הפעם נעסוק באובססיה האנושית רבת-השנים: ייצורים מיתולוגיים דמויי-אדם כמו ביגפוט וייטי. מדוע אנחנו נמשכים אליהם כל כך?

-על הסרטון המפורסם ביותר של ביגפוט (המכונה גם ססקווצ') והויכוח הסוער שסביבו…
-על ההוביטים מאינדונזיה, והשפעה של תגלית מפתיעה זו על תמונת עולם של החוקרים..
-וכיצד אנו יכולים לנצל את המיתולוגיה המודרנית הזו לתועלתנו?

כל זאת ועוד, בפרק שלפניכם. תודה לדינה בר-מנחם על הסיוע בעריכת הפרק.

השידור החי של 'עושים היסטוריה!' יתקיים ב-16.6, יום ה' בשעה 2200. הכינו שאלות מראש- מוזרות, מרתקות ובעיקר בלתי צפויות- ותוכלו להתקיל אותי בזמן אמת במהלך השידור…יהיה מעניין, זה בטוח.

ההצבעה לתחרות הרקעים עדיין פתוחה. הצטרפו לעשרות האנשים שכבר הצביעו וזכו בפרק חינם מתוך הארכיון שלנו. כל שעליכם לעשות הוא למלא את שם הרקע שבחרתם בטופס כאן. אם תשקיעו ותשלחו גם תמונה שלכם ליד מסך המחשב ועליו הרקע הנבחר- תזכו בשני פרקים, פלוס פרק נוסף על כל אדם שיופיע אתכם בתמונה…כדאי להתאמץ! 🙂

האזנה נעימה,
רן

---

בן דודו הלא מוכר של ביגפוט: על דמויי-אדם מיתולוגיים

כתב: רן לוי

בשנת 1938 קיבלו עורכי המגזין 'דיסקברי' מכתב לא שגרתי. הכותב היה קצין בריטי אשר שירת על ספינה מול חופי מזרח אפריקה. במכתבו סיפר הקצין כי באחד הימים הוא הביט על החוף באמצעות משקפת על קבוצה של כמה עשרות בבונים אשר צדו סרטנים על החוף. לפתע הבחין בשני אנשים קטנים וחומים שיצאו מתוך השיחים שליד החוף, והתקרבו אל הקופים. אלה לא היו בני אדם רגילים, כתב הקצין. גובהם היה כמטר והיה משהו 'קופי' בתווי פניהם ובאופן שבו זזו. הבבונים כלל לא היו מוטרדים מנוכחותם בתוך הלהקה. הקצין היה נרגש מאוד שכן הוא מעולם לא שמע על חיה שכזו באפריקה. זה לא מפתיע: גם המדענים אינם מכירים בעל חיים שכזה.

היצורים הקטנים והאנושיים-למחצה שתיאר הקצין הבריטי הם ככל הנראה 'אגוגוואה' (Agogwe). מדובר ביצורים אגדתיים שסיפורים אודותם עוברים מפה לאוזן במדינות מזרח אפריקה. על פי התיאור המקובל, האגוגוואה הוא סוג של קוף אנושי: גובהו כמטר עד מטר וחצי, הוא שעיר מאוד, יש לו בהונות מנוגדות כמונו והוא הולך על שתיים. על פי סיפורי הציידים האפריקנים, האגוגוואה מסוגלים לחמוק ממלכודות בקלות, מפגינים תחכום גבוה באופן יחסי ואף יכולת שימוש בכלים. יש להם מוניטין של 'עושי צרות': הם גונבים מזון, מפרקים מלכודות וכולי.

האוגוגוואה הוא קריפטיד: יצור מיתולוגי שדבר קיומו מתבסס על אנקדוטות וסיפורים בלבד – אין שום שלד, דגימת דנ"א או הוכחה מוצקה אחרת לגביו. 'קריפטוזאולוגיה' – ובתרגום מילולי: חקר בעלי חיים חבויים – היא התחום במדע העוסק בחקר היצורים המיתולוגיים והנסתרים. המילה 'מדע' כאן היא בעייתית מעט: קשה לבנות דיסיפלינה מדעית רצינית שמתבססת על אגדות עם וסיפורים שעוברים מפה לאוזן.

הסיבה שאני מספר לכם על האגוגוואה היא לא כדי לגרום לכם לרצות לקום מהכיסא, לתפוס רובה ולצאת לסאוונה האפריקנית כדי לצוד אחד כזה. אני מספר עליו כדי להראות שסיפורים על יצורים דמויי אדם שמסתתרים בכל מיני חבלי ארץ ויערות נידחים נפוצים מאוד ברחבי העולם ומלווים אותנו עוד משחר ההיסטוריה. יש עשרות מפלצות מיתולוגיות שכאלה, כמו הייטי מטיבט, האורנג-פנדק בסומטרה, ה'היבגון' היפני, ה'אלמס' הקווקזי, ה'יוואי' האוסטרלי ואביגדור ליברמן.

בפרק זה אנסה לנתח את תופעת דמויי-האדם המיתולוגיים ולענות על השאלה מדוע אנחנו, בני האדם, נמשכים אליהם כל כך? מדוע היצורים הללו מרתקים אותנו וממשיכים להופיע בסיפורים ובתרבות שלנו גם בעידן המודרני? לצורך הדיון אעזר באחד מדמוי-האדם המיתולוגיים המפורסמים ביותר.

ביגפוט

בשנת 1958, נכנס נהג בולדוזר בשם ג'רי קרו (crew) למשרדיו של עיתון מקומי בקליפורניה. בידיו אחז יציקת גבס של טביעת כף רגל ענקית. ג'רי סיפר לעיתונאים שהוא וחבריו גילו כמה וכמה טביעות רגל ענקיות שכאלה ליד אתר בניה שבו עבדו, במקום המכונה 'בלוף קריק'. כשהתפרסמה למחרת הכתבה בעיתון, לייצור שהטביע אותן כבר היה שם חצי-רשמי: 'ביג פוט'.

ביג פוט לא היה תופעה חדשה בצפון אמריקה. למי ששכח במה מדובר או שאינו מכיר – הנה תיאור קצר של 'ביגפוט' או ססקווצ'. מדובר במעין קוף גדול, שניים וחצי עד שלושה מטרים גובהו, הולך על שתי רגליים. גופו מכוסה שיער שחור או אדום-כהה ומבנה פניו דומה לזה של גורילה. הוא יוצא ממחבואו בעיקר בלילות וכנראה שניחן בראיית לילה טובה. אזור מחייתו הוא צפון מערב ארצות הברית ומערב קנדה. למרות קומתו התמירה ושריריו החזקים, האינדיאנים מאמינים שהססקווצ' הוא בעיקרו יצור עדין-נפש. הנה, כך מתארת אותו שרלין, אמריקנית ממוצא אינדיאני.

בשנת 2002 הלך לעולמו אדם בשם ריי וולאס. וולאס היה אחיו של מנהל אתר הבניה שבו עבד ג'רי קרו, נהג הבולדוזר שגילה את 'ביגפוט'. לאחר שנפטר, חשפו בני משפחתו של ריי את הסוד ששמר, לטענתם, כל חייו: הוא זה שזייף את טביעות הרגליים הענקיות. הוא יצר לוח עץ בצורת כף רגל גדולה, ומתח את שאר העובדים באתר. בני המשפחה אפילו חשפו בפני התקשורת את כף הרגל המזוייפת עצמה, שנשמרה מאז במחסן כלשהו. לא כולם מאמינים להם. יש חוקרים שציינו שלוח העץ המדובר אינו דומה מספיק ליציקת הגבס שיצר ג'רי קרו, ושריי וולאס עצמו כנראה לא היה באתר הבניה באותו היום. כיוון שחלפו עשרות שנים מאז, איש אינו יכול לשפוט לטובת צד זה או אחר בוויכוח.

תשע שנים מאוחר יותר, באותו המקום ממש, צולם סרטון הודיאו המפורסם ביותר בכיכובו של 'ביגפוט'. רוג'ר פטרסון היה אמריקני ש'התמחה' בחקר 'ביגפוט' וססקווצ', ואף כתב את אחד הספרים הראשונים שעסקו בנושא הזה. בעשרים באוקטובר, 1967, יצאו פטרסון וחבר טוב שלו, אינדיאני בשם רוברט גימלין, לבלוף קריק. מטרתם המוצהרת הייתה לנסות ולתפוס את ביגפוט בעדשת המצלמה לשם סרט דוקומנטרי שתיכנן פטרסון. בצירוף מקרים מוצלח – ויש מי שיאמרו, צירוף מקרים מוצלח מדי – בדיוק כשפטרסון ורוברט גימלין נכנסו לבלוף קריק, הם נתקלו ב'ביגפוט'. המפגש הבלתי צפוי הבהיל את הסוסים שעליהם רכבו. נדרשו לפטרסון כעשרים שניות בערך להוציא את המצלמה ולרדת מהסוס. רוג'ר פטרסון החל לרדוף אחרי 'ביגפוט'- או כפי שנסתבר מאוחר יותר, ביגפוטית נקבה – ובמשך מספר שניות המצלמה רעדה כל כך עד שלא ניתן היה לראות שום דבר. כשהיה במרחק של כעשרים וחמישה מטרים ממנה הוא הצליח לייצב את עדשת המצלמה. נקבת הביגפוט התרחקה ממנו בצעדים גדולים. גימלין שלף את רובהו, ונקבת הביגפוט הפנתה את ראשה כדי להציץ בו. לאחר מכן המשיכה ללכת עד שנעלמה בין העצים.

בשנים שחלפו מאז, הסרטון של פטרסון-גימלי הפך ל'אייקון' של החיפוש אחר 'ביגפוט' ולעדות המוכרת והחזקה ביותר לקיומו של הקוף הגדול. פטרסון הוזמן לעשרות תוכניות אירוח וזכה לפרסום רב. מומחים לצילום, לאנטומיה, לזואולוגיה ולכל תחום אפשרי אחר ניתחו את הסרט מכל זווית אפשרית. כל פרט קטן נבדק לעומקו, החל מצורת הרגל… דרך מבנה השרירים והשיער ואפילו… החזה שלה. אבל גם במקרה הזה, הזמן החולף חשף עדויות חדשות.בשנת 2002 החליט אדם בשם בוב הירונימוס לשבור שתיקה בת שלושים שנה. הירונימוס, מכר של פטרסון בשנות השישים, סיפר שרוג'ר פטרסון הציע לו אלף דולר כדי שישים על עצמו חליפת קוף וישתתף בצילומים.

עדותו של בוב הירונימוס חוללה רעידת אדמה של ממש בקרב חוקרי ביגפוט, ורעידת אדמה נוספת התרגשה עליהם כשגיבור נוסף של הפרשה החליט לשבור שתיקה ארוכה – האמן שייצר את חליפת הגורילה. פיליפ מוריס הוא יצרן תחפושות מוכר בהוליווד, ובראיון רדיופוני גילה שהוא זה שהכין את התחפושת עבור רוג'ר פטרסון – אבל לא ידע לאיזה צורך הוא זקוק לה. מוריס גם ייעץ לפטרסון כשזה שאל אותו איך ניתן לשוות לתחפושת מראה 'שרירי' יותר: הוא הציע לשים לאדם שבתוך החליפה פדים עבים לכתפיים, כמו אלו של חליפת פוטבול. כשפטרסון התלונן שעיניו של השחקן נראות מבעד לחליפה, מוריס הסביר לו שעליו לצבוע את פניו בשחור.

מדוע שמרו בוב הירונימוס ופיליפ מוריס על שתיקתם לאורך השנים? לכל אחד מהם היה תירוץ מתקבל על הדעת. הירונימוס טען שבתחילה קיווה שרוג'ר פטרסון ישלם אלף דולר שהבטיח לו תמורת השתתפותו בסרט. כשהבין שלא יראה את הכסף, הסרט כבר היה מפורסם מדי והירונימוס חשש שמישהו אולי יחליט לתבוע אותו באופן אישי על השתתפותו בתרמית. פיליפ מוריס טען שלמרות שידע שמדובר בחליפה שלו מהרגע שבו ראה את הסרטון לראשונה, החליט לשמור על שתיקה מטעמים אתיים: מבחינתו, תחפושת היא כמו קסם – וקוסם אינו מגלה את קסמיו.

גם כאן יש חלוקה ברורה בין אלו שמאמינים להירונימוס ולמוריס, ואלו שחושבים שהם שקרנים. כמו במקרה של ג'רי קרו, שום עדות מוצקה התומכת בצד זה או אחר של הוויכוח לא שרדה את שיני הזמן. אף על פי כן, יש פרט קטן ומרתק שלקוח מתוך הסרטון עצמו, פרט שניתן להבחין בו רק אם בוחנים את הסרטון של פטרסון בדקדקנות, פריים אחר פריים. באותו הרגע ש'ביגפוט' הנקבה מפנה את מבטה אל המצלמה, מופיע נצנוץ זעיר של אור בעינה הימנית. יש משהו מוזר בהבזק האור הזה. אם מדובר בהחזרה של אור השמש אזי אותו הנצנוץ צריך היה להופיע, עקרונית, גם בעין שמאל. עדותו של הירונימוס פותרת את החידה הזו: עינו הימנית של הירונימוס היא עין מלאכותית, ועשויה מזכוכית. רוג'ר פטרסון, בכל אופן, כבר אינו צריך לחשוש מפגיעה במוניטין שלו: הוא נפטר עוד בשנת 1972. רוברט גימלין ממשיך לטעון עד עצם היום הזה שהסרטון שצילמו הוא ופטרסון אותנטי ואמתי לחלוטין.

החשיפה שהסרטון המפורסם הוא ככל הנראה זיוף, לא שינתה דבר וחצי דבר ממידת הפופולריות של 'ביגפוט'. גם בימינו יש אינספור חוקרים ומומחים לענייני ביגפוט, ספרים שנכתבים עליו, אתרי אינטרנט המוקדשים לו, יש לו חשבון טוויטר משלו ואפילו פרופיל פייסבוק עם יותר חברים משיש לי ולכם גם יחד. נחזור אם כן, לשאלה שהעלתי בפתיחה: מה מקור המשיכה שלנו ליצורים המיתולוגיים האלה?

מה מקור המשיכה שלנו ליצורים המיתולוגיים האלה?

לאנשים שרודפים ומחפשים אחרי ביגפוט בייערות של צפון מערב ארצות הברית יש מניעים שונים ומגוונים, אבל את רובם ניתן לזקק לשתי מוטיבציות בסיסיות.

הראשונה היא השאיפה לכבוד ולתהילה. יש משהו מסעיר ורומנטי מאוד במרדף אחר המפלצת המסתורית הזו. מי שיצליח ללכוד את הייצור המסתורי הזה ולהוכיח את דבר קיומו יירשם בספרי ההיסטוריה. הספר שהוא יכתוב על התגלית יהיה רב-מכר בטוח. אם 'ביגפוט' יילכד חי או מת, זה לא ממש משנה: חי זה נחמד, אבל גם מגופה אפשר להוציא דגימות דנ"א שיעשו את העבודה. יש כאן, עם זאת, שאלה מוסרית שאני באופן אישי מוצא אותה מרתקת: האם זה בסדר להרוג 'ביגפוט'? מצד אחד, ברור שעוד סרטון ועוד תמונה של ביגפוט הם חסרי תועלת. יש לנו מספיק מאלה, ושום  גבר פרט לגופה אותנטית (לכל הפחות) לא ייחשב כהוכחה אותנטית לקיומו. אם תלחץ על ההדק, תוכל להיפתר כאן חידה מדעית בת מאות שנים. מצד שני… למה להרוג אותו? הרי ברור שמדובר בבעל חיים נדיר ובסכנת הכחדה. היית יורה בגורילה, או באורנג-גוטנג? ויש, כמובן, גם שיקול נוסף. אתה עלול לגלות, אחרי שכבר לחצת על ההדק שהביגפוט שהרגת הוא בסך הכל אידיוט בתוך חליפה של קוף. לא נעים.

המניע השני הוא סקרנות מדעית. מרבית המדענים שוללים לחלוטין את אפשרות קיומו של 'ביגפוט'. אם מניחים ש'ביגפוט' אינו יכול לחיות במשך מאות שנים, אזי כדי להסביר את נוכחותו ארוכת השנים. צריכה להיות אוכלוסייה של 'ביגפוטים' – כמה מאות או אלפי פרטים, לכל הפחות. קשה להאמין שקבוצה כה גדולה של יצורים כאלה מתקיימת לצדנו באחד האזורים המפותחים ביותר בכדור הארץ, ועדיין אין לנו הוכחה חותכת לקיומם. זאת ועוד, עד כמה שידוע לנו היום, קופים גדולים מעולם לא חיו באמריקה הצפונית: שום מאובנים שלהם לא נתגלו עד כה.

גם העובדה שמדובר בקוף-אדם מרמזת על כך שמדובר, אולי, בתעתוע פסיכולוגי ותו לא. בריאן ריגל, היסטוריון של המדע, העלה נקודה מעניינת במאמר שכתב לפני מספר שנים. פעם, כותב ריגל, אנשי זאב היו יצורים מיתולוגיים פופולריים מאד. החל מסוף המאה ה-19, הם נעלמו ופינו את מקומם לקופי-האדם המיתולוגיים כמו 'ביגפוט' ו'ייטי'. מדוע? בגלל עלייתה לגדולה של תורת האבולוציה. הקשר ההדוק שנוצר בין האדם והקוף הופך מיתוסים כאלה לסבירים, לפחות על הנייר, ובאותו הזמן הופך את השילוב של כלב ואדם ללא-קביל בהקשר הזה.

פה ושם אפשר גם למצוא מדענים שתומכים באפשרות שביגפוט אולי קיים, או לכל הפחות אינם שוללים אותה על הסף. אם רוצים, אפשר למצוא הסברים הגיוניים לעובדה שאף ביגפוט אחד לא ניצוד עד היום. הרי הציידים, ובמיוחד בצפון אמריקה, חייבים לעמוד בדרישות החוק המחמירות: הם נדרשים ללבוש בגדים זוהרים, להשתמש רק בכלי נשק מסוימים ולירות רק על בעלי החיים שהוגדרו להם במפורש וגם אז – אך ורק בעונת הצייד. אם ביגפוט הוא יצור אינטליגנטי כפי שטוענים המאמינים בו, לא תהיה לו שום בעיה לחמוק מצייד שומר חוק.

כל הטענות הללו אולי נכונות, אבל הטענה הבסיסית של כל תומכי 'ביגפוט' היא שאנחנו פשוט לא יודעים הכול. והם צודקים. אנחנו באמת לא יודעים הכול. בפרק הקודם של 'עושים היסטוריה!' סיפרתי לכם על ארדי, המאובן שהפתיע את הפלאואנתרופולוגים. הנה דוגמה להפתעה נוספת שמאיימת לשנות את האופן שבו מבינים המדענים את ההתפתחות האנושית.

ההוביט

בשנת 2003 ביצעה קבוצה של חוקרים אוסטרליים חפירה ארכאולוגית במערה באי 'פלורס', שבאינדונזיה. מטרתם הייתה לחשוף עדויות מאובנים שיאפשרו להם לתארך את הגעתם של בני האדם בפעם הראשונה מאסיה לאוסטרליה, דרך אינדונזיה. הממצא הראשון שנחשף היה גולגולת קטנה, כמו זו של ילד. שכבת הקרקע שבה נתגלתה הגולגולת התאימה לתקופה שבין שניים-עשר לתשעה-עשר אלף שנים לפני הספירה. עקרונית, זה לא צריך להפתיע אף אחד: האדם המודרני, ההומו ספיאנס, הגיע לאי פלורס כבר לפני כחמישים אלף שנה פחות או יותר. אבל להפתעת החוקרים, סימני השחיקה שעל השיניים העידו על כך שמדובר למעשה בגולגולת של מבוגר ולא של ילד. הם המשיכו וחשפו את השלד השלם: זו הייתה אישה כבת 30 אשר גובהה היה מטר אחד בלבד. לצורך ההשוואה, אפילו הפיגמים באפריקה גבוהים ממנה בכחצי מטר לערך. מאוחר יותר נתגלו עוד שמונה שלדים נוספים, זהים במבנה גופם הזעיר.

השם המדעי שניתן ליצורים אלה הוא 'הומו פלורי-סיאנ-אסיס', אבל עד מהרה הם זכו לכינוי 'הוביטים'. היו להם כפות רגליים גדולות והם הלכו על שתיים. נפח מוחם היה קטן מאוד – קטן אפילו מזה של שימפנזה ממוצעת – אבל על רצפת המערה נתגלו כלי עבודה פשוטים שהתאימו בגודלם לכפות הידיים הקטנות. לצדם נתגלו שלדים של חיות גדולות מהם, שעצמותיהן היו מחורצות ושבורות באופן שהעיד על כך שההוביטים, ככל הנראה, צדו ואכלו אותם. בהתחשב בגודלם של הציידים ביחס לטרפם, סביר להניח שההוביטים צדו בחבורות – כך שאולי אפילו הייתה להם שפה פרימיטיבית כלשהי.

מי הם ההוביטים, ומה מקורם? זו אחת התעלומות הגדולות ביותר של המדע בעשור האחרון. הפיתרון לתעלומה הזו קשור בקשר הדוק לתשובה לשאלה מסקרנת נוספת: מדוע היו ההוביטים נמוכים כל כך? הממסד המדעי נחלק לשניים לגבי שאלה זו. יש לא מעט מדענים שטוענים שההוביטים שייכים בכל זאת להומו-ספיאנס, ושמדובר בסך הכל בפרטים שלקו במחלה או בתסמונת כלשהי שהביאה לעיוות גופני חריג. הרפואה מכירה מקרים פתולוגיים נדירים שכאלה. הדיעה הרווחת בקרב החוקרים, עם זאת, היא שההוביטים הם אכן סוג חדש ונפרד של בני אדם. אחרי הכול, ההוביטים הקטנים אינם הייצורים היחידים על האי פלורס שגודלם הפיזי היה בלתי שגרתי. אחד ממיני בעלי החיים שההוביטים צדו היה פיל ננסי שגובהו לא עלה על מטר וחצי. יחד אתם על האי חיו גם עכברושים, צבים ולטאות שצמחו לממדי ענק ביחס למינים המוכרים לנו כיום. מדובר בתופעות מוכרות היטב המכונות 'ננסות איים' ו'ענקות איים'. עכברושים, למשל, נוטים להיות קטנים יחסית כדי להתחמק טוב יותר מאוייביהם הטבעיים. אבל על אי קטן ומבודד, כמו האי פלורס, אין מספיק מרחב מחייה כדי לכלכל אוכלוסיית טורפים גדולים – ולכן העכברושים יכולים לגדול במרוצת הדורות באין מפריע. הליך דומה אבל הפוך מתרחש אצל בעלי החיים הגדולים. שטח המחייה המצומצם והשפע הדל יחסית של מזון הכריח את הפילים לצמצם היקפים כדי לשרוד, וכך מתקבלים פילים ננסיים. זהו הסבר אפשרי גם לגודלם הזעיר של ההוביטים. ייתכן והם צאצאיו של הומיניד קדום יותר אשר מצאו את דרכם אל האי פלורס, ואותם הלחצים הסביבתיים והאבולוציוניים שפעלו על שאר ייצורי האי פעלו גם עליהם. בסופו של דבר הם נכחדו, אולי כתוצאה מהתפרצות הר געש שחיסלה מינים רבים של בעלי חיים אחרים על האי או אולי כתוצאה מהתמודדות לא-מוצלחת נגד ההומו-ספיאנס הגדול והחזק יותר.

עצם העובדה שלא ידענו ושלא הכרנו את קרובי המשפחה האלה עד לפני שנים ספורות מפתיעה לכשעצמה, אבל אולי מרמזת על כך שיש עוד ענפים בלתי מוכרים בעץ האבולוציוני של האנושות. הגיגאנטו-פיטי-קוס, למשל, הוא קרוב לוודאי קוף-האדם הגדול ביותר שחי אי פעם: גובהו היה כשלושה מטרים, והוא כנראה התהלך זקוף או זקוף-למחצה. מעט מאוד מאובנים של הגיגאנטיפיקוס נתגלו עד היום, ולכן איננו יודעים עליו הרבה: הוא חי באזור דרום-מזרח אסיה לפני כחצי מיליון שנים – וזהו בערך. רוב החוקרים מאמינים שכל הגיגאנטיפיקוס נכחדו, אם בסיוע אבותינו ואם מסיבות אחרות. בכל זאת, בואו נשחק לרגע ב'מה אם'. מה אם חלק מהקופים הענקיים הללו לא נכחדו לפני חצי מיליון שנה, אלא המשיכו לשרוד עד לא מכבר, כמו ההוביטים, או אולי אפילו עד ימינו? מה אם חלקם הצליח לשרוד, עבר להתגורר באזורי אקלים קרירים יותר ופיתח מנגנוני הישרדות שסייעו לו להתמודד עם הטורף הגדול ביותר שלו: אנחנו? למשל, העדפה לשטחי מחייה מיוערים בכבדות, פעילות לילית ונטייה לביישנות ולהסתלקות מהירה ברגע שהוא רואה דמות אנושית. מזכיר לכם מישהו?

ביגפוט הוא סיפור טוב

סיבה אפשרית נוספת לעובדה שביגפוט ממשיך להוות מעין 'אייקון תרבותי', היא העובדה שהוא שווה כסף רב מאוד לאנשים רבים מאוד. במקומות רבים שבהם נצפה 'ביגפוט' לאורך השנים התפתחה 'תיירות ביגפוט': חנויות מזכרות שמוכרות חולצות ופוסטרים, מדריכים שלוקחים את התיירים לסיבוב באתרים השונים, ערים שמארחות את הכנסים השנתיים של חוקרי 'ביגפוט' ועוד ועוד. התיירות הזו מכניסה מספיק כסף לכיסם של התושבים המקומיים, עד שבחלק מהמקומות הרשויות המקומיות משתפות פעולה באופן אקטיבי עם ההצגה הזו. מחוז וואטקום שבוושינגטון, למשל, הכריז על שטח השיפוט שלו כ'שמורת טבע לססקווצ'ים', עם כל הגבלות הציד והנהלים שמתלווים להגדרה הזו. גם במגזר העסקי מנצלים היטב את העובדה שביגפוט הוא דמות מפורסמת. יש פיצה 'ביגפוט', רכב שטח 'ביגפוט', תחנות דלק, בירה ועוד מוצרים רבים ומגוונים שנושאים את השם הזה. 'ביגפוט' מופיע בפרסומות רבות, וגם עשה הופעות אורח בלא מעט סדרות טלוויזיה. סטיב אוסטין, 'האיש ששווה שישה מיליון דולר', נלחם בו יותר מפעם אחת – ואפילו מק'גיוור, גיבור הילדות שלי, הלך אתו מכות. הציבור נחשף שוב ושוב למותג הזה, 'ביגפוט', והוא נצרב לנו בתודעה.

ראינו, אם כן, שלוש סיבות אפשריות לכך שהמיתולוגיה המודרנית של קוף-האדם המסתורי עדיין מלווה אותנו: המרדף אחר הכסף והתהילה, הסקרנות מדעית ואינטרסים עסקיים. כל השלוש הן סיבות מצוינות ללא ספק – אבל חסר כאן הסבר נוסף, הסבר שלדעתי הוא החשוב והמשמעותי מכולם: 'ביגפוט' הוא סיפור טוב. המוח האנושי, כפי שיעידו כל הפסיכולוגים והסוציולוגים, מפגין רגישות מיוחדת לסיפורים. כולנו אוהבים לשמוע סיפור טוב, בכל גיל. אחד מהטריקים המקובלים של אמני זיכרון הוא להפוך רשימה אקראית של חפצים לסיפור: המוח זוכר טוב יותר עובדות כשהן בצורת סיפור. סיפורים 'נדבקים' לתאים האפורים שלנו בצורה יעילה. בסיפורים אודות 'ביגפוט' יש כל המרכיבים הנדרשים לסיפור טוב: דמות חזקה ודומיננטית, מסתורין אפוף ערפל, סכנה… קשה לנו, כבני אדם, להתנתק ולשכוח סיפור מוצלח כל כך. לכן הוא ממשיך להופיע בכותרות העיתונים, בתכניות טלוויזיה ובפרקי פודקאסט כמו זה שאתם מאזינים לו עכשיו. הנה דוגמה שתדגיש את הנקודה הזו.

איש העש

ב-1966 נסעו שני זוגות צעירים בכביש צדדי וחשוך לא רחוק מהעיירה 'פוינט פלזנט' שבמדינת וירג'יניה שבארצות הברית. הם חלפו ליד בית חרושת ישן, כשלפתע הבחינו בזוג נקודות אדומות ובוהקות לא הרחק משער הכניסה. כיוון שידעו שהמפעל היה נטוש עוד מימי מלחמת העולם השניה, הם החליטו לעצור ולבדוק את פשר האורות האדומים.

כשהתקרבו אל השער, הבינו שמה שהם רואים הוא למעשה זוג עיניים אדומות וגדולות שהציצו עליהם מתוך האפלה. לנגד עיניהם התרוממה דמות אנושית גבוהה מאחורי השיחים, פרשה זוג כנפיים ענקיות ונסקה לאוויר. כמובן שכל הארבעה נכנסו מייד לרכב וברחו משם כל עוד נפשם בם. הם טענו שהייצור המסתורי, או אולי אחד אחר זהה לו, המשיך לעוף לידם עוד כמה מאות מטרים עד שנעלם. כשחזרו שני הזוגות לפויינט פלזנט הם דיווחו על המקרה למשטרה המקומית, ומשם הגיע הדיווח גם אל העיתונאים. השם שניתן לייצור נלקח מאחת הדמויות בקומיקס 'בט-מן': 'איש העש', Moth Man.

במשך השנה וחצי הבאות נתקבלו עוד כמה עשרות דיווחים ממגוון אנשים אודות 'איש העש'. חמישה גברים שעבדו בשדה סמוך למפעל סיפרו על דמות מכונפת שחלפה מעל ראשיהם. אישה שהלכה עם ילדיה סיפרה שראתה אותו מתרומם מאחורי מכונית. העדויות השונות תיארו יצור בעל חזות אנושית כללית, אבל עם פרצוץ משונה ומעוות, פרווה אפורה-כחלחלה שמכסה את גופו וזוג כנפיים ענקיות. לקראת סוף שנת 1967 התמעטו הדיווחים עד שהפסיקו כליל. כיום, 'איש העש' הרבה פחות פופולרי מ'ביגפוט'. הוא אינו מושך אליו ציידים רבים כל כך שתרים אחריו בייערות. הוא אינו מעורר שום סקרנות מדעית כיוון שהכלאה בין אדם ועש היא באמת רעיון שאפילו המדענים התמהוניים ביותר מתקשים לקבל. גם המותג 'איש-העש' אינו כל כך מוכר: פרט לאזור הקטן של פוינט-פלזנט, קשה למצוא פיצות ורכבי שטח ובירות על שמו. ובכל זאת, האגדה על 'איש-העש' ממשיכה לחיות. בעיירה פוינט-פלזט יש מוזאון קטן ופסל שמוקדשים לו, יש פסטיבל שנתי שמושך אליו תיירים, נכתבו עליו ספרים ובשנת 2002 אפילו עשו עליו סרט בכיכובו של ריצ'ארד גיר ('נבואות איש העש'). הסיבה להצלחה הזו היא, אם כן, העובדה שהסיפור על 'איש-העש' הוא פשוט סיפור טוב.

אנחנו, אנשים רציונליים וספקנים, יכולים לנצל את העובדה ש'ביגפוט' ושאר חבריו המיתולוגיים הם סיפורים חזקים ורבי עצמה – גם אם בסופו של דבר כנראה מדובר בלא יותר משורת תרמיות וטעויות בזיהוי. היוונים הקדמונים השתמשו במיתולוגיה שלהם כדי להעביר לדורות הבאים את עקרונות המוסר שלהם: כך מותר להתנהג, וכך אסור. אנחנו יכולים לנצל את המיתולוגיה המודרנית שלנו כדי להעביר לציבור הרחב ידע מדעי ותאורטי שקשה מאוד להעבירו בכל דרך אחרת.

בפרק הזה, למשל, שמעתם על ההוביטים מפלורס ועל קופי-הענק שחיו בדרום מזרח אסיה. כמה אנשים היו מאזינים לפרק הזה לו הייתי בוחר לקרוא לו: 'על ההומו פלוריסיאנאסיס והגיגאנטויפיתקוס?'. אני חושב שהנקודה ברורה.

---

יצירות אשר הושמעו במהלך הפרק:

Infados- Kevin Macleod
Interloper- Kevin Macleod
Final Count- Kevin Macleod
Kristin Hersh- Everybody's got something to hide (cover)
Monkey Gone To Heaven- Miki Dude Sweet Emotion Remix