הפעם נספר את סיפורו של אחת מאבות המדע הבידיוני: ז'ול ורן, אגדת הספרות שממשיכה לרתק אותנו כבר למעלה ממאה וחמישים שנה.

-על יחסיו המיוחדים של ורן עם פייר הצל, העורך רב ההשפעה
-על התרגומים הנוראיים של ספרי ורן לאנגלית, והמוניטין הגרוע שזכה לו בעקבותיהם
-מדוע הפסקנו לחקור את החלל, ואיך היה ורן מתמודד עם אתגר זה?

על כל אלו ועוד, בפרק שלפניכם.

---

הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במייל | iTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

---

ז'ול ורן: האיש שהמציא גיבורים

כתב: רן לוי

ספר מוצלח הוא כמו מתכון מסובך: יש בו שילוב מדויק ושברירי מאד של מרכיבים ותהליכי הכנה. פספוס קטן כמו 'קצת יותר מדי סוכר' או 'תיאורי נוף קצת יותר מדי ארוכים' יכול להפוך מעדן פוטנציאלי לעוד ספר ממוצע שמעלה אבק על המדפים במחסני ההוצאה לאור. ספר מוצלח עשוי להמשיך ולהדהד במוחם של הקוראים במשך שנים רבות לאחר שנכתב. כמה מספריו של ז'ול ורן מלווים אותנו כבר יותר ממאה שנים, כמו 'עשרים אלף ליגות מתחת למים' או 'מסביב לעולם בשמונים יום'. יש מעט מאד סופרים שמסוגלים לכתוב ספרים כל כך טובים- לגמרי לבדם…וז'ול ורן לא היה אחד מהם.

ז'ול ורן ופייר-ז'ול הֶצל, עורכו

מלאכת הכתיבה, ולא רק הכתיבה של מדע הבדיוני, אינה מסתיימת ברגע שבו הסופר כותב את המילים 'סוף' וקם מהכסא. מאותו הרגע, ולעיתים אפילו הרבה קודם לכן, נכנסים לתמונה שרשרת ארוכה של בעלי תפקידים שלכל אחד מהם יש את היכולת לרומם את הספר- או לרסק אותו. סיפורו של ז'ול ורן, אחד מהסופרים הגדולים של המדע הבדיוני ובכלל, הוא דוגמא מאלפת לשתי האפשרויות הללו.

ז'ול גבריאל ורן נולד בצרפת ב-1828. כבר כשהיה נער הירבה לכתוב סיפורים קצרים, מחזות ופיזמונים- אבל לא זכה להרבה עידוד ביתי. אביו, עורך הדין פייר ורן, היה נצר לשושלת בת חמישה דורות של משפטנים- וז'ול היה אמור להיות 'עורך הדין ורן' כמו כל אבותיו. לרוע מזלו של פייר ורן, ז'ול נולד בתקופה בהיסטוריה שבה להיות מגלה-ארצות הרפתקן ונועז היה הרבה יותר מעניין מלהיות עורך דין: תקופה שמשתרעת על פני אלפיים השנים האחרונות פחות או יותר. בפרט, ז'ול נמשך לשני תחומים שהיו בתנופה אדירה במאה ה-19: גיאוגרפיה והנדסה. אביו שלח אותו לפאריז ללמוד משפטים, אבל כשגילה שבנו עסוק בכתיבת פנטזיות בדיוניות על מסעות בכדורים פורחים ועוד שטויות שכאלה- סגר את הברזים. ורן נאלץ למצוא לעצמו פרנסה ובמשך זמן מה עבד כברוקר בבורסה.

בשנת 1863, כשז'ול ורן היה כבן 35, מצבו לא היה מזהיר. הוא לא הרוויח הרבה, וכבר היו לו אישה ושלושה ילדים: שתי בנות מנישואיה הקודמים של אישתו ובן משותף. גם בגזרה הספרותית העניינים לא התקדמו בכיוון הנכון. ספר שכתב, אודות מסע בכדור פורח מעל אפריקה, נדחה על ידי כל הוצאות הספרים מכיוון שהיה מדעי ו'טכני' מדי.

פייר-ז'ול הצל (Hetzel) היה מוציא לאור ידוע בפאריז, ואחת הדמויות המוכרות בעולם הספרות הצרפתי-מאחוריו היו שיתופי פעולה עם סופרים מפורסמים כמו ויקטור הוגו, למשל. גם הצל חשב שסגנונו של ורן הוא טכני ויבש מדי, אבל חושיו החדים אמרו לו שהעלילה הבסיסית הסיפור מכילה את כל המרכיבים הנכונים, ושהוא אוחז בידיו יהלום בלתי-מלוטש. הוא החליט להמר על הסופר הבלתי מוכר.

'חמישה שבועות בכדור פורח' עוקב אחר מסעם של שלושה מגלי-ארצות נועזים המבקשים לחצות את אפריקה מזנזיבר שבמזרח ועד לסנגל שבמערב. בדרך הם מתגברים על כל הסכנות האפשריות: החל מקניבלים ברברים וכלה ביובש הקטלני של הסהרה. אם קוראים את הספר דרך עיניו של בן המאה ה-19, אי אפשר שלא לחוש בצמרמורת של התרגשות. הכדור הפורח היה באותם הימים כלי תחבורה חדש ומהפכני, קצת כמו חלליות בימינו, ואפריקה הייתה ארץ מלאת מסתורין שחלקים גדולים ממנה עדיין לא נחקרו. במסע כזה, הכול יכול לקרות!

הצל הסכים לפרסם את הספר, אבל דרש מורן לעשות כמה שינויים מהותיים בכתב היד. הוא ביקש מהסופר לשלב בעלילה יותר קטעים קומיים ומשעשעים, למחוק קטעים עצובים והתייחסויות פוליטיות ולהכניס יותר אקשן לסיפור. ורן הסכים לשינויים, ולא הצטער על כך: 'חמישה שבועות בכדור פורח' הפך ללהיט חסר-תקדים והפך אותו לסופר מפורסם.

הצל וורן המשיכו לעבוד ביחד עוד למעלה מעשרים שנה. שיתוף הפעולה הפורה ביניהם הביא ליותר מארבעים ספרים וביניהם כל ספריו המפורסמים של ז'ול ורן. בכל הספרים ניתן להבחין באופן ברור בהשפעתו של הצל: הוא לא הסתפק בתיקונים מינוריים וליטושים של העלילה, אלא היה שותף של ממש בתהליך הכתיבה. ז'ול ורן היה אחראי על הרעיונות המקוריים, הטכנולוגיות המהפכניות והמסעות המסוכנים, והצל סייע לו בעיצוב הדמויות, הסיפורים והאתנחתאות הקומיות. השפעתו של הצל כעורך ניכרת עוד יותר כשקוראים את ספריו של ורן שנכתבו לאחר מותו של פייר הצל ב-1887: העלילות הפכו להיות פחות ופחות מסקרנות וצבעוניות, הסופים עצובים יותר והספרים, באופן כללי, לא זכו להצלחה מרשימה.

הוגו גרנסבאק

יחסיהם של ורן והצל מהווים דוגמא מצוינת לחשיבותה של העריכה על תהליך הכתיבה- עד כדי כך שלפעמים קשה להחליט כמה מהצלחת הספר אפשר לייחס לכישרונותיו של הסופר, וכמה לאלו של העורך. המדע הבדיוני, שורן נחשב לאחד מאבותיו, הוא ז'אנר צעיר יחסית וקל יותר לנתח את ההשפעה שהייתה לעורכים השונים על התפתחותו לאורך השנים. כשבוחנים את ההיסטוריה של המדע הבדיוני מגלים שלחלק מהעורכים והמוציאים לאור הייתה השפעה לא פחות חשובה על הפריחה של הז'אנר מאשר לרוב הסופרים המפורסמים.

למשל, אחד מאותם גורמים רבי-השפעה היה הוגו גרנסבאק (Gernsback), בתחילת המאה ה-20. גרנסבאק היה עורך ומוציא לאור של מספר מגזינים שעסקו בחשמל, אלקטרוניקה וחובבי-רדיו. פה ושם הופיעו בירחונים הללו מדורים שעסקו בהשערות וניחושים לגבי עתיד הטכנולוגיה, והוגו הבחין שמדורים אלו זוכים להצלחה רבה בקרב הקוראים. הוא החל להוסיף למדורים הללו תכנים נועזים ומרחיקי לכת יותר ויותר, כמו סיפורים עלילתיים שעסקו בהתפתחויות טכנולוגיות בעתיד הרחוק מאד. סיפורים אלה לא השתייכו לאף ז'אנר ספרותי קיים, אז הוגו המציא ז'אנר חדש: Scientifiction, שהתגלגל במרוצת השנים לשם המוכר לנו יותר כיום: Science Fiction.

בשלב מסוים התמוטטה ההוצאה לאור ופשטה את הרגל, וגרנסבאק נאלץ להתחיל מחדש. הפעם, הוא החליט להתמקד רק באותו ז'אנר חדש של סיפורים מוצלחים, המדע הבדיוני. דור שלם של קוראים צעירים גדלו על הסיפורים שהופיעו במגזינים הללו ובכללם כל מי שמאוחר יותר הפכו לעמודי התווך של הז'אנר. הסיפורים שהופיעו במגזינים הזולים של גרנסבאק לא הצטיינו בעלילות מדהימות ובעושר ספרותי משובח, בלשון המעטה. גרנסבאק גם היה ידוע כאחד שלא ממש אוהב לשלם לסופרים שלו – תכונת אופי שבזכותה זכה לכינוי הלא-מחמיא 'ההוגו העכברוש'… אבל הסיפורים שהופיעו בהם היו עשירים בחזון, בטכנולוגיות מתקדמות וברעיונות מקוריים לגבי העתיד ואי אפשר היה למצוא את המוטיבים האלה באף מקום אחר. בנוסף, לגרנסבאק הייתה גם תרומה נכבדת בהקמתה של קהילת חובבי המדע הבדיוני: למכתבי הקוראים שהתפרסמו במגזינים שלו הוא צירף גם את כתובתו המלאה של שולח המכתב, וכך סייע  לחובבי הז'אנר ליצור קשר זה עם זה. פרסי ה'הוגו' שמחולקים בכל שנה לסופרי מדע בדיוני מצטיינים נושאים את שמו של הוגו גרנסבאק.

גרנסבאק 'התניע', אפשר לומר, את המדע הבדיוני- אבל מי שעיצב אותו היה עורך בשם ג'ון וו. קמפבל (Campbell). שמו של קמפבל הוזכר לא מעט בפרקים קודמים כמי שהייתה לו השפעה אדירה על המדע הבדיוני החל משנת 1937, אז החל לערוך את המגזין Astounding Science Fiction. סופרים גדולים כמו רוברט היינלין ואייזיק אסימוב החלו את הקריירות שלהם אצלו, וכמו פייר הצל, גם קמפבל היה מעורב באופן אינטימי בעבודה השוטפת של כותביו: הוא הציע רעיונות לסיפורים, עיצב דמויות ושינה סופים. הוא דחף את הסופרים לשפר את העלילות השדופות שהיו שריד לימי המגזינים הזולים, ודרבן אותם להכניס רעיונות שהיו מבוססים על מדע אמיתי לתוך הסיפורים. תקופתו של קמפבל מכונה 'תור הזהב של המדע הבדיוני', הרבה בזכות רעיונותיו והשפעותיו.

יחסיהם של סופרים ועורכים

מידת ההשפעה שיש לעורך על היצירה הסופית תלויה במורכבות העדינה של היחסים בינו ובין הסופר. ברמה הבסיסית ביותר, תפקידה של העריכה הוא לשפר את כתב היד וללטש אותו: העורך מצביע לסופר על משפטים מסורבלים מדי, תיאורים לא מובנים או סתירות פנימיות בטקסט ומסייע לו להשתפר. סופרים בדרך כלל שמחים לקבל הנחיות כאלה, מכיוון שברור שהסיפור והעלילה רק ירוויחו מכתיבה ברורה ואמינה. הבעיה מתחילה כשהעורך חוצה את הגבול הדק והלא-כתוב ומתחיל להיאבק עם הסופר על השליטה ביצירה. אי אפשר לקבוע באופן מדעי ומדויק מתי העריכה הופכת משיפור לשינוי של ממש בסיפור: הנקודה הזו שונה אצל כל קורא וכל סופר. בהערכה גסה, ניתן לומר שכשהעורך מתחיל להשפיע על פעולותיהן והחלטותיהן של הדמויות בסיפור, זו כבר עריכה אגרסיבית מאד.

כל סופר מגיב אחרת לפלישה שכזו לתוך הטריטוריה שלו. לי היה פעם את התענוג המפוקפק לעבוד עם עורכת שדרשה שינויים כה מרחיקי לכת בטקסט, עד שבסופו של דבר הרגשתי שהטקסט…הוא לא שלי. אני כתבתי את המילים, אבל התוצאה הסופית הייתה כל כך רחוקה ממה שרציתי להשיג עד שבסופו של דבר לא טרחתי אפילו להעיף מבט במאמר כשהתפרסם לבסוף בדפוס. כתיבה היא תהליך של ביטוי יצירתי, ואם המילים מפסיקות לשדר את מה שאתה מנסה לבטא…הן סתם מילים. כמובן שלא המשכנו לעבוד יחד לאחר מכן.

יחסיהם של ז'ול ורן והצל

יחסו של ז'ול ורן לעריכה האגרסיבית של פייר הצל השתנה לאורך השנים. בתחילה קיבל ורן את הצעותיו של הצל בזרועות פתוחות, אולי אפילו בהכנעה מסוימת. שימו לב לדברים שכותב ורן להצל באחד ממכתביו: 

"אני מבטיח לך שאקח את הצעותיך בחשבון, מכיוון שכולן נכונות…אתה כותב לא רק כעורכי, כי אם גם כידיד שיש לי בו ביטחון מוחלט… אתה מחמיא לי כשאתה כותב שסגנוני משתפר בהתמדה…אני תמה אם אתה לא מנסה להמתיק את הגלולה המרה שבביקורת שלך על הטקסט. אני מבטיח לך, עורך יקר שלי, שאין צורך להמתיק את הגלולה: אני אבלע אותה ברצון וללא ממתיק." 

ניצנים של שינוי ניתן למצוא בספר 'עשרים אלף ליגות מתחת למים' שיצא לאור ב-1869, כשש שנים לאחר שורן והצל החלו לעבוד יחד. גיבור הספר, או ליתר האנטי-גיבור, הוא קפטן נמו, מפקדה של הצוללת נאוטילוס. נמו הוא טרוריסט: הצוללת שלו מנגחת מאות ספינות אירופאיות ומטביעה אותן על צוותן. עד כמה שזה נשמע מוזר, לכל אורך העלילה לא ניתן שום הסבר מספק לשנאתו היוקדת של נמו. נמו מתעב את האימפריאליזם האירופאי ובמיוחד את בריטניה, אבל לא מסביר מדוע: הוא רק טוען שהוא נוקם את מותה של משפחתו, אבל הקורא אינו יודע מי חיסל את המשפחה ומדוע.

החור הגדול הזה בעלילה אינו מקרי. קפטן נמו המקורי של ורן היה אמור להיות אציל פולני שמשפחתו נרצחה על ידי הרוסים בשנת 1863 במהלך דיכוי מרידה שהתרחשה בפולין. המרד הפולני בכיבוש הרוסי והדיכוי האכזרי שלו לא היו פרי דמיונו של ורן: הם התרחשו במציאות. הצל מאד לא אהב את הרעיון: הוא קיווה למכור המון עותקים של 'עשרים אלף ליגות מתחת למים' בשוק הרוסי, והדבר האחרון שהיה נחוץ לו זו תקרית דיפלומטית בין צרפת ורוסיה. לכן הציע הצל לורן מניע חלופי למעשיו של נמו: התנגדות עזה לסחר בעבדים שהתנהל ברובו באמצעות אוניות.

ורן לא הסכים לשינוי. נמו שלו היה אציל פולני- כך דמיין אותו בראשו, וכך הוא רצה שיישאר. הפשרה שאליה הגיעו לבסוף ורן והצל הייתה לא להסביר כלל את מניעיו של מפקד הצוללת. רק באחד הספרים המאוחרים שלו חזר ורן אל קפטן נמו, ונתן הסבר אחר: נמו היה אציל הודי, ושמו האמיתי הוא הנסיך דקר. הבריטים חיסלו את משפחתו בזמן דיכוי מרד בהודו. ככל שחלף הזמן, ורן החל לצבור יותר ויותר בטחון עצמי ביכולותיו כסופר- ומערכת היחסים עם הצל השתנתה בהתאם. הוא הפסיק לקבל את הצעותיו של הצל כתורה מסיני והטון במכתביו קיבל גוון יותר קורקטי וקשוח. הצל החל לדאוג: האם עבר את הגבול? הוא לא רצה לאבד את הסופר הטוב ביותר שלו…חששותיו משתקפים היטב במכתב הבא שכתב לורן:

"ורן היקר,

ידידי, אל תחוש אכזבה מהערותי…אני חש שאני עוזר לך רבות. הבה נתמוך אחד בשני בתפקידינו השונים, ידידי הותיק, ואם נכעס זה על זה- נתגבר בידיעה שהתוצאה המשותפת טובה לשנינו.."

לשמחתנו, הקוראים, ורן היה נבון מספיק כדי להבין את התרומה האדירה שהייתה לפייר הצל בספריו, והשניים המשיכו לעבוד יחד עד מותו של הצל.

תרגומים מזעזעים

ז'ול ורן היה הצלחה גדולה בצרפת ובשאר ארצות אירופה, אבל דווקא במדינות דוברות-אנגלית המוניטין הספרותי שלו היה גרוע מאד. בבריטניה ובארצות הברית, שתי מדינות חשובות ועתירות קוראים, ספריו של ורן נחשבו כלא יותר מאשר ספרים לילדים. כיצד ניתן להסביר את הפער הזה? הבעיה הייתה נעוצה בגורם נוסף בשרשרת ההוצאה לאור- התרגום מצרפתית לאנגלית.

התרגומים לאנגלית שנעשו לספריו של ורן במאה ה-19 היו מזעזעים. המתרגמים הרשו לעצמם לטבוח בטקסט המקורי של ורן במידה שהייתה גורמת לכל סופר לתלוש את שערות ראשו בייאוש. אספן ספרים שהיו בידיו במקרה שני עותקים, מתרגומים שונים, של הספר 'מסע אל בטן האדמה'- סיפר בפליאה איך גילה להפתעתו שגרסא אחת ארוכה מהשנייה בכמה אלפי מילים. אלפי מילים! בגרסא המתורגמת של הספר 'ילדי רב החובל גרנט' היו חסרים עשרה (!) פרקים מתוך שבעים. אפשר רק לדמיין איזה נזק נגרם לעלילה, להתפתחות הדמויות ולהנאה של הקורא מהספר בעקבות השינויים הללו.

וכאילו כדי להוסיף חטא על פשע, המתרגמים עשו אינספור טעויות בהמרת החישובים המדויקים של ורן מהשיטה המטרית, שהייתה נהוגה בצרפת, לשיטה האימפריאלית הבריטית. חלק גדול מהאמינות של ורן היה טמון בחישובים המדויקים שלו, שהעניקו לקוראים את התחושה שהמצאותיו הן יותר מאשר סתם פנטזיות וחלומות בהקיץ, כי אם השערות שמבוססות על טכנולוגיה ומדע אמיתי. המתרגמים לא ממש הסתדרו עם ההמרות ממטרים וקילוגרמים לאינצ'ים וליברות ולעיתים פשוט החליפו את המילה 'מטר' במילה 'feet' אבל השאירו את המספר כמו שהוא. התוצאה הייתה מספרים לא הגיוניים שהרסו את האמינות והרצינות של העלילה.

ישנן מספר סיבות לאיכות הירודה של התרגומים, כמו למשל הרצון לרדת מהר לדפוס בכל מחיר או הלוקל-פטריוטיות של חלק מהמתרגמים שצינזרו פסקאות או דיאלוגים שלדעתם האירו את ארצות הברית או האימפריה הבריטית באור לא מחמיא. כנראה, עם זאת, שהסיבה הבסיסית והעקרונית לתרגומים הלקויים היא בעובדה שהוצאות הספרים קיבלו החלטה אסטרטגית לשווק את ספריו של ורן לנוער, ולא למבוגרים. כדי לפשט את הספרים ולהפוך אותם 'ידידותיים' יותר לצעירים, המתרגמים מחקו הסברים מדעיים מפורטים וארוכים ודיאלוגים 'פדגוגיים' והשאירו בעיקר את האקשן.

התרגומים העלובים גרמו לכך שספריו של ורן לא נמכרו היטב בארצות דוברות אנגלית, לפחות לא ביחס למכירות באירופה. המכירות החלשות לא הצדיקו תרגום מחדש של הספרים המקוריים, וכך נוצר מעגל קסמים שנותר על כנו כמעט עד ימינו. גם היום ניתן למצוא בחנויות הספרים את התרגומים המקוריים, ורק בשנים האחרונות נעשים מאמצים לתרגם מחדש את כל ספריו של ורן כמו שצריך.

סוד ההצלחה של ורן

ועדיין, למרות התרגומים הגרועים והעדפת הפרטים הטכניים ובהסברים המדעיים על פני הדמויות והעלילה, ספריו של ז'ול ורן זכו להצלחה אדירה. יצירות שנכתבו לפני מאה וחמישים שנה, כמו 'מסע אל בטן האדמה', ממשיכים להוות השראה לסרטים שוברי-קופות. ורן נחשב לאחד הסופרים שכתביו תורגמו למספר הרב ביותר של שפות מאז ומעולם. מה היה סוד ההצלחה שלו? ורן אהב לטייל בעולם. רשימת המדינות שביקר בהן במהלך מסעותיו לאורך השנים מעוררת הערצה, במיוחד כשמתחשבים בכך שמדובר באמצע המאה ה-19, בעידן שלפני המטוס: ארצות הברית, אנגליה, פורטוגל, טנג'יר,אלג'יר, אירלנד, נורווגיה ועוד מדינות רבות. הייתה לו יאכטה פרטית, וורן יצא איתה להפלגות ארוכות במרחבי הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי.

אהבתו הכנה למסעות באה לידי ביטוי גם בספריו, וההתלהבות שבה תיאר את חבלי הארץ הרחוקים והמסתוריים שבהם ביקרו גיבוריו הייתה מדבקת. ורן וקוראיו חיו בתקופה מסעירה במיוחד בהיסטוריה של הגיאוגרפיה: תקופה שבה מצד אחד היו עדיין לא מעט מקומות על פני כדור הארץ שלא נחקרו כראוי, ומצד שני הטכנולוגיה והמדע התקדמו בצעדי ענק. באוויר הייתה תחושה שאין דבר בלתי אפשרי עבור אדם שיש לו את האומץ, הנחישות והמשאבים הנדרשים כדי 'ללכת בעוז למקומות שבהן איש לא הלך לפניו', אם לצטט מ'מסע בין כוכבים'.

במרבית ספריו של ורן אפשר למצוא שני מוטיבים שחוזרים על עצמם פעם אחר פעם. הראשון הוא דמותו של הגיבור האמיץ: הג'נטלמן המאופק שממשיך לערוך תצפיות מדעיות גם כשהסכנה הולכת וגוברת סביבו. קוראיו של ורן הכירו המון הרפתקנים וחוקרים מפורסמים שעלילותיהם האמיתיות הופיעו כל שבוע בכותרות העיתונים: חוקרי מדבריות, חוקרי קטבים, חוקרי ג'ונגלים וכן הלאה. גיבוריו של ורן התמזגו באופן מושלם בדמויותיהם של הגיבורים האמיתיים, ונתנו לקוראים הצעירים והנסערים את התחושה שגם הם עצמם מסוגלים להיות גיבורים שכאלה- אם רק תינתן להם ההזדמנות המתאימה.

למשל, כשפיליאס פוג התערב עם חבריו שיוכל להקיף את כדור הארץ בספר 'מסביב לעולם בשמונים יום', ורן הסתמך על כמה התרחשויות חשובות שארעו באותה התקופה: פתיחתה של תעלת סואץ, הנחתה של מסילת הרכבת הטרנס-אמריקאית מהחוף המערבי לחוף המזרחי, ואיחוד מסילות הרכבת השונות בהודו למערכת אחת גדולה. גם קוראיו של ורן, שניזונו מאותם דיווחים עיתונאיים, שמעו על ההתרחשויות הללו וידעו שמסע תיירותי מסביב לעולם, על אף שהוא עלול להיות מסוכן ורב-תהפוכות, הוא כנראה אפשרי. ורן הוסיף גם תחכום נאה שתרם לתחושה זו. 'מסביב לעולם בשמונים יום' הופיע בתחילה בירחונים- בכל שבוע פרק חדש. תאריך הופעתם של הפרקים היה זהה לתאריכים שהופיעו בסיפור וכך נוצרה תחושה אצל חלק מהקוראים שמדובר במסע אמיתי שמתנהל ממש עכשיו, בעודם קוראים את העיתון.

המוטיב השני הוא כלי התחבורה- צוללת, כדור פורח, רכבת וכולי- שתמיד מצוידים במיטב הטכנולוגיה. ז'ול ורן היה מעודכן מאד בכל חידוש והתפתחות טכנולוגית של זמנו, כך שכמעט כל הטכנולוגיות שהופיעו בספריו היו מעוגנות בהמצאות אמיתיות לחלוטין: ורן פשוט לקח את ההמצאות הללו צעד אחד קדימה.

הצוללת 'נאוטילוס', מ'עשרים אלף ליגות מתחת למים', היא דוגמא נהדרת לכך. ורן לא המציא את הרעיון של הצוללת: כבר היו כמה וכמה צוללות פעילות בימיו- אבל הן היו איטיות, מסורבלות ולא מעשיות. ורן לקח את הצוללות המעשיות ו'מתח' את הטכנולוגיה שלהן עוד קצת קדימה. הוא צייד את הנאוטילוס במנוע חשמלי חזק, גוף משוריין ומערכות נשימה מתוחכמות- והפך אותה לכלי נשק אימתני. התחזיות וההשערות של ורן היו תמיד מבוססות על מדע אמיתי וחישובים מדוייקים, כך שקוראיו של ורן ידעו שמה שהוא מתאר בספר אכן יכול להתגשם יום אחד. יש מי שמכנים את ורן בשם 'מייקל קריצ'טון של המאה ה-19', מכיוון שהסגנון שלהם היה דומה למדי בבסיסו. ואכן, רבות מתחזיותיו של ורן התממשו בפועל, כמו למשל יעילותה של הצוללת ככלי נשק ימי. הגישה הריאליסטית של ורן כלפי הטכנולוגיה הייתה אחת הסיבות העיקריות להצלחתו. ישנם מי שטוענים שז'ול ורן בכלל לא היה סופר מדע בדיוני במובן המקובל של המילה בימינו, מכיוון שכמעט ולא הגה טכנולוגיות חדשות או פיתוחים מדעיים מקוריים, אלא הסתמך על מה שהיה קיים בזמנו שלו.

המציאות העכשווית המאכזבת

מי שקורא כיום את ספריו של ורן, אולי חש מעט אכזבה מהמציאות העכשווית שלנו. הימים המסעירים של חוקרי הארצות האמיצים היוצאים למסעות נועזים בכלי תחבורה חדשניים היו- ואינם עוד. נותרו מעט מאד מקומות על פני כדור הארץ שלא מופו ונחקרו עד למילימטר האחרון. אפילו לאותם מקומות ספורים שבהם לא ביקרנו, כמו תהומות האוקיינוסים, אנחנו מעדיפים לשלוח רובוטים מתוחכמים על פני אנשים בשר ודם. ה'לא נודע' של ימינו הוא החלל. בשנות החמישים והשישים חקר החלל היה התחליף הראוי לגילוי ארצות ונטיעת דגל על הירח הייתה מסעירה ממש כמו נטיעת דגל בקוטב הדרומי חמישים שנים קודם לכן.

אבל התקופה הזו חלפה ונעלמה לה. הפסקנו לשלוח אנשים לירח. פה ושם מדברים על מסע למאדים, אבל בפועל לא מקדישים לכך תקציבים ראויים ונדמה שמדובר במס שפתים יותר מאשר כוונות רציניות. עושה רושם שהאנושות, אולי בפעם הראשונה מאז עזבו אבותינו את אפריקה, הפסיקה לנסות לדחוק את הגבולות. אז נכון, יש לנו סיבות טובות להרים ידיים. מסע בחללית מאוישת אל כוכב לכת אחר הוא אתגר טכנולוגי אדיר, אולי מהקשים שניתן לדמיין. התקציבים שנדרשים לשם כך הם אסטרונומיים. גם החומר האנושי שונה מבעבר: לפני חמישים שנה הגיקים בנו רקטות וחלמו להיות אסטרונאוטים- היום הם מקודדים אפליקציות ומקימים סטארט-אפים. החלל הבינכוכבי הוחלף בסייברסייפס.

אבל אם יש משהו שמאפיין את האנושות לאורך ההיסטוריה, זו העובדה שאף פעם לא הרמנו ידיים. לא משנה כמה אנשים מתו בדרך אל הקוטב, תמיד היה עוד מישהו שהיה מוכן לנסות. ספינות שלמות נעלמו על יושביהן באוקיינוסים, וכמעט מייד יצאו אחריהן ספינות אחרות. אם צורת המחשבה הנוכחית כפי שתיארתי אותה קודם הייתה קיימת לפני מאה שנים, אולי היינו תוהים עד היום איך בדיוק נראית אנטרקטיקה.

אני חושב שאם ז'ול ורן היה חי היום, הוא היה יודע בדיוק איך הגענו למצבו העגום של חקר החלל- ואיך אפשר לתקן מצב זה. כמעט כל החוקרים הנועזים וגיבורי המסעות בספריו של ורן הם אינדיבידואלים עצמאיים ועשירים. הם לא זקוקים לתקציבי מימון ממשלתיים והחלטות קבינט! כשפיליאס פוג החליט להקיף את העולם בשמונים יום, הוא שלף מכיסו חבילת שטרות של 20 אלף פאונד- שווה ערך לשני מיליון דולר של ימינו- ויצא לדרך. הצוללת של נמו שטה עשרים אלף ליגות מתחת למים- לאורך, דרך אגב, ולא לעומק- בלי פקודת מבצע מהאדמירלים שבמפקדה. לו היה ורן כותב את 'מהארץ לירח' היום, אולי היה מחליף את התותח שיורה את הגיבורים שלו ברקטה מתוחכמת, אבל קרוב לודאי שהגיבורים היו נשארים קבוצה של תעשיינים עשירים שמחליטים להקיף את הירח- רק מכיוון שהם יכולים לנסות.

תחרויות נושאות פרסים

מעניין לציין שאפשר לראות היום את ניצני השינוי שאולי יחזיר אותנו לאותו הלך הרוח שהיה קיים בימיו של ז'ול ורן. מיליונרים פרטיים כמו משפחת אנסארי הפרסית או חברות פרטיות כמו גוגל מוכנים לשים כסף על השולחן כדי למשוך את אותם אינדיבידואלים נועזים ועתירי דימיון אל מקומות שאף ממשלה לא תשאף להגיע אליהם.

הרעיון של תחרות נושאת פרסים כדי לפרוץ דרך במדע ובמחקר הוא לא חדש: צ'ארלס לינדנברג טס מעל האוקיינוס האטלנטי בשנות העשרים של המאה הקודמת מתוך דחף אישי- אבל גם כדי לזכות בפרס שהציב המיליונר הצרפתי ריימונד אורטיג: עשרים וחמש אלף דולר למי שיחצה את האוקיינוס האטלנטי בטיסה ללא עצירות. בשנת 1996 הציע ד"ר פיטר דיאמנדיס להעניק פרס דומה למי שיצליח לשגר חללית מאויישת לחלל פעמיים בתוך שבועיים. אנושאש ואמיר אנסארי תרמו עשרה מיליון דולר, וגם שילמו אותם לקבוצה שזכתה בתחרות בשנת 2004. ה-Xprize, כפי שכונתה התחרות, התבררה כעסקה משתלמת ביותר: בסכום שאותו הייתה נאס"א מבזבזת על תכנון אסלת השירותים במעבורת, פותחו טכנולוגיות בשווי של מאה מיליון דולר והחזון של תיירות חלל קודם בשנות דור.

העקרון שמאחורי ה-xprize הוכיח את עצמו באופן כה מוצלח, עד שכיום ישנן עשרות תחרויות דומות שמתנהלות או מתוכננות לעתיד, בתחומים שונים ומגוונים. למשל, מיליון דולר למי שימציא שיטה מוצלחת לנצל מימן כמקור דלק, עשרה מיליון דולר למי שיצליח למפות את הגנום של מאה בני אדם בתוך פחות מעשרה ימים ועשרים מיליון דולר למי שינחית רובוט על הירח ויסיע אותו למרחק של חמש מאות מטרים.

התחרויות הללו לא רק משיגות תוצאות, פורצות גבולות חדשים ומיטיבות עם האנושות- הן גם יוצרות משהו נוסף, חשוב לא פחות. הן יוצרות…גיבורים.

ספריו של ז'ול ורן מצליחים כל כך בעיקר מכיוון שאנחנו נשבים בקסמם של האנשים בסיפור אשר מצליחים לעשות את הבלתי יאמן- אך ורק בכוחות עצמם. נכון, אנחנו מעריצים את יורי גאגרין ואת ניל ארמסטרונג- אבל באיזו פינה חשוכה וקטנה של מוחנו אנחנו יודעים שאנחנו לעולם לא נוכל להיות כמותם. להם הרי היו את המשאבים הכלכליים של מעצמות-על, בזמן שאנחנו בקושי יכולים להרשות לעצמנו בית מלון באילת- אם כי למען ההגינות ראוי לציין שבאוגוסט יכול להיות שחופשה על הירח קצת יותר זולה. אבל כל אחד מאיתנו, עם קצת מזל ותעוזה, יכול להיות פיליאס פוג, או לכל הפחות פאספרטו.

תחרויות כמו ה-xprize מאפשרות לנו להרים את מבטנו של אנשים כמו מייק מלוויל, הטייס בחללית הפרטית שזכתה בתחרות, ולדעת שגם אנחנו מסוגלים לשבת באותו תא הטייס אם רק נרצה מספיק. הן מביאות למרכז הבמה טיפוסים מסוגו של ריצ'ארד בראנסון, היזם המיליונר שיש לו את ה****  לקרוא לחברה שלו Virgin Galactic. האנשים הללו הם אלו שמקיפים את העולם בשמונים יום, או יורים את עצמם לירח בתותח, או טסים מעל אפריקה בכדור פורח. האנשים האלה הם הגיבורים של ז'ול ורן.

האנשים האלה…הם אנחנו.

---

קרדיטים ליצירות אשר שולבו בפרק:

Google Lunar X PRIZE Launch Highlights
Fabian – Five Weeks in a Balloon
morgantj – Silent Motions
Around the World in 80 Days (1956) Trailer
The X PRIZE Vision
Kevin MacLeod- Rising
BOCrew – THE WAY I FEEL