המוח האנושי הוא מכונה מתוחכמת, בכך אין כל ספק- אבל גם בו, כמו בכל מכונה, אפשר למצוא שגיאות ובאגים. בפרק זה נחשוף את האופן שבו טעויות החיווט במוח משפיעות על התנהגותנו.

-על קרבות אגו סוערים בין פסיכולוגים…
-על טעויות שטותיות של פרשנים פוליטיים…
-על היום שבו העולם לא הושמד בשיטפון גדול…
-והופעת אורח מפתיעה שאני בטח עוד אשלם עליה בעתיד.

תודה לויקטור בן עזרא על הסיוע בהכנת התוכנית.
אתר הבית שלנו עבר עיצוב מחודש לכבוד מאה אלף האזנות. מה דעתכם עליו? כיתבו לי את דעתכם.
חולצות 'עושים היסטוריה!' עולות על המדף. הצהרה אופנתית גיקית, או מגנט משיכה לבני המין השני? או לבני המין הזהה (אם אתם בקטע. היי, אנחנו פודקאסט ליברלי!)? בקרו בחנות שלנו כדי להתרשם מהעיצוב המשובח של אביב אור (לוגו) ונריה באריס (רעיון לצד האחורי).
בקרוב יתרחש פרק נוסף בשידור חי של שאלות ותשובות. שילחו את שאלותיכם כבר עכשיו אלי למייל!
בחידתו הקבועה ניר דהן מנסה לשכנע אתכם לעצור ולהביט בכוכבים המנצנצים…או שלא.

האזנה נעימה,
רן.

---

הבריון עם הנבוט הוא בעצם משורר: על הטיות קוגניטיביות ובאגים במוח

כתב: רן לוי

רנה בלונדלו היה פיזיקאי מכובד מאוד, חבר בכיר באקדמיה הצרפתית למדעים. בשנת 1903 הכריז רנה כי גילה סוג חדש של קרני רנטגן (קרני X, כפי שכונו אז). הוא קרא לקרינה החדשה 'קרני N' (N Rays). מדענים נוספים ניגשו, כמקובל, לשחזר את ניסוייו של בלונדלו.

זו לא הייתה משימה קלה. הדרך היחידה להבחין בקרני N הייתה באמצעות השפעתן על חומר זרחני: אם מעבירים את קרני ה-N דרך מנסרה, החומר היה זוהר באור חזק יותר. אף על פי כן, כמאה ועשרים חוקרים- רובם צרפתים- דיווחו כי הצליחו לשחזר את הניסוי של בלונדלו ולהבחין בשינוי בעוצמת ההארה של החומר הזרחני בתגובה להארה בקרני N.

אבל היו גם לא מעט מדענים- בעיקר גרמנים ואנגלים- שלא הצליחו לשחזר את הניסוי. כיצד יתכן הדבר? הרי הפיזיקה היא מדע מדויק, ושני ניסויים זהים אמורים להפיק את אותה התוצאה בכל פעם. המגזין המדעי הנחשב  'נייצ'ר' ביקש לרדת לשורש העניין. עורכי המגזין שלחו אל מעבדתו של בלונדלו פיזיקאי בשם רוברט ווד, שהיה לו מוניטין של אדם ספקן שאינו משתכנע בקלות.

ווד הצטרף לעוזר המחקר של בלונדלו כשזה ביצע את הניסוי ועד מהרה הבין במה מדובר. השינויים בעוצמת ההארה של החומר הזרחני היו כה מזעריים, עד שהיה קל מאוד לכל אדם לטעות ולשכנע את עצמו שהוא רואה שינוי כזה- כשבעצם לא מתרחש שום דבר. כדי להוכיח את תחושת הבטן שלו, ווד המתין עד שעוזר המחקר יביט לכיוון השני ואז סילק את המנסרה שהייתה הכרחית ליצירת קרני ה-N. השניים חזרו על הניסוי ועוזר המחקר דיווח על גילוי שגרתי של הקרניים- למרות שהדבר היה, כאמור, בלתי אפשרי. כעת החזיר ווד את המנסרה למקומה. הפעם עוזר המחקר הבחין בו, אבל היה משוכנע שווד פירק את המנסרה. השניים חזרו על הניסוי בשנית, אבל הפעם עוזר המחקר לא ראה שום שינויים בעוצמת ההארה- למרות שבפועל, המנסרה הייתה במקום וקרני ה-N היו אמורות להופיע כמתוכנן. ווד דיווח את תוצאות בדיקתו למגזין, וקרני ה-N נשכחו בין דפי ההיסטוריה.

מה בדיוק התרחש שם? בלונדלו לא היה רמאי. הוא היה פיסיקאי בעל מעמד בקהילה עם  כמה וכמה תגליות מוצלחות בעברו. באותה המידה קשה להאמין שכל מאה ועשרים המדענים שדיווחו על שחזורים מוצלחים של הניסוי היו רמאים או לא-יוצלחים. סביר להניח שמדובר בהטעיה עצמית. בלונדלו וחבריו חשבו שהם רואים את עוצמת ההארה של החומר הזרחני משתנה, בזמן שבפועל הייתה זו רק אשלייה- אשלייה שנבעה מהרצון העז שלהם לגלות את קרני ה-N.

הטייה קוגניטיבית

פסיכולוגים מודרניים מבינים היטב את האירועים של 1903. מדובר ב'הטייה קוגנטיבית': טעות בשיקול הדעת שנגרמת כתוצאה מחולשה פנימית בתהליך העיבוד וקבלת ההחלטות של המוח האנושי. המוח הוא כלי רב עוצמה, ובמובנים רבים עולה על כל מה שאפילו המחשבים החזקים ביותר שלנו מסוגלים לעשות- אבל הוא אינו מושלם. יש בו באגים: טעויות מובנות שאנחנו לא יכולים לעקוף אותן. אשליות אופטיות הן דוגמאות קלאסיות לבאג בחומרה של המוח: התמונה שנופלת על רשתית העין היא תמיד אותה התמונה- המוח, הוא זה שנותן להן את הפרשנות השגויה.

הטייה קוגנטיבית היא כמו אשליה אופטית, רק שהשפעתה עדינה יותר: היא משנה את האופן שבו אנחנו מבינים את העולם שסובב אותנו. בדוגמא הקודמת, המדענים שהבחינו בקרני ה-N היו מוטים לגלות אותן מכיוון שהושפעו מהמוניטין המכובד של רנה בלונדלו, מרצונם להרים את קרנו של המדע הצרפתי או שלל סיבות אחרות. זו אינה תופעה תרבותית אבסורדית ייחודית לצרפת, כמו משחק הפטנק למשל. כולנו, ללא יוצא מן הכלל, נופלים קורבן להטיות קוגניטיביות. חברות התרופות, לדוגמא, יודעות שחולה שיקבל כדור עגול, לבן וקטן, עשוי להבריא ממחלתו- למרות שבפועל מדובר בסך הכול בכדור סוכרזית. זו תופעת הפלאציבו- וכדי להוכיח שתרופה כלשהי באמת עובדת היא צריכה לא רק לשפר את מצבם של הנבדקים- אלא גם להיות יעילה יותר מכדור פלאציבו.

פול מל הוא פסיכולוג אמריקני שהלך לעולמו בשנת 2003. בשנות החמישים הוא היה מעורב בויכוח נוקב בתוך קהילת הפסיכולוגים, בין 'האקדמאים'- הפסיכולוגים שהריצו עכברים במעבדות האוניברסיטה- וה'קלינאים', אלו שעבדו בשטח עם החולים והמטופלים. האקדמאים טענו שהקלינאים מסתמכים יותר מדי על ניסיון מקצועי ותחושות בטן ואינם עובדים בשיטות מדעיות מספיק. הקלינאים טענו שהתאוריות היבשות אינן תחליף למומחיות המצטברת ולעשרות שנים של ישיבה על הספה ומעקב אחר חולים.

בשנת 1954 פירסם פול מל מחקר פורץ דרך. הוא הוכיח, על סמך מחקר מקיף, ששימוש בכלים מתמטיים וסטטיסטיים כדי לנבא את סיכויי ההחלמה של מטופל עדיף על פני הערכה שייתן מומחה עתיר ניסיון. במילים אחרות, תוכנת מחשב שמשלבת בתוכה את הידע המקצועי התיאורטי וגם את המידע הסטטיסטי שנאסף על ידי הקלינאים בשטח, תהיה מדויקת ועקבית יותר מפסיכולוג קלינאי מומחה.

הפסיכולוגים הקלינאים, כצפוי, מאוד לא אהבו את תוצאות המחקר. הם לא היו מוכנים לקבל את האפשרות ש'פקיד עם מחשבון' יוכל אי פעם להחליף פסיכולוג קשוח שכבר ראה הכל. ובכל זאת, מחקרו של פול מל תקף גם היום: פסיכולוגים מנוסים, רופאים מומחים, אינסטלטורים עתירי ניסיון וכל בעלי המקצועות האחרים, טועים בהחלטותיהם הרבה יותר משהם מוכנים להודות בכך. גם הם נופלים קורבן לכל אותן חולשות אנושיות כמו כולנו, וביניהן הערכת יתר של יכולותיהם שלהם. אחת הדוגמאות המשעשעות שנתן פול מל היא תופעה המכונה 'אפקט גם אני': כשפסיכולוג שומע פסיכולוג אחר מתאר התנהגות משונה של פציינט- למשל, פציינט שאוגר פנקייקים עודפים במחסן- הוא עשוי לטעון שההתנהגות הזו נורמלית לחלוטין, ושהוא זוכר את הדוד שלו ג'ורג עושה את אותו הדבר כשהפסיכולוג היה ילד קטן. האפשרות שהדוד ג'ורג היה קצת לא בסדר אפילו לא עולה בדעתו. ואם אפילו הפסיכולוגים, שמודעים יותר מכולם להשפעתן של ההטיות הקוגניטיביות, אינם מסוגלים להשתחרר מהן- מה זה אומר עלינו, האנשים הפשוטים?

מעניין לציין שאפילו פול מל עצמו, על כל מחקריו, נפל קורבן בעצמו להטיה קוגנטיבית. באוטוביוגרפיה שלו הוא מתאר כיצד בשנת 1959 פירסם מחקר שבו טען, בניגוד לספרו הקודם, שישנן תופעות פסיכולוגיות מורכבות שרק עין של מומחה יכולה לאתר. זמן מה לאחר מכן נתגלו כמה טעויות בסיסיות וחמורות במחקר הזה, ופול גנז אותו במבוכה. הסיבה לכשלון, הסביר, הייתה הרצון העז שלו לפייס את הקלינאים הכועסים, רצון שגרם לו לתת פרשנות שגויה לחלוטין למידע שנאסף במחקר.

אבל זה לא אומר שהטייה קוגניטיבית היא בהכרח דבר רע, או שאי אפשר לנצל אותה לתועלתנו. הפסיכולוגית בלומה זייגרניק בדקה בשנת 1927 את זכרונם של מלצרים במסעדה. מסתבר שהמלצרים זוכרים את המנות שהוזמנו מהם רק עד שהם מגישים אותן- ולא שניה אחת מאוחר יותר. המסקנה ממחקר זה הייתה שבני אדם נוטים לזכור טוב יותר משימות בלתי פתורות מאשר משימות שהושלמו. מורים, למשל, יכולים לעשות בהטייה הזו שימוש טוב: בסוף השיעור, ממש רגע לפני הצלצול, הם יכולים להעלות שאלה מסקרנת לתלמידים. זה מגביר את הסיכוי שהתלמידים יחשבו על החומר בבית ויזכרו את השיעור הקודם טוב יותר גם למחרת. התסריטאים של סדרות הטלוויזיה מכירים את הטריק הזה כבר שנים: כל פרק של '24' או 'אבודים' מסתיים תמיד, אבל תמיד, בקליף-האנגר, רגע מותח של חוסר ודאות שמשאיר אותנו על קצה הכסא, ומכריח אותנו לראות את הפרק הבא. אפקט זייגרניק הוא כל כך חזק, עד שאנחנו מושפעים ממנו גם במקרים שבהם כבר ראינו את הפרק הבא, ואנחנו יודעים כיצד כל הסיפור יסתיים.

הגורמים להטיות קוגניטיביות

אם יש משהו לא בסדר בחיווטים בתוך המוח שלנו, הבה ננסה להבין מה השתבש- מהם הגורמים להטיות הקוגניטיביות. הנה אפשרות אחת. הרבה הורים צעירים שמים במיטת התינוק מוניטורים מיוחדים למניעת 'מוות בעריסה': אם הדופק או הנשימה של התינוק מפסיקים, המוניטור משמיע אזעקה חזקה. המהנדסים שמתכננים את המוניטורים האלה צריכים להחליט מה תהיה רמת הרגישות של המכשיר. אם הוא יהיה רגיש מדי, אזי הוא עלול לצפצף גם כשהתינוק בסך הכל ישן שינה עמוקה ללא תזוזה. אם הוא לא יהיה רגיש מספיק, המוניטור עשוי לפספס מקרה חירום אמיתי. הבחירה ברורה: המחיר של טעות במקרה והמוניטור פספס מקרה חירום אמיתי הוא בלתי נסבל. עדיף שהמוניטור יהיה יותר מדי רגיש והאזעקה תצפצף מדי פעם גם כשהכל בסדר- לכל היותר, אבא יהיה זה שיאבד נשימה ודופק לכמה שניות. זה בסדר, הוא ישרוד.

ייתכן והאבולוציה כיווננה את המוח האנושי לפי אותם הקווים. יצאת מהמערה ואתה רואה מולך בריון גדול עטוי עור ברדלס ומחזיק בידיו נבוט. יכול להיות שהוא משורר עדין נפש שבא לספר לך על פרפר מקסים שראה בשדה. מצד שני, אתה לא רוצה לגלות שזו הערכה מוטעית רק כשהנבוט כבר בדרך אליך. אם חשדת בו לחינם לכל היותר פגעת ברגשותיו העדינים. זה בסדר, הוא ישרוד. המנגנון הזה יכול להסביר מדוע אנחנו, כבני אדם, כל כך מלאים בדעות קדומות, גזענות וסטאירוטיפים. אם האדם שמולך שונה ממך, המוח יניח שהוא מסוכן ויתנהג בהתאם- גם אם ההתראה משוללת יסוד, בסופו של דבר.

ב-1976 צילמה החללית ויקינג 1 קבוצה של גבעות באזור סידוניה, על מאדים. כמעט כל מי שבחן את התמונה ראה מיד שהגבעות יוצרות צורה ברורה של פנים אנושיות: עינים, אף, פה ושיער. 'הפנים על המאדים' משכו אליהם המון תשומת לב, ועד מהרה צצו התאוריות הרגילות לגבי חייזרים שמנסים לתקשר עם בני כדור הארץ, שרידים עתיקים של עיר נטושה וניסיונות של נאס"א להסתיר את האמת מכולנו. תמונות שצולמו מחלליות אחרות הראו בברור שמדובר בלא יותר מאשר גבעות רגילות. זו תופעה המכונה 'פארידוליה': נטייה לראות תבניות מוכרות בעצמים לא מוכרים. עובדה ידועה היא שחלק גדול באופן לא פרופרציונלי של המוח מוקדש לזיהוי ועיבוד פנים. מוחנו עסוק ללא הרף בחיפוש פנים, והרגישות המוגברת הזו עלולה לגרום לכך שאנחנו נמצא פנים גם אם הם אינם קיימים- רק כדי שלא נפספס פנים אמיתיות אם נראה כאלה.

היוריסטיקה

הסבר נוסף להטיות הקוגנטיביות שלנו העלו צמד החוקרים הישראלים דניאל כהנאמן ועמוס טברסקי בשנת 1972. מחקרם הושפע מאוד מזה של פול מל וגם הם ניסו להבין את האופן שבו אנשים, מומחים והדיוטות כאחד, שוגים בקבלת החלטות הגיוניות. המסקנות אליהן הגיעו זיכו את כהנאמן בפרס נובל בשנת 2002. סביר להניח שגם עמוס טברסקי היה זוכה בו אלמלא נפטר בשנת 1996.

'היוריסטיקה' היא קבלת החלטות לפי כללי אצבע, קיצורים והערכות כלליות. כהנאמן וטברסקי שיערו שחלק גדול מתהליך קבלת ההחלטות במוח האנושי הוא היוריסטי. ההסבר לכך הוא פשוט: אנחנו מופגזים ללא הרף במידע שמגיע מכמה חושים במקביל, ובנוסף נושאים בזכרוננו אינספור פרטים שצברנו מניסיון העבר. אם היינו צריכים לעבד את כל הררי המידע הזה באופן יסודי, שקול ומעמיק בכל פעם שהיינו צריכים לקבל החלטה- זה היה לוקח יותר מדי זמן. נכון, ההחלטות היו הרבה יותר טובות אם היינו עוצרים לשקול את כל המקרים שבהם נתקלנו בעבר, את כל הלקחים והמסקנות שצברנו לאורך השנים ואת כל המידע החושי שלנו. אבל לפעמים אם זה לבן, קטן ועושה קולות של ארנב- אז זה ארנב. וזהו. לא צריך להסתבך. אפשר להוריד את הנבוט ולקחת את האוכל למערה. מי שחושב יותר מדי גם כשלא צריך, הולך לישון רעב.

היוריסטיקה מאפשרת לנו לקבל החלטות זריזות שיהיו מדויקות ברוב המקרים ומוטעות רק לפעמים. כדי לקבל את ההחלטות הזריזות המוח מסתמך בעיקר על המידע הנגיש ביותר, המידע שזמין עבורו באופן מיידי מהזכרון. זו הסיבה שאנחנו מפחדים יותר מפיגועי טרור מאשר תאונות דרכים: הסיכוי למות בפיגוע נמוך בהרבה מהסיכוי להיות מעורב בתאונה- אבל מכיוון שכל פיגוע מקבל כותרות ראשיות בכלי התקשורת ונחקק עמוק יותר בזכרוננו, המוח מייחס למידע הזה חשיבות גדולה יותר ממה שמגיע לו.

הנה דוגמא נוספת להטיה שמקורה בטעות היוריסטית: 'כשל המהמר'. נניח שאנחנו יושבים בקזינו ומביטים במהמרים האחרים שמשחקים ברולטה. לפתע אנחנו מבחינים בעובדה מפתיעה: בכל עשרים הסיבובים האחרונים הכדור נעצר על הצבע השחור. נסערים, אנחנו מביטים סביבנו כדי לראות אם מישהו מהמהמרים האחרים הבחין בסטייה זו. לא, נראה שאף אחד לא שם לב. בנון-שלנטיות אדישה אנחנו מניחים עשרה ז'יטונים על הצבע האדום. הרי ברור לכולם שהסיכוי שהכדור יפול עשרים ואחת פעמים על הצבע השחור הוא אפסי- הסיבוב הבא מוכרח להיות אדום, אין שום ספק בכך! הדילר מסובב את הרולטה. הכדור מקפץ, מדלג ומתרוצץ…ונופל לתוך החריץ השחור.

מדוע הלך הכסף? מכיוון שהכדור והרולטה לא זוכרים מה קרה קודם. כל סיבוב הוא הגרלה חדשה, לא תלויה בעבר. הסיכוי לעשרים פעמים צבע שחור הוא באמת אפסי, אבל אין בכך כדי להשפיע על התנהגותו של הכדור בסיבוב העשרים ואחת. היוריסטיקה של מוחנו מטעה אותנו מכיוון שהיא גורמת לנו להניח שסדרה קצרה של אירועים שהתרחשו לאחרונה, מייצגת סדרה ארוכה של אירועים שמתרחשת כעת ובעתיד. זו הנחה נוחה יותר לעיבוד מאשר חישוב טרחני של ההסתברות הסטטיסטית של כל סיבוב וסיבוב של הרולטה. אגב, מהמרים מנוסים יודעים שאני מדבר שטויות: אם הכדור נפל עשרים פעמים על הצבע השחור, אז הרולטה הזו מזוייפת והקזינו מרמה אותנו.

ואם מהמרים יכולים לטעות בענייני הסתברות, על אחת כמה וכמה שפרשנים פוליטיים יכולים ליפול בפח. בניסוי שנערך בתקופת המלחמה הקרה נתבקשו כמה מומחי מדיניות להעריך את הסיכוי שבשנה הבאה ברית המועצות תפלוש לפולין, וארצות הברית תנתק את הקשרים הדיפלומטיים עימה. הסיכוי שנתנו הפרשנים להתרחשות הזו היה ארבעה אחוזים. כשנשאלו המומחים מה לדעתם הסיכוי שרק חלק מהתרחיש הזה יתממש- דהיינו, שברית המועצות תפלוש לפולין וזהו, ללא ניתוק הקשרים הדיפלומטיים עימה- הסיכוי שהם נתנו היה אחד אחוז בלבד. זה, כמובן, בלתי אפשרי. כדי להבין מדוע, נניח שהסיכוי לפלישה הוא חצי (ז"א, חמישים אחוזים), והסיכוי לניתוק היחסים בעקבותיה גם הוא חצי. הסיכוי ששני האירועים יתרחשו בזה אחרי זה הוא חצי כפול חצי, שזה רבע. אם אתם כמוני וסטטיסטיקה מביאה לכם צמרמורת, אל תשברו את הראש בחישובים: צריך רק להבין שהסיכוי ששני אירועים יתרחשו– הפלישה לפולין וניתוק היחסים- חייב להיות נמוך מהסיכוי שרק אחד מהם יתקיים. זהו 'הכשל הצירופי'.

גם כאן לכהנמן ולטברסקי היה הסבר היורסיטי מצוין: אנחנו נותנים משקל גדול יותר לאירועים שמוכרים לנו על פני אירועים פחות מוכרים. המומחים לא ממש ידעו מה התרחש במוחם של מנהיגי ברית המועצות והתקשו להעריך את הסיכוי לפלישה לפולין. את ארצות הברית, לעומת זאת, הם מכירים גם מכירים ויודעים מה תהיה התגובה הצפויה לפלישה סובייטית. מכאן הדרך לנפילה בפח ההסתברותי הייתה קלה במיוחד.

היוריסטיקה טובה במיוחד כשזה נוגע לסיבתיות. קל למצוא סיבה להתרחשות מסוימת: בדרך כלל זה עניין של ציר הזמן- אם שפכתי מים על המיקרופון ואחר כך התחשמלתי אזי הרטבת המיקרופון גרמה להתחשמלות. ברוב המקרים, כאמור, הגישה הזו עובדת מצוין- אבל לא תמיד. התרנגול קורא בבוקר. מייד לאחר מכן זורחת השמש. האם קריאת התרנגול גורמת לשמש לזרוח? אנחנו נותנים כאן יותר מדי קרדיט לעופות, לדעתי.

כשל רגרגסיה

ההסתמכות על הסיבתיות מביאה לסוג נוסף ונפוץ במיוחד של הטייה קוגניטיבית: כשל רגרסיה. אוהדי הספורט בארצות הברית יודעים שספורטאי שהופיע על שער המגזין Sports Illustrated הוא אבוד, הלך עליו. מכאן ואילך הביצועים שלו ילכו וירדו, הוא יפספס את הקליעות לסל, או את החבטות או את הט'אצדאונס. אפילו המגזין עצמו התייחס לג'ינקס הזה, כששם חתול שחור על השער בשנת 2002.

מהיכן מגיע הנאחס? כששחקן מופיע על שער ה-SI, הוא כמעט תמיד נמצא בשיא הקריירה שלו: הנצחונות מגיעים בזה אחר זה, הכדור נכנס לסל באחוזים מדהימים. אבל לכל שחקן יש ממוצע ביצועים, וחוקי ההסתברות מכריחים את הביצועים להתכנס- בטווח הארוך- לממוצע שלהם. סביר להניח שלאורך השבועות והחודשים שאחרי תמונת השער אחוזי הקליעה ישובו לכיוון הממוצע, והנצחונות לא ימשיכו לזרום בקצב הגבוה הקודם. זוהי ה'רגרסיה לכיוון הממוצע', וזהו כשל הרגרסיה: אנחנו רוצים להאמין שלפעולות שלנו יש השפעה על האירועים, גם אם למעשה הם אינם תלויים בנו כלל. כשקבוצת כדורגל מסוימת, למשל בני יהודה (בחירה אקראית לחלוטין) מפסידה כמה שבתות ברצף, ואז תרנגול חודר למגרש במקרה בדיוק כשהרגרסיה נכנסת לפעולה והקבוצה מנצחת סוף סוף- כולם בטוחים שהתרנגול אחראי לניצחון. כמו שאמרתי, אנחנו נותנים יותר מדי קרדיט לעופות.

גם לחצים חברתיים יכולים להביא להטיות קוגנטיביות. דוגמא מוכרת היא 'הטיית הפולריזציה של הקבוצה': כשקבוצה צריכה לקבל החלטה, ההחלטה שתתקבל תהיה תמיד קיצונית יותר מאשר ההחלטה שכל אחד מהחברים היה מחליט לו היה לבדו. מחקרים שנערכו בארצות הברית על מושבעים במשפטים אזרחיים הוכיחו זאת היטב: אם המושבעים נוטים להעניק פיצויים נרחבים לקורבן, הפיצוי הכספי שיוחלט עליו לאחר ההתדיינות המשותפת בחדר הסגור יהיה כמעט תמיד גבוה יותר מהסכום שכל מושבע חשב עליו לפני הדיון. זה נכון גם בכיוון ההפוך: אם הם נטו להעניק פיצוים נמוכים, הפיצוי הסופי יהיה אפילו נמוך עוד יותר. כשחושבים על התופעה הזו לעומק, מגלים שהיא מטרידה מאוד. אנחנו בדרך כלל נותנים כוח לממשלות ולא לשליטים בודדים מתוך הנחה שקבוצה של מנהיגים תהיה שקולה ומחושבת יותר מאשר מחליט יחיד. זו הסיבה שיש לנו ממשלה ולא שילטון דיקטטורי. והנה מסתבר שדווקא ההטייה הקוגניטיבית מביאה לכך שהדיון הקבוצתי הוא זה שגורם לקיצוניות גבוהה יותר. אני מניח שהפסיכולוגים של העתיד יגרדו את ראשם בתימהון כשהם יבחנו כמה מההחלטות של ממשלת ישראל מהשנים האחרונות…טיפ ממני: חפשו את הכשל הקוגניטיבי.

הגורם הרביעי והאחרון להטיות קוגנטיביות הוא, כנראה, החשוב מביניהם.

העולם עומד להיכחד

בוקר אחד, בשנת 1954, נתקלו שלושה פסיכולוגים בכתבה מסקרנת באחד העיתונים. מריון קייצ', עקרת בית משיקגו, טענה שקיבלה מסרים מכוכב קלאריון לפיהם העולם עומד להיכחד בשיטפון גדול. החייזרים נתנו למריון תאריך מדויק, ה-21 בדצמבר, והבטיחו להציל מההשמדה את מי שיטהר את נשמתו בזמן. על פי הכתבה מריון הצליחה לאסוף סביבה כמה עשרות מאמינים והם עסוקים בהכנות לקראת יום הדין: הם עזבו את בתיהם, התפטרו מעבודותיהם ומכרו את כל רכושם הארצי.

שלושת הפסיכולוגים- לאון פסטינגר, הנרי ריקן וסטנלי שאכטר- הבינו שעומדת בפניהם הזדמנות מחקר מצוינת. חברי קבוצתה של מריון היו מחויבים מאוד, במעשים ובמילים, לאמונתם. בהנחה הזהירה שיום הדין לא באמת יגיע ב-21 בדצמבר, מה תהיה התגובה בתוך הקבוצה? איך יפתרו המאמינים את הקונפליקט הנפשי שבין אמונתם החזקה והמציאות הבלתי ניתנת להכחשה? הפסיכולוגים החליטו להצטרף לקבוצה במסווה של מאמינים אמיתיים, ולעקוב אחר האירועים. הם העלו את קורות הקבוצה על הכתב בספרם "כשהנבואה נכשלת", אותו פרסמו ב-1956.

בלילה שבין ה-20 וה-21 בדצמבר הייתה התרגשות גדולה בקבוצה. בחצות הלילה הייתה אמורה להגיע הצלחת המעופפת שתאסוף אותם, שעות ספורות בלבד לפני השיטפון הגדול. לצורך העניין הסירו המאמינים את כל חפצי המתכת מגופם, כולל ריצ'-רצ'ים וכפתורים, והתרכזו בחדר אחד בתוך ביתה של מריון. הדקות נקפו. ההמתנה הייתה מתוחה.

שעת חצות הגיעה, ועדיין אין זכר לחייזרים. בחצות וחמש דקות הצביע מישהו על שעון נוסף שעמד בחדר, שמחוגיו הראו 11:55. חיוכים של הקלה: זו כנראה השעה האמיתית.

חצות ועשר דקות. ספירת מלאי: צלחת מעופפת- אין. הקבוצה ישבה בדממה, הלם אחז בחבריה. ארבע לפנות בוקר. דממה עדיין עטפה את חברי הקבוצה ההמומים. האם החייזרים הכזיבו אותם וגם הם עומדים למות בשיטפון הנורא? מריון החלה לבכות. ארבעים וחמש דקות מאוחר יותר היא קיבלה לפתע מסר נוסף מהחייזרים: המאמצים ההירואים שעשתה הקבוצה הקטנה שיכנעו את אלוהים לחוס על בני כדור הארץ, והשיטפון נמנע. חברי הקבוצה היו מאושרים..פרט לכמה בודדים שהבינו את המצב לאשורו. רובם המכריע של המאמינים חיבקו את המסר החדש בשתי ידיים והיו מרוצים ממנו מאוד. העולם ניצל, והכל בזכותם.

מה התרחש אצל המאמינים? מבחינה רציונלית, עצם העובדה שהעולם המשיך להסתובב בבוקר ה-21 בדצמבר הייתה אמורה לשכנע אותם שאמונתם הקודמת הייתה מוטעית, אבל זה לא מה שקרה. במילים אחרות, הם חוו 'דיסוננס קוגניטיבי': הבדל גדול ובולט בין תמונת העולם שציירו לעצמם לבין המציאות הממשית. הפתרון שלהם לבעיה הזו- מציאת הסבר אלטרנטיבי שמשתלב היטב באמונתם הקודמת- התאים לתאוריה של פסטינגר ושות' לגבי האופן שבו מתמודד המוח האנושי עם קונפליקטים קוגניטיביים דומים. המוח כמעט תמיד יעדיף את ההמשכיות הפנימית, את תמונת העולם המוכרת- על פני המציאות החיצונית. הוא יתעלם מעובדות מסוימות, יצבע עובדות אחרות בצבעים חדשים ובאופן עקרוני יעשה שמיניות באוויר- אבל ידבוק בשלו. ההתנהגות הזו בולטת במיוחד כשהאדם כבר מחויב ציבורית לעמדותיו הקודמות, וסטיה מהן עשויה להתפרש כבושה והודאה בכישלון.

תאוריית הדיסוננס הקוגנטיבי מסבירה היטב כמה מהאספקטים הלא-רציונליים בהתנהגות האנושית. לדוגמא: מחקרים רבים שנערכו בבתי ספר הראו שאם מספרים למורה שתלמידים מסוימים (שנבחרו באופן אקראי לחלוטין) הם טובים וחכמים יותר מאחרים ויש בהם המון פונטציאל בלתי מנוצל- התלמידים האלה אכן יקבלו לאחר מכן ציונים טובים יותר. זהו 'אפקט פיגמליון': הציפיות של המורה מהתלמיד משנות את ביצועי התלמיד. המורה יתאמץ וישקיע כדי להביא את ביצועיו של התלמיד קרוב יותר אל תמונת העולם של המורה. באותו האופן, אם אמרו למורה שתלמיד מסוים הוא לא טוב- ציוניו של התלמיד יירדו, מאותה הסיבה בדיוק.

הדיסוננס הקוגניטיבי מסביר גם את 'אפקט ההילה': תכונה או מאפיין בודד של אדם מוכלים על כולו. אנשי כוח-אדם יודעים שלפעמים מראיינים נוטים לשפוט מועמדים לעבודה באופן שגוי על סמך תכונה אחת חיובית או שלילית, שמשליכה על כל חוות הדעת עליהם. למשל, אדם שלובש משקפיים מקבל תדמית אינטלקטואלית. יש לחנך את המראיינים להמנע משגיאה זו כדי שלא לגייס אנשים לא מתאימים ולפספס מועמדים טובים.

הפסיכולוג ברטרם פורר ערך ניסוי מסקרן בשנת 1948. הוא נתן לנבדקים למלא שאלון אישיות מפורט: קורות חיים, אהבות, תחביבים, חיות מחמד ומה לא. ואז זרק את השאלון לפח וחילק להם- לכולם- את התיאור הבא על אישיותם:

"אתה זקוק לאהבה והערצה של אנשים אחרים, אבל אתה נוטה להיות ביקורתי ביחס לעצמך. למרות שיש לך כמה חולשות אנושיות, אתה מסוגל בדרך כלל לפצות עליהן. יש לך יכולות רבות שאינך עושה בהן שימוש ושלא ניצלת לתועלתך. למרות שכלפי חוץ אתה נראה בעל משמעת ושליטה עצמית- בתוכך אתה נוטה להיות מודאג וחסר ביטחון."

הנבדקים לא ידעו, כמובן, שלכולם יש את אותו הטקסט, שברטרם גזר ממדור האסטרולוגיה באחד העיתונים. הוא ביקש מהם לדרג את נכונותו בסולם של 1 עד 5. הדירוג הממוצע שנתנו הנבדקים לקשקוש הזה היה 4.2: התאמה טובה למדי לאישיות שלהם. בכל המחקרים שחזרו על הניסוי מאוחר יותר, הציון הממוצע הוא תמיד 4.2.

אפקט פורר

הנטייה הברורה של בני אדם לקבל תיאור אישיות שלהם כנכון אם הוא מחמיא להם, מכונה 'אפקט פורר'. אפקט פורר הוא דוגמא להטייה קוגניטיבית רחבה יותר, המכונה 'הטיית האישור': אדם נוטה לייחס חשיבות גדולה יותר לממצאים אשר תומכים בהשערה מסוימת שלו ולהתעלם מממצאים שמתנגדים לה. דוגמא נוספת להטיית האישור היא אפקט ה'טוב-יותר-מהממוצע': כשמבקשים מקבוצת סטודנטים לדרג את מידת הפופלאריות שלהם בחברה, תשעים וחמישה אחוזים מהם ידרגו את עצמם כפופולאריים מעל הממוצע- למרות שהדבר בלתי אפשרי, כמובן, מבחינה סטטיסטית. ההומוריסט דייב בארי רב האבחנה הגדיר זאת היטב: "אם יש משהו שמאחד את כל בני האדם, ללא קשר לדת, גזע ומין- זו התחושה שאנחנו נהגים טובים מעל הממוצע." האפקט הזה מסביר גם מדוע כל ההורים חושבים שהילדים שלהם מבריקים וחכמים יותר מכל שאר הילדים (חוץ מהילדים שלי, כמובן- הם באמת מבריקים!).

הרצון שלנו לצבוע את העולם בצבעים הפרטיים שלנו גורם לנו לשגות באופן עקבי בהבנת בני אדם אחרים. הפסיכולוגים מכנים זאת 'טעות הייחוס הבסיסית': כשאנחנו שופטים פעולות של בני אדם אחרים, אנחנו מעניקים משקל יתר לתכונות ולאופי שלהם (כפי שאנחנו רואים אותם, כמובן) על פני גורמים חיצוניים. למשל, אנחנו נוטים להאשים הומלסים שהם עצלנים ולא מוכנים למצוא לעצמם עבודה, ולא לוקחים בחשבון את נסיבות חייהם המיוחדות והעצובות שאולי הביאו אותם למצב הזה. התופעה הזו מתהפכת לחלוטין כשזה נוגע אלינו- זו 'ההטייה לטובת עצמי': אנחנו נוטים לייחס לכשלונות שלנו סיבות חיצוניות, גורמים שעליהם לא היה לנו שום שליטה ולכן הכישלון שלנו היה בלתי נמנע. הצלחות, לעומת זאת, אנחנו עדיין מייחסים לגורמי האופי הפנימיים שלנו, כמה מפתיע. אבל אל דאגה, ההטייה לטובת עצמי היא תופעה בריאה לגמרי: אנשים שלא מסוגלים לצבוע את המציאות בורוד כדי לרומם את האגו של עצמם נוטים לפתח דיכאונות.

אז מה המסקנה מכל זה? האם נגזר עלינו להתקיים עם מוח עתיר כשלונות וחסרונות, שמתעקש להוליך אותנו שולל בכל פעם שהמציאות לא מתאימה לו? כן. כולנו- גם אני, גם אתם- סובלים ונמשיך לסבול מהטיות קוגניטיביות. כדאי שנתרגל לזה ונתחיל לשאול את עצמנו איך אנחנו יכולים לנצל את המצב לתועלתנו- וזה בהחלט אפשרי. אי אפשר לסמוך על בני אדם שיקבלו החלטות רציונליות ונכונות באופן מושלם, אבל אפשר לסמוך עליהם שהם יטעו כל פעם לאותו הכיוון.

דן אריאלי, פרופסור ישראלי בארצות הברית, הגה את הניסוי הבא. הוא התגנב למעונות הסטודנטים באוניברסיטה שלו והניח במקרר שבמטבח המשותף צלוחית ועליה כסף מזומן. הוא חזר כעבור מספר ימים, והכסף היה עדיין בצלוחית. הוא החליף את הכסף המזומן בשישיית בירות. כשחזר כעבור מספר ימים הבירות נעלמו כלא היו. בניסוי זה ואחרים אריאלי הוכיח שהפיתוי לגנוב גבוה יותר ככל שהעצם הנגנב מרוחק יותר, מבחינה קונספטואלית, מכסף מזומן. בעבודה, למשל, אף אחד מאיתנו לא יעז לגנוב שני שקלים מהקופה הקטנה- אבל כמעט כולם לוקחים הביתה עט או מחדד מדי פעם, שגם הם שווים שקלים בודדים. מה אפשר לעשות עם ההטייה הזו? אפשר להכיר אותה ולתכנן את הפעילות בעסק שלנו בהתאם. רק האנשים הישרים והאמינים ביותר צריכים לקבל גישה למחסן, שם אפשר לגנוב מוצרים שאינם כסף מזומן. את השטרות המרשרשים נפקיד בידיהם של אלו שאנחנו סומכים עליהם פחות. נשמע אבסורדי? טוב, אני מהנדס חשמל, לא פסיכולוג. אל תבואו אלי לבקש החזרים כספיים.

ואם אם כבר אנחנו נשברים, נכנעים להטייה הקוגניטיבית ומשתכנעים שיש לנו סיכוי אמיתי לזכות בלוטו רק מכיוון שבכל שבוע יש מישהו שזוכה בלוטו, כדאי לפחות לנצל את חולשותיהם של אחרים. עובדה ידועה היא שאנשים נוטים שלא לסמן בלוטו מספרים שעלו בגורל בשבוע הקודם. הם מאמינים, כנראה, שכדורי הלוטו יודעים מה קרה בשבוע שעבר ולכן אין סיכוי שאותו המספר יופיע פעמיים. אנחנו דווקא נסמן את המספרים שיצאו בשבוע שעבר, וכך אם נזכה- לא נצטרך להתחלק עם הרבה אנשים בזכיה. אבל אם הטיפ שלי עוזר לכם לזכות- אתם תתחלקו איתי קצת, נכון? אל תהיו רעים.