף על הדור הקודם של טכנולוגיית שיתוף הקבצים: FastTrack הייתה מסוגלת להעביר לא רק קבצי mp3 למוזיקה – אלא את כל סוגי הקבצים, כולל סרטים ותוכנות.

חברות המדיה נגד גרוקסטר

לכולם היה ברור שעם ההצלחה יבוא התאבון, והייתה זו רק שאלה של זמן עד שחברות התקליטים יגררו גם Fasttrack לבית המשפט וינסו להפיל את הטכנולוגיה הזו כפי שמוטטו את הקודמת, נפאסטר. ואכן, זה בדיוק מה שהתרחש: ב-2005 הגישו עשרים ושמונה חברות תקליטים תביעה כנגד מפיציה של תכנה בשם 'גרוקסטר' (Grokster), שהייתה אחת מאותן עשרות תכנות שנשענו ויישמו את פרוטוקול FastTrack. גרוקסטר הייתה, כאמור, רק אחת מני תכנות רבות – אבל התביעה נגדה הייתה חשובה ומעניינת מכיוון שהעמידה למבחן משפטי את שאלת חוקיותו של פרוטוקול FastTrack כולו. אם יצליחו חברות התקליטים להוכיח כי גרוקסטר אחראית להפרות זכויות היוצרים שמבצעים משתמשיה – גורלה יהיה זהה לזה של נאפסטר, ארבע שנים קודם לכן. ואם גרוקסטר תיפול, הדבר ייצור תקדים משפטי שיאפשר לחברות התקליטים לרדוף בהצלחה אחר שאר מפיצי התכנות ברשת FastTrack. השאלה המתבקשת היא: כיצד קיוו זנסטרום ופריס לחמוק מאותו גורל אכזר שפקד את נאפסטר? התשובה לשאלה זו היא דוגמא מאלפת לאופן שבו שיקולים משפטיים משפיעים על התפתחות הטכנולוגיה לא פחות מאשר שיקולים הנדסיים.

הבה נזכר בפרוטוקול של נאפסטר. בפרוטוקול של נאפסטר ישנם שני בעלי תפקידים: המשתמשים, שהם המחשבים האישיים של האנשים בבית והמחשב המרכזי, שהיה בבעלותה של נאפסטר. המחשב המרכזי מחזיק ברשותו רשימה של כל השירים שנמצאים אצל המשתמשים השונים. משתמש א' שמעוניין בשיר מסויים שולח אל המחשב המרכזי שאילתה עם שם השיר ואם המחשב המרכזי מאתר את השיר המבוקש ברשימת השירים שלו. הוא שולח למשתמש א' את פרטיו של משתמש ב', שמחזיק את השיר ברשותו. כעת פונה משתמש א' ישירות אל משתמש ב', והשניים מעבירים ביניהם את הקובץ.

אך העובדה שהמחשב המרכזי החזיק ברשותו את רשימות השירים ותיווך בין המשתמשים השונים הייתה בעוכריה של נאפסטר, שכן בית המשפט פסק שיש ברשותה את היכולת התיאורטית והמעשית למנוע הפרת זכויות יוצרים של המשתמשים. זנסטרום ופריס, כמו כל מי שעקב אחר התביעות כנגד נפאסטר, זיהו את החולשה המשפטית הזו וביקשו להמנע ממנה. זו הסיבה שבפרוטוקול FastTrack אין מחשב שרת מרכזי כלל: אם מפעיליה של גרוקסטר, Kazaa וכל שאר תוכנות שיתוף הקבצים המבוססות על פרוטוקול FastTrack לא מחזיקים ברשותם את רשימת כל הקבצים ברשת, אי אפשר להאשים אותם – לפחות על הנייר – באחריות להפרות זכויות היוצרים של המשתמשים.

אך כאן צצה בעיה חדשה: אם אף גורם ברשת שיתוף הקבצים אינו מחזיק ברשותו את רשימת הקבצים המלאה, איך יוכלו החברים ברשת לדעת אלו קבצים קיימים אצל חברי הרשת האחרים? בנפסטר, היה זה תפקידו של המחשב המרכזי. כמו מתווך דירות שמחבר בין קונים ומוכרים, השרת המרכזי של נפסטר חיבר בין מי שחיפש קובץ מסוים לבין מי שהקובץ היה בידו. אך בהיעדר שרת שכזה, כיצד יכולים כעת הקונים והמוכרים – דהיינו, מחפשי הקבצים ובעליהם – למצוא זה את זה?

הפתרון של FastTrack היה להחליף את המחשב המרכזי ברשת של אלפי מחשבי-ביניים המכונים Supernodes, או 'צמתי על'. איך זה עובד? ובכן, בפרוטוקול של נפאסטר היו שני בעלי תפקידים: המשתמש הרגיל, והמחשב הראשי. גם ב-FastTrack יש שני תפקידים: משתמשים רגילים ומשתמשים שעברו 'שדרוג' והפכו להיות Supernodes. ה-Supernodes זכו למעמד המיוחס שלהם מכיוון שהם בעלי חיבור מהיר יחסית לאינטרנט. דמיינו לעצמכם קהל באצטדיון כדורגל, שבו חלק מהצופים שהם במקרה גבוהים וחסונים יותר מכל השאר קיבלו וסטים צהובים וכובעים ועכשיו הם גם צופים – וגם סדרנים. ה-Supernodes הם הסדרנים. גם הם משתפים ביניהם קבצים כמו כל המשתמשים הרגילים, ובנוסף הם גם מקבלים עצמם את משימת התיווך בין שאר המשתמשים.

למשל. נניח שמשתמש א', שהוא משתמש רגיל, מחפש קובץ מסוים. הוא פונה ל-Supernodes הקרוב אליו ביותר ברשת ושולח אליו שאילתה ובה שם השיר. ה-Supernode מחזיק ברשותו את רשימת קבצים – אבל רק את הקבצים שנמצאים ברשותם של המשתמשים שנמצאים בסביבה הקרובה אליו. במילים אחרות, הוא יודע מה מתרחש ביציע שלו, אבל אין לו מושג מה קורה בצד השני של האצטדיון. הוא בודק את הרשימה שברשותו ומחפש שם את שם השיר, אבל אם הוא אינו מוצא את השיר ברשימה – הוא מפנה את השאילתה אל Supernode אחר. אולי הוא יודע איפה נמצא הקובץ? ה-Supernode השני בודק את הרשימה שלו, ואם הקובץ לא נמצא גם שם – הוא מעביר את השאילתה ל-Supernode הבא בתור, וכן הלאה וכן הלאה – כמו במשחק 'טלפון שבור'. בסופו של דבר יהיה Supernode שברשימה שלו יופיע הקובץ. ה-Supernode שמצא את הקובץ המבוקש לא מכיר כמובן את משתמש א', שנמצא בכלל בצידו השני של האיצטדיון. את התשובה שלו הוא מחזיר ל-Supernode שהעביר אליו את השאילתה: 'הקובץ המבוקש נמצא אצל משתמש ב', שכתובתו כך וכך'. ה-Supernode הזה מעביר את התשובה לזה ששאל אותו, שמעביר אותה למי ששאל אותו וכן הלאה וכן הלאה עד שהתשובה מוצאת את דרכה בחזרה ל-Supernode הראשון, שמחזיר אותה למשתמש א'. כעת, כשהוא יודע את הכתובת הרצויה, משתמש א' פונה ישירות למשתמש ב' והם מעבירים ביניהם את הקובץ.

זהו פתרון אלגנטי שמסיר את האחריות על הפרת זכויות היוצרים ממפתחיהן של Kazaa, גרוקסטר ושאר התוכנות מכיוון שאין להם שום שליטה על ה-Supernodes. ה-Supernodes ממלאים את תפקידם כסדרנים ברשת שיתוף הקבצים באופן עצמאי לחלוטין ומדברים רק אחד עם השני ועם שאר המשתמשים. אין מחשב מרכזי אחד שיודע מה קורה ברשת בכל רגע נתון: המשתמשים יכולים להעביר ביניהם עותק בלתי חוקי של I Disappear של מטאליקה, או עותק חוקי למהדרין של התנ"ך – ואף אחד לא יידע, באותו האופן שבו אדם בצד אחד של האצטדיון לא יודע מה בדיוק מתרחש בצדו השני.

זו גם הייתה טענתם של פרקליטיה של גרוקסטר, כנגד תביעתן של חברות התקליטים. מכיוון שב-FastTrack אין מחשב מרכזי אלא רק רשת אמורפית ועצמאית של Supernodes אף אחד – וגם לא עובדיה של חברת גרוקסטר – אינו יכול לדעת אלו קבצים מועברים ברשת שיתוף הקבצים בכל רגע נתון. חשבו על כביש מהיר שסללה מע"צ: האם יודעים מנהלי מע"צ אלו רכבים נוסעים בכביש בכל רגע? ברור שלא. האם יש למע"צ אחריות על התנהגות הנהגים בכביש – למשל, אם מישהו מהם נהג תחת השפעת אלכוהול? שוב, ברור שלא. עורכי דינה של גרוקסטר טענו שאותה האנלוגיה תקפה גם לגבי רשת שיתוף הקבצים: כיוון שהחברה אינה יודעת אלו קבצים עוברים ברשת ואין לה שליטה עליהם – היא אינה יכולה להיות אחראית להפרת זכויות יוצרים מצד משתמשיה. במילים אחרות, זו הגנת בטאמקס שהכרנו בפרק הקודם: גרוקסטר רק מספקת את הטכנולוגיה, אבל אין לה שליטה על מעשיה של המשתמשים. השופט שדן בתביעה בערכאה הראשונה הסכים לגישה ופסק לזכותה של גרוקסטר. חברות התקליטים ערערו – והפסידו גם בערעור הזה.

אבל אז עלה התיק לבית המשפט העליון לדיון אחרון ומכריע – ושם, למרבה ההפתעה, הפסידה גרוקסטר. בית המשפט העליון קבע כי לחברה דווקא יש אחריות על הפרות זכויות היוצרים מצד משתמשיה, כיוון שהרוויחה בעקיפין וביודעין מהפרות אלה, ואף עודדה אותן בפרסומיה השונים. שיתוף קבצים בלתי חוקיים הועיל לגרוקסטר: הוא דירבן משתמשים נוספים להצטרף לרשת שלה, וכך יכולה גרוקסטר להרוויח יותר כסף ממכירת פרסומות בתכנה שלה, למשל. רבים בתקשורת ביקרו את ההחלטה הזו וכינו אותה 'בעייתית', בעיקר כיוון שלגרוקסטר לא הייתה כל אפשרות מעשית למנוע שיתוף קבצים מוגנים בזכויות יוצרים, גם לו הייתה מבקשת להילחם בתופעה. אך פסיקה היא פסיקה וגם גרוקסטר הלכה בדרכה של נפסטר ונסגרה בשנת 2005.

מלחמה מלוכלכת

בניגוד למקרה של נאסטר, לסגירתה של גרוקסטר כמעט ולא הייתה כל השפעה על עולם שיתוף הקבצים כולו. ב-2001, כשנסגרה נפסטר, המשתמשים המתוסכלים נאלצו לחפש פתרונות אחרים וטכנולוגיות אחרות – אך ב-2005 גרוקסטר הייתה רק אחת מבין עשרות תכנות לשיתוף קבצים שפעלו באותו הזמן ובהצלחה גדולה, כך שמשתמשיה של גרוקסטר עברו לרשת אחרת בקלות ובמהירות. זה כמו ההבדל שבין לצוד פיל ולהשמיד נחיל נמלים: פיל הוא חיה גדולה, אבל ניתן להרוג אותו באמצעות כדורי רובה. הרבה יותר קשה להשמיד נחיל של נמלים קטנות שמפוזרות על פני שטח גדול… באותו האופן, את נאפסטר אפשר היה להרוג בכדור אחד, תביעה משפטית אחת – אבל להרוג את FastTrack על שלל התוכנות שלו יהיה הרבה יותר קשה. אצל רבים בתעשיית המוזיקה שררה התחושה שתביעות מסוג זה הופכות יותר ויותר להיות לא רלוונטיות. למרות ניסיונתיהן של חברות התקליטים לחסום את תכנות שיתוף הקבצים בבית המשפט, מספר משתפי הקבצים הלך וגדל בכל שנה. בצר להן, החליטו חלק מחברות התקליטים להוריד את הכפפות – ולאמץ אסטרגיית לחימה מלוכלכת הרבה יותר, אסטרטגיה שניצלה חולשת אבטחה קריטית ב – FastTrack.

דמיינו לעצמכם שאתם קונים מוצר כלשהו בחנות, חוזרים הביתה, פותחים את האריזה ו… המוצר אינו בפנים. במקום הטוסטר או הטלוויזיה שרכשתם יש בתוך האריזה משקולת סתמית. סביר להניח שהייתם מתעצבנים, וכנראה לא הייתם קונים שוב באותה החנות. חברות התקליטים ביקשו לעשות אותו הדבר למשתמשיה של FastTrack.

בשנת 2002 שכרו חברות התקליטים את שירותיה של חברה בשם OverPeer, שפיתחה טכנולוגיה שאיפשרה לה לזייף קבצים ברשתות שיתוף הקבצים. לדוגמה, משתמש הוריד סרט בשם 'משימה בלתי אפשרית' – וכשפתח אותו גילה שמדובר למעשה בעותק של 'שלגיה ושבעת הגמדים', או גרסא של הסרט שבה…איך נאמר זאת בעדינות…שלגיה לא כזו תמימה והגמדים לא ממש קטנים. קבצי שירים נתגלו כאוסף של רעשים סטטיים, או קטעי מוזיקה שחוזרים על עצמם בלופ כל שלושים שניות. היקף הזיופים של OverPeer וחברות דומות אחרות שפעלו בשליחות חברות התקליטים היה אדיר. על פי דיווחים עיתונאיים, OverPeer הציפה את רשתות שיתוף הקבצים במאות מיליוני קבצים מזויפים שכאלה, עד שבשלב מסויים כמחצית (!) מכל הקבצים ב-FastTrack היו מזויפים. אם נזכור שגם ללא קשר למאמציהן של חברות התקליטים, חלק לא מבוטל מהקבצים ברשתות הכילו וירוסים ומרעין בישין דומים – קל לדמיין שחווית שיתוף קבצים ב-FastTrack לא הייתה נעימה או נוחה במיוחד למשתמשים.

האם צלח 'נסיון החיסול' מצד חברות התקליטים? אתם תשפטו. ב-2002, כשהוקמה OverPeer, היו כשלושה מיליון משתמשים פעילים ב-FastTrack. ב-2005, שלוש לאחר מכן, כבר היו כעשרה מיליון משתמשים. אין פלא, אם כן, שב-2005 החליטו חברות התקליטים לנטוש גם את דרך הפעולה הזו, ו-OverPeer סגרה את שעריה.

ובכל הזמן הזה, מאז סגירתה של נפסטר ב-2001, עולם המדיה והטכנולוגיה הלך ושינה את פניו. בכל שנה הצטרפו מיליוני גולשים חדשים לאינטרנט, מהירות הגלישה הממוצעת הלכה והשתפרה ונפחי האחסון של דיסקים קשיחים גדלו בסדרי גודל. שיפורים טכנולוגיים אלה הפכו את תהליך העברת קבצים גדולים דרך האינטרנט למהירה ויעילה יותר – ואת מאבקן של חברות התקליטים ברשתות שיתוף הקבצים לאבוד יותר… עולם טכנולוגי חדש זה היה הרקע לעלייתה לזירה של טכנולוגיה שהזניקה את שיתוף הקבצים לגבהים חדשים: ביטטורנט (BitTorrent).

ביטטורנט

ממציאה של ביטטורנט היה מתכנת צעיר בשם ברם כהן, שב-2001 עבד בחברה בשם Mojo Nation.

Mojo Nation עסקה בפיתוח טכנולוגיית שיתוף קבצים חדשה עבור לקוחות הדורשים אבטחה גבוהה. כהן שאב השראה מעבודתו והגה פרוטוקול שיתוף קבצים חדש שאמנם היה מאובטח פחות מזה של Mojo Nation – אבל איפשר להוריד קבצים ולהעלותם במהירות גבוהה יותר. לכהן כבר היה ניסיון כאוב עם הפכפכותו של עולם ההיי-טק: בתחילת שנות האלפיים הוא עבד במספר חברות סטארט-אפ אמריקניות קטנות שכולן קרסו ונסגרו בזו אחר זו מבלי שהמוצר שלהן ראה אור יום. למתכנת הצעיר נמאס לראות את העבודה שלו יורדת לטימיון פעם אחר פעם. הפעם הוא החליט לקחת סיכון: הוא התפטר מ-Mojo Nation כדי לפתח את הרעיון שלו באופן עצמאי. ביולי 2001 שחרר את הגרסה הראשונה של ביטטורנט.

שני רעיונות חדשניים מאפיינים את ביטטורנט ביחס לנפסטר ו-FastTrack, רעיונות שבזכותן נחשבת טכנולוגיה זו ל'דור השלישי' של רשתות שיתוף הקבצים.
המאפיין הראשון הוא הפרדה מובנית בין מכניזם גילוי הקבצים – לאופן העברתם. ברשתות שיתוף הקבצים הקודמות שתיארתי לא הייתה הפרדה עקרונית בין האופן שבו מחפשים המשתמשים את הקבצים שהם מעוניינים בהם או מגלים אותם – ובין האופן שבו הקבצים מועברים ממחשב למחשב. הכל נעשה על אותה הרשת. דמיינו לעצמכם רשת של כבישים מהירים, שנוסעים בה גם כלי רכב איטיים כמו כרכרות, קטנועים וכדומה: כלי הרכב האיטיים מפריעים למכוניות המהירות ומונעים מהן לנצל את הכביש המהיר באופן מיטבי. באותו האופן, שאילתות חיפוש וכל מיני שדרים אחרים שאינם קשורים ישירות להעברה של סרט או שיר ממחשב למחשב מאיטות את התעבורה ברשת שיתוף הקבצים ו'מבזבזות' חלק מרוחב הפס העומד לרשות המשתמשים. בביטטורנט, גילוי קבצים והעברתם הם שני מנגנונים שונים לחלוטין שאינם קשורים זה בזה. חיפוש אחר קבצים נעשה באתרי אינטרנט רגילים – ולא כחלק מרשת שיתוף הקבצים – המספקים למשתמשים קבצים בעלי סיומת .Torrent, שמכילים את המידע הדרוש כדי לאתר קבצים מבוקשים. רשת שיתוף הקבצים עצמה משתמשת ברוחב הפס אך ורק להעברת הקבצים עצמם – כמו כביש מהיר שנוסעות בו אך ורק מכוניות מהירות, בזמן שכל המשאיות האיטיות נוסעות ברשת כבישים אחרת ונפרדת לגמרי.

המאפיין החשוב השני הוא אופן העברת הקבצים. בכל הרשתות האחרות שהכרנו, העברת הקבצים נעשתה בין לקוח אחד ללקוח אחר. דהיינו, משתמש א' העביר למשתמש ב' את הקובץ שברשותו. אבל מה קורה אם החיבור של משתמש א' לאינטרנט אטי יחסית? במקרה שכזה, הקובץ יעבור ביניהם באטיות שמוכתבת על ידי מהירות החיבור האטית מבין השניים. זה כמו שאני אבקש מהשכן שלי למלא לי דלי של מים – אבל אם לשכן יש צינור מים דקיק, שנינו נעמוד ליד הברז דקות ארוכות ונמתין עד שהדלי יתמלא באיטיות.

בביטורנט, לעומת זאת, הקובץ מתקבל מכמה וכמה מקורות שונים באותו הזמן. אם אותו הקובץ קיים אצל מאה משתמשים שונים – פרוטוקול ביטטורנט דואג 'לשבור' את הקובץ לפיסות קטנות רבות, כך שמחשב שיש ברשותו פיסה מהקובץ המבוקש שולח אותו אל המחשב שביקש את הקובץ, בדיוק באותו הרגע שמחשב אחר שולח פיסה נוספת. ההשפעה על מהירות ההורדה דרמטית! במקום צינור אחד שמשפריץ מים בזרם קבוע לתוך דלי – יש לנו כעת כמה וכמה צינורות מים הנכנסים לפעולה יחד. ועם כל הזרמים פתוחים, הדלי מתמלא מהר הרבה יותר – או במילים אחרות, הקובץ יורד מהר יותר. הורדה מקבילה זו היא הסיבה לכך ששיתוף קבצים בביטטורנט מהיר הרבה יותר מבכל השיטות הקודמות שתיארנו, ובמיוחד במקרים שבהם מדובר בקובץ מבוקש מאד שעותקים שלו קיימים אצל משתמשים רבים, כמו סרט פופולארי או הפרק האחרון של סדרה מבוקשת.

ברם כהן ניצל כל טריק שהיה ברשותו כדי לשכנע את המשתמשים באינטרנט לנסות את הטכנולוגיה החדשה שלו, כולל הפצה מסיבית של אוסף פורנו גדול שצבר. היה זה תהליך אטי שארך מספר שנים, אך בסופו של דבר הצליחה ביטטורנט להדיח את FastTrack ממעמדה כרשת שיתוף הקבצים המובילה, בעיקר בזכות השיפור המשמעותי במהירות הורדת הקבצים. ב-2013, לדוגמא, כבר היו לביטטורנט כרבע מיליארד משתמשים וקיימים אלפי – אם לא עשרות אלפי – אתרים המפיצים קבצי torrent.

אך כאן יש לשים לב לנקודה חשובה: ביטטורנט אינה חסינה לחלוטין מפני התקפות בבית המשפט. כמו נאפסטר ו-FastTrack גם לפרוטוקול זה יש נקודת תורפה, והיא השימוש באתרי אינטרנט כמנועי חיפוש לקבצים ברשת שיתוף הקבצים, ושימוש בשרתים המכונים טרקרים (Trackers) שתפקידם לסייע באיתור כל חלקי הקובץ השונים המפוזרים בין החברים השונים ברשת. לאורך השנים הגישו חברות תקליטים וסרטים תביעות משפטיות כנגד בעלי אתרים וטרקרים, ואף הצליחו להשבית רבים מהם.

העתיד של שיתוף הקבצים

ובכל זאת, גורלה של ביטטורנט שונה לחלוטין מזה של FastTrack ונאפסטר. לא רק שהיא ממשיכה לשגשג ולמשוך מאות מיליוני משתמשים בכל רחבי העולם, גם אופיין של ההתקפות המשפטיות כנגד הרשת שונה. למשל, בשנת 2004 הקים ברם כהן את חברת ביטטורנט בע"מ, חברה שמפתחת תכנות ומציעה שירותים בתשלום שקשורים ברשת שיתוף הקבצים שהמציא. שלא כמו במקרה של נפסטר, ביטטורנט בע"מ לא נתבעה מעולם על ידי חברות המוזיקה והסרטים. התחושה המתקבלת היא שהאופן שבו מתייחסת תעשיית המדיה אל ביטטורנט שונה מהאופן שבו התייחסה לקודמותיה. מדוע? מה השתנה?

חלק מהסיבה היא, ללא ספק, טכנולוגית. כפי שיודע כל משטר המנסה להטיל צנזורה על תכנים באינטרנט – פוליטיים, פורנוגרפיים או אחרים – קשה מאד להשבית או לחסום אתרי אינטרנט. האתר The Pirate Bay הוא אולי הדוגמה המפורסמת ביותר לאתגר שכזה: זהו אתר שמאחסן מיליוני קבצי Torrent של סרטים, סדרות ושירים המוגנים בזכויות יוצרים ורשויות החוק בשוודיה מנסות להשבית אותו מזה שנים. מפעיליו של The Pirate Bay מנהלים עם השוטרים משחקי חתול ועכבר. ב-2012 הכריזו מנהלי Pirate Bay כי בכוונתם להעלות את שרתי האינטרנט של האתר אל האוויר על גבי רחפנים – כך שהדרך היחידה להפיל את האתר תהיה להפיל אותו, מילולית…

חלק אחר מהסיבה, ואולי לא פחות משמעותי, הוא שהאקלים החברתי והטכנולוגי שבו פועלת ביטטורנט כיום שונה מאד מזה ששרר בשנת 2001, בימי נפסטר. חברות רבות גילו את השימושים המועילים שיש לטכנולוגיית שיתוף הקבצים מעבר להפצת תכנים בלתי חוקיים פירטית – למשל, הפצה של עדכוני תוכנה לקהל לקוחותיהן, או הפצה זולה של תכנים חוקיים כמו תכניות טלוויזיה חינמיות. טוויטר ופייסבוק משתמשות בביטטורנט כחלק מתשתית התקשורת הפנימית של שרתים בתוך החברות. טכנולוגיית שיתוף הקבצים עדיין מזוהה בימינו עם שיתוף קבצים בלתי חוקיים, אבל פחות מבימיה של נפסטר. במקביל, גם חברות המוזיקה והסרטים השתחררו אט אט מהתפיסה המיושנת של הפצת תכנים אך ורק על תקליטורים או DVDים: הצלחת יזמות מסחריות כדוגמת החנות המקוונת iTunes הראתה את הדרך למודלים עסקיים חלופיים.

גם היוצרים עצמם למדו להכיר ביתרונות מסוימים של הפצת תכנים ברשתות שיתוף הקבצים – גם אם מדובר בתכנים בלתי חוקיים. למשל, וינס גיליגאן (Gilligan), יוצרה של הסדרה המצליחה 'שובר שורות' הודה בריאיון עיתונאי שלרשתות שיתוף הקבצים חלק לא מבוטל מהצלחת הסדרה שלו: הן אפשרו לצופים רבים ליהנות מהסדרה, למרות שלא הייתה להם גישה אליה במסגרת שידורי הטלוויזיה הרגילים. בכיר בחברת המדיה Warner Bros. סיפר בריאיון אחר שהחברה משתמשת בנתוני ההורדות הפירטיות כדי לזהות אלו סדרות הקהל אוהב ולקבל החלטות בהתאם.

אבל למרות הדברים הנ"ל, חשוב להדגיש שהויכוח אודות הנזק שגורמות רשתות שיתוף הקבצים לתעשיית המדיה רחוק מלהיות מוכרע. בפרק הזה בחרתי להתמקד בטכנולוגיה של שיתוף הקבצים, אבל אי אפשר להתעלם מהויכוח סביב הפיראטיות באינטרנט. יש רבים בתעשייה שטוענים שהורדה פירטית של קבצים גורמת לנזקים אדירים ליוצרים ולחברות שמייצגות אותם – מיליארדי דולרים של הכנסות ממכירות שירדו לטימיון. יש מי שטוען ששיתוף הקבצים הפיראטי מוליך את תעשיית המוזיקה לאבדון, ושהוא עתיד להוביל אותנו למצב שבו יוצרים לא יוכלו עוד להתפרנס בכבוד מהאמנות שלהם. אחרים טוענים שההפך הוא הנכון: ששיתוף הקבצים דווקא מגדיל את מספר החשיפה של קהל חדש למוזיקה ולספרים, ושמי שמוריד אלבום פיראטי היום יהיה זה שירכוש כרטיסים להופעה של הלהקה בעוד חודש. הויכוח בדבר התועלת והנזק שגורמת הפיראטיות הוא ויכוח מורכב, וראוי לפרק משלו.

מה שבטוח הוא שחברות המדיה לא ויתרו על השימוש בתביעות ככלי נשק במלחמה כנגד שיתוף קבצים פירטי. הן אולי אינן תוקפות ישירות את חברת ביטטורנט בע"מ, אבל הן בהחלט ממשיכות לתקוף את המשתמשים המשתפים ביניהם קבצים המוגנים בזכויות יוצרים. אחת החולשות הבולטות בפרוטוקול ביטטורנט היא שקל לגלות את כתובות ה-IP של המשתמשים ברשת – ואם אתה יודע את כתובת ה-IP של מישהו, אפשר גם לגלות היכן הוא גר. על פי ויקיפדיה, מאז שנת 2010 הוגשו כ-200,000 תביעות כנגד משתמשי ביטטורנט שהורידו קבצים בלתי חוקיים. זו כמובן רק טיפה קטנה בים של מאות המיליונים המשתמשים בביטטורנט בכל רחבי העולם, אבל היא מספיקה כדי לשמר מעין 'מאזן אימה' מסוים שהופך את שיתוף הקבצים הבלתי חוקיים לפעילות שבכל זאת טומנת בחובה סיכון כלשהו.

לסיכום, ראינו כיצד שכלול טכנולוגי זעום יחסית שפותח על ידי ילד בן 18 בסוף שבוע אחד, השיק עולם שלם של שיתוף קבצים וחולל רעידת אדמה בעולם המדיה. חברות התקליטים, שהיו הראשונות להרגיש את השפעותיה של הטכנולוגיה החדשה והבינו שהיא חוטפת מידיהם את השליטה על עולם המוזיקה, ניסו בתחילה להילחם בה בדרך היחידה שהכירו: בבית המשפט. למרות כמה הצלחות ראשוניות, בהן סגירת נפסטר וגרוקסטר, התחוור להן שתופעת שיתוף הקבצים אינה נעלמת ואפילו הולכת ומתגברת – ובצר להן פנו לטקטיקות אחרות, אפלות יותר, של זיוף ומירמה. גם אלה לא צלחו – ואפילו להפך: ביטטורנט, הדור השלישי והמצליח ביותר של רשתות שיתוף הקבצים, אומצה בחום גם על ידי חברות טכנולוגיה מובילות כפיתרון טכנולוגי לגיטימי לאתגרים מסוימים.

מה צופן העתיד לעולם שיתוף הקבצים? האם תימשך המגמה והדורות הבאים של טכנולוגיית שיתוף הקבצים יהיו מתוחכמים ומוצלחים יותר, ויאיימו עוד יותר על האמנים וחברות המדיה? אין לדעת, כמובן, אבל מעניין לראות את ההשפעה שיש דווקא לשירותים בתשלום על עולם שיתוף הקבצים. בשנים האחרונות צצו אתרים ושירותים שמספקים למשתמשים שבוחרים לשלם על המדיה שהם צורכים חוויה נעימה ואיכותית יותר, במחיר שנתפס כהוגן: למשל, Steam בעולם משחקי המחשב ו- Spotify בעולם המוזיקה. כל חבריי שלי מסכימים ביניהם שהם מעדיפים את הנוחות והזמינות של שירותי ה-VOD השונים, בתשלום, על פני הטרחה והסרבול שכרוך בהורדה פיראטית של סרט או סדרה – אם הם זמינים ב-VOD, כמובן. אם תמשיך מגמה זו, אולי נגלה שוב שהכוחות השולטים בעולם רשתות שיתוף הקבצים אינם בהכרח טכנולוגיים או הנדסיים – כי אם כוחות שונים לחלוטין: משפטיים וכלכליים. ימים יגידו.

קרדיט:

Anything can happen, and usually does… On the Orient Express By Rob Cawley
Troublemaker Theme By myuu
Film Score Rise of Technology By Zach Will