נדמה כאילו החזייה מלווה אותנו מאז ומעולם- אך למרות הצורך הברור בתמיכה מתאימה, החזייה המודרנית קיימת בסך הכל כמה עשרות שנים. כמה וכמה גורמים חברו כדי שיבשיל זמנה של החזייה, וביניהם התקדמות טכנולוגית בתחום הטקסטיל, תנועת הפמיניזם ועוד. בפרק זה נשמע על מרי פלפס ג'ייקובס, ממציאת החזיה, אידה רוזנטל שהביאה אותה למיליוני נשים ופרדריק מלינגר שהכניס אותה לחדר המיטות…

---

להרים או לשטח? ההיסטוריה של החזיה

כתב: רן לוי

איך קיבלה החזיה את שמה הלועזי, Brassiere?

הכול החל באוטו טיטסלינג (Titsling), מהגר גרמני שהתגורר בניו יורק בשנת 1912 ועבד במפעל לייצור פריטי הלבשה תחתונה. בדירה שמולו גרה זמרת אופרה גדולת ממדים, ויום אחד היא התוודתה בפני טיטסלינג כי המחוך שנאלצה ללבוש בהופעותיה לוחץ ומעיק עליה מאוד. טיטסלינג התגייס לעזרתה ועיצב עבורה בגד תחתון שהיה גם נעים, נוח ואסטתי: החזיה.

עד מהרה החל הביקוש לחזיה של טיטסלינג לגאות כשיותר ויותר נשים גילו את פריט הלבוש החדשני. מעצב בגדים צרפתי בשם פיליפ דה ברז'ייר הבחין בפוטנציאל העסקי של החזיה, ויצא עם דגם משלו שהיה העתק כמעט מושלם של החזיה של טיטסלינג. טיטסלינג הזועם תבע את דה ברז'ייר, אך הפסיד במשפט כיוון שלא רשם פטנט על העיצוב המקורי. כאילו כדי להוסיף חטא על פשע, שמו של דה ברז'ייר (שהיה יחצ"ן מעולה ובעל קשרים בתקשורת) הוא זה שנקשר בשמה של החזיה, וטיטסלינג צלל אל תהומות השכחה.

סיפור אנושי מרתק? ללא ספק. לרוע המזל, הוא כולו מפוברק. שמותיהם של הגיבורים מעידים על כך היטב: טיטסלינג (באנגלית: שד מתנדנד) ופיליפ דה ברז'ייר (או- Fill Up The Brassiere, למלא את החזיה). האחראי לאגדה האורבנית הנפלאה הזו הוא הסטיריקן הקנדי וולאס רייבורן (Reyburn), שכתב ספר הומוריסטי על תולדות החזיה.  המקור האמיתי לשם Brassiere לקוח משמו של מגן-יד, סוג של שריון שלבשו בעבר חיילים צרפתים. ומה לגבי המילה העברית, 'חזיה'? ובכן, על פי האקדמיה ללשון העברית, המילה חזיה היא חידוש של אליעזר בן יהודה. הוא ייעד אותה דווקא לתיאור פריט לבוש גברי: מעין גופיה נטולת שרוולים. ומדוע לא לבגד התחתון הנשי? כיוון שבתקופה שבה פעל בן יהודה, תחילת המאה העשרים, לא היו חזיות כפי שהן מוכרות לנו כיום. נשים, ובמיוחד בנות המעמד הבינוני והגבוה, לבשו מחוכים: מעין בד נוקשה העוטף את הבטן והחזה, מחוזק בעצמות לוויתן וחוטי מתכת שעטפו את פלג הגוף העליון והצרו אותו מאוד. המחוכים ההדוקים היו ידועים לשמצה כלא נוחים ואפילו כמכאיבים, אך נשים מכובדות במאות ה-17, 18 ו-19 לא עסקו בפעילות גופנית כמו עבודת כפיים או ספורט, ולכן הסכימו לשאת את אי הנוחות של המחוך בשם האופנה והנורמות החברתיות. החזיה המודרנית, הנוחה והגמישה, היא תוצאת מספר שינויים שהתחוללו במקביל בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים: שינוי במעמדן החברתי של הנשים, בדימוי העצמי שלהן, ובטכנולוגיה של הטקסטיל והביגוד.

 מארי פלפס ג'ייקוב -ממציאת החזייה

קשה לקבוע מי היה הראשון שהמציא את החזיה. היו לפחות שלושה ממציאים שונים שבשלהי המאה ה-19 הגו עיצובים לפריטי לבוש שמזכירים במידה כזו או אחרת את החזיה המודרנית. אם נרצה לדייק, הארכיאולוגים מצאו חזיות בנות 600 שנה ויותר. אף על פי, ברור למדי שהחזיה נכנסה לשימוש נרחב בציבור רק בתחילת המאה העשרים. מי שקיבלה את הקרדיט כממציאת החזיה הייתה אישה שבאופן הולם מגלמת בדמותה חלק גדול מהשינויים שחלו במעמדה של האישה באותה התקופה.  מארי פלפס ג'ייקוב (Jacob) נולדה ב-1891 במדינת ניו יורק שבארצות הברית. מארי הייתה בת למשפחה מכובדת ומוכרת מאוד, וזכתה לחינוך מעולה ולחיי מותרות נוחים למדי. גם חיי החברה שלה היו נוצצים למדי, ומארי בת ה-19 בילתה במסיבות רבות. כמקובל באותם הימים, לבשה מחוך צמוד מתחת לשמלותיה.

המחוך הנוקשה לא התאים לגזרה העדינה של השמלות, או לפי גרסה אחרת הרס את הבד הרך שממנו נתפרו. מארי לא ויתרה, ובהחלטה של רגע לקחה שתי ממחטות אף וסרט גומי ורוד ותפרה אותן כך שיצרו משהו שמזכיר את העיצוב העקרוני של החזיה המודרנית, עם שתי כתפיות ורצועה גמישה שמקיפה את בית החזה. כשלבשה את החזיה המאולתרת למסיבה הבאה, היא הפכה למסמר הערב: חברותיה התגודדו סביבה בהתלהבות ורצו גם הן לנסות את הבגד החדש והנוח. מארי תפרה עוד כמה חזיות, וכשאיש זר הציע לה כסף תמורת אחת מהן – הבינה שיש בחזיה גם פוטנציאל עסקי. בשנת 1913 היא רשמה פטנט על העיצוב תחת השם Brassiere, ופתחה מתפרה קטנה. החזיה של ג'ייקוב זכתה להצלחה נאה והיא מכרה כמה מאות חזיות בתוך חודשים ספורים. עם זאת, ג’ייקוב הבורגנית לא הייתה בנויה לעולם העסקים: היא השתעממה מניהול המתפרה, והחליטה למכור את הפטנט לחברת ביגוד תמורת 1500 דולרים, סכום נאה באותם הימים. החברה שקנתה את הפטנט עשתה עסקה מצוינת. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה וגברים רבים התגייסו לצבא, יותר ויותר נשים החליפו אותם במפעלים ובמקומות העבודה. כיוון שאי אפשר לבצע עבודה מאומצת בלבישת מחוך, נטשו הנשים בהמוניהן את פריט הלבוש המיושן והחליפו אותו בחזיות החדשות. את 'מכת המוות' למחוך העניקה ממשלת ארצות הברית, כשביקשה מנשים להפסיק לקנות מחוכים כדי לחסוך בחוטי המתכת ששולבו בה. הקריאה נפלה על אוזניים קשובות, והירידה בביקוש למחוכים תורגמה לתוספת של כ-28 אלף טון של מתכת לתעשייה הצבאית. הביקוש לחזיות גבר בהתאם, והפטנט של ג’ייקוב הכניס לחברה שרכשה אותו עשרות מיליוני דולרים. כאן מסתיימת, למעשה, מעורבותה הפעילה של מארי ג’ייקוב בתולדות החזיה – אך סיפור חייה כה מרתק עד שאי אפשר שלא להזכיר אותו בכמה מילים.

ג’ייקוב נישאה לגבר בשם ריצ'רד פיבודי, גיבור מלחמת העולם הראשונה. פיבודי התברר כאלכוהוליסט ובעל כמה תחביבים משונים מאוד: למשל, בחדר השינה שלהם הוא התקין פעמון שהיה מחובר לפעמון האזעקה של תחנת כיבוי האש המקומית, ופיבודי היה מזנק מהמיטה באישון לילה כדי לצפות בכבאים מכבים דליקות. ב-1920 פגשה מארי בחור צעיר ועשיר בשם הארי קרוסבי. מארי הייתה כבר כמעט בת שלושים ואם לשני ילדים, והארי רק בן 22- אך כל מי שהכיר את הארי סיפר עד כמה כריזמטי ויפה תואר, ומארי נשבתה בקסמיו. סקנדל עסיסי פרץ כשנטשה מארי את פיבודי למען הארי הצעיר, והשניים עזבו את ארצות הברית ועברו לפריס. בצרפת שינתה מארי את שמה לקא רס (Caresse) קרוסבי, והשניים הקימו הוצאת ספרים קטנה אך אכותית מאוד, שהוציאה ספרי שירה וסיפורת של מיטב הכותבים. ביתם של בני הזוג היה מוקד משיכה לכל המי ומי של אותה התקופה – דמויות כמו ארנסט המינווגי, סלוודור דאלי, ג'יימס ג'ויס ועוד. אורח החיים שלהם היה פרוע ומתירני, לא רק ביחס לשמרנות הפוריטנית של תקופתם, אלא אפילו ביחס להווה: הם השתתפו באורגיות, עישנו סמים וניהלו נישואים פתוחים. אין פלא, אם כן, ששמם של קארס והארי כיכב במדורי הרכילות.

העניין התקשורתי בהם הגיע לשיא בשנת 1929, כשהארי ואחת מהמאהבות שלו התגלו מתים בבית מלון בניו-יורק. שניהם נורו בראשם, ונמצאו כשהן מחובקים במיטה. הארי הצהיר בעבר שהוא מעוניין למות למען האהבה, אך כותרות העיתונים לא ידעו להחליט אם מדובר ברצח והתאבדות או בהתאבדות משותפת. קארס המשיכה להיות אשת חברה נוצצת, הייתה מעורבת בתנועות שלום ובאמנות פורנוגרפית, והלכה לעולמה בשיבה טובה בשנת 1970.

התפתחות החזייה

בחזרה למחצית הראשונה של המאה העשרים ולסיפורה של החזיה.

החזיה הקלה והנוחה שעיצבה מארי-קארס-ג'ייקוב-קרוסבי הייתה הראשונה שהצליחה באמת בקרב הנשים, אך היה הבדל בולט (תרתי משמע) בינה ובין חזיות מודרניות כפי שהן מוכרות לנו כיום. בחזיה של ג'ייקוב לא היו גביעים לשדיים, ולכן הן רק שיטחו והצמידו אותן אל בית החזה ולא תמכו בהן מלמטה. החזיות המשטיחות התאימו לסגנון האופנתי שהיה מקובל בקרב נשים צעירות בשנות העשרים, ה'פלאפר' (Flapper): שיער קצר, בגדים קלילים וחצאיות עד קו הברכיים. הפלאפריות היו נשים מזן חדש: הן האזינו למוזיקת ג'ז קצבית, עישנו, שתו אלכוהול ובאופן עקרוני לא התנהגו כמו נשים 'מהוגנות' מהדור הישן כי אם יותר כמו נערים מתבגרים. זו גם הסיבה, אולי, שהפלאפריות העדיפו חזיות שמשטחות את החזה והעניקו להן מראה נערי ולא מפותח, בדומה לזה שיצרה החזיה של ג’ייקוב.

 לא כל הנשים היו מרוצות מהמראה הנערי של סגנון הפלאפר. אידה רוזנטל היגרה לארצות הברית בשנת 1904 מרוסיה הצארית, בליווי אהובה ובעלה לעתיד, וויליאם רוזנטל. יחד עם שותף שלישי, השניים פתחו חנות שמלות במנהטן: וויליאם עסק בעיצוב השמלות, ואידה ניהלה את הפן העסקי של החנות. וויליאם חיפש רעיון לחלק העליון של אחד מדגמי השמלות, והתייעץ עם אשתו. אידה הציעה למכור עם השמלה גם חזיה תואמת – אך לא חזיה משטחת, כי אם חזיה שדווקא תדגיש את קימוריו של החזה ותתמוך בכל שד בנפרד. זו לא הייתה הצעה מובנת מאליה: כל החזיות עד אז התייחסו לחזה הנשי כאל יחידה אחת, ולא הייתה הפרדה בין שני השדיים – אך אידה התעקשה שהחזיה המשטחת מנוגדת לצורתו הטבעית של הגוף הנשי. מהפן הפרקטי, כאן המקום לומר כמה מילים על האתגר הטכנולוגי שבעיצוב וייצור חזיה בסגנון מודרני-  חזיה שיש בה שני גביעים שמפרידים בין השדיים ותומכים בהן מלמטה – כמו זו שהציעה אידה לבעלה.

אני יודע שזה לא קל, במיוחד לגברים שבין המאזינים, אבל הבה נתמקד לרגע בקנקן ולא במה שבתוכו. אם מביטים בחזיה מנקודת מבט הנדסית טהורה, הרי שמדובר בבעיה לא פשוטה. החזיה צריכה לתמוך בחומר חצי-מוצק, שנפחו וצורתו משתנים (לעתים באופן משמעותי) בין אישה לאישה. החזיה צריכה להיות הדוקה מספיק כדי לתמוך בחזה היטב, אך גמישה דייה כדי שלא להפריע להתרחבות בית החזה בזמן נשימה. הכוחות הפועלים על החזיה משולבים: גם כוח אנכי כלפי מטה שנובע ממשקלם של השדיים, וגם כוחות אופקיים שנוצרים בזמן פעילות גופנית כגון ריצה או הליכה מהירה. אם החזה גדול במיוחד, הכוחות שפועלים על הרצועות התומכות יוצרים לחץ מכאיב על הכתפיים ומפריעים ממש לפעילות גופנית. למעשה, נוהגים להשוות את תכנון החזיה להנדסת גשרים תלויים, שכן הכוחות שפועלים על גשר דומים למדי לכוחות שמפעילים השדיים על החזיה. מהנדסי גשרים, לעומת זאת, לא צריכים לשאול את עצמם אם הגשר שלהם סקסי מספיק בשביל הלקוחות שלהם…. אין פלא, אם כן, שישנו קונזצוס נרחב בקרב המעצבים שהחזיה היא אחד מפרטי הלבוש המורכבים והקשים ביותר לתכנון.

וויליאם עמד באתגר, ותכנן חזיה מוצלחת ואסטתית בעלת שני גביעים נפרדים – למעשה, חזיה בעיצוב המודרני המוכר לנו כיום. החזיה החדשה הייתה כה מוצלחת, עד שחלק גדול מהלקוחות קנו את השמלות רק בשביל לקבל את החזיות שצורפו להן. בשנת 1925 החליטה אידה להפסיק ולמכור שמלות: היא שינתה את שמה של החנות ל-Maiden Form, והתרכזה אך ורק בייצור חזיות. זו הייתה החלטה עסקית נבונה ו-Maiden Form מכרה עשרות מיליוני חזיות והפכה למותג מוביל בהלבשה תחתונה במשך עשרות שנים, עד ימינו. וויליאם גם הכניס חידושים נוספים בחזיות שעיצב, כמו גביעים בגדלים סטנדרטיים וחזיות הנקה. מעניין לציין כי למרות שמידות מוסכמות לגביעי החזיה- A עד D ומספר- נמצאים בשימוש אצל כל יצרניות החזיות כבר מאז שנות הארבעים, הסברה המקובלת היא שקרוב לשבעים אחוזים מהנשים לובשות חזיות במידה שאינה מתאימה להן. הסטטיסטיקה הזו מעידה על הקושי שבהתאמה מושלמת של החזיה לחזה, והופכת את חייהם של מתככני החזיות לקשים אף יותר.

החזייה כסמל

 בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה ביססה החזיה את מעמדה בקרב הנשים המערביות. באותה התקופה התחזקה גם התנועה הפמיניסיטית שדרשה שיוויון זכויות מלא לנשים בכל תחומי החיים. מקובל לחשוב שפמיניסטיות מתנגדות ללבישת חזיה. הדיעה הזו התקבעה בקרב הציבור הרחב בעיקר בזכות אירוע מפורסם אחד בשנת 1968. קבוצת פמיניסטיות התקבצה מול שעריו של האולם בניו-ג'רזי שבו התקיימה באותו הזמן תחרות היופי 'מיס אמריקה'. 'מיס אמריקה' סימלה עבורן את כל מה שהתנגדו לו: תחרות שמנציחה את דמותה של האישה כפרצוף יפה ותו לא. הפמיניסטיות ניצלו את תשומת הלב התקשורתית שהופנתה לתחרות, וארגנו הפגנה תיאטרלית שבמהלכה הושלכו לפח אשפה גדול סמלים של 'דיכוי גברי': גליונות של Playboy, תכשירי איפור, נעלי עקב וגם חזיות. בניגוד לאמונה הרווחת, הן לא שרפו את החזיות. המשטרה לא אישרה להן להדליק אש במקום ציבורי. הסיפור אודות שריפת החזיות היה המצאה של עיתונאית שביקשה להתגייס לטובת המאבק הפמיניסטי ולקשור את ההפגנה להפגנות נגד מלחמת ויטנאם שבהן שרפו המפגינים צווי גיוס. האם באמת מתנגדות הפמיניסטיות ללבישת חזיה? קשה לקבוע בוודאות. יש לא מעט פמיניסטיות שעומדות על זכותן לקבוע איזה ביגוד ילבשו, ורואות בנורמה החברתית של לבישת חזיה ניסיון גברי לשלוט על המיניות הנשית. מצד שני, יש גם פמיניסטיות רבות שלא מוצאות שום פגם בלבישת חזיה. מקריאה בפורומים ומאמרי דיעה, קיבלתי את הרושם שההתנגדות הפמיניסיטית לחזיה היא יותר סטריאוטיפ מאשר מציאות של ממש, אם כי סביר שיהיו מי שיחלקו על דעתי. מסעה של החזיה לאורך המאה העשרים הפך אותה מתחליף מעשי ונוח למחוך אל פריט ביגוד אסטתי שגם מדגיש את המיניות הנשית. מי שאחראי במידה רבה לצעד האחרון במסע זה היה מעצב בשם פרדריק מלינגר (Mellinger).

מלינגר החל את הקריירה שלו בעולם האופנה בגיל 14, כפקיד בחברה ששיווקה בגדים תחתונים. כל הבגדים התחתונים שמכרה החברה, והחזיות בכללן, היו בצבע לבן. הצבע הלבן של הבגדים התחתונים היה צבע 'פונקציונאלי', באותו האופן שבו קירות הבית צבועים בלבן סטנדרטי. הלבשה תחתונה לא הייתה אז, בשנות השלושים, חלק מהמיניות המקובלת אצל נשים ובגדים תחתונים לא היו אמורים להראות כלל – מה הטעם בצבעים אחרים? פרדריק הצעיר העלה הצעה נועזת: למכור בגדים תחתונים בצבע סקסי יותר – שחור, למשל. הרעיון שהציע היה כה נועז, עד שפרדריק פוטר ממשרתו. פרדריק לא ויתר. ב-1946 פתח בניו יורק חנות משלו לשיווק בגדי נשים, ועיצב הלבשה תחתונה בצבעים ודגמים נועזים ומיניים במובהק: כה נועזים, עד שאף עיתון לא הסכים להציג תמונות בפרסומת שלו ופרדריק נאלץ להסתפק במודעות בעלות תוכן מילולי בלבד. אך על אף השמרנות הממסדית, עיצוביו של מלינגר זכו להצלחה רבה בקרב נשים ליברליות, כמו השחקניות והרקדניות של ברודווי. בספר זכרונותיו סיפר פרדריק על מכתב שקיבל באותה התקופה מאישה אלמונית. היא סיפרה לו שיצאה למסעדה עם בן זוגה, כשלפתע נכנסה לחדר בחורה שלבשה שמלה וחזיה בעלות מחשוף נדיב במיוחד. החבר לא הפסיק ללטוש עיניים בבחורה בעלת המחשוף, ואז לחרדתה קם מהשולחן, עזב אותה והלך אל הבחורה. כעבור כמה דקות חזר – אבל לא עם מספר הטלפון של בעלת המחשוף, אלא עם הקטלוג של פרדריק מלינגר. פרדריק העתיק את החנות שלו מניו יורק לחוף המערבי של ארצות הברית, ונתן לה את השם Fredrick's of Hollywood.

שם, באקלים הליברלי של לוס אנג'לס, פרח פרדריק ונתן דרור לרעיונותיו והגה בגדים תחתונים נועזים במיוחד, כמו חזיה מרופדת שהייתה המקדימה לחזיות ה'פוש אפ' המודרניות, שמעניקות לחזה מראה מלא ומוצק יותר, גם לנשים בעלות חזה קטן יחסית. פרדריק גם היה הראשון לשווק תחתוני Thong, תחתונים שנראים מקדימה כמו ביקיני, ומאחורה…טוב, אין כלום מאחורה. העסק שגשג וצמח לאימפריה שהעסיקה אלפי עובדים בכ-160 חנויות ברחבי המדינה. Fredrick's of Hollywook הפכה לסוג של אייקון תרבותי: בסניף המרכזי של הרשת היה אפילו מוזיאון להלבשה תחתונה בו הוצגו לראווה "יצירות מופת" כמו התחתונים שלבש תום הנקס בסרט 'פורסט גאמפ', החזיה השפיצית המפורסמת של מדונה ותחתוניהם של כל חברי הקאסט של 'בוורלי הילס 90210'. למי שקיווה לבקר במוזיאון ו'להתבשם' מזוהר הכוכבים, תרתי משמע, ראוי לציין שהמוזיאון נסגר לפי כמה שנים בעקבות קשיים כלכליים אליהם נקלעה הרשת. אם בכל זאת תחשקו בחוויה דומה, אתם מוזמנים להצפין למוניטריאול שבקנדה, אל משרדיה של חברת הימורים וירטואלית בשם GoldenPalace. החברה רכשה ב-2012  במכירה פומבית את החזיה הגדולה ביותר בעולם, שגודלה כמו שני מגרשי טניס. החזיה הענקית מצטרפת לשורה של מוזרויות אחרות שקנתה GoldenPalace בשנים האחרונות, כמו שערות של ג'סטין ביבר, ערכת בדיקת ההריון של בריטני ספירס ואבן כליה של השחקן וויליאם שטנר, כחלק מאסטרגיית פרסום גאונית שמוכיחה את עצמה ברגעים אלה ממש.

שוק החזיות העולמי מגלגל כיום עשרות מיליארדי דולרים בכל שנה, והאתגר ההנדסי של עיצוב החזיה מביא לכך שגם כיום ויש מקום נרחב במידה מפתיעה לחדשנות טכנולוגית בתחום זה. בדף הוויקיפדיה המוקדש לעיצובים שונים של חזיות יש לא פחות משלושים וחמישה סוגים שונים של חזיות – מחזיות ספורט, דרך חזיות פוש-אפ וכלה בחזיות הנקה: כל סוג מציב אתגרים וצרכים מיוחדים משלו, כמו בדים גמישים יותר או פחות, העדר רצועות לכתפיים וכו'. ניתן למצוא חזיות שמורכבות מלא פחות מארבעים חלקים שונים – שכבות של בדים, פלסטיקים ומתכות בתצורות שונות. כיום נעזרים המעצבים בטכניקות כמו צילום במהירות גבוהה והדמיות ביומכאניות באמצעות מחשב כדי לנתח את תנועת החזה בזמן ריצה או תנועה מהירה, ויש מי שמדברים על כך שבעתיד נראה 'חזיות חכמות': חזיות שמכילות חיישנים המזהים את תנועת השד בזמן אמת ומהדקים או מרפים את הרצועות באופן שוטף.

הגענו, אם כן, לסוף הפרק. אני יודע שבנקודה זו עלי לסיים בתובנה מחוכמת ואינטלקטואלית לגבי חשיבותה של החזיה להתפתחות מעמדן של הנשים לאורך המאה העשרים, או אולי משהו שקשור במדע וטכנולוגיה. הרי אשתי טוענת בתוקף שכל התחקיר לפרק הזה הוא רק תירוץ לכך שמזה שבועיים אני יושב מול המחשב ובוהה בתמונות של נשים ערומות. היא טועה! זה לא שבועיים. מקסימום…. שבוע וחצי.

---

מקורות ומידע נוסף:

http://www.youtube.com/watch?v=4landAu5TSs

 http://metro.co.uk/2012/10/30/worlds-largest-bra-sold-to-worlds-most-eccentric-company-for-breast-cancer-campaign-610158/

http://www.huffingtonpost.co.uk/2012/07/13/norma-stitz-annie-hawkins-turner-102zzz-breasts-_n_1670486.html

http://urbanlegends.about.com/od/business/a/otto_titzling_2.htm

http://www.telegraph.co.uk/culture/5549090/The-Crosbys-literatures-most-scandalous-couple.html

http://www.youtube.com/watch?v=9C7d1keE7pA

http://web.mit.edu/invent/iow/jacob.html

http://4ao-4ao.com/history-origin-initially-bra/

http://www.dollhousebettie.com/index.php?option=com_myblog&Itemid=0&lang=en&show=223

http://www.firstpr.com.au/show-and-tell/corsetry-1/nanas/engineer.html

http://discovermagazine.com/2005/nov/physics-of-bras#.USE_yKWdf5s

http://www.herroom.com/bra-cup-design-and-size-manufacturing,910,30.html

http://books.google.co.il/books?id=oWGmDiI3UTYC&lpg=PA87&dq=brassiere&pg=PA97#v=onepage&q&f=false

http://www.pbs.org/wgbh/theymadeamerica/whomade/rosenthal_hi.html

http://www.jewishvirtuallibrary.org/jsource/biography/rosenthal.html

http://www.entrepreneur.com/article/197610

http://en.wikipedia.org/wiki/Frederick's_of_Hollywood

http://articles.latimes.com/2006/dec/19/local/me-fredericks19

http://www.seeing-stars.com/museums/Fredericks.shtml

http://www.nytimes.com/1990/06/04/obituaries/frederick-mellinger-76-founder-of-frederick-s-of-hollywood-chain.html

http://money.cnn.com/magazines/fsb/fsb_archive/2003/02/01/336849/index.htm

http://books.google.co.il/books?id=yfm0k1lVkQQC&pg=PT227&dq=frederick+mellinger&hl=en&sa=X&ei=XOgjUaOQO7OL4gS7nIGYAQ&redir_esc=y#v=onepage&q&f=false

http://www.npr.org/templates/story/story.php?storyId=94240375&from=mobile

http://www.hipmama.com/node/755

http://www.haaretz.co.il/1.1780778

---

יצירות אשר הושמעו במסגרת הפרק:

http://soundcloud.com/flipp_93/glass-dubstep-remix

http://soundcloud.com/citizengreen/reklein-robb-greenmix