היסטוריה, או אוסף של שקרים? על מיתוסים וקלישאות
כתב: רן לוי, תמלל: יוני שטרן
הפרק הפעם שופך אור על כמה מהמיתוסים, ה'עובדות' המופרכות והקלישאות הנדושות שאנחנו נתקלים בהם ביום יום.
-האם קליאופטרה הייתה באמת יפייפיה מצרית מסתורית?
-האם ספר תנ"ך מסוגל לבלום קליע במעופו, ומהי המקבילה הספרותית לשק חול…
-מה מקורה של הקלישאה הקולנועית על 'קרינה רדיואקטיבית הזורחת באור ירקרק'?
-למה כדאי לשיר במקלחת, מהו שיעור ההתאבדויות בקרב רופאי השיניים ומאין, לכל הרוחות, מגיע באמת אוכל סיני?
הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במייל | iTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר
לכולנו יש דברים שאנחנו בטוחים בהם. אחד מהסיפורים המעניינים ביותר בתחום הגנטיקה של השנים האחרונות הוא על גבר אמריקני שחור, שבמסגרת בדיקות DNA, גילה שהוא למעשה אינו שחור…זאת אומרת: עורו אכן שחום, אבל אבותיו לא הגיעו לאמריקה הצפונית מאפריקה, אלא היו ילידים תושבי היבשת. האיש, שחי את כל חייו הבוגרים כאפרו-אמריקני גאה, נשא אישה שחורה והיה חלק מהקהילה האפרו-אמריקנית, היה למעשה – אינדיאני.
טוב, לא כולנו נחווה מהפכים כה דרמטיים, אבל פה ושם אנו עשויים למצוא את עצמנו מצטטים "עובדות" שהן בדוקות, וחוזרים על אמרות שחוקות רק כדי לגלות ש…אין בהן ולא-כלום. הנה כמה "עובדות" – כביכול – שרובנו גדלנו עליהן, אבל בכל-זאת הן אינן נכונות. כמאמר הפתגם: "ההיסטוריה היא אוסף שקרים שכולם מסכימים עליהם".
המים באמבט האוסטרלי מתרוקנים בכיוון ההפוך
במספר מקומות בעולם בהם עובר קו-המשווה מצאו להם רמאים טריק נחמד כדי לעבוד על התיירים. הם מציגים בפניהם שני כיורים, כל אחד מצדו האחר – כביכול – של קו המשווה הדמיוני. בכיור הצפוני המים מתנקזים כנגד כיוון השעון, ובכיור הדרומי – המערבולת הביובית פונה עם כיוון השעון. את התופעה הזו הם מייחסים לכוח בעל ניחוחות מסתוריים משהו: כוח קוריוליס.
העובדות: המים לא מסתובבים בכיוון ההפוך באוסטרליה או בשום מקום אחר בחצי הכדור הדרומי. למעשה, אין להם כיוון מועדף באף מקום. הכיוון שאליו פונה מערבולת המים המתנקזים תלוי אך-ורק בצורה ובתכונות של האסלה או האמבט. וכוח קוריוליס? הוא קיים בהחלט, כפי שמסביר אליסטר פרייזר, פרופסור למטאורולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה שבארה"ב: כוח זה, שנוצר בעקבות סיבוב כדור-הארץ סביב צירו, גורם לכך שבחצי הכדור הדרומי, הרוחות בסופות ציקלון פונות עם כיוון השעון, ובחצי הצפוני – ההוריקנים מסתובבים כנגדו. אלמלא סיבוב כדור-הארץ, אומר הפרופסור, הרוחות היו פונות הישר אל מרכז הסערה. אבל אסלות אוסטרליות, למרות שהן מתוכננות עבור השיכורים המקומיים, קטנות מאוד ביחס לכל סופה טרופית, והשפעתו של כוח קוריוליס עליהן זניחה עד בלתי-ניתנת-למדידה.
לגיעגוע של ברווז אין הד
שמועות עיקשות טוענות שלגיעגועיו של הברווז אין הד. מהו מקורן של השמועות הללו? אין לדעת. ייתכן והסיבה למיתוס הזה היא שברווזים נמצאים בעיקר בקרבתם של גופי מים פתוחים – אגמים ובריכות – שם אין קירות שיחזירו את הדי קולותיהם. הזואולוגים מבטיחים שקולו של הברווזון – בין אם הוא מכוער או יפה – אינו שונה בהרבה מקולותיהן של ציפורים אחרות. במחלקה לאקוסטיקה של אוניברסיטת סאלפורד באנגליה החליטו להשתיק את העניין הזה אחת ולתמיד. הם שכנעו ברווז ממוצע להיכנס לחדר ההקלטות שלהם – טוב ..יכול להיות שהם קצת הכריחו אותו – והם הקליטו אותו פעמיים: פעם אחת כשקירות החדר היו מצופים בחומר מונע החזרי-קול, ופעם שנייה בחדר עתיר הדים, כמו קתדרלה גדולה. ההבדלים בין ההקלטות היו ניכרים, והוכיחו מעל כל ספק שהגיעגוע הברווזי מחזיר הדים. במצבים מסוימים, כמו למשל ברווז במטווח, תעדיף הציפור המתוחכמת לשתוק, אבל אם תפצה את פיה, סביר להניח שהיא תסיים את הקריירה כברווז בנוסח פקין…
היטלר היה רבע-יהודי
עוד בשנים הראשונות לעלייתו לשלטון, רדפו את אדולף היטלר שמועות לפיהן סבו מצד אביו היה יהודי. להיטלר היו מתנגדים פוליטיים רבים, ואין כמו ייחוס יהודי כדי לפגוע במוניטין של אחד האנטישמים הגדולים ביותר בהיסטוריה. איש אינו יודע בוודאות מי היה סבו של היטלר: סבתו הייתה בת 42 – רווקה מבוגרת – כשילדה את אביו של הצורר, ומעולם לא הסכימה להסגיר את זהותו של אבי-ילדה. המקור לשמועה היא תאוריה לפיה הסבתא התעברה בזמן ששירתה כמשרתת בביתה של משפחה יהודית בעיר האוסטרית גרץ.
ההיסטוריון ורנר מייזר, שהלך לעולמו בשנה שעברה, קנה שם לעצמו בעקבות מחקריו המקיפים אודות בריאותו ומוצאו של אדולף היטלר. מייזר טען כי אמינותו של סיפור זה מפוקפקת. יהודים לא הורשו להתיישב בגרץ באותם הימים, ואין הוכחות שהסבתא אכן עבדה כמשרתת שם. מכאן, שהסבירות נמוכה שדם יהודי זרם בעורקיו של גדול האנטישמים.
מאוחר יותר, נישאה לאחד, ג'ורג' הידלר – בד', כך נכתב שם המשפחה באותם הימים – שהפך לסבו החורג של אדולף. רוב ההיסטוריונים מסכימים שהסב החורג הוא כפי הנראה גם הסב הביולוגי. ורנו מייזר האמין שאולי היה זה אחיו של ג'ורג' – יוהאן הידלר. אם באח מדובר, הרי שמורשת יהודית היא הקטנה בבעיותיו של היטלר. אותו יוהאן הידלר הפך ברבות הימים לסבו של היטלר מצד אמו. דהיינו: הורי של היטלר נישאו בנישואי קרובים; אפשרות שאולי מסבירה חלק מאישיותו.
נפוליאון היה נמוך
הקלישאה המפורסמת מתארת את נפוליאון כאדם נמוך-קומה, כובע ענק לראשו, וידו תחובה בתוך מעילו. אפילו השם "תסביך נפוליאון" ניתן למי שסובלים מביטחון עצמי נמוך עקב נחיתות גובה. אבל נפוליאון בונפרטה לא היה נמוך כלל. ד"ר פרנצ'סקו אנטומארצ'י, הרופא שביצע בו את הנתיחה לאחר המוות, רשם ביומנו כי גובהו של הקיסר היה כמטר ושבעים סנטימטרים. ממוצע בהחלט, גם ביחס לאותה התקופה.
הסיבה לטעות המקובלת לגבי גובהו היא שה'רגל' – feet – אמת המידה האנגלוסקסית, הייתה שונה בין צרפת ואנגליה. הרגל האנגלית שווה בערך לכשליש המטר, אבל הרגל הצרפתית הייתה ארוכה יותר. גובהו של נפוליאון היה 5 רגליים ושני אינץ', על פי המדידה הצרפתית; ההמרה הזו בלבלה את ההיסטוריונים האנגלים, שהנמיכו את הקיסר. זאת ועוד, נפוליאון התהלך עם משמר נשיאותי, שהיה מורכב – כצפוי – מגברים חסונים וגבוהים, שגרמו לו, כנראה, להיראות נמוך. הכול עניין של נקודת מבט, כנראה…
בני-אדם התפתחו מהקופים
כשפרסם צ'רלס דארווין את משנתו בספר המפורסם "מוצא המינים", דעת הקהל באנגליה ובאירופה כולה געשה ורעשה. ויכוחים סוערים התלהטו בין התומכים באבולוציה ובין המתנגדים לה, רובם – מן הסתם – על רקע דתי. זכור במיוחד הדיון הסוער שנערך באוניברסיטת אוקספורד ב-1860, ובו שאל הבישוף הכריזמטי סמואל בולברפורס את יריבו אם הקופים הם אבותיו מצד אמו או מצד אביו.
שאלתו של הבישוף מעלה נקודה חשובה שרבים טועים בה. נהוג לומר כי מוצא האדם מן הקוף, אך טעות בדבר. ב-2005 גילו חוקרים מאוניברסיטת קיוטו שאריות מאובנות של קוף-אדם בן 8 מיליוני שנים, שכל העדויות מראות שהוא אביהם הקדמון המשותף של הגורילות, השימפנזות ובני-האדם. צאצאיו של 'הקוף הנקאלי', כפי שמכונה המאובן, חולקים ביניהם תכונות משותפות, אך הקופים הגדולים עברו מסלול התפתחות אבולוציוני בעצמם – ממש כמונו. המסקנה: הקופים לא היו אבותינו. אם כבר, הם יותר…בני-דודים.
לטלוויזיות פלזמה אורך-חיים קצר
ארה"ב נלחמת בעירק, הרוסים נלחמים בגאורגים, ישראל בעזה – אבל אף אחד לא מדבר על הקרב האכזרי והעקוב-מפיקסלים המתרחש יום-יום בחנויות האלקטרוניקה: המאבק בין טלוויזיות LCD ופלזמה. טוב, ייתכן ואני קצת מפריז בדרמטיזציה, אבל ללא ספק, השאלה מי מהשניים הללו עדיף בסלון שלנו מעסיקה גברים ישראלים רבים. דעה שרבים נוהגים לחזור עליה היא שאורך-החיים של טלוויזיות הפלזמה קצר יחסית: התמונה מאבדת מהניגודיות שלה, והצבעים שעל המסך דוהים בתוך שנתיים עד שלוש.
מסכי הפלזמה הראשונים, בשנות ה-90', אכן סבלו מהבעיה הזו; החומרים הזרחניים שבמסך דהו במהירות. מסכי LCD – לעומת זאת – אינם נסמכים על כימיקלים שכאלה כדי לייצר את התמונה: ב-LCD, מנורה חזקה ואמינה מאירה מגב המכשיר. אך ההתפתחויות הטכנולוגיות של השנים האחרונות הביאו לשימוש בחומרים זרחניים עמידים יותר. על פי האתר PlasmaTVBuyingGuide.com, אתר שמבקר באופן עצמאי את תעשיית טלוויזיות הפלזמה, בעיית דהיית הצבעים במסכי הפלזמה שייכת לעבר. כל היצרנים הגדולים, ביניהם 'פנסוניק', 'סוני', 'שארפ' ועוד, מצהירים על אורך-חיים צפוי של כ-60 אלף שעות למסכים שלהם – עד 25 שנות שימוש, בהנחה שהמשפחה הממוצעת צופה בטלוויזיה כ-7 שעות בממוצע ביום; בהחלט באותו קנה-המידה של מסכי LCD המתחרים. עכשיו רק צריך לבדוק עד כמה מתקצר אורך-החיים הממוצע של מי שצופה בטלוויזיה במשך 25 שנה ברציפות…
קבר צריך להיות בעומק של 6 רגל – Six feet under
המוות הוא נושא רציני, ואין לזלזל בו. כל מי שבקיא בהלכות סדרות הטלוויזיה האמריקניות יודע שמי שעובר לצד השני, קוברים אותו כשני מטרים מתחת לאדמה – לפחות בתאוריה. למעשה, קברים מעטים נחפרים לעומק זה, ולבטח אין שום ציווי חוקי לעשות כן. כל מדינה ומדינה קובעת לעצמה באיזה עומק ייקברו אלה ש'בעטו בדלי', לרוב בהתאם לשטח האדמה הפנוי. השיקולים המעשיים גוברים על המסורות העתיקות כמעט בכל המקרים. גם בישראל, הסכימה הרבנות לאפשר קבורה בקומות, מכיוון שהנדל"ן לטובת מי שעשו צ'ק-אאוט תמידי הולך ונעשה יקר יותר. במקומות מסוימים, במקומות בהם האדמה רוויה במים, כמו בניו-אורלינס למשל, דווקא רצוי שהקבר יהיה רדוד למדי, אחרת ארון הקבורה עלול עוד לצוף על פני השטח.
בני-אדם משתמשים רק ב-10% ממוחם
כל טבח צבאי טוב יודע שכדאי לשמור כמה דברים טובים בארון הסודי למקרה והמח"ט יקפוץ לביקור. האם גם המוח האנושי שומר לעצמו רזרבות לשעת חירום? אזורים נרחבים עד-כדי 90% ממנו שלא נעשה בהם שימוש? אם שואלים את קוראי-המחשבות ומכופפי-הכפיות – התשובה היא חיובית. מיסטיקנים רבים, כמו אורי גלר למשל, טוענים ששאר החומר האפור המיותר הוא זה שיכול לאפשר לנו טלפתיה, הזזת חפצים באמצעות המחשבה ועוד כאלה רעיונות קוסמים.
אך חוקרי המוח תמימי-דעים: רעיון עשרת האחוזים הוא בלבולי-מוח: סריקות המוח מראות שבמהלך פעילות שגרתית מופעלים כל חלקי המוח, ללא יוצא מן הכלל. עשורים רבים של רפואה נוירולוגית וטיפול בחולי שבץ מוחי מדגימים שאין אזורים במוח שבהם נזק לרקמה העדינה אין לו השפעה על החולה. זאת ועוד, הפעלת המוח האנושי הגדול דורשת מהגוף אנרגיה רבה מאוד, עד כדי 20% מכלל האנרגיה הנצרכת בגוף כולו. מבחינה אבולוציונית, אין טעם בהשקעה כל-כך גדולה באיבר שרוב-רובו מיותר וחסר שימוש.
אוכל סיני מגיע מסין
המטבח הסיני הוא הצלחה מרשימה בעולם המערבי. ישנן יותר מסעדות סיניות בארה"ב מאשר כל מסעדות 'מקדונלד'ס', 'ברגר-קינג' ו'קנטאקי פרייד צ'יקן' גם-יחד. אבל הקשר בין מה שנחשב כמזון סיני אצלנו ומה שסיני מסין אוכל לצהריים דליל יותר מרוטב חמוץ-מתוק בשקיות חד-פעמיות. אפילו עוגיות המזל הסיניות הן בכלל יפניות.
העיתונאית האמריקנית ג'ניפר 8 לי – כן, הספרה 8 היא שמה האמצעי…אל תשאלו, זה מסובך מדי – כתבה ספר מצליח אודות ההיסטוריה של המזון הסיני בארה"ב. כשהגיעו המהגרים הסינים לארה"ב באמצע המאה ה-19 – מסבירה ג'ניפר – הם חוו את אותו הניכור והנידוי שחווים כל המהגרים העניים באשר הם. עבודה ושוויון כלכלי לא היו באופק, ורק מסעדות קטנות ואותנטיות היו מקור הכנסה מעשי. כדי למשוך אליהם את הקהל האמריקני, נעלמו מהתפריט מעדנים סיניים כמו רגלי תרנגולות וכלבים, ואת מקומם של הירקות הטריים החליפו מיני בשרים מטוגנים, משומנים ומלוחים. אבל צוחק מי שצוחק אחרון – הסינים לא ויתרו על ההזדמנות לעקוץ את ה'ינקים' הלבנים; צ'ופ-סוי, אולי אחת המנות הסיניות המפורסמות ביותר, פירושה המילולי הוא: שאריות.
קליאופטרה הייתה יפהפייה מצרית מסתורית
אין כמו שמה של קליאופטרה השביעית, הפרעה האחרונה של מצרים העתיקה, כדי להציף במוחנו את דמותה המסתורית והמהפנטת של אליזבת טיילור – כנראה – ועוד אי-אילו שחקניות נאות. המלכה האמיתית, לעומת זאת, בקושי הייתה מתקבלת כניצבת לסרט על חייה-שלה. קליאופטרה כלל לא הייתה מצרית. היא הייתה מקדונית, בת לשושלת שהומלכה על מצרים בעקבות כיבושיו של אלכסנדר מוקדון. השושלת המלכותית הייתה סגורה בפני זרים, וכתוצאה מכך, היו הוריה של קליאופטרה אח ואחות. עובדה זו לא מסייעת ליופי בימינו, וכנראה שגם לא אז. ההיסטוריון היווני פלוטרקוס כתב עליה – כמעט מאה שנים אחרי מותה – שיופייה לכשעצמו לא היה יחיד במינו ולא הדהים את מי שהתבונן בה. על מטבעו כסף מאותה התקופה עליהם הוטבע דיוקנה של המלכה, אפשר למצוא את פניה של אישה בעלת צוואר עבה, אף נשרי וסנטר בולט. אם נצרף תיאור זה לעובדה שגובהה לא עלה על מטר וחצי, הדימיון לאליזבת טיילור הצעירה מסתיים בכך שלשתיהן היה ציצי. אך אם יש יופי פנימי – הרי שקליאופטרה ניחנה בו: אינטליגנטית, כריזמטית, בעלת קול קטיפה מלטף ודוברת תשע שפות. גברים חזקים נפלו בקסמיה; יוליוס קיסר היה אחד מהם.
קרינה רדיואקטיבית זורחת באור ירקרק
הקלישאה ההוליוודית מחייבת את התסריטאים לתאר את החומר הרדיואקטיבי המסכן את חייו של הגיבור כבעל צבע ירקרק זרחני. זו דרך קלה ופשוטה להעביר את המסר הרצוי לקהל: זה ירוק, זה זורח בחושך – הגיבור שלנו עומד לגדל עין שלישית. אך קרינה רדיואקטיבית אינה זורחת ואינה צבעונית. העין האנושית אינה מסוגלת להבחין באנרגיה הנפלטת מתוך גוש של חומר רדיואקטיבי, ולכן הקרינה שלו שקופה לחלוטין. מאין – אם כן – מגיעה אלינו האגדה?
הסוכנות להגנת הסביבה בממשל האמריקני מזהירה את הציבור – באתר האינטרנט שלה – מפני סכנה סמויה באחת מהענתיקות הפופולריות ביותר: שעונים ישנים. אחד השימושים הראשונים לחומרים רדיואקטיביים בעשורים הראשונים של המאה העשרים היה ביצירת צבעים אקזוטיים חדשים, כמו הצבע הירוק הזרחני בשעוני-היד. תרכובות זרחניות עורבבו עם רדיום, או חומרים דומים; הרדיום סיפק את האנרגיה הרדיואקטיבית, אך התרכובת הזרחנית עשתה את העבודה בפועל. שילוב זה אפשר לשנתות השעון ומחוגיו לזרוח בחשיכה במשך שנים ארוכות. מי שסבלו הכי הרבה מהשפעות הקרינה היו דווקא הנשים שעבדו בקו-הייצור של השעונים: הן נהגו להרטיב את קצות מכחולי-הצבע בקצות שפתיהן, ורבות מהן סבלו ברבות השנים מסוגים קשים במיוחד של סרטן הפה.
השימוש בטלפון הסלולרי במטוס, בבית-החולים או בתחנת הדלק מסוכן
אם שואלים את חברי הכנסת שלנו, התשובה היא חיובית. בסוף שנת 2004 אישרה הכנסת תקנה האוסרת על השימוש בטלפון הסלולרי בתחנת דלק. העונש למפרי החוק: קנס של עד 12 אלף שקלים. אך האם מבוססת תקנה זו על תקנות מציאותיות? התשובה היא: כן ולא. ליתר דיוק: הסכנות אכן מציאותיות, אבל לא בתחנת דלק.
יש סיפורים רבים אודות נהגים חסרי-מזל, שהטלפון הסלולרי שלהם צלצל בדיוק כשתדלקו את הרכב והפך אותם לכדורי אש – אבל כל הסיפורים הללו הם לא יותר מאגדות אורבניות. ד"ר אדם בורגס מאוניברסיטת קנט בחן 243 מקרי שריפה בתדלוק, שיוחסו לטלפונים הסלולריים. הוא מצא שכולם – ללא יוצא מן הכלל – נבעו מסיבות אחרות.
בבתי-חולים ומטוסים – לעומת זאת – התשובה אינה כה ברורה. צוות חוקרים מאוניברסיטת אמסטרדם בחן בשנת 2007 את השפעת הקרינה הנפלטת מהסלולריים על מתקנים רפואיים. מסקנותיהם היו שתיתכנה הפרעות מסוכנות, אך אך-ורק אם המרחק בין המתקן והטלפון הוא סביב ה-3 ס"מ. כדי לאפשר מרווח ביטחון, המליצו החוקרים לשמור על מרחק של מטר לכל-הפחות בין המכשירים הרפואיים והטלפון הנייד. מכשירים במטוס, ובמיוחד GPS – המשמש לנחיתה אוטומטית – רגישים אפילו יותר, סיבה טובה מספיק כדי לאסור על שיחות בזמן הטיסה ובמיוחד בעת ההמראה והנחיתה.
מטבע שנזרק מראש מגדלי עזריאלי יכול להרוג עובר-אורח למטה
כשהיינו ילדים, הזהירו אותנו מדריכים בטיולים השנתיים שלא לדרדר אבנים מהשביל למטה, כדי שלא לפגוע במטיילים אחרים. טיפוס לראש אחד ממגדלי עזריאלי שבת"א אינו בדיוק טיול שנתי – אבל האם אותה האזהרה עדיין בתוקף? ובאופן פרטני – האם מטבע שנופלת מראש המגדל יכולה להרוג את חסר-המזל בו תפגע ברחוב? התשובה החד-משמעית היא: לא. הפיזיקאי לואיס בלומפילד ערך את החישובים הנדרשים עבור ספרו "איך הכול עובד", והגיע למסקנה שפגיעה ממטבע ממוצע אינה יכולה לגרום לנזק כלשהו. האוויר – מסביר בלומפילד – מתנגד לתנועת המטבע ומגביל את מהירותו. פניו השטוחים של המטבע חוסמים את האוויר ופועלים כדי לבלום את נפילתו, בדומה למצנח. מגישי הנועזים של התוכנית "מכסחי המיתוסים" אף ביצעו את הניסוי הזה בפועל, באמצעות מטבע קטן של פני, והוכיחו את צדקת דבריו. המטבע הנופל לא יכול אפילו לחתוך את העור. ובכל זאת – מזהיר הפיזיקאי – לא כדאי להתחיל להשליך שטויות מחלון המשרד. לעט, למשל, יש חרטום אווירודינמי מחודד, ולכן הוא יכול להגיע למהירות גבוהה הרבה יותר מזו של מטבע. מי אמר שהעט חלשה מהחרב?
לא ניתן לקפל נייר יותר משבע פעמים
הנה – לשם שינוי – מיתוס אחד שמעוגן במציאות. רבים מאיתנו ודאי שמעו שאי אפשר לקפל דף נייר לחצי יותר משבע פעמים ברציפות. בהיותם ישראלים, מיד ניסו בעצמם. דרך אגב, ידעתם שגם בלתי-אפשרי להגיע עם הלשון אל המרפק…?
מכיוון שכולם נכשלו בניסיונות הקיפול, הסיקו רבים שאכן העניין בלתי-אפשרי – וזו אכן בעיה קשה. מספר השכבות מכפיל את עצמו עם כל קיפול: בקיפול השביעי נקבל 128 שכבות, ובקיפול השמיני – 256 שכבות. בקיפול ה-100, עובי הנייר יהיה גדול יותר מאורכה של הגלקסיה כולה. גם בריטני גליבאן, תלמידת תיכון אמריקנית, הכירה את בעיית קיפול הנייר. אבל היא – בניגוד לכל השאר – לא הרימה ידיים אחרי הניסיון הראשון; היא ניתחה את בעיית קיפולי הנייר מבחינה מתמטית, והצליחה לחשב איזה אורך של נייר נדרש כדי להגיע ל-12 קיפולים: 1200 מטרים. לאחר מכן, קנתה נייר טואלט דק ועדין, פרסה אותו על רצפת הקניון שבשכונת מגוריה, ובסיוע משפחתה קיפלה אותו – בזהירות – 12 פעמים. זה היה סופו של המיתוס.
ו…אתם יכולים להפסיק לנסות ללקק את המרפק.
ניתן להשתלט על מוחותיהם של בני-אדם באמצעות היפנוזה
להיפנוזה יש שימושים רבים ומגוונים: כחלק מטיפול פסיכולוגי, שיפור ביצועים ספורטיביים, שיכוך כאבי לידה ואפילו כסיוע אפשרי לדיאטה. ללא ספק, מדובר בטכניקה טיפולית חשובה, ובכל זאת, רבים מפחדים להתמסר לכוחו המרגיע של המהפנט. כשחושבים על הפנוט, מיד עולה לראש תמונה של אדם בעל מבט זגוגי, שמתנהג על במת המופע כמו אלביס, רק מכיוון שהמהפנט – ספק בדרן – הסביר לו שהוא בעצם מלך הרוק'נרול.
אך באגודה הישראלית להיפנוזה ממהרים לתקן את התפיסה השגויה הזו. היפנוזה – מסבירים באגודה – אינה מצב שבו המטופל מאבד את השליטה על מוחו. ההפך הוא הנכון: במצב ההיפנוטי, השליטה העצמית של המטופל נמצאת בשיאה. דווקא שליטה זו מאפשרת למטופל להתגבר על חולשות וקשיים, שלרוב היו מונעים ממנו להגיע למטרתו – בין אם היא הפחתת משקל או ויתור על הסיגריה הבאה. מכאן שאין סכנה להשתלטות עוינת; המהופנט יבצע אך-ורק את מה שהוא יהיה מוכן לבצע. ומה לגבי כל אותן הופעות בידור וחקייני אלביס בעל-כורחם? כאן מדובר פחות בהיפנוזה ויותר בשימוש מחוכם בחולשות אנושיות מוכרות, כגון: כניעה ללחץ-חברתי או רמאות טובה ומוכרת.
ספר תנ"ך יכול לעצור קליע
פתגם ידוע גורס שאין אתאיסטים בשוחות. ייתכן והפתגם צודק, אבל מכאן ועד להסתובב בשדה-הקרב, כשאת השכפ"ץ מחליפים דבורה וירמיהו, הדרך ארוכה. אך גם אם נתעלם לרגע מהתכונות הקדושות של הספר, האם ייתכן שספר עב-כרס יחסום כדור במעופו? טוב, אל תשליכו את השכפ"ץ לקיטבג עדיין. "מכסחי המיתוסים" הטלוויזיוניים בדקו את העניין, והתוצאות אינן מעודדות עבור חובבי הקריאה המיליטנטית. קליע בקוטר 0.22 אינץ', שזה 5.6 מ"מ בקירוב, שנורה מאקדח, מסוגל לחדור דרך ספר בן 400 עמודים. זהו קליע חלש יחסית, כך שאין שום ספק שקליע זהה שנורה מרובה-סער או אפילו קליע בקוטר גדול יותר, למשל 9 מ"מ – שמקובל באקדחים רבים – יעבור דרך הספר ב…'קריאה אחת', אפשר לומר.
ובכל זאת, חיפוש זריז בכותרות העיתונים מגלה עשרות מקרים שבהם דיווחו חיילים – עוד מימי מלחמת האזרחים האמריקנית – על ספר תנ"ך שבלם קליע והציל את חייהם. איך ייתכן הדבר? חלק מהמקרים המדוברים הם – ללא ספק – אגדות אורבניות ושמועות לא מאומתות; סיפור על תנ"ך קדוש שמציל את חייו של חייל מאמין הוא סיפור מצוין שעובר מפה-לפה בקלות. אפשרות נוספת היא שלעיתים מדובר ברסיס קטן, או קליע שניתז מסלע, כך שעוצמת הפגיעה נמוכה בהרבה. כך או כך, אם כבר לסחוב איתך ספר כמגן בשדה הקרב, אולי כדאי לבחור באנציקלופדיה העברית – המקבילה הספרותית לשק-חול…
אפשר להשתמש בקוקה-קולה כתכשיר ניקוי לשירותים
קשה לחשוב על עוד מוצר צריכה המוני שכל-כך הרבה מיתוסים, אגדות אורבניות ושמועות נקשרו בשמו, כמו משקה הקוקה-קולה. ב-122 השנים שבהם המשקה הקל הזה מלווה אותנו, אמרו עליו שהוא מזיק לשיניים, לכליות ולקיבה. אמרו עליו שהוא מכיל קוקאין. אמרו עליו שניתן להשתמש בו כחומר הדברה, ושהוא גורם לאלצהיימר. ואומרים שהוא גם טעים מאוד.
אחת הטענות המסקרנות ביותר היא שאם נשפוך בקבוק קולה לתוך האסלה, ניתן לנוזל השחור לבעבע לעצמו בשקט במשך שעה ואז נוריד את המים, נקבל שירותים לבנים ונקיים. בחברת קוקה-קולה לא דוחים את השמועות הללו – ואפילו להפך. לקולה רמת חומציות שנעה סביב pH של 3.7, מידת חומציות מקבילה לזו של חומץ טבעי או מיץ תפוזים חזק. החומץ משמש מזה מאות שנים כחומר ניקוי לבית – מסבירים בחברת קוקה-קולה – ועדיין עושים בו שימוש גם בבישול, ללא שום תופעות לוואי. לחומציות של הקולה אין בהכרח השפעה מזיקה על הגוף: החומצות בקיבה האנושית, למשל, חזקות פי כמה וכמה. אם מקפידים על צחצוח שיניים ולא מפריזים בשתייה, אין סכנה בריאותית. אותה רמת חומציות כמו בקולה – דרך אגב – קיימת גם במי-סודה רגילים; כך שאם כבר לנקות, עדיף להשתמש בסודה ולא בקולה, כדי להימנע משכבת הסוכר הדביקה – וזה גם יותר זול.
דבש אינו מתקלקל
כל מי שמחזיק בביתו צנצנת דבש יודע שאפשר לדחוף אותה בירכתי המדף הנידח ביותר בארון המטבח; היא תנוח שם ללא-פגע עד שננקה את הארון ביום מן הימים. אך האם ייתכן שדבש אינו מתקלקל לעולם? ובכן, לעולם זה זמן ארוך מאוד, וברור שאף מאכל לא יחזיק לנצח. הדבש – עם זאת – יכול להישמר ללא-פגע במשך מאות שנים, בתנאי – וזו נקודה קריטית – שהוא נשמר במיכל אטום. הסוד – על פי ה-National Honey Board – הוא בתכולת המים הנמוכה שלו ובריכוז הגבוה של סוכר. הדבורים מסלקות את המים מן הצוף בתהליך יצירת הדבש, כך שהמוצר הסופי יבש מאוד, וחיידקים מתקשים להתפתח בתוכו. הסוכר – עד כמה שהדבר מפתיע – אף הוא מונע מהדבש להתקלקל. הוא סופח את הלחות מכל החיידקים והפטריות שבאות במגע עמו – וקוטל אותן. אך אם הדבש נחשף לאוויר לח, אחוז הלחות שבו יעלה, הפטריות ישובו לשגשג – והדבש יתקלקל. למרות הפוטנציאל ארוך-הטווח שלו, ה- National Honey Board אינו ממליץ על אחסון דבש ליותר משלוש שנים. הדבש רגיש מאוד לשינויי טמפרטורה, ואחסון לקוי יגרום לו לאבד את טעמו המתוק וריחו המשכר, גם אם הוא לא יתקלקל במובן הרגיל של המילה.
אנחנו שרים טוב יותר במקלחת
מישהו צריך פעם לעשות סטטיסטיקה: כמה מהנבחנים הכושלים באודישנים של "כוכב נולד" החליטו שיש להם סיכוי להרשים את המאסטרו בזמן ששרו לעצמם במקלחת. תחושת הבטן שלי היא שכדאי ליצרני ציוד רחצה לפרסם בתוכנית. בחדר המקלחת הקול נשמע מלא יותר, חד, עשיר; איכויות שעוזבות אותו ברגע שיוצאים את החדר. לתופעה הזו יש סיבה ברורה: הקירות. האריחים שמצפים את קירות האמבט הם קשים וחלקים, עובדה שהופכת אותם למחזירי-קול מצוינים. זאת ועוד, הקול שעוזב את פינו המרנן, מקפץ וניתז מהאריחים, ובחדר נוצרים הדים והרמוניות נעימות לאוזן. נוסיף לכך את העובדה שחדרי האמבטיה הם לרוב קטנים יחסית, ולכן ההדים המוחזרים נשמעים לאוזנינו כמעט בו-זמנית עם הצליל המקורי, ומחזקים אותו. נשווה זאת לחדרי שינה, למשל, על שמיכותיהם, שטיחיהם וארונותיהם – משטחים רכים אלה סופגים את הקול – בעיקר את התדרים הגבוהים שמעניקים לקול את הניצוץ החד שבו – ובולעים את ההד לתוכם. המסקנה: אל תנסו לשכנע את המאסטרו שאתם הכוכב הבא; עדיף לדבר אל הקיר. באמבטיה.
רופאי שיניים מתאבדים בשיעור גבוה יותר מבעלי מקצועות אחרים
רופאי שיניים. צריך רק להיזכר בדמותו המוטרפת של סטיב מרטין כרופא שיניים ב"חנות קטנה ומטריפה", כדי להבין שיש בהם משהו מטריד. אולי זה הזמזום הטורדני של המקדחה שמלווה אותם ברקע כל העת, או אולי רעש היניקה התמידי. קשה להחליט. מה שבטוח, אף אחד לא מחייך כשהוא נכנס למרפאת השיניים; לא מהסיבות הנכונות, בכל אופן. האם ייתכן שאווירת הדכדוך ששורה על כיסא הטיפולים גורמת לרופאי השיניים להתאבד יותר? לפי סטיבן סטאק, חוקר מאוניברסיטת וויין-סטייט, התשובה היא חיובית. הוא בחן כעשרת-אלפי התאבדויות שהתרחשו בארה"ב בשנים האחרונות, והגיע למסקנה שהאנשים עם המראה הקטנה נמצאים בסיכון גבוה פי שבעה להתאבדות, בהשוואה לשאר האוכלוסייה.
אבל אל תרוצו לבטל את ההרשמה לבית-ספר לרפואה. יש גם מי שאינם מסכימים עם קביעה זו, וטוענים שהסטטיסטיקה מטעה. אוכלוסיית רופאי השיניים קטנה יחסית, ואסור לבסס מסקנות מוחלטות על-סמך כמה מקרים ספורים המתרחשים בשנה. ד"ר אלכסנדר רוג'רס – שאף הוא חקר את הנושא – מצא שאין הוכחות מוצקות למיתוס ההתאבדויות. אולי ממצאיו קשורים לעובדה שרוג'רס עצמו הוא רופא שיניים. ובכל אופן, ידוע ש-76.2% מכל הסטטיסטיקות הן…המצאה מוחלטת.