נושא הפרק הנוכחי הוא דאגלס אדמס, הסופר וההומוריסט הבריטי שהביא לנו את 'מדריך הטרמפיסט לגלאקסיה'- סידרת המד"ב המצחיקה ביותר ביקום.

-על העקרונות המדעיים שמאחורי מנוע ההסתברות האינסופית, אחת מההמצאות המטורפות של אדאמס.
-עד כמה באמת קשה לבנות רובוט כמו מארווין, האנדרואיד הפראנואיד?
-באלו עבודות מזדמנות עבד אדאמס כשהיה סטודנט עני ומרוד?
-מה הייתה המתנה שקיבל אדאמס מפינק פלויד לכבוד יום הולדתו הארבעים ושניים?
-מהו 'יום המגבת הבינלאומי' ועוד.

תודה לויקטור בן עזרא ולעינת צובל על הסיוע בהכנת הפרק. חידתו הקבועה של ניר דהן ממתינה לכם בסוף הפרק. והפעם- סערה בכוס תה! תשובות בפורום התוכנית.
תודה גם לכל המאזינים שהשאירו לי הודעות בתא הקולי! בפרק הבא: חזרה לכדור הארץ. הקליטו את מחשבותיכם בתא הקולי שלנו: איך, לדעתכם, מרגיש אסטרונאוט בזמן הנפילה בחזרה אל האדמה, כשהוא דוהר בתוך כדור של אש? האם הייתם מוכנים להחליף איתו מקומות?

'עושים היסטוריה!' מחפשת נותן חסות. אם אתם מכירים בעל עסק שיהיה מעוניין לפרסם בתוכנית, ספרו לו עלינו- שנינו נודה לכם, אני בטוח.
האזנה נעימה,
רן

---

דאגלס אדמס- החיים, היקום וכוס תה

כתב: רן לוי

כשחושבים על ז'אנר המדע הבדיוני, 'מצחיק' הוא בדרך כלל לא התאור הראשון שקופץ לראש. פה ושם אפשר למצוא נקודות אור משעשעות אבל בסופו של דבר, מדובר בז'אנר שעוסק במדע וטכנולוגיה, נושאים רציניים על פי רוב. מסתבר שאצל חובבי המדע הבדיוני התפתח רעב לקצת הומור בהפוגות שבין החורים השחורים ומחשבי העל.  רעב זה הוא, כנראה, הקרקע הפוריה שאיפשרה לדאגלס אדמס להצמיח את אחת מיצירות המופת הגדולות ביותר של המדע הבידיוני- 'מדריך הטרמפיסט לגלאקסיה'.

דאגלס אדמס

דאגלס נוואל אדמס נולד בשנת 1952 באנגליה. עוד כשהיה ילד, אדמס גילה משיכה עזה לכתיבה ולמדע. הוא נהג לספר, בגאווה בלתי מוסתרת, שכשהיה בבית הספר היסודי העניק לו המורה לכתיבה יוצרת ציון עשר עגול על סיפור שכתב: הציון המושלם הראשון, והאחרון, שהמורה המסוים הזה העניק אי פעם בכל הקריירה שלו.הצלחה מוקדמת זו דירבנה את אדמס הצעיר להמשיך ולעסוק במילה הכתובה. הוא נרשם לאוניברסיטת קיימברידג' במגמת ספרות אנגלית, ותוך כדי לימודיו כתב הצגות ומערכונים לקבוצות תיאטרון שונות. חוש ההומור שלו היה שנון ושטותי- שילוב מושלם עבור חבורה מוצלחת אחרת של קומיקאים בריטיים, 'מונטי פייטון'. אדמס כתב מספר מערכונים לקליז, צ'פמן, פאלין וחבריהם עבור 'הגביע הקדוש', 'הקרקס המעופף' ותוכניות מערכונים נוספות. הוא אף הופיע בעצמו בשניים מהמערכונים שכתב.

במהלך הלימודים ואחריהם המשיך דאגלס לכתוב עבור תוכניות טלוויזיה ורדיו, ביניהן 'ד"ר הו', סידרת המדע הבידיוני הבריטית המיתולוגית. כפי שיעיד כל סופר, וגם עבדכם הנאמן, מכתיבה יכולים להתפרנס רק אנשים בעלי דרישות צנועות במיוחד המסוגלים לוותר על מותרות כמו, למשל, אוכל. על כן נאלץ אדמס להתפרנס מעבודות מזדמנות: שרת בבית חולים, מנקה לולי תרנגולות ואפילו שומר ראש למשפחה ערבית עשירה מקטאר.

ההצלחה הגדולה של אדמס הגיעה בשנת 1977. הבי.בי.סי. האנגלי הציע לו לכתוב תסכית מדע בידיוני לרדיו בשישה פרקים, כשבסוף כל פרק כדור הארץ אמור להיות מושמד באופן זה או אחר. אחת מהדמויות הראשיות הייתה חייזר שנוחת על כדור הארץ, ואדמס חיפש סיבה שתסביר את המצאותו על כוכב הלכת שלנו. הפתרון היה להפוך את החייזר לכתב או עיתונאי חוקר. זו הייתה ההזדמנות של אדמס לעשות שימוש ברעיון שהתגלגל במוחו כבר למעלה מחמש שנים, אודות ספר הטיולים האולטמיטיבי- אנציקלופדיה על כל דבר ביקום: 'מדריך הטרמפיסט לגלאקסיה'.

מדריך הטרמפיסט לגלאקסיה

למי שטרם קרא את סדרת המדריך, הנה הסבר כללי על כל העניין. חשוב לציין, דרך אגב, שאין גרסא אחת ויחידה למאורעות המתוארים בסאגה הזו. תסכית הרדיו של המדריך היה הצלחה אדירה, ואדמס עיבד אותו למגוון רחב של מדיות אחרות: סדרת ספרים, הצגת תיאטרון, תקליט, סרט קולנוע, משחקי מחשב, קומיקס וסדרת טלוויזיה. בכל אחד מהעיבודים הללו מוצג סיפור שונה, לעיתים אפילו שונה מאוד, מהמתואר בתסכית הרדיו המקורי. חלק מהשינויים הפכו לקלאסיקות בעצמם. בגרסא האמריקנית והמרוככת של המדריך, למשל, אדמס נתבקש למצוא תחליף לקללה עסיסית במיוחד.  הוא בחר במילה 'בלגיה', מה שמאוד שיעשע את כל הקוראים, פרט אולי לבלגים- אבל בסופו של דבר, הם בלגים, אז מה זה חשוב.

להלן, גרעין הסיפור: ארתור דנט, אנגלי מהוגן ומשעמם, מגלה בוקר אחד שביתו עומד להיהרס כדי לפנות מקום לכביש עוקף. תוך כדי מאמציו למנוע את ההרס הוא מגלה שפורד פריפקט, חברו הטוב, הוא למעשה חייזר מכוכב לכת אי שם ליד ביטלגוז, ושכדור הארץ כולו עומד להיות מושמד כדי לפנות מקום למעקף היפר-חללי. פורד, כך מסתבר, הוא כתב משוטט של 'מדריך הטרמפיסט לגלקאסיה'- ספר אלקטרוני שבו ניתן למצוא הסברים על כל דבר וכל מקום. פורד וארתור מצליחים לברוח מכדור הארץ רגע לפני הפיצוץ, ובהמשך פוגשים עוד שלוש דמויות מרכזיות לעלילה: זאפוד ביבלברוקס (נשיא הגאלקסיה ודודו-למחצה של פורד), טרישיה מקמילן או 'טריליאן' בקיצור,( אף היא בת כדור הארץ לשעבר) ומארווין, הרובוט הפארנואיד. העלילה עוקבת אחרי החבורה המשונה הזו כשהם מנסים לפענח את התשובה לחיים, היקום וכל השאר, בעוד ארתור מנסה לארגן לעצמו כוס תה נורמלית.

כמה מהרעיונות המטורפים וההזויים שאדמס משלב בסיפור הפכו לקלאסיקות כמו המגבת, למשל, שהיא החפץ השימושי ביותר ביקום ואסור לעזוב את הבית בלעדיה. 'דג בבל' הוא דג קטן וצהוב אשר מסוגל לתרגם את כל השפות כשמחדירים אותו לאוזן. 'שדה הבעיה של מישהו אחר' היא טכנולוגיית ההסוואה המושלמת, שמאפשרת להסתיר כל דבר על ידי הפיכתו לבעיה של מישהו אחר.

אדמס לא ראה את עצמו כעתידן או נביא טכנולוגי, אלא כמי שהוגה רעיונות על בסיס התפתחויות טכנולוגיות קיימות. אדמס היה ללא ספק איש של טכנולוגיה: פריק של גאדג'טים, מחשבים וכל פיסת אלקטרוניקה שיכל להניח עליה את ידיו. הוא היה האדם השני בבריטניה שרכש לעצמו מחשב מדגם 'אפל מקינטוש', והיה בין המאמצים הראשונים של רשת האינטרנט כשזו עוד הייתה בחיתוליה. הוא היה משתתף קבוע בקבוצות דיון וענה לחברי הפורום במסרים אישיים, והיה מעורב באופן אינטימי בפיתוח משחקי הוידיאו שהיו מבוססים על הסידרה.

אין פלא, אם כן, שאדמס משלב בספריו המצאות וטכנולוגיות המבוססות על גרעין של מדע אמיתי. אדמס תמיד לקח את הרעיונות שלו אל הקיצוניות הפארודית הרחוקה ביותר, אבל אם נחפור לעומקן של הרעיונות הללו כמעט תמיד נגלה זיקה ברורה למציאות. דוגמא נאה היא החללית 'לב הזהב', ספינת החלל המהפכנית שזאפוד (נשיא הגלאקסיה, נזכיר) גנב בטקס ההשקה החגיגי שלה על כוכב הלכת דאמוגראן. ליבה של החללית הוא המנוע היחודי שלה, 'מנוע חוסר הסבירות האינסופית' (באנגלית, Infinite Improbability Drive). המנוע הזה מאפשר לספינה להיעלם במקום אחד, ומייד להופיע בכל מקום אחר שנרצה ביקום. אדמס עשה כאן שימוש מחוכם באחת התופעות המשונות של תורת הקוונטים. כדי להבין את עיקרון הפעולה של מנוע חוסר הסבירות, צריך לחזור אחורה אל ראשית המאה העשרים.

דואליות חלקיק-גל

אחד הויכוחים המפורסמים בפיסיקה היה הויכוח אודות טבעו של הפוטון: האם הוא חלקיק או גל. ראשיתו של הדיון הארוך הזה עוד במאה השבע עשרה, כשהמדענים החלו לחקור לעומק את התנהגותו של האור. החוקרים ביצעו ניסויים שונים, כמו החזרה ושבירה של קרני אור, וביקשו להסביר את תוצאות הניסוי באמצעות משוואות מתמטיות ברורות וחד משמעיות. אך כדי להגיע למשוואה המתמטית הנכונה, צריך להתחיל מנקודת מוצא מסוימת. אם מניחים שהאור הוא חלקיק, מעין גולה זערורית ומוצקה, הנוסחאות מקבלות צורה אחת. אם מניחים שהאור מתנהג כמו גל המתפשט במרחב- מקבלים נוסחאות שונות לחלוטין. אבל נדמה שהפוטונים בעצמם לא החליטו מה הם מעדיפים להיות, גל או חלקיק: את חלק מהניסויים היה קל להסביר אם מניחים שהפוטונים הם חלקיקים, אבל חלק אחר ניתן להסביר רק אם הפוטונים מתנהגים כמו גלים.

הדיון בשאלה הזו המשיך גם במאות השמונה עשרה והתשע עשרה, ללא פיתרון חד משמעי. ואז, כאילו כדי לסבך את חייהם של הפיזיקאים עוד יותר, נתגלה שגם האלקטרון- החלקיק הקטן בתוך האטום- מתנהג אף הוא קצת כמו גל וקצת כמו חלקיק. התגלית הזו דחפה את הסטודנט הצרפתי לואי דה ברולי לבחון מחדש את כל המוסכמות הברורות שלנו לגבי החומר ביקום. דה ברולי הגיע למסקנה מדהימה: כל העצמים בטבע, כל מה שאנחנו רואים סביבנו- כולל אנחנו בעצמנו- מפגינים את הדואליות המשונה הזו. גם משכן הכנסת, למשל, הוא בחלקו גל ובחלקו אוסף חלקיקים. התאוריה המשונה הזו מנוגדת לכל פיסה של הגיון בריא במוחנו, שכן אנחנו רגילים לחשוב על משכן הכנסת כאוסף של קירות מוצקים ולא כגל ערטילאי, פרט אולי למשרדי מפלגת הגימלאים.

דה ברולי הסביר שככל שהעצם גדול יותר, החלק ה'גלי' שבו הולך וקטן והחלק ה'מוצקי' שלו תופס מקום דומיננטי יותר בהתנהגותו. בעצמים גדולים כמו כנסת ישראל, החלק הגלי הוא כל כך קטן עד שהוא חסר משמעות מעשית, וההתנהגות ה'חלקיקית' באה לידי ביטוי באופן ברור. באלקטרון הזעיר, לעומת זאת, האופי הגלי כבר בולט הרבה יותר וניתן לגלות אותו בניסוי מתאים.

הפיסיקאי ארווין שרדינגר לקח את הרעיונות של דה-ברולי צעד אחד קדימה. גלים במים, גלי רדיו באוויר, גלי קול- את כולם ניתן לתאר פחות או יותר באותו האופן באמצעות משוואות מתמטיות דומות. כשאני אומר 'לתאר', אני מתכוון 'לחזות את התנהגותם': אם ידוע מצבו ההתחלתי של הגל, משוואות הגלים מאפשרות לנו לחזות כיצד הגל ייראה בעוד שניה, דקה או אלפיים שנה. אם האלקטרון מתנהג כמו גל, אמר שרדינגר לעצמו, הרי שהוא צריך לציית לאותן המשוואות המתמטיות.

שרדינגר ישב וחשב, ולבסוף הוציא תחת ידיו משוואת גלים המתארת את התנהגותו של האלקטרון הגלי. כעת, כשהמשוואה המפוארת הייתה מוכנה, שרדינגר הבין שאין לו מושג קלוש מה המשוואה הזו רוצה לומר. כשמכניסים את המספרים המתאימים למשוואת שרדינגר, מקבלים תוצאה- מספר כלשהו- אבל מה, לעזאזל, משמעותו של המספר הזה? האם הוא מציין את הגובה של האלקטרון? את רוחבו? מהירות? צבעו? אף אחד, כולל שרדינגר, לא ידע לומר. המשוואה הייתה חייבת להיות נכונה- הרי היא נכונה עבור כל סוגי הגלים האחרים- אבל נכונה כיצד?

בסופו של דבר הגיעו הפיזיקאים למסקנה שהתוצאה של משוואת שרדינגר היא הסתברות. במילים אחרות, אם ידוע מיקומו ההתחלתי של האלקטרון, משוואת שרדינגר מאפשרת למצוא את ההסתברות שבעוד שבריר שניה האלקטרון יהיה במקום אחר. מסתבר שרוב הסיכויים שהאלקטרון יסתובב לו סביב גרעין האטום. טוב, זו לא הפתעה גדולה- אנחנו יודעים שהוא נמצא שם. זה סימן מעודד, מכיוון שכך ברור שמשוואת שרדינגר מתאימה למציאות. ההפתעה הגדולה היא שעל פי המשוואה, יש סיכוי שהאלקטרון יהיה במקום אחר. כל מקום אחר. קיים סיכוי, קטן שבקטנים וכמעט בלתי אפשרי, שהאלקטרון ינטוש את גרעין האטום ויופיע בצידו השני של כדור הארץ או אפילו בצידו השני של היקום. שוב, הסיכוי שדבר מעין זה יתרחש במציאות הוא אפסי: ההסתברות לזינוק שכזה, על פי משוואת שרדינגר, היא נמוכה מאוד מאוד. אולם אף על פי כן, הסיכוי קיים.

נשוב עכשיו אל הרעיון של לואי דה-ברולי, שטען כזכור שכל החומר ביקום- כולל העצמים הגדולים ביותר- מתנהג קצת כמו גל. המסקנה הבלתי נמנעת היא שמשוואת שרדינגר תקפה גם לגבי העצמים הללו, ושיש סיכוי שגם הם יעלמו במקום אחד- ואז יופיעו במקום אחר לגמרי. מכיוון שעצמים גדולים הם רק קצת גליים, ההסתברות שמשכן הכנסת ייעלם בוקר אחד ואז יופיע- בשלמותו, על כל חברי הבית- במרכזה של קופנהגן, נניח, היא הסתברות קטנה וזניחה בכל קנה מידה. בכל זאת, מותר לקוות.

דאגאלס אדמס לקח את התופעה המשונה הזו, והציב אותה במרכז הרעיון שלו לגבי ספינת החלל 'לב הזהב'. מנוע חוסר ההסתברות האינסופית איפשר לחללית להתנהג באופן דומה להתנהגותו התאורטית של אלקטרון: להעלם במקום אחד, ולהופיע במקום אחר לגמרי. החיסרון במנוע האקזוטי הזה הוא בתופעות הלוואי הלא נעימות שלו. כשמפעילים את מנוע חוסר ההסתברות האינסופית, מתרחשים סביבו כל מיני אירועים משונים שהסיכוי שיתרחשו היה (עד אותו הרגע) קלוש ביותר. טילים גרעיניים הופכים לעציצים או לוויתנים, חיים מופיעים בתוך שלולית של מולקולות אי-אורגניות, דברים מעין אלה. כמות האירועים הבלתי סבירים שהתרחשו מסביב לחללית הייתה כה גדולה, עד שהמחלקה להיסטוריה של אוניברסיטת מקסימגלון הרימה ידיים והפסיקה לנסות ולעקוב אחרי מה שמתרחש ביקום.

רובוטים ורגשות

גם ההמצאה הספרותית הבאה עליה נשוחח שייכת לחללית 'לב הזהב'- ליתר דיוק, היא חלק מצוות החללית. הדמות המפורסמת ביותר שיצאה מסדרת 'המדריך' היא ללא ספק דמותו של מארווין, האנדרואיד הפאראנואיד. מארווין הרובוט הוא עוד מוצר כושל מבית חברת 'סיריוס סייברנטיקס', שמחלקת השיווק שלה (כך מתואר בספר) מורכבת מ'חבורה של מטומטמים שיהיו הראשונים כנגד הקיר כשתגיע המהפכה'. סיריוס סייברנטיקס פיתחה קו חדש של מוצרים רובוטיים בעלי רגשות כמו הדלתות האוטומטיות, למשל, שמאושרות להיפתח עבורך ולהיסגר מאחוריך.

גם מארווין הוא רובוט בעל רגשות- אבל במקרה שלו, כולן שליליות. הוא מדוכא, מלנכולי וציני פחות או יותר כל הזמן. כשארתור ופורד פוגשים אותו לראשונה על סיפונה של החללית 'לב הזהב', הוא מתאר להם עד כמה כואבות לו כל הדיודות בצידו הימני. כשמסתיימת הסידרה מארווין מבוגר פי שבעים וחמישה מגילו של היקום (תוצאה של מסע בזמן), כל החלקים המכניים והאלקטרוניים שבו הוחלפו אינספור פעמים- פרט, כמובן, לדיודות שבצידו הימני.

הענקת רגשות למחשבים ורובוטים היא הגביע הקדוש של האינטליגנציה המלאכותית. אם תכנון מחשב המסוגל לדמות יצור תבוני וחושב הוא משימה קשה- הרי שיצירת רגש אצל מכונה (או חיקוי לרגש) נראה כמעט בלתי אפשרי. יש חוקרים רבים שטוענים שאין בכלל טעם לנסות ולהטמיע רגשות במחשבים: מחשב, לראייתם, הוא מכונת חישוב ותו לו. הוא צריך להיות יעיל, אמין, זול אם אפשר- אבל הוא לא צריך להיות נחמד או כועס. חוקרים אחרים מאמינים שהרגשות הן בסך הכל תוצר לוואי של רמת מורכבות מסוימת. דהיינו, לא צריך להתאמץ כדי לחקות רגשות: אם נתכנן מחשב שיהיה מורכב ומתוחכם מספיק- רגשות (או מה שנדמה לעיניים אנושיות כרגשות) יבואו מאליהן. אף על פי כן, בשנים האחרונות ישנה התעניינות הולכת וגוברת בתחום הרגשות הממוחשבים.

בשנת 1997 יצא לאור הספר 'Affective Computing', מאת חוקרת צעירה בשם רוזלינד פיקארד. פיקארד ניתחה את הרגשות הממוחשבים דווקא מהזווית האנושית, וניסתה להסביר מדוע לדעתה הרגש דווקא כן חשוב כל כך במכונה. הסיבה, לפי פיקארד, היא שבהיעדר רגשות המחשב לעולם לא יוכל לקבל החלטות נכונות. היא מתארת בספר ניסויים שנערכו על ידי חוקרים קודמים, בהם נבדקו בני אדם בעלי אינטליגנציה שכלית גבוהה מאוד אך בעלי אינטליגנציה רגשית נמוכה. המחקרים הוכיחו בברור שההחלטות שקיבלו אותם נבדקים היו מוטעות באחוז גבוה מין המקרים, ולא סתם מוטעות- השגיאות שלהם דמו מאוד לשגיאות שעושות תוכנות המדמות אינטליגנציה מלאכותית, שאף הן נטולות רגש. רוזלינד נותנת את הדוגמא של מורה ותלמיד: אם המורה אינו מגלה רגישות כלפי תלמידו, הוא לא יבחין בסימנים המעידים על תסכול או אי-נוחות כשהתלמיד יתקשה להתמודד עם החומר. חכם ומבריק ככל שיהיה המורה, הוא יכשל בתפקידו אם התלמיד יחליט שנשבר לו ויפרוש מהלימודים. כך גם המחשב, ללא רגש, יטעה פעם אחר פעם ולעולם לא יוכל להשתפר.

ספרה מעורר ההשראה של רוזלינד גרם לפיצוץ של ממש בתחום הרגשות הממוחשבים, וחוקרים רבים הפנו אליו את תשומת ליבם. השאלה האם מחשב מסוגל לחוש רגש של ממש היא פילוסופית יותר מאשר מדעית. עבור אותם המדענים שרואים במוח האנושי לא יותר מאשר אוסף של קשרים מתוחכמים, רגשות הן רק עניין של מציאת החיבורים המתאימים. באופן פראדוקסאלי, יצירת רגש ברובוטים הופכת קשה יותר ויותר ככל שהיכולת הטכנולוגית שלנו מתקדמת. הסיבה לפארדוקס הזה היא שהאבולוציה פיתחה אצל בני האדם חושים חדים מאוד לאיתור רגשות מזויפים: כמו צחוק מזויף, עצב מדומה או שלווה מזויפת שאולי מסתירה מאחוריה אשמה ועצבנות. אנחנו מסוגלים להבחין בתנועות הגוף הזעירות ביותר ובשרירי הפנים העדינים ביותר ולהסיק מהן אודות רגשותיו של בן שיחנו.

אם מציגים לנו רובוט שנראה מכני ומלאכותי ומצמידים לו רק עיניים רבות הבעה, אנחנו נהנים מהאשליה ומתמסרים אליה בקלות ובהנאה. דוגמא טובה היא אי.טי, החבר מכוכב אחר בסרטו המפורסם של סטיבן ספילברג. לאי.טי היו הבעות אנושיות שנגעו לליבם של הצופים- אבל רק מכיוון שכל שאר גופו היה בברור חייזרי ומשונה. אם, לעומת זאת, מציגים לנו רובוט שנראה אנושי כמעט לחלוטין, אבל רק כמעט, האשלייה הזו נשברת: מוחנו תופס את הדימיון הכמעט מושלם הזה כניסיון הונאה, ולא מאפשר לנו להשתחרר ולהתחבר רגשית אל הרובוט. לכל היותר, נסכים לבחור בו למשרת מושל מדינת קליפורניה.

ישנן יתרונות אדירים וברורים למחשב המסוגל להגיב לרגש אנושי ולהפגין רגשות בחזרה. פרט למצבים של למידה, כמו הדוגמא בספרה של פיקארד, אפשר לחשוב גם על יישומים כמו בקרה על קווי טלפון של שירות לקוחות: המחשב יוכל לנטר את שיחות הטלפון, ואם הוא יזהה אצל הלקוח כעס רב הוא יתריע למנהל השירות באופן אוטומטי.

ניסוי שנערך באוניברסיטת MIT לפני מספר שנים בחן עד כמה משפיעה מעורבות רגשית על יכולתו של המחשב לעורר מוטיבציה אצל בני אדם. הנבדקים נתבקשו לשמור על שגרת אימוני כושר גופני, ולתעד את פעילותם באמצעות תוכנת מחשב. אצל חלק מהנבדקים תוכנת המחשב הייתה רגילה, ואילו אצל שאר המשתמשים פעלה תוכנה אחרת שהפגינה אמפתיה כלפי המשתמש. התוכנה, ששמה היה 'לורה', שאלה את המשתמשים לשלומם, עודדה אותם אם זיהתה שמצב רוחם ירוד ושיבחה אותם על הצלחותיהם. תוצאות הניסוי העידו בברור שאצל הנבדקים שנעזרו בלורה, רמת ההתמדה באימונים הייתה גבוהה יותר, עדות להתקשרות רגשית מסוימת של המשתמשים ליועצת הוירטואלית שלהם- קשר רגשי כה עדין עד שלפעמים היה כמעט בלתי מורגש. אחד הנבדקים טען בתוקף שהוא לא הושפע מהתוכנה ולא נקשר אליה רגשית מכיוון שברור שהיא רק רובוט ולא בן אדם. החוקר שניהל את הניסוי דווקא ציין בהנאה את העובדה שהניבדק הסרבן הקפיד להתייחס ללורה, מבלי להיות מודע לכך כמובן, בתור 'היא'. האבחנה הזו מודגשת מאוד בשפה האנגלית, שבה עצמים דוממים מקבלים את התואר it, ולא she.

מעניין לציין שדווקא דמותו המלנכולית של מארווין היא זו שהצליחה לגנוב את ההצגה בסדרת הטרמפיסט. הוקם לכבודו מועדון מעריצים בשם 'מועדון חוסר ההערכה של מארווין', ולהקת רדיו-הד אפילו קראה לאחד משיריה 'אנדרואיד פארנואיד', כמחווה לשמו. דאגלס אדמס ציין שמארווין מכיל גם לא מעט מדמותו שלו. הוא התנשא לגובה של מטר תשעים ושמונה סנטימטרים, וכילד שימש מטרה ללעג מחבריו ללימודים. חוויות ילדות אלו גרמו לו להיות מעט מופנם ונוטה לדכאון, קצת כמו מארווין.

המדריך לטרמפיסט

גם המדריך לטרמפיסט עצמו, המתקן האלקטרוני הקטן שעליו כתובות המילים 'בלי פאניקה' באותיות מאירות עיניים, הוא מעין חידוש טכנולוגי. הרעיון של אנציקלופדיה שתכיל את כל הידע האנושי כבר הופיע בספרי מדע בידיוני בעבר, אבל אדמס קלע למטרה בשתי נקודות. הראשונה היא חלוקת מידע ברשת באמצעות מכשירים ניידים, חזון שמתגשם לנגד עינינו כיום בדמותם של טלפונים סלולאריים ומחשבים ניידים המחוברים לאינטרנט.

הנקודה השניה היא אפילו משמעותית יותר. אדמס האמין שהטכנולוגיה מצעידה אותנו לקראת מהפכה אמיתית. באחד הראיונות הוא אמר את הדברים הבאים:

"העולם נשלט בעבר ע"י הירארכיות גדולות ששלטו עלינו מלמעלה למטה. רשתות התקשורת הממחושבות יצרו עולם שנשלט מלמטה כלפי מעלה, וזה יביא לשינויים מהפכניים. מנהיגי העולם והתעשיינים יעשו טוב לעצמם אם יהיו מודעים לנקודות המבט החדשות והמתפתחות."

בספר, מי שמתחזק וממלא את מדריך הטרמפיסט בתוכן הם כתבים משוטטים- טרמפיסטים בעצמם. הם אלה שיוצרים ומעדכנים את הערכים האנציקלופדיים לפי ראות עיניהם, מכיוון שהעורכים של המדריך נמצאים בהפסקת צהרים פחות או יותר במשך כל היום. זאת ועוד, לעיתים נכנסים זרים מוחלטים למשרדי ההוצאה לאור של המדריך ומוסיפים ערכים משלהם.

כשניצבה בפני אדאמס האפשרות לממש את חזונו, הוא לא נתן לה לחמוק. בשנת 1999 השתתף בהקמתו של אתר אינטרנט בשם h2g2, שהיה המקבילה הארצית של מדריך הטרמפיסט לגלאקסיה. כל גולש יכול לתרום למדריך, על כל נושא שבעולם- מ'איך סבון עובד' ועד 'היגון שכרוך בלהיות מעריץ של קבוצת הפוטבול שיקגו קאבס'. שנים ספורות לאחר מכן הופיעה וויקיפדיה, המבוססת על אותו העיקרון בדיוק, ולקחה את הבכורה מ-h2g2- אבל דווקא הפופולאריות האדירה של וויקיפדיה מוכיחה שאדאמס צדק. עשרה מיליוני ערכים, מאתיים וחמישים שפות, ערכים המופיעים ומתעדכנים בתוך דקות עד שעות!…הימים שבהם עמדנו על כיסא כדי לשלוף מתוך הספרייה כרך שמן של האנציקלופדיה העברית חלפו ואינם עוד.

תוכן המבוסס על תרומה קהילתית מביא עימו צרות ובעיות משלו. פרט לשגיאות עובדתיות (שבדרך כלל מתוקנות במהירות הבזק על ידי כותבים אחרים), ערכים רבים סובלים מחוסר אובייקטיביות, ווויקיפדיה ככלל משקפת בעיקר את תחומי העניין של קהל כותביה: צעירים, מעורים מאוד בטכנולוגיה ובתרבות העכשווית ופחות בתרבות הקלאסית של העבר. הדף של המאסטרו זובין מהטה בוויקיפדיה העברית, למשל, זהה בגודלו ואולי אפילו מעט קטן יותר מאשר הדף של המאסטרו צביקה פיק.

דאגלס אדמס היה ער לבעייתיות של תוכן מבוסס קהילה, אבל לא נרתע ממנו. גם מדריך הטרמפיסט לגלאקסיה מכיל טעויות רבות וערכים שגויים, אם כי המוציאים לאור תמיד התעקשו שבמקרים של שגיאות גדולות במיוחד, המציאות היא תמיד זו שטועה. אדמס הגדיר שלושה כללים שמאפיינים את היחס האנושי לטכנולוגיה:

1. כל דבר שקיים בעולם כשאתה נולד הוא נורמלי ורגיל ומהווה חלק טבעי מהדרך שבה העולם עובד.

2. כל דבר אשר הומצא כאשר אתה בן 15 ועד 35 הוא חדש, מרגש, ומהפכני ואתה כמעט בטוח יכול לעשות מזה קריירה (או לעבוד בתחום).

3. כל דבר אשר הומצא אחרי שהגעת לגיל 35 הוא כנגד סדרו הטבעי של העולם ומסמל את תחילת חורבן הצליויזציה כפי שאנו מכירים אותה.

לאדמס היו פינות חמות בלב לעוד שלושה נושאים. הוא היה אתאיסט קיצוני, שלל את קיומו של אלוהים ובהזדמנויות רבות התבטא ונאם נגד בריאתנות ותאוריית התכנון התבוני. חברו ריצ'ארד דוקינס ציטט את אדמס: "האם אין זה מספיק לראות שגן הפרחים יפה, מבלי שנזדקק להאמין שיש בו פיות?". גם איכות הסביבה והשמירה על הטבע היו חשובים לאדמס, והוא היה חבר באגודות שונות שעוסקות בעניין. הוא אף כתב ספר בשם 'הזדמנות אחרונה לראות' על מסעותיו סביב העולם בחיפוש אחר זנים נכחדים של בעלי חיים. האהבה השלישית של אדמס הייתה המוסיקה. הוא היה חובב מוסיקה מושבע, גיטריסט שהחזיק בבעלותו עשרים וארבע גיטרות (שמאליות, דרך אגב- אדמס היה שמאלי, כמוני!). הוא היה חבר קרוב של דיוויד גילמור, הגיטריסט של פינק פלויד. ביום ההולדת הארבעים ושתיים שלו (מספר בעל חשיבות עליונה, כפי שמעריצי הסדרה יודעים היטב) הוא הוזמן להופיע איתם על הבמה,וניגן על הגיטרה בשני שירים מתוך 'הצד האפל של הירח'. אדמס היה זה שהציע את השם The Division Bell לאחד מאלבומי הלהקה. ספריו מלאים בהתייחסויות מרומזות לגיבוריו המוסיקליים, החל מהחיפושיות וכלה באלוויס. פינק פלויד, למשל, היו ההשראה ללהקה 'אזור אסון'- הלהקה הכי רועשת ביקום. המופע שלהם כולל בתוכו ספינת חלל המתרסקת לתוך השמש בשידור חי, והרעיון הזה מגיע קרוב לוודאי מהמטוס המתרסק בהופעות החיות של פינק פלויד- או משירם, Set the controls at the heart of the sun.

מותו של אדמס

באחד עשרה במאי, 2001, סיים דאגלס אדמס אימון כושר גופני על מכשיר הריצה בחדר הכושר. הוא התיישב על המזרון כדי לבצע כפיפות בטן. מאמן הכושר שלו ניגש לפינה כדי להביא את המגבת שלו, וכשחזר מצא את אדמס מתפתל על הריצפה, כתוצאה מהתקף לב מאסיבי. דאגלס אדמס נפטר בגיל 49 בלבד. הוא נקבר יחד עם המגבת שלו, והעולם הפסיד סופר שללא ספק היה עשוי לתרום עוד רבות וגדולות לתרבות האנושית. אדמס לא כתב ספרים רבים: הוא היה ידוע כסופר איטי והססן. באחת ההזדמנויות נעל אותו העורך שלו בבית מלון במשך שלושה שבועות כדי להכריח אותו לסיים את הספר עליו עבד. במילותיו של דאגלס עצמו:

"אני אוהב דד ליינס. אני אוהב את ה'ווששש' שהם משמיעים כשהם חולפים על פניך…"

מעריציו של דאגלס אדמס חוגגים לזיכרו, בכל שנה בעשרים וחמישה במאי, את 'יום המגבת הבינלאומי'. ביום זה מסתובבים מעריציו עם מגבת בכל מקום אליו הם הולכים, שותים לכבודו גרגל בלאסטר פאן-גלקטי או תה (בהתאם לנסיבות) ומחכים לחללית הווגונית שתשמיד את כדור הארץ- או לכל הפחות מקווים לתפוס טרמפ מוצלח במיוחד.